Chasidut su Salmi 87:6

וְהַכְּלָל, בְּקִצּוּר, הַצָּרִיךְ לְעִנְיָן זֶה הוּא; כִּי תִּקּוּן הַשֵּכֶל הוּא עַל-יְדֵי תִּקּוּן הַמִּזְבֵּחַ, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֲכִילָה בִּקְדֻשָּׁה וְכוּ'. וְתִקּוּן שְׁלֵמוּת הַמִּזְבֵּחַ הוּא עַל-יְדֵי גֵּרִים וְכוּ'. וְגֵרִים נַעֲשִֹין עַל-יְדֵי צְדָקָה לִנְפָשׁוֹת רַבּוֹת. וְהָעִקָּר עַל-יְדֵי הַצְּדָקָה לְהַצַדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים שֶׁהֵם כְּלוּלִים מִנְּפָשׁוֹת רַבּוֹת וְכוּ', נַעֲשֶֹה בְּחִינַת אֲוִיר הַנָּח וְהַזַּךְ, כִּי עַל-יְדֵי הַצְּדָקָה קוֹנֶה לוֹ נְפָשׁוֹת וְרֵעִים וְאוֹהֲבִים, וְעַל-יְדֵי הָאַהֲבָה שֶׁהוּא בְּחִינַת אִתְדַּבְּקוּת רוּחָא בְּרוּחָא, רוּחַ הָאוֹהֵב בְּרוּחַ הַנֶּאֱהָב, עַל-יְדֵי-זֶה נַעֲשֶֹה בְּחִינַת אֲוִיר הַנָּח וְהַזַּךְ וְכוּ'. וְעַל-יְדֵי-זֶה נִשְׁמַע לְמֵרָחוֹק אֶת הַדִּבּוּרִים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל הַצַּדִּיקִים אֲמִתִּיִּים וְכוּ' וְכוּ'. עַד שֶׁשּׁוֹמְעִין רְחוֹקִים וּבָאִים וּמִתְגַּיְּרִים וְכוּ', כִּי יֵשׁ טוֹב הַכָּבוּשׁ בֵּין הָאֻמּוֹת, דְּהַיְנוּ בְּחִינַת חֶלְקֵי נִשְׁמוֹת יִשְֹרָאֵל, כִּי כָּל הַטּוֹב הוּא רַק בְּחִינַת נִשְׁמוֹת יִשְֹרָאֵל וְכוּ'. וְזֶה הַטּוֹב הַכָּבוּשׁ אֶצְלָם הֵם מִתְגַּבְּרִין עָלָיו כָּל כָּךְ עַד שֶׁשּׁוֹכֵחַ אֶת מַעֲלָתוֹ. וְעַל-יְדֵי הַצְּדָקָה, שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה נַעֲשֶֹה אֲוִיר הַנָּח וְהַזַּךְ, עַל-יְדֵי-זֶה שׁוֹמֵעַ וְרוֹאֶה הַטּוֹב הַכָּבוּשׁ הַנַּ"ל; אֶת דִּבְרֵי הַצַּדִּיקִים וְכוּ'. וַאֲזַי הוּא נִזְכָּר אֶת מַעֲלָתוֹ אֵיךְ שֶׁבָּא מִמָּקוֹם גָּבֹהַּ וְעֶלְיוֹן מְאֹד. כִּי הוּא בְּחִינַת חֶלְקֵי נִשְׁמוֹת יִשְֹרָאֵל שֶׁבִּשְׁבִילָם נִבְרָא כָּל הָעוֹלָם, כִּי יִשְֹרָאֵל עָלוּ בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּרֵאשִׁית א), "בְּרֵאשִׁית בָּרָא". בִּשְׁבִיל יִשְֹרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ רֵאשִׁית וְכוּ'. וּבָהֶם נִמְלַךְ ה' יִתְבָּרַךְ בִּשְׁעַת בְּרִיאַת הָעוֹלָם וְכוּ'. וַאֲזַי מַתְחִיל זֶה הַטּוֹב לְהִצְטַעֵר וּלְרַחֵם עַל עַצְמוֹ, עַל אֲשֶׁר נָפַל מִמָּקוֹם גָּבֹהַּ כָּזֶה וְעַתָּה הוּא כָּבוּשׁ בְּיָדָם וְכוּ', וְרוֹצֶה לְהַמְשִׁיךְ עַצְמוֹ וְלַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ וְכוּ'. וְעַל-יְדֵי-זֶה נַעֲשִֹין בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה וְגֵרִים, וְעַל-יְדֵי-זֶה נִשְׁלָם הַמִּזְבֵּחַ וְכוּ'. וְלִפְעָמִים כְּשֶׁהָרַע רוֹאֶה שֶׁהַטּוֹב מִשְׁתּוֹקֵק וּמַמְשִׁיךְ עַצְמוֹ וְרוֹצֶה לַַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה, אֲזַי הֵם מִתְגַּבְּרִים עַל הַטּוֹב וּמְבִיאִים אוֹתוֹ לְתוֹךְ הַעֲלָמָה יְתֵרָה, דְהַיְנוּ שֶׁמְּבִיאִים אוֹתוֹ לְתוֹךְ פְּנִימִיּוּת מַחֲשַׁבְתָּם וְכוּ' וְכוּ'. וַאֲזַי יוֹצֵא זֶה הַטּוֹב בְּזֶרַע הַיִלּוֹדִים וְכוּ'. בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים פז) ה' יִסְפֹּר בִּכְתֹב עַמִּים, זֶה יֻלַּד שָׁם וְכוּ'. (עַיֵּן כָּל זֹאת הֵיטֵב):

וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל. שאו הוא לשון התנשאות היינו שע"י המנין יהיה לכל אחד ואחד התנשאות וכל אחד יהיה מדוגל, כמ"ש (הושע ב',א') והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. והפסוק הזה נראה כסותר (יומא כ"ב:) כי בתחילה כתוב והיה מספר, משמע שיוכל להספר ואח"כ כתוב אשר לא ימד וכו'. אך באמת כלל ישראל הם בלא מספר, ומ"ש והיה מספר נאמר על פרטי נפשות מישראל שיהיה כל אחד מספר, היינו דבר שבמנין ויהיה חשוב בעיני הש"י, וכמ"ש (תהלים פ"ז,ו') ה' יספור בכתוב עמים. ולציון יאמר איש ואיש יולד בה. ה' יספור בכתוב עמים היינו כי על האומות ג"כ משגיח הקב"ה, אך לא על כל נפש בפרט רק על כולם בכלל לקיום המין. ולציון יאמר איש ואיש יולד בה, היינו שמשגיח הקב"ה על כל נפש בפרט. וזה פי' והיה מספר שכל אחד יהיה נצרך, כי מתוך כלל ישראל ניכר גדולות הש"י ובאם נחסר אחד מכלל ישראל אז יחסר המזג. כמו שמציירין צורת המלך על כמה אלפים טבלאות ואם יאבד אחד מהם צורת המלך חסרה. ובעת שהיה נמנה כל אחד מישראל אז הוא הגדול שבכל ישראל כי כל ישראל הם חלק הש"י, כמ"ש (דברים ל"ב,ט') כי חלק ה' עמו. וכל אחד ואחד הוא אחוז במדה אחת ממדותיו של הקב"ה, ובעת שהיה נמנה אז היה הש"י בזאת המדה שהוא אחוז בה וממילא הוא היה הגדול, ועי"ז יש לכל אחד מישראל התנשאות.

בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה (דברים א, ה). עיין ברש"י באר בשבעים לשון. ולמה ביאר כאן התורה בשבעים לשון, ובו יבואר הפסוק (תהלים פז, ו) ה' יספור בכתוב עמים זה יולד שם סלה, הכלל, כי לפעמים כתיב בתורה תיבת התרגום כגון יגר סהדותא (בראשית לא, מז) וכן הלשון של שאר אומות כגון טוטפת ט"ט בכתפי שתים פת באפריקי שתים (זבחים לז:) וכן הן בלשון יוני אחת, וכן שאר לשונות שכתוב בתורה מלשונות הגוים. וחד טעם הוא, כי הלשון של כל האומות הוא החיות מן האומה ולשון הקודש הוא של ישראל לבד. ובאמת ישראל שמעו התורה בסיני רק בלשון הקודש והקדוש ברוך הוא המביט מראשית אחרית שראה שישראל צריכין להיות בגלות לזה כתב בתורה לשון של שאר אומות שעל ידי זה יהיה להם אחיזה בחיות שלהם שהוא הלשון בהתורה הקדושה בכדי שישראל יוכל להיות להם תקומה בגלות. וזהו הרמז בפסוק ה' יספור בכתוב עמים, כלומר שהקדוש ברוך הוא כתב בתורה איזה כתב מן העמים מן שאר האומות. זה יולד שם סלה, בכדי שהצדיק יוכל לקיים שם, כי הצדיק נקרא זה כמאמר חכמינו ז"ל (ברכותו:) כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה. וזהו הרמז זה יולד שם סלה, בכדי שהצדיק יהיה לו קיום בגלות. וזהו בארץ מואב, כי בארץ ישראל לא היה רק לשון הקודש אבל בארץ מואב שהוא ארץ הגוים חוץ לארץ ישראל צריך לבאר התורה בכל הלשונות בכדי לקיים ישראל בגלות: