Commento su Isaia 61:12

יען משח. אין משיחה זו אלא ל' שררה וגדולה:

רוח ה' עלי, אשר אני אומר קומי אורי, אני אומר ברוח ה' החופף עלי לבשר הישועה העתידה, יען משח ה' אותי, ר"ל כי יש שתי כתות א. ענוים הבלתי מתרעמים כלל רק מצפים לישועה ולהם א"צ שליחות מיוחד להוכיחם, רק ה' משח אותי משיחה של גדולה שאני אהיה המבשר ב. יש נשברי לב הבלתי חוכים לישועה העתידה, רק לבם נשבר ונדכה על ההוה ומשתוממים על הצרות, להם שלחני בשליחות מיוחד לחבש שבר לבם להוכיח אותם בל יתיאשו כי יש תקוה:

רוח וכו׳. רוח נבואה מה׳ היתה עלי ר״ל כל התנחומין שאני אומר לא מלבי המה כי אם בדבר ה׳:

יען. בעבור:

פקח קוח. שתי מלות וענינם מלה אחת. רד"ק:

רוח ה' עלי. אלה הם דברי הנביא על עצמו רוצה לומר כי הבשורות הטובות שאמר ושעתיד לומר רוח הנבואה מאת ה' היא ששרתה עליו ושלחו האל לבשר בהם ישראל העתידים להיות בגלות זמן ארוך וימצאו אלה הנחמות כתובות ולא יתיאשו מן הגאולה, כי מפי ה' הם אלה הנחמות ששלחני לאומרם ולכתבם לבשר בהם בני הגלות שהם ענוים ונשברי לב כי סובלים הגלות לשם ה', ואלו רצו להפרד מיחודו ומתורתו היו כאחד מהעמים אשר הם ברשותם, וטעם משח, רבה וגדל ומנה אותי להיות שליח באלה הנחמות, וכן ומשחת את חזאל, תמשח לנביא תחתיך, אל תגעו במשיחי, ולפי שמנוי המלכים הוא על ידי משיחה נאמר למנוי אחר לשון משיחה, ואף על פי שאין שם משיחה, ופירוש יען בעבור, כי אפשר שתשרה עליו רוח נבואה ולא ימנה אותו להיות שליח לבשר בנבואה ההיא אחרים, לפיכך אמר רוח ה' עלי יען משח אותי, כלומר מה שאני אומר ברוח נבואה שהיתה עלי בעבור כי האל מנה אותי לזה להיות שליח לבשר ענוים לחבש לנשברי לב:

כי כארץ תוציא צמחה וכו' אפשר במשז"ל דגאולת ישראל תצמיח מעט מעט כי היושב בחשך כמה ימים ואין נוגה לו אם פתע פתאום יבא לו אור גדול יכהו עיניו וצריך שיבא לו האור במדרגה וז"ש כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח כי מעט מעט הוא גדל הירק והנטיעה כן ה' יצמיח צדקה ותהלה בגאולה מעט מעט שלא יהיו נזוקים:

רוח וגו'. אלה דברי הנביא, והם נבואה כמו ויאצל מן הרוח (במדבר י"א כ"ה):

לבשר ענוים. אפשר כי יען הענוה גדולה מכלם רמז דיומשך שפע מחכמה ובינה כי הענוים שם י"ה עזרם ומגינם להם חומה מימינם כמ"ש רבינו האר"י ז"ל ובזה פירשתי בעניותי מ"ש בתרגום יונתן וכד חמא משה ענותנותיה קרא שמיה יהושע ושם י"ה רומז לחכמה ובינה וזה רמז לבשר לב רמז ל"ב נתיבות חכמה שר עם הכולל גימטריא אשר רמז לבינה:

רוח ה' אלקים עלי וכו' עד שוש אשיש בה'. מפני שהנביא ייעד למעלה על הגאולה ייעודים ורמז להם לישראל שתהיה לעתים רחוקים ולזמן ארוך מאד באומרו אני השם בעתה אחישנה לכן סמך אליו רוח ה' אלקים עלי יען משח ה' אותי וגומר כאומר אף על פי שגאולה זו זמנה ארוך לא תתיאשו ממנ' ולא תכזיבו דברי כי אינ' דברי אנוש אבל הם דברי ה' הנכבד שרוח נבואה היה עלי בבשורות הישועה ועניניה ומשח ה' אותי כלומר יחדני יותר מכל הנביאים לבשר ענוים שהם ישראל לחבוש לנשברי לב רוצה לומר לחבוש מכות וצרות הגלות לאותם שהם בו נשברי לב, כי עם היות שהלב אינו מקבל פירוק חבור ולא שבירה הנה המשיל צרות גלות ישראל לשבירת הלב לפי שאין לה תרופה בדרך טבע כ"א בדרך נס אלקי וכמאמר המשורר הרופא לשבורי לב (תהלים קמז, ג), וביאר מהו שבירת הלב ואמר שהוא הגלות ולכן תהיה תרופתו לקרא דרור לשבויים שהם ישראל ולאסורים בכור עוני יקרא פקח קוח רוצה לומר פתיחת המאסר כי הגלות והשעבוד הוא מלקוח ולכן פתיחתו וביטולו יקרא פקח קוח.

לקרוא לשבויים דרור. כלומר לבשר להם בשורת הגאולה:

לקרא, אומר כי ה' שלחו לבשר שלשה ענינים (ענין א') הגאולה העתידה, שיגאלו מיד העכו"ם, והנה יש שהם רק שבויים בשבי ויבשר כי יקרא לשבוים דרור, ויש שהם אסורים בזיקים, יבשר כי גם לאסורים יקרא פקח קוח להתיר אסוריהם:

יען. בעבור כי ה׳ משח אותי לבשר את הענוים ושלחני לעשות תחבושת לנשברי לב ר״ל לנבאות נחמה להמצטערים על איחור הגאולה:

משח. ענין גדולה וכן למשיחו לכורש (לעיל מה) לחבוש. ענין כריכת המטלית על השבר כמו ולנשברת לא חבשתם (יחזקאל ל״ד:ד׳):

פקח קוח. שתי מלות וענינם מלה אחת, ופירוש פתוח המאסר, ויש לפרשו כענין שתי מלות ושיקראו לאסירים פקח, רוצה לומר שיפתחו ממאסרם, וכן יקראו להם קוח, שרשו לקח, ר"ל שילקחו מהגלות, ואאז"ל פירש כי שם המאסר קוח לפי שהם נלקחים ונכלאים בו, כאלו אמר פתחו בית המאסר ויצאו האסירים, ויונתן תרגם ולדאסירים אתגלו לנהור:

יען משח יי אותי. כי הנביאי' יקראו משיחי', וכמוהו אל תגעו במשיחי (תהלים ק"ה ט"ו), והם האבות ויאמר רבי משה הכהן, כי תשובת יען משח יי אותי, שוש אשיש ביי [לקמן פסוק י'], ואין צורך, כי יען טעמו השם משחני בעבור שאבשר ענוי':

פקח קוח. פקח את מלקוחם ושבים והתירם:

לקרוא. לנבואת על שבויי ישראל שיצאו לחפשי:

דרור. חפשי וחירות כמו וקראתם דרור (ויקרא כה):

פקח קוח. מל' אחת ועי"ן ולמ"ד הם כפולי', כמו סחרחר (תהלים ל"ח י"א) או ירקרק (ויקרא י"ג מ"ט) אדמדם [שם] והוא שם:

ולאסורים. לנבאות על האסורים בגולה שיפתח מאסרם וילקחו מן הגלות:

פקח. ענין פתיחה כמו פקוח אזנים (לעיל מח):

קוח. מלשון לקיחה:

שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה. פי' דאי' שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים וכו' היינו שמחים וכו' ונר' לפרש מפני דאם נעשה נס נפלא לעו"ג הם משמחין במשתה היין לקבל אלפא חמרא שתי ומראה גבורתו למסוך בין רעל לבו ומתענג בתענוגי עולם בהוללות וסכלות ואל אלהא די עביד ליה ניסין בתדירא שוכח וזהו שמחת הרשעים ואולם אם נעשו ניסים לישראל משבחין בקול רנה ותודה למי שעשה לנו כל הניסים והנפלאות ונוהגין תהלה לאל ית' אשר הרענו והטענו והצילנו להראות גבורתו לשפלים וזהו שמחה של מצוה וזהו מאמר המשורר בשוב ה' את שיבת ציון אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה דהיינו בשמחת הנפש ולא לרוות הגשם על ככה. אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשית עם אלה הכוונה ראוים הם לעשות להם ניסים ולהגדיל אותן דאלו הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחין כהנ"ל. וזהו שאמר הנביא שוש אשיש בה' הכוונה שאשמח בה' ולא בהוללות תגל נפשי באלהי ולא בסכלות וא"ש. באופן אחר נראה מפני דמלת אשיש הוא מהבנין הכבד הנוסף ממדבר בעדו ומורה על חוזק הפעולה שאשמח אחרים. והענין הוא דישר' משמחין או"ה והיינו הגרים אשר יבאו לשם ה' ויתנו לו כתר מלוכה להם ישמחו ישראל. ואולם מן הדין אין חלק להם בשמחה במעונו כי לא טרחו כלל לסעודה. ואולם ברחמים ישמחו אותן וז"ש שוש אשיש בה' דהיינו בשם של ד' כי הוא מורה על רחמים ואולם נפשי תגל באלהי שהוא מדת הדין דאל קשה ואעפ"כ נפשי תגל כי לי ראו לשמחה כנ"ל וא"ש. כי הלבישני בגדי ישע דאי' במד' וירח את ריח בגדיו א"ת בגדיו אלא בוגדיו ותמוה ונר' מפני דעור ובשר הוא לבוש של אדם כמ"ש עור ובשר הלבישני ולבוש הוא לבן כתלג חיור וניתן לצבע דהיינו למזל והצבע צובע בו מינים שונות אדומות שרוקות ולכך נקרא בגד שמקבל פעולה מן המזל כמו בא גד וגד הוא מזל וכמו העורכים לגד שולחן והבגד אשר יהיה בו הנגע יוכל להפך הנגע ולהטהר ויוכל לכבס הנגע בענין אם קבל פעולה מניגה הוא להוט אחר המשגל יוכל לסעוד מזגו בהיתר וכמו אם קיבל פעולה ממאדים יוכל להיות חתן דמים למולות ולא רוצח כי תולדות מאדים מורה על דם וכמו כן אמרו חז"ל כל מה דאסר לן רחמנא שרי לן רחמנא אסר לן בגד כלאים דהיינו מינו והופכו הרי לך סדין בציצית דהיינו ע"י מצוה יוכל להלביש הבגדים ולהסיר הכתמים ובכל עת יהיו לבנים ואם מתקן עצמו במה שמותר לו נקראין בגדיו בגדי ישע ואם לאו הם בוגדיו כי מסיתי' אותו לפנות אחר הוללות ואולם מאין באו אלו הבגדים לגרמיים השמים מאיכות חטא אדה"ר דנתלכלך בגדי הקודש ולבש בגדי חול ויצא מחוץ לגן. וישכב בצל עץ הדעת טוב ורע וזאת הסיבה גרמה לפשוט בגדי קודש וכן איתא קודם החטא היה נקרא כתנות אור ואחר חטא הי' כתנות עור והענין הוא דקודם החטא הי' בגן בבגדים נאים ולא שלטה בו כלל מקרים מן המזל ואלף מורה על אחדות האל ית'. ואחר החטא נמסר לעין שרים והיה כתנות עיר בעין. וכמו כן אמרי' דכתיב יכרסמנה חזיר מיער אם זכה קרינן באל"ף והיינו יאור דכיון דעולין מן המים מיד מתים ואם לא זכה קרינן מיער והוא כמבואר. וזהו ענין המד' אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו דלפעמים בוגדין בו כהנ"ל. וע"ז אמר יצחק ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' הכוונה דיעקב היה שלם במזגו כמו שהיה אדה"ר קודם חטא בגן וז"ש כריח שדה אשר ברכו ה' היינו כחקל תפוחין ר"ל גן עדן. וז"ש כי הלבישני בגדי ישע הכוונה הם הבגדים אשר אדם מקדש עצמו במותר לו. מעיל צדקה יעטני הם סביבותינו חונים והם המצות וע"ז אמר ואחזו גוים בכנף מעילם וילכו אתם וכו' מפני דבבגדי קדש לא יקרב איש זר אבל בכנף מעיל יוכלו להאחז. אבל הם יאחזו במצות ציצית כדאי' בגמ' בכנף מעיל בציצית יאחזו הגוים. ונראה טעם למה נקט הגמ' ציצית דוקא מפני דאי' במד' מי הן העו"ג אשר יעלו להר ציון אותן שלא זנו. ואי' בגמ' מעשה באחד ששכר זונה אחת והציעה לו את המטה וכו' וישב לארץ ושאלה הזונה על מה זה והשיב לה מצוה אחת יש לנו וציצית שמה והם באו וטפחו לו על פניו דמצות ציצית הם גדר לערוה וכו' ולכך יאחזו הגוים ציצית דוקא כהנ"ל. והענין דמצות ציצית מגין על האדם שלא יכשל במשגל דמורה על ככה מפני דזרע האדם מקורו הוא במוח הראש ומשם יורד לחוט השדרה וג' פעמים מתפצל החוט קודם שיצא נמצא וי"ו חוטין והבריח התיכון עם סעיפיו הם ז' חוטין לבנים ולזה תקנו ז' חוטין של ציצית לבנים וא' של תכלת. וזאת המצוה משמר לאדם מן חטא זרע. וכתב הזוהר דמי שרוצה לשמור עצמו בלילה ילבש טלית קטן ונצול. והעד שתאות האדם הוא בחוט הלבן דכתבו התיקונים אם אדם רוצה לשמור עצמו בלילה מטומאת קרי ירדד חתיכה של אבר ויניחנה על השדרה ויצמת גופו ותאותו סר ממנו וא"ש. באופן אחר נראה מפני דשני מיני שמחות יש והיינו בשני אופנים שמחה בלב ושמחה בפה מלא. וההפרש אשר ביניהם הוא כי השמחה שבלב יוכל להתקיים שמחתו. ושמחה בפה היא לעין כל ויוכל לשלוט בו עין הרע אם משמח בפומבי. והשמחה אשר בפומבי היא נקראת גילה וז"ש המשורר עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה היינו הגילה צריך להיות ברעדה שלא ישלוט בו עין הרע כנ"ל וז"ש שוש אשיש בה' זה יוכל להיות ברחמים היינו בכל לב כי זהו שמחה בלב ואינו יוצא לחוץ. ותגל נפשי באלהי הגילה צריך להיות במדה"ד ברעדה וא"ש. באופן אחר נראה ע"פ מ"ד אני ה' בעתה אחישנה זכו אחישנה פירוש אם עושין תשובה. לא זכו בעתה היינו אם אין עושין תשובה אעפ"כ הקב"ה גואל אותנו למענו ולמען שמו הגדול. ואולם גואל אותנו בדין מפני שאין אנו ראוים לכך ולא התעוררנו בתשובה. אבל אם יזכו ישראל לפני המקום יגאלם ברחמים. וז"ש שוש אשיש בה' היינו אם יגאלו ברחמים וזהו באם יעשו תשובה ותגל נפשי באלהי היינו בעתה דאין זכות לישראל ויהיו נגאלין בדין. כי הלבישני בגדי ישע אם נגאלין ברחמים והיינו בזכותן דהמה מלובשין בגדי ישע וכבוד. מעיל צדקה יעטני אם נגאלין בעתה זה יהיה למען דעת צדקות ה' ויהיה עם מעיל צדקה לבד כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה הכוונה דאם יזכו ישראל בתשובה יהיו כחתן יכהן פאר מפני דבגולה נותנין אפר מקלה בראש חתנים כמו לאבילי ציון ופאר ישים להם תחת אפר תחת אשר ציערו את עצמם ואולם אם לא יזכו כי אם בצדקה תכונני יהיה במדריגה ככלה תעדה כליה וק"ל:

שנת רצון. שנת פיוס ורצוי:

לקרא, (ענין הב') שיבשר הגמול והעונש המיועד לצדיקים ולרשעים, לקרא שנת רצון לה', שהוא מדת הרחמים אשר ירצה את עמו לשלם שכרם, וגם יום נקם לאלהינו הוא המדת הדין שינקום בעכו"ם, (הישועה תמשך כל השנה והנקם יהיה ביום אחד כי יפלו בנופלים וכן לקמן ס"ג ד') (ענין הג') שיבשר כי ינחמם ה' גם על העבר על הרע שסבלו והטוב שאבדו, וגם לנחם כל אבלים עתה מבאר כי התנחומים על העבר יהיה בשלשה ענינים:

לקרוא. לבשר שיבא מה׳ שנת רצון לישראל עת נקמה מהאומות:

לקרא שנת רצון. שנת הגאולה שהיא שנת רצון כמו שכתוב וברצוני נחמתיך אבל שנות הגלות היו שנות קצף, כמו שאמר כי בקצפי הכיתיך:

לקרא שנת רצון. היא שנת כל הגאול':

לקרא שנת רצון לה'. אפשר לרמוז דהכונה לקרוא לזווג וליחד כמו שפירש בפ' ויקרא ה"א הרמ"ע ז"ל וידוע כי שנה רמז למ' וז"ש לקרא שנת רצון לזווג וליחד מ' לה' גם רצון גימטריא אל שדי עם הכולל שרומז לחסד ויסוד. ואפשר דמ' נקראת שנה שהוא גימטריא אל שדי ועוד יוד יתר לרמוז לחכמה בסוד אחותי בת אבי וא"ש ההי"ב:

ועוד זכר שמשחו לקרא שנת רצון לה' ויום נקם כי כמו שהיו מכריזים את שנת היובל כן משח ה' את הנביא לקרא ולהכריז שתהיה שנת רצון על עמו ויום נקם לאלקינו על אויביו, והענין שיש לגלות עת מוגבל בו תהיה הגאולה בהכרח לנקום נקמת ה' מצריו ולגאול את עמו ואמר הנביא על עצמו לשון משיחה לפי שהוא אות על היחוד כמו שאמר ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשח לנביא תחתיך (מלכים א' יט, טז), והוא גם כן מענין הגדולה וכמו שזכרתי למעלה, ואמר שהיה התכלית בכל ההודעה והבשורה הזאת לנחם כל אבלים שהם בני ירושלם המתאבלים עליה, ולא לבד לנחמם בדברים אבל בפועל והוא אומרו (ג) לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר, והנה בכתוב הזה יראה שחסר ענין השימה כי הוא אמר בנתינה לתת להם פאר תחת אפר וכן אמר שמן ששון תחת אבל מעטה תהלה תחת רוח כהה אבל לשום לאבלי ציון לא זכר מה ישים ואפשר לפרש שהוא כולל לכל הדברים שזכר אחר כך שישים לאבלי ציון ויתן להם פאר תחת אפר שמן ששון תחת אבל וגומר, ואולי שמפני שאמר לנחם כל אבלים לכן על הנחמה ההיא אמר לשום לאבלי ציון שישים להם תנחומין, וכן יתן להם פאר תחת האפר שהיו מעלין על ראשיהם בגלות וכן שמן ששון תחת האבל שהיה להם וכן מעטה תהלה במעלה הרמה שיקנו תחת הרוח כהה שהיה להם בגלותם כי כל אלה הם משלים יפים, וכפל הענין במלות שונות עד שמפני עוצם מעלתם יקרא להם אילי הצדק כפי צדקתם מטע ה' להתפאר כפי דבקותם בו.

לנחם. נקמת האומות יהיה לתנחומין לאבלי ציון על הצער שסבלו:

ויום נקם. הוא יום גוג ומגוג שינקם ה' בהם ובזה ינחם האל כל אבלים, ואחר כך פירש מי הם האבלים ואמר לאבלי ציון:

לנחם כל אבלי'. והנה פרש אחר כן כי הם אבלי ציון:

כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח כן ה' יצמיח צדקה וכו' פי' דמפרש טעם למה ארך עלינו הגלות ובכל יום הולכים ודלים מפני דההעדר הוא קודם לכל נברא כמו והארץ היתה תוהו ובוהו ויאמר יהי אור ויהי אור דההעדר היה קודם וכן בזרע הארץ כי אין זרע הארץ צומח עד שהעלה רקבון ועולה באשה תחילה ואח"כ צומח צמח האוכל. כן הוא ענין גלותינו קודם ביאת הגואל יתערון כל מלכי אדמה ויגזרו גזירות על ישראל ויהיה עת צרה ליעקב ובחשן ואפילה יבא הגואל והיינו אם לא יזכו ישראל וז"ש כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח כן ה' יצמיח צדקה ובצדקה לבד. ותהלה נגד כל הגוים פי' נגד הגוים יהיה תהלה כי הם לא ידעו שישראל לא זכו ולנגדם יהיה תהלה וק"ל:

אילי הצדק. לשון אילנות כמו (לעיל ב) מאילים אשר חמדתם ומטע ה' יורה עליו:

לשום לאבלי ציון, להשיב להם תחת האבל ג' דברים, כי האבל יתגנה ויתבזה מצד ג' ענינים א. מצד מקומו אשר הוא יושב על האפר ומעולל בעפר קרנו, ואתן להם פאר תחת אפר ב. מצד בחירתו מצד הענינים שיתנהג בם לצורך האבילות שלא ירחץ ולא יסוך בשמן, הנה אתן להם שמן ששון תחת אבל, תחת שמצד האבל לא סכו בשמן יסוכו עתה בשמן ששון, שמן הטוב שסכים בו לסימן ששון ומשתה ויום טוב ג. מצד הרוח הפנימי שלבו דואג ורוחו כהה אורו ושפל בקרבו, אתן להם תחת רוח כהה מעטה תהלה שיתהללו בעצמם מרוב התנשאות הרוח עד שיהללו עצמם בשער בת רבים, וקרא להם היו רגילים לנטוע אילנות כמו אלה ואלון שיהיו מיוחדים על רושמים מונחים, כמו אילני החפשית, וכדומה, ויש אילנות שנוטעים להיות רושם ואות אל הצדק שיעשו צדק בין אדם לחברו והיו מתקבצים סביב האלים האלה לאות לפעול צדק, הנה יקראו את ישראל, שהם אילי הצדק אשר נטע ה' להתפאר שישלחו פארות ובדים למרחוק שמישראל יתפאר ויסתעף הצדק לעשות בדים וסעיפים:

לשום וכו׳. לשום דבר לאבלי ציון וחוזר ומפרש מהו ואמר לתת להם פאר במקום האפר שהיו מתפלשין בו בזמן האבל:

מעטה. ענין עטיפה כמו כבגד יעטה (תהלים קט):

שמן ששון, גדר שם ששון בארתי (למעלה לה א') ולכן הוא נגד אבל, וכן לקמן (סו י), רוח כהה, הוא מחשך אור הפנימי ושמחת הנפש, והפוכו תהלה שכולל גם מושג ההארה, הלל בן שחר איל הצדק, אילנות, כמו כי יבושו מאלים, ועז''א מטע ה'. להתפאר מענין פארות כמו למעלה (ם' כא) :

לאבלי ציון. לית דחש ליה למאן דכתב לאבילי ביו"ד בתר בי"ת:

לשום, פאר תחת אפר. כי מנהג האבל לשום אפר בראשו:

לשום לאבלי ציון. הוא שפרש פאר תחת אפר שמן ששון תחת אבל, כי האבל לא יסוך שמן, והתקועית לעדה (שמואל ב' י"ד ב'):

שמן ששון. כי לפעמים מושחים בשמן לרפאות המכה לכן אמר שמן ששון העשוי להתענג:

תהלה. מל׳ הלול ושבח:

שמן ששון. וכן שמן ששון מחבריך, וזה גלה על חברו פאר תחת אפר:

רוח כהה. שם התאר מגזרת כהה הנגע (ויקרא י"ג ו'), יש אומרים כטעם חשך, והנכון בעיני שהוא הפך פשה:

מעטה תהלה. עטיפת שבח והלול במקום רוח כהה וחשיכה:

כהה. ענין עכירות וחושך כמו כהה הנגע (ויקרא יג):

מעטה תהלה. הוא משל, כי אין מעטה תהלה הפך רוח כהה אם לא יהיה דרך משל, כי מצאנו גם כן מעטה ולבישה ברוח, כמו ורוח לבשה את עמשי, שמן ששון תחת אבל, כי האבל אינו סך שמן, כמו שאמר בדבר התקועית:

אילי הצדק. מגזרת אילנים, כמו מאילים אשר חמדתם (ישעיהו א' כ"ט), והעד מטע השם:

וקורא להם. כי אם יקרא אותם אילי הצדק כי יהיו גדולים כמעשה הצדק:

אילי. שם אילן גדול ויפה כמו מאילים אשר חמדתם (לעיל ב):

כהה. תאר לנקבה, וכן והיא כהה, פי' רוח קצרה וחלושה, וכן וכהתה כל רוח כי רוח ישראל קצרה בגלות:

מטע ה׳. אשר ה׳ נטע אותם להתפאר בהם:

מטע. מלשון נטיעה:

אילי הצדק. כמו אלני, כמו שאמר מטע ה', כמו כי יבשו מאלים:

להתפאר. כבר פירשנוהו:

ובנו, האלים האלה יבנו חרבות עולם, כאילו מן העצים והפארות של אילי הצדק יבנו חרבות עולם וגם שממות ראשונים (השוממים בהחלט שהיא יותר מחורבה) יקוממו, האלים יקוממו אותם, ולא שיתקנו החורבה בתיקון לבד כבית ישן שמתקנים אותו, רק וחדשו ערי חרב יחדשו אותם בבנינים חדשים עד שלא יוכר שהיו חרבות מעולם, גם יחדשו השממות שנעשו בכל דור, (הנמשל שיבנו חורבות האמונות ושוממות הדעות, עד שהאמונות הכוזבות, בין אשר השתרשו מימי קדם, בין אשר נתחדשו בהמשך הזמן יתוקנו ע"י אילי צדק האלה ע"י נטיעות ה' אשר ילמדו דרכיו אורחותיו חקיו ותורותיו ומשפטיו:

ובנו חרבות עולם. יבנו הערים החרבות מימות עולם ר״ל מזמן רב:

חורב. מל׳ חורבן:

חרבות, שממות. יש חורבה שאינה שוממה, כמו עיר שחרבו חומותיה ונמצאו דיורים בתוכה, ושדי תבואה בתוכה, שע''כ אמר לחורבות השוממות (יחז' לו ד') ונושבו הערים והחרבות תבנינה (שם י') ועיין למעלה (מט יט) :

ובנו חרבות עולם. בזה אין בו ממך אלא באותו של מעלה בפרשת קרא בגרון ובנו ממך חרבות עולם, וכן מתחלף בשאר המלות, ופי' ובנו ישראל אילי הצדק שזכר חרבות עולם שהיו חרבות מזמן רב:

ובנו חרבות עולם. קדמוניות:

עוד זכר שמשחו השם להודיע ולבשר שבגאולתם יבנו חרבות עולם רוצה לומר ערי ישראל שהיו חרבות מקדם וארצות שהיו שוממות מדורות ראשונים הם יקוממו אותם ויחדשו ערי חורב רוצה לומר ערים שהיו חרבות והיו שוממו' מדור ודור יחדשו אותם וכל ההרדפות האלה הם ליפוי המליצה.

שוממות ראשונים. הערים השוממות מימים ראשונים יקומו וכפל הדבר במ״ש:

שממות ראשונים. שהיו שוממות מדורות הראשונים הם יקוממו אותם:

שוממות ראשונים. דורים שעברו:

וחדשו. יבנו מחדש הערים החרבות והשוממות מדור ראשון וכפל הדבר פעמים רבות לחוזק רב:

וחדשו ערי חרב. אותן הערים שהיו חרבות יחדשו אותם, והפסוק כפול במלות שונות:

אכריכם. מנהיגי המחרישה:

ועמדו זרים. הכשדים הזרים יעמדו וירעו צאנכם ובני נכר יעבדו אתכם בחרישת השדה ועבודת הכרם:

זרים. עכו״ם:

זרים, ובני נכר. עי' הבדלם למעלה (כח כא) :

ועמדו זרים. ועמדו מעצמם יקומו ממקומם ויבאו לעבוד אתכם ורעו צאנכם:

ועמדו זרים, הזר יקרא גם הבן עיר אם הוא מעם או משפחה אחרת, והנכרי הוא מארץ רחוקה, הזרים ירעו הצאן כי לא יעזבו הצאן על יד בן נכר, ובני נכר יהיו אכרים וכורמים עובדי האדמה:

ועמדו. לפניכם. זרים. כעבדים:

וזכר שגם כן משח אותו ה' לבשר הכנעת האומות לישראל עד שיעמדו זרים ורעו צאנם ונכרים יהיו עובדים שדותיהם וכרמיהם כדי שבני ישראל לא יתעסקו בדבר מהעבודות הגסות רק לעבוד את ה' הנכבד בתורתם ותפלתם ועל זה אמר (ו) ואתם כהני השם תקראו כלומר אבל אתם לא תהיו רועי צאן ולא עובדי אדמה כי אם עובדי גבוה כהני השם ומשרתי אל עליון, וכן יהיה שמכם, וכדי שתהיו פנויים לעבודת השם יתב' לכן חיל גוים תאכלו ובכבודם תתימרו שפירושו תתגדלו ותתרוממו, (ז) ואמנם אומרו תחת בשתכם משנה וגומר אפשר לפרשו במקום שהייתם בגלות בבושת ובחרפה יהיה לכם משנה כבוד ונחלה ושמחה, ויהיה הכתוב קצתו לנכח תחת בשתכם וקצתו לשון נסתר ירונו חלקם תהיה להם וכולו על ישראל. ויותר נכון לפרש תחת בשתכם בגלות משנה מהבושה והכלימה והאומות ירונו חלקם ושמחים בכלימת ישראל לכן אותם האומות בארצם משנה וכפל מאותו בושת וכלימה יירשו ולישראל יהיה בהפך ששמחת עולם תהיה להם כי כמו שהאומו' היו מרננים בבושת ישראל וכלמתם כן ישראל שמחת עולם תהיה להם כאשר יירשו האומות בארצם משנה וכפל מהכלימה והבושה אשר קבלו ישראל בידיהם, (ח) והנה יהיה זה לפי שאני ה' אוהב משפט ומודד מדה כנגד מדה ושונא גזל בעולה, ופירשו המפרשים שאפילו בעולה הנקרבת על גבי המזבח הקדוש ברוך הוא שונא הגזל וכמו שאמר והבאתם גזול (מלאכי א, יד) וכל שכן שאהיה אוהב המשפט בין בני אדם, ולי נראה עולה מלשון מעלה שהקדוש ברוך הוא אוהב משפט ושונא הגזל והחמס שעושה אותה אומה מהאומות מתוך מעלתה לנכנעים תחתיה ולכן ונתתי פעולתם של האומו' באמת ואמנם לישראל ברית עולם אכרות להם (ט) באופן שיהיה נודע בגוים זרעם וצאצאיהם שהיו בגלות בתוך העמים הנה עתה אחרי גאולתם כל רואיהם יכירום שהם זרע ברך ה'. והמפרשים פירשו ונודע בגוים זרעם וצאצאיהם בתוך העמים על בני ישראל אחרי הגאולה כשילכו בארצות הגוים לטייל או לסחורה שיהיו נודעים ונכרים שהם זרע ברך ה'. והותרה בזה השאלה הה'.

ורעו. מלשון מרעה:

אכריכם. עובדי שדותיכם:

אכריכם. שם התאר, והם עובדי האדמה:

ובספרי אמרו ואתם כהני ה' תקראו חביבין ישראל כשהוא מכנן אינו מכנן אלא בכהונה שנאמר ואתם כהני ה' תקראו, חביבין כהנים כשהוא מכנן אינו מכנן אלא במלאכי השרת שנאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, וכן דרשו בפסיקתא ונודע בגוים זרעם אל תהי קורא זרעם אלא זרועם שהקדוש ברוך הוא עתיד ליתן להם נצחון על אויביהם ומי עומד עליהם בזרוע הקדוש ברוך הוא שנאמר ה' חננו לך קוינו היה זרועם לבקרים אותם שמשכימין בכל בקר לבקש רחמי' על הישועה ונתאבלו על ציון ודרך דרש הוא.

אכריכם. כן יקראו החורשים בשדה כמו בשו אכרים (ירמיה יד):

וכורמיכם. עובדי כרמיכם:

וכרמיכם. מל׳ כרם:

כהני ה'. נשיאי הקב"ה:

ואתם רצונו שיהיה ערך ישראל נגד עכו"ם, כערך הכהן מזרע אהרן נגד העם כולו, כמו שהכהן לא עסק בעבודת אדמה ומרעה צאן, רק העם השפיקו צרכיו ע"י כ"ד מתנות כהונה, כן ישראל יהיו עובדי ה' והעכו"ם יספיקו צרכיהם ישמרו צאנם ואדמתם, כהני ה' תקראו שם כהן הוא שם היחוס המיוחד לזרע אהרן על שראוים לכהונת עבודת הקדש, ובכ"ז לא נקרא משרת ה' רק כהן העובד ה' לא כהן העוסק בצרכי חול, אומר אתם כהני ה' תקראו, זה יהיה שמכם שם הכבוד, וגם יאמר לכם שאתם משרתי אלהינו עובדים עבודתו וכמו שהכהן היה לו ב' מעלות, א. שנטל תרומות ומעשרות כן חיל גוים תאכלו ב. שהיו מכבדים אותו לפתוח ראשון ולברך ראשון כן בכבודם תתימרו ותתאמרו ותשתבחו כולם יחלקו לכם כבוד:

כהני ה׳. נשיאי המקום:

כהני. ענין שררה וגדולה כמו ובני דוד כהנים היו (ש״ב ח) חיל. עושר:

כהני משרתי. עיין בפנים, וכן תמצא משרת תואר מוגבל אל שם כהן הכהנים המשרתים, (נחמי' י'. יואל א' ט' יג. ב' יז). תתימרו, כמו תתאמרו, את ה' האמרת היום :

ואתם. לא תהיו צריכים לעבוד עבודתכם כי בני נכר יעשו אותם ותהיו פנוים לעבוד את השם, כמו הכהנים שהיו מוכנים ומזומנים לעבודת בית המקדש כן תהיו פנוים מעסקי העולם ותתעסקו בתורת אלהים ובדברי חכמה לדעת את ה':

ואתם. כבר אמרתי כי כל כהן לעולם הוא משרת, והעד משרתי אלהינו, והנה יהיו הגוים כנד ישראל וישראל כנגד בני ארן, על כן חיל גוים כנגד המעשר:

חיל גוים. נכסי פלחי כוכביא:

יאמר לכם. יהיה נאמר עליכם:

תתימרו. ענין גדולה ורוממות כמו את ה׳ האמרת (דברים כז) ובאה היו״ד במקום האל״ף וכן אשר יומרוך למזימה (תהילים קל״ט:כ׳):

חיל גוים תאכלו. וזה מלבד שיעבדו אתכם בארצם יביאו לכם למנחה זהב וכסף וכל טוב מארצם, והחכם ר' אברהם ב"ע פירש והנה יהיו העכו"ם כנגד ישראל וישראל כנגד בני אהרן הכהנים, על כן חיל עכו"ם כנגד המעשר:

יו"ד תתימרו תחת אל"ף מגזרת את יי האמרת (דברים כ"ו י"ז):

תתימרו. אתם תכנסו תחתיהם בכבוד שנטלו עד הנה:

ובכבודם תתימרו. אתם תהיו מרוממים בהכבוד שיש עתה אל האומות כי לכם יבוא:

תתימרו. תתגדלו ותתרוממו בכבודם שהוא ממונם:

תתימרו. היו"ד תחת אל"ף וכן וה' האמירך היום, וי"ת תתפנקון:

תחת בשתכם. שהיה משנה אף הם כלמה ירונו תמיד חלקם כלו' תחת אשר עד הנה תמיד עמי היו רוננים כלמה חלקם יש רנה שהוא אבל כמו (איכה ב׳:י״ט) קומי רוני בלילה וכמו (מ"א כב) ותעבור הרנה דאחאב:

תחת בשתכם, (הבושה היא מעצמו והכלמה היא מאחרים), תחת בשתכם שהיה להם בושה בעצמכם על שאבדתם כל חמדה (תתאמרו) משנה תקבלו כבוד כפול, (ותחת) כלמה מאחרים שנכלמתם על אורך הגלות, ירנו חלקם אלה שהכלימו אותם הם עצמם ירונו שירים ורננות על חלקם של ישראל (כמו שרנו תחלה עליהם שירי חרפה ובוז) יאמרו ברינתם ושיריהם לאמר, לכן, תחת הבושה עתה בארצם משנה יירשו כי יירשו ארץ שלשת עממים נוסף על השבעה שירשו מקודם, ותחת הכלמה על ארך גלותם עתה שמחת עולם תהיה להם, וזה ישקל בפלס נגד אורך הגלות:

תחת. במקום הבושת שהיה לכם יהיה לכם משנה פי שנים מהכבוד:

משנה. כפול כמו וכסף משנה (בראשית מג):

בשתכם, וכלמה. הבדלם מבואר למעלה (ל' ג') ותתימרו שבפסוק הקודם נמשך לפה,

תחת בשתכם. שהייתם בגלות לבשת ולחרפה ותחת אותו הבשת יהיה לכם הפכו והוא הכבוד על פי שנים שהיה לכם בשת יהיה לכם כבוד, ויונתן תרגם חלף דבהתתון ואתכנעתון על חד תרין בטבוון די אמרתי אייתי לכון:

תחת בשתכם משנה. תירשו:

וכלימה. ותחת הכלימה שהיה להם בגלות ירונו וישמחו בחלקם הטוב שאתן להם:

תתימרו, משנה, וכן מלת תחת נמשך גם לכלמה :

וכלימה ירונו חלקם. תחת שזכר עומד במקום שנים, ותחת כלימה שהיה להם בגלות ירונו בחלקם הטוב שאתן להם, וי"ת ויתבהתון עממיא דהוו משתבחין בחולקהון:

וכלמה. ותחת כלמה:

לכן. בעבור הכלימה שהיה להם מן העכו״ם לזה יירשו בארצם ירושה כפולה ומרובה:

לכן בארצם משנה יירשו. ולא יצטרכו לצאת מארצם לסחורה להרויח ממון כי בארצם יירשו מטוב העולם משנה ממה שהיה להם ואותה השמחה תהיה להם לעולם שלא תפסק:

ירנו חלקם. בחלקם:

שמחת עולם. כי לא יגלו עוד מארצם:

והנה פירש מלת משנה שאמר לכן בארצם משנה יירשו:

כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה. לכך אינו מקבל עולות העכו"ם שכולן גזל:

כי אני ה' אהב משפט, ומוכרח שכמו שנמשך הגלות זמן ארוך כן אשמחם בתשועה נצחיית, ואני שנא גזל אף בקרבן עולה כמ"ש והבאתם גזול, ומוכרח שאשיב להם גזילת ארצם עם פירות ושבח, ולכן בארצם משנה יירשו ונתתי פעלתם באמת, יען שאני אוהב משפט, וגם בריתי יהיה לנצח:

אוהב משפט. לכן נכון הדבר שיקבלו ישראל את הטובות האלה:

שנא גזל. יש ספרים שהזי"ן בסגול והמלה מלעיל גָזֵל אבל בספרים הטובים בצירי ומלרע:

כי אני ה' אוהב משפט. נותן טעם למה שאמר שיתן להם משנה, אמר כי אני אוהב משפט, וזה יהיה עול ולא משפט, כי ישראל שהם מבחר הגוים ואשר דבקו בה' כל ימיהם וארכו להם ימי הגלות והרעה אם לא יהיה להם עוד תקוה לא יהיה משפט, ואני ה' אוהב משפט, אוהב שיעשו אותו בני האדם כל שכן שאעשהו אני כי אפי' בעבודתי אני שונא גזל, וזהו בעולה כמו שאמר והבאתם גזול, אם כן על כל פנים כיון שאני אוהב משפט ושונא הפכו שהוא גזל צריך שאגמול להם תחת גלותם ורעתם רב טובה כפליים מה שהיה להם ברעה כי הכל סבלו לשמי, לפיכך ונתתי פעלתם באמת שכר פעלתם שפעלו ועשו לשמי אתן להם באמת וברית עולם שלא יהיה לו הפסק אכרות להם לא כברית אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים שהיה לו הפסק:

כי וגו'. הטעם אשלם להם גמול, כי אני אוהב צדק שונא גזל אפי' בעולה שהיא קרבה לפני, על כן ונתתי פעולתם כמו שכרם, כמו ולא תלין פעולת שכיר (ויקרא י"ט י"ח):

כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה. אפשר לרמוז במה שנשאל הרב משאת משה א"ח סי' ד' במי שגזל אתרוג מגינת חבירו ונטלו ביום א' של חג ושוב בחול המועד פייס לישראל חבירו בעל האתרוג ומחל לו ונתנו לו במתנה או קנאו בדמים. אי למפרע יצא במה שנטלו ביום א' וקרינן ביה משלכם. והרב ז"ל העלה דלמפרע הוי שלו ויצא י"ח. ואני בעניי כתבתי בזה במ"א והן עתה אומר דלדברי הרב משאת משה ז"ל אם אחד גזל כבש מחבירו והקריבו עולה ואח"כ פרע לבעל הכבש דמיו למפרע יצא י"ח עולה. ולהכי אתא קרא כי אני ה' אוהב משפט דהדין הוא דגנב וגזל ואחר זמן פרע לנגזל דהוי למפרע שלו. ומ"מ שונא גזל בעולה דבעת הקריבו את העולה צריך שיהיה שלו וזה רמז אדם כי יקריב מכם בעת ההקרבה יהיה מכם. ועוד אפשר לרמוז דאם בעת שהקריב העולה גמר בלבו לשלם דמיה לנגזל ולפייסו לדעת י"מ שכתב רבינו ירוחם ז"ל דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאני צדיק גמור והרהר תשובה אף אם גנב וגזל כיון שגמר בלבו להחזיר ה"ז צדיק גמור ומקודשת. וה"נ אם בעת ההקרבה הרהר וגמר לשלם להנגזל עלתה לו וז"ש שונא גזל בעולה. אבל זו שגמר בלבו לשלם אינה גזל:

ונתתי פעולתם. של ישראל שתהא באמת או ונתתי פעולתם שפעלו שכר שסבלו גידופי העכו"ם על כבודי באמת:

שונא גזל בעולה. אפי׳ בהבאת העולה אני שונא אם בא מגזל וכמ״ש והבאתם גזול וכו׳ הארצה אותה (מלאכי א):

והנה טעם גזל שלא אגזלם, כי אם לא אתן להם שכר הנם גוזלי שכר:

פעולתס. שכר פעולתם אתן באמת:

וברית עולם. ברית המתקיים לעולם אכרות להם:

ונודע, זרעם יהיו נודעים בגוים לשם ותהלה, ולא לבד זרעם הגדולים כי גם צאצאיהם הקטנים, ולא לבד בגוים עכו"ם הפחותים כי גם בתוך העמים החשובים, יהיו נודעים בשם עד שכל רואיהם יכירום לאמר עליהם שהם הם הזרע אשר ברך ה', כי יהיו מצויינים בהדרת קדש:

ונודע בגוים זרעם. זרע ישראל יהיה ניכר בחשיבות:

וצאצאיהם. מלשון יציאה והם הבנים:

זרעם, צאצאיהם. הבדלם מבואר למעלה (מ''ד ג'), וההבדל בין עמים וגוים למעלה (א' ד') :

ונודע בגוים. כשילכו בארצות הגוים לטייל או לסחורה אף על פי שלא יצטרכו יהיו נודעים ונכרים לרוב הכבוד: והגדולה שיהיה להם וילכו בבגדי חופש וריקמה יאמרו עליהם אלו בני ישראל הם אלו זרע ברך ה' הם, וכאמרם ונודע בגוים זרעם וצאצאיהם בתוך העמים, כי הם הבחורים הם שילכו לתאותם לראות ארצות העכו"ם:

ונודע בגוים. לא יורה זה הכתו' שישראל יהיו עוד מפוזרים, רק יודעו בינות הגוים הבאים לחוג את חג הסכות, ככתוב בספר זכריה (זכריה י"ד ט"ז), והנותנים מס:

ונודע בגוים זרעם וצאצאיהם בתוך העמים כל רואיהם יכירום וכו'. שמעתי מהרב הגדול מהר"י הכהן ז"ל דפירש דהגוים הם ע' אומות וישראל אומה א' וס"ד דהם בטלים דקי"ל בטל בס' לז"א ונודע בגוים זרעם וצאצאיהם בתוך העמים. וכי תימא הרי הם בטלים בס' אומות לז"א כל רואיהם יכירום ודבר הניכר אין לו בטלים כנגדו:

וצאצאיהם. הבנים היוצאים מהם יהיו נודעים בתוך העמים וכפל הדבר במ״ש:

יכירום. מלשון הכרה:

כל רואיהם. כל הרואה אותם יכיר בהם אשר הם זרע המבורך מה׳:

כחתן. אשר ילבש לבושי פאר ככהן גדול:

שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי, השישה היא הפעולות החיצונות שיעשו להוראת השמחה, והגיל היא גילה הלביית על טובה חדשה שלא קוה עליה עד עתה וכן יש הבדל בין ה' ובין אלהי, כי אלהי מורה ההשגחה הפרטיית המיוחדת, אומר אני אשיש בגלוי בה' שהוא בורא כל, ואגיל עוד גילה חדשה בלבבי מצד שיתגלה לי שהוא אלהי המיוחד לי בהשגחתו, ומפרש, כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני, הבגד ילך בו האדם מלמטה והוא תפור כמדתו, והמעיל עשוי לעטות ולהתעטף בו על בגדיו, ואינו תפור למדת האדם, מציין א. שה' ילביש אותי את ישועתו והיא תהיה לי כבגד מלמטה תפור למדתי, שתהיה הישועה פרטית מיוחדת לי לבד, ב. שמלבד הישועה שיושיעני יכירו כל העמים את צדקתי, ויכירו על ידי דת האמת והאמונה האמתיית ועכו"ם ישליכו את עצביהם, ובזה מעיל צדקה יעטני, זה יהיה כמעיל שאעטה אותו על כל הבגדים ועל הישועה, שיראו כולם צדקתי שיתראה אז לעיני כל, וזה יהיה ג"כ כמעיל בשני פנים, א. מצד שיתראה בגלוי לעיני כל, ב. שאינו תפור למדתי כי תכלית התגלות הצדקה יהיה שיכירו כל עכו"ם אמונת ה'. וזה מגביל נגד שוש אשיש בה' מפרש כי הלבישני בגדי ישע, ונגד תגל נפשי באלהי המיוחד לי עפ"י מעשי וצדקתי זה יהיה ע"י שיעטני מעיל צדקה שהכל יראו שהוא אלהי מיוחד לי ע"י צדקתי, ומבאר כחתן, הדלתות מגבילים, כי הלבישני בגדי ישע כחתן יכהן פאר, כי הישועה תהיה הבגד שאקבל מאתו מנחת שי ונדבה, ובזה ידמה כחתן אשר יכהן את הכלה בבגדי פאר שיתן לה מתנה מצדו, ומעיל צדקה יעטני ככלה תעדה כליה, ע"י המעיל צדקה שזה יהיה שלי מצד מעשי וצדקתי, אדמה אנכי ככלה אשר תעדה כליה של עצמה נוסף על העדי והפאר שלו שכהן אותה החתן, כי כן המעיל הזה יהיה שלי עפ"י מעשי:

שוש אשיש. אז יאמר ישראל שוש אשיש בתשועת ה׳ תגל נפשי בעזר אלהי:

שוש אשיש. ענין שמחה:

שוש, אגיל, הבדלם מבואר למעלה (לה א')

מעיל צדקה יעטני. חד מן אלפ"א בית"א מן ב' ב' לא נסבין וא"ו בריש תיבותא ומטעין בהון וסימן נמסר במסרה רבתא:

שוש אשיש בה'. אלה הם דברי ירושלם לדעת המתרגם שתרגם אמרת ירושלם מחדא אחדי במימרא דה', או הם דברי ישראל בשובם מהגלות, וכתב אדוני אבי ז"ל, בה' במדת רחמים:

שוש וגו'. אז יאמר ישראל שוש אשיש:

שוש אשיש בה'. אפשר דהכונה יש לי שמחה על אשר אשיש בה' כי עיקר העבודה הוא לעבוד בשמחה ואני שמח על שמחתי:

שוש אשיש בה' וכו' עד מי זה בא מאדום. אחרי שניבא הנביא על הגאולה העתידה ונקמת האומות ושמשחו הקב"ה ויחדו מבין שאר הנביאים לבשר כ"ז לבני הגולה יותר בשלימות מהם זכר דברי ירושלם והאומה והוא אומרו שוש אשיש בה' תגל נפשי באלקי ר"ל האמנתי אמונה קיימת שיבא עת וזמן שלא אשב בחשך כאשה מתאבלת על מת אבל בהפך שאז שוש אשיש שמחה כפולה בה' המרחם אותי עד שמפני זה תגל נפשי באלקי שהוא מדת הדין, כי תהיה כ"כ שמחת הגאולה עד שישמח לבי במה שעבר עלי מהגלות מפני שבעבורו זכיתי לגאולה והוא אומרו כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני כי בעבור זאת התשועה והגאולה שיעשה ה' עמהם בצדקתו ישמח ויגל ישראל. והרר"י קמחי פי' שאמר שוש אשיש בה' תגל נפשי ב' לשונות של שמחה כנגד מדת הדין ומדת רחמים שזכר, וכאשר זכר מדת רחמים אמר שוש אשיש שכולל הגוף והנפש אך במדת הדין אמר תגל נפשי לפי שהנפש היא עליוני' ומקבלת ייסורין יותר מהגוף ובגלות לא היו להם כי אם טובות נפשיות ובתורה ובמצות בלבד, ולכן אמר על הגלות תגל נפשי באלקי שאותה הגילה לא תיוחס אלא לנפש לבדה, ואמר כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני להגיד שעשה הקב"ה לישראל כמו שיעשה המלך לעבדו האוהב אותו שהאיש אשר המלך חפץ ביקרו ילבישהו מבגדיו וכמ"ש האיש אשר המלך חפץ ביקרו יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך (אסתר ו, ז - ח) וגו' כן הש"י שנאמר בו וילבש צדקה כשרין וכובע ישועה בראשו ילביש לישראל מאותם הבגדים היקרים ע"כ ישמח ויגיל, והוא אומרו כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני כי עם היות שהישע והצדקה היו בערכו ית' כשרין וככובע בהלחמו בגוים ההם הנה בערך ישראל לא יהיו אלא כמו בגדי הכה"ג בעת עבודתו ולכן אמר בגדי ישע מעיל צדקה ולא זכר שרין ולא כובע, ואמר במעיל יעטני לפי שהאדם לובש בגדיו ומתעטף עליהם כמעיל, והנה המשיל ענינו לחתן ולכלה שהם דמויים מתחלפים בבחינות מתחלפות כי כנגד המלביש שהוא הש"י אמר כחתן יכהן פאר וכנגד האומה אמר וככלה תעדה כליה, וכבר ידעת שבמשלי שה"ש המשיל תמיד הקב"ה לחתן וכנסת ישרא' לכלה, וזה הנביא עצמו אמר ג"כ וכמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלקיך (לקמן סב, כה), ויהיה פי' הכ' כמו החתן שמכין את הפאר וכמו הכלה שתעדה כליה ותכשיטיה וכ"ז אמר לבאר ששון הגאולה והותרה בזה השאלה הו'.

וככלה תעדה כליה. תכשיטיה:

כי הלבישני וכו׳. ר״ל סבב אותי בישע ובצדקה כלבוש המסבב את הגוף וכמעיל המעטף את הלובשו:

תגל. מל׳ גילה וששון:

בה'. באלהי, מבואר הבדלם (א' ד') וההבדל בין בגד, ומעיל (למעלה נט יז) :

באלהי. במדת הדין, ועל כן כפל שוש אשיש, ועוד כי כאשר זכר מדת רחמים הגוף והנפש שמחים אך במדת הדין תגל הנפש שהיא עליונית ומקבלת יסורין יותר מהגוף:

יעטני. פועל עבר מגזרת עוטה אור כשלמה (תהלים ק"ד ב'), והם שני בניינים [צ"ל שרשים]:

עוד זכר אחר זה הששון השני שהיה להם מהגלות ע"ד מ"ש למעלה אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני, וע"ז אמר כאן (יא) כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח ר"ל שהיה ישראל בגלותו וגאולתו כמו הארץ אשר תוציא צמחה וכגנה שזרועה תצמיח שהנה יצמיח אותם אחרי ההפסד שיפסד הזרע ראשונה ואח"כ יצמח כן היו ישראל בגלות שראשונה הגיעו לתכלית ההפסד והאבדון ואז ה' אלקים יצמיח צדקה ותהלה נגד כל הגוים, וכמו שגרגיר החטה הנזרעת אחרי הפסדו יצאו ממנו גרגרים רבים יותר יפים וטובים ממנו כן יהיה ענין העם בהקרבותו בימי תשועתו, וכמו שצמיחת הזרעים והצמחים יש לה עת וזמן מוגבל כן ה' אלקים יצמיח צדקה ותהלה נגד כל הגוים בזמנו המוגבל, והסתכל אמרו כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח שאמר תוציא צמחה מעצמה מבלי זריעה וזרועיה תצמיח הם הנזרעים כי לזה קרא' זרועיה שבזה גלה הנביא שהיו לגאולה ב' זמנים כמו שכבר הודעתיך פעמים רבות. הא', זמן האפשרות. והאחר, זמן החיוב. ולכן אמר כנגד זמן החיוב והעת הגזו' כי כארץ תוציא צמחה שהארץ תוציא הצמח מעצמה מבלי זריעה שהוא משל לגאולה שתהיה בעתה מבלי זריעת התשובה והמעשים טובים וזכות הדור, ועל זמן האפשרות אמר וכגנה זרועיה תצמיח שישראל יזרעו התשובה והמע"ט והש"י יצמיח מהם הגאולה.

כחתן. כמו החתן אשר יגדיל פארו וכמו הכלה אשר תתקשט כלי תכשיטים:

ישע. מל׳ תשועה:

בגדי ישע מעיל צדקה. דרך משל, והבגדים הם שילבש אותם האדם והמעיל הוא שיתעטף בו, לפיכך אמר יעטני על מעיל:

כחתן יכהן פאר. הוא פועל יוצא, שהוא מצטרך לפאר נפש כאשר פירשתי במלת ישרתונך (ישעיהו ס' ז'):

ואפשר עוד לפרש הפסוקים האלה בדרך אחר והוא מפני שהנביא יעד לישראל בגאולתם ובדבקות השכינה בהם ואהבת הש"י לעמו יותר מבראשונה לכן אמר שוש אשיש בה' רוצה לומר שישיש וישמח בדבקות האלקי כי הוא העיקר לפי שזו היא שמחה נפשיית וזהו אמרו תגל נפשי באלקי וביאר הכתוב שהשמחה והששון אשר יהיה לישראל בה' תבא כאשר ילביש' בגדי ישע ומעיל צדקה יעטם כי אז בזמן הגאולה והתשועה ישוב ה' לשוש עליהם לטוב בדבקות שכינתו ואז יגילו וישמחו בו. וכבר פירשו הכתוב הזה בפסיקת' רבתי שאמרו שם שוש אשיש בה' כתי' זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו אין אנו יודעים במה לשמוח אם בהיום אם בהב"ה בא שלמה ופירש נגילה ונשמחה בך וכה"א שוש אשיש בה', משל למטרונה שהלך בעלה ובנה וחתנה למדינת הים אמרו לה באו בניך אמרה להם ישמחו כלותי הרי חתניך ישמחו בנותי כיון שאמרו לה הרי בעליך אמרה להם הא חדוה שלימה כך הנביאים אמרו לה לירושלם בניך מרחוק יבאו והיא אומרת ישמח הר ציון בנותיך על צד תאמנה והיא אומרת תגלנה בנות יהודה וכיון שאמרו הנה מלכך יבא לך היא אומרת הא חדוה שלמה שוש אשיש בה'. ע"כ. הנה הסכימו בפירוש שוש אשיש בה' למה שפרשתי באחרונה.

מעיל. שם מלבוש מה:

יכהן פאר. יגדיל פארו בלבושים נאים, כי הכהן שהוא עובד האל הוא ראש העם וגדולם, לפיכך נאמרה הגדולה בלשון כהונה, וכן ובני דוד כהנים היו, ויונתן תרגם כחתנא דמצלח בגנוניה וככהנא רבא דמתקן בלבושוהי:

תעדה כליה. הם הקשורים על גרגרותיה:

יעטני. ענין עטיפה:

כלים. כלי תכשיטיה וקשוריה:

יכהן. ענין גדולה:

תעדה. מלשון עדי וקשוט כמו ועדית עדי (יחזקאל כג):

כי כארץ אשר תוציא צמחה וגו':

כי כארץ, מבאר שנית, כמו שיש הבדל בהוצאת הצמחים, שהארץ הבלתי זרועה תוציא צמחה הגדל בה מעצמה, והגנה הזרוע זרועיה תצמיח, תצמיח את הזרע שזרעו בה, כן ה' אלהים יצמיח צדקה ותהלה כארץ תוציא צמחה מעצמה כן יצמיח ה' צדקה, והוא הישע שלא יהיה ע"י זרע מעשינו רק יגדל מעצמו בחפץ ה' אשר יעשה מצד הצדקה העליונה שגדרה הוא המעשים שיעשה שלא מצד הזכות רק בחסד, וכגנה זרועיה תצמיח כן יצמיח ה' תהלה נגד כל הגוים, כמו שזרע הגנה יתהלל בו הזורע כי זרע וקצר לפי יגיעתו, כן מזה הצד שמעיל צדקה יעטני נתהלל לעיני כל הגוים במעשינו הטובים:

כי כארץ. כמו הארץ מוציאה צמחה אחר שנרקב ונפסד הגרגיר הזרוע וכמו הגנה המצמחת הדברים הנזרעים בה אחר ההפסד כן יצמיח ה׳ לישראל צדקה והלול:

וכגנה. מלשון גן:

צדקה. שאצל ה' הוא אשר יעשה לפי החסד בכח הצדקה העליונה כנ''ל (נט יז) :

כי כארץ. ועוד המשיל ישועת ישראל לארץ שתוציא צמחה, כי היה הגרגיר בארץ נפסד ונשחת ואחר כך יצמח ויתחדש וישוב למה שהיה ויותר טוב ויפה בחדושו, כי ברוב החדש טוב מן הישן ועוד כי מגרגיר אחד יצאו כמה גרגירים, כן ישראל היו ימים רבים בגלות נשחתים ונפסדים וכמעט אבדה תקותם ויצמחו בהגיע עת הגאולה ויפרו וירבו ויוסיפו על מה שהיו במספר ובכבוד ובגדולה יותר ממה שהיו כפלי כפליים, ועוד המשיל אותם לגנה שתצמיח זרועיה זו אחר זו שאין הירקות צומחין כאחד אלא לפי עתי השנה ויתחדשו בה צמחים לפי עתי השנה, כן ישראל תתחדש להם טובה אחר טובה וזה יהיה נגד כל העכו"ם כי כולם ידעו ויכירו בטובתם שהיא גדולה על כל הטובות שבעולם:

כי כארץ [אשר תוציא צמחה וכגנה], אשר זרועיה תצמיח, יצמיח צדקה. הטעם שיגדל הצדק כאילו הוא צמח:

זרועיה. מלשון זרעונים:

זרועיה. שם על כל זרע זרוע תואר ואדוני אבי ז"ל פירש כי מקצת הטובה הם מאת הבורא יתברך והוא משל כארץ תוציא צמחה מעצמה בלא זריעה ומקצתם שישראל זרעו בטובות שעשו והוא משל כגנה זרועיה תצמיח שזורעים אותה ומצמחת כן יצמיח צדקה מאתו ותהלה מזכיות ישראל:

אשר לא תגלה ערותך עליו. שהרי הצרעת זרחה במצחו, שנאמר כי אני ה׳ [אוהב משפט] שונא גזל בעולה (ישעיה סא ח).

הפטרת נצבים
ובזה יובן בס"ד לפרש כפל הפסוק בהפטרה שוש אשיש בה' ר"ל שוש בעו"הז אשיש בעו"הב שאזכה לאותו תענוג הקדוש בעו"הז ובעו"הב:

כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח כן אדני ה' יצמיח צדקה ותהלה וכו'. יובן בס"ד הכוונה לומר שצריך תחלה אתערותא דלתתא ואח"ך אתערותא דלעילא וכמ"ש שובו אלי ואשובה אליכם פתחו לי פתח כחודה של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של היכל והנה זה כדוגמת הארץ אשר תוציא צמחה שתחלה צריך להיות מעשה ידי אדם בחרישה וכיוצא ואז הקב"ה יוציא הצמח ע"י טל ומטר ובלא"ה לא אפשר לזרוע וכן הדבר הזה וזהו כי כארץ תוציא וכו' כן אדוני ה' יצמיח צדקה ותהלה כי צמח הצדקה ותהלה ג"כ יהיה כדוגמה זאת שצריך לו אתערותא דלתתא תחלה: