Commento su Genesi 50:28

וישק לו. פירוש לו נשק אבל אין נכון לעשות כן למת אחר כי המת גדוש בטומאה וטומאתו בוקעת ועולה עד לרקיע ותפגם הנפש הנושקת אלא לו ליעקב כי חי הוא אלא דורמיטא קראתו כישן ונרדם:

ויפל יוסף על פני אביו. הנראה שהי׳ יוסף עומד ברגע אחרון של חיי יעקב סמוך לו. ויעקב הי׳ מדבר עמו בחשאי. והיינו שכתוב להלן שאמר יוסף לשבטים ואלהים פקד יפקד אתכם. וידוע שהוא סימני גאולה. ומאין ידע יוסף יותר מהם אלא כך קבל מאביו מה שלא שמעו ברגע האחרון שהי׳ שפע רוה״ק עמו כנר המבהיק לפני גמר הסתלקותו. ובעמדו אצלו הרכין והביט על שפתי אביו הגוע. ע״כ נפל הוא על פניו יותר מכל הבנים:

ויפול יוסף על פני אביו. זהו לקיים מה שנאמר ליעקב ויוסף ישית ידו על עיניך. ולכן נפל על פני אביו לשים ידו על עיניו ולסותמם מן הטעם שכתבתי למעלה. ויבך עליו כמו שיעקב בכה עליו. וישק לו מכאן אמרו זו נשיקת פרישות. מכאן שצריך אדם לנשק את מתו על פרישותו. וצוה לחנוט את אביו בענין שיהיה גופו קיים. וזה יורה על מה שאמרו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. ולא לחנם כתב בו חניטה יותר מבשאר אבות. ואמר וימלאו ארבעים יום ויבכו אותו מצרים שבעים יום. להורות שלא היו כפויי טובה. ואחר שקבלו טובה מיעקב שבזכותו לא כלה הרעב את הארץ וזרעו וקצרו כדכתיב ותן זרע. עשו לו כל הכבוד הזה לספדו ולבכות עליו. ואע"פ שהם פרעו חובם. השם נתן להם גמול כמאמרם ז"ל בשביל ארבעים יום שנתעסקו המצריים בחניטת יעקב. נתן ארוכה לננוה ארבעים יום שנאמר עוד מ' יום וננוה נהפכת. לפי שמלך ננוה באותה שעה היה פרעה מלך מצרים. א"ר אבהו את מוצא שבעים יום יש בין אגרות המן לאגרות מרדכי שאגרות המן היו בי"ג בניסן שנאמר ויקראו סופרי המלך בחודש הראשון בי"ג בו. ואגרות מרדכי היו בכ"ג בסיון שנאמר ויקראו סופרי המלך בחדש השלישי הוא חדש סיון בכ"ג יום בו. ולמה כן כנגד שבעים יום שבכו מצרים את יעקב שנאמר ויבכו אותו מצרים ע' יום. כיון שעברו ימי בכיתו וידבר יוסף אל בית פרעה. ולמה לא הלך הוא לפי שלא היה רוצה לפרוש מאביו בשביל כבוד אביו. ד"א כדי שישאוהו עצה שיניחוהו לעלות שהיה מתיירא מהם שלא יעצוהו שלא לעלות. מתלא אמר קיימין לקטיגורא כי היכא דלא לטרדך ע"כ:

ויפל יוסף על פני אביו. שזו הבטחה. דכתיב ויוסף ישית ידו על עיניך (בראשית מו ד).

"ויפל יוסף על פני אביו, ויבך עליו וישק לו". תמוה שאין לשון הכתוב אומר דבר על אודות אבל יתר האחים, ולעומתם מדבר על אבל מצרים (פס' ג). אמנם נאמר שכל האחים השתתפו במסע הלויה לארץ כנען (פס' ח), אך גם שם עשה יוסף את האבל, ולא האחים (פס' י). וכך גם הלויה - אמנם עשו כל הבנים כמצות האב באשר לעצם ההלויה (פס' יב-יג), אך יוסף הוא הקובר (פס' יד). (פ' ויחי תשנ"ה, תשנ"ט)

ויבך עליו וישק לו. לא הי׳ זה בכי׳ על מתו דודאי כולם בכו מר ואפי׳ שארי אנשים כמבואר להלן. ותו דא״כ מה זה נשיקה וכי הוא כבוד המת לנשקהו אלא משום שהי׳ נפש יוסף קשורה עם יעקב יותר מכל הבנים כמבואר לעיל מש״ה באה בכיה זו מרוב אהבה מפעולת טבע הלב שנפעם הרבה בשעת פרידתו ממנו ונפל עליו ונשק לו נשיקה של פרישות בבכי:

וישק לו. נשיקה של פרידה.

ואולי בלט אבלו - בכיו של יוסף במיוחד משום היחס המיוחד ששרר בינו ולבין אביו בימי נעוריו, והגם שאחרי כן נפרד ממנו למשך כ"ב שנים, אולי על כך ביקש עתה לכפר. (פ' ויחי תשס"א) ור' העמק דבר על אתר שכתב: הנראה שהיה יוסף עומד ברגע אחרון של חיי יעקב סמוך לו, ויעקב היה מדבר עמו בחשאי, והיינו שכתוב להלן שאמר יוסף לשבטים "ואלהים פקד יפקד אתכם", וידוע שהוא סימני גאולה, ומאין ידע יוסף יותר מהם, אלא כך קבל מאביו מה שלא שמעו ברגע האחרון, שהיה שפע רוח הקדש עמו כנר המבהיק לפני גמר הסתלקותו, ובעמדו אצלו הרכין והביט על שפתי אביו הגוע, על כן נפל הוא על פניו יותר מכל הבנים.

לחנט את אביו. עִנְיַן מִרְקַחַת בְּשָׂמִים הוּא:

ויחנטו. כדמות אבק ויתכן רק על דרך רחוקה מעט להיות כמוה התאנה חנטה פגיה:

לחנוט - פתרונו לפי עניינו. ומנחם פירשו: מגזרת חנטה פגיה.

ויחנטו הרופאים. עשה כן יוסף משום כבוד אביו כי כן משפט הנכבדים ומכל שכן גדולי המלכות, או כדי שלא יטעו בו כשלא יחנטוהו שלא מת או שמת ולא הסריח ויעשוהו אלוה כי הוא פלא בעמים המזוהמים וסובב לבלתי יעלהו לארץ קבורתו, ואם לא היה טעמים הנזכרים הדבר פשוט כי בלא חניטה לא היה מסריח, וצא ולמד ממעשה ר' אלעזר ברשב"י כאמור בש"ס (ב"מ פד:):

ויצו יוסף וגו׳. ידוע ברבה שהי׳ תרעומות על יוסף ע״ז עד שאמרו בפ״ק דסוטה למה מת יוסף לפני אחיו רבי א׳ על שחנט את אביו א״ל הקב״ה לא הייתי יכול לשמור את צדיקי לא כך אמרתי לו אל תיראי תולעת יעקב אל תראי תולעת את יעקב :

לחנוט את אביו: היו מוציאים מגופו של מת המוח והמעים, והיו מלאים את הבטן מר וקציעה, ואח"כ היו מולחים כל הגוף בנתר (nitrum) משך ארבעים יום, והירודוט אומר שבעים יום, ודיאודורוס אומר יותר משלשים יום, ואין ספק שהיה הדבר הזה ידוע לישראל ולמשה יותר ממה שהיה ידוע ליונים, והנה יעקב ויוסף נחנטו מפני שהוצרכו להוליכם לארץ אחרת לקברם.

ויחנטו הרופאים. ענין החנטה היה שהיו מרקחים אותו בבשמים וזנים כענין שכתוב באסא המלך (דברי הימים ב ט״ז:י״ד) וישכיבהו במשכב אשר מלא בשמים וזנים מרקחים במרקחת מעשה, וזה היה אחר הרחיצה, ומה שאמר ויחנטו שצוו לעשות כן כי היו בקיאים בחכמת הטבע לא שיגעו הרופאים בגופו.

לחנוט את אביו. הוא מעשה סמים שעושים למת כדי שיוכל לעמוד בשרו ימים רבים בזולת עפוש.

לחנט את אביו ויחנטו הרופאים את ישראל. עיקר הפירוש חניטה הוא תיקון, וגמר התאנה חנטה, והנה יוסף ציוה רק לתקן את הפרט בשאר דברים כמו חכמת חיצונות, דגם זה נצרך, וכמ״ש רבינו הרמב״ם זצ״ל בהל׳ רוצח דמלמדו חכמה גם זה נקרא ברשות גבי אב שהכה בנו, כי החכמה [עטרה] ותקופות פרפראות, אך (לא) קביעות לעשות לא, וכן לצבור אסור לעשות בית חכמה ואומנות, עיין בספרי פ׳ ואתחנן דפ׳ עקב וביומא דף י״ט, ע״ב, וזה ר״ל דיוסף אמר רק לפרט, והם עשו לכלל ישראל, וע״י זה נעשה תקלה, דהנה מבואר בכתובות דף ק״ג, ע״ב דרק ל׳ יום…

ויחנטו. המתיקו גופו לאחר שהשליכו בו הסמים המרים כדי להוציא טנף שבמעיו וכדי שלא יסרח השליכו בתוכו אחרי כן סמנים מתוקים להריח ריח טוב ודומה לו התאנה חנטה פגיה המתיקה פירותיה:

לחנוט. אנבמי"ר (embâmer. Balsamiren) בלע' ונראה שהוא משמן זית שלא הביאו שליש ואין הזתים רק חנוטים כמו (שיר השירים ב׳:י״ג) התאנה חנטה פגיה וגן אמרו רבו' אנפיקטינון שמן זית שלא הביאו שליש והאומנין מרחקין אותו לחנוט בו אדם וכן עשו ליוסף:

ויציו וכו'. והנה ארז"ל (תענית דף ה') כי יעקב אבינו לא מת ואיך נחנט. אך לזה נשית לב אל אומר את עבדיו את הרופאים מאי את עוד או' ויחנטו הרופאים כי ידוע שהרופאים חנטו אותו. והיל"ל ויחנטו את ישראל וגם אומרו ישראל מיותר והיה די יאמר ויחנטו אותו. אך הנה יוסף חשב כי מת כדרך כל הארץ ויצו לחנט אותו. והנה דרך העולם שעבדי המלך שימות יוציאו קרביו וירחצום במים ואח"כ הרופאים יחנטו אותו. אמר כי צוה את עבדיו. וגם את הרופאים לחנוט שהוא עבדיו לפתוח בטנו ולקנח קרביו וקרבו שיוציא ממנו. ואחרי כן את הרופאים לחנוט. אך לא היה כן בפועל רק ויחנטו הרופאים. אך עבדיו לא עשו דבר והוא כי הכיר בו יוסף כי לא מת ממש כי יעקב אבינו לא מת וע"כ לא נגעו בו לפתחו להוציא את קרביו וזהו את ישראל כמות שהוא וריבה האת לו' שעם קרביו וקרבו נחנט וש"ת א"כ למה בכדי חנטו חנטייא והשלימו לו מ' יום. לז"א וימלאו לו מ' יום לא שהיה צריך כ"כ כי כחי היה רק על כי כן ימלאו וכו'. וש"ת א"כ למה צוה לחנוט אותו ואינו כמת. לז"א ויבכו אותו מצרים וכו'. שאל"כ לא יבכו אותו כי חי יחזיקוהו ויחשבוהו לאלוה ויעבדוהו כיראתו כמשז"ל פן יחשבוה לאלוה ע"כ צוה יחניטוהו ממש כמת ובמקום עבודה אדרבה בכו אותו על מיתתו ולא עבדוהו:

ויחנטו הרפאים את ישראל. כאן נרמז התרעומות שהגידו חז״ל דמש״ה כתיב כאן ישראל ולא יעקב אלא רמז להפליא כי החניטו רופאי אוה״ע את ישראל שהי׳ מצוין במעלה וקדושה שנקרא שמו ישראל:

או אפשר לומר כי לצד שישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן (שבת קמו.) ולזה צדיקי ישראל מאז והלאה לא היו מסריחין אחר מותם ואפילו עיפוש הנשאר בבטן יבש ויהיה לעפר כי זוהמת הגוף היא המסרחת אוכל שבמעים מה שאין כן קודם לכן, והגם שנאמר שגופו של יעקב לא יסריח כי לא מת אבל על כל פנים עיפוש המאכל אשר ישאר בגוף האדם כנום כי ירבו לו הימים יתעפש ויסריח ולזה חש יוסף וצוה לחנוט:

או אפשר כי יוסף לא ידע מסוד זה וצוה לחנוט:

וימלאו לו. הִשְׁלִימוּ לוֹ יְמֵי חֲנִיטָתוֹ עַד שֶׁמָּלְאוּ לוֹ מ' יוֹם:

ויבכו אותו מצרים. לא בלבד לכבוד יוסף ובמצותו אבל מצד מה שהוא ישראל שהיה ראוי לשררה ולכבוד מלכות:

וימלאו ב' במסורה וימלאו לו ארבעים יום. וימלאו ימיה ללדת. רמז לסוף מ' יום הולד נוצר:

כי כן ימלאו ימי החנוטים. פירש הכתוב דמה שנתמלא ליעקב ארבעים יום. ה״מ משום שדרך החניטה כך הוא ולא נימא שהי׳ יעקב מונח איזה ימים עד שהסכים יוסף לחנוט. אלא תכף ומיד אחר הפטירה הסכים לחנטו ומש״ה נעשה מה שנעשה:

ויבכו אותו מצרים: לכבודו של יוסף.

כן ימלאו. הכ"ף בדגש:

השלימו לימי חניטותו עד שמלאו לו מ' יום. הוצרך להוסיף לימי חניטותו ולא הספיק לו השלימו לו מ' יום כלשו' הכתוב מפני שלא תבא מלת מלוי המורה על ההשלמה רק על המספר הקצוב מתחלה כמו את מספ' ימיך אמלא הקצובים לו וימלאו ימיה ללדת הקצובים לימי לידתה וכן כי מלאו ימי שאמרה לי אמי ובמלאת הימים האלה עד יום מלאת ימי מלואיכם כלם השלמ' מספר קצוב הוא וכאן לא יתכן לומר וימלאו לו מ' יום אחר שלא היה מספר קצוב מתחלה ולפיכך הוצרך הרב לומר השלימו לימי חניטותו מפני שימי החניטה הם ימים קצובים להם ומ' יום הוא ביאור ימי החניטה וזהו אמרו עד שמלאו לו מ' יום ואמר השלימו במקום וימלאו להודיע שזה המלוי הוא מענין השלמה לא מהמלוי שהוא הפך הריקות:

שבעים יום. מ' יום של חנטה ושלשים יום לאבלות.

ויבכו אותו. פעל בכי הוא לרש"פ מגזרת בך אשר יורה על דבר מטורף ומבולבל, כמו מבוסה ומבוכה (ישעיהו כ״ב:ה׳), עתה תהי' מבוכתם (מיכה ז׳:ד׳), והבכיה היא התגלות המבוכה שבלב והראותו לחוץ ע"י הרמת קול והורדת דמעות, והוא אינו ענין הנעשה בכוונה כ"א בהכרח טבעי הבא מהרגשת צער ויגון או שמחה יתרה, שבכל אלה הענינים הדם הכנוס בלב סובב הולך בעגול ונבוך מלצאת וגורם לדפיקת הלב ולחצו ובמעמד הזה אין האדם יכול לבכות, כי לחץ הלב מעכבו, אבל אח"כ כשיתרוקן על יד יד וננער הדם לצאת אז יתחיל הבכי, אם בהרמת קול רם אם בחשאי אם בהורדת דמעות או בלעדם הכל כפי הרכבת האדם ומזגו ואיכותו וכפי חומר הענין הגורם לבכי, בכיית התנוקות בהרמת קול בלי דמעות, בכיה של שמחה בדמעות בלי קול, ושאר הבכיות בין בזה בין בלי זה ובין בזה ובזה:

שבעים יום. א"ר אבהו, [מפני מה זכו האומות לשבעים יום שבין אגרות המן לאגרות מרדכי], כנגד שבעים יום שעשו המצרים חסד עם יעקב אבינו ^אר"ל זכו שהיה להם קורת רוח במשך שבעים יום שחשבו לקיים גזירת המן שנמשכה מן י"ג ניסן עד כ"ג סיון. .
(ירושלמי סוטה פ"א ה"י)

השלימו לו ימי חניטתו עד כו'. רצונו לתרץ כי לא תבא ל' מלוי רק על מספר הקצוב מתחילה כמו את מספר ימיך אמלא (שמות כג כו) כלומר ימים הקצובים לו וימלאו ימיה ללדת (לעיל כה כד) כלומר ימים הקצובים לימי לידתה וכן רבים במקרא וכאן לא היה מספר קצוב מתחילה לכך הוצרך הרב לומר השלימו לו ימי חניטתו מפני שימי החניטה הם ימים הקצובים להם כלומר לחניטות ארבעים יום וזהו אמרו עד שמלאו מ' יום ואמר השלמה במקום וימלאו להודיע שזה המילוי הוא מענין השלמה לא מהמלוי שהוא הפוך הריקות. [רא"ם]:

השלימו לו ימי חניטתו עד שמלאו לו מ' יום. פירוש כי לשון מלוי נאמר על דבר שיש לו השלמה, ולכך צריך לפרש כאן "וימלאו לו מ'" לחניטתו, אף על גב דלא נזכר בכתוב – קאי על החניטה דכתיב בקרא שלפני זה (פסוק ב):

וימלאו לו ארבעים יום כי כן ימלאו ימי החנוטים. ויבכו אותו מצרים שבעים יום. כנגד שבעים נפש שבאו למצרים בית איש יומו היה הספידו של יעקב אבינו.

ויבכו וכו׳ מ׳ לחניטה ול׳ וכו׳ דליכא לפרושי דה״ק שאחר החניטה התחילו לבכות ובכו מ׳ יום דאיך יתכן שהמ׳ יום הראשונים שהצער מרובה לא בכו ואח״כ התעוררו לבכות הרי הבכיה אינה דבר שנעשה ברצון כל אימת דבעי אלא ממילא אתיא כשהלב דוי:

ויבכו אותו מצרים וגו'. במצרים לבד אשר בכו אותו בגרן האטד שבעים יום מ' לחניטה ול' של אבילות:

ויבכו אתו מצרים כמה תיבות חסירות בי״‎ת אף זו חסירה והוא כאלו כתוב ויבכו אותו במצרים.

ויבכו אותו מצרים ע' יום. מצאנו כאן קצת הפרש בין דברי תורתינו לדברי אירודוטוס ואחרים שהרי כפי דברי התורה ע' יום הם ימי הבכיה והאבלות כפי מנהג מצרים, ולדעת אירודוטוס ימי החניטה ע', וימי האבלות מ', ולדברי תורתינו שומעים, שמלבד היותה אלהית, קדמה כמה דורות ליונים, ובעיניהם ראו אבותינו מנהגי המצריים וישבו ביניהם, לא כן אירודוטוס, ואחרים שלא עשו ישיבתם קבע בארץ מצרים, ונתחלפו להם ימי הבכיה בימי החניטה, עיין Creuzer. ed. Paris. 1. 458. — ועוד שעדות אירודוטוס מזוייף מתוכו, שהרי הדעת נותן שימי הבכיה ימשכו כל ימי החניטה וגם יותר, ולעולם לא פחות מהם, ולדעת אירודוטוס נהפוך הוא שכבר יהיו ימי החניטה ע', וימי האבלות מ' — ועוד שלכל הקדמונים השביעיות חביבים, ושבעים יום של אבלות לגדולים הוא שבעת ימי אבלות עשרה פעמים, להגדיל המספד, ועוד רואה אני שאולי אין מדברי אירודוטוס סתירה לדברי התורה, שהרי אירודוטוס מוסיף בזה דברים, וכותב "כי יותר מזה אינם רשאים להחניטו" הרי שגלה דעתו שהשבעים יום היו הקצה האחרון שיותר מזה לא יוכלו להחניטו, ויתכן שהימים הנהוגים, למרבה היו מ' — וראיתי לשאמפולליון — Champollion Egpte 51. שכתב שימי הבכיה כשימות המלך היו במצרים שנים ושבעים יום, ואפשר שבכו את יעקב כימי בכי המלך. והתורה רמזה למספר שלם, כנהוג.

ויבכו אתו מצרים שבעים יום. מ' לַחֲנִיטָה וְל' לִבְכִיָּה, לְפִי שֶׁבָּאָה לָהֶם בְּרָכָה לְרַגְלוֹ, שֶׁכָּלָה הָרָעָב וְהָיוּ מֵי נִילוּס מִתְבָּרְכִין:

שבעים יום: ארבעים לחניטתו, ושלשים של אבל שהיו עושים אחר הקבורה; וליעקב לפי שהיו עתידים לקבור אותו בארץ אחרת ולא יתכן שיעשו לו אבל במצרים אחר שכבר נשאוהו לארץ כנען, עשו האבל קודם הקבורה.

ארבעים לחניטה ול' לבכי. כי מנהג היה בימים ההם לעשות ל' יום לבכי במקום הל' יום לתספורת חוץ מהמ' יום של חניטה ולכן היו שבעים:

ארבעים לחניטה ושלושים לבכיה כו'. לאפוקי ממשמעות וימלאו לו מ' יום ואח"כ ויבכו אותו עוד שבעים יום:

ארבעים יום לחניטה ושלשים לבכי. פירוש כי דין הבכי שלשים יום כמו שמצינו במשה (דברים לד, ח) ובאהרן (במדבר כ, כט), ואלו שלשים יום מתחילין אחר החניטה ואין עוד המת לפניהם, שכל זמן שמתעסקין עמו – אין לבכות עליו מפני טורח החניטה שהיו מתעסקין עמו:

שבעים יום ארבעים יום של חניטה ושלשים של אבילות כמו שמצינו במשה ואהרן שבכו אותם שלשים יום. ד״‎א שבעים יוצאי ירכו יורדי מצרים בכוהו איש יומו.

לפי שבאת להם ברכה לרגלו. דאל"כ למה בכו אותו והלא העבריים מאוסים היו בעיני המצריים ולא יוכלון לאכול לחם עמהם ואין לומר בעבור כבוד יוסף שהיה שליט עליהם כי הבכי אינו פועל רצוני עד שיבכה כשירצה בעבור הכבוד:

לפי שבאה להם ברכה לרגלו כו'. דאל"כ למה בכו וא"ל משום כבוד יוסף כי הבכי אינו פועל רצוני עד שיבכה כשירצה:

ועדיין צ"ל למה לא פירש לו על השבועה בתחלת דבריו ונ"ל כי בתחלה אמר אם אומר לו שישבע יקשה עליו הדבר לומר וכי חשידנא בעיניך שלא אקיים דבריך עד שאתה רוצה להשבעני לכך בתחלה סתם הדברים ולא אמר השבועה בפירוש ואחר שצווהו להעלותו השיב לו יוסף הע"ה גם אני אעשה לעצמי כדבריך שאצווה את זרעי שיעלו אותי ממצרים בעת יציאתם משם אז א"ל יעקב אע"ה א"כ השבעה לי אע"פ שאין אתה צריך שבועה ותקיים בודאי כי אתה מלך ותוכל לקיים אך בשביל עליה שלך צריך שבועה דיש לחוש הואיל וטרודים ביציאה שתהיה זמן רב ישכחו צוואתך אז וצריכים לחפש אחר ארונך שלא ימצא להם בנקל וכאשר היה כן באמת אך ע"י שבועה יהיו מוכרחים להשתדל למצוא אותך לקיים צוואתך ואם לא תשבע לי לא תוכל להשביעם כי יאמרו וכי אביך השביע אותך כדי שאתה משביע אותנו אך אם תשבע לי מוכרחים גם הם להשבע ואז וישבע לו וגם השבע השביע את בני ישראל על עליה שלו:

ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו. וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום. א"ר אחוה בר זעירא מתוך גנותם של שבטים אתה יודע שבחן. שהרי באבשלום כתיב ולא דבר אבשלום עם אמנון מטוב ועד רע (ש"ב יג כב). שהיה הדבר טמון בלבו. אבל כאן ולא יכלו דברו לשלום. מה שבלב היה בפה. לשלם חסר ו'. שהיה בדעתם לשלם לו רעה. שנאמר ואתם חשבתם עלי רעה (בראשית נ כ).

וידבר יוסף אל בית פרעה. כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק:

אל בית פרעה לאמר. פירוש שגם סדר דברו אליהם יאמרו אל פרעה כי הוא חילה פניהם בסדר זה ויט בזה חינו בעיני פרעה. או יאמר על דרך אומרם ז"ל (יומא ד.) מנין לאומר לחבירו דבר שהוא בבל תאמר עד שיאמר לו אמור. דכתיב וידבר ה' וגו' לאמר, כמו כן במה שלפנינו הרשם שיאמרו סדר הדיבור אשר דיבר להם בדרך זה לבית פרעה:

וידבר יוסף אל בית פרעה. כי כל זמן שלא נקבר אביו הרי הוא בכלל אונן ואינו ראוי להתראות את המלך:

אל בית פרעה: ולא דבר לפרעה עצמו, כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק ואבל (ראז') וכן במדרש אמרו שאין אבל נכנס בפלטין של מלך, ואעפ"י שכבר עברו שלשים ימי הבכי, הנה יוסף שעדיין היה עתיד לעלות לקבור את אביו יתכן שהיה עדיין לבוש לבושי אבל.

דברו נא באזני פרעה. והוא לא דבר כי לא בא אל שער המלך בבגדי אבל שהיה לבוש:

ויעברו ימי בכיתו. מכאן שאין להתאבל לגדול שבישראל יותר משלשים יום שנאמר ויעברו ימי בכיתו ומי לנו גדול ממשה ולא בכו אותו רק שלשים יום וכתיב בו גם כן (דברים ל״ד:ח׳) ויתמו ימי בכי אבל משה, והחכמים ז"ל היו סבורים להתאבל על רבינו הקדוש שנה תמימה עד שמצאו מקרא זה במשה ויתמו ימי בכי אבל משה.

דברו נא באזני פרעה בשביל שהוא היה המביא והמוציא כדכתיב בלעדיך לא ירים איש את ידו וגו', חשב שיקשה בעיני פרעה איך יעזוב הוא את הארץ. גם פרעה היה ירא שמא ישאר יוסף בארץ כנען ובידו כל תוקף ולב עם ארץ מצרים.

"וידבר יוסף אל בית פרעה". וקשה לי, כלום משנה למלך צריך למתווכים בינו לבין המלך, והרי רק כסאו גדול ממנו? אפשר שמכיוון שהיה אבל ולא התגלח (אף כי כבר עברו שבעים יום, הרי עדיין יעקב לא נקבר), לא יכול היה להופיע לפני פרעה, השוה למעלה (מא, יד) "ויגלח ויחלף שמלתיו". ואפשר שכבר ירד מגדולתו, מכיוון שכבר נסתיימו שנות הרעב, כדברי רש"י (ג ד"ה ויבכו את מצרים). ועכ"פ צריך לומר ש"ויאמר פרעה, עלה וקבר את אביך" וגו' (פס' ו) אף הוא באמצעות שליחים היה. (פ' תשמ"ה, תשמ"ח, תשנ"ו, תשנ"ט) דומה לזה כתב הנצי"ב בפירושו העמק דבר.

באזני פרעה. שיכנסו באזניו. ומזה למדו בב״ר שרמז לו דברים שבע״כ מוכרח הוא להתרצות:

אם נא מצאתי. פירוש נא לשון בקשה וזמן כי אין מציאות להראות ליוסף חיבה וחינות כי אם בעת ובעונה הזאת כי לא היה צריך להם לשום דבר:

דברו נא. פירוש עתה תכף ומיד כי היה ירא לאחר קיום השבוע ה:

באזני פרעה לאמר. טעם אומרו לאמר, נתכוון שהם יאמרו גם כן מעצמם לרצות פרעה על הדבר לעשותו:

אגדה. פן ישטמנו והשיב ישיב לנו רעה במדרש זה עשיו עיין פ"ד דף ע"ז בזה וי"ל ישטמנו ויתחיל השיעבוד מיד כי מפני כבודו של יוסף לא התחיל השיעבוד כל זמן שא' משבטים קיים משא"כ אם יוסף ישטמנו ויתחיל השיעבוד מיד וביותר ינקום משמעון ולוי ויהיו הם בשיעבוד יותר מכל השבטים א"כ השב ישיב לנו עשיו לע"ל בחלוקת הארץ רעה ויטעון שיקח נחלה בא"י ואי משום דירושה תליא בשיעבוד לוי תוכיח שלא ינחל בארץ כ"א מח' עיר והיה בשיעבוד אלמא לאו הא בהא תליא משא"כ עתה התחיל השיעבוד אח"כ ולוי היה פנוי משיעבוד ומש"ה לא לקח חלק בארץ ישראל מסלקין אותנו עשיו מא"י ועושין יוכיח מלוי.

אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וגו'. ואמר אאמו"ר הרב הגאון הקדוש זצללה"ה אכלכל מורה על שתי פעמים כל וזה אכלכל אתכם, והענין הוא כי מתיבת אכלכל נמשך שפע ופרנסה, וע"ז רומז שתי פעמים כל. כל הראשון מורה על צעקת התפלה של האדם שתצא מגודל היראה והפחד במסירות נפש לגמרי, וכל השני רומז על השפעתו יתברך שהוא משפיע לעומת זאת הצעקה והתפלה ג"כ באין שיעור.
(בית יעקב בראשית ויחי פ"ד)

אשר כריתי לי. כִּפְשׁוּטוֹ כְּמוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ. וּמִדְרָשׁוֹ עוֹד מִתְיַשֵּׁב עַל הַלָּשׁוֹן, כְּמוֹ אֲשֶׁר קָנִיתִי, אָרַ"עֲ כְּשֶׁהָלַכְתִי לִכְרַכֵּי הַיָּם הָיוּ קוֹרִין לִמְכִירָה כִּירָה, וְעוֹד מִדְרָשׁוֹ לְשׁוֹן כְּרִי דָגוּר, שֶׁנָּטַל יַעֲקֹב כָּל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁהֵבִיא מִבֵּית לָבָן וְעָשָׂה אוֹתוֹ כְּרִי וְאָמַר לְעֵשָׂו טֹל זֶה בִּשְׁבִיל חֶלְקְךָ בַּמְּעָרָה:

אשר כריתי. חפרתי כמו כי יכרה איש:

ואשובה - אל ידאג שאני מניח את ארצו לגמרי.

אנכי מת ג' במסורה הכא ביעקב ואידך במשה ואידך ביוסף. אף על פי שאמרו יעקב לא מת כיון שאמר משה אנכי מת אמר אותו גם הוא ובלשון שאמר יעקב אמר גם יוסף:

השבעני לאמר. רז"ל דרשו (סוטה) וא"ת נתיר שבועה גם שבועתך היא בהתרה, וכפי הפשט אומרו לאמר כי לא היתה השבועה בלשון עצמו האמור בדברי יוסף להם אלא כונת השבועה, לזה אמר תיבת לאמר לומר שכונת מה שאמר בשבועה היא וגו':

אבי השביעני. לא אמר נשבעתי לאבי. שלא ישאל פרעה היאך נשבע בלי רשות. מש״ה אמר שהי׳ נשבע מפי אביו בע״כ וכסבור פרעה שהאב יכול להשביע את הבן כמו שהאדון יכול להשביע את עבדו. כמ״ש לעיל גבי אברהם ואליעזר:

אשר כריתי: חפרתי, ויש אומרים ל' קנין, כמו וגם מים תכרו מאתם בכסף (דברים ב' ו').

אבי השביעני. תניא, בשעה שאמר יוסף לפרעה אבי השביעני, אמר ליה אתשיל אשבועתך, אמר ליה ואתשיל נמי אדידך דמשתבענא לך דלא מגלי דלא שמעית בלשון הקודש, מיד אמר לו, עלה וקבור את אביך כאשר השביעך ^בבגמרא באה אגדה זו בארוכה, דבשעה שעלה יוסף לגדולה כל לשון שהיה פרעה מדבר עמו היה משיב לו, וכשהיה יוסף מדבר עמו בלה"ק לא ידע פרעה להשיב, וביקש ללמדו ולמדו ולא התלמד, ובקשו פרעה שלא יגלה שאינו שומע בלה"ק שאינו לכבוד לו, ונשבע לו, ועתה כשלא רצה פרעה להניחו לצאת ממצרים לקבורת יעקב ואמר לו יוסף אבי השביעני ואמר לו הוא אתשיל אשבועתך, השיב לו יוסף שישאול גם על שבועה שלו שנשבע שלא יגלה שאינו מבין בלה"ק.
ובתוס' הקשו היאך היה אפשר ליוסף לשאול על שבועתו לפרעה והא אי אפשר לשאול אלא מדעתו, ותרצו דצ"ל שאמר לו יוסף כזה בלשון גוזמא ובאמת לא היה יכול לשאול, עכ"ל.
אבל לו"ד היה אפשר לומר, דכונת יוסף בתשובתו היתה, כשם שאי אפשר לשאול על שבועתי לך אלא מדעתך, כך אי אפשר לי לשאול על שבועתי לאבי כי אם מדעתו והוא מת, אבל לא שהגיד לו כזה בדרך קנטור
ולפי"ו ניחא בכלל מאמר יוסף לפרעה ואתשלי נמי אדידך, שאין זה מדרך הכבוד, אבל לפי דברינו לא אמר לו זה בדרך קנטור, ורק בהסבר וכמשל אי אפשר לו לשאול על שבועתו ליעקב כמו שאי אפשר לשאול על שבועתו לו מפני שצריך דעת מי שנשבע לו וכמש"כ, ודו"ק. .
(סוטה ל"ו ב')

לשון כרי דגור כו'. כרי הוא ל' עברי ודגור הוא ל' ארמי:

אבי השביעני לאמר. כיון שאמר פרעה ליוסף רק הכסא אגדל ממך (שם מא מ). אמרו המצרים עבד שקנאו רבו בעשרים כסף תמליכהו עלינו. אמר להם גווני מלכות אני רואה בו. אמרו לו אם כן יהא יודע בשבעים לשון. באותו הלילה בא גבריאל והוסיף לו אות אחת משמו של הקב"ה. ולמדו שבעים לשון. שנאמר עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע (תהלים פא ו). בבקר קראוהו פרעה ושאלו בשבעים לשון. ויוסף היה מחזיר לו. כיון שהתחיל יוסף בלשון הקודש. ולא השיבו פרעה. אמר לו השבע לי שלא תגלה הסוד. שלא יאמרו זה גדול מפרעה. כיון שהשביע יעקב את יוסף שלח לו אבי השביעני לאמר. אם אקיים שבועתי זו. אני עומד בשבועתך. ואם לאו כשם שאני עובר על שבועת אבי. כך אני עובר על שבועה שהשבעתני. מיד ו) ויאמר פרעה עלה וקבור את אביך כאשר השביעך.

[בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען שמה תקברני]… ס״ה, ע״א על פסוק ונשאתני ממצרים דקברו אותו שם, דאמר להם שיטלו תבוסה מעפר מצרים, וע״י זה נתעלה מצרים שיש גדר מעשרות דרבנן, כמבואר בידים מעשה חדש וישן ע״ש בזה, וגם לשיטת הראב״ד ז״ל דארון של אבן הוה כמו קבר ממש, וכן מוכח בירושלמי פסחים פ״ח, וי״ל דגם כאן הוה ארון של אבן.

אשר כריתי וכולי מדרשו ל׳ כרי וכולי והטעם שנכתב לימוד זה בכאן להורות שכך שלח יוסף לומר לפרעה הביטה וראה כמה הוצאות הוציא אבי בשביל מקום קבורה זה ש״מ דברים בגו דטובא קפיד ליקבר שם וא״א בלאו הכי:

אבי השביעני. ואל יעבירני על שבועתי:

אשר כריתי לי. הכינותי וחפרתי: ולא אמר לשון חפירה דמשמעו הרבה כצורך הקבר ואין דרך האדם לחפור קבר בחייו מש״ה אמר כריתי דמשמעו רושם וחריץ בארץ כמ״ש בספר במדבר כ״א י״ח. והנה לא האריך יוסף לבאר טעם חביבות המקום אלא זה הטעם הפשוט שהוא חפרו. ויש בזה משום כבוד כדאי׳ בסנהדרין דמ״ח שאין קוברין את הבן בקבר אביו משום כבוד אביו ונכלל בזה שכבודו שהוא יקבר בעצמו שם. ע״כ אעלה נא וגו׳. כי בכלל השבועה שמה תקברני שיתעסק בעצמו בקבורתו:

אשר כריתי לי. א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק, בקברי אשר כריתי לי, אין כירה אלא לשון מכירה, שכן בכרכי הים קורין למכירה כירה ^גמאמר זה הובא בגמרא בהמשך ספור המאורע שהיה בעת שהלך יוסף וכל הכבודה לקבור את יעקב, וכיון שהגיעו למערת המכפלה בא עשו ועכב הקבורה, שבא בטענה, דבמערת המכפלה היו מקומות לארבע זוגות, וכבר נקברו שם אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, ועוד עבור זוג אחד מיורשי יצחק וכיון שקבר יעקב שם את לאה, א"כ כבר נטל הוא חלק ירושתו, ולפי"ז שייך המקום הפנוי לעשו, ואמרו לו בני יעקב שהוא מכר את חלקו ליעקב, והראו לו שטר המכירה, יעו"ש, וחז"ל סמכו שיעקב בעצמו הזכיר ענין זה לפני מותו בלשון שאמר אשר כריתי לי, כלומר אשר קניתי לי, דכירה הוא לשון מכירה [בחסור אות המ'], וכמו וגם מים תכרו מאתם בכסף (פ' דברים), ואכרה לי בחמשה עשר כסף (הושע ג׳:ב׳), דלא שייך לפרש כאן כריתי מלשון חפירה כמו כי יכרה איש בור, יען דהוא לא חפרו, דהיו המקומות מוכנים עוד מימי אברהם. –
אמנם בכלל צריך באור מה מועלת המכירה בזה לפי מה דקיי"ל בב"ב ק' ב' ובפוסקים, המוכר קברו באים בני משפחה וקוברים אותו [את המוכר] בעל כרחו של לוקח, מפני שאי אפשר למכור דבר עסק משפחה, ולכן אמרו רבנן שישקול המוכר את הדמים ותבטל המכירה, וא"כ הלא אין כל יסוד לטענת מכירה שהשיבו לעשו.
ויש לפרש הענין ע"פ מ"ד במדרשים ובפירש"י כאן בפסוק זה עוד דרשא על הלשון בקברי אשר כריתי לי, שעשה יעקב כרי אחד מכל הכסף והזהב שהביא מבית לבן ונתן לעשו עבור חלקו במערת המכפלה, ופשוט דמדייקי למה הוציא יעקב ענין הקניה בלשון כירה, ואינו מבואר למה הרבה כל כך ממון עבור זה לעשו, בעוד שכידוע היה לבו של עשו טוב עליו בפגשו אותו בדרך מבית לבן וכמבואר בפ' וישלח, ומשמע שם שהיה לוקח ממנו גם מעט כסף.
אך לפי המבואר בדין מכירת מקום קבר משפחה שהמוכר יכול להחזיר הכסף ולבטל המקח, לכן במכוון הרבה לו כסף וזהב כדי שיחוס להשיבם, וממילא יהיה המקח קיים. .
(שם י"ג א')

ובדרך דרש אפשר שנתכון לשלול טענת פרעה כי יאמר אליו למה לא נמלך עמו קודם השבועה ועשה דבר חוץ מהמלכת המלך, לזה אמר לו כי לא היה לו זמן להמלך כי אמירת השבועה היתה סמוך למיתת אביו, והוא אומרו השביעני לאמר הנה אנכי מת פירוש בשעה שהשביעני לא נתן לי זמן אלא אמר לי הנה אנכי וגו', וכן היה כמו שפירשתי בפסוק (מ"ז כ"ט) שים נא ידך וגו' שלא נתן לו זמן ארוך ואמת יהגה חכו של יוסף:

כאשר השביעך. וְאִם לֹא בִּשְׁבִיל הַשְּׁבוּעָה לֹא הָיִיתִי מַנִּיחֲךָ, אֲבָל יָרֵא לוֹמַר עֲבֹר עַל הַשְּׁבוּעָה שֶׁלֹּא יֹאמַר אִם כֵּן אֶעֱבֹר עַל הַשְּׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתִי לְךָ, שֶׁלֹּא אֲגַלֶּה עַל לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ שֶׁאֲנִי מַכִּיר עוֹדֵף עַל ע' לָשׁוֹן, וְאַתָּה אֵינְךָ מַכִּיר בּוֹ, כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה:

כאשר השביעך. בזה הקבר אשר כרה לו. ולא רק במקום הראשון של א״י לבד אלא להביאו לקברו:

השביעך. הכ"ף רפה:

אבל ירא לומר עבור עליה. לפי שהיה אומר לויוסף א"כ אעבור גם אני על השבועה שהשבעתני כו' כדאיתא בסוטה פ' אלו נאמרים דכיון דחזא פרעה ליוסף דהוה משתעי בלשון הקדש בהדיה ולא ידע לאהדורי ליה אשבעיה דלא משתעיית בהאי לישנא ויש לתמוה א"כ איך הורשה לדבר עם אחיו בלשון הקדש כדפרש"י גבי כי פי המדבר אליכם ושמא י"ל שפי' לו בהדיא דלא משתעיית בהאי לישנא עם מצראי שהיה ירא שמא יוציאוהו מן המלכות מפני שלא היה יודע כל הלשונות כפי מה שכתוב בנימוסיהם שאין שום אחד יכול למלוך עליהם אלא א"כ יודע כל הלשונות אבל משא' אנשי דעלמא לא היה מקפיד אבל אין זו סברא נכונה משום דמשפה לאלפא ויגיע הדבר באזני המצריים:

שלא אגלה על לשון הקודש כו'. ויש לתמוה א"כ איך הורשה לדבר עם אחיו בלה"ק כדפירש"י גבי פי המדבר אליכם (לעיל מה יב). י"ל שהתנה עמו שלא ידבר עם המצרים דוקא וכשדיבר יוסף עם אחיו לא היה שום אדם אתו בבית ולא יודע הדבר שדבר עמהם. [רא"ם]: ואי קשיא הא קשיא והא כל דברי המליץ היה בלה"ק ושם היו הרבה מצרים. וע"ק מדידיה אדידיה דבפסוק כי פי המדבר כתב שהרבה מצרים היו יודעים אותו וא"כ מה תועלת בשבועה שיוסף לא ידבר בו והרבה מהמצרים ידברו בו. [נח"י]. וע"ש שהאריך:

וקבור את אביך כאשר השביעך. פרש"י ואם לא מפני השבועה לא הייתי מניחך אבל היה ירא לומר לו עבור עליה לפי שיאמר לו יוסף אעבור כמו כן על השבועה אשר נשבעתי לך וכו'. תימא מה תועלת ליוסף לעבור על ב' שבועות. וי"ל ודאי היה לו תועלת לעבור על שבועה א' כי כך אמר יוסף אני נשבעתי ב' פעמים ומסתמא יותר חלה השבועה אשר נשבעתי לאבא מרי איש בריתי לקיים דיבורו מאותה שבועה אשר נשבעתי לאיש אשר לו ערלה וא"כ טוב לי לעבור השבועה ראשונה ובזה יעבירוך מהיות מלך כי כן כתו' בנימוסי מצרים שכל מלך שאינו יודע ע' לשונות שלא ימלך ומאחר שיעבירוך לא אמצא מונע ומבטל שאמלוך תחתיך לפי שאני בקי ויודע לבדי ע' לשונות ואקיים את השבועה אשר נשבעתי ליעקב אבי ונמצא שלא אעבור על ב' שבועות חלילה וחס לזרעיה דאבא:

בד"ה אבל ירא כו' נ"ב והקשה חמי וכי בעבו' שהוא יעבור על השבוע' הותר לו לעבור ג"כ על שבועתו אלא י"ל דה"ק לו אם אני אגלה שאין אתה יודע שבעים לשון ואני יודע א"כ בהכרח ימליכו אותי וא"כ אקיים שבועת אבא ודוק מהרש"ל:

אבל ירא היה לומר עבור וכו'. ואם תאמר וכי היה יותר מקפיד על ידיעת הלשון משהיה מקפיד על חכמת יוסף שלא היה חכם כמוהו, ויראה דודאי היה ירא יותר מן הלשון, כי ראוי שיהיה מלך על כל אומה ולשון היודע לשון כל אומה ואומה, ואם היה מגלה שהיה יודע בע' ואחד לשון היה נראה שהוא ראוי למלוך על כל הלשונות, וראוי למלוכה יותר מן פרעה. ולפיכך אל תתמה למה לא היה פרעה יודע בלשון הקודש ובשבעים לשונות היה יודע, מפני שפרעה היה באותו זמן כולל כל הלשונות – ומושל על כולם, ולכך ידע בע' לשונות, אבל לשון הקודש למדריגת קדושתו – אין מתיחס לו כלל, ולפיכך לא למד פרעה לשון הקודש מיוסף או ממי שהוא, כי אין הלשון ראוי לו. ואם היה יוסף מדבר בלשון הקודש היו יודעים כי יוסף יותר ראוי למלוכה מפרעה, והיה זה פחיתות לו. ועוד יש לך לדעת כי יוסף אשר היה מלך במצרים היה זה נתלה בענין גדול מאד, לפי שהיה ראוי למלוכה מצד עצמו מצד השם יתברך, ולכך היה יודע בע"א לשונות, ופרעה עד ע' לשונות, כי מלכותו וגדולתו על כל הלשונות, ואם היה מגלה שהוא יודע בע' ואחד לשון היה פרעה נדחה, ולפיכך השביעו שלא יגלה את הדבר. ובודאי אין הפירוש על גלוי הלשון בלבד, רק הכוונה שהיה מגלה אל מצרים כי הוא ראוי מצד עצמו יותר מפרעה, ויהיו מורדים בפרעה וימליכו עליהם מי שהוא יותר ראוי למלוכה – וזהו יוסף, לכך היה משביעו שלא יהיה מראה להם שהוא יותר ראוי למלוכה במה שיוסף כולל כל הלשונות במעלתו, ודבר זה נפלא מאוד מאוד כאשר תבין עיקר זה:

כאשר השביעך וכולי א״כ אעבור וכולי הק׳ התוס׳ ז״ל בסוטה תימא הלא לא יכול לישאל על נדרו כ״א מדעתו שכן הדין בנשבע ע״ד חבירו והאריכו שם ע״ע ולדעתי ה״ק ליה כשם שאתה תאמר לי בודאי שאיני יכול לישאל על מה שהשבעתני בלא דעתך הכי נמי איני יכול לישאל על מה שהשביעני אבי דההיא נמי על דעת אחרים היא ועי״ל עם מה שאמרו ז״ל דהא דאין מתירין בלא דעתו זהו דוקא כשקבל טובה ממנו והשתא הכי קא״ל הואיל ואינך רוצה להניחני לקיים מצות אבי נמצא שכל הטובה שעשית עמי עד עתה הכל בטל למפרע כיון שאתה מכריחני לחטוא ומעתה הוי כאילו לא קבלתי ממך שום טובה אלא רעה ומותר להתיר בלא דעתך ובענין מה שנשבע יוסף לפרעה ביאר הרא״ם ז״ל שנשבע לו שלא ידבר עוד בלשון הקדש והוקשה לו דהיכי דבר עם אחיו כדכתיב כי פי המדבר אליכם בלה״ק והאריך בזה ע״ש ולפי הנר׳ מלישנא דגמרא דסוטה דקאמר אשתבע לי דלא מגלית משמע שהשבועה היתה שלא יגלה למצרים שיש לשון בעולם שפרעה לא היה מכיר בו שהוא היה אומר שמכיר בכל לשון שבעולם ומעתה א״צ לכל דברי הרב בזה:

רש"י ד"ה כאשר השביעך, ואם לא בשביל השבועה, לא הייתי מניחך וכו'. והרי דברי רש"י אלה משום חיזוק לדברי רמב"ן למעלה (מז, לא), ותמוה שאין רמב"ן מזכיר אותם. (פ' ויחי תשמ"ח)

ויעל אתו כל עבדי פרעה. כל אנשי מצרים לבד מיוסף עבדי פרעה יקראו:

ויעלו אתו. בלתי מצותו:

וכל זקני ג' במסורה וכל זקני פרעה. ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם. וכל זקני העיר ההיא. גבי עגלה ערופה וזהו שדרשו לא שפכה שלא פטרנוהו בלי מזון דהיינו וכל זקני ישראל לאכול וגו' ולא פטרנוהו בלא לויה דהיינו וכל זקני פרעה שלוו לארונו של יעקב:

ויעלו אתו. לכבוד יוסף עלו מעצמם מש״ה כתיב מה שעלו עבדי פרעה קודם שכתוב עליית אחי יוסף. באשר שעליית זקני פרעה הי׳ שייך לעליית יוסף עצמו שעלו לכבודו של יוסף. כענין שכ׳ בפ׳ קרח בשעה שהלך משה לדתן ואבירם וילכו אחריו זקני ישראל. לכבודו שלא ילך לבדו . והנה כתיב כאן ויעלו אתו. ולא כתיב עמו. וכבר ביארנו לעיל כ״ב ג׳. דאתו משמעו שלא בהשתוות כמו עמו וכן כאן לא התרועע יוסף את השרים. אלא עמדו מנגדו. שהרי הוא היה טרוד בצערו ובענין אשר לפניו:

זקני: תאר זקן נאמר לכבוד וחשיבות, גם למי שאינו זקן אלא שהוא שופט ושר, וכן בל' ערבי שֵׁיך ובל' ספרדי Senor ובאיטלקי Signore הנגזר מן Senior (ראז'), כי מתחלה היו הזקנים הם השופטים והשרים, וכן Senatus.

ויעל יוסף לקבור את אביו. מצינו ט' כתות שעלו עמו לקברו. א' ויעל יוסף לקבור את אביו. ב' ויעלו אתו כל עבדי פרעה אלו השרים. ג' זקני ביתו. ד' וכל זקני ארץ מצרים. ה' וכל בית יוסף, אשתו ושפחותיו ובניו. ועבדיו ו' ואחיו, אחי יוסף כלן. ז' ובית אביו הגדולים זולתי הטף. ח' ויעל עמו גם רכב. ט' גם פרשים.

ויעלו אתו וגו'. כבר הוזכר למעלה ההבדל בין הוראת צירוף הגופים הבא במלת את אתי, לבין הוראת צירוף הגופים הבא במלת עם עמי, מלת את מורה על החבור עם הגוף עצמו בשוה אליו, ומלת עם מורה על החבור עם מקרי הגוף או קניניו או עם שאר מה ששייך לו ומתייחס אליו אף בזולת שווי גמור עם הגוף עצמו, ולזה על עבדי פרעה שהם השרים החשובים שעלו עמו בשוה ובחבורה אחת יפול מלת אתו, ועל הרכב והפרשים השפלים מיוסף ולא הלכו אתו בשוה כ"א לשמשו ואפשר יום או יומים קודם לו או אחריו יפול מלת עמו:

ויעל יוסף. במדה שאדם מודד מודדין לו, יוסף זכה לקבור את אביו ואין באחיו גדול ממנו, לפיכך זכה שנתעסק בו משה שאין בישראל גדול ממנו, שנאמר (ר"פ בשלח) ויקח משה את עצמות יוסף עמו ^דואע"פ דכל האחים עסקו בקבורתו וכמש"כ בפ' י"ג וישאו ויקברו אותו, בכ"ז תלה הכתוב כל ענין זה ביוסף, כי מבואר לפנינו בפסוק י"ד שהאחים הניחו עיקר ההתעסקות ליוסף, שאמרו, כבודו של הנפטר יותר במלכים מאשר בהדיוטים. וע"ע מענין דרשה זו לקמן ר"פ בשלח. .
(סוטה ט' ב')

אחר כך סיפר שעלו עם יוסף כל זקני ארץ מצרים חכמי פרעה ויועציו. וכשראו שעלו הזקנים. עלו עמו גם רכב גם פרשים מזויינים אולי יקרה להם מלחמה. וכל זה להורות על מעלת יעקב כי בחייו ברדתו למצרים לא הזכיר כן לקיים ויום המות מיום הולדו. ואמר ויהי המחנה כבד מאד. להורות על כבוד אלהי ישראל שעלה עמהם שנאמר אנכי אעלך גם עלה. ואמר שעשו מספד גדול בגורן האטד עד שקראו שמו אבל מצרים. וראוי היה שיאמר אבל ישראל. אבל אמרו בזוהר כי חכמי יועצי פרעה וזקניו וחרטומיו ראו בכישופם הרעה הגדולה העתידה לבא למצרים בסבת ישראל. והמכות הגדולות שעתידות לבא עליהם כאומרו הנה י"ד ה' הויה במקנך. וזהו גורן האטד כי אט"ד עולה י"ד. וזהו ויבואו עד גורן האטד ויספדו שם מספד גדול מאד. וכשראה יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד אמרו אבל כבד זה למצרים עד שהוקבע שם המקום אבל מצרים. ורמז גם כן שהכנעני ראה גם כן הרעה הגדולה העתידה לבא עליהם כדכתיב נמוגו כל יושבי כנען ולכן תלוי קללתם במצרים. וזהו וירא יושב הארץ הכנעני את האבל וייראו מאד והסבו הקללה למצרים ויאמרו אבל כבד זה למצרים. וזה וזה נתקיים בידם. ונהרגו אלו ואלו וניצולו ישראל מהאבילות הזה. ולכן תמצא שהפסיק בתוך זה האבילות וכתב ויעש לאביו אבל שבעת ימים וירא יושב הארץ הכנעני את האבל וגו'. ויעשו בניו לו כן כאשר צום. וכאן היה ראוי לכתוב ויעש לאביו אבל שבעת ימים. אבל הפסיק בין אבילות מצרים וכנען וכתב ויעש לאביו אבל. להורות ולרמוז שזה האבילות יהפך עליהם ולא על ישראל. ואם באולי היה ראוי לבא על ישראל שום אבילות. אמר שנתקיים בשבעת ימי אבלות של יעקב. ולכן כתב בנתיים ויעש לאביו אבל שבעת ימים. וקצת רמיזה מצאתי מזה במדרש ויבואו עד גורן האטד. רבי ישמעאל בר נחמני אמר אלו הכנעניים שהיו ראוים לידוש כאטד. ובזכות מי ניצולו בזכות וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד. ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד אפילו סוסים ואפילו חמורים בכותו. ואולי רמזו סוסים על כנען דכתיב ואת סוסיהם תעקר. וחמורים על המצריים שנאמר אשר בשר חמורים בשרם. ואמר וישאו אותו בניו ארצה כנען. לרמוז שנשאוהו משם לגורן האטד. והוליכוהו למערב וקברו אותו במערת המכפלה:

ויעל יוסף לקבור את אביו.

זקני ביתו וכל זקני ארץ מצרים. להיות נחשב לחכם בעיני חכמי הדור כאמרו וזקניו יחכם:

ויעל יוסף וגו'. מאי שנא מעיקרא דכתיב ויעל יוסף לקבור את אביו ויעלו אתו כל עבדי פרעה והדר וכל בית יוסף ואחיו ובית אביו, ומאי שנא לבסוף כתיב (פ' י"ד) וישב יוסף מצרימה הוא ואחיו וכל העולים אתו, א"ר יוחנן, בתחלה עד שלא ראו בכבודם של ישראל לא נהגו בהם כבוד, ולבסוף שראו בכבודם נהגו בהם כבוד ^העיין להלן בפסוק י' בענין הכבוד שהראו ליעקב. ובכלל תמיהני מה ראו חז"ל להקשות על שנויי הלשונות בעוד אשר לפי פשוטם ניחא, ע"פ מ"ש במס' דר"א זוטא פ"ו, ליציאה הקטן קודם ולכניסה הגדול קודם [ויש סמך לזה ביחזקאל מ"ו, והנשיא בתוכם, בבואם יבא [הוא], ובצאתם יצאו [הם] ], וא"כ כאן כשיצאו ממצרים הלכו המצרים תחלה, וכששבו לביתם הניחו לישראל לכנס תחלה, כהלכות ד"א וע"צ הכבוד לישראל, וקצת י"ל דיציאה זו כניסה היא, כי הלכו לקבור את יעקב, ודו"ק. .
(שם י"ג א')

וכל בית יוסף. עבדים ושפחות שלו:

וכל בית יוסף. בעליה הזכיר כל עבדי פרעה. ואחר כך בית יוסף ואחיו. לפי שעדיין לא היו מכירין כחן וגבורתם. כיון שיצאו לדרך. הכירו כחן וגבורתם. דכתיב.

"...רק טפם וצאנם ובקרם עזבו בארץ גשן". "טפם" וגו' הוא המושא, ולכן צריך להשלים "את", שהרי זה מושא מיודע. (פ' ויחי תשמ"ט)

השאלה היא, למה לא ניצלו הזדמנות זו כדי לחזור לא"י, שהרי הרעב כבר פסק מאז ירידתם למצרים, וקשה לומר שבא"י נמשך עדיין. אמנם נגזרה עליהם גלות, אבל גזירה זו לא חייבה אותם להישאר במצרים, שהרי שנות הגלות החלו בלידת יצחק (ראה רש"י שמות יב, מ) ואפשר היה אפוא גם לסיימן בא"י, וא"י עדיין לא היתה "שלהם". (פ' ויחי תשנ"ג) ור' אברבנאל (מט שאלה יא) ששאל מדוע הדגישה התורה את השארת הטף, הצאן והבקר בארץ גושן "הילכו הצאן והבקר לקבור את יעקב ולספדו?!", ותשובתו: כי היה פרעה מפחד שמא ישארו בני יעקב בארץ כנען, מפני מה שראה השתוקקות הזקן בחייו ובמותו אליה, ואחשוב שכן היו רוצים בני יעקב לעשות, כמו שעשה אביהם, אלא שפרעה ומצרים לא הניחום, שכבר נתנו עיניהם בהם להחזיק בם. ולכן כדי ליישב דעת המצרים, שלא יאמרו: בורחים הם, הניחו נשיהם וטפם ומקניהם בארץ גושן ערבון עד שובם. (ראה עוד מאמרו של הרב איתן שנדורפי שי' בגליון 144 של שמעתין עמ' 42 - מדוע לא שבו יעקב ובניו לארץ כנען אחרי הרעב?).

שאלה אחרת היא, מדוע אין הכתוב מזכיר את הנשים אשר לכאורה נשארו עם הטף. כאשר הנשים אינן מוזכרות יחד עם האנשים, אנחנו אומרים: אשתו כגופו, אבל כאן אי־אפשר לומר כן. (פ' ויחי תשס"א)

ויעל עמו - העלה יוסף עמו.

גם רכב גם פרשים. שהיה נחשב לאיש חיל בעיני אנשי המלחמה:

ויעל עמו. לא כתיב כאן ויעלו עמו אלא ויעל. היינו שיוסף העלה עמו והם לא הלכו משום כבוד המת ולא לכבוד יוסף אלא בצווי יוסף כדי לשמור מהלך הרבים מכל נזק או שירא מהתחרות עשו על קבורת יעקב במכפלה כאשר כן הי׳ לפי מדרש רז״ל. וכתיב כאן עמו. שגם יוסף השגיח על שמירת מהלך הרבים כמו אנשי חיל אשר לקח בשביל זה:

ויעל עמו גם רכב גם פרשים. כדי להשמר בדרך ושלא יעכבום על הקבורה עשו ובניו, כי יוסף היה יודע זדון לבם, כמו שנמצא כתוב בספר יוסף בן גוריון כי צפו בן אליפז בן עשו ערב להם בדרך והתקוטט על זה עמהם עד שערכו מלחמה ותגבר יד יוסף ותפש אותו עם מבחר גבוריו והביאוהו למצרים ועמד שם כל ימיו בבית האסורים עד שמת יוסף וכאשר מת יוסף ברח משם והלך לארץ כנפני"א ומלך על כתיים ברומי ובסוף מלך על ארץ יון איטליא והוא היה המלך הראשון ברומי והוא בנה ההיכל הראשון ברומי וע"כ אמר הכתוב גם רכב גם פרשים כי מלבד הרכב והפרשים שעלו עמו דרך כבוד עלו עמו אנשי מלחמה כגון תיירים ושומרים להיותם נלחמים כנגדם אם הם צריכים לכך וזה טעם הגמין הבאים לרבות.

ויעל עמו. העלה עמו גם רכב, כמו ויעל עולות לשון מפעיל, כי חשש יוסף פן תקראנה מלחמה על הדרך. או יערערו עליו בני עשו על המערה. וכן היה באמת כמוזכר ביוסף בן גוריון. כי צפו בן אליפז בא להלחם בהם, ויוסף וחילו תפשו אותי ואת כל גבוריו ויבא אותם מצרימה, וישב שם בבית האסורים כל ימי יוסף:

רכב כמו מרכבת:

ויעל עמו העלה עמו לשון מפעיל כמו ויעל עולות.

ויעל עמו. גם השכינה ולזה לא רצה שיגע ערל במטתו שתסתלק השכינה גם רכב גם פרשים סוסי אש ורכב אש דוגמת אשר סביב אלישע ויהי המחנה נכבד מאד בכבוד חי העולמים. הרב הגדול מהר״ר וידאל צרפתי ז״ל בפירושו כ״י ישן נושן:

גם רכב גם וגו' - כמו ויעל עולות. לשון מפעיל.

גם רכב גם פרשים. לא כל רכב ופרשים הלכו כמו בזקני פרעה. דשם כל א׳ הלך מפני הכבוד. אבל כאן שהי׳ משום פקודת יוסף. והוא לא צוה אלא איזה חלק כפי צורך הענין:

ויהי המחנה כבד מאד. יתכן לומר כי ירמוז גם למחנה העליונים שבאו לשמרו עתה במותו כמו שבאו אליו לשמרו בחייו, ואולי המחנה הזה הם אותם מלאכי אלהים שפגעו בו שקראם (בראשית לב) מחנה אלהים ומזה אמר כבד מאד, ויש בשתי המלות רמז על השם המיוחד בחשבונו ומלויו.

פרשיו ידועים:

גרן האטד. מֻקָּף אֲטָדִין הָיָה, וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ (סוטה י"ג), עַל שֵׁם הַמְּאֹרָע, שֶׁבָּאוּ כָּל מַלְכֵי כְנַעַן וּנְשְׂיאֵי יִשְׁמָעֵאל לַמִּלְחָמָה, וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ כִתְרוֹ שֶׁל יוֹסֵף תָּלוּי בַּאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב עָמְדוּ כֻלָּן וְתָלוּ בוֹ כִתְרֵיהֶם וְהִקִּיפוּהוּ כְּתָרִים כְּגֹרֶן הַמֻּקָּף סְיָג שֶׁל קוֹצִים:

ויעש לאביו אבל. אחר שקברוהו כאשר אמרו קדמונינו ז"ל:

ויבואו עד גורן האטד. שהיה מוקף קוצים, ואם דרכו של כל גורן להיות מוקף קוצים למה נקרא זה גורן האטד יותר משאר הגרנות, וכי לא היה בעולם שום גורן מוקף קוצים זולת זה, ועו״ק מה שנאמר וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד ויאמרו אבל כבד זה למצרים בגורן האטד למה לי, כי משמעותו כאלו גורן האטד גרם האבל, ועוד למה הספידו המצרים וכי היו בניו או קרוביו שהספידו עליו כל כך בלב שלם, או אם היו צדיקים כל כך שהיה חם לבם בקרבם וצר להם פטירת הצדיק, ועוד לשון כבד אינו מתישב על האבל.

ויבואו עד גורן האטד אשר בעבר הירדן. באמת ההולך ממצרים מערבה דרומה של א״י לחברון מזרחה א״צ להגיע לירדן כלל. אלא בהגיעו נגד חברון מעקם דרכו לצפון ובא לחברון. אבל יוסף הקיף מהלכו הלאה כדי שיתוספו במהלכו הרבה ממואב וכנענים היושבים על יד הירדן. ומזה שנינו במס׳ כלים פ״א מ״ז ומסבבים לתוכן מת עד שירצו. הרי דדרך לסבב בנשיאה ממקום למקום עד שמגיע למקום קבורה והוא לכבודו של מת:

גרן האטד: כך היה נקרא המקום ההוא, ואטד מין ממיני הקוצים (שופטים ט' י"ד וט"ו), וקוץ ודרדר תרגם אנקלוס וכובין ואטדין.

ויעש לאביו אבל שבעת ימים. כתב רבינו אברהם אחר שקברוהו כאשר אמרו לנו חכמינו ז"ל. וי"א שיוסף חזר מגורן למצרים כי כאשר באו כל המלכים כדאיתא בסוטה פחדו ואמרו אם יבואו לארצינו יקחו ארצינו מידינו ופייסוהו זקני מצרים שיחזור וחזר ובניו הוליכהו לארץ ישראל וחל על יוסף האבילות מיד ואינם דברים הנשמעים:

גרן האטד. וכי יש גרן לאטד והלא אטד אחד ממיני הקוצים הוא אלא שם המקום נקרא כך כמו שמצינו (דה"א יג) ויבאו עד גורן כידון, והלא כידון אחד מכלי המלחמה אלא נקרא גורן כידון על שם שהיה מסובב מכלי המלחמה שכן אמר דוד לגלית הפלשתי (שמואל א יז) אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון.

עד גורן האטד. וכי גורן יש לו לאטד ^והוא גדר של קוצים. , א"ר אבהי, מלמד שהקיפוהו כתרים לארונו של יעקב כגורן זה שמקיפים לו אטד, שבאו בני עשו ובני ישמעאל ובני קטורה ותלאו כתריהם בארונו של יעקב ^זומבואר בגמרא דמתחלה באו כולם למלחמה [ואולי על אדות החלק במערת המכפלה, כמש"כ לעיל בפסוק ה' אות ג'], ומכיון שראו כתרו של יוסף נטלו כולם כתריהם ותלאום בארונו של יעקב, ובס"ה היו ל"ו כתרים, כתר יוסף, י"ב כתרים מי"ב נשיאים של ישמעאל וכ"ג מכ"ג אלופים שבעשו. .
(סוטה י"ג א')

גרן האטד. הוא גרן מוקף קוצים.

ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד. תשעה מינים של הספד הם. מספד. נהי. צעקה. היליל. נידה. מרזח. קינים. הגה. והי. מספד. שנאמר (ירמיה ט') וספדו עליו הוי אחי. נהי. שנאמר (שם) כי קול נהי נשמע מציון. צעקה. והיליל. שנאמר (יחזקאל כ"א) זעק והיליל בן אדם נידה. שנאמר (ירמיה מ"ח) נודו לו כל סביביו. מרזח. שנאמר (שם מ"א) כה אמר ה' אל תבא בית מרזח. קינים והגה והי. שנאמר (יחזקאל ב') וכתוב אליה קינים וגו'. וכשהזכיר כאן מספד גדול וכבוד מאד יכלול כל ט' מינים הללו של הספד ולמדך הכתוב ט' כתות שעלו עם יוסף הספידו עליו ט' מיני הספד. והנה ההספד הוא זכרון חסדי המת ויחוסו כגון שאול ויונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו (שמואל ב' א') ולפי כאב ההספד שנאמר צר לי עליך אחי יהונתן (שם) ולפי המאורע שאירע לו שנאמר (שם ג') ויקונן המלך על אבנר ויאמר הכמות נבל ימות אבנר. וכן צריך אדם לסדר הטובה שהיתה לו ונסתלקה ממנו כגון (יחזקאל כ"ז) בן אדם שא על צור קינה ואמור לצור היושבת על מבואת ים. וכתב (שם) הונך ועזבונך מערבך מלחיך וחובליך מחזיקי בדקך ועורבי מערבך וכל אנשי מלחמתך אשר בך וכל קהלך אשר בתוכך יפלו בלב ימים ביום מפלתך. ורז"ל הזכירו כן כי ענין ההספד ספור חסדי המת כגון (מו"ק כ"ה ב') ההוא דרב פדת דפתח עליה ההוא ספדנא היום קשה לישראל כיום בא השמש בצהרים שנאמר (עמוס ח') והבאתי השמש בצהרים והחשכתי לארץ ואנן ספדינן על אב בית דין עפר קברו מור ואהלות. דורש נגעים ואהלות. מי מסיר ספקות. ומבאר הלכות פסוקות. תורה רבץ. תלמידים קבץ. כלובש תשבץ. בקרית יעבץ:

ויבאו עד גורן האטד. וכי גורן יש לו לאטד. אלא מלמד שבא עליהן בני ישמעאל ובני קטורה ושבעה עממים למלחמה. כיון שראו כתרו של יוסף תלוי בארון. מיד כל אחד ואחד ירדו ממרכבותיהם. ותלו כתריהן בארונו של יעקב אבינו. והקיפוהו כתרים כגורן זה שמקיפין אותו אטד.

ויספדו שם מספד גודל. נר' שלשם באו לקראתו אלופי עשו ונשיאי ישמעאל ובני קטורה ובני ארם שהם גם הם היו קרוביהם שהיו השבטים מבנות לבן וכל רעיו ושכניו ומיודעיו ובני בריתו שבארץ כנען התחילו לבכותו גם הם עמהם כי כן דרך כשבא אחד מקרובי המת ובוכה בוכים כולם עמו ולכך עשה שם אבילות ז' ימים:

ויעש לאביו אבל שבעת ימים י״‎מ ששם באו לכבדו אלופי עשו ונשיאי ישמעאל ובני קטורה ושם עשו אבל חדש כי כן דרך כשבא אחר מקרובי המת הם בוכים כבתחלה.

"ויבאו עד גרן האטד אשר בעבר הירדן". לא מובן לי, כיצד ולשם מה הגיעו לעבר הירדן, והרי הם בדרך ממצרים לחברון. (פ' ויחי תשמ"ז) ור' דעת מקרא על אתר.

ויעש לאביו אבל ז' ימים. בירושלמי למדו מנהג האבלות מפסוק זה — ובשאול מצינו כשמת, ויצומו שבעת ימים, וזה לא היה רק אבלות — וזו מהראיות שהקבלה קדמה למשה ונמשכה אחריו — הרי מצינו קודם משה, ויעש לאביו אבל שבעת ימים — ולא מצינו שיעשה ממנו משה מצוה כתובה, ואחריו מצינו עוד מנהג האבלות ז' ימים נהוג. באומה, הא למדת שהקבלה קודמת ומאוחרת לתורה שבכתב — ומנהג זה מצינו ביוצא בו אצל הרומיים, ואובידיוס המשורר הרומיי, יספר על אורפיאו שנתאבל על אשתו שבעת ימים.
«.... septem tamen ille diebus
«qualidas in ripa Cereris sine munem sedet
«Cura dolorque animi lachrimaeque alimenta.

ונראה מכאן ראיה, למה שאמרו רז״ל (תוספתא סוטה יג) שבזכות יעקב פסק הרעב וכאשר מת יעקב חזר הרעב למקומו, ועל כן עשו המצריים אבל כבד בעבור כי כבד הרעב כבראשונה, כי הרגישו המצרים דבר זה שיחזור הרעב לקדמותו ע״י נס זה שקרה להם בדרך כי פתאום נזדמן להם גורן אחד שהיה מוקף קוצים מכל צד עד שלא היה נשאר פתח או דרך לבא אל הגורן. ומזה הבינו שזכות הצדיק גרם להם בחייו שהיה להם דרך לילך אל הגורן ולאכול מגרנו ומיקבו, ובמותו יעכבו עליו הרשעים שנמשלו לקוצים שלא יהיה להם עוד דרך אל הגורן כאשר היה להם לפנים כי סר צלם מעליהם, ובפרשת שמות בפסוק ויקצו מפני בני ישראל (א יב) יתבאר בע״ה שהמצריים נמשלו לקוצים בערך כרם ה' צבאות בית ישראל, ע״כ נרמז להם שבעבור רשעת המצריים יחזור הרעב לקדמותו.

מספד גדול. היינו דברים הרבה. התעוררות על אבידה זו ובמשך כמה שעות האריכו ההספד וזה מיקרי גדול:

אשר בעבר הירדן: בא"י, ונקרא בעבר הירדן כלפי המקום שהיו בו משה וישראל.

עד גורן האטד. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו מקום ששמו אטד, אלא מהו אטד, אלו הכנענים שהיו ראויים לדוש באטד ^חהם קוצים שעושים מהם גדר. ונצולי בזכות וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד ^טר"ל בזכות הכבוד שחלקו ליעקב גם הם, כפי שיתבאר בפסוק הבא. .
(ירושלמי סוטה פ"א ה"י)

ר' אליעזר אומר כיון שראו ארונו של יעקב התירו אזורי מתניהם וחלקו לו כבוד.

"ויעש לאביו אבל שבעת ימים". וקשה לי מה טיבו של אבל זה אחר שבעים ימי אבל ולפני הקבורה. (פ' ויחי תשמ"ח) ור' דעת מקרא על אתר שאבל זה היה עבור המצרים.

ולא בלבד ז' ימי אבלות מצינו אצל הגוים הקדמונים, אבל גם מנהגים אחרים ידועים וקדמונים אצלינו מצאנום בגוי אשר לא ידע מישראל מאומה, וזו ראיה שמאבות ראשונים למדו שניהם, שמצינו במלכות שינה, שכל מי שמת לו מת אינו ישן על מטתו ועושה סעודת הבראה (גם רבותי' הודו במציאות מנהג זה אצל הגוים בזמן משה, ובזה פתחו לנו פתח והרשונו לחקרו ולדורשו גם אצל אחרים. שאמרו על המרגלים דחזו דהוו קא מברי תותי אלגי ר"ל שהיו אוכלים סעודת אבלים תחת האלנות) וכן בימי אבלם אינם אוכלים בשר ואינם שותים יין — אינם מסבים בסעודה של שמחה ואינם עומדים בתוך הקהל-אינם מספרים זקנם ושערם, אינם רוחצים ואינם מנגנים בשום כלי זמרה — וכל אלה מנהגים קרובים מאד למנהגינו שהיו מכלל מנהגי אומתינו גם בזמן התורה והנביאים ולא נכתבו, להיות כלם בכלל תורה שב"פ כי גם התורה שבע"פ אינה רק מנהג האומה מימי עולם, וזה טעם שייחסו רבותינו לתושבע"פ האזהרה ואל תטוש תורת אמך, תורת אומתך — ראה ספר הקדש לשינים.King-Chou ועיין מה שכתבתי ע"פ עשר אעשרנו לך.

ועל דרך שאמרו, רז״ל (ב״ק ס) אין הפורענות בא לעולם כ״א בעבור הרשעים, ואינו מתחיל כ״א בצדיקים שנאמר (שמות כב ה) כי תצא אש ומצאה קוצים אלו הרשעים ונאכל גדיש שכבר נאכל, הנך רואה שקוצים וגדיש שהזכיר כאן היינו גורן האטד, כי הגורן היינו גדיש והקוצים האטד, וקרא לצדיק גדיש לפי שכולם אוכלים בזכותו כמ״ש (תענית י.) כל העולם ניזון בשביל חנינא בני כו' וכמ״ש (ויקרא כא א–ב) לנפש לא יטמא כי אם לשארו. היינו לצדיק שהכל כקרוביו ונקרא שארו בעבור הקורבה ובעבור שהוא מפרנסו, כי שאר היינו מזון, ז״ש ואינו מתחיל כי אם בצדיקים, ר״ל זה התחלת הפורענות שהקב״ה לוקח מן הדור החוטא, את הצדיק שהיה זן ומפרנס את הדור בזכותו, ועיקר הפורענות בא בעבור מציאת הרשעים שנמשלו לקוצים, והם גורמים שכבר נאכל גדיש כי אין להם עוד פה לאכלו, והקוצים מעכבים את הדרך אל הגדיש.

וכבד. דברים יורדים חדרי הלב:

אבל שבעת ימים: קודם הקבורה (מהרש"ד).

מספד גדול וכבד. תני, אפילו סוסים ואפילו חמורים ^יי"ל הבאור שהיו הסוסים וחמורים מלובשים בגדי אבל, וכנהוג היום בקבורת שרים. .
(סוטה י"ג א')

ויעש לאביו אבל שבעת ימים. מפני מה האבל שבעת ימים. כנגד ז' ימי המשתה.

[השמטה: ויעש לאביו אבל שבעת ימים. ע"ש על קדימת תושבע"פ לתו' שבכתב — ושמע דברים יקרים מפי איאוסיביו שכתב בהכנהו vol. 2. p. 364 וז"ל. Ce n' est done pas Moise quoique doue d' une profonde sagesse, et bien plus ancien qu' aucun des Grecs mais le dernier venu de tous les Hehreux de cette epoque, qui aurait concu l' idee de remuer et de refaire cette tradition delivree par les Patriarches en ee qui concerne la theologie dogmatique. ll a pu seulement jeter les bases d' une legislation et d' une constitution politique en rapport avee le genre de vie des hommes aux milieux des quels il se trouvait. ורואה אני שענין האבלות הוא דוגמא נפלאה ממה שהערנו במקומות לא מזער היות תושבע"פ קודמת גם מאוחרת לתו' שבכתב ומצד מה מקורה ותחלתה, כי הנה נקבצו באו בענין האבלות הג' התנאים ההכרחיים להוציא דין זה לאמתו, הא' שהוא קודם לתורת משה — ב' שלא נזכר בתורה כדרך שלא נזכרו שאר מצות המקובלות — ג' שחזר ליגלות וליראות אחריה ע"י החכמים — האין זה הג' מצבים או עדנין (Momens) החולפים על כל תושבע"פ כללותיה ופרטותיה? נמצא כי לדעתינו אין תורה שבכתב רק החלק הכתוב מתו' שבע"פ, וראה כיצד האמת שם בפי אשר לא דמה ולא עלה על לבו, הודאה יקרה הוא אהובינו החכם הגדול שלמה מונק שכתב בכתב מפורש (Palestine p. 106. 1. 2.) כל התורה איננה רק קבלה כתובה, ובשנוי מועט נחנו נאמר, יפה דנת יפה זכית יפה טיהרת ובלבד שתאמר כל התורה איננה רק חלק כתוב מהקבלה, ועיין האמור בחומש הפקודים פ' פינחס על נסוך המים ובהערות אלה הערה על פ' הנה אנכי יצאתי לשטן ומה שנזכר שם הצום ונסוך המים שבמצפה, ושליפת המנעל לקיים כל דבר, כעדות ספר רות שהיה נוהג לפנים בישראל ונקרא בשם תעודה. ]

וכשראו המצריים, שנעשה להם נס זה פתאום שהקרה ה' לפניהם גורן אחד מוקף קוצים מכל צד שלא כדרך העולם, מיד הרגישו שגדר ה' בעדם לבלתי תת להם מבוא אל הגורן עוד, על כן הספידו המצרים אבל כבד רצה לומר על כובד הרעב ובזה מיושב למה הספידו דוקא בגורן האטד ולא קודם לכן, וכאשר ראה הכנעני אבל זה בגורן האטד והיה קשה לו למה לא עשו אבל זה קודם בואם למקום זה אלא ודאי שאבל כבד זה למצרים הוא, כי כבדות הרעב יחזור למקומו ע״כ הוא דוקא למצרים ולא לבני יעקב וזה רמז נכון ויקר.

ויעש לאביו אבל שבעת ימים. עוד הי׳ קודם קבורה וכמ״ש התוס׳ מו״ק ד״כ א׳. ובאמת אין אבלות אלא לאחר קבורה. והיינו דכתיב וירא וגו׳ את האבל בגורן האטד. שהוא לפני מקום קבורה:

אבל שבעת ימים. א"ר חסדא, נפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה, שנאמר (איוב י״ד:כ״ב) ונפשו עליו תאבל, וכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים ^יאר"ל דהפסוק הזה מגלה על הפסוק ונפשו עליו תאבל ששיעור האבילות שבעת ימים. ועיין בירושלמי מו"ק פ"ג ה"ה דתלתא יומין נפשא מטייסא על גופא, סברא דחזרה לגופא, כיון דחמית ליה דאשתני זיו אפיה שבקא ליה ואזלא, ואחר תלתא יומין הכרס נבקעת על פניו וכו', וצ"ל דמ"ש כאן מתאבלת כל שבעה הוא מ"ש בירושלמי מן תלתא יומין ולהלן וכו', אבל על כרחיך צ"ל דגם הבבלי ס"ל דיש חילוק בין השלשה ימים הראשונים לארבעה האחרונים, מדמצינו חילוק בגמרא לענין שלשה ימים הראשונים דחמירי מימים האחרונים, כמו לענין מלאכה ושארי דברים, וכ"מ בירושלמי שם, דעל הא דאמרו שם אבל ג' ימים אסור במלאכה אפילו בצנעא מביא הא דנפשא מטייסא על גופא. –
ועל יסוד זה הירושלמי שהבאנו קיי"ל בבבלי יבמות קכ"א א' אין מעידין על המת אלא עד שלשה ימים, משום דאחר ג' ימים אשתני זיו הפנים, וע' באה"ע סי' י"ז. –
גם י"ל ע"פ דברי הירושלמי שהבאנו מקור וסמך למש"כ ביו"ד הלכות מליחה סי' ס"ט סעיף י"ב, הורו הגאונים [כך הלשון בטור] בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה נתייבש דמו בתוכו ולא יצא עוד ע"י מליחה ולכן אין לאכלו מבושל אלא צלי וכו', יעו"ש, וכתבו הפוסקים שאין כל מקור ויסוד להוראה זו, ולפי הירושלמי הנ"ל י"ל דהטעם שאחר ג' ימים משתני זיו אפיה, הסברא נוטה שהוא מפני קלקול והצטמקות הדם, ולפי"ז מבואר דאחר ג' ימים מצטמק הדם ואינו ראוי לצאת עוד אפילו ע"י מליחה, ודו"ק. .
(שבת קנ"ב א')

ד"א כנגד שבעת ימי בראשית. שאדם נפטר מן העולם שיש בו שבעת ימי בראשית. לפיכך מתאבל עליו שבעה ימים. וכנגדן מטמא לו שבעה ימים.

ובזה נראה לי לישב מה שנאמר ויראו אחי יוסף כי מת אביהם מה ראו, ועוד קשה למה לא בקשו מאביהם שיצוה לו באמת כן, ועו״ק מ״ש יוסף אנכי אכלכל אתכם, מי בקש זאת מידו הלא לא בקשו כי אם שלא ירע להם. אלא ודאי שיוסף לא היה חשוד בעיניהם שיעשה עמהם רעה ממש, אך שכאשר ראו כי מת יעקב ובמותו חזר הרעב לקדמותו היו יראים שאם יוסף לא יעשה להם רעה מ״מ יש לחוש שמא גם טובה לא יעשה להם ולא יכלכלם בשני הרעב, והשב ישיב לנו את הרעה אשר גמלנו אותו, לא בקום ועשה כי אם בשב ואל תעשה, ע״כ הוצרך יוסף לומר להם ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם, אתכם בעבור טפכם, כי הטף למה באים אל העונש והלא לא חטאו כלום.

אבל שבעת ימים. תניא, מניין לאבילות שבעה מן התורה, שנאמר ויעש לאביו אבל שבעת ימים ^יבושוב פריך בירושלמי, וכי למדין מקודם מתן תורה [ונוסחא אחרינא ולמדין מקודם מת"ת, בלשון בתמיה], ועיין בתוס' מו"ק כ' א' ועוד אחרונים הקשו מירושלמי גופיה דיליף מקודם מתן תורה לענין שבעת ימי המשתה, ובאמת בכלל הענין פלא, שהרי כמה וכמה ענינים אנו למדין מקודם מת"ת, ומה ראה הירושלמי כאן לחקור ולהקשות על זה.
ואולי י"ל דט"ס קל בירושלמי, ובמקום וכי צ"ל וכן, והכונה וכן כאן אנו למדין מקודם מתן תורה כמו שאר ענינים, ובירושלמי רגיל המלה וכן בלא אל"ף במקום וכאן [ולהגירסא ולמדין מקודם מת"ת, צריך לפרש הלשון ולמדין בניחותא, וכמש"כ]. –
והנה בגמרא הבבלית מו"ק כ' א' יליף סמך ז' ימי אבילות מפסוק דעמוס ח' והפכתי חגיכם לאבל, מה חג שבעה אף אבל שבעה, ויש למצוא נ"מ לדינא בין הלמודים שבבבלי וירושלמי, לפי מש"כ התוס' בע"ז כ"ב א' ד"ה תיפוק ליה, וז"ל, והר"א הקשה לפי ר"ת דמלאכת חוה"מ מדרבנן מדאמר במו"ק י"א ב', פתח באבל וסיים בחוה"מ, ומשני לא מיבעי קאמר, לא מיבעי ימי אבלו דאסור מדרבנן אלא אפילו חוה"מ דאיסור מדאורייתא וכו', ותירץ ר"ת דקרי למלאכת חוה"מ דאורייתא, לפי שיש לה אסמכתא מן התורה, לאפוקי אבל שאין לו אסמכתא רק מדברי קבלה דכתיב והפכתי חגיכם לאבל, עכ"ל. וא"כ להירושלמי דגם לאבילות יש סמך מן התורה ובכל זאת קרי למלאכת חוה"מ דאורייתא לגבי אבילות, ש"מ דמלאכת חוה"מ דאורייתא, וכקושית הר"א, ודו"ק. –
וע' במפרש לנזיר ט"ו ב' כתב, רבנן תקנו אבילות שבעה ואסמכוה אקרא ויעש לאביו אבל שבעת ימים, עכ"ל. וצ"ע שהניח הדרשה מבבלי והביא דרשת הירושלמי, ואפשר לומר דס"ל כמש"כ התוס' במו"ק י"ד ב' דמהפסוק והפכתי לא שמעינן רק איסור מלאכה, יעו"ש, או משום דפסוק זה בתורה כתיב. –
והנה לדינא קיי"ל דדרשא זו לענין אבילות שבעה אינה דרשה גמורה מדאורייתא, רק אסמכתא בעלמא, דלדעת רוב הפוסקים הוי ענין אבילות מדרבנן, ואפילו אבילות יום ראשון, ורק אנינות הוי מדאורייתא, כמש"כ הרא"ש פ"ג דברכות ופ"ג דמו"ק, ולפנינו יתבאר זה אי"ה בפ' שמיני בפסוק דרש דרש משה, ואפילו הרי"ף ורמב"ם דס"ל דאבילות מדאורייתא גם הם מודו דרק יום ראשון הוי מדאורייתא, וגם זה רק ביום המיתה, אבל אבילות שבעה לכו"ע הוי מדרבנן, ורק סמכו זה אלשון התורה. .
(ירושלמי מו"ק פ"ג ה"ה)

מכי"ק
שא נא לפשע עבדי אלהי אביך. ע"ד אמרם ז"ל אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. היינו איזה פניה בעשית המצוה או חסרון כוונה או בלא דחילו ורחימו דלא פרחית לעילא הכל ביד הצדיקים להעלות התורה והמצות. וז"פ פשע עבדי אלהי אביך היינו החסרון מה בהעבדות אלהי אביך שהוא ישא התורה והמצות שלהם כנ"ל:

ואתם חשבתם עלי רעה אלקים חשבה לטובה. בזה הענין הראה הש"י איך היה באפשר להביא השבטים בגלות מצרים ועיקר היה הפירד שהתחילו להפרד, כי בעת שישראל באחדות לא יוכל לשלוט עליהם שום דבר. והענין בזה היה שפירש יוסף מן השבטים, כי בעוד שיעקב אבינו היה קיים לא היה ניכר ממנו מי הוא הגדול שבשבטים כי לפעמים היה מקרב את זה יותר ולפעמים זה יותר, איזה שהיה ישר בעיניו באותה שעה, אך קודם לפטירתו בשעה שברכם ואמר ליהודא ישתחוו לך בני אביך אז הכירו כלם כי יהודא גבר באחיו, ולכך לא היה יוסף יודע איך להתנהג, באם להושיב את יהודא בראש הלא הוא מלך ואסור לזלזל במלך, ובאם שישב הוא בעצמו בראש הלא יודע בעצמו כי יהודא הוא הראש ע"כ ישב בפני עצמו ולא עם השבטים, והשבטים דנו אותו שעשה זאת מחמת שנאה ולכך נענשו להיות בגלות כי היה להם לדונו לכף זכות, וגם ליוסף נחשב לחטא על אשר הניח להם מקום לטעות בו, כי באמת היה לו להתנהג שהוא ישב בראש מאחר שלעת עתה הוא מלך, אך בלבו היה צריך לידע כי יהודא גדול ממנו. ובאמת מאחר שהשבטים טעו בו היה נמצא בדבר שמץ מנהו לעיני אדם, וע"ז צריך האדם להתפלל תמיד לפני השם יתברך שלא יבוא בדעתו לדון את חבירו לחוב, וגם שחבירו לא ידונו לחוב וע"ז נענשו השבטים שעברו על שהיו צריכים לדונו לכף זכות.

יושב הארץ הכנעני - כלומר: וירא הכנעני שהוא יושב הארץ ההיא.

ויאמרו אבל כבד זה למצרים. התבוננו מזה שלא הי׳ תכלית זה האבל משום יוסף ואחיו שהמה בניו. ולכבודו נתאבלו גם כל מצרים כמו שהיה המנהג לפנים במלך שמתאבל כולם יושבים על הארץ כדאיתא בסנהדרין פ״ב. אבל כאן לא הי׳ הדבר כן. אלא עיקר תכלית האבל הזה הי׳ בשביל מצרים עצמם. ומש״ה משעה שיצא המת מגבול מצרים נחשב להם כמו שכבר נקבר כמו במסרוהו לכתפין ואין לאוננין עוד עסק ויש מנהג אבלות. כך כיון שיצא מגבולם שוב אין להם עסק בקבורתו. והגיע להם זמן אבלות והא דכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים. היינו שהשהה באותו מקום מטתו של אביו כדי שינהגו המצרים אבל שמה שבעת ימים ללמד בזה לאנשי מצרים שראוים להתאבל על יעקב כמו על מתיהם באשר עשה רוב טובה להם בעליית היאור. והרי הוא כמו אב המון גוים אלה:

אשר בעבר הירדן: אחר שאמר שקראו שם המקום אבל מצרים, חזר ואמר שהוא בעבר הירדן בא"י ולא במצרים.

אבל. אין שם אבל לרש"פ לשון תוגה והספד כמו שרגילין לפרשו (טרויער), כ"א לשון בלבול וטרוף הדעת, שאין דעתו של המתאבל מיושב עליו ואינו יודע מה לעשות (פערוויררט), וכענין מבוכה, אלא שבמבוכה רוצה לצאת ממבוכתו ואינו מוצא לו מוצא, ובאבלות אינו משתדל לצאת מענינו, בשכבר נעשה המעשה ואין להשיב, אלא שמחשבותיו מבולבלים ואין להם סדר הראוי, ולפי שבכ"מ שיש אבל יש תוגה וכן להפך לכן בא אבל לפעמים במקום תוגה, כמו נהפך לאבל מחולנו, והפכתי אבלם לששון, אבל בעצם תוגה לחוד ואבל לחוד, שהיגון פעל הלב, והאבל פעל המחשבה, ומשום כך בא לרוב בהתפעל ויתאבל על בנו, והתאבלו העם מאד, לפי שהמתאבל הוא מסבב לעצמו זה הבלבול, בשהוא מצייר לפניו תמיד מקרה שקרהו ומבלבל מחשבותיו עי"כ, כי אם לא יזכור תמיד את הדבר תתיישב דעתו ויחזרו ציוריו לסדרם, ערש"י (כתובות ד"ו ב') ד"ה ואביי, אבל טריד טרדה דרשות, שאין צערו מצוה אעפ"י שאבלותו מצוה:

וירא יושב הארץ הכנעני. [תניא, אף הכנענים עשו חסד באבלותו של יעקב, ומה עשו], ר' אליעזר אומר, איזוריהם התירו ^יגלא נתבאר ענין וערך הכבוד בזה, וי"ל ע"פ מ"ש בברכות ס' ב' בסדר ברכות השחר, כי אסר המייניה אומר ברוך אוזר ישראל בגבורה, מבואר כי קשירת החגורה מורה על הגבורה ועל אומץ הרוח, וממילא לפי"ז הוי התרת האזור הוראה על רפיון הרוח, וא"כ י"ל דהכונה כאן דכשראו בסדר ההלויה של יעקב באותות הגדולה והכבוד, כמבואר לעיל שבאו מכל האומות ותלו כתריהם בארונו של יעקב [ע"ל פ' י'], הראו אות רפיון ידים ורוח בזה שהתירו חגוריהם, ודו"ק. , ר' שמעון בן לקיש אומר, קשרי כתפיהם התירו, רבנן אמרי, זקפו קומתם ^ידלא נתבאר בכלל איפה מרומז כל ענינים אלה שעשו הכנענים, ויתכן לומר דגם הכא מדייק כמו בפ' הקודם וכי גורן יש לאטד, ודרשו שם שהקיפו כתרים לארונו של יעקב כגורן זה שמקיפים לו אטד, ומדסיפר הכתוב שרק במקום זה ראו, ש"מ שבא להורות שכיון שראו כבוד וגדולה כזו מצד כל האומות נרתעו ופחדו גם הם עד שעשו מעשה כבוד גם הם, וכל אחד מהחכמים דריש ענין הכבוד שעשו, דכל אחד ס"ל דענין כזה מורה על כבוד הבא מפני הפחד, ועיין מש"כ באות הקודם. .
(ירושלמי סוטה פ"א ה"י)

אבל כבד זה למצרים. מלמד שהראו באצבע בארונו של יעקב אבינו.

וירא יושב הארץ הכנעני הוא סיחון ועוג שגם הם כנענים נקראו כמו שפרש״‎י בפ׳‎ שלח ושופטים ובכמה מקומות.

חזקוני ד"ה אשר בעבר הירדן. הוא היחיד המנסה להסביר את הביטוי "בעבר הירדן", ואכן דבריו הגיוניים, כרגיל, רק קשה לי מנין לו לפרש "יושב הארץ הכנעני" - סיחון ועוג. ויתרה מזה, כלום שני אלה כבר היו בעולם? (פ' ויחי תשס"ח)

אבל כבד זה. א"ר יודן ב"ר שלום, מלמד שהראו באצבע ואמרו אבל כבד זה למצרים ^טופשוט דדייק הלשון "זה", דבכ"מ מורה על הוראה באצבע, כמו בתענית ל"א א', הקב"ה יושב בגן עדן בתוך הצדיקים וכל אחד מראה עליו באצבע, שנאמר הנה אלהינו זה, ובמנחות כ"ט א' שלשה דברים הראה הקב"ה למשה באצבע ויליף מדכתיב בכולהו לשון "זה", יעו"ש, ובמכילתא פ' בא, בעבור זה עשה ה' לי, בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך על השלחן, והיינו שיהיה באפשר להורות באצבע על המצה ומרור, ועוד כאלה. .
(שם שם)

אשר בעבר הירדן היא ארץ כנען כלומר יושבי ארץ סיחון ועוג ראו את האבל בגורן האטד בארץ כנען שהיו קורין לו בעבר הירדן שכשם שאותם היושבים בארץ כנען שהוריש יהושע קורין לעבר סיחון ועוג עבר הירדן כך אותם היושבים בארץ סיחון ועוג קורין לארץ כנען עבר הירדן כדכתיב בפרשת מטות כי לא ננחל אותם מעבר לירדן והלאה כי באה נחלתנו אלינו מעבר הירדן מזרחה.

אמנם למעלה יש דרשה שהפליט שבא אל אברהם (בראשית רבה מב, ח) הוא עוג, אך לכאורה אין זה הולם לפשטן כמו חזקוני, ועוד, הניחא עוג, אך סיחון מנין בא לכאן? (פ' ויחי תשס"ח)

"...על כן קרא שמה אבל מצרים" וגו'. ולא ידעתי על מה מוסב לשון הנקבה - "שמה". (פ' ויחי תשנ"ה)

ויאמר יוסף אל אחיו כו' ואלהים פקד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ כו' ואח"כ נאמר עוד פקד יפקוד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה.יש להבין כפל הל' הזה למה. אכן עוד יש להעיר איך אמר והעל' אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע וכו' והעליתם את עצמותי.לקברם בארץ הלא כל הדור ההוא לא זכו לכנוס לארץ ישראל. הו"ל לצוות את בניהם אחריהם לעשות לו כל זאת. אך הנ"ל לרמז בזה כי הצוואה הזאת היא הכוללת על כל בני ישראל שבכל המצות ומעשים טובים הנה עיקר הכוונה הוא לשם יחוד קבה"ו לאוקמי שכינתא מעפרא. וזש"א ואלהים פקד יפקוד אתכם תרי"ג מצות הנקראים פקודי ה' ישרים. ואמר להם שעיקר הכוונה תהיה והעלה אתכם מן הארץ לאוקמי שכינתא מעפרא כנ"ל. ואח"כ אמר שוב שנית כי עוד צריך כוונה בפקודי המצות והעליתם את עצמותי מזה שהוא בחי' העצמיות של יוסף בחי' היסוד שגם הוא בגלות נקרא עני ואביון כמבואר בזוה"ק. וע"י שמירת הברית יהיה עליה גם לבחי' היסוד מהגלות ויהיה היחוד בשלימות אתכם לעולם כנ"ל. והבן:

כאשר צום. מַהוּ אֲשֶׁר צִוָּם?

ויעשו בניו. פירוש והנה עשו בניו כאשר צום. שנשאוהו וקברוהו במקום שצוה:

צום ג' במסורה ויעשו בניו לו כן כאשר צום. ואידך הוקם את דברי יונדב אשר צום. פן תאמד עצבי עשם ופסלי ונסכי צום. לאמר מה זה בע''א מדבר ופסלי ונסכי צום אף יונדב צוה לבניו שלא יעבדו ע''א וכן יעקב כשבקש לגלות את הקץ לבניו ונעלם ממנו אמר שמא יש בכם עובדי ע''ז אמרו לו שמע ישראל:,

ויעשו בניו לו וגו׳. אחר שנתאבלו המצרים כל הצורך שוב לא הי׳ להם עסק בקבורה המת. עתה התחילו בניו לעסוק עמו כאשר צום. אבל עד גורן האטד הי׳ כבוד יעקב במרובים כדאי׳ בסוטה די״ג ב׳:

ויעשו בניו לו כן כאשר צום. פירש"י שישאוהו בניו ולא מבני בניו שהם מבני כנען. ותימ' האיך לא יזהרו מלישא בנות כנען ופירש"י לעיל בת איש כנעני בת גבר תגרא מפני שרצה לומר שלא נשאו כנעניות. ואיפשר מפני שהיה מהם שהיו בני כנעניות כגון שאול בן שמעון ושלה בן יהודה למ"ד כנעני כפשטי' ולכך לא רצה שישאוהו א' מבני בניו ומה שפירש שישאו אפרים ומנשה במקום לוי ויוסף אע"פ שהיו בני בנים אינו קשה שהרי הם בכלל בניו:

שהם מבנות כנען. אליבא דר' נחמיא דאמר נשי השבטים כנעניו' היו ומהו וכל בנותיו כלותיו שאין אדם נמנע מלקרא לחתנו בנו ולכלתו בתו והא דכתיב ושאול בן הכנעני' דמשמע אבל השאר לא היו בני כנעני' כבר דרשו בב"ר בן דינה שנבעלה לכנעני וכשהרגו את שכם לא היתה דינה רוצה לצאת עד שנשבע לה שמעון שישאנה וההיא דפסחים פ' אלו עוברים דפריך בגמ' אפשר בא אברהם והזהיר אליעזר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני בא יצחק והזהיר את יעקב ויצו עליו לאמר לא תקח אשה מבנות כנען ואזיל יהודה ונסיב ומשני מאי כנענית בת תגרא כדכתיב כנען בידו מאזני מרמה. יש לומר שאני יהודה שהיה מלך והיה ספק בידו לישא אשה מאי זו אומה שהיה רוצה אבל אחיו דלא הוה אפשר להו לישא אלא מבנות כנען שהיו דרים עמם לא:

כאשר צום. אמר להם הזהרו במטתי שלא יגע בו אחד מבני הכנעניות ואתם בעצמכם תשאו אותה בענין כך, יהודה ויששכר וזבלון מן המזרח, ראובן ושמעון וגד מן הדרום, אפרים ומנשה ובנימן מן המערב, דן ואשר ונפתלי מן הצפון, יוסף אל יטעון מפני שהוא מלך, לוי אל יטעון שהוא עתיד לטעון ארונו של מקום ואינו בדין שיטעון ארונו של מת, אם אתם נושאים את מטתי כמצותי עתיד הקב"ה להשרות אתכם דגלים במדבר, וזהו שאמרו רז"ל וישאו אותו בניו ולא בני בניו.

בד"ה שהם מבנות כנען בסופו נ"ב ולי נראה דלא דק דמאחר שמפרש תלמודא מאי כנעני תגרא א"כ מה שהזכיר רבי נחמיה לא עדיף מן המקרא וכאלו אמר שהשבטים נשאו כנעניות כמו שנשא יהוד' ולא אחותם ודוק מהרש"ל:

ויעשו בניו לו כן כאשר צום. לא שינו מפקודתו. כיון שראו מצריים בשבחן מבני יעקב אבינו. התחילו לנהוג בהם כבוד. שהרי כשעלו מזכיר הכתוב את עבדי פרעה ואחר כך בית יוסף ואחיו ובית אביו. ובחזירתם כתיב יד) וישב יוסף מצרימה הוא ואחיו וכל העולים אתו.

כאשר צום ומהו צום וישאו וכו׳ רבינו הרגיש ב׳ דברים כפולים א׳ כאשר צום דהא כבר כתיב כן ועוד וישאו אתו בניו דלא הול״ל אלא וישאו אתו ותו לא:

כאשר צום לעסוק בקבורתו.

כן כאשר צום. שישאו אותו כמו שיהיה בדגלים כמבואר ברבה. והכי מוכח בס׳ במדבר בחנוכת המשכן. כמש״כ שם ז׳ י״ח ותיבת כן משמעו כמו כן צדקה לחיים בס׳ משלי דמשמעו בסיס ויסוד. כך לא הביטו בסדר נשיאתו שאמר להם יעקב טעמים על מה הוא מצוה אותם שיעשו כך וכך. אבל המה לא עשו כן מחמת הטעם. אלא העיקר משום שכך צוה אביהם. ולא חשבו אז דבר אחר. ומזה למדנו הכתוב מכש״כ במצות ה׳ שאע״ג דבל״ס יש בכל מצוה טעם ויסוד מ״מ אין לנו לחקור בשעת מעשה אלא כי כך צוה ה׳:

וישאו אתו בניו. וְלֹא בְנֵי בָנָיו, שֶׁכָּךְ צִוָּם, אַל יִשְׂאוּ מִטָּתִי לֹא אִישׁ מִצְרִי וְלֹא אֶחָד מִבְּנֵיכֶם, שֶׁהֵם מִבְּנוֹת כְּנַעַן, אֶלָּא אַתֶּם, וְקָבַע לָהֶם מָקוֹם ג' לַמִּזְרָח, וְכֵן לְד' רוּחוֹת, וּכְסִדְרָן לְמַסַּע מַחֲנֶה שֶׁל דְּגָלִים נִקְבְעוּ כָאן; לֵוִי לֹא יִשָּׂא, שֶׁהוּא עָתִיד לָשֵׂאת אֶת הָאָרוֹן, וְיוֹסֵף לֹא יִשָּׂא, לְפִי שֶׁהוּא מֶלֶךְ, מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם יִהְיוּ תַחְתֵּיהֶם, וְזֶהוּ אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת – בְּאוֹת שֶׁמָּסַר לָהֶם אֲבִיהֶם לִשָּׂא מִטָּתוֹ:

במערת שדה המכפלה אשר קנה וגו׳. כאן פי׳ עוד הפעם הכתוב סימנים אלו ולא כל הסימנים שאמר יעקב. היינו משום דקבורה הוא כבוד החיים ג״כ וממילא ערך מקום הקבורה ג״כ כבוד להם. ופירש הכתוב כאן הטעמים שנוגע גם להם א׳ מחמת שהי׳ שדה המכפלה מקום היותר מכובד. ב׳ מחמת שהי׳ קנוי לכך. שני טעמים אלו נוגע גם לכבוד החיים. אבל טעם הג׳ שאמר יעקב שנקבר שם אברהם וגו׳ זה אינו אלא נ״ר להמת. ולא שייך לכבוד החיים:

אתו בניו. הבי"ת רפה:

וישאו אותו בניו. ולא בני בניו שכך צום אל ישאו מטתי אלא בני ולא איש מצרי ולא אחד מבניכם שהם מבנות כנען אלא אתם. וקשי' לחזקו' דאמרי' בפסחים סוף פרק אלו עוברין אפשר בא אברהם והזהיר אליעזר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני בא יצחק והזהיר יעקב ואזיל יהודה ונסיב כנענית אלא מאי כנעני תגרא וא"כ היאך נשאו בני יעקב כנעניות ואמ' הרר"א דה"ק אפשר דאזיל יהודה כלומ' שהיה מלך על אחיו ונסיב כנענית לא היה לו להזהר מלישא כנענית יותר משאר אחיו. וא"ת למה לא רצה יעקב שישאו אותו בני שמעון שלא היו בני כנעני' כדפרש"י בפרש' ויגש גבי בן הכנענית וי"ל שלא רצה להטיל קנאה ביניהם. עוד פרש"י כאן לוי לא ישא שהוא עתיד לשאת הארון ואין להקשות אם כן היאך נשא משה שהיה לוי ארונו של יוסף שהרי הוא נשא עצמו שנ' נוהג כצאן יוסף ולא שמשה נשאו כפ"ח. וכן איתא במסכ' סוטה:

ויראו אחי יוסף כי מת אביהם. מה ראו. אלא בעלייתם אל ארץ ישראל נטה יוסף מן הדרך והלך וצפה בבור שהשליכוהו אחיו. אמרו עדיין השנאה בלבו.

וישאו אתו בניו פרש״‎י ולא בני בניו מפני שהם מבנות כנען. חז״‎ק הא אמרינן בפסחים מה בת איש כנעני דגבי יהודה אילימא כנעני ממש אפשר בא אברהם והזהיר את אליעזר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני ובא יצחק והזהיר את יעקב ובא יהודה ולקח אלא מאי כנעני תגרא. וא״‎ת אליבא דמ״‎ד גבי ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו אחיות תאומות נולדו עם כל שבט ושבט ונשאום אמאי לא נשאוהו בני בניו, וי״‎ל התיומות מתו בלי בנים והשבטים נשאו להם כנעניות וילדו להם בנים. וא״‎ת אמאי לא נשאוהו בני שמעון שהרי מדינה קאתי כדכתיב יכין וצוחר ושאול בן הכנענית ואמרינן זו דינה שנבעלה לכנעני אלא י״‎ל שלא היה רוצה להטיל קנאה ביניהם שישאוהו בני שמעון ולא בני שאר השבטים. אבל מאפרים ומנשה שנשאוהו אין שם קנאה שהרי בני מלך היו ועוד סמכם להיותם שבטים. ועוד פרש״‎י לוי לא ישא וכו׳‎ ואין להקשות איך נשא משה ארונו של יוסף, שהרי הוא נשא את עצמו כדכתיב נוהג כצאן יוסף ולא שמשה נשאו.

"וישאו אתו בניו ארצה כנען ויקברו אתו במערת שדה המכפלה" וגו'. תמיהני על אנשי החברא קדישא דבירושלים תובב"א המקפידים ביותר שלא להניח לבנים שילכו אחר מיטת האב, וכאלו שכחו פס' זה. הטענה היא שזה ע"פ קבלה, על שום זרע שהוציא לבטלה. ואולי יש בזה משום קשר לאמור למעלה (מט, ג ד"ה וראשית אוני) ברש"י "היא טיפה ראשונה שלי, שלא ראה קרי מימיו". ואולם עוד לפני ככ"ה שנה ענה לי פעם הגאון ר' שלמה זלמן אוירבך שליט"א על שאלתי בנדון, שטעם המנהג התמוה הזה הוא בנאלי ביותר - לפנים קרה שהבנים המלווים מצאו בשובם בית ריק, כלו' בשעת ההלויה היו שבזזו את הבית, ועל כן תיקנו שהבנים לא ילכו אחר המיטה. (פ' ויחי תשמ"ח)

מאת עפרן החתי על פני ממרא. לית דסביר אשר על פני:

והשב ישיב לנו. האחד שהשלכנו אותו בבור. והשני שמכרנו אותו.

ואמרתי להם אלהי אבותיכם שלחני אליכם. וכבר היה בישראל מסורת להגאל ממצרים, שנאמר פקוד יפקוד אלהים אתכם (בראשית נ כה).

רש"י ד"ה וישאו אתו בניו, ולא בני בניו, שכך צום... ולא אחד מבניכם שהם מבנות כנען. והוא על־פי במדבר רבה (ב, ח). והנה למעלה (לז, לה) מביא רש"י מחלוקת בדבר נשות בני יעקב - ר' יהודה אומר, אחיות תאומות נולדו עם כל שבט ושבט ונשאום. ר' נחמיה אומר, כנעניות היו. אלא מהו וכל בנתיו? כלותיו, שאין אדם נמנע וכו'. והוא על־פי תנחומא ישן י. על כך מעיר בעל "נחלת יעקב" שאף למ"ד שהשבטים נשאו את אחיותיהם ולא בנות כנען, הרי מתו נשותיהם קודם שירדו למצרים (רש"י למעלה מו, כו), ונשאו במקומן נשים אחרות מבנות כנען והולידו מהן.

את כל הרעה. שאמרנו טרוף טורף יוסף (בראשית לז לג).

ואמנם למעלה (מה, י) - "וישבת בארץ גשן... אתה ובניך ובני בניך". בדברי יוסף אין כל איזכור לבנות או לשנים.

ד"א מה ראו. לפי שכל חיי אביהם היו אוכלים על שלחנו. משמת לא אכלו על שלחנו.

אך למעלה (מו, ה) - "...וישאו בני ישראל... את נשיהם".

ושם, ז - "בנתיו ובנות בניו". כאן רש"י מפרט רק "בנות בניו" מיהן (סרח בת אשר ויוכבד).

ושם, כו - רש"י ד"ה כל הנפש באה ליעקב, ...ולדברי האומר תאומות נולדו עם השבטים (ראה למעלה לז, לה דברי ר' יהודה) צריכים אנו לומר שמתו לפני ירידתן למצרים, שהרי לא נמנו כאן. ע"כ. והרי על הערה זו קשה, לא רק למה אין לומר כך אפי' לר' נחמיה? (על כך ראה מש"כ שם) אלא גם מן הפסוקים המפורשים מו, ה וז ומפסוקנו "...מלבד נשי בני יעקב". אלא על כרחנו צריכים אנו לדברי נחלת יעקב האמורים שאחר שמתו נשותיהם הראשונות, נשאו במקומן נשים אחרות מבנות כנען והולידו מהן.

ולמעלה (נ, ח) שוב, אין הנשים נזכרות כלל - "רק טפם וצאנם ובקרם עזבו בארץ גשן", ואין הכתוב מגלה, מי נשאר עם הטף ועם הצאן והבקר.

ונראה אפוא שלא רק מיסתורין באשר למספר (המבוטל) של הנשים בבית יעקב יש כאן, כי אם גם בקשר להפקידן. (פ' ויחי תשס"ב)

ור' מה שכתבתי למעלה (מו, ז ושם, כו). (פ' ויחי תשנ"ט)

שם. ולא בני בניו... שהם מבנות כנען... מנשה ואפרים יהיה תחתיהם וכו'. ויש לשאול, במה מנשה ואפרים שונים מיתר נכדי יעקב מן הבחינה הזאת, והרי הם בני מצרית? אלא אם כן נאמר כדברי דעת זקנים מבעלי התוספות למעלה (מא, מה) שאסנת בת דינה היתה, ראה שם. (פ' ויחי תשמ"ז)

במוסף ובשירי דוד עבדך הנשמעים בעירך. נשמעי' הוא לשון הוה ע"ד שאמרו חכז"ל שמעתי שמקריבין אע"פ שאין בית. פי' כי גם בזמן הזה אע"פ שאין בית עכ"ז בהמ"ק שלמעלה עומד בתיקונו ומיכאל כה"ג עומד ומקריב בכל יום ושירי דוד עוד נשמעים בבית המקדש שלמעלה ביום ר"ח כמו מאז בבית המקדש:

הוא ואחיו וכל העלים אתו. בַּחֲזָרָתָן הִקְדִּים אֶחָיו לַמִּצְרִים הָעוֹלִים אִתּוֹ, וּבַהֲלִיכָתָן הִקְדִּים מִצְרַיִם לְאֶחָיו, שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל עַבְדֵי פַרְעֹה וְגוֹ', וְאַחַר כָּךְ כָּל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו, אֶלָּא לְפִי שֶׁרָאוּ כָבוֹד שֶׁעָשׂוּ מַלְכֵי כְנַעַן שֶׁתָּלוּ כִתְרֵיהֶם בַאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב נָהֲגוּ בָהֶם כָּבוֹד:

וכל העולים וגו' אחרי קברו וגו'. אומרו כל העולים לומר שלא נעדר מהם איש מכל המחנה הכבד גם רכב גם פרשים, ונתן הטעם כי כולם הלכו לדבר מצוה לקבור את אביו ולא חזר אחד מהם עד שקבר יוסף את אביו, והוא אומרו וישב וגו' וכל העולים וגו' כולם שבו, והטעם אחרי קברו שכולם היתה הליכתם לדבר מצוה ושלוחי מצוה אין ניזוקים לא בהליכתם ולא בחזרתם (פסחים ח:):

וכל העולים אתו וגו׳ אחרי קברו. אע״ג שהמה כבר נסתלקו מעסק המת בגרן האטד מ״מ לא הלכו בחזרה. מש״ה פי׳ הכתוב וכל העולים אתו לקבור וגו׳. ל״מ זקני פרעה שמתחלה לא הלכו בשביל קבורה אלא בשביל כבוד יוסף אלא אפי׳ כל העולים אתו לקבור את אביו. לזה התכלית וא״כ אחר שנתאבלו בגרן האטד והי׳ נחשב להם כקבורה היו יכולים לשוב מ״מ חשו לכבוד יוסף אחר שכבר עלו והלכו עמו עד שנחשב לקבורה גם לו בשביל שהוא אביו:

וכל העולים אתו. רמז בכאן המלחמה החזקה שהיה להם בקבורת יעקב וע"כ הוצרך לבאר כי הוא ואחיו וכל העולים אתו חזרו בשלום לא נפקד מהם איש לא באותה המלחמה החזקה ולא בדרך כי עמד להם זכות הצדיק בהיותם מתעסקין בו, וכן רמז הכתוב בענין זה במלחמת שכם כי שם הוצרך יעקב לחגור כלי מלחמתו כנגדם, וכמו שדרשו רז"ל שאלמלא כן היו נהרגים שמעון ולוי, ולכך הוצרך לבאר (בראשית ל״ה:ו׳) ויבא יעקב לוזה אשר בארץ כנען וגו', והוסיף לכתוב הוא וכל העם אשר עמו כוון לומר שלא נפקד מהם איש באותה המלחמה העצומה.

יוסף וגו' וכל העלים. בחזרתם היו הולכים האבלים תחלה, ושאר ההולכים היו באים אחריהם, אמנם בהליכתם זכר האבלים באחרונה. שנאמר ויעלו אתו כל עבדי פרעה זקני ביתו וכל זקני ארץ מצרים וכל בית יוסף ואחיו, כי בני יעקב האבלים היו הולכים באחרית המחנה. וכן הוא מנהגינו היום הזה, שכאשר יוליכו המת לקבור ילכו העם בראשונה והאבלים באחרונה, אמנם בחזרתם מן הקבורה ישובו האבלים בתחלה וישאר העם אחריהם (רי"א):

אחרי קברו. וכי הוא בעצמו קברו, והא כתיב (פ' י"ג) וישאו אותו בניו, ויקברו אותו, אלא אמרו, הניחו לו, כבודו במלכים יותר מבהדיוטות ^טזר"ל אמרו אחד לחבירו, נניח לו לעצמו להתעסק בענין הקבורה, יען כי לכבודו של יעקב הוא שיתעסק בו יוסף, וכמ"ש בסוטה ט' ב' דכל הגדול מחבירו נתעסק בו יותר גדול, כמו משה נתעסק ביוסף [ר"פ בשלח] ובמשה נתעסק הקב"ה בעצמו. ואע"פ דכתיב וישאו אותו בניו ויקברו אותו, צ"ל דלא איירי זה בעצם הקבורה רק בההולכה וההבאה והעסק בכלל שהכל נקרא על שם הקבורה שהוא תכלית כל התהלוכה. .
(סוטה י"ג א')

הוא וכל אחיו העולים אתו. פרש"י בחזרתו הקדים אחיו למצרים העולים אתו ובהליכתן הקדים אחיו למצרים שמעתי שעשו כך שהיו יראים פן יחזרו לארץ כנעך:

וישב יוסף מצרימה הוא ואחיו בראשונה. וכשיצאו ממצרים היה להפך. להורות שעכשיו כשראו הכבוד הגדול שנעשה ליעקב עד שתלו כל המלכים כתריהם על ארונו נהגו בהם כבוד ונתנו להם תלוי ראש. וי"א שהסבה לזה שלא יברחו לפי שהיה דעתם להשתעבד בהם. ואין צורך. ואמר וכל העולים אתו. להורות שלא נפקד מהם איש בזכות הצדיק ולא ניתק שרוך נעליו. ואולי מכאן סמכו חז"ל מלחמת עשו שבא לעשות עמהם על מערת המכפלה. וזהו אחרי קברו את אביו כי שלוחי מצוה אינן ניזוקין. ולכן שבו כולם אחר שעלו לקבור את אביו ולעשות לו כבוד:

לקבור את אביו אחרי קברו את אביו. כפל הלשון לקבור אחרי קברו, דהנה מבואר בירושלמי תענית פ״ד דאבות העולם הם מונחים דרך הסב, וא״כ יצחק מימין אברהם, וזה רק לאחר שקברו את יעקב וקודם הוה לשמאל כמבואר שם, וברכות דף מ״ו, ע״ב ע״ש, וא״כ לפ״ז פינו יצחק לקברו אותו מימין אברהם ואח״כ קברו את יעקב, זה ר״ל כאן.

הוא ואחיו וכו׳ בחזרתם כאן וכו׳ דק״ל דהכא לא הול״ל אלא וישובו מצרימה דהא ידוע הוא מקראי דלעיל מי ומי ההולכים אלא מש״ה הדר וכתבינהו לומר שנשתנו סדרי בראשית:

הוא ואחיו וכל העולים אתו. וכאשר עלו ממצרים תמצא שהמצרים קדמו. ונראה כי לאחר שראו המצרים שחלקו כבוד כל המלכים לארונו של יעקב חלקו כל המצרים כבוד לבניו והוליכום לפניהם:

רש"י ד"ה הוא ואחיו וגו', ...אלא לפי שראו הכבוד שעשו מלכי כנען... נהגו בהם כבוד. ע"כ. והוא ע"פ סוטה יג ע"א. פרוש - המצרים ראו את הכבוד שעשו מלכי כנען ליעקב ולבניו, ועל כן שינו יחסם אל בני יעקב לטובה, והכתוב מעיד על כך ברמזים שבפסוקים ז-ח לעומת יב-יג. (פ' ויחי תשנ"ב)

או ירצה על זה הדרך וישב יוסף וגו' וכל העולים ותדע באיזה עולים אני מרבה הכל שלא נעדר מהם איש אותם שהיתה כוונת עלייתם לקבור את אביו ובמה יהיו ניכרים אלו מאלו, לזה גמר אומר אחרי קברו את אביו אלו שנתעכבו עד אחרי קברו וגו' מחשבתם ניכרת מתוך מעשיהם כי לשם מצוה באו ואותם לא מת עד אחד, אבל העולים לסיבה אחרת אינם בכלל הדבר:

"אחרי קברו את אביו". אכן מעשה הקבורה היה בזכות יוסף, אך יעקב אינו רק אביו שלו אלא גם של אחיו, ועל כן היה ראוי לכתוב: את ישראל. (פ' ויחי תשס"ח) ור' מש"כ למעלה (א).

ויחנטו הרופאים את ישראל י"ל בזה דהנה הצדיקי' הם הרופאים שמרפאים נפשות ישראל ועושים אותם כבריה חדשה שנתחדש לו אור חדש שלא היה לו מעוצם ונעשה כקטן שנולד: והוא שמרמז ויחנטו כמו התאנה חנטה פגיה היינו הרופאים את ישראל היינו הצדיקים שמרפאים את ישראל רפואות הנפש ועושים אותם כבריה חדשה שמצמיח אור שלהם מחדש וזהו ג"כ וימלאו לו ארבעים יום היינו בחינת יצירת הוולד שנעשה כקטן שטלד ע"י התחדשות אור תורה הבא לו ע"י הצדיקים והבן:

ויראו אחי יוסף כי מת אביהם. מַהוּ וַיִּרְאוּ? הִכִּירוּ בְּמִיתָתוֹ אֵצֶל יוֹסֵף, שֶׁהָיוּ רְגִילִים לִסְעֹד עַל שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל יוֹסֵף וְהָיָה מְקָרְבָן בִּשְׁבִיל כְּבוֹד אָבִיו, וּמִשֶּׁמֵּת יַעֲקֹב לֹא קֵרְבָן (בראשית רבה):

לו ישמטנו. שמא יטור לנו איבה. כמו וישטום עשו. ויש לו במקרא על דרכים רבים:

לו ישטמנו יוסף כשחזרו מלקבור את אביהם עבר יוסף על הבור שהשליכוהו בו ובירך ואמר ברוך שעשה לי נס במקום הזה אמרו עדיין הוא זוכר מה שעשינו לו. י''מ לו ישטמנו יוסף הלואי ישטמנו יוסף בלבו ולא יעשה לנו מעשה ואם חפץ לעשות ישיב לנו כל הרעה שגמלנוהו כי מה עשינו לו גרמנו שנעשה מלך מחמת שמכרנוהו ונתגלגל הדבר שנעשה מלך במצרים כן יעשה לנו:

לו ישטמנו וגו'. פירוש דלמא אלא שאין חבר לה בכל התורה וצריך לדעת למה ידבר הכתוב לשון זה שמשמעותו הרגיל הוא הפך הכוונה, והגם שאין מקום לטעות להבין בו זולת דלמא, אף על פי כן היה לו לומר לשון צודק פן או אולי.

לו ישטמנו יוסף. לו דכאן הוא מלשון אם כמו לו חכמו. לו אנכי שוקל על כפי. כפרש״י כאן. ולא מלשון שמא שאין לו דמיון במקרא ומשמעות המקרא דישטמנו הוא מחשבה ועיון איך לעשות רעה. וכן ביארנו לעיל מ״ט כ״ג פי׳ וישטמהו. ובאשר לא בנקל ימצא יוסף למכור את אחיו לעבדים. אפי׳ הוא מושל גדול. אבל אם ישטמנו יוסף ימצא דרך להגיע לזה ולהשיב לנו וגו׳ שזה לא חשדו אותו שיהרגם ח״ו אשר זה הוא יותר בנקל מלמכור לעבדים. אבל אחר שזה לא יעשה יותר משעשו לו. אלא עצות למכרם. מש״ה אמרו לו ישטמנו:

לא ישטמנו: עיקר מלת לו הוא לֶהֱוֵא ומזה לְוֵי, לְוַי, הַלְוַי, שבל"ח, והנה הלמ"ד הנוספת בעתידים היא מצויה הרבה בל' ערבי להורות על הצווי, ולפעמים אינו אלא עתיד גרידא, וכל בל' תלמוד לימא קרא הוא דרך צווי, ולפעמים אינו כן, ומעתה גם מלת לו רוב שימושה להורות על תאוות המדבר, כמו לו ישמעאל יחיה לפניך, לו יהיה כדברך, לו מתנו; ולפעמים אינו אלא כמו אם גרידא, כמו לו חפץ ה' להמיתנו (שופטים י"ג כ"ג) אם היה ה' חפץ להמיתנו, וכן לולא, שהוא מורכב מן לו לא, ענינו אם לא, וכן כאן לו ישטמנו אם ישטמנו, כלו' אפשר שישטמנו.

לו ישטמנו. פי' הלואי שישטם השנאה בלבו ולא יראה לנו השנאה במעשיו:

לנו. הלמ"ד רפה:

לו ישטמנו יוסף. הלואי שישטמנו יוסף, אך השב ישיב וגו', כלומר שיהיה ככה התכלית כמו שהיתה תכלית השנאה אשר אנחנו היינו שונאים אותו (ב"ב), ובזה מלת לו מבואר כבשאר מקומות:

לו ישטמנו יוסף. פרש"י שמא ישטמנו. וכן התרגום דלמא יעור לנא דבבך יוסף. מדרש בשעה ששבו מקבור יעקב עברו דרך אותו בור שהשליכו בו יוסף עמד וברך ברוך שעשה לי נס במקום הזה לכך אמרו לו ישטמנו יוסף:

בשביל כבוד אביו ומשמת יעקב לא קרבן. בב"ר אמר ר' תנחומא הוא לא נתכוון אלא לשם שמים אמר לשעבר אבא מושיב לי מעלה מיהודה שהוא מלך ולמעלה מראובן שהוא בכור עכשיו אינו בדין שאשב למעלה מהן וכו' ע"כ. ולמטה ג"כ לא היה רוצה לישב מפני כבוד המלכות:

ויראו אחי יוסף כי מת אביהם. הרצון בזה כי כאשר הם ראו כי מת אביהם יראו שישיב יוסף להם גמול על אשר גמלוהו רע ואמרו לו בשם אביו מה שאמרו. ואם אמר אומר איך יתכן שיירא מזה והנה הראה להם יוסף שאין להם אשם בזה וקרבם אליו ונתן להם מתנות כי זה ממה שיורה שהוא מחל להם האשם ההוא אמרנו לו שכבר היה להם לירוא שיהיה זה מיוסף לבלתי הכאיב לב אביו ולזה לא רצה להזיק להם בחייו אבל אחרי מות אביו אולי יקח נקמתו מהם או אפשר שירצה בזה והוא הנכון אצלי שהם ראו והכירו כי מת אביהם כי לא היה קרוב להם יוסף עתה לכלכל אותם בקרבתו אליהם בעת היות אביו חי וייראו שיהיה זה העניין לשנאת יוסף אותם על הרעה אשר גמלוהו. ולזה אמרו לו בשם אביהם מה שאמרו עד שכבר הבטיחם שהוא יכלכל אותם ואת טפם.

ונ"ב עוד יש מקשין מה היה דעת יוסף שריחק אחיו מעל שלחנו ונ"ל דדעת יוסף היה שקירבם בתחילה כדי שלא ידמו אחיו שיש לו לב עליהם ומה שלא עשה להם רעה משום שחס על כבוד אביו אבל לאחר מיתת אביו אם יראו שלא אעש' להם רעה בודאי אין לי לב עליה' שהרי אין כאן מי שיעכב על ידי ודוק מהרש"ל ותירוץ זה מספיק במדרש שלא נאמר שם משום כבוד אביו אבל לפירש"י דפי' שהיה מקרבן בתחילה משום כבוד אביו לא יתכן תירוץ זה דא"כ נ"ל כבוד אביו דהא בתחילה עשה שלא ידמו האחים שיש לו לב עליהן לכן נראה דלפרש"י לק"מ משום דמתחיל' עשה משום כבוד אביו משא"כ לבתר מיתת אביו שאין שייך כבוד אביו ואפשר שדעת הרב דמה שנקט רש"י כבוד אביו פי' כך היו סבורין בני יעקב אחיו אבל באמת לא כך היה אלא שלא יסברו שיש לו לב עליה' כדפי' הרב ז"ל כנ"ל:

ומשמת אביו לא קרבו. פירוש כי קודם לכן היה מקרב אותם יותר מן השעור אשר ראוי, עד שיהיו אוכלים על שלחנו תמיד (רש"י כאן), ועכשיו לא קרבן כל כך. אבל אין לפרש דלא קרבן כלל, דאיך יתכן שלא יהיה יוסף הצדיק מקרב את אחיו. ועוד יש לומר שלא קרבן כלל, וזה מפני כי קודם שמת יעקב לא היה שעבוד עליהם, ולא היה שעבוד רק אחר מיתת יעקב (רש"י לעיל מז, כח), והיה מתירא שיאמרו מצרים 'הבה נתחכמה להם' (עפ"י שמות א, י) כאשר יהיה יוסף עמהם, שהוא מלך חשוב, ויהיו נלחמים עמהם, ולפיכך לא קרבן, שנראה שאין ליוסף שום עסק עמהם. אבל כאשר היה יעקב חי לא היו חושבים המצרים כך עליהם, שהרי לא היה שעבוד עליהם עד שמת יעקב ואז חשבו עליהם המצרים, ויוסף חכם היה ולא רצה לקרב את אחיו כמו בראשונה:

ויראו אחי יוסף וכולי מהו ויראו וכולי ההרגש שמבחוץ אמאי כתיב אחי יוסף הול״ל ויראו בני ישראל אלא ה״ק ויראו אצל יוסף כי מת אביהם וטעמא שלא קרבו עוד על שלחנו כבר איתמר בב״ר לפי שבחיי אביו היה יוסף מיסב בראש אחיו עפ״י אביו ועכשיו לא רצה ליטול שררה לעצמו וגם לא רצה לזלזל במלכותו לכך לא היסב עמהם:

לו ישטמנו יוסף. ולוואי שישטמנו יוסף ולא יגלה שנאתו כי כל שנאה שאין אדם מגלה אותה קרויה שטימה וכן וישטום עשו, אבל יריאים אנו פן ישנא אותנו בגלוי מעתה והשב ישיב לנו את כל הרעה ומקרא קצר הוא. וי"מ כמו אם זו לבד יעשה יוסף ישטמנו השב ישיב וגו' וכן מפרשים כל לו שבמקרא כמו (ישעיהו מ״ח:י״ח) לו הקשבת למצותי ואם זאת לבד עשית שהקשבת ואינו כלום בעיני. ורש"י פי' זה לשון שמא ויושב יפה אלא שלא מצינו לו שהוא לשון שמא:

ויאמרו לו ישטמנו יוסף כששב מקבורת אביו עבר על בור שהשליכוהו אחיו וברך עליו שעשה לי נסים במקום הזה והם שמעו על כן יראו פן תתחדש עליו כל הרעה שעשו לו.

לו ישטמנו שמא ישטמנו וכו' צריך לישב מה לו לרש"י לפרש בפי' לו כמו אולי ונראה משום דלו שהוא שמא אין לו דומה לכך הביא כי הוא לשון אולי ובאולי יש אלו הלשונות לשון בקשה ולשון שמא. מהר"ר:

רש"י ד"ה לו ישטמנו, ...ויש "לו" משמש בלשון "שמא" - לו ישטמנו, ואין לו עוד דומה במקרא. ע"כ. כבר סימנתי מקרה שבו רש"י מוכיח כביכול מן הכתוב דבר שצריך להוכיחו ממקום אחר, והרי לך עוד דוגמה לתופעה מוזרה זו. (פ' ויחי תשמ"ט)

לו ישטמנו. שֶׁמָּא יִשְׂטְמֵנוּ; לוּ מִתְחַלֵּק לְעִנְיָנִים הַרְבֵּה; יֵשׁ לוּ מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן בַּקָּשָׁה וּלְשׁוֹן הַלְוַאי, כְּגוֹן לוּ יְהִי כִדְבָרֶךָ, לוּ שְׁמָעֵנִי, וְלוּ הוֹאַלְנוּ, לוּ מַתְנוּ, וְיֵשׁ לוּ מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן אִם וְאוּלַי, כְּגוֹן לוּ חָכְמוּ (דברים ל"ב), לוּ הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְוֹתָי (ישעיהו מ"ח), וְלוּ אָנֹכִי שֹׁקֵל עַל כַּפַּי (שמואל ב י"ח); וְיֵשׁ לוּ מְשַׁמֵשׁ בִּלְשׁוֹן שֶׁמָּא, לוּ יִשְׂטְמֵנוּ, וְאֵין לוֹ עוֹד דּוֹמֶה בַמִּקְרָא, וְהוּא לְשׁוֹן אוּלַי, כְּמוֹ אֻלַי לֹא תֵלֵךְ הָאִשָּׁה אַחֲרָי, לְשׁוֹן שֶׁמָּא הוּא; וְיֵשׁ אוּלַי לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה, כְּגוֹן אוּלַי יִרְאֶה ה' בְּעֵינִי (שמואל ב ט"ז), אוּלַי ה' אוֹתִי (יהושע י"ד), הֲרֵי הוּא כְּמוֹ לוּ יְהִי כִדְבָרֶךָ, וְיֵשׁ אוּלַי לְשׁוֹן אִם, אוּלַי יֵשׁ נ' צַדִּיקִם:

ואין לו עוד דומה במקרא כו'. ר"ל אע"פ שאין לו דומה במקרא מ"מ מצינו למימר דלו לשון שמא דהואיל ומצינו דלו הוא ל' אולי כמו שהביא רש"י לעיל פסוקים ואולי מצינו נמי שהוא ל' שמא א"כ לו נמי ל' שמא דהא לו ואולי הכל לשון אחד:

ונראה כי הכתוב דברי עצמו קאמר לו, והכוונה בזה שהם יראו על דבר שהלואי שיהיה כן שיהיה משיב להם והוא אומרו ישיב לנו את כל הרעה והיו מצטערים השבטים כשיעור שנצטער יוסף מצדם ובזה לא היו מתחייבים לבסוף מהגלויות ומהצרות בעד חטא זה כאומרם ז"ל (שבת י:) גלות מצרים וגם בגלות האחרון, וצא ולמד מה היה לעשרה עמודי עולם:

ויש אולי לשון בקשה וכו'. הוצרך לכל זה להוכיח שנוכל לפרש "לו ישטמנו יוסף" כמו "אולי לא תאבה האשה" (לעיל כד, ה), שהרי נמצא לשון "אולי" לשון בקשה כמו "לו" שנמצא בלשון בקשה, וכן נמצא "אולי" לשון 'אם' כמו "לו" שמשמש לשון 'אם', ואם כן מצאנו כל מה שמשמש לשון "לו" משמש גם כן "אולי", ואם כן גם בלשון זה שוים, כמו שתמצא "אולי" משמש בלשון 'שמא', הכי נמי "לו ישטמנו" משמש בלשון 'שמא':

מצאתי במדרש ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו והשב ישיב לנו את כל הרעה וכו' כשחזרו בני יעקב מקבור את אביהם עברו אצל הבור אשר הושלך בתוכו יוסף ומיד הלך יוסף אל הבור ובירך שעשה לי נס במקום הזה ואז ?גזו ופחדו כי אמרו הבור שראה הזכיר לו מה שעשינו לו:

שם. ...ויש "אולי" לשון "אם", אולי יש חמשים צדיקם (יח, כד). ע"כ. אף כי יש משמעים שונים לתיבה "אולי", אין רש"י מעיר שם דבר. (פ' ויחי תשס"א)

ויש אולי לשון בקשה כו'. ר"ל מזה נמי מוכח דלו ואולי הכל א' הוא דהא לו בכמה מקומות ל' בקשה ויש אולי נמי ל' בקשה וא"כ מצינו למימר שלו נמי ל' שמא כמו אולי ויש אולי לשון אם כמו שהביא רש"י לעיל א"כ לו ואולי הכל אחד הוא:

ויאמר אליהם יוסף אל תיראו התחת אלקים אני וכו' ותרגומו ארי דחלא דה' אנא וצריך להבין כוונת דברי התרגום האלו שאין לו שום ביאור ובפרשה ויצא אצל יעקב שאמר התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן שם פירש התרגום דברים אחרים המני את בעיא הלא מן קדם ה' את בעיא וכאן שינה התרגום בפירושו וצריך להבין זה: וי"ל לפע"ד אשר חנני ה' ברחמיו וברו"ח ע"ד שאמרתי על פסוק והייתם לי סגולה מכל העמים ופיר"שי אוצר חביב והנה ידוע שאין לו להקב"ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמים בלבד: וי"ל כאן ע"ד וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך והוא שאמר והייתם לי סגולה היינו אוצר חביב שלי שהוא יראת שמים שיריאים ממנו אתם תהיו זה האוצר היינו שכולם יראו ממך כמ"ש וראו כל עמי הארץ וכו' ויראו ממך וזהו סגולה מכל העמים. וזה י"ל ג"כ פירוש התרגום כשראה יוסף שהיו יריאים ממנו אמר להם אל תיראו יראה חיצוניות גשמיות ממנו כי בוודאי איני יכול לעשות לכם דבר מבלעדי ה' רק התחת אלקים אני היינו ארי דחלא דה' אנא היינו מה שאתם יראים ממנו הוא מחמת שאני זכיתי להאוצר של יראת ה' ולכך אתם יריאים ממני אבל באמת ממני בעצמי אין אתם צריכים לירא שא"א לעשות לכם דבר מבלעדי ה' כמו שאתם חשבתם לרעה ואלקים חשבה לטובה אך מה שאתם יראים ממני הוא כי אני נעשיתי האוצר של יראת שמים שיראים מהש"י אני זכיתי לזה וזהו ארי דחלא דה' אנא מה שיראים מן ה' אנא היינו אני נעשיתי זה שיראים ממני כי שם ה' נקרא עלי והבן:

ויצוו אל יוסף. כְּמוֹ וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – צִוָּה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לִהְיוֹת שְׁלוּחִים אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אַף זֶה וַיְצַוּוּ אֶל שְׁלוּחָם, לִהְיוֹת שָׁלִיחַ אֶל יוֹסֵף לוֹמַר לוֹ כֵן. וְאֶת מִי צִוּוּ? אֶת בְּנֵי בִלְהָה, שֶׁהָיוּ רְגִילִין אֶצְלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה:

ויצוו אל יוסף לאמר - ויצוו לפני [הליכתם לשלוחים] צנועים לאמר אל יוסף.

ויצוו אל יוסף. צוו לעבדי יעקב או זולתם על אודות יוסף כמו ויצום אל בני ישראל:

ויצוו אל יוסף וגו'. צריך לדעת טעם אומרו לאמר, ואם הכוונה לאמר ליוסף, היה לו לומר לאמר אל יוסף. ואולי שנתכוונו שלא יאמר לו האומר כי האחים שלחוהו על הדבר אלא יאמר שהוא שמע מאביו מצוה. להאחים לומר אליו הדברים האמורים. וזה הוא אומרו פעם ב' לאמר והבן:

אביך צוה לפני מותו. הוא תמוה שהרי יוסף לא זזה ידו מאביו בשעת מותו. ואיך צוה והוא לא ידע. ונראה שהשכילו להבינו אשר במה שאמר בברכת יוסף ויפזו זרועי ידיו ששבח אותו שלא ירה חצים וקשת להממררים לו בזה צוה להגיד כי כן מבוקשו:

מותו. מלא בכל ספרים מדוייקים ובמסורה פ' תולדות יצחק לפני מותו ד' וסימן והבאת לאביך ואכל. אביך צוה. וזאת הברכה. ויכן דוד לרב ד"ה א' כ"ב עכ"ל. זאת כתבתי מסברא אח"כ אורו עיני ממסורת הרמ"ה וזה נוסחא אשר יברכך לפני מותו מלא וא"ו כתיב וכל לישנא דאורייתא דכותיה מלא בר מן ב' חסרים במתו בהר ההר דואלה מסעי ודכותא במתו דמשה ושארא לישנא מלא וא"ו כתיב ע"כ ומסורת שהבאתי לעיל לא איירי אלא בלפני מותו:

אביך צוה. א"ר אילעא משום ר' אלעזר ב"ר שמעון, מותר לאדם לשנות בדבר השלום, שנאמר, ויצוו אל יוסף לאמר, אביך צוה לפני מותו לאמר וגו' ^יזר"ל ולא מצינו שצוה כן יעקב. וקצת צ"ע איך אפשר לקבוע דין ע"פ דיוק כגון זה שלא מצינו הדבר מפורש, והלא אפשר שבאמת צוה כן, וכמה ענינים בתורה שנדע ענינם ע"פ אשר יספרו אנשים דרך אגב, ויתכן לומר דמגופיה דקרא מוכח שלא צוה כן, דמדתלה הכתוב סבת צואתם זאת מפני היראה, כמש"כ ויראו וגו' ויאמרו לו ישטמנו יוסף וגו' ויצוו, ואלו היה יעקב מצוה זה, הלא היה עליהם חובה למסור לו כל זה בלא כל סבה רק מפני קיום דברי המת, ודו"ק. –
ובגמרא כאן מבואר דגם מצוה היא לשנות מפני השלום, ועיין בתוס' ב"מ כ"ג ב', הקשו אמאי לא חשיב זה בין הני תלת מילי דעבידי רבנן דמשני במילייהו, ויעו"ש מה שתרצו, וגם י"ל לפי המבואר דגם מצוה בזה ונוהגת בכל אדם, לכן לא חשיב זה בין הדברים המיוחדים לתלמיד חכם ע"פ מנהג לבד. –
וע' בירושלמי פאה פ"א ה"א, אמר רשב"ג, בוא וראה כמה קשה אבק לשון הרע, שדברו הכתובים לשון הבאי כדי להטיל שלום בין יוסף לאחיו [שמקור השנאה נסתבבה מלשה"ר, כמבואר ר"פ וישב], ואינו מבואר הלשון שדברו הכתובים, והא הכתוב מספר רק מה שהיה, והו"ל לומר שדברו האחים או שנאמר וכלשון הדרשה שלפנינו.
ואפשר לומר, משום דבאמת מהאחים בעצמם אין ראיה מכרחת דמותר לשנות מפני השלום, די"ל דהם חששו לסכנת נפשות שינקום יוסף מהם, ובמקום סכנה אין חידוש דמותר לשנות, אבל מדספרה התורה דבר זה, אע"פ שבאמת ידוע שלא עלה על לב יוסף כל רעיון נקמה, ש"מ שבא בזה להורות שמותר לשנות מפני השלום, ודו"ק. .
(יבמות ס"ה ב')

ואת מי צוו את בני בלהה כו'. דאין לומר שהיה אחד שאינו מן האחים דאז בודאי לא יאמין בדבר כי היה יודע יוסף שלא יחשדו אותו אביו על זה אבל עכשיו ששלחו לו אחד מן האחים ויעמוד כנגדו ויאמר אותי צוה לילך בשליחות זה לא יוכל יוסף לומר שאינו אמת. דאין סברא שהיו מגלים סוד זה וחרפתם לנכרי שמכרו אחיהם ויותר היה ראוי להם לדבר עמו בעצמם. [גור אריה]:

את מי צוו את בני בלהה. דאין סברא שיהיו מגלים סוד שלהם שמכרו את אחיהם לשום אדם, ויותר היה ראוי להם לדבר עמו בעצמם משיהיו שולחים על ידי אחר, ויגלו את חרפתם למכור את אחיהם:

ויצוו אל יוסף לאמר. אמרו צוו לבלהה לאמר לו ליוסף.

ויצוו וכו׳ את מי ציוו את בני בלהה וכולי דהא לא שייך ל׳ צווי אלא למי שיכול למשול עליו אמור מעתה מי היו מצריי׳ לא היו מושלין עליהן דיוסף מלכא אינהו לא היו מלכי עבדים ושפחות לאו אורח ארעא דהנך מילי לא מימסרן לעבדי ותו דאין זה דרך כבוד למשדר ביד עבד ואמה וא״ת בניהם היו א״א דהיכי קאמרו פשע אחיך וכולי לאו ארח ארעא שהבן יאמר כן על האב א״כ ע״כ אחיהם הקטנים היו:

ויצוו אל יוסף. ובחיי אביהם למה לא צוו אלא אמרו מה לנו לעורר השנאה שהרי כבר שכחה והלכה לה כיון שחזרו מלקבור אביהם ועבר יוסף על הבור שהשליכוהו אחיו אמר ברוך שעשה לי נס במקום הזה אמרו עדיין יש שנאה טמונה בלבו מיד ויצוו אל יוסף:

ויצוו אל יוסף. ויצוו אנשים שלוחים אל יוסף לאמר לו כמו ויצו עליו פרעה אנשים לאמר לו:

ויצוו אל יוסף תרגום ירושלמי ופקידו ית שבטיא דבני בלהה שפחה דרחל למימר אבוך פקוד דלא יתכניש למימר.

רש"י ד"ה אביך צוה, ...שלא נחשד יוסף בעיניו. ע"כ. הרי זה מניח, שבסופו של דבר נודע ליעקב, מה שקרה. (פ' ויחי תשנ"ב) ור' מש"כ למעלה (מו, כט; מט, ו ושם, ט)

אביך צוה. שִׁנּוּ בַדָּבָר מִפְּנֵי הַשָּׁלוֹם, כִּי לֹא צִוָּה יַעֲקֹב כֵּן, שֶׁלֹּא נֶחֱשַׁד יוֹסֵף בְּעֵינָיו (בראשית רבה, יבמות ס"ה):

לאמר אביך צוה. צוה שיאמרו ליוסף אביך צוה לנו שנאמר אליך מאלינו לא מצדו שאינו חושד אותך כלל אבל שאם ייראו אחיך נאמר אליך אלה הדברים:

אביך צוה לפני מותו. מותר לשנות מפני דרכי שלום. כדכתיב בשרה לעיל.

פקד פקדתי אתכם. זה המטבע שטבע להם יוסף הצדיק, דכתיב פקד יפקוד אלהים אתכם (בראשית נ כה).

אביך צוה לפני מותו לאמר. לך זאת אנא שא נא וגו':

לפני מותו. באותו הפרק צוה ולא היה לנו פנאי לדבר אליך. אז

שא נא לפשע עבדי אלהי אביך. אִם אָבִיךָ מֵת, אֱלֹהָיו קַיָּם, וְהֵם עֲבָדָיו:

אנא. לשון פיוס:

שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך. היה לו לומר שא נא פשע וחטאת אחיך, ולמה הכניס אחיך בין הדבקים, ומה נתינת טעם הוא שאמר כי רעה גמלוך ונראה שהיה כאן פשע וחטאת, הפשע הוא שרצו להרגו בידים והוא אינו חייב מיתה בידי אדם אפילו לפי דבריהם שחשבוהו למוציא דבה, החטאת הוא מה שמכרוהו לעבד, ויש להם קצת התנצלות על זה לומר לפי שהביא דבתם לומר שקוראין לבני השפחות עבדים, על כן גמלו לו כמותו למוכרו לעבד, ע״כ נאמר שא נא לפשע אחיך לפי שעל הפשע אין להם שום התנצלות, על כן הם מבקשים מחילה ורחמים, אבל וחטאתם דין הוא שתמחול כי רעה גמלוך, ר״ל שיש להם קצת התנצלות שגמלו לך אותה הרעה דהיינו הדבה רעה, ובזה מיושב למה הקדים הפשע לחטאת, כי אין זה דרך המבקשים לבקש תחלה על הדבר הגדול ואח״כ על הקטן איפכא מבעי ליה, ולהנחתינו הוא מיושב.
סליק ספר בראשית - בעזר העושה כל בימים ששת.

פשע אחיך וחטאתם. כבר כתבנו לעיל מ״ב כ״א כ״ב. ששתים רעות עשו עמו. א׳ אפי׳ לפי מחשבתם שיוסף העביר עליהם את הדרך. והוא ראוי לעונש מ״מ לא היה להם להתאכזר כ״כ. שנית שעיקר הענין שחשדו אותו לרוצה להשתרר עליהם אינו אלא חשד ודמיון. והיינו שאמרו לו פשע אחיך שהתאכזרו הרבה יותר מדי מטבע אחים. וחטאתם ששגגו בהליכותך וכמו שאמר ראובן אל תחטאו בילד:

ועתה שא נא: אינם דברים המיוחסים ליעקב, אך השליחים המצרים אחר שאמרו ליוסף דברי המת כאילו הוא בעצמו דבר אליהם קודם מותו, וצוה אותם לאמר לו אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם, כי רעה גמלוך, הוסיפו מעצמם ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך (מהרש"ד).

ויבך יוסף בדברם אליו. בכה מפני שחושדו יעקב ומכאן ירא' שלא הודיע יוסף ליעקב מעול' במכירתו שאלו ידע היה יעקב מצווהו על כן ומפייסו שימחול לאחיו. ובמדרש יש שמעולם לא נתייחד עמו אחר כך שלא יסברו אחיו שהוא מודיעו במכירתו:

אנא שא נא. כתב במכלול שהוא לעולם מלעיל ובס' כ"י ישן כתב לעולם מלרע וכתבתי בתילים סימן קי"ח ע"ש וכ"נ מבעל מקנה אברהם במשפט הגעיא ובמסורה קטנה במ"ג כתוב כאן חד מן ה' מלין בתרי טעמי וטעה המדפיס בין זה ובין אנא חטא העם הזה וסימן מן אילן מלין נמסר בפ' ויגש ובקהלת ד' וזכריה ז' פי' ה' מלין בתרי טעמי דמשמש מונח לתיבתו ר"ל מונח לרביע וזהו קצת ראיה לדברי האומרים שמלת אנא מלרע כחביריו שבמסורה זו:

אנא שא נא. א"ר יוסי ב"ר חנינא, כל המבקש מטו מחבירו אל יבקש יותר מג' פעמים, שנאמר, אנא שא נא וגו' ועתה שא נא ^יחדייק מדכתיב שלש פעמים נא, ועיין בחא"ג, ור"ל שאינו מחויב לבקש יותר, אבל הרשות בידו לבקש יותר מג' פעמים, בכ"ז אם לא מחל לו לאחר הפעם השלישי, צריך המבקש לומר בפני עשרה שביקש ממנו ולא מחל לו. ועיין מש"כ בענין זה לעיל בפ' וירא בפסוק ויתפלל אברהם וגו', ופרטי דינים מזה באו"ח סי' תר"ו. –
ודע דאיתא במדרשים, אמר הקב"ה, אתם אמרתם בלשון אנא שא נא, חייכם שיצא מבניכם כהן גדול שיכנוס ביוה"כ לקדשי קדשים ויאמר אנא כפר, וי"ל שייכות הסמיכות ע"פ מ"ד ביומא י"ח א', שהיו משביעין לכה"ג שלא ינהוג מעשה הצדוקים בעבודתו, ועל זה היה פורש ובוכה, ואף הכא היה כן שחשדו ליוסף במה שאין בו [שרוצה לנקום מהם] ובכה על זה כמבואר בקרא. .
(יומא פ"ז א')

כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו' התחת אלהים אני. אפשר לרמוז במ"ש הרב יש"ר בספר כח ה' דמי ששמו יוסף עלול שיתקנאו בו וכן יוסף גימטריא קנא"ה וז"ש ויצוו אל יוסף לאמר הכונה אל יוסף פי' שמו לאמר. כי שמא גרים כי יוסף גי' קנאה ועלול שיתקנאו בו. והוא השיב התחת אלהים אני כי יוסף גימטריא דבקי"ם כמ"ש רבינו שמשון וזהו התחת אלהים אני ואני דבק בו כשמי שגימטריא דבקים שגופו ונפשו יחדיו ידובקו לעבוד בוראו. ואתיא דבקי"ם ומפקא מקנא"ה:

אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך יש להקשות למה חזרו לומר ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך. התשובה אנא שא נא פשע אחיך וא"ת שאין לכפר עון גדול כזה ראוי הוא שאתה אמרת ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים ואמרו א"כ שהאלהים שלח אותך על ידינו אם כן אנו היינו שלוחי האלהים ואנו עבדיו וא"כ אחר שמדבריך נראה שאנו עבדי האל יתברך שא נא לפשע עבדי אלהי אביך:

כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך. זה המרד שמרדו בך. שנאמר ויתנכלו אותו להמיתו (בראשית לז יח).

ויבך יוסף. בהזכירם את אביו ואת חבתו שלא חשדו:

עבדי אלהי אביך. אם אין אביך חי אלהי אביך חי והם עבדיו:

ועתה שא נא מדברי המגידים.

עבדי אלהי אביך. פירש רבינו אפרים ז״ל בפירושו כ״י כאן כפרו שלא היו עבדיו אלא עבדי ה׳ לפי שכמה פעמים אמרו עבדיך אנחנו לפיכך חזרו והודו להקב״ה מכאן רמז למי שכפר בעיקר שאין לו כפרה אא״כ ילך למקום שכפר ויודה להקב״ה עכ״ד ואני בעניי אחרי התאבקי בעפרות רגליו אומר דאין זה כפירה. שהרי אברהם אע״ה בהיות השכינה בפרסום אצלו אמר כי על כן עברתם על עבדכם. ויעקב אע״ה אמר לעשו לעבדך ליעקב. וכהנה רבות. ואע״ג דכתבו התוספות פרק האומר כי אוריה שאמר אדוני יואב מרד במלכות שאני התם שהיה מדבר עם המלך. ועוד שהקב״ה ברא עולמו דיש אדונים ועבדים ודמי לפליג ליה רביה יקרא. ומ״ש בספר חסידים היינו כשמדבר לה׳ לא יאמר אדוני כמ״ש אני עני בקונטריס ברית עולם. ועוד דהכא הם דברי אביו ולכך אמר עבדי אלהי אביך ולא רצה אביו לומר שהם עבדיו. והגם דלפי האמת אינם דברי אביו. הם ששינו מפני השלום ושלחו בשם אביו תקנו הדברים כאלו אביו מדבר. ועוד שאח״כ הם אמרו לו בפה מלא הננו לך לעבדים. ויאמר אליהם יוסף אל תיראו ועוד שהיה ראוי להם לומר שהם עבדיו לפייסו על שמכרוהו לעבד וז״ש הננ״ו ל״ך לעבדים. ויוסף הצדיק בקדושתו שפתי צדיק מחו״ל ירבון ודיבר על לבם כמו שהאריכו רז״ל חלקם בחיים:

בעל תורה תמימה (אות יז) מביא את דברי רב יוסף בר' חנינא (יומא פז ע"א), "כל המבקש מטו (בקשת מחילה) מחבירו, אל יבקש יותר משלוש פעמים, שנאמר אנא שא נא... ועתה שא נא", והדיוק הוא מן החזרה המשולשת על תיבת הבקשה "נא". וקשה לי, כיצד אפשר ללמוד מכאן שלא לבקש יותר מג' פעמים, והרי אין כאן מקרה של סירוב לסלוח שיצריך בקשת סליחה חוזרת. אדרבה, יוסף בוכה, כלומר הוא סולח אחר ג' בקשות אלה, ואולי אף סלח אחר הראשונה, והוא גם מבטיח כך, ראה פס' יט ואילך. והרי דין כזה אפשר ללמוד רק במקרה שבו מסרב המתבקש לסלוח. (פ' ויחי תשל"ט) ור' דברי מהרש"א למסכת יומא שם שכתב: ויש להקשות, מנ"ל למילף מהכא דאל יבקש יותר מג' פעמים, ואימא אם לא נתרצה להם בפעם ג' היו מבקשים ממנו יותר מג' פעמים? ויש לומר דהא וודאי יוסף נתרצה להם בפעם אחת, ואם־כן הא דכתיב הכא בבקשה ג' פעמים נא, על כרכך לאשמועינן שאילו לא היה נתרצה בפעם אחת, היו מבקשים ממנו יותר עד ג' פעמים, ומינה לדעלמא שאל יבקש יותר מג' פעמים.

כי רעה גמלוך. לא החשד בעצמו הוא ענין שיש לחוש שתנטור להם. אלא שמפני החשד עשו לך רעה וא״כ אפי׳ לא היה אלא בשוגג. הכלל הוא אדם מועד לעולם בין בשוגג כו׳. מעתה אפילו לא היה אכזריות בזה העונש ולא היה פשע. מ״מ הרי חטאו במה שחשדו אותו והענישו על החשד ועשו לו רעה:

לפשע עבדי אלהי אביך: לפי שהיותם אחים לו לא היה מועיל לשיסלח להם, כי הם לא נהגו עמו כאחים לפיכך הזכירו לו אחוה אחרת שהיתה להם עמו, והוא שהם ביעלי דת אחת עמו, כי המצרים היו מחבבים בעלי אמונתם, ושונאים בעלי אמונה אחרת, לפיכך קרוב היה שיסלחו לפשעי אנשי אמונתם והנה השליחים חשבו שכן יעשה גם יוסף, ע"כ יסלח לבעלי אמונתו אעפ"י שאינם רואים להקרא אחיו.

וחטאתם. שמכרו אותך.

ויבך יוסף. נתגלגלו רחמיו עליהם:

"ויבך יוסף בדברם אליו". אולי אחת מסיבות הבכי משום שמכאן משתמע, שיעקב ידע על המכירה וכל מה שקדם לה, שהרי עד כה נראה, שיוסף לא סיפר לאביו על מעשה אחיו, כדי שלא לצערו, כפי שהזכרתי בפס' הקודם. (פ' ויחי תשנ"ה)

ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך. זהו דברי המדברים עצמם ליוסף. שמלבד צווי אביך אנו מוסיפים דבר שראוי לישא פשע עבדי וגו׳. שהרי בכל מעשיהם לא סרו מ״מ מיראת ה׳. אלא שעלה בדעתם שכך רצונו ית׳ להתאכזר על פושע כזה. וא״כ גם הפשע אינו אלא לש״ש:

בדברים: השליחים.

ועתה שא נא. מיכן ארז"ל המבקש מטו מחבירו אל יבקש ממנו יותר מג' פעמים. שנאמר אנא שא נא ועתה שא נא. וכן באיוב אמר ישור על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי (איוב לג כז). וכל מי שחטא לחבירו ולא ביקש ממנו מחילה אין יום הכפורים מכפר. דתנן במס' יומא עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר. עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר. עד שירצה את חבירו. שנאמר אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים (ש"א ב כה). אלהים דיינים. ואם לה' יחטא איש מי יתפלל לו (שם שם). תשובה ומעשים טובים.

אלהי אביך. הזכירו אותו מדת אביו לבקש שלום יותר ממדה הרגילה לכל אדם. וכאשר ביארנו בפסוק מידי אביר יעקב. ולעיל ל״א מ״ו ול״ב כ״ו:

ויבך יוסף: הבין כי אחיו הם הם ששלחו השליחים ושמו הדברים בפיהם, ולא יעקב צוה כל זאת, שאם היה בדעתו לצוות על זה היה אומר לו או שולח לו בחייו; ע"כ בכה בראותו צרת אחיו היראים לנפשם ומוכרחים להמציא תחבולות להנצל מחרון אפו

ויבך יוסף בדברם אליו. אם על ידי שליח דברו אליו. נתמלא עליהם רחמים. הם עצמם לא כל שכן. לפיכך אמרו כל המרחם על הבריות בידו שהוא מזרעו של אברהם יצחק ויעקב. וכל מי שהוא אכזר על הבריות. אינו מהם. וכן הוא אומר והגבעונים לא מבני ישראל המה (ש"ב כא ב). לפי שהיו מבקשים להם למחול לשבעה בני שאול ויאמרו אין לנו כסף וזהב עם שאול ועם בניו (שם שם ד). אין לי כתוב. מלמד שהיו משתחוים בניו לכל אחד ואחד מהם לרצותן. ולא קיבל אחד מהן להתרצות. לכך נאמר לא מבני ישראל המה. שאם היו מבני ישראל היו רחמנים.

ויבך יוסף וגו׳. כדאי׳ ביומא פ״א הוא פירש ובוכה. ומפרש בגמ׳ מפני החשד. אמנם שם תנן הוא פורש ובוכה שיש אדם שאין לבו נבהל כ״כ להגיר דמע תומ״י. וגם כי כבר ידע הכה״ג שזקני כהונה יאמרו לו משביעין אנו עליך וכו׳ מש״ה נדרש לפרוש ולהתבונן בדבר עד שיבכה. משא״כ כאן נבהל יוסף ונתבייש מזה החשד ע״כ תומ״י בדברם אליו החל לבכות. ולא דבר מאומה מעקת לבבו:

וילכו גם אחיו. מוּסָף עַל הַשְּׁלִיחוּת:

וילכו גם אחיו ויפלו לפניו. לא הבינו בכייתו וחששו עוד שבכה בהזכיר לפניו צרותיו מכבר והיאך אפשר למחול ע״ז:

וילכו גם אחיו: כששמעו שבכה ושלא קצף עליהם ולא אמר כי רצונו להנקם מהם, והבינו שהבין תחבולתם, מהרו ללכת אליו ולהתנפל לפניו כדי שתתברר לו כניעותם אליו, ושתתברר להם כוונתו הטובה.

וילכו גם אחיו. מלמד שאע"פ שאדם מוחל עלבונו על ידי שליח. צריך להראות אליו פנים.

וילכו גם אחיו. אחר שלוחיהם כשראו אותו בוכה ידעו כי מרחם עליהם ומהרו ונפלו לפניו שימחול להם בעוד שהוא במדת רחמנות:

וילכו גם אחיו אחר שלוחיהם.

רש"י ד"ה וילכו גם אחיו, מוסף על השליחות. ע"כ. קצת תמוה הביטוי "שליחות" במקום שליחים. אלא קשה היה לרש"י לשון "גם אחיו". וכי בני השפחות־השליחים אינם אחיו?! אלא פירוש מילת "גם" - נוסף לשליחות, כלומר שלחו לו וגם הלכו אליו. (פ' ויחי תשס"א)

ויאמרו הננו לך לעבדים. בחשבם כי ישטמם יוסף וימכרם לעבדים ע״כ אמרו אין לך לחשוב מחשבות היאך להשיב נקם כי הננו מתרצים להיות לך לעבדים והרי הנקם:

כי התחת אלהים אני. שֶׁמָּא בִּמְקוֹמוֹ אֲנִי? בִּתְמִיהָ, אִם הָיִיתִי רוֹצֶה לְהָרַע לָכֶם, כְּלוּם אֲנִי יָכוֹל? וַהֲלֹא אַתֶּם כֻּלְּכֶם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֲשָׁבָהּ לְטוֹבָה וְהֵיאַךְ אֲנִי לְבַדִּי יָכוֹל לְהָרַע לָכֶם?

ויאמר הגאון כי התחת אלהים אני. כאילו אני במקום אלהים שנפלתם לפני ותאמרו אנחנו עבדיך:

התחת אלהי' אני. האמנם אני דיין תחתיו שאדון אחר גזרותיו ואעניש מי שהיה שליח מאתו לעשותם כמו בית דין המבטל דברי ב"ד חבירו. כי אמנם הייתם שלוחיו בזה בלי ספק כענין לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים:

התחת אלהים אני בלשון שהשיב יעקב לרחל כשבקשה ממנו שיבקש עליה רחמים וגער בה בו בלשון השיב לאחיו על כן הוא ג' במסורה השלישי התחת זאת לא יומת שמעי. (ע''ש) שבאותו לשון שאמר לאחיו נפרע משמעי שאחיו למדו ממנו לדבר בלשונו:

כי התחת אלהים וגו' פירוש אם אתם חייבים עונש על הדבר אלהים שופט ולא אקום ולא אטור. וטעם שלא מחל להם, אפשר לצד שבני נח אין הדבר תלוי במחילתם כי יחטא אדם לחבירו כמו שתאמר גזלו ומחל הנגזל אינו פטור הגזלן ממיתה, או אפילו ישראל אם גנב ישראל ומכרו אין ביד הנגנב לפוטרו לגנב ממות. ואמר עוד להם כי יש לדון להם משפט זכות:

אל תיראו. משום מחשבה:

כי התחת אלהים אני: הקב"ה בוחן לבות וכליות, והוא דן את האדם לא לבד על פי מעשיו, אך גם על פי מחשבותיו, אבל בן אדם אין לו אלא מה שעיניו רואות, וכן אני לא אוכל לשפוט אתכם על הכוונה, אלא על המעשה; והנה אם אתם חשבתם עלי רעה, מחשבה שלכם לא נתקיימה אבל מחשבת האל נתקיימה, והיא היתה לטובה, והנה אין אתם צריכים להשפיל עצמכם לפני ולבקש ממני סליחה ומחילה, כי אינני רואה בכם אלא שלוחי ההשגחה לטובת עם רב. והנה זו אחת מן הטובות הגדולות הנמשכות מהאמונה באלהים ובהשגחתו, כי האדם שליט במעשיו, אבל השלמת הפעולה איננה בידו, אלא בידי שמים (עיין מה שכתבתי בס' ויקרא כ"א ז'), ואם זומם רשע לצדיק ומבקש להרע לו, ה' לא יעזבנו בידו, ושנאת הרשע תהיה סבה להצלחת הצדיק; ומי שזאת אמונתו לא יכעס על שום אדם ולא ישנא שום אדם.

התחת אלהים. י"מ כי התחת אלהים אנכי שאתם נופלים לפני ואומרים הננו לך לעבדים:

אל תיראו כי התחת אלהים אני. יאמר אין לכם לירא מפני כי ירא אלהים אני משועבד אליו ותחת עבדותו, וזה דעת אונקלוס שתרגם ארי דחלא דה' אנא, לפי שתרגום של יראה דחלא וכאלו אמר גוף של יראת ה' אני, ואין הה"א של תמיה אבל היא ה"א ודאית כה"א (שמואל א ב) הנגלה נגליתי אל בית אביך, וחזר והזכיר שנית אל תיראו כי הראשון יראת יוסף והשני יראת הרעב, ומזה אמר אנכי אכלכל אתכם לפי שכיון שמת יעקב חזר הרעב ליושנו, וכמו שהזכרתי למעלה והוא דעת רז"ל.

כי התחת אלהים אני. הנה הה"א היא ה"א האמתות כמו ה"א הנגלה נגלתי. והנה הרצון בו כי תחת אלהים אני וירא אותו ולזה אל תיראו שאעשה הרעה הזאת ועוד שאתם לא עשיתם לי רע אך היה סבה לטוב מה שעשיתם. גם הוא נכון שיהיה הרצון בזה אל תיראו כי אינני במקום השם יתע' שאוכל לעשות לכם רע הלא אתם רואים כי כלכם הסכמתם לעשות לי רע ולא די שלא היה לכם יכולת על זה אבל היה זה סבה לטוב ואיך אוכל לבדי להזיק לכלכם אל תיראו כי לא די שלא אזיק לכם אבל אטיב לכם ואכלכל אתכם ואת טפכם.

כי התחת אלהים אני. אמר להם אני בנו של יעקב שאמר התחת אלהים אנכי (בראשית ל ב).

כי התחת אלהים אני. כי נשבר לבי וירא אלהים אני התחת כמו אל תחת:

כי התחת אלהים אני. שאוכל (להרע) לכם בתמיה ועוד שאין עלי דעין עליכם כי רעתכם נהפכה לטובה ועוד מה יאמרו עלי בני אדם שהבאתי אתכם כאן על בטחוני ואני ארע לכם ולא דיי שאעשה עמכם רעה כי טובה אעשה לכם לכלכל אתכם ואת טפכם:

רש"י ד"ה כי התחת אלהים אני, שמא וכו'. ולא הבינותי את ההגיון שבטיעון יוסף. (פ' ויחי תשנ"ה) ור' באר יצחק שנתכוון יוסף לומר, מה יש לכם לירא מניקמתי, וכי אוכל לעשות דבר מעצמי, הרי הרעה שחשבתם אתם עלי לא עלה בידכם לעשות אף שהייתם רבים, כי הקב"ה חשב עלי טובה, וכי סבורים אתם שלבדי אוכל להרע לכם?!

כי התחת אלהים אני. הלא אתם עבדי אלהים וכאשר תהיו עבדים לי הלא אני מקפח כבוד שמים ומקבל את עבדיו לי לעבדים והיאך אפשר לעשות כן. הבמקום אלהים אני שאקבל את עבדיו לי לעבדים. ובדרך שאמרה תורה בס׳ ויקרא כ״ה נ״ה כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם. ואין רצון הקב״ה ואין כבודו שיהיו נמכרים לעבדים לזולתו:

יוסף זכה לקבור אביו שאין באחיו גדול ממנו, שנאמר ויעל יוסף לקבור את אביו (בראשית נ ז) לפיכך זכה ולא נתעסק בו אלא משה רבינו שאין בישראל גדול ממנו, שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף.

ד״א עמו. במחיצתו, לפיכך זכה משה רבינו ולא נתעסק בו אלא שכינה שנאמר ויקבור אותו בגיא (דברים לד ו), והיה ארונו של יוסף מהלך עם ארון הקודש בתוך ישראל והם אומרים עליו קיים זה מה שכתב בארון זה, בלוחות כתיב אנכי ה׳ אלהיך (שמות כ ב), וביוסף כתיב התחת אלהים אני (בראשית נ יט). בלוחות כתיב לא יהיה לך אלהים אחרים (שמות כ ג), וביוסף כתיב את האלהים אני ירא (בראשית מב יח), בלוחות כתיב [לא תשא (שמות כ ז), וביוסף כתיב חי פרעה (בראשית מב טו), אבל השם לא היה מזכיר לבטלה. בלוחות כתיב] זכור את יום השבת (שמות כ ח), וביוסף כתיב וטבוח טבח והכן (בראשית מג טז), אין והכן אלא ערב שבת, שנאמר והכינו את אשר יביאו (שמות טז ה). בלוחות כתיב כבד את אביך ואת אמך (שמות כ יב), וביוסף כתיב הלא אחיך רועים בשכם וגו׳ ויאמר לו הנני (בראשית לז יג). בלוחות כתיב לא תרצח לא תנאף לא תגנוב (שמות כ יג יד טו), וביוסף כתיב ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה (בראשית לט י), ולא הרג את בעלה, וכתיב ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה (בראשית מז יד). בלוחות כתיב לא תענה (שמות כ טז), וביוסף ראה אם דברים של אמת שמכרוהו לא הגיד לאביו, דברים של שקר לא כל שכן. בלוחות כתיב לא תחמוד (שם כ יז), ויוסף לא חמד אשת פוטיפר, לכך היו אומרים שקיים זה מה שכתוב בזה.

גם יובן בס"ד לרמוז הנותן אמרי שפר ר"ת אש"ה שהת"ח נקרא אשה גם רמז לקרבן שנאמר בו אשה ריח ניחוח לה' וע"י התורה כאלו מקריב קרבנות כמ"ש זאת התורה לעולה למנחה לחטאת וכו' כל הקורא בפ' עולה כאלו הקריב עולה וכו' גם ס"ת הנותן אמרי שפר גי' ס"ר כמנין יו"ד פעמים שם הוי"ה ב"ה שכל דבר שבקדושה כלול מעשר וע"י עסק התורה יתיחד שם הוי"ה ב"ה. גם יובן בס"ד לרמוז אמרי שפר ר"ת אש כי התורה נקראת אש שנאמר הלא כה דברי כאש וס"ת ר"י כמנין עשרה פעמים אהי"ה שכל דבר שבקדושה כלול מעשר ואמצעי תיבות הם אותיות מ"ר ואות פ"ה רמז למ"ש רז"ל ע"פ שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר כל תלמיד הלומד תורה לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר תכוינה וזהו מ"ר פ"ה:

למען עשה. שם הפועל:

אלהים חשבה לטובה - הקב"ה גרם לכם ואתם לא פשעתם כי לטובתכם נתכוין הקב"ה.

ואתם חשבתם עלי רעה. הנה פעולתכם היתה בשגגה שחשבתם אותי לרודף ואם היה זה האמת היה פעולתכם בדין:

ואתם חשבתם וגו' אלהים חשבה לטובה. והרי זה דומה למתכוון להשקות חבירו כוס מות והשקהו כוס יין שאינו מתחייב כלום והרי הם פטורים וזכאים גם בדיני שמים:

ואתם חשבתם עלי רעה. הסביר שאין לו לגמול להם רעה שהרי המה חשבו שהוא הרע להם. וכ״כ הספורנו. וגם זה אינו חטא על מה חשבו שהוא הרע להם. ע״ז הוא מבין כי אלהים חשבה לטובה וגו׳. הוא ית׳ היסב שתחשדוני ותעשו לי רעה כדי שתגיע מזה טובה. וכענין שאמרו בב״ר פ״ד עה״פ וישבו לאכל לחם. עבירתן של שבטים זכורה היא לעולם תקוה היא לעולם. שודאי לא היו ראוים לאותו מעשה אם לא בהשגחה עליונה ית׳ וא״כ אין ליוסף עליהם כלום:

חשבה: כנוי הנקנה חוזר על הדבר, האל חשב הדבר הזה לטובה, כל מקום שמשמיטין מלת דָבָר אומרים ל' נקבה, כגון קטנה או גדולה (במדבר כ"ב י"ח), והנקבות חוזרת לתיבת מִלְּתָא שענינה בל' ארמית כמו דָבָר.

חשבתם עלי רעה. ממקרא זה מוכח דלא כדעת המפרשים המיחסים מכירת יוסף לאחיו, דאי כדבריהם היה לו ליוסף להזכיר לשון עשיה הנופל על מעשה המכירה, כי מדרך הכתובים לומר עשיה עם מחשבה, כמו (ירמיה כ"ו) אשר אנכי חושב לעשות (שם ל"ג) ואמר (שם י"ח) חשבתי לעשות לו (ובנחמיה ו') חושבים לעשות לי רעה, והיה לו לומר גם כאן חשבתם לעשות לי רעה, ומדלא הזכיר רק לשון מחשבה יורה בבירור שאחים לא מכרוהו, רק המדינים הם משכוהו והעלוהו מן הבור והם מכרוהו לישמעאלים, ומאמר יהודה לכו ונמכרנו לא יצא ממנו מן הכח אל הפועל, רק המדינים שקדמו לבוא אל הבור טרם בוא הישמעאלים הם מכרוהו בלתי ידיעת האחים, ומאמר יוסף מכרתם אותי אינו פעל ממש רק פעל מסבב כמבואר שם - והרי"א (בפ' ויגש) התעורר, להפליא, הא' האחים היו ראוים לעונש גדול, כי מה שנמשך הטוב ממעשיהם לא יצילם מעון, ועכ"פ היה להם לענות נפשם בצום בכי על פשעם, והם היו אנשים רשומים ראשי שבט ישראל, ואיך בא הספור הזה המגונה בתורה מבלי שיזכור שהוכיחם עליו הש"י. ע"ש שהאריך, תמיהתו גדולה מאד אם תיוחס המכירה אל האחים עצמם, אמנם לפי המבואר שהאחים לא שלחו ידם בפועל המכירה, ומהשם היתה נסבה שלא יאונה און לצדיקים כמותם, והמכירה נעשה מן המדינים בלתי ידיעת האחים, וגם מחשבתם למכרו היתה לפי דעתם לטובתו שחשדוהו מסבת חלומותיו שמהרהר כל היום להתנשא על אחיו, לכן הסכימו למסרו בידי אחרים ובהכנעו תחת יד המושל עליו יכניע את לבבו וישפל רוח בקרבו בל יתגאה עוד. גם מאמרם לכו ונהרגהו לא היה רק להפחידו אימת מות, לא לשפוך דם נקי כמבואר בויתנכלו אותו, הנה על כל אלה נשתלמו האחים מדה כנגד מדה, גם עליהם נפלה אימת מות כאשר נחשדו להיות מרגלים אשר לנימוסי המדינות אחת דתם למות. ומחשבתם למסרו בידי אחרים להיות עבד למו, שב גמולם על ראשם בדבר הגביע עד שנכנעו לאמר ואנחנו נהיה לאדוני לעבדים. ויהודה ראש המדברים למכרו ושכל את אביו, חל עליו פרי מעלליו להוליד שני בני מות ונשאר שכול משניהם (כמ"ש הרע"ס) וכמה פעמים התחרטו באמרם אשמים אנחנו וגו' אלהים מצא את עון עבדך וגו':

אלהים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב. אפשר במשז"ל דיוסף כפר ועבדום ובמה שנמכר לעבד אהניא לבטל העבדות ובזה היה מציאות לצאת ממצרים דאי לאו דבקו צערי"ם זה בזה והיו נכנסים בשט"ן (בשער טומאה נ') וז"ש אלהים חשבה בסוד מחשבה אתבריר כלא לטובה להעלות ני' אדה"ר מרעה סט"א לטובה למען גימטריא קץ שהי' קץ גאולה עשה כיום הזה שמאפיל ומאיר כמ"ש פ' חלק:

ואתם חשבתם עלי רעה. מיכן שהתוכחה נאה. שמתוך התוכחה באה האהבה. וכה"א טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת (משלי כז ה).

"למען עשה כיום הזה". לכאורה משמע כאן שעדיין היה רעב. והוא כדברי רמב"ן למעלה (מז, יח), ולא כדברי רש"י שם. וקצת תמוה שרמב"ן מסתמך שם על פס' כא שבכאן, ולא על פסוקנו. (פ' ויחי תשנ"ה)

אלהים חשבה לטובה. המציא בכם זאת השגגה לתכלית טוב:

חסלת פרשת ויחי:

וידבר על לבם. דְּבָרִים הַמִּתְקַבְּלִים עַל הַלֵּב – עַד שֶׁלֹּא יְרַדְתֶּם לְכָאן הָיוּ מְרַנְּנִים עָלַי שֶׁאֲנִי עֶבֶד, עַל יְדֵיכֶם נוֹדַע שֶׁאֲנִי בֶן חֹרִין, וְאִם אֲנִי הוֹרֵג אֶתְכֶם, מָה הַבְּרִיוֹת אוֹמְרוֹת? כַּת שֶׁל בַּחוּרִים רָאָה וְנִשְׁתַּבֵּחַ בָּהֶם וְאָמַר אַחַי הֵם, וּלְבַסּוֹף הָרַג אוֹתָם; יֵשׁ לְךָ אָח שֶׁהוֹרֵג אֶת אֶחָיו? דָּבָר אַחֵר, עֲשָׂרָה נֵרוֹת לֹא יָכְלוּ לְכַבּוֹת נֵר אֶ' וְכוּ':

ועתה אל תיראו. אמר שנית שלא יחשבו שאע״ג שלא ירע להם מ״מ לא יכלכל אותם עוד ויותר טוב היה להם שהיה מקבלם לעבדים ושוב לא היו דואגים לפרנסה שהרי דרך אדון לזון עבדיו כמש״כ לעיל מ״ז כ׳ אבל עתה לא יוסיף לפרנסם עוד ע״כ אמר שנית אל תיראו:

וידבר על לבם: עיין למעלה ל"ד ג'.

וינחם אותם וידבר על לבם. דרשו רז"ל בדברי תנחומין הללו, היה אומר להם עד שלא ירדתם לכאן היו הבריות מרננין עלי לומר עבד הוא ועל ידיכם נודע שאני בן חורין, ואם אני הורג אתכם מה הבריות אומרות עלי כת של בחורים מצא ואמר אחי הם לסוף הרג אותם כלום יש אדם הורג אחיו, דבר אחר עשרה נרות לא יכלו לכבות נר אחד נר אחד איך יוכל לכבות עשרה נרות.

אנכי אכלכל. לפי שהבטיחם לכלכלם ולהאכילם משלו באופן שהם מצפים לשולחן אחרים, ע"ז נחמם ודבר על לבם על ענין זה שלא יתעצבו בכך אבל יחשב בעיניהם מכלכלים משל עצמם בשמחה ובטוב לבב:

וידבר על לבם. אמר רבי בנימין בר יפת א"ר אלעזר, מלמד שאמר להם דברים המתקבלים על הלב, ומה עשרה נרות לא יכלו לכבות נר אחד, האיך יכול נר אחד לכבות עשרה נרות ^יטובמדרשים והובא בפירש"י איתא עוד דרשות שונות, שאמר להם שלא יפחדו שמא יהרוג אותם, כי מה הבריות אומרות, כלום יש לך אח שהורג את אחיו, יעו"ש, ומבואר מזה שהיו יראים שלא יהרגם, ואפשר לפרש ע"פ זה הלשון שאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה וגו', שהלשון לו אינו מבואר, ורש"י פירש שהוא מלשון אולי, והוא קצת דוחק.
ולפי הדרש הנזכר י"ל שכונת הלשון לו – כמו ולואי, ור"ל הלואי ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו, והיינו שיסתפק לעשות להם כמו שעשו הם לו, והיינו שימכרם או יקחם לעבדים, אך לא יהרגם, וכדי לקיים דבריהם הלכו ואמרו הננו לך לעבדים, ועל זה השיב להם, כי בעיקר החשש שלהם אין ממש, יען כי איך אפשר שיהרגם, מה הבריות אומרות, כלום יש אח שהורג את אחיו, ודו"ק. .
(מגילה ט"ז ב')

וידבר על לבם. פרש"י דברים המקובלים על הלב וכו' ד"א ומה עשרה נרות לא יוכלו לכבות נר אחד. נר אחד איך יוכל לכבות יוד נירות. כלומר עשן י' נרות לא יוכלו לכבות נר אחד וכו'. ואין לפרשו כמשמעו שהרי איו דרך לכבות נרות זו את זו אבל העשן יוכל לכבות נר כ"ש:

עשרה נרות לא יכלו לכבות נר אחד וכו'. כי י"ב שבטים כנגד י"ב כוכבים המאירים את כל העולם ולכ"א להם עשרה נרות ר"ל אף שהיו חושבים להרוג אותו הי' ניצול מידם וכ"ז מפני שהיה כל אחד מן השבטים דומה למזל ברקיע אשר א"א ליאבד כ"ש שהוא יחיד לא יכול לאבדם כו'. אבל א"ל דאין יכול להרוג עשרה דזה אין ראיה דיוסף היה מלך והיה יכול לצוות על אלף אנשים להרוג אותם. [גור אריה]:

ואמר אנכי אכלכל אתכם. לאות שחזר הרעב למצרים אחר פטירת יעקב כאמרם ז"ל לקיים דברי יוסף שאמר וקמו שבע שני רעב. וכן אמר ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר. ומפני זכותו של יעקב נסתלק הרעב ועכשיו חזר. וזהו אנכי אכלכל אתכם כמו שאמר למעלה בירידתם למצרים. ובזה וינחם אותם בנתינת המזונות. וידבר על לבם דברים המתיישבים על הלב. ואולי זה הוא מה שאמר וישב יוסף במצרים הוא ובית אביו. כי בזה נחמם ודבר על לבם והקריבם אליו יותר ממה שהיה מקרב אותם בימי אביו. וזהו הוא ובית אביו שישבו יחד הוא והם. ואולי לפי שלמעלה אמר ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ודרשו בו שלא הוליכם לבית אביו כבראשונה. לכן אמר בכאן שחזר להיות עמהן בישיבה אחת והיו באוכלי שולחנו. וזהו הוא ובית אביו. ואמר ויחי יוסף מאה ועשרים שנה שלא כדרך שאר המלכים. ואע"פ שהיו שנים מועטים בערך אבותיו. אמר שראה בני שלישים מברכת יעקב כאלו חיה מאתים שנה:

עשרה נרות וכו'. פירוש השבטים הם כמו נרות המאירים, כי יש י"ב שבטים נגד י"ב כוכבים המאירים את כל העולם, ולפיכך אמר להם 'עשרה נרות כו'', אף כי היו חושבים להרוג אותו (לעיל לז, כ) היה ניצול מידם, וכל זה מפני שהיה אחד מן השבטים דומה למזל ברקיע אשר אי אפשר לאבד, כל שכן שהוא יחיד שלא יוכל לאבד עשרת השבטים. אבל אין לפרש דאין אחד יכול להרוג עשרה, דזה אין אין ראיה, כי יוסף שאני שהיה מלך, והיה יכול לצוות לאלף אנשים להרוג אותם, אלא אמר כי השבטים הם נרות המאירים את העולם. והשתא יתורץ מה שאמר 'עשרה נרות ואין דרך נרות לכבות', והוי ליה לומר 'עשרה בני אדם לא יוכלו לכבות אור אחד', אלא שקורא כל השבטים בשם נרות, לפי שהם דומים למזלות המאירים:
ברוך ה' לעולם אמן ואמן [תהלים פט, נג]. יהי שם ה' מבורך לעולם אמן ואמן [ר' תהלים קיג, ב]. סליק ספר בראשית:

ועתה אל תיראו וגו' וינחם אותם וידבר על לבם. מה אמר להם. אמר להם עשרה נרות לא כביתם נר אחד. ואני נר אחד. היאך אני יכול לכבות עשרה נרות. כיון שאמר להם דברים הנכנסין בלב. מיד נתנחמו.

וידבר על לבם דברים וכו׳ ד״א וכולי הוצרך לב׳ הפי׳ דאילו לפי׳ קמא ק׳ שאין אלו דברים של תנחומין דאם מפני רינון הבריות אין בזה חשש דאדרבא איכא למימר ממה שלא הרגם עד עכשיו זה מורה באצבע שהם אחיו וגם הוא בן יעקב דאל״ה למה לא הרגם בחייו א״ו שאביו היה ולא היה רוצה לצערו לכך המתין עד שימות שהרי עשו ג״כ אמר יקרבו וכולי ואהרגה וכולי לכך פי׳ ד״א וכולי ולפי׳ זה אין כאן שום חדוש בקרא דוידבר על לבם דהיא גופה מ״ש לעיל כי התחת וכו׳ ואתם וכולי וכדפירש״י כלום אני יכול והלא אתם כלכם וכולי והיאך אני לבדי וכולי וא״כ מה בא להוסיף הכתוב באמרו וידבר על לבם ומ״ש בפי׳ זה עשרה נרות וכולי אין להק׳ אמאי נקט במשל מלתא דלאו ארח ארעא שאין נר מכבה נר די״ל דרצה לרמוז שנשמותיהם חצובות מתחת כסא הכבוד חלק אלוה ממעל וידוע שהאש של מעלה הוא אש אוכלת אש כמ״ש ז״ל:

וידבר על לבם. פרש"י שנשא ק"ו מעצמו עשרה נרות לא יכלו לכבות נר אחד. פי' עשן עשרה נרות שדרכו של עשן לכבות את הנר:

וידבר על לבם דברים המתקבלים על הלב וכו' ד"א עשרה נרות לא יוכלו לכבות נר אחד וכו'. קשה היכן מצינו שנר מכבה נר אחר ומה זהו שאומ' שמא נר אחד יכול לכבות ועוד קשה מאי ד"א י"ל שעשר נרות משל לזכיות והכבוי הנזכר כאן ר"ל הסתר האור שכן דרך הנר הגדול מסתיר ומעלים אור נר הקטן וזהו שאמ' להם אתם שהיה לכם עשר זכיות לא יכלתם להסתיר את זכותי שהיה אחד שמא זכותי האחד יוכל להסתיר עשר זכיותיכם ולכך עשה ד"א לפי שכתוב וינחם אותם ואלו הן התנחומין שאמ' להם עשרה נרות וכו' כלומ' שיש להן זכיות שכלם צדיקים היו:

רש"י ד"ה וידבר על לבם, דברים המתקבלים על הלב... יש לך אח שהורג את אחיו? ע"כ. וקשה לי, לא רק שאכן ראינו קין הורג את הבל אחיו, עשיו מבקש להרוג את יעקב אחיו, והעיקר - הרי הם באמת ביקשו להרוג את יוסף אחיהם, האין בדבריו התעלמות מן המציאות ההיסטרית שבוודאי היתה ידועה לו, ואולי אף משום אונאת דברים בכך שהזכיר להם עוונות ראשונים?! (פ' ויחי תשמ"ז)

אנכי אכלכל וגו׳ ואת טפכם. נתבאר לעיל מ״ז י״ב פי׳ לחם לפי הטף. הכונה בזה שיחוש לפרנסם באופן היותר נאה ומשובח שהטף יאכלו לחם נקי וסולת כמנהג אפרתי עם:

בריך רחמנא דסייען.

ד"א אמר להם יעקב אבינו בירך אותנו איש איש כברכתו. אם ברכת אחד ממנו בטלה. כולם מתבטלות. כיון שהכירו דברים של אמת. מיד נתנחמו.

הנותן אמרי שפר. שהיה לשונם של שבט נפתלי מתוקים כדבש. דברי הגדה. אמרו רז"ל על נפתלי ממש שכשבאו לקבור את יעקב במערה. עמד עשו לעכב. שהיה אומר לו אתה קברת את לאה במערה לא נשאר לך חלק בה. כי אם חלקי נשאר. וכבר יעקב אבינו קנה חלקו ממנו. שנאמר בקברי אשר כריתי לו בארץ כנען (בראשית נ ה). ואין כריה אלא מכירה. עד שקפץ נפתלי להביא השטר של מערה ממצרים. חושים בן דן היה חרש. וכשראה מונעין לקבור את יעקב. מיד דקרו בידיו על צוארו. והתיז את ראשו. ונפלו שתי עיניו על מטתו של יעקב אבינו. ופתח עיניו וראה נקמה ושמח שנאמר ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע (תהלים נח יא). באותה שעה נתקיימה נבואת רבקה שאמרה למה אשכל גם שניכם יום אחד (בראשית כז מה). שאע"פ שלא מתו שניהם ביום אחד. נקברו שניהם ביום אחד.

שם. ...ד"א, עשרה נרות לא יכלו לכבות וכו'. "בעלי התוספות" על אתר כתבו: עשן עשרה נרות, שדרכו של עשן לכבות את הנר. וראה שפתי חכמים (אות נ). (פ' ויחי תשל"ט)

ולא שמענו על כן באו אלינו. מלמד שביקשו להם עון אחר ולא נמצא. שהרי לא זכרו עון אחר. וזה לא היה אלא לטובה. שנאמר אלהים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב (בראשית נ כ).

וינחם אותם. שלא ירע להם גם זה שהגיעו לצפות על שלחן אחרים וכדאי׳ בביצה דל״ב ב׳ שהעולם חשך בעדו. ע״ז ניחם אותם.

ד"א אמר להם קודם שבאתם היו חושבין אותי עבד. משבאתי הודעתם שאני בן חורין. אם הורג אני אתכם הלא מביא אני על עצמי בושה. לכך וידבר על לבם.

"...אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם". והרי שנות הרעב כבר נסתיימו ולהם היה מקנה רב, ומה אפוא הבטחה זו? (פ' ויחי תשנ"ח) ור' העמק דבר על אתר. ורש"ר הירש כתב: לא שיוסף סבור כי דאגת אחיו נתונה בעיקר לסעד חומרי... אלא: אל תתיראו כי חל שינוי ברוחי מאז מות אבינו. יום יום תיווכחו מחדש, כי אני הוא ולא שניתי.

וידבר על לבם. בדברים המתישבים על הלב:

הוא ובית אביו. לא היה אופן ישיבתם נבדל כל כך שיהא ניכר שהוא המושל והמה גרים גרורים אלא השתדל בכל אופן להשוות ישיבתו לבית אביו:

וישב יוסף במצרים. עשה שם יישוב בתים ובנינים.

"וישב יוסף במצרים הוא ובית אביו". כלו' אחיו ובני ביתם, וכולם טפלים לו, כי הוא עתה ראש המשפחה בשל תפקידו הרם, או משום שהוא המפרנס את כולם. (פ' ויחי תשס"ג)

ויחי יוסף מאה ועשר שנים. הוא מיותר. שהרי להלן כתיב במקומו וימת יוסף בן מאה ועשר שנים. אלא בא ללמדנו מאמר חז״ל שנתקצרו ימיו של יוסף מפני שהתנהג ברבנות. והיינו סמיכות המקרא שאע״ג שישב הוא ובית אביו מ״מ התקצרו ימיו שלא היה יכול לצאת י״ח והיה כ״פ מראה איזה רבנות ושררות עליהם אם בשגגה אם בשטף הליכות גדולה כזה שהיה לו. וע״ז נתקצרו ימיו. וכיב״ז אמרו בשבת די״א תחת חבר ולא תחת ת״ח תחת ת״ח ולא תחת יתום ואלמנה:

ויחי יוסף מאה ועשר שנים. אוי לה לרבנות שקוברת את בעליה. שהרי יוסף קטן שבשבטים היה חוץ מבנימין. ומת קודם לכולם. ארז"ל מפני מה נקרא יוסף עצמות בחייו. שהוא אומר והעליתם את עצמותי מזה (להלן פסוק כה). לפי שהיו אחיו אומרים לפניו עבדך אבינו.

הניחא הוא שהיה משנה למלך, אך בית אביו הרי הצהירו שבאו רק לגור, ר' למעלה (מז, ד), ואף אם נאמר שם "הושב את אביך" (פס' ו) ובעקבות זה "ויושב יוסף את אביו ואת אחיו" (פס' יא), זה קצת קשה. (פ' ויחי תשנ"ו) ור' מש"כ למעלה (מז, ד).

על ברכי יוסף. כְּתַרְגּוּמוֹ גִּדְּלָן בֵּין בִּרְכָּיו:

בני שלשים. בעבור היות מלת בני סמוכה הנה יהיו הבנים רבעים:

גם בני מכיר - בנים שניים ומ"מ של אפרים פרו ורבו יותר, כמו שאמר יעקב: ואחיו הקטן יגדל ממנו.

גם בני מכיר בן מנשה וגו׳. לכאורה אינו מובן למה חלק הכתוב בני מכיר מבני אפרים והרי מנשה לא היו לו בנים כ״א מכיר לפי הנראה מפ׳ פינחס בפקודי מנשה. וא״כ בני מכיר היינו בני שלשים למנשה. אבל באמת נראה מס׳ יהושע י״ז א׳ דכתיב למכיר בכור מנשה. שהיו למנשה עוד בנים אלא שלא היו חשובים וראוים להזכר בשם. והיו נבלעים במשפחת המכירי מש״ה גם יוסף לא החשיבם שיהיו בניהם נולדים על ברכיו ורק בני מכיר בן מנשה המה ילדו על ברכיו. משא״כ בני אפרים שלשה. כולם היו חשובים ושמח יוסף לראות בנים להם :

בני שלשים: בני בנים נקראים לפעמים שלשים, כי הם דור שלישי, אם נתחיל למנות מן האב, ככתוב בעשרת הדברות על בנים על שלשים ועל שרבעים (וכן תמול שלום, מתחילים מן היום שעומדים בו, וכן ביום השלישי הכוונה אחר המחרת), ולפעמים נקראים שלשים בני הנכדים, כמו בי"ג מדות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים (שמות ל"ד ז'), ונראה כי לכך אומרים בני שלשים להסיר הספק, והכוונה בני הנכדים, שהם דור שלישי מן הבן לא מן האב. וכן בני רְבִעים ישבו לך על כסא ישראל (מ"ב י' ל') הם דור רביעי אחר הבן וחמישי אחר האב כי האב היה יהוא, ומלכו אחריו יהואחז בנו, ויואש בן יהואחז, וירבעם בן יואש, וזכריה בן ירבעם; ולא אדע למה לא נקדו בני רִבֵּעים אחר שהתבה כתובה בלי יו"ד אחר הבי"ת; והנה יוסף ראה לאפרים דור אחד יותר ממה שראה למנשה, כברכת יעקב שאחיו הקטון יגדל ממנו.

שלשים. אין המ"ם רבתי בכל ספרים מדוייקים כ"י ואף לא בספרי הדפוס ישנים וכ"כ א"ת לבד מצאתיה בנוסח א' מאותיות רבתות:

וירא יוסף לאפרים בני שלשים. ראה יוסף לאפרים בנים רבעים, ולמנשה ראה בנים שלשים, שהרי מלת בני סמוכה לשלשים, והכונה בזה שראה מזרע אפרים בנים רבעים, והיה לו ליוסף בחייו רמז מזה בברכת אביו שיהיה אפרים לגוי גדול ועצום יותר ממנשה, הוא שאמר (בראשית מ״ח:י״ט) גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו, ומלת גם יורה כי הבנים כולם בני אפרים ובני מנשה כלם נתגדלו בביתו של יוסף, אבל לאהבת יוסף למנשה הבכור יחס גדול בניו ליוסף ולפיכך הזכיר בהם יולדו על ברכי יוסף, ומה שהוצרך להזכיר בני מכיר שהוא גלעד בן מכיר בן מנשה זקנן של בנות צלפחד כדי להורות כי יוסף הצדיק גדל בביתו צדיקים שמהם יצאו בנות צלפחד שהיו חכמות וצדקניות שבדור.

וירא יוסף לאפרים בני שלשים גם בני מכיר בן מנשה וגו' לכך הוצרך לכתו' שראה יוסף דור רביעי בחייו מאפרים ודור שלישי ממנשה כדי להפיס דעתו של יוסף ולקיים מה שאמ' יעקב ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים:

בני שלשים. הנה בני השלישים לאפרים הם רביעים לו.

וירא יוסף לאפרים בני שלשים. זה שאמר יעקב אבינו ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו.

לאפרים בני שלשים. והוא רביעי, וגם בני מכיר בן מנשה, ראה לאפרים דור רביעי ולמנשה דור ג' שכבר הגיע לאפרים ברכתו של יעקב שיהיה הגודל ממנשה:

גם בני מכיר בן מנשה. גם לרבות על אפרים, כיצד יוסף לא ראה לאפרים רק בני בנים ולמנשה ראה הוא בנים לבני בניו שהרי מצינו בפרשת פנחס לאפרים בני בנים מנויין לבתי אבות ולמנשה בנים לבני בנים וקים לן כל המנויין בפ׳‎ פנחס לבתי אבות לאפרים ולמנשה נולדו בחיי יוסף.

בני שלשים. כי הרב סבור שהוא כדרך כל הסמוכים. שהמה תחת מלת של. כמו חצר המשכן פירוש חצר של המשכן. ונזיד עדשים. ויפה תפס עליו בעל אוהל יוסף. שמצינו בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל. ולא מלכו מבניו כי אם ארבעה עיין שם אבל הסמיכות הוא מענין אחר. לקצר על הלשון. כמו וחכך כיין הטוב. מלאכי רעים (תהלים ע'). וראיתי בספר בנין שלמה שמשיג על הרב. מדכתיב אחריו גם בני מכיר בן מנשה יולדו על ברכי יוסף עיין שם ולא ידעתי מה ענין אפרים למנשה. דלמא מזה ראה שלשים ומזה רבעים. או דלמא קא משמע לן שהמה יולדו וגדלו אצלו:

רש"י ד"ה על ברכי יוסף, כתרגומו - גדלן בין ברכיו. ע"כ. "ורבי" פירוש - גדל. (פ' ויחי תשס"ג)

ילדו. גדלו:

ילדו על ברכי יוסף: קבלם יוסף אחר שנולדו, ועיין למעלה ל' ג'.

גם בני מכיר בין מנשה יולדו על ברכי יוסף. ר"ל שיוסף גדלם ומלת גם לעד כי הם נולדו לאחר הולד השלשים לאפרים וספרה התורה זה להעיר על יתרון הברכה לאפרים על מנשה ברבוי הבנים כי כבר היה לו דור רביעי קודם היות למנשה דור שלישי ולזה גם כן תמצא מספר בני אפרים יותר רב ממספר בני מנשה בפרשת מדבר סיני.

"וירא יוסף לאפרים בני שלשים" וגו'. לעת זקנה הבינותי, מה כה חשוב לציין עובדה זו ולהודות לקב"ה על הזכות לראות רבעים, כמונו אמש, כאשר היו אצלנו רפאל ורננה עם אודיה ואפרת ומיכל עם תפארת (מתניה - במלואים), ב"ה שזכינו לזה. (פ' ויחי תשס"ד)

בני מכיר: עיין במדבר כ"ו כ"ט.

ויאמר יוסף אל אחיו אנכי מת ואלהים פקוד יפקוד וגו' - ופסוק שאחריו מוכיח שהשביעם להעלותו עמהם.

אנכי מת ואלהים פקד יפקד אתכם פירוש אנכי ב''ו היום כאן ומחר בקבר אבל הקב''ה מלך חי וקים הוא יפקד אתכם. ורמז שני פעמים פ''א פירוש כשם שמלכתי פ' שנים כך יבוא לכם גואל בן שמונים שנה. א''נ יפקוד לשון חסרון כמו ולא נפקד ממנו איש רמז מנין פקוד חסר מת' ק''ץ שנה וישאר רד''ו:

אנכי מת ואלהים פקד יפקד אתכם. נחמם שלא ידאגו במותו על פרנסה. ומי יכלכלם אחריו. ומש״ה אמר שהקב״ה יפקוד אותם בימי הגלות ויהיו נזכרים לפרנסם. וגם לבסוף והעלה וגו׳:

ויאמר יוסף אל אחיו הנה אנכי מת. כי הם האריכו ימים יותר ממנו:

ואמר ואלהים פקוד יפקוד אתכם. שנתן להם קבלת אביו שמסר לו. כשאמר לו הנה אנכי מת והיה אלהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם בפקידה. ולכן אמר יוסף אנכי מת ואלהים פקוד יפקוד אתכם. כמאמר אבי כי זה אני אומר משמו. וכן אני אומר לכם ומשביע אתכם שתאמרו כן לבניכם פקוד יפקוד אלהים אתכם. וזהו וישבע יוסף את בני ישראל לאמר לאחרים. וזהו שאמרו השבע השביע השביעם שישבעו לבניהם. יאמר להם כשתראו איש אחד שיבא ויאמר לשון זה של פקוד יפקוד תדעו שהוא גואל אמיתי. ולכן והעליתם את עצמותי מזה. אחר שהורדתם אותי הנה. ראוי לכם להעלות עצמותי מזה. וסיפר שמת יוסף ויחנטו אותו. כי זה לאות על קיום גופו ועל היותו צדיק כאביו. וזהו ויישם בארון במצרים ב' שימות בעולם הזה ובעולם הבא. וזהו ויישם בשני יודי"ן כאומרו וייצר שתי יצירות בעוה"ז ובעוה"ב:

פקד יפקוד אלהים אתכם. אפשר דרמז להם כי הגזרה היתה ת"ל שנה בגלות מצרים נגד ה' אלהים ולא נשתעבדו אלא פ"ו והשאר נהפכו לרחמים ונמצא דבמקום ת"ל היו רט"ו. ואח"כ השעבוד לא היה אלא פ"ו וזה רמז פקוד יפקוד אלהים ר"ל מחשבון אלהים יהיה ב' חסרונות מת"ל נעשו רט"ו ומרט"ו פ"ו והיינו פקוד יפקוד מלשון ולא נפקד ממנו איש כי חפץ חסד הוא. וזה לך האות כי אלהים במילוי יודי"ן גימטריא ברחמים והרי באלהים שהוא מדת הדין גנוז ברחמים וחסד ה' מעולם הוא אלהים חיים:

ויאמר יוסף אל אחיו אנכי מת ואלהים פקד יפקוד אתכם. אמר להם סימן זה יהא מסור לכם. כל מי שיבא להוציא אתכם ממצרים. אם יאמר לכם בלשון הזה האמינו לו. וכן הוא אומר פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים (שמות ג טז). מיד ויאמן העם. לפי שכל אותיות הכפולות סימני גאולה הם.

פקד יפקד. אלהים ולא השביע אליהם מיד כמו שעשה יעקב לו לפי שאין ספק בידם:

כ"ך נרמז לאברהם אבינו. לך לך (בראשית יב א).

מ"ם נרמז ליצחק. וארבה אותך במאד מאד (שם יז ב).

נ"ן נרמז ליעקב. הצילני נא (שם לב יב).

פ"ף נרמז ליוסף. פקוד יפקוד. צ"ץ נרמז למשיח. צמח צדיק (ירמיה כג ה). והקב"ה יצמיח ישועתו. לעדתו תאיבי ישעו וצדקתו. וכשם שפקד הקב"ה את אבותינו והוציאם ממצרים. כן יפקדנו לרחמים. כענין שנאמר זכרני ה' ברצון עמך ופקדני בישועתך (תהלים קו ד).

וישבע יוסף את בני ישראל: ולא השביע לבניו אלא אמר להם משכם לקחתם אותי ולשם תחזירוני. ובמדרש יש שהשביעם שלא ידחקו את הקץ כי יוסף ידע את הקץ שיעקב גלה לו:

וישבע יוסף וגו׳. באשר היו כמו משועבדים לו לגמלו על הטוב שעשה עמהם. ע״כ הי׳ מועיל מה שהשביעם בע״כ. גם לדורות מאוחרים משום דכל הדורות מחויבים לגמול טובה ליוסף. ע״ז שהטיב לאביהם. ובמכילתא פ׳ בשלח תני׳ כי השבע השביע אותם שישביעו לבניהם וע׳ מ״ש שם:

וישבע יוסף את בני ישראל. כי בראותו שאחיו זקנים השביע כל בניהם וכל בית אביו שיצוו בם גם הם לבניהם לעת הגאולה כי כלם היו יודעים הגלות ומה שלא ציוה שישאוהו מיד אולי לא היו יכולים עתה לישא אותו וגם פרעה לא היה מניחם להוציאו מן הארץ:

והעליתם את עצמותי. א"ר חנינא, דברים בגו, יודע היה יוסף בעצמו שצדיק גמור היה, ואם מתים שבחוץ לארץ חיים, למה הטריח את אחיו ארבע מאות פרסה. מפני שלא קיבל עליו צער מחילות ^כדרשה כזו הובאה לעיל ריש פרשה זו גבי יעקב בפסוק ונשאתני ממצרים, ושם פרשנוה, עיי"ש וצרף לכאן. .
(כתובות קי"א א')

וישבע יוסף את בני ישראל לא אמר את אחיו לומר שהשביע לכל מי שהוא מבני ישראל ואפילו העתידים להיות וז"ש כי השבע השביע שגם משה היה בשבועה:

פקד יפקוד אלהים אתכם והעלתם. לית דכוותה חסר יו"ד והעלתם. מה טעם. לפי שאינו דומה לקולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה. והמקום יקיים לנו קרא דכתיב הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים. כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מכל הארצות וגו' (ירמיה טז טו) ויתקיים מקרא שכתוב והיה ביום ההוא שורש ישי אשר עומד לנס עמים אליו גוים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד (ישעיה יא י).

והעליתם את עצמותי. ר״ל כך ע״פ דין, כי יוסף נקבר בשכם, כמבואר בסוטה ובקרא, והנה שכם הוה ערי מקלט ושם אסור לקבור מת, כמבואר במכות דף י״ב לא ניתנו לקבורה, ועיין בירושלמי מכות פ״ב, לכן אמר דרק עצמותי, דזה לא קנה קבר בגדר מת שחסר ומותר לקברו שם, כן ר״ל, ועיין סוטה דף י״ג בזה למה נקרא.

ויאמר יוסף אל אחיו...וישבע יוסף וכו'. תימה למה אמר שני פעמים פקד יפקוד הכי הוה ליה למכתב אנכי מת והשבעו לי כי כאשר פקוד יפקוד אלהי' אתכם והעליתם את עצמותי וגו'. וי"ל דה"ק יעקב אבינו אמר פקוד יפקוד אלהים אתכם והעלה אתכם והעליתם את עצמותי ולכן כאשר פקוד יפקוד אלהים וכו' והה"ד אנכי אעשה כדבריך דריש סדרא:

"וישבע יוסף את בני ישראל... והעליתם את עצמתי מזה". וקשה לי, ולמה לא ביקשו כן גם יתר האחים? אמנם אמר יוסף "אנכי אעשה כדברך"? (מז, ל), וכדברי דעת זקנים מבעלי התוספת שם וגם להלן (נ, כד), אך השאלה עומדת גם בלא הבטחה זו. ור' רש"י (מח, כב ד"ה ואני נתתי לך), אך הרי לכולם הובטחה נחלה בארץ. (פ' ויחי תשמ"ז)

פקד יפקד וגו׳. זה מדבר בפקודת הגאולה. מש״ה במקרא הקודם ואלהים פקד וגו׳ הקדים אלהים לפקידה. וכאן אמר להיפך. היינו משום דכבר ביארנו ריש פ׳ בראשית דאלהים פעם משמעו בורא הטבע ופעם משמעו מנהיג בדין ומובן לפי הענין מש״ה תחלה אמר דאלהים היינו בורא עולמו הוא נותן לחם לכל בשר ומכש״כ לזרע אברהם יצחק ויעקב. וישגיח לפרנסם. אבל כאן דמיירי בגאולה וזה אינו שייך לבריאת שמים וארץ. אלא בשביל שהוא שופט ודיין יראה בצרתם ויתבע עלבונם. ובאשר דיין אינו עושה פעולתו תדיר. אלא כשהוא רואה עושקן של ב״א. והיו סבורים במצרים שהוא מסתיר פניו ואינו רואה בצרת ישראל. עד שצעקו ושמע תפלתם ופקד לגאולה. אז הי׳ מכונה בשם אלהים. נמצא מתחלה יפקוד ואז יהי׳ מכונה אלהים. וכמש״א בב״ר פ״א דמש״ה בראשית ברא אלהים. דמתחלה פעל ואח״כ נקרא בשם אלהים. וע״ע ס׳ שמות ג׳ י״ג וט״ו:

פקוד יפקוד אתכם. פי' אני בשר ודם מת אבל מלך אל חי וקים יפקוד אתכם. ואמר פקד יפקוד לשון לא נפקד ממנו איש פי' יחסר לכם ממניין השיעבוד כמנין פקוד שלא היו שם אלא רד"ו שנים וחסר ממנין ת' כמנין פקוד שהוא ק"ץ ונשארו ר"י דהיינו רד"ו שנה:

את עצמותי. אמר רב יהודה אמר רב, מפני מה נקרא יוסף עצמות בחייו ^כאשאמר והעליתם את עצמותי ולא והעליתם אותי, והלשון את עצמותי מורה על רקבון הבשר, ואין זה מדרך הכבוד לצדיקים. . מפני שלא מיחה בכבוד אביו, דקאמרי ליה עבדך אבינו ולא אמר להם מידי ^כבכבר באה דרשה זו לפנינו לעיל ס"פ מקץ בפסוק שלום לעבדך לאבינו (מ"ג כ"ח) ושם פרשנוה, יעו"ש וצרף לכאן.
ודע כי בסוגיא כאן סמוך לדרשה זו שלפנינו איתא עוד דרשה בזה הלשון, ואמר רב יהודה אמר רב ואיתימא רבי חמא ב"ר חנינא, מפני מה מת יוסף קודם לאחיו, מפני שהנהיג עצמו ברבנות, ע"כ. ולא נתבאר תכונת וענין הנהגתו זאת, במה ואיך הנהיג עצמו ברבנות. וראיתי בפדר"א פ' כ"ט כתב, דלכן נענש יוסף בהתקצרות החיים לעשר שנים מאחיו [כי הוא מת בן מאה ועשר ואחיו חיו מאה ועשרים שנה, ואמנם לא נתבאר לי מקור למספר זה משנות חיי אחיו] מפני ששמע מאחיו עשר פעמים שאמרו לו על יעקב עבדך אבינו ולא אמר להם מידי [ואע"פ שבכתוב מבואר רק חמש פעמים מאמר זה (פעם אחת בס"פ מקץ וד' פעמים בר"פ ויגש), אך הוא שמע ה' פעמים מהם וה' פעמים מהמליץ שביניהם)
והנה לפי באור זה קשה טובא שהרי הדורש הזה, רב יהודה בשם רב, הוא עצמו ס"ל בדרשה שלפנינו דעבור עון זה נענש שנקרא עצמות בחייו, ואיך זה חוזר ואומר דעבור עון זה נענש בעונש אחר, בקצור ימים.
ולכן נראה עיקר גירסת הגמרא בדרשה זו בברכות נ"ה א', אמר רבי חמא ב"ר חנינא, ולא רב יהודה אמר רב, ולפי"ז ניחא ששני חכמים דורשים דרשות מיוחדות, זה בכה וזה בכה.
ויש להוסיף עוד, דלכן לא ניחא לי' לר' חמא בדרשה שלפנינו דנענש בזה שנקרא עצמות, משום דכיון דהוא עצמו קרא כן עליו אין בזה פחיתות הכבוד כל כך.
ומה שהכריח בכלל להפדר"א לפרש ענין הנהגת הרבנות של יוסף באופן זה משמיעת תאר עבד ליעקב, ולא סתם הנהגה ברבנות בכלל, אשר בזה לכאורה היה יותר מתבאר יחס העונש מקיצור ימים ע"פ מ"ש באבות הרבנות מקברת בעליה – י"ל משום שדרשו במ"ר ר"פ שמות עה"פ ויוסף הי' במצרים, ללמדך שאע"פ שזכה יוסף למלכות בכ"ז לא נתגאה על אחיו ועל בית אביו, וכשם שהיה קטן בעיניו מתחלה כשהיה עבד במצרים כך היה קטן בעיניו אחר שהיה מלך, ע"כ. הרי מבואר ההיפך שלא נהג עצמו ברבנות בכלל, לכן ההכרח לפרש שחטא רק בזה ששמע מאחיו שאמרו לפניו על יעקב עבדך אבינו ולא אמר להם מידי, ודו"ק. [סוטה י"ג א']

והעליתם את עצמותי. י"מ כי כל שבט העלה לשבטו שבט ראובן עצמות ראובן וכן כולם:
@99סליק ספר בראשית

סליק פרשת ויחי. וסליק ספר בראשית.

פקד יפקד אלהים. פי' כמנין פקו"ד יחסר הבורא מן הגלות שלכם נבא עליהם שלא יהיו במצרים כי אם רד"ו שני' הרי לך שחסר הקב"ה מן השעבוד קץ שנים כמנין פקו"ד יפקוד אלהים ול' יפקוד יתפרש כמו ולא נפקד ממנו איש. אמנם קשיא לי כי מצאתי פקד חסר וי"ו ונראה דאי אמרינן יש אם למקרא ניחא:

ומ"מ העלו גם עצמות יתר האחים, ר' להלן (שמות יג, יט) רש"י ד"ה והעליתם את עצמתי מזה אתכם: למדנו שאף עצמות כל השבטים העלו עמהן, שנאמר "אתכם". ור' גם "תורה תמימה" לספר שמות (יג, כ אות עד). (פ' בשלח תשמ"ז)

"...פקד יפקד אלהים אתכם". מכאן שתודעת הגלות, שחייבים לעבוד במצרים היתה חזקה וברורה, שאם לא כן, למה לא עזבו את מצרים מיד עם גמר הרעב, ולפחות אחר מות יוסף. שאם לא תאמר כן, נופלת כל תורת הגאולה שצריכה השתדלות דתתאי. (פ' ויחי תשנ"ב) ור' מש"כ למעלה (מז, ד).

ויחנטו אותו. הרופאים:

ויישם - כמו ויושם. וכן: וייקץ נח כמו ויוקץ. מן (ישב) (נ"א שוב) ויושב. מן יצא המוצאים. היא מוצאת. מן ירד והורד המשכן.

ויחנטו אותו ויישם בארון. באותו הארון שהיתה החנטה בו הניחו עצמותיו ולא קברוהו בקרקע ובזה נודע הארון לדורות שנא' ויקח משה את עצמות יוסף: חסלת פרשת ויחי: סליק ספר בראשית בעזר העושה כל בימים ששת

ויחנטו ב' בפרשה ויחנטו את ישראל ויחנטו את יוסף כדאיתא בכתובות דיספד יספדוניה דדלה ידלוניה בשביל שחנט את אביו חנטוהו גם כן. ויישם בארון. כדי שיהא מצוי להם בצאתם משם:

ויחנטו אתו. שלא יתקלקל:

ויישם: היל"ל ויוּשַׂם, וכמוהו על בשר אדם לא יִיסךְ (שמות ל' ל"ב), ונ"ל שהם מבנין התפעל רפה, שענינו כענין הנפעל, והם במקום אִתְּשָם, אִתְּסָךּ בארמית, ועיין שמות ט' י"ח.

ויישם בארון. כתב ר' אברהם הב' קמוצה פי' בארון הידוע שהכין לעצמו:

ויישם. במקרא כ"י כתוב בגליון ויושם כתיב ויישם ק' וכן מצאתי בס' שכתב ר' אברם חיוג עכ"ל וגם בחומש קדמון מאד כתוב ויושם בארון במצרים ויישם ק' וחילוף ויושם לפניו לאכול ויישם כתיב ויושם ק' ע"פ. ואולם בספרים אחרים כתוב וקרי בשני יודי"ן וכ"כ ן' עזרא ורד"ק וחזקוני והכי נדרש בס' הזוהר כאן ובפרשת ויקהל דף רי"ד וגם הרמ"ה כתב מלא תרין יודי"ן חד קרי חירק וחד לא קרי:

וימת יוסף בן מאה ועשר שנים. יוסף קבר ליעקב אביו וקבל שכרו במי שגדול משניהם הוא משה רבינו ע"ה שנתעסק בעצמותיו שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו, ודרשו רבותינו ז"ל מה עשה משה נטל טס אחד והטילו בנילוס וכתב עליו עלה שור עלה שור, ואמר לו, יוסף יוסף אחיך נגאלים והשכינה מעכבת בעדך וענני הכבוד מעכבים בעדך אם רצונך להגלות ולעלות עלה ואם לאו נקיים אנו משבועתך, לפי שהמצריים רצו להצניעו שלא ימצאוהו אחיו לעולם ועשו לו ארון של מתכת ונתנוהו בנילוס וזהו שכתוב ויישם בארון במצרים, גם משה רבינו ע"ה שנתעסק ביוסף קבל שכרו בגדול ממנו זה הקב"ה שנאמר (דברים לד) ויקבור אותו בגי, ומכאן למדנו שכל המשתדל במצות לעשותם יש לו שכר גדול ועקב רב, אם בחייו פעולתו הטובה תביא פריה ממרחק ואם במותו שכרו אתו, בספר שאינו נמחק יוחק, וע"כ יתחייב אדם שיעשה המצות בזריזות לא בעצלתים לא לכבוד עצמו רק לכבוד שמים, לעבוד עבודת ה' יתעלה ולשמור משמרתו ולהשתעשע בתורתו להתחזק בתוחלתו, כענין שכתוב (תהלים קל) יחל ישראל אל ה' מעתה ועד עולם, וכתיב (תהלים לא) חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה', ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו, בטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור עולמים.
סליק ספר בראשית

וישם. שם אותו בארון אחד מהאנשים ולא הזכירו והנה שרשו ישם. והנה ישם ושום שני שרשים בעניין אחד כמו שכתב החכם אבן עזרא ויתכן שיהיה וישם שב אל יוסף. והרצון שהוא שם עצמו בארון ע"י שליח צוהו על זה כמו אז יבנה שלמה.

ויישם בארון. כדי שיהיה מצוי לנשאו כשיפקד אותם הק"ב לטובה:

ויישם בארון אבל לא נקבר שהרי עתידין היו להעלותו.

"וימת יוסף בן מאה ועשר שנים". וקשה לי, שהרי כבר נאמר למעלה (פס' כב) "ויחי יוסף מאה ועשר שנים", כלו' שבסופן מת, הרי שאחד משני הפסוקים מיותר. ובראש ספר שמות, חוזר הכתוב פעם שלישית על מות יוסף (שמות א, ו) "וימת יוסף וכל אחיו". אך בעוד ששם איזכורו של יוסף מובן, אולי משום שמותו איפשר את תחילת השיעבוד, הרי כאן צריך עיון. (פ' ויחי תש"ס)

ויחנטו אותו וגו'. עיין מ"ש ע"פ נשיא אלהים, ומנהג הקדמונים לעשות האבות אלוהות — ועיין פ' ויגש ע"פ כל אשר יאמר לכם תעשו, ודברי רז"ל במס' ע"ז שיוסף הוא סראפיס Serapis אליל המצריים וראיתי בדברי ר"ס ע"ת דברים מסכימים מאד לדעת זה שהיו אלילי הגוים האבות הנעבדים בעבור הטובות שגמלו להם וההמצאות שהמציאו (כדעת קצת מחכמי יון) ואלה דבריו "ועל דרך פשט המקראות, אומר אני שלא היה להם אלוה לא מצד גלגל המזלות וכו' ולא וכו' אלא מצד הטובה, שכל מי שמטיב להם, היה אצלם ראוי לעבדו.... וזה הטעם הצאן.... ומזה הטעם המלכים עצמם עושים אלוהות — ומענינים אלה מוכיח הנביא את ישראל, כי אמרה אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי וגו' כלומר הכחות העליונים, או בני אדם, וזה היה מנהג מצרים ואמונתם.... על כן אשר הוצאתיך, (ארזי לבנון ד' כ"ג ע"ב) — ועל דברת יוסף וסראפיס, זאת הוסיף, כי הלשון השגור בפי כל המחברים הוא Serapis סֵראפיס בצרי, ובכן היה מקום להתפלא כיצד חז"ל ישנו שמו, וזה אולי יביא לחשוד בהם שאמרו כך לקיים דרשתם שסר והפיס וכו', ועתה בוא וראה כי אמת דבריהם, כי פורפיריו הקדמון הבקי בעניני מצרים לעילא מן כלהון, כותב תמיד Sarapis סַראַפיס, עיין — Eus. prep. Evan. Vol. l. 182. גם חכמים גדולים כשחתרו למצוא מקור השם הניחו שתהיה קריאתו סַר-אפיס ויתחלק לב' אלה החלקים הכל כדברי רבותינו, שהרי Jablonski כתב שיתחלק סַר-אַפִיס -Sar (מדת נילוס) ויש שפירשוהו מוציא לאור משפט, כי הוא שופט הנשמות, ראה Guignaut. Relig. de l' antiq. I. 818.- וגם על היות יוסף ע"ה הוא בעצמו סראפיס כדברי רבותינו, לא חסר מי שיסכים לדבריהם, הגם שלא ידע מדברי רבותינו, והוא Julius Firmicus maternus שכתב שיוסף הוא סראפיס, אלא שפירש סראפיס, בנה של שרה — עיין D. Argonna lst. della teol. ll. 29. — וכן Spondanus תרגם סראפיס מושיע הארץ והוא תרגום צפנת פענח לדעת קצת, וכוונתם לקבוץ המאכל שצוה יוסף באוצרות מצרים, וזהו טעם שאמרו רבותינו שסראפיס הוא יוסף ובלבד שנמצא אותו מצוייר באיפה על ראשו כמ"ש במסכת ע"ז והוא דשקל גריווא וקא כייל — ויש מי שכתב נגד המונח הזה Lochmann. Dissertatio adversus eos qui credunt Serapidem esse Josephum. — ומהראיות שהביא כי אלו עשו אותו אלוה לא היו מניחים אותו במקום שנקבר רק היו טומנים אותו בקברי המלכים הנודעים בשם פיראמידי, עיין Basnage Hist. des Juif. Vl. p. 491. — והפלא שרבותינו הקדימו התשובה וספרו מפי קבלתם שהיה יוסף קבור בקברי המלכים, והיא דעת רבי נתן בסוטה שאמר בקברנית של מלכים היה קבור, הלך משה ועמד וכו' (סוטה די"ג) — ואצלי גם מאמרם שהטילו אותו בנילוס, גם הוא מקביל לדעתם היות הוא האלוה סראפיס, ועיין פ' ויישם בארון במצרים, כי לשון מצרים מסכים עם תרגום יונתן שתרגם נילוס, אלא שחוץ מההסכמה בחומריות הענין ר"ל בהתאחדות מצרים ונילוס, הנה יש בקבורתו במצרים או נילוס רמז גדול להיותו סראפיס, כי היום נתבאר כמעט באופן בלתי ספק, כי סראפיס ואוזיריס שניהם אחד, ומאוזיריס ידענו כי כנגדו בעולם החומרי נהר נילוס, והוא בעצמו נקרא נילוס העליון הרוחני (כמו שהיסוד שהוא יוסף העליון נקרא נהר היוצא מעדן להשקות את הגן, וזה מהדמיונות הנפלאים) וגם זה השיגו רבותינו ע"ה כשאמרו אחרי הכות ה' את היאור, לפיכך היאור תחלה, לפי שהמצרים היו עובדים ליאור.... אמר הקב"ה אכה אלהיו לפניו ואחר עמו וכו' — והוא היה נודע אצל היונים ורומיים בשם יוניס המצרי, וכן שרר Tibullus
« Te propter nullos tellus tua postulati ombres
« Arida nec fluvio supplicat herla JOVI.

בארון - נקבר בארץ. כי עתידים היו להעלותו בארון. כששבת מהם אף וחרון. ועברו ירדן. בשמחה ורון. חבצלת השרון. ונחסל ויחי. אשפוך את שיחי. להודי ושבחי. לאמץ את כחי. השב נדחי. ואם אבד נצחי. מבטן גוחי. ירח ניחוחי. מבור רק שלחי. דברים עד תומם. הספר נחסל. מפי רב דמם. עד כי הוא סלסל. לוחות המרומם. איש עניו פסל. ובראש אלה שמות. יסוד החכמות. לאוילים ראמות. את צור ראש אומות. ילביש מאמות. לו שארית חמות. יבנה הנשמות. חרושות כשדמות. יהיה מערמות. עפר החומות. ואבנים שלימות. כולם מתאימות. כפרת אשמות. נפשות העגומות. יבנה בחומות. בהר ממקומות. ולא יעלו במות חלבי הבהמות.

ויישם בארון. שם אותו אחד. והנה השרש ישם. על משקל וייצר. ויאמר רבי יונה המדקדק כי החירק תחת שורק והוא רחוק בעיני.

ויישם בארון במצרים. לא קברו אותו ומן השמים היתה סיבה כדי שיכירו את הארון בצאתם ממצרים. וכ״כ הספורנו:

בארון: אשר הכין לו להיות שם עד צאת בני ישראל מארץ מצרים, עיין שמות י"ג י"ט, ויהושע כ"ד ל"ב. וקלער' וראז' הביאו בזה מנהג המצרים לתת מתיהם בארון עץ, שהיו גונזים מתחת לארץ, והיה המת נשאר שם מעומד, כאשר כתב הירודוט, וכאשר ראה גם Thevenot, ובארון מחוץ היה חקוק תאר פני המת, והיה הארון מעצי שקמים (Sicomori) שהמצרים קוראים ְתֵאָנה של פרעה; ויש ג"כ ארונות של אבן, וכל זה איננו ענין לכאן, כי הגניזה ההיא היתה לעולם, והיתה במקום קבורה שלנו; אבל ארונו של יוסף לא היה אלא לפקדון עד צאתם משם.

תם ונשלם ספר בראשית תהלה ליוצר בראשית

והעליתם את עצמותי מזה אתכם. יודע היה שכל גופי השבטים יעלו ולפיכך אמר אתכם אבל עם עצמו היה ירא לפי שהוא גדול ויקברוהו מצרים בכבוד גדול וירא שמה יניחוהו שיאמרו הרי הוא נקבר בכבוד:

ויישם כמו ויושם על משקל על בשר אדם לא יוסך.

"ויישם בארון במצרים". ר' רשב"ם, ראב"ע וחזקוני. ומשום מה אין מפנים לאמור לעיל (כד, לג) "ויישם לפניו". (פ' ויחי תשנ"ד)

וראש המדברים בהתאחדות אוזירי ונילוס הוא. Plutarco ואחר שידענו זה, נבין כיצד אמרו שיוסף הושלך בנילוס, כי שניהם ראוים זה לזה, ושניהם רומזים לדבר אחד — ולא בלבד השיגו רבותינו באלהות נילוס החומרי, אבל גם בנילוס העליון הרוחני אף ע"פ שאין דבריהם מבוארים כל כך, אלא שעל ידי תרגום יונתן שזכרנו יתחוורו הדברים, והוא מה שפירשו על ומצרים נוסע אחריהם, שהכוונה לשרו של מצרים — ואם כנים הדברים שכתב פלוטארקו שנילוס היו קוראים אותו איגיפתוס Egyptus או איזה שיהיה משמות מצרים בל' מצרים. ואחר שידענו שאוזיריס Osiris הוא נילוס העליון, נכנסנו בהבנת אומרם כי מצרים כנוי לשרו של מצרים, כי הוא נילוס למטה, והוא אוזירי למעלה כמו שהנהר היוצא מעדן הוא למטה נהר, ולמעלה הוא יוסף — וכמו שנילוס ואוזירי נקראו על שם המדינה, מצרים או איגיפטוס כן היסוד או הנהר המקביל לשניהם, נקרא ציון והכל אחד, באחדות נורא ונשגב, כאשר ירגיש כל קורא אפילו בהשקפה כל דהו — ולא זו בלבד, אלא שלדעת קצת, סראפיס הוא -Osiris וצורתו השור או העגל (ואחריו טעו ישראל במדבר, ועשו להם עגל מסכה) ומי לא ידע כי השור סימן ליוסף, על שם בכור שורו — ושור היה מצוייר על דגלו — גם שור כנוי ליסוד עולם בחכמה הפנימית, והוא יוסף.

וטעם בארון. בקמצות הבי"ת הוא שהכין לנפשו:

ותשלם מלאכת ספר ראשון והוא ספר בריאת עולם והיחס:

בארון הב׳‎ בקמץ ללמדך שבחייו בחרוהו לו והכינוהו. בכל שאר האבות לא נזכר הארון. שלימא סדרא דפרשת ויחי נשלם ספר בראשית בעזרת השם.

ויישם בארון במצרים. בתרגום המיוחס ליונתן, תרגם במצרים, בנילוס ע"פי קבלתם ז"ל ששמו ארונו של יוסף בנהר נילוס, ועתה בא ואראך איך צדקו יחדיו קבלת חז"ל ותרגום יונתן, כי ידענו מפי עד נאמן בלשון וקורות מצרים הוא פלוטארקו שהיה כותב ספריו בזמן התנאים, שמימי קדם היה נהר נילוס נקרא בשם איגיפטוס, ר"ל בשם מצרים — ומצאתי אחרון חביב, ויקר, הוא שאמפולליון הצרפתי (שהחכים עד להפליא בחכמת מצרים, ופתר הכתב והלשון החקוק על המצבות שלא ידענו שחרו) שכתב כדברים האלה, המורים באצבע איך לא לחנם קורא לנהר בשם המדינה — "לפי המורגל, העמקים והנחלים שבו מתהלכים מימי הנהר, הם עשוים כדמות עריסה, ובעמק ירוצו מימי הנהר — לא כאלה נהר מצרים ונהפוך הוא, כי קו ינטה באלכסון מצרים כלו, הלוך וגבוה בצורה שקערורית, ועל גבה סדק ארוך ועמוק, והוא משכב ומושב נהר נילוס כשהמים שפלים, ובהנשאם מדי שנה בשנה יעלו וישטחו סביב סביב, באופן כי מצרים איננו רק משכב ומושב נהר נילוס, ראה (מצרים לשאמפולליון פיג'אך.5)

חסלת פרשת ויחי
נשלם ספר בראשית בעזרת האל יתברך:

ויאמר אנכי אעשה כדברך. וכה"א וישבע יוסף את בני ישראל [לאמר] פקד יפקד אלהים אתכם והעלתם את עצמתי מזה (בראשית נ כה). אע"פ שידע היה יוסף בעצמו שצדיק גמור הוא. לא קיבל עליו צער מחילות.

היא שנצטוו הכהנים שיטמאו לקרובים הנזכרים בתורה, כי בעבור שמנעם הכתוב מלהטמא למת לכבודם והתיר להם להטמא לקרובים שמא יחשבו שהרשות בידם ואם רצו להטמא יטמאו ואם לא רצו לא יטמאו, גזר להם גזרה וחייב עליהם חיוב, והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו לה יטמא בלומר לאחותו. ולשון ספרא לה יטמא מצוה לא רצה להטמא מטמאין אותו בעל כרחו ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה להטמא לה ודחוהו חכמים וטמאוהו בעל כרחו. וזה בעצמו הוא מצות אבל, כלומר כל איש מישראל חייב להתאבל על קרוביו כלומר ששה מתי מצוה. ולחזק חיוב זה באר אותו בכהן שהוא מוזהר על הטומאה שיטמא על כל פנים כשאר ישראל כדי שלא יתלש דין האבלות. וכבר התבאר שאבלות יום ראשון דאורייתא. ובבאור אמרו במועד קטן (דף י"ד:) אינו נוהג אבלות ברגל אי אבלות דמעיקרא היא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. הנה כבר התבאר שחיוב אבילות הוא מצות עשה. אמנם ביום ראשון לבד והשאר דרבנן, ואפילו הכהן חייב לנהוג אבלות ביום ראשון ויטמא לקרוביו והבן זה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת מועד קטן ובמסכת ברכות ובכתובות ובספרא פרשת אמור אל הכהנים, והחיוב בזה שנתחייב בה להטמא לקרוביו אין הנשים חייבות בה, כי מי שהוזהר מהטמא לזולת הקרובים הוא נצטוה שיטמא לקרובים, אבל הכהנות שלא הוזהרו מטומאת מת, כמו שיתבאר במקומו, כן לא צוו להטמא, אבל תנהגנה אבלות וברשותן להטמא, ודע זה. (אמור, הלכות אבל פ"א):

ויברך את יוסף וגו'. בזוה"ק (ויחי רכז:) בהאי קרא אית לאסתכלא ביה ויברך את יוסף דלא אשכחן הכא ברכה דבריך ליה ליוסף אלא לבנוי וכו'. אמר ר' יוסי את דייקא כתיב את יוסף ברכתא דבנוי הוה וכד אתברכאן בנוי איהו מתברך דברכתא דבנוי דבר נש ברכתיה איהי וכו'. וכן איתא בזוה"ק (בלק קפז:) כיון דבריך לאלין נערים ליוסף בריך דהא לא יכלו לאתברכא אלא מגו יוסף ומגו דאיהו בטמירו ולא אתחזי לאתגלאה כתיב בטמירו כו'. היינו כי מנשה ואפרים נכללים בו ביוסף, כמו שמצינו בכל מקום שנמנה יוסף בין השבטים שוב אין נמנים אפרים ומנשה לשנים כי נכללים ביוסף. וכדאיתא בספר מי השלוח (ח"א פרשת וישלח ד"ה וזהו סדר השבטים) השתנות מניניהם של השבטים בששה עשר מקומות, ולא נמנה אפרים ומנשה לשנים רק בזה המקום שיוסף ולוי היו נכללים ביעקב ולא נמנו בין השבטים, ששם נמנה במקומם אפרים ומנשה. אבל בזה המקום שיוסף נמנה, שוב אינם נמנים אפרים ומנשה, רק שם נמנה לוי. כי אלו שני הארות יוסף ולוי צריכין תמיד זה לזה. שהארת יוסף רומז על הקוסטא דחיותא הנשאר בישראל אף בכל ההסתרות, כענין שנמצא בכל פרט נפש שנשאר בו בלילה קוסטא דחיותא, כדאיתא בזוה"ק (לך פג.), וכך הוא יוסף הצדיק הקוסטא דחיותא של הכלל ישראל. אכן כל פעולת הקוסטא דחיותא הוא רק למען שיכיר האדם את עצמו בבקר כשיעור משנתו^קנזכמבואר לעיל פרשת וישב אות ה: ובאמת נשאר גם אז קוסטא דחיותא אף בשעת שינה, מרזא דאילנא דחיי, כדאיתא בזוה"ק (לך פג.) שאם יעיר האדם משנתו יכיר את עצמו שאינו בריה חדשה, רק לא נפסקה מאתו כח החיים שלו אף רגע אחד. כי כן הוא דרך סטרא דקדושה, שבמקום אשר תשכון פעם אחת לא תפסק משם לגמרי. ואף שנראה שנפסקה, מ"מ נשאר קוסטא דחיותא בתמידות בלי הפסק. וזהו דכתיב (הושע ה׳:ט״ו) אלך אשובה אל מקומי וגו' אלכה ואשובה לא נאמר רק אלך אשובה, לרמז בזה, שכל ההליכה היא רק אגב, אבל ישוב מיד למקומו הראשון, מאחר שכבר שכן שם ישכון עוד הפעם שם. משמע מזה, שאף בשינה יש לאדם חיבור באילנא דחיי.. אבל מכל מקום צריך האדם מי שיעורר ויקיץ אותו, וזה המעורר והמקיץ הוא לוי. הגם שנשאר תמיד בישראל אף בכל ההסתרות קוסטא דחיותא שינעור תמיד, מכל מקום בלתי עבודה יכול ח"ו גם זאת הנקודה הנקראת קוסטא דחיותא להתעלם, רק על ידי עבודה אזי נתחזקה זאת הקוסטא דחיותא להתפשט בכל הגוף, לעורר ולהקיץ אותו לבל ירדם, ולוי מרמז על זאת העבודה. לכן בכל מקום שנמנה יוסף נחשב גם לוי עמו, כי דוקא על ידי שניהם ביחד יתכן בישראל כל השלימות. כי כמו שלא היה מועיל כלום הקוסטא דחיותא בלתי עבודה, כך לא היה מועיל עבודה בלתי הקוסטא דחיותא. אמנם על ידי הארת יוסף הצדיק והארת לוי יש בכחם של ישראל להתעורר ולהקיץ עצמם מכל מיני הסתרות^קנחכמבואר לעיל פרשה זו אות לז.. ואיתא עוד שם, אמר ר' אלעזר ויברך את יוסף, את דייקא דבריך לאת קיימא רזא דברית דנטר יוסף וכו'. היינו כי הטובה אשר באה מהשי"ת היא מתפשטת מהתחלת הצינור, וצריך מתחלה למלאות את הצינור ואחר כך יתכן שיבוא התפשטות. ויוסף הוא הצינור, כי הוא מדת יסוד המשפיע כנודע. וזהו ויברך את יוסף, כלומר ההתפשטות של מדת יוסף. כי השי"ת כששולח חיים דרך צינור צריך הצינור בעצמו ששולח על ידו החיים גם כן להיות חי ומלא ברכה^קנטכמבואר בלשון זה במי השלוח ח"א פרשת וישב ד"ה וירד ויהודה עיי"ש., ואחר כך יתכן לו להשפיע להלן לכל התפשטותי' שיהיו מלאים ומשפיעים חיים:

איתא בחזקוני למה מת יוסף קודם לאחיו משום שחנט את אביו עד כאן עיין שם. והוא תמוה למה נענש על זה הלא כבוד הוא שעושים כן למלכים. ויש לומר דהנה איתא שני טעמים למה היו ימי דוד רק שבעים שנה. טעם אחד דאדם הראשון נתן לו במתנה שבעים שנה משנותיו. טעם שני הואיל ונחסרו שנות יעקב ויוסף שמתו קודם שנות אבותם ושנים אלו הם שבעים ונתנו לדוד. אך זה תליא אם אמרינן דיעקב לא מת אם כן קשה למה מת יוסף קודם זמנו דאין לומר בשביל שנתן משנותיו לדוד לתשלום שבעים שנה הלא יעקב לא מת. והנה בגמרא מקשה אי אמרינן דיעקב לא מת וכי בחנם חנטו אותו. והשתא יבוארו שפיר דברי החזקוני הנזכר לעיל. דהואיל ויוסף חנט את אביו מזה מוכח דיעקב מת כקושית הגמרא הנזכר לעיל. ועל כרחך צריך לומר דסבר יוסף דיעקב מת. אם כן גם הוא הוצרך למות קודם שיגיע לימי אבותיו כדי להשלים השבעים שנים לדוד:

דברו נא באזני פרעה, וקשה למה לא דיבר בעצמו, וי"ל בעבור בגדי אבלות שהי' לבוש ואין לבא אל המלך בלבוש שק:

ויעשו בניו לו כן כאשר ציום, פירש"י שציום שבני בניו לא ישאוהו מפני שהם מבנות כנען, וקשה למ"ד תאומות נולדו עם השבטים הרי לא נשאו כנעניות ולמ"ד שלא נולדו תאומות הלא שמעון עכ"פ נשא דינה אחותו ולמה לא ישאו בניו ואולי מפני שגם היא קראה הכתוב כנענית בשביל שנבעלה לכנעני כדכתיב שאול בן הכנענית אבל קשה להאי מ"ד איך מלאן לבן לישא כנעניות אחר שאבותיהם אברהם ויצחק הזהירו כ"כ ע"ז ועוד הרי אפי' יהודה דכתיב בי' וירא שם יהודה בת איש כנעני מסקינן דלאו כנעני ממש קאמר אלא תגר, הר"ר יעקב:

אבי השביעני בקברי וגו' ועתה אעלה נא ואקברה את אבי ואשובה, לשון ועתה וגם ואשובה מיותר והנה לכאורה השבועה עצמה נראה כמורד כי איך יכול להשביע והוא אינו ברשותו של עצמו ואולי לא יאבה פרעה, אך כי כן השביע אאע"ה את עבדו ואם לא תאבה האשה וכו' אלקי' ישלח מלאכו וכן הי' באמת אם לא הי' במקרה נס, הי' נס נגלה ע"י מלאך שהי' מוליך רבקה ע"כר מביתה כי דברי הנביא לא ישובו ריקם וא"כ יעקב אבינו השביעני ודבריו לא ישובו ריקם, ורוח מאת ד' יבוא וישאני לשם ואז לא אדע אם בידי לשוב ע"כ אם ברשותך אלך ואז אשובה:

ויבכו אותו ע' יום, כנגד ע' נפשות שירדו מצרימה, ואולי כ"א מהם בכה יומו עם בניו ובני בניו, מצאתי:

ויעש לאביו אבל שבעת ימי', בירושלמי בעי למילף מכאן אבילות ז' ופריך וכי למדין מקודם מתן תורה עיין תוס' מ"ק כ' ע"א ד"ה מה וכו' והקשני הרב חסיד מהו' בער בלאך זצ"ל דהירושלמי יליף ז' ימי משתה מקודם מתן תורה מלא שבוע זאת עיין תוס' מ"ק ח' ע"ב ד"ה לפי' וכו' עיי"ש, ונלע"ד לפמ"ש רמב"ן בנים אתם לד' אלקיכם לכן לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת כי הבן ההולך אצל אביו אין לצער עליו, ומ"מ בהקדמתו לתורת האדם כ' מ"מ אין ראוי שלא לצער כלל אלא ג' לבכי ז' לאבל וכו' עיי"ש, וא"כ א"ש דודאי ז' ימי משתה ילפינן מק"ו דבן נח אינה מצווה על פריה ורביה ואפ"ה שמח ולא עירב שמחה בשמחה ק"ו לאחר מתן תורה שנצטוינו על פריה ורביה שיש שמחת מצוה, אך באבילות נ"ל קודם מתן תורה לא יקראו בנים למקום יש להתאבל אבל אחר מתן תורה שנקראו בנים למקום הוה סד"א שלא להתאבל כלל, ובזה י"ל מה דכתיב ויראו כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף וגו' כי חשבו יוסף לא יעשה עמהם רעה מטעם ששלחו לו אח"כ עבדי אלקי אביך כי אלהיהם קיים, אך בראותם ויעש לאביו אבל ז' ימים חשבו אלו אנו חשובים כעבדי אלקי' וכבנים לא הי' מתאבל אלא ע"כר ס"ל קודם מתן תורה אין לו דין בני אלקי' ועבדיו ע"כ ויראו כי מת אביהם פי' שהתאבל עליו ע"כ אמרו לו ישטמנו, וישלחו לו אביך ציוה עבדי אלקי אביך דיעקב הוי ס"ל שגם עכשיו אנחנו בנים למקום:

ויעש לאביו אבל שבעת ימים, וקשה הא לא חל עליו אבלות עדיין כיון שלא נקבר ובפרט שגם יוסף עצמו עלה עמו וי"ל דיוסף עמד בגורן האטד לשעה, ואחיו העלו הארון מפני שכל המלכים תלו כתריהם בארונו של יעקב מכיון שראו כתרו של יוסף כדאיתא בסוטה והיו מתפחדים שמא יכבוש שם מלכותם ולא הניחוהו לעלות (ואעפ"כ לא עבר בזה ציווי ובקשת אביו והבטחה שהבטיחו הוא על כך כי אח"כ גמר יוסף עלייתו והלך אחריהם אחר שנתיישבה דעת המלכים וסברו שלא ילך עוד וסייע בקבורה, והרי לא הטיל עליו יעקב רק לסייע במשאו וקבורתו כדכתיב ונשאתני וקברתני אבל לא שישא הוא דוקא בכל הדרך, דלא כתיב אלא ונשאתני ממצרים, ולא כתיב עד ארץ כנען, והרי קיים יוסף את הכל, ואולי לטעם זה אמר יעקב כן שידע כ"ז שלא יניחוהו המלכים:

וישב יוסף מצרימה, ר' יצחק אמר הלך והציץ באותו הבור אמר ר' תנחומא הוא לא נתכוון אלא לש"ש והם לא כן אלא לו ישטמנו יוסף ופי' ביפ"ת שנתכוון לש"ש לברך במקום שנעשה לו נס ויל"ד במאי טעו האחים שחשדו את יוסף ולא דנוהו לכף זכות שהיה לו לברך במקום שנעשה לו נס, גם ליישב הפסוקי' ששלחו האחים אליו שא נא לפשע עבדי אלקי אביך מדוע תארו עצמן בכאן בתואר עבדי אלקי אביך דוקא ועיי' פרש"י תו יל"ד בתשובת יוסף התחת אלקי' אנכי ותרגם אונקלס דחלא דה' אנא כלומר ירא שמי' אני מה רצה בתואר הזה תו יל"ד אמרו ואתם חשבתם עלי רעה, אלקים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב תיבת כיום הזה מיותר, י"ל דמבואר ר"פ הרואה דאניסא דרבי' כולי עלמא מברכין ואדיחיד הוא מברך וכ"ע לא, ומבואר בש"ע דניסא דרבי' היינו של כל ישראל, וזה אינו בפחות מס' רבוא, והנה בהצלת יוסף נעשה נס ליעקב ולכל ביתו בשני דברי' חדא שניצולו מהרעב כמו שאמר יוסף בעצמו בפ' ויגש וישלחני אלקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה ועתה לא אתם מכרתם אותי הנה כי האלקי', ועוד נס אחר לפי מה שאמרו חז"ל ראוי' היו יעקב ובניו לירד לגלות מצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרם לו והקדימו יוסף וירד יעקב לשם בכבוד גדול כאביו של מלך, וא"כ הי' החיוב על כל השבטים לברך במקום הבור של יוסף והם לא ברכו שם גם יוסף שנתן לב לברך לא צוה עליהם שיברכו גם הם ויש ליתן על זה ב' טעמי' הא' דלמא דוקא אנס ישראל מברכים והשבטים דנו בעצמן דין ב"נ ולא ברכו ומצינו במדרש ובש"ס כמה פעמים שנהג יוסף כמה חומרות יותר מאחיו והשני י"ל כמ"ש בש"ע הנ"ל דווקא לנס דס' רבוא ישראל מברכי' ואז לא הי' עדיין ס' רבוא אע"ג דקיי"ל במדרש לא מת יעקב עד שראה ס' רבוא ישראל מ"מ הנס שהי' שנתכלכלו בשני רעבון או שלא ירדו בשלשלאות אז עדיין לא הי' ס' רבוא ולא נעשה הנס כ"א ליחידי' ולכן לא ברכו, והנפקותא בין ב' התירוצי' הללו הוא כך דאי הטעם משום שדין ב"נ להם א"כ הם חייבי' מיתה על מכירת יוסף אעפ"י שלבסוף נולד מזה טובה גדולה מ"מ הם חשבו לרעה וב"נ נדוני' על המחשבה אבל לתי' השני יש להם דין ישראל ואינם נדונים על המחשבה והא"ש כשראו כשהציץ יוסף לתוך הבור דאגו וחשבו לו נניח שבירך על הנס מ"מ מדלא צוה עלינו לברך ג"כ ש"מ שנתן לנו דין ב"נ והשתא לו ישטמנו יוסף ע"כ שלחו לו שא נא לפשע עבדי אלקי אביך כי דין ישראל לנו ואנחנו עובדי' לאלקי אביך וע"כ השיב גם הוא התחת אלקים אנכי וכדמתרגם אונקלס דחלא דה' אנא גם אני עובד ה' כמותכם וע"כ אל תיראו ואתם חשבתם עלי רעה אלקים חשבה לטובה ואין אתם נדונים על מחשבה רעה כישראלים, אמנם למען עשה כיום הזה דייקא להחיות עם רב היום הזה הוא דנעשיתם עם רב ס' רבוא ולא מקודם בשעת עיקר הנס ולכן לא צויתי אתכם לברך שעשה נס במקום הזה ודו"ק:

גם בני מכיר בן מנשה וגו', לומר שנתקיימה בחיי יוסף ברכת ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו, שהרי לקטן ראה שילשים ולמנשה לא ראה רק ב' דורות, (ולכך מ"ם סתומה של שילשים רבתי לרמוז על מ"ם סתומה שבאמצע תיבת למרבה המשרה להורות שבזה יבטח שגם לעתיד יגדל ככל מה שרמז יעקב בזה ושיהי' הוא מרבה המשרה דהיינו יושיע ושגם משיח מרבה המשרה גם מבניו, במהרה יבא, אמן:

לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו וגו' י"ל לו משמע לשון הלואי שחפצנו ומשתוקקים שיעשה יוסף כך וכדאיתא כזה בתוספות מגילה ס"פ הקורא עומד אלמלא באל"ף פירושו אלו לא וביו"ד בסוף פי' אלו הי' כזאת ונראה לומר ששלמה המלך ע"ה אמר אם רעב שונאך האכילהו לחם וגו' וד' ישלם לך ואמרו חכז"ל אל תיקרי ישלם לך אלא ישלימנו לך, ויראו אחיו על כי יוסף גמל להם טובה תחת הרעה והאכילם לחם וכלכל אותם שעל ידי זה יומסרו מן השמים להעשות נקמה בהם חלילה לכן אמרו לו ישטמנו הלואי ישטמנו, והשב ישיב לנו אשר גמלנו (מספר ש"מ):

פקד יפקד, חולם של פקד הוא תחת ו' למלאות מספר התיבה כמנין קץ, שרמז להם הקץ כי אליו גילהו יעקב, וזה וישבע יוסף, שלא לגלות לזולתם, וי"מ יפקד מלשון ולא נפקד ממנו איש כלומר פקד שהוא כמנין קץ יחסר ויגרע לכם אלהים ממספר ת' שנה, (ולכך כתב פקד יפקוד ב' פעמים, שפעם הראשון אמרו על אותו הגלות שיקצר גזרת ת' שנה כמנין פקו"ד למהר את הקץ. ובזה כתיב והעלה אתכם מן הארץ הזאת שרמז באצבע על גלות מצרים, ושנית אמרו על סתם הגלות הארוך המר הזה כענין כשמע מצרים יחיל כשמע צור שגם אותו ימהר ויחישנה במהרה בימינו אמן ואמן):

*אביך צוה לפני מותו, יש לפרש דלכך דקדקו לפני מותו דהא תקשה לו למה יעקב לא אמר לו בעצמו אלא שהרי החרימו בניהם על דעת המקום שלא לגלות זה לאביהם ונדר כזה אין לו התרה אלא לדבר מצוה והשבטים שיראו ודנו זה לפקוח נפש אם לא יצווה עליו אביהם שלא ישטום אותם להשיב להם גמולם לכך הי' להם אפשרות להתירו אמנם לאחר שברכם ששום אין בידו לקללם גילו לו וכיון שהי' אז סמוך למותו לא צוה אז יעקב ליוסף שאז אפי' יבטיח לו יוסף ואפי' ישבע לו אינו מועיל שיש לומר שעשה כן להבטיח לאביו לעשות רצונו כדי שלא תטרף דעתו עליו והוא שבועת אונסין ולכך דייקא שצווה כן לפני מותו:

אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי אלקי אביך, יראה לפרש בשעה שרעה גמלוך לא הי' עבדי אלקי אביך כי חטאו לו אך אחיך היו וגמלוך רעה אך עתה כבר שבו על חטאתם לפני אלקים ונעשו עבדי אלוקי אביך, אך דברים שבין אדם לחבירו צריך שירצה את חבירו ע"כ שא גם אתה חטאתם, ולבסוף אמר להם הלא שבתם אל ד' מאהבה ולא רק מיראה וא"כ נתהפכו לזכיות והיינו ואתם חשבתם עלי רעה אלקים חשבה לטובה כי נתהפכו לזכיות ע"כ:

התחת אלקים אני, יש לומר הכי קאמר להם וכי אותי יעמיד השם יתב' להיות אלקים ודיין שלכם לשפטיכם חלילה לי כי אני שליח רחמים ולא שליח דין ואם אולי נתחייבתם עונש שמים הרבה שלוחים למקום ולא אני השליח להרע ומה שהייתם אתם שליח להרע לי למכרני, זה לא היה לשליחות רע, כ"א לפי מחשבתם, אבל אלקים חשבה לטובה להחיות עם רב:

אלקים חשבה לטובה למען עשה כהיום הזה להחיות עם רב, וליישב מה דאמר יעקב מידי אביר יעקב ומשם רועה אבן ישראל ופירש"י משם זכה להיות רועה אב ובנן ישראל וקשה הא מידי אביר יעקב מורה לנו כי לעשות צרכיו נכנס אלא שצורת יעקב הצילו א"כ לא שייך לומר משם זכה לזון אב ובני ישראל, והנה לכאורה יש להתבונן כיון שיוסף לעשות צרכיו נכנס וחשב לעשות עבירות אלא הקב"ה הצילו ע"י צורת יעקב א"כ מ"ט לא נעשה נס כזה לשבטים במכירתם את יוסף שלא יארע מכשול על ידם, ונ"ל מפני שירידת יוסף למצרים הי' מוכרח לשום שארית בארץ ולהחיות עם רב ואלו היו השלוחים לזה רשעים טמאים לא הי' יוכל להיות מרכבה להחיות עם ר"ב גמטריא י"ב הויות כידוע, ואומר אני מפני זה הי' יעקב דואג תמיד שאין הבני' ראוים לברכה או שמא יש פסול במטתו עד שפתחו ואמרו כשם שאין בלבבך אלא א' וכו' היינו משום שיעקב לא ידע שהאחים מכרוהו אלא חשב איזה גונב נפשו' הביאו למצרים וסימנא מילתא כי נמכר לשר הטבחים ויצא לחרות ע"י שר משקים ושר אופים ר"ת טמ"א ט'בחים מ'שקים א'ופים ע"כח עד שלא שמע אחד מבניו שאמרו שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד הי' לבו של יעקב נוקף תמיד והיינו מי יתן טהור מט'מ'א' ט'בחים מ'שקים א'ופים לא אחד שאמרו ד' אחד, מ"מ האמת שהיה שרש המעשה ע"י צדיקים הללו אחי יוסף ולא לבד שלא הי' הקב"ה שולח צורת יעקב לבטל מעשיהם אלא עוד אני אומר כי לא הי' ראוי' הצדיקים לאותו מעשה כלל ולא עלה בלבם אלא כשם שהקב"ה שלח המלאך הממונה על התאוה שיזדקק יהודה לתמר ה"נ שלח המלאך שאמר ליוסף שמעתי אומרים נלכה דותינה הוא המלאך עצמו עורר לבם להתאכזר ולא לשמוע בהתחנוני' אליהם כי שעל ידם ימכר ויהי' סבה להחיות עם רב בקדושה ואומר אני עוד שיוסף עצמו בוודאי הי' ראוי לנקום מאחיו על כל הרעה אשר עשו לולי ידע בנפשו איך הסכים לעשות צרכיו עם אשת אדוניו והקב"ה הצילהו א"כ מ"ט לא נעשה כן לאחיו אלא ע"כ מאת ד' הי' להחיות עם רב וראוי' הם לטובה ולא לרעה, ואומר עוד כי לא היה ראוי יוסף לכנס ולעשות צרכיו אלא המלאך הממונה על התאוה הביאו לכך שיכנס לעשות צרכיו ושתבוא צורת יעקב להצילו כדי שמזה ידון על אחיו להחיות עם רב, והיינו מידי אביר יעקב היתה זאת לו ע"י צורת יעקב כדי שיע"ז משם רועה אבן ישראל כי לולי כן לא הי' רועה אבן ישראל שלא הי' מעלה בדעתו שמאת ד' היתה זאת להם וכנ"ל:

ועתה אל תיראו אלכי אכלכל אתכם, יל"ד למה יראו עוד אחר שכבר פייסום במה שאמר אלקים חשבה לטובה וגו' ועוד מאי אכלכל אתכם משמע מעט לחם לפי הטף וחז"ל למדו מכאן שחזר הרעב למקומו, ושל"ה כ' שיסתפק אדם במועט לשון אכלכל, ונ"ל דהע"ה צוה את שלמה בנו שלא יוריד דם יואב ודם שמעי בשלום שאול ושיעשה חסד עם בני ברזילי הגלעדי שיהי' מאוכלי שולחנו (כדאיתא בהפטורת השבוע) והענין כי יואב צדיק גמור הי' וגם שמעי רבו של שלמה המלך עליו השלום אין ראוי שילכו מהעולם הזה וחטאם כרוך בעקבם ינקום מהם בעה"ז ויבואו לעה"ב נקי מכל חטא, וההיפך בברזילי כי יש אומרים גוי הי' ועכ"פ אחז"ל שטוף בזמה הי' וע"כ שלם לו גמול חסדו בעוה"ז כמו אסיא דר' צדוק (הובא במדרש איכה) והנה האחים דאגו שיוסף ינקום נקמתם בעוה"ז כמו שצווה דוד על יואב ושמעי וע"כ אמר להם שאינם חייבים כי אלקים שלחום וא"כ אדרבא יגיע להם שכר טוב לפעולתם כמשאח"זל אם נאבד ממנו דינר ומצאו עני ומתפרנס ממנו, מתברך זה אם כן גם הם יש להם שכר ונתיראו אולי ירצה יוסף לשלם להם בעה"ז שיהי' מאוכלי שולחנו של מלך כמו לבני ברזילי הגלעדי ע"כ אמר ועתה אל תיראו כי אנוכי לא אתן לכם מותרות ותאוות רבות אלא אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם כדי חיותם כדי שישאר שכרכם לעולם שכלו טוב:

אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם, כ' רבינו בחיי אבל לא אמר בפירוש הנני מוחל, ומשום כן נתחייבו עשרה הרוגי מלכות ע"ש, וצריך טעם מ"ט לא מחל להם בפירוש, נ"ל כי הי' ראוי שיחזרו לארץ ישראל אחרי כלות הרעב שהי' אחר מיתת יעקב ומה להם להתעכב שם, וזה הי' רצונו של יוסף להראות להם פנים לא שוחקות כדי שידעו אעפ"י שלא ינקום מהם אבל אין לבבו שלם עמהם, כדי לחזור לא"י וכן עשה ר"ח לרב שלא מחל לו כדי שיסע משם למקום אחר עין מג"א סי' תר"ו סק"ד ע"ש, ומ"מ לא הועיל וע"כ לא דיבר עמהם כלל מהעלאת עצמותיו עד סמוך למותו ממש כי חשב אולי עוד ישובו בחיים חיותו, ע"כ כתיב הנה אנכי מת וא"כ אחרי מותי בודאי שוב לא תשובו מעצמכם עד כי פקד יפקוד אלקי' אתכם אז והעליתם את עצמותי מזה:

וינחם אותם, פירש"י שלא יאמרו מצרים כת של בחורים ראה ונשתבח בהם היש אח הורג את אחיו, שוב פירש"י על פי ש"ס מגילה ומה עשרה נרות לא יוכלו לכבות נר אחד, נר אחד היאך יכול לכבות עשרה נרות ושניהם א' כי בודאי אין ללמוד ק"ו אם עשרה רצחנים לא יוכלו להתגבר על א' כי הלא יכול להיות ששוב נתגבר הוא והרג כולם וכן הא דשמא יאמרו מצרים כת בחורים ראה וגו' אינה טענה לנחם אותם כ"א בהורגם בחרבו אבל המלך יכול לחשוב מחשבות ולסבב סיבות להמיתם כמו אוריה החתי לפני המלך, אשר סבב סיבות להרוג אותו בחרב בני עמון, אך אם בחרב אדם ימיתם וקשה בעיני הקב"ה להציל אותם מבעל בחירה ואלו המיתו האחים את יוסף בפגעו בם מיד, לא הי' ניצול, כ"א יעשה נס שלא בטבע שיעשה אוצרו שיש כמו שנעשה צואר של מרע"ה וניצל מחרב פרעה וזה רחוק, א"כ להמית בחרב א"א כי יאמרו במצרים כת בחורים ראה וגו' וע"כ א"א אלא לסבב להם מיתה ע"י ערמימיות והקב"ה מפיר מחשבות ערומים וקל וחומר מעשרה שהפיר הקב"ה מחשבותם, אדרבה ע"י השלכה לבור נעשה מלך א"כ כש"כ נר אחד אינו יכול לכבית בערמימותו עשרה נרות:

וישבע יוסף את בני ישראל, וכו' ולא כתיב רק השבועה ובפ' בשלח כתיב כי השבע השביע פירש"י שישבעו לבניהם, וכאן לא הזכיר זה, נ"ל עח"י מ"ש ש"ך בי"ד סי' רל"ב ס"ק ל"א ע"ש והענין במתניתין תנן נודרים לאונסים ואפי' בשבועה אבל במה שאינו מדירו כגון שהאיש אומר אסר עליך פירות והוא מוסיף לאסור עליו אשתו בזה פליגו ב"ש וב"ה והלכה כב"ה להקל, ובירושלמי איתא להוסיף על המשנה דאפי' שבועה וכ' ש"ך מאי קמ"ל הא תנן בהדיא נשבעים ותי' דבמתניתין הוי אמינא שבועה שיאסר כל פירות שבעולם אם אינן של בית המלך והירושלמי מוסיף שנשבע בשם שהם של בית המלך עיי"ש ונסתפקתי אם נאמר גבי שבועה אין לך בו אלא חדושו דוקא במה שמשביעו אבל אם מוסיף יותר ממה שהשביעו בזה גם ב"ה מודה לב"ש שמה שמוסיף צריך לקיים או דלמא גם בזה סבר ב"ה להקל והלכה כמותו, והנה נ"ל יוסף לא השביע אלא השבטים עצמם ולא בניהם על זה וע"י אותה ההוספה נתחייבו, ומשו"ה לא נזדקקו ישראל לעצמות יוסף כי חשבו שהשבועה מחמת אונס בטילה ומרע"ה כיון ההלכה ע"כ הזכיר ויקח משה את עצמות יוסף כי השבע השביע נראה השבע יוסף לא כתיב אלא מה שהשביע הוא אותם, לא זה שהוסיפו הם עצמם:

ויראו כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף וגו' ויאמר התחת אלקים אני, דחלא דה' אנא נקדים דכתיב את צום הרביעי וגו' ואת צום השביעי זה ג' תשרי שנהרג בו גדליהו בן אחיקם ללמדך שקשה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו, מקשים הא במקום אחר אמרי' יותר משריפת בית אלקינו דכתיב במיתת צדיקים הנני יוסיף להפליא העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבונים תסתתר, ונלע"ד עפ"י דאמרינן שם פ"ק דר"ה שאני ט"ב דנכפלו בו צרות הקשו תוס' הא גם בי"ז בתמוז אירעו בו דברים ותי' תוס' בט' באב הוכפלה אחת פעמים שנחרבו בו ב' בתי מקדשות, והנה כפל הענין חכמת חכמיו ובינת נבוניו יש לפרש כך כמבואר אצלינו במק"א כל זמן שהאב או הרב קיים אין ניכר גדולת הבן והתלמיד כמו כל זמן שהשמש זורח אין אור לבנה וככבים ניכרת כלל וכשנסתר הצדיקים כביאת השמש זרחה שמשן של תלמידים והם מרגישים בעצמם תוס' קדושה, ואמנם בעוו"ה אם שקעה שמש וככבים אינם מזהירי' ולא מצהירי' כדמצינו ביום סילוקו של אליהו נתמעטו נבואת הנביאי' א"כ הוה צרה כפולה והיינו ואבדה חכמת חכמיו היינו הרב החכם נסתלק ובינת נבונים היינו תלמידים שהבינו דבר מתוך דבריו בחייו גם הוא נסתתר ונשאר העולם חושך בעוו"ה הוה צרה כפולה, והנה אמת הדבר הזה כי קשה סילוקן של צדיקים יותר משריפת בית אלקינו אך לא ידענו רק שיום סילוקן קשה יותר משריפת בית אחד אבל לא משני בתים ובאותו יום נשרפו שני בתים, קמ"ל הכא עכ"פ שוה מיתת צדיקים כשריפת שני בתי המקדש והרי גם בזה צרה כפולה היינו אבידת חכמת חכמיו ובינת נבונים נסתתר:

אלקי' חשבה לטובה, יש לפרש שאמר להם יפה דנתם אותי לכו ונהרגהו או נמכרנו כי אתם חשבתם שהוצאתי דבה רעה וחייבתם אותי בדין ואין עליכם אשם כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, אך האלקי' חשבה לטובה שהיתה כוונתי לטובה דאי לאו הכי לא שמני שליח להחיות עם רב נמצא שנינו צודקי':

ויאמר פרעה עלה וקבור את אביך כאשר השביעך. היינו, כי מן השבועה היה מתירא, שהרי שבועה הוא בשם, והאומות קורין להשי"ת אלהא דאלהא כדאיתא בשלהי מנחות (קו.), היינו שאומרים שהש"י אינו משגיח על עוה"ז. אבל כשמזכירין להם השם הם מתיראים לגרום להוציא שם שמים לבטלה, כדאיתא בגמ' (מגילה ג.) אפילו על מזיקין דלמא משקרי, גמירי דלא מפקי שם שמים לבטלה, וכן אין גורמים להוציא שם שמים לבטלה, וכן איתא בגמ' (נדרים ח.) מנין שנשבעין לקיים את המצות וכו', זה הכל הוא הטעם, כי על ידי שבועה הם מתיראים לבטל את האדם שלא יגרמו להוציא שם שמים לבטלה. ולזה נמי מצינו בגמ' (קדושין פא.) אשבעיה דנפיק מיניה נפק מיניה כי עמודא דנורא:

וירא יושב הארץ הכנעני. הנה הענין שנאמר כאן השם הויה שלא היה כסדר ו'י'ה'ה' שרומז על דין, כי לאחר מיתת יעקב התחיל השעבוד. וזהו וירא יושב הארץ הכנעני וגו', היינו שראו אשר אחר שיתבררו ישראל בשעבוד הגלות אזי ידין את עמו, ויקיים גם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי וגו' (לך טו). וזהו שאמרו אבל כבד זה למצרים, היינו שאמרו שהאבל כבד הזה הוא למצרים, כי לאחר שיתבררו ישראל למפרע אזי ידין השי"ת את כל המעיקים אותם. והנה מענין הזה היה החשש לאחי יוסף ג"כ בזה שאמרו, לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו. היינו לא שחשדו אותו ח"ו שינקם מהם, אלא שהיו יראים שלא יהיה נחשב עליהם מכירת יוסף לחטא, מאחר שיתברר יוסף במצרים למפרע שלא חטא מאומה א"כ מדוע צערו אותו בחנם. אולם יוסף השיב להם, אל תיראו וגו' אלהים חשבה לטובה, היינו כי המשא ומתן שעוסק השי"ת עמכם אינו כמו עם האומות, וכל מה שעשיתם אלהים חשבה לטובה^ריזכמבואר במי השלוח ח"א פרשת כי תשא ד"ה ויאמר אליו: אך אף בעת שאחד מישראל יחטא גם החטא לא יהיה כמעשה האומות והוא שלא יגיע רק משפה ולחוץ ועומק לבו יהיה נקשר ונדבק בהש"י. ומבואר לעיל פרשת ויגש אות כב: ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים וגו'. להבין הענין מה חידש להם יוסף בדברו זאת, האם כל השבטים לא ידעו זאת שבאמת לא נעשה דבר מבלעדי רצון השי"ת והשגחתו, אמנם כונת יוסף בזה הוא לנחם אותם ולדבר על לבם, שבאמת כוונו הם לעומק רצון השי"ת, ועל ידם יצא לפועל רצונו ית'. כי באמת עתיד הקב"ה לברר את ישראל שכל חטאם לא היה רק כענין דאיתא בש"ס (נזיר כג.) אשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה ושתתה יין צריכה סליחה וה' יסלח לה. שאף כי לא חטאה כלל בעומק מכ"ז צריכה סליחה, מפני שבהיקף דעתה חטאה. וכן הם כל חטאי ישראל כאוכלי פגה, שבעומק אין בהם עון אשר חטא, אכן שלא המתינו עד עת ועשו קודם הזמן וכו'. אבל לעכו"ם לא יברר השי"ת כלל, רק כאשר עשו במחשך מעשיהם כן בחשך שמם יכוסה לעדי עד.:

אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וגו'. ואמר אאמו"ר הרב הגאון הקדוש זצללה"ה אכלכל מורה על שתי פעמים כל, וזהו אכלכל אתכם. והענין הוא, כי מתיבת אכלכל נמשך שפע ופרנסה, ועל זה רומז שתי פעמים כל. כל ראשון מורה על צעקת התפלה של האדם שתצא מגודל היראה והפחד במסירת נפש לגמרי, וכל השני רומז על השפעתו ית' שהוא משפיע לעומת זאת הצעקה והתפלה גם כן באין שיעור. ואלו שתי פעמים כל נקראים יחוד קב"ה ושכינתיה, ונקראים נמי זכור ושמור. שמור, היינו הצמצומים שהאדם מצמצם את עצמו מחמת יראה, וזכור מורה על השפעתו ית'. וזהו דכתיב (בראשית מ״ז:י״ב) ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו לחם לפי הטף. היינו לפי היראה והקדושה שנוטף בלב האדם, לפי שיעור זה באה גם כן השפעתו ית' מצד מדתו של יוסף הצדיק הוא מדת יסוד שנקרא כל וכדמתרגמינן דאחיד בשמיא ובארעא:

וישבע יוסף את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלהים אתכם וגו'. איתא במדרש רבה (ויחי צז) שלשה סימנים מסר להם מי שימנה מהם זקנים ויבוא בשם המפורש ובלשון פקד יפקד. הנה פקד יפקד מורה שירגיש הפקודה בלבו, והיינו שהרג את המצרי, כי זה המצרי היה עיקר החיים מהמצריים כמבואר^רכבמבואר בבית יעקב שמות פרשת שמות אות מז: כמו שמשה רבנו הרג את המצרי שלא בזמנו, כדאיתא כדאיתא בזוה"ק וכו'. שזה המצרי היה שורש הגלות, שהוא היה עיקר המעיק לישראל. והזדמן לו השי"ת למשה ששלא מדעת יהרוג אותו וכו'. עיי"ש כל העניין, ועיין עוד שם אות כו.. יבוא בשם המפורש, הוא שבתחלה דבר לפרעה שיתן להם יום אחד למנוחה כדאיתא במדרש רבה (שמות א) כי באם לאו לא יהיה ביכלתם אף להתפלל על הגאולה, כי לזה נצרך ישוב הדעת שיבין תוכן הצרה להתפלל עליה. וימנה זקנים, היינו שיראה לכם את התנשאותכם למען תבינו גודל צערכם כמו שנתבאר לעיל: