Chasidut su Salmi 90:2

והנה פירשתי הפסוק (תהילים צ׳:ב׳) ומעולם עד עולם אתה אל, (תהלים צ ג) תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם. כי הקדמונים כתבו תשב אנוש עד דכא, דכ"א ר"ת ד"ם "כפירה "אשת איש, משמע דהפוגם בשלשתן נסגר לפניו דלתי התשובה ואין מועיל לו עוד תשובה, דאם הכונה עד בכלל, אם כן מאי סימנא דיהבי, הלא אי לא הוי כתיב רק תשב אנוש, גם כן הוי משמע בכל ענין מועיל תשובה כיון דאינו נותן גבול, אלא ודאי דהכונה לא עד בכלל והוא הגבול, וזה סותר לתשובת מהרי"ט הנ"ל. והנ"ל דהנכון כמהרי"ט הנ"ל, ומכל מקום הקרא הנ"ל עם הסימן יתיישב על נכון, וגם יתיישב על נכון הסמיכות מעולם עד עולם אתה אל תשב אנוש עד דכא, דלכאורה אין ענין זה לזה כלום. וגם מה דאמר אחר כך ותאמר שובו בני אדם אין לו ביאור, דהא הדעת נותן שהפוגם בשלשתן אין לו תקוה, דהרי האדם יש לו שלש נפשות טבעיות, חיונית, אלקית. והם נפש, רוח, ונשמה. היינו נפש הבהמית הטבעית, ורוח חיים מנפש השכלי דהוא הנשמה חלק אלקי ממעל, ויש עוד חלקים רבים כפי אשר חכמים יגידו חכמי האמת, אבל זה כללותן. והנה התאוה באה מנפש הבהמית המתאוה, וסימן לדבר כי תאוה נפשך (דברים יב כ), כי הדם הוא הנפש (דברים יב כג), וממנה באה כל תאות הגופנית. וחמדת ממון בא מן הרוח מתנשא לאמר אני אמלוך בעושר ובכבוד, וסימן לדבר רוח גבוה (אבות פ"ה מי"ט), ורוח בני אדם הוא העולה למעלה (קהלת ג כא). והכפירה בא מן דיעות זרות ונפסדות הנטועות בנפש השכלי. והנה שפיכות דם אדם, בא מן חמדת ממון שחומד ליטול את ממונו, וסימן לדבר נארבה לדם (משלי א יא), מה כתיב בתריה (משלי א יג) כל הון יקר נמצא וגו'. והנה דעת לנבון נקל דכל עוד שאחד מן השלש נפשות אינו נשקע בטומאה, ויש לו אחיזה עדיין בהקדושה ולא נפסק עדיין הקשר והחבל יעקב חבל נחלתו (דברים לב ט), הוא הקשר והדבוק אשר בינינו לבינו ית' לגמרי ויוכל עדיין להתחזק ולשוב. מה שאין כן בשכל השלש נפשות נשקעו בהטומאה, אם כן שוב אין לו אחיזה בהקדושה וכבר נפסק מקשר הדביקות לגמרי, אם כן מה עוד צדקה יש לו, כן הדעת נותן. אבל האמת הוא דאין דבר עומד בפני התשובה, דאף על פי כן מועיל לו תשובה. ויובן הדבר על פי מה שפירשתי הפסוק ישעיה נ"א (נא יב) (הפטרת שופטים) אנכי אנכי הוא מנחמכם. דקשה הכפל אנכי אנכי. ועוד קשה אנכי הוא אין לו ביאור, דאנכי מדבר בעדו, והוא משמע כמדבר בעד זולתו. והנ"ל בזה, דהנה גם האומות אינם יכולים להכחיש המפורסמת כי השי"ת לקחנו לו לעם, וריחם עלינו והשגיח עלינו בעינא פקיחא, ועשה לנו ניסים ונפלאות עד אין חקר אשר לא עשה כן לכל גוי. רק הם אומרים כבר עזבם ונטשם והשליכם מעל פניו והחליפם באומה אחרת, ולא יוסף עוד להביטם ולרחם אותם. אבל האמת הוא כי לא כלו רחמיו, ועוד יוסיף ה' שנית לרחמנו ולקבצנו, וגם בהיותנו בארץ אויבנו לא עזבנו, כי לולי ה' שהיה לנו אזי חיים בלעונו, והאיך שה אחת יכולה להתקיים בין ע' זאבים. והמופת לזה כי כבר השריש הרמב"ם בספר המורה בפרק ב' מהלכות יסודי התורה, ויותר מזה ביאר בספר המורה חלק ראשון פרק נ"א, ונ"ב, נ"ג, נ"ד, נ"ז, נ"ח, כי השי"ת אין בו ח"ו נוסף על מהותו אחד בתכלית האחדות, רחום לא בהמית הרחמים הוא, רק ברצונו ית' והוא ורצונו אחד, וכל מה שיתואר אינו נוסף על מהותו, ואם הם רק תארי פעולותיו רק ברצונו ית' כפי אשר חייבה חכמתו ית', והוא ורצונו וחכמתו ודעתו וחייו הכל אחד, כן מבואר להמעמיק בדבריו. והנה לפי חכמי האמת גם כן איהו דמיחד לון וקשיר לון, והרבה יש לדבר בזה מפה לאוזן על אוזן שומעת ולב מבין מדעתו, ולא ינתן לכתוב דהוי כנדרש לאלפים ולרבבות, כמבואר בהקדמת הרמב"ם בספר המורה לחלק שלישי ובמפרשים שם, וכל מ"ש חכמי האמת בזה בספרים הקדושים, הוא הכל רק ראשי פרקים לחכם ומבין מדעתו ולא לזולתו, וכל השאר המה רק מצפצפים ומהגים ואינם יודעים מה, והוא להם כספר החתום והם לא ידעו ולא יבינו, כמ"ש הרח"ו זצוק"ל: והנני מגלה לך אחי טפח ומכסה אלפים אמה. ועתה יראה הרואה בהעריך טפח נגד אלפים אמה, בכמה אלפים הוא בטל, וכאפס וכאין יחשב הגילוי נגד הכיסוי, ומובן בזה כי חלק מצער כזה איננו גלוי כלל לחכם ומבין מדעתו. ונחזור לענינינו, כי אין בו יתברך שמו דבר נוסף על מהותו, ואם כן אין ליתן על תואריו גבול ח"ו וקץ וסוף, לומר עד כה הגיע גדר רחמיו וחסדיו ולא יותר, כי הוא אין סוף ב"ה וב"ש, ואיך יתכן כי כלו רחמיו וחסדיו שהתחיל להראות עמנו לעין כל. וזה אמרו ית' אנכי אנכי, ר"ל אנכי רק אנכי, ואין בי נוסף על מהותי, הוא מנחמכם, ר"ל ענין זה הוא מנחמכם, כי מזה נראה כי לא כלו רחמיו וחסדיו ית"ש, כן נראה לי נכון בס"ד. וזה שאמר (איוב כג יג) והוא באחד ומי ישיבנו, כלומר כל מה שתמצא בו ית' הכל יכנס בגדר האחד, ואם כן מי ישיבנו כי בודאי אין בו השתנות.

באופן אחר נראה לבאר הסמיכות (תהלים צ ב) מעולם ועד עולם אתה אל (תהלים צ ג) תשב אנוש עד דכ"א. על פי שנראה לבאר מאמרינו אבינו מלכנו חטאנו לפניך, אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה. דמה ענין זה לזה, דאחר חטאנו היה נכון להסמיך בקשת המחילה. והנ"ל דהנה מקשין איך יתכן תשובה ופיוס ומחילה, הלא המלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, על אחת כמה וכמה מלך מלכי המלכים הקב"ה, עד כאן קושיתם. והנה במסכת קדושין (דף [ל"ב] ע"א) איתא ורב יוסף אמר אפילו הרב שמחל על כבודו כבודו מחול, שנאמר (שמות יג כא) וה' הולך לפניהם יומם. אמר רבא הכי השתא, התם הקב"ה עלמא דיליה הוא ותורה דיליה הוא, מחיל יקריה כו', עיין שם. ושם (קידושין ס"ב) ע"ב איתא אמר ר' אשי אפילו למאן דאמר כו', מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול כו', עיין שם. ולכאורה קשה על רב אשי מקרא וד' הולך לפניהם יומם, דהוא מלך מלכי המלכים וכמו דמייתי הגמרא מיניה להרב שמחל על כבודו. ומיהו לא קשה מידי, דודאי בתירוץ דרבא מתורץ גם הך, וכבר ידע הגמרא מתירוץ דרבא. ונמתיק הדברים, דבשלמא מלך בשר ודם אין המלכות שלו, דאין מלכותו מלכות עולם, ומאן דפגים בכבוד המלוכה הוא פוגם בכבוד כל המלכים שהיו ושיהיו, לכך אינו ביד זה שהוא עתה למחול. אבל השי"ת דמלכותו מלכות עולם ושלטנות דר ודר, המלכות שלו הוא כאמרנו כי המלכות שלך הוא, לכך יכול למחול. ועיין במסכת סנהדרין (דף י"ט ע"א) בתוספת ד"ה ינאי המלך עמוד על רגליך כו', עיין שם ודו"ק. והיינו דנסמך דאמרינן אבינו מלכנו חטאנו לפניך, וכונתינו בהוידוי לבקש מחילה, והנה אם קראנו לו ית' מלכינו איך ימחול, והלא מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, לכך נסמך לו אבינו מלכינו אין לנו מלך אלא [אתה] לעולם ולעולמי עולמים, לכך תוכל למחול כנ"ל. והיינו גם כן מעולם ועד עולם אתה אל, לכך תשב אנוש כי תוכל למחול, וגם זה נכון בס"ד.

ועוד כיון בזה הפסוק, על פי מ"ש בפרשת שמות (ג טו) בפסוק זה שמי לעלם וכו'. והטעם מובן שהאדנות תולה בנו, לכך ניתן לנו רשות לזכרו, מה שאין כן שם העצם. והיינו (תהלים טז ב) אמרתי לה', דהיינו בכל מקום שנזכר שם הויה, צריך אתה לומר אדני דהיינו שם אדני. ואמר אדוני אתה, להורות כי שם הויה אינו נפעל לשום אות השימוש, אבל האדנות נאמר תמיד באות השימוש להורות שאדנותו עלינו, והטעם כי טובתי בל עליך כנ"ל אם נצדק מה ניתן לך בעצמותך, לכך אין לנו רשות לזכרו רק (תהלים טז ג) לקדושים אשר בארץ וכו' כנ"ל, והאדנות תולה בזה כי אלהי עולם ה' אלהי אברהם יצחק ויעקב יקרא, וכל מה שנפתח מקורן, האדנות יותר מתגלה, לכך אנו מזכירין שם זה, ואמר זה למליצה שירחם עלינו השי"ת אף שאין בנו מעשים ואין אנו בגדר בוטח, כיון שאין הפגם נוגע בעצמותו אתו הסליחה, על דרך שפירשתי אני ה' קודם שיחטא וכו' (ר"ה י"ז ע"ב), ובפסוק (מלאכי ג ו) אני ד' לא שניתי, ובפסוק (תהלים צ ב) כי מעולם ועד עולם וכו' כנ"ל.