Commento su Esodo 14:34

וידבר. מדרך האמת אין ראוי למשכיל לחשוב על מעשה השם למה עשה כן. כי כל מעשיו בחכמה וחכמת האדם כאין נגדו. והזכרתי זה בעבור שתראה בזו הפרשה שצוה השם שישובו אחורנית דרך ערמה. כדי שיצא פרעה וירדוף אחריהם ויטבע בים. ומחשבות השם עמוקות:

לאמר. הלמ"ד דגושה:

וידבר ה׳ אל משה לאמר.

ד״א כי גאה גאה. גאני וגאתיו, גאני על הים, שנאמר ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל (שמות יד יט), וגאתיו בשירה.

וישובו ויחנו לפני פי החירות. ושמעתי רמז שצריך להתיישב ולחנות קודם שיוציא פיו לחירות לדבר ככל העולה על רוחו.
(עמלה של תורה א')

וישם את הים לחרבה ויבקעו המים. להבין ענין הנס מקריעת ים סוף למה נקרא זאת נס, הלא משה רבינו וגם כל ישראל הכירו מפורש שכמו שהשי"ת ברא את הים כן יכול לבקוע ולהוביש אותו, כי באמת כל הנסים המה רק לפני דעת האדם שהוא מורגל בהנהגת הטבע. אבל לפני מי שמכיר מפורש הכרת השי"ת למה נקרא זאת נס, אכן עומק הענין בזה כמו שנתבאר בחלק ראשון ובחלק זה (יהושע ד"ה ויהי) שמשה רבינו בקע את הים שישראל יהיו מנושאים על כל התאות שבעולם הזה שיוכלו להתגבר עליהם ולעבור בחרבה, כי השי"ת הכניס כל העונג בדברי תורה, וישראל יגיעו לכל הטובות על ידי שיבחרו בדברי תורה ולא על ידי עניני עולם הזה.

וישבו. לַאֲחוֹרֵיהֶם, לְצַד מִצְרַיִם הָיוּ מְקָרְבִין כָּל יוֹם הַשְּׁלִישִׁי, כְּדֵי לְהַטְעוֹת אֶת פַּרְעֹה שֶׁיֹּאמַר תּוֹעִים הֵם בַּדֶּרֶךְ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'":

פי החירות. הוא הנקרא פני החירות ונקרא כן בעבור שהפה בפנים. והוא שם מקום:

לפני בעל צפון. הוא נשאר מכל אלהי מצרים כו', ויש לנו ליתן טעם למה נשארה זו יותר משאר אלהות, ונראה מזה שהיו להן הרבה עבודה זרות שעבדו להרבה מזלות כי כל מזל יש לו כח והשפעה על איזו ענין מיוחד, ובעל צפון היינו הע"ז אשר חשבו כי ממנו יושפע להם זהב ורב פנינים כמ"ש (איוב לז כב) מצפון זהב יאתה, והשאיר הקב"ה דווקא ע"ז זו להטעותם שיאמרו שע"ז זו תתבע עלבונם על מה שנטלו ישראל ממונם שלא כדין, כי בכל שאר המכות הצדיק פרעה את הדין עליו לומר שבדין באו עליו ובדין לקו גם שרי מעלה שלהם, אבל הממון חשב פרעה שלא בצדק ולא במשפט נטלו ישראל ממונם ע"כ נשאר בעל צפון שיאמרו קשה יראתם ויתבע מן ישראל ממונם שהשאילום, וז"ש ויהפך לבב פרעה וגו' פירש"י בשביל ממונם שהשאילום, ומה שאמרו כי שלחנו את ישראל מעבדנו לפי שכל מה שקנה עבד קנה רבו ועיקר דבריו היה בעבור הממון, ותלה פרעה דבריו במה שראה שנשאר בעל צפון מכל אלהי מצרים.

נכחו ב' במס' דין ואידך כי נכחו יצא ביחזקאל מה התם בשער שנכנס לא יצא כדכתיב לא ישוב דרך השער אשר בא בו כי נכחו יצא אף כאן פרעה וחילו הדרך אשר נכנסו בים לא יצאו בו אלא מצד אחר כדאיתא בפסחים שאמרו ישראל כמו שאנו עולין מצד זה כך הם עולים מצד אחר אמר הקב''ה לים ופלטן לצד שיצאו בו ישראל:

דבר וגו' וישובו וגו'. הנה כל רואה יקהה בזה למה יצטרך ה' להערים חם ושלום על הדבר והוא עשה יעשה כל אשר יחפוץ בלב פרעה לרדוף:

לפני פי החירת. נגדו. ולא על פי החירת. ויבואר עוד להלן ט׳:

לפני פי החירות: דעת יאסט (Allgemeine Geschichte I. 90) שהיא עיר Heroopolis (קרוב לסועז Suez) כי פי בלשון מצרי הוא כמו ה"א הידיעה, ומלת ??? ביוני עיר, ודעת Jablonski עיין באוצר גיז' עמוד 1102.

הוא פיתום ועכשיו נקרא פי החירות על שם שנעשו שם בני חורין. במכילת' ושמעתי לפי שבאותו מקום היה עבודת כוכבים שלא היה מניח עבד לברוח ממצרים כמו שכתב רש"י בפסוק אשר הצילו מיד מצרים עד עכשו לא היה עבד יכול לברוח ממצרים שהיתה הארץ מסוגרת לפיכך נקרא שמו פיתום שפירושו פה סתם עכשו שנתבטלה אותה עבודת כוכבים ולא מנעה אותה מלברוח ונתברר למצריים בזה שיצאו מעבדות והם בני חורין ולפיכך לא מנעה אותן כמנהגה קראו שמו פי החירות במקום פיתום:

וישובו ויחנו לפני פי החירות. צוה הקב"ה שישובו לאחוריהם כלפי מצרים לפני פי החירות, הוא פיתום, ונקרא חירות לפי ששם נעשו ישראל בני חורין. ועוד הוסיף לומר לפני בעל צפון, וכל הענינים האלה סבות באשר יתחזק לבם וכן כתוב וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם. והפרשה תבאר בזה ג' סבות, האחד הוא שכתוב ללכת יומם ולילה כדי שיחשבו שהם בורחים וכמו שבארתי, השני הוא שכתוב וישובו ויחנו, צוה להם שישובו לאחוריהם כדי שיאמר פרעה בעבור זה בני ישראל נבוכים הם בארץ ועל כן הם חוזרים כלפי מצרים, והג' הוא שכתוב לפני בעל צפון צוה להם שיקבעו מחנה לפני בעל צפון והיא היתה ע"ג כמו (מלכים ב א׳:ג׳-ד׳) בעל זבוב אלהי עקרון וכן בעל פעור, והיא היא שנשארה מכל אלהי מצרים שנעשו בהם שפטים בליל מכת בכורות, והיה הענין כדי להטעותם וכענין שנאמר (איוב י״ב:כ״ג) משגיא לגוים ויאבדם. ואמר נכחו תחנו על הים, כלומר נוכח בעל צפון ולכן אמר פרעה סגר עליהם המדבר כלומר בכח בעל צפון, ויש בכאן רמז בכתוב ממה שראו על הים.

הוא פיתום כו'. דהא הפסוק רוצה להגיד לנו באיזה גבול היו חונים, ועדיין אין אנו יודעין פי החירות, דלא הוזכר פי החירות במקרא. אלא ודאי הוא פיתום:

שאלות:
למה כפל הסימנים לפני פי החירות, בין מגדל, לפני בעל צפון, מ"ש ויגד למלך מצרים כי ברח העם הלא תחלה שלח אותם מרצונם, ולמה כפל וירדוף, וירדפו מצרים, ומ"ש ובני ישראל יוצאים ביד רמה אין מקומו פה, וסדר הראוי היה וישיגו אותם כל סוס רכב פרעה חונים על הים על פי החירות, וגם הלא לא חנו על הים רק בין מגדול ובין הים. מ"ש כי אשר ראיתם את מצרים וכו' הלא יותר טוב היה שלא יראום לא היום ולא עד עולם:

בעל צפון החרטומים עשאוהו בשעות ידועות למזלות צורת נחשת והוא הגיד כי ברח העם:

הוא פיתום וכו'. פירוש מה שהוא אומר ש"ישובו ויחנו לפני פי החירות" למה במקום הזה דוקא, והוי ליה לומר 'וישבו ויחנו', אלא זה הוא פיתום הנזכר במקום אחר (לעיל א, יא), ונקרא "פי החירות" על שם שנעשו שם בני חורין, ולפיכך אמר ש"ישובו ויחנו לפני פי החירות". כי לכך היה נקרא "פיתום" על שם 'פה סתום', שהיו מצריים עושים בכשפים עד שלא היה עבד יכול לברוח, כמו שפירש לקמן בפרשת יתרו (לקמן יח, ט) אצל "אשר הצילו", ועכשיו שעברו זה המקום נראה שהם בני חורין, והקב"ה אמר להם "וישובו ויחנו לפני פי החירות" כאילו לא יוכלו לעבור פי החירות, וכל זה כדי להטעותם. ואף על גב דכבר עברו פי החירות, היו אומרים מצרים כי פי החירות גרם להם החזרה. אי נמי לא עברו פי החירות, ובאלכסון הלכו, וזהו "וישובו ויחנו":

דבר אל בני ישראל. ר׳ שמעון בן יוחי אומר, כל מקום שנאמר לאמר הרי זו לשעה, ואמרת אליהם לדורות.

ויחנו וכו׳ הוא פיתום וכו׳ הכרחו של רש״י מדכתיב החירות בה״א וידוע דלא שייך ה״א הידוע אלא על מה שידוע ומפורש כבר במקו׳ אחר והרי מקום זה ששמו פי חירות לא נזכר עדיין בשום מקום ומאי החירות לכך מפ׳ דפיתום הוא אלא שנשתנה שמו במקום תום נקרא חירות. ומעתה הוכרח לפ׳ מאי ל׳ פי ומפ׳ שהם ב׳ סלעים וכו׳ והכי אי׳ במכילתא לא משופעו׳ אלא גדודו׳ וכו׳:

לפני בעל צפון. הוא נשאר מכל אלהי מצרים כדי להטעותם דמתוך כך חשב פרעה בלבו אשגה אותם בדרך. אלך ואתגרה בו. והיינו דכתיב ופרעה הקריב. קרב לא נאמר אלא הקריב. שהקריב עצמו לע"ז של בעל צפון:

לפני בעל צפון. פירש"י הוא נשאר מכל אלהי מצרים כדי להטעותם חשב פרעה בלבו הוא מטעה אותן כדי להסכים על גזרתי לאבדם במים אלך ואעבדנו לכך נאמר ופרעה הקריב קרב לא נאמר אלא הקריב מלמד שהקריב קרבן לפניו. ד"א הקריב ישראל לעשות תשובה:

וישובו. איני רוצה שתהיו בדאים שאמרתם דרך ג' ימים ותחזרו וגם שאלתם כליהם על מנת להחזירם ולכך תשובו לעמוד על אמונתכם:

וישבו אין אני רוצה שיחזיקום מצרים בדאים שקבעו להם זמן דרך שלשת ימים נלך במדבר.

וישובו לאחוריהן וכו' צריך לישב אם כן מנין ידע פרעה שלא היו חוזרין למצרים שפי' רש"י אח"כ כיון שראו שאינן חוזרין באו והגידו לפרעה וכו'. וי"ל שלא היו הולכין בדרך הישרה לחזור למצרים וכסבורין האיקטורין שאין דעתן לשוב אלא שטעו:

"...ויחנו לפני פי החירת...לפני בעל צפן נכחו תחנו". ראה מה שכתבתי להלן (כג, יג). (פ' משפטים תשמ"ז)

ויחנו לפני פי החירת. הוּא פִּיתוֹם, וְעַכְשָׁו נִקְרָא פִּי הַחִירֹת עַל שֵׁם שֶׁנַּעֲשׂוּ שָׁם בְּנֵי חֹרִין; וְהֵם שְׁנֵי סְלָעִים גְּבוֹהִים זְקוּפִים וְהַגַּיְא שֶׁבֵּינֵיהֶם קָרוּי פִּי הַסְּלָעִים:

לפני בעל צפון. אמרו. כי חרטומי מצרים עשו בדבר המזלות צורות נחושת. וזהו בעל צפון שלא יוכל עבד לברוח ממצרים לעבור הצורה. ובעבור זה כתוב כי ברח העם. ולפי דעתי בעבור שאמר משה לפרעה דרך שלשת ימים נלך במדבר. נראה לפרעה מדבריו כי ידע משה הדרך אשר ילכו בה אל המקום אשר יזבחו שם. וכאשר שמע פרעה שישראל החלו ללכת דרך המדבר ואחר שהרחיקו שבו אחורנית ללכת דרך אחרת. אז חשב פרעה כי כל מה שדבר משה בערמה היה כי אין דעתו לזבוח כי אם לברוח. כי הבורח ישתבש עליו הדרך ולא ידע אי זה דרך ילך:

מגדול: עיר בגבול צפוני לארץ מצרים והיא נזכרת גם בירמיה מ"ד א' ומ"ו י"ד ויחזקאל כ"ט י' ול' ו'.

הוא נשאר מכל אלהי מצרים. במכילתא דאם לא כן איך קראו אותו בעל כמו הבעלים והעשתרות:

על שם שנעשו שם בני חורין כו'. לפי שבאותו מקום היה עבודת אלילים שלא היה מניח לברוח אפילו עבד, ולכך נקרא פיתום, שהוא נוטריקון פה סתום. ועכשיו נעשו בני חורין שם, ע"י שהקב"ה היה מהפך הכוכב מצרים בשמים, ועכשיו הוא נקרא פי החירות, על שם החירות. ואין להקשות למה לא יהא נקרא חירות, וגם קודם לכן למה לא יהא נקרא סתום, ולמה נקרא פיתום. ומפרש והולך שהיו שני סלעים כו' והגיא שביניהם הוא כמו פה:

אכן בהשכיל במה שקדם לנו בידיעת מדת הבורא כי חפץ למען צדק ישראל הלא זה הדבר אשר דבר ה' במצוה זו שנתחכם לבל יכשלו בהכעסה לבורא ויאמרו דברי ניאוץ שאמרו אחר כך (פסוק יא) המבלי אין קברים וגו' הלא וגו' טוב לנו עבוד את מצרים וגו' ונתחכם ה' ועשה דבר מורגש ומוכר להם כי ה' יעץ על פרעה רעה ומתחכם אליו להוציאו ממצרים לרדוף את ישראל להכבד בו. ומעתה אין מקום לישראל לחוש לפרעה ואדרבה יחילו דרכיו לראות נקמתם בו, ולא הספיק לבורא לומר להם הדברים בפה לבד כי הוא יחזק לב פרעה לרדוף אחריהם כי לא יעשו הדברים בהם רושם ובראות אותו ירעשו ויתנו ראש לשוב אליו ממוראו עליהם, לזה צוה ה' שישובו ויחנו ויעשו מעשה המוכן לרדוף פרעה אחריהם ודבר זה ירגישם ויעשה בהם רושם כי הם הם העושים הכנה בהרגשה רעושה שחזרו לאחוריהם ולחנות במקום מיוחד שממנו יטעה פרעה לרדוף אותם ובזה לא יפחד לבם ובבואו יגל יעקב ישמח ישראל כי יחזה נקם באויבו, ותמצא שאף על פי כן לא הועיל בהחלט. וצא ולמד מה שאמרו בראותו ומזה תקיש מה היו עושים זולת החזרה והבן:

דבר. [זאת שנית] שצוה שישובו ממדבר איתם לצד מצרים ויחנו לפני פי החירות שהוא קרוב למצרים, ומצד אחד היה שם מגדל עוז של מצרים ומצד השני היה הים, ופי החירות ששה שכנו ישראל היה באמצע, ובזה בטח לבו כי ינצחום במלחמה אחר שקרוב לו מגדל עוז ששם יבצר להפילם משם חללים, והם אין להם דרך לנטות ימין ושמאלה כי הים מצד אחד והמגדל מצד השני ומחנה פרעה אחריהם, ג] שיחנו נוכח בעל צפון שהוא אליל מצרים הממונה לפעול רע וכליון והוא נשאר מכל אלילי מצרים, וחשבו שהוא התגבר על אלהי ישראל ובאשר הוא מושל על המדבר לא הניחם ללכת המדברה:

הוא נשאר כו'. דאם לא כן למה דוקא במקום הזה יחנו, אלא כל זה כדי להטעותם לומר כי גדול כח עבודה זרה שלהם, ובכחה יעשו שם מלחמה:

וישובו ויחנו לפני פי החירות. כעין דמויות היו לא משופעות אלא גדודית לא היו תרוטות אלא מוקפות, לא היו עגולות אלא מרובעות, לא היו מעשה אדם, אלא מעשה שמים, ועינים היה להם מפותחות כמין זכר וכמין נקבה דברי ר' אליעזר, ר׳ יהושע אומר החירות מצד אחד ומגדול מצד אחר והים מלפניהם ומצרים מאחריהם.

לפני וכו׳ הוא נשאר וכו׳ דק״ל וכי לא מצא הכתוב שום סימן אחר להודיע המקום אלא בשם הע״ז והרי כתיב לא ישמע וכו׳ ואמרו ז״ל אסור לומר לחבירו שמור לי בצד ע״ז פלונית ולכך משני שבא הכתוב להודיע שזה נשאר להטעות את מצרים שיאמרו קשה יראתם שהציל עצמו והשתא נמי לתכלית זה עצמו צוה להם שישובו ויחנו לפני בעל צפון שהוא הנשאר להטעותם שיאמרו קשה יראתם שמעכבן שאינם יכולים לברוח ובזה וחזקתי וכולי ומ״מ יש למצוא טעם למה השאיר ע״ז זו דוקא וניחא לי במה שראיתי במכילתא פי החירות אין חירות אלא חירותן של ישראל מקום מובחר להם מקום ע״ז שלהם ע״כ נר׳ שע״ז זו היא אותה שעבדו ישראל במצרים כאמרם ז״ל מה אלו עע״ז וכו׳ וי״ל שלכך השאירה הקדוש ב״ה להודיע לישראל חומר עונותם דידוע דק״יל דע״ז של ישראל אינה בטלה עולמית ולרמוז להם דבר זה ביטל ושבר כל הע״ז זולת זו א״נ עשה כן לנסות בזה את ישראל אם היו מושכים את ידיהם מן הע״ז בלב שלם עם היות שהיה להם מקום לטעות שכלם נאבדו חוץ ממנה ולא יעלה על רוחם שזו כחה חלילה ולנסותם טפי נמי צוה אותם שישובו ויחנו כנגדה:

נכחו תחנו על הים. וא"ת היאך אמר להם שיחנו נגד ע"ז והא אמרי' אסור לאדם שיאמר לחבירו שמור לי בצד ע"ז פלונית צ"ע:

נכחו תחנו. תמה להרב רבי יהודה היאך אמר לו שיחנו על הים לפני בעל צפון והא אמרינן אסור לאדם לומר לחבירו המתן לי בצד ע"ז פלונית צ"ע. ולי נראה דדוקא לאדם אבל להקב"ה לא שהרי מצינו שהקב"ה יושב ודן את כל העולם אפילו בשבת ואפילו בר"ה ויום הכפורים אע"פ שלישראל אסור (וכה"ג כתב רש"י ז"ל בר"ה (דף ל' ע"א) ד"ה א"נ דאבני בליליא וכו' ה"מ בנין בני אדם וכו' יע"ש). ועוד נ"ל דעדיין לא נתנה התורה אין לחוש אע"פ שכבר הוא כתובה ומונחת לפני הקב"ה:

לפני פי החירת פרש״‎י הוא פיתום ועכשיו נקרא פי החירות על שם שנעשו שם בני חורין ולא יכלו מצרים להרהר על חירותם של ישראל כדאיתא במדרש: כך היה מנהגם של מצרים כל עבד שהיה בורח מרבו כיון שמגיע על פי החירות הוא פיתום, מיד נעשה בן חורין. ד״‎א לפני פי החירת להטעות את פרעה שיהא סבור נבוכים הם בארץ, ומתחרטים על שיצאו כשהם חוזרין לפני פי החירות שהוא פיתום מקום שעבודם.

פי החירות הוא פיתום וכו' והן ב' סלעים גבוהים וכו' קשה מנא לו י"ל שפיתום הוא כמו פה תם כלומ' פה סלעים המתאים כלו' מכוון זה כנגד זה ולכך אמ' שהם ב' סלעים דהואיל ובשניהם יש לשון פה יש לנו לומ' שהכל אחד. ומה שאמר בעל צפון נשאר מכל אלוהות מצרים נפקא ליה משום דבעל הוא לשון פסל ואליל כמה דאת אמ' את הבעלים ואת העשתרות לכך פירש באופן זה:

לפני בעל צפן. הוּא נִשְׁאַר מִכָּל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם כְּדֵי לְהַטְעוֹתָן, שֶׁיֹּאמְרוּ קָשָׁה יִרְאָתָן, וְעָלָיו פֵּרֵשׁ אִיּוֹב "מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם" (איוב י"ב):

נכחו. באה זו המלה בחירק. כמו אחרי נפלו ורבים ככה:

בעל צפון: נראה כי צפון הוא שם האליל Typhon שהיה אצל המצרים מלאך רע (caco-daemon) ונראה שקראו בשם זה מקומות ארץ בלתי נעבדת אשר בין נילוס ובין ים סוף (I. R. Forster וראז' וגיז'). וזה כדי להטעות את המצרים שיאמרו קשה יראתם (כדברי רש"י) כי כשקרבו אל האליל הרע ההוא תעו בדרכם ונבוכו, ואולי ג"כ כשיראו שחונים במקום ההוא יבינו שאין בדעתם לחוג חג, כי לא היה מקום ראוי לכך, להיותו קדוש לאליל רע.

הוא נשאר מכל אלהי מצרים כו'. ר"ל, אע"פ שכתוב (לעיל יב, יב) ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, מ"מ הוא נשאר וכו':

[ד״א] לפני פי החירות. שכן היה מנהג במצרים כל עבד שבורח מאדוניו כיון שהיה מגיע לחירות היה נעשה בן חורין.

נכחו נכח פי החירות תחנו על הים וכשיבא פרעה יראה דגל שלכם.

בין מגדול. שבו כינס יוסף כל כסף וזהב שבעולם, שנא׳ וילקט יוסף את כל הכסף (בראשית מז יד), ולשם היו האוצרות, ומשם לקחו בני ישראל כסף וזהב לרוב עד מאד.

לפני בעל צפון. בעל צפון נשתייר מכל ע״ז שלהם, כדי לפתות לבן של מצריים, עליו הוא אומר משגיא לגוים ויאבדם שוטח לגוים וינחם (איוב יב כג).

נכחו תחנו על הים. בשביל לפתות לבן של מצרים, ויבואו וירדפו אחריהם ויאמרו בעל צפון עזר להם, והם לא ידעו כי כמוהם יהיו עושיהם כל אשר בוטח בהם.

ובני ישראל יוצאים ביד רמה ותרגומו ובני ישראל נפקין בריש גלי י"ל בזה ע"ד ששמעתי מן אא"ז זללה"ה על תן במדבר הר היינו שהוא תפלה להש"י שיתן הר היינו הריש שהוא חכמה ע"ד ראשית חכמה במדבר היינו בדבור ר"ל שיהיה יחוד דיבור שהוא מלכות סוף כל המדריגות עם חכמה וזהו יחוד יוד ראשונה של הוי"ה עם יוד אחרונה של אדנ"י וזהו סוף מעשה היינו יוד של אדנ"י יתייחד במחשבה תחלה שהוא יוד ראשונה של הוי"ה ואז יהיה גאולה שלימה וזהו שמרמז הפסוק ובני ישראל יוצאים היינו מן הגלות ביד רמה היינו ביוד רמה כמו שאית' בכוונת פותח את ידיך א"ת ידיך אלא יודיך כן נמי י"ל א"ת ביד רמה אלא ביוד רמה היינו שהיוד אחרונה של אדני יתרומם ויתנשא ויתייחד ליוד ראשונה של הוי"ה ב"ה ואז יפקון מן גלותא: וזהו שרימז ג"כ התרגום בריש גלי היינו שהריש שהוא חכמה יתגלה אל הדבור שהוא מלכות והוא יחוד הב' יודי"ן של הוי"ה אדנ"י כנ"ל והבן:

ואמר פרעה. כְּשֶׁיִּשְׁמַע שֶׁהֵם שָׁבִים לַאֲחוֹרֵיהֶם:

דבר אל בנ"י וישובו ויחנו לפני פי החירות וגו'. י"ל דהתוה"ק מרמזת ומורה לנו בזה דרך טובה וישרה בהתנהגות האדם בעת לימוד התורה ובעת התפלה היינו שיתיישב בדעתו ושכלו קודם הלימוד או התפלה. לפני מי הוא עומד. ע"ד דע לפני מי אתה עומד. וכמו שהחסידים הראשונים היו שוהים שעה א' קודם התפלה כדי שיכוונו את לבם למקום. וזהו וישובו ויחנו. ר"ל שיתיישבו בישוב הדעת ויעשו חניה. לפני פי החירות. קודם שעושים חירות. בחי' בן חורין לפיהם:

ואמר פרעה לבני ישראל. כמו אמרי לי:

סגר עליהם המדבר. בעל צפון סגר את המדבר עליהם:

ואמר פרעה וגו'. פירוש כשישוב המגיד הוא יודיעו כל אשר ראו עיניו:

נבוכים הם - לפניהם. כמו נבכי ים. לפיכך שבו אחור שלא ידעו היכן ילכו. כי סגר עליהם המדבר - את דרכם שהוא מקום נחש שרף ועקרב וחיות רעות ודואגים שם מאחריהם. ולפיכך שבו ממקום שהיו חונים באיתם בקצה המדבר ועתה באו בין מגדול ובין הים לחנות על הים והרי נבוכים - נבכי ים לפניהם הרי אין להם מקום לנוס לא לפנים ולא לאחור. נבוכים - סגורים בנבכי ים שלפניהם, כדכתיב: הבאת עד נבכי ים. מבכי נהורת.

נבכים הם בארץ. פי׳ או כי תועים הם בדרך. או כי סגר עליהם המדבר. אינו מניח לילך בקרבו מש״ה חזרו אע״ג שאפשר שיודעים הדרך:

סגר עליהם המדבר: המדבר סגר עליהם את דרכם (רמבמ"ן).

כמו נבכי ים עמק הבכא מבכי נהרות לא הבנתי כונת הרב בזה כי אם היה סובר שמלת נבוכים שרשה נבך על משקל נגועים נגופים איך ערב עמהם עמק הבכא ומבכי נהרות שאין שרשם נבך ועוד שבמכילתא אמרו בהדיא אין נבוכים אלא כמו והעיר שושן נבוכה ששרשה בוך ואם היה סובר שמלת נבוכים שרשה בוך על משקל נכונים ובא השור"ק במקום חול"ם אם כן לא יהיה לה דמיון לא למלת נבכי ים ולא למלת מבכי נהרות ולא למלת הבכא מפני שאין שום אחד מכל אלו שרשו בוך. אבל הנכון אצלי שהרב ז"ל היה סובר שמלת נבוכים ונבכי ים ועמק הבכא ומבכי נהרות כלם מהשנים כי הוא היה מחכמי צרפת האומרים שעלומי העי"ן ועלומי הלמ"ד כלם בעלי שתי אותיות ושרש ויפן פן ושרש ויקם קם וכבר הארכתי בזה בפרשת ואלה שמות. והחכם ראב"ע כתב שמלת נבוכים בשור"ק תחת חול"ם והוא מבניין נפעל כמו נכונים ונו"ן נבכי ים שורש ונראה שדבריו הם כנגד הרב. ואני תמה למה לא יהיה שורש נבכי בכה כדעת רבי יהודה הלוי ויהיה שורש נבוכים ונבכי בך לדעת חכמי צרפת והלא הוא עצמו כתב בספר הדקדוק שלו המחלוקת שבין חכמי צרפת לחכמי ספרד שחכמי ספרד אומרים שאין שרש פחות משלש אותיות וחכמי צרפת אומרים שעלומי העי"ן ונחי הלמ"ד כלם הם מהשניי' ואם כן איך טען על דברי הרב שהוא מחכמי צרפת האומרים שבוך ובכה שרשם בך ואין הפרש בין נבוכים לנבכי ים. גם מה שטען עוד שפי' נבכי ים במעמקי ים ואין לו טעם במקום הזה הנה הרב ז"ל כבר תקן זה באמרו כלואים ומשוקעים שפירושו שמפני שלא ידעו באי זה מקום ילכו והיו כמו הכלואים בתוך הכלא שאין להם מקום לצאת משם וכמו המשוקעים בתוך עמקי ים שאינם יודעים היכן הוא השטח העליון מהי' עד שיתנועעו באותו הצד לצאת מעומק המי' אבל פעמים מתנועעים לצד שפת הים ועומקו לחשבם שהוא הצד העליון מהמים לפיכך כנה אותם נבוכים בשם נבכי ים:

ואמר פרעה. וא"כ ע"י שיראה שחזרו לצד מצרים וחנו במקום סכנה לפני מגדל עז ובמקום צר, א"כ נבוכים הם בארץ ואינם יודעים הדרך והמקום, וממה שחזרו מן המדבר שהלכו לשם בחפזון יומם ולילה יוכיח כי בעל צפון סגר עליהם את המדבר ולא הניחם לכנוס לתוכו:

נבוכים כלואים ומשוקעים. פירוש הכתוב רוצה לומר 'כלואים' הם במדבר שלא ידעו לצאת, אלא שלא מצאנו לשון "נבוכים" בלשון כלואים, הוסיף 'משוקעים', כלומר דהך 'כלואים' רוצה לומר משוקעים, לפי שכל דבר הכלוא הוא משוקע שם. ומצאנו בכל מקום לשון 'נבוכים' בלשון שקוע; "נבכי ים" (איוב לח, טז) "עמק הבכא" (תהלים פד, ז) "מבכי נהרות" (איוב כח, יא). אף שאין אלו דומים זה לזה, דהא "נבכי" הנו"ן שורש, ו"עמק הבכא" אין שם נו"ן כלל (קושית הראב"ע), אבל כבר נתבאר כי רש"י סובר שכיון שעיקר היסוד שלהם הוא שתי אותיות בלבד – אין להשגיח ביסוד הנופל, דהוא נו"ן מחסרי פ"א הפעל, והאל"ף למ"ד הפעל, והוי"ו עי"ן הפועל, וכאשר תסלק היסוד הנופל לפרקים ואז נשארו שוים, לכך יש להביא ראיה מזה על זה, שכולם לשון אחד. וכן תמצא באמת שהם משתוים בלשון, כגון "טוב" ו"יטב" הם שני שרשים והלשון אחד. וזה מפני כי הם מן הגזרות שאינם שלימות, ולפעמים יפלו. וכן "חמם" מגזרת הכפולים, "חום" מעלומי עי"ן, "יחם" מנחי פ"א יו"ד, שלש גזרות והלשון אחד, וכל זה שאינם שלימים, וכן הרבה מענין זה. ולכך אין הרב משגיח בשינוי הגזרה, ומביא ראיה מזה על זה לענין הלשון. וכן תמצא לשון 'רבוי' מנחי ה"א למ"ד ומן הכפולים משתוים, "הרבה ארבה" (בראשית כב, יז) מנחי למ"ד ה"א¹⁶, "רבות בנות עשו חיל" (משלי לא, כט) מן הכפולים¹⁷, וכל זה מפני כי עיקר היסוד הוא שוה. והרי מבואר כי 'חום' נמצא בשלש גזרות והפירוש אחד; תמצא אותו מגזרת נחי עי"ן, ובכפולים, ועוד מן נחי פ"א יו"ד, והכל לשון אחד ופירוש אחד, ולפיכך קבל הרב על עצמו להביא ראיה מזה לזה:

ואמר פרעה. כלומר ויאמר, והוא מגיד מראשית אחרית.

ואמר פרעה לבני ישראל. ואני אשים בלבו של פרעה שיאמר על בני ישראל שהם נבוכים מסוגרים ומעורבבים כמו נבכי ים:

ויאמר פרעה כו'. אמר כי בראותו כי נזורו אחור מהלך יום אחד יאמר פרעה בעד בני ישראל נבוכים הם בארץ כי שבו אחור והנה זו הוראה כי סגר עליהם המדבר כי קרבו נחשים ושרפי המדבר אל קצה המדבר אשר חנו שם ונסגר המדבר בעדם לבלתי יוכלו ליכנס בו וע"כ מפחדם נזורו אחר יהנה לו חכמי פרעה ועבדיו היו נגשים אל המון ישראל נדבר על לבם ראו כי הנה המדבר מלא נחש שרף ועקרב לפניכם מצד א' והים מצד אחר אנה אתם עולים שובו שובו ואטיבה לכם כי לא מלבכם היתה היציאה והנכם בסכנה מוקפים מד' פנות אולי מפחדם הרב כאשר יורה מה שצעקו וייראו מאד ירך לבבם וימשכו אחריו ע"כ אמר הוא יתב' וחזקתי את לב פרעה ורדף כו' בחמת כחו למען יתחזקו ישראל להתאמץ לבלתי תת לב לשוב אליו עוד כי יראו כי כלתה אליהם הרעה מאת פרעה וזהו וחזקתי כו' ורדף כו':

לבני ישראל. עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְכֵן (פסוק יד) "ה' יִלָּחֵם לָכֶם" – עֲלֵיכֶם, (בראשית כ יג) "אִמְרִי לִי אָחִי הוּא" – אִמְרִי עָלַי:

נבוכים. בשורק תחת חולם. כמו לא תעבורי מזה. כי הוא מבנין נפעל. כמו נכונים. והנה נבוכו. והעיר שושן נבוכה. כמו והממלכה נכונה. והטעם כאדם שלא ימצא עצה ולא ידע מה יעשה. ונו"ן נבכי ים שורש. ופירושו מעמקי ים ואין לו טעם במקום הזה:

לבני ישראל. בעד בני ישראל.

נבכים הם. כְּלוּאִים וּמְשֻׁקָּעִים, וּבְלַעַז שירי"ר, כְּמוֹ "נִבְכֵי יָם" (איוב ל"ח), "בְּעֵמֶק הַבָּכָא" (תהילים פ"ד) "מִבְּכִי נְהָרוֹת" (איוב כ"ח).

ויבקע עצי עולה. ר' חייא בר יוסי אמר בשם ר' מישא בשכר בקיעת עצים של עולה זכו בניו ויבקעו המים (שמות יד כא).

סגר עליהם המדבר. שנסגרו עליהם דרכי המדבר ולא ידעו אנה ילכו ואנה יצאו כמו הבורחים:

נבוכים הם בארץ. מעורבבים, כמו והעיר שושן נבוכה (אסתר ג טו).

נבכים הם, כְּלוּאִים הֵם בַּמִּדְבָּר, שֶׁאֵינָן יוֹדְעִין לָצֵאת מִמֶּנּוּ וּלְהֵיכָן יֵלֵכוּ:

ד״א ואמר פרעה. אמר ולא ידע מה אמר בדעתו שמשה הטען ולא היה יודע להיכן מוליכם לכך אמר נבוכים הם בארץ.

תניא בסדר עולם, ניסן שבו יצאו בני ישראל ממצרים, בארבעה עשר שחטו את פסחיהן, ובחמשה עשר יצאו, ומבערב לקו בכורות, ואותו היום ערב שבת היתה, עתה הבן נסעו בערב שבת ובשבת ובאחד בשבת, ובשני בשבת שהוא יום רביעי לנסיעתן התחילו ישראל מתקנין את כליהן ומציעין את בהמתם לצאת, אמרו להם האוקטורין הגיע חקכם לחזור, שנאמר דרך שלשת ימים (נלכה) במדבר (שמות ה ג), מיד עמדו עליהם הכו מהם, פצעו מהם, הלכו להגיד לפרעה, מיד התחילו מחוסרי אמנה לתלוש בשערן ולקרוע כסותן, עד שאמר להם משה מפי הקב״ה נאמר לי שאתם בני חורין.

סגר עליהם המדבר. כיון שראו ישראל הים סוער, והשונא רודף, הפכו להם למדבר לברוח, זימן להם הקב״ה חיות רעות ולא היו מניחות אותם לעבור, כיון שראה פרעה כך, אמר בעל צפון זימן להם חיות רעות ואין מניח אותם לעבור, שנאמר סגר עליהם המדבר. ומנין שסגירה חיה רעה, כתיב בנח ויסגור ה׳ בעדו (בראשית ז יז), אלו חיות רעות שסיבבו את התיבה להציל את נח, שבקשו דור המבול להופכה, וכן כתוב בדניאל אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא (דניאל י כג).

ובני ישראל יוצאים ביד רמה וגו'. היא זרוע ה' ההולכת עם ישראל כמו שאמרו רז"ל יצאו למדבר שכינה עמהם שנאמר וה' הולך לפניהם יומם. ודע כי כשהקב"ה רוצה לעקור אומה ולהשפילה משפיל השר שלה תחלה במרום כמו שאמרו רז"ל אין אומה נופלת אלא אם כן נופל שרה תחלה שנאמר יפקוד ה' על צבא המרום וגו' (ישעיה כד כא) וכשממעט השפע מזה ומרבה לזה או מתבטלין הממונין כשיגיע ממונה אחר לבטלן אז היא מלחמה בין מלכי האדמה זהו שנאמר ותגדל עד צבא השמים ותפל ארצה מן הצבא ומן הכוכבים ותרמסם (דניאל ח י') להודיע כשלקו הממונים למעלה עכ"פ לוקין אותם שהן תחת ממשלתן. ואמרו רז"ל בפסיקתא קל מן שמיא נפל מהו קל אמר רבי יוסי בן חלפתא השר שלו קל היה שמו זהו קל מן שמיא נפל. ודע והאמן כי כשרדף פרעה אחרי ישראל כל המלחמה היתה למעלה ולמטה זהו ויקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים כי שר של מצרים נתחבר עם סמאל ונתוספו לו שש מאות לבד רכב מצרים זהו וכל רכב מצרים ובאו להלחם עם אדנ"י שנאמר ה' ילחם לכם וגו'. ולפי שהיו ישראל סרבנים על הים לפיכך היתה מלחמת השרים קשה ואז לבש הקב"ה שלשה מיני מלבושים. לבוש מלכות לתפארת גאון יעקב. לבוש החסד מצד אברהם להציל בניו. לבוש מלחמה מצד הגבורה להלחם עם מרכבות של מצרים וסמאל הרשע. ואלו השלשה מלבושים הם בסוד ויסע ויבא ויט זהו סוד ויסר את אופן מרכבותיו הם האופנים העליונים שהיו מנהיגים למצרים שלמטה במרוצה ובהשברם נשברו כחותם למטה. ואז אמרו אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים של מעלה. ואמרו רז"ל אמר הקב"ה כשאני גואל אתכם אני נפרע משריהם תחלה ואח"כ מהם שנאמר יפקוד ה' על צבא המרום במרום ואחר כך על מלכי האדמה ואני עושה בהם שאוסר אותן שנאמר לאסור מלכיהם בזיקים (תהלים קמט ח') ולמה אני עושה לשרי האומות כך שהן מתקיימין עליהם כשהן יוצאין למלחמה כך אתה מוצא בשעה שהיו המצריים רודפין אחר ישראל תלו ישראל את עיניהם וראו שרן של מצרים פורח באוירא מזויין למלחמה שנאמר וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם נוסעין אין כתיב כאן אלא נוסע זה שר של מצרים התחילו מתייראין ממנו אמר להן הקב"ה מזה אתם מתייראין חייכם לו אני משקיע תחלה סוסיהם ורוכביהם אין כתיב כאן אלא סוס ורוכבו. וכן בסיחון הוא אומר ראה החלותי תת לפניך את סיחון שהראהו שרו כפות ומונח לפניו זהו סוד כי רותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד וגו' (ישעיה לד ה). זהו מאמרם ז"ל בספר היכלות על סמאל שר של רומי וכחותיו ושמורה לו נקמה להנקם ממנו עד שיגיע יפקוד י"י על צבא המרום במרום שהוא נשחט ומוטל הוא וכל שרי מלכיות במרום כגדיים וכבשים של יום הכיפורים והוא שנאמר מן שמים נלחמו הכוכבים ממסלותם נלחמו עם סיסרא (שופטים ה כ'). זהו יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו (תהלים ג ד'). ודע כי ראוייה היתה יציאת מצרים להיות בה בקיעת הים ולטבוע בו פרעה וחילו ולהיעשות ע"י המטה שנאמר ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו וכבר רמזתי לך ענין המטה והים. ומן הג' פסוקים הנזכרים ידעת שיוצא שם של ע"ב הנקראים לבעלי הקבלה ע"ב גשרים וכל גשר וגשר יש לו שם ידוע מן הע"ב שמות והגשרים מתדבקין זה בזה באדיקות המתמצע עד שיעשה בהם ליחלוח ומשם נובעין המים העליונים עד שנעשין כמין אבן הבדולח ומתפרדין ונכנסין בתוך הגשרים. ובתפלת ר' נחוניא בן הקנה אמר אתה יחיד בסתר הזוהר הוא המתחלק לע"ב גשרים שהם מורים על זיעת החיות ומהם המים העליונים ונקראת ספירה רביעית היא חסד וכל גשר וגשר יש לו שם ידוע והם מוכתרים מבוררים בתיבות יוצאין מן הכח אל הפועל וכו'. ובאותיות השם המיוחד תמצא מספר ע"ב. כיצד י' י"ה יה"ו יהו"ה. והטעם שלא להפריד הנאצל מן המאציל:

ואכבדה בפרעה. כְּשֶׁהַקָּבָּ"ה מִתְנַקֵּם בָּרְשָׁעִים שְׁמוֹ מִתְגַּדֵּל וּמִתְכַּבֵּד, וְכֵן הוּא אוֹמֵר "וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ וְגוֹ'" וְאַחַר כָּךְ "וְהִתְגַדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי וְגוֹ'" (יחזקאל ל"ח), וְאוֹמֵר "שָׁמָּה שִׁבַּר רִשְׁפֵי קָשֶׁת", וְאַחַר כָּךְ "נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים" (תהלים ע"ו), וְאוֹמֵר "נוֹדַע ה' מִשְׁפָּט עָשָׂה" (שם ט'):

וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם בעבור שפחד פרעה מהם במכת הבכורות ובקש מהם וברכתם גם אותי (שמות י״ב:ל״ב), לא היה בלבו לרדוף אחריהם אפילו אם יברחו, אלא שיעשה משה בהם כרצונו, ועל כן הוצרך לומר כי הוא יחזק את לבו לרדוף אחריהם. ולמטה (שמות י״ד:י״ז) אמר פעם אחרת הנני מחזק את לב מצרים ויבאו אחריהם, כי בראותם שנקרע הים לפני בני ישראל והם הולכים ביבשה בתוכו איך ימלאם לבם לבא אחריהם להרע להם, ואין בכל המופתים כפלא הזה, וזה באמת שגעון להם, אבל סכל עצתם וחזק את לבם ליכנס בים:

וחזקתי. כאילו שכח המכות שהוכו בעבור ישראל:

וחזקתי ב' הכא ואידך וחזקתי את זרועות מלך בבל שהקב''ה מחזיק לב הרשעים לטוררן מן העולם:

ואכבדה בפרעה ובכל חילו. שלא נטבעו בים אלא חילו של פרעה ולא המון עם מצרים וכ״כ בחי׳ רשב״א יבמות פ׳ הערל:

וחזקתי את לב פרעה. כי כל כך נכנע לבו מכובד המכות עד שלא שם בלבו לרדוף אחריהם אף אם יברחו ועל כן הוצרך השם לחזק לבו:

ואכבדה בפרעה כשהב"ה מתנקם ברשעים כו'. במכילתא ופירוש ואכבדה בפרעה ובכל חילו ואכבדה בעולם שאנקמה בפרעה ובכל חילו:

ויעשו כן. הגיד הכתוב שבחן של ישראל ששמעו לקול משה ולא אמרו היאך נתקרב אצל רודפינו ואנו צריכין לברוח אלא אמרו אנו אין לנו אלא דברי בן עמרם.

להגיד שבחן ששמעו לקול משה כו'. דקשה לרש"י, למה לא כתיב בכל המצות ויעשו כן, אלא ודאי פשיטא ליה שעשו כן, אם כן בזה נמי פשיטא הוא. לכן פירש, להגיד שבחן וכו', רוצה לומר, דהכתוב מעיד על צדקתן: ולי נראה, דהא כתיב אחריו (פסוק ט) וישיגו אותם חונים על הים ע"פ החירות לפני בעל צפון, הרי מוכח דחזרו, וא"כ ויעשו כן מיותר, שמע מינה להגיד שבחן וכו'. [נחלת יעקב]:

אכבדה בפרעה ובכל חילו. ר"ל שכבר אתכבד ואתעלה בעבור מה שאביא בפרעה ובחילו. מהמכ' העצומה כי אז יכירו יש' כבודי וגבורתי ומעלתי לעשות כל מה שאחפוץ:

וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה בפרעה. כי זהו כבוד גדול לשם שנשארו בביתם ובארצם. והם עצמם באו לשלם חובם. ולכן ויאסור את רכבו ויקח שש מאות רכב בחור. לרמוז שכל מה שעשה היה כנגד ישראל. כנגד שש מאות אלף רגלי. לקח שש מאות רכב בחור. כנגד לבד מטף. לקח כל רכב מצרים. וכנגד וחמושים עלו בני ישראל. אמר ושלישים על כולו. והש"י סכל עצתו לרדוף אחריהם. אחרי שלא יצאו כדמות בורחים אלא ביד רמה ובדגל פרושה כמו שפירשתי למעלה. ואמר לפני בעל צפון. להורות שלא נסעו משם כמאמר הש"י. בענין שיטעה פרעה לומר כי בעל צפון סגר עליהם המדבר. ואולי לפי שזה נשאר מכל אלהי מצרים לקחוהו לראש לילך לפניהם. וזהו לפני בעל צפון ובסבתו נתחזק פרעה. וזהו ופרעה הקריב. ורז"ל אמרו ופרעה הקריב. הקריב את ישראל לאביהם שבשמים יותר מכל דברי משה. וכמו שאמרו גדולה הסרת טבעת אחשורוש וכו'. ולכן ויצעקו בני ישראל אל ה'. ויאמרו המבלי אין קברים במצרים. בלבול אלו הדברים יורו שהיו בהם רבים אומרים נשוב למצרים. ובזה רבו הפירושים וכל דבריהם בין דברי רז"ל מפוזרים. ובירושלמי אמרו מהם התפללו וצעקו. ומהם היו אומרים נלחם כנגדם. ומהם אומרים נשוב למצרים. ומהם אומרים נצחון כנגדם. ולכן משה השיב לכולם. כנגד הצועקים. אמר אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה'. כנגד האומרים נשוב למצרים. אמר כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד. וכנגד האומרים ללחום עמהם. אמר ה' ילחם לכם. וכנגד האומרים נצחון כנגדם בקולי קולות. אמר ואתם תחרישון. ובמדרש אמרו באותה שעה נעשו ישראל ד' כתות. האחד האמינה וצעקה. השנית אמרה נחזור למצרים. הם שאמרו טוב לנו עבוד את מצרים. הג' אמרו נפיל עצמנו לים. הד' אמר נלחם להם. לכת שאמרה נפיל עצמנו לים. אמר להם התיצבו וראו. הכת שאמרו נחזור למצרים. אמר להם כי אשר ראיתם את מצרים. הכת שאמרו נלחם עמהם. אמר להם ה' ילחם לכם. הכת שאמרו ויצעקו. השיב להם הש"י מה תצעק אלי וגו':

וחזקתי. ובזה אחזק את לב פרעה שירדוף אחריהם כדי שאכבד בפרעה ובכל חילו שהנסים הגדולים שיעשו על היה יתפרסמו לכל יושבי תבל ומצרים הנשארים ידעו כי אני ה', ויעשו כן, ספר צדקת ישראל שחזרו לאחריהם ושמעו לדברי ה':

כשהקב"ה מתנקם כו'. דאם לא כן אדרבא כשהקב"ה עושה טוב מהללים אותו שקבלו הטוב, כי כאשר עושה הקב"ה ניסים לישראל שבחו אותו, אלא כשעושה הקב"ה נקמה ברשעים כל שאר העולם משבחים אותו:

וחזקתי את לב פרעה, שהיה לבו חלוק, אם לרדוף ואם לא לרדוף.

ואכבדה וכו׳ ואומר וכו׳ כל הני תלתא הכי איתא במכילתא ואיכא למידק מאי ואומר דבחד סגי ונר׳ דאי מקרא קמא דמיירי בפורענות גוג ומגוג לעתיד לבא י״ל דילמא שאני התם דכתיב כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה׳ ואז ודאי דניחא והתגדלתי והתקדשתי ואין מזה ראיה לעלמא שכל מקום שעושה דין ברשעים שמו מתעלה מש״ה מייתי אידך קרא דשמה שבר וכו׳ שנדרש ג״כ בגאולה מצרים וכת׳ נודע ביהודה וכו׳ וכ״ת ביהודה אין בכולי עלמא לא ואנן בעי׳ לאוכוחי דבכ״ע שמו מתגדל לכך מייתי אידך נודע ה׳ משפט עשה דכתיב נודע סתם דמשמע בכ״ע ואי הוה מייתי הך קרא בתרא לחוד הרי לא כתיב אלא נודע לכך מייתי קרא קמא דכתיב והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי ומ״מ ק׳ על מ״ש רש״י ואו׳ שמה שבר וכו׳ ואח״כ נודע ביהודה וכו׳ ואדרבא מעיקרא כתי׳ נודע ביהודה אלהים ואחר כך שמה שבר וכו׳ ונר׳ דהוכחתו דקרא דנודע ביהודה אלהים בישראל גדול שמו משמעותו ל׳ הוה מתרי טעמי חדא מהניקוד שהדלת דנודע קמוצה ואם הוא ל׳ עבר היתה פתוחה ועוד דיגיד עליו רעו בישראל גדול שמו ולא כתיב גדל והדר כתיב שמה שבר וכו׳ שהוא לשון עבר אלא ודאי משמע דהכי קאמר השתא נודע ביהודה ובישראל גדול שמו לפי שכבר לשעבר שמה שבר רשפי קשת:

ויאמרו מה זאת עשינו וגו' ישראל מעבדנו. יש לדעת ולהבין דלכאורה תיבת זאת הוא מיותר. כי היה די לומר מה עשינו:

ורדף אחריהם. שיצא לקראתם למלחמה וכשינוסו ירדפם ולא יניחם לחזור והרי הפשיעה עליו ועל עמו שלא הניחם לחזור ולהשיב להם מה ששאלו מהם:

ורדף אחריהם כשיצא לקראתם למלחמה הם ינוסו והוא ירדפם ונמצאת הפשיעה עליו ועל עמו שלא יניחום לחזור ואין עליהם להשיב להם את מה ששאלו שהרי הניחו להם בתיהם ושדותיהם וכליהם.

וחזקתי את לב פרעה וגו' ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה'. רש"י ז"ל פירש ואכבדה בפרעה וגו' כשהקב"ה מתנקם ברשעים שמו מתגדל ומתכבד וכו', והוא מדרש חז"ל (תנחומא בפרשה זו) ולפי זה הכבוד הוא לא בפרעה עצמו שהוא יֵדַע כבוד ה', כי אחר כליונו לא ידע את ה', רק הכבוד הוא לעיני עמים רבים על ידי פרעה. ואכן מפשט הכתוב נראה שהכבוד הוא בפרעה גופא כמו שאמר ואכבדה בפרעה וגם סיים מפורש וידעו מצרים כי אני ה' וגו'. ועל כן נראה כי הרדיפה גופא זה הוא גידול כבוד ה', כי הלא פרעה ומצרים לא טפשים היו והכתוב קוראם חכמי מצרים, ונמצא איך ימולא לבם לרדוף אחרי בני ישראל אחרי ראותם כל המכות האלה ושפטים שעשה ה' בהם ובאלהיהם, ואכן אין כאלהינו כי הוא אמר ויעשה שחיזק כל כך לב פרעה שלא יוכל להתגבר על לבו, כמאמר חז"ל (אסתר רבה י', ג') ויאמר המן בלבו הרשעים ברשות לבם, כי אף שיודעין שסופן רעה יהיה ויענשו ממרומים על כל עבירה ועבירה מכל מקום אינם יכולים להתגבר על תאות לבבם הרע, כי אינו ברשותם לרוב עשותם הרע, וכן פרעה וחילו אף שידעו כי גדול אדונינו ורב כח מכל מקום הקב"ה כל יכול וחיזק לבבם כל כך עד שלא יוכלו להתגבר על לבבם עם שסופן להאבד מן העולם על ידי זה, ולזה אמר וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם, ובזה ואכבדה בפרעה ובכל חילו, כי גם בעיניהם אכבד, בראותם מעשה נפלאה כזה, אשר וידעו מצרים כי אני ה' בכל נפלאותי אשר עשיתי בקרבו ואף על פי כן ויעשו כן לרדוף אחרי בני ישראל היאומן כי יסופר כזאת ובפרט על איש חכם, ובזה ידעו כבוד ה' אשר אין ביכולתם להתגבר על לבבם אף שיודעין שזה קץ כליונם מן העולם, וזה מעשה נורא למאוד למבין ולעיניהם אכבד.

רש"י ד"ה ואכבדה בפרעה, ...ואומר "שמה שבר רשפי קשת" (תהלים עו, ד), ואחר כך (שם שם, ב) "נודע ביהודה אלהים" וכו'. והרי סדר הפסוקים הוא שלא כדבריו, כלומר קודם "נודע ביהודה" ורק אחר כך "שמה שבר" וגו'. ובחומש "תורת חיים" על אתר העירו (הערה 22): לשון "ואחר כך" אינו בדווקא, כי הפסוק הזה נמצא לפניו, במכילתא: ואומר "שמה שבר" וגו' מהו אומר "נודע ביהודה" וגו'. (פ' בשלח תשנ"ה)

בפרעה ובכל חילו. הוּא הִתְחִיל בַּעֲבֵרָה וּמִמֶּנּוּ הִתְחִילָה הַפֻּרְעָנוּת:

ואכבדה בפרעה. אז יראה כבודי בעולם לטבוע פרעה וחילו:

וידעו מצרים כי אני ה׳. היינו ההמון של מצרים שנשארו בראותם בעיניהם זה הפלא יכירו וידעו גם המה. כי אני ה׳ העושה הכל בתוך מצרים משום דעד כה לא כתיב אלא למען תדע וכדומה הכל בלשון יחיד. משום דרק פרעה שראה לפניו נעשין המכות. ובתפלת משה נעדרין והולכין. בזה ידע כי דבר ה׳ עושה מה שחפץ. אבל כל מצרים לא ידעו מכ״ז מאומה רק ראו מכות באין והולכין. וגם קושי המכות בתקפה לא שלט כ״כ במצרים כמו אצל פרעה ועבדיו כמש״כ בהמשך המכות מש״ה אמר דכאן ידעו גם המצרים וגו׳. וזהו שאמר ה׳ מראש לעיל ז׳ ה׳ וידעו מצרים כי אני ה׳ בנטותי את ידי וגו׳ כמש״כ שם:

ויעשו כן להגיד שבחן ששמעו לקול משה ולא אמרו כו'. במכילתא דאל"כ ויעשו כן למה לי וכיבכל המצות כולן דלא כתוב בהו ויעשו לא שמעו לקול משה וגבי שבעת ימי המלואים דכתיב ויעש אהרן ובניו את כל הדברים דרשו להגיד שבחן שלא הטו ימין ושמאל וכן בפרשת אחרי מות דכתיב ויעש כאשר צוה יי' את משה דרשו להגיד שבחו של אהרן שלא היה לובשן לגדולתו אלא כמקיים גזרת מלך ובפרשת בא דכתיב וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה יי' את משה דרשו להגיד שבחן של ישראל שלא הפילו דבר מכל מצות משה ואהרן ובפרשת בהעלותך דכתיב כאשר צוה יי' את משה דרשו להגיד שבח העושין והנעשה בהן שאחד מהם לא עכב אבל בפרשת בהעלותך דכתיב ויעש את הפסח וגו' לא דרשו כלום מפני שסמכו על מה שדרשו בפסח עצמו בפרשת בא אל פרעה אך בפרשת קרח דכתיב ויעש משה כאשר צוה יי' אותו כן עשה לא דרשו בו כלום ולא ידעתי למה:

וידעו מצרים כי אני יי'. ר"ל שלא יהיה לישראל לירוא שירדפו עוד מצרים אחריהם כי כבר יתבאר להם שאני יי' במה שאביא עליהם מהמכה העצומה וייראו מפני זה מרדוף עוד אחרי בני ישראל וזהו התועלת המגיע לישראל כאשר ידעו המצרים הפלגת גבורת השם יתעלה כי הוא נלחם לישר' כי לא היתה הכונה בזה להביא המצרים לאמונת הש"י וזה מבואר בנפשו:

להגיד שבחן כו'. דאם לא כן פשיטא שעשו כמו שציוה הקב"ה להם. וכן דרשו בכל מקום שנאמר לשון "ויעש כאשר ציוה ה'", והביאו רז"ל במכילתא ובספרי. והקשה הרא"ם דבפרשת קרח דכתיב (ר' במדבר יז, כו) "ויעש משה ככל אשר ציוה ה' אותו כן עשה", ואין זה קשיא, כי סמכו על מה שדרשו רז"ל (בתו"כ) בפרשת אחרי מות "ויעש אהרן" (ויקרא טז, לד) שלא היה לובש הבגדים לכבודו אלא כמקיים גזירת המלך, אף כאן מה שעשה משה שנתן מטה אהרן לפני העדות כדי שתכל תלונות בני מרי – לא עשה זה לכבודו ולא לכבוד אהרן, אלא כמקיים גזירת המלך, לכך נאמר שם "ויעש". ועיין בפרשת צו בסופה (ויקרא ח, לו):

ואכבדה בפרעה, [פרעה התחיל בעבירה וממנו התחיל הפורענות.

בפרעה וכו׳ הוא התחיל וכו׳ הק׳ הש״ח בשם ר״ד דאמאי לא נימא כההיא דאמרי׳ בר״ה מלך וצבור מלך דנים אותו תחלה ותירץ דהתם במלך ישראל עכ״ל וק׳ דהתינח לחד טעמא דאתמר התם בגמ׳ מקמי דליפוש חרון אף איכא למימר דבמלך גוי לא קפדינן אלא לאידך טעמא דאי׳ התם דלאו אורח ארעא דליתיב מלכא אבראי נר׳ דההוא טעמא שייך נמי בא״ה כיון שהוא מפני כבוד המלכות דחזי׳ דאף במלך א״ה צוה הקדוש ברוך הוא לחלוק כבוד למלכות. ובני הקטן יצחק ה׳ יגדלהו לעבודתו יתברך שמו אמן כן יהי רצון הק׳ על דברי הש״ח מסוגיא ערוכה דפ״ק דע״ז אההיא דדריש ר׳ שמלאי דלע״ל הקדוש ברוך הוא מביא ס״ת וכו׳ ומכניס לדין לא״ה ונכנס תחלה מלכות חייבת משום דחשיבא ומנ״ל דחשיבא וכו׳ ומ״נל דמאן דחשיב עייל ברישא כדרב חסדא דאמר רב חסדא מלך נכנס תחלה וכו׳ ע״ש דנר׳ בהדיא דשייך אפי׳ באומות העולם לכל הטעמים ויפה כיון. ומיהו נר׳ דהכא קו׳ מעיקרא ליתא דמאי דק״ל מלך תחלה היינו בתחלת דין והיינו מטעמי דאמרן אי משום דלאו אורח ארעא וכו׳ ואי משום מקמי דליפוש חרון אף וכל זה לא שייך הכא דלא מיירי בתחלת דין אלא בסוף דין דהיינו בפורענות ואדרבא קי״ל בקלקלה מתחילין מן הקטן ולכך הוצרך רש״י לפ׳ שהוא התחיל וכו׳:

ואכבדה בפרעה. אכביד מכתי עליו:

רש"י ד"ה בפרעה ובכל חילו, הוא התחיל בעבירה וכו'. הערה דומה מעיר רש"י במכת צפרדע (ז, כח ד"ה בביתך). ובמכות נוספות הכתוב מדגיש את הסדר (פרעה ורק אחר כך מצרים) - במכת ערוב ובמכת ארבה, ואולי גם במכת בכורות (יא, ה), ואילו ביתר המכות לכאורה הדבר כלל לא שייך. (פ' בשלח תשנ"ו) וראה עקרון זה שהמתחיל בעבירה, מתחילה בו הפורענות בדברי רש"י למעלה (יב, יב ד"ה מאדם ועד בהמה), ודבריו בספר בראשית (יט, יא) ובספר במדבר (ה, כד).

ויעשו כן. לְהַגִּיד שִׁבְחָן, שֶׁשָּׁמְעוּ לְקוֹל מֹשֶׁה, וְלֹא אָמְרוּ הַאֵיךְ נִתְקָרֵב אֶל רוֹדְפֵינוּ? אָנוּ צְרִיכִים לִבְרֹחַ אֶלָּא אָמְרוּ אֵין לָנוּ לְקַיֵם אֶלָּא דִּבְרֵי בֶן עַמְרָם (מכילתא):

וידעו מצרים. הנשארים. גם הנטבעים לפני מותם כי אני ה':

ד״א ואכבדה בפרעה], מגיד הכתוב כשהקב״ה פורע מן האומה שמו מתגדל בעולם, שנאמר ושמתי בהם אות ושלחתי מהם פלטים אל הגוים (ישעיה סו יט), כה אמר ה׳ יגיע מצרים וסחר כוש (שם מה יד), ואחריו מה כתיב אכן אתה אל מסתתר (שם שם טו), ואומר ונשפטתי אותו בדבר ובדם (יחזקאל לח כב), וכתיב והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי וגו׳ (שם שם כג), וכן דוד הוא אומר נודע ביהודה אלהים (תהלים עו ב).

ויעשו כן וכו׳ דברי בן עמרם. ק׳ דכיון דמגיד שבחם מה שבח הוא זה שהזכירוהו בל׳ גנאי בן עמרם ואפ׳ דלרבותא קאמרי הכי אפי׳ אין לו עלינו אלא במה שהוא בן עמרם די בזה שיתן שורת הדין לשמוע את כל דבריו דהנה ידוע שעמרם גדול הדור היה כאמרם ז״ל אלא שראיתי במכילתא ויעשו כן להודיע חכמת׳ של ישראל שלא אמרו היאך נחזור לאחורינו וכו׳ ד״א ויעשו כן אמרו רוצים או לא רוצים אין לנו לעשות אלא דברי בן עמרם נר׳ דהני לישני פליגי וללישנא בתרא לא בא הכתוב להודיע שבחן אלא אדרבא בא להגיד שעשו כן בעל כרחם לא בלב שלם אלא לפי שהיו יראים ממשה ולכך הזכירוהו בל׳ בן עמרם שלא היה לבבם שלם ומעתה נר׳ דרש״י מזכי שטרא לב״ת ויש לישב וק״ל:

...וידעו מצרים כי אני ה'. כלומר טביעת המצרים בים־סוף נעשתה לצורך זה. ואם כן, קשה - האמנם ידעו אחרי כן? במה התבטאה ידיעה זו? למי היא נחוצה? היחיד שמעיר קצת בזה הוא ראב"ע בפירושו הארוך, והוא כותב (ד"ה וידעו מצרים): הנשארים, גם הנטבעים לפני מותם! (פ' בשלח תשנ"ב) וראה מש"כ למעלה (ז, ה). וראה "העמק דבר" על אתר שכתב: היינו ההמון של מצרים שנשארו, בראותם בעיניהם זה הפלא, יכירו וידעו גם המה כי אני ה' העושה הכל בתוך מצרים וכו'. וראה דברי הגאון הרב אברהם שפירא זצ"ל בהגדתו "היושבת בגנים" (עמ' קע), שאפילו אמונה של זמן מועט, אמונה חשובה היא. (הראני ר' גרשון באס שי')

ויעשו כן. אחז הכתוב דרך קצרה. לומר ששבו אחורנית:

וידעו מצרים כי אני ה׳. לשעבר לא היו יודעין את ה׳, אבל עכשיו וידע מצרים.

רש"י ד"ה ויעשו כן, להגיד שבחן וכו'. רש"י מבליט שהכתוב המראה בפרק זה את חולשתם של ישראל, מראה גם משהו לזכותם. בכמה וכמה מקומות הודיעה התורה שעשו על־פי הציווי (למעלה יב, כח; ויקרא ח, לו; שם טז, לד; במדבר ט, כב) כדי להודיע שבח העושין. וראה דברי רא"ם על אתר. וקשה לי, מה שבח יש כאן. והרי עדיין לא ידעו שפרעה רודף אחריהם, ורק משה ידע, מפי הגבורה (פסוקים א-ד). (פ' בשלח תשמ"ח) וראה מש"כ להלן בדיבור הבא.

ויעשו כן. אמרו רוצים ולא רוצים אין לנו אלא דברי בן עמרם.

וישבו ויחנו לפני פי החירות. ענין כח הטומאה של ע"ז הזאת היא קליפת זנות והיתה דמות זכר ונקבה, וע"כ קראו שמה פי החירות, כי אצל האומות נראה שבמקום שיוכל להתפשט ולעשות כל תאות לבו שם הוא בן חורין, ע"כ נאמר ואמר פרעה נבוכים הם בארץ וכו'. היינו כשיגיעו לפני ע"ז הלזו יהיה נראה שהם משועבדים מאחר שהם מוגדרים מאוד בזאת התאוה. אך באמת הוא להיפך שהם משועבדים לזה הדבר, שהרי מאחר שאין לבם ברשותם אשר השכל ימשול עליהם, ורק תאותם מושלת עליהם אין לך שעבוד גדול מזה.

ויחזק ה' את לב פרעה וכו' ובני ישראל יוצאים ביד רמה הנה תיבת ביד רמה בלתי מובן שמשמע שיצאו בגאות ובקומה זקופה ח"ו אמנם יראה שרומז בזה מה שאמרו בזוהר הקדוש וז"ל ת"ח כד נפקו ישראל ממצרים רוחיהון הוי תביר בגווייהו והוי שמעת אינון תושבחן ולא יכלי למחדי ובשעתה דכולהו אוכלסין ורתיכין נפקו בשכינתא כולהו ארימו תושבחן ושירין קמי' קב"ה ואתער הקב"ה רוחיהון דישראל וכו' וקל תושבחן דהוי שמעין הוו חדאן וניחין ברוחיהון כו' וזה רומז כאן ובני ישראל יוצאים ביד רמה רמ"ה נוטריקון רנת מלאכי השרת דהיינו שע"י רנת מלאכי השרת והשיר שאמרו עי"ז היתה יציאתם בשמחה.

ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם. איתא בילקוט לשעבר ויאמרו עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה זה לנו למוקש ועכשיו ויהפך לכב פרעה ועבריו אמרו לו אלו לקינו ולא שלחנו כדאי הוא או לא לקינו ושלחנו כדאי הוא או אלו לקינו ושלחנו ולא נטלו את ממוננו כדאי הוא אלא לקינו ושלחנו ונטלו את ממוננו תני רבי ישמעאל מלה"ד למלך שאמר לעבדו הבא לי דג מן השוק הלך והביא לו דג מבאיש א"ל חייך מן תלתא לא פלטה לך או סריות אתה אוכל או מאה בורדלין אתה לוקה או ממון אתה נותן אמר אני אוכל סריות לא הספיק לאכול עד שנקטה נפשו עליו ואמר אני לוקה לא הספיק לאכול חמשים עד שאמר אני פורע ממון נמצא אוכל סריות ולוקה ומשלם ממון כך אמר הקב"ה לפרעה רשע חייך קטפרס )ופי' מכות( אתה לוקה אלו עשר מכות וממון אתה נותן וינצלו את מצרים וישראל אתה משלח לכך נאמר ויהי בשלח פרעה את העם עכ"ל:

ובני ישראל יוצאים ביד רמה נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש רבינו האר"י ז"ל דגלות מצרים היה לתקן ניצוצות קרי של אדה"ר שיצאו ממנו בק"ל שנה שפירש מאשתו בסוד והק"ל נשמע בית פרעה ואותם ניצוצות היו בחינת הדעת בסוד אין קשוי אלא לדעת וישראל שהיו שם היו מבחינת נשמות אלו שה"ס הדעת ולכן מרע"ה שהי' טוב גמור מסוד הדעת שהוא גאלם שביציאתם נתקן בחינת הדעת ואמרתי ע"פ טעם זה לכך זכו ישראל ביציאתם לרכוש גדול שנתעשרו בו כי העושר נמשך משפע הדעת כדכתיב ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים שמאחר שנתקן הדעת זכו לשפע זה שהוא הון יקר בביזת מצרים וביזת הים והנה אותיות יד במלואם ורבועם כזה יו"ד יו"ד דל"ת הם עולים מספר דעת בדקדוק ובזה פרשתי בס"ד מ"ש הרחמן הוא יפתח לנו את ידו הרחבה והמלאה וצריך להבין מה ענין הרחבה והמלאה ובזה מובן היטב דנרמז בזה על הדעת שרמוז באותיות יד במלואם והרחבתם כזה יו"ד יו"ד דל"ת ע"ד הרביע שעושין בשמות הקודש ומבקשים שימשך לנו שפע מן הדעת דכתיב ובדעת חדרים וכו' אך מבקשים בדרך נסתר ונעלם בדברים אלו כדי שלא ירגישו המקטרגים ויתקנאו וכן הענין כאן רמז הכתוב ובני ישראל יוצאים ביד רמה והיינו יד רמז לדעת ע"ד שביארנו והיינו רמה שנתרוממו ניצוצותיו ונתקנו ועי"כ יצאו ברכוש גדול מכח שפע ובזה יובן וירא ישראל את היד הגדולה רמז לדעת אשר עשה ה' במצרים עשה ר"ל תיקן כמו ובן הבקר אשר עשה:

ויגד למלך מצרים. אִיקְטוֹרִין שָׁלַח עִמָּהֶם, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים שֶׁקָבְעוּ לֵילֵךְ וְלָשׁוּב וְרָאוּ שֶׁאֵינָן חוֹזְרִין לְמִצְרַיִם, בָּאוּ וְהִגִּידוּ לְפַרְעֹה בַּיּוֹם הָרְבִיעִי, בַּחֲמִישִׁי וּבַשִּׁשִּׁי רָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם, לֵיל שְׁבִיעִי יָרְדוּ לַיָּם, בַּשַּׁחֲרִית אָמְרוּ שִׁירָה וְהוּא יוֹם שְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח; לְכָךְ אָנוּ קוֹרִין הַשִּׁירָה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי:

ופרעה הקריב וגו' אין קברים וגו' ונעבדה את מצרים וגו'. והנה לכאורה הם דברים זרים מאוד אינם ראוים למי שאמרם וחלילה שיצאו דברים כאלו מפי קדושים בנ"י עם ה' בני אל חי:

ויוגד למלך מצרים כי ברח העם איקטורין שלח עמהם, וכיון שהגיעו עד שלשת ימים שקבעו לילך ולשוב וראו שאינם חוזרים למצרים חזרו והגידו לפרעה ביום הרביעי, חמישי וששי רדפו אחריהם, ליל שביעי ירדו לים, בשחרית אמרו שירה, והוא יום שביעי של פסח, לכך אנו קורין השירה ביום השביעי. זהו לשון רש''י. (רש"י על שמות י״ד:ה׳) וכן הוא במכילתא (כאן). ועל דרך הפשט הוא אשר דבר ה' ואמר פרעה לבני ישראל, כי כאשר עשו כן בני ישראל ושבו וחנו לפני פי החירות לפני בעל צפון הוגד זה למלך מצרים ואמר כי ברח העם והם נבוכים במדבר ואינם הולכים אל מקום ידוע לזבוח. וזה טעם ובני ישראל יוצאים ביד רמה (שמות י״ד:ח׳), שעשו להם דגל ונס להתנוסס, ויוצאים בשמחה ובשירים בתוף ובכנור כדמות הנגאלים מעבדות לחירות, לא כעבדים העתידים לשוב לעבודתם, וכל זה הוגד לו:

ויגד. כי אין הולכים כי אם לברוח:

ויוגד למלך מצרים כי ברח העם. כי בורח מבעי ליה שהרי מתחילה שלחם מרצונו ועכשיו הם בורחים, ועוד למה קראם ב' פעמים העם ובשלישי אמר כי שלחנו את ישראל, ועוד איך מלאו לבו לילך עם שש מאות רכב על ששים ריבוא, ואע"פ שנאמר וכל רכב מצרים ודאי לא מכל ארץ מצרים קבץ לפי שעה שלא היה לו שהות זמן כל כך אלא מעיר אחת לקח והיא מצרים עצמה, ואפילו מעיר זו לא לקח כי אם מן הירא את דבר ה' והמה המיעוט אלא ודאי שבכל מקום שמזכיר העם מדבר בערב רב שהלכו לכתחילה בדרך בריחה לפי שראו במעלתן של ישראל, וחשב פרעה כי עכשיו ע"י שיראו שישראל נבוכים בארץ יאמרו הערב רב שסר ה' מעל ישראל, ובעבור זה ודאי רצון הערב רב לחזור מצרימה זולת שישראל אינן מניחין אותם. וכשיראו שאנחנו באים לעזרתם ימרדו גם המה בישראל וישובו אלינו, ועל זה סמך פרעה ברדפו אחר ישראל עם מתי מספר, ועל זה נאמר ויגד למלך מצרים כי ברח העם. לא ששלח עמהם אקטורין כי דבר זה לא פירש במקרא אלא בביתו הוגד לו שהלכו דרך בריחה העם דהיינו המצרים והיה שונא אותם על זה, ועכשיו ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם נהפך לבו משנאה לאהבה כי אמר עכשיו אני צריך להם כי בלי ספק יהיו לי לעזרה בראותם כי סר ה' מעל ישראל, ועל ישראל עצמם אמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדינו, ולפי זה מה שנאמר ויהי בשלח פרעה את העם על הפחותים שבישראל אמר כן כמבואר בדרך שני.

כי ברח העם. שלא הלכו במדבר על קו ישר, כמו שיעדו באמרם דרך שלשת ימים נלך במדבר אבל חזרו לאחוריהם כבורחים בלתי יודעים הדרך:

ויהפך ב' הכא ואידך ויהפך להם לאויב שפרעה נהפך להם לא ויב:

ויגד למלך וגו' כי ברח וגו' ויהפך לבב וגו' אל העם. צריך לדעת אומרו כי ברח ולא אמר כי הלך שיראה שראו בהם סימן בריחה. עוד קשה אומרו ויהפך וגו' משמע שנתחרטו על הדבר אשר עשוהו והדברים תמוהים וכי לרצונם עשו והלא הוכו מכות גדולות עד כמעט ספו ותמו ובעל כרחו שלחום ואיך יהפך לבם בדבר שלא לרצונם עשוהו, וקשה עוד אומרם מה זאת עשינו וגו' כמתרעמים על עצמם על עשות דבר שלא כהוגן והלא לא עשו אלא בעל כרחם ומה יתאונן אדם על דבר שעשאו בעל כרחם.

כי ברח העם - מתוך ששבי אחור.

כי ברח העם. המה כבורחים ומתיראים שמא ירדוף אחריהם. ומזה הי׳ לפרעה לחשוב שלא אמר משה לישראל בשם פרעה שאמר לגרשם כלה מן הארץ שמורה על חירות גמורה. דא״כ למה המה כבורחים. והיה זה סיבה לרדיפת פרעה. דלולי הגדה זו לא היה רודף במה שנודע כי נבוכים הם בארץ. דמה לו ולהם. ומה איכפת לו ואין דרך מלך לחזור מדבריו אחרי אשר כבר עשהו. אבל אחרי כי הגידו לו כי העם אך כבורח הוא וגם נבוכים הם. ע״כ ויהפך לבב פרעה ועבדיו. שנהפך דעתם שאמרו קומו צאו מתוך עמי:

כי ברח העם: שאין בדעתם לחוגג חג ולחזור כי חנו לפני בעל צפון.

ויוגד למלך מצרים כי ברח העם. שהיו משחיתים בכל מקום שהיו הולכים ובזה ניכר שלא היה דעתם לחזור. אי נמי שהיו הולכים נבוכים כאדם הבורח התועה שהרי הלכו לאחוריהם נבוכים ובזה היה ניכר שברחו שלא הלכו למקום ידוע לזבוח כאשר אמרו. אי נמי הכיר במה שיצאו ביד רמה שעשו להן דגל ונס להתנוסס ויוצאים בשמחה ותוף וכנור ולא כעבדים העתידים לשוב לעבודתם. ובמדרש יש ששלח שלוחים עמהם ורש"י הביאו וכיון שהגיעו ג' ימים שקבעו לחזור ולא חזרו באו והגידו לפרעה. וק' שהרי יום ג' חזרו לאחוריהם א"כ מנין ידעו השלוחים ביום ג' שדעתם לברוח ומיהו זה אינו קשה דודאי חזרו יום ג' ויום ד' כשראו שלא חזרו יותר ידעו שדעתם לברוח. ומיהו קשה אם חזרו יום ג' א"כ בתחלת יום ב' לא היו רחוקים אלא מהלך יום אחד ובמדרש יש שפרעה הלך מהלך ו' ימים שהלכו ישראל הכל בב' ימים וי"ל שכך היה הענין לפי מה שאומר ג"כ במדרש שהלכו ביום הראשון ק"ך מילין שהם מהלך ג' ימים וביום ב' הרחיקו עוד מהלך יום אחד וביום ג' חזרו לאחוריהם מה שהלכו ביום ב' הרי שהיו רחוקים מהלך ג' ימים שהלכו ביום הראשון וביום ד' כשראו השלוחים שלא חזרו עוד יותר לאחוריהם הלכו והגידו לפרעה ביום ד' וביום ה' רדף אחריהם ובאלו הג' ימים הרחיקו ישראל עוד ג' ימים הרי שהי' רחוקים מהלך ו' ימים וכל זה הלך פרעה ביום ו' והשיגם בליל ז' ואז ירדו לים:

ויגד. הגימ"ל דגושה:

ויגד למלך מצרים. כיון שלא באו ישראל לסוף ג' ימים שקבעו ואמרו לו דרך שלשת ימים נלך במדבר וזבחנו לה' אלהינו, הוגד לו כי ברח העם, שהיו ישראל הולכים ביום ובלילה והלכו ביום ט"ו בניסן וליל ט"ז ויום ט"ז ופרעה ששלח עמהם אקטורין אותם אקטורין חזרו ליל י"ז ויום י"ז וליל י"ח ויום י"ח הגידו לפרעה כי ברח העם וגו', והכריזו שיתקבץ החיל ביום י"ח ובליל י"ט ויצאו למחרתו ביום י"ט ובליל כ' וביום כ' באחרית היום הגיעו על פי החירות ונשאר ליל כ"א שלא קרב מחנה למחנה שכן כתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה, ביום כ"א בתחלת היום באו בים ובאו המצרים אחריהם בו ביום ונשתקעו בים, וישראל אמרו שירה. ואמרו במדרש ויגד למלך מצרים הוגד לו נבואת בין הבתרים כי גר יהיה זרעך ת' שנה והם לא נשתעבדו אלא רד"ו כמנין בר"ח אז הוברר לו כי ברח העם.

כי ברח העם. לשון זה קשה מאוד הלא הוא שלחם, כאשר יאמרו בעצמם מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו, ואם נאמר על שלא היה דעתם לשוב אחרי לכתם ג' ימים, במה נודע לו שלא ישובו אחרי עברם במדבר דרך שלשת ימים, כי עדיין לא נכנסו בו, ומאיזה ענין הרגישו שאינם רוצים לחזור, הרי עדיין לא נתרחקו ממצרים דרך שלשת ימים, ועדיין לא הלכו אלא דרך יום אחד, ואם תאמר שאותו מהלך יום ראשון מרעמסס לסכות היה דרך שלשת ימים כמ"ש במכילתא מרעמסס לסכות ק"כ מילין ומהלך אדם בינוני עשרה פרסאות ביום, א"כ למה המתינו עד שעברו שלשת ימים ולא הרגישו מיד אחר יום ראשון, ועוד דרך שלשת ימים במדבר אמרו תחלה והיינו שיצאו מתחומי העיר ויכנסו במדבר, א"כ מהלך יום ראשון מרעמסס לסכות ע"כ אינו מן הענין (ע' רא"ם), ואמר הרי"א בראותם ששבו ישראל אחורנית בדרך אשר הלכו בה, זה יורה כי משה בערמה דבר, ושלא היתה כוונתו לזבוח רק לברוח. והרמ"א אמר כי ברח העם ירצה ברחו מקצה המדבר וישובו אחור מאימת נחש שרף ועקרב שראו שם לכן נזורו אחור, וטעמו כענין סגר עליהם המדבר, ע"כ. ולולי יראתי הייתי אומר כי ברח כאן ענינו מאוסר ומקושר (פערשלאָססען, פערשפעררט, פערריגעלט) מענין בריח (ריגעל) המאסר ומקשר הדלתות, וזה כי בחנותם לפני פי החירות שהוא המחוז אשר משם ישפך י"ס אל תוך לשון ים ארוך ורחב הנקרא חירות, ומקום השפיכה הוא מקום צר ולכן נקרא פי החירות, ומקום תחנותם בין מגדל איתם ובין הים, ובפרט לפני בעל צפון והוא בית ע"א העומד לצד צפון של מגדל מצרים, וחשב פרעה שבמקום ההוא בנקל יהרגם כולם כאיש אחד, כי ממגדל הגבוה ילחמו להם וכן מבעל צפון ולא יהיה להם פליטה רק לירד לים ולהטבע בו כי אין להם מקום מפלט לנטות ימין ושמאל, הנה הם חונים במקום שהם מסוגרים וכלואים (אין דער ענגע), וטעם ברח כטעם הפך לבם לשנוא עמו (תהלים ק"א) שהוא לרד"ק כמו נהפך לבם:

איקטורין שלח עמהם כו'. דקשה לרש"י, הא פרעה שלח ישראל מדעתו וידע שיצאו ממצרים, ומהו ויוגד. אלא וכו':

ויגד. הנה ממה שחנו עתה סמוך למצרים לא היה מחזק את לבו כי בהפך היה חושב שלבם בוטח באל מעוזם ואין יראים מן המצריים וא"צ לברוח, אבל הוגד לו שתחלה ברח העם, כי על כן שלכו ביום ובלילה כבורחים, ומזה הוכיח שמה שחזרו לאחריהם היה מפני שהם נבוכים ושבעל צפון הכריח אותם לחזור, ועי"כ ויהפך לבב פרעה ועבדיו, תחת שתחלה שמח הצרים בצאתם כי נפל פחדם עליהם התחילו להתחרט בחשבם שאם היו מקריבים קרבנות אל בעל צפון היה מצילם מן המכות:

ויגד למלך מצרים כי ברח העם ויהפך וגו'. אפשר ששמעו מהם שהגזרה ת' וישבו רד"ו והק"ץ שם לחשך בשביל הלילות כמו שפירש הר' הגאון מהר"ר העשל ז"ל. וז"ש כי בר"ח העם ברח גימטריא רד"ו ויהפך לבב פרעה ועבדיו ר"ת ויהפך לבב פרעה פול גימטריא קי"ו כלומר דלא היו בגלות אלא קי"ו ומה שישבו במלכות יוסף וקצת עד שמת לוי זה אינו נחשב גלות כי היו שרים ולכן חרה אף פרעה כי אש יצאה מחשבו"ן הזה. ולפי פשוטו יש לפרש דהגם דהם השתדלו שילכו ישראל בחפזון. עתה המה ראו דהערב רב ברחו עם ישראל וזה אירע להם וז"ש ויוגד למלך מצרים כי ברח העם הם הערב רב ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם דייקא ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו בני ישראל דוקא ולכן רדפו אחריהם וכן פירשו כת הקודמין:

בד"ה וראו כו' מרעמסס לסכות כו' נ"ב ואני אומר שלא ידעו אותן השלוחים עד היכן מגיע אותו הדבר שאמרו דרך ג' ימים נלך אם כוונתם לריחוק הדרך הרי הלכו אותו ביום ראשון וא"כ למה לא חזרו אלא בוודאי כוונת' על הזמן א"כ מאח' שעבר הזמן ולא בקשו לחזור הרגישו בדבר וק"ל מהרש"ל:

ברח העם הוגד לו נבואת בין הבתרים וענו אותם ארבע מאות שנה ולא נשתעבדו אלא כמנין ברח:

וראו שאינם חוזרים כו'. אף על גב דהיו שבים כל יום ג' לצד מצרים כדלעיל (פסוק ב), אמרו במכילתא (שם) שביום ד' לנסיעתם בבקר התחילו ישראל לתקן כליהם ומציעין מטותיהן, אמרו האקטורין הגיע דבר ציווי שלכם לחזור שם, שכן קבעתם זמן "דרך שלשת ימים נלך במדבר וגו'" (לעיל ח, כג), והם אמרו כשיצאנו ברשות יצאנו, והאקטורין השיבו רוצים ולא רוצים סופכם לקיים דבר מלכות, עמדו ישראל והכו מהם ופצעו מהם, וכשראו האקטורין שאינם חוזרין באו והגידו למלך. ואין להקשות למה רצו האקטורין שישובו, הלא עדיין לא הלכו מהלך ג' ימים, דביום ג' לצד מצרים היו מקרבים (רש"י פסוק ב), ואם כן למה יחזרו ביום ד', ואין זה קשיא, כי מה שאמרו "דרך ג' ימים" על כרחך פירושו בדרך סתם בני אדם שהולכים בג' ימים מהלך של ג' ימים, דאם לא כן אלא נלך מהלך ג' בזמן שאנו רוצים – היה אפשר להם לישראל שלעולם לא יחזרו למצרים, שישארו כמה שנים בתוך מהלך ג' ימים, ואם כן מאי היה מועיל שיאמרו למצרים "דרך שלשת ימים נלך במדבר". ולפיכך גם כן מה שהיו ישראל הולכים מהלך ג' ימים מרעמסס לסוכות – דהוא מהלך ג' ימים – לא היו מקפידים על זה האקטורין, שלא היה הכוונה רק על זמן ג' ימים שילכו במדבר, אפילו היו הולכים מהלך ה' ימים, כי לא היה דעתם רק על הזמן. ומה שלא אמרו 'ג' ימים נלך', שהיו רוצים ליתן טעם לדבריהם, ואומרים כי אנו רוצים להתרחק במדבר ושם נזבח, והרחקה זאת תהא דרך ג' ימים, ומכל מקום אם לא הלכו הם והיו חוזרים לאחוריהם לא יפסידו בזה המצריים, כי לא היה שאילתם רק על זמן ג' ימים:

ויגד למלך מצרים, מי הגיד לו, האוקטורין שלו, וי״א עמלק הגיד לו.

ויגד וכו׳ ובחמישי ובששי וכו׳ אף על גב כי ממקום מושבם עד מצרים לא היה אלא מהלך יום א׳ שכך האיקטורין באו ביום הד׳ לבד מ״מ פרעה ביום ה׳ הכין כל המרכבות והסוסים וכלי המלחמה ולכך לא השיגום אלא בליל ז׳ אבל מן המכילתא נר׳ בהדיא שהיה ביניהם מהלך ג׳ ימים והכי אי׳ התם בפ׳ ופרעה הקריב קרב עצמו ומיהר ללכת מה שהלכו ישראל בג׳ ימים הלכו האיקטורין ביום ומחצה ומה שהלכו האיקטורין ביום ומחצה הלך פרעה ביום א׳ עכ״ל ואפ׳ שגם רש״י לזה כיון וה״ק באו והגידו לפרעה ביום הד׳ ובה׳ ואחר כך אמר ובששי רדפו אחריהם וצ״ל דאף על גב שישראל חזרו לאחריהם מ״מ אכתי נשאר מהלך ג׳ ימים שהמקום שחנו כשחזרו לאחוריהם היה סמוך לסוכות דמרעמסס לסוכות היו ק״ך מיל והוא מהלך שלשה ימים במהלך אדם בינוני ולפי״ז מ״ש במכילתא מה שהלכו ישראל שלשה ימים לאו דווקא אלא כלו׳ שיעור הדרך שהלכו ישראל שהיה צריך דרך טבע לאדם בינוני לעשותה שלשה ימים אבל הם א״הנ שלא עשוה בשלשה ימים ודוחק:

ויוגד למלך מצרים כי ברח העם. כ"י בר"ח בגימ' עמ"לק: פ"ה איקטורין שלח עמהם והם עמלקים וכשהגיעו ג' ימים שקבעו לילך ולשוב וראו שאינם חוזרים למצרים באו והגידו לפרעה ביום הרביעי בה' ובו' רדפו אחריהם. וא"ת היאך הלכו האיקטורין ביום אחד מה שהלכו ישראל בג' ימים. יש לומר דיחידים הולכים יותר במהירות משיירות גדולות. ומיהו לפי רש"י שפי' לעיל וישובו לאחוריהם לצד מצרים היו קרבים כל יום הג'. היאך ידעו האיקטורין שדעתם היה לברוח והלא היו חוזרים למצרים. ועד קשה כיון שהיו קרבים למצרים כל יום ג' א"כ בכל יום ג' לא נתרחקו ממצרים כי אם מהלך יום אחד. ולמה הוצרכו הרודפים לרדוף אחריהם שני ימים חמישי וששי ביום אחד יכולים להשיגם. וי"ל שלא היו חוזרין ממש על עקבם דרך ישר לשוב למצרים אלא מצדדים היו ארץ מצרים. ומתוך כך הבינו האיקטורין שמה שהיו קרבים לצד מצרים לא היה מפני שדעתם לשוב. אלא מתוך שהיו תועים. והשתא ניחא שפיר שהוצרכו לרדוף ב' ימים. וי"מ ברח כמו בריח שהיה המדבר מכאן והים מכאן. ולכך אמר פרעה נבוכים הם. וא"ת היאך לא חזרו. והלא אמר משה דרך שלשת ימים נלך במדבר. י"ל שנתן להם פרעה רשות ללכת מכל וכל שהרי שחררם כדפי' לעיל בפרשת בא:

ויוגד למלך מצרים. מספרי לשון הרע היו שהיו אומרים ודאי לא כוונו אלא לברוח:

ויגד למלך מצרים פרש״‎י איקטורין שלח עמהם וכיון שהגיעו לשלשת ימים כו'. כלומר ביום השלישי לא נתרחקו ממצרים רק מהלך יום אחד שהרי ביום ראשון באו מרעמסס לסוכות, ביום השני מסוכות לאיתם, ביום השלישי חזרו לצד מצרים מאיתם לפני פי החירות, כדכתיב וישבו ויחנו וגו׳‎ ופרש״‎י לצד מצרים היו מקריבים כל יום שלישי, נמצא שלא נתרחקו יום שלישי רק מהלך יום אחד. ביום הרביעי לא הזמינו עצמם לדרך, וראו האיקטורין שאין חוזרים באו באותו יום רביעי והגידו לפרעה, וישראל עמדו על הים עד שרדפו מצרים אחריהם, כדכתיב וישיגו אותם חונים על הים, בחמישי ובששי רדפו אחריהם אעפ״‎י שלא נתרחקו מהם רק מהלך יום אחד כי אין דרך יוצא צבא במרכבות ובעגלות ללכת במרוצה.

ויגד למלך מצרים כי ברח העם וגו'. עיין פירוש כתוב זה למעלה בתחילת הפרשה.

ויוגד למלך מצרים כי ברח העם. אפשר דבני אפרים יצאו שלשים שנה קודם והרגום פלשתים כמו שאז״ל וז״ש ויוגד אין הגדה אלא חכמה. אמרו לו חרטומים כי יציאת ישראל עתה ברד״ו שנה היא שקולה כבני אפרים שיצאו שלשים שנה קודם גם אלו אם לא יהרגום יגלו לבבל ולאומות אחרות וז״ש כ״י בר״ח רוצה לומר הליכת בני אפרים קודם ל׳ שנה כמספר כ״י שוה בר״ח פי׳ לרד״ו גימטריא בר״ח שיצאו אלו וצריך שיהיו בגלות בבל וז״ש ויהפך לבב אותיות בבל. ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו דוקא ויהיו עבדים לאחרים ולא עלה על דעת כי סברנו שיהיו בני חורין לגמרי אבל עתה שצריך לעבוד אחרים יחזרו אלינו:

ויוגד למלך מצרים איקטורין שלח עמהן פי' מדכתי' ויוגד ולא כתב וירא מלך מצרים משמע שהאיקטורין הגידו לו. ואין להקשות על מה שאמר בכאן שביום ז' בשחרית אמרו שירה ממה שכתו' בפרש' שלח לך שהשמונה חוטין שבציצית הן כנגד ח' ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים שזה הוא פי' רש"י ואותו שבפרשת שלח לך דברי ר' משה הדרשן כמו שכתוב שם. אי נמי י"ל שהוא מחשב מיום י"ד בניסן שהוא יום התחלת היציאה כלומ' יום שחיטת הפסח והתעסקם במצוות שבעבורם יצאו ישראל ממצרים כמו שפרש"י בפ' בא אל פרעה:

"ויגד למלך מצרים כי ברח העם". וקשה לי, כלום כבר שכח את המאורעות שהתרחשו לפני ימים מספר? והרי הוא עצמו שלח את בני ישראל ועמו האיצו בהם לצאת, ולמה יקרא לזה בריחה? אלא שזוהי דרכה של פוליטיקה מאז ועד היום הזה - משאירים מצב או נוסח מעורפל שכל צד יכול לפרש כרצונו, ובפירושו ידבק. בני ישראל יצאו ממצרים כדי לעלות לארץ ישראל, ואילו המצרים חזרו לגירסתם - חופשה לשלושה ימים כדי לעבוד את ה' במדבר, וראה רש"י על אתר ועוד. יודעים את האמת: "כי שלחנו את ישראל מעבדנו", דהיינו לצמיתות, אבל מעמידים פני הקוזק הנגזל וממשיכים לדבר על הנוסחה "חופשה" שכבר נתבטלה. אכן הדברים עתיקים. (פ' בשלח תשמ"ט)

ויהפך. נֶהְפַּךְ מִמַּה שֶּׁהָיָה, שֶׁהֲרֵי אָמַר לָהֶם "קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי" (שמות י"ב), וְנֶהְפַּךְ לֵב עֲבָדָיו, שֶׁהֲרֵי לְשֶׁעָבַר הָיוּ אוֹמְרִים לוֹ "עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ" (שמות י'), וְעַכְשָׁיו נֶהֶפְכוּ לִרְדֹף אַחֲרֵיהֶם בִּשְׁבִיל מָמוֹנָם שֶׁהִשְׁאִילוּם:

ויהפך לבב פרעה. כי חשב שהיה בעל צפון יכול נגד האל יתברך:

מעבדנו - חטף קמץ. מעבוד אותנו. וכן: משמרו את השבועה. תאכלנו האש, באכלנו לחם לשובע.

אל העם. לדעת העם ההמון של מצרים שלא ידעו מזאת. וכסבורים היו שהולכים ע״מ לחזור מיד:

ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם: אין הכוונה שנשתנה לבם, אלא כמו נהפך אל הרודף (יהושע ח' כ'), אף כאן אחר שהכירו שהם בורחים פנה לבבם אליהם, כדרך שאדם פונה לבבו לכל דבר שיהיה בידו ואבד ממנו, כי כשהיו ישראל תחת ידם לא היו מכירים כמה היתה עבודתם מועילה להם, ועכשו שברחו התחילו להתבונן בדבר ואמרו מה זאת עשינו וגו'.

ובחמישי ובששי רדפו אחריהם כו'. וא"ת והא ביום הראשון ושני נסעו ישראל, ובשלישי חזרו מה שנסעו ביום השני, כמו שכתוב לעיל (פסוק ב) וישובו וגו', נמצא שלא היו ממצרים אלא מהלך יום אחד, ולמה לא הגיען פרעה אלא בשני ימים. ויש לומר, מה שכתב לעיל וישובו, פירוש, הוליכן באלכסון. ומה שנקט רש"י לעיל לצד מצרים היו מקרבים, אינו רוצה לומר שחזרו ממש, אלא נוטין מן הדרך על הצד, שזו אינה חזרה ממש, אלא מבוכה, לא שחזרו בדרך שבאו בו. ואם לא חזרו כתועים, לא היה רדף פרעה אחריהם, שהרי הוא שלחם חפשי, לחשבו שהיא גזרת אלהים. ובזו החזרה ידין, שאם היתה גזירה היה מוליכן דרך ישרה:

ואפשר לומר על דרך מאמרם ז''ל (זהר ח''ב מ''ה:) כי העם הוא ערב רב וכמו שכתבנו בתחלת הפרשה ופירוש הכתוב כך הוא ויוגד למלך מצרים כי ברח העם פירוש העם אשר שלח הוא עם ישראל לטעם נכון אצלו להשיב בני ישראל הן עתה ברחו והלכו להם ולאלו יתיחס הבריחה כי זולת הבריחה אין מצילם מיד פרעה כי הם עמו ועבדיו.

מה שפירש רש"י ואף לב עבדיו נהפך לרדוף אחריהם בשביל ממונם נ"ל דדייק מדכתיב לב עבדיו אל העם דלישנא יתירא הוא אלא בעבור הממון שהיה לעם א"נ מדכתיב לבב פרעה ולא כתיב לב עבדיו כמו שכתוב בפרש' בא אלא ש"מ שלא שמו בלב אלא מחמת ממונ'. י"מ במה שפיר' רש"י שהיה תולה אם לרדוף אם לאו והלא כבר כתיב ויהפך ופרש"י נהפך מעצמו וכן הוא האמת מדלא כתיב ויהפך בפת"ח הה"א ונראה דלק"מ כי בתחילה כשהוגד לפרעה שסגר עליהם המדבר נהפך לבו מיד וסבר שסר צילם ודימה שימצא אותן עדיין חונין בגבולו וכשראה שהם הלכו אח"כ בדרך הישר לדרכם והוצ' לרדוף אחריהם בא קצת מורך בלבו וחיזק הקב"ה את לבו לרדוף אחריהם מהרש"ל:

בשחרית אמרו שירה. ובפרשת שלח (במדבר טו, מא) פירש (רש"י) בשם רבי משה הדרשן כי ח' ימים מן יציאת מצרים עד שאמרו שירה על הים, ותירץ החזקוני (שם) שהיו מתקבצים ממקום שהיו יושבים שם ישראל בערב פסח. ואין זה נראה, כי לא נקרא זה יציאה ממצרים, אבל נראה כי חשבון ח' ימים מערב פסח מזמן שחיטת הפסח, וזהו ההתחלה יציאה ממצרים כאשר שחטו את הפסח שהוא אלקיהם של מצרים (רש"י לעיל יא, ה), ולא יוכלו לומר להם דבר, זהו נקרא יציאה מרשותם מיד, אף על גב דעדיין היו במצרים. והרי אנו רואים כי יום טוב של פסח מתחיל מיום י"ד, ויום טוב של פסח הוא על היציאה, נמצא כי יש ח' ימים מזמן הוצאה עד שאמרו שירה:

כי ברח העם. וכי בורחים היו, והלא כתוב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל (ממצרים) ביד רמה (במדבר לג ג), אלא מתוך שהכו האוקטורין,הלכו והגידו לפרעה ואמרו לו עמדו עלינו ישראל, הכו ממנו פצעו ממנו הרגו ממנו ולא אדם מוחה על ידם, אין להם לא מושל ולא שר שנאמר מלך אין לארבה (משלי ל כז).

ויהפך וכו׳ בשביל ממונם וכו׳ אע״ג דקרא כתיב כי שלחנו את ישראל מעבדנו לא ניחא ליה לפ׳ שאלו הם דברי עבדי פרעה חדא שהרי ישראל לא היו עובדים אלא לפרעה בלבד וכדפיר״שי בפ׳ אשר הוצאתיך וכו׳ מבית עבדים ועוד דא״כ יש כפל בפרש׳ מה זאת עשינו כי שלחנו וכו׳ הול״ל מה זאת שלחנו וכו׳ אלא מה זאת עשינו הם דברי עבדיו דאדקאי בהו פרושי מפרש דבריהם ורוצה לומר מה זאת עשינו לתת להם ממוננו והדר מפרש דברי פרעה כי שלחנו וכו׳ ואע״ג דכתיב מעבדנו ל׳ רבים אורח ארעא דמשתעי מלכא הכי:

ויהפך לבב פרעה. נהפך למחשבה אחרת שבתחלה גרשם בחזקה ועכשיו רצה להחזירם וי"ל ויהפך לשון צער נצטערו על ששלחום כמו (איכה א׳:כ׳) נהפך לבי בקרבי:

ויהפך לבב פרעה לשון צער כמו נהפך לבי בקרבי.

ואמנם, אם לא נאמר כך, לא הגיע הוויכוח חופש או חופשה להכרעה אלא עם קריעת ים־סוף. (פ' בשלח תשנ"ו) וראה מש"כ למעלה (ג, יח; ה, א).

מעבדנו. מֵעֲבֹד אוֹתָנוּ:

מה זאת עשינו כי שלחנו. ולא דרשנו את בעל צפון שהיה עוזר לנו ולא היינו מוכרחים לשלוח:

מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו. אין זה תמיה על עצמם שנאותו לשלח. שהרי מוכרחים היו לכך. אלא תמהו על עצמם שלא פירשו לגדולי ישראל ובם הדבר תלוי שישובו לאחר שיחוגו בעבודתם. ומש״ה כתיב את ישראל. היינו שהיה להם לפרש התנאי עם הגדולים וממילא היו נגררים הכל לשוב:

בשחרית אמרו שירה והוא יום שביעי של פסח כו'. וא"ת והא רש"י פירש בפ' שלח לך (במדבר טו, מא) שאמרו שירה ביום ח'. ויש לומר אם תמנה ערב פסח, שהוא יום שחיטת הפסח בין הערבים, ומתן דמו על המשקוף וב' המזוזות, דלאו יום שלם הוא, כיון שאין לילו עמו דכבר עברו קודם ששחטו, אלא לעניין קדשים חשוב יום שלם דלילה שהוא אחר היום נחשב מן היום, אם כן כשתמנה יום השחיטה נמצא יום ז' של פסח הוא יום ח' לשחיטת הפסח. והתם מיירי כשתמנה יום השחיטה, והכא כשלא תמנה. והרא"ם פירוש, ושמא יש לומר שרבי משה הדרשן שאמר זה, חולק עם האגדה האומרת בז' אמרו שירה:

ויהפך לבב פרעה וגו' פירוש שנחמו על אשר שלחום פירוש לעם לא על ישראל, ויאמרו מה זאת עשינו פירוש תמוהים הם על מעשיהם ששלחו העם, וטעם התמיהה הוא כי שלחנו את ישראל מעבדנו פירושו על דרך אומרם ז''ל (ילקוט ר''ח) כי פרעה כתב גט שחרור לישראל ואמר להם הרי אתם לעצמיכם הרי אתם בני חורין, והוא אומרו שלחנו בגט שילוחים, מעבדנו שאין להם משפט עבד, והגם שאפשר שעלה על דעתם שיחזרו לא יעבוד בהם עוד עבודת עבד, וכיון שכן תחזור העבודה הצריכה למלך על העם, ומעתה כיון שברח העם מי יעבוד. גם בזה רמז למה לא חששו על בריחת העם הנזכר כשירגישו שתכבד העבודה עליהם, ולזה תיכף ומיד הכינו עצמם לרדוף, והנה לפי מה שפירשתי אין הרדיפה אלא על העם ואמר הכתוב כי ה' חזק לבו של פרעה וירדוף גם אחרי בני ישראל ולא לעם בלבד:

מעבוד אותנו. לא מעבוד אנחנו (כ"ה ברא"ם):

ויהפך לבב פרעה ועבדיו, לשעבר ויאמרו עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה זה לנו למוקש (שמות י ז), ועכשיו ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם, אמרו אלו לקינו ולא שלחנו כדיי הוא, אלא גם לקינו וגם שלחנו וגם לקח ממונינו, משל לעבד שקנה לרבו דג מבאיש כו׳ והתחיל לאכול דג המבאיש לא הספיק לאכול ונתן הדמים.

מעובדינו. מעבוד אותנו:

רש"י ד"ה ויגד למלך מצרים, אקטורין שלח עמהם, וכיון שהגיעו לשלשת ימים... באו והגידו וכו'. וקשה לי, שהנה זה סותר לכאורה (או לפחות - מתעלם) מדברי הכתוב (ב) "וישבו ויחנו לפני פי החירת", ובדין מפרש שם רש"י ששבו לאחוריהם לכיוון מצרים. ואכן אי־אפשר לפרש בדרך אחרת. וכך מעיר רש"י גם לפסוק ד בד"ה ויעשו כן. (פ' בשלח תשל"ד, תשמ"ח)

ועכשיו נהפכו כו'. יש מקשים ממה נפשך, אי דעתו של פרעה היה שיצאו ישראל ממצרים ולא ישובו עוד, כדפירש רש"י ויהפוך ה' וגו' שנהפך ממה שהיה וכו', א"כ קשה, למה שלח איקטורין. אלא ודאי היה דעתו שיחגו שלשה ימים במדבר ואח"כ ישובו, וכדמשמע קרא צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל ולכו עבדו את ה' כדברכם וכו', אם כן מה זה שפי' רש"י ויהפוך ה'. ויש לומר דשליחות ישראל היה מתחילה שיצאו מתוך עמו הן שישובו הן שלא ישובו, ואוקטורין שלח שאם יצאו מכל וכל יתנו לאוקטורין הממון, או שישובו להחזיר מה ששאלו. ולפי זה ניחא גם כן מה שפירש"י ועכשיו נהפכו לרדוף אחריהם בשביל ממונם, וכיון שראו שרוצים לילך ולברוח, ואז הודיעו הדבר לפרעה ולעבדיו, ויהפוך ה' את לבם לרדוף אחריהם ולהשיב אותם לארצם ולעבוד כבתחילה, אף שמתחלה לא היה בדעתם שישובו:

עוד נראה על פי מה שפירשתי בפרשת בא (י' ז') כי טעם שהקשו ערפם פרעה ועבדיו הוא לחושבם כי דברי ה' בדרך זה הם דרך ערמה וזה יגיד כי לא יוכל עשות כל חפצו חס ושלום, והנה ביום הכות ה' אותם מכת בכורות וימדדם פגרים מתים רעשו ורעדו והצדיקו הדברים כי אלהי ישראל כל יכול להחריב עולם ומכל שכן מצרים ולפי סברא זו יתחייבו לומר כי מה שאמר ה' דרך ג' ימים אין ערמה חס ושלום אלא אמת יהגה והוכחת פרעה ממה שהולכים כלם יחד אינה הוכחה כטעם האמור בדברי משה (שם) כי חג ה' וגו' וזה היה להם למשען שהשאילו ממונם לישראל והונם כי נתחזק בלבם כי שוב ישובו ישראל מצרים, גם לא חששו כי עשה ה' הדבר בדרך זה כדי שישאילום לצד שהכירו שהי' ה' יכול להכריחם גם על זה לתת כל ממונם, ומה גם לדבריהם ז''ל (שמות רבה פי''ד) שגילו מצפוניהם בימי חושך מצרים וידעו מצרים בזה ואם כן מטעם זה היה להם ליטול הכל באין רואה.

ד״א ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם. אמרו הרי כל האומות מקישות עלינו, ויאמרו ומה אלו שהיו משועבדים תחת ידם הניחום והלכו להם, עכשיו היאך אנו שולחים לארם נהרים, ולארם צובה, להעלות לנו מסים, להביא לנו עבדים ושפחות, למדנו שהיה פרעה שולט מסוף העולם ועד סופו, עליו הוא אומר שלח מלך ויתירהו מושל עמים ויפתחהו וגו׳ (תהלים קה כ), וכן מצינו שכל אומה ששלטה על ישראל שולטת על כל העולם כולו.

שם. ...באו והגידו לפרעה ביום הרביעי. ובחמישי ובששי רדפו אחריהם, ליל שביעי ירדו לים וכו'. צריך לומר שיש קצבי־התקדמות שונים אצל יחיד, צבא וציבור גדול. יחיד - יום אחד. צבא - יומיים, ציבור גדול - שלושה ימים. ומעין זה כבר מצינו בבריחת יעקב מבית לבן חותנו. (פ' בשלח תשנ"ב) וראה מש"כ בספר בראשית (לא, כג).

לרדוף אחריהם כו'. וקשה, מנא ליה לרש"י, דילמא הטעם כמו דכתיב כי שלחנו את ישראל מעבדנו. ויש לומר דבשלמא אצל פרעה הטעם כך הוא, כי מעולם לא רצה לשלוח את ישראל מארצו, כי אם בשביל העבודה, אבל עבדי פרעה מעולם אמרו עד מתי וגו', ועכשיו אמרו מה זאת עשינו וכו', אלא ודאי בשביל ממונם. ועוד יש לומר, מדכתיב אל העם, משמע בשביל העם שהשאילום ממונם. [עכ"ל מהרש"ל]:

וכאשר הגיד המגיד לפרעה אמר אליו כי ברח העם פירוש לפי מה שעלה במסקנתם כפי ההוכחות כי מה' לא היה הדבר בהחלט הליכות עולם אם כן מה שלא רצו ישראל לחזור כי רצו לברוח ממצרים וללכת הליכה מוחלטת ולא מן ה' הוא הדבר, לזה ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם פירוש לא לצד המוציא כי המוציא עדיין בחזקת כי לא הוציא אלא לשעה אלא למה שנוגע לעם למה לא חששו להם. שיברחו, והוא אומרם מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו פירוש הגם שהיה לנו לשולחם לגזירת אלהיהם אף על פי כן לא היינו שולחים אותם בדרך זה שיוכלו לברוח מעכדנו, כי היו יכולין לשלוח עמהם חיל מצרים ורכבו ופרשיו עד עבוד אלהיהם במדבר וישובו למצרים:

ד״א ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם. שלא היו יודעין מה היה להם, כיון שהיו רואין בכבודן של ישראל, התחילו מחנקין עצמן, לכך נאמר מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו.

ועתה ראיתי לשון המכילתא שהיא לכאורה מקורו של רש"י כאן, והוא שונה למדי: "וישאו בני ישראל את עיניהם". כיון שהכו ישראל את האיקטורין, היו יודעין שסופן לרדוף אחריהם. ע"כ. כלומר מכיון שהאיקטורין שלא הוכו, ברחו אל פרעה ובוודאי סיפרו לו, יכלו להסיק שפרעה ירדוף אחריהם. וראה ב"תורה שלמה" (הערה כו), שם מובאת פסיקתא חדתא שלשונה פחות או יותר כלשון רש"י כאן. (פ' בשלח תש"ס)

או יאמר כי באמצעות המגיד שהגיד שברחו נתהפך לבב פרעה על מה שהכריעו כי אלהי ישראל כל יכול והרי זה לך האות בבירור כי לא יכול על הכל ממה שדבר דרך ערמה אמור מעתה במופת חותך כי לא היה בו חס ושלום כח להוציאם בהחלט והוצרך לגניבת דעת, ודקדק הכתוב לומר.

על כל פנים בזה נפתרה השאלה, מנין ידעו שפרעה רודף אחריהם, ולכן נשתבחו - ראה רש"י בדיבור הקודם - בכך שלא אמרו: היאך נתקרב אל רודפינו וכו'. (פ' בשלח תשס"א)

לבב לומר כי ב' לבבות הוכרעו בדבר כי הגם שבתחלה קודם שלח ישראל היה חושב מחשבה זו כי אין כח בידו להוציאם בהחלט ממה ששואל בדרך זה אף על פי כן היה לו לב אחר דוחה סברא זו ואומר אולי כי אינו חפץ בהם אלא לשעה, ומעתה פרחה לה טענה זו והסכימו ב' הלבבות יחד אל העם לבלתי שלחם שהוברר אצלם צד האחר. ואמרו מה פעולה רעה זאת עשינו כי שלחנו וגו' שלמפרע אנו רואים שלא היה יכול להוציאם בהחלט מטעם שכתבנו לזה ויאסר את רכב ו:

ולכאורה צריך לשאול, למה תלו האיקטורין את בריחתם של בני ישראל באי־שובם ולא בעובדה שכלל לא הקריבו קרבנות? (פ' בשלח תשס"ה)

נראה לי שעניין שלושת הימים אינו ברור די צורכו. לפי פשוטו של מקרא צריך להבין: "דרך שלשת ימים" - להתרחק ממצרים ג' ימים, שם לזבוח ואחר לחזור שלושת ימים, אך רש"י כאן מדבר בחופשה של סך הכל ג' ימים. (פ' בשלח תשס"ה)

רש"י ד"ה ויהפך, ...ועכשו נהפכו לרדוף אחריהם בשביל ממונם שהשאילום. ע"כ. וקשה, והרי בפסוק זה נאמר בפירוש "כי שלחנו את ישראל מעבדנו", כלומר זו היתה סיבת חרטתם. ואמנם נחמדים הדברים המובאים ב"שפתי חכמים" (אות ג), אך אינם נראים, שהרי נאמר כאן "ויאמרו... כי שלחנו" וגו', כלומר לא היה זה טעמו של פרעה בלבד, כמובא שם. (פ' בשלח תש"ן) וראה "לבוש האורה" שלבם ופיהם של פרעה ועבדיו לא היו שווים. לכן אמר הכתוב "ויהפך לבב פרעה ועבדיו", כי בלבם היו מצטערים על הממון, והוסיף הכתוב "ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו", כי בפיהם אמרו שתכלית רדיפתם היא להשיבם להיות להם עבדים.

ובדברי רש"י: "בשביל ממונם שהשאילום", מתומצת פירושו של "העמק דבר" שה' ציוה לשאול כלי זהב וכו' כדי שתהא להם למצרים סיבה לרדוף אחריהם, ראה למעלה (יא, ב) ומש"כ שם. (פ' בשלח תשנ"ח)

"כי שלחנו את ישראל מעבדנו". הרי לך הודאה ברורה בשילוחם של בני ישראל לחירות (ולא לחופשה לעבוד את ה'). וזהו הנאמר למעלה (יב, לג) "למהר לשלחם מן הארץ". (פ' בשלח תשנ"ו) וראה מש"כ למעלה (ג, יח; ה, א).

נכחו תחנו על הים. הנה כתוב (ברכות ס"ג.) בכל דרכיך דעהו ואפילו לדבר עבירה. וזה הענין נכחו תחנו על הים, היינו אף שאתם עושים מעשים כמו המצריים מ"מ מעשה ישראל הם טובים, דהנה אומה הישראלית אשר הם חלק הש"י הם דבוקים בחיים פשוטים בלי שום לבוש ויונקים ממקור חיים ההוא, וכמו שהש"י מופשט מכל מדות ומכל גוון, רק פשוט בתכלית הפשיטות, כן ישראל הם במקור חיותם אין אחיזתם בשום גוון ולבוש וכח, הן בחכמה, הן בהתנשאות או בעשירות, בלתי בה' לבדו. אבל האומות יש להם לכל אומה ואומה איזה כח וגוון אחר, אשר מזה ימשך כח חיותם ובזה הם נאחזים. כגון בבל כחם הוא בהתנשאות, ופלשתים כחם במה שכל אחד מהם יבקש תחבולה עד אשר ימצא סיבה לפרנסה, או חכמה ידוע או מלאכה אשר יהיה בטוח לבו כי יהיה לו במה להתכלכל. וענין מואב וקליפתם הוא תקופות, שהוא חזק בדעתו מכח אכילות, ושאר דברים כאלה המחזיקים ומרחיבים הדעת, וזה ענין ע"ז שלהם ששמו כמוש, היינו תבנית אדם נכמש ממראה ילדותו, כי מזה הם יראים פן ינטל מהם את זאת ההרחבה כאדם לעת זקנתו שתאות אכילתו מתמעטת ואין הרחבה בדעתו. וכן שאר האומות כל אחד לפי דרכו. והנה הש"י פיזר את ישראל לבין האומות, והוא כדי שיהיו בין הכחות ההם, והם יתבררו ויצרפו ויתלבנו באלו הכחות ולא יפנו אליהם ורק בה' ישימו בטחונם. ולעתיד כשהש"י יגאול אותם אז יתן להם כל הכחות שבררו עצמם בהם, והיינו התנשאות של בבל, וטובת עשירות שנמצא בפלשתים, והרחבה של מואב, וכן כלם יתן להם בעבור הצער שסבלו מהנסיונות שהיו להם בגלות. אך כאשר יטע הש"י אלו הטובות בין ישראל, אז יהיו מלאים קדושה וגם יהיו בלי גבול שבישראל יהיו מהש"י, כי באו"ה כל הטובות הם בשיעור וקצבה, אבל בישראל יהיו בהשגחות הש"י ממילא יהיו בלי גבול מאחר שהש"י הוא בלתי גבול. ועל ענין הזה מבואר בנבואת ישעי' כשנבא על מפלת פלשתים נאמר ורעו בכורי דלים ואביונים לבטח ירבצו והמתי ברעב שרשך (ישעיה י"ד,ל') היינו מדה במדה מצד שהם אומרים שצריך לחזור אחר סיבה לפרנסה, כדי שיהיה בטוח על חייו, ע"כ נאמר והמתי ברעב שרשך, וכשהם נופלים אז יכניס הש"י את כחם וטובתם לישראל, מחמת שהיו ביניהם בגלות ונבחנו במדה הזאת, והם לא שמו בטחונם לזה רק בהש"י, ע"כ ורעו בכורי דלים היינו ישראל שהם דלים וסומכים עצמם על הש"י ועכשיו במפלתם הם ירעו ויתפרנסו. וכענין הזה נאמר גם במפלת שאר אומות. וזה ביאר הכתוב נכחו תחנו על הים כי נמנו בכאן ארבעה כחות וקליפות של מצרים. והם מגדול וים ובעל צפון ופי החירות. ואלו הארבעה הם עיקר הכחות של מצרים, וע"ז אמר הכתוב נכחו תחנו, היינו כנגדו וכדומה להם בכחותם יהיה גם לכם כל הנאות וטובות שנמצא למצרים, ואעפ"כ תגאלו מהם ויפלו לפניכם, כי כל אלו הכחות אשר בין ישראל הם מלאים קדושה אף שהם דומים למצרים, כי גם את זה לעומת זה עשה אלקים כי גם כאן היה הקטרוג מה נשתנו אלו מאלו, אך שהש"י מעיד עליהם שאין בלב ישראל רק אהבת הש"י.

לפני בעל צפון נכחו תחנו על הים נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות שיש טל דאברהם וטל דיצחק וטל דיעקב שצריך לכוין בהם בשלש סעודות שבת וביאר הרב אמת ליעקב ז"ל דף ק"י ענין הטל הזה דאבות ע"פ זוה"ק ויחי דף רכ"ה דאין העולם מתקיים אלא ע"י טל זה דאבהן ע"ש ובזה פרשתי בס"ד הכתוב נאם ה' לאדוני שב לימיני וידוע מ"ש בגמרא דפסוק זה לאדוני קאי על אברהם אע"ה וידוע אותיות הימין של שם הוי"ה שהם כוז"ו עולים מספר ט"ל ורמז לו על הטל הזה שלו והנה ידוע דבעל צפון היה קליפה גדולה והוא הנשאר מכל אלהי מצרים כדי להטעותם שיאמרו קשה יראתם וכמ"ש משגיא לגוים ויאבדם וכנז' ברש"י ז"ל ולפ"ז איתו מקום היה מקום סכנה לישראל ששם רובצת טומאה קשה ואם ישבו ישראל לפני בעל צפון צריכין הגנה עליונה להגין עליהם לכך רמז לו שיכוין להמשיך להם הגנה מן טל דאבות שיעורר אותו הטל העליון דנגיד מלעילא להגין עליהם ואותיות ט"ל הם למעלה מן אותיות ים לז"א וישובו ויחנו לפני בעל צפון וצריכי' הגנה לכך נכחו תחנו על הים ר"ל בטל העליון שהוא רומז על אותיות ים שיגין עליכם ובזה יובן כי הוא על ימים יסדה על ים וים הם טל עליון וטל תחתון שרמוזים על ים וים ובזה יובן מ"ש בעונג שבת אז תתענג על ה' על ר"ל סמוך כמו ועליו מטה מנשה ואותיות הסמוכים לאותיות שם הוי"ה הם כוז"ו שהם מספר ט"ל הנמשך דשלש סעודות:

ויאסר את רכבו. הוּא בְעַצְמוֹ (מכילתא):

והנה שבע שבלים דקות ושדופות קדים. קדים בכל מקום קשה. רוח קדים עזה (שמות יד כא). רוח קדים חרישית (יונה ד ח). ורוח הקדים נשא את הארבה (שמות י יג). ברוח קדים תשבר אניות תרשיש (תהלים מח ח). אמרו רבותינו אין בכל הרוחות קשה מן הקדים שהוא חום וכבד.

ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים. אלו המים אשר היו על הארץ. שאמר עליהם ורוח אלהים מרחפת על פני המים. עליהם אמר יהי רקיע בתוך המים. אלו מים העליונים. ומים התחתונים. ויהי מבדיל בין מים למים. כך החצה ברקיע השמים. חציים העלה. וחצים השקיעם למטה. כי גלוי וידוע היו לפניו שעתידין דור המבול לשחת מעשיהם. וכדי להשחיתם במו העלה למעלה שכן אמר איוב כי בם ידין עמים (איוב לו לא). כי כן נוראותיו עשה הים יבשה. שנאמר ויעברו בני ישראל בתוך הים ביבשה (שמות יד כב). והיבשה ים. שנאמר והמים גברו מאוד על הארץ (בראשית ז יט).

וישב הים לפנות בקר לאיתנו וגו'. ואחז"ל לתנאו הראשון. שהתנה הקב"ה עם הים בעת שבראו שיתבקע מפני ב"י. והקשה האוה"ח הק' ז"ל. הלא זה אינו מקום קיום התנאי שאז שבו המים לתקפם לילך כדרכם הטבעי. ועיקר התנאי היה שיקרע לפני ב"י וילכו בתוכו ביבשה. ומהראוי הי' לרמז קיום התנאי אצל הבקיעה עוד הקשה מהו גודל הנס והפלא שנתבקע לפני כללות ישראל. והלא מצינו כמה פעמים שנתבקעו המים ונפלגו ליחידי סגולה. וכגון רפב"י וגינאי והנלוה אליו. עיי"ש ע"כ קושיות האוה"ח ז"ל:

ויאסר. בצווי. כמו ויבן שלמה את הבית:

ואת עמו לקח עמו. מבחר פרשיו וחילו:

ואת עמו לקח וגו'. כי לא היה במשא ומתן שכתבנו אלא הוא ועבדיו אבל עמו הוצרך לקחתם בדברים כי הם היו יראים לנפשם:

ואת עמו. הן המה אנשי חיל לבד:

ויאסור את רכבו: רכב תקרא הבהמה שרוכבים עליה, וכמו ויהרג דוד מארם שבע מאות רכב (ש"ב י' י"ח), וַיְעַקֵר דוד את כל הרכב (שם ח' ד'), ושבעתֶם על שלחני סוס ורכב (יחזקאל ל"ט כ'), אף כאן נ"ל רכב הסוסים שרוכבים עליהם הפרשים.

ויאסר. האל"ף נחה בשוא לבדו מכלול דף קי"ד עיין מ"ש במקץ ע"פ ויאסר אתו לעיניהם. ויאסר הל"ל בלא מאריך ביו"ד ובלא גש בסמ"ך:

ויאסור הוא בעצמו. במכילתא לא בצווי כמו ויבן שלמה את הבי' דא"כ ויאסור למה לי ומזה הטעם עצמו דרשו בכל מקום שנ' ויאסור הוא בעצמו ולא על ידי צווי:

ויאסור את רכבו. ר"ל בצווי כי אין מחוק המלך לאסור רכבו או אולי עשה זה לרוב הזריזו' לרדוף אחריהם:

ויאסר. ובאשר חשבו שישראל בורחים ונבוכים ויראים וחושבים לשוב למצרים לא לקח עמו עם רב רק אסר את רכבו המיוחד לו, ולקחעמו את עמו שהם החיל שהם שומרי ראשו, ולקח עמו שש מאות רכב ורכב מצרים, שגם הם לא היו הרבה, כי כל הסוסים מתו בדבר ולא נשארו רק סוסי הירא את דבר ה':

ויאסור הוא עצמו. שאין לומר על ידי שליח, דאם כן לא לכתוב כלל "ויאסור", וכי סלקא דעתך שילך בלא שיאסור רכבו, אלא בא לומר הוא בעצמו:

ויאסור את רכבו. הוא בידו אסרו, דרך מלכים להיות עומדים ואחרים מציעין להם, אבל כאן הוא בידו אסרו, כיון שראו גדולי מלכות שהוא עצמו מציע, עמד כל אחד ואחד והציע לעצמו, ארבעה אסרו בשמחה, אברהם אבינו, דכתיב וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמורו (בראשית כה ג), וכן בלעם דכתיב ויקם בלעם בבקר ויחבוש את אתונו (במדבר כב כא), ויוסף, ויאסור יוסף מרכבתו (בראשית מו כט), פרעה, ויאסור את רכבו, תבוא חבשה של אברהם אבינו שהלך לעשות רצון קונו, ותעמוד על חבשה של בלעם שחבש לקלל את ישראל. תבוא אסרה של יוסף, ותעמוד על אסרה של פרעה הרשע, מיכן אמרו אהבה מקלקלת את השורה, ושנאה מקלקלת השורה של גדולה.

ואת עמו וכו׳ לא אתנהג וכו׳ דייק הכי מדכתיב לקח עמו דהוה ליה למימר לקח ותו לא אלא עמו פי׳ בשוה לו כלומר שלא יתנהג עמהם כדרך שהמלכות עושה:

ויאסר את רכבו פרש״‎י הוא עצמו אסר, מכאן שהשנאה מקלקלת השורה.

ויאסר את רכבו ואת עמו לקח עמו ויקח שש מאות רכב בחור וגו'. לכאורה אומרו ואת עמו לקח עמו מיותר אחרי אומרו אחר כך ויקח שש מאות וגו', ואכן כי אמרו חז"ל (ילקוט רמז ר"ל) פרעה משכן בדברים אני לא אתנהג עמכם כשאר מלכים דרך מלכים ליטול חלק בראש אני אשוה עמכם בחלק וכו', ולזה אמר ויאסור את רכבו פירוש הוא בעצמו כמאמר חז"ל (שם) ואם תאמר וכי דרך המלך לאסור בעצמו הרכב, והלא עבדיו עושין זאת על כן אמר ואת עמו לקח עמו פירוש לקחן ומשכן בדברים שהוא רוצה שיהיו כולם עמו בשוה לא כדרך המלך ועבור כן בעצמו אסר הרכב והפרשים להראותם כי אתם בשוה הוא ואין רצונו להתנהג עמהם בנימוסי המלוכה בעת הזאת כי שנאה מבטלת השורה כמאמר חז"ל (סנהדרין ק"ה:) וכמו בזה כן בשארי דברים יתנהג עמם.

ואת עמו לקח עמו. מְשָׁכָם בִּדְבָרִים, לָקִינוּ וְנָטְלוּ מָמוֹנֵנוּ וְשִׁלַּחְנוּם, בֹּאוּ עִמִּי וַאֲנִי לֹא אֶתְנַהֵג עִמָּכֶם כִּשְׁאָר מְלָכִים, דֶּרֶךְ שְׁאָר מְלָכִים עֲבָדָיו קוֹדְמִין לוֹ בַּמִּלְחָמָה, וַאֲנִי אַקְדִּים לִפְנֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר וּפַרְעֹה הִקְרִיב – הִקְרִיב עַצְמוֹ וּמִהֵר לִפְנֵי חֵילוֹתָיו –, דֶּרֶךְ שְׁאָר מְלָכִים לִטֹּל בִּזָּה בָּרֹאשׁ כְּמוֹ שֶׁיִּבְחַר, אֲנִי אֶשְׁוֶה עִמָּכֶם בַּחֵלֶק שֶׁנֶּאֱמַר "אֲחַלֵּק שָׁלָל" (שמות ט"ו):

ואת עמו לקח עמו. לקחם בדברים, אמר להם דרך מלכים להיות מנהיגים לבסוף, ואני אקדים לפניכם, שנא׳ ופרעה הקריב (שמות יד י), דרך מלכים כל העם בוזזין ונותנין לפניו, ואני אשוה עמכם בבזה, שנא׳ אחלק שלל (שם טו ט), ולא עוד אלא שאני מחלק לכם מתנות משלי, לכך נאמר לקח עמו.

ואת עמו: ההולכים רַגְלִי, ולא אכחיש שהיו שם ג"כ מרכבות, שהרי כתוב ויסר את אופן מרכבותיו (למטה כ"ה), אבל ל' אסירה נופל על הבהמה, כמו אסרו הסוסים (ירמיה מ"ו ו'), ואסרתם את הפרות בעגלה (ש"א ו' ו'), כי אם הסוס אסור והחמור אסור (מ"ב ז' ד'), ואין לטעון מן ויאסר יוסף מרכבתו (ברא' מ"ו כ"ט) כי אמנם גם מרכבה נאמר על הסוסים, ובפרט על ארבעה סוסים, ככתוב ותעלה ותצא מרכבה ממצרים בשש מאות כסף וסוס בחמשים ומאה (מ"א י' כ"ט) ואח"כ קראו לכלי מושב שהסוסים מושכים רכב ומרכבה, כמו רכב ברזל, גם כי לא הרי מושב כהרי מרכב, ולא יצדק ל' רכיבה על הישיבה במרכבה, אלא על הרכיבה ע"ג בהמה, ורק דרך השאלה קראו לכלי שיושבים בו מרכבה ורכב.

לקח עמו משכם בדברים כו'. במכילתא דאל"כ ואת עמו לקח עמו למה לי הרי כבר כתוב וישיגו אותם חונים על הים כל סוס רכב פרעה ופרשיו וחילו:

ואת עמו לקח עמו. יתכן שפתה אותם והסיתם לרדוף אחריהם כי הם היו יראים מזה למה שראו מהנפלאות אשר עשה השם יתע' בעבורם ואפשר שהכריח אותם לרדוף אחריהם ולה אמר ואת עמו לקח עמו:

משכם בדברים. דלא שייך לקיחה באדם, דעיקרו של אדם הוא דעתו ושכלו, ובזה לא שייך לקיחה, ולפיכך צריך לפרש 'משכם בדברים' ופתה אותם, והשתא לקח דעתם בענין זה:

ואת עמו לקח עמו. לקחם בדברים, אמר להם דרך מלכים להיות מנהיגים לבסוף, ואני אקדים לפניכם, שנא׳ ופרעה הקריב (שמות יד י), דרך מלכים כל העם בוזזין ונותנין לפניו, ואני אשוה עמכם בבזה, שנא׳ אחלק שלל (שם טו ט), ולא עוד אלא שאני מחלק לכם מתנות משלי, לכך נאמר לקח עמו.

וירא ישראל את היד הגדולה וגו'. אמר כי השיגו ישראל ביד הגדולה ומלת וירא כמו ולבי ראה (קהלת א טז). ודע כי יש הפרש בין יד י"י ואצבע אלהים כשהשכינה פועלת בכח ה' ספירות אחרונות נקרא יד וכשפועלת לבדה נקראת אצבע אף כי יש אומרים כי היד רמז לקשה ואצבע לרפה הראשון עיקר. ותרגום אונקלוס גבורת ידא תקיפא כי קבלתה מן הגבורה:

ובני ישראל יוצאים ביד רמה. תרגומו בריש גלי היינו לא ביד רמה נגד אחרים בגאוה וגיאות רק שהם בני חורין בלי יראה ופחד משום אדם.

וישם את הים לחרבה ויבקעו המים ויבקעו אותיות ויעקב היינו כדאיתא בזוה"ק וירא ישראל וכו' ישראל סבא והוא שמרמז כאן ויבקעו המים שע"י יעקב שהיה שם ובזכותו נבקעו המים וק"ל:

בחור. נִבְחָרִים, בָּחוּר לְשׁוֹן יָחִיד, כָּל רֶכֶב וָרֶכֶב שֶׁבְּמִנְיָן זֶה הָיָה בָּחוּר:

ויקח שש מאות רכב בחור. מובחרים במרכבותיו מכל רכב שהיו לו:

וכל רכב מצרים. ההמוניים:

רכב בחור - רכב חשוב ומבוחר.

וכל רכב מצרים. שהיו כמה רכב שלא הי׳ שייך למלוכה לעת מלחמה אלא לאנשי מצרים. ובשעה זו לקח את כולם. ובאשר שלא היו קבועים מכבר ביד המלכות. ע״כ הוצרך בשעה זו למנות עליהם שלישים. והיינו דמסיים ושלישים על כולו:

שש מאות רכב בחור: אחר שלקח כל רכב מצרים אין צורך לומר שלקח שש מאות רכב בחור, אלא הכוונה שהיו לו רְכָבִים נבחרים יותר מן המספר הזה, אך לא לקחם כלם עמו, למען יהיה הנשאר לפלטה, ושאר כל רכב מצרים שלא היו כ"כ חשובים לקחם כלם.

ויקח שש מאות רכב. פירש"י ואיתא נמי במכילתא שהיו מהירא דבר ה' מכאן אמר ר' טוב שבגוים הרוג ובירושלמי מוקי לה במלחמה דווקא דהא אמרינן הגוים לא מעלין ולא מורידין. ולפ"ז מה שפירש"י לעיל שלא מתו אלא שבשדות לא היה צריך לומר שהי' מהירא דבר ה' שאיפשר שהי' מהנשארים בבתיהם וכן דרך להיות בבית הסוסים והפרדים שהן לרכיבה:

ושלשם. בהעתק הללי ושלשים ירושלמי ושלשם ואומר המסורה לית חסר דחסר עכ"ל. וכן נמסר עליו חסר דחסר במסורת הדפוס וכ"י. גם הרמ"ה ז"ל כתב ומבחר שלשיו חסר יו"ד קדמאה ומלא יו"ד תניין ושלשם על כלו חסר דחסר כתיב:

בחור נבחרים. כי על השש מאות נופל לשון רבים וכן צריך שיהיה רכבים בלשון רבים והרב ז"ל פירש על הבחור ולא על הרכב מפני שרצה להודיענו במלת נבחרים שפי' בחור במקום הזה איננו כפירוש בחור בכל מקום שהוא הפך הזקן אלא הגבורים מלומדי מלחמה ולכן כתב הרבוי של הבחור בלשון נבחרים ולא בל' בחורים שהוא הרבוי של הבחור:

ויקח שש מאות רכב. כתב רש"י ז"ל ממי היו אם תאמר משל פרעה היו הלא כבר נאמר (שמות ט׳:ג׳) הנה יד ה' הויה במקנה אשר בשדה, ואם תאמר משל ישראל והלא כבר נאמר (שם י) וגם מקננו ילך עמנו לא תשאר פרסה וממי היו מן הירא את דבר ה' מן המצריים באה תקלה לישראל מכאן דרשו רז"ל במסכת סופרים אר"ש בן יוחאי טוב שבמצריים הרוג בשעת מלחמה וטוב שבנחשים רצוץ את מוחו ודרשוהו מן הפסוק הזה. ובאור הדבר כי בשעת מלחמה בלבד הוא שמותר להרגו כי מאחר שהוא נלחם עמך ובא כנגדך להרגך אף אתה השכם להרגו, שלא בשעת מלחמה אסור שהרי אף בשעת מלחמה נצטוינו לקרוא להם לשלום ואפילו לשבעה עממים שכתוב בהם (דברים כ׳:ט״ז) לא תחיה כל נשמה, אבל כשהוא בא כנגד הקב"ה שהוא מכוין למרוד בו כענין המצריים אפילו שלא בשעת מלחמה מותר לפי שהוא מלחמה לה' שהרי המצריים כיון שראו כבר במכת בכורות שהקב"ה בעצמו ובכבודו הוא המכה ועכשיו חוזרין על הים לא היתה כונתם אלא להלחם עם הקב"ה, ולכך אמר להם משה ה' ילחם לכם, כלומר כיון שעדיין רודפים אחריכם מעתה המלחמה לשם יתברך היא ולכך נתחייבו להטביעם בים.

ושלשם על-כלו. על כל עמו וחילו הפקיד שלישים מלומדי מלחמה, כי כל תוקף הצבא תלוי בשר הצבא בחכמתו ותחבולותיו (רע"ס), ומשקל שלשים בא כאן שלא כמשפט כי הפ"א ראוי' להיות בשב"א, כמו מן נזיר נזירים, ומן פתיל פתילים כמ"ש ר"ש ב"מ, ובאמת המאמר למותר, הכי אין אנו יודעים שאין יוצאים למלחמה בלתי שרי צבאות בראש העם; ויראה דמסבות אלה ארז"ל שהוציא פרעה שלש מצרים על כל אחד ואחד מישראל, ויהיה לדעתם שם שלשים כאן כמו הלא כתבתי לך שלשים (משלי כ״ב:כ׳) דתרגומו תלת זמנין (דרייפאך) [ויש שפי' שם לפי שהרבה משלים ומוסרים דמשלי משלש שלש תיבות, כמו ס' איוב דרובו כן, לכן קרא לדבורים כאלה שלשים]; ולדבריהם מלות על כלו מוסב על ישראל הנזכר למעלה, והוי"ו של ושלשים היא וי"ו ברור משפט הקודם:

שש מאות רכב. דרש רבה בר מרי, מאי דכתיב (תהילים ק״ו:ז׳) וימרו על ים בים סוף, מלמד שהמירו ישראל באותה שעה ואמרו, כשם שאנו עולים מצד אחד כך מצרים עולים בצד אחר, אמר לו הקב"ה לשר של ים, פלוט אותם ליבשה ^אכדי שיראום ישראל בעיניהם. , אמר לו, רבש"ע, כלום יש עבד שנותן לו רבו מתנה וחוזר ונוטל ממנו ^ברומז על הדגים שבים שהפגרים שבים הם להם למאכל. , אמר לו, אתן לך אחד ומחצה שבהן, מאי היא, דאילו בפרעה כתיב שש מאות רכב, ואילו בסיסרא כתיב (שופטים ד׳:ג׳) תשע מאות רכב ^גועיין תשלום דרשה זו ותוספת באור לקמן בפסוק ל' בדרשה וירא ישראל. .
(פסחים קי"ח ב')

וכל רכב מצרים. פרש"י מהיכן היו להם אלו הבהמות וכו' מכאן אמר ר' ישמעאל טוב שבנחשי' רצץ את מוחו וק' דהיכן מצינו ואומר הרר"א שיש להוכיח כן מן המקרא מפרעה שהיה תנין ונחש ועליו נאמר טוב שבנחשי' וכו' שהוא גדול שבנחשים הי':

נבחרים כו'. דקשה לרש"י, דהוה ליה למימר בחורים שהוא כמו לשון רבים. ויש לומר, דאי הוה נקט בחורים הייתי אומר שהוא מלשון (דברים לב, כה) גם בחור גם בתולה, לאפוקי זקן, לכך נקט ל' בחור שהוא לשון בחירה, לומר כל השש מאות היו נבחרים. משום הכי נקט רש"י ג"כ לשון רבים, שבחור מוסב על השש מאות, שהוא לשון רבים:

ושלישים. ר"ל גבורים ושרים:

ושלישים המלך ראשון והשני במעלה משנה והשלישי במעלה שליש:

בחור נבחרים. שאין פירושו כמו "בחור ובתולה" (ירמיה נא, כב), דאדרבא בן ארבעים – ואינו נקרא עוד בחור – יותר טוב למלחמה. והשתא הוקשה דהוי למכתב 'נבחרים' בלשון רבים, ותירץ ש'כל רכב ורכב היה בחור'. ומפני שבמלת "בחור" יתורץ הא דכתיב לשון יחיד ולא כתב לשון 'בחורים', מפני כי הבחור ומברר את הדבר כל אחד ואחד בפני עצמו המשובח מהם, לכך פירש זה על מלת "בחור" ולא על מלת "רכב", אף על גב דהוא גם כן לשון יחיד, מפני שלא היה מתורץ למה כתב לשון יחיד ולא כתב לשון רבים:

ויקח שש מאות רכב בחור. משל מי, אם משל ישראל, הא כתיב וגם מקננו ילך עמנו (שם י כו), אם משל פרעה, הא כתיב הנה יד ה׳ הויה במקנך (שם מג), אם משל מצרים, הא כתיב וימת כל מקנה מצרים (שם שם ו), אלא מן הירא דבר ה׳, מיכן א״ר שמעון בן יוחי טוב שבגוים הרוג, שאפילו הירא את דבר ה׳ היה תקלה לישראל.

וכל רכב וכו׳ ועמהם וכו׳ פי׳ הרא״ם ז״ל דר״ל ועמהם הלכו מעצמם כל רכב מצרים לא שהם מהלקוחים וכו׳ והק׳ עליו הנח״י דלא נהירא דמסתמא את כולם לקח אלא פירושו שכל כך היו הת״ר חשובים עד שכל שאר הרכב של מצרים היו נקראים עמהם ר״ל טפלים להם עכ״ל וליתא לע״ד שאם כדבריו ז״ל הול״ל עם כל רכב מצרים והוה משמע שפיר דכלם בכלל הלקיחה ושכלם טפלים לת״ר רכב א״נ הול״ל ויקח כל רכב מצרים ועליהם ת״ר רכב בחור אבל השתא מוכח שפיר כדברי הרא״ם ז״ל ועוד הוכחה שלו ממאי דמסיים הרב מהמכילתא מכאן היה רש״א כשר שבמצרים הרוג ואם אי׳ שהכל בכלל הלקיחה שאת כולם לקח היכי מוכח מהכא הך מילתא דילמא לעולם כשרים היו אלא דבאונס המלך לקח כל הבהמות שלהם ומאי הוה להו למעבד אלא ודאי דקרא מוכח שהם מרצונם ומעצמם הלכו ונתנו הבהמות שלהם והילכך שפיר יליף ר״ש כשר שבמצרים וכו׳:

ושלשים על כולו. י"מ ג' סוסים למרכבה. דמתחלה מנהג עולם שלא היה אלא סוס אחד במרכבה. בא יוסף והוסיף עד ב' כדכתיב במרכבת המשנה אשר לו. בא פרעה והוסיף עד ג' כדכתיב ושלישים על כולו. ושלמה הוסיף עד ד' כדכתיב המרכבה בשש מאות כסף והסוס בחמשים ומאה. נמצא בכל מרכבה ד' סוסים כפי כסף הסוס:

וכל רכב מצרים ועמהם שאר הרכב וכו' מכאן היה ר' שמעון אומ' כשר שבגוים הרוג בכא תפש שטתו דלא כהלכתא דהא אמרי' במסכת ע"ז הגוים ורועי בהמה דקה לא מורידין ולא מעלין אלמ' שאסור להרגן:

רש"י ד"ה וכל רכב מצרים, ...מכאן היה רבי שמעון אומר, כשר שבמצרים הרוג וכו'. המאמר היה אקטואלי ביותר אתמול, עת היוודע הפיגוע באוטובוס תיירים מישראל בקירבת קהיר. ואכן רשב"י נאמן לדעתו - בידוע שעשו שונא ליעקב (בראשית רבה עח, ט). ונראה שעשו הוא כל גוי, וכל גוי עשו. ולא בכדי מחקו מילים אלה בדפו"ר והשאירו מקומן ריק. (פ' בשלח תשנ"ג)

וכל רכב מצרים. וְעִמָּהֶם כָּל שְׁאָר הָרֶכֶב; וּמֵהֵיכָן הָיוּ הַבְּהֵמוֹת הַלָּלוּ? אִם תֹּאמַר מִשֶּׁל מִצְרַיִם, הֲרֵי נֶאֱמַר "וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם" (שמות ט'), וְאִם מִשֶּׁל יִשְׂרָאֵל, וַהֲלֹא נֶאֱמַר "וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ", מִשֶּׁל מִי הָיוּ? מִן הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה'. מִכָּאן הָיָה רַ' שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּשֵׁר שֶׁבַּמִּצְרִים הֲרֹג, טוֹב שֶׁבַּנְּחָשִׁים רְצֹץ אֶת מֹחוֹ (מכילתא):

ושלישים. דע כי המלך דומה כמו אחד בחשבון. על כן יקרא משנה אותו שהוא אחריו במעלה השנית. מגזרת שנים. ואשר הוא במעלה השלישית יקרא שלישי:

ושלישים על כלו. גם על ההמון שלא היו בכלל עמו וחילו הפקיד שלישים מלומדי מלחמה, כי אמנם כל תוקף הצבא תלוי בשר הצבא וחכמתו ותחבולותיו:

ושלישים - שרים, לפי שכתוב לפנינו: ומבחר שלישיו טבעו בים סוף.

ושלישים על כלו: אנשים גבורי חיל; ודעת ראב"ע כי השני במעלה אחר המלך נקרא משנה (וזה אמת) והשלישי לו נקרא שליש; ודון יצחק אמר שהיה כל א' מהם שר על שלשים איש; ובתרגום יוני המיוחס לע' זקנים tristatai, ופירש Origenes שנקראו כן הנלחמים במרכבה, להיות בכל מרכבה ג' אנשים אחד מנהיג ושנים נלחמים, וכן דעת גיז'; ודעת Jacob Lydius שהם הנקראים ברומי triarii שהיו קרבים למלחמה באחרונה אחר שנפלו שתים מערכות אחרות, וגם אמר כי אולי אין שליש אלא גבור מאד כי השלוש מורה על מעלה שאין כמוה כמו קדוש קדוש קדוש trismegistus.

כל סוס רכב פרעה. פי' ר' אברהם שלא הי' הולכים מפוזרים אלא כלם יחד:

כלו. כן כתיב בוא"ו כי לא נמנה עם הכתובים ה"א בסוף תיבה וסימן נמסר במ"ג שמואל ב' ב'. ובזוהר דשיר השירים נראה שהוא בה"א ובעל א"ת נדחק לפרשו ולא נתחוור אצלי וכבר הודעתי פעמים רבות דקים לן כמסורת:

ועמהם כל שאר הרכב. כאילו אמר ועמהם הלכו מעצמם כל רכב מצרים לא שהם מהלקוחים שאם כן מאי ויקח שש מאות אם להודיע כמה היו הנבחרים ויקח כל רכב מצרים ובתוכם שש מאות רכב בחור מיבעי ליה:

ושלשים על כלו. כתרגומו וגברין ממנן על כלהון, כלומר שמנה שרי מאות ושרי אלפים להיותם ממונים על כל החיל העצום ההוא ושינהיגו אותם, או יאמר ושלשים על כלו כי כל החיל ההוא נחלקו לשלש כתות ועל כן מצינו שנאבדו בים בשלש כתות הוא שכתוב לכל חיל פרעה הבאים אחריהם בים וכתיב מרכבות פרעה וחילו ירה בים, וכתיב כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים.

ושלישים על כולו. בראשונה לא היו אלא שתים, דכתיב (פ׳ מקץ) וירכב אותו במרכבת המשנה, עמד פרעה ועשה שלש דכתיב ושלישים על כולו, עמדה מלכות הרשעה ועשאה אותן ארבע ^דר"ל שרצה פרעה להושיב הרבה אנשי חיל, לכן עשה עגלה שלישיה, ומלכות רומי עשתה ארבע, דכן מבואר בדברי הימים לרומים שכך היה מנהגם כשנצחו להשונא והביאוהו לרומי היו עושין מרכבה כזו לאות נצחון. –
ועי' בגיטין נ"ו א' כתבו התוס' פי' הלשון עגלא תילתא שהוא שלישי לבטן ודחו פי' זה ופרשו שבאורו בריא וטוב כמו ושלישים על כולו, עכ"ל. וצ"ע דכאן משמע דשלישים מורה על מספר שלש, וא"כ יש סמוכים להפי' שדחו. .
(ירושלמי כלאים פ"ח ה"ב)

ועמהם כל שאר הרכב. דקשה לרש"י, דמתחילה כתיב שלא לקח עמו כ"א שש מאות, ואחר כך כתיב וכל רכב מצרים. ועוד, כיון דכתיב וכל רכב מצרים, למה ליה למכתב שש מאות רכב. לכן פירש ועמהם וכו', רוצה לומר, דודאי הלקוחים לא היו כי אם שש מאות, ולאותן שש מאות היו גם כן עבדים שגם כן הלכו עם פרעה מעצמם:

ועמהם כל שאר רכב. דאם לא כן אחר שלקח כל רכב מצרים למה הוצרך לפרש אלו שש מאות בפני עצמו, אלא כי אלו היו עיקר, ועמהם כל שאר רכב שהיו טפלים עם שש מאות רכב (כ"ה ברא"ם):

וכל רכב מצרים. שש מאות רכב משאר מקומות וכל רכב מצרים חוץ מהם.

ושלשם על כלו. שָׂרֵי צְבָאוֹת, כְּתַרְגּוּמוֹ:

משל מי היה מהירא את דבר יי'. במכילתא שלא היתה מכת הדבר אלא במקנה אשר בשדה כדכתיב במקנך אשר בשדה והירא את דבר יי' והכניס מקנהו בבתים נצול דאם לא כן מאין היו להם הבהמות שהוכו במכת השחין דכתיב ביה והיה על האדם ועל הבהמה והבהמות שהוכו במכת הברד דכתיב ביה ועתה שלח העז את מקנך וכן פירשו רש"י ז"ל במכת השחין:

כשר שבגוים הרוג. אין הפירוש להרוג הכשר, שזהו מעולם לא אמרו רז"ל דיש להרוג את הגוים – כי אם המינים והאפיקורסים מורידין אותם ולא מעלין (ע"ז כו ע"ב), אבל על הגוים לא אמרו מעולם, וחס ושלום לומר כך. אלא פירושו בכהאי גוונא – במלחמה, שאם בא עליך גוי למלחמה ונפל בידך באותה מלחמה – אל תרחם עליו כלל – ותהרגהו, כאשר היה בכאן שמצריים באו על ישראל והרגו אותם ואת בניהם, ועל כיוצא בזה אמרו 'הרוג'. וכן בפרשת שופטים אמר הכתוב (דברים כ, ג) "שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם", שאם יפלו בידכם אל תרחמו עליהם שגם הם אינם מרחמים עליכם (סוטה מב.), וזה בגוים שבאו על ישראל למלחמה, והם אויביהם לוחמים בם. אבל על הגוים שעשו טובה עם ישראל נצטוינו מפי הקב"ה שלא לעשות להם רע, שהרי המצריים עצמם שהרגו את בניהם, ושעבוד הקשה שעשו להם – בעבור שהיו ישראל דרים בארצם ציוה הקב"ה לגמול חסד עם בניהם, שנאמר (דברים כג, ח) "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו", כל שכן הגוים שאין עושים רע לישראל שלא נגמול להם רע, דאיך יהיו דברי חכמים סותרים את הכתוב הזה, שהוא פסוק מלא לעשות טוב למי שעושה לנו טוב. והרי חכמים ז"ל עצמם מהך קרא דכתיב "לא תתעב מצרי" אמרו (ב"ק צב ע"ב) 'בירא דשתית מיניה אל תשדי ביה קלא', כל שכן האומות השומרים את ישראל משונאיהם. וכן אמר הכתוב (ר' ש"א טו, ו) "ויאמר שאול אל הקיני לכו סרו רדו מתוך עמלקי פן אוסיפך עמו ואתה עשית חסד עם ישראל בעלותו ממצרים", הרי שעשו חסד עם מי שהוא עשה להם חסד. ואין פירוש דבר זה רק כמו שאמרנו למעלה, דאיירי בגוים שהיו מאבדים את ישראל ונפלו בידם – אמרו 'כשר שבגוים הרוג':
ומה שאמר רבי שמעון שמכאן יש ללמוד טוב שבנחשים רצוץ מוחו, אף על גב דלא נזכר בכאן שום נחש (קושית הרא"ם), מכח קל וחומר יליף, דמה הגוים – שאפשר לגוי להיות גר – בשביל ההבדל שיש בין האומות ובין ישראל אמרה תורה 'הרוג', כי מאחר שבא עליך למלחמה אנו רואים שיש בו שנאה עצמית, ואם אחר כך נפל בידך אל תרחם עליו, על אחת כמה וכמה טוב שבנחשים רצוץ מוחו, שהקב"ה מתחלת הבריאה נתן איבה בינו ובין האדם, דכתיב (בראשית ג, טו) "ואיבה וגו'", אל תסמוך על הנחש שהוא טוב – אחר שיש שנאה בעצמם, ויש לקיים מה שאמרה תורה (שם) "הוא ישופך ראש", ולא לעשות שלום עמהם, הפך מה שאמר "ואיבה". וגבי גוי אמר 'הרוג', שכך הוא הדין אצל בני נח שמיתתם בסייף בכל מיתה שלהם כדאיתא בפרק ד' מיתות (סנהדרין נו.), וכאן איירי בגוי ההורג שלא כדין:

ושלישים על כלו. גבורים, וכן הוא אומר שלישים וקרואים רוכבי סוסים כלם (יחזקאל כג כג).

מכאן היה רבי שמעון אומר. שהרי לא נתנו הבהמות לרכבי מצרים להלחם עם ישראל אלא הכשרים שבהם שהיו יראים אח דבר יי' ונצולו הבהמות שלהם אבל מה שאמר וטוב שבנחשים רצוץ מוחו לאו מהכא דייק לה אלא אגב וכו':

ד״א שלישים. משולשים בכלי זיין.

ד״א כנגד כל ישראל הוציא פרעה חיילות שלש מאות על כל אחד ואחד.

על כלו. כלומר מחשבתו של פרעה היה על כלותם.

ה' ילחם לכם ואתם תחרשון. הענין בזה שכאן נצטוו להחריש מבלי שום פעולה ואף בתפלה לא יתפללו להש"י, ובמלחמות עמלק נמצא להפך שנאמר והיה כאשר ירים וכו', ונאמר ויהי ידיו אמונה ומתרגמינן והוה ידוהי פרישן בצלו. אך הענין בזה כי יש חילוק בין עמלק לשאר אומות, כי שאר אומות אומרים שאין הכל בידי שמים ותולין כל השפעות טובה בכחותם לאמור כחי ועוצם ידי, ולכן במלחמות ישראל נגד מצרים נצטוו להחריש, היינו להראות שהכל בידי שמים ובזה היו מנצחים, כי בישראל נמצא זאת המבינות כי הכל בידי שמים, וגם תפלה שהאדם מתפלל ג"כ אינו יכול להתפלל בלתי רצון הש"י ולכן נאמר ואתם תחרישון. אבל בעמלק שהוא נקרא ישראל מומר כדאיתא בקדושין [י"ח.] והוא תולה כל מעשיו בהש"י שאומר כל הרע שהוא עושה הוא ברצון הש"י, כי בלא רצון הש"י לא היה יכול לעשות, ונגדו הוא העצה להראות כי יראת שמים הוא בידי האדם והאדם צריך לעבודה ותפלה, וע"ז נאמר בגמ' (סנהדרין ס'.) על רבשקה שהיה ישראל מומר מפני שאמר המבלעדי ה' עשיתי, ותלה מעשיו הרעים בהש"י ונגדו היא העצה להתפלל.

וישובו ויחנו לפני פי החירות. פרש"י להגיד שבחן של ישראל כו' אלא אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם. לכאורה למה לא אמרו אלא דברי משה מה זה שהזכירו בשם אביו בן עמרם. אמנם כתיב ויאמינו בה' ובמשה עבדו וכן אמרו ז"ל כדאי הם וזכות אבותיהם והאמונה שהאמינו בי ויצאו לקרוע להם הים. דהנה ידוע שבזכות האמונה נגאלו ממצרים ובפרט בים הוצרכו להתחזק יותר באמונה גדולה עד מאד. והנה במ"ח דברים שהתורה נקנית בהם נאמר באמונת חכמים. ושורש אמונת חכמים להאמין בדבריהם של צדיקי הדור אשר רוח ה' נוססה בם וכל הענין שיאמרו ויעצוהו אף בדבר הרשות ואף שהוא נגד השכל הפשוט ואף כי יאמר שאינו מפי ה' כמו הנביא. כי בזה חכם עדיף מנביא. כי הנביא אשר ידבר דבר בשם ה' כה אמר ה' אינו שייך האמונה בו זולת בדבר ה' אשר דבר ויאמינו בקול ה' ע"י נביאו. אבל אמונת חכמים הוא האמונה בדברי החכם עצמו אף שהוא נגד השכל ולא מפי ה' אעפ"כ נהנין ממנו עצה ותושיה וכאשר יגזר אומר כן יקום בכל דבריו גם בדברי עוה"ז ועצות אנשים בעוה"ז במו"מ וכיוצא. ובדרך הזה יהיה הגאולה ב"ב כימי צאתך מארץ מצרים ומי שאינו מאמין בכל זה הנה הוא מעכב הגאולה וגורם גלות כו' ע"כ כאשר הוצרכו בנ"י לעבור כו' לזכות לגאולה על ידי דרכי האמונה נתן הש"י להם ע"י משה הנסיון שלא ע"ד השכל הישר ויצום משרע"ה וישובו ויחנו כו' אשר לכאו' נראה דבר זה זר בעירהם. כי איך נתקרב אל רודפינו. אעפ"כ נתחזקו ישראל באמונתם ואמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם. ר"ל דברי בן עמרם אע"פ שאינו משה רבן של כל הנביאים ואף אם יאמר דבר זה מלבו ולא על פי נבואה נשמע לו וזהו ויאמינו בה' ובמשה עבדו בשתי האמונות האלו עברו וזכו לקריעת ים סוף לנס הגדול הזה השייך לקבלת התורה וגם שם נאמר וגם בך יאמינו לעולם וזה דרך קניות התורה באמונת חכמים כנ"ל:

וישב הים לפנות בוקר לאיתנו ודרשו חכז"ל לתנאו לכאורה אין זה מקום אצל שיבת הים רק אצל הקריעה מקודם אמנם לפע"ד כי בלא זה גוף הענין למה לי תנאי פשוט שאומר בשעת הבריאה שיקרע אח"כ כשיבואו בו אולם כי ים הוא גבורה בלא חסד כנודע וא"כ קשה כשנקרע עבור בנ"י נתגלה בו החסד ואיך יכול לחזור לאיתנו לתקפו הראשון הלא עתה יש בו תערובת חסד כמ"ש בפ' המגרש הפרש בין תנאי לחוץ שתנאי אין שיור בגט ע"ש וזה ענין וירא הים וינס שדרשו שראה מידת יוסף כמ"ש לעיל שיוסף כולל משניהם וא"כ סתירה אולם ע"י שהאמת שכל הבריאה רק לטובה ואם לאו בטל הכל והוי כתנאי ולכך אין סתירה ולכך ראה הים וינס שזה ענין ניסה וריצה כשידע שזה רע מאד שכל עיקרו בכל ענינו שסותרין דבר זה גורם הריצה וכמ"כ וזה ג"כ גורם הריצה שאף שהוא חוץ ממדריגתו מ"מ עושה כן אינו סתירה כנ"ל:

וישובו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים לכל חיל פרעה הבאים אחריהם בים לא נשאר בהם עד אחד צריך להבין יתור תיבת עד אחד כי היה די לומר לא נשאר בהם או לכתוב לא נשאר בהם אחד מאי עד אחד: וי"ל בזה לפע"ד שיש בזה רמז נכון מה שחנני ה' ברחמיו ובר"ח ונקדים הפסוק ה' איש מלחמה ה' שמו ופירש"י מלחמותיו לא בכלי זיין אלא בשמו הוא נלחם כמ"ש ואני בא אליך בשם ה' צבאות עכ"ל והנה הכתוב הזה כתיב אצל דוד המע"ה שאמר לגלית הפלשתי והנה איתא בזוה"ק חמשה חלוקי אבנים שהיה לוקח דוד והיה לוחם בהם עם גלית הפלשתי היינו ה' תיבות דיחודא שמע ישראל ה' אלקינו ה' ושוי אותם בקורט' חדא היינו באחד ובזה היה גובר אותו עיי"ש וענין הזה הוא נצחיות בכל אדם ובכל זמן בזה מתגברים על כל אויבים ומזיקים כמאמר חז"ל כל האומר ק"ש על מטתו כאלו אוחז חרב פיפיות בידו עי"ש ובזה התגבר ג"כ דוד המע"ה על גלית והנה רש"י ז"ל מרא' מקום כאן בשמו הוא נלחם כמו ואני בא בשם ה' צבאות שכתוב אצל דוד המע"ה שלחם עם גלית ביחודא דק"ש ובוודאי גם כאן ברזא דיחודא היו נלחמים וזה י"ל שמרומז בפסוק לא נשאר בהם עד אחד היינו עד אחד ע"י יחוד של ק"ש שהוא שמע ישראל וכו' ה' אחד וידוע שמע עיין רבתי אחד דלת רבתי שהיא תיבת עד שהוא מרומז שזה עדות שישראל מעידים על אחדותו ית"ש והוא שאמר ע"י עד אחד שהוא רזא דיחוד' זהו שכתוב בשמו הוא נלחם ועי"ז לא נשאר בהם ואבדו כולם כן יאבדו כל אויביך ה' ואוהביו וכו' והבן:

ויקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים ושלישים על כלו. יובן בס"ד שידוע מ"ש רז"ל שפרעה היה מחלק חיילותיו על ק"ך ק"ך והוא כנגד ק"ך צירופי אלהים שהם דינים ורצה להיות לו יניקה מזה וכמ"ש הרב מג"ע ז"ל אופן קפ"ד ע"ש והנה תיבת ושלשם כתיב חסר וא"כ קרי ביה ושלש מ"ם שהוא גי' ק"ך כי שלש פעמים ארבעים גי' ק"ך ולז"א ויקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים ושלש מ"ם על כולו שרצה להגביר בו כח הדינים שהם ק"ך צירופי אלהים ולא עלה הדבר בידו:

ויחזק ה' את לב פרעה. שֶׁהָיָה תוֹלֶה אִם לִרְדֹּף אִם לָאו, וְחִזֵּק אֶת לִבּוֹ לִרְדֹּף (שם):

כי בא סוס פרעה וגו' ובנ"י הלכו ביבשה וגו'. הנה ידוע שבשעת קי"ס היה קטרוג גדול מהשר של ים. מה נשתנו אלו מאלו. אך הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו פתח להם עולמות העליונים הגנוזים הנעלמים במחשבה הקדומה ומשם המשיך חסדים ורחמים על בנ"י וגבורות ודינין על מרכבות פרעה וחילו. דבאמת כל הדינים נמתקים בשורשן היינו ע"י שמראין להם המקור והשורש ושם אין שום דין רק טוב ולכן הם נמתקין. וכן הרע שמראין לו השורש ושם אין לו מציאות כלל. וממילא כל הטוב עולה למעלה להדבק בשורשו ומקורו ואז הרע מוכרח להיות נופל ומתבטל ויתפרדו כל פועלי און ולזה בעת קי"ס הגביה הש"י כל המרכבות ופרשיו וחילו של פרעה אל הים העליון שהוא המקור והשורש דמיניה דינין מתערין ושם נמתקו ונפלו. כי שם בהשורש לא יגורך רע ואין לו שום מציאות כלל. אבל זה היה מצד הנס ופלא גדול. היינו הגם ששם אין שום דין וקיטרוג והוא עלמא דחירו והרע טפל ומתבטל. עכ"ז היה נס לזרע ישראל שהיו אז בבחי' השתוות עם המצריים ע"פ הקטרוג מהשר של ים ואעפ"כ ניצולו מחמת שהתנהג הש"י עמם במדת החסד והרחמים וזה"ש כי בא סוס פרעה גו' תוך הים. ר"ל כשראו פרעה וחילו השורש שלהם שהוליכם הש"י שם היינו ים עילאה אז וישב עליהם את מי הים היינו בזה השורש הטוב עצמו שנתגלה להם בזה נטבעו. אך ובנ"י שהם בעצמם מקור הטוב הלכו בתוך הים ביבשה. ר"ל להם היה הליכה בתוך הים העליון שמשם נמשך להם החירות וכן יזכנו השי"ת לראות את גאולתנו ופדות נפשנו במהרה בימינו. וכימי צאתנו מארמ"ץ יראינו נפלאות. ויקבץ נדחינו ע"י משיח צדקנו שיבוא בב"א:

ביד רמה. לא יצאו כדמות בורחים והיה עמהם כל כלי המלחמה:

ובני ישראל יוצאים ביד רמה. כענין ידינו רמה היו מתאמצים לנצח את פרעה וחילו שלא היו רבים במספר כמותם. ובזה הודיע שלא היו יודעין ענין המלחמה, כי אמנם היה ראוי לירא מאותם המעטים מלומדי מלחמה יותר ממה שהיה ראוי לירא מכל המון מצרים הנוסע אחריהם אחר כך:

ביד רמה ג' הכא ואידך בפ' מסעי והנפש אשר תעשה ביד רמה בפ' שלח גבי ע''א מלמד שפסל מיכה עבר עמהם כמו שדרשו ועבר בים צרה:

ויחזק וגו' ובני ישראל יוצאים וגו'. פירוש הוצרך ה' לחזק לבו כי היה לו לתת לב לאופן וסדר יציאת בני ישראל שהיתה ביד רמה וזה יגיד כי פסקה יד מושל מעליהם ומזה היה לו להיות נרתע אלא שה' חזק לבו וחשב מחשבות הנזכר למעלה וירדוף וגו':

יוצאים ביד רמה - לא היו דואגים כלל, עד שראו פרעה ועמו רודפים אחריהם, אז וייראו מאוד.

ובני ישראל יוצאים ביד רמה. אינם בורחים כלל. אלא הולכים לאט. ומש״ה השיגם פרעה:

ביד רמה: לא היו דואגים כלל עד שראו פרעה ועמו רודפים אחריהם, אז וייראו מאד (רשב"ם), וכמהו והנפש אשר תעשה ביד רמה (במדבר ט"ו ל'). ואנקלוס תרגם בריש גלי, כי גלוי הראש היה אצלם מורה העדר היראה, וכסוי הראש היה סימן כניעות.

ויחזק ה'. רביע על ה':

ביד רמה. אמרו במכילתא מגיד הכתוב שכשהיו המצריים רודפים אחרי בנ"י היו מנאצים ומחרפים ומגדפים אבל ישראל מרוממים ומשבחים ונותנים שיר שבח וגדולה תהלה תפארת למי שהמלחמה שלו כמ"ש רוממות אל בגרונם וגו' ואומר ה' אלהי אתה ארוממך ואודה את שמך כי עשית פלא (ישעיהו כ״ה:א׳), כי מלת ביד כמו בתודה, כי שרש יד הוראתו ג"כ תודה שבח והלול, כמ"ש בירים משה ידו, יעו"ש. ויתורגם ביד רמה (מיט האָהעם דאנק), והוא נאות מאד אל הענין, ויורה על אמתות פי' זה מדאמר (פ' מסעי) ביד רמה לעיני כל מצרים, ואם יהיה פירוש ביד רמה גלוי ופרסום וכת"א בריש גלי, א"כ מה הוסיף לאמר לעיני כל מצרים הא והא חד הוא:

ובני ישראל יוצאים ביד רמה. ר"ל שלא היו הולכים כדמות בורחים:

ויחזק ה', וה' חזק את לבו שידרוף אחרי בני ישראל במחנה הזאת הקטנה, כי היה חושב שלא יעמדו נגדו באשר אבדה מהם עצה והם יראים ונבוכים, אבל אח"כ נודע להם כי טעו בזה, כי בני ישראל יוצאים ביד רמה שאינם כבורחים ופוחדים ודעתם לשוב, רק הם אבירי לב והם יוצאים מרשות מצרים, ומה שעמדו קרוב למצרים הוא מפני שהם יוצאים ביד רמה ואינה יראים כלל כי נכונים למלחמה, ולכן:

ויחזק ה׳ את לב פרעה. שהיה לבו חלק עליו אם לרדוף או שלא לרדוף.

ובני ישראל יוצאים. לא היו נותנים לב לשום דבר כי ברשות יצאו ויוצאים בפרהסיא ולא כגנבים:

יצאים ביד רמה שברשות יצאו. [בקומה זקופה].

ויחזק ה' את לב פרעה וגו' וירדוף אחרי בני ישראל ובני ישראל יוצאים ביד רמה. לכאורה יש להבין מה שמודיע הכתוב כאן ובני ישראל יוצאים ביד רמה ואין כאן מקומו, ולמעלה ביציאתם היה להודיע דבר זה. ואמנם יגיד הכתוב כח אלהינו יתברך בדבר הזה כי אף שבני ישראל היו יוצאים ביד רמה כזה בגבורה גבוהה ומפורסמת ומי פתי יסור הנה שלא לדון בקל וחומר ומה אם מכורה כבר יצאה מאתו בחוזק יד מכל שכן שלא יחזיר אותם לעבודתו ואיך אבדה חכמת חכמיו כל כך לשום לבבו לרדוף אחרי בני ישראל, אבל הנה ה' בחזק יבוא שחיזק לבבו כל כך שאף על פי שבעיניו יראה ולבבו יבין שלא טוב עושה לא יוכל להתגבר על חזקת לבבו והוא גדולת אלהינו יתברך בכדי להפילו בפח יקוש.

ביד רמה. ת"א בריש גלי כלומר בראש גלוי — והוא סימן חירות וגדולה וההפך חפוי ראש, וכן יעטה על שפם — ומזה נאסר גלוי הראש בעת התפלה להורות על שעבודינו לו ית' וכן בלשון יוני היו אומרים Poll esteron שהוא כמו Nudo et aperto capite שהיו אומרים הלאטינים להורות על החירות, גדולה, ופרסום, ולהפך Operto capite- והבט שכמו שבין Aperto ed Operto רק כחוט השערה במבטא, ומורים על ההפך, כן אין רק כמלא נימא בין שתום לסתום ומורים גם הם על ההפך עיין Euseb. prep. Evang. ed. Paris vol. l. 553.

ביד רמה. בִּגְבוּרָה גְּבוֹהָה וּמְפֻרְסֶמֶת:

וירדוף אחרי בני ישראל. להודיע שבחן של ישראל, ואילו היתה אומה אחרת לא היה חושש לרדוף אחריה.

ובני ישראל יוצאים ביד רמה. וכי עכשו יוצאים והלא כתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל (ממצרים) (במדבר לג ג), מהו ובני ישראל יוצאים ביד רמה, מגיד הכתוכ שכשהיו המצריים רודפין אחרי ישראל, היו ישראל מרוממין ומפארין.

ד״א ביד רמה. בריש גלי.

ד״א שהיתה ידם רוממה על מצרים.

ויושע ה' ביום ההוא וכו'. היינו כי אחרי ישועות גאולת מצרים היו צריכים לצמצום כי בימי הפסח יש צמצום באכילה, כי מצה רומז ע"ז לחם עוני, וכאן אחר שזכו ביום ז' של פסח לקריעת ים סוף נאמר ויושע ה' וכו', שלא היו צריכים עוד ביום ההוא לגדרים וסייגים, וזה הרמז שנכתב במשנה תורה (דברים ט"ז,ח') ששת ימים ולא נאמר שבעת.

ויאמינו בה' ובמשה עבדו אז ישיר משה י"ל בזה כשהאמינו בה' וגם האמינו שמשה הוא עבדו שהוא צדיק אז ישיר משה היינו אז היה יכול משה לומר שירה והמשכיל יבין:

ויוגד למלך מצרים כי ברח העם וכו' ארז"ל במדרש מי הגיד למלך מצרים עמלק בא והגיד לו וצ"ל למה עמלק נכנס בעובי הקורה להגיד לו דבר זה ועוד הלא ארז"ל איקטורין שלח עמהם וכיון שראו שהלכו שלשת ימים ואין חוזרין למצרים באו והגידו לפרעה וא"כ כיון שהיה לפרעה מגידים מה חידש לו עמלק בהגדתו ונ"ל בס"ד דידוע מ"ש בזוה"ק דעמלק היה חציו מקליפת בלעם והוא ע"ם דעמלק וחציו מקליפת בלק והוא ל"ק דעמלק וידוע כי בלעם היה מיועצי פרעה והוא שנתן לו עצה רעה על ישראל ופרעה היה נסמך בקליפתו כי היה קשר אחד גם ידוע מ"ש בזוה"ק דעם ערב רב שנתגיירו ויצאו עם ישראל היו ג"כ שני בניו של בלעם שהם יונס ויומברום והיו מכשפים גדולים וקליפה גדולה שהם מקליפת אביהם ורק בעת גאולת ישראל נתגיירו לפנים והם אשר עשו את העגל והטעו את ישראל בכשופים שעשו בו וכנז' בזוה"ק פרשת כי תשא דף קצ"א ופרשת בלק דף קצ"ד יע"ש ולכן עמלק שהיה חציו מקליפת בלעם שהוא החצי של אותיות ע"ם שבו הרגיש בדבר זה מכח הקליפה שלו שנעתק חלק גדול מן הקליפה שהיא עם דעמלק ונהפך אל הקדושה שהם ישראל והיינו שידע שבני בלעם שהם בני קליפה זו של עם שיש בו נתגיירו ונעשו אצל ישראל ויצאו מרשות פרעה כי הם היו במצרים תחת רשות פרעה אך פרעה לא ידע ולא הרגיש בהם שנתגיירו והלכו עם ישראל ורק עמלק הרגיש בזה מכח הקליפה שלו שהיא חציה מבלעם ודבר זה היה קשה עליהם יותר ממות ולז"א ויוגד למלך מצרים ע"י עמלק כי ברח העם שברח חלק גדול מן קליפת עם דעמלק שהיא קליפת בלעם שהיו תחת רשות פרעה והוא היה לו קשר בקליפה זו מזמן עצתו של בלעם לכן אמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל ר"ל עם ישראל מעבדנו עם בדנו ר"ל חלק קליפת עם שהם בני בלעם שהיו בדנו לשון בדים שהם היו בדים ומוטות שלנו תחת רשותינו דשלוח ישראל גרם להם הפסד רב שאיבדו בני בלעם שהם היו בדים שלהם בכח הטומאה ובזה יובן מ"ש בעגל ויפול מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש ואמרי בזוה"ק פרשת בלק דף קצ"ד אלין אינון בנוי דבלעם יונס ויומברוס דהוו שקילי כשלשת אלפי איש ולז"א מן העם דייקא שהם מן קליפת עם דעמלק:

ובני ישראל יוצאים ביד רמה. יובן בס"ד לרמוז י"ד רמ"ה ע"ה גי' ר"ס כמנין יו"ד הוי"ות שעולים גי' ר"ס וכמ"ש רבינו האר"י זיע"א ע"פ וירא ה' כי ס"ר לראות ע"ש ולז"א יוצאים בי"ד רמ"ה ר"ל שנמשך להם כח בשלימות משם הוי"ה ב"ה.

וירדפו. מנהג הלשון לומר ככה. כמו וכל העם רואים. וירא העם וינועו. והטעם כאשר ראו כן נעו ועמדו מרחוק. וככה כתיב וירדוף אחרי בני ישראל. והנה טעם וירדפו כאשר רדפו אחריהם השיגום שהיו חונים על הים.

וירדפו מצרים אחריהם. אחרי היוצאים ביד רמה:

וירדפו מצרים. היינו המון מצרים:

כל סוס רכב פרעה: כל סוסי רכיבה שלו, סוסים שרוכבים עליהם פרשים. והנה לכאורה אחר שהוא מזכיר הפרשים לא היה צריך להזכיר הסוסים, אך הזכיר הסוסים בפני עצמם כדי לצייר לנו הסבות אשר גרמו מחתת ישראל, כי מלבד מה שהפחידה אותם ראיית הפרשים והחיל, גם ראיית הסוסים בעתה אותם מאד. והזכיר תחלה הסוסים כי הם הנראים והנשמעים תחלה, ואח"כ ראו הפרשים, ואח"כ ראו אנשי החיל.

וירדפו מצרים אחריהם. נקהלו כל מצרים לרדוף אחריהם שאחר שנסע פרעה עם חילו הקטן ונשמע במצרים כי יוצאים ביד רמה ויעמדו הכן למלחמה, רדפו מחנה גדול וכבד של כל עם מצרים וישיגו אותם, פי' שבעת בא פרעה לשם עם רכבו ופרשיו כבר נעתקו ישראל מפי החירות והתקרבו אל הים, ובבא פרעה ורכבו חנה הוא על פי החירות מקום ששם עמדו ישראל תחלה, וישראל חנו אז על הים, ובעת שהגיע לשם מחנה מצרים הגדול אז השיגו אותם היינו לישראל שהם חונים על הים, לא על פי החירות, וכל סוס רכב פרעה היו חונים על פי החירות:

וירדפו מצרים אחריהם. מגיד הכתוב שלא נכשל אחד מן המצריים שמא ינחשו ויחזרו בהם.

וירדפו מצרים אחריהם, מגיד שלא נכשל אחד מהם בדרך שמא ינחשו ויחזרו להם לאחוריהם וכן מצינו שהגוים מנחשים שנ' כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו (דברים יח) וכתיב וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם (במדבר כב) ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב (שם לא) וזקני מדין נחשו וחזרו לאחוריהם וישיגו אותם חונים על הים וגו'.

"וירדפו מצרים אחריהם וישיגו אותם... ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נסע אחריהם". התיאור קצת תמוה - קודם השיגום המצרים ואחר כך הקריב פרעה (והרי הוא היה אמור להיות ראשון המשיגים, ראה למעלה פסוק ו ד"ה ואת עמו לקח עמו), ועדיין מצרים נוסע - לשון הווה - אחריהם, אף כי כבר השיגום. ועוד: כלום לא הרגישו בני ישראל במצרים הרודפים לפני שפרעה הקריב? (פ' בשלח תשנ"ז) על לשון "וישיגו" העיר ר' שמואל עמנואל שי', שמשמעות המלה קצת שונה מהמקובל היום. וראיה לכך היא שבמרדף של לבן אחרי יעקב כתוב: "וישג לבן את יעקב" (בראשית לא, כה), אף־על־פי שעמדו בשני הרים נפרדים. וכך מפורשת מלת "וישיגו" ב"דעת מקרא": הגיעו כדי תחום ראיה או כדי מטחוי קשת. וראה באורו של "העמק דבר" על אתר.

אחריהם. אחרי פרעה וחילו. שגם המה כאשר נודע להם שאין דעת ישראל לשוב מה שלא עלה ע״ד וירדפו ליקח את אשר להם:

וישיגו אותם חונים. אותם מלא ו׳, מלאים כרמון בעם וברכוש ובמצות ושכינה על גביהם.

והזכיר כל סוס פרעה שלא באו מפוזרים רק כולם יחד.

וייראו מאד. על יראה זו שתקפה את ישראל כותב ראב"ע (יד, יג): יש לתמוה, איך יירא מחנה גדול של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם, ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם? התשובה: כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו, והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה. הלא תראה כי עמלק בא בעם מועט, לולי תפלת משה היה חולש את ישראל. והשם לבדו שהוא "עושה גדולות" (איוב ה, ט) ו"לו נתכנו עלילות" (שמואל א' ב, ג) סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים, כי אין בהם כח להלחם בכנענים, עד שקם דור אחר דור המדבר, שלא ראו גלות והיתה להם נפש גבוהה.

וישיגו. המון מצרים:

ד״א וי״ו מוסיף, ביום הששי השיגום, וביום השביעי שהוא יום אחרון של פסח, ננערו לתוך הים.

ופרשיו. רכבי הסוסים.

ויצעקו בני ישראל אל ה'. כשהיו במצרים נאמר (ב, כג) "ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו, ותעל שועתם אל האלהים", היינו שהם זעקו ונאנחו מן העבודה סתם, ומחסדי ה', שעלתה שועתם אליו יתברך ושמע אותה, אבל עתה משהכירו את אלהי אבותיהם, צעקו אל ה'. כך מעיר ר' זלמן סורוצקין בפירושו "אזניים לתורה" על אתר.

אותם. את כל סוס רכב פרעה ופרשיו:

חונים על הים. ממתינים את המצריים, כדי להטביעם בים. חונים, מחננים על הים בתפלה ובתחנונים.

וחילו. רגליים:

על פי החירת. ישראל חנו לפני פי החירות וחיל פרעה על פי החירות. ועי׳ ס׳ במדבר ל״ג ז׳:

על הים. כדי להטביעם בים.

כל סוס רכב פרעה ופרשיו וחילו על פי החירות לפני בעל צפון. מקום יראתם של מצרים שם היתה מפלתם.

לפני בעל צפון. צפן להם הקב״ה יום אידם, שנאמר כל חשך טמון לצפוניו (איוב כ כו).

א"י וישובו ויחנו לפני פי החירות. יש להבין למה הוצרך לכל זה. אך הנ"ל דהנה כבר נודע בספרים כי עיקר תיקון ניצוצי שז"ל ר"ל הוא להמי' המזיק וכל זמן שהמזיק קיים עדיין אין תשובה והוא שכתוב לא אשוב עד כלותם. והנה כל מצרים היו מני"ק האלו כנודע שנקראים ערוות הארץ. ולכן אי אפשר רק להמיתם בע"כ בתוך הים כנ"ל. וז"ש וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים. לכאורה מה ענין יד הגדולה אל מצרים מת. הלא זה הוא מבחי' יד החזקה שהמיתם חללים אבל יד הגדולה היא בחי' החסד. אך הוא כמו שנתבאר כאשר ראו מצרים מת ידעו כי המיתו כל המזיקים והעלו ני"ק מתוכם והנה זהו באמת גדולה וחסד לניה"ק שעלו מתוכם וזהו וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים שהעלה כל הני"ק מתוכם כנ"ל. וזהו וישובו ויחנו לפני פי החירות. פי' וישובו בתשובה שלימה עד שיגיעו לפני פי החירות עלמא עלאה שצריך לעשות תשוב"ה עלת"ה תשו"ב ה' עלאה. וזהו ואמר פרעה לבנ"י נבוכים הם בארץ הוא יאמר כי הני"ק שהם בנ"י עדיין נבוכים בארץ כלואים ומשוקעים לא יוכלו לצאת ולכך סגר עליהם המדבר. פי' אין בהם כח הדבור כי הדבור הוא בגלות עי"כ וכמ"ש אצל יוסף כשנתגלה אל אחיו ויצאו ני"ק ובחי' היסוד מהגלות אח"כ דברו אחיו אתו שהדבור יצא מהגלות אתו כנ"ל. וז"ש הושיענו ה' אלהינו וקבצנו והצילנו מן הגוים להודות לשם קדשך. פי' כאשר יקבצנו ויצילנו מן הגוים הני"ק יצאו מהגלות אז יהי' באפשרי להודות לשם קדשך כמ"ש. וזהו ואכבדה בפרעה ובכל חילו ברכבו ובפרשיו הם הני"ק הפורשים ממטועל ידיהם אכבדה וידעו מצרים הם הני"ק כי אני ה' כנ"ל:

כי טוב לנו עבוד את מצרים. יובן בס"ד דקדוק תיבת לנו שלא אמרו כי טוב עבוד את מצרים ויובן כי ידוע שקושי השעבוד היה פ"ו שנים דוקא כמנין שנות מרים והנה לנ"ו גי' פ"ו והכוונה לומר לא מבעייא שאר הימים שלא היה בהם קושי השעבוד טובים הם אצלינו אלא גם בפ"ו שנים שהם גי' לנ"ו טובים מזה הזמן שהם מתים במדבר וזהו כי טוב לנ"ו וכו':

וייראו העם את ה'. איתא במדרש עד כאן לא היו יראים את ה' מכאן ואילך היו יראים את ה'. לכאורה אינו מובן והרי גם במצרים ראו כמה מופתים וריבוי העונשים והמכות שבאו על המצריים על שסירבו על דברי ה' והיאך לא נתקבלה יראתו עד בואם להים. ועיין בפרשה בראשית כתבנו ביאור נכון על זה המדרש. גם י"ל הענין דכשנתבונן בהנסים שנעשו במצרים והנסים שנעשו על הים הם מחולקים זה מזה הרבה ובאו בשני אופנים דבמצרים עיקר הנס היה ביאת המכה והעונש על המצריים שבאו עליהם המכות שלא כדרך הטבע ומזה צמח ישועתן של ישראל. והטעם לזה כי לא היה בידם של ישראל זכות להגאל על ידו וכמאמר הכתוב ואת עירום ועריה פירוש בלא זכות להגאל. וגם זמן הגאולה לא הגיע עדיין דבברית בין הבתרים נאמר ת' שנה והם לא היו אלא רד"ו וכן מבואר במכילתא פרשת בא בשעה שבא משה ואמר לישראל בחודש הזה אתם נגאלים אמרו לו היכן הוא אמר להם אם בא להביט במעשיכם אין אתם נגאלים אלא מדלג על ההרים מדלג על הקצים והחשבונות כו'. וע"כ העיקר היה לדון את מצריים על רשעתם ועולם הקשה שהכבידו על ישראל יותר מדי. ומכח מדת הדין ששלטה על המצריים צמח ישועה לישראל. וז"ל המדרש רבה על פסוק החודש הזה לכם משל למלך שאמר לבניו הוו יודעין שאני דן דיני נפשות ומחייב הקריבו לי דורון שאם תעלו לפני לבימה אעבור אילוגין שלכם לאחרי. כך הקב"ה אמר לישראל בדיני נפשות אני עוסק ומודיע אני לכם היאך אני חס עליכם ברחמים בדם פסח ובדם מילה ומכפר על נפשותיכם עכ"ל הרי דהעיקר וההתחלה היה העונש למצריים על רשעתם ומזה יצאה ממילא ישועה לישראל, וע"כ הזהיר אותם באותו הלילה ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר דהוצרכו ישראל לשמירה שלא ישלוט בהם המשחית ולעסוק באותו לילה במצות מילה ופסח וכמאה"כ והיה הדם לכם לזכרון ולא יתן המשחית כו'. דכל הנסים והמופתים שבמצריים היו מצד מדת הדין. ובזה נבין קצת טעם על שאמר לפרעה דרך שלשת ימים נלך במדבר ונעבוד את ה' דמשמעו לכאורה מובן מהדברים דאח"כ ישובו שנית למצרים לשיעבודם. גם כל דברי משה רבינו היו לפרעה בדרך בקשה נלכה נא דרך כו' ולכאורה אינו מובן למה הוצרך לבקש ממנו רשות, ולפי הנ"ל ניחא דעיקר היציאה לא היה בזכותם והעיקר היה המשפט למצרים ומש"ה נתקיים בפרעה מאמר הכתוב אם ללצים הוא יליץ והבא לטמא פותחין לו וביקש ממנו רק דרך שלשת ימים ולעבוד את ה' למען הרבות פשעיו במרדו שלא יניח להם גם זאת המעט כדי שתוגמר בהמראתו חטאיו ותמלא סאתו ליפרע ממנו. ובזה מבואר היטב הפסוק שאמר משה למה הרעות לעם הזה ומאז באתי לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך והשיב לו עתה תראה אשר אעשה לפרעה ותיבות עתה תראה אינו מובן לפי המשך פשטות הפסוק. רק הענין דמשה התפלא דהקב"ה שלחו למען הצילם ועוד נתוסף עליהם עי"ז שיעבוד יותר היפוך כוונת השליחות והקב"ה השיב לו דזהו עיקר יסודו של הגאולה דכל מה שירבה פרעה לחטא ולהעיז נגד דיבורו של הקב"ה ולהכביד עוד שיעבודו בזה יהיה הגאולה. וזהו שאמר לו עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם, כלומר עתה שהוא מוסיף מרד על פשעיו תראה אשר אעשה לו ומזה יהיה כי ביד חזקה ישלחם לבסוף מארצו:

ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו י"ל תיבת מעבדנו לשון יתר גם י"ל בדברי רש"י ז"ל שכתב נהפכו לרדוף אחריהם בשביל ממונם שהשאילום דמנ"ל הא והלא בכתוב מפורש מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו ונ"ל בס"ד בהקדים מ"ש הרב משנת ר"א ז"ל בפרשת לך לך ע"פ בשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה דבר נא באזני העם וישאלו דקשה הול"ל בקיצור בצאתם ישאלו וכו' ופירש הענין ע"פ מ"ש במציעא פרק האומנין השוכר את הפועלים וחזרו בהם ידם על התחתונה ואם בעה"ב חזר בו ידו על התחתונה כלל העולה דאם בעה"ב חוזר בחצי המלאכה ידו על התחתונה ומשלם שכר שלם לפועל ואם הפועל חוזר בחצי המלאכה ידו על התחתונה שאינו יכול לתבוע שכר חצי המלאכה שעסק יען כי בעה"ב צריך לשכור פועל אחר להשלים לו המלאכה ואם יצטרך להוסיף לזה הפועל האחר הוא מוסיף כנגד כל שכר עסק פועל הראשון שעסק כבר ולכן כדי שלא ישאל מרע"ה מהקב"ה איך אתה מצווה לישראל לנצל את מצרים בשביל שכר עבודה שעשו במצרים והלא לא השלימו המלאכה של פתום ורעמסס הקצובה עליהם וכשהם יוצאים עתה בחצי המלאכה ידם על התחתונה ואין נוטלים שכר על מה שעשו כבר דפרעה יהיה תופס בשכרן כדי לשכור פועלים אחרים להשלים המלאכה לכך הקדים השי"ת ואמר לו דברים אלו כשלחו גרש יגרש אתכם שאין אתם יוצאים מאילכם אלא הוא יגרש אתכם ונמצא יש לו בזה דין בעה"ב שחזר בחצי המלאכה דיד בעה"ב על התחתונה לשלם שכירות כל המלאכה לפועל ועל כן תצוה להם עתה וישאלו כלי כסף וכו' עכ"ד בשינוי קצת שתקנתי את הדברים היטב כאשר יראה הרואה ודע כי דין הנז' איירי בקבלנות דוקא ולישראל היה ג"כ דין קבלנות דכתיב וישימו עליו שרי מסים וכו' ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתום ואת רעמסס ששמו עליהם בנין מקומות אלו להשלימו:

ופרעה הקריב. הָיָה לוֹ לִכְתֹּב וּפַרְעֹה קָרַב, מַהוּ הִקְרִיב? הִקְרִיב עַצְמוֹ וְנִתְאַמֵּץ לְקַדֵּם לִפְנֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁהִתְנָה עִמָּהֶם:

וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה', ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים איננו נראה כי בני אדם הצועקים אל ה' להושיעם יבעטו בישועה אשר עשה להם ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם. אבל הנכון שנפרש כי היו כתות, והכתוב יספר כל מה שעשו כלם. אמר כי הכת האחת צועקת אל ה', והאחת מכחשת בנביאו ואינה מודה בישועה הנעשית להם, ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם. ועל זאת כתוב וימרו על ים בים סוף (תהלים קו ז), ולכך יחזיר הכתוב ''בני ישראל'' פעם אחרת, ויצעקו בני ישראל אל ה', כי הטובים בהם צעקו אל ה' והנשארים מרו בדברו ולכך אמר אח''כ (שמות י״ד:ל״א) וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו. לא אמר ''וייראו ישראל את ה' ויאמינו'' אבל אמר ''העם'', כי ''בני ישראל'' שם ליחידים, ו''העם'' שם להמון, וכן וילונו העם (שמות ט״ו:כ״ד). וכך הזכירו רבותינו (במדב''ר כ כג) ויחל העם לזנות (במדבר כה א), בכל שנאמר ''העם'' לשון גנאי הוא, וכל מקום שנאמר ''ישראל'' לשון שבח הוא:
והנה לא אמרו ''לקחתנו למות במלחמה'', אבל לקחתנו למות במדבר, וממותנו במדבר, כי טרם יראו מלחמה לא היו חפצים לצאת אל המדבר פן ימותו שם ברעב ובצמא ויתכן שאמרו לו כן בצאתם ועודם בארץ מצרים כאשר הסב אותם אלהים דרך המדבר ים סוף. או שאמרו לו מתחלה אנה נצא, אם דרך פלשתים ילחמו בנו, ואם דרך המדבר טוב לנו לעבוד את מצרים ממותנו במדבר ואפשר עוד לומר כי היו העם מאמינים בה' ומתפללים אליו להצילם, אבל במשה נכנס ספק בלבם פן יוציאם למשול עליהם ואע''פ שראו האותות והמופתים חשבו שעשה אותם בדרך חכמה או שהשם הביא עליהם המכות ברשעת הגוים, כי אלו חפץ השם ביציאתם לא היה פרעה רודף אחריהם:
ואונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות י״ד:י׳) תרגם בכאן ויצעקו וצעיקו, עשאו ענין תרעומת, לומר שלא התפללו אבל היו מתרעמים לפניו על שהוציאם ממצרים, כלשון ויצעקו אל פרעה לאמר למה תעשה כה לעבדיך (שמות ה׳:ט״ו) וכמוהו ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה אל אחיהם היהודים (נחמיה ה א), מתרעמים עליהם בקול גדול וצעקה. ובמכילתא (כאן) תפשו להם אומנות אבותם, ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים, מאחר שנתנו שאור בעיסה באו להם אצל משה, אמרו לו הלא זה הדבר אשר דברנו אליך וגו' ושאור שבעיסה הוא היצר הרע, והיה דעתם לומר כי מתחלה צעקו אל ה' לתת בלב פרעה לשוב מאחריהם, וכאשר ראו שלא היה חוזר אבל היה נוסע וקרב אליהם, אז אמרו לא נתקבלה תפלתנו ונכנסה בלבם מחשבה רעה להרהר אחרי משה כאשר בתחלה:

ופרעה הקריב. מחנהו. כי הקריב בכל המקרא פועל יוצא:

ופרעה הקריב. את חיל ההמון של כל רכב מצרים:

ופרעה הקריב ג' במס' ופרעה הקריב ופרעה חולם. כאשר כבדו אתכם מצרים ופרעה וגו' הלא כאשר התעולל בהם. פי' אע''פ שפרעה חלם ופתר לו יוסף חלומותיו לא זכר לו זו הטובה ופרעה הקריב להלחם עם ישראל ע''כ התעולל בהם:

ופרעה הקריב וגו' והנה מצרים וגו'. צריך לדקדק למה הוצרך לומר זה ולא הספיק מה שקדם לומר וישיגו אותם וגו'. ואמר עוד והנה מצרים נוסע וגו' גם למה התחיל הסיבה בפרעה וגמר אומר במצרים דכתיב והנה מצרים שהיה לו לומר והנה פרעה וגו'. עוד צריך לדקדק אמרו נוסע לשון יחיד וגו' על מצרים שהם רבים.

ופרעה הקריב. לישראל. וכ״ז שהיה פרעה רחוק. ומצרים אחוריהם. לא ראו ישראל את המון רבה של מצרים. לא נתיראו ישראל מחיל פרעה שהרי כבר אמר ה׳ ואכבדה בפרעה ובכל חילו. והיו סבורים שילחמו עם חיל פרעה והקב״ה יגביר אותם. ואת המון מצרים לא ראו כלל. ועתה כאשר הקריב פרעה וחילו. והמון מצרים אחריהם. שוב ראו כל ישראל אשר מצרים נוסע אחריהם. מה שלא עלה ע״ד ע״כ וייראו מאד. ויש מהם ויצעקו וגו׳:

הקריב: פעל עומד, נעשה קרוב.

ויראו מאוד. תמה ר' אברהם איך יראו מחנה גדול של שש מאות אלף רגלי מהרודפים אחריהם ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם ותירץ כי היו המצרים אדונים של ישראל ומנעוריהם למדו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה ולא יכול להלחם עם אדוניו והי' ישראל נרדפים ולא מלומדי מלחמה הלא תראה כי בא עמלק בעם מעט ולולא תפלת משה הי' חולש את ישראל ועל כן מתו כל העם היוצא ממצרים שאין בהם כח להלחם בכנענים עד שקם דור המדבר שלא ראו גלות והי' להם נפש גבוהה ויכלו לעמוד במלחמה. ואלו ראה הדרש שדרשו רבותינו בפסוק ושלשים על כלו שכנגד אחד מישראל היו ג' מצריים ואיכא למ"ד ש' לא היה מפליג עליו ולא היה תימא ומי הגיד לו שלא בא עמלק בעם כבד מאוד:

והנה. בלא מק"ף:

ד"א והנה מצרים נוסע כו'. קוראו מצרים ולא קראו בשמו, היינו משום דשר של מצרים נקרא מצרים:

ופרעה הקריב. ר"ל שהנהיג מחנהו במרוצה חזקה באופן שהקריבו מאד לישראל כי טוב לנו עבוד את מצרים וגומר. יתכן שאמרו לו זה ליראתם שיהיה אלוהי ישראל הוא האלוה הפועל הרעות כמו שהיה חושב פרעה במה שאמר לישראל ראו כי רעה נגד פניכם כמו שביארנו במה שקדם ולזה השיב להם משה שיתיצבו ויראו את ישועת יי' אשר יעשה להם היום בהפך מה שהיו חושבים ממנו שיהיה פועל הרעות לבד ואפשר גם כן שישראל היו יראים שירדוף אחריהם פרעה מלך מצרים כשיראה שלא ישובו ולזה היו יראים שימותו במדבר והשיב להם משה שלא ייראו מזה כי השם ית' יסבב שלא יוסיפו המצרים לרדוף אחריהם ולזה אמר להם שלא יוסיפו לראות המצרים עוד עד עולם כי כבר ידעו המצרים כח השם יתע' וגבורתו בהכבדו בפרעה ברכבו ובפרשיו:

ופרעה הקריב, תחלה התקרב פרעה ורכבו אל מחנה ישראל ומפניו לא נתיראו שראו שבא במעט אנשים כאלו לא בא במלחמה, אבל אח"כ נשאו ישראל את עיניהם למרחוק ויראו והנה מצרים נוסע אחריהם שכל מצרים נוסעים אחרי חיל פרעה בעם כבד ויד חזקה נכונים למלחמה, ואז ויראו מאד ויזעקו תחלה בטחו בה' וצעקו בתפלה שיתן בלב פרעה שיסוג אחור, אבל כשראו שפרעה מתקרב והולך ולא מצאו חזון מה', אז חשבו רע על משה שה' לא צוהו שיוציאם ממצרים, רק שיקל מעליהם עול השעבוד, לא שיוליך אותם המדברה:

ופרעה הקריב לישראל בתשובה כאחשורוש והמן:

תפסו אומנות אבותם. דאין לומר שהיו צועקים כדרך הצדיקים שהם צועקים בעת צרה, דהא היו מתלוננים עכשיו לומר "הלא טוב לנו עבוד את מצרים" (ר' פסוק יב), אלא שהוא אומנות אבותם, שכך היה מנהג אבותם, ודבר שהוא מנהג אבותם נמשך האדם תמיד אחריו, אף על גב שאינו עושה בכוונת לבו ודעתו. וכמו כן אמרו (חולין יג ע"ב) גוים שבחוצה לארץ אינם עובדי עבודה זרה אלא שמנהג אבותיהם הם בידיהם, הרי שהאדם עושה דבר משום המנהג, אף על גב שאין עושה זה בכל לבו:

ופרעה הקריב. הוא הקריב הפורענות לבוא עליו, כיון שראה פרעה את ישראל חונים לפני בעל צפון אמר, הרי הסכים בעל צפון על גזירתי כשם שאמרתי אני כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו (שמות א כב), כך הוא הביאן להטביען בתוך הים, מיד התחילו לזבוח ולהקטיר לפני בעל צפון, שנאמר ופרעה הקריב הקריב קרבנות.

ופרעה הקריב הול״ל קרב וכו׳ ההרגש שמבחוץ היינו דכל זה מיותר דהא כבר כתיב לעיל ויחזק ה׳ וכו׳ וירדוף וכו׳ וירדפו מצרים וכו׳ וישיגו אותם וכו׳ ונמצא דאין כאן שום חידוש במקרא זה ופרעה הקריב לכך פי׳ דהיינו דק״מל נתאמץ והקדים וכו׳ ונר׳ דר״שי כיון לתרתי דמלבד הא שקדם לפניהם כמו שהתנ׳ קמ״ל עוד שנתאמץ להקדים כלו׳ דדרך שלשה ימים נתאמץ להלוך ביום א׳ וכמו שנתבאר לעיל מן המכילתא:

והנה מצרים נוסע אחריהם. פי' נוסעים בלב אחד. וי"מ דהיה מצרים סבא. כלומר בן חם. אך דוחק שהאריך ימים כל כך. וי"מ שהיה טפל אחד ששמו מצרים. ולפי' באו ישראל ואמרו כיון שטפל זה בא בידוע שכולם באו. וי"מ דהוא שרו של מצרים ושמו עוזא. ויש מדרש שבא עו"זא להקב"ה וא"ל ר"ש עולם אמרת ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה. ועדיין לא היו במצרים כי אם רד"ו שנים. א"ל הקב"ה אעשה לך דין בררו דיינים. טען הקב"ה לא אמרתי שיהיו משועבדים ד' מאות שנה אלא בארץ לא להם. ומנה משעה שנולד יצחק התחיל הגירות ולא היו אלא בארץ אחרת. וכבר עברו מאותו זמן ד' מאות שנה. ועוד אמרתי ועבדום וענו אותם. אבל לא אמרתי שאם יעבדו שלא יקחו שכרם. ועוד שלחתי לאמר לפרעה שישלחם. העז פניו ואמר לא ידעתי את ה'. ורצה בכחו לעכבם. מיד באו הדיינים והשליכו עו"זא למטה. והיינו דכתיב והנה מצרים נוסע וכו' דהיינו שר של מצרים. מדכתיב נוסע. ולא כתיב נוסעים:

נשפת ברוחך כסמו ים. דכתיב ויולך ה׳ את הים ברוח קדים עזה (שמות יד כא).

וייראו מאד. כי הייתה אימתן עליהן שכל הימים נשתעבדו בהם:

והנה מצרים נסע אחריהם הכתוב קורא אותם בלשון יחיד, כמו ויבא עד חברון וכן והאורב קם מהרה ממקומו. והם היו חמשת אלפים.

ופרעה הקריב וגו' ויצעקו בני ישראל אל ה' ויאמרו אל משה המבלי אין קברים וגו'. לכאורה זה הצעקה והאמירה הם תרתי דסתרי אהדדי והבן. ונראה כי הנה בקריעת ים סוף כאשר ראו היד הגדולה נאמר ויאמינו וגו' ובמשה עבדו, כי עד אותה השעה לא האמינו כל כך בנבואת משה שהיא ברורה על אמיתתה, כאשר כתבנו למעלה, ועל כן כשראו את עצמם בצרה גדולה הים סוגר ופרעה וחילו מאחריהם, סברו אפשר לא היתה דבר ה' על העבודה במדבר דוקא, כי אם סתם שיעבדו אותו וזה אפשר גם במצרים וכמו שאמר פרעה לכו זבחו לאלהיכם בארץ, ועל כן אמרו למשה מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים וגו' אבל בה' ודאי האמינו וכשראו דחקת צרותם צעקו אליו להושיעם כי הם לא נאשמו בכל זה בשום דבר.

נוסע אחריהם בלב אחד כאיש אחד ד"א ראו שר של מצרים נוסע וכו'. קשה מאי ד"א י"ל שלפי הפי' הראשון יש לתמוה מהו ויראו בני ישראל איך היו יכולין לראות אם היו בלב אחד לכך פי' ד"א ראו שר של מצרים וזהו משמעות ויראו שראוהו בעין נוסע משמים:

רש"י ד"ה נסע אחריהם, בלב אחד כאיש אחד. ע"כ. ולהלן (יט, ב ד"ה ויחן שם) לשונו של רש"י הפוך: כאיש אחד בלב אחד. כאן - להרע, שם - להטיב. והשאלה, למה אין אותו הלשון ממש בשני המקומות, והרי זה לשון רש"י ולא לשון המכילתא. (פ' בשלח תשנ"ג)

ופרעה הקריב. דע שאחד ממלכי מצרים הנקרא. Rahmses lll והוא מהמשפחה או Dinastie השוררת במצרים כשיצאו אבותינו, כבש עיירות גדולות ומדינות רחוקות בים וביבשה, ואמרו שהוא הנודע ליונים בשם Sesostri ונשאר זכר ממלחמותיו וגבורותיו בכתבי היונים הקדמונים רק הלא מצער הוא כנגד מה שנודע אחר שמצאו פתרון לכתבי הקדש (שכן משמעות לשון ירוגליפיקו) על האבנים וחרבות ומצבות מצרים העתיקים והשיגו באמות גמור כי עד בבל ואשור ונינוה הלך הלוך וכבוש — וראה זה מצאתי דברים יקרים מעידים כי גם רבותינו לקחה אזנם שמץ מנהו מפי השמועה, וזה שאמרו בפרקי ר"א, פרעה שטבע בים סוף הלך ומלך בנינוה (פרקי ר"א פ' ט"ל) והשומע סבור שהוא דרש רחוק, כי מי הביא פרעה לנינוה, והחכמה האחרונה לעד כי אמת יהגה חכם.

נסע אחריהם. בְּלֵב אֶחָד כְּאִישׁ אֶחָד. דָּבָר אַחֵר – וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, רָאוּ שַׂר שֶׁל מִצְרַיִם נוֹסֵעַ מִן הַשָּׁמַיִם לַעֲזֹר לַמִּצְרִים; – תנחומא:

הקריב ב' במס' ופרעה הקריב, הקריב את קרבנו. כיון שבא לפני בעל צפון הקריב קרבן לו:

ויצעקו בני ישראל אל ה'

ולהבין הכתוב יש להעיר הערה גדולה בדברי בני ישראל אל משה המבלי אין קברים וגו' מה זאת עשית לנו וגו' כנשמע שהדבר להם חדש ואין זה אמת כי כבר הודיעם ה' כי יחזק לבו לרדוף להכבד בו והעירם בזה במעשה אשר צוה להם עשות שישובו ויחנו וגו' כדי שיטעה לרדוף אחריהם ויעשו כן הרי הכינו עצמם להטעותו לרדוף אחריהם אם כן מנין נכנס להם הפחד, לו יהיה שראו שבא בכח גדול שש מאות רכב וגו' אשר אפשר כי לא חשבו מקודם שהיו להם כל כך חוזק אף על פי כן כבר הבטיחם ה' כי הוא המחזק לבו להכבד בו והם סייעו בדבר:

[ד״א ופרעה הקריב, מה שהלכו ישראל בשלשה ימים הלכו האוקטורין ביום ומחצה, ופרעה רדף ובא ביום אחד].

נוסע וכו׳ דבר אחר וכו׳ דלכל פי׳ ק״ק דלפי׳ קמא ק׳ דמאחר דכתיב נוסע אחריהם א״כ לא היה שייך לכתוב וישאו בני ישראל את עיניהם אלא טפי הו״ל ויהפכו בני ישראל פניהם ולפי׳ בתרא ג״כ ק׳ דלא הול״ל נוסע אחריהם רק נוסע עליהם דהכי אי׳ במדרש שראו אותו פורח באויר:

ויצעקו בני ישראל אל ה'. א"ר יהושע בן לוי למה הדבר דומה למלך שעובר בדרך וראה לסטים שתפשו בת מלך א' צעקה הנערה למלך. הושיעני אדוני המלך. הצילה מידם. לימים רצה המלך ליטפל בה ולא רצתה לדבר עמו. התחילו הלסטים לגרות בה. כשראתה כך התחילה לצעוק הושיעני אדוני המלך לך אני מתאוה. כך ישראל תחלה כשהיו ישראל משועבדים צעקו ותלו עיניהם למרום. שנאמר ויצעקו בני ישראל אל ה' ותעל שועתם וגו' הוציאם הקב"ה ושתקו. נתאוה הקב"ה לתפלתם וגירה בהם פרעה ורדף אחריהם. ויבואו בני ישראל ויצעקו אל ה'. אמר הקב"ה ולך אני מתאוה והיינו הא דכתיב השמיעיני את קולך. אותו קול ששמעתי במצרים אשר דברנו אליך במצרים. דכתיב ירא ה' וישפוט:

וייראו מאד מה ראו ישראל לירא כל כך משש מאות רכב והלא הם היו ששים רבוא וכולם בני עשרים שנה ומעלה וחלוצי צבא, כדכתיב וחמושים עלו בני ישראל, אלא יראים היו להלחם עם אדוניהם, משל לעבד המפחד מאדוניו תמיד.

ויצעקו תפשו אומנות אבותם וכו' קשה מה משמיענו רש"י באמרו זה ומה קשה לו שהוצרך לומר זה. י"ל לפי שכתוב אח"כ ויאמרו אל משה המבלי אין קברים וכו' משמע שנתרעמו ולא היו צדיקים וכן כתו' בס' תהלים וימרו על ים בים סוף לכך פי' מה שכתב ויצעקו בני ישראל לא בשבחן דבר הכתו' אלא אדרבה בגנותן שמה שצעקו לא היה בלב שלם כי אם מנהג אבותיהן בידיהן. ורואה דבר זה ממה שכתו' בני ישראל שלא היה צריך לכתו' אלא ויצעקו אל ה' שהרי ידענו שבבני ישראל הכתוב מדבר אלא שבא להשמיענו שמה שצעקו לא היה אלא מפני היותן בני ישראל שתפשו אומנות אבותם. ואעפ"י שאמ' רש"י לקמן כדי הוא זכות אבותיהם והם באמנה שהאמינו בי וכו' לא על אמונתן בים סוף אמ' אלא על אמונתם שיצאו ממצרים ולא הכינו להם צידה כדפי' רש"י בפסוק וגם צדה לא עשו להם:

אם אמנם "איש" בא כאן במקום ראש או מוח, כפי שביקש לומר ידידי החב"די ר' מנחם מנדל וינברגר שי', הכל יפה - המצרים השליטו את הלב־היצר, ואילו, להבדיל, בני ישראל השליטו את הראש וכך היו ללב אחד. (פ' בשלח תשנ"ז) ובספר "מעינה של תורה" מובא בשם ה"אבני נזר" שטעם השינוי הוא משום שבני ישראל הם כאיש אחד משורשם, רק חסר שיהיה להם גם רצון אחד ולב אחד, אבל אומות העולם מפוצלות בשורשן ורק לב אחד ורצון אחד להשיג דבר מסויים עשוי לעשותן כאיש אחד. (הראני זאב שי')

ויצעקו. תָּפְשׂוּ אֻמָּנוּת אֲבוֹתָם – בְּאַבְרָהָם הוּא אוֹמֵר "אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם" (בראשית י"ט), בְּיִצְחָק "לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה", (שם כ"ד), בְּיַעֲקֹב "וַיִּפְגַע בַּמָּקוֹם" (שם כ"ח):

והנה מצרים נוסע אחריהם זה עוזא שר של מצרים ולכך אמרו עזי וזמרת יה עמד כנגד שר של מצרי [ם:

אכן יתבאר על פי דבריהם ז''ל (שמות דבה פכ''א) שאמרו וזה לשונם ומצרים נוסע אחריהם זה שר של מצרים מצרים שמו עכ''ל, והנה המלאך הלז בא עמהם כי כן הוא הנהוג שהשר יעזור לאומתו ויפול בנפילתה וצא ולמד ממעשה אלכסנדרום מוקדון (יומא ס''ט:) שהיה נדמה לו שרו במלחמות, והנה מן הסתם כי השר יהיה עומד לימין המלך לא לפני העם, והנה מסדר הרגיל במלחמות שהמלך ביניהם שהעם יקדמו קודם למלך והמלך לבסוף מהעם, וכאן הודיע הכתוב הדבר שממנו באה ההרגשה לישראל לירא ולפחד הגם שקדם להם מה שקדם מהידיעה, ואמר ופרעה הקריב פירוש לא עשה סדר הרגיל להקדים העם אלא הקריב עצמו קודם לעם, וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים פירוש שר של מצרים כנזכר פירוש לצד שפרעה הקריב והשר היה לפניו עומד זה היה סיבה לראות ישראל השר ששמו מצרים נוסע וגו' והם לא יוכלו דעת סיבת השר שאינו אלא לעמוד לפני מלך כנהוג כי אין מנהג המלך להקדים למחנה והם ראו השר נוסע אחריהם פירוש קודם המחנה, לזה רעשו כי חשבו כי שרי מעלה באו לערוך עמם מלחמה, והגם שקדם להם מה שקדם לא הספיק להם כשראו מלאכים באו להלחם עמהם כי הוא אות כי ה' חזר ממחשבתו הטובה כי זולת זה לא היה מסכים על מלאכו לבא כנגדם ולזה צעקו וגו'. ואילו לא היה פרעה מקדים או אם היה סדר הרגיל שיקדים המלך הם היו תולים הדבר כי לא למלחמה בא אלא לעמוד לפני המלך כחוק שרי מעלה עם כל מלכים אשר הם ממונים עליהם ולא היו מפחדים, ובזה נתיישב הענין ויישוב הכתובים.

ד״א ופרעה הקריב. הקריב את ישראל לאבינו שבשמים, שנאמר וישאו בני ישראל את עיניהם, [תלו עיניהם] למרום.

ויצעקו תפסו אומנות וכו׳ נר׳ דק״ל לרש״י לשון בני ישראל דכתיב בקרא דיתירא הוא דפשיטא דעלייהו קאי ולא הול״ל אלא וייראו מאד ויצעקו אל ה׳ לכך פיר׳ דה״ק קרא למה ויצעקו לפי שהם בני ישראל ותפסו אומנות אבותם ולפי״ז צריך לומר בל׳ רש״י ברשימת הפסוק ויצעקו וגומר ולא ויצעקו לבד:

"ויצעקו בני־ישראל אל ה'. ויאמרו אל משה המבלי אין קברים" וגו'. כלומר אמנם האמינו בה', אך לא בשליחותו האלהית של משה. על כן היה צריך לנס ים־סוף, כדי להביא לידי "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (להלן לא), ללמדנו - מצב זה של אי־אימון במשה רבנו ע"ה תוקן למחרת היום. ויונתן בן עוזיאל תרגם: ואמרו רשיעי דרא למשה. (פ' בשלח תשמ"ח)

וטעם שלא מנע ה' המלאך מבא, לב' טעמים, הא' כדי להורגו לפניהם כאומרו וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים ואמרו ז''ל (זהר ח''ב נ''ב:) שיכוין על השר ששמו מצרים, וטעם ב' אלהים חשבה לטובה כדי שיפחדו ויחזרו בתשובה שלימה ויקרבו לבם לשמים כדי שבאמצעות זה יעשה ה' להם הנס העצום של קריעת ים סוף ודבר זה לא הובטחו בו קודם. ותמצא שדרשו ז''ל (שמות רבה פכ''א) בתיבת הקריב ולא אמר קרב ירצה שהקריב לבן של ישראל לאביהם שבשמים, וכן היה דכתיב ויצעקו בני ישראל אל ה':

והנה מצרים נוסע אחריהם. כולן כאיש אחד.

וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה׳. תפשו אומנות אבותם, באברהם כתיב אל המקום אשר עמד שם (בראשית יט כז), עמידה זו תפלה. ביצחק כתיב ויצא יצחק לשוח בשדה (בראשית כד סג), שיחה זו תפלה. ביעקב כתיב ויפגע במקום (שם כח יא), פגיעה זו תפלה, וכן בדוד הוא אומר אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה׳ אלהינו נזכיר (תהלים כ ח), וכן באסא אומר עזרנו ה׳ אלהינו כי עליך נשענו ובשמך באנו (דה״ב יד י), הוא שאמר יצחק אבינו ליעקב הקול קול יעקב (בראשית כז כב), וכן משה רבינו אומר לאדום, ונצעק אל ה׳ וישמע קולנו (במדבר כט ז), שלח לו מלך אדום פן בחרב אצא לקראתך (שם שם יח), את בברכתך ואני בברכתי לכך נאמר ויצעקו בני ישראל אל ה׳.

ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם. ויבוא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל ויהי הענן והחושך ויאר את הלילה ולא קרב זה אל זה כל הלילה. ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים ואיתא בזו"הק שבג' פסוקים אלו נרמזים הע"ב שמות והוא סוד קריעת י"ס וראוי לשים לב אם בפסוקים אלו נרמזים הע"ב שמות אשר ע"י שמות הקדושים האלו נקרע הים לפני בני ישראל מסתמא גם פירוש הפסוקים אלו מורים על סוד קריעת י"ם וצריכים אנו להבין איך יתפרשו פסוקים אלו על סוד קריעת י"ס גם קשה שאיתא בזו"הק ש"ג פסוקים אלו "ויסע "ויבא "ויט ויסע זה אברהם ויבא זה יצחק ויט זה יעקב קשה הלא יעקב הוא הבריח התיכון בין יצחק לאברהם וא"כ היה לו להיות הפסוק ויט באמצע שהוא רומז ליעקב והוא הבריח התיכון גם לתרץ קושית הזו"הק מפני מה הפסוק ויט הוא כולו ביושר הלא יעקב הוא ממוזג מדו"ר והיה לו להיות חציו ביושר וחציו הפוך ונקדים הפסוק כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל ודרשו חז"ל עתידין הצדיקים להיות מחיצתן לפנים ממה' והם ישאלו אותם מהיפעל אל כו' ולהבין הענין דהנה המאציל צימצם אלהותו יתברך וברא העולמות כמו שהארכנו בזה בכמה מקומות והובא בספרים ואיתא בכתבי האר"י ז"ל במשנת חסידים דעולם הכסא שהוא עולם הבריאה ועולם המלאכים שהוא עולם היצירה ועולם העשי' יש בהן תערובת טוב ורע דהיינו בעולם העשי' הפסולת רבה על האוכל וקדושה שבו הוא בהעלם ובעולם היצירה יש ג"כ תערובת טו"ר רק לא כבעולם העשי' ובעולם הבריאה הפסולת שבו היא מעט מזעיר עכ"ד והנה בכל העולמות "ביע יונקים החיצונים מהקדושה כענין חשמל נוגה ואם מעשה התחתונים ח"ו הן שלא בכשרון הן נותנים ח"ו כח לסט"א שיונקים מהקדושה ועושים מסך ומבדיל ח"ו ומקטריגים על ישראל וצריך האדם להגביר כח הקדושה ע"י כשרון מעשיו כ"כ עד שבכל העולמות "בי"ע יתפרדו אחיזת החיצונים לבל ינקו מהקדושה ומעלה הניצוצין הקדושין מבין הקליפות. ואז אין השטן ואין פגע רע לקטרג והצדיקים ע"י יחודים הן ממשיכים אור א"ס ב"ה על כל העולמות ואחיזת החיצונים נתבטל ואין להם כח להניק מהקדושה וזהו מלאים זיו ומפיקים נוגה נאה זיום בכל העולם שמחים בצאתם וששים בבואם עושים באימה רצון קונם ר"ל הצדיקים ע"י יחודם הן ממשיכין אור א"ס בה' על כל העולמות ונתמלאין מזיו אור אלהותו ית"ב ומפיקים נוגה ר"ל שמוציאין הנוגה לבל תניק מהקדושה ומפיקים הוא מלשון ויפק רצון מה' והן מעלין ניצוצין הקדושים וזהו שמחים בצאתם ר"ל שהניצוצים הקדושים שמחים בצאתם מתוך עומק הקליפות וששים בבואם ר"ל שששים בבואם אל הקדושה ואז עושים באימה רצון קונם ואיש אשר כזה שמזדכך עצמו מכל וכל ע"י כשרון מעשיו ומפריד החיצונים מהקדושה בכל העולמות "ביע הוא מתעלה ומתדבק בא"ס ב"ה נמצא הוא לפנים ממלאכי השרת וזהו שאיתא בכל ספרי הקודש ובגמ' שהצדיקי' גדולים ממה' מפני שהם דבוקים בא"ס בה' וזהו פי' הגמרא עתידין הצדיקים להיות מחיצתן לפנים ממה' לפי שמזדככים את עצמם ומגבורים כח הקדושה ומפרידין אחיזת החיצונים מהקדושה בכל העולמות "ביע הן מתדבקים באור א"ס בה' והנה כבר הארכתי בזה בכתבים שלי על פסוק וזכרתי את בריתי יעקב מפני מה נזכר יעקב תחילה ותוכן הדברים שם כי בעת התגברות הדינין ח"ו צריכים לעלות הגבורות לשרשן למקורם העליון ושם ישראל עלה במחשבה תחילה ונכלול הגבורות בהחסדים ונעשה כולו רחמים ובר"ה שאז אין כ"כ התגברות הדינין רק שהוא עת המשפט די אם הם כסדרן אברהם יצחק יעקב נכלל ג"כ יצחק באברהם ויעקב ונעשה כולו חסד כולו רחמים והיינו טעמי דשופר שאנו מכוונים תש"ת אברהם יצחק יעקב והנה בקריעת י"ס היה קיטרוג על ישראל כנודע מפני שהיה אחיזת החיצונים כמאמרינו לעיל הופיע הקב"ה אור בהירות אלהותו בסוד הע"ב שמות סוד העתיקא ונתבטלו אחיזת החיצונים ונמתקו הגבורות בשרשן ויצחק נכלל באברהם ויעקב ונעשה כולו חסד כולו רחמים ועי"ז נקרע הים לפני ישראל לכן הג' כתובים אלו "ויסע "ויבא "ויט שבהם רמוזים הע"ב שמות שהוא סוד קריעת ים סוף שנתגלה סוד העתיקא ונתבטלו אחיזת החיצונים ויצחק נכלל באברהם ויעקב לכן מרמזים הג' כתובים אלו ג"כ על אברהם יצחק יעקב ולכן כתיב ויט לבסוף שמרמז על יעקב לפי שנכלול יצחק באברהם ויעקב נמצא יעקב בשמאל ואתי ג"כ שפיר שהפסוק ויט הוא כולל ביושר שנכללו הגבורות תחת החסדים ונעשה כולו חסד כולו רחמים ונפעל ניסים ונפלאות לישראל שנקרע הים לפניהם ודברים אלו נרמזים ג"כ בפי' הפסוקים ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל ויעמוד מאחריהם ר"ל שהשכינה הקדושה נקראת מלאך אלהים כידוע למביני דעת והוא עולם הכסא ובשעת קריעת י"ס נתגלה סוד העתיקא והקב"ה העלה את בני ישראל למעלה מכל העולמות ונתדבקו בא"ס ב"ה כדי שיתבטל אחיזת החיצונים ולא יחול עליהם שום קטרוג וזהו ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל ר"ל אותו המלאך ההולך תמיד לפני מחנה ישראל וזהו השכינה ויעמוד מאחריהם ר"ל שישראל נתדבקו בא"ס ב"ה והיו למעלה מכל העולמות ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם ר"ל עמוד הענן רומז לעולם היצירה ששם עדיין מעונן כי שם אין הבהירות מאיר כ"כ שיש שם תערובת טו"ר וזהו ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם שישראל היו למעלה מכל העולמות ויהי הענן והחשך למצרים ר"ל שנתבטלו אחיזת החיצונים מהקדושה ונשארו בחושך ונפלו לעומקא דתה"ר ויאיר את הלילה לישראל שנתעורר אליהם סוד העתיקא ולא קרב זא"ז כל הלילה ר"ל שלא קרב הסט"א להקדושה להניק ממנה ח"ו שיכולו לקטרג על ישראל ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים ר"ל ברוח קדמונו של עולם ושם ישראל עלה במחשבה עזה הוא התורה שנקראת עוז והה"א רומז לחמשה חומשי תורה וישם את הים לחרבה ר"ל ע"י שנתגלה סוד העתיקא נתבטלו אחיזת החיצונים ונפעל ניסים ונפלאות לישראל ועי"ז וישם את הים לחרבה ויבקעו המים.

א"י נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר. הנראה לרמז בזה כי אם האדם משוקע בתאוות העוה"ז אזי גם הדבור הוא בגלות אצלו. וז"פ נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר. כח הדבור שאינם יכולי' להוציא הדבור מפיו כראוי בדחילו ורחימו בכוונה הראויה לנכון:

ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי. הנה בילקוט איתא א"ל הקב"ה משה בני נתונים הם בצרה והים סוער ושונא רודף ואתה עומד ומרבה בתפלה מה תצעק אלי יש שעה לקצר ויש שעה להאריך ע"כ. ואפשר לרמוז זה בפסוק באומרו מה תצעק אלי שתיבת מה לשון מיעוט ע"ד דכתוב ביני ובינך מה הוא ונחנו מה ולז"א מה תצעק כלומר מעט תצעק ולא הרבה.

המבלי אין קברים. וְכִי מֵחֲמַת חֶסְרוֹן קְבָרִים – שֶׁאֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לִקָּבֵר שָׁם – לְקַחְתָּנוּ מִשָּׁם. ש"י פו"ר פלינ"צא ד"י נו"ן פוש"יש בְלַעַז:

ויאמרו. מצאנו בל' הקדש מלות שהם מענין אחד שניהם נחברים והאחד יספיק. והנה זאת המבלי אין קברים. כמו הרק אך במשה:

לקחתנו למות במדבר. כי אפילו לא יתגר בנו מלחמה פרעה וחילו, הנה בעמדם לפנינו לשמור את דרך כל מחיה נמות במדבר ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל:

המבלי אין קברים - כפל לשון.

ויאמרו אל משה. היינו עוד כת אחת היתה שדברו שלא כהוגן. וכן פי׳ הרמב״ן. והכי מפורש בתוספתא סוטה בהרבה מקראות מה שדבר זה לא דבר זה:

המבלי אין: שתי שלילות, והיה די באחת, וכן הרק אך במשה (במדבר י"ב ב').

ויאמרו אל משה המבלי אין קברים. פי' הרמב"ן ודאי לאחר שצעקו אל ה' להושיעם לא היו בועטים בו לומר מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים אלא כתות כתות היו כת אחת צועקת בתפלה והאחת מכחשת בנס ואינה בוחרת בישועה ועל זה הכתוב כתיב וימרו על ים בים סוף ועל כן חזר לומר בני ישראל כי בני ישראל היא שם ליחידים הטובים שבהם צעקו אבל העם הוא שם להמון ולכן כתיב למטה ויראו העם את ה' ולא אמר ויראו בני ישראל כמן שאמר וירא ישראל את היד הגדולה שכולם חזרו ליראה את ה' ולהאמין במשה נביאו ואונקלוס תרגם וזעיקו בני ישראל עשאו ענין תרעומת לומר שלא הי' מתפללין אלא מתרעמין לפניו על שהוציאם. ובמכילתא מפרש שמתחלה צעקו לה' לתת בלב פרעה לשוב מעליהם וכשראו שלא היה חוזר וקרב אליהם אמרו לא נתקבלה תפלתינו ונכנסה בלבם להרהר אחר משה:

המבלי. כתב רבי' יונה על פי ספר ירושלמי אשר סמך עליו כי הה"א בפתח לבדו וכן מצאתי בס' א' כ"י. ורד"ק כתב במכלול שבכל הספרים המדוייקים בשוא ופתח עיין שם דף נ"ח וכן בעל שברי לוחות שזה הירושלמי הוא הספר אשר סמך עליו ר' יונה המדקדק כמו שהעיד עליו רד"ק. ואולי הוא הספר שהגיה בן אשר שהיה בירושלם ימים רבים וכמ"ש הרמב"ם בפ"ח מהלכות ס"ת עכ"ל. ועיין מ"ש בתילים ק"מ ע"פ מאויי רשע. ובס"ס יש מאריך בה"א כמ"ש במלכים ב' א' וד' הם במסורת:

וכי מחמת חסרון שאין קברים במצרים. מפני שהה"א הנקודה בחטף פתח היא ה"א התמיהה אמר וכי המורה על התימה גם פירש המ"ם של מבלי מ"ם הסבה ואמר מחמת ומלת בלי על ההעדר והחסרון ואמר מחמת חסרון והוסיף שי"ן על מלת אין קברים להורות שהוא פירושו של מבלי שהוא ההעדר כאילו אמר ואי זה מין חסרון הוא שאין קברים במצרים:

להוציאנו. בא כאן קמ"ץ גדול תחת צר"י והאל"ף ראויה להיות צרוי' (ר"ש ב"מ), ואפשר שהאל"ף קמוצה להורות על ההוה בעתו שעתה כבר נשלם (פערגאנגענע געגענווארט) ודוגמת זה יאהבני אישי כמש"ש:

המבלי אין קברים. תניא, אמר ר' יהודה, זה אחד מעשרה נסיונות שניסו אבותינו במדבר להקב"ה ^הפרטי העשרה נסיונות יתבאר אי"ה לפנינו בפ' שלח בפסוק וינסו אותי זה עשר פעמים, ובגליון פירש"י בע"י כתב וז"ל נסיונות לשון נסיון, ואית דמפרש לשון כעס כמו והנם זועפים (פ' וישב) כתרגומו נסיסין, עכ"ל. ופירוש זה נראה, יען דלשון נסיון כפשטיה לא יונח בפסוק שלפנינו שלא ניסו רק דאגו מפחד הבא, וכן לקמן בפסוק מי יתן מותנו ביד ה' וגו' ג"כ לא היה שם נסיון רק צער ודאגה אבל לשון כעס יונח על הכל אפי' על אלה הפרטים ששייך בהם ענין נסיון, וע"ע לפנינו בפ' שלח שם. .
(ערכין ט"ו א')

וכי מחמת חסרון קברים כו'. דלא הוה ליה למימר אלא המבלי קברים במצרים וגו'. ועל זה פי' המבלי וכי מחמת וכו':

ויאמרו. יש עם אוהבים החפשיות שיבחרו יותר את המות משיהיו עבדים עובדים בפרך, ויש עם שטוב בעיניהם יותר חיי הבוז והעבדות מן המות, ויאמרו אל משה אם חשבת שטוב בעינינו יותר המות מן העבדות, למה הוצרכת להוציא אותנו שילחם עמנו במדבר ונמות שם במלחמה, הלא היינו יכולים למרוד בו ולהלחם אתו במצרים והיה הורג אותנו שם, וכי מפני שבמצרים אין קברים לכן הוצאת אותנו שנמות פה ונמצא מקום קבר, הלא גם במצרים יש קברים, ולשון המבלי אין ר"ל שדבר זה שיאמרו שאין קברים במצרים הוא בלי, ודבר שאי אפשר לומר, וא"כ מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים, וכ"ז על הצד שאנו רוצים יותר במות מן העבדות, אבל זה אינו אמת, כי,

וכי מחמת חסרון קברים שאין קברים. פירוש כפל הלשון "המבלי אין" דכתיב צריך לפרש כך; 'המבלי חסרון קברים', והיכן הקברים חסרים 'שאין קברים במצרים':

ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים, (סח) לאחר שצעקו אל ה׳ הלכו ואמרו לו למשה, המבלי אין קברים במצרים, כשם שמתו אחינו במצרים בשלשת ימי אפלה, למה לא מתנו שם, אלא לקחתנו למות במדבר, להיות נבלותנו לחורב ביום ולקרח בלילה.

ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים, מאחר שנתנו שאור בעיסה באו להן אל משה ואמרו לו הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים וכי מה אמרו ישראל למשה במצרים הרי הוא אומר ויפגעו את משה ואת אהרן ויאמרו אליהם ירא ה' עליכם וישפוט (שמות ה׳:כ״א) היינו מצטערים על שעבוד מצרים מיתת אחינו באפלה קשה לנו משעבודנו במצרים היינו מצטערים על מיתת אחינו באפלה מיתתנו במדבר קשה לנו ממיתת אחינו באפלה שאחינו נספדו ונקברו ואנחנו תהיה נבלתנו מושלכת לחורב ביום ולקרח בלילה.

המבלי אין. כך דרך הפסוק לכפול לשונו כמו (ויקרא כ"ו) ואף גם זאת:

להוציאנו כמו להוציאנו דוגמא ה׳‎ זכרנו יברך, שהוא כמו זוכרינו הבדל יבדילני ועוד הרבה.

"המבלי אין קברים". תניא (ערכין טו ע"א), אמר רבי יהודה, זה אחד מעשרה נסיונות שניסו אבותינו במדבר להקב"ה. ע"כ. וראה "תורה תמימה" (אות ה): ...ובגליון רש"י בעין יעקב כתב וזה לשונו: נסיונות לשון נסיון, ואית דמפרש לשון כעס, כמו "והנם זעפים" (בראשית מ, ו) כתרגומו נסיסין. עכ"ל. ופירוש זה נראה, יען דלשון נסיון כפשטיה לא יונח בפסוק שלפנינו וכו'. אך מה יעשה "תורה תמימה" (רש"י) בפסוקים כגון "והאלהים נסה את אברהם" (בראשית כב, א) או "למען אנסנו" (טז, ד)? (פ' בשלח תשמ"ז)

להוציאנו. בקמץ גדול תחת קמץ קטן. כמו ואומר אין רואני:

למות במדבר - אשר אין לחם ואין מים ואפילו אין רודף אחרינו נמות ברעב.

המבלי אין קברים. וכי אינו כן שמשום שאין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר. ותועלת אחר אין אנחנו רואים בזה. והיתה התלונה רק על משה. שהבינו דרק כחו של משה גורם גם לאהרן לעשות ולהשתתף בזה:

מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים: והלא בעיניהם ראו כל המכות אשר הכה ה' את מצרים וראו כי לא משה פעל כל זאת. ודון יצחק אומר כי אולי חשבו כי רצון ה' להקל את עול מצרים מעליהם ולהרויח להם מעבודתם, ולא שיצאו משם, וזה לא יתכן, כי אמנם משה הזכיר להם ענין היציאה משם, ובענין הפסח אמר להם והיה כי יביאך ה' אל ארץ וגו'; והנכון לדעתי כי לפי דעת אנשי הדורות ההם היו כהני האל וכל העומדים בסודו יכולים לפעול פעולות למעלה מן הטבע בכח אלהי, גם בלא צווי האל עצמו, כי לפי דעתם היה האל כורת ברית עם כהניו היודעים דרכי עבודתו, והיה ניסת להם ועושה רצונם (ועיין מה שכתבתי בישעיה א' י"א), לפיכך היה אפשר לישראל שבאותו הדור להאמין כי מכות מצרים היו אותות ומופתים למעלה מן הטבע, ושעם כל זה לא היתה יציאתם ממצרים ברצון אלהי, אלא ברצון משה.

לקחתנו למות במדבר. ולא אמר לקחתנו למות במלחמה וכן אמרו ממותינו במדבר. ופי' הרמב"ן אמרו כי אף אם לא היו רואים מלחמה לא היו רוצים ללכת אל המדבר למות שם ברעב ובצמא. ויתכן שאמרו לו כן מיד בצאתם ממצרים כשהסיבם דרך המדבר ים סוף. או שאמרו לו אנה נצא אם דרך ארץ פלשתים ילחמו בנו ואם דרך המדבר ים סוף טוב לנו לעבוד את מצרים ממותינו שם ונראה לי שעל שניהם היו מתרעמים על המלחמה ועל המדבר והזכיר המדבר לומר שהיו מתים במלחמה ואין קובר כי אם היו ביישוב איפשר שיהיו נקברים וכן מוכח ממה שאמרו תחלה המבלי אין קברים:

ועוד: והיכן יתר תשעת הכעסים? (פ' בשלח תש"ס) וראה רמב"ן בספר בראשית (כב, א) שכתב: ענין הנסיון הוא לדעתי, בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו, אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה, יקרא "נסיון" מצד המנוסה, אבל המנסה יתברך, יצוה בו להוציא הדבר מן הכח אל הפועל, להיות לו שכר מעשה טוב, לא שכר לב טוב בלבד. ודע כי "ה' צדיק יבחן" (תהלים יא, ה), כשהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו וחפץ להצדיקו יצווה אותו בנסיון, ולא יבחן את הרשעים אשר לא ישמעו. והנה כל הנסיונות שבתורה לטובת המנוסה.

כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם כו' . יש לדקדק מה הבשורה הזאת שלא יוסיפו לראותם מה יזיק להם אם יראו אותם אם לא יכלו להרע להם. אך הנה כתיב וישאו בנ"י את עיניהם וכו' וייראו מאד ויצעקו כו' כי אמנם הקב"ה שלח להם את המצרים הללו ליירחם ביראה החיצונית כדי שעי"כ יגיעו ליראת הרוממות כי כן כשהקב"ה שולח לאדם איזו מכאוב ויראה החיצונית הוא למען השב לבבו ליראת ה' יראת הרוממות ואיש נבוב ילבב ויבין את זאת כי ישרים דרכי ה' . והנה גם בזה זכו ישראל והשיגו עי"כ ליראת הרוממו' כמ"ש אח"כ וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים ולא היה להם לירא עוד ממצרים ואעפ"כ וייראו העם את ה' . כי כן צריך להיות אעפ"י שתסיר מהאדם היראה החיצונית והמכאוב אעפ"כ יעמוד על משמרתו נכון לירא את ה' כל הימים. ובדרך הזה פרשתי הפ' ביונה מה שאמר להם את האלהים אני ירא אשר עשה את הים ואת היבשה. פי' שאין יראתו מחמת הפחד וסכנת הים שהיה סוער עליהם ועמדו בצרה גדולה כי זה רק יראת העונש. אך גם בעודנו ביבשה היה לו היראה האמיתית יראה עלאה. ולזה כתיב להלן וייראו האנשים יראה גדולה היא היראה עלאה. (ובדרך זה איתא בספ' תורת אמת בפ' וארא על פסוק וגם אני שמעתי את נאקת בנ"י אשר מצרים מעבידים אותם. פי' כל זה היה דוה לבם שהעבדות שלהם במצרים היה מיראת העונש כמ"ש אשר מצרים מעבידים אותם ע"ש). וז"ש כאן כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם כו' . זה היה לשון הבטחה לבשר אותם שלא יצטרכו עוד ליראה חיצונית ע"י המצרים רק תיראו את ה' בכל לבבכם עד העולם. כמ"ש וייראו העם את ה' כו' אז ישיר משה. פי' כשראה משרע"ה כי בנ"י הגיעו למעלת היראה האמיתית אז שמח בזה ואז ישיר משה כי זה היה כוונת משה רבינו כל הימים לזכות את ישראל ביראת הרוממות האמיתית. (עיין בזוה"ק בפ' ופרעה הקריב דקריב לון לתשובה):

ויסר את אופן מרכבותיו וינהגהו בכבידות כו' יש לדקדק מפני מה לא נאמר אופני מרכבותיו ונראה לפרש דאיתא בכתבי האר"י ז"ל שפרעה היה לו אחיזה בשתי אותיות מ"י של שם אלהים וז"ש מי ה' אשר אשמע בקולו ועי"ז נתגלגל הדבר שירדו אבותינו למצרים מפני שהיה לו אחיזה במדה"ד והנה יש ה' גבורות כידוע והם ה' שמות אלקי' וה' שמות עולה ת"ל וזהו מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה יצאו כל צבאות ה' כו' רומז שאחר הת"ל שנה דהיינו אחר שנמתקו הגבורות העולה ת"ל יצא כל צבאות ה' מארץ מצרים והנה שם אלוקי' הגם שהוא שם הדין וגבורה מ"מ הוא קדוש ונורא שרומז שהוא אלהי עולם אלהי האלהים ובעל היכולת ואשר לו כח והממשלה וכשנמתקין הגבורות בדרך שיתבאר דהיינו שמחסרין א' ממנין ת"ל ונשאר תכ ט אז הוא המתקה וכשמחסרין עוד א' ונשאר תכ"ח כמנין חת"ך אז הגבורות נמתקין ביותר שגם הגבורות מסכימין עם החסדים להטוב עם ישראל כי שם זה הוא שם של רחמים החותך חיים לכל חי ויוצא מפסוק "פותח "את "ידך מס"ת שלו והנה כשהגיע העת לגאול אבותינו ממצרים הוצרך להמתיק הגבורות כ"כ עד שיחסיר מת"ל הגבורות כנ"ל כ"כ עד שישאר חת"ך וזהו פי' הזוהר ויסר את אופן מרכבותיו מאי אופן מרכבותיו מרכבותיו דפרעה ומאן איהו אופן דילהון ההוא ממנא דשליט עליהו ע"כ דהנה אפ"ן בגימ' קל"א כמנין סמא"ל וזה מודה על הדין וזה היה שרו של פרעה ולזה היה לו אחיזה ב"ב אותיות הנ"ל של שם הדין וזשה' ויסר את אופן מרכבותיו דהיינו שהסיר שר של מצרים כמוזכר בזוהר הקדוש היינו שהסיר הס"ם ונמתקו הגבורות וזה שאמר הפסוק וינהגהו בכבידות דהיינו של אחר המתקה נשאר תכ"ח כמנין "בכבדת בגימ' חתך שחתך חייהם של מצרים והחסד והרחמים היה על כנ"י

ועל זה יבא היטב המשך הכתובים בפרשת שמות ואמרתם אליו ה' אלהי העברים נקרא עלינו ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה וכו' ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ר"ל אפילו על אופן זה שאין יוצאין לגמרי אלא ע"מ לחזור ג"כ לא ירצה ויסרב ועי"כ ושלחתי את ידי והכתי את מצרים וכו' ואחרי כן ישלח אתכם הוא מאיליו ומעצמו שיאמר לכם הרי אתם ברשותכם הרי אתם בני חורין קומו צאו מהר לגמרי ואז עי"כ תזכו בשכר עבודה שלם ואז ונתתי את חן העם בעיני מצרים והיה כי תלכון אע"פ שאתם הולכים לגמרי שלא לחזור לא תלכון ריקם בלא שכר עבודה ואם לא אעשה אופן זה לומר לו דרך שלשת ימים צריך שתלכון ריקם:

וישובו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים לכל חיל פרעה הבאים אחריהם בים לא נשאר בהם עד אחד. יובן בס"ד מ"ש עט"ר אדוני הרב מור אבי זלה"ה בספרו הבהיר מדרש אליהו דף ק"ו ע"א משם רבינו האר"י זיע"א דע"י עונות התחתונים גורמים שיינקו החיצונים משם אלהים ובגלות מצרים בשביל עונות הדור ההוא גרמו שפרעה ומצרים ינקו מאותיות מ"י של אלהים ולז"א הכתוב למען שתי אותותי אלה בקרבו הם אותיות מ"י שיש לו שפע מהם ובשביל זה נקראת מצרים ארץ חם שבכל אות ואות משם אלהים יש כ"ד צירופים וכו' ע"ש ובזה פירש עט"ר אבא מרי ז"ל שם רמז הפסוק מ"ש פרעה מי ומי ההולכים וכו' ע"ש עוד בזה וינעם לך ובזה יובן בס"ד הפסוק וישובו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים שהם פרעה ומצרים הרוכבים בהם כל זה עשה ה' למחות שמם ולאבדם לגמרי כדי לבטל יניקתם שיונקים מאותיות ים דשם אלהים שיש בהם מ"ח צירופים כי כל אות יש בה כ"ד צירופים כנודע וז"ש לכל חיל פרעה הבאים אחריהם בים חי"ל גי' מ"ח ר"ל בשביל כל מ"ח צירופים המתגבר בהם פרעה הבאים מצרים אחריהם של צירופים לינק בהם בי"ם כלומר ביו"ד ומ"ם של שם אלהים ולכן עתה באיבוד מצרים לא נשאר מהצירופי' ביד פרעה ומצרים עד אחד כי הכל לקחו מהם או דקאמר לא נשאר בהם עד אחד על פרעה ומצרים.

אשר דברנו אליך בארץ מצרים. וְהֵיכָן דִּבְּרוּ? "יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט" (שמות ה') (מכילתא):

הלא זה הדבר. איננו מפורש. רק ידענו כי כן היה. כי איך יאמרו לו בפניו דבר שלא היה. והדבר הזה הוא בכלל ולא שמעו אל משה:

הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר. פירש"י והיכן דברו ירא ה' עליכם וישפוט, (שמות ה כא) וצריך פירוש לפירושו שהרי כאן אמרו כי טוב לנו עבוד את מצרים ממתנו במדבר, ולהלן אמרו ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו. וזה אמרו ודאי על תוספת העבודה שנמשלה לחרב ומה בין חרב למות, גם מה שאמרו שם לתת חרב בידם צריך ביאור, כי לא בקש פרעה להרגם בחרב כי אם להכביד עליהם העבודה. ונ"ל שאמרו ישראל למשה תרתי לריעותא, כי עכשיו לא שלח אותנו והכביד עבודתו כי הבאשתם ריחנו בעיניו, זאת ועוד אחרת את"ל שישלח אותנו מ"מ נהיה בורחים שהרי אמרת לו בשם ה' שלח עמי ויחוגו לי במדבר, וכשיודע לו שאנחנו בורחים אז בלי ספק ירדוף אחרינו בחרב, ובזה דומה כאילו אתה נתת חרב בידם להרגנו ולהמיתנו, וזה שאמרו כאן כי כבר אמרו לו במצרים כי טוב לנו עבוד את מצרים ממתנו במדבר. לפי שכבר אמרו לו לתת חרב בידם להרגנו. ואמרו זה על שסופו לרדוף אחריהם בחרב במדבר ולהמיתם.

הלא זה הדבר וגו': לא מצאנו שאמרו לו כן, והכותים הוסיפו אחר פסוק (ו' ט') ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה: ויאמרו אל משה חדל נא ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר, אבל איך יתכן שבתוך צער העבודה הקשה תעלה על לבם סכנת המדבר? ואם היה שחששו למות במדבר, א"כ מה שלא שמעו אל משה לא היה מקוצר רוח ומעבודה קשה, אבל היה מחכמה ותבונה ויישוב הדעת שדאגו למות במדבר. והנכון כמו שאמרו במכילתא: והיכן דברו? ירא ה' עליהם וישפוט (ה' כ"א) כי אז התרעמו על שהכביד פרעה את עולם ואמרו למשה: אם לא באת היינו עובדים את מצרים בשלום, ואמנם סוף המאמר כי טוב לנו עבוד את מצרים נראה (כדעת דון יצחק) שהוא פירוש ותוספת שהוסיפו עתה, ואמנם מה שאמרו ממותנו במדבר ולא אמרו ממותנו בחרב מצרים, הוא מפני שהם לא עלה על דעתם לערוך מלחמה עם המצרים אדוניהם, ומיד נטה לבם לנוס, ולא היה לפניהם אלא הים והמדבר, והיה נראה להם כי עכ"פ אין להם אלא מיתה, ומשה הבין זה ואמר להם שלא ייראו כי ה' ילחם להם במצרים.

מצרים. הסמוך לממתנו הרי"ש בפתח:

והיכן דברו ירא יי' עליכם וישפוט. במכילתא ואינו רוצה לומר שבאותה שעה שאמרו לו ירא יי' עליכם וישפוט אמרו לו כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר כי באותה שעה עדיין במצרים היו וגם לא מתו אחיהם באפלה ובמכילתא אמרו היינו מצטערים על שעבודנו במצרים מיתת אחינו באפילה יותר קשה לנו היינו מצעערי' על מיתת אחינו באפילה מיתתנו במדבר יותר קשה לנו שאחינו נספדו ונקברו ואנחנו תהיה נבלתנו מושלכת לחורב ביום וקרח בלילה ואלה הדברים לא היו באותה שעה אלא הכי פירושא והיכן דברו חדל ממנו ונעבדה את מצרים אבל מאמר כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר ושאר מה שאמרו לו עכשו הוא שאמרו אותם לו והכי קאמר הלא זה הדבר אשר דברנו אליך לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים בשעה שאמרנו לך ירא יי' עליכם וישפוט עכשיו אנו רואים שמה שדברנו אז על הנכון דברנו שהרי לפי מה שאנחנו רואים עכשיו יותר טוב היה לנו לעבוד את מצרים ממותנו עתה במדבר וממות אחינו במצרים בשלשת ימי האפלה:

והיכן דברו ירא ה'. והכי פירושו, עכשיו אנחנו רואים שדברנו אז על נכון ירא ה' וכו', שהרי לפי מה שאנחנו רואים עכשיו, יותר טוב הי' לנו לעבוד את מצרים ממותינו עתה במדבר. [רא"ם]:

הלא זה הדבר. הלא אנחנו אמרנו לך שטוב לנו עבוד את מצרים מן המות ואין אנחנו אוהבי החפשיות עד מות, וא"כ הרעות לנו שבחרת בעדנו המות מן העוני והעבדות:

מה שפרש"י אם היה נקוד מלאפו"ם ר"ל חולם והטעם כי בחולם הוא כמו מות שהוא לשון מות בקמץ המ' אבל מת בשור"ק הוא לשון פעול כמו יומת בהר ואם כן ממילא ממתינו שנמות אותנו מהרש"ל:

ואם היה נקוד מלאפו"ם. רש"י קורא בכל פירושו – מה שהאשכנזים קוראים חולם – קורא אותם מלאפו"ם. ומה שהאשכנזים קורין 'מלאפו"ם', שהוא נקודה בתוך הוי"ו, קורא רש"י בכל פירושו שור"ק. ומה שהאשכנזים קוראין 'שורק' דהוא ג' נקודות זה על זה, קורא אותו גם כן שורק. וזה נכון בודאי, כי ענין אחד ומשפט אחד לנקודה שהוא בתוך הוי"ו ולג' נקודות, ולכך שניהם קורא אותו 'שור"ק'. וכן ראוי לקרות הנקודה שהיא על האות – מלאפו"ם, והנקודה בתוך האות וג' נקודות זו על זו שורק, שהרי כאשר יוציא הנקודה הזאת צריך לשרוק פיו, והנקודה שהיא על האות – פיו מלא ממנה, ולכך נקראת 'מלאפו"ם'. ולפיכך רוצה לומר אם היה נקוד 'ממותינו' בחולם, המ"ם היה שם דבר, עכשיו שהוא נקוד בשורק – הוא מקור שהוא שם הפעל, ופירושו מאשר נמות, כמו "מי יתן מותי" (ש"ב יט, יט) דאבשלום, שהנקודה בתוך המ"ם – הוא השור"ק כמו שאמרנו – הוא מקור, שדרך המקור להיות נקוד כך, כמו "ליום קומי" (צפניה ג, ח) "שובי" (תהלים קטז, ז) וכולם הם מקור, והוא שם הפעל:

הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים. ומה אמרו לו במצרים, ירא ה' עליכם וישפוט (שמות ה כא), תחלה היינו מצטערין במצרים על שעבוד מצרים, ובאת מיתת אחינו בשלשת ימי אפלה, והיתה קשה עלינו יותר משיעבודן במצרים, ועתה מתתנו במדבר הזה קשה עלינו ממיתת אחינו במצרים, שהם נקברו, ובמדבר הזה מי קוברינו.

אשר דברנו והיכן דברו וכו׳ ק״ל לרש״י דהול״ל אשר אמרנו ומאי דברנו אלא ר״ל דיבור קשה והיכן דברו דיבור קשה ירא ה׳ וכו׳ ואף על גב דהתם דתן ואבירם הם היו שדברו כן וכמ״ש רש״י שם ה״נ איכא למימר הכי שהרי ד׳ כתות נעשו אבותינו על הים אחת אומרת נרד לים ואחת אומרת נחזור למצרים וכו׳ כמ״ש רז״ל בירושלמי ובמכילתא ויש לומר שראשי אותה הכח שאומרים נחזור למצרים דתן ואבירם היו והם האומרי׳ אשר דברנו וכו׳:

אשר דברנו. שאמרו לו ירא ה' עליכם:

הלא זה הדבר אשר דברנו אליך. אע"פי שלא מצאנו שדברו אל משה כדברים האלה, מ"מ לא כל מה שהיו נדברים נכתב בתורה, וכמה דברים נשארו תלוים בקבלה ואח"כ נכתבו, והתו' והנביאים מלאים מזה, ואין צורך לכל מ"ש בזה המשתדל ו', והמכילתא שהביא לא באה אלא לעוררנו שכבר מצאנו כיוצא בדברים אלו שאמרו יש' למשה.

ממתנו. מֵאֲשֶׁר נָמוּת, וְאִם הָיָה נָקוּד מְלָאפוּם הָיָה נִבְאָר מִמִּיתָתֵנוּ, עַכְשָׁיו שֶׁנָּקוּד בְּשׁוּרֻק נִבְאָר מֵאֲשֶׁר נָמוּת וְכֵן "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ" (שמות ט"ז) – שֶׁנָּמוּת, וְכֵן "מִי יִתֵּן מוּתִי" דְּאַבְשָׁלוֹם (שמואל ב' י"ט) – שֶׁאָמוּת. כְּמוֹ "לְיוֹם קוּמִי לְעַד" (צפניה ג'), "עַד יוֹם שׁוּבִי בְשָׁלוֹם" (דברי הימים ב' י"ח) – שֶׁאָקוּם, שֶׁאָשׁוּב:

וי"מ דרך הלצה, הלא זה הדבר אשר דברנו עכשיו, במצרים היה לנו לומר כן ולא עכשיו כי עבר זמנו וז"ש במצרים לאמר, ר"ל שם היה לנו לאמר חדל ממנו כו' ולא אמרנו.

ה' ילחם לכם ואתם תחרישון. יבואר עפ"י מ"ש בפ' ואני תפלתי לך ה' עת רצון כו' . היינו כשהאדם משים כל מגמתו בתפלתו על צער גלות השכינה. וזה ואני תפלתי לך דייקא. אז הוא עת רצון. כי רצונו ית"ש הוא להטיב לברואיו. וכאשר בנ"י הם חלילה בצרה נוגע הצער למעלה. וז"ש להם משה ה' ילחם לכם. עיקר המלחמה עבור כבודו ית"ש. ואתם תחרישון כי על הצער הנוגע בכם תחרישון. וזה שהשיב לו הש"י למשה. מה תצעק אלי מה שנוגע לכבודי. דבר אל בני ישראל ויסעו. כי עיקר הרחמנות של הקב"ה עבור בנ"י שהם שרוים בצרה. לכן כאשר תדבר בתפלה עבור בנ"י. ויסעו. כי זה כבודו ית"ש לראות בישועת ישראל כמ"ש יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו:

וירא ישראל את היד הגדולה וכו' ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו אז ישיר משה כו' ויש לדקדק למה הוצרכו לאמונה הלא ראו בעצמם את היד הגדולה וכבר צווחו בזה מפרשי התורה גם מה דאיתא במדרש וז"ל אז ישיר משה הה"ד נכון כסאך מאז אמר ר' ברכי' בשם ר' אבהו אע"פ שמעולם אתה לא נתישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה כו' משל למלך כו' אמרו ישראל באמת עד שלא בראת עולמך היית אתה ומשבראת אותו אתה הוא אלא כביכול עומד כו' אבל משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך באז נתישבה מלכותך וכסאך נכון הוי נכון כסאך מאז באז ישיר ע"כ והמדרש הזה הוא תמוה מפני מה לא נתישבה מלכותו עד שאמרו שירה באז ונראה לפרש דהנה שירה בא השמחה מי שהוא בשמחה מזמר ומשבח אבל מי שהוא בבחי' יראה ובפרט יראה גדולה אשר נופל על אדם פחד ואימה בוודאי זה אדם אינו יוכל לומר שירה כי שירה הוא רק מחמת אהבה ושמחה וישראל באותו שעה על הים היו בבחי' יראה כמו שנאמר וייראי העם את ה' ע"כ בוודאי לא היו יכולים לומר שירה כי לא הי' להם השמחה רק היו משתוקקים שעתיד להתגלות להם עולם האהבה והשמחה ואז יאמרו השירה באהבה ושמחה ובזכות האמונה הזאת זכו מיד לבא למדריגת אהבה ושמחה ואמרו מיד השירה וזהו תשורי מראש אמנה בזכות האמונה שהאמינו בה' שיבואו להם מדריגת אהבה באו מיד למדריגת אהבה ואמרו מיד שירה וזה פי' הפסוק וירא ישראל את היד הגדולה ועי"ז הגיע אליהם היראה כמאמר ויראו העם את ה' ולא יכלו לומר שירה וגמר אומר ויאמינו בה' אז ישיר היינו שהאמינו הגם שעכשיו אנחנו בבחי' יראה אעפ"כ נזכה לע"ל לאהבה ואז נשיר בשמחה רבה וזה שפי' רש"י ז"ל מכאן לתחיית המתים מן התורה וז"פ אז דהיינו לעתיד וזה הי' רצונו ית' שיהי' להם בחי' יראה כזו ויאמינו בו לפיכך נתן להם תיכף מתנה טובה ואמרו שירה בשמחה וזה פי' המדרש הנ"ל אז ישיר הה"ד נכון כסאך מאז כו' אמרו ישראל באמת עד שלא בראת עולמך אתה הוא כו' אלא כביכול עומד כו' מפני שלא היה עד עתה שום אדם בבחי' זו הנ"ל דהיינו מחמת היראה הגדולה ופחד ומורא השכינה ירא לנפשם מלפתוח פה לומר שירה וזמרה לפני הקב"ה עד שבזכות אמונה שהאמינו בה' שיפתח להם שערי אהבה ואז ישירו זה הי' שעשועי השם שהי' כביכול נחת רוח מזה הבחי' שהי' אז לכל ישראל זאת הבחינה של היראה ופחד גדול מפניו ית' וזהו בחי' מלכות לירא מפניו ועד עתה לא נתגלה הבחי' הזאת לכל העולם ע"כ שפיר אמר המדרש לא נתישבה מלכותך עד שעמדנו על הים ואמרנו לפניך שירה באז ישיר ר"ל כנ"ל שבאו לבחי' יראה כנ"ל ויראו לומר שירה מחמת היראה רק שבאו לאמונה שישיגו לעתיד מדריגת אהבה ואז ישירו וזהו ויאמינו אז ישיר לעתיד ובזכות זאת האמונה באו מיד למדריגה זו ואמרו מיד שירה ונתישבה מלכותו יתברך ודו"ק וע"פ דרכינו זה נפרש ג"כ ויאמינו בה' ובמשה עבדו אז ישיר וכו' כמאמרינו לעיל שישראל באותו שעה היו בבחי' יראה ולא יכלו לומר שירה אבל יודעים היו דרך אמונה שמשה הוא במדריגת אהבה ויש לאל ידו לומר שירה וע"י שיתדבקו עצמן במשה יעזור להם השי"ת על ידו שיזכו גם הם למדריגת אהבה ויחד כולם יודו לאל ית' בשירות ותשבחות וזהו ויאמינו בה' שיזכו למדריגת אהבה כנ"ל ובמשה עבדו ר"ל שהאמינו גם שמשה עבד ה' הוא במדריגת אהבה ועל ידו יכלו לומר שירה כנ"ל ואז ישיר משה ובני ישראל אז ע"י אמונה זו אמרו יחד משה ובני ישראל את השירה הזאת כנ"ל.

כי אשר ראיתם את מצרים וגו'. מַה שֶּׁרְאִיתֶם אוֹתָם אֵינוֹ אֶלָּא היום, הַיּוֹם הוּא שֶׁרְאִיתֶם אוֹתָם וְלֹא תוֹסִיפוּ עוֹד:

כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד על דעת רבותינו היא מצות לא תעשה לדורות (מכילתא כאן). ואם כן יאמר הכתוב אל תיראו, התיצבו במקומכם וראו את ישועת ה' שיושיע אתכם היום מידם ואל תשובו לעבודתם, כי מצרים אשר ראיתם אותם היום הקב''ה מצוה אתכם עוד שלא תוסיפו ברצונכם לראותם מעתה ועד עולם ותהיה מצוה מפי משה לישראל, ולא הוזכרה למעלה. וכן ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד (דברים יז טז), שהיא מצוה באמת, לא הבטחה:

התיצבו וראו את ישועת ה'. כי אתם לא תעשו מלחמה רק תראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום. יש לתמוה איך יירא מחנה גדולה של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם. ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם. התשובה כי המצרים היו אדונים לישראל וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה. ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו. והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה. הלא תראה כי עמלק בא בעם מועט ולולי תפלת משה היה חולש את ישראל. והשם לבדו שהוא עושה גדולות. ולו נתכנו עלילות. סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים. כי אין כח בהם להלחם בכנענים עד שקם דור אחר דור המדבר שלא ראו גלות. והיתה להם נפש גבוהה כאשר הזכרתי בדברי משה בפרשת ואלה שמות:

התיצבו וראו. אולי שנתכוון לומר להם שיתיצבו בתפלה כמות שהיו עומדים וצועקים אל ה' כאמור בסמוך ויצעקו וגו' אל ה', וכן הוא אומר (שמואל א' א') אני האשה הנצבת עמכה וגו':

אל תיראו. מבואר בת״י שהשיב לחמש כתות דבר על אפניו:

כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם: ראייה שראיתם אותם היום, כלומר אחרי הראייה שראיתם אותם היום לא תוסיפו לראותם עוד. והנה רז"ל עשו מזה מצות לא תעשה, וראייה לזה מה שאמר וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד (דברים י"ז י"ו), ולפי הפשט כאן היא בלא ספק הבטחה, ויש בכללה מצוה, כלומר ה' מבטיח אתכם שלא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, וגם אתם אין ראוי לכם שתשובו עוד אצלם ברצונכם. ותלמידי מוהר"ר דוד חזק מפרש בהיפוך המלות, כאילו כתוב: כי את מצרים אשר ראיתם היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, המצרים האלה שאתם רואים היום לא תוסיפו לראותם עוד, וכן תרגם Diodati גם היירונימוס.

לא תוסיפו לראותם עוד. כתב הרמב"ן על דעת רבותינו הוא מצות לא תעשה לדורות והכי פי' התיצבו וראו את ישועת ה' ואל תיראו מהם ועוד מצוה אתכם שלא תוסיפו לראותם עד עולם:

כי אשר ראיתם. ה' סבירין כאשר וקרינן אשר וסימן במ"ג פרשת לו:

מה שראיתם אותם אינו אלא היום. וכאילו אמר כי אשר ראיתם את מצרים היא היום כלומר ולא ביום אחר. דאל"כ מה טעם אמרו כי אשר ראיתם אותם היום לא תוסיפו וגומר וכי אם לא היו רואים אותם היום לא היו מוזהרים בלא תוסיפו אלא עכ"ל דה"ק היום אתם רואים אותם ולא ביום אחר ולכן אני מזהירכם שלא תוסיפו לראותם עוד עד עולם ולפי זה צריך להוסיף וי"ו על לא תוסיפו מאחר שהיא אזהרה בפני עצמה ואינה דבקה עם הקודם לה וזהו שכתב רש"י ז"ל ולא תוסיפו עוד:

כי אשר ראיתם. ערש"י, וכבר העיר הרא"ם דלפירושו צריכים להוסיף מלת הוא קודם היום, וגם אות וי"ו במלת לא, וא"ת ארי כמה די חזיתון, וכתיב"ע ארום היכמא דחמיתון. ויראה שהוסיפו אות כ"ף במלת אשר (כמ"ש רמ"ד בביאור) ויותר נראה שהם מפרשים מלת כי כמלת כמו, על ההשתוות והתדמות, כמורגל בדברי רבותי' מר כי אתרי', דמשתעי כי ארחי', ויתבאר מלת כי בתרי אנפי', לנתינת טעם ולדמיון, לכן תרגמוהו בתרי לישנא ארי כמה (דענן וויא) עמ"ש ויגש מ"ו ל"ד, כי תועבת מצרים:

התיצבו וראו. תניא, ארבע כתות נעשו לאבותינו על הים, אחת אומרת נפול לים, ואחת אומרת נחזור למצרים, ואחת אומרת נעשה עמהם מלחמה, ואחת אומרת נצווח כנגדן, זו שאמרה נפול לים, אמר להם משה התיצבו וראו את ישועת ה', זו שאמרה נחזור למצרים אמר להם כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם, זו שאמרה נעשה עמהם מלחמה אמר להם ה׳ ילחם לכם, וזו שאמרה נצווח כנגדן אמר להם ואתם תחרישון ^ונראה דתכונת ארבע כתות אלו הוא שנתחלקו בדעות שונות, והיו מהם מאמינים אלו שאמרו נעשה עמהם מלחמה ואלו שאמרו נצווח כנגדן ר"ל נצעק להקב"ה שיעננו, ומהם כופרים שאמרו נחזור למצרים, ומהם מתייאשים שאמרו נפול לים ולכל כת וכת השיב משה מענין דעתה. .
(ירושלמי תענית פ"ב ה"ה)

היום הוא שראיתם אותם ולא תוסיפו עוד. כלומר ולא ביום אחר, ולכן אני מזהירכם שלא תוסיפו. ולכן הוסיף הרב הוי"ו, ולא תוסיפו, דאם לא כן מאי נתינת טעם שאמר אשר ראיתם וכו'. [רא"ם]: וכל דבריו איפכא מסתברא, שאם הי' אזהרה, אם כן הם ב' דברים, הא' אשר ראיתם וכו' אינו אלא היום, והב' אזהרה שלא תוסיפו, א"כ אין צורך לוי"ו החיבור. אלא ודאי שאינו אזהרה אלא הבטחה, לא תוסיפו לראותם כי כלם יטבעו בים. ורוב הפוסקים לא מנו זה במנין הלאוין. [נחלת יעקב]:

ויאמר משה. א"ל שדבר זה נצרך אם מפני קדוש ה', שעז"א התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום, כי ישועה זו גדולה בערכה ובנפלאותיה מכל הישועות והנסים שהיו עד הנה, ובזה יתחדש שם ה' לעיני גוים רבים, ואם מפני צרכיכם כי אשר ראיתם את מצרים היום הוא מאת ה' כדי שלא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, שאם לא היה נס של קריעת ים סוף היו מצרים רודפים אחריהם בכל עת, וגם ישראל היה דעתם כ"פ לשוב למצרים, וע"י מפלתם ואבדם בים לא העיזו עוד לבא עליהם וישראל נפרדו מאתם עד עולם:

התיצבו וראו את ישועת ה' וגו'. אפדר במשז"ל דכשהנס בזכותו זוכה לראות במפלת אויביו. וגם את אשר יעשה בשם ה' יוכל לראות אף שאינו בזכותו וז"ש התיצבו וראו ולא תסברו שהוא בזכותם אין זה כי אם ישועת ה' שהוא בשם ה'. כי אשר ראיתם את מצרים השר כמשז"ל ע"פ והנה מצרים ויראתם לא תוסיפו לראותם למצריים הנשפעים מהשר ובטל הוא ואומתו:

כי כאשר ראיתם את מצרים אינו אלא היום. אבל אין פירושו כי מה שראיתם את מצרים היום כמשמעו, דזה אין ענין לו למה שנאמר אחריו "לא תוסיפו לראות עוד עד עולם", וכי אם לא ראו אותם היום יוסיפו לראותם עוד, או הראיה שראו אותם היום גורם שיראו אותם עוד – שצריך לומר בשביל שראו אותם היום לא תוסיפו לראותם עוד, שאין הראיה גורמת, ולכך צריך לפרש "כי את אשר ראיתם מצרים" אינו אלא היום, דהשתא הוי שפיר על זה "לא תוסיפו לראותם עוד":

ויאמר משה אל העם אל תיראו. בוא וראה חכמתו ותבונתו של משה רבינו, היאך היה עומד ומפייס לכל אותן האוכלוסין.

כי אשר ראיתם וכו׳ ולא תוסיפו וכו׳ פי׳ הרא״ם ז״ל שהוא דבר בפני עצמו דהיינו אזהרה שלא לחזור עוד למצרים וזהו שהוסיף רש״י וי״ו ולא תוסיפו וכו׳ והנ״חי הק׳ עליו על מגן דמוכח שזהו כוונת רש״י דאל״כ לא הול״ל אלא היום בלבד הוא שראיתם אותם ותו לא ומוכרח לפ׳ למאי שאר״זל במאמר שהבאתי לעיל ארבע כיתות וכו׳ דהכא איתא התם זו שאומרת נחזור למצרים א״ל לא תוסיפו לראותם וכו׳ הרי שהיא אזהרה לאותם שהיו רוצים לחזור למצרים. ורש״י רמזה לסברא זו בדיבור אשר דברנו וכו׳ כדכתיבנא. ותו במכילתא איתמר הכי להדיא וזה לשונו בג׳ מקומות הזהיר הקדוש ברוך הוא לישראל שלא לחזור למצרים שנאמר לא תוסיפו לראותם וכו׳:

ויט משה את מטהו וגו׳ וה׳ נהג רוח קדים כארץ. (יג) כל הפורעניות מרוח קדים, שנאמר ברוח קדים תשבר אניות תרשיש (תהלים מח ח), רוח קדים חרישית (איוב ד ח), רוח קדים עזה (שמות יד כא).

כי כאשר ראיתם. כלו' מה שראיתם את מצרים היום לאבדם מן העולם מתכוין הק' ולא תוסיפו לראותם ולא תלחמו אתם אלא הק' ילחם לכם בשבילכם:

ויאמר משה אל העם אל תיראו וגו'. שינה הכתוב לשונו כי תחילה נאמר ויצעקו בני ישראל וגו' ויאמרו אל משה והיה לו לומר כאן ויאמר משה אל בני ישראל או ויאמר אליהם, ואולם על פי אשר כתבנו למעלה (בתחילת פרשה זו) כי הערב רב שהלכו עם ישראל הם היו האוקטרין ששלח פרעה להחזיר את ישראל ואחר כך כאשר חפצו להדבק בישראל קיבלן משה כי סבור שיתקן אותם, וזה היה עיקר רדיפת פרעה עבור עמו ונחלתו אשר נשארו בישראל ועל כן אמר שם ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם כי העם נקרא בכל מקום הערב רב כמאמר חז"ל (זוה"ק כי תשא ק"צ. ושאר מקומות) ועיין שם. ולזה אפשר לומר מה שאמרו בני ישראל אל משה מה זאת עשית לנו להוציאנו וגו' אף שידעו שהכל עשה כדבר ה' ומה להם לומר אליו, ודי בצעקתם את פני ה'. ואכן עבור שידעו כי כל עיקר רדיפת פרעה הוא עבור העם הערב רב על כן אמרו מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים פירוש שתוציא לנו גם ממצרים עצמם מחיל פרעה וגרמת כל הנזק הזה, ואפשר שגם עבורם לא יושיענו ה' כי גוים המה עם אשר שנא ה'. ועל כן ויאמר משה אל העם אל תיראו, כלומר שהפך פניו אף אל העם הערב רב ואמר להם אף אתם אל תיראו ולא מבעיא בני ישראל שכבר עשה להם הקב"ה נסים ונפלאות ודאי יעשה להם נס גם עתה שלא לכלותם במדבר ח"ו ואכן גם אתם אל תיראו כי גם לכם יעשה ה' תשועה ביום הזה, כי על כן באתם בצל קורתו קורת בית השכינה ברוך הוא וברוך שמו.

התיצבו וראו את ישועת ה׳. אפשר לרמוז התיצבו גימטריא חתן כלה לרמוז מ״ש רז״ל קשה לזווגם כקריעת ים סוף. א״נ כי יושיע ה׳ בזכות מעמד הר סיני שעתידין לעמוד בהר סיני ישראל ככלה והוא כחתן כביכול. א״נ רמז בזכות האבות ששני חייהם תק״ב שבכלם עבדו ודבקו בה׳ אפילו בחלום כמ״ש בספר חסידים והוא גימטריא תיצ״ב ולזה זכו במצרים לאות ה׳ מצה ואח״כ לאות ו׳ מצוה כמ״ש בזהר הקדוש וזה רמז בתחילת התיצבו ה׳ ובסוף ו׳. בזכות זה וראו את ישועת ה׳. א״נ במה שזכו למצוה שהוא יה מ״צ באתב״ש ו״ה גלויות. כמש״ה הנסתרות לה׳ אלהינו. י״ה ו״ה נגלות. וזה רמז התיצבו שיש ה׳ בתחילה ו׳ בסוף. תיצב גימטריא אשר הרומז לאימא עם הכולל רמז לאבא נעלם בזה וראו את ישועת ה׳:

כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו וגו׳. מה שהיסב ה׳ שיבואו גם המון מצרים לכאן אע״ג שאין ברצון ה׳ להכבד בם. הוא כדי שלא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. דבל״ז היו באים לישראל במדבר או לא״י לתבוע מהם מה שהשאילום. שהרי כסבורים היו שישובו אבל היום כאשר באו גם המה. ידעו שגם זה הי׳ עפ״י השגחתו ורצונו להציל אותם בזה הדרך. ואין להם לתבוע מישראל מאומה. ואע״ג שבאמת הי׳ בזה טעם עיקרי כדי שידעו גם המה את ה׳. מכ״מ אמר משה לישראל טעם השייך להם. וכיב״ז אמר משה בס׳ דברים ה׳ ה׳ ע״ש. כ״ז הוא פשוטו של מקרא. אכן תיבת עוד מיותר. ומה הי׳ מקרא חסר אם נכתב לא תוסיפו לראותם עד עולם. ומזה יצאה כונה שניה ויבואר בס׳ דברים י״ז ט״ז שבא בזה גם אזהרה לדורות יע״ש:

לא תוסיפו לראותם. תנא ר' שמעון בן יוחאי, זה אחד משלשה מקומות שבהם הוזהרו ישראל שלא לשוב למצרים ^זואע"פ דלפי פשטות הלשון אין לשון זה אזהרה רק הבטחה, צ"ל מדהבטיח כן הקב"ה חייבים ישראל מצדם להשתדל בקיום ההבטחה וממילא מוזהרים שלא לשוב, וכן משמע מהפסוק דפ' שופטים בפרשת המלך וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד ולא מצינו אמירה אחרת זולת בזה הפסוק שלפנינו, ואם כן מבואר דיש בכלל לשון פסוק זה גם אזהרה. –
והנה מה שנוגע בענין זה לדינא נבאר אי"ה בפ' שופטים שם, וכאן נעיר רק מה דאיתא בזוהר דאע"פ דכתיב לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם ובכ"ז כתיב וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, והיינו שהכונה היתה על חיים ולא על מתים, ויש בזה נ"מ לדינא, כשנשבע אחד שלא יראה פני פלוני ומת פלוני מותר לראותו כשהוא מת [כשצריך לזה, כגון לענין עדות עגונה וכדומה]. .
(ירושלמי סוכה פ"ה ה"א)

אשר יעשה לכם היום. נתכוון באומרו היום להסיר מלבם חשש מה שעבר ביציאת מצרים שארך קץ הגאולה מיום שהתחילה הבשורה עד גמר הדבר שנים עשר חדש, לזה אמר להם כי לא יאריך זמן מלחמה זו אלא הן היום יעשה ה' התשועה:

התיצבו וראו את ישועת ה׳, מלמד ששרת עליהם רוח הקודש, כתיב הכא התיצבו, וכתיב התם ויבא ה׳ ויתיצב (ש״א ג י).

או יאמר על זה הדרך, ויאמר משה אל העם אל תיראו, פירוש שאמר לבני ישראל, אל תיראו בעבור העם אשר אִתכם שלא יגיע לכם נזק עבורם, כי התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום כלומר כי לכם ודאי יעשה הקב"ה תשועה אחרי שאתם עמו ונחלתו בני ישראל המיוחסים שלא נתערבו בגוים, ומה לכם עם הערב רב אחרי שאתם לא קבלתם אותם, אני הוא שקבלתי אותם עלי מוטל הדבר ולא עליכם, ובזה נכון מאמר הכתוב אחר כך.

לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. ס״ת מודד והענין דישראל נתיראו משר של ים שעדיין היה קיים כמש״ה והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאד ואמרו רז״ל שראו שר של מצרים וע״ז היו יראים דאיך היה קיים כי הקב״ה בתחילה מבטל שר האומה ואח״כ האומה. ואילו הכא המצריים לקו כמה מכות ושר של מצרים קיים. והתשובה לזה כי הקב״ה כל מדותיו מדה כנגד מדה ועד הים אינו פרעון. וכל הקודם הם פירות והכנה ובים גמר הפרעון שגזרו היאורה תשליכו כל הבן הילוד ונתחכמו על מושיען של ישראל דנשבע שלא יביא מבול. ולזה הם אומה אחת באים ונופלים בתוכו ובים יאבדו השר והאומה וז״ש אשר ראיתם את מצרים והשר לא תוסיפו לראותם שיאבדו בים מצרים והשר שהוא הפרעון כמו שכתבתי אני בעניי בנחל ע״פ כי בדבר אשר זדו ע״ש וכל זה רמוז בס״ת שהוא מודד מדה כנגד מדה כדבר האמור:

אשר ראיתם את מצרים וגו' כוונת מאמר זה אפשר שנתכוון להסיר מהם הפחד על זה הדרך באומרו הלא מה שראיתם את מצרים היום הוא לצד שלא תוסיפו לראותם עוד עד עולם לטעם זה הוא שהביאם ה' והראה ה' אותם לכם כדי שלא ישאר לכם שום מיחוש מהם לעולם, והוא מאמר הקודם שאמר להם (פסוק ד') וחזקתי את לב פרעה וגו', והגם שראו השר, גם אותו יתמדד לפניהם כמו שכן היה:

וראו את ישועת ה׳. מהו וראו, מלמד שפתח הקב״ה את עיניהם, וראו כיתות כיתות של מלאכי השרת, שנאמר וישכם משרת איש האלהים לקום וגו׳ ויאמר אל תירא כי רבים אשר אתנו מאשר אתם (מ״ב ו טו וטז), ועליהם אמר דוד מנגה נגדו עביו עברו ברד וגחלי אש (תהלים יח יג).

אשר יעשה לכם היום. לא לימים רחוקים אלא היום.

כי אשר ראיתם את מצרים [היום] לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. בשלשה מקומות הוזהרו ישראל שלא לשוב מצרימה, כי (את) אשר ראיתם וגו׳, ואומר לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד (דברים יז טז), אשר אמרתי ילך לא תוסיף עוד לראותה (שם כח סח), ובשלשה מקומות חזרו, ובשלשתן נפלו, הראשונה בימי סנחריב, שנאמר הוי היורדים מצרים לעזרה (ישעיה לא א), שניה בימי יוחנן בן קרח, שנאמר והיה החרב אשר אתם יראים ממנו שם תשיג אתכם בארץ מצרים (ירמיה מב טז), והשלישית בימי טרגינוס בבית שני.

מה תצעק אלי דבר אל בנ"י ויסעו. כבר הקשו הראשונים ז"ל הלא הוכרח לצעוק ולהתפלל אל ה' כי לא ידע מה לעשות. אך כבר בארנו במ"א כי הנה באהבת ה' את עמו בנ"י העובדים לשמו כביכול כאשר פועל ישועות בקרב הארץ הנה תולה בהם לאמר כי הם העושים את כל ולא אני כמ"ש כי רוצה ה' בעמו יפאר ענוים בישועה. ר"ל יפאר אותם בהישועה כי אתם העושים וכן הדר הוא לכל חסידיו תולה ההדר בכל חסידיו כי הם הפועלים כל הנסים בצדקתם ותפלתם ולכן הם שותפים במע"ב כי המקיימים העולם אחר הבראות לבל יאבד כמו שהי' בימי המבול שלא היה מי להגן עליהם כי נח ובניו היה די להם שקיימו א"ע. וז"ש רז"ל והלא במאמר אחד יכול להבראות פי' כל הצטרכות העולם מאז ועד עתה ועד עולם היה יכול להבראות במאמר אחד. אלא כדי ליתן שכר טוב לצדיקים שהם מקיימי' את העולם. פי' ולכך תולה הכל בהם לפעול כ"ט לקיום העולם להראות חיבתו עליהם וליתן להם שכר טוב בעולם במה שהם מפיקים רק טובת העולם ובזה הם נקראים שותפים במע"ב כמ"ש חכז"ל כל האומר ויכולו נעשה שותף במע"ב. פי' הצדיק האומר ויכולו שיכלה מדה"ד מן העולם כמ"ש ויכל אלהים ביום השביעי ובכל מע"ב נאמר אלהים והצדיק כזה הוא שותף במע"ב כי ראה שאין העולם מתקיים ושתפו למדה"ר הם הצדיקים. וזהו האמור גם כן באברהם אבינו ע"ה אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד. (מה) שייכות הדברים זה לזה. אך הכוונה כנ"ל אחר שראה אברהם כי כל הנם הזה נעשה לו נתירא פן נתמעטו זכיותיו ואמר לו הקב"ה אל תירא אברם אנכי רק מנן לך ומסייעך ואתה העיקר לכל בריאות העולם כי שאר הצדיקי' נקראים רק מקיימי העולם אחרי שנברא. אבל אאע"ה הנה תחלת הבריאה היתה בעבורו בהברא"ם באברה"ם כנ"ל. ולכך אתה הוא היסוד בבריאת העולם ואנכי רק מגן לך ושכרך הרבה מאד. נחזור לעניננו הנה הצדיקים הם המקיימי העולם כמ"ש במשרע"ה מה זה בידך ויאמר מטה. הקב"ה שאל לו מה זה בידך וכחך ויאמר מטה להטות מדה"ד שלמעלה כלפי חסד ולכלה הגבורות. ולזה כשבא להוציא להם מים מן הצור אמר ומטה אשר הכית בו את היאר. פי' היא"ר גימט' רי"ו בחי' הגבורות העולה רי"ו והמטה הזה לכוף הגבורות תקח בידך והוצאת להם מים מן החסדים כי בידך נתתי את כל. וזהו תקח בידך. והנה זהו האמור ג"כ בענין מה תצעק אלי. ר"ל אחרי כי הנהגה של העולם מסור בידך מה תצעק אלי הלא בך הדבר תלוי. דבר אל בנ"י ויסעו כי על פי מעשיהם הטובים אם יזכו תוכל לקרוע הים לפניהם:

ויאסור את רכבו ואת עמו לקח עמו נ"ל בס"ד דידוע שר מצרים היה שמו מצרים וכמ"ש רז"ל ע"פ מצרים מת על שפת הים גם כתבתי לעיל דהשר ששמו מצרים רמוז במלוי שם פרעה פ"ה רי"ש עי"ן ה"ה מספר מצרים נמצא פרעה רוכב על השר שלו כי אותיות הפשוט רוכבים על המלוי וז"ש ויאסור את רכבו שקשר עמו את השר שהוא רוכב עליו לעזרו ועי"כ ואת עמו שהם מצרים הנקראים על שם השר לקח עמו שבכח השר שלו גבר עליהם לפתותם ולהכריחם שילכו עמו להלחם בישראל או יובן וייאסור את ר"ך בו שהיה מדבר בלשון רכה ותחנונים ובזה את עמו לקח עמו:

ילחם לכם. בִּשְׁבִילְכֶם; וְכֵן "כִּי ה' נִלְחָם לָהֶם", וְכֵן "אִם לָאֵל תְּרִיבוּן" (איוב י"ג), וְכֵן "וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי" (בראשית כ"ד), וְכֵן "הַאַתֶּם תְּרִיבוּן לַבַּעַל" (שופטים ו'):

ה' ילחם לכם. בעבורכם. וככה כל מלחמה שאחריה למ"ד היא לעזר ע"כ פירש רבי משה הכהן כי רבים לוחמים לי מרום. בשבילי. וטעם מרום. מלחמת מרום. כמשפט כל היושבים:

תחרישון ב' הכא ואידך מי יתן החרש תחרישון וגו' שאמר להם משה מי יתן החרש תחרישון כי ה' נלחם לכם ואין לכם לצעוק אלא תחרישון ותהי לכם לחכמה כי תבטחו בה':

ה' ילחם לכם. פירוש לצד שהפחד שנפל אליהם הוא מהשר וכמו שפירשנו בפסוק ופרעה הקריב לזה אמר להם בשלמא אם היו הם הלוחמים ישערו כי עצום הוא מהם מה שאין כן לצד שה' הוא הלוחם אין לחוש לאלף כיוצא בו:

ה׳ ילחם לכם. לא כמו שאתם סבורים במה שאמר ה׳ ואכבדה בפרעה ובכל חילו. שתהיו נלחמים עמם בכלי זיין שבידכם שהרי עלו חמושים. ותכבשום בהשגחת ה׳. ומש״ה נפל פחד המון רב של מצרים עליכם. שעליהם לא נאמר שיפלו בידכם לא כן הדבר אין אתם נזקקים כלל למלחמה כי ה׳ ילחם לכם:

תחרישון: ענין שקט כחרש לא ישמע, כמו אלהי תהלתי אל תחרש (תהלים ק"ט א'), וכן שרש חשה, כמו אל תחרש ממני פן תחשה ממני (שם כ"ח א'), ואנחנו מחשים (מ"א כ"ג ג'), וע' בראשית ל"ד ה'.

יי' ילחם לכם ואתם תחרישון. יתכן שצוה להם שלא יצעקו ולא ידברו כדי שלא ירגישו המצרים שהם קרובים להם מאד ויורו להם חצים או יזיקו להם באופן אחר ולזאת הסבה סבב השם יתע' בענן שיהיה בין המצרים וביניהם בדרך שלא יראו המצרים את ישראל ולא יזיקום:

ה' ילחם לכם. ומה שתחשבו שתצטתרכו למלחמה, ה' לחם בשבילכם, כי הם באים להלחם עמו והוא מלחמת ה' לא מלחמתכמם ואתם תחרישון:

ה' ילחם לכם ואתם תחרישון. מי יתן תחרישון ותהי לכם לחכמה. כן הוא במסרה. ואפשר תחרישון תשתקון בסוג סייג לחכמה שתיקה. וזהו מ"י יתן מי רמז לנ' שערי בינה ואחר שזוכה לשפע מצד הבינה תחרישון ותהי לכם לחכמה כי שם סוד השתיקה:

ה׳ ילחם לכם ואתם תחרישון. ארבע כתים נעשו בני ישראל על הים, אחת אומרת ניפול לימא, ואחת היתה אומרת נחזור למצרים, ואחת אומרת נעשה מלחמה, ואחת אומרת נערבב אותם, זו האומרת ניפול לימא, אמר להם משה התיצבו וראו את ישועת ה׳. זו האומרת נחזור למצרים, אמר להם משה, כי אשר ראיתם את מצרים וגו׳. זו שאומרת נעשה מלחמה, אמר להם משה ה׳ ילחם לכם, וזו שאומרת נצויח כנגדן, אמר להם ואתם תחרישון.

ה' ילחם לכם, לא לשעה זו בלבד ילחם לכם אלא לעולם ילחם כנגדן של אויביכם. ר' מאיר אומר ה' ילחם לכם אם כשתהיו עומדים ושותקין ה' ילחם לכם ק"ו כשתהיו נותנין לו שבח. רבי אומר ה' ילחם לכם המקום יעשה לכם נסים וגבורות ואתם תהיו עומדין ושותקין אמרו ישראל למשה רבינו משה מה עלינו לעשות אמר להם אתם תהיו מפארים ומרוממים ונותנין שיר ושבח וגדולה ותפארת למי שהמלחמות שלו כענין שנאמר רוממות אל בגרונם (תהלים קמט) ואומר רומה על השמים אלהים על כל הארץ כבודך (שם נז) ואומר ה' אלהי אתה ארוממך אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק אמונה אומן (ישעיה כה) באותה שעה פתחו ישראל פיהם ואמרו שירה אשירה לה' כי גאה גאה.

ואתם תחרישון. שיתקו ולא תצעקו עוד כי אין אתם צריכין לצעוק:

ה׳‎ ילחם לכם ואתם תחרשון כלומר תחרישו ואל תלינו עוד עלי לומר מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים.

ה׳ ילחם לכם. ר״ת שם יל״י משם מ״ב שהוא מעלה ניצוצות הקדושה כמ״ש רבינו האר״י זצ״ל בסוד אשירה לה׳ כי גמל עלי ס״ת שם הקדוש הנזכר. וס״ת גימטריא מילה לפי ששמרו ברית קדש ואמרו רז״ל לגוזר ים סוף לגזרים. ואתם תחרישון בסוד אמת כמו שאמרו בזהר הקדוש תחרישון בסוד מחשבה:

רש"י ד"ה ה' ילחם לכם, בשבילכם. וכן "כי ה' נלחם להם" (פסוק כה) וכו'. וקשה לי, למה אין רש"י מבאר כמו למעלה (ג ד"ה לבני ישראל): על בני ישראל, וכן כאן - עליכם. (פ' בשלח תשמ"ז) וראה "שם אפרים" למעלה (ג), שתמה על דברי רש"י שם מפירושו כאן, והסיק שאין זה מדברי רש"י, אלא תלמיד טועה כתבו. ואכן ברש"י דפוס אלקבץ הנוסח שם הוא: "לכם, בשבילכם, אמרי לי אחי הוא, בשבילי", כפירוש רש"י אצלנו.

ואתם תחרישון. הפך ויצעקו בני ישראל:

ואתם תחרשון. וא״כ אין לכם לירא מכל המון מצרים:

עוד ירצה לומר שאפילו מדת הרחמים תהפך לדין על המצריים להלחם עמהם, ודקדק לומר לכם כיון שבערך ישראל יחשב הדבר רחמים. עוד ירצה ילחם לכם כי לא לעזרה לבד יהיה להם במלחמה אלא הוא יערוך כל המלחמה.

ד״א ה׳ ילחם לכם ואתם תחרישון. אמר להם אפי׳ אתם שותקין ה׳ ילחם לכם, כל שכן אם אתם מרבים בתפלה ונותנין שבח למקום, באותה שעה היה משה רבינו מרבה בתפלה, וישראל נותנין שבח ושיר וגדולה ותפארת למי שהמלחמות שלו, שנאמר רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם (תהלים קמט ו).

וראה מה שכתבתי להלן (במדבר לב, כח). (פ' מטות־מסעי תש"ס)

ואומרו ואתם תחרישון יתבאר על דרך אומרם ז''ל (פתיחתא דאיכה רבתי ל') ד' צדיקים מה ששאל זה לא שאל זה וחלוקה המעולה שבכולן הוא מה ששאל חזקיה שאמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא להתפלל אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה וכן עשה ה' דכתיב (מלכים ב י״ט:ל״ה) בלילה ההוא ויצא מלאך ה' וגו' והיא המדריגה שאמר משה ואתם תחרישון פירוש אפילו בתפלה אם אין בכם כח כמאמר חזקיה תחרישון והוא ילחם לכם. ולפי מה שפירשנו בפסוק התיצבו שאמר להם יעמדו בתפלה ירצה על זה הדרך ואתם תחרישון למדת הדין פירוש תרבו בתפלה להשמיע במרום קולכם להחריש למדת הדין עליכם:

"...ואתם תחרשון". לכאורה יש לתמוה על דרישה זו לחרישה־שתיקה. וכי לא מוטב שימשיכו להתפלל כל עוד לא נראתה לעיניהם מפלת מצרים? כלום יש בשתיקה ביטוי לבטחון בה' יותר מאשר בתפילה? (פ' בשלח תשנ"ו)

וראה דברי ר' עמוס חכם ב"דעת מקרא" על אתר: המנעו מלהלחם. אמנם זה סביר, אך דומה שלא מצינו ביטוי בלשון חר"ש לאי־לוחמה. (פ' בשלח תשס"ג) וראה דברי "אור החיים" הק' שאף הוא נתקשה בזה, וזו לשונו: קשה, ולמול מי יצעק אם לא לה' אלהיו ובפרט בעת צרה, דכתיב: "קראת מצרה לי" (יונה ב, ג), "מן המצר קראתי י־ה" (תהלים קיח, ה), ואם לצד שהרבה להתפלל, הלא כל עוד שלא נענה מהעונה בצר לו, לא ירף מתפלה. עוד רואני כי נתקבלה תפלתו ואמר לו ה' "הרם את מטך" וגו', אם כן קובלנות זה שאמר "מה תצעק אלי" - למה? עוד קשה: אומרו "דבר אל בני ישראל ויסעו" - להיכן יסעו אם רודף מאחור והים לפניהם? ואם הכוונה - אחר שיבקע הים, אם כן היה לו לומר "הרם את מטך" וגו' ואחר כך יאמר "דבר אל בני ישראל" וגו'. עיי"ש. וראה תשובת ר' חיים מוולוז'ין בספרו "נפש החיים" (שער א, ט) שכתב: ולכן בעת קריעת ים־סוף, אמר הוא יתברך למשה: "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו" (שמות יד, טו). רצונו לומר דבדידהו תליא מלתא, שאם המה יהיו בתוקף האמונה והבטחון, ויסעו הלוך ונסוע אל הים, סמוך לבם לא יירא, מעוצם בטחונם שודאי יקרע לפניהם, אז יגרמו על ידי זה התעוררות למעלה, שיעשה להם הנס ויקרע לפניהם. ע"כ. הווה אומר, פעמים שאין להסתפק בתפילה ובצעקה, אלא נדרש מעשה בעל עוצמה רבה, מעשה שכל כולו אמונה ובטחון בה' אלקי ישראל המוציאם ממצרים ביד חזקה, בזרוע נטויה, במורא גדול ובאותות ובמופתים.

ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. הנ"ל דהנה כתיב ירעם הים ומלואו יעלוז שדי וכל אשר בו. הנה בחי' הי"ם הוא מלכות ובחי' שד"י הוא יסוד כנודע ואמה"כ ישמחו "השמים "ותגל "הארץ ר"ת הוי' שהוא היחוד שמים וארץ זו"נ בהשפעת החסדי' על ידי היסו"ד ממוזגים למלכו"ת. וזהו ירעם הי"ם שהוא המלכות. יעלוז שד"י הוא יסו"ד וכל אשר בו. וזה בפסוק הזה רמוז היחוד וההשפעה מעילא עד בחי' דרגא תתאה. והוא שאמר הכ' והודעת להם את הדרך ילכו בה ולא נאמר ילכו בו. אך הוא מורה כי בשלימות הדעת יוכלו לעשות היחוד מעילא לתתא וזהו והודעת להם כו' מבחי' הדעת ילכו ב"ה מלכו"ת. וזהו ובנ"י הלכו ביבש"ה גימט' שד"י ה' היחוד ע"י יסוד מצד ההשפעות החסדים הלכו בתוך הים שהיא מלכות ולכך והמים שהם החסדים להם חומה מימינם ומשמאלם. והבן:

ויוגד למלך מצרים, פירש"י איקטורין שלח עמהם וכו', ותימה דהא פירש"י וישובו, לצד מצרים היו מתקרבין כל ג' ימים וא"כ לא היו בסוף יום ג' ממצרים כ"א מהלך יום א' ואיך הגידו לפרעה שלא יחזרו ומנא ידעו, וגם המצריים למה רדפו יום חמישי וששי הא לא רחקו כ"א מהלך יום א' וי"ל דביום ראשון מהלך ג' ימים באו ובשני חזרו לאחוריהם מהלך יום א' להטעות את פרעה ובהשכמת יום ד' כשראו האוקטורין שאינם חוזרים הלכו הם הכל ביום א' שהוא יום ד' והגידו ויום ה' רדפו המצריים, מהר"ר משה בשם מוהר"ר יעקב:

ויקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים ושלשם על כולו נ"ל בס"ד דאיתא בספר קרנים ודן ידין מאמר י"ב שיש ש"ל קליפות בשר של כלבים ע"ש וידוע כי בעל צפון שנשאר מכל אלהי מצרים היה קליפת כלבים ולכן עתה המשיך פרעה על חילו כח ש"ל קליפות הדבקים בשר של כלבים אשר בבעל צפון הנשאר מכל אלהי מצרים ולז"א ושלשם על כולו חלק התיבה לשנים וקרי בה ושל שם בשין שמאלית ר"ל כח ש"ל קליפות ש"ם על החיל כולו ולא הועיל כלום וגבר ישראל:

מה תצעק אלי. לִמְּדָנוּ שֶׁהָיָה מֹשֶׁה עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל, אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה, לֹא עֵת עַתָּה לְהַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּה, שֶׁיִּשְׂרָאֵל נְתוּנִין בְּצָרָה (מכילתא). דָּ"אַ – מַה תִּצְעַק אֵלָי, עָלַי הַדָּבָר תָּלוּי וְלֹא עָלֶיךָ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן "עַל בָּנַי וְעַל פֹּעַל יָדַי תְּצַוֻּנִי" (ישעיהו מ"ה):

מה תצעק אלי אמר ר''א (אבן עזרא על שמות י״ד:ט״ו) כי משה כנגד כל ישראל, שהיו צועקים לו, כמו שאמר ויצעקו בני ישראל אל ה'. וא''כ למה אמר מה תצעק אלי, ראוי להם לצעק ואולי יאמר מה תניחם לצעוק דבר להם ויסעו, כי כבר אמרתי לך ואכבדה בפרעה (שמות י״ד:ד׳) ורבותינו אמרו (מכילתא כאן) שהיה משה צועק ומתפלל, והוא הנכון, כי לא ידע מה יעשה, ואף על פי שאמר לו השם ואכבדה בפרעה, הוא לא היה יודע איך יתנהג, כי הוא על שפת הים והשונא רודף ומשיג, והיה מתפלל שיורנו ה' דרך יבחר וזה טעם מה תצעק אלי, שהיית צריך לשאל מה תעשה ואין לך צורך לצעוק, כי כבר הודעתיך ואכבדה בפרעה, ולא סיפר הכתוב צעקת משה, כי הוא בכלל ישראל:

מה תצעק. יש אומרים כי משה היה צועק אל השם. וזה איננו נכון כי כבר דבר לו ואכבדה בפרעה. רק נאמר על משה שהוא כנגד כל ישראל. בעבור שצעקו בני ישראל אל ה':

מה תצעק אלי. כי אמנם הוא היה בכלל ויצעקו בני ישראל אל ה', אמנם צעקת משה לא היתה מיראת פרעה וחילו, כי כבר הגיד לישראל את מפלת המצרים ומיתתם כאמרו לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, ה' ילחם לכם אבל היתה צעקתו על שרי ישראל שהעיזו פניהם באמרם המבלי אין קברים וחשב בשביל זה שלא ישמעו לו להכנס בים, לפיכך אמר לו מה תצעק אלי בזה, כי אמנם אתה חושד בכשרים:

מה תצעק אלי רמז לו אתה עתיר לצעוק אלי מ''ם יום בהר להתפלל על ישראל וה' תיבות על אחותך מרים אל נא רפא נא לה כי עת לקצר ועת להאריך אבל עתה אין עת להתפלל כלל אלא דבר אל בני ישראל ויסעו:

מה תצעק אלי. קשה ולמול מי יצעק אם לא לה' אלהיו ובפרט בעת צרה דכתיב (יונה ב׳:ג׳) קראת מצרה לי, (תהילים קי״ח:ה׳) מן המצר קראתי יה, ואם לצד שהרבה להתפלל הלא כל עוד שלא נענה מהעונה בצר לו לא ירף מתפלה. עוד רואני כי נתקבלה תפלתו ואמר לו ה' הרם את מטך וגו' אם כן קבלנות זה שאמר מה תצעק אלי למה. עוד קשה אומרו דבר אל בני ישראל ויסעו להיכן יסעו אם רודף מאחור והים לפניהם, ואם הכוונה אחר שיבקע הים אם כן היה לו לומר הרם את מטך וגו' ואחר כך יאמר דבר אל בני ישראל וגו':

מה תצעק אלי. מבואר שמשה התפלל אע״ג שידע היטב כי הקב״ה יעשה ישועה לישראל מכ״מ נדרש לתפלה לפי דעתו. דזה כלל גדול במלחמה שמתנהגת בפעולת הטבע. אע״ג שברור שיהיו המה מנצחים מכ״מ צריך תפלה כמו שהיה במלחמת עמלק שעלה משה בהר ואהרן וחור עמו ותניא במכילתא שגזר תענית ועמד בתפלה וכן במלחמת מדין שאמר ה׳ נקם נקמת וגו׳ מכ״מ אי׳ ברבה פ׳ מטות שהלכו י״ב אלף למלחמה וי״ב אלף לתפלה. והיינו משום שאע״ג שינצחו בברור לא ימלט שגם כמה מהמנצחים יהרגו כפי דרך הטבע וכמו שאמר דוד המלך כזה וכזה תאכל החרב. מש״ה נדרש לתפלה שתהא השגחה פרטית על כל א׳ בפ״ע לטובה שלא יארע שום נזק . אמנם כ״ז רק בעת שהניצוח הוא בדרך הטבע כמו מלחמת עמלק ומדין שהיה מלחמת תנופה. ומלחמת יריחו אע״ג דנפילת החומה היה נס נגלה מכ״מ אחר שנפלה החומה ועלה איש נגדו. היה מלחמה חזקה עם בעלי יריחו. משא״כ אם הכל בדרך נס וגם הישועה ברורה אין מקום לתפלה. והיינו שהתפלל משה כאן שאע״ג שידע שיהיה נס במקום הים מכ״מ עד שיגיעו לים ומצרים הולכים אחריהם ומורים חצים וכדומה קרוב שיהרגו כמה מישראל. מש״ה נצרך לתפלה. וא״ל ה׳ מה תצעק אלי. שאין השעה צריכה לכך. כי יהי נס גם בזה כמו שמבאר שעמד עמוד הענן ביניהם:

מה תצעק אלי: לא הודיע ה' מתחלה למשה ענין קריעת ים סוף רק אמר לו סתם ואכבדה בפרעה וגו', לפיכך כאשר ראה משה את מצרים נוסע אחריהם לא ידע איך ובמה יושיע הקב"ה לישראל ואמר לישראל התיצבו וראו כדי לחזק את לבם, ואח"כ התפלל אל ה' (רמב"ן ורמבמ"ן).

מה תצעק אלי. כתב ר' אברהם כי משה לא היה צועק כי כבר אמר ואכבדה בפרעה אלא על ישראל אמר ומשה כנגד כל ישראל שהם היו צועקים. והקשה הרמב"ן א"כ ראוי היה להם לצעוק ולמה אמר מה תצעק. ורבותינו אמרו שמשה היה צועק ומתפלל והוא הנכון כי לא ידע מה יעשה אע"פ שכבר אמר לו ואכבדה בפרעה לא ידע איך יתנהג כי הים מלפנים והאויב מאחור והיה מתפלל שיורנו השם הדרך יבחר ופי' מה תצעק אלי שהיה לך לשאול דרך מה תעשה ואין לך צורך לצעוק כי כבר הודעתיך ואכבדה ולא סיפר הכתוב צעקת משה כי היא בכלל ישראל:

עלי הדבר ולא עליך. ופי' אלי כמו עלי כאילו אמר מה אתה מתפלל עלי הדבר תלוי ולא עליך:

מה תצעק. לפירש"י חוזר על תפלת משה שלא הוזכר ממנה בקרא; ויתכן לומר שהוא חוזר על צעקת בנ"י שהזכיר למעלה, ופי' תצעק תעזוב ותניח לצעוק (לאָססעסט שרייען), כי יש פעלים שאין הוראתם פעולה הנעשית מידי הפועל בעצמו רק הסבת פעולה, כמו על אשר מעלתם בי, לא קדשתם אותי, שמכוונתכם גרמתם מעילה, גרמתם מניעת הקדושה, וכן אשר טמאו אחותם (וישלח ל"ד), אף שאנשי שכם לא היו פועלים עצמיים בדבר הנבלה, מ"מ מפני שהיו יודעים בו ושותקים, וברצויים להמול היו רוצים לייפות הדבר, לכן נתיחסה המעשה גם אליהם ע"ד מי שבידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס בו. וכן ובן הבקר אשר עשה (בראשית ח"י) אינו פעל עצמי (ער האט צובערייטעט) כי ע"י נערו נעשה כמ"ש ויקח בן בקר ויתן אל הנער, והנה הוא רק פעל מסבב (צובערייטען לאססען) ע"ד שלוחו של אדם כמותו. וכן כל לשונות עשיי' הנאמרים למשה בצווי מלאכת המשכן בתרומה ותצוה, כגון ועשית כפרת ועשית שולחן, וכדומה לאלה העולים כמספר מ"ב, כולם אינם פעלים עצמיים, כי משה לא עשה מאומה והוא לא שלח ידו במלאכה זו כ"א בצלאל עם חכמי לב כמבואר בויקהל ופקודי, א"כ לשון ועשית שנאמר למשה אינו רק פעל מסבב שבצוויו לעושי המלאכה היה סבה לעשיי', ותרגומו (דוא זאָללסט פערפערטיגען לאססען), וכן הבית אשר בנה שלמה (מלכים א ו׳:י״ד) ויבן שלמה, בנה בניתי בית זבול (שם) אינם רק פעלים מסבבים לא פעלים עצמיים וכן הוא היה עושה (וישב ל"ט) ת"א ויב"ע הוא מפקד למעבד. וכן כשיש כח ורשות באדם לבטל ולמנוע את חברו מפעולה ולא ימנענו ממנה, כמו תושב ושכיר לא יאכל בו שהאזהרה היא על הישראל שלא יניח אותם לאכול, וכן לא תזרע כרמיך כלאים שנכלל בו ג"כ האזהרה מלהניח ומלקיים את הזרעים בכרם, וכן לא תעשה כל מלאכה דבשבת, מלת תעשה כוללת פעולה עצמית (זעלבסטהאֶטיגקייט), ופעל מסבב ככתוב אתה ובנך ובתך וגו' שתזהיר את הגדול מלהניח את הקטן עשיית מלאכה (ע"ש רש"י), וכן לא ירדנו בפרך פי' לא תניח שירדנו, (וביבמות ס"ז) אמרו ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו הילוד מאכיל, קרי בי' יאכילו (ע' פ' אמור), ומזה את אשר ישכבון הנשים הצובאות, גרמו וסבבו עליהן שישכבו לא ששכבו הן עמהן וכדעת רבותינו (עמ"ש בשמות בלמה הרעת ובוארא בוהנה אנכי מכה), ומזה אמר כאן מה תצעק אלי, למה תתן מקום אל הצעקה שיצעקו ישראל אלי; וסמוכים לפירוש זה במ"ר דאמר ר"מ אמר הקב"ה למשה אין ישראל צריכים להתפלל לפני, הסב מאמר מה תצעק לצעקת בני ישראל. עמ"ש בסוף אחרי מות בואת זכר לא תשכב שם נאריך בכלל הגדול הזה ובפ' כי תבא בארמי אובד. ומצאתי כן לרמב"ן שפירש מה תצעק מה תניחם לצעוק:

מה תצעק אלי. באותה שעה היה משה מאריך בתפלה, אמר לו הקב"ה, ידידי טובעים בים ואתה מאריך בתפלה, אמר ליה, ומה אעשה, אמר ליה, דבר אל בני ישראל ויסעו ואתה הרם את מטך ונטה וגו' ^חמה שאמר טובעים לאו דוקא טובעים ממש אלא ר"ל עומדים במקום סכנה, וכ"מ במכילתא וז"ל, אמר להו בני טובעים בים והים סוגר [אולי צ"ל סוער] ושונא רודף ואתה מרבה בתפלה, יעו"ש. ומה שמתאר כאן את ישראל בשם ידידי, אפשר לומר דרומז למ"ש בגמרא כאן דשבט בנימין קפץ בתחלה לתוך הים ובנימין נקרא ידיד ה' כמש"כ בפ' ברכה לבנימן אמר ידיד ה'. –
והנה משמע מכאן דאי לאו הסבה שעומדים בצרה היה טוב להאריך בתפלה, וכ"מ בילקוט ריש שמואל א' על הפסוק והיה כי הרבתה להתפלל, מכאן שכל המרבה בתפלה נענה, ולפי"ז צ"ע בברכות ל"ב ב' מחלוקת אמוראים אם טוב לקצר או להאריך בתפלה, והגמרא הכריעה בין הדעות הא דמעיין בה והא דלא מעיין בה, יעו"ש ברש"י ותוס', ולמה לא חילקו בגמרא בין מקום שעומדים בצרה וצריך לעשות איזה דבר אז צריך לקצר, ואם לאו ראוי להאריך, וצ"ע, וע"ע לפנינו בס"פ בהעלתך בפסוק אל נא רפא נא לה. .
(סוטה ל"ז א׳)

ד"א מה תצעק אלי עלי הדבר תלוי כו'. פי' כי הנגינה שתחת תצעק הוא טפחא, להורות שאינו סמוך למלת אלי, לומר דאלי פירוש עלי הדבר וכו'. [מהרש"ל]:

מה תצעק אלי. יתכן שמשה היה צועק לשם יתעלה שיציל את ישראל מיד מצרים שהיו קרובים להם מאד ואף גם זאת שכבר ייעד השם יתע' למשה שכבר יכבד לב פרעה ובכל חילו והנה עם כל זה לא נמנע מלהתפלל לשם יתע' כי זה יהיה כלי אל שיחדש השם יתע' זה המופת אז על ידו להיותו דבק בשם יתעלה בעת התפילה. וידמה שכבר אמר השם יתע' למשה שלא יצטרך לו לזעוק אל יי' להכין עצמו אל שיהיה דבק לשם יתעלה בעבור שיהיה ראוי שיעשה זה המופת הנפלא על ידו כי היה דבק בו תמיד:

מה תצעק. אינך צריך לתפלה כי הנס והתשועה ערוכה ושמורה, רק שצריך לישראל זכות כי מדה"ד מקטרג הללו עע"ז וכו', דבר אל ב"י ויסעו שיסעו אל תוך הים שבזה יראו אמונתם ובטחונם בה' ובזכות זה אנוסס נס להתנוסס:

מה תצעק אלי דבר. ס"ת הקיר מכאן רמז למתפלל שלא יהיה דבר חוצץ בינו ובין הקיר ואף עפ"י שכתוב ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל ליכא מידי דלא רמיז באורייתא עכ"ד רבינו אפרים ז"ל. ואני בעניי רמזתי במ"ש רבינו מהרח"ו ז"ל בפ' ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר ה' אלהים אתה החילות וגו' דהודיע סוד נפלא ליודעי האמת כי כל התפלות לא יכוין אל השם המוציא מפיו כי רבים הם זולתי אל שם הויה הנקרא שם העצם אל עצמותו יתברך כי כל השמות ככנויים וכנפיים וכמלבושים אליו והטועה בזה כופר בעיקר. וז"ש ואתחנן אל ה' שהוא הויה עם היות שהשמות שהיה שואל מאתם הם אדני אלהים והיינו שצריך ליכנס לפני שם הויה ע"י סוד ב' שמות הנז' סוד אדני שפתי תפתח ואח"כ ויתפלל אל ה' תפלה הראויה לשם הויה. ופי אלהים גימטריא פה כי על ידי שני שמות אלו נפתחים שערי תפלה ואחר שנפתחו אז מתפלל לשם הוי"ה לבדו ולא אל שני שמות הנז' ואליו נאמר אתה החילות עכ"ל בקיצור. וזה אפשר רמז ויסב חזקיהו פניו אל הקיר שהיא השכינה כמ"ש בזהר הקדוש ע"ד אדני שפתי תפתח ואח"כ ויתפלל תפלה הראויה לשם הויה. ואפשר לרמוז כאן מה תצעק אלי ר"ת אמת שהוא סוד שם המיוחד שאליו התפלה אך ס"ת הקיר שצריך לפתוח השער. והזהר הקדוש רמז באופן אחר ויתכן שרמוז זה ג"כ וא"ש ההי"ב:

בד"ה עלי הדבר כו' ופירש אלי נ"ב ול'נ דדייק מדכתיב אלי שהוא מיותר גם הנגינה מסייע וק"ל מהרש"ל:

שהיה עומד ומאריך בתפלה והיה אומר לו כו'. נראה שכל זמן שהוא עומד ומתפלל לא נענה עד סוף תפילתו מה שהוא מתפלל, ולפיכך היה אומר לו הקב"ה כי עתה לא עת להאריך שישראל נתונים בצרה. דאם לא כן קשה – יאריך בתפלה, שהרי אי אפשר להם ליסע כיון שהים לפניהם, אלא שאין נענה עד סוף תפילתו:

ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי. אמר לו הקב״ה בניי נתונים בצרה, והים סוער, ושונא רודף, ואתה עומד ומרבה בתפלה.

מה תצעק וכו׳ שהיה משה וכו׳ דברים הרבה כיון רבינו ליישב בפ׳ חדא דלעיל לא נזכר כלל שמשה היה מתפלל ותו דאמאי כתיב תצעק בלשון עתיד הול״ל מה צעקת ועוד דמה זו תמיהא מה תצעק אלי הרי כל סמא דמלתא היא זאת ויפה צעקה לאדם אפי׳ לאחר גזר דין ואם לא יצעק אליו ית׳ למי יצעק הרי הקדוש ברוך הוא חפץ בתפלתם של צדיקים וכל זה מיישב באמרו למדנו שהיה משה עומד ומתפלל כלומר שכבר התחיל להתפלל והיתה דעתו להאריך בתפלה שלימ׳ ולכך א״ל הקדוש ברוך הוא מה תצעק בלשון עתיד כלו׳ אני יודע שדעתך להאריך בתפלה ולא עת עתה להאריך די לך בדבר א׳ לפי השעה שהרי מצרים קרובי׳ וצריך אתה להסיעם ומשום שלא הניחו הקדוש ברוך הוא לסיים תפלתו לא נזכר בהדיא בכתוב לעיל לומר ויצעק משה ויתפלל משה שהרי לא כן הדבר שלא סיים תפלתו ומאי דמייתי דבר אחר ה״ט משום דעם כל הכתוב אכתי תיבת אלי יתירא והוה סגי דלכתוב מה תצעק ולר״א ניחא תיבת אלי אבל ק׳ ל׳ מה תצעק שהוא עתיד וכל מה שהרגשנו לעיל ג״כ אינו מתיישב כלום לפירוש זה:

מה תצעק אלי. א"ל הקב"ה ידידי טובעים בים ואתה מאריך בתפלתך והוא היה נחשון שנכנס בים תחלה. עד שבאו מי הים עד פיו. והיינו דכתיב הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש. ואחר נחשון נכנס שבטו של בנימן והיינו דכתיב שרי יהודה רגמתם. לפי שנכנסו תחלה אחר שבטם. מיד אמר הקב"ה למשה מה תצעק אלי להצילם מיד מצרים. זכותם וזכות אבותם כדאי להצילם:

מה תצעק אלי. וכי זה כבודי שאתה צועק לפני וכי כך אני שישראל באו כאן עלי ועל בטחוני ובמצותי ואניחם בידם:

מה תצעק אלי לפי הפשט בטוח היה משה שיהיו נושעים שהרי אמר לו הקב״‎ה ואכבדה בפרעה וגו'. אלא על ישראל הוא אומר שהיו צועקים כלומר מה אתם צועקים, שכן בכל מקום הוא מדבר עם משה במקום ישראל. דבר אל בני ישראל ויסעו הרי כבר אמרת להם בשמי ה׳‎ ילחם לכם בטוחים היו שלא אניח לנצחני.

ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל וגו'. ואמרו חז"ל (מכילתא מובא בילקוט רמז רל"ג) אמר לו הקב"ה למשה בני נתונין בצרה ואתה עומד ומרבה בתפילה וכו', ולכאורה זה לפלא הלא משה בודאי היה יודע אשר בדבר ה' עשה את כל המעשים האלה והיה לו לידע בודאי בבטחון גודל ידו החזקה שיושיעם ה' למען שמו כי הוא אמר ויהי כל זאת שיבואו ישראל לפני הים ומצרים אחריהם ובודאי הוא יושיעם, ולמה האריך בתפילה, ועוד הלא הוא אומר התיצבו וראו את ישועת ה' וגו' ונמצא בטוח היה בבירור בישועה ועל מה התפלל.

מה תצעק אלי למדנו שהיה משה עומד ומתפלל ד"א עלי הדבר ולא עליך וכו'. פי' שלפי הפי' הראשון לא היה צריך לכתוב מלת אלי לכך פי' הדבר עלי ולא עליך דהשתא אתי שפיר מלת אלי:

רש"י ד"ה מה תצעק אלי, למדנו שהיה משה עומד ומתפלל... דבר אחר... עלי הדבר תלוי ולא עליך וכו'. מענין שדוקא הפירוש השני, שנראה כדחוק ורחוק מן הפשט, הוא זה המתיישב יפה יותר עם טעמי המקרא.

דבר אל בני ישראל ויסעו. אֵין לָהֶם אֶלָּא לִסַּע, שֶׁאֵין הַיָּם עוֹמֵד בִּפְנֵיהֶם, כְּדַאי הוּא זְכוּת אֲבוֹתֵיהֶם וְהָאֱמוּנָה שֶׁהֶאֱמִינוּ בִי וְיָצְאוּ, לִקְרֹעַ לָהֶם הַיָּם (מכילתא):

ויסעו. מעט מעט עד שיגיעו לשפת הים:

דבר אל בני ישראל ויסעו. ולא ימרו את פיך:

ויסעו. מעט מעט עד שיגיעו לשפת הים. ראב״ע:

אין להם אלא ליסע שאין הים עומד לפניהם. במכילתא דאם לא כן מאי ויסעו והלא אין להם ליסע שהרי הים סוגר לפניהם והיה לו לומר מה תצעק אלי הרם מטך וגו' ויסעו ויבאו בני ישראל מתוך הים ביבשה:

שאין הים עומד בפניהם כו'. והכי פירושו, שע"י שיסעו, יועיל הרמת מטך שיבקע הים, מה שאין כן אם לא יסעו לא יקרע הים, אע"פ שתרים מטך על הים, כי כדאי זכות אבותיהם וכו'. ולפ"ז יהיה הפירוש מה תצעק אלי, סבור אתה להועיל בתפלתך, ואין הדבר כן, אלא ויסעו. [נחלת יעקב. וע"ש]:

אכן יתבאר הענין על פי מאמרם ז''ל (שמות רבה פכ''א) שישראל היו נתונין בדין מה אלו אף אלו, ודבר ידוע הוא כי כח הרחמים הוא מעשים טובים אשר יעשה האדם למטה יוסיפו כח במדת הרחמים ולהיפך ב''מ ימעיטו הכח, והוא אומרו (דברים לב יח) צור ילדך תשי, והנה לצד שראה אל עליון כי ישראל קטרגה עליהם מדת הדין, והן אמת כי חפץ ה' לצדק ישראל אבל אין כח ברחמים לצד מעשיהם כנזכר, אשר על כן אמר למשה תשובה נצחת מה תצעק אלי פירוש כי אין הדבר תלוי בידי הגם שאני חפץ עשות נס כיון שהם אינם ראוים מדת הדין מונעת ואין כח ברחמים כנגד מדת הדין המונעת, ואמר אליו דבר אל בני ישראל פירוש זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים דבר אל בני ישראל ויתעצמו באמונה בכל לבם ויסעו אל הים קודם שיחלק על סמך הבטחון כי אני אעשה להם נס ובאמצעות זה תתגבר הרחמים ואתה הרם את מטך פירוש באמצעות מעשה הטוב נעשה להם הנס ובקע הים כי גדול הבטחון והאמונה הלז להכריעם לטובה. ותמצא שכן היה וצדיק הראשון הוא נחשון בן עמינדב ונכנס עד גרונו ולא נבקע הים עד שאמר כי באו מים עד נפש כמאמרם ז''ל (סוטה ל''ז.) ובזה נתישבו הכתובים על נכון. ונראה לי לומר כי רשם ה' לומר להם טעם תגבורת הדין עליהם לצד שהם המעיטו בלבם האמונה ואמרו הלא טוב לנו את עבוד מצרים לזה צוה ה' לעשות כנגד עון זה הצדקת האמונה בכל תוקף. גם בזה רמזם לדעת הסובב תגבורת הדין מחדש:

אין להם אלא ליסע. דאם לא כן הוי ליה למכתב 'דבר אל בני ישראל ליסע', מאי "ויסעו", אלא אילו היה אומר 'דבר אל בני ישראל ליסע' היה משמע מחמת הדבור הזה שאמר להם 'ליסע' יסעו, ואין זה כן, אלא בלא דיבור זה אין להם [אלא] ליסע, שאין הים עומד לפניהם כלל:

מה תצעק אלי. כי עת לקצר ועת להאריך, עת לקצר אל נא רפא נא לה (במדבר יב יג), עת להאריך ואתנפל לפני ה׳ כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה (דברים ט יח).

ויסעו אין להם וכו׳ זכות אבותיהם וכו׳ תרתי דייק רבינו חדא דבני ישראל מיותר דהול״ל דבר אליהם ועוד מה ויסעו הרי כתיב בתר הכי ויבאו ב״י בתוך הים וכו׳ וע״ז מתרץ שיאמר להם שכדאי היותם בני ישראל שזכות אבותם מסייעתן ועוד ויסעו כלו׳ שיסעו ממש לתוך הים באופן שיראה שעדיין מחזיקים באומנתן שמאמיני׳ בי והולכים לתוך הים דזכות זה כדאי שאקרע להם הים:

דבר אל בני ישראל ויסעו. כי אין לירא כלום:

והנראה כי תפילת משה לא היה על ישראל כי עליהם ידע ודאי והאמין בה' שיושיעם ה' ואמר להם מפורש ה' ילחם לכם וגו' ועיקר תפילתו לא היה כי אם על הערב רב שקיבלם מדעתו ועליהם האריך בתפילה שגם אותם יושיעם ה' אחרי שבאים להסתופף תחת צל כנפי השכינה ועל כן ויאמר ה' וגו' מה תצעק אלי, פירוש למה אתה מאריך בתפילה כיון שאומרים שבאים להתקרב אלי ודאי אשר אושיעם בשביל קידוש שמי וכמעשה הובא במדרש חז"ל (שוחר טוב תהלים קפיטל כ"ה,) מעשה בקיסטין אחד והיה שם אדם גדול והיה לו שם במדינה והיה שם אדם אחד, והיו שומרי המדינה עוברין ומצאו אכסנאי אחד ותפסוהו ואמר אל תכוני כי בן ביתו של מלך אני כיון ששמעו כן הניחוהו ושמרוהו עד הבוקר, בבוקר הביאוהו אצל המלך ואמרו לו בן ביתך מצאנו אמש, אמר לו המלך בני מכיר אתה אותי, אמר לו לאו וכו' עד אמר להם המלך הואיל ובטח בי הניחו לו וכו' עד כאן. וכן כאן עם הערב רב אף שאינם מבני ישראל בני ביתי כיון שבפיהם שמו בטחונם בי ונתקרבו עם ישראל בבטחונם שאני אצילם ודאי אושיע להם.

וקצת תמוה שרש"י אינו מזכיר את תרגומו־פירושו של אונקלוס שהוא פשטני ומקורי - קבלית צלותך, כלומר אונקלוס מתרגם לא באורח מילולי כי אם לפי המשתמע מן הענין. ועוד: אין רש"י עונה על השאלה, היכן נאמר שמשה רבנו ע"ה צעק־התפלל, ועושה כן רמב"ן על אתר (בסוף דיבורו) - משה בכלל ישראל הוא, שעליהם נאמר למעלה (י) "ויצעקו". (פ' בשלח תשנ"ז, תשנ"ח, תשנ"ט)

כדי הוא זכות אבותיכם והאמונה שהאמינו בי ויצאו אחרי לקרוע להם הים. במכילת' דאל"כ מאי תצעק אלי דקאמר והלא צריכים היו לכמה מיני תפלות שיעשה להם נס כזה שיקרע להם הים:

כדאי הוא זכות אבות כו'. דאם לא כן למה 'אין להם אלא ליסע'. והא דקאמר לקמן (רש"י פסוק יט) שישראל היו נתונים בדין אם להטבע עם המצריים, שלא היה פשוט להציל אותם, הכי פירושו, שלא היה להם להתרעם עד שיאמרו "המבלי אין קברים" (פסוק יא), שאין להם אלא ליסע, אבל עכשיו שנתרעמו – היו נתונים בדין:

דבר אל בני ישראל ויסעו. א״ר יהושע אין להם לישראל לעשות אלא ליסע.

ואכן כי ידוע והארכנו בזה במקום אחר אשר אין הקב"ה מפליא נסיו לאדם למעלה מן הטבע כי אם כשהאדם מתנהג עצמו בעבודה למעלה מטבע העולם, כי פועל אדם ישלם לו (איוב ל"ד, י"א) ובמדה שאדם מודד מודדין לו כמאמר חז"ל (סוטה ח':) ועל כן אמרו חז"ל (שמות רבה כ"א, י') לא נקרע להם הים עד שבאו לתוכו עד חוטמן וכו', וכן אמרו בגמרא דידן (סוטה ל"ז.) שקפץ שבטו של בנימין לתוך הים או נחשון בן עמינדב עיין שם, כי לא היה יכול הים להקרע לפניהם שהוא למעלה מטבע העולם עד שנכנסו בעבודה למעלה מן הטבע ובאו להם מים עד נפש, ובחינה זו לא יעשו אותה הערב רב עתה כי לא מבני ישראל המה, ועל כן דבר אל בני ישראל ויסעו כלומר שהם יסעו קודם אל הים וימסרו נפשם על אמונתם בי ואחר כך ואתה הרם את מטך וגו' ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה פירוש שלא יהיו ביבשה כי אם עד שיהיו בתוך הים כאמור (דאם לא כן סתרי אהדדי והבן), ואז כאשר יתיבש הים מפני בני ישראל גם המה יבואו שמה ואושיע להם על אשר שמו בטחונם בי כנזכר. וכאשר הלך יהושע לעזור לאנשי גבעון אשר היו גרים גרורים והערימו את בני ישראל ויהושע נתנם לחוטבי עצים ושואבי מים ואף על פי כן לפי שנתנו את שמם על שם בני ישראל הלך לעזור להם, וה' עזרו אז בנס מופלא שהעמיד השמש בחצי השמים בגבעון, והכל לפי ששמו בטחונם בה' עזרם ה' בעבור כבוד שמו.

וראה דברי "בעל הטורים" הממשיך כאן את דבריו היפים שבפסוק הקודם, וכה דבריו: אמר להם משה, מי יתן החרש תחרישון, כי ה' נלחם לכם, ואין לכם לצעוק אלא תחרישון ותהי לכם לחכמה כי תבטחו בה'... כי עת לקצר ועת להאריך, אבל עתה אין להתפלל כלל, אלא דבר אל בני ישראל ויסעו. (פ' בשלח תש"ס)

או יאמר הכתוב מה תצעק אלי וגו'. כי הנה כתבנו במקום אחר פירוש הכתוב (תהלים ק"ז, ו') ויצעקו אל ה' וגו' ולכאורה היה די לומר ויצעקו לה', ואמנם כי הנה האדם העומד לצעוק ולהתפלל לה' על צערו וכאבו שיושיעו ה', אם שם פניו רק לדחות צער מעל עצמו כי צר לו מאוד בדברי העולם מבני חיי ומזוני, בחינה זו קטנה היא למאוד כי מה האדם וכל חייו וכל עניניו, הלא הכל כאפס ותהו נחשבין הבל המה מעשה תעתועים, ומה יהיה בזה אם יבלה כל ימיו בטוב ובנעימים האם זה לקבר יובל ובזה יבוא ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים ברוך הוא הלא אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו אמרו ז"ל (פסחים נ'.) ולא מי שבא עם כספו וזהבו או שארי חמדת עולם הזה, ונודע אומרם ז"ל (אבות ד', א') איזהו עשיר השמח בחלקו כי מי שאינו מספיק עצמו במה שיש לו אפילו אם יהיה לו עושר מופלג ויהיה לו כל חמדת עולם הזה עני הוא וכל ימיו כעס ומכאובים להתאוות לכל ואין לו למלא שאלתו כמו העני ממש, ויותר. כי העני מתאוה לפת לחם, וזה מתאוה לעשירות מופלג כי מרבה נכסים מרבה דאגה כאומרם ז"ל (שם ב', ח') ונמצא זה שאינו שמח בחלקו ומתפלל על צרת עצמו שיושיע לו ה' כל הצטרכותו על המחיה ועל הכלכלה וכדומה, כבר איננו על השלימות הצריך שיהיה שמח בחלקו.

רש"י ד"ה דבר אל בני ישראל ויסעו, אין להם אלא ליסע... כדאי זכות אבותיהם וכו'. שלושה טיעונים שם רש"י בפיו של הקב"ה: (א) זכות אבות. (ב) והם - ישראל כמות שהם. (ג) והאמונה שהאמינו בי (למעלה יב, לט - כפי שמציין ר' אברהם ברלינר על אתר). ונראה שטיעונים אלה באים על־פי הסדר הכרונולוגי. אדם נולד עם זכות אבות, אחר־כך הוא הוא, ואחר כך הוא מברר לעצמו את אמונתו. (פ' בשלח תשל"ט)

ועוד הלא ידוע מאמרם ז"ל (ברכות נ"ד.) חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה ופסקו הרמב"ם ז"ל (פרק י' מהלכות ברכות הלכה ג' וטור שולחן ערוך אורח חיים סימן רכ"ב סעיף ג') ופירשוהו דוקא בשמחה ובטוב לבב שיודה לה' על הרעה בשמחה וטוב לבב כעל הטובה. ונמצא אם כן הוא באמיתיות לבבו שׁשׂשׂ ושמח ומודה על רעתו שמגיע לו מאת הבורא כי זה הוא עבודת שמו יתברך כמו שאיתא בטור שולחן ערוך שם וזה לשונו: כי הרעה לעובדי ה' היא שמחתם וטובתם כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו ה' נמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את ה' שהוא שמחה לו, עד כאן. איך יכול להתפלל על הרעה הזו שיהפכנה ה' לטובה לו, הלא גם הרעה טובה היא לו ורצונו בה.

ועוד הנה נודע אשר האדם לא נברא בעולם הזה כי אם לעבוד את הבורא ברוך הוא בכל ימיו ועתיו ורגעיו וזה הוא חכמתו ושלימותו, ונמצא כאשר מתפלל בעד עצמו הרי אינו עובד לבוראו ברוך הוא ברגע זו, ומה הוא וכל ימי חייו בשעה שאינו עובד לבוראו, הלא בושה יכסה פניו וכלימה, להניח עבודת הבורא ולעבוד את עצמו בדברי עולם הזה שכל עניניו הבל הבלים.

אשר על כן ודאי אין זה אופן כלל שיבקש אדם רחמים לצורך עצמו, כי אם כל עיקר התפילה והבקשה שאדם יוכל להתפלל לפני בורא שמים וארץ בעת צר לו הוא רק לכבוד שמים, כי נודע אשר כל זמן שישראל נתונים בצרה כביכול צר לו למעלה הן צרת ציבור הן צרת יחיד כמאמר ז"ל (ספרי מובא בילקוט רמז תש"ל) בפסוק (ישעיה ס"ג, ט') בכל צרתם לו צר וכו' עיין שם. ואמרו (במסכת סנהדרין מ"ו.) בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי כי הקב"ה הלא חפץ חסד הוא באמת וכל עיקר בריאת העולם היה רק בכדי להיטיב לבריותיו אשר יברא כמאמר אדונינו דוד המלך ע"ה (תהלים פ"ט, ג') עולם חסד יבנה שרק לזה בנה הקב"ה העולם לעשות חסד עם בריותיו ובפרט עם עמו ישראל כי הם עלו לעיקר במחשבת בריאת העולם וכל העולם לא נברא כי אם לצוות להם להצטרכותם, לשמשם ולעבוד עבודתם, וכביכול כשהקב"ה אינו יכול להשפיע לאיש הישראלי טובת החסד בעולם עבור גרם עוונותיו וכדומה והאדם בצער ודאי כביכול לו צר יותר מלאדם הזה כי חפץ חסד הוא בטוב האמיתי, ויותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק כמאמר חז"ל (פסחים קי"ב.). ועל זה ישים האדם פניו בעת צרתו לזכור מה שגרם הוא במעשיו שיהיה כביכול צר וצער למעלה ואם יעשה לו כל מיני עינוים וסגופים שבעולם האם יספיק על אחת מני אלף שגרם צער למעלה לשכינת עוזינו, ואך הקב"ה הטוב והמיטיב לא יחפוץ בעינויו כי הדרי קושיא לדוכתיה שיגרום צער למעלה כביכול, והאל הטוב החפץ חסד אינו רוצה כי אם בשוב רשע מרשעתו וחיה, וזה ישים אל לבו לקבל עליו באמת תשובה שלימה לפני בוראו, אשר מהיום והלאה לא יזוז מעבודת ה' אף רגע כמימרא ולהמליך להקב"ה על כל אבר ואבר וגיד וגיד מרמ"ח אברים ושס"ה גידים, שלא יעשה דבר בשום אבר מאבריו, כי אם הנוגע לכבוד הבורא יתברך ולא יותר, וליחד אליו מחשבתו ודיבורו ומעשיו וכל תנועותיו והרגשותיו שלא ישתמש בהם כי אם לה' אל אחד לבד באמת ובתמים בלי שום מחשבת פסול חלילה ולבקש רחמים מבוראו ברוך הוא להקל הצער מעליו רק בכדי שיקל הצער למעלה בשורש נשמתו בשכינת עוזינו, ולא ירגיש מצרת עצמו כלום, רק על זה יכאב לבבו ונפשו עליו תאבל במה שיש צער למעלה ואל זה יביט לשפוך כמים לבו בתפילה ותחנונים נוכח פני ה' שיושיע לו מצרתו בכדי שיתענג למעלה כביכול ברוך הוא, ואז ודאי יענהו ה' משמי קדשו, כיון שלא לצורך עצמו הוא מבקש רק בשביל כבוד שמים להקל הצער למעלה.

או ישים פניו לבקש בעת צרתו בכדי שיתגלה ויתעלה כבוד ה' ברוך הוא כאשר יושיע לו בדבר הזה, כמו בחולה אשר בתוך ביתו, והרופאים נתיאשו מלעשות לו רפואה והוא מבקש הרפואה מאת ה' שיוודע בארץ כי הוא הרופא נאמן האמיתי ורחמן ובידו נפש כל חי למחוץ ולרפא, וכדומה בכל הדברים שיש בהם כבוד הבורא כאשר יושיע ה' לזה, ישים מגמת לבבו לבקש רחמים בשביל הדבר הזה דייקא שיתגדל כבודו בזה וכאשר עשה יהושע כאשר שמע שנפלו מישראל בעי כשלושים וששה איש, ישב לארץ והעלה עפר על ראשו (יהושע ז', ט') וישמעו הכנעני וגו' והכריתו את שמֵנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול, כי זה עיקר כאבו במה שח"ו יתחלל שם שמים בהכרית שם ישראל מן הארץ אשר כבר נקרא שמו עליהם ועשה להם נסים מופלאים במצרים ובים וכדומה, ועכשיו ח"ו יאמרו אלהיהם זקן הוא ותש כוחו ויתחלל שם שמים חלילה, ולא הכאיב לבבו על שום דבר כי אם מה תעשה לשמך הגדול, כי כל דבר שבעולם הבל הוא רק מה שנוגע בכבוד הבורא זה הוא דבר שאין לו שיעור וערך.

ובזה יערב נעימות אומרם ז"ל (ברכות ס"ג.) כל המשתף שם שמים בצערו כופלים לו פרנסתו וכו' רבי שמואל בר נחמני אומר פרנסתו מעופפת לו כציפור וכו', ועיין ברש"י ז"ל שם שנדחק קצת בפירושו, ולדברינו יאמרו כי לא מבעיא כאשר ישים האדם פניו רק מול שער השמים שלא יתערב בתפילה על צערו שום מחשבה וכוונה בשביל הצטרכות עצמו וכאבו אשר יכאב לו, כי אם רק בשביל כבוד שמים מה שבשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל על אשר נמצא ח"ו איזה צער למעלה ועל זאת מוסר נפשו ורוחו, ולפני ה' ישפוך שיחו לתקן שם למעלה שלא יהיה שם איזה צער חלילה, שזה ודאי אין קץ ותכלית לשכרו, לאשר הוא שוכח מצרת עצמו כלל וכלל, ורק על זה תצמא נפשו ויכמה בשרו להסיר הצער משם ולגרום שם תענוג ונחת רוח, ודאי יעשו לו למול זה תענוג ונחת רוח עד אין קץ. ואמנם כי אף מי שאינו על בחינה הזו בשלימות בתכלית, שהוא משתף שניהם כאחד שצר לו מצרת עצמו בצערו, וגם יגדל כאבו ואבלו בלבו על הצער שנמצא בשמי השמים לפניו יתברך, וזה ענין שיתוף שם שמים בצער, שצר לו מאוד בצער שניהם צער למעלה וצער למטה גם עבור זה כופלין לו פרנסתו או מעופפת לו כציפור אחרי שגם על זה ישים פניו להתפלל להסיר הצער מלמעלה, וענין הפרנסה הזו הוא זה הדבר אשר ביקש והתפלל עליו בצערו כי כל דבר הנצרך אל האדם הכל נקרא על שם הפרנסה פרנסת הנפש או פרנסת הגוף בכל בחינות בני חיי ומזוני וכשהתפלל על דבר החסר לו ושיתף שם שמים בזה כופלין לו זה שהתפלל עליו או שהיא מעופפת לו אחרי שחפץ להרבות השפע בעולם העליון, כי בזה נתעלה גם תפילתו שהתפלל בעד עצמו, ועל שניהם יענהו מן השמים ועל כן כופלין לו, והבן. וזה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ק"ז, ו') ויצעקו אל ה' פירוש שצעקתם הוא בדבר הנוגע לה' כי למען שמו יושיע לו בעת ההוא ואז ודאי וממצוקותיהם יצילם כיון שאינם מתפללים וצועקים למענם כי אם אל ה' הרי לה' הישועה, וזה מאמר הכתוב (תהלים צ"א, ט"ו) יקראני ואענהו פירוש כשהוא קורא אותי במה שהוא כבודי בזה הישועה ואז ודאי ואענהו.

וזה היה כאן בבני ישראל הכשרים כי נאמר בהם ויצעקו בני ישראל אל ה' שעיקר צעקתם לא היה אלא על שנוגע הדבר לה' כי כשישראל נתונים בצרה כביכול לו צר, ועוד כי יש בזה רב גודל קידוש ה' שיתגדל שמו בעולם שהוא אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו, ולהראות שהוא מלך גדול על כל העמים והשרים שלמעלה כי ראו ישראל ששר של מצרים פורח באויר ונוסע אחריהם כמאמר ז"ל (שמות רבה כ"א, ה') בפסוק (שמות י"ד, י') והנה מצרים נוסע וגו', הרי כבודו בזה להראות שגאה על גותניא. ומכל שכן דכל שכן איש האלהים משה רבינו ע"ה משהאריך בתפילתו לאל איום ונורא ודאי שלא היה בלבו לשום דבר כי אם באמת למען שמו באהבה. והנה אמרו חז"ל (ברכות י':) כל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו וכו', ועל כן כשראה הקב"ה שישראל תלו עיניהם למרום לומר שיושיעם ה' בעבור כבוד שמו, תלה להם בזכות עצמם ואמר מה תצעק אלי שאתה והם תולין הצעקה בי, דבר אל בני ישראל ויסעו כי כדאי זכות בני ישראל לקרוע להם הים בזכותם כמאמר חז"ל (שמות רבה כ"א, ח') בפסוק זה, אמר הקב"ה כדי הוא האמונה שהאמינו בי ישראל שאקרע להם הים, ולזה אמר הכתוב להלן ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים וירא ישראל, פירוש לפי שהישועה ביום ההוא היה עם ישראל כי זכות ישראל גרם לזה להושיע מאויביהם, ועל כן וירא ישראל את מצרים מת וגו', שפלטן הים ליבשה שיראו ישראל בעיניהם אבוד שונאיהם, היפך ממה שנאמר בלוט (בראשית י"ט, י"ז) אל תביט אחריך ואמרו חז"ל (מובא ברש"י שם) אתה הרשעת עמהם ובזכות אברהם אתה ניצול אינך כדאי לראות בפורענותם ואתה ניצול, אבל כאן וירא ישראל שראו במפלתן בעיניהם כי היה ההצלה בזכותם וכאמור, ואפשר שזה שאמר להלן ואתה הרם את מטך, כלומר כי אתה לבד גם כן תוכל להרים את המטה כי גם זכותך בלבד יועיל לבקוע הים ועל כן אנו אומרין בוקע ים לפני משה וכו' כי גם לפני משה לבד היה ראוי לקרוע.

עוד פירש"י ובשביעי אמרו שירה, ותימה דהא סוף פ' שלח פי' שבאו ח' חוטין בציצית נגד ח' ימים ששהו ישראל על הים עד שאמרו שירה, וי"ל דהתם חשוב גם לערב פסח שהוא יום שחיטת הפסח, וגם חופשה ניתן להם אז וגם נהרגו הבכורים, מהר"ר יעקב, אורליינש:

התיצבו וראו את ישועת ה' נ"ל בס"ד דאיתא במדרש שהיה מכריז גבריאל לפניהם על חמשת מצות שהיה להם וקורא על המים שיעמדו נגד ישראל בשביל חמשה מצות שמנה אותם במדרש ולז"א ה' תיצבו בזכות ה' מצות תיצבו וראו את ישועת ה' או יובן ה' תיצבו הם הג' מנצפ"ך שהם כלי זין הלוחמים בפרעה אשר יעשה לכם היום ה' יום כי הג' מנצפ"ך כל גבורה היא נ"ו אך יש ג"כ חמשה חסדים שהם ג"כ פר מספר ור"ב חס"ד כנז' בשער מאמרי רשב"י ואלו החלקים שלהם יהיו כל חלק יו"ם כי החסר נקרא יום וז"ש אשר יעשה לכם ה' יום כי לכם יהיו חמשה שהם ה' יום:

ואתה. אמר השם למשה הרם את מטך ובקע את הים טרם שיסעו. כי לא אמר לו שיכה הים רק שיטה ידו על הים במטה. כדרך ויט משה את מטהו על השמים. וידענו כי המטה לא בקע הים רק מרגע נטות משה ידו על הים יוליך ה' את הים ברוח קדים עזה או יבקעו המים. כי כן כתוב:

ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים. במדרש (שמו"ר כא ט) אמרו לפי שהיו אומרים המצריים לולא המטה לא היה יכול לעשות את כל הניסים ע"כ אמר הקב"ה סלק את מטך ונטה את ידך כי הרם לשון סילוק הוא. והנני נותן טעם בדבר למה דווקא בקריעת ים סוף צוה הקב"ה להסיר המטה, וזה לפי שרצה הקב"ה שיעשה משה למטה דוגמא אל כל דבר הנעשה למעלה, והנה כל המכות היו באצבע אלהים על כן נעשו גם למטה ע"י מטה משה כי המטה דומה לאצבע, אבל על הים לקו בכל היד שנאמר וירא ישראל את היד הגדולה וגו', ע"כ אמר הקב"ה למשה שיעשה גם למטה דוגמא לזה ויסלק את המטה הדומה לאצבע ונטה את ידך כל היד דוגמת יד החזקה העליונה ית', לכך נאמר וירא ישראל את היד הגדולה ואגב זה ראו כי שלא בכח המטה עשה משה כל המעשה הגדול והנורא הזה, שהרי הוצרך לנטות ידו דוגמת היד החזקה שלמעלה ע"כ ויאמינו בה' ובמשה עבדו, כי חזרו מדבריהם שאמרו לשעבר שבכח המטה פעל כל זאת.

הרם את מטך. אל הרוח קדים שישים הים לחרבה:

הרם ג' במסו'. הרם את מטך. כשופר הרם קולך. מלמד שהממם וערבב אותם בקולות ואידך ויאמר הרם לך גבי אלישע כשצף הברזל. כמו הכא נעשה נס ע''י המים אף התם נעשה נס ע''י המים:

וּבְקָעֵהוּ - העי"ן גורמת. כמו: שְׁמָעֵנוּ אדוני אבל מן זכור יאמר זָכְרֵנִי.

ואתה. בשביל שאמר תחלה דבר אל ב״י. מש״ה אמר לו ואתה. זהו לפי פשוטו. וברבה ויקרא פ״א למד מזה ואתה. שאם אין אתה בוקעו אין אחר בוקעו:

הרם את מטך. י"מ הרם כמו הסר ודומה לו הרם המצנפת שאמר לו הסר המטה ולנטות בידו ולכן כתיב ויט משה את ידו ולמאי שפירשתי למעלה שברוב המכות שינה מעשים לצוואה ואינו חושש א"כ נאמר כן גם בכאן:

ואתה הרם את מטך ונטה את ידך. אין להבין הכתוב הזה שירים משה את מטהו על הים שהרי לא נאמר אלא ויט משה את ידו, אבל טעם הרם את מטך לסלקו מידו לפי שהיו מהעם מחוסרי אמונה שבישראל אומרים שאין כח ביד משה לקרוע את הים אלא בכח המטה שבידו, לכך אמר הרם את מטך סלקהו מידך. וכן תמצא במדרש אמרו אין כח ביד משה לעשות דבר אלא במטה בו הכה את היאור בו הביא כל המכות וכיון שבאו לים מצריים וישראל עומדים אמר לו הקב"ה הרם את מטך שלא יאמרו אלולא המטה לא היה יכול לקרוע את הים. ועל כן הוצרך לומר ויאמינו בה' ובמשה עבדו ומה ת"ל ויאמינו והלא כבר נאמר ויאמן העם אלא לפי שחזרו ולא האמינו הוצרך לומר שעכשיו בקריעת ים סוף האמינו.

ובקעהו. המשורר קראהו לשון גזירה, לגוזר ים סוף לגזרים וברבותינו קריעת י"ס, ונ"ל שבחרה התורה בלשון בקיעה שיש להבין בו שתי כוונות, האחת חלוקת הדבר (טהיילען), והשנית לשון בקעה, מן ארץ הרים ובקעות (ברוך, טהאל), והוא שם על שטח העמוק והנמוך משאר השטחים שסביבותיו והוא גדול בשטחים כמדת שדה כי (לפי מה שיבואר אח"ז) לא היה מי י"ס נכרתים לגמרי משטח העליון עד תחתית העומק, כי לא בקע ה' לפניהם רק אותו החלק מן המים שהוא גבוה למעלה מן היבשה, אבל מי הים השוום עם פני הארץ, עליהם הלכו בנ"י, ועז"א כאן ובקעהו. שהים שהוא מטבעו גבוה ותלול יעשה בקעה שטח עמוק ונמוך, ותרגומו (מאכע עס צור עבענע), וכ"א (אבות דר"נ פ' ל"ג) אמר להם משה קומו עברו אמרו לא נעבור עד שיעשה הים בקעה לפנינו הכה משה ונעשה בקעה לפניהם שנאמר בקע ים ויעבירם ונאמר (ישעיהו ס״ג:י״ד) כבהמה בבקעה תרד, ע"כ. וכ"א בס' חכמת שלמה (פ' י"ט) ותהי דרך סלולה בים סוף והמצולות העמוקות היה כשדה מלא עשב:

ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה. אם ביבשה למה בים. אלא לומר לך שלא נקרע להם עד שנכנסו לתוכו עד חוטמיהם. ואח"כ נעשה להם יבשה. ובאותה שעה היו ישראל מריבין מי ירד. עד שקפץ נחשון וירד. דכתיב בצאת ישראל ממצרים היתה יהודה לקדשו. ואחזו שבט בנימן. וכשראו שבט יהודה כך התחילו לרגום אותם. שנאמר שם בנימן צעיר רודם שרי יהודה רגמתם. וזה שאמר ראש שבטי ישראל אתה. וכי ראש שבטי ישראל היה אלא שהיה ראשון ליורדי הים. ולפי הפשט נחלקו ישראל לשני כתות. האנשים הפושעים וערב רב שנקראו העם. והצדיקים שנקראו בני ישראל. ולכן בני ישראל וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'. והערב רב שהוציא משה עמו אמרו המבלי אין קברים וגו'. מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים שתלו ההוצאה בו. והאנשים הפושעים אמרו הלא זה הדבר וגו'. ולכן השיב משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום. כי הוא העושה והמוציא ולא אני. וכנגד הפושעים שאמרו חדל ממנו. אמר להם כי כאשר ראיתם וגו'. ולבני ישראל הצועקים אמר ה' ילחם לכם ואתם וגו'. ולכן א"ל הש"י מה תצעק אלי. אחר שאתה אומר להם שיחרישו. למה אתה עומד ומתפלל. דבר אל בני ישראל ויסעו בראשונה. כי בזכותם ינצלו כולם. וזה כענין שלש מאות איש המלקקים. ואתה הרם את מטך ונטה את ידך. לעוזרם על הים ובקעהו. ויבואו בני ישראל בראשונה ואחריהם כל העם. וכל זה לפי שאני רוצה שידעו מצרים את שמי הגדול. וזהו וידעו מצרים כי אני ה':

שאלות:
בפסוק ט"ז וכ"ב אמר בתוך הים ביבשה, ובפסוק כ"ט אמר ביבשה בתוך הים, מי היה המלאך, במלאך אמר וילך ובעמוד הענן ויעמד, אם היה הענן והחשך איך האיר את הלילה, מהו הכפל וישם לחרבה ויבקעו המים, איך נואלו מצרים לרדוף כשראו מעשה נסים שהמים עומדים כחומה. ומה היה ההשקף בעמוד אש וענן, ואיך ירדו בים וידוע שהתהום עמוק מאד ועכ"פ היל"ל וירדו בתוך הים לא ויבואו, ומהו הכפל וישב הים וינער את מצרים וישובו המים ויכסו שכ"ז ענין א' בכפל דברים, ולמה אמר שנית ובני ישראל הלכו ביבשה:

ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו. כנגד שנים עשר שבטים נבקע המים, שנאמר לגוזר ים סוף לגזרים (תהלים קלו יג).

ואתה הרם את מטך, עשרה נסים נעשו לישראל על הים. נבקע הים ונעשה כמין כיפה שנ' נקבת במטיו ראש פרזיו יסערו להפיצני (חבקוק ג), נחלק לשנים עשר גזרים שנ' ונטה את ידך על הים ובקעהו, נעשה הים יבשה שנ' ובני ישראל הלכו ביבשה, נעשה כמין טיט שנ' דרכת בים סוסיך חומר מים רבים (שם), נעשה פירורין פירורין שנ' אתה פוררת בעזך ים (תהלים עד), נעשה סלעים סלעים שנאמר שברת ראשי תנינים על המים, נעשה גזרים גזרים שנ' לגוזר ים סוף לגזרים (שם קלו) נעשה ערימות שנ' וברוח אפיך נערמו מים, נעשו כמו נד שנ' נצבו כמו נד נוזלים, הוציא להם זיכרי מים מתוקים מתוך מלוחים שנ' ויוצא נוזלים מסלע ויורד כנהרות מים (שם עח), הקפיא להם את הים משני חלקים ונעשה כמין בולוס של זכוכית שנ' קפאו תהומות בלב ים.

ואתה הרם את מטך. אינך צריך אלא להרים המטה. ומיד תבקע המים כי כן עשיתי לה תנאי מן ששת ימי בראשית שתבקע כדפי' ותראה היבשה למה נאמר. כיון שאמר יקוו המים. אלא ה"ק הקב"ה יקוו המים אל מקום אחד ע"מ שתראה היבשה בקריעת ים סוף. והיינו דכתיב לפנות בקר לאיתנו. אל תיקרי לאיתנו אלא לתנאו שהתנה הקב"ה שתהא מתבקעת:

ויבאו בני ישראל. ליל שביעי של פסח היה. וקשיא דבסוף פרשת שלך לך פרשו שמונה חוטין שבציצית כנגד שמונה ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים מכלל דבשמיני אמרו שירה. וי"ל דלקמן מונה משהכינו עצמן לצאת מערב פסח ששחטו את הפסח היו יודעים שיצאו למחר והיו מכינים להם צדה לדרך ומ"מ לא הכינו כל הצורך שנא' וגם צדה לא עשו להם:

ואתה הרם את מטך לשון הסרה וסלוק, כמו וממנו הורם התמיד הרימו מכשול מדרך עמי, והרים העטרה. כלומר הסר את מטך, ובנטיית ידך גרידא תבקע את הים. וכן הוא אומר ויט משה את ידו על הים.

"ואתה הרם את מטך ונטה את ידך". "ויט משה את ידו על הים". "נטה את ידך על הים". "ויט משה את ידו על הים" וגו'. לא ברור לי, הרמת מטה זו לשם מה היא באה, ומדוע בכלל נעשתה, והרי זה דומה במידת־מה לדברים בענין המטה שציינתי לפרשת שמות (ד, ב). (פ' בשלח תשמ"ח) וכך אמרו חז"ל בשמות רבה (כא, ט): לפי שהיו אומרים המצריים לולא המטה לא היה יכול לעשות את כל הנסים, על כן אמר הקב"ה, סלק את מטך ונטה את ידך, כי "הרם" לשון סילוק הוא. ע"כ. וראה דברי ראב"ע לפסוק טז.

ומכאן תבין באמת, מה היה חטאו של משה במי מריבה כי שם נאמר ממש הפך ממה שנאמר כאן, כי כאן נאמר הרם את מטך דהיינו סלק את מטך ונטה את ידך וע"י זה באו לידי אמונה, ושם נאמר וירם את ידו ויך במטהו שסלק את ידו כי לא עשה הפעולה בידו כי אם במטהו וע"כ החזיר דברים הראשונים, שאמרו שבכח המטה פעל הכל, למקומם ובזה גרם מיעוט האמונה כמ"ש יען לא האמנתם בי, ויתבאר דבר זה בע"ה באר היטב במקומו פרשת (חקת כ ח).

ונטה את ידך על הים. שיחצו המים הנה והנה, כענין באליהו:

ובקעהו בזכות ויבקע עצי עולה ובזכות בקע לגלגלת קרי ביה בקע וה''ו שבזה השם נבקעו המים:

הרם את מטך. באשר הניח משה את המטה בשעת תפלה כדאי׳ בברכות דכ״ג ב׳ לא יאחז אדם תפילין בידו וס״ת בזרועו ויתפלל. וכן המטה היה דבר שבקדושה שהרי נקרא מטה האלהים ע״כ אמר לו ה׳ הרם את המטה:

ואתה הרם את מטך. לדעת חז"ל ר"ל שיסלק את המטה שכבר פרשתי למעלה שע"י שלא רצה ללכת בשליחות עד ששלח עמו את אהרן אמר ואת המטה הזה תקח בידך, ועי"ז היו אומרים שצריך לכלי ואמצעי שבכחו יפעל, אבל בקי"ס כתיב מוליך לימין משה זרוע תפארתו שנתלבשה זרוע ה' בזרועו שלמשה וא"צ מטה, רק נטה את ידך על הים ובקעהו. והנה בענין הנס הזה חשבו חז"ל באבות דר"נ עשרה נסים שנעשו על הים, והם: א] שנבקעו המים כפשט הכתוב ויבקעו המים, ב] מה שעמדו המים כשתי חומות והדרך באמצע כמ"ש והמים להם חומה, ג] שנתקשה קרקע הים כגריד ונעשה יבשה כמ"ש ביבשה, ד] שדרך שהלכו עלו המצרים היה לח כטיט כמ"ש טבעו בים סוף, כמו טבעתי ביון מצולה, ה] שנקפחו המים ונעשו כאבנים שנאמר ירדו במצולות כמו אבן ושברו ראשי המצרים כמ"ש שברת ראשי תנינים על המים, ו] שנקפאו לחתיכות רבות כענין אבנים רבות מסודרות כמ"ש אתה פוררת בעזך ים, ז] שנעשו י"ב גזרים לי"ב שבטים כמ"ש לגוזר ים סוף לגזרים, ח] שהגזרים היו בהירים ומאירים כזכוכית שיהיו רואים אלו את אלו, ט] שהוציא להם מים מתוקים מתוך מלוחים כמ"ש נצבו כמו נד נוזלים, י] שאחר הזלת המתוק חזרו ונתקשו, עוד אומר שם ראב"י אומר קפא להם התהום למעלה ועברו בו ישראל כדי שלא יצטערו, ר"א ור"ש אומרים מים העליונים ומים התחתונים היו מנערים את מצרים מאלו לאלו שנאמר וינער ה' את מצרים בתוך הים, עפ"ז נסדר את הנסים לפי פשט הכתובים. בעת שנטה משה את ידו היה הנס הראשון שנבקעו המים, ואז התעורר רוח קדים עזה אשר החריב את מי הים כמ"ש הלא את המחרבת מי תהום רבה, שלשון חרב אינו מורה על היובש לבד רק משתתף עם חורב שמורה על החורבן וההשחתה שנשבת סדר הים ומרוצת מימיו ע"י הרוח העז, כמ"ש חורב על מימיה ויבשו (ירמיהו נ׳:ל״ח), ונהר יחרב ויבש, (ישעיהו י״ט:ה׳) בגערתי אחריב ים (שם נ), ר"ל אקלקל סדרו ואמעיט מימיו, ועז"א וישם את הים לחרבה ובבת נטית יד משה נחצו המים לשמם והיה דרך באמצע וזה נס אחד, ובאשר לפי הטבע יחזרו המים שבשר הצדדים אל הדרך שביניהם, היה פעולת הרוח הקר הנושב שנקפאו המים שמכאן ומכאן ונעשה תומה של קרח מכאן וחומה של קרח מכאן ושתי החומות האלה סגרו בעד המים שלא ישובון אל האמצע וזה נס ב' ובאשר הים עמוק מאד והגם שנחרבו מי הים א"א לרדת מן שפת הים אל התהום כי התהום עמוק עמוק מאד, הוה הנס שאמר ראב"י שהוגבה קרקע התהום למעלה שוה לשפת הים עד שנעשה דרך ישר ושוה, וכבר בארתי זה בפי' ישעיה (סי' סג) ועז"א ויבואו בני ישראל בתוו הים שהיל"ל וירדו לתוך הים, מבואר שלא ירדו לעומק תהום רק באו במישור שוה. והנה בעת שהוגבה קרקע התהום למעלה לא הוגבה הדרך שבאמצע לבד רק עמו הוגבהו גם שני החומות שנעשו משני הצדדים מן מי הים הנקפאים, נמצא היה דרך ישר רחב מאד ומשני צדדיו היו חומות ממים נקפאים מזהירים כזכוכית כמ"ש באדר"נ בנס ח' ט' י', ובאשר קרקע התהום שקפא וצף למעלה היה חרבה לא יבשה, ר"ל שהיה לח ומלא טיט היון וגומות מלאים מים, היה הנס שנעשה יבשה כגריד, כי הרוח העז הקפא גם את קרקע התהום שעלה למעלה רק שלא נקפא לחתיכה אחת של קרח רק לחתיכות חתוכות דבוקים זה בזה וזה על גב זה כמ"ש באדר"נ בנס ג' ה' ו', ועז"א שיבאו ביבשה. והנה לא נבקע כל הים בפעם אחת רק המקום שנכנסו בו ישראל נקפא וכל שנכנסו יותר בים כן נקפא חלק גדול במקום מהלכם והמותר היה עדיין ים, ועז"א בתוך הים ביבשה, שהיה ים טרם שנכנסו במקום הזה ותיכף שרצו לכנוס בשפת ההוא נעשה יבשה, וכ"ז נעשה לצורך ישראל, ואח"ז יבוארו יתר הנסים שנעשו לצורך טביעת המצריים:

ונטה את ידך. לפי האמור למעלה במכת ערוב וארבה שאע״ג שאמר ה׳ למשה נטה ידך. הכונה נטיית יד עם המטה. ומכש״כ כאן שאמר ה׳ הרם את מטך. הדבר מובן שמש״ה צוה כן כדי להטות בו. אבל הרי מבואר להלן להיפך ויט משה את ידו. אלא הענין דהמטה היה מיועד לכל דבר נסיי שבנגלה ג״כ וע״כ נקרא אותות. משא״כ ידיו של משה היו מועילות כמו ידיו של אלישע הנביא ליהורם המלך שיהי׳ נס נסתר לישועה והיה הרצון של הקב״ה לתלות קריעת הים בהכנת ישראל. אם יקפצו לתוך הים יהי נקרע פתאום בנס נגלה. ואם לא יקפצו יהי מתייבש בסיבת הרוח מעט מעט. ויהי נס נסתר. וכמש״כ לעיל בפסוק אהיה אשר אהיה. ובס׳ דברים ל״ג י״ב בברכת משה לבנימין הראיתי לדעת ברייתא במכילתא שהיו מחולקים בדעות שבט יהודה ובנימין אם לקפוץ בתוך הים בעודנו במלאתו או לא. יע״ש באורך. ע״כ א״ל ה׳ שיעשה שני דברים נטיית היד בעצמו ונטיית המטה. והנה מיד שהחלו העם לנסוע הטה משה את ידו לבדו כדי שתהי׳ רוח קדים עזה כל הלילה שהולכים ממקום שעמדו עד שפת הים ממש. ונטיית המטה היה ג״כ מיד או בבואם לים ועוד לא הספיקה השעה לייבש בטבע הרוח. וקפץ שבט יהודה או שבט בנימין כמבואר מחלוקת במכילתא והועילה נטיית המטה להבקע בנס נגלה:

ובקעהו. כבר פי׳ התוס׳ ערכין דט״ו שלא היה קריעת י״ס לרוחב הים מעבר לעבר כמו שהיה בירדן. שהרי גם אח״כ הלכו על שפת הים. ועוד כמה קושיות. אלא לא נצרכו לעבור מעבר לים. כ״א להלוך בצד הים. רק משום שהמצרים היו אחורי ישראל ומצדיהם. ולא יכלו ישראל להלוך. ע״כ עשה הקב״ה שביל באורך הים עד שעמדו באיזה מרחק ויצאו שוב לאורך הים:

כ"י בר"ח, בגימט' עמלק:

ואני. ידענו כי אין ים סוף בין מצרים ובין ארץ ישראל. ואין צורך שיכנסו בים. רק צוה ה' לעשות כך בעבור שיכנסו המצרים אחריהם ויטבעו. וממדבר איתם נכנסו ישראל אל הים ולמדבר איתם יצאו כאשר אפרש:

ואני הנני מחזק וגו'. בחמלת ה' עליהם נתכוון להודיעם קודם לבל יפחדו בראותם כי הים נשאר חלוק לפני המצריים כסדר שהיה חלוק לפניהם ישובו לחשוב מחשבות ולהמעיט האמונה בלבם ויאמרו הנה המה עולים אחרינו וייראו מאד לזה הודיעם ואמר להם דעו לכם כי ממני היו הדברים להכבד בו ואני פורש רשת לרגליהם:

את לב מצרים. נכלל בזה הכל. גם המון העם גם הרכב ופרשים שכולם ירדפו וילכו עד סמוך לים ולא ישימו לב להבין איך נכנסו ישראל לים והיו סבורים שנתייבש קצת רוחב הים כפי המורגל להתכווץ לעתים:

ואני הנני מחזק. סה' הוסיף עוד נסים לבל ירגישו המצרים כלל שמקום זה הוא מקום ים ומי תהום רבה, כמו שיתבאר אחר זה כי חשבו שהולכים ביבשה, וירדפו אחריהם, ועי"כ ואכבדה בפרעה שיראו איך נפרע ה' ממנו מדה כנגד מדה בדבר אשר זדו עליהם וזה כבוד השי"ת:

ואני הנני מחזק את לב מצרים ויבאו אחריהם ואכבדה בפרעה. שיתכבד שמי בעולם, במה שאעשה לפרעה ובכל חילו שישראל לא עברו הים משפה לשפה, אלא כדי להטביע את המצריים, נכנסו מצד זה, ובו הצד בעצמו יצאו כמין קשת.

ואני הנני מחזק וגו' ויבואו אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו וגו' וידעו מצרים כי אני ה' בהכבדי בפרעה ברכבו וגו'. לכאורה בהכבדי האחרון אך למותר, וכבר נאמר. ואכן גם זה יגיד על דרך מה שכתבנו למעלה בפסוק (י"ד, ד') וחזקתי את לב פרעה וגו', כי זה היה כבוד גדול של ה' בעיני מצרים מה שלא היה ביכולתם להטות לבבם שלא לרדוף אחרי בני ישראל הגם שידעו שסופן לאיבוד כי כבר ראו כזה וכזה, וכאן מוסיף הכתוב לומר, כי מי פתי יסור הנה ולא יבין אשר אם יעשה הקב"ה נס נפלא לידידיו לגזור ים סוף לגזרים ולהעביר בני ישראל בתוכו לא יעשה זאת לשונאיו שגם הם יעברו בתוך הים ביבשה ובודאי ישלם אז לשונאיו אל פניו להאבידם בתוך הים, ואם כן ודאי ידעו מצרים שלא יצאו מתוך הים, ואך זדון לבם אשר נתחזק מאת ה' לא יכלו להטותו בשום אופן הגם שהבינו כי זה רעתם אשר לנצח יאבדו, ובזה נתקדש שם שמים בעיניהם מה שראו כי הוא כל יכול להטות לבבם לאשר יחפוץ ואין לבם ברשותם, ועל כן יאמר הכתוב וידעו מצרים כי אני ה' בהכבדי בפרעה ברכבו וגו', כלומר הנה בעת אשר אכבד במצרים שיבואו אחרי בני ישראל בתוך הים לא יהיה נעלם מאתם אשר אני ה' ובודאי לא יצאו בשלום משם, רק אדרבה שידעו כי אני ה' אשר לי הכח והגבורה לאבד שונאי ואף על פי כן ירדו לים ואני אכבד בם בעת ההוא, והכל כי אין לבם ברשותם ומוכרחים לילך אחרי שרירות לבם עם שידעו אשר בזה יפלו ולא יוסיפו לקום.

ואכבדה בפרעה ובכל חילו וגו׳. שהמה יבואו כולם לתוך הבקיעה ויהיו נשטפים כולם בשוב המים לאיתנם. משא״כ המון מצרים הרבה עוד לא נכנסו להבקיעה עד ששבו. המים. והרבה מהם מיד שנכנסו לשם וראו שהמים שבים חזרו לאחוריהם. והרבה באמת נשטפו. כאשר יבואר לפנינו שהיה ג״ז בהשגחה נפלאה. אבל הרכב והפרשים כולם נשטפו:

מה זאת עשינו כי שלחנו וגו', וקשה ע"י המכות ע"כ יצאו ולא שלחום הם, וי"ל דאמרו לפחות הי' לנו להתנות שיעבדונו בכל מקום שהם, ומעבדנו דייקא, שזה שלחנום אנחנו, רי"ח:

וידעו מצרים. הנשארים:

וידעו מצרים. הנשארים במצרים וישובו אלי, כי לא אחפוץ במות המת:

וידעו מצרים כי אני ה׳. באשר עד כה לא נודע למצרים ע״י המכות כ״א לפרעה ועבדיו שראו איך באו המכות ואיך הלכו. משא״כ כל יושבי מצרים. ועתה ידעו גם המה:

ה' בהכבדי בפרעה. הבי"ת דגושה:

וידעו מצרים. כי אחר שיצאו ישראל חזרו ופקרו ויאמרו לא ה' פעל כל זאת:

בהכבדי בפרעה. שהוא בעצמו יטבע עם רכבו ופרשיו:

בהכבדי בפרעה. והנה באמת היה נס קריעת י״ס והצלת ישראל רבה מאד מהשבת המים שהיה כטבע המים לשוב לאיתנם. ומש״ה אנחנו מזכירי׳ הנס קריעת י״ס. אבל המה לא הכירו הנס והשגחתו ית׳ אלא בהשבת המים כמש״כ לעיל שחשבו שהיה בשעת נפילת מי הים. אבל כשראו ששב המים מן הצד באותה שעה שעמדו בתוך הקריעה בזה נודע להם השגחתו ית׳:

וילך מאחריהם. לְהַבְדִּיל בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וּלְקַבֵּל חִצִּים וּבָלִיסְטְרָאוֹת שֶׁל מִצְרַיִם. בְּכָל מָקוֹם הוּא אוֹמֵר מַלְאַךְ ה' וְכָאן מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, אֵין אֱלֹהִים בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא דַּיָּן, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל נְתוּנִין בַּדִּין בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אִם לְהִנָּצֵל אִם לְהֵאָבֵד עִם מִצְרַיִם (שם):

ויסע מלאך האלהים אמר ר''א (אבן עזרא על שמות י״ד:י״ט) מלאך האלהים הוא השר הגדול ההולך בענן, והוא הכתוב עליו וה' הולך לפניהם יומם וכאשר נסע המלאך הזה ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם נסע עמוד הענן עמו, ויהי הענן והחשך בין מחנה למחנה ויאר לישראל את הלילה בעמוד האש כאשר עשה בשאר הלילות לעבור הים, כי בלילה עברו ועל דעתי זה שאמר הכתוב ויסע מלאך האלהים היה בתחלת הלילה, ומלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל רמז לבית דינו של הקב''ה, שנקראת מדת הדין ''מלאך'' במקומות מן הכתוב, והוא השוכן בעמוד האש, והולך לפניהם לילה להאיר להם, ועל כן הזכיר האלהים ויתכן שאינו נסמך, אבל הוא ביאור:
וראיתי במכילתא דר' שמעון בן יוחאי שאל רבי יונתן בן יוחאי את ר' שמעון בן יוחאי מפני מה בכל כתוב ''מלאך ה''' וכאן ''מלאך האלהים'', אמר לו, אין אלהים בכל אלא דין וכו' רמזו למה שאמרנו. והנה עתה נסע בעמוד האש מלפני מחנה ישראל והלך מאחריהם, ונסע עוד עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם, והנה שני העמודים מאחריהם ושב לבאר כי בא עמוד הענן הזה בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל, לומר שלא הפסיק עמוד הענן בין עמוד האש למחנה ישראל, אבל הפסיק בין מחנה מצרים ובין עמוד האש ויהי הענן והחשך בין מחנה למחנה, והיה לישראל אור בעמוד האש אע''פ שהוא מאחריהם, מפני שהיה למעלה ולא היה עמוד הענן מפסיק אותו להם כאשר למצרים: וזה טעם ויאר את הלילה, כי האיר להם הלילה, אבל לא כשאר הלילות לנחותם בדרך, כי לא היה הולך לפניהם והיה זה, שאלו היה עמוד האש הולך לפני ישראל כשאר הלילות, ועמוד הענן בין מצרים ובין ישראל, היו ישראל ממהרים ללכת, והמצרים לא יראו ולא יבאו אחריהם, ועתה הלכו ישראל לאטם ואין המרחק רב ביניהם, והיו המצרים רואים את מחנה ישראל מתוך הענן והולכים אחריהם, כי יראו האש מתוך הענן, אלא שלא היו יכולים ליקרב אליהם מפני הפסק שני העמודים. וזה טעם ולא קרב זה אל זה כל הלילה:
ויהי באשמורת הבקר וישקף ה' אל מחנה וגו' כי הסיר עמוד האש ממחנה ישראל כמנהג כל הימים, ושמו היום משקיף על מחנה מצרים, בינם ובין עמוד הענן אשר ישתמשו בו ישראל ביום. ויהם את מחנה מצרים בהשקיף עמוד האש עליהם, כי יגיע עליהם חומו הגדול ולהבה תלהט רשעים (תהלים קו יח). וכבר פירשתי במעשה בראשית (בראשית א ד) כי יסוד האש יקרא חשך, ו''הענן והחשך'' הוא עמוד אש וענן, אבל עמוד האש היה מאיר לכל ישראל בעמודו, והיה עתה מחשיך למצרים מפני היותו בא בעמוד הענן אשר יחשיך עליו כשמש אשר הענן יכסנו. והנה עשה הכל בשני עמודים הללו. וזהו הנכון בפסוקים האלה:

ויסע מלאך האלהים. זה היה קודם דבר אל בני ישראל ויסעו. והנה פי' וכבר נסע. וכבר הראיתיך רבים כזה. ובעבור שאלה הג' פסוקים דבוקים זה עם זה וכל אחד יש בו ע"ב אותיות. על כן מצאנו בספרים כתוב סימן סוד השם המפורש. ולפי דעתי בעבור כי מספר השם הנכבד. יעלה לע"ב אותיות כאשר אפרש בפרשת כי תשא. על כן כתוב ככה. ובספר רזיאל הרוצה לעשות שאלת חלום יקרא בתחלת הלילה פסוק. ויהי בשלשים שנה. כי הוא ע"ב אותיות:

ההולך לפני מחנה ישראל. בעמוד האש:

ויסע מלאך האלהים וגו'. יאיר נתיב כתוב זה במה שפירשנו בפסוק (י''ג כ''א) וה' הולך לפניהם וגו' כי ג' עננים היו משמשים לישראל, א' לפניהם לתור להם מקום וגו', והב' להגין עליהם מחום השמש, והג' להאיר להם בלילה, והודיענו הכתוב אשר עשה ה' בלילה ההוא ויסע מלאך האלהים שהוא ההולך לפניהם והוא הענן הראשון שמוזכר בפרשה דברים (א' ל''ג) שאמר ההולך לפניכם נסע והלך לאחריהם, ואמר עוד כי הענן המשמש בפניהם שזמנו כל היום שהגיע זמנו לנסוע בלילה והוא המוזכר בפרשה דברים דכתיב (שם) ובענן יומם גם הוא נסע ועמד לאחריהם, נמצאת אומר כי ב' עננים שהיו לפניהם נסעו לאחריהם, וטעם הב' כדי שיחשיך לפניהם בלתי דעת מקום תחנותם של ישראל, והוא אומרו ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה פירוש כי הוצרך לשניהם להחשיך בפניהם לבל ידעו מחנה ישראל שהיה בו אורה הלילה והאור יגיד להם מקום לזה כיסה חושך פניהם ולא הספיק לו חשך לבד כי יבהיק אור בני ישראל במושבותם לזה עשה ה' ב' הענן והחשך:

ויסע מלאך האלהים - המוליך את עמוד הענן.

מלאך האלהים. הוא המלאך ההולך עם השכינה תמיד כדאי׳ בש״ר פ״ב עה״פ וירא מלאך ה׳ אליו רי״א זה מיכאל רח״א זה גבריאל כ״מ שהיה ר׳ יוסי נראה היו אומרים שם רבינו הקדוש כך כ״מ שמיכאל נראה שם השכינה. ומש״ה כשכתוב וה׳ הולך לפניהם. היה המלאך בצדו כ״י ועתה סר המלאך מלפני מחנה ישראל לאחוריו. ולהלן כ״ג כ׳ ביארנו בארוכה בס״ד:

ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל. י"מ שזה מלאך האלהים הוא עמוד האש ההולך לפניהם בלילה להאיר וקורהו מלאך שיורד מהשמים כמלאך ובאותו לילה הלך מאחריהם להגן עליהם וכשנסע עמוד האש מפניהם מיד גם ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם להפסיק בין עמוד האש למחנה מצרים להחשיך להם על כן אומר בעמוד הענן ויעמוד שעמד שם על עמדו ולא נסתלק כמו בשאר הלילות כדי להחשיך למצרים. ור' אברהם פי' שהוא השר הגדול ההולך לפניהם בענן והוא שכתוב בו וה' הולך וגו'. וזהו:

ולקבל חצים ובליסטראות. מהכא משמע שהרב סובר שהמלאך עצמו היה המקבל החצים והבליסטראות וכן נראה ג"כ ממה שפירש אחר זה גבי ויבא בין מחנה מצרים משל למהלך בדרך שהיא סובר שפירו' ויבא עולה על המלאך ולפיכך הקדימו בביאורו קודם ביאור ויסע עמוד הענן ועמוד הענן לא הלך לאחוריהם אלא בעבור שימנע האור שלא יאיר גם למצרים וזהו שכתב אחר זה נסע הענן והלך לו מאחוריהם להחשיך למצרים וכן נראה ג"כ ממה שפירש גבי ויסע עמוד הענן כשחשכה והשלים עמוד הענן כו' לא נסתלק הענן כמו שהיה רגיל להסתלק ערבית לגמרי אלא נסע והלך לו מאחוריהם ואלו גבי מלאך לא פירש מתי נסע לאחוריהם ומסתמא שנסע מיד תכף שבאו המצרי' עליהם כדי להבדיל בין מחנה מצרים למחנה ישראל ושיקבל החצים והבליסטראות שהיו זורקים עליהם מיד כשבאו עליהם ואם כן על כרכך לומר שהוא סובר שנסיעת הענן לאחוריהם לחוד ונסיעת המלאך לאחוריהם לחוד זה לקבלת החצים וזה להחשיך. אבל במכילתא אמרו שהיו מזרקין בהם חצים ואבני בליסטראות והי' הענן והמלאך מקבל' בין כך ובין כך צריך לתת טעם על אמרם שהמלאך מקבל חצי' ובלסטראו' עד שהביאו ראי' על זה מקראי דאנכי מגן לך וממגיני וקרן ישעי ומגן היא לכל החוסים בו שאין הכונה בו שהשם עצמו מקבל חצי' ובליסטראו' שהבלתי גשם איך יקבל הגשם אבל הכונה בו שהשם מבטל כח זורקי החצים והבליסטראות מלזרוק אותן על החוסים בו או שמבי' גשמים המקבלים אותם ומונעים מלעבור בהם ויהיה פי' הכתוב לפי המכילתא כאילו אמר ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל ועמוד הענן מפניהם וילך מאחריהם ויבא בין מחנה מצרים וגו':

ויסע וגו' ויסע וגו'. עמוד האש נסע מלפני מחנה ישראל והלך מאחריהם ונסע עוד עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם והנה שני העמודים מאחריהם, ולא הפסיק עמוד הענן בין עמוד האש למחנה ישראל אבל הפסיק בין מחנה מצרים ובין עמוד האש. ויהי הענן והחשך בין מחנה למחנה והיה לישראל אור בעמוד האש אע"פ שהיה מאחריהם מפני שהיה למעלה ולא היה עמוד הענן מפסיק אותו להם כאשר למצרים וזה טעם ויאר את הלילה כי האיר להם הלילה אבל לא כשאר הלילות לנחותם הדרך כי לא היה הולך לפניהם, והיה זה כי אילו היה עמוד האש הולך לפני ישראל כשאר הלילות ועמוד הענן בין מצרים ובין ישראל היו ישראל ממהרים ללכת והמצרים לא יראו ולא יבאו אחריהם, ועתה הלכו ישראל לאטם ואין המרחק רב ביניהם והיו המצרים רואים את מחנה ישראל מתוך הענן והולכים אחריהם כי ראו האש מתוך הענן אלא שלא היו יכולים ליקרב אליהם מפני הפסק שני העמודים (רמב"ן):

ולקבל חצים ובליסטראות של מצרים כו'. הרא"ם פי' שנסיעת המלאך היה מיד כשבאו מצרים עליהם, כדי להבדיל בין מחנה מצרים למחנה ישראל, ולקבל החצים ובליסטראות, והעמוד ענן היה להחשיך למצרים, ונסיעת המלאך לחוד ונסיעת הענן לאחוריהם לחוד, עכ"ל. אך קשה, דלקמן בפ' יתרו (יט, ד) בפסוק ואשא אתכם על כנפי נשרים, פי' רש"י שהענן היה מקבל החצים וכו'. ויש לומר מיד כשבאו המצרים נסתלק המלאך לפניהם ונסע לאחוריהם, להבדיל ביניהם כדי לקבל החצים וכו', והענן עדיין הולך לפניהם והשלים את המחנה לעמוד האש, ואחר כך הלך הענן לאחריהם להחשיך על המצריים ואז נסתלק המלאך. ובמכילתא אמר, שהענן והמלאך היו מקבלין החצים וכו'. והמפרשים מישבים זה ועיין בקיצור מזרחי:

ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל. יתכן שקרא מלאך האלהים הכח והשופע מאת השם יתע' שישפע ממנו זה הפלא העצום. ר"ל עמוד הענן ועמוד האש ואפשר שיהיה מלאך האלהים הנזכר בזה הפסוק הוא משה כי הנביא יקרא מלאך כמו שקדם ואחשוב שעשה זה לפי שיש לנביא רושם בחדוש האותות והנפלאו' כמו שהתבאר בששי מספר מ"י ועוד כי היה בזה תועלת לישראל שלא ייראו מפרעה ומעמו כי הנביא שם עצמו במקום אשר היה בו מהסכנה יותר ולזה הוא מבואר שהוא היה יודע בלי ספק שלא יקרם שום נזק בזה ועוד כי לפי שהנביא היה יותר מושגח לעוצם התדבקותו בשם יתע' הנה היה ראוי שיהיה הוא אחרון כי בזה יעשה במלחמה שישמו מול פני המלחמה החזקה היותר גבורים:

ויסע מלאך האלהים. כבר רמזתי לך כי בכח שמו הגדול הוא שם המפורש של ע"ב ב"ה היוצא מאלו הג' פסוקים נבקע הים. ולכן יש בויסע ע"ב אותיות. ובויבא ע"ב אותיות. ובויט ע"ב אותיות. והם כולם עולים למספר רי"ו כמנין ארי"ה שאג. וזהו סוד ויעבור ה' שיש בו ע"ב. כנגד ע"ב שמות של שם המפורש ורי"ו אותיות. כי מכל פסוק לוקחים אות אחת כזה וה"ו יל"י סי"ט על"ם. כי אות הראשונה היא וא"ו של ויסע. והאות הב' היא אות אל"ף של ויבא. וה"י אחרונה של פסוק זה שהיא הלילה לפי שמתחילים בו מסוף הפסוק למפרע לפי שהוא דין. והוא"ו האחרונה של וה"ו היא וא"ו של ויט וכן כולם ע"ז הדרך. ואלו הג' פסוקים הם כנגד האבות. ויסע מלאך האלהים הוא כנגד אברהם שהוא רחמים. ויבא בין מחנה מצרים כנגד פחד יצחק וזהו הענן והחשך. ויט משה את ידו כנגד יעקב שהוא רחמים ודין באמצע כדי שלא יצא לקטרג. וזהו סוד העקידה כמו שרמזתי במקומו. וזהו סוד תקיעה תרועה תקיעה. וסוד ובכן ובכן ובכן. וכל זה לרמוז כי בכח שמו הגדול ובזכות האבות נבקע הים. והזכיר בכאן מלאך האלהים שהוא דין. לפי שהיו ישראל בדין שמדת הדין היתה מקטרגת עליהם ואומרת אלו עובדי ע"ז [כו']. ומשלו משל במדרש הנעלם לרועה שהיה רועה צאנו אצל שפת הנהר ובאו זאבים אל העדר. מה עשה נטל תיש אחד גדול והשליכו לזאבים. בענין שבעוד שלוחמים עמו מעביר צאנו. כן הקב"ה רועה ישראל היו צאנו על שפת הים. והזאבים אחריו והוא השטן שמשטין לישראל. מה עשה הקב"ה א"ל השמת לבך אל עבדי איוב. נתן לו תיש אחד להתעסק בו וביני ביני עבר צאנו. ומזה נתרעם איוב ואמר שלו הייתי ויפרפרני וגו' ויקימני לו למטרא. ר"ל למשמרת ישראל כי תרגום משמרת מטרא. ובכח רחמי הש"י ובזכות האבות. העביר הש"י מדת הדין מלפני ישראל. בענין שלא ישטין עליהם:

ויסע. הנה הוה צריך שלא יקרבו מחנה מצרים אל מחנה ישראל טרם נקרע הים ונכנסו ישראל לתוכו, ב] הים צריך שלא יראו המצרים שנקרע הים בנס וישראל נכנסים לתוכו והמים להם חומה מימונם ומשמאלם, שאז לא היו נבערים מדעת לכנוס למקום הנורא ההוא, ג] היה צריך שגם בעת שיבאו מצרים בתוך הים לא ירגישו שהם בתוך הים רק יחשבו שהוא יבשה, וזה לא היה אפשר בעוד שעמדו שני החומות מימינם ומשמאלם שאז היו רואים שיש כאן מעשה נסים, וע"כ היה צריך שבעת שנכנסו מצרים נסתלקו החומות ולא ראו רק כר נרחב וארץ מישור ולא עלה על דעתם כלל שהיה בכאן ים ומים, וזה הציע פה, כי בעת ההיא שנכנס הלילה היה עמוד האש שלוח מאת ה' להאיר להם ובא כדרכו לילך לפניהם, ועמוד הענן היה מוכן להסתלק, ויסע מלאך האלהים, שהוא עמוד האש שהולך עתה לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם והיה מצבו אחורי מחנה ישראל, ויסע עמוד הענן שהיה: מוכן להסתלק בעת ההיא, עתה לא נסתלק רק ויעמוד מאחריחם ר"ל שעמד ולא הלך כדרכו להסתלק וללכת מאתם, וממילא עמד אחורי עמוד האש שהוא אצל מחנה מצרים:

בד"ה ולקבל חצים ובליסטראו' ונ"ב ביש ספרים כתוב לקבל והוא מחובר למעלה וזהו מ"ש אח"כ מלאך אלהים רמז למדת הדין שהיתה גוברת ומדת הדין הוצרך למלאך להצילם שלא יזוקו מחצים ובליסטראות וק"ל מהרש"ל:

ויסע ויבא ויט בכל אחד מאלו הפסוקים ע"ב אותיות ויוצא מהם שם של ע"ב תיבות כל אחד מהם מג' אותיות והאותיות הראשונות מן הפסוק הראשון ומפסוק ג' כסדרן ומפסוק שני למפרע ובספר רזיאל הרוצה לעשות שאלת חלום יקרא בתחלת הלילה ויהי בשלשים שנה כי הוא ע"ב אותיות:

להבדיל בין מחנה מצרים וכו'. דעל כרחך שניהם עשה המלאך, דאין לומר שהענן היה מקבל החצים, דזה אינו, שהרי החץ עובר בענן, דאם אין החץ עובר בענן והיה ענן מקבל החצים – כל שכן שהיה מפסיק הענן בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל, כיון שאפילו החץ אין עובר בו, ואם כן נסיעות המלאך לאחריהם למה היה, אלא על כרחך שהמלאך נסע לאחריהם כדי לקבל החצים ולהפסיק, שהכל הוא ענין אחד, שאם אתה אומר שהמלאך היה מקבל החצים והענן היה מפסיק – זה לא יתכן, דכיון דהוא היה מקבל החצים והיה מונע החץ מלעבור – כל שכן שהיה מונע המצריים מלבא אליהם, דהיה מפסיק ביניהם. ואף על גב דהמלאך אינו גוף, ואיך יקבל החצים (קושית הרא"ם), אין זה קשיא, כיון שהמלאך היה הולך בעמוד הענן לפניהם, שהוא דבר גשמי, כמו שהיה הולך בעמוד הענן – היה גם כן מקבל החצים על ידו. אבל ליכא למימר כי הענן היה עושה הכל, לקבל החצים ולהפסיק, ולא היה נסיעת מלאך רק שילך עמו הענן, דזה לא יתכן כלל, דאם כן למה הזכיר נסיעת המלאך, דהרי כשהיה הענן הולך לפניהם לא נזכר נסיעת המלאך, אף על גב דהמלאך היה הולך לפניהם כדכתיב (פסוקנו) "ויסע מלאך האלקים ההולך לפני מחנה ישראל", מוכח שכך היה הולך תמיד, ולא נזכר בכתוב, ואם לא היה המלאך עושה דבר במה שהיה הולך לאחריהם – לא היה נזכר המלאך כמו שלא נזכר בהליכה עד עכשיו:
והא דאמר במכילתא (פסוק כ) שהענן והמלאך היה מקבלם, יראה שאין דעת המכילתא שהמלאך בפני עצמו מקבל אותם והענן על ידי עצמו, דכיון דהיה המלאך מקבלם – למה צריך לענן, אלא פירוש דכיון דהמלאך היה הולך בעמוד הענן להבדיל בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל, כשם שהיה הליכות המלאך בעמוד הענן – כך כאשר היה מקבל החצים לא היה הוא בלבד מקבל אותם רק על ידי עמוד הענן, כמו שהיה ההליכה שהלך בעמוד הענן. ומה שאמר (רש"י כאן) 'להבדיל בין מחנה מצרים ולקבל החצים' היינו על ידי עמוד הענן, ולא בא רק ליתן טעם למה הוזכר המלאך, ולא הוי ליה למכתב רק "ויסע עמוד הענן", אלא לומר לך דהוא היה מקבל החיצים על ידי הענן. ופירש אחריו מיד "ויבא כו'", לומר כי "ויבא" מפעולת המלאך להבדיל בין מחנה למחנה, ואין "ויבא" הוא על עמוד הענן, דלשון ביאה והליכה לא שייך בעמוד הענן אלא בבעלי חיים הבאים והולכים, ולפיכך גבי מלאך כתיב "וילך מאחריהם" ואצל הענן כתיב "ויעמוד מאחריהם", ולפיכך פירש (רש"י) המלאך היה מבדיל בין מחנה למחנה. ומכל מקום היה זה על ידי עמוד הענן, מפני שהיה הולך המלאך בעמוד הענן, כי איך המלאך הבלתי גוף יקבל החצים, אלא שהיה על ידי עמוד הענן. וכן פירש רש"י בפרשת יתרו (להלן יט, ד) כי העמוד ענן היה מקבל אותם, אם כן דעתו כי המלאך היה מקבל אותם על ידי הענן. ואילו לא הלך המלאך בעמוד הענן – אין הענן בלבד מונע החץ לעבור, אבל מפני כי היה המלאך הולך בעמוד הענן – היה מקבל החצים. דומה ליד אדם, שהוא הבשר – מקבל דבר, אף על גב שעיקר הפועל הוא הנשמה לא הבשר, מכל מקום המקבל הוא הבשר, ופועל הקבלה הוא הנשמה, ופשוט הוא:

ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם. בוא וראה בכל מקום נאמר [מלאך ה'], וימצאה מלאך ה׳ (בראשית טז ז), ויאמר לה מלאך ה׳ (שם שם ט), ויאמר לה מלאך ה׳ (שם שם י), וירא מלאך ה׳ אליו (שמות ג ב), וכאן כתוב מלאך האלהים, זו שאילה שאל ר׳ נתן את ר׳ שמעון בן יוחי, ואמר לו אין אלהים בכל מקום אלא דיין, מגיד הכתוב שהיו ישראל נתונים בדין באותה שעה, אם להנצל אם להאבד עם המצריים.

ויסע מלאך האלהים ההולך, ר' יהודה אומר הרי זה מקרא עשיר במקומות הרבה. משל למה הדבר דומה לאחד שהיה מהלך בדרך והיה מנהיג את בנו לפניו באו לסטים לשבותו מלפניו נטלו מלפניו ונתנו לאחריו בא הזאב ליטלו מאחריו נטלו מאחריו ונתנו מלפניו באו לסטים מלפניו וזאבים מאחריו נטלו ונתנו על זרועותיו התחיל הבן מצטער מפני החמה פרש עליו אביו בגדו רעב האכילו צמא השקהו. כך עשה הקב"ה שנ' ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו ולא ידעו כי רפאתים (הושע יא), התחיל הבן מצטער מפני החמה פרש עליו בגדו שנ' פרש ענן למסך ואש להאיר לילה (תהלים קה), הרעיב האכילו לחם שנ' הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז), צמא השקהו מים שנ' ויוציא נוזלים מסלע (תהלים עח) ואין נוזלים אלא מים חיים שנ' מעין גנים באר מים חיים ונוזלים וגו' (שה"ש ד) ואומר שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך (משלי ה). שאל ר' נתן את ר' שמעון בן יוחאי וימצאה מלאך ה' (בראשית טז) אתה מוצא מלאך ה' בכל מקום ויאמר לה מלאך ה' וירא מלאך ה' וכאן הוא אומר ויסע מלאך האלהים, אמר לו אין אלהים בכל מקום אלא דיין מגיד הכתוב שהיו ישראל נתונים בדין באותה שעה אם להנצל אם להאבד עם מצרים.

ויסע מלאך האלהים וכו'. ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם. מתחלה לא פירש מי הוא שנסע אלא קראו מלאך. ואח"כ מפרש שהיה עמוד הענן. שעמוד הענן שרגיל לילך בתחילת הלילה ולהסתלק בבקר לא מש אלא הלך מאחריהם ועמוד האש לפניהם כמו שהיה רגיל. נמצא שהיו ישראל בין שני עמודים עמוד האש ועמוד ענן. והיינו דאמרו מבין עמוד לעמוד פורקן. שהרי נושעו ישראל באותה לילה שהיו בין שני עמודים:

ויסע מלאך האלהים. הוא שכתוב בו וה' הולך לפניהם שמפני שהוא שלוחו של מקום קורא אותו ה' וזהו שכת' (שמות כ"ג) כי שמי בקרבו:

ויסע מלאך האלהים הוא המוליך את עמוד הענן ומתוך כך ויסע עמוד הענן. מלאך האלהים הוא שנאמר וה׳‎ הולך לפניהם, ומפני שהוא שלוחו של הקב״‎ה קורא לו הכתוב ה'. ד״‎א ויסע מלאך הכתוב סתם דבריו בתחלתו שלא הודיע מי הוא המלאך ההולך לפניהם ואח״‎כ פי׳‎ שהוא עמוד הענן, והיה החשך בין ישראל ובין מצרים כמו שמפרש והולך.

ויסע מלאך האלהים וגו' וילך מאחריהם ויסע עמוד הענן וגו' ויעמוד מאחריהם. שינה הכתוב להציג במלאך וילך מאחריהם ובעמוד הענן ויעמוד, כי המלאך הוא שהלך להבדיל בין מחנה מצרים ולקבל חיצים ובליסטראות של מצרים כפירוש רש"י בפסוק זה, על כן לא עמד לו אצל מחנה מצרים והלך אחרי מחנה בני ישראל למקום שהלכו הם להרחיקם בהבדל רב ממצרים ולשמרם בסמוך להם מכל דבר רע, ואמנם עמוד הענן שלא הלך כי אם להחשיך למצרים שלא ילכו אחרי בני ישראל להתקרב להם, ועל כן הוא עמד במקומו לפני מחנה מצרים להחשיך להם, כי אם היה הולך אחרי בני ישראל היו גם המצרים הולכים בסמוך לו, ועל כן עמד לפניהם בענן וחושך ולא קרב זה אל זה כל הלילה.

וילך מאחריהם להבדיל בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל וכו' בכל מקום הוא אומ' מלאך ה' וכאן הוא אומ' מלאך אלהים וכו' קשה למה פי' המקרא סרוסין שפי' וילך מאחריהם קודם שיפרש מלאך האלהים הקודם לו בפסוק. ועוד קשה מהו זה שאומר בכל מקום הוא אומ' מלאך ה' במנוח כתי' וירא מלאך אלהים עוד אל האשה ובגדעון הוא כתי' ויאמר מלאך אלהים ובמקומות הרבה כתו' במקרא מלאך אלהים. י"ל שרש"י סרס המקרא כדי להקדים הקדמה אחת וכתב וילך מאחריהם להבדיל בין מחנה מצרים וכו' כלומ' המלאך הזה היה מלאך של רחמים שהרי הלך לקבל חצים ובלסטראות של מצרים. ואם כן היה לו לכתו' מלאך ה' שבכל מקום כלומ' בכל מקום שעושה פועל של רחמים כגון זה הוא אומ' מלאך ה' וכאן הוא אומר מלאך האלהים אלא מלמד שהיו נתבעין וכו':

רש"י ד"ה וילך מאחריהם, ...מלמד שהיו נתונין בדין באותה שעה, אם להנצל אם להאבד עם מצרים (מכילתא). ע"כ. וקשה לי: (א) והרי רק זה עתה (בפסוק יד) הבטיחם משה רבנו ע"ה "ה' ילחם לכם". (ב) וה' אמר "ויסעו" ופירש רש"י "...כדאי זכות אבותיהם והאמונה שהאמינו בי" וכו'. (ג) עצם המלה שממנה דורשת המכילתא דרשתה זו, מציינת את תחילתה של ישועת ישראל - ההגנה מפני החיצים והבליסטראות של המצרים, כדברי רש"י בריש ד"ה. (ד) ומה באשר להבטחה להוציאנו ממצרים וליתן לנו את הארץ - הבטחה לאבות והבטחה ליוצאים? (פ' בשלח תשמ"ז, תשמ"ט, תשנ"ב) וראה "גור אריה" לפסוק טו, שאמנם כדאי היה זכות אבותיהם והאמונה שהאמינו לקרוע להם את הים, אבל עכשיו שנתרעמו ואמרו: "המבלי אין קברים...", היו נתונים בדין.

ויסע עמוד הענן. כְּשֶׁחָשְׁכָה וְהִשְׁלִים עַמּוּד הֶעָנָן אֶת הַמַּחֲנֶה לְעַמּוּד הָאֵשׁ, לֹא נִסְתַּלֵּק הֶעָנָן כְּמוֹ שֶׁהָיָה רָגִיל לְהִסְתַּלֵּק עַרְבִית לְגַמְרִי, אֶלָּא נָסַע וְהָלַךְ לוֹ מֵאַחֲרֵיהֶם לְהַחֲשִׁיךְ לְמִצְרַיִם:

מלאך האלהים. הוא השר הגדול ההולך בענן. והוא הכתוב עליו וה' הולך לפניהם יומם וכאשר נסע זה המלאך ההולך לפני מחנה ישראל והלך מאחריהם נסע עמוד הענן עמו. והאומר כי מלאך אלהים הוא הענן יראה לנו אנה מצאנו עמוד הענן נקרא מלאך האלהים. ואם המלאך הוא העמוד למה אמר פעם אחרת ויסע עמוד הענן מפניהם. ואם השיב לנו הטעם כפול. אין משפט לשון הקדש לכפול רק הנבואות והתוכחות. רק המספר כי כן היה המעשה אין ראוי לכפול:

וילך מאחריהם. להתיך אותם תהומות שיקפאו בלב ים לפני ישראל בעברם, כדי להפוך קרקע הים לטיט כאשר יעברו מצרים אחריהם, כי לא היה צריך אז שילך עמוד הענן לפני ישראל לנחותם הדרך, כי הדרך שנעשה בבקיעת הים היה מנהיגם:

לפני מחנה ישראל וילך - המלאך.

ויסע עמוד הענן מפניהם. שהלך עד כה להורות הדרך. וכהיום לא היו נצרכים לכך שהרי הלכו על צד הים. וגם כי כבר הלכו בזה הדרך בטרם ששבו לפני פי החירות ע״כ היה נצרך יותר לעמוד מאחורי העם להגין עליהם:

וילך מאחריהם ויבא בין מחנה מצרים. להשטין לצד מצרים. וזהו ויהי הענן והחשך של מדת הדין למצרים. ויאר את הלילה לישראל. לפי שהלך מדת הדין מלפניהם. באופן שלא קרב זה אל זה מדת הדין למדת רחמים כל הלילה. ויט משה את ידו בכח הרחמים על הים. הוא זעף הים ומדת דינו. ויבקעו המים. וכשנחלק הדין נחלק הים. ויבואו בני ישראל בתוך הים. בתוקף הדין בלי יראה. כי הרחמים גברו. וירדפו מצרים ויבואו אחריהם בתוך הים. ובתוך דינו. באופן כי צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו. ולפי שהלילה הוא מדת הדין פחד לילה. היו ישראל בצרה. וכשהאיר היום ובאו הרחמים ניצולו ישראל ונאבדו המצריים. וזהו ויהי באשמורת הבקר ויהם את מחנה מצרים של מעלה. ובזה ויסר את אופן מרכבותיו כי מכח האש נשרפו הגלגלים. לפי שהיו של עץ. ולכן תמצא כי סיסרא נזהר מזה ולקח תשע מאות רכב ברזל. כדי שלא תשלוט בהם האש. ולא ידע כי נחל קישון גרפם. וכן רמז ויסר את אופן מרכבותיו. הוא סמאל שכך עולה חשבונו כמו אופן. ואחר שהסיר אופנם וחזקם של מעלה. וינהגהו בכבדות. ולא היה להם קיום למטה. ומיד אמרו אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם. בכאן הכירו שם ה' שהיה נלחם עמם במצרים ולא הכירוהו:

בא"ד ושקיבל החצים כו' ובפרשת יתרו בפסוק ואשא אתכם על כנפי נשרי' כרש"י בהדי' שהענן היה מקבל החצים והבליסטראות לכן צ"ל דרש"י ס"ל ששניהם ביחד המלאך והענן היו מצילם מחצים ובליסטראות כמו שהוא במכילת' כנ"ל:

ויבא משל וכו'. הלסטים שבאו היינו המדבר שאינו יישוב העולם, והוצרכו למלאך ללכת לפניהם להורות לפניהם הדרך שלא יהיו נבוכים במדבר. והזאבים שבאו מאחריו הם המצרים, והלסטים שבאו לפניו אחר כך הוא הים שהיה לפניהם, ומצרים לאחריהם. ובא לתרץ במשל הזה אף על גב דהיה המלאך הולך לפניהם להורות להם הדרך (לעיל יג, כב), עתה בא אחריהם להבדיל בין מחנה מצרים וגו'. וכאשר היו צריכין למלאך לפניהם להעביר אותם הים והמצריים לאחריהם – נטלם על זרועותיו להעביר אותם הים. ופירש זה על פסוק "ויבא" ולא על פסוק "ויסע" (פסוק יט), שבפסוק הזה נאמר "ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל", נזכר בו בפירוש שלכך הלך אחריהם להציל אותם מן המצרים, כמו שנזכר במשל. ועוד, שבא לומר לך כי "ויבא" קאי על המלאך ולא על הענן, ומפני זה פירש רש"י "ויבא" מיד אחר "ויסע מלאך" שלא כסדר:

ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם, משל למה הדבר דומה לאדם שהיה מהלך בדרך, ובנו הולך לפניו ובאו לסטים מלפניו, ונתנו מאחוריו, באו לסטים מאחריו, נתנו לפניו, באו לסטים מלפניו וזאבין מאחריו, נטלו על זרועותיו, שנאמר ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו (הושע יא ג), התחיל מצטער הבן מפני החמה, פירש עליו בגדו, שנאמר פרש ענן למסך (תהלים קה לט), רעב, האכילו לחם שנאמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז ד), צמא, השקהו מים, שנאמר ויוצא נוזלים מסלע (תהלים עח טז).

ויסע עמוד הענן. להבדיל בין מחנה ישראל ולמחנה מצרים ולהחשיך להם כי היה לפני עיניהם מחשיך להם הלילה:

שם. ...להחשיך למצרים. ע"כ. מסתבר שהכוונה לומר שלא יאיר להם עמוד האש שהאיר לישראל. (פ' בשלח תשס"ו)

ויעמוד מאחריהם. מאחרי ישראל ומאחרי עמוד האש:

מאחריהם - ומתוך כך.

כשחשכה וגו'. רוצה לומר דאין לומר ביום היה זה, דאם כן לא יהיה להם עמוד הענן לפניהם, והכתוב אומר (לעיל יג, כב) "לא ימיש עמוד הענן יומם", ולכך הוצרך לומר כי היה זה אחר שחשכה, והשלים עמוד הענן לעמוד האש, [ו]לא היה מסתלק עמוד הענן:

ויסע העמוד מפניהם ויעמוד מאחריהם - כי המלאך הוליכו להפסיק בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל וישם מאפל ביניהם כדכתיב ביהושע: שלא יוכלו לקרב זה אל זה כל הלילה.

*ויאמרו מה זאת עשינו, במכילתא אמרו אילו לקינו ולא שלחנו כדאי הוא, או לקינו ולא היו נוטלין ממונינו כדאי הוא לנו אלא לקינו ושלחנו ונטלו ממונינו עיי"ש י"ל דצווחת פרעה הי' כי היה על זה דשאלו בנ"י ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלת וינצלו את מצרים יש לבנ"י טענה כי בדין מגיע להם חלף עבודתם אשר עבדו להם כמו שטען גביהה בן פסיסא בפני אלכסנדר המוקדן אך על זה יש להשיב לפי מה דקיי"ל פועל החוזר באמצע היום ידו על התחתונה והגזירה הי' שישתעבדו ארבע מאות שנה והם לא היו רק רד"ו שנים מיהו י"ל דלכך סיבב הקב"ה שפרעה ישלח וכלה גרש יגרש אותם ממצרים ואין החזרה מבנ"י רק מפרעה דהוה בעה"ב החוזר ובדין נטלו בנ"י חלף עבודתם אמנם הת"ח בפ' גט פשוט כתב דדווקא אם בעל הבית חוזר מעצמו אבל אם הפועל עשה דברים שהוכרחו לבע"הב לחזור באמצע היום אזי יד הפועל על התחתונה, וזה היתה צווחת פרעה לקינו ושלחנו מעבדינו ונטלו ממונינו כיון שלקינו על ידיהם הם גרמו ששלחנו אותם אם כן ידם על התחתונה ולמה עוד נטלו ממונינו (אבל באמת פרעה גרם לו לעצמו ע"י שהקשה לשעבד עמהם בקושי כידוע):

ויבא בין מחנה מצרים. מָשָׁל לִמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּבְנוֹ מְהַלֵּךְ לְפָנָיו, בָּאוּ לִסְטִים לִשְׁבּוֹתוֹ, נְטָלוֹ מִלְּפָנָיו וּנְתָנוֹ לְאַחֲרָיו, בָּא זְאֵב מֵאַחֲרָיו, נְתָנוֹ לְפָנָיו, בָּאוּ לִסְטִים לְפָנָיו וּזְאֵבִים מֵאַחֲרָיו, נְתָנוֹ עַל זְרוֹעוֹ וְנִלְחַם בָּהֶם, כָּךְ "וְאָנֹכִי תִרְגַּלְתִּי לְאֶפְרַיִם קָחָם עַל זְרוֹעֹתָיו" (הושע י"א) (מכילתא):

הנה אנכי שולח מלאך לפניך. לא הוא המלאך שנאמר בו ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל (שמות יד יט), אלא זה מלאך אחר שאמר לו הקב״ה למשה הנה אנכי שולח מלאך לפניך. בזכותך, לפיכך הוציאו הכתוב בלשון יחיד.

ויבא. המלאך.

ולא קרב זה אל זה. פירש"י מחנה אל מחנה, ועל צד הרמז יש לפתרו על ישראל, כי ארז"ל (ירושלמי תענית ב ה) ארבע כיתות נעשו אבותינו על הים כו' ולא היו בהסכמה אחת זה אומר בכה וזה בכה על כן לא קרב זה אל זה כל הלילה בדעתם. ורז"ל אמרו (שמו"ר כג ז) שלא אמרו המלאכים שירה כל הלילה שנאמר בהם (ישעיה ו ג) וקרא זה אל זה, ובפרקי דר"א אל תקרי לא קרב זה אל זה אלא לא קרא, ואין צורך להגיה לפי שהמלאכים אינם מתקרבים זה לזה בשום עסק בעולם כי אם בזמן שאומרים שירות ותשבחות לפניו ית' אחד קורא והשני עונה לעומתו, וכשהוא אומר לא קרב זה אל זה ודאי לא אמרו שירה כי דרך השיר אחר קורא וחבירו עונה.

ויבא. המלאך בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל להנהיג את שני העמודים:

ויאר ב' במסו'. ויאר את הלילה. אל ה' ויאר לנו. וזהו ויהי הענן והחושך למצרים שלא סר עמוד הענן כמו בשאר הלילות אלא היה הולך לאחוריהם כדי להחשיך למצרים אבל לישראל היה אור דכתיב אל ה' ויאר לנו:

ויבא בין מחנה מצרים וגו'. אולי כי כל מקום החלל שבין ב' המחנות מילא אותם הענן והחשך, והוא אומרו ויבא בין וגו' שאם לא כן למה הוצרך לומר ויבא בין וגו' אחר שכבר אמר וילך מאחריהם ויעמוד מאחריהם:

ויהי הענן והחשך - למצרים.

ויבא. גם המלאך גם עמוד הענן. ומכ״מ כתיב בלשון יחיד. משום שהמלאך הוא המעמיד את העמוד למקום שהוא עומד. וכיב״ז בס׳ בראשית מ״ח ט״ז:

ויבא בין מחנה: היום כ"א אייר תרי"ט נ"ל שהדבר כמשמעו, מלאך לחוד וענן לחוד, כי לכך שנה הכתוב ואמר במלאך וילך מאחריהם, ואמר בעמוד הענן ויעמוד מאחריהם, ויבא בין מחנה, לא הענן אלא המלאך, והוא היה ענן וחשך לאלו ויאר את הלילה לאלו.

ויהי הענן והחשך למצרים ויאר עמוד האש את הלילה לישראל והולך לפניהם כדרכו והחשך של ערפל לצד מצרים. הורה לנו בזה כמה ענינים האחד שאין הענן והחשך והאור לנושא אחד כפי המובן מהכתוב רק הענן והחשך לחוד למצרים והאור לחוד לישראל ועוד שאין ויאר שב אל הענן והחשך כמובן מן הכתוב אבל הפועל האור הוא עמוד האש ואם לא נזכר כאילו אמר ויאר המאיר שהוא עמוד האש גם הודיענו שאין פועל ויאר נמשך מנסיעת המלאך והענן לאחוריהם כפועל ויהי הענן והחשך למצרים שפירושו אחר שנסע לאחוריהם כמובן ממצב הכתוב רק ויאר הוא ההיה מהליכת עמוד האש לפניהם כדרכו בשאר הלילו' גם הודיענו שאין הענן והחשך והאור יחד לצד אחד כפי המובן מן הכתוב רק האור לצד פניהם והענן והחשך לצד אחוריהם שהוא לצד מצרים אבל מה שאמר והחשך של ערפל לצד מצרים שתפש החשך לבדו והשמיט הענן וגם פירש ואמר החשך של ערפל נראה שהיא סובר שהחשך הזה אינו החשך של לילה שסבתו הענן המונע מלעבור האור של עמוד האש המאיר לישראל רק החשך הזה הוא החשך של ערפל שהוא יותר מחשכו של לילה לא החשך של לילה שהיה ממניעת הענן מלעבור שם אור עמוד האש כי החשך ההוא אין לו מקום מוגבל לומר שהיה לצד מצרים שהרי הוא נמצא בכל מקום שאינו שולט בו האור גם השמיט הענן מפני שהחשך הוא הפך האיר לא הענן ולכן כנגד האור שהיה לישראל הזכיר החשך שהיה למצרים:

ולא קרב וגו׳. א"ר יוחנן, מאי דכתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה, בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר להם הקב"ה, מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה ^טמעשה ידי כנוי על מצרים דאיך שהוא הם ברואים ככל האדם. וקצת צ"ע איך אמרו אז משה וישראל שירה וגם איך קורין אנו בשביעי של פסח פרשת השירה אחרי דטביעת מצרים היתה באותו יום, וצ"ל כיון דהטביעה היתה בלילה נכון שלא לאמר בלילה אבל ביום שלמחרתו שרי, ומדויק לפי"ז לשון הגמרא בענין זה בסנהדרין ל"ט ב' באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה וכו', והיינו רק באותה שעה לבד לא הניחם הקב"ה, מפני שאז היתה הטביעה ממש, וכן צ"ל בברכות ט' ב' ק"ג פרשיות אמר דוד ולא אמר הללויה עד שראה במפלתן של רשעים והלל הוי כמו שירה כדילפינן בפסחים לענין חיוב הלל בליל ראשון של פסח מפסוק השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, ולכאורה קשה ג"כ איך אמר שירה במפלתן של רשעים, והא חזינן שהקב"ה מקפיד על זה, וצ"ל ג"כ דלאו בעצם שעת המפלה אמר כן.
ולפי"ז צ"ע במש"כ מקצת פוסקים בשם מדרש הרנינו [הובא בב"י או"ח סי' ת"צ] טעם שאין גומרים הלל בחוה"מ וביו"ט האחרון של פסח מטעם מעשה ידי טובעים בים וכו', והלא חזינן דמשה וישראל אמרו שירה בשביעי של פסח וגם אנו קוראים השירה באותו היום, והיינו מטעם שכתבנו שאין קפידא שלא לומר רק בלילה, וגם מבואר במכילתא דביום שביעי של פסח אמרו גם המלאכים שירה.
ולבד זה לא ידעתי מה דחקום לאלה הפוסקים ומדרש הרנינו לטעם זה אחרי דבערכין י' ב' מפורש הטעם מה שאין גומרים ההלל בחוה"מ ובשביעי של פסח כמו בסכות, מפני שימי הפסח אינם חלוקים בקרבנותיהם כמו חג הסכות והלל שלם בא ביום קרבן מיוחד, וטעם זה יותר נכון מטעם המדרש, משום דלטעם המדרש אינו מבואר כ"כ איזה חילוק בין הלל שלם לחצי הלל, הא זה וזה שירה הוא, וצ"ע.
וממוצא דבר תראה דמש"כ בשו"ת חות יאיר סי' רכ"ה טעם מה שאין אנו נוהגין לומר ביוצר לשביעי של פסח והחיות ישוררו משום הא דלא הניח הקב"ה למלאכים לומר שירה – אין טעם זה מספיק כלל, לפי מה שבארנו דעיקר הקפידא בשירת המלאכים היתה רק על הלילה אבל ביום אמרו גם המלאכים ומשה וישראל, כמבואר. .
(מגילה י׳ ב׳)

עמוד האש. כאילו אמר ויאר המאיר, שהוא העמוד, ולא המלאך:

ויהי הענן והחשך. ר"ל שכבר התקבצו שם שתי סבות להציל ישראל מיד המצרי' וזה כי כבר היה ענן מפסיק ביניהם אשר ימנעם מראותם והנה חשך הלילה ג"כ מנעם מראות אותם:

ויבא. עמוד הענן בא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל והאפיל על המצריים שלא יראו את עמוד האש ואת מחנה ישראל, שאם היו רואים עמוד האש עומד לפניהם היו יראים לצעד הלאה, רק שעמוד הענן החשיך להם כמ"ש (יהושע כ״ד:ז׳) וישם מאפל ביניכם ובין המצרים, ויהי הענן והחשך למצרים ע"י חשכת הלילה בצרוף חשכת הענן שכסה נוגה של עמוד האש, ויאר את הלילה, לישראל האיר עמוד האש ביתר שאת, ממה שהאיר תמיד כדי שיהיה אור בכל המחנה, ועי"כ לא קרב זה אל זה כל הלילה, ומה שבא עמוד האש מאחריהם ולא לפניהם, היה צריך כדי שע"י ימסו שני החומות שעמדו משני הצדדים כמו שיתבאר:

ויאר את הלילה. פירוש ויחשיך לכן ולא קרב זה אל זה כל הלילה שאין אדם נלחם בלילה וכן לשון חז"ל אור לארבעה עשר:

ויצעקו בני ישראל אל ה' היו ג' כתות כת אחת אומרת נחזור ונעבוד למצרים אמר להם אל תיראו התיצבו וגו'. כת שנייה אומרת נעשה מלחמה אמר להם ה' ילחם לכם. כת שלישית מתפללים אמר ואתם תחרישון. וא"ת איך יראו ששים רבוא ממועטי' תשובה היו עבדים ונפשם שפלה ולא מלומדי מלחמה ואיך ילחמו עם אדוניהם:

הענן והחשך למצרים. פירוש הא דכתיב "ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה" שהם דברים הפכיים, צריך לפרש "ויהי הענן והחשך" 'למצרים', "ויאר" 'עמוד האש לילה לישראל'. ומפני שהוקשה שהכתוב חסר לומר 'ויאר עמוד האש לילה לישראל', לכך פירש 'והולך לפניהם כדרכו' ואין צריך לפרש, שהרי היה הלילה הזה כמו שאר הלילות שהיה מאיר להם הלילה (לעיל יג, כא), וכאילו כתיב 'ויאר הלילה כדרכו ללכת יומם ולילה', כדכתיב למעלה (שם), ואין מקרא זה חסר. וכדי שלא תאמר כי החושך שנזכר כאן הוא חשיכות לילה, לכך פירש 'החשך של ערפל', דכיון דפירש שהיה הענן והחושך לצד מצרים כמו שהוא משמע מלשון "ויהי הענן והחושך", וזה לא יתכן על חשכת הלילה, דלא שייך בה לצד מצרים רק בכל העולם הוא, ולכך אמר 'והחושך של ערפל' פירוש חושך עב ומכופל היה לצד מצרים:

ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל ויהי הענן והחשך. הענן לישראל, והחשך למצריים.

לפני פי החירות. לפני ולא על, דמה שהקב״ה מצוה הוא לדורות, וזה הוה דין קבוע, דהא אמר במכילתא דפי החירות הוה מרובע, וכל מרובע הוא בידי אדם, כמבואר מעשרות פ״ה, וכ״מ, וא״כ ע״ז אסורה ליהנות, עיין ע״ז דף מ״ה, ע״ב, רק דכאן הראה להם הקב״ה דבר חדש, דהכל בידי שמים וא״כ אז מותר, אבל לדורות אסור על, רק לפני, ועמ״ש לעיל בזה.

ויבא בין וכו׳ נתנו על זרועו וכו׳ פי׳ דק״ל והלא כבר כתיב לעיל שהמלאך הלך מאחריהם והיה מבדיל בין מחנה מצרים למחנה ישראל וא״כ מה היה צריך לעמוד הענן שיבא בין מחנה למחנה לכך מביא המשל דכיון שבאו לסטים מלפניו וזאבים מאחריו נטלו על זרועו הכא נמי כיון שחשכה ובאו ליכנס לתוך הים הוצרך מלאך ה׳ ליטלן על זרועו להכניסן בים בענין שלא יזיקום המים מאחר שלא נבקע הים מיד כמו שאמרו במד׳ שמתחלה הגיעו המים עד חוטמם ואח״כ נבקע ולכך הוצרך המלאך ליטלם ואז לא נשאר מה שיבדיל בין מחנה למחנה ולקבל ג״כ חצים ובלסטראות ולכך כשנסתלק הענן הלך מאחריהם לפעול מה שהיה פועל המלאך עד הנה ועוד אחרת להחשיך למצרים ובזה מיושב מ״ש שהענן והמלאך היו מגינים מהחצים והיינו דהמלאך היה מגין תחלה עד שבאו ליכנס תוך הים שהיה זה בהכנסת הלילה ואז היה הענן מגין מהחצים:

ויאר את הלילה. תרגומו ולישראל נהר כל ליליא. וי"מ ויאר החשיך למצרים. כמו יפיץ ענן אורו:

הירא את דבר ה׳ מעבדי פרעה הניס. בוא וראה מה כתוב ויקח שש מאות רכב בחור (שמות יד ז), מהיכן לקחן מן הירא את דבר ה׳, שהרי כתוב וימת כל מקנה מצרים (שם טו), הוא שארז״ל ר׳ שמעון בן יוחאי אומר טוב שבנחשים רצוץ את מוחו, והכשר שבמצריים הרוג.

ויאר את הלילה. החשיך כמו (איוב ל״ז:י״א) יפיץ ענן אורו חברו מנחם ואונקלוס תרגם ויאר שבא ענן אש לפני מחנה ישראל ומאיר להם כפעם בפעם והיה חושך על מצרים ולישראל אורה:

ויבא בין מחנה. ויבא הענן בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל ויהי שם הענן והחשך וכן כתיב ביהושע וישם מאפל ביניכם ובין המצרים. ויאר את הלילה פרש״‎י לשון אורה, וא״‎ת הרי בתהלים גבי ולילה אור בעדני פרש״‎י לשון חשך, אלא י״‎ל דלשון חשך קאי למצרים ולשון אורה קאי לישראל והתרגום מוכיח.

ויאר את הלילה. דברי הרב כנים שמלת ויאר הוא הפוך חשך. אבל מה שכתב שלא מצינו לשמש דבר והפכו. כלפי לייא. מצינו ערו ערו עד היסוד ומתערה כאזרח רענן. ודשנו את המזבח. ולדברי הארקוולטי וישכב את בלהה פילגש אביו. אבל הדין דין אמת. כי ויחשך את הלילה אין ענין לכאן כלל. ודברי ר' מרינס בטלין:

ויבא בין מחנה מצרים משל למהלך בדרך וכו' עד נתנו על זרועו ונלחם בהן וכו' ויסע עמוד הענן כשחשכה ובא להשלים וכו' קשה למה סרס המקרא שפי' ויבא בין מחנה מצרים קודם שיפרש ויסע עמוד הקודם לו בפסוק. י"ל שלא בא רש"י אלא לפרש המשל שאמר נתנו על זרועו וכו' וזהו ויסע עמוד הענן שהיה רגיל להסתלק ערבית לגמרי לא נסתלק אלא נסע והלך לו מאחריהם ועמוד האש הלך לפניהם כדרכו והיינו נתנו על זרועו שהיתה שכינה מסבבת אותם עמוד הענן מאחריהם ועמוד האש לפניהם ולכך כתב רש"י פסוק ויסע עמוד. ענן באמצע בין ויבא בין מחנה מצרים ובין ויאר את הלילה לגלות לך כי היה הענן מאחריהם והאש לפניהם. ומה שאמ' ויאר עמוד האש את הלילה הוצרך לזה מפני שמלת ויאר הוא מבנין הפעיל והוא יוצא לאחרים והיינו שעמוד האש האיר את חשכת הלילה לישראל:

רש"י ד"ה ויאר, עמוד האש את הלילה לישראל וכו'. במקרים כגון זה רגיל רש"י לומר: ויאר - המאיר, או - מי שבידו להאיר, ואילו כאן הוא משלים בפשטות: עמוד האש וכו', וכן רשב"ם. אונקלוס מתרגם־מפרש בדרך משלו, בלי להיזקק לשאלה, מי האיר - "ולישראל נהיר כל ליליא". (פ' בשלח תש"ס)

ויהי הענן והחשך. לְמִצְרַיִם:

וי"ל עוד ולא קרב זה. היינו המלאך שהזכיר למעלה בפסוק ויסע מלאך האלהים, אל זה היינו אל השירה הרמוזה בזה שנאמר זה אלי ואנוהו כי הוא עיקר השירה שזכו לראות פני השכינה עד שהיו מראין עליו באצבע ואמרו זה אלי, כי ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל, והוא רמז אל המלאכים גם כן כי אצלם מצויה קירוב ההשגה יותר מבתחתונים.

ויהי הענן והחשך. חשך הלילה היה יחדיו עם הענן מאחריהם של ישראל ושל עמוד האש:

זה אל זה ב' דסמיכי דין ואידך וקרא זא''ז ואמר ק' ק' ק' שבקשו המלאכים לומר שירה וא''ל הקב''ה מעשי ידי ' טובעים בים ואתם אומרים שירה וזהו ולא קרב זה אל זה אותם שנאמר בהם וקרא זא אל זה:

ויאר - עמוד האש לישראל

ויהי הענן. הוא העמוד:

ויהי הענן והחשך: למצרים, כי עמוד הענן הלך אחרי ישראל.

ולא קרב זה אל זה מחנה אל מחנה. במכילתא ולא כמאן דאמר אפילו מצרי אל מצרי שיושב אינו יכול לעמוד ועומד אינו יכול לישב גם לא על עמוד האש עם עמוד הענן דמאי נפקא מינה ועוד איך יעלה על הדעת שיקרב זה אל זה אחר שעמוד האש הולך לפניהם ועמוד הענן הולך לאחוריהם וישראל מפסיק ביניהם:

מחנה אל מחנה. לאפוקי ממדרש שפי' ולא קרב זה אל זה דהיינו המלאכים, שלא אמרו שירה. [מהרש"ל]:

ויאר את הלילה. ר"ל שכבר האיר השם יתע' הלילה לישר' בעמוד אש וזה ג"כ סבה שלישית להציל ישראל:

מחנה אל מחנה. פירוש דהוי למכתב 'ולא קרבו אלו אל אלו', מאי "זה אל זה" לשון יחיד, אלא מחנה אל מחנה, ולכך הוא לשון יחיד:

ויאר את הלילה. ישראל באורה ומצרים באפילה, רואין את ישראל שהיו באורה ואוכלין ושותין ושמחים והיו המצריים מזרקין בהם חצים ואבני בליסטראות, והמלאך והענן מקבלין אותם, שנא׳ מגני וקרן ישעי משגבי (תהלים יח ג), ואומר מגן הוא לכל החוסים בו (שם שם לא).

לפני בעל צפון…. וזה הוה ע״ז של בעל וכמבואר במכילתא כאן, דהוה זכר ונקבה, ועיין בירושלמי… דמשה …, עיין ברש״י סנהדרין דף ק״י, ע״ב גבי קטן מאימתי זוכה לעוה״ב ע״ש בזה וע״ז דף … חד מציאות, ועמ״ש סנהדרין דף ל״ז ע״ש, וע״ז דף נ״ד ע״ב ע״ש, וזה נזיר … חנם דזה עריות וזה … פי החירות.

ויהי הענן והחשך. בין מחנה למחנה.

ולא קרב זה אל זה כל הלילה. מחנה ישראל למחנה מצרים. וי"מ לא קרב עמוד האש שלפני מצרים לעמוד ענן שלפני מחנה ישראל. כל הלילה. אבל בבקר קרבו ונתערבו למחנה מצרים והממום. והיינו דכתיב ויהם את מחנה מצרים בעמוד אש וענן שנתערבו ולא הורגלו המצרים בכך. וכשראו כך נבהלו ונהלמו. כי כל זמן שהענן היה לפניהם ולא נתערב בעמוד האש לא נהממו. כי אמרו הרבה לילות יש שחשוכות. אבל כשראו האש בא לקראתם אז נהממו. וכשהאיר היום לא היו ישראל צריכים לא לעמוד ענן ולא לעמוד האש שהם לא היו יכולים לנטות ימין ושמאל מפני המים שהיו בימינם ובשמאלם. ג"ן:

ולא קרב זה אל זה. מחנה ישראל אל מחנה מצרים:

ויאר את הלילה עמוד האש ההולך לפניהם לילה לא שנה מנהגו ואם חזר לאחוריהם כמו עמוד הענן היה מאיר למצרים כמו לישראל, אבל הענן שעד עתה היה שוקע לעת ערב עכשיו עמד לו מאחריהם ודבר זה גרם שלא קרבו מצרים לישראל כל הלילה. ד״‎א ולא קרב זה אל זה לא קרב עמוד האש שלפני מחנה ישראל אל עמוד הענן שלפני מחנה מצרים, אבל בבקר קרבו ונתערבו יחד לפני מחנה מצרים והממום כמו שמפרש לקמן.

ולא קרב זה אל זה מחנה אל מחנה אולי כי ירמוז רש"י בכאן למה שאמ' רז"ל בגמ' בסנהדרין שלא אמרו מלאכי השרת שירה כתי' הכא זה אל זה וכתי' התם וקרא זה אל זה ולכך אמר רש"י מחנה אל מחנה כי מלת מחנה מורה אל חיילות מלאכים וסיעתן כד"א ויקרא שם המקום ההוא מחנים וכמו שכתבנו למעלה בסדר וישלח יעקב בפסוק מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי שהוא לשון מחנה אלהים:

"ולא קרב זה אל זה כל הלילה". אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב "ולא קרב זה אל זה כל הלילה". בקשו מלאכי השרת לומר שירה. אמר להם הקב"ה, מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה" (מגילה י ע"ב וגם בסנהדרין לט ע"ב). וראה דברי בעל "תורה תמימה" (אות ט) המפרש דברי רבי יוחנן שבאותה שעה ממש אין זה נאה לומר שירה וכו'. ויפה פירש, והדברים נאמרים כלפי יפי־הנפש שבכל הדורות - די לנו באי־אמירת שירה בשעת מפלת האויב, והרי גם זו מעלה המבדילה בין ישראל לעמים. אבל קשה לי מיקומה של הדרשה - למה ביקשו לומר שירה באותה השעה, והרי לא היה כאן עדיין אלא תחילת הישועה, ועדיין לא נקרע הים ועדיין לא טבעו המצרים. (פ' בשלח תשמ"ז)

ויאר עַמּוּד הָאֵשׁ את הלילה לְיִשְׂרָאֵל, וְהוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם כְּדַרְכּוֹ לָלֶכֶת כָּל הַלַּיְלָה וְהַחֹשֶׁךְ שֶׁל עֲרָפֶל לְצַד מִצְרַיִם:

ויאר את הלילה. המלאך בעמוד האש, כי בו הסיר חשך הלילה ולא היה שם ענן מפסיק בינם לאש המאיר, כמו שהיה לצד מצרים:

את הלילה ולא קרב זה אל זה - מצרים לא קרב לישראל כל הלילה.

והחשך. עוד החשיך המלאך את היום מצד מצרים:

ויאר את הלילה: מלאך ה' הנזכר למעלה האיר את הלילה לישראל, כלו' בבוא הלילה היה להם עמוד האש כמשפט כל הלילה.

ולא קרב זה אל זה כל הלילה. לא קרב מחנה מצרים למחנה ישראל, [ולא מחנה ישראל למחנה מצרים].

ויאר את הלילה כמשפט כל הלילות. לישראל לעבור הים. כי בלילה עברו. ואמר ר' מרינוס כי פי' ויאר את הלילה ויחשיך. וכמוהו ולילה אור בעדני. ובדברי חכמינו ז"ל אור לארבעה עשר. והמפרש כזה השים חשך לאור ואור לחשך. כי לא יתכן בכל לשון שיהיה פי' מלה אחת דבר והפכו אם לא היה על דרך כנוי. כמו ברך נבות אלהים. ומלת אור בעדני פירשתיה שהיה אור בעצמו גם חז"ל אמרו אור לארבעה עשר לישנא מעליא הוא. והנה הוא כמו כנוי. ומה טעם להזכיר ויחשך את הלילה כי כל לילה חושך הוא. רק ויאר את הלילה כאשר עשה מיום צאת ישראל ממצרים כי עמוד האש בכל לילה היה. ואם אין להם אור איך יעברו את הים כי הנה פרעה בא בים והשם השקיף עליו באשמורת הבקר. ורוב ישראל כבר עברו:

כששאלתי, למה אל להם למלאכים לומר שירה, ואילו שירתם של משה ובני ישראל נתקבלה, לכאורה, ברצון, השיב חננאל שי', שמשה ובני ישראל אכן חייבים היו לומר שירה ולהודות לה' על הצלתם, אך לא כן המלאכים.

ולא קרב זה אל זה. מַחֲנֶה אֶל מַחֲנֶה (שם):

ולא קרב זה אל זה. כי ההולכים בחשך הולכים לאט בהכרח, כי לא ידעו במה יכשלו:

ויאר את הלילה. מצד ישראל. ופירש הכתוב את הלילה גבי ויאר. משום דהחשך התחיל עוד ביום שאז החלו ליסע בעוד היום גדול. ונמשך גם הלילה שאחריו. ע״כ החשך היה גם ביום אבל האור החל בלילה:

ולא קרב זה אל זה: מחנה מצרים אל מכנה ישראל ע"י הענן והחשך שהיה לפני המצרים.

משרציתי להבחין בין שירה בזמן האירוע - "טובעין בים", ובין זו שלאחריו, חזרתי לבדוק לשון הגמרא, והתחזקה אצלי השאלה בדבר מיקום הדרשה, כנ"ל. למה התכוון רבי יוחנן (דווקא רבי יוחנן - ראה מאמרו של ר' משה אוירבך ז"ל על יחסם של חז"ל אל הנכרים, מאמר שתרגמתי לצורך ספר על הגותם של רבני אשכנז בדור שלפני השואה שמכון ברויאר מתכוון להוציא לאור), והרי עדיין אין המצרים "טובעין בים". יתרה מזו. תמוה בעיני שאנו מציגים מאמר זה כה הרבה, מעין סובלימציה (העברת מחשבה שאיננה מקובלת בציבור, לצורה המקובלת בעיניו) של דבר שלמה המלך ע"ה "ובאבד רשעים רנה" (משלי יא, י). כלום לא רשעים היו המצרים הללו?

ועתה נראה לי שלפחות השאלה בדבר ההבדל בין מלאכי השרת ובני ישראל מיושבת בדברי רבי אלעזר (במגילה): "הוא אינו שש, אבל אחרים משיש, ודיקא נמי דכתיב 'כן ישיש' (דברים כח, סג), ולא כתיב ישוש". צריך לומר שפמליא של מעלה דינה כדינו ית' עצמו, אין לה מה לשוש על אבדן חיי אדם, ועל כן גער בהם כשביקשו לומר שירה.

אך השאלה בדבר הסמכת הרעיון כבר לפסוק זה, לפני הזמן שבו יש על מה לשמוח, עדיין קשה לי. (פ' בשלח תשמ"ז, תשנ"ג, תשנ"ט) על השאלה מדוע שמחה זו שאינה ראויה אצל הבורא, ראויה וטובה היא אצל ישראל, משיב המהר"ל בחידושי אגדות (סנהדרין לט ע"ב), שהטענה "מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?!", מופנית כלפי שירת המלאכים ששמחו במפלתם של המצרים, אף על פי שלא סבלו תחתם, אבל - ישראל, שהיו משועבדים תחת יד מצרים עשרות שנים בעבודת פרך נוראה - וכעת רואים את משעבדיהם באים על עונשם - שירתם טובה לפני ה'.

נשוב כעת לדברי חז"ל אלו כפי שנוסחו במסכת מגילה. שם, כאמור, שירת המלאכים באה על מפלת מצרים, אלא שגם שם המקור ממנו דרשו חז"ל את דרשתם הוא מן הפסוק: "וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה", ופסוק זה נאמר בעוד היו ישראל למרגלות ים־סוף - קודם שנבקע הים וקודם שטבעו המצרים, כפי שצויין. מה ראו אם כן המלאכים לשיר על מפלת מצרים בטרם עת? ומהי טענת ה': "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?", הרי עדיין לא טבעו! על כרחנו יש לומר שכוונת חז"ל גם כאן לשירת המלאכים שבכל יום, וטענת ה' "מעשה ידי טובעים בים" - אינה מתייחסת למצרים הטובעים, אלא לישראל הנתונים בצרה ועלולים ח"ו לטבוע בים.

יוצא אם כן, ששירה אסורה היא שירה בעת שישראל נתונים בצרה, ולא זו שעל אבדן הרשעים.

הסבר זה, יפה הוא בדרשת רבי יוחנן (שם במגילה), אבל ממהלך הגמרא שם נראה שהגמרא הבינה כהבנתנו הראשונה, ש"מעשה ידי" - הכוונה למצרים ולא לישראל, שהרי דברי רבי יוחנן שם הובאו כהוכחה נוספת לכך שאין הקב"ה שמח במפלתם של רשעים, ואם "מעשה ידי" אלו ישראל, מה ראתה הגמרא שם להביא את דברי רבי שמואל שאינם עוסקים כלל במפלתם של רשעים? יחד עם זאת, אם אכן "מעשה ידי" אלו המצרים, קשות על הגמרא שם שתי הקושיות שהעלינו זה עתה: מה ראו אם כן המלאכים לשיר על מפלת מצרים בטרם עת? ומהי טענת ה': "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?", הרי עדיין לא טבעו! על כל פנים - בין אם "מעשה ידי" אלו המצרים, ובין אם אלו ישראל, אין טענת ה' מופנית אלא כלפי המלאכים.

ראה עוד במאמרים: "הלל ושירה" של הרב בנימין זאב בנדיקט - אסופת מאמרים עמ' כ (הוצאת מוסד הרב קוק, תשנ"ד), "בנפול אויבך אל תשמח" של הרב עדיאל לוי - תחומין י עמ' 262, "באבוד רשעים - רינה או קינה?" של ד"ר דניאל מלאך - תחומין כב עמ' 57 ו"מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?" של הרב יואל ליברמן - מרחבים ה עמ' 180. הערת הגר"א נבנצל שליט"א: יש שפירשו "ויסר את אפן מרכבתיו" (להלן פסוק כה) - שהקב"ה הסיר את האופנים (האומרים "ברוך כבוד ה' ממקומו") מן המרכבה העליונה.

שם. ...והלך לפניהם כדרכו ללכת וכו'. וקשה לי, והרי כבר לא הלכו כי אם עמדו לפני הים, ולאן אפוא הלך עמוד האש? (פ' בשלח תשס"ד)

ברוח קדים עזה. בְּרוּחַ קָדִים שֶׁהִיא עַזָּה שֶׁבָּרוּחוֹת, הִיא הָרוּחַ שֶׁהַקָּבָּ"ה נִפְרָע בָּהּ מִן הָרְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר, "כְּרוּחַ קָדִים אֲפִיצֵם" (ירמיה י"ח), "יָבוֹא קָדִים רוּחַ ה'" (הושע י"ג), "רוּחַ הַקָּדִים שְׁבָרֵךְ בְּלֵב יַמִּים" (יחזקאל כ"ז), "הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה בְּיוֹם קָדִים" (ישעיה כ"ז):

ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים וגו' היה הרצון לפניו יתברך לבקע הים ברוח קדים מיבשת שיראה כאלו הרוח היא המחרבת ים, כענין שכתוב (הושע יג טו) יבא קדים רוח ה' ויבוש מקורו וייחרב מעיינו, השגיא למצרים ויאבדם, כי בעבור זה חשבו אולי הרוח שם הים לחרבה, ולא יד ה' עשתה זאת בעבור ישראל, אע''פ שאין הרוח בוקעת הים לגזרים לא שמו לבם גם לזאת, ובאו אחריהם מרוב תאותם להרע להם, וזה טעם וחזקתי את לב פרעה ויבאו אחריהם, שחזק לבם לאמר ארדוף אויבי ואשיגם בים, ואין מידי מציל, ולא זכרו עתה כי ה' נלחם להם במצרים:

ויט. כל הלילה אפי' בעת עבור ישראל לא סר הרוח:

וישם את הים לחרבה ויבקעו המים. היה לו לומר ויבקעו המים תחילה ואח"כ וישם את הים לחרבה, ואולי כדי ליישב זה פירש"י ויבקעו המים כל מימות שבעולם, ונראה לפרש שמתחלה היה הרוח שבתוך הארץ פועל מתחת לארץ בקרקעות הים עד שנעשו לחרבה, ואח"כ פעל גם במים כי פעולת הרוח היתה מלמטה למעלה וכאשר עבר קרקעות הים נכנס הרוח גם אל המים והרוח מחסרם וממעטם, כי טבע הרוח לחסר המים שנתכווצו ונעשו גליד ואז בהכרח נבקעו המים והנשארים נצבו כמו נד כי הוגלדו מחמת הרוח שעלה מלמטה, כי כל דבר לח המתייבש מתוכו נבקע כנודע מטבעיות.

וישם את הים לחרבה. רוח הקדים הקפיא טיט קרקע הים:

ויולך ד' במס' ויולך ה' את הים. ויולך אותם שמרונה גבי אלישע כשהכה לעבדי מלך ארם בסנורים לומר שגם מצריים הוכו בסנורים ואידך ויקח אותם נבוזראדן וגו' ויולך אותם אל מלך בבל. ואידך גבי שארית הגולה (לחד חשיבי דחד ענין הוא) ואידך ויולך חושך ולא אור. שחשכו עיניהם מהגלות כאלו הוכו בסנורים:

ויט משה את ידו וגו'. הגם שאמר הכתוב ויולך ה' וגו' וישם את הים לחרבה, לא שם לחרבה אלא מים העמוקים כדי שלא יבקעו כל מי הים ויצטרכו ישראל לרדת למעמקים ויאריכו בהליכה וביגיעה ולזה הקדים רוח קדים להקפות עמקי המים, והוא אומרו (לקמן ט''ו ח') קפאו תהומות בלב ים, וחלק שלא נקפא נבקע, ואם לא היה טעם זה לא היה צריך לרוח קדים.

ברוח קדים - בדרך ארץ עשה הקב"ה שהרוח מייבש ומקריח את הנהרות.

ויולך ה׳ את הים. מדרך מהלכו אל הצד כמרחק פרסה או יותר:

ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה וגו': קריעת ים סוף לפי שהיא מסופרת בתורה היתה מעשה נסים מעורב עם הענינים הטבעיים, שהרי אם לא היה האל רוצה להשתמש כלל בכוחות הטבע, רוח קדים עזה למה? והכתוב אמר בפירוש כי ה' הוליך את הים ברוח עזה, וכ"כ רשב"ם: כדרך ארץ עשה הקב"ה שהרוח מייבש ומקריש את הנהרות, על כן בכוונה לפרש איך היה הדבר קלעריקוס (ואחריו רבים) אמרו כי בני ישראל עברו בים סוף לצד קצהו הצפוני לצד Suez ופי החירות (וכן היא קבלת הישמעאלים) ועברו בו בשעה שהוא חוזר לאחור וממיו חסרים (refluxus), אמנם בנטות משה את ידו על הים שלח ה' את הרוח העזה ונשבה מצפון לדרום ועכבה את המים מלמהר לשוב מקומם, באופן שנמשך החסרון שעות הרבה יותר מן השיעור הנהוג; ואמרו כן מפני שאם היה כח הרוח לבדו מייבש הים לא יובן איך יוכלו בני אדם לעבור בו ולא תשאם הרוח. ודוגמת זה הביא קלעריקוס שאירע בהולנדא בשנת 1672 שהיו האנגליים במלחמה עם ההולנדיים ונשבה רוח חזקה והמשיכה חסרון מי הים עד י"ב שעות, ולא יכלו האנגליים לבוא היבשה, ותהי תשועה גדולה לאנשי הולאנדא, והוא קלעריקוס וההולכים אחריו אומרים כי אין רוח קדים זה מזרחי ממש, אלא צפוני, ושאמנם להיות רוח הקדים במקומות ההם עז וקשה, היו קוראים כל רוח קשה בשם רוח קדים, כמו ברוח קדים תשבר אניות תרשיש (תהלים מ"ח ז'), רוח הקדים שברך בלב ימים (יחזקאל כ"ז כ"ו), ברוח קדים אפיצם לפני אויב (ירמיה יח י"ז), הגה ברוחו הקשה ביום קדים (ישעיה כ"ז ח'), ישאהו קדים וילך (איוב כ"ז כ"א). אמנם החכם יאסט (Allg. Geschichte I. 92. 92,) אומר כי לא היה בקריעת ים סוף מבוא כלל לחזרת מי הים לאחור כמנהג הטבעי אלא שהיה הענין כלו ע"י רוח סערה גדולה וחזקה מאד, ומה שיקשה איך יוכלו בני ישראל לעבור בים בזמן הסערה, הוא אומר כי הסערה היתה ביום הקודם ובלילה שלפניו, ושמה את הים לחרבה, ומשה העביר ישראל בים ואחר עבור זעם הסערה וקודם שישובו המים למקומם; והוא מפרש ויולך ה' את הים וכבר הוליך. יהיה איך שיהיה, אין ספק שהיה הענין במעשה נסים מעורב עם דרכי הטבע, וכבר הוכיח החכם Niebuhr אשר היה שם בשנת 1762 (Description de l'Arabie), כי לא יתכן כלל לומר שהיה ענין כלו בדרך טבעי, כי אעפ"י שהוא עצמו עבר בים סוף אצל Suez על הגמל, והערביים אשר עמו הלכו בו ברגליהם והיו המים מגיעים רק עד ברכיהם, הנה לא יתכן זה לעם רב כישראל, והשיירות ההולכות מן קהירא להר סיני מעולם לא עברו בים סוף אעפ"י שאם היה זה אפשר היתה בזה תועלת גדולה להם; מלבד כי ידוע הוא כי זה ג' אלפי שנים היה הים עמוק ורחב ממה שהוא עתה, וקרקע הים היה נעשה במשך הדורות ע"י החול הנוסף בו גבוה הרבה ממה שהיה מקדם. ולענין מה שהקשו קצת איך יכלו בני ישראל לעבור בים סוף אחרי אשר בקרקעיתו הרבה קָארַאללען, גם לזה כבר השיב החכם ניעבוהר הנזכר כי אין זה כלל בקצה ים סוף לצד Suez, כי שם הקרקע כלו חול ונוח לעבור בו; וכן העיד החכם הנ"ל כי גם הסוף (alga) הגָדֵל לרוב בים סוף איננו גדל כלל בקצהו הנזכר; ודע כי ענין יבשת מי ים סוף נשאר בקבלה גם אצל גויי הארץ כי כן Diodorus Siculus (Bibliotheca 3. 39.) הזכיר כי אנשי אומה אחת המתפרנסת מדגים (Ictiofagi) היושבת אצל ים סוף היה להם קבלה מאבותם כי פעם אחת נעשה כל הים ההוא לחרבה. ורנה"ו ע"ה לפי מה שמצא בס' החכמה המיוחס בשקר לשלמה המלך העמים על ספור התורה אותות ומופתים שלא לצורך, ואמר כי קרקע הים התנשא והגביה עצמו למעלה, ומי הים נבקעו ונערמו משני צדי הדרך החדש ההוא וקמו כמו נד עד שעברו ישראל ובבוא המצרים נפל פתאום קרקע הים למטה והמים נפלו וכסו את המצרים; ע' בפירוש ידידי החכם יש"ר, וע' בפי' ראב"ע (למטה כ"ז) דעת חוי שהיה אומר כי הכל היה ע"ד הטבע, ותשובות ראב"ע על חלומותיו.

לֶחָרָבָה כ"כ:

ברוח קדים שהיא עזה שברוחות. במכילתא כאילו אמר ברוח קדים אשר היא העזה ולא שתהיה מלת עזה הבדל לרוחות של קדים שהרי סתם רוח קדים עזה היא כדכתיב הנה ברוחו הקשה ביום קדים וכתיב ברוח קדים אפיצם ורוח קדים שברך בלב ימים:

לחרבה וגו' ביבשה. שם יבש הונח על היבשות המוחלט דהיינו יבשות הדבר לגמרי בין מבפנים בין מבחוץ, ושם חרבה כולל גם השטחים הלחים שבארץ כגון האגמים והאחואים ומקומות הרפש והטיט ודומיהם שהם למים מבפנים ויבשים מבחוץ כל שאין שם מים בעין בגלוי נקרא חרבה, הנה רוח הקדים עשה את הים בתחלה חרבה ואח"כ נתייבש לגמרי ונעשה יבשה. (רש"פ):

כל מים שבעולם. דהא כבר נאמר וישם את הים לחרבה. אי נמי, דהוה ליה למימר ויבקע הים:

ויולך יי' את הים ברוח קדי' עזה כל הלילה. ראוי שתדע כי השם כשיעשה המופתים ישתדל להמציא להם סבות אשר בהם יהיה יותר מעט מן הזרות אצל הטבע כמו שקדם וכבר ביארנו זה בששי ממ"י. ולזאת הסבה המציא הש' יתעלה ע"ד המופת רוח קדים עזה אשר היא מנגבת ומעתקת המים אל הצד המערבי באופן שחדש להם מקום מגולה בים והיומי הים מימינו ומשמאלו כי המקום ההוא יותר גבוה ולזה נשלם לו ההגלות עם השאר המים מימינו ומשמאלו וזה הוא הרצון בהם שאמר והמים להם חומה מימינם ומשמאלם לא שיהיו המים גבוהים מימין ומשמאל ולא יהיו נגרים שאם היה הענין כן לא יהיה מבא לרוח הקדים לחדוש זה המופת אלא שעם כל זה היו המים גבוהים בצד המערבי כי הרוח העתיקם שם והיה מונע אותם תמיד מהיותם נגרים ולזה הוליך יי' רוח קדים עזה כל הלילה. והנה קרא המים חומה. ואם אינם גבוהים לפי שהם היו מונעים המצרים מלבא עליהם מימינם ומשמאלם ולא היו יכולים ללכת כי אם מאחריהם. ומאחריהם היה הענן לחומר ביניהם:

ויט משה את ידו. היה בכאן שני ענינים, א' נעשה ע"י משה שהטה ידו, וא' נעשה ע"י ה' שהוליך את הים ברוח קרים עזה, ומפרש שע"י שהוליך ה' את הים ברוח קדים שם את הים לחרבה, וע"י נטית ידו של משה נבקעו המים, ר"ל שהמים נתבקעו ונחצו לשנים, אבל הלא ישובו ויתאחדו, וע"ז היה הרוח מאת ה' שהחריב את הים וקלקל סדרו שהרוח לא הניח המים להתאחד רק נצבו כשתי חומות, וגם ע"י שהיה רוח קר מאד נקפאו המים שבשני הצדדים של הבקיעה ועמדו כשתי חומות של קרח עד שהיו כקיר וכחומה חוצצת בין הים שמשני הצדדים ובין הבקיעה שבאמצע, ובמ"ש ששם לחרבה, כלל ג"כ מה שנקפאו המים שבצדדים ושבתהום להיות חרבה ויבשה:

ויבקעו המים ארז"ל כל מימות שבעולם ונ"ל הטעם לפי שהשם השפיל והכה שרו של מים המעמיד המים שיהיו נמשכים אלו עם אלו וכיון שהכה אותו נבקעו כל מימות שבעולם שכבר נפל המעמיד אותם:

ברוח קדים שהיא עזה. דאין לפרש רוח הקדים שהיתה עזה – לאפוקי רוח קדים שאינה עזה, דכל רוח קדים עזה היא, כדמייתי קרא טובא דכל רוח קדים עזה, דכתיב (ישעיה כז, ח) "הגה ברוחו הקשה ביום קדים":

ויט משה את ידו על הים. התחיל הים עומד כנגדן, ואמר לו בשם הקב״ה ולא קיבל עליו, הראהו המטה ולא קיבל עליו, עד שנגלה הקב״ה בכבודו ובגבורתו, התחיל הים לברוח, שנאמר הים ראה וינוס (תהלים קיד ג), אמר לו משה כל היום הייתי אומר לך בשם המלך ולא קבלת עליך, ועכשו מה לך הים כי תנוס, אמר לו לא מפניך בן עמרם, אלא מלפני אדון חולי ארץ (שם שם ז).

ויט משה את ידו על הים וכו' ויולך ה' את הים. יש במדרש כשאמר משה אל הים שיבקע מימיו לא רצה. אמר הקב"ה אני אלך מיד כשראה הים הקב"ה שבא עם משה וינס מפניו. אמר לו משה מה לך הים כי תנוס. הלא לא רצית ליבקע. אמר ליה לא מפניך אני נס כי אם מלפני אדון חולי ארץ הוא הקב"ה. משל למלך שמסר פרדס שלו לשומר. וצוה שלא יניח שום אדם ליכנס בו. פעם א' אמר המלך לא' מאוהבו שילך תוך הפרדס ומסר לו חותמו שיניחנו השומר ליכנס בו. ולא רצה השומר לפתוח לו הפתח. חזר למלך א"ל השומר לא הניחני ליכנס בו. א"ל המלך לך לפני ואלך אחריך. מיד שראהו השומר פתח לו הפתח. א"ל אוהב המלך לשומר מה ראית שפתחת עכשיו הפתח. א"ל השומר וכי סבור אתה שפתחתי בעבורך לא. כי אם בעבור המלך שראיתי בא אחריך. כך אמר הים למשה:

ברוח קדים. רוח מזרחית קשה היא ומוכנת לפורענות כדכתיב (הושע י"ג) יבא קדים רוח ה' וגו', ורוח הקדים נשא את הארבה (שמות י'), שדופות קדים (בראשית מ"א):

ויבקעו המים משמע עד קרקעיתו של ים. וכתוב אחד אומר קפאו תהומות בלב ים, דמשמע שלא נבקעו לגמרי, אלא ים זה גדוש הוא ואילו לא נבקעו המים כלל הוצרכו ישראל לטרוח ולעלות למעלה, ואם נבקעו לגמרי הוצרכו לירד עד תהום לפיכך נבקע הגדוש דתולתא הוי ונעשה לישראל חומה מזה ומזה ושתי הידות קפאו היינו בלב ים, מה מהלכו של אדם בשליש גופו אף המים בשלישם קפאו, וכשעברו ישראל בים לא הוצרכו לעלות ולרדת כי המים שוים לארץ והוא שיסד הפייט פונו כאן וכאן שליש רוב מימות צועו הנותרים למדרס פעמות.ויסע, ויבא, ויט. כל אחד משלשה פסוקים אלו יש בו ע״‎ב אותיות ומהם יוצא שם בן ע״‎ב אותיות כמו שפרש״‎י בסוכה בפרק לולב וערבה. ובו קרע משה את הים ולפי שמתחלה הזכירו משה על המים לפיכך בהושענות בחג שבו אנו נדונים על המים אנו מזכירים ממנו שתי תיבות הראשונות לשני חצאין ונראה כאילו הזכרנוהו כולו והם אנ״‎י וה״‎ו שהאחד תיבה ראשונה והאחרת תיבת שלשים ושבעה.

ויט משה וגו' וישם את הים לחרבה ויבקעו המים. לכאורה זה כפל לשון, ועוד כי תחילה היה לו לומר ויבקעו המים כי זה נעשה ראשונה, ועוד צריך להבין אומרו וישם את הים לחרבה וכי כל הים נחרב ויבש. ואמנם יגיד הכתוב מעשה ה' ונפלאותיו במצולה, כי הנה שני דברים היה בקריעת ים סוף. אחד, הבקיעה שנבקע הים לשני חלקים שיעברו ישראל בתוכו. והשנית, שיחרב קרקעית הים ויתיבש היטב שלא יעברו ישראל במקום הרפש והטיט הרב, ועל כן סידר המסדר בסיפור הנס יציאת מצרים אילו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה דיינו, כי זה הוא דבר אחר מה שנחרב קרקע הים שיהיה נח לצאת, וזה נעשה על ידי הרוח קדים עזה שהיה, שהוא החריב את קרקע הים, אבל זה לא היה יכול להיות בבוקר אחר הבקיעה, כי תיכף בעת הבקיעה ירדו לים באותו רגע ממש, וכמה מהם שירדו לתוך הים ממש, ולזה הפליא הקב"ה נסיו נס בתוך נס, שרוח הקדים הוביש קרקע הים בלילה קודם בקיעת הים בעוד שהיה מים על הארץ הוביש והחריב במצולה כל הטיט והרפש שהיה שם, ואחר כך נבקע הים, וזה אומרו ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה וגו' וישם את הים לחרבה פירוש שֶׁשָֹם הליכת הים על החרבה והיבשה הגמורה ומי הים היו על קרקע החרבה, ואחר כך ויבקעו המים, ולא היה צריך עוד לשום דבר רק תיכף אחר הבקיעה ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה, שכבר היה היבשה שהוא גריד כהלכתה (כמו שפירש רש"י בפסוק (בראשית ח', י"ד) ובחודש השני וגו' יבשה הארץ עיין שם) בתוך הים.

ויבקעו המים כל מים שבעולם קשה מנא לו י"ל מייתור הכתו' שאחר שאמר וישם את הים לחרבה לא היה צריך לכתוב ויבקעו המים אלא שנכתב לידרש בגזרה שוה כתיב הכא המים וכתי' התם במעשה בראשית יקוו המים מה להלן כל מים שבעולם אף כאן כן:

רש"י ד"ה ברוח קדים עזה, ברוח קדים שהיא עזה שברוחות וכו' (מכילתא). ע"כ. ואולם למעלה (י, יג) כשנאמר "רוח קדים" ו"רוח הקדים" אין רש"י (מכילתא) מעיר מעין זה. (פ' שלח תש"ן)

ויבקעו המים. כָּל מַיִם שֶׁבָּעוֹלָם:

דבר אחר, שהוליך הרוח מי הים לחרבה אל היבשה ויצאו המים מן שפתם אל היבשה וכן מצד השני וזה גרם בקיעת המים כי הרוח גירש המים ממקומם והוליכם אל היבשה, וזה נס כפול כי דבר זה צריך לב' רוחות מקבילין ונעשה הכל ע"י רוח קדים ד"א לפי שלולא שהתהום מוסיף לחות במים היו הלוך וחסור מפני הרוח השולט בהם, וכאשר שם הים לחרבה תחילה ולא היה התהום מוסיף בהם לחות אז בהכרח יבשו המים ונחסרו מן הרוח.

ויבקעו המים. בנטיית יד משה על הים במצות בוראו:

ברוח קדים ב' במסו' הכא ואידך ברוח קדים תשבר אניות תרשיש מלמד שנשתברו כל אניות שבים כשנבקע:

וישם את הים לחרבה. עוד זאת עשה הרוח שהוביש את השטח שהלכו המים ממנו אל הצד ועדיין היה טיט ורפש בא הרוח והחריבו:

ויולך ה' את הים: כמו ונלך את כל המדבר (דברים א' י"ט), ידע לכתך את המדבר (שם ב' ז'), לאורו אלך חשך (איוב כ"ט ג'), אשר הלך חשכים (ישעיה נ' י"א) והנה ויולך ה' את הים ברוח קדים אינו אלא כאילו כתוב ויולך ה' בים רוח קדים, הרוח הוא שהלך, לא הים, והאל הוליך את הרוח כמו למעלה (י' י"ג) וה' נהג רוח קדים בארץ (כ"א אייר תרי"ט).

ויבקעו המים כל מים שבעולם. ובמכילת' ויבקע הים אין כתיב כאן אלא ויבקעו המים כל מים שבעולם אף מי בורות שיחין ומערות ושבצלוחית ושבחבית נבקעו:

ויש לדעת אימתי היתה נטית ידו של משה אם בתחלת הלילה אם בסופו, והנה משטח הכתוב מוכח כי קודם הבוקר היתה, וקשה דאם כן אין היכר לקריעת ים סוף שהיתה על ידי משה, על כן מוכרח לומר שפירוש הכתוב הוא ויט משה וגו' וכבר הוליך ה' וגו' וישם את הים לחרבה ולזה כשנטה ידו בקעו המים, וכפי זה תכף לנטית ידו נבקע הים. וזה מכוון למה שפירשתי בפסוק (ט''ו) מה תצעק אלי שלא נטה ידו אלא אחר נסיעת ישראל ותכף לכניסת ישראל לים נטה ידו ובקעו, וכן הוא ברבות (שמות רבה פכ''א) וז''ל מיד כיון שהרים משה ידו על הים נבקע עד כאן, או ירצה אומרו וישם את הים לחרבה פירוש כל מי הים נגלדו ובנטית יד משה נבקעו המים הגלודים כשיעור שלא יצטרכו לירד לעמקי ים ולעולם רוח קדים שם כל מי הים לחרבה וראשון עיקר:

כל מימות שבעולם. דאם לא כן 'ויבקע הים' מיבעי ליה, אלא כל מימות שבעולם (שמו"ר כא, ו). וראיתי שנתנו טעם לזה כי אם לא נבקעו כל מימות שבעולם היו המים שהולכים כדרכם אל הים ממלאים הים. ודברים שאין בהם טעם הם אלו, דאם כן גבי בקיעות ירדן (יהושע ג, טז-יז) גם כן היה להם לדרוש כך, שאין ספק שגם מים הולכים אל הירדן, והיה ראוי להיות נבקעים כל מימות שיורדים אל הירדן. ועוד, כי שם כתיב בפירוש (שם שם טז) כי המים "קמו נד", ואחר כך היו נצברים אלו על אלו (רד"ק שם), וכך היה ראוי להיות בים. ועוד שאין הים מן הנהרות המושכים שתוכל לומר כך, אבל אין הים מושך רק עומד. ועוד דבשמות רבה אמרו בפירוש דאף המים שבצלוחית נבקעו. אבל עיקר הפירוש כי הים הוא יסוד המים, ו"כל הנחלים הולכים אל הים וממנו הם שבים ללכת" (ר' קהלת א, ז). למה הוא דומה – ללב האדם, וכאשר נלקה הלב – שהוא יסוד כל האיברים – נלקה עמו הכל. כך כשבקע הקב"ה את הים, שהוא יסוד כל המים, נלקו כל המימות עמו, אף המים שבצלוחית נבקעו. גם כי אחר שהקב"ה נטל היסוד שלהם נלקו עמו הפרטים, והם שאר המים שהם תחת הכלל, ונבקעו עמו. וראיה לזה שהים נתבטל כחו כאשר נקרע – כדכתיב (פסוק כז) "וישב הים לפנות בקר לאיתנו", משמע שבתחלה לא היה באיתנו. ובמדרש "בצאת ישראל ממצרים הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור" (ר' תהלים קיד, א-ג), מה ענין הירדן לכאן שאמר "הירדן יסוב לאחור", אלא גבירתה לקה שפחה לקה עמה. הרי שאמר הירדן לקה בשביל שלקה הים שהוא גבירתה. וכן לקו כל מימות בעולם בשביל שלקה יסוד המים שהוא הים. אמנם בספר גבורות ה' שם נתבאר באורך, ואין כאן מקום זה להאריך:

ויולך ה׳ את הים ברוח קדים עזה. קדים עזה שברוחות, שנאמר ברוח קדים אפיצם (ירמיה יח יז), ואומר וה׳ נהג רוח קדים בארץ (שמות י יג).

ברוח קדים. כשהקב"ה נפרע מן הרשעים נפרע ברוח קדים. כדכתיב יבא קדים רוח ה' ממדבר עולה ויבש מקורו ויחרב מעיינו וכו':

ויבקעו המים. נבקעו חציים לכאן וחציים לכאן וכשהיו המים מגיעין למקום הבקעה עולין זה על זה כדכתיב נצבו כמו נד נוזלים ובירדן נמי כתיב (יהושע ג') המים היורדים מלמעלה קמו נד אחד, מתאספין זה על זה וכן אותם שלמטה והיה להם חומה לכאן ולכאן וע"כ נקרא הנוד נוד שבו אסיפת המים וכן (תהלים ל"ג) כונס כנד מי הים ורש"י פי' לשון חומה וכן תירגם אונקלוס:

ואכן קשה, למה לא יאמר - אם בכלל צריך לומר כאן משהו - רוח קדים שהיא עזה, שהרי תיתכן גם תיתכן רוח קדים שאינה עזה. (פ' בשלח תשס"ג)

ויבקעו המים. במקום שלא הספיק הרוח בדרך הטבע לעשות כ״כ. ע״פ שהיה העומק הרבה. וכבר קפצו ישראל לשם. נעשה בקיעה בדרך נס. וכמש״כ לעיל שהיה הנס בשני אופנים:

כל הלילה. פירוש עד סוף הלילה ואז נקרע הים וירדו ישראל באשמורת הבוקר:

וישם את הים לחרבה. עשאו כמין חרבה.

רש"י ד"ה ויבקעו המים, כל מים שבעולם (מכילתא). ע"כ. וכך גם בשמות רבה (כא, ו). ולא ידעתי תכליתה של תופעה נסית גדולה כל כך. שהרי בתנאי התקשורת דאז לא יכלו לדעת מכאן על הצלת ישראל על־ידי קריעת ים־סוף. ואם תאמר שידעו אומות העולם לאחר זמן, מה טעם בידיעת חדשות ישנות? ויתכן שצריך להבין "שבעולם" - העולם הקרוב, זה שמתואר להלן (טו, יד ואילך). (פ' בשלח תשמ"ט, תשנ"ב) וראה "עץ יוסף" ו"יפה תואר" על מדרש רבה שם.

ויבקעו המים. כל המימות שבעולם נבקעו.

דע כי אלו שלשה פסוקים ויסע מלאך האלהים (פסוק יט), ויבא בין מחנה מצרים (IGNOREכ), ויט משה את ידו (IGNOREכא), כל אחד ואחד יש בו שבעים ושתים אותיות, כנגד שבעים ושתים שמות, ומהם אתה מוצא שם המפורש, אות מן הראשון, ואות מן אמצעי, ואות מן האחרון, פסוק האמצעי שהוא ויבא בין מחנה מצרים, אותו אתה לוקח למפרע מסופו לתחלתו, והשנים הראשון והאחרון, ויסע, ויט, תקח אותיותיו מן תחלתו לסופו, ו׳ מן ויסע, ה׳ מן הלילה, ו׳ מן ויט, והוא שם וה״ו, וכן כל שלשתן, ותמצא זה השם בספר הישר, והוא נקרא וה״ו יל״י טי״ט על״ם וכו׳.

*והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאוד ויצעקו בני ישראל אל ה', י"ל כי כשם שיש בקדושה צדיקים הצריכין סעד לתומכם ויש גדולים מהם שאין צריכין סעד אלא זריזין מעצמם ומקדימים למצוות וזה שכתוב גבי אברהם התהלך לפני, כן היא להבדיל בטומאה מהם הצריכין סעד מטומאה ומהם שאין צריכין סעד ממנה ומתהלכין לפניה לפני הטומאה ובמדריגה זו היו מצרים שהטומאה ושר שלהם הי' נוסע אחריהם והמה לפניו היו וזה והנה מצרים שר שלהם (כדאיתא ברש"י דקאי על שר שלהם) נוסע "אחריהם" וישראל לא היו אז בקדושה במדריגה זו שאין צריכין סעד לתומכם ולא הי' זה לעומת זה ולכן הי' קשה לעמוד בפני המצ' ומפני זה וייראו מאד ויצעקו בנ"י אל ה' ולכך צוה ד' דבר אל בני ישראל ויסעו ויבואו בנ"י בתוך הים ביבשה וימסרו נפשם בציווי השם כמו שעשה נחשון בן עמינדב שקפץ תחלה למים וע"י זכות זה יוכלו לעמוד בפניהם וינצלו:

ויבאו בני ישראל בתוך הים. אל תחשוב בעבור שאמר הכתוב בתוך הים כי הגיעו עד חצי ים סוף. רק אם נכנסו אפילו חצי פרסה בתוך הים יקרא תוך הים. כמו והאספסוף אשר בקרבו ולא היו באמצע המחנה. וטעם בתוך הים המקום שהיה שם ים בתחלת הלילה:

ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה. כאן הקדים תוך הים ליבשה ובסמוך אמר בהפך זה ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, גם כל הפסוק ההוא מיותר, וכאן נאמר והמים להם חומה מלא בוי"ו, ובסמוך נאמר חמה חסר בלא וי"ו, ובילקוט (בשלח רלח) מסיק שהוא לשון אף וחימה לפי שהיו ישראל נתונים בדין אם להנצל או אם להטבע עם המצרים, ועל פי דרך זה נוכל לומר שהיו בישראל כיתות כיתות על הים, מקצתם צדיקים מקצתם קטני אמנה כנח שנאמר בו (בראשית ו ז) מפני מי המבול. שלא נכנס בתיבה עד שדחקוהו מי המבול, והנה הטובים מישראל באו תיכף אל הים באמצעיתו אע"פ שלא ראו היבשה עדיין מכל מקום האמינו בה' ובאו אל תוך הים ואח"כ ראו היבשה ולהם היו המים לחומה להגין בעדם, אבל הפחותים בנים לא אמון בם הלכו תחילה ביבשה כי לא האמינו באלהים ע"כ לא נכנסו אל תוך הים עד שראו תחילה היבשה ולהם היו המים חימה עזה כי היו נתונים בדין אם להנצל או להטבע, ומטעם זה נאמר למעלה ויבאו להורות שמיד בבואם נכנסו אל הים קודם שראו היבשה, ולמטה נאמר הלכו כי אע"פ שראו היבשה מ"מ לא האמינו עד שהלכו תחילה ביבשה ואח"כ נכנסו גם אל תוך הים.

הלכו ביבשה. כי קפאו תהומות ברוח הקדים ועברו על הטיט הנקפא:

בתוך הים ביבשה. פירוש אומרו בתוך הים בפנימיותו, ואומרו ביבשה שלא היה קרקעית הים טיט ורפש:

בתוך הים. מקום שהיה ים:

והמים להם חומה וגו': לדעת ראב"ע נקרשו המים ואחר שעברו ישראל נמסו וכמו שכתוב למטה (ט"ו ח') נערמו מים נצבו כמו נד, והנכון כדברי רלב"ג ודון יצחק לא שהיו המים גבוהים מימין ומשמאל, אלא שהרוח העתיקם שם, והיה מונע אותם מהיותם נגרים, כמו שנראה בגלי הים הנאספים על שפתו בעת זעפו, ונעשה אז הדרך אשר עברו בו בים כמו גשר ההולך מצד אל צד ומשני הצדדים נערמו המים ולא יכלו לעבור לשטוף הנתיבה, עכ"ד דון יצחק; ומליצת להם חומה ענינה שהיו המים סביבותם ימין ומשמאל, לא שהיו כחומה ממש וכמו נד, אעפ"י שדרך מליצת השיר אמר נצבו כמו נד, וכן הביא קלער' ראיה ממליצת נחום (ג' ח') היושבה ביאורים מים סביב לה אשר חיל ים מים חומתה.

ויבאו בתוך הים. בכ"מ ישמש על ההולך בים לשון ירידה, כמו יורדי הים באניות וכדומה, וה"ל לומר גם כאן לשון וירדו, ואמר לשון ויבאו כמ"ש רנ"ו, כי לא היה בקיעת י"ס על דרך המפורסם, כי אם הפליא ה' לעשות שהתהום שהוא קרקעית הים שהמים שוכבים עליו הגביה ה' אותו מעט מעט ממקומו ונשא למעלה עד שנהיה במשוה אחד עם שפת הים, והחלק מן התהום שבא למעלה נעשה גריד ויבש, והוא היה דרך סלולה וטוב לעבור עליו, והנה בהנשא התהום למעלה ונהיה דרך סלולה בלי עמקים וגבוהים הוצרכו מי הים להבקע ולהחצות באשר התהוה ביניהם יבשה חדשה, וזה ענין טבעי; אמנם אלו היו נגרים כדרכם וכפי טבעיהם, ירוצון אל שארית הים מימין ומשמאל הדרך שנתחדש וכן לפנים ולאחור אל שפת הים, ע"כ הפליא הש"י לעשות שהמים שנגבהו ע"י התהום שצפו למעלה לא נסו לפנים ולאחור ולא לשארית הים כדרכם, אלא נחצו לשתים ונערמו זו על זו באויר משני צדי הדרך החדש, והיה זה ע"י רוח קדים שהוליך ה' בים כל הלילה, והרוח הנפלא הזה חצה את המים הנגבהים והעמידן לשני צדי הדרך כשני חומות גם עמדו על מצבן כל הלילה ואע"פ שמדרך המים להיות נוזלים קמו עמדו כמו נד ע"י רוח עזה; היוצא מכל זה שעיקר הנס היה בריאת הדרך החדש שגבה התהום למעלה, לא בקיעת המים, כי בהכרח הוכרחו המים להבקע, והפלא השני היה שהמים הנשאים חצה אותן רוח עזה והעמידן שלא יזלו כטבעיהן, ולכן נכתבה הבקיעה בלשון נפעל שנבקעו מאליהן, ועל עליית התהום למעלה אמר הכתוב קפאו תהומות בלב ים, מלת קפאו כמו צפי', מן הקופאים על שמריהם שצף על השמרים, ויצף הברזל תרגומו וקפא פרזלא, וכן מלת קפאו כמו קרישה ודבוק, מן וכגבינה תקפיאני, ע"כ בחר הכתוב במלה זו הכוללת בהוראה עליית התהום למעלה והיותו נקרש ונעשה גריד כיבשה; ולשון בלב ים היא השטח העליון מן הים, וראיה דרך אניה בלב ים, והאניות הולכות על השטח העליון מן הים השוה עם שפתו, ועד אותו השטח קפה התהום למעלה. וסמך לדברים אלה מברייתא דאבות דר"נ שאמר שם. ראב"י אומר קפה להם למעלה ועברו בו ישראל כדי שלא יצטערו, עכ"ד. ובמ"ר במדבר פ"ט, הקפה שלישו של ים שנאמ' קפאו תהומות בלב ים והלב שלישו של אדם והלכו בתוכו ביבשה, ואמר הפייטן באחרון ש"פ פנו כאן וכאן שליש רום מימות צעו הנותרים למדרס פעמות. דומה לזה ראיתי בשם הגר"א (בפי' לישעי' סי' ח') וז"ל. אילו היו מי ים סוף נכרתין לגמרי היה להם לישראל טורח גדול לירד לעמקה עד הקרקע, ואילו היו המים נשארים כמו שהן ומתייבשין היה ג"כ להם טורח לעלותו כי הים תלול באמצע וכהר גבוה, לכן הפליא הש"י חסדו ונפלאותיו בקע לפניהם גבהו של ים עד מקום שהיו המים שוים עם הארץ, ואותו החלק הגבוה בקע וגזר לגזרים כמין חומה מימינם ומשמאלם, אבל המים השוים עם פני הארץ נעשו כמין קרח ועליהם דרכו בני ישראל, וז"ש והים בקעת לפניהם היינו המים הגבוהים, ואח"כ ויעברו ביבשה, ובאותן המים עצמם את רודפיהם השלכת, וזהו ויבאו בנ"י בתוך הים ביאה ישרה ע"פ המים, ואמר ביבשה היינו על יבושת המים התחתונים, וירדפם מצרים וגו' אל תוך הים היינו נמי על יבושת המים תוך החומות, ויט משה ידו על הים וישב הים לאיתנו היינו המים הגבוהים אשר קמו כמו נד הגישו אחד לאחד, ולא נפרצו כל החומות כאחד, אלא החלק שהיה אחורי המצרים אחר בואם לתוך הים הוא ששב למקומו, לכן כשהפכו פניהם לנוס כתיב ומצרים נסים לקראתו, אבל החלק מחומות המים שהיה כנגד ישראל עדיין נצבו כמו נד, וז"ש עוד הפעם ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חומה, ואמר כאן ביבשה ואחר כך בתוך הים מפני שמסדר הנס הפך דרך מפלת מצרים ובמפלתם כתיב טבעו בים סוף היינו במים שלמטה מהם ואח"כ תהומות יכסימו היינו החומות שלמעלה שנצבו כמו נד קפאו תהומות וגומר, וכאשר ראו המצרים ששבו המים לאחוריהם הפכו שוב פניהם לנוס דרך הלכו גאולים, זה שאה"כ וישובו המים ויכסו, היינו המים שלפני המצרים דרך אחורי ישראל הם שבו גם כן לכסות, אבל למקום שהיו ישראל הולכים לא שבו המים, לכן כתיב אח"ז ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. ע"כ:

בתוך הים. ת"ר, הרואה מעברות הים צריך שיתן שבח והודאה לפני המקום דכתיב ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה ^יובשאלתות פ' וישלח מביא בענין זה הפסוק המאוחר ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, וכתב מורי דודי ז"ל בבאורו העמק שאלה דבמכוון הביא פסוק זה אע"פ שהוא מאוחר ללמדנו שאין לברך אלא על מקום שנגמר הנס ולא במקום שהתחיל, ובקרא דויבאו בני ישראל עוד לא נגמר הנס עד שיצאו ממנו בשלום, משא"כ האי קרא ובני ישראל הלכו ביבשה פירושו שהלכו בכולו עד שיצאו, עכ"ל. ומבואר מדעתו דצריך לברך רק כשרואה מוצא הים בסופו ולא כשרואה מבואו, ולדעתי ספק גדול אם כונת הגמרא כן וכל כי האי הו"ל להגמרא ולפוסקים לפרש, ורש"י פירש מעברות הים מקום שעברו ישראל בים סוף משמע ג"כ כל משך ההעברה, ועיין במג"א ריש סי' רי"ח, וגם הרי קיי"ל שמברך על נסים שונים אע"פ שלא נחלט עוד אז תוצאת הדבר בכולו, כמו הרואה אבן שישב עליה משה בעת מלחמת עמלק, אע"פ שבעת הישיבה על האבן עדיין לא היתה המלחמה מכרעת לצד ישראל כמבואר בפסוק, וחומת יריחו ועוד, וצ"ע. .
(ברכות נ"ד א׳)

ויבאו. במ"ש ויבאו ולא אמר וירדו, באר הנס הנזכר למעלה (פ' טז) שאתר שנבקע הים ושני הצדדים נקפאו כשתי חומות של קרח וקפאון, הוגבה התהום שבמקום הבקיעה עם שתי החומות של קרח שמשני הצדדים ועלה למעלה עד שלא הוצרכו לרדת לעומק מצולה רק לבא בדרך ישר כי היה שוה עם היבשה שאצלו על שפת הים, ובאר שבאו בתוך הים ביבשה, א' שבאו ביבשה, כי התהום שהוגבה למעלה נעשה יבשה כי הטיט הלח והביצה נקפא ונעשה כגריד, ב] שלא נבקע כל הים בפעם א' רק במקום שעברו בו ישראל נעשה יבשה וביתר מקומות היה עדיין ים, עד שבבואם באו בתוך הים וכרגע בואם נעשה יבשה, והמים להם חומה, כמו שבארתי שהתהום שהוגבה למעלה הוגבה עם שתי החומות שנעשו משני צדדיו, אמנם באר שהיתה התומה רק מימינם ומשמאלם לא מאחריהם, כי תיכף שעבר האחרון שבישראל ממקום ההוא בא לשם עמוד האש שהלך אחרי מחנה ישראל וע"י חום אשו נמסו חומות הקרח שבשני הצדדים, ומטעם זה הלך עמוד האש לאחריהם לא לפניהם, כדי לסלק שהי החומות טרם שיגיעו מצרים שמה ויראו שתי החומות וימנעו מלעבור במקום הזה:

ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חומה. אמר ר׳ מאיר כשעמדו שבטים על הים, זה אומר אני יורד תחלה לים, וזה אומר אני יורד תחלה לים, מתוך שהיו עומדין וצווחין, קפץ שבטו של בנימין וירד תחלה לים, שנאמר שם בנימין צעיר רודם (תהלים סח כח), מהו רודם רד ים, לפיכך זכה שבטו של בנימין לשרות שכינה בחלקו, שנאמר לבנימין אמר ידיד ה׳ ישכון לבטח עליו (דברים לג יב). ר' יהודה אומר שבט יהודה נכנס תחלה לים, שנאמר היתה יהודה לקדשו (תהלים קיד ב), לפיכך ישראל ממשלותיו, זכה למלכות.

ויבואו בני ישראל וכו'. בליל שביעי של פסח היה. ובשחרית אמרו שירה והוא שביעי של פסח. וקשה דפי' רש"י בפרשת שלח אשר ח' חוטין שבציצית כנגד ח' ימים שהיו ישראל על הים קודם שאמרו שירה. מכלל שלא אמרו שירה עד השמיני. וי"ל דלקמן מונה אותו יום שנקבצו לרעמסס מכל ארץ גושן. ומונה משהכינו עצמם לצאת. ומערב פסח היו שוחטין פסחיהם שהיו יודעים שיצאו למחר. ומה ששנינו שביעי ירדו לים זהו שביעי לנסיעתם מרעמסס:

ויבאו בני ישראל בתוך הים לא שעברו בני ישראל את הים דרך רחבו כי ידוע שאין הים מפסיק בין ארץ מצרים ובין ארץ כנען, אלא לא היה צריך שיכנסו בה רק כדי שיכנס פרעה אחריהם ויטבע ונכנסו בו בחצי עגול שהרי ממדבר איתם נכנסו לים וממדבר איתם חזרו מן הים.

ויבואו בני ישראל בתוך הים וגו' והמים להם חומה וגו'. לכאורה אחרי אומרו בתוך הים, מעצמינו נדע שהיה המים להם מימינם ומשמאלם. ואכן כה יאמר הכתוב והמים להם חומה פירוש שהמים היה חומה להם לעצמן לעכב שלא יבואו מים אחרים ליפול בתוך בקיעת הים, כי המה באו בין שני גזרי הים בתוך הבקיעה וזה המים מה שהיה עתה מים נעשו חומה גבוה ונצבו כמו נֵד לעכבם וכפירוש רש"י ז"ל כמו נד כשור כחומה וכו'.

והמים להם חומה. שנקרשו המים. וכתיב נצבו כמו נד נוזלים. ואחר עבור רוב ישראל המים שהיו להם חומה נמסו. וזהו וישובו המים על מצרים. והם הבדילו בין המצרים ובין היבשה על כן כתוב ומצרים נסים לקראתו כי היו חושבים שיצאו אל היבשה. וחומת המים נמסו והפסיקו ביניהם ובין היבשה. והרודפים אין ספק שראו האור איך היו ישראל עוברים:

וי"א שבבואם לים, היינו בכניסתם היו צדיקים גמורים לכך נאמר אצלם חומה מלא, אמנם כאשר הלכו על שפתו השני ממרים היו עם ה' שנאמר (תהלים קו ז) וימרו על ים בים סוף. כי אמרו כשם שאנחנו עולים מצד זה כך יעלו המצרים מצד אחר, על כן היו להם המים לחימה וקצף כאמור.

ביבשה. עתה היה יבשה. וע׳ להלן כ״ט:

והמים להם חומה וגו'. פירוש כי חלק מהמים שנחלק לא נשפך לצדדין. ואומרו מימינם לומר כי לא חומה ממש שהוא בהקף מהצדדין:

מימינם ומשמאלם, בזכות מזוזה שבימין, ותפילין שבשמאל.

והמים להם חמה. חסר וא"ו לפי שמתחלה נתמלאה חמה עד שבא גבריאל שהיה מכריז ואומר למים שבימינם הזהרו בישראל שעתידים לקבל תורה שנתנה בימין. שנאמר מימינו אש דת. וחוזר ואומר למים שבשמאלם הזהרו בישראל שעתידים להניח תפילין בשמאלם. וחוזר ואומר למים של אחריהם הזהרו בישראל לפי שעתידים להתעטף בציצית ומשליכים מאחוריהם. וחוזר ואומר למים שלפניהם הזהרו בישראל שעתידין להמול כי זהירים הם בברית מילה כדכתיב ואתה את בריתי תשמור. ושמעו המים והיו חומות חומות ונחלקו לי"ב חלקים. כנגד י"ב שבטים. והיינו דכתיב והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. ובחומה היו חלונות ומספרים זה עם זה כדי ליישב דעתם. ומוצאין אילנות טעונים פירות כדרכם. ולפי מדרש זה נדרש דהמתעטף בציצית צריך להשליך הציציות לאחוריו. וי"מ דאינו צריך דהא דקאמר שעתידין להתעטף בציצית מאחוריהם. ר"ל בשעת עטיפה דבאותה שעה כל הטלית כולו וציציותיו מאחוריו:

בתוך הים אפילו לא נכנסו בו רק חצי פרסה קוראו תוך כדכתיב והאספסוף אשר בקרבו והם לא היו באמצע המחנה.

והמים להם חומה. מגינים מן המצרים שלא יבואו עליהם מן הצד. ומזה הטעם נעשה הנס בזה האופן ולא להיפך. שיהיה הרוח משיב את המים לצד הים ויהי׳ נשאר חלק יבשה. וכמו שהיה בירדן שעלו המים למעלה. אבל א״כ היו ישראל פרועים מן הצד. וע׳ מש״כ לעיל שהיה מקום לומר שהוא סיבה ע״פ עת נפילת המים. משא״כ עתה שהלכו אל הצד. לא היה שום פתחון פה להרהר אחר הנס:

*והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאד ויצעקו בנ"י אל ה', י"ל כי בני ישראל יצאו מארץ מצרים ביד רמה בלי שום מורא ופחד כלל אבל כאשר ראו אח"כ והנה מצרים נוסע אחריהם ופרעה הקריב והבינו כי הי' להם לירא מיד בצאתם מארץ מצרים כי מזלייהו הי' להם לראות את אשר יבוא עליהם, וכמו שאמרו חכז"ל (מגילה דף ג' ע"א) האי מאן דמיבעית אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי אלא בלתי ספק וודאי אין להם שום דביקות עוד למעלה שירגישו מקדם לכה"פ על פי מזלם לכן יראו מאד לנפשותם ויצעקו אל ה' וזה ופרעה הקריב וישאו בנ"י את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאד על כי לא הרגישו זאת מקדם ויצעקו בנ"י אל ה' וע"ז אמר להם משה ה' ילחם לכם כי באמת לא הי' להם לירא מאז כי אינם בסכנת מלחמה עם מצרים כדי להפחד ממנו כי רק ה' ילחם לכם ואתם תחרישון:

כל סוס פרעה. וְכִי סוּס אֶחָד הָיָה? מַגִּיד שֶׁאֵין כֻּלָּם חֲשׁוּבִין לִפְנֵי הַמָּקוֹם אֶלָּא כְּסוּס אֶחָד (מכילתא):

וירדפו מצרים. הגם שאמר הכתוב ויהי הענן וגו', זה היה בלילה ובאור בוקר לא עבות חזרו המערכות לדאשונות וראו המצריים הליכת ישראל ורדפו אחריהם:

וירדפו מצרים ויבאו אחריהם. היינו כל מצרים הלכו אחריהם אבל רק כל סוס פרעה וגו׳ אל תוך הים. רק המה נכנסו כולם למקום הבקיעה ולא כל מצרים. אלא כמה מהם נכנסו וכמה עוד לא הגיעו ליכנס:

מגיד שאין כלם חשובים לפני המקו' אלא כסוס אחד. במכילת' ולא ידעתי למה לא יהיה שם המין כמו ויהי לי שור וחמור אי משום דכתיב ויבוא בלשון רבים דילמא על הסוס ורכבו ופרשיו קאי וכ"ש שפרשיו בלשון רבים ועוד גבי ישיגו אותם חונים על הים כל סוס רכב פרעה ופרשיו מאי איכא למימר הא לא שייך התם לדרוש כדהכא ועוד למה לא יפרש אותו כל סוס וסוס כמו כל רכב ובחור שפירש אותו כל רכב ורכב שבמניין זה. ושמא יש לומר כל היכא דאיכא למדרש דרשינן:

וכי סוס אחד היה כו'. דמלת כל הוא מורה על דבר שהוא רבים, וסוס הוא ל' יחיד. ולא הקשה רש"י זה לעיל (פסוק ט) גבי כל סוס רכב פרעה, דהתם קאי כל אסוס ורכב, כלומר כולם יחד, אבל הכא קשה דלא כתיב אלא סוס לשון יחיד וכו'. ובזה יתורץ תמיהת הרא"ם שכתב וכו' עיי"ש:

וירדפו מצרים. כי חשבו שהוא יבשה, כי הדרך היה רחב מאד ולא ראו את הים כלל, ובא תחלה כל סוס רכב פרעה ואח"כ רכבו ופרשיו עד שכולם נכנסו אל תוך הים, כי באמת היה זה מצולת ים:

וכי סוס אחד היה וגו'. נטה רש"י מדרך המכילתא, שלא דרשו זה במקום הזה רק אצל "סוס ורכבו רמה בים" (להלן טו, א), ובודאי הם דרשו כראוי ולא במקום הזה, דכאן איכא למימר דהוא שם המין, כמו "ויהי לי שור וחמור" (בראשית לב, ה) וכיוצא בזה הרבה, אף כאן שם המין "ויבאו אחריהם כל סוס פרעה וגו'". ותדע לך דהא לעיל (ר' פסוק ט) "וישיגו אותם חונים על הים כל סוס פרעה" ושם ליכא למדרש כמו כאן, אלא על כרחך צריך לפרש שם המין (כ"ה ברא"ם). אבל רז"ל [דרשו כן] אצל "סוס ורכבו רמה בים", דעל זה לא יפול שם המין, דשם המין לא יפול אלא בדברים שאין צריך לומר אותם בלשון רבים, כמו "וישיגו אותם חונים על הים כל סוס" מפני שהיה להם שתוף ביחד שכולם חנו כאחד, וכן "כי בא סוס" (להלן טו, יט) היה להם חבור ושתוף ביחד קורא אותם בלשון יחיד בשם המין. אבל אצל "סוס ורוכבו רמה בים" שנזכר אצל מלחמה, שהיה ללחום עמהם, וצריך לעשות מלחמה בהם, ובכל אחד עשה מלחמה בפני עצמו, ולא שייך בזה שם המין, כי שם המין יאמר כאשר יש להם חבור וקבוץ, לא בענין זה שנאמר "סוס ורוכבו רמה בים", כיון דכל אחד ואחד רמה בים – הוי ליה לומר 'סוסי פרעה', ובכהאי גוונא לא שייך לומר לשון יחיד, דהוא שם המין, אם לא שאצל השם יתברך הם כולם כאחד, ולכך זכר אותם בלשון יחיד בשם המין אצל השם יתברך. אבל אצל "ויבאו אחריהם כל סוס פרעה", מפני שביאה אחת משותפת לכולם, שהיו הולכים ביחד, שייך בזה "כל סוס פרעה". רק אצל "סוס ורוכבו רמה בים" דאיירי במלחמה בהם, וכל מלחמה צריך לעשות מלחמה עם כל אחד, ולא שייך שם המין, ולפיכך דרשו ז"ל (במכילתא) כי אף אם הוא מדבר לענין מלחמה – אצל הקדוש ברוך הוא הם כאיש אחד, ולפיכך אמר עליהם "סוס ורוכבו רמה בים":

וירדפו מצרים ויבאו אחריהם.לא היו יודעין אנה הולכים, כסבורין הן שעל היבשה הולכין, והם היו בתוך הים.

כל סוס פרעה וכי סוס וכו׳ מדכתיב סוס ל׳ יחיד אין הכרח לזה דדילמא על שם המין אלא הוכחתו נר׳ דהיינו מיתורא דקרא דמה היה חסר המקרא אילו לא כתב אלא וירדפו מצרים ויבאו אחריהם דממילא גם הסוסים והרכב בכלל דמוכח שעם הרכב באו מדכתיב לקמן ויכסו את הרכב ואת הפרשים א״נ לא הול״ל אלא כל רכב פרעה ופרשיו ופשיטא דהרכב לא הוו בלא סוס וכדכתיב נמי לעיל ואכבדה וכו׳ ברכבו ובפרשיו וה״נ ויכסו את הרכב ואת הפרשים ועוד כתיב וישבו המים על מצרים על רכבו ועל פרשיו ובכל אלו לא הוצרך להזכיר הסוסים דפשיטא דבכל רכב נינהו והיכא דכתיב כגון הכא ולקמן בפ׳ סוס ורוכבו רמה מוכרח לומר דאתא לדרשה והילכך אע״ג דבמכילתא לא הוזכרה דרשה זה אלא לקמן פשיטא דהכא נמי שייך לומר כן וניחא ליה להרב ז״ל לפרש הכא דאילו כדלקמן מצא רבינו במד׳ דרשה אחריתי לומר כל סוס קשור ברוכבו ולא הו״מ לכתוב סוסים ורוכביהם דא״כ לא הוה משתמע מידי:

ויבואו אחריהם. כי היתה הלילה חשיכה להם ולא הרגישו עד שנכנסו אחריהם באשמורת הבוקר בשעה שבני אדם משמרים ומצפין את הבוקר:

ויבאו אחריהם שהענן מחשיך להם ולא הרגישו בדבר עד שנכנסו בים אחרי ישראל.

כל סוס פרעה. הראה להם הקב״ה דמות נקבה בים, והסוסים היו מזוינים רדפו אחריהם, שנאמר לסוסתי ברכבי פרעה (שה״ש א ט).

באשמרת הבקר. שְׁלֹשֶׁת חֶלְקֵי הַלַּיְלָה קְרוּיִין אַשְׁמוּרָה, וְאוֹתָהּ שֶׁלִּפְנֵי הַבֹּקֶר קוֹרֵא אַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר. וְאוֹמֵר אֲנִי, לְפִי שֶׁהַלַּיְלָה חָלוּק לְמִשְׁמְרוֹת שִׁיר שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, כַּת אַחַר כַּת, לִשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים, לְכָךְ קָרוּי אַשְׁמֹרֶת, וְזֶהוּ שֶׁתִּרְגֵּם אֻנְקְלוֹס "מַטְּרַת":

ויהי באשמורת. האל"ף נוסף:

וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן. שני העמודים שהיו מהלכים באמצע המרחק אשר בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל הקריבם לצד מחנה מצרים:

באשמורת הבוקר ב' הכא ואידך ויבאו בתוך המחנה באשמורת הבוקר גבי שאול בהלחמתו עם אנשי יבש גלעד שהוא עת רצון שהקב''ה עושה בה נס לצדיקים:

ויהי באשמורת הבוקר. צריך לדעת למה עשה ה' המשפט הגדול הזה בבוקר ולא בלילה שהוא זמן תגבורת הדינים. וראיתי שאמרו ז''ל (ילקוט רל''ה) כי גבריאל טען טענה זו לפני ה' והשיבו אל עליון המתן עד אותה שעה שפעל אביהם עמי שנאמר וישכם אברהם בבוקר עד כאן. פירוש תשובת ה' כי הגם שאינו זמן הנקמה אני מהפך הסדר לבני אברהם כשם שהפך אברהם טבעו הרחמן ומה גם על בנו ידידו ואעשה כן גם אני שהפך הזמן לאשר יחפוץ, ויש בזה הנאה לישראל שיעמוד זכות העת. גם יעשה ה' דברו הטוב בכבודו ובעצמו כמו שעשה אברהם וחבש חמורו בעצמו, והוא אומרו וישקף ה':

בעמוד אש וענן - בקולות של ברד ואש מתלקחת וענן, כדכתיב: וירעם ה' בקול גדול ויהומם.

ויהם את מחנה מצרים. בהתלהבות של עמוד אש. כפרש״י. ואבדו סדרי מחנה:

באשמורת הבקר: בסוף הלילה, כי הלילה נחלק למשמרות, והאחרונה נקראת אשמורת הבקר.

וישקף ה' על מחנה מצרים בעמוד אש וענן. שהסיר עמוד האש מלפני מחנה ישראל כמנהג שאר הימים ושמו היום משקיף על מחנה מצרים בינם ובין עמוד הענן אשר ישתמשו בו ישראל היום:

שלשת חלקי הלילה קרויין אשמורות אליבא דרבי נתן דאמר שלש משמרות הוי הלילה. כלומר פנה אליהם להשחיתם שכל השקפה שבמקרא לרעה חוץ מהשקיפה ממעון קדשך וברך וגו' שגדול כח מתנות עניים שהופך מדת הרוגז למדת רחמים כמו שכתב בפסוק וישקיפו על פני סדוס:

וישקף. יפרשוהו לשון ראיי' והבטה, ואין זה מתיישב היטב על לשון המקרא, וי"א שטעמו הראה ה' אל מחנה מצרים ופקח את עיניהם לראות את עמוד אש וענן, ובראותם אותם נבהלו מאד וגברה המהומה ביניהם; ול"נ אחרי שידענו שע"י עמוד אש וענן נענשה מחנה מצרים בגחלי אש וברד, כבתיב"ע בעמודא דאישתא למירמי עליהון גומרין דאשא ובעמודא דעננא למרמא עליהון ברדין, נוכל לפרש וישקף לשון חבטה, כי תרגום חבורא משקופי, שדופות קדים תרגומו שקיפין קידום, עלה נדף טרפא דשקיף, ומזה מלת משקוף שהוא הקורה העליון שהדלת שוקפת עליו כשסוגרין אותו (כמ"ש רש"י בא י"ב), ויספוק את כפיו תרגומו ושקפינון, ויהיה טעם וישקף וגו' חבט והכה אל מחנת מצרים ע"י עמוד אש וענן (ער שלוג מצרימ'ס לאגער):

ויהם את מחנה מצרים. פרש"י לשון מהומה אישטורדישו"ן בלע"ז נטל אצטגנינות שלהם וערבבם כתו' בספר ערוך וז"ל נטל סגנינות שלהם ולא היו יודעין מה היו עושין ענין חכמה ודעת כמו סגנון בהלכות גדולות דפרק ג' אלו הן הנחנקים סגנון אחד עולה לכמה נביאים כלו' דבר אח' לכלם עכ"ל:

וזהו שתרגום אונקלוס מטרת. שהוא לשון המתנה:

וישקף יי' אל מחנה מצרים. יתכן שהמציא השם יתע' אז במחנה מצרים ענן עם איד קיטורי היה יורד ממנו מטר וברקים לבהלם עם שבזה נתלחלח המקום המגולה אשר בו היו מהים ולזה לא היו יכולים הסוסים ללכת והם הסירו אופן מרכבותיו להקל מהסוסים כדי שיוכלו לברוח ולצאת מהים ועם כל זה לא הועיל להם כי כבר היו הולכים שם בכבדות לרוב הטיט שהיה בים ואפשר שיהיה הרצון במה שאמר בעמוד אש וענן כי במחנה מצרים אשר הגביל אותו תמיד עמוד האש והענן שהיה בין מחנה ישראל ובין מחנה מצרים חדש השם יתע' מה שיהם את מחנה מצרים וזה עם מטר סוחף וברקים כמו שאמר דוד וישלח חציו ויפיצם וברקים רב ויהומם או שהביא השם רוח מקבלת לרוח הראשונה הפכה המים שבאו לצד המערבי על מחנ' מצרים ואז הסירו המצרים אופן מרכבתיהם לברוח וזה הוא מה שאמר אחר זה נטה ידך על הים וישובו המים על מצרים על רכבו ועל פרשיו וזה היה בתכלית הפלא כי במקום שהיו בו ישראל היתה מנשבת רוח הקדים ובמקום שהיו בו המצרים היה מנשבת הרוח המקבלת לה עד שנשלמה בזה האופן ההצלה לישראל בעת שהיו בו המצרים טובעים כמו שאמר אחר זה וישובו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים לכל חיל פרעה הבאים אחריהם בים ולא נשאר בהם עד אחד ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. ר"ל כי בעת שהיו המצרים טובעים היו ישראל הולכים ביבשה בתוך הים:

ויהי באשמרת הבקר. שאז הגיעה העת שילך עמוד הענן אצל ישראל ושיסתלק עמוד האש, החליף עמוד האש את מקומו שהיה מאחרי מחנה ישראל ונכנס לתוך מחנה מצרים רק שהיה בלול עם עמוד הענן והשקיף אל המחנה כמשקיף מן החלונות. ויהם את מחנה מצרים נעשה מהומה ומבוכה ביניהם, כי אז הרגישו כי בא ה' אל המתנה ללחום עמהם:

בד"ה שלשת חלקי כו' אשמורת כו' נ"ב ומ"ש אח"כ ואומר אני כו' היינו שסובר שלשון אשמור' הוא מלשון וישמר ושמירת וא' שבאשמורת נוספת וכן פירש הראב"ע ולכך הביא התרגום שפירש מטר' גבי והיה לכם למשמרת ממילא הכא ג"כ פי' מטר' וק"ל מהרש"ל:

משמרות שיר של מלאכי השרת כת אחר כת. נקרא זה 'משמר' לפי שכל דבר שהוא שומר סדרו זה אחר זה נקרא 'משמר', לפי שהוא שומר סדרו:

ויהי באשמרת הבקר. לעולם תפלתן של צדיקים נשמעת בבוקר, שנאמר וישכם אברהם בבקר (בראשית כב ג), כדכתיב לעיל, וכן דוד אמר ה׳ בקר תשמע קולי (תהלים ? ד), פסוק זה דוד אמרו על תפלת הצדיקים שבכל דור ודור.

ויהי באשמרת הבקר, אתה מוצא שתפלות הצדיקים נשמעים בבקר. בקרו של אברהם מנין שנ' וישכם אברהם בבקר וגו' (בראשית כב). בקרו של יצחק מנין שנ' וילכו שניהם יחדו (שם). בקרו של יעקב מנין שנ' וישכם יעקב בבקר (שם כח). בקרו של משה מנין שנ' וישכם משה בבקר וגו' (שמות לד) בקרו של יהושע מנין שנ' וישכם יהושע בבקר ויסעו מהשטים (יהושע ג). בקרו של שמואל מנין שנ' וישכם שמואל לקראת שאול בבקר (שמ"א טו). בקרים של נביאים העתידים לעמוד מנין שנ' ה' בקר תשמע קולי בקר אערוך לך ואצפה (תהלים ה). בקרו של עולם הבא מנין שנ' חדשים לבקרים רבה אמונתך (איכה ג). וכן אתה מוצא שאין הקב"ה עתיד ליפרע מן הרשעים בגיהנם לעתיד לבא אלא לבקרים שנ' לבקרים אצמית כל רשעי ארץ להכרית מעיר ה' כל פועלי און (תהלים קא ח). אף ירושלם לעתיד לבא כל בקר ובקר דינה יוציא לאור שנ' ה' צדיק בקרבה לא יעשה עולה בבקר בבקר משפטו יתן לאור לא נעדר ולא יודע עול בושת (צפניה ג). ד"א ויהי באשמורת הבוקר זה האיר המזרח: וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן וגו', הקב"ה רופא הוא לכל באי העולם שנ' כי אני ה' רופאך ואומר רפאני ה' וארפא הושיעני ואושע (ירמיה יז) ואומר שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם (שם ג). בא וראה רפואתו של הקב"ה אינה כרפואת בשר ודם רפואת בשר ודם במה שהוא מכה אינו מרפא אלא מכה באזמל ומרפא ברטייה אבל הקב"ה אינו כן אלא במה שהוא מכה הוא מרפא וכשכה את איוב לא הכהו אלא בסערה שנ' אשר בסערה ישופני והרבה פצעי חנם (איוב ט) כשרפאהו לא רפאהו אלא בסערה שנ' ויען ה' את איוב מן הסערה (שם לח), וכשהגלה הקב"ה את ישראל לא הגלם אלא בעבים שנ' איכה יעיב באפו ה' את בת ציון (איכה ב) וכשהוא מכנסן אינו מכנסן אלא בעבים שנ' מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם (ישעיה ס), וכשפזרן לא פזרן אלא כיונים שנ' ופלטו פליטיהם והיו אל ההרים כיוני הגאיות כלם הומות איש בעונו (יחזקאל ז), וכשמחזירן אינו מחזירן אלא כיונים שנ' וכיונים אל ארובותיהם, וכשהוא מברך את ישראל אינו מברכן אלא בהשקפה שנ' השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל (דברים כו), וכשנפרע ממצרים לא נפרע מהם אלא בהשקפה שנ' וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן ויהם וגו' שהיה עמוד ענן יורד ועושה אותו כטיט ועמוד אש מרתיחו וטלפות סוסיו משתמטות הזכר מלמעלה והנקבה מלמטה שנ' אז הלמו עקבי סוס מדהרות דהרות אביריו (שופטים ה): ויהם את מחנה מצרים, הממן ערבבן נטל סגניות שלהם ולא היו יודעים מה הם עושין. ד"א ויהם את מחנה מצרים אין הממה אלא מגפה כענין שנ' והמם מהומה גדולה עד השמדם (דברים ז).

בעמוד אש וכו׳ ועושה אותו וכו׳ לאו למי הים קאמר דא״כ לא היה צריך לענן כלל וסגי בעמוד אש להפשיר ולחמם המים אלא עכשיו עדיין היו נצבים כמו נד דהא בתר הכי כתיב וישבו המים על מצרים אלא על קרקע הים קאמר שנעשה גריד עד שעברו ישראל ואחר כך הוצרך לענן לעשותו כטיט ושוב עמוד האש להרתיחו ומעתה לא קשה קושיות הרא״ם ז״ל ע״ש:

בעמוד אש וענן. בשעה שעמוד אש מסתלק עמוד הענן בא ונתערבו זה בזה ומצרים לא הרגילו לראות כך וכשראו נבהלו ונהממו שהיו צועקים בקול גדול להשיב המרכבות לאחוריהם כמו (שמואל א ז׳:י׳) וירעם ה' בקול גדול ויהמם, שכל זמן שהענן לפניהם לא נתערב עמוד האש בו ולא נהממו כי אמרו הרבה לילות חשוכים הם אבל כשראו האש בא לפניהם אז נהממו דכיון שהאיר היום לא הוצרכו ישראל לא לעמוד הענן ולא לעמוד אש כי המים להם חומה מימינם ומשמאלם ואין דרך לנטות ימין ושמאל הגה"ה:

באשמרת הבקר פרש״‎י ואומר אני לפי שהלילה חלוק למשמרות שיר של מלאכי השרת לכך קרויה אשמורת. פירוש לפי שהם מצפים ומשמרים מתי אומרים שירה אומר אני שהן קרויות אשמורות לשון המתנה, כמו ואביו שמר את הדבר.

ויהי באשמורת הבקר וישקף ה' אל מחנה מצרים וגו'. מודיע הכתוב זמן רגע מהומת מצרים לומר ראה איך נשתנה הנהגת הדין והרחמים בלילה ההוא, כי הן הלילה ידוע אשר בה תשלוט כל בחינת הדינים ושליטת החיצונים גוברין כמאמר הכתוב (תהלים ק"ד, כ') תשת חושך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער וגו', וכן אמרו חז"ל (בבא קמא ס': ועיין ברש"י שם) ואף על פי כן היפכה הקב"ה לעשות חסד עם ישראל כמאמר הכתוב למעלה ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו וגו', כי גדולים צדיקים שמהפכין מדת הדין למדת הרחמים (בראשית רבה ל"ג, ג'), והזכיר מדת הצדיקים לשבח, ולהיפך הזכיר את הרשעים לגנאי אשר ויהי באשמורת הבוקר שאז מדת הרחמים גוברין בעולם ואף על פי כן וישקף ה' וגו' וכל השקפה לרעה הוא כמאמר חז"ל (מובא ברש"י פסוק (בראשית י"ח, ט"ז) וישקיפו על פני סדום וגו') ועוד ניתוסף בהם אשר וישקף ה' שם הוי"ה רחמים השקיף עליהם לרעה בזמן הרחמים, והכל כי כל כך גדלה צעקתם את פני ה' להפך כל אלה לדין למחות את שמם מתחת השמים.

ויהם לשון מהומה ערבבן נטל סגניות שלהן פירש דעת וחכמה שלהן ויש מפרשים סגנין וראשין שבהן מלשון ויבא סגנים כמו חמר:

רש"י ד"ה וישקף, ויבט... להשחיתם וכו'. ותמוה שאין רש"י חוזר כאן על דבריו למעלה (בראשית יח, טז) "כל השקפה לרעה". (פ' בשלח תשנ"א) וראה דברי רבי חיים הירשנזון בספרו "נימוקי רש"י" על אתר. (הערת ר' חזקי פוקס שי')

וישקף. וַיַּבֵּט, כְּלוֹמַר פָּנָה אֲלֵיהֶם לְהַשְׁחִיתָם. וְתַרְגּוּמוֹ "וְאִסְתְּכִי" אַף הוּא לְשׁוֹן הַבָּטָה, כְּמוֹ "שְׂדֵה צוֹפִים", (במדבר כ"ג) – חֲקַל סָכוּתָא:

וישקף. הטעם מלאך ה' הוא הנזכר. וכמוהו בדבר גדעון. כי השליח יקרא בשם השולח כי אחר שצוהו לעשות כן הוא עושה:

ויהם. במיני חלאים כענין בפלשתים ותהי יד ה' בעיר מהומה גדולה מאד, ויך את אנשי העיר מקטן ועד גדול, וישתרו להם עפולים ואותם מיני חלאים הם מדוי מצרים הרעים והיא היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים שראו ישראל וייראו, כאמרו אשר יגורת מפניהם, אמנם פרטי המכות שהזכירה התורה לא היה בהם שום חולי זולתי השחין, והנה התורה הזכירה שחין מצרים והזכירה גם כן מדוי מצרים:

וישקף ד' הכא ואידך וישקף על פני סדום כמו ששם נדונו באש וגפרית כך נדונו כאן. וישקף אבימלך וישקף ארונה וירא את המלך כמו שהיה אבימלך מלך פלשתים כן היה ארונה מלך כדכתיב את הכל נתן ארונה המלך למלך:

ויהם - מהומות קול.

וישקף ה' אל מחנה מצרים: פנה אליהם לרעה, והיה זה ע"י עמוד אש וענן ששלח לפניהם, ונראה שהכוונה רעמים וברקים וחצִּי שדי, כמו שאמר המשורר (תהלים ע"ז י"ו) גאלת בזרוע עמך וגו' ראוך ים אלהים וגו', זרמו מים עבות קול נתנו שחקים אף חצציך יתהלכו, קול רעמך בגלגל האירו ברקים תבל רגזה ותרעש הארץ, וכן מצאנו ל' המם אצל ברקים וקולות, וירעם ה' בקול גדול ביום ההוא על פלשתים ויהמם (ש"א ז' י'), וברקים רב ויהמם (תהלים י"ח ט"ו), רוק ברק ותפיצם שלח חציך ותהמם (שם קמ"ד ו'), וכן ספר יוסף פלאויוס.

ויהם את מחנה מצרים. בהגיע אליהם החום של עמוד האש:

עמוד ענן יורד ועושה אותו כטיט ועמוד האש מרתיחו. במכילתא דמדכתיב טבעו בים סוף אין טביעה אלא במקום טיט כדלקמן ולא היה זה אלא ע"י הענן והאש שהענן יורד כו' אבל לא ידעתי מה צורך הענן לטיט הרי רתיחת האש לבדה מלחלחת המים הנקפים מרתיחתן:

ויהם. ערש"י, ויתכן ויהם במיני חלאים כענין בפלשתים (שמואל א ה׳:ט׳) ותהי יד ה' בעיר מהומה גדולה מאוד ויך את אנשי העיר מקטן ועד גדול וישתרו להם עפולים, ואותם מיני חלאים הם מדוי מצרים הרעים והיא היד הגדולה אשר עשה ד' במצרים שראו ישראל וייראו כאמרו אשר יגרת מפניהם, אמנם פרטי המכות שהזכירה התורה לא היה בהם שום חולי זולתי השחין, והנה התורה הזכירה שחין מצרים, והזכירה ג"כ מדוי מצרים (רע"ס). וכבר מצאנו לשון המם גם על הכליון והשחתה אכלני הממני (ירמיהו נ״א:ל״ד) דתרגומו שצני, וכן (אסתר ט׳:כ״ד) להמם ולאבדם, והכפולים עם נחי ע"ו משתוים, וכבר הגדילו רבותינו ענשי מצרים שעל הים הרבה יותר ממה שהיה להם במצרים כאמרם באגדה במצרים לקו וכו' ועל הים לקו וכו':

ויבט כו'. שכל השקפה שבמקרא לרעה חוץ מהשקיפה ממעון קדשך, שגדל כח מתנת עניים וכו':

פנה אליהם להשחיתם. דכל השקפה שבמקרא לרעה חוץ ממתנות עניים כדלעיל בפסוק (בראשית יח, טז) "וישקיפו על פני סדום" (כ"ה ברא"ם):

וישקף ה׳ אל מחנה מצרים. בוא וראה גבורתו של בוראנו, בדבר אחד מוחץ ורופא, בהשקפה מברך את ישראל, שנאמר השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך (דברים כו טו), ובהשקפה המם את מצרים, שנאמר וישקף ה׳ אל מחנה מצרים. כתיב איכה יעיב (איכה ב א), וכתיב מי אלה כעב תעופינה (ישעיה ס ח). כתיב ופלטו פליטיהם והיו אל ההרים כיוני הגאיות (יחזקאל ז טז), וכתיב וכיונים אל ארובותיהם (ישעיה ס ח), הא למדת בדבר שמכה בה מרפא, ברוך הוא וברוך שמו.

באשמרת הבקר סמוך ליום בשעה שבני אדם משמרים ומצפים את הבקר.

ולכאורה יהיה קשה כאן: לרעה - למצרים, אבל טובה היא לישראל, ומהו הקובע? (פ' בשלח תש"ס) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: כאן ההשקפה היא "אל מחנה מצרים" וזהו הקובע.

בעמוד אש וענן. עַמּוּד עָנָן יוֹרֵד וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ כְּטִיט וְעַמּוּד אֵשׁ מַרְתִּיחוֹ, וְטַלְפֵי סוּסֵיהֶם מִשְׁתַּמְּטוֹת (מכילתא):

בעמוד אש וענן. בין שני העמודים:

ויהם ב' במס' דין ואידך ויהם ה' את סיסרא לומר כמו שבכאן היה עמוד הענן יורד ומלחלח את הקרקע ועושהו טיט ועמוד האש מרתיחו והיו טלפי סוסיהן משתמטות כך היה בסיסרא וכמו ששם גרפם נחל קישון כך בכאן פלטן הים ליבשה:

ויהם את מחנה מצרים: שרש המם מורה לפעמים השחתה והשמדה, כמו להמם מקרב המחנה (דברים ב' ט"ו), אכלני הממני (ירמיה נ"א ל"ד), להמם ולאבדם (אסתר ט' כ"ד), ולפעמים פזור, אמנם פזור שאחר מפלה והשחתה, כמו והמתי את כל העם אשר תשא בהם, ונתתי את כל אויביך אליך עורף (שמות כ"ג כ"ז), וישלח חציו ויפיצם וברקים רב ויהמם (תהלים י"ח ט"ו); אף כאן עמוד האש והענן, כלומר הרעמים והברקים והחצים הרגו והשחיתו ופיזרו מחנה מצרים, וזה מתיישב יותר לשטת יאסט שהיתה סערה גדולה, אלא ששקטה בשעה שעברו ישראל וחזרה לאחרי עברם, והשחיתה במצרים, והיה זה למען ידעו מצרים קודם מותם כי ה' נלחם בהם בעבור ישראל (כמו שאמר למעלה י"ח) מה שלא היה אם פתאום היו טובעים בים.

ועמוד אש מרתיחו כו'. שבין בקיעת המים הנזקפין היתה ארץ יבשה, שהרי ישראל עברו הים ביבשה, א"כ הענן מלחלח הארץ שבתוך הים שיעשה כטיט אחר שעברו ישראל, ואח"כ בא עמוד האש והרתיח אותו:

עמוד הענן יורד ועושה אותו כטיט וכו'. ואין להקשות בלא עמוד הענן הרי היו שם מים בים, ולמה היה צריך לעמוד הענן לעשות כמו טיט, דודאי צריך לעמוד הענן, דאף על גב שהיו שם מים – לא היו מוכנים להיות נעשים לטיט, כי מי הים זכים הם וצלולים, ודבר שהוא צלול כאשר יתערב בו טיט אינו עומד ביחד, אבל יחזור לצלילותו מיד, אבל דבר שהוא עב וגס כמו עמוד הענן, כאשר יתערב שם עפר ודבר גס – נעשה עב כמו טיט:

בעמוד אש וענן. הענן היה יורד ועושה טיט, והאש מרתיחו וטלפי סוסיו משתמטות.

בעמוד אש וענן בשעה שעמוד האש מסתלק ועמוד הענן בא, באותו זמן נתערבו יחד זה בזה לפני מחנה מצרים, ומצרים לא הורגלו לראות עמוד אש רק עמוד הענן וחשך בלילה וכשראו כן נתהממו בקול גדול שהיו צועקים להשיב את המרכבות אבל ישראל לא היו צריכים לא לעמוד הענן ולא לעמוד האש ואין להם לנטות ימין ושמאל כי המים להם חומה מימינם ומשמאלם.

ואולי אין רש"י מזכיר את כללו כאן בשל אמביוולנטיות זו. (פ' בשלח תשס"ה) וראה מש"כ למעלה (בראשית יח, טז).

ויהם. לְשׁוֹן מְהוּמָה, אשדורד"ישון בְּלַעַז, עִרְבְּבָם, נָטַל סִגְנִיּוֹת שֶׁלָּהֶם. וְשָׁנִינוּ בְּפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ מְהוּמָה הַרְעָמַת קוֹל הוּא, וְזֶה אָב לְכֻלָּן "וַיַּרְעֵם ה' בְּקוֹל גָּדוֹל וְגוֹ' עַל פְּלִשְׁתִּים וַיְהֻמֵּם" (שמואל א ז'):

ויהם. יתכן שבעבור זה אמר המשורר קול רעמך בגלגל. וככה וברקים רב ויהם ובמקום אחר ויהמם:

נטל סגניות שלהם. פי' שכל שלהם, לשון סגנון אחד עולה וכו':

ויהם את מחנה מצרים. הממם וערבבם, נטל סוגניות שלהם ולא היו יודעין מה הן עושין.

רש"י ד"ה בעמוד אש וענן, עמוד ענן יורד ועושה אותו כטיט וכו'. ולא ברור לי, על מה מוסב "אותו". ואולי הכוונה לים, כלומר עמוד הענן עושה את הים לטיט, שהרי לפי האמור בפסוק כב הים צריך הרטבה כדי להיהפך לטיט? (פ' בשלח תשנ"ח) וראה "משכיל לדוד" שעמוד הענן עשה את קרקע הים כטיט. בזמן שעברו ישראל ביבשה בתוך הים היה הקרקע יבש, ואחר כך כשבאו המצרים לשם, הוצרך הענן להרטיב את הקרקע ולהפכו לטיט.

רש"י ד"ה ויהם, ...ערבבם, נטל סגניות שלהם וכו'. וביאור המלה סגניות אצל ר' שמואל פ. גלברד ב"לפשוטו של רש"י" הוא: לשון נס ודגל. כלומר נפלה מהומה במחנה מצרים, בגלל שניטלו הדגלים וסימני המחלקות והיחידות, ואין איש יודע לאן הוא שייך. וראה "שפתי חכמים" (אות ר) - פירוש, שֵׂכל שלהם, לשון סגנון אחד עולה וכו'. (פ' בשלח תשמ"ט)

3090 / (שמות יד,ג) / נבכים
שירי"ץ / serez / לחוצים, דחוסים

כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותינו במדבר, ולקמן אמרו מי יתן מותנו ביד ה' בשבתינו על סיר הבשר וכו' הנה אחכז"ל פ"ה דב"ב חרב קשה מדבר ורעב קשה מחרב, ושבי כולהו איתנהו ביה ושם ביארנו דהיינו אחר שנתקדשו ישראל ונבדלו מן העמים אז שבי קשה מן הכל מפני ביטול התורה והמצות אבל קודם לכן שבי יפה מן הכל ע"כ אמרו בתחילה טוב עבוד את מצרים ממותינו במדבר (כי אז שבי קיל ממיתה) אך אח"כ נתקדשו במרה בחק ומשפט ומן אז לא טוב הי' להם עבוד את מצרים כי אז שבי קשה מכולן, אך בר"ה בטלה עבודה מאבותינו בארץ מצרים (ר"ה דף י' ע"ב) ואז ישבו על סיר הבשר ואז טוב מותם ביד ה' ממיתת רעב במדבר לכן אמרו ברפידים להמית כל הקהל ברעב:

ויסר את אפן מרכבתיו. מִכֹּחַ הָאֵשׁ נִשְׂרְפוּ הַגַּלְגַּלִּים, וְהַמֶּרְכָּבוֹת נִגְרָרוֹת, וְהַיּוֹשְׁבִים בָּהֶם נָעִים וְאֵבָרֵיהֶן מִתְפָּרְקִין (מכילתא):

ויסר. מהבנין הכבד הנוסף. והיה לו להיותו ויסר בפתח קטן תחת סמ"ך. וכבר הזכרתי דקדוקו.

ויסר את אופן. בעמוד האש:

וינהגהו בכבדות על שאמר תכבד העבודה:

ויסר את אופן מרכבותיו - כשראו מצרים שנתהממו היו טורחים את אופני העגלות להטותם אחריהם, כדי לנוס ולברוח אחור ולא יכלו אלא היו מנהגים ומטים אותם לפנות לאחור ובכבדות ובקושי גדול, כי היו העגלות והרכב מריבות זו לפני זו. ולמה היו עושים כך? לפי שאמרו מצרים: אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם - עתה בנו, במצרים.

וינהגהו בכבדות. לא יכלו להלוך אחרי ישראל כאשר הלכו עד כה: