Commento su Isaia 54:16

הן אנכי בראתי חרש נופח באש פחם ומוציא כלי למעשהו וכו'. עיין הפסוק ופירושו הוא דידוע דיש שני יועצים במין האדם המסיתין אותו ומוליכין אותו בדרך עקלתון. אחד הוא מלאך המשחית הרע והוא ארי אורב במסתרים ומושבו בלב ומקלקל בחיצים עד שישרש אותו מארץ החיים ויהיה כנפל אשת בל חזו שמש ונטמן בחובו. והמסית השני הוא רוע מזג האדם אשר משתוקק לבלות ימיו בהבלי עולם ואולם מזג האדם אינו עושה מיד אלא בעזר היצה"ר המשחית וטבע אדם מוכן לקבל והיצה"ר מוציא מכח לפועל באדם כי בקל יוכל לראות מחשבתו כי העצים יבישים ברמץ טמונים ובא אחד ומלבה אותו ויבער מגדיש ועד קמה ועד כרם זית וז"ש הנביא הן אנכי בראתי חרש נופח באש פחם דהיינו טבע האדם שהוא מוכן ועומד לכך ואנכי בראתי משתית לחבל והיינו מלאך המשחית הנ"ל ומפרש שהקב"ה יבער שניהם והיינו כל כלי יוצר עליך לא יצלח זהו כלי המשחית אשר ברא אותו יוצר הכל לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט היינו היצה"ר שהוא אתך במזגך תרשיעי אותו ולא יגבר הגוף על הנפש וזאת היא נחלת עבדי ה' וצדקתם מאתי נאום ה' וק"ל. באופן אחר נראה עפ"י מ"ד לא תניף עליהם ברזל כי חרבך הנפת עליה ותחלליה פי' שאסור ליקח ברזל למזבח ויש לדקדק בתחלה אמר לא תבנה אתהן גזית ומסיים כי חרבך הנפת עליה וכו' מה ענין זה לחרב ועוד הא באמת הפריש דוד המלך ע"ה ברזל לרוב לבנין הבית כמבואר בד"ה. ונר' עפ"י מ"ד עשרה דברים נבראו בע"ש בין השמשות וכו' ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה ויש ליתן טעם למה נברא צבת בין השמשות הא היה צורך גדול לבראו קודם לכן כי ממנה יעשו כל מעשה בני אדם. ונר' דהענין הוא לפי דמין האדם הוא מוגבל מן ארבע יסודות ולכך יוכל לסבול כל ד' סיבות אדם כגון הקור והחום והרעב והצמא. והדין נותן דאין אדם ימות במים או באש כי מצא מין את מינו ואינו מזיק. ואולם ביום ברוא אלהים בני רשף על פני הארץ ולכל מזיק יש לו כלי אומנות לחבל אשר הם ממונים על כך יש מהם שממונים על המים או על האש או על הדומם והיינו ברזל וכדומה רבים שאין להם מספר והם מזיקין לאדם כגון חרב מלוטש באמת אינו יכול להזיק את האדם אולם המזיק אשר הוא ממונה עליה הוא מזיק לאדם ומיניה תקיש על שאר מחבלים. ולכן נברא צבת בע"ש בין השמשות דקודם לכן לא היה צורך לצבת כי האש לא היה מזיקו דעדיין לא חטא אדה"ר ואולם בין השמשות כבר נכשל בחטא ונבראו המזיקים כמבואר שם דנבראו בין השמשות ולכך היה צריך לברוא צבת וזהו כוונת הפסוק כי חרבך הנפת עליה זהו להט החרב המתהפכת חרב חוה ותחלליה כי זהו חרב חוה אשר הונף ואשר הורם מאיברים ופדרים שפקעו מן המזבח הקודש וקדשים שנטמאו אין מעלין אותן על גבי המזבח ולכן אסור ליקח ברזל לבנין הבית ואולם דוד ביקש לתקן חטא חוה כדאיתא ראויה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית אלא שאכל פגה פי' דבר שלא נתבשל כל צורכו והיה מפריש ברזל כי עדיין לא חטא וז"ש הן אנכי בראתי חרש נופח באש פחם ומוציא כלי למעשהו הכוונה דמבאר דזהו היה קודם חטא שלא היה צריך כלל כלי למעשה של בני אדם כי היה נותן גולם באש וברצותו מרחיב וברצותו מקצר ולא היה צריך כלל כלי ואולם אחר החטא נכווה בגחלת לפי שאנכי בראתי משחית לחבל והיינו לאחר החטא כנ"ל. ואולם לעתיד יבער הקב"ה מזיק מן הארץ וזהו כל כלי יוצר עליך לא יצלח הכוונה צבת אשר ברא יוצר הכל בחכמה לא יהיה צורך בה והטעם כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך וכל לשון תקום אתך למשפט זהו חרב חוה חרב מלוטש עושה רמיה בלשון תרשיעי ויבוער המזיק מן הארץ וזה יהיה לך נחלה מאת ה' וק"ל:

בצדקה תכונני רחקי מעושק כי לא תיראי וממחתה כי לא תקרב אליך הן גור יגור אפס מאותי מי גר אתך עליך יפול הנה אנכי בראתי חרש נופח באש פחם ומוציא כלי למעשהו ואנכי בראתי משחית לחבל כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם מאתי נאום ה' הוי כל צמא וכו'. יובן בס"ד לפרש והוא דידוע שכתב הרב מהר"י אזולאי ז"ל בראש דוד דיעקב ועשו חלקו העולמות ואיך זרע יעקב אכל תרי עלמי והא בהאי עלמא לית להו מידי ורבני אשכנז ז"ל תי' כמ"ש התוס' ז"ל בפ' איזהו נשך דף ע' דהגם דרבית הגוי לא שרי אלא לכדי חייו מ"מ האידנא דאו"הע גודא רבא שדיוה אכולא כרכא מסים וארנוניות ואלימי לאפוקי ממון ישראל הכל נקרא כדי חייו ומזה נלמד דכיון דבגלות הזה מחסרים מישראל ממון בארנוניות ומסים וכו' כל מה שיש לישראל נקרא כדי חייהם עכ"ד ז"ל ע"ש והנה לפי תי' הנז' אין להם לישראל לקוץ כ"כ מעושק הגוים אשר יעשקום כיון דזו היא סייעתם והצלתם מטענות עשו ואי לא הוו עבדי להו כן איך היה אפשר שיהיה להם נכסים רבים ואמנם זה תינח אם כל ישעם לישראל הוא מזה התירוץ דוקא אבל באמת הנה נמצא לישראל תירוץ אחר לטענה הנז"ל והוא כי מקרא מלא דבר הכתוב עולם חסד יבנה וכן אמר התנא שהעולם מתקיים על גמילות חסדים והיא היא עמוד הראשון שהיה עומד עליו העולם כי קודם שניתנה תורה ועבודה לא היו בעולם כי אם עמוד ג"ח כנודע והנה ידוע שישראל סימנם ביישנים רחמנים גומלי חסדים ונמצא שהעולם היה חרב בלתי ישראל והם המקיימים אותה ונמצא שכל מה שנהנים ונוטלים מעו"הז אין זה משל עשו אלא הרי הם כמצילים מזוטו של ים ונמצא לפ"ז שגם אם לא יעשקו הגוים את ישראל ולא יהיו תחת ידם אכתי יש טענה מספקת לישראל לזכות בהנאת עו"הז מכח החסד שעושים בעולם:

הנה אנכי. אשר בראתי חרש המתקן כלי ואני אשר בראתי משחית המחבלו כלו' אני הוא שגריתי בך את האוי' אני הוא שהתקנתי לו פורעניות: