Chasidut su Salmi 91:7

הגה"ה אמר המסדר, ראיתי להעתיק פה מה ששמעתי מפי קדשו וכן נמצא בכתב יד וזה לשונו), נתגלה לי בחלום שמצוה גדולה לקרב הרחוקים ר"ל בביאורים על הפליאות. והטעם שבודאי הפנימות של הפליאות הוא יחוד עמוק, ומאן דמקרב אותן אף בנגלה רק שיהיה לבו לשמים, נעשה היחוד למעלה כמו בכל המצות א' שעושה אותן בשלמות, והבן. וזה הוא הטעם של רז"ל שכתבו הפליאות, כדי שתייחד על ידי חכמי הדור המבוארים כפי שרשן, ודוקא בחידושי חכמה, כי זה הוא החיות, כמ"ש (קהלת ז יב) והחכמה תחיה בעליה, ולכך בחכמה יסד ארץ (משלי ג יט), ובתרגום יונתן על בראשית ברא (בראשית א א), בחכמה ברא, וכן במלאכת המשכן, והבן. ועל פי זה נ"ל דכל חפצו יעשה בזה, דהרי אמרו רז"ל (שבת ל"ב ע"א) אם יש עליו מלאך וכו' (איוב לג כג), אפילו תשע מאות וכו'. ואם כן קשה הלא מכל מצוה נברא מלאך, ובמצוה אחת יתרפא. והתירוץ נ"ל כי אמרו (סוטה כ"א ע"א) עבירה מכבה מצוה, אבל אין מכבה תורה. ועוד י"ל כי אין בו חיות, אבל הנעשה על פי חכמה הרי יש בו חיות, ובודאי ימליץ עבור סיבתו. ועוד י"ל על פי (איוב ל"ג כ"ג) מליץ אחד מני אלף, (יראה דר"ל למה שפירשו בו דקאי על אלף שמצד שמאל של אדם, כדכתיב (תהלים צא ז) מצדך אלף ורבבה מימינך, ואם אחד מאלף המשמאילים מלמד זכות, אז יצא זכאי, ותו לא קשיא הלא מכל מצוה נברא מלאך וכו', דבעינן שהקטיגור יהיה סניגור, והבן). והנה בכאן בישוב מילתא דתמיה הכל מודים ובפרט שאינם מרגישין, והנה קבלתי מהצדיק דבמה שאין מרגישין אין שטן ואין פגע. ועוד דבודאי הכל יכול לתקן על ידי יחוד אמת הנצרך לאותו ענין, אך מי יודע לכוון, והנה ה' צילך (תהלים קכא ה), וכשם שהוא מקרב רחוקים, כן השי"ת מקרב מה שצריך לו אף שרחוק לגמרי מאותו ענין שנתייחד על ידי חדושיו. ועוד במדה שאדם מודד וכו' (מגילה י"ב ע"ב), כמו שהוא מקרב רחוקים, כן השי"ת ונסתלק הבדל עונות, ואז ודאי לא כבדה אזנו משמוע ולא קצר ידו מהושיע. ועוד קב"ה חדי בפלפולא, ובאור פני מלך חיים (משלי טז טו), עכ"ל.

ויהי עשו בן ארבעים שנה וגו' (בראשית כו לד), ותהיין מרת רוח וגו' (בראשית כו לה) עד סוף הענין. הנה כבר הרעישו תבל ומלואה על יצחק אבינו האיך נטה כל כך אחר הרשע ועזב הצדיק. ועוד יש להפליא אחר שמפורש בקרא שנשי עשו היו מרת רוח, ופירוש שהיו עובדי עבודה זרה (ב"ר ס"ה ד'), איך נאמר סמוך לזה שרצה לברכו, האם על זה שנשא רשעות כאלו, ובפרט שדרשו רז"ל (תנחומא תולדות סי' ח') ותכהנה עיניו (בראשית כז א), בעשנן של אלו. וגם מה שחרד אחר כך וסיים גם ברוך יהיה (בראשית כז לז). וגם מה זה דאמר והיה כאשר תריד וגו' (בראשית כז מ), דהוא לשון צער כמו שפירש רש"י (ד"ה והיה), הלא תיכף מצטער על העבדות, כי מי יחפוץ בעבדות ולא באדנות, ומה שפירש רש"י (שם) כשיהיה לך מקום להצטער שלא יעסקו בתורה, הוא דרך דרש ואין ענין צער לזה רק תערומות. ובמאי דסיימתי אפתח, כי לכאורה יש לפרש כפשוטו דהא קיימא לן בכתובות (כתובות פ"ג ע"א) ועוד בכמה דוכתא כר' הונא דאמר האומר אי אפשר בתקנת חכמים כגון זו, שומעין לו. ופירש רש"י כגון זו שניתקן לטובתי, עיין שם. ואם כן הכי נמי הרי בירך את עשו לטובתו ושמע צעקתו שצעק ואמר ברכני גם אני אבי (בראשית כז לד), ואמר לו הנה משמני הארץ וגו' (בראשית כז לט), אך חשב כי אם יתקיים בו הברכה, זו יהיה לאבן נגף ולצור מכשול לבית ישראל, כי עשיר יענה עזות (משלי יח כג), לכך התנה ואמרו את אחיך תעבוד, ובאופן זה יתקיים בו הברכה, ושמא יאמר עשו גם קוב לא תקבני גם ברך לא תברכני, ואיני רוצה לא מעוקצך ולא מדובשך, אינני רוצה לא בהברכה ולא בעבוד את ישראל, כי מי יודע מה יעשו בי. לזה אמר לו שהברירה בידו לומר אי אפשי כנ"ל לא בהברכה ולא בהעבדות, ואז יהיה כשאר הגוים שאין להם ברכה, והיינו ופרקת עולו וגו', אבל הברכה ודאי לא יתקיים באופן זה, כנ"ל לכאורה. אבל על זה קשה הלא בברכות של יעקב כבר נאמר (בראשית כז כט) וישתחוו לך בני אמך, וכאמרו (בראשית כז לז) הן גביר שמתיו לך, ואם כן מה יועיל אי אפשי שלו. ועוד קשה איך יוכל יצחק להטיל תנאי אחר מעשה, והא קיימא לן (גיטין ע"ה ע"ב) דבעינן תנאי קודם למעשה, ומכל שכן אחר גמר כל הענין, וכן הקשה השל"ה הק'. לכך נראה לישב ולפרש, וגם לפרש מה שנאמר על ידי מלאכי (א) הלא אח עשו ליעקב ואהב את יעקב (מלאכי א ג) ואת עשו שנאתי, ונאמר על ידי עובדיה (א ב) על אדום הנה קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאוד. וגם לפרש מה שנאמר (שם כ"א (עובדיה א כא)) ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה. מה מהות זה המשפט. וגם לשפוט את בני עשו היה ראוי לומר, כי ההר מה עשה לישראל. וגם לפרשת מה שנאמר (תהלים קכ"ב ד-ה) שבטי יה עדות לישראל וגו', (תהלים קכב ה) כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד. ומה ענין הסמיכות הזה. ונ"ל בזה כי הריב"ש בסימן ל"ח כתב, המוסיף בברכות זכרונות לומר ועקדת יצחק לזרעו של יעקב היום ברחמים תזכור, אינו אלא טועה, ועיין באו"ח סימן תקצ"א סעיף ז', ובטו"ז שם ס"ק ג', ובמגן אברהם שם ס"ק ז' ח', ובעשרה מאמרות מאמר אם כל חי חלק ב' סימן ל"ב, ובתשובות מהרי"ט ח"ב סימן ו'. והנה מ"ש הט"ז בשם זבחי שלמים, דהלא מבואר ביבמות (ע' ע"א) דאף זרע פסול נקרא זרע, לפי דברי תשובת מהרי"ט נפל זה בבירא, דהא מבואר שם ביבמות (י"ז ע"א) גם כן דהבא מן הנכרית לא מקרי זרעו כלל, ומ"ש הט"ז דטוב לפרש יותר, כבר מבואר בתשובת מהרי"ט הטעם גריעות הוספת הנ"ל, משום דמברכתיו של אדם ניכר, וראוי לאשמועינן חידוש יעויין שם, ועדיין אין זה קלקול דלא יהיה ניכר לאדם גדול. אך נראה דיש בזה קלקול, על פי מה ששמעתי בפסוק (איוב לג כג) אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף, היינו מן המשמאילים, על דרך דכתיב (תהלים צא ז) יפול מצדך אלף ורבבה מימינך, והבן. הכי נמי הוי כהודאה מאתנו שהוא בכלל זרע יצחק על כל פנים, והוא פתחון פה גדול להמסטין, וזה טעם נכון מאוד בעיני. וגם על כל דברי המגן אברהם תמצא ישוב, עיין תשובת מהרי"ט הנ"ל. והנה דעת השואל מבואר מתשובת מהרי"ט דזרע יצחק נקרא ולא זרע אברהם, וזה באמת פשט הפסוק (בראשית כא יב) כי ביצחק יקרא לך זרע, דמשמע ולא כל יצחק יקרא זרע אברהם, אם כן ממילא משמע דזרע יצחק מקרי, דאם לא כן אם כן הוי כל יצחק זרע אברהם, ודו"ק. ומה שהשיב מהרי"ט דהוא הודעה בעתידות לפי שישאו נשים נכריות, עדיין לא מתרצי, דהא הוי אז כל יצחק ודו"ק, אך העיקר דהוא בחירה מאתו ית', כי אין דרכו ית' להודיע בעתידות מה שתלוי בבחירה. אך דנ"ל לאמת גמור דמזרע אברהם נכרתו אז באמירתו כי כן גזרה חכמתו ית', אבל זרע יצחק נקראו, מאחר שנשאו נשים זרות והולידו, אזי בבחירתם כרתו את זרעם גם כן מלהיות נקראו זרע יצחק, והא והא איתנייהו, כנ"ל ברור. אך י"ל דקלקולם זהו תיקונם, דבשלמא אי נקראו זרע אברהם, אם כן מתיחסים על קדושתו שיצא מתורת בן נח כשהיה בן מ"ח שנה כמ"ש שם במהרי"ט, אם כן כשנשאו נשים נכריות נכרתו זרעם לגמרי מאברהם ויצחק. אבל כיון שאין נקראים זרע אברהם, והוא רק בן יצחק מצד שהולידו, אבל אינו מתייחס אחריו לקדושת ישראל, כי מראש צורים אראנו (במדבר כג ט), זה אברהם (עיין שמו"ר פט"ו ז'), והוא המחצב וממנו נמשך ייחוס הקדושה, (כדאיתא פרק ג' דנדרים בדף ל"א.) דפריך ישראל מי נפיק מכלל בן נח, ומשני כיון דאיקדש אברהם איתקרי על שמיה). ואם כן זה שאין מתייחס אחריו הוא הוא כשאר בני נח, ואם כן באומות הלך אחר הזכר, ונמצא מה שנאמר ביצחק ולא כל יצחק, זה גורם לו להקרא זרע יצחק, דאלו לא נאמר כך והיה נקרא זרע אברהם, אם כן היו נכרת לגמרי מזרע אברהם ויצחק, אבל עכשיו שנאמר, אם כן נשאר בכלל זרע יצחק, כנ"ל ברור.

יאמרו אלו הניצוצות להקדוש ברוך הוא. ישם נהרות למדבר. ישם הקדוש ברוך הוא השתא בשבת. נהרות דקליפה למדבר. שאין להם שום יניקה מהחסדים. לפי שקליפת נגה עולה השתא לקדושה. שהוא מחיה אותם כל השבוע בחסדים שהם גונבים למעלה. בסוד (משלי ט׳:י״ז) מים גנובים ימתקו. מכל אלו החסדים שקליפת נגה גונב. מזה ימתקו. ויש לכל הקליפות חיות ומיתוק. והשתא שקליפת נגה עולה לקדושה נשארו כל הקליפות בלי הארה וזה שאמר ומוצאי מים לצמאון. ר"ל השתא הקליפות צמאים מחמת חסרון מים. והבן: ארץ פרי למלחה. ר"ל מלכות דקליפה שנקרא ארץ. המוציא כל ימי השבוע פירות וניצוצות קדושות. והשתא אין בה שום ניצוצות כמו ארץ שחופרין בה מלח. כך הוא השתא. דאפילו חייביא דגיהנם נייחין בה. וזהו סוד (בפ' ויקרא) על כל קרבנך תקריב מלח. כדי להתיש כח הקליפה ולסמא אותה בסוד (חולין דק"ה ע"ב) מלח סדומית המסמא את העינים. והבן. וזהו שאמר מרעת יושבי בה. ר"ל שכל השבוע היו שם הניצוצות שהם בסוד רע, ור"ת של "ארץ "פרי "למלחה אפל תמורת אלף דקדושה. והבן: ישם מדבר לאגם מים. ר"ל יש כח ביד הקדוש ברוך הוא לעשות מקום חרב ויבש שהם הקליפות שהם עלמא דחרובא. כמדבר. שיהיה בהם אגם מים ונהרות מכח הנשמות שיורדות לשם. וזהו שאמר וארץ ציה למוצאי מים, שיצא משם אחר כך כל כח הקדושה שנקרא מים. ור"ת "ציה "למוצאי "מים הוא ר"ת צל"ם שאז עולים לצלם אלהים דקדושה. והבן: ויושב בם רעבים. ר"ל אלו הניצוצות שהיו שם רעבים מבלי קדושה. ואחר כך ויכוננו עיר מושב עיר זו ממש. שהיו רעבים שיהיה להם מושב מיושב בכל טוב בעלותם לקדושה כנ"ל: ויזרעו שדות וגו'. ויברכם אלו הניצוצות וירבו מאוד. ר"ל מה שהיה מקודם בסוד המות הנקרא מאוד. שהוא אסתרס. ובשבת ניתקנו כנ"ל: ובהמתם לא ימעיט. ר"ל שזה קאי על מלכות דעשיה שבעשיה. שרגליה יורדת מות אין בה משכלה שהוא נפל. בסוד (פ' בראשית) הנפילים היו בארץ, רק שניתקן הכל בקדושה: וימעטו וישוחו מעוצר רעה ויגון. וימעטו לקליפות וישוחו להם עד עפר, והבן: שופך בוז על נדיבים. כמבואר סוד הפסוק (תהילים קי״ט:קס״א) שרים רדפוני חנם ר"ת חרש שהקליפות נעשים חרשים בזמן שיורד שפע שהוא סוד מים שנרמז בס"ת. וסימן חרש נוטריקון חמישי רביעי שלישי ונשאר שני ששי שביעי שסימן בוז ובא"ת ב"ש הוא שפע, וזהו שופך בוז על נדיבים, ר"ל כשיורד השפע נעשים הנדיבים שהם הקליפות חרשים, ור"ת שופך 'בוז 'על הוא ר"ת שבע בסוד (משלי כ״ד:ט״ז) כי שבע יפול צדיק וקם וגו' כי שבע שהוא שבת, שם יפול צדיק וקום, צדיק שהוא יסוד, ומלת יפול לשון ינוח, בסוד (תהילים צ״א:ז׳) יפול מצדך אלף, וקם, בסוד (פ' לך) והקימותי את בריתי בהקמת ברית, כשזה קם, כשיסוד הנקרא זה דקדושה, קם, זה שהוא יסוד דקליפה נופל בסוד אבר מת. ויתעם בתהו לא דרך. קאי על הקליפות שהוא מתעה אותם, והם מסתלקים מיסוד דקדושה ששם אחיזתן, בסוד (תהילים ג׳:ב׳) רבים קמים עלי, ובסוד (פ' ויצא) והאבן גדולה על פי הבאר, וזהו שאמר לא דרך שבשבת הם אינם עומדים על יסוד שנקרא (משלי ל׳:י״ט) דרך גבר בעלמה: וישגב אביון מעוני. שהוא יסוד דקדושה, והבן. וישם כצאן משפחות. אותיות שאחר צאן הם קב"ס ובא"ת ב"ש הוא חרש, והבן סוד עליות ראש חודש, אחר רא"ש הוא אותיות שבת, והבן: יראו ישרים הם הניצוצות קדושות. וישמחו בעלייתן לקדושה. וכל עולה הוא הקליפה קפצה פיה: מי חכם וישמר אלה. מובן מהשאר. עד כאן פירוש על הודו ממוהר"ר ישראל בעל השם זצוק"ל דק"ק מעזיבוז:
(ספר קטן וס' רמזי ישראל, וס' תהלות שבת).