Commento su Amos 1:28

אשר היה בנוקדים. תרגום יונתן דהוה מרי גיתין כמו ומישע מלך מואב היה נוקד (מלכים ב ג׳:ד׳):

אשר היה בנוקדים. ר״ל שהיה הגדול שבנוקדים:

בנוקדים. לפי שרוב הצאן המה נקודים יקרא המתעסק בהם בשם נוקד וכן ומישע מלך מואב היה נוקד (מ״ב ג):

זה הנביא היה בימי הושע וכל נבואתו על ירבעם בן יואש. ורובי המפרשים אמרו: כי הרעש היה בהכנס עוזיה להקטיר קטרת ואין ראיה מהמקרא רק מהקבלה, כי הכתוב אומר כי בימי עוזיהו היה הרעש ודבר גדול היה ולחשבון הזה הוא ובעוד ששים וחמש שנה, כי אם היתה זאת הנבואה בתחילת מלכות אחז, הנה אחר עשרים ושתים שנה יחת אפרים מעם אשור, כי כן כתוב וטעם הרעש להזכירו כי התנבא לפני היותו שיבוא רעש ויכה בית החורף על בית הקיץ.

דברי עמוס אשר היה בנוקדים, הרי"א השיג בכאן על המורה (פל"ב ח"ב) שהניח יסוד מוסד שא"א שתחול הנבואה רק על האדם המוכן אליה, אם בהכנה טבעיית כפי מזג גופו ומוחו וכח דמיונו, ואם בלימוד החכמות וטוב המדות, ואמר מהרי"א שדעת זה בנוי על דברי הפילוסוף שהנבואה היא דבר טבעיי מגעת לאדם כשאר הצורות הטבעיות שלא יחולו בנושאיהם כי אם אחרי ההכנות הראויות אליהם, ואין זה דעת תורתנו כי אין הנבואה דבר טבעיי ואין ההכנה צריכה אליה, כי הנבואה דבר נסיי בהכרח, כי כל כח משיג יש לו יחוס שמור ומוגבל עם הדבר המושג אליו, ונפש האדם אין לה יחוס ולא ערך על הסידור האלהי שתקבלהו בדרך טבעיי אם לא בדרך נס, וא"כ ההכנות הטבעיות מהמזג וכן לימוד החכמות אינם תנאי אל הנבואה, והלא עמוס עם היותו בנוקדי הצאן (כי בעל הצאן נקרא נוקד) והיה בנוקדים, ר"ל משרת אצל הנוקדים ולא למד חכמה ולא היה לו כבוד ועושר ומכ"מ התנבא. ולדעתי יש בזה הבדל בין הנביא המנבא לצורך עצמו ושלימותו ובין הנביא שהוא שליח לצורך הכלל, כי שינבא ה' את האדם הבלתי מוכן אל הנבואה הוא כבריאת יש מאין, וזאת לא יעשה ה' רק לצורך גדול, כי כל הנסים שעשה ה' היו בריאת יש מיש ע"י המרת הצורות כמו שבארתי במק"א, ולכן לא יבחר ה' להשפיע רוח נבואה על איש רק בהיותו מזומן לה שאז יוסיף ברכתו בההכנה הנמצאת בו ביתר שאת ויתר עז להשלימו, כמ"ש אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, אבל בעת שיצטרך ה' לשלוח נביא אל הדור ולא ימצא איש המוכן לזה בטבעו מלידה ומבטן ומהריון וע"י הכנסתו, יבחר את אשר יקרב אליו מצד צדקתו ויגדל הנס, ומזה המין היה נבואת עמוס שלא נבא לצורך עצמו רק לצורך הכלל, שהגם שכבר נבאו עוד שלשה נביאים באותו פרק, רצה ה' ששני נביאים ינבאו ביחוד לעשרת השבטים והם הושע ועמוס ושנים ינבאו ליהודה והם מיכה וישעיה, ורצה ששני אלה יהיו מעשרת השבטים הושע היה משבט ראובן ועמוס היה מתקוע שהוא בחלק אשר ולא מצא אז מוכן ממנו בערך יתר העם, ואחר שהוצרך לשלחו בשליחות כולל הוסיף ברכה ושפע קדש על ההכנה המעטה שמצא בו וישפוך את רוחו עליו. ומה שטען הרי"א על שלא תמצא הנבואה באו"ה ולא בישראל אחר החורבן, הגם שא"א שלא ימצא איש מוכן לזה. אינו טענה, שממה שכתב הרמב"ם שא"א שינבא רק המוכן לנבואה, לא נוכל להוליד שכל המוכן לנבואה מוכרח שינבא, כי גם חלות הנבואה על המוכן תלוי ברצון אלהי, כי גם המוכן לנבואה אינו מוכן לזה כדברים המחוייבים בטבע, כי גם נבואת המוכן הוא נס ופלא, רק שאינו נס גדול כ"כ כנבואת הבלתי מוכן, כמו שהנס שישלח ה' ברכה בזרע הארץ לעשות בשנה אחת תבואה לשלש השנים אינו נס גדול כ"כ כנס אלישע שמעט השמן שבאסוך ימלא כל הכלים. והנה מ"ש אשר חזה על ישראל הקשה מהרי"א והלא נבא גם על יהודה ועל כמה אומות? ולמה זכר מן הרעש? ולמה התחיל הנבואה ויאמר ה' מציון ישאג ואח"כ אמר כה אמר ה' ואין זה מסגנון המליצה?. ולדעתי מ"ש ויאמר ה' מציון ישאג, נמשך לתוארי עמוס. שר"ל הוא עמוס אשר חזה על ישראל ויאמר כי ה' מציון ישאג. כי באשר עמוס לא היה מוכן לנבואה ולא היה מוחזק בעיני העם לנביא אם מצד עצמו אשר היה בנוקדים רועה צאן ובולס שקמים, ואם מצד מקומו בהיותו מתקוע ששם לא היו בני הנביאים ולא נביא שיסמוך אותו ויעיד עליו שהוא נביא אמת בכ"ז נתחזק לנביא אמת ע"י שנבא שנתים לפני הרעש ויאמר בנבואתו שה' מציון ישאג. שהוא על הרעש שיהיה מציון, וכן נבא אז על עצירת גשמים שיהיה בעת ההיא, כמ"ש ואבלו נאות הרועים, וזה נבא שנתים לפני הרעש, ונבואתו באה ונהיתה שתי שנים אחר שנתנבא, עי"כ ידעו כל ישראל כי נאמן הוא לנביא לה', (ומ"ש שנבא בימי ירבעם בן יואש בארתי בתחלת הושע, ששנתים לפני הרעש היה עוזיה נכנע תחת מלכי ישראל ונקרא המלכות ע"ש מלכות ישראל ולכן הזכיר את ירבעם עיי"ש):

בנוקדים. מגדל הצאן נקרא נוקד. וכן ומישע מלך מואב היה נוקד, ע"ש שהצאן עשוים נקודים וברודים, או שנוקדים אותם לסימן בל יתחלפו:

דברי עמוס. כתבו רז"ל כי כשמתחיל הנביא במלת דברי הוא מדבר בדברי עצמו, וכן עמוס דבר על עצמו כמו שאמר לו אמציה כהן בית אל, ומה שהשיב לו, וכן דברי ירמיהו כי הוא דבר בדברי עצמו, וכן דברי קהלת, וכן אמרו רבותינו שלשה נביאים לפי שהיתה נבואתם דברי קנטורין נתלית נבואתן בעצמן, ר"ל בעצמן שדברו דברי עצמן והתחילה נבואתן דברי:

דברי עמוס אשר היה בנוקדים. תרגם יונתן דהוה מריה גתין והקב"ה מינהו רועה צאנו של הקב"ה להשגיח עליהם ועל מי מנוחות ינהלם:

הנבואה הראשונה תחלתה דברי עמוס וגומר עד שמעו הדבר הזה פרות הבשן. ויש בה י"א פרשיות: האחד, דברי עמוס. השנית, כה אמר יי' על שלשה פשעי דמשק. השלישית, כה אמר ה' על שלשה פשעי עזה. הרביעית, כה אמר ה' על שלשה פשעי צור. החמישית, כה אמר ה' על שלשה פשעי אדום. השישית, כה אמר ה' על שלשה פשעי עמון. השביעית, כה אמר ה' על ג' פשעי מואב. השמינית, כה אמר ה' על ג' פשעי יהודה. התשיעית, כה אמר השם על שלשה פשעי ישראל. הי', שמעו את הדבר הזה. הי"א, לכן כה אמר השם. וראיתי לשאול בנבואה הזאת שש השאלות:

שנתים לפני הרעש. שנתים קודם שנתנגע עוזיה יום שנתנבא ישעיה שנא' וינועו אמות הסיפים (ישעיהו ו׳:ד׳) ואומר כאשר נסתם מפני הרעש וגו' (זכריה י״ד:ה׳):

מתקוע. שם עיר בנחלת אשר:

חזה. ניבא:

ומלת נוקדים – רועים, כמו: ומישע מלך מואב היה נוקד.

אשר היה בנוקדים מתקוע. רועה היה והרועה יקרא נוקד. או מי שמתעסק במקנה. כמו ומישע מלך מואב היה נוקד ונקרא נוקד לפי שרוב הבהמות יש להם כתמים שחורים או לבנים מן נקוד וטלוא, ואמר בנוקדים ולא היה אומר נוקד ר"ל כי גדול שבנוקדים אשר היה בתקוע. ותקוע היא עיר גדולה בנחלת בני אשר:

השאלה הראשונה מה ענין אומרו אשר היה בנוקדים מתקוע, והנה לא מצאנו בשאר הנביאים שיספר הכתוב מה היה אומנותם ופועל ידיהם אבל יסתפק בזכירת שמו ופעם בייחוסו אל אבותיו או לארצו ולמה אם כן בעמוס מלבד שזכר ארצו שהיא מתקוע זכר עוד אומנותו שהיה מהנוקדים רוצה לומר שהיה רועה מקנה ומה ענין זה לענין נבואתו:

ובימי ירבעם. שמלך בימי עוזיה (ולפי שניבא גם עליו בארצו כי היה מבני עשרת השבטים לכן אמר בימי ירבעם):

אשר חזה על ישראל בימי עזיה מלך יהודה ובימי ירבעם. כבר כתבנו בתחילת הספר כי ירבעם ועזיה מלכו בזמן אחד והושע האריך ימים יותר שנבא גם בימי יותם אחז יחזקיהו מלכי יהודה ואמר אשר חזה על ישראל כי רוב נבואתו היתה על ישראל ושמרון לא זכר על יהודה כי אם מעט, ובדרש כשאמר הקב"ה את מי אשלח ומי ילך לנו ואמר לו ישעיה הנני שלחני אמר את מי אשלח שלחתי את מיכה והיו מכים אותו על הלחי שנאמר בשבט יכו על הלחי את השופט, שלחתי את עמוס והיו קורין אותו פילוס' אמרו לא היה לו להקב"ה לאשרוי שכינה אלא על הדין פילוס', פירש קטיע לישנא, אמר ר' פנחס למה נקרא שמו עמוס שהיה עמוס בלשונו:

השאלה השנית באומרו אשר חזה על ישראל כאלו לא חזה על יהודה ולא על שום אומה אחרת, ואין הדבר כן כי הוא ניבא גם כן על יהודה כמ"ש ה' מציון ישאג ומירושלם יתן קולו ואמר על שלשה פשעי יהודה ואמר הוי השאננים בציון ואמר ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת ועל אומות אחרות ניבא ג"כ:

לפני הרעש. שהיה כשנכנס עוזיה בהיכל להקטיר וכמ״ש כאשר נסתם מפני הרעש בימי עוזיה (זכריה י״ד:ה׳):

שנתים לפני הרעש. הרעש הזה היה בימי עזיהו כמו שנאמר בנבואת זכריה ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עזיהו מלך יהודה, ואמרו בדרש כי אותו היום שנכנס עזיהו להיכל להקטיר היה הרעש, ואמר כי תחלת נבואת עמוס היתה שנתים לפני הרעש, וזכר זה בעבור שהתנבא על הרעש טרם באו, כמו שאמר והכתי בית החורף על בית הקיץ:

השאלה השלישית בנבואות דמשק ועזה צר ואדום עמון ומואב אשר זכר, כי מה לו להקב"ה להודיע לנביא משפטי שאר האומות וחטאתיהם כ"ש שסיפר לו ענין ו' האומות האלה והשמיט אומות אחרות שהכעיסו יותר את ה' כאלו תאמר אשור שהגלה י' השבטים ובבל שהחריב את ירושלם וכן מצרים ורומי שהחריבו בית שני ויון ופרס ומדי ובכלל שאין לך אומה שלא עשתה עול וחמס לאומה אחרת בזמן מהזמנים ולמה א"כ ייחד ו' האומות האלו מבין השאר בספור משפטיהם:

השאלה הרביעית במה שזכר ראשונה כה אמר ה' על שלשה פשעי יהודה ואחר כך אמר כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל, וידוע שחרבן יהודה וירושלם ע"י נבוכד נצר היה אחרי שגלו השבטים יותר מק"ל שנה ולמה אם כן נזכר האחרון יהודה הראשון וישראל באחרונה:

השאלה החמישית מה זה שאמר בכל שמונת הנבואות האלה על שלשה פשעי כלומר ועל ארבעה לא אשיבנו האם כולם נשתוו במספר הפשעים של כל אחת מהן כי היו לה ג' פשעים והאריך להם הקב"ה עד הרביעי, ומה שאמרו במסכת יומא פרק יום הכפורים ונמשכו אח"ז המפרשים כמו שאבאר בפירוש הפסוקים הנה הוא באמת דבר קשה שיסבול הדעת שלא היו בדמשק ובעזה ובשאר האומות מלבד אלה שזכר כי אם ג' פשעים, ועוד שהעיקר חסר מן הספר שהיה לו לומר על שלשה פשעי פלוני אסלח או סלחתי וכיוצא בלשון זה ואיך בכל שמנה אלה נשמט מלזוכרו, אף כי אומרו לא אשיבנו לא יורה על העונש והיה לו לומר לא אעבירנו או לא אכפרנו או לא אקבלנו בתשובה, כ"ש שהדבר קשה שנאמר שינעול דרכי התשובה משום אדם, ונינוה יוכיח אם כן המאמר הזה הנאמר בנבואה הזאת ח' פעמים על שלשה פשעי פלוני ועל ארבעה לא אשיבנו בשוה תמיד הוא זר מאד, ובביאור הכתובים אזכור לך עוד דעות המפרשים וחולשתם:

השאלה השישית שאתה תמצא שבכל האומות והמלכיות האלה אמר בענשם ושלחתי אש בפלו' ואכלה ארמנותיה או והצתי אש ואכלה ארמנותיה וכן ביהודה אמר ושלחתי אש ביהודה ואכלה ארמנות ירושלם אלא בישראל שלא אמר שליחות האש ואכילת הארמונות, וכבר כתבו המפרשים שהאש הנזכר בכל הנבואות האלה הוא חרב האויב שיחריב כולם כאש השורפת ולמה אם כן לא נזכר בישראל לענין האויב גם כן ושלחתי אש בישראל ואכלה ארמנו' שמרון: והנני מפרש הכתובים באופן יותרו השאלות כולן:

הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא להודיע שעמוס עם היותו בלתי מלומד בחכמה כי הוא היה בנוקדים אשר בתקוע נחה עליו רוח השם והשפעתו מציון אשר שם היה ארון האלקים מקור השפע והנבואה לנביאים כולם כדי שינבא על מלכות ישראל ועשרת השבטים מה שהיה עתיד לבוא עליהם אם מן הצרות והרעות בארצותם ואם מהחרבן והגלות והרעות והגלות, ולכן עשה טענתו מאשר האל יתברך על דמשק ועל עזה על צור ועל אדום על עמון ועל מואב בסבת מה שהרעו לישראל ויהודה הכביד הקדוש ברוך הוא ענשם יותר מעל כל שאר הפשעים שעשו בימיהם, וכן על בני יהודה וירושלם לפי שמאסו את תורת ה' וחוקו לא שמרו היה עתיד לשלוח אש ביהודה ולאכול ארמנות ירושלם עם היות ששם ביתו ומעון שכינתו וקדושת עבודתו ואם לכל אלה האומות ככה איך לא יעשה כזה בישראל שנמצאו בהם אותם השלשה פשעים שנמצאו בשאר האומות, ועוד נתוספו בהם לא לבד פשע רביעי אבל פשעים רבים ועצומים כמו שיזכר בפ' ולכן ביאר ענשו לא בכלל כמ"ש באחרים ושלחתי אש ואכלה ארמנות אבל יספר אותו בפרט בנבואה הזאת וביתר הנבואות הנמשכות אחריה, וכמו שיתבאר כל זה בפרט בפירוש הכתובים:

דברי עמוס וגומר, כבר כתבתי בהקדמה שלדעת המפרשים עמוס זה היה מבני אשר כי הוא היה מעיר תקוע שהיתה לדעתם מנחלת בני אשר, ורחוק הוא אצלי שתהיה נבואתו בימי מנשה בן חזקיהו מלך יהודה כי הכתוב פירש שנביא בימי עוזיהו מלך יהודה ובימי ירבעם בן יואש, וכדי שתדע ענינו צריך אני להודיעך פה ענין הנבואה ובריש מלין אומר, הנה הרב המורה בפל"ב בח"ב מספרו כשהתחיל לדבר בנבואה עשה בה יסוד מוסד שהנבואה לא תמצא בשום צד ולא תחול כ"א באדם המוכן לקבלה אם בהכנה טבעית כפי מזג גופו בכלל ומזג מוחו בפרט וכח דמיונו ואם בלמוד החכמות והמדות בהשתלמותו בהם, וכאשר עם כל ההכנה תשוטט מחשבת הנביא ויתעסק דמיונו בדבר מה ירד עליו השפע מהנבדל וינבאהו, ומפני זה גזר הרב שא"א שילין האדם בלתי נביא וישכים נביא, והיה כל זה אצל הרב לפי שהוא יקבל מהפילוסוף שהנבואה היא דבר טבעי מגעת לאדם כשאר הצורות הטבעיות שלא יחולו בנושאיהם כי אם אחרי ההכנות הראויות אליהם, ואין הפרש בין דעת הרב בנבואה לדעת הפלוספים אלא בענין הרצון שהוא חדש וגם הרצון ההוא אין דעת הרב שיצטרך ויהיה תנאי הכרחי במציאות הנבואה אלא שכבר תמנע הנבואה מהמוכן ברצון השם, והדעת הזה מהרב בצורך ההכנות ובהיות הנבואה דבר טבעי אינו דעת תורתנו ולא יסוד דתנו כמו שהוא חשב כי כפי התורה אין הנבואה דבר טבעי ואין ההכנות הטבעיות והלמודיות צריכות אליה בהכרח וכבר יורה ע"ז טבע המציאות אחרי שלא מצאנו הנבואה כי אם באומת ישראל בלבד וגם באותה אומה לא תחול הנבואה כי אם בהיותה בארץ הנבחרת לא בגלות כמו שנאמר גם נביאיה לא מצאו חזון מיי (איכה ב, ט), ולא היה זה מפני עצבון כמו שכתב הרב כי אותם שכבר נולדו בגלות הם ואבותיהם ואבות אבותיהם בכמה מהשנים בהיותם שלוים ושקטים ומצליחים בעניניהם למה יתעצבו אל לבם עד שתמנע מפני זה הנבואה מהם.

אבל היתה אמתת הדבר כמו שזכר בעל ספר הכוזר בספרו מעלת ארץ ישראל שכל מי שנתנבא לא נתנבא אלא בה או בעבורה, והוא ממה שיוכיח שאין הנבואה דבר טבעי אחר שלא נמצאה בשום אדם משאר האומות והארצות ולא בזמן מהזמנים בהיות ביניהם כמה מהחכמים והפלוסופים וא"א שלא יולדו בהם אנשים מתחלפי המזגים ומאותו מזג שהיה צריך כפי דעת הרב להכנת הנבואה ולהיות הנבואה, דבר נסיי נאמר למשה במראת הסנה (שמות ג, יב) וזה לך האות כי אנכי שלחתיך לפני ששליחותו ונבואתו היה נס נפלא היותר גדול שאפשר וכמו שנאמר במתן תורה (דברים ה, כז) היום הזה ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי, כי כל כח משיג יש לו יחס שמור ומוגבל עם הדבר המושג אליו ונפש האדם אין לה ייחס ולא ערך עם הסדור האלקי לשתקבלהו בדרך טבעי אם לא יהיה בדרך נס, ובהיות הנבואה מכלל הנפלאות לא יתחייב צורך הכנות במציאותה כדעת הפילוסופים והרב המורה שנמשך אחריהם כי מעשה הנסים הם תלויים ברצון האלקי ולא בהכנת הדברים המשתנים בדרך נס והראיות שהביא הרב לאמת דעתו שמאמרם זכרונם לברכה (שבת צב, א) אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר כבר כתבתי אני בפירוש הפרשה ההוא שאין המאמר ההוא בסגנון שהביאו הרב ולא כוונו זכרונם לברכה לדבר מזה שעלה בדעתו, והוכחתי דעתי בראיות ברורות מהכתובים ומדבריהם ואין זה הדרוש מזה המקום ודי עתה בשנדע שההכנות הטבעיות מהמזג והאברים אינם תנאי הכרחי בנבואה וכ"ש שאין תנאי הכרחי בהם למוד החכמות המחקריות והתפלספותם כי השם ישלח מי שירצה ואין מעצור לפניו מפאת המזג ולא מפני חסרון הידיעות המחקריות טבעיות ואלקיות בנביא לבד בזה יצטרך הנביא שיהיה איש ירא את השם במצותיו חפץ מאד מרוחק מהפחיתיות והתאוות המותריות ואמיץ לבו בגבורים להוכיח את העם ולספר שם ה', ולכן היה שעמוס בהיותו בנוקדים אשר בעיר תקוע עם היותו בלתי מלומד בחכמה חלה בו הנבואה וכמ"ש על עצמו (להלן ז, יד) לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי רוצה לומר שלא היה מוכן לנבואה מפאת התלמדותו וגם לא היה מוכן אליה מצד טבעו ומפאת אביו כי בוקר אנכי כלומר רועה בקר ובזה היה התעסקותו ולא בלמוד החכמה, וגם שלא היה מהרועים הגדולים העשירים כ"א בולס שקמים רוצה לומר לוקט שקמים למאכל בקריו, וזה ממה שיורה שלא היה עמוס חכם כי רועה הוא, ואולי שלא היה רועה מקנה שלו כי לכן לא אמר נוקד בנוקדים כי נוקד הוא בעל הצאן או הבקר כמו ומישע מלך בני עמון היה נוקד (מלכים ב ג, ד), אבל אמר אשר היה בנוקדים להגיד שהיה רועה מקום אדם אחר או היה משרת לרועים כי זהו מה שכיוון באמרו אשר היה בנוקדים לא כמו שכתב הרד"ק שהיה גדול הרועים כפי תרגום יונתן, ובזה עצמו נאמר במשה אדוננו ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו (שמות ג, א), להגיד שבהיותו עמוס השפל והרש שברועים שלא למד חכמה ודעת קדושים חלה עליו הנבואה וחזה על ישראל שאליו היתה עיקר נבואתו הנבואות שיספר בספר הזה, כי הנה נבואות דמשק ועזה ושאר האומות וגם נבואות יהודה אשר זכר לא באו מכוונות מפאת עצמן כ"א לעשות מהם טענה לענין ישראל.

וזכר שהיתה נבואתו בימי עוזיהו מלך יהודה ובימי ירבעם בן יואש שמלכו בזמן א' וכבר בא בדבריהם (ויקרא רבה י, ב) אמר ר' פנחס למה נקרא שמו עמוס שהיה עמוס בלשונו וכן אמרו שהיו קורין אותו פסילותא רוצה לומר קטיע לישנא, ואמנם אמרו שנתים לפני הרעש אפשר לפרש שהוא להגביל התחלת נבואתו שהיה אז לפי שהרעש היה בימי עוזיהו ודבר גדול היה כמו שנאמר לעתיד ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עוזיה וגומר, ולזה החשבון עצמו אמר ישעיהו (ז, ח) ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם שהיה מספר השנים ההוא לנבואת עמוס כדברי חז"ל, ור' אברהם בן עזרא כתב שזכר הרעש להודיע שעמוס ניבא עליו קודם בואו כמו שנאמר והכתי בית החורף על בית הקיץ, ואינו נכון כי הפסוק ההוא יותר נכון לפרשו כפי פשט הפרשה על חרבן שמרון מעל הרעש שהיה בימי עוזיה מלך יהודה על כן אמרתי שאין פי' שנתים לפני הרעש כי אם הגבלת כל זמן נבואתו והתמדתה שאותם שתי שנים קודם הרעש ניבא עמוס ולא עוד בכל ימיו ולכן אמר אשר חזה וגומר שנתים לפני הרעש כי אותם שנתים חזה לא עוד.

3962 / (עמוס א,ג) / חרצות
לימ"א / lime / פצירה
שופינ"א אינו לעז, אלא מלה ארמית, והגרשיים נכתבו בטעות.

מציון ישאג. מבית קדשי הקדשים הדיבור יוצא:

מציון ישאג. ר״ל ממקום שכנו ישאג לאיים ולהחריד:

ואבלו. ענין השחתה כמו אבלה אדמה (יואל א):

ויאמר, ישאג - רעם גדול שיהיה ואז ימנע הגשם ויהיה להם חסרון לחם ומים כאשר יזכיר, או הטעם ששמע זה הנביא קול השם בדרך נבואה, קול גדול כשאגת אריה והנה הקול כמו גזירה שנגזרה מהשם, על כן אמר: ואבלו נאות הרעים, כי הצאן תמות בלי מרעה.

ויאמר כבר פירשתי ששיעור הכתוב אשר חזה ויאמר שנתים לפני הרעש, אז נבא על הרעש, שה' ישאג מציון, כי הרעש התחיל מציון ושם היה שאגה גדולה, ומירושלים העיר יתן קולו שהוא קטן משאגה, כי הרעש התפשט מציון לירושלים ומשם לכל ערי א"י ונתן קולו קול עוז, שהוא קול הרעש אשר הרגיז ארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון, זה נבואה אחת שנבא קודם בואה. נבואה ב' הודיע כי יהיה שנת בצורת עד כי יאבלו נאות הרועים כי לא יהיה מרעה לבהמות, ויבש ראש הכרמל ששם מלא תבואה לחה תמיד. כ"ז נבא שתי שנים קודם ונתקיימה נבואתו והוחזק לנביא נאמן:

ישאג. יתן קול, התבאר (יואל ד' ט"ז):

ויאמר. אמר מציון ומירושלם כי שם שכינתו, והענין כפול במלות שונות וכן ישאג ויתן קולו, וענין השאגה ונתינת הקול דרך משל על הנבואה, כמו שאמר אריה שאג מי לא יירא ה' אלהים דבר מי לא ינבא:

ואמנם אמרו השם ומציון ישאג וגומר, הפסוק הזה מוכיח שיואל נביא קודם עמוס ולכן הונח ספרו קודם ספר עמוס כי הנה יואל (ד, טז) אמר הכתוב הזה עצמו ויי מציון ישאג ומירושלם יתן קולו ועמוס לקח דבריו אלה ועשה מהם התחלת נבואתו, ורש"י פירש מציון ישאג מבית קדשי הקדשים הדבור יוצא, רצה הרב בזה שזה הפסוק הוא הקדמה לנבואות עמוס שיבאו בזה הספר ושרצה לומר הנביא שעם היותו בתוך עם טמא שפתים מלכות ישראל הנה השם מציון ישאג ומירושלם יתן קולו ונבואתו לנביאים בכל מקום שהם, והענין שבהיות שמה השכינה וארון ברית השם משם היתה יוצאת הנבואה לכל הנביאים ומגיע השפע בקלות באמצעות הארון, וכמו שכתב הרב רבינו נסים זכרונו לברכה, ואמר זה להגיד שאף על פי שהוא היה בלתי ראוי לנבואה מצד מעלתה וכבודה הנה השם יתברך ישאג כארי עליו ואם ה' אלקים דבר מי לא ינבא. ורבי אברהם בן עזרא פירש רעש גדול שיהיה ואז ימנע הגשם ויהיה להם חסרון לחם ומים, ושעליו אמר ואבלו נאות הרועים ויבש ראש הכרמל רוצה לומר מעצירת הגשמים וכן פירשו הרב רבי דוד קמחי, ואינו נכון כי חסרון המים לא יחייב הרעם בהכרח, גם שלא יקרא הרעם שאגת השם כי אם הנבואה כמו שאמר זה הנביא עצמו אריה שאג מי לא יירא (לקמן ג, ח) ופי' מה היא השאגה באמרו ה' אלקים דבר מי לא ינבא ולי נראה שמ"ם מציון ומירושלם אינה מ"ם המקום אבל היא מ"ם הסבה כמו שפירשתי למעלה, ושהמאמר הזה הקדים הנביא לנבואות אשר יזכור להגיד שהשם יתברך מסבת מה שעשו האומות בישראל ישאג להענישם כי ציון הוא ראש ישראל וגם כן מפני הרעות שנעשו בירושלם וכל ארץ ישראל שירושלם הוא ראש כל המלכות יתן קולו לאבד את בני יהודה וישראל, ולכן אמר כנגד האומות ואבלו נאות הרועים שהם האומות אשר הלכו לרעות בארץ הקדושה ולאוכלה ולהחריבה יאכלו ויחרבו הם גם כן כמו שיזכור מדמשק ועזה צור ואדום עמון ומואב שיהיה חרבנם מפאת מה שעשו כנגד ישראל שה' מציון ישאג עליהם, ולזה נטה יונתן במה שתרגם ויצדון מדורי מלכיא, וכנגד מה שינבא על יהודה וישראל אמר ויבש ראש הכרמל שהוא ירושלם וכל ארץ ישראל ר"ל כמו שיפקוד וישאג השם להעניש לכת האומות המרשיעות לישראל ככה ישאג על ישראל עצמו לפקוד עליהם חטאתם. ואם על כל פנים נרצה לפרש מ"ם מציון ומירושלם שהיא מ"ם המקום יהיה ענין הכתוב שמפני שהיתה השכינה בציון וירושלם לכן יחס שמה קנאת השם והתעוררות הנקמה על כל מה שעשו האומות בכל ארץ ישראל בכלל ועל יהודה וישראל גם כן החטאים בנפשותם, והותרו עם מה שפירשתי בפסוקים האלה שתי השאלות הראשונות שזכרתי:

ואבלו נאות הרועים. ויצדון מדורי מלכיא ויחרוב תקיף כרכיהון:

ומירושלים וגו׳. כפל הדבר במ״ש:

נאות. מדור:

ויבש ראש הכרמל - העצים הנראים בראש והמפרש נאות הרעים על המלכים איננו, מטעם הפרשה.

ראש הכרמל. מובחר הכרמל, וכרמל שם לשדי תבואה הלחים והמלאים וטובים:

ואבלו. ונבואה זו תהיה שיאבלו נאות הרועים מעצירת הגשמים:

ואבלו. מקול שאגתו ישחתו מדורי הרועים הם היכלי העכו״ם:

ראש. ענין מיטב כמו ראשית גבורתם (ירמיה מט):

ויבש ראש הכרמל. ר"ל מיטב הכרמל, והכרמל הוא שם כלל למקום זרע שדות וכרמים והטוב והדשן שבו יאבל כל שכן הר הזה:

ראש הכרמל. מיטב הכרמל:

הכרמל. הוא שם כולל למקום שדות וכרמים וכן הדר הכרמל (ישעיה לה):

שבו ואבלו. ענין השחתה והפסד, כמו שאמר ע"כ תאבל הארץ והדומים להם, ויש לפרש הפסוק דרך משל והוא תחלת דברים למה שאמר אחר כך כה אמר ה', וכן תירגם יונתן ד"מ ויצדון מדורי מלכיא ויחרב תקוף כרכיהון:

על שלשה פשעי וגו'. דכתיב הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר (איוב ל״ג:כ״ט) ואם יותר יותר וכאן כך הוא כבר נהגתי עמהם כמדותי לוותר להם על ג' פעמים ואם יש יותר כל שכן שיש בכלל המרובה המועט:

על שלשה פשעי דמשק. יתכן שהם הפשעים הראשיים בדמשק והחמורים מכולם והם עכו״ם וג ״ע וש״ד הנמצאים בכל אלה הנזכרים פה ור״ל האם מהראוי שעל שלשת הפשעי׳ הראשיים ועל הוספת פשע הרביעי שלא אשיב לו גמולו בראשו בתמיה:

דושם. מל׳ דישה:

כה - אמר אליהוא: הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר והטעם כי יזהירנו ואם לא ישמע יענישנו בפעם הרביעית. ויפת אמר: על הדור הרביעי, אם היו כל הדורות רשעים. והגאון אמר: שלשה עונות סלחתי לו וזאת הרביעית לא אסלח והנה בדמשק ועזה וצור ואדום ובני עמון לעולם הרביעית שהרעו ליעקב, ובמואב שהרעו לעשו ושניהם בני יצחק, על כן הזכירו פעמים בנבואתו. ולא מצאנו ככה בספרי כל הנביאים הנמצאים.

כה אמר ה', אחר שספר תארי הנביא ואיך הוחזק לנביא נאמן, מתחיל גוף הספר, וטרם יתחיל נבואותיו על יהודה ועשרת השבטים הקדים נבואת פורעניות על שכני א"י אשר הרעו לישראל, והודיע כי יענישם ה' בעבור זה, שהגם שישראל לקו בעונם בכל זאת לא ינקו כל הנוגעים בם לרעה כמ"ש וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי, והנה ארם היה שכן לא"י בצד מזרח ופלשתים במערב וצור בצפון ואדום ועמון ומואב בדרום ויודיע ענשם זאח"ז, והתחיל מארם שהם הריעו לישראל תחלה מן ימי אלישע עד ימי ירבעם בן יואש כמבואר בספר מלכים, ואמר על שלשה פשעי דמשק ועל ארבעה הכי לא אשיבנו את גמולו? אחר שחטאו שלשה פשעים וגם הפשע הרביעי הלא בהכרח שאענישם ואשוב גמולם להם, אולם מה הן השלשה פשעים פי' הרד"ק שלש פעמים שהרעו לישראל תחלה, והרי"א פי' שר"ל שלשה פשעים הידועים שהם ע"ז וג"ע וש"ד שהיה ביניהם, ואמר שהגם שלא השבתי גמולם על שלשת הפשעים הכי עתה שפשעו גם פשע הרביעי הכי לא אשיבנו? והפשע הרביעי הוא על דושם בחרוצות הברזל את הגלעד, שהיו מעבירים על גופם חריצות ברזל כמו שדשים את התבואה ליסרם באכזריות חמה ושטף אף:

לא אשיבנו. פרשתי מענין השבת גמול ובתמיהה, אולם באמת השבת גמול בא תמיד בקישור הלמ"ד ומעלליו אשיב לו (הושע ד׳:ט׳), והשבה עם את הוא השבת הדבר למקומו. או תשובה למדבר, ומענין זה בא פה, שבעבור ארבעה פשעיו לא אשיבנו לארצו ולמדרגתו, או ר"ל הכי לא אשיב אותו תשובה על פשעיו, והתשובה תהיה הפורעניות שאביא עליהם שבזאת יכירו חטאתיהם:

כה אמר ה', התנבא תחלה על הגוים שהם שכנים לארץ ישראל והרעו לישראל בהיותם בארצם והאל יתברך ינקם מהם ואחר כך התנבא על ישראל שהשחיתו מעשיהם ויגלו מארצם בעונש עונותם מלבד מה שלקו בארצם בחרב וברעב ובדבר, ועתה החל בדמשק ואמר:

על שלשה פשעי דמשק. כי ברוב רחמיו מוותר להם שלש כדכתיב פעמים שלש עם גבר ור"ת על שלשה פשעי הוא פשע דאחר ג' נחשב פשע כמו שכתוב ועל ארבעה לא אשיבנו:

כה אמר ה' על שלשה פשעי דמשק וגומר. עמוס הנביא ניבא כאן על שש מלכיות האומות דמשק שהוא ראש מלכות ארם ועזה שהיא ראש מלכות פלשתים וצור ואדום ועמון ומואב. ואמנם למה לא זכר שאר האומות שהחריבו את ישראל נראה לי בסבתו א' מב' טעמים. הא' שעמוס ראה דברי יואל ונסמכה נבואתו לנבואת יואל וכבר פירשתי שיואל ניבא על חרבן המחריבים את א"י וירושלם אם בחרבן ראשון ואם בחרבן שני כמ"ש וקבצתי את כל הגוים והורדתים אל עמק יהושפט ונשפטתי עמם שם על עמי ונחלתי ישראל אשר פזרו בגוים ואת עמי חלקו (יואל ד, ב), ואמר ג"כ מצרים לשמה תהיה ואדום למדבר שממה, שכמש"ש אמר מצרים על אומת הישמעאלים שנתהוו מהבבליים שעשו חרבן ראשון ואמר אדום על רומי שהחריבה בית שני ולכן לא הוצרך עמוס להנבא עליהם וניבא על שאר האומות שלא ניבא יואל, האמנם זכר יואל צור וצידון וחזר עמוס וזכר צור לפי שצור נחרבה ב' פעמים כמ"ש בפי' ספר ישעיהו האחד ע"י נבוכדנצר שכבש את צור ועשה בה טבח גדול והב' ע"י אלכסנדר"וס מוקדון שאז החריב צור חיל וחומה יחדו אומללו והשמימה בהחלט מאין יושב עוד עליה עד היום הזה, ויואל דיבר מזאת החרבן הגדול והאחרון ועמוס דיבר מהאחד שעשה נבוכדנצר, וכן ניבא יואל על אדום ואדום למדבר שממה וחזר עמוס וניבא על אדום אבל יואל ניבא על מלכות רומי כמ"ש ועמוס זכר פשעי אדום הסמוך לירושלם ושריפת תימן וכמו שאבאר. והטעם הב' הוא שהביא הנביא ראיה וטענה לישראל משכניהם הרעים שעם היותם אומות בלתי מיוחדת להנהגת הש"י והשגחתו ובגוים אין תורה הנה הענישם הש"י על הפשעים שבהם ואיך לא יעניש ג"כ את ישראל עמו ונחלתו, ושקבלו תורתו בהיותם נלכדים באותם הפשעים עצמם יותר מאותם האומות ולכן לא הביא להם ראיה מהאיים הרחוקים אשר לא שמעו את שמעם כי אם משכניהם הקרובים לא"י. והנה אבאר בפי' פרשת ישראל איך הפשעים שייחס לאומות האלה ולבני יהודה כולם יחד נמצאו בישראל באופן יותר חמור ממה שהיו באומות ולכן לא זכר פשעים אחרים שלא היו מתיחסים לישראל.

ועל ארבעה לא אשיבנו. על פשע רביעי אין עלי עוד להשיבו ריקם מלהשיב לו גמול וכל שכן שיש לו פשעים הרבה עתה את זה אפקוד עליהם אשר דשו יושבי גלעד הסמוכין להם:

על דושם. עתה יפרש מהו הפשע הרביעי שישלם עליו הגמול ואמר שהוא על שדשו את אנשי גלעד בכלי ברזל מלא חריצים עשוי לדוש בו התבואה:

בחרוצות. שם כלי דישה מלאה חריצים כמו כי לא בחרוץ יודש קצח (שם כח):

על דושם - זה הכתוב על חזאל שהרע לישראל וישימם כעפר לדוש. וטעם את הגלעד יושביה או שברחו ישראל ממנה, והוא היה חורש את הגלעד. וכתוב: ויכם חזאל.. את כל ארץ גלעד.

על שלשה פשעי דמשק. הנה דמינו כי האל יתברך לא יעניש האדם על עון ראשון שני ושלישי כי זה ממדותיו שהוא נושא עון ועובר על פשע, ואמר אליהוא הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר וברביעית יענישו. והנה לא ישגיח על אומות העולם לטובה ולרעה כי אם בעבור ישראל אלא אם כן יהיה חמס גדול בדבר כדור המבול וסדום ועמורה כי החמס מפסיד הישוב והאל יתברך רוצה ביישוב העולם, והנה דמשק הרעו לישראל שלש פעמים בימי בעשא מלך ישראל ובימי אחאב ובימי יהורם בן אחאב אעפ"י שנלחם בישראל לא נחשב לו לפי שלקו ארם בימיו בבואם בארץ ישראל אבל השלישית הוא בימי יהואחז בן יהוא שנאמר כי אבדם מלך ארם וישימם כעפר לדוש, והרביעית שבא על יהודה בימי אחז ואז נענש על כלם שבא עליו מלך אשור ותפש דמשק והגלה את ארם קירה ואת רצין המית, וכל זה ניבא עמוס שנאמר ושברתי בריח וגו'. וגלו עם ארם קירה. ונבואה זו ניבא עמוס ס"ה שנה קודם בואה, כמו שאמר בנבואת ישעיה ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם כמו שפי' שם. ופירוש

ואמנם מה הם הג' פשעים שזכר אותם בכל האומות בשוה חז"ל בפ' יום הכפורים (יומא פו, ב) כמו שזכרתי אמרו אמר רבי יהודה בר' יוסי עבר אדם עבירה פעם ראשונה מוחלין לו שנייה מוחלין לו שלישית מוחלין לו רביעית אין מוחלין לו שנאמר ועל ארבעה לא אשיבנו ואומר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, והנה רש"י בשלימות דעתו וזכות שכלו לא יכול לסבול שהיו המספרים האלה מהפשעים בכל האומות בשוה, ולכן כתב זכרונו לברכה ואם יש יותר כל שכן שיש בכלל המרובה המועט ועל ארבעה לא אשיבנו על פשע רביעי אין עלי עוד להשיבו מקחת גמולו מאתי וכל שכן אם בידם פשעים הרבה ע"כ, ואם היה בכתוב כל מה שאמר הרב היה היתר השאלה השלישית שזכרתי ממה שיקל אבל עיקר פירושו חסר מן הספר, ורבי אברהם בן עזרא כתב והטעם כי יזהירנו ואם לא ישמע יענישנו בפעם הרביעית, ויפה אמר על הדור הרביעי אם היו כל הדורות רשעים ואתה רואה גם כן שאין כאן התראה באומות וגם לא עברו דורות. ולכן נראה לי לפרש שלא אמר בנבואות האלה על שלשה פשעי כי אם על שלשה הפשעים החמורים מכל הפשעים שהם עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים ששלשתם נמצאו מסתמא בכל אומה ואומה אחרי שאין להם התורה האלקית שתרחיקם מהם, כי הנה עם היותם נכללים בשבע מצות בני נח כבר סרו האומות משמירתם וכמו שדרשו חכמינו ז"ל על ראה ויתר גוים, ויאמר כאן שכל אומה מאלה היתה חייבת להשם יתברך בשלשת הפשעים האלה כפי שטיפתם במעשים המגונים וכשיתוסף עליהם פשע רביעי תתמלא סאתם ויקבל מיד עונש כולם ולכן אמר כה אמר ה' על שלשה פשעי דמשק שהיא ראש ארם שהם העבודה זרה והגלוי עריות והשפיכות דמים אשר בקרבם, ועל ארבעה שהוא פשע אחר שעשו כנגד ישראל כמו שיזכור לא אשיב גמולם, ויהיה אם כן אמרו לא אשיבנו בתמיהה כלומר האם ראוי שעל שלשה פשעי דמשק ועל הרביעי לא אשיב לו גמולו באמת ראוי הוא שאשיב גמולם בראשם ומלת אשיבנו הוא מלשון וחרפתו ישיב לו אדניו (הושע יב, טו), ישוב עמלו בראשו (תהלים ז, יז) תשיב להם גמול השם כמעשה ידיהם, וביאר הפשע הרביעי שעשה דמשק באמרו על דושם בחרוצות הברזל את הגלעד והוא מה שנאמר ויכם חזאל בכל גבול ישראל מן הירדן ועד הגלעד (מלכים ב י, לג), רוצה לומר שהיו עושים דרך נקמה ובזיון ליושבי הגלעד שהיו מעבירים חרוצות ברזל על גופם כמו שדשין בהם את התבואה, וכבר עשה דוד ככה בבני עמון וישם במגרה ובחרוצי הברזל (שמואל ב יב, לא), וכאשר על שלשה פשעיהם החמורים עשו זה נתמלא סאתם, (ד) ויצא דבר מלכות מלפניו ית' לשלח אש בבית חזאל כלומר במלכים הבאים מזרעו והאש הוא רמז אל האויב אשר יבא ויחריב ביתו, וירמוז כאן באש אל מלך אשור שכבש דמשק והמית את רצין שהיה מזרעו, ולפי שארמון בית המלך אשר בדמשק בנאו בן הדד מלך ארם לכן אמר ואכלה ארמונות בן הדד, וחכמי הנוצרים כתבו שהאש אשר יעדו הנביאים ענינו חרון אף ה' שלא ישוב ממנו בשום צד ואין זה רחוק ממה שפירשתי.

בחרוצות הברזל. ת"י במוריגא דפרזלא והוא כעין שופינ"א שקורין לימ"א שעשוי חרוצים חרוצים ורודים בהם בני אדם ביסורי' ובהם מחתכין את קשי התבואה לעשותן תבן:

לא אשיבנו, לא אשיבנו אל סליחתי שסלחתי לו שלש פעמים והייתי משיב אותו בכל פעם אל סליחתי אם לא היה שב אל פשעו אבל אחר ששב עוד על פשעו אענישנו על כלם, והזכיר הקשה שבהם והוא על דושם בחרצות הברזל את הגלעד, שנאמר ויכם חזאל בכל גבול ישראל מן הירדן מזרחה את כל ארץ הגלעד וגו'. ופירוש את הגלעד, כתרגומו ית יתבי ארע גלעד שהיו עושין דרך נקמה ובזיון היו מעבירין חרוצות הברזל על גופם כמו שדשין בהם את התבואה כמו שעשה דוד בבני עמון שנאמר וישם במגרה ובחריצי הברזל:

חזאל. ובן הדד מלכי ארם וראש ארם דמשק:

ושלהתי. לכן אשלח אש:

ואכלה. ותשרף:

ושלחתי - בבית חזאל. בני בניו אולי רצין היה מהם, שהמיתו מלך אשור.

ושלחתי אש, שלא תבוא פורעניותם בדרך הטבע שתחלה יכבוש האויב ערי השדה סביב ואח"כ יכבוש שער העיר ואח"ז יחריב בית המלך, כי יהיה בהפך, תחלה אשלח אש בבית חזאל שהוא בית המלכות, ואחר כך אכלה ארמנות בן הדד בן חזאל שמלך אחריו ובנה ארמונות סביב בית אביו, ואח"כ.

ושלחתי אש. הוא משל על האויב. כמו כי אש יצאה מחשבון. חזאל ובן הדד הם מלכי ארם:

בבית חזאל. ר״ל אויב חזק יחריב בית חזאל מלך דמשק:

ארמנות בן הדד. ההיכלות שבנה בן הדד מלך ארם:

בקעת און. מקום הוא בארם:

בריח דמשק. ר״ל האויב יבוא בה כאלו נשברו הבריחים ונפתחו השערים:

בריח. מטה העשוי לסגור בו השער:

ושברתי - כי נלכדה בהלכד שומרון.

ושברתי בריח דמשק בריח של מבצר העיר, ואח"כ והכרתי יושב מבקעת און שהיו סביב דמשק, ותומך שבט מבית עדן שהיו שייכים למלכות ארם, והיה להם שבט ממשלה בפ"ע תחת מלכות ארם וגם הם יגלו עם ארם קירה הגם שהיה שבט בפ"ע, באופן שידמו כחולי מסוכן שהחולאת מתחיל מן הלב אשר ממנו תוצאות חיים ומתפשט אל כל איברי הגויה:

תומך שבט. כמו לא יסור שבט מיהודה והוא כינוי אל המשרה:

ושברתי. שלא יצילוה דלתותיה ובריחיה ולא תעמד לפני האויב:

ואחר שזכר חרבן המלכים ואמונותיהם זכר חרבן ארצם באמרו ושברתי בריח דמשק ר"ל כי אם היותה גדולה וחזקה דלתים ובריח ישברם השם, והענין שלא יצילוה דלתותיה ובריחיה ולא תעמוד לפני האויב, ואומרו והכרתי יושב מבקעת און ותומך שבט מבית עדן חשבו המפרשים שבקעת און היה עיר גדולה בארם וכן בית עדן, אבל אני אגידך אמתת הדבר הזה מפי השמועה ועדות אמת בקעת און היא הבקעה הסמוכה לדמשק שהיא הבקעה היותר דשנה ומשובחת מכל בקעות העולם בכל מיני פירות ותבואות משובחים לאין תכלית ובאותה בקעה בכל כרם ובכל פרדס ושדה אשר שם יש בית ומגדל ושם מתישבין אוכלוסין רבים מאנשי דמשק, ועל אותה בקעה אמר כאן באמת והכרתי יושב מבקעת און שבבוא האויב נחרבה הבקעה מפני שברחו היושבים משם ולרשעת אנשי דמשק קראו בקעת און, ואמנם בית עדן הוא עצמו דמשק שלהיותה עיר מעודנת ומעונגת לאין תכלית נקראת בית עדן עד שאומרים הישמעאלים שהנביא אשר להם מחמ"ד בא לדמשק וקודם שנכנס בה ראה הבקעה והעיר מהר אחר ואמר לא אבא הנה בשום צד לפי שהיא גן עדן ומי שיכנס בעדן הזה לא יכנס בעדן של מעלה כי אין אדם זוכה לשני גני עדן ושהלך משם ולא נכנס בדמשק, ולפי שמלך אשור בא עליה והמית כל זרע המלוכה והחריב העיר והבקעה לכן אמר פה הנביא ותומך שבט מבית עדן כי המלך והשוטר או מושל הוא תומך השבט בידו לרדות העם ואמר שזה יכרת כולו ממנה בבוא האויב, ואחרי שזכר הרג המלכים וחרבן הארץ זכר גלות העם באומרו וגלו עם ארם קירה שקירה הוא שם עיר בארץ אשור וכ"כ בספר מלכים (מלכים ב טז, ט) ויעל מלך אשור אל דמשק ויתפשה ויגלה קירה ואת רצין המית, הנה ביאר שהפשע אשר עליו נתמלאה סאתה של דמשק היה בעבור הרעה שעשה לישראל רוצה לומר ליושבי גלעד בדרך בזיון והכנעה:

ותומך שבט. ועביד שולטן כמו לא יסור שבט (בראשית מ״ט:י׳) על שם שהמושל רודה את העם במקלות:

ותומך שבט. ר״ל אכרות תומך שבט מבית מדן ועל המושל יאמר שהוא אוחז השבט לרדות בו את המחוייב וכן לא יסור שבט מיהודה (בראשית מ״ט:י׳):

מבקעת און. שם עיר:

והכרתי - בקעת און שם עיר בארם.

מבקעת און. היא עיר גדולה בארם. וכן בית עדן, ואעפ"י שדמשק היתה ירושה ממלכי דוד בית עדן גם כן היתה מושב המלכים. לפיכך אמר ותומך שבט מבית עדן, כי תומך שבט הוא המלך, כמו לא יסור שבט מיהודה. כי מנהג המלך להיות שבט בידו תמיד והוא סימן שהוא רודה בעם. וכן ראינו באחשורוש ויושט המלך את שרביט הזהב אשר בידו:

מבית עדן. מקום:

קירה. אל קיר והוא שם מקום וכן נאמר ויגלם קירה (מ״ב ט״ז):

ותומך. ומחזיק וכן וכפיה תמכו פלך (משלי לא):

ותומך שבט - כמו מטה עוז שבט למשול.

קירה. אל קיר, והוא שם עיר בארץ אשור. וכן כתוב בספר מלכים ויגלה קירה:

קירה. מקום ושם הגלם סנחריב בימי אחז שנאמר ויעל דמשק ויתפשם ויגלה את ארם קירה (מלכים ב ט״ז:ט׳) כל הפורענות שנתנבאו נביאי ישראל לבא חרב על העכו"ם נביאים שהיו קודם סנחריב כגון ישעיה ועמוס נבאו על חרב סנחריב וירמיה ויחזקאל נבאו על חרב נבוכדנאצר:

שבט. שרביט:

קירה - אל קיר שם עיר באשור, וככה כתוב: ויגלם קירה.

מבית עדן. שם עיר:

עזה. מפלשתים היתה:

על הגלותם וגו׳. כי בזמן חורבן בית השני ע״י טיטוס ברחו קצתם מישראל דרך ארץ פלשתים ותפשום בני עזה ומסרום ביד האויב וז״ש על הגלותם וגו׳ ר״ל על שהגלו את ישראל גלות שלימה איש לא נעדר וזהו במה שתפסום להסגיר לעכו״ם:

להסגיר. ענין מסירה כמו לא תסגיר עבד (דברים כ״ג:ט״ז):

כה - שהגלו ישראל בדרך שלום, והסגירום לאדום.

כה אמר ה', עתה נבא על פלשתים שהיו שכני א"י במערב, על שלשה פשעי עזה שהם ע"ז וג"ע וש"ד שהיה בידם ועל ארבעה שהוסיפו עתה הכי לא אשיבנו גמול? על הגלותם גלות שלמה להסגיר לאדום, שבעת החורבן עמד אדום על הפרק להכרית את פליטיו כמ"ש בעובדיה ורבים ברחו לצד מערב דרך ארץ פלשתים, והם הסגירו אותם ליד האדומים שהם מסרום אל האויב כדי שיהיה הגלות גלות שלמה שלא ימלט איש:

כה אמר. על הגלותם גלות שלמה להסגיר לאדום, אמרו כי זאת הנבואה ניבא על חורבן בית שני כי היו פלטים מגלות טיטוס והיו בורחים דרך ארץ פלשתים שהיא סמוכה לא"י הפלשתים היו לוקחים אותם ומסגירים אותם ביד אדום כי טיטוס ומחנהו אדומים היו רובם. וזהו גלות שלמה שלא נשארה פלטה להם שלא גלו כי בחרבן בית ראשון לא ראינו זה, וזכר עזה ואשדוד ואשקלון ועקרון ולא זכר גת כי למלכי יהודה היתה כמו שכתוב, ואמר כי רובם שבו לדת ישראל, ואשר לא שבו עליהם נאמר ואבדו שארית פלשתי'ם:

כה אמר ה' על שלשה פשעי עזה וגומר. סיפר גם כן שכן אמר השם על עזה ראש מלכות פלשתים הסמוכה לירושלם שלהיות בין הפלשתים ההם שלשת הפשעים עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים ועוד נתוסף עליהם פשע אחר ממה שעשו לישראל האם היה ראוי שלא ישיבנו רוצה לומר לעם עזה ברעתו כי באמת ראוי היה שישיב להם גמול השם כמעשה ידיהם, והנה הפשע הד' אשר עשה היה כנגד ישראל והוא אמרו על הגלותם גלות שלמה להסגיר לאדום, ורש"י פירש גלות שלמה גלות ישראל שתהא שלימה שלא ימלט איש שהיו עומדים על הדרכים ותופשים הנמלטים מישראל ומסגירים אותם וכך עשו אנשי צור, ויותר נכון הוא מה שכתב הרד"ק שהפלטים מהמלחמה מארץ ישראל היו בורחים דרך ארץ פלשתים שהיא סמוכה להם לפי שהיו בשלום עמהם ופלשתים היו לוקחים ומסגירים אותם ביד אדום, ויהיה לפ"ז שיעור הכתוב על הגלותם את ישראל גלות בהיותם בשלום עמהם כדי להסגירם לאדום, ואם אמר זה על חרבן בית שני יהיה אדום חיל הרומיים שבאו עם מלכי ישראל והיה ענינו שבני אדום ישבו מבנ"י שבי כי כן דרך המלחמות שפעם ינצח זה ופעם ינצח זה ובהיותם שבויים בארץ אדום יברחו משם בנ"י השבויים ויבאו לפלשתים שהיו בשלום עמהם ובטחו בהם והפלשתים ברשעתם היו מסגירים אותם ביד אדום הפך מה שאמרה תורה לא תסגיר עבד אל אדוניו (דברים כג, יז), ועז"א על הגלותם גלות שלימה להסגיר לאדום שהיו מגלים לבני ישראל היושבים שלמים עמהם ומחזיקים אותם באונס בהסגירם לאדום.

גלות שלמה. גלות ישראל שתהא הגלות שלימה שלא ימלט איש שהיו עומדים על הדרכים ותופשין הנמלטים ומסגירין אותם וכן עשו אנשי צור וכן לארבע רוחות בחורבן בית שני כמו שמפורש באגדת האזינו עזה מן הדרום צור מן הצפון דמשק מן המזרח ערביים מן המערב שנאמר (ישעיהו כ״א:י״ג) משא בערב ביער בערב תלינו:

ושלחתי - האויב נמשל לאש, כי אש יצאה מחשבון.

ושלחתי אש בחומת עזה, עזה התבצרה בחומה בצורה, ונכבשה החומה, והעיר נתנה למאכלת אש:

ושלחתי. מבואר הוא:

ולכן גזר השם לשלוח אש האויב בחומת עזה שתאכל ותשרוף הארמנות היפים שלהם, (ח) וכן יכרית העם היושב באשדוד ותומך שבט מאשקלון שהם כולם ערים מפלשתים עזה ואשדוד ואשקלון ועקרון, ולא זכר גת כי למלכי יהודה היתה, וממ"ש ואבדו שארית פלשתים יראה אמתת מה שזכרתי שהיתה נבואת עמוס אחר נבואת יואל בזמן ומפני שעמוס ראה נבואות יואל על חרבן צור וצידון וגלילות פלשת לכן לא ניבא עליהם וניבא על שאר הערים ואמר מפני זה ואבדו שארית פלשתים.

אשדוד. אשקלון עקרון סרני פלשתים הם:

והשיבותי. ר״ל אכה ואשיב ידי להכות עוד:

והכרתי, ותומך שבט - כמו: לא יסור שבט מיהודה.

והכרתי יושב מאשדוד שם נכרתו היושבים, ומאשקלון נכרתה הממשלה, ועקרון נחרבה ב"פ לכן אמר והשיבותי ידי, וגת לא חשב כי היתה ליהודה:

והשיבותי ידי. מלעיל הטעם בבי"ת ובמקצת ספרים מלרע והמסורת צווחת כנגדם ואומרת ב' מלעיל כמ"ש ביחזקאת כ':

והכרתי, והשיבותי ידי. כי אחר שיכלו עזה ואשדוד ואשקלון עוד אשיב ידי על עקרון להשחיתה ובה יאבדו ארץ פלשתים:

והשיבותי ידי. אכה ואשנה:

ואבדו שארית. ר״ל אף שארית מה לא ישאר מהם:

ואבדו שארית. ואבדו על הפרט שארית על הכלל:

ולא זכרו ברית אחים. אשר היה בין חירם ובין שלמה שנאמר ויכרתו ברית שניהם (מלכים א ה) והיו קורין זה לזה אחי שנ' (שם ט) מה הערים אשר נתת לי אחי:

על הסגירם. על שהם מסרו לאדום את הבורחים מישראל להיות גלות שלימה כדרך שעשה עזה:

כה - יש אומרים: כי ברית אחים על דבר שלמה שכרת ברית עם חירם מלך צור והוא קראו אחי ואין זה פשט, רק דרש הדורש כי לא היו אחים כלל ואיננו שב, רק אדום שהוא אחי ישראל באמת מאב ואם והטעם שראה צור כי אדום היה מבקש רעת ישראל יותר מכל הגוים ולא היה זוכר ברית אחים, על כן הסגיר ישראל לאדום להנקם מהם.

כה אמר ה', ינבא על צור, על הסגירם גלות שלמה לאדום שישראל בטחו על הברית שהיה לצור עם ישראל מימי דוד ושלמה וברחו לצור, והם הסגירו אותם ליד האדומים, (הגם שלא הגלו אותם בעצמם כפלשתים), הפך האזהרה לא תסגיר עבד אל אדוניו, וחטאם גדול על שלא זכרו ברית אחים שהיה להם עם ישראל, וחירם אמר לשלמה מה הערים אשר נתת לי אחי:

כה אמר ה', לאדום. גם זה בגלות בית שני, כי צר סמוכה ג"כ לא"י לפיכך אמר על הסגירם:

וכן זכר בפשע הזה בעצמו על צור באמרו על הסגירם גלות שלמה לאדום שהיו מסגירים פליטי ישראל בהיותם בשלום עמהם לאדום, ולא זכרו ברית אחים שהיה ברית ושלום בין ישראל וצור, וכן היתה מקדם בין חירם ובין שלמה כמו שנאמר ויכרתו ברית שניהם (מלכים א ה, כו), והיו קוראים זה לזה אחים כמו שנאמר מה הערים אשר נתת לי אחי, (י) ולכן גזר השם לשלוח אש בחומת צור שהוא רמז לנבוכדנצר שבא והחריב את צור וארמנותיהם, הנה התבאר שעזה וצור השתתפו ונשתוו בפשע הד' כמו שנשתוו בשלשת הפשעים של שאר האומות.

ולא זכרו. אנשי צור לא זכרו ברית האחוה שהיה להם עם ישראל וחירם מלך צור קרא לשלמה אח כמ״ש מה הערים האלה אשר נתתה לי אחי (מ״א ט):

ולא זכרו ברית אחים. הם ידעו כי אדום לא זכרו הברית לישראל הראויה להיות בין אחים והיו אכזרים לישראל, והם הסגירום בידם וישראל ואדום אחים, וכן שלח משה למלך אדום כה אמר אחיך ישראל. וי"מ אחים שלמה וחירם מלך צר שהיה ברית ביניהם:

ושלחתי אש, כי נחרבה ע"י נ"נ ואח"כ ע"י אלכסנדר מוקדון כמבואר ביחזקאל:

בחומת צר. לית בטעם מלעיל בענין:

ואכלה ארמנותיה. בכמה ספרים חסר וא"ו אמנם כפי המסורת ראוי להיות מלא וכן מצאתיה מפורשת במקרא כ"י זה לשונה. ארמנתיה ד' חסר בלישנא וסימן ועלתה ארמנתיה (ישעיה ל"ד) וישכח ישראל את עשהו (הושע ח') ושלחתי אש בחומת עזה דלעיל מתאב אנכי (עמוס ז') ע"כ. וכן במקרא גדולה נמסר על כל א' מהם ד' חסר בלישנא:

על רדפו בחרב אחיו. שנאמר (מדבר כ) פן בחרב אצא לקראתך וגם עודנו טורף אפו ושומר עברתו ולא חזר בו:

על רדפו בחרב אחיו. כי הלא את עשו ליעקב ומדוע א״כ רדפו בחרב בזמן חורבן בית השני:

ועברתו. מל׳ עברה וזעם:

כה ושחת רחמיו - שהיו ברחם אחד.

כה אמר ה', על שלשה פשעי אדום ע"א וג"ע וש"ד ועל ארבעה וכו' על רדפו בחרב אחיו בעת חורבן בית ראשון, ויטרוף לעד אפו, ע"י הרומיים שהחריבו ירושלים שהרומיים נחשבו לבני אדום לפי מה שבאר מהרי"א בראיות, וכן האף שהיה להם על ישראל בכל זמן הגלות, ויש הבדל בין אף ועברה, שעברה הוא שע"י אפו עובר הגבול לעשות רעה אל הכלל גם אל אלה שלא חטאו, והנה בני אדום י"ל עברה כללית על כלל ישראל ע"י אמונתם, וזה שמורה בלבם לנצח לנקום נקם מן הכלל להומם ולאבדם, ועי"ז גזרו עליהם הרג ושמד ואבדן בכל דור ודור:

אפו, ועברתו. התבאר אצלי (ישעיה י"ג ובכ"מ) כי אף הוא הכעס על מי שחטא כנגדו, ועברה הוא אם ע"י האף עובר בקצפו את הגבול לכעוס על הכלל גם על הבלתי חוטא, ומצייר את האף כארי טורף לעד, והגם שנוקם באפו לא עזב את עברתו ושמרה נצח, ומלת שמרה י"מ כמו שמרה במפיק, וי"מ שהה"א נוספת וע"כ המלה מלעיל:

ושחת רחמיו. במדרש ילמדנו פרשת כי תצא כשיצא ממעי אמו חתך מיתרין שלה פירוש האם שלה ובלע"ז מדריצ"י שלא תלד הה"ד על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו רחמו כתיב ע"כ ואין כן בספרים שלנו:

כה אמר, על רדפו בחרב אחיו. י"מ על עשו ויעקב שברח יעקב מפניו, וי"מ כשעברו ישראל על אדום במדבר. ואמר ויצא אדום לקראתו בעם כבד, והנכון שהוא על חורבן בית שני כמו שפירשנו שתי הפרשיות אשר לפני זאת:

על שלשה פשעי אדום. אדום גי' טמא עה"כ:

ואחר כך גזר גזרת אדום, וכבר פירשתי אני במשמיע ישועה על שלשה פשעי אדום שהיה הראשון מהם בימי עשו שרדף אחרי יעקב אחיו, והשני בימי משה כשעברו ישראל בגבול אדום שלא נתנו עבור בגבולו שנאמר פן בחרב אצא לקראתך (במדבר כ, יח), והשלישי בחרבן בית ראשון וכמו שנאמר זכור ה' לבני אדום את יום ירושלם האומרים ערו ערו (תהלים קלז, י), והד' הוא מה שעשו האדומיים שנתישבו ברומי שהחריבו את בית שני ושפכו בני יהודה כמים סביבות ירושלם ושעל זה אמר עמוס על שלשה פשעי ישראל וגומר, וביאורם כי באמרו על רדפו בחרב אחיו רמז אל הראשון שעשו רדף אחר יעקב להרע כי עם היות שלא עשאו בפעל כבר היתה כוונתו רצויה, ועל הב' אמר ושחת רחמיו, ועל הג' אמר ויטרוף לעד אפו שהוא החרבן ראשון, ואולי אמר לעד מלשון בבקר יאכל עד (בראשית מט, כח), עד שבאו אז בני אדום לירושלים לשלול שלל, ועל חרבן בית שני והגלות הארוך הזה והרעות שסבלנו בו מאומת אדום אמר ועברתו שמרה נצח שמפני אורך זה הגלות אמר בו לשון נצח, האמנם כפי מה שפירשתי בפרשיות האלה כולם יותר נכון לפרש שאמר השם שעל שלשת הפשעים החמורים שיש להם לאדום שהם עבודה זרה וג"ע וש"ד ועל הד' שהוסיף עליהם כנגד ישראל האם ראוי שלא ישיבהו כמעשיו הנה באמת ראוי הוא שיקח ענשו, והפשע הרביעית שעשה אדום כנגד ישראל הוא אמרו על רדפו בחרב אחיו והוא שכאשר עברו ישראל על אדום במדבר אמר ויצא אדום לקראתו עם היות שמשה שלח אליו דברי שלום ואמת וקראו באמרו כה אמר אחיך ישראל והוא באכזריותו שחת רחמיו והקורבה והיחס שהיה ביניהם ורדפו בחרב כמ"ש פן בחרב אצא לקראתך, ואותו אף ועברה שהיה לו עם ישראל שמרה נצח כי אחרי שישבו ישראל בארצם תמיד אדום היה להם כאויב. ולכן היתה גזרת השם עליו מדה כנגד מדה הוא שמר עברתו לנצח גם השם ישמור להם עברתו לנצח אם באותה ארץ אדום הסמוכה לירושלם שעליה אמר, (יב) ושלחתי אש בתימן שהיא בארץ אדום הקרובה לארץ ישראל, וגם ישמור הש"י עברתו עד שבאחרית הימים תאכל ארמנות בצרה שהיא העיר הגדולה, וכבר פירשתי בפי' ספר ישעיה בפרשת קרבו גוים לשמוע שעם היות רומי מארץ יון הנה יוחסה לאדום לפי שבני אדום נתישבו בה ומלכו בה המלכים הראשונים מבני אדום, ושם כתבתי ראיות ברורות על זה מספורי דברי הימים אשר לשרים, ובארתי גם כן שעם היות שהיתה במואב עיר אחת ששמה בצרה הנה נקראת רומי גם כן באותו שם לפי שענין בצרה הוא בצורה, ולהיות רומי עיר בצורה גדולה וחזקה מאד נקראת כן, וכבר כתבתי למעלה שניבא עמוס כאן על חרבן ארץ אדום הסמוכה לירושלם ועם זה ניבא גם כן על חרבן רומי העיר הגדולה לבני אדום בפרט, אמנם יואל ניבא על כל מלכות אדום שהוא שם נאמר על כללות.

ויטרוף לעד אפו. החזיק בה ולא הניחה:

ושחת רחמיו. ביטל הרחמנות הראוי להיות לו עליו כדרך האח על אחיו:

נצח. לעולם:

וה"א שמרה – נחה וכמוהו: ויקרא לה נבח וכמוה רבים:

הרות, י"מ מענין הר, שבקעו ההרים או המבצרים העומדים שמה, וי"מ נשים ההרות:

שמרה נצח. כתב ן' עזרא בפירוש המקרא ובס' צחות דף קס"ח שהה"א נחה אע"פ שעיקרה במפיק לכנוי העברה וכ"כ רד"ק במכלול דף ל"ב ובפירוש כתב שהמלה מלעיל מפני סמיכותה למלת נצח שהיא מלעיל ובשרשים הוסיף ויש אומרים כי הה"א נוספת לפי שהמלה מלעיל:

ושחת רחמיו. רחמי האח על אחיו שהוא דרך העולם והוא שחת הרחמים ובטלם:

על רדפו בחרב אחיו. פי' מתנה שנתן לו אביו וא"ל ועל חרבך תחיה במתנה זו רצה להרוג בחרב אחיו ושיצטער אביו. וכונתו היה להרוג אחיו וכל זרעו ויירש הוא הכל. הלא זה מלידה ומבטן כדי שלא תלד עוד רבקה אמו בעודנו במעי אמו חתך מטרין שלה שלא תלד שנאמר ושחת רחמיו כמו שאמרו רז"ל בפסיקתא רבתי דף י"ח ובילקוט סוף פ' תצא. וכן בספר חסידים סי' תתשל"ז כתב עשו הרשע עקר מטרין של אמו. והמפרש שם הביא מילקוט תהלים מזמור ק"ט שכתב הפך מטרין שלה ע"ש ולא זכר דבילקוט עצמו פ' תצא כתוב חתך וכן בפסיקתא והביאה הערוך. וכתב שם ס' חסידים דאע"ג דאין יצה"ר עד שיצא מן הבטן שאני עשו שהיה מאותן תתקע"ד דורות וכו' ע"ש ודבריו נעלמו מהרב באר שבע ומהר"ם ן' חביב ושאר אחרונים במ"ש אני הדל במ"א בס"ד:

ויטרוף לעד אפו. טרף את ישראל בכל עת שהיה היכולת בידו:

ויטרף לעד אפו. האף שהיה לעשו על יעקב לעד היה כי עד הדורות האחרונים היה וטרף ישראל בכל זמן שהיה הכח בידו ואפו הוא הטורף, או תחסר בית השמוש ר"ל באפו, וכפל הענין במ"ש. ואמר ועברתו שמרה הה"א נחה והכינוי על העברה והמלה מלעיל מפני סמיכותה למלת נצח שהיא מלעיל:

ועברתו. העברה שיש לו על בני ישראל שמורה אצלו לעולם ולא יעזבנה בשום פעם:

ארמנות בצרה. בין מואב ובין אדום היא ומארץ מואב ונמשכה אחר אדום והיא העמידה לו מלך במות מלך הראשון שנאמר יובב בן זרח מבצרה (בראשית לז):

בתימן. היא ארץ אדום הסמוכה לא״י בדרומה ותלקה גם היא:

ושלחתי אש בתימן שהוא מאדום, ואכלה ארמנות בצרה הוא מטרפולין של אדום, שתחתיו הוא רומי העיר שנבא עליה ישעיה מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וכו' כמש"פ שם:

בצרה. עיר הבצורה והוא כרך גדול וגו׳:

בקעם הרות הגלעד. השחיתו אותה וגם הרותיהם בקעו שלא ישאר יורש שיערער על הנחלה וכן אומר (בירמיהו מ״ט:א׳) לבני עמון כה אמר ה' הבנים אין לישראל אם יורש אין לו מדוע ירש מלכם:

על בקעם. על אשר בקעו כרסי הנשים ההרות של גלעד להוציא הולדות למען יוכלו להרחיב את גבולם ממה שגזלו מבני גלעד על כי לא ישאר יורש מה לערער על הגבול:

הרות - כמו הרים כמו שנות שנים, אולי משתנה מלת הרות בעבור אות הגרון. ואחרים אמרו: שמלת הרות, כמשמעה שלא תלדנה בנים ולא יפחדו להרחיב גבולם.

על שלשה פשעי בני עמון, ע"ז וג"ע וש"ד כנ"ל ועל ארבעה וכו' על בקעם חרות הגלעד, פי' מהרי"א מענין הר, שלפי שהיו בני עמון סמוכים לארץ הגלעד היו בוקעים ההרים הסמוכים למען הרחיב את גבולם, ורש"י ז"ל פי' הרות כפשוטו, הנשים ההרות, כדי להכרית את ישראל משם, ולשני הפי' יובן מ"ש ירמיה על בני עמון הבנים אין לישראל אם יורש אין לו מדוע ירש מלכם את גד ועמו בעריו ישב, מדוע ירש רומז על הכרתת הילדים היורשים, ועמו בעריו ישב רמז עמ"ש למען הרחיב את גבולם:

כה אמר, על בקעם הרות הגלעד. בני עמון היו שכנים לארץ הגלעד והיו בוקעים ההרים שהיו מגבול ארץ הגלעד ומרחיבים בהם גבולם והיו משיגים גבול הגלעד, והשגת גבול הוא עון גדול שהרי הוא אחד מן הארורים הכתובים בתורה ארור מסיג גבול רעהו, והרות כמו הרים, קובץ מן הר בלשון זכרים הרים ובלשון נקבות הרות, ויש לפרש הרות הערים הבצורות יכנה אותם בלשון הר, וכן והרותיהם תבקע, הנני אליך הר המשחית, וכן אמר בנבואת ירמיהו לבני עמון כה אמר ה' הבנים אין לישראל אם יורש אין לו מדוע ירש מלכם את גד ועמו בעריו ישב, וזכר שם ארץ גד והנה זכר ארץ הגלעד והכל מעבר הירדן מזרחה, ויש לפרש גם כן הרות הגלעד הנשים ההרות, וכן ההרותיה בקע והרותיה תבקע, כמו שאמר והריותיו יבקעו, וזה על מיעוט החמלה בהם, כמו שאמר ועולליהם ירטשו, ואם העוללים היו הורגים וההרות מבקעים כל שכן האחרים, וזהו שאמר למען הרחיב את גבולם שלא ישאר שריד מישראל, וזהו שאמר ירמיהו הבנים אין לישראל אם יורש אין לו:

וזכר גם כן גזרה אחרת שגזר השם יתברך בבני עמון באומרו האם ראוי שעל שלשה הפשעים עבודה זרה וג"ע וש"ד שיש בבני עמון ועל הד' שעשו כנגד ישראל על כולם לא אשיבנו באמת אשיב להם גמול כמעשה ידיהם, והפשע הד' הוא על בקעם הרות הגלעד למען הרחיב את גבולם והרות הוא מלשון הרים אם לא שהרים הוא שם הרבים לזכרים והרות הוא שם רבים לנקבות וכולם מגזרת הר הם, והענין שלפי שהיו בני עמון סמוכים לארץ הגלעד היו בוקעים ההרים שהיו סמוכים לארץ הגלעד להרחיב בהם גבולם והיו מסיגים גבול הגלעד וארור מסיג גבול רעהו, וכן אמר ירמיהו (מט, א) לבני עמון כה אמר ה' הבנים אין לישראל אם יורש אין לו מדוע ירש מלכם את גד ועמו בעריו ישב, וזכר גד והוא הדין לארץ הגלעד כי בו עבר הירדן למזרח היה גם כן, ורש"י פירש הרות כמשמעו הנשים ההרות והוא רמז למיעוט החמלה וכדי שלא ישאר שריד בישראל ושלכן אמר הנביא הבנים אין לישראל אם יורש אין לו, (יד) ואמר שלכן יהיה עונש עמון שיבא אש האויב בחומת רבה שהיא רבת בני עמון העיר הגדולה שלהם, ויאכל ארמנותיה בתרועה ביום מלחמה שילחם עמהם האויב, וזכר שתבא פתע פתאום רעתו ומפלתו במהרה ועל זה אמר כסוער ביום סופה על דרך מה שאמר שלמה (משלי א, כז) בבא כשואה פחדכם ואידכם כסופה יאתה, (טו) ואמר שלא לבד הארץ תלכד אבל גם מלכם ושריהם יחדיו ילכו בגולה כי נחתם גזר דינם על הגזל ואכזריות ההרות שעשו:

וטעם בתרועה – כי תתפש רבה בכח.

וטעם בסער – ברוח סערה, בעבור שהזכיר והצתי אש.

בתרועה וגו׳. בעת יריע האויב עליהם ביום המלחמה:

והצתי. מל׳ הצתה והדלקה:

והצתי, יצית בם אש מלחמה וההצתה היא התבערה הנעשית בפעם אחד סביב סביב, כי האש התפשט בכל בני עמון, וכן אמר ירמיה ובנותיה באש תצתנה, וזה יהיה בתרועה ביום מלחמה, וכן לשון זה בירמיה שם, ומפני שעבודת מלכם היה עבודת האש אמר שהאש לא יהיה ממלכם, כי:

והצתי, בתרועה ביום מלחמה. וכן אמר בנבואת ירמיהו והשמעתי אל רבת בני עמון תרועת מלחמה:

בסער. בסערת האויב אשר יבוא:

בסער. מל׳ רוח סערה ואמר בדרך שאלה על התגברות האויב:

בסער ביום סופה. המשיל חוזק המלחמה והלכדם מהרה לרוח סערה, וסופה הוא רוח סערה, והענין כפול במ"ש:

ביום סופה. הוא יום המלחמה וכפל הדבר במ״ש:

סופה. רוח סופה:

מלכם. מלך בני עמון:

מלכם ילך בגולה, וכולל במלכם עבודת המולך גם המלך כפשוטו, ועז"א הוא ושריו:

והלך מלכם בגולה. כן אמר בנבואת ירמיהו מלכם בגולה ילך כהניו ושריו יחדיו:

עד שוב אף אחיך. היא דברה בצדקתה. והוא לא עשה כן. אלא ויטרוף לעד אפו ועברתו שמרה נצח (עמוס א יא). וכן צוה לאליפז ואליפז לעמלק. ועמלק ניטפל להם בדרך. דכתיב ויבא עמלק (שמות יז ח).