Commento su Ecclesiaste 11:6

בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְגוֹ'. אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה בְיַלְדוּתְךָ, לְמַד תּוֹרָה בְזִּקְנוּתְךָ אִם הָיוּ לְךָ תַּלְמִידִים בְּיַלְדּוּתְךָ, יִהְיוּ לְךָ תַלְמִידִים בְּזִקְנוּתְךָ נָשָׂאתָ אִשָּׁה בַת בָּנִים בְּיַלְדּוּתְךָ תִּשָּׂא בַת בָּנִים בְּזִקְּנוּתְךָ. עָשִּׂיתָ צְדָקָה בְיַלְדּוּתְךָ, עֲשֵׂה צְדָקָה בְזִקְנוּתְךָ:

בבוקר. לכן בבוקר זרע שדך, וגם בערב אל תנח ידך מן הזריעה, רוצה לומר בכל עת תזרע שדך ולא תמתין על הרוח:

יכשר. מלשון כשר וטוב:

בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אִם זָרַעְתָּ בְּבַכִיר זְרַע בְּאָפִיל, שֶׁאֵין אַתְּ יוֹדֵעַ אֵיזֶה מִתְקַיֵּם לְךָ אִם הַבָּכִיר וְאִם הָאָפִיל. כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשַׁר הֲזֶה אוֹ זֶה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר נָשָׂאתָ אִשָּׁה בְּיַלְדוּתְךָ וּמֵתָה, תִּשָֹּׂא בְּזִקְנוּתְךָ. הָיוּ לְךָ בָּנִים בְּיַלְדוּתְךָ, יִהְיוּ לְךָ בָּנִים בְּזִקְנוּתְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ זֶה. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי עֲקִיבָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה בְּנַעֲרוּתְךָ לְמַד בְּזִקְנוּתְךָ, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ אֵי זוֹ תּוֹרָה מִתְקַיֶּמֶת, אִם שֶׁל נַעֲרוּתְךָ אִם שֶׁל זִקְנוּתְךָ, וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים. וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר שְׁנֵים עָשָׂר אֲלָפִים תַּלְמִידִים הָיוּ לִי מִגְּבַת וְעַד אַנְטִיפְרַס וְכֻלָּן מֵתוּ בְּחַיַּי בֵּין פֶּסַח לַעֲצֶרֶת, וּבַסּוֹף הֶעֱמִידוּ לִי שִׁבְעָה, וְאֵלּוּ הֵן: רַבִּי יְהוּדָה, וְרַבִּי נְחֶמְיָה, וְרַבִּי מֵאִיר, וְרַבִּי יוֹסֵי, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, וְרַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר. אָמַר לָהֶם הָרִאשׁוֹנִים לֹא מֵתוּ אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה עֵינֵיהֶם צָרָה בַּתּוֹרָה זֶה לָזֶה, אַתֶּם לֹא תִהְיוּ כֵן, מִיָּד עָמְדוּ וּמִלְּאוּ כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל תּוֹרָה. רַבִּי נָתָן [נ״א] כֹּהֵן פָּתַר קְרָיָיא בָּאִשָּׁה, אִם לָקַחְתָּ אִשָּׁה בְּנַעֲרוּתְךָ לְקַח בְּזִקְנוּתְךָ, לָמָּה אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵיזֶה בָּנִים מִתְקַיְּמִין לְךָ, אִם שֶׁל נַעֲרוּתְךָ אִם שֶׁל זִקְנוּתְךָ, אִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים.

בבקר זרע וגו'. תניא. ר' יהושע אומר, נשא אדם אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו ^כגבמ"ר פסוק זה הובא מאמר זה וגרס נשא אדם אשה בילדותו ומתה, ופשוט שבגמ' חסרה מלה זו "ומתה", וחדוש על המפרשים והמגיהים שלא הגיהו ולא העירו מזה. אמנם א"ל דכיון דאמר לקמן היו לו בנים בילדותו יהיה לו בנים בזקנותו א"כ ע"כ ישא אשה בת בנים בזקנותו אף אם אשתו הראשונה לא מתה. וכן מורה לשון המ"ר שם דאמר ר' נתן פתר קריא באשה אם לקחת אשה בנערותך לקח בזקנותך למה אינך יודע איזה בנים מתקיימים לך אם של נערותך אם של זקנותך ואם שניהם כאחד טובים, הרי להדיא דהטעם של לקיחת אשה בזקנותו הוא משום בנים וכמ"ש וע' רש"י. , היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו, כי אינך יודע איזה יכשר הזה או זה, אם שניהם כאחד טובים ^כדוכתבו הפוסקים (אה"ע סי' א') דאין חיוב זה אלא מדרבנן, אבל מדאורייתא מכיון שקיים אדם פו"ר פטור מלהוסיף עוד. .
(יבמות ס"ב ב')

בבוקר זרע זרעך. בעודך בימי בחרותך תרא' לזרוע זרעך ולעסוק במצות. וגם לערב דהיינו עד זקנה ושיבה:

בבקר. ענינו תמיד על שני הפירושים ותי״ו תנח לשון נקבה בעבור היו״ד והענין אל תניח ידיך מן הזרע כי מצאנו מלת הניח יוצא׳ לשני פעלים:

אל תנח ידך. אין כאן מלת את אבל בפסוק שלמעלה בסימן ז' יש מלת את כמ"ש שם ובשניהם מלת ידן בלא יו"ד אחר דל"ת:

בבקר זרע את זרעך וגו'. יש לדקדק דהול"ל בבקר זרע ולערב אל תנח וכו' ואפשר דרמז להשיא אשה לבנו סמוך לפרקו ובני בנים הרי הם כבנים וגדול המעשה וז"ש בבקר זרע שתשיא את בניך בפרקן בעוד שאתה גם כן רך בשנים וז"ש בבקר. ולערב אל תנח אתה בעצמך מלישא אשה ולהוליד כמ"ש רז"ל ודוק היטב:

בבקר זרע את זרעך. רז"ל דרשוהו עה"ת. ואפשר לרמוז דעל ידי תלמוד תורה מכניע קליפת זבוב כמ"ש לעיל ולכן ר"ת בבקר זרע את זרעך בגימטריא זבוב דהלימוד מהני לבטלה:

בבקר וכו' רז"ל דרשו על הבנים ואפשר לפי דרכנו בקודם שהוא זריעו' מצות ומ"ט ואמר בבקר הוא בבחרות זרע זרעך מצות ומ"ט ואל תאמר כי בעת הזקנה יוכשרו יותר מעשיך ואם עסקת בבחרות אל תנח ידך בערב הזקנה באמור כי די לך מה שיגעת כי אינך יודע איזה יכשר אם של בחרות כי אז הכנעת תוקף יצרך או אם טוב הוא מה שבזקנה שהם מעשים יותר נקיים מחלאת פניות או אם שניה' כא' כלומר התחברותם אלו עם אלו כא' הם טובים מש"כ כל כת לעצמה ועוד כי גם שמעשה הזקנה טוב משל בחרות הלא טוב הוא הרגל עצמך מהבחרות שיהיה כהכנה אל ימי הזקנה כגגם שאין אור מעשה הבחרות מאיר בעצם כאור מעשה זקנה לא יבצר מהיות הכנה ואמשול לך משל למה"ד לאור בקר שבין עלות השחר ליציאת השמש כי למה סמוך לעלות השחר לא תנץ החמה אך היא להכין לעיני האדם שיוכל לסבול אור השמש ולא תכהין עיניו מראות אחר החשך אור השמש וזה מאמרנו בסדר תפלתנו המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים שהוא כי מאיר בדרך רחמים על ידי הדרגה ולא מזריח השמש מיד אחר עלות השחר וזה יאמר ומתוק האו' הוא אור בקר שהוא ערב ומתקבל וטוב לעיני' שלא תכהינה שהוא הכנה לראות את השמש שלא היו יכולים לראות את השמש אם לא על ידי האור ההוא כן הנה מצות שקודם ימי הזקנה קודם תבא הרוח עם שאין זריחת אורם רב הם הכנה אל אור הגדול כשמש של מצות שבימי הזקנה:

כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשַׁר. אִם תַּלְמִידִים וּבָנִים שֶׁבְּיַלְדּוּתְךָ יִתְקַיְּמוּ לְךָ, אוֹ שֶׁמָּא לֹא יִתְקַיְּמוּ אֶלָּא שֶׁבְּזִקְנוּתְךָ. מָצִינוּ בְרַבִּי עֲקִיבָא, שֶׁהָיוּ לוֹ כ"ד אֶלֶף תַּלְמִידִים מִגַּבַּת וְעַד אַנְטִיפְרַס, וְכֻלָּן מֵתוּ מִפֶּסַח וְעַד עֲצֶרֶת, וּבָא אֵצֶל רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבַּדָּרוֹם. וּשְׁנָאָהּ לָהֶם. וּלְעִנְיַן הַבָּנִים מָצִינוּ בְאִבְצָן: "וּשְׁלשִׁים בָּנוֹת שִׁלַּח הַחוּצָה וּשְׁלשִׁים בָּנוֹת הֵבִיא לְבָנָיו", וְכֻלָּם מֵתוּ בְחַיָּיו. וּבְזִקְנוּתוֹ הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד וְנִתְקַיֵּם לוֹ:

כי אינך יודע. ולא תוכל לדעת איזה הזריעה יהיה כשר וטוב אם זה של בוקר או זה של ערב, ואפשר יהיו שניהם יחד טובים זה כזה:

בבקר זרע וגו'. רבי עקיבא אומר, היו לו לאדם תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו שנאמר בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך ^כהמפרש זרעך בכנוי לתלמידים, וכמו שדרשו בספרי פ' ואתחנן ושננתם לבניך אלו תלמידיך, וכן באלישע הוא אומר (מלכים ב ב׳:ג׳) ויצאו בני הנביאים, ודרשו וכי בני הנביאים היו והלא תלמידים היו אלא מכאן לתלמידים שקרויים בנים, וכן מצינו בחזקיהו שלמד תורה לישראל וקראם בנים כמש"נ (דברי הימים ב כ״ט:י״א) בני עתה אל תשלו, וכנגד זה מצינו שהרב נקרא אב כמו באלישע שקרא לאליהו אבי אבי (מלכים ב ב׳:י״ב), וכן מבואר בסנהדרין י"ט ב' כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו. ויש להסביר ענין יחס שמות אב ובן לרב ותלמיד ע"פ הכתוב בפ' בראשית הוא היה אבי יושב אהל ומקנה, אבי כל תופש כנור ועוגב, שפירושו הוא המציא ענין ישיבת אהלים ומקנה וכן המציא חכמת הנגינה בכלי זמר, ומבואר מזה דמי שממציא איזה דבר חכמה וידיעה נקרא אב לה, וממילא מי שמקבל ממנו למוד אותו הדבר הרי הוא אליו ביחס בן, ולכן כל תלמיד המקבל מרבו דבר חכמה וידיעה שבלעדו היתה חסרה לו נקרא הרב בשם אב מפני שהוא הממציא להתלמיד והתלמיד בשם בן, וע"ע קצת מענין זה במו"נ ח"א פ"א. .
(שם שם)

אל תנח ידך. אפי' אם הרשעת בילדותך. או שכבר למדת תור' הרבה בילדותך. מ"מ אל תנח ידך בזקנותך. כי אינך וכו':

בבקר זרע וגו׳. רבי אליעזר אומר, זרעת בבכיר – זרע באפיל, כי אינך יודע איזה יכשר, הזה או זה, שאין אתה יודע איזה מתקיים לך אם הבכיר או האפיל ^כובכיר מלשון בִּכּוּר, והוא ברביעה ראשונה, ואפיל הוא רביעה שניה המאוחרת מלשון כי אפילות הנה, וכמ"ש בברכות י"ח ב' דלפעמים נגזרה רעה על רביעה ראשונה וטובה על רביעה שניה ולפעמים להיפך. .
(מ"ר)

בבקר זרע וגו'. רבי ישמעאל אומר, אם למדת תורה בנערותך למוד בזקנותך, כי אינך יודע איזה יכשר, שאין אתה יודע איזה תורה מתקיימת אם של נערותך אם של זקנותך ואם שניהם כאחד טובים ^כזכי יש מעלה בתורת הילדות כמ"ש באבות הלומד ילד דומה לכותב על נייר לבן וכו', וכן ידוע דגירסא דינקותא נזכרת היטב, וכנגד זה יש מעלה בתורת הזקנה כמ"ש ת"ח כל שמזקינין דעתן מתיישבת עליהן וכל מה שלומד אז הוי בדעה רחבה ומבוררת, וא"כ אין אתה יודע איזו מעלה מכרעת, ואם שניהם כאחד טובים, כלומר שצריך לתכלית קיום למוד התורה לשתי המעלות של שתי התקופות, ולכן אחוז בשתיהן, וזהו בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך וכדמפרש. .
(שם)

בבקר זרע וגו׳. רבי יהושע אומר, אם בא עני אצלך בשחרית – תן לו, בערבית – תן לו, שאי אתה יודע איזה מהן הקב"ה כותב עליך, הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים ^כחדריש זרע זרעך על צדקה, ע"ש הכתוב זרעו לכם לצדקה, ויכול להיות שבשחרית לא היתה כונתך טובה ורצויה כמו בערבית, או דאיירי בשני עניים, ויכול להיות שאחד היה עני שאינו הגון ואין זכות הנתינה רבה. ולפ"ז א"ש מה דמסיים ואם שניהם כאחד טובים, היינו שניהם הגונים דקאי על העניים ולא על המתנות. .
(שם)