Commento su Levitico 26:49

לא תעשו לכם אלילים. כְּנֶגֶד זֶה הַנִּמְכָּר לְגוֹי, שֶׁלֹּא יֹאמַר הוֹאִיל וְרַבִּי מְגַלֶּה עֲרָיוֹת, אַף אֲנִי כְּמוֹתוֹ, הוֹאִיל וְרַבִּי עוֹבֵד עָ"זָ, אַף אֲנִי כְּמוֹתוֹ, הוֹאִיל וְרַבִּי מְחַלֵּל שַׁבָּת, אַף אֲנִי כְּמוֹתוֹ, לְכָךְ נֶאֶמְרוּ מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ; וְאַף הַפָּרָשִׁיּוֹת הַלָּלוּ נֶאֶמְרוּ עַל הַסֵּדֶר: בַּתְּחִלָּה הִזְהִיר עַל הַשְּׁבִיעִית, וְאִם חָמַד מָמוֹן וְנֶחְשַׁד עַל הַשְּׁבִיעִית, סוֹפוֹ לִמְכֹּר מִטַּלְטְלָיו, לְכָךְ סָמַךְ לָהּ וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר — (מַה כְּתִיב בֵּיהּ? אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ — דָּבָר הַנִּקְנֶה מִיָּד לְיָד) — לֹא חָזַר בּוֹ, סוֹף מוֹכֵר אֲחֻזָּתוֹ, לֹא חָזַר בּוֹ, סוֹף מוֹכֵר אֶת בֵּיתוֹ, לֹא חָזַר בּוֹ, סוֹף לֹוֶה בְרִבִּית — כָּל אֵלּוּ הָאַחֲרוֹנוֹת קָשׁוֹת מִן הָרִאשׁוֹנוֹת — לֹא חָזַר בּוֹ, סוֹף מוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ, לֹא חָזַר בּוֹ, לֹא דַיּוֹ לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא אֲפִלּוּ לְגוֹי:

לא תעשו לכם אלילים כנגד זה הנמכר לגוי הכתוב מדבר שלא יאמר הואיל ורבי עובד עבודת כוכבים אף אני אעבוד עבודת כוכבים הואיל ורבי מגלה עריות אף אני אגלה עריות הואיל ורבי מחלל שבת אף אני אחלל שבת תלמוד לומר לא תעשו לכם אלילים את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו הזהיר כן הכתוב על המצות לשון תורת כהנים (פרק ט ו) ופירושה שהזכיר הכתוב עבודה זרה ושבת שיזהר בהן העבד הנמכר לגוי ומורא המקדש שיבא שם ברגלים ויירא ממנו והוא הדין לכל המצות אבל הזכיר אלה שהן אבות ללמד על כולן ויש גורסין "הזכיר ס"א הזהיר כאן" ואם הגירסא כך רמזו שכל המצות בכלל השבת והמקדש והמשכיל יבין:

לא תעשו לכם. אף על פי שתשתעבדו לאומות כמו שעשה זה שמכר עצמו לגוים לא תמירו כבודכם בלא יועיל וזה שלא יטעו כמו שהזכירו ז"ל (סנהדרין קה, א) שטעו רבים בעת הגולה שאמרו לנביאים עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה כלום יש לזה על זה כלום וזה כי אפילו אחר כל שעבוד אתם עבדי כמו שהזכירו ז"ל (שם) שהשיבו הנביאים על זה כאמרם דוד עבדי נבוכדנצר עבדי עבד שקנה נכסים עבד למי נכסים למי:

משכית - מן שכה כמו מרבית מן רבה. ואיני מוצא לו חבר כי אם חברו עברו משכיות לבב - לשון ראיות לבבו, אף כאן אבן רואה שיש לו בה צלמים וציורים להסתכל בהן.

משכית: Pietre effigiate (רשב"ם ורשאב"ע).

לא תעשו לכם אלילים. לזה הנמכר לגוי שיתנו עמו שלא יעבוד ע"ז ולא יעשה מלאכה בשבת ויירא ממקדש לבדו ולעלות שמה שלש רגלים בשנה וה"ה לכל מצות. אי נמי בשביל שאמר עבדי הם אמר לא תעשו לכם אלילים כי עבדי אתם ולא תעבדו לאחרים. ובתרגום ירושלמי שבתותי תשמורו שנת השמטה ומקדשי תיראו שנת היובל כי כן כתוב קודש תהיה לכם:

אלילם. חסר יו"ד תניינא בהעתק הללי ובכל ספרים מדוייקים ובפ' קדשים ע"פ אל תפנו אל האלילם ב' חסר בלישנא יו"ד תניין וכ"כ הרמ"ה על שנים אלו ב' חסר יו"ד תנין בלישנא:

לא חזר בו לא דיו לישראל אלא אפילו לכותי. פירוש בין לגר תושב כדכתי' ונמכר לגר תושב בין לכותי דעלמא שלא קבל עליו עול שבע מצות כדכתי' או לעקר משפחת גר שפירושו או לעקר או למשפחת גר עקר זו עבודת כוכבים עצמה משפחת גר זה הכותי וא"ת א"ה משפחת גר ל"ל אם לעבודת כוכבים הוא נמכר לכותי לכ"ש י"ל בא זה ולמד ע"ז דאי לאו משפחת גר ה"א מאי לעקר זה הכותי וקרי ליה עקר שנעקר מן העולם אבל לעבודת כוכבים עצמה לא לפיכך כתיב משפחת גר דהשתא נשאר לעקר לעבודת כוכבים עצמה ומה שפרש"י ז"ל ובכותי שתחת ידך הכתוב מדבר סברא בעלמא הוא כדתניא בת"כ או אינו מדבר אלא בכותי שאינו תחת ידך וכי מה את יכול לעשות לו עד שיאמר הכתוב עליו ויצא בשנת היובל הוא ובניו עמו הא אין הכתוב מדבר אלא בכותי שהוא תחת ידך:

לא תעשו לכם אלילים. קרא הכחות הנעבדים של מעלה אלילים מלשון אילות, ולא אמר אילים אלא אלילים להעיד על מעוט כחם שאע"פ שהם גדולים אינם מעצמם כי אם מזולתם. ואחר שהזכיר אלילים שהם הכחות העליונים הזכיר פסל ומצבה שהם מעשה ידי אדם הנעשים לקבלת אותן הכחות. ומה שהזכיר ענין עבודה זרה בפרשה הזאת דרשו רז"ל כנגד זה הנמכר לעו"ג הכתוב מדבר, שלא יאמר הואיל ורבי עובד ע"ג אף אני אעבוד ע"ג, הואיל ורבי מגלה עריות אף אני אגלה עריות, הואיל ורבי מחלל שבתות אף אני אחלל שבתות, הואיל ורבי שופך דמים אף אני אשפוך דמים תלמוד לומר לא תעשו לכם אלילים.

לא תעשו וגו'. נתבאר בפ' יתרו ובפ' קדושים.

הואיל ורבי מגלה עריות. וא"ת בשלמא עבודת אלילים ושבת כתיבי בקרא הכא בפרשה אלא גילוי עריות לא הוזכר בקרא למה נקט רש"י גילוי עריות. וי"ל אף שלא נזכר בקרא גילוי עריות רמז ג"כ על גילוי עריות כיון שהזכיר ע"ז כדאמר במדרש שני שדיך וכו' שהיו השני לוחות מכוונים דבור כנגד דבור לא תנאף כנגד לא יהיה לך דהיינו ג"ע. א"נ ע"ד שאמרו לא עבדו ישראל עבודת אלילים אלא כדי להתירם בעריות והא דהזכיר שבת דהא כל המחלל שבת כאלו כפר בבריאת שמים וארץ. א"נ כגון שיקנה העבד למשכב זכור דהיינו עריות:

לא תעשו לכם אלילים. הזהירה בזה המקם מע"ז להעיר שהכונה ביובל ובשמטה להעיר ולהישיר לעבודת השם יתעלה:

ואמר לא תעשו לכם אלילים. לרמוז כי השמיטה היא שקולה כנגד כל המצות. והכופר בה היא כמודה בעבודה זרה. וכל זה מכח החמדה שחמד פירות שביעית. ולזה רמז ואבן משכית לא תתנו בארצכם. כאומרו על כל שכיות החמדה. ולפי שכל זה בא מכח השמטה שהיה כלולה במצות שבת. סתם הפרשה את שבתותי תשמורו. ובספר הראשון הארכתי בכאן בטעם הגירושין. כי הגאוה והשררה שהיתה בישראל כאלו היו יושבים בארצם סבב להם זה. עד שהיו בונים חרבות למו ובתים ספונים בארז ובשכיות החמדה כהיכלי המלכים. עד שבעבורם השתחוו ועבדו עבודה זרה. וכן נמשך להם הגירוש מצד חילול שבת ומחלוקת וקטטה בבתי כנסיות בשבתות וימים הטובים. עד שבעונם סבבו לעשותם בתי עבודה זרה כמוזכר בדבריהם. רבי פלוני ראה בית הכנסת שהיה בו מחלוקת. אמר חוששני לזה שיהיה בית עבודה זרה. לימים מועטים נלקח לע"ז. וכל זה לפי שלא היה להם יראת מקדש. וזהו את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה':

אם בחוקותי תלכו וגו'. מה כתיב למעלה את שבתותי תשמורו ומקדשי. אפשר לרמוז מ"ש הר"ן פרק אעפ"י דלא הוזכרה עונות ת"ח במשנה דזמנין דמשכחת גם בשבת יהיה מוכרח לעיין בתורה להוציא לאור דין הנצרך ופטור. ולפי דעתי אפשר רמז את שבתותי תשמורו ומקדשי ר"ת אשתו דעונתן של ת"ח בשבת. ועם כל זה לפעמים אם בחוקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה כמ"ש בת"כ ולפי דעת הר"ן דאם יש לו לעסוק בתורה באור שבת פטור. אמנם אני ההדיוט כתבתי בעניותי דלפי הנראה מהזהר הקדוש צריך לקיים מצותו וזמן תורה לחוד וכן משמע מסתמות הפוסקים ומה שלא נשנה במשנה ה"ט כמ"ש מהר"ם שיף דהם זהירין בצניעות לכך לא זכר התנא עונתן. ולפי זה נאמר דלכך הקדים רמז זה והוא רמז בעלמא דאף במשנה לא נשנה משום צניעות ואח"כ כתיב אם בחוקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה והוי על דרך שכתב רש"י פרשת ויקהל הקדים אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן לומר שאינו דוחה את השבת ואף אנו בעניותנו נאמר דהקדים רמז זה ואח"כ אם בחוקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה לומר שהתורה אינה דוחה את השבת לקיים מצותו. והנה ר"ת אם בחוקות תלכו ואת הוא אבות. ואפשר לרמוז במ"ש המפרשים דיש שבת גופני ושבת רוחני וזהו את שבתותי תשמורו גשמי ורוחני. והמשמר שבת גופני משפיעים לו בעוה"ז ורוחני לעוה"ב. כמ"ש הרב זב"ח פרשת עקב. וכי תימא מהו שמירת שבת רוחני לז"א אם בחוקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה כלומר בשבת וזהו שמירת שבת רוחני עכ"ד. וידוע מ"ש בזהר הקדוש דהמחדש חידוש תורה בשבת גורם נחת רוח גדול לאביו בעוה"ב וזה הרמז אבות כלומר דבעסק התורה בשבת הוא גורם יקר וגדולה לאבות בעוה"ב:

פס'. לא תעשו לכם אלילים. זה אחד מעשרה שמות שנתגנית בהן עבודת כוכבים. ופסל ומצבה לא תקימו לכם. זה המרקוליס שעל גבי הדרכים והחמנים שבראשי הגגות. ואבן משכית. זו רצפת אבנים. לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה. אבל אתה משתחות על האבנים של בית המקדש. כי אני ה אלהיכם:

לא תעשו לכם אלילים, ופסל ומצבה לא תקימו לכם.
שם פרק ט, ה: ׳ופסל ומצבה׳; מה פסל אם עשית פסלתו, אף מצבה אם עשיתה פסלתה. מה מצבה בבל תקימו, אף פסל בבל תקימו. (נראה לי, מכאן שנו חכמים אבן שעשאה מתחילה לבימוס הרי זו אסורה. בימוס זה מושב ע״ז וכו׳, ואע״פ שהבימוס אינו אלא מושב ע״ז דינו כדין ע״ז עצמה, מה ע״ז עצמה נאסרת בעשייתה מיד וכו׳ אף הבימוס נאסר מיד, שאין דינו כדין משמשין אלא בע״ז, ובימוס היינו מצבה — הראב״ד).
עיין בתוס׳ [ע״ז] דף מ״ז ע״ב ד״ה בית דבימוס יש עליו שני השמות: משמשי ע״ז וע״ז עצמה. ועי׳ בתו״כ פ׳ בהר, הובא ברמב״ן בספר המצות, דמקיש שם מצבה לפסל, דאף דבכל מקום משמשי ע״ז אינם אסורים עד שיעבדו וכו׳, אך זה הבימוס והמצבה הוי המעמיד של ע״ז, ויש עליו גם גדר של ע״ז עצמה, ונ״מ דמבואר שם בע״ז דף נ״ג לחד מ״ד אף אי נימא דאין עובדים לשברים, בבימוס גם זה אסור. וזה ר״ל התו״כ שם, דכמו במצבה אף אם נפלה ונפגמה, וכמבואר בירוש׳ ע״ז פ״ד ה״ד דקימה ר״ל שאם תפול לא יקימנו, ה״נ גבי ע״ז קמ״ל קרא דע״ז שנשברה מאליה אסורה דעדיין שם ע״ז עליה, וכן להיפך, דכיון דהוא מעמיד את הע״ז אסורה מיד, וזה ר״ל התו״כ.

לא תעשו וכו׳ הואיל ורבי וכו׳. ק׳ דבשלמא ע״ז וחלול שבת כתיבי בהדיא בקרא אבל גילוי עריות היכא רמיזא דנקטה רבינו. ותירץ בני המשכיל רבי יעקב ה״י דאיכא למידק בלישנא דקרא דכתיב לא תעשו לכם אלילים ופסל וכו׳ ותרתי ל״ל. ותו מאי לכם אלא הענין כדאיתא בספר הזהר בר״פ קדושים כד הוה ר״ש אזיל במתא וחמא לאנתו שפיראן הוה מאיך עינוהי ואמר לחברייא אל תפנו אל האלילים וכל מאן דאסתכל וכו׳ ואי סליק ההוא הרהורא בישא כד שמש באנתתיה אינון בנין דאולידו אלהי מסכה איקרון וכו׳ ע״ש ובזה א״ש דלא תעשו לכם אלילים רומז על גילוי עריות והדר ופסל וכו׳ מיירי בע״ז כפשטיה ויפה כיון:

אם בחקתי תלכו: סֵדֶר הלשון במאמרים שיש בהם תנאי כפול להקדים את הדבר שיבקש שיהיה כן. ועל כן יקדים הן ללאו, כמ"ש בקדושין (דף ס). ופירשו התוס' שהדבר שיבקש שיהיה כן הוה כְהֵן ומקדימו בלשון. וכן מה שהקדים "אם בחקתי תלכו" מפני שהרצון מלפניו שילכו בחוקיו ושיקבלו שכר. ומאמר זה מובא בעכו"ם (דף ה) ושם אומר אין "אם" אלא לשון תחנונים... כי ממה שכתב "אם בחקתי תלכו..ואם בחקתי תמאסו" משמע שהברירה בידם, וזה אינו; רק שהצד הראשון בא על צד החפץ שיהיה כן, שישמעו ושיקבלו הברכות. והנה חז"ל הזהירו שלא לעבוד על מנת לקבל פרס כי העבודה היא לתועלת השלמות הנפשי ואיך יתנו שכר בעד דבר שהאדם עושה לטובת עצמו? וכי ישלם הרופא להחולה בעד ששומע לו לקחת רפואות תעלה ולהשמר מצינים ופחים?! אבל ממה שכתב פה שיתן להם שכר בעולם הזה מבואר שהמקום מתאוה שיהיו עמלים בתורה שבאופן שיש בזה נחת רוח לפניו. ובעד זה יצדק שכר באשר השלים חפץ השם יתברך. וכן הוא אומר "לו עמי שומע לי..." אמר בלשון הלואי, על שחפצו שיהיה כך. ובעבור זה בעצמו הבטיח שכר, וכן בכולם. ואחר שתכלית חפצו שישמרו התורה הוא כדי שיוכל להטיב ולהשפיע שכר, בזה ממלאים חפץ השם יתברך כענין שפרשתי באה"ש (דרוש ט) מה שאמרו שכר מצוה מצוה. וז"ש "מי יתן והיה לבבם...למען יטב להם...", עיי"ש באורך.

לא תעשו לכם אלילם. בעבור שנמכר לגוי הזהיר על עבודת כוכבים שלא ישמש אדוניו בפסל ולא יעבוד אדוניו בשבת ובזה יקנהו הנכרי:

ופסל הפ''א עקומה לו' לך שכל המודה בע''א כאילו כופר בכל התורה כולה שניתנה מנשיקות פיהו של הקב''ה:

ואבן משכית. אבן שיש בו צורה ובנ"א מסתכלין בה ומשתחוים עליה ודומה שמשתחוה לצורה ומשכית ל' שכיה שהכל סכין ביופיה:

לא תעשו לכם וגו׳. גם בהיותכם נמכרים לעובדי כוכבים כפרש״י וכל הנוגע לשמץ ע״ז אין האדון יכול לו להכריחו:

לא תעשו לכם אלילים ופסל. שלא יועילו לכם כלום:

לא תעשו לכם אלילים על ידי שנמכר לכנעני הזהירו על עבודת כוכבים.

ואבן משכית. ת"א ואבן סגידא, כוונתו לפרש משכית לשון השתחויה אף שהשי"ן היא שמאלית, שרשו שכך בשי"ן ימנית, אשר תמצית ענינו השפלת הדבר, כמו וחמת המלך שככה, שהוא היפך מן ותעל חמתו, התגברות החמה נקראת עליה, והשפלתה שכך, וכן וישכו המים שהוא היפך מן התגברות ועליית המים, ואמר מהטמנת הפח והמוקש מתחת לארץ, כשך יקושים (ירמיה ה' כ"ו), כי מדרך המוקשים לשומם במורד המקומות כמה שכתב היעלה פח מן האדמה, והנה השתחויה היא השפלת הקומה, ומזה הבין אונקלס מלת משכית ותרגמו סגידא:

ואבן משכית וכו' ואסרה תורה לעשות כן חוץ מהמקדש. פי' ומהאי טעמא נהגו לפרוש בגד על הרצפה בבתי כנסיות בנפילת אפים:

לא תעשו לכם אלילם. זה אחד מן עשרה שמות של ע"ז המגונים שנתגנה בהם עכו"ם לשם מעשיהם. חרם. שקץ. תועבה. פסל. מסכה. אלילים. תרפים. חמנים. גלולים. עצבים:

לא חזר בו לא די לישראל אלא אפילו לגוי. כדכתיב (ר' לעיל כה, מז) "או לגר תשוב", ומשמע אף גוי, כדכתיב "או לעקר משפחת גר", "עקר" זה עבודה זרה, "משפחת גר" זה הגוי, כדלעיל (רש"י שם). והקשה הרא"ם, דלמה לי למכתב "משפחת גר", דאם לעבודה זרה עצמה נמכר – כל שכן לגוי. ולא הבנתי קושיא זאת, דהוי ליה להקשות נמי אם לגוי נמכר – לגר תושב לא כל שכן, ולמה ליה "לגר תושב", אלא לכך כתב כולם כמו שפירש רש"י, שאין הקב"ה מביא הכל ביחד עליו, שמתחלה אם לא חזר בו נמכר לישראל, ואם עדיין לא חזר – נמכר לגר תושב, ואם לא חזר – נמכר לגוי, ואם לא חזר – נמכר לעבודה זרה. ואם כתב "לעקר", הוה אמינא תחלת מכירתו הוא לעקר, וזה אין הקב"ה עושה, רק מביא עליו מעט מעט. אף על גב דכתיב "או לעקר" קודם "משפחת גר", כך פירושו; או לעקר או למשפחת גר נמכר, אבל בודאי תחלה למשפחת גר, ואחר כך לעקר:

ואבן משכית. ראיתי להרמבמ"ן (ויקרא כ"ב) שפי' אבן משכית, אבן שהיו מחוקקים עליה היירוגליפישי (כתיבת כהני מצרים) ע"כ. ולא כן דעתי, שא"כ, מה זה שאמר להשתחוות עליה, ולא היה דרך המצריים להשתחוות לאבני ירוגליפישי — ועוד שא"כ היל"ל להשתחוות אליה. ויתכן שהיא כמו מצבה, כמו ויקח יעקב אבן וירימה מצבה, וקראה אבן משכית, כי האבנים הנעבדים היו נתונים תוך נרתק של כסף או זהב כמו תפוחי זהב במשכיות כסף, וכן האבן של מקדש הקאבא לישמעאלים, ובזה ידוייק אומרו להשתחוות עליה, כי כפי הרוב האבנים האלה היו נתונים למטה מהאדם, והעובד כורע ומשתחוה עליה לנשקה, ובפ' מסעי (במדבר ל"ג נ"ב) והורשתי את כל יושבי הארץ מפניכם ואבדתם את כל משכיותם .

ואבן משכית. לְשׁוֹן כִּסּוּי, כְּמוֹ "וְשַׂכֹּתִי כַפִּי" (שמות ל"ג), שֶׁמְּכַסִּין הַקַּרְקַע בְּרִצְפַּת אֲבָנִים:

בארצכם. הבי"ת דגושה:

ואבן משכית לא תתנו. אפילו לשמים. מנהג עובדי ע"ז היה שהיו מציירין אבן בציור נאה ונותנין האבן לפני הצלם ומשתחוים עליה לפניו, וזה כענין המצבה שאסרה תורה אפילו לשמים, וכן נטיעות אילן אצל המזבח, כי כל זה נהגו בהם עובדי עכו"ם. ודרשו בספרא בארצכם להשתחוות עליה. בארצכם אי אתם משתחוים אבל אתם משתחוים על האבנים שבבית המקדש.

לא תקימו. וכי לא זו היא עשיה לא זו היא קימה, אמר ר' הילא, עשיה בתחלה, קימה – כל שאלו תפול לא תקימנה ^אכפי הנראה מפרש תקימו מלשון קיום, שלא ישתדל לקיימה. .
(ירושלמי ע"ז פ"ד ה"ד)

לא חזר. [ג"א] הקשה הרא"ם דל"ל למכתב משפחת גר דאם לע"ז עצמה נמכר כ"ש לגוי ולא הבנתי קושיא זאת דה"ל להקשות נמי אם לגוי נמכר לגר תושב לכ"ש ול"ל לג"ת אלא לכך כתב כולה כמו שפירש"י שאין הקב"ה מביא הכל ביחד עליו ואם כתב לעקר ה"א תחלת מכירתו הוא לעקר וזה אין הקב"ה עושה רק מביא עליו מעט מעט:

ופסל מסכה לא תקימו לכם. אחשוב כי פסל הוא צורה נעשית לנוי לא לעבודה זרה. ומצבה הוא בנין שנהגו עובדי ע"ז לבנותו בבתי ע"ז והזהירתנו התורה מעשות זה אפילו להשם יתעלה כדי שלא נסתבך באלו הפעולות המגונות היו נשקעים בהם עובדי ע"ז באותם הזמנים:

להשתחוות עליה אפילו לשמים וכו׳. ומאי דכתביה קרא להך דינא הכא גבי עבד הנמכר לגוי. ניחא לי עם מ״ש רבינו בחיי ז״ל דמנהג עע״ז היה שהיו מציירין אבן בציור נאה ונותנין האבן לפני הצלם ומשתחוים עליה לפניו ולכן אסרה תורה דומיא דמצבה ע״ש. ובזה א״ש דנמשך גם זה לדלעיל שלא יאמר הואיל ורבי משתחוה באבן משכית אף אני אלמוד ממנו לעשות כן לשמים קמ״ל דאסור ללמוד ממעשיהם:

כי אני ה' אלהיכם. נכסים למי אפילו בימי השעבוד כאמרו ואף גם זאת לא מאסתים כי אני ה' אלהיכם:

ואבן משכית. פי' רש"י לשון כסוי, מכסה בה את הרצפה, ויש לפרש לשון צפיה וראיה כגון: סוכה ברוח הקודש, אבן שיש בו צורה ובני אדם צופים אליה, והמשתחוה שם נראה כמשתחוה לצורה:

ופסל ומצבה. מה פסל אם עשית פסלתו אף מצבה אם הקימות פסלתו. ומה מצבה בבל תקימו אף פסל בבל תקימו:

להשתחות עליה. אֲפִלּוּ לַשָּׁמַיִם, לְפִי שֶׁהִשְׁתַּחֲוָאָה בְּפִשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם הִיא וְאָסְרָה תוֹרָה לַעֲשׂוֹת כֵּן חוּץ מִן הַמִּקְדָּשׁ (מגילה כ"ב):

ואבן משכית. אמר עולא, מלמד שלא אסרה תורה אלא רצפה של אבנים בלבד ^בפירש"י לא אסרה תורה בפסוק זה אלא שלא יעשו רצפת אבנים בבית הכנסת דוגמת של מקדש, עכ"ל. ונראה כונתו עפ"י המבואר בדרשה שבסמוך עליה אי אתה משתחוה בארצכם אבל אתה משתחוה על האבנים של בית המקדש, וא"כ אי אפשר לומר שכונת התורה לאסור כאן אבן משכית לעבודת כוכבים, משום דלפי זה לא שייך למידק הא במקדש מותר, אלא ע"כ כונת התורה לאסור רצפת אבנים להשתחות לה' דוגמא שבמקדש, ועיין מש"כ באות הסמוך. –
ועיין במג"א סי' קל"א ס"ק כ' דבבתי כנסיות שלנו המרוצפות בלבנים מותר להשתחות עליהם בתפלת כורעים, ואין איסור משום אבן משכית, יען כי אבנים לחוד ולבנים לחוד, וכמ"ש (ס"פ נח) ותהי להם הלבנה לאבן, עכ"ל. ויותר היה לו להביא מתו"כ פ' מצורע, וחלצו את האבנים, יכול אפי' לבנים ת"ל אבנים. ולפי"ז יתיישבו הרבה ענינים שהעירו הפוסקים בענין זה, כמו שנביא בסמוך אות ד' בשם תוס' ורא"ש, והכ"מ פ"ו ה"ז מע"ז העיר בענין כלל הכריעות שבתפלות, כיון דלתוס' ורמב"ם ורא"ש יש איסור אפי' בהשתחויה בלא פישוט ידים ורגלים, יעוי"ש. אבל לפי המבואר דעל רצפת לבנים מותר לעולם משום דאין זה בכלל אבן משכית ניחא הכל, דאצלנו הרצפות של לבנים. .
(מגילה כ"ב ב')

בפישוט ידים ורגלים. וא"ת מנ"ל לרש"י דלמא אף במקדש אסור לעשות כן. וי"ל דכתיב בקרא ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה משמע בארצכם אסרה תורה אבל במקדש לא אסרה:

ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה. לפי שהתנה ואמר בארצכ' למדנו שלא הוזהרנו על זה חוץ לארץ ישראל וענין איסור אבן משכית היה שכבר היה מנהג עובדי ע"ז להניח אבן לפני ע"ז ושם משתחוים ליראתם והנה ענין ההשתחואה הוא לפי הוראת הגדר היא פשוט ידים ורגלים:

לא תקימו. אלו המרקוליס שע"ג הדרכים [פי' אם זורק אבן למרקוליס חייב שתים א' משום עובד וא' משום בל תקימו] רשב"ג אומר אלו החמנים שבראשי הגגות. ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה. בארצכם אי אתם משתחוים על האבנים אבל אתם משתחוים על אבנים שבמקדש:

בארצכם להשתחות עליה. עליה אי אתה משתחוה בארצכם, אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש ^גהלשון צריך תקון קצת, וכן צ"ל, בארצכם אי אתה משתחוה על האבנים אבל אתה משתחוה על האבנים שבביהמ"ק, וטעם הדבר, מפני דהא דאסור להשתחות על האבנים חוץ לביהמ"ק הוא מפני החשד שלא יאמרו שמשתחוה לאבנים שכן הוא מדרך העובדי כוכבים להניח אבן להשתחות עליה, ולפי"ז במקדש שהכל יודעים שאין עבודה שם בלתי לה' לבדו אין חשש איסור בזה, ועיין ברמב"ם פ"ו מע"ז. .
(מגילה כ"ב ב')

להשתחות עליה. אמר עולא, לא אסרה תורה השתחויה אלא בפישוט ידים ורגלים ^דדכך מורה פעל השתחויה, כמש"כ בפרשה וישב להשתחות לך ארצה, והיינו בפישוט ידים ורגלים. –
ועיין בתוס' ורא"ש כאן שכתבו דמדרבנן יש איסור אף בלא פישוט ידים ורגלים, והקשו לפי"ז האיך אנו נופלים על הפנים בבתי כנסיות שלנו המרוצפות באבנים, ותירצו דמצדדי אצדודי, שמטין על הצד, עכ"ל. ועיין מש"כ לעיל אות ב' דבבתי כנסיות שלנו המרוצפות בלבנים בלאו הכי שרי. .
(שם שם)

להשתחות עליה. יכול לא יתן שני אבנים זו על גב זו ויתן קופתו עליהם, ת"ל להשתחות עליה, עליה אי אתה משתחוה אבל נותן אתה קופתך עליה ^האלו לא הוי כתוב אלא לא תתנו הייתי אומר דאפי' שתי אבנים זו בצד זו ליתן קופתו עליהם הקפידה התורה, אבל מכיון שנאמר להשתחות שמעינן דרק כדרך שהם משתחוים. ומבואר מכאן דעל השתחויה למרקוליס חייבה התורה, כיון דבזה דרך העובדי כוכבים, ומבואר בע"ז נ"א א' אלו הן אבני בית מרקוליס אחת מכאן ואחת מכאן ואחת על גביהן. .
(ירושלמי ע"ז פ"ד ה"א)

אם בחקתי תלכו. איתא במדרש (ילקוט שמעוני משלי פרק כ"ב) ראשית חכמה יראת ה' וכתיב עקב ענוה יראת ה' מה שעשתה החכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתה. הענין בזה כי אף שעל פי דרך הטבע יוכל האדם ג"כ להתבונן שיש בורא ומנהיג עפ"י הסתכלותו בכוונות כל הנבראים, וזהו בהתחלת שאדם מקרב עצמו לד"ת, החכמה הזאת נקראת אצלו יראה. כי מאחר שיודע שיש בורא ומנהיג צריך לשמוע בקולו ולירא מפניו, אך אחר שהגיע האדם למדות ענוה יכיר זאת כהרף עין ולא יצטרך להשכיל ולהחכים על זה כי יהיה דבר פשוט אצלו, וזה אם בחקותי תלכו שיהיה חקותי נחקק בלבותיכם.

אם בחקתי תלכו. לא נאמר כאן לשון וידבר ה' אל משה או ויאמר ה' כי לשונות האלו הם על מצוה מפורשת בגוון פעולה שהוא מצות מעשיות, אבל כאן שהוא מורה שתוכל לכוון בעומק אל רצונו ית' וזה הוא יקרות מאוד שכתיב עליו לשון אם כמו ספק אם יש לך זכות, כמו שאיתא במד"ר (קדושים פכ"ה) על פסוק (משלי ב',א') בני אם תקח אמרי אם יש לך זכות וזה שאמר השי"ת אם יש לך זכות בחקתי תלכו תכוון לעומק רצוני ולשורש החיים, וזה היה האדרא של רבי שמעון בן יוחאי שכוון לזה העומק, ומקודם צריך ליזהר שלא להתלוצץ על שום בריה.

(מכי"ק)
אם בחקותי תלכו וכו' ועשיתם אותם. הנ"ל דהנה בכל מצוה יש עשר ספירות וקומה שלימה אלה תולדות יעקב יוסף הוא יסוד המשפיע למלכות וממלכות לכל העולמות וזהו ועשיתם אותם היינו היסוד שנקרא אות בכ"מ ותהיו עושים בדחילו ורחימו שיהי' לכל מצוה יסוד להשפיע לכל העולמות. וז"פ וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם כו' למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים כו' כפל הלשון. הנה בכל המצות הכוונה בהם בעשותם הוא ליחד ולבא לקדושה כמ"ש אשר קדשנו במצותיו כמ"ש בזוה"ק תרי"ג עיטין כמ"ש המפרשים והי' אם שמוע תשמעו אל מצותי וכו' לאהבה כו' שכל המצות הם סם חיים לאהבה ויראה וקדושה. אך כ"ז אם הם נשמרים במדת היס"ע ואבר מחזיק אבר אנו גורמים שיסוד העליון שיש בכל המצוה כנ"ל משפיע הקדושה וחיים לעושיהם. ותקם את דבריך כי צדיק אתה ותרא את עני אבותינו במצרי'. התור' מודיע מהיכן היו גורמים להשפעות יסוד עליון הנקרא צדיק כידוע כי צדיק אתה. הדבר הזה ותרא את עני אבותינו במצרים כמ"ש חכז"ל זה פרישת ד"א. וז"פ בואתחנן ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת. עמדו המפרשי' בלשון צדיקים עיין באלשי"ך. ולדרכנו הוא נכון שבכל מצוה יש עשר ספירות. וספי' היסוד שנקרא צדיק הוא המשפיע קדושה ובני חיי ומזוני ויראה ואהבה:

אם בחקותי תלכו שתקיימו שמיטין ויובלות שחקקתי לכם ולא תפחדו ממה שלא תזרעו אזי ונתתי גשמיכם בעתם שלא ירדו רוב גשמים כשפירות הגן מבושלת ועומדת ליקצר כדי שלא ירקבו וילכו לאבוד, ושמיטין ויובלות הן הן הנקראים חקות כי הם נתנו חוק לארץ:

ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם. ק׳ אם הם ראוים להשרות שכינתו ביניהם מהיכא תיסק אדעתין שיגעל בהם. וכפי מה שדרשו בזוהר שזה מדבר בזמן הגלות שהשכינה היא ממושכנת ביניהם יתיישב שאף על פי שהם בגלות לא תגעל נפשי אותם. גם אפשר עוד מרז״ל כי בשעת פטירתו של אדם אין הנשמה יוצאת מן הגוף אלא עד שראה השכינה ואז מרוב חשקה לידבק בשכינה היא יוצאה ומנחת הגוף ונדבקת בשכינה אם הוא צדיק ואם אינו צדיק השכינה מהעלמת ומוליכין אותה למקום הראוי לה. וז״ש ונתתי משכני בתוככם ולא תפחד אחר שהשכינה נגלית בתוככם שמא ח״ו תצא נפשכם מגופיכם מרוב חשקה לידבק בשכינה ח״ו אלא השאר הנפש בכם ולא תגעל אתכם לרוב חשקה לידבק בי:

אם בחוקותי כו' דהנה פרשנו על צדיק ה' בכל דרכיו כו' כי היה לומר ה' צדיק אך קאי על צדיק כי יש מדרגות צדיק וחסיד וחסיד הוא אוהב את הבורא ב"ה מאד ובאהבתו ית' זוכרו אפי' אם עוסק בגשמיות. וצדיק כל עניניו לעבודתו ית' אך כשהוא עוסק במעשה שוכח. וזה צדיק. ה' הוא בכל דרכיו שרוצה לילך בהם מתבונן וחושב אם תהיה עבודתו ית'. וחסיד אפילו בכל מעשיו זוכרו ית'. וכן שמעתי אומרים בשם איש האלקים קדוש הרבי ר' בער מראוונע. וזה י"ל הפסוק להיות לו פי' גם בפני עצמו בלא הפסוקים שאחריו אם פי' הישוב והספק שלך אם להתנהג כן או לא וזה לשון אם לא יהי' הספק אם תועיל לך לעוה"ז או לאו רק הישוב והספק יהי' בחוקותי אם זה הדרך הוא ללכת בחוקותי כנ"ל בצדיק ועי"ז תלכו תהיו הולכים מחיל אל חיל כמו ונתתי לך מהלכים בין העומדי' ואת מצותי תשמרו פי' בתורתכם שמרומז באת שהוא מאל"ף עד תי"ו כדאיתא בזוהר תהיה כוונתכם לפעול יחודיי וזה מצותי לשון צוותא תשמרו פי' תצפו כמו ואביו שמר ע"י זה ועשיתם אותם שפעלו יחודים גדולים כמו ועשתה את צפרניה לשון גדלות י"ל עוד לפי הפי' הנ"ל ואת מצותי הוא מדרגת חסיד שהוא דבוק בו ית' כנ"ל תשמרו תצפו ע"ז ועשיתם אותם תשיגו זאת כי הבא לטהר מסייעין לו:

אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשתם אותם נ"ל בס"ד דארז"ל במדרש תנחומא פ' לך לך המילה נקראת חק שנאמר ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם וכן תקנו בברכה וחק בשארו שם גם ידוע דהתפלין נקראים חק כמ"ש בגמרא דערובין דף צ"ו דדריש ר"י הגללי ושמרתה את החקה הזאת על מצות תפלין דקאמר בפסוק הקודם ע"ש וידוע שהקב"ה נתן לנו חק זה המילה בבשרינו לשמור אותנו מן היצר כי במילה נשלם שדי בגוף האדם ושם שדי שומר אותנו מן היצר אשר מילואו בזה יו"ד צד"י רי"ש סוף המלוי שדי וכמ"ש המפרשים ע"פ והיה שדי בצריך ובזה פירשו ז"ל רמז הכתוב בפרשה זו והשיג לכם דיש את בציר דיש אותיות שדי ובציר אותיות ביצר ועוד נתן לנו חק זה התפלין ללבוש כל היום שג"כ יש בו אותיות שדי בתש"ר ותש"י ובזה לא יוכל היצר להתגבר להעבירינו על מצות ה' וז"ש אם בחקותי תלכו ב' חקותי שהם מילה ותפלין תלכו כל היום ואז בזה יגין עליכם שם שדי לדחות היצר מעליכם ובזה את מצותי תשמרו ועשתם אותם:

אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם בעתם. יובן בס"ד שאם האדם יקשר מחשבתו בתורה שאפי' בעת שהוא מהלך בדרך תהיה מחשבתו בתורה אזי יתקדש ויזדכך החומר שלו ולא יתגבר החומר שלו עליו בצרכי עו"הז ורק לעת הצורך והיינו בענין אכילה ושתיה לא תתגבר תאותו עליו כ"א בשבת ויו"ט שמצוה לאכול בהם אבל בחול לא תתגבר תאותו לאכול מעדנים כי החומר שלו יתקדש ויזדכך ולא יתגבר כי אם בדבר מצוה וכן בענין תאות המשגל לא יתגבר כ"א בזמן הצורך מליל שבת לליל שבת שהוא זמן עונה וגם לא יתאוה כי אם לאשתו ולא יתגבר להתאוות לאשה אחרת וכן הוא בכל דבר שיש בו תגבורת החומר והגשמיות לא יתגברו כ"א בשעת הצורך דווקא וכל זה יבא על ידי שהאדם יקשר מחשבתו בתורה ממילא יזדכך החומר שלו ויתקדש. גם ידוע שאם האדם יבא לחשב ולומר תמיד מתי תבא מצוה פ' בידי ואקיימנה אז אפי' אם לא זכה לקיים אותה המצוה בפועל מ"מ מאחר שנתאוה לאותה מצוה ונשתוקק וקוה שתבא לידו ויקיימנה אז הקב"ה מצרפה למעשה ומעלה עליו כאלו קיימה בפועל ובזה יוכל האדם לקיים כל תרי"ג מצות בשלימות והגם שיש בהם מצות שא"א לבא לידו לקיים אותם הנה הוא משלים אותם בזה וז"ש אם בחקתי תלכו ר"ל לא מבעייא שבעת שאתם יושבים שקטים ונחים בביתכם שתקשרו מחשבתכם בתורה אלא אפי' בעת שתלכו בדרך ג"כ אתם מקשרים מחשבתכם בתורה שמהרהרים בדברי תורה וכמ"ש הרב או"הח ז"ל ע"ש וגם עוד אם יש בכם מדה זו והוא כי את מצותי תשמרו מלשון ואביו שמר את הדבר שהוא לשון ציפוי שכל אחד יהיה מצפה ואומר מתי תבא לידי מצוה פ' ופ' ואקיימנה אז הנה אם יש בכם ב' מדות אלו תרויחו בזה ריוח גדול ופתח במאי דסליק מניח והוא בשכר שאתם מצפים למצות אזי מעלה אני עליכם כאלו ועשיתם אותם בפועל שמחשבה טובה אנכי מצרפה למעשה ובשכר אשר בחקתי תלכו שתקשרו מחשבתכם בתורה תמיד אפי' בהליכה הנה בשביל זה אז ונתתי גשמיכם ר"ל הגשמיות שלכם הוא החומר הנקרא גשמיות בעתם כלומר בזמן הצורך דוקא כאמור בס"ד ולא יתגבר החומר שלכם תמיד להחטיא אתכם אלא יהיה דווקא בזמן הצורך ודבר בעתו מה טוב ואחר שתהיו קדושים כ"כ וראויים אז יתרבה השפע לכם מן השמים והוא ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו והשיג לכם דיש וכו' שתתברכו בברכות רבות ונשגבות:

אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם בעתם. יובן בס"ד שאם האדם יקשר מחשבתו בתורה שאפי' בעת שהוא מהלך בדרך תהיה מחשבתו בתורה אזי יתקדש ויזדכך החומר שלו ולא יתגבר החומר שלו עליו בצרכי עו"הז ורק לעת הצורך והיינו בענין אכילה ושתיה לא תתגבר תאותו עליו כ"א בשבת ויו"ט שמצוה לאכול בהם אבל בחול לא תתגבר תאותו לאכול מעדנים כי החומר שלו יתקדש ויזדכך ולא יתגבר כי אם בדבר מצוה וכן בענין תאות המשגל לא יתגבר כ"א בזמן הצורך מליל שבת לליל שבת שהוא זמן עונה וגם לא יתאוה כי אם לאשתו ולא יתגבר להתאוות לאשה אחרת וכן הוא בכל דבר שיש בו תגבורת החומר והגשמיות לא יתגברו כ"א בשעת הצורך דווקא וכל זה יבא על ידי שהאדם יקשר מחשבתו בתורה ממילא יזדכך החומר שלו ויתקדש. גם ידוע שאם האדם יבא לחשב ולומר תמיד מתי תבא מצוה פ' בידי ואקיימנה אז אפי' אם לא זכה לקיים אותה המצוה בפועל מ"מ מאחר שנתאוה לאותה מצוה ונשתוקק וקוה שתבא לידו ויקיימנה אז הקב"ה מצרפה למעשה ומעלה עליו כאלו קיימה בפועל ובזה יוכל האדם לקיים כל תרי"ג מצות בשלימות והגם שיש בהם מצות שא"א לבא לידו לקיים אותם הנה הוא משלים אותם בזה וז"ש אם בחקתי תלכו ר"ל לא מבעייא שבעת שאתם יושבים שקטים ונחים בביתכם שתקשרו מחשבתכם בתורה אלא אפי' בעת שתלכו בדרך ג"כ אתם מקשרים מחשבתכם בתורה שמהרהרים בדברי תורה וכמ"ש הרב או"הח ז"ל ע"ש וגם עוד אם יש בכם מדה זו והוא כי את מצותי תשמרו מלשון ואביו שמר את הדבר שהוא לשון ציפוי שכל אחד יהיה מצפה ואומר מתי תבא לידי מצוה פ' ופ' ואקיימנה אז הנה אם יש בכם ב' מדות אלו תרויחו בזה ריוח גדול ופתח במאי דסליק מניח והוא בשכר שאתם מצפים למצות אזי מעלה אני עליכם כאלו ועשיתם אותם בפועל שמחשבה טובה אנכי מצרפה למעשה ובשכר אשר בחקתי תלכו שתקשרו מחשבתכם בתורה תמיד אפי' בהליכה הנה בשביל זה אז ונתתי גשמיכם ר"ל הגשמיות שלכם הוא החומר הנקרא גשמיות בעתם כלומר בזמן הצורך דוקא כאמור בס"ד ולא יתגבר החומר שלכם תמיד להחטיא אתכם אלא יהיה דווקא בזמן הצורך ודבר בעתו מה טוב ואחר שתהיו קדושים כ"כ וראויים אז יתרבה השפע לכם מן השמים והוא ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו והשיג לכם דיש וכו' שתתברכו בברכות רבות ונשגבות:

והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע ואכלתם לחמכם לשובע יש בזה רמז נפלא ועמוק ע"ד דאתא בגמרא ברכות אמר רב הונא בר ברכי' משום ר' אל עזר הקפר כל המשתף שם שמים בצערו כופלין לו פרנסתו שנאמר והיה שדי בצריך וכסף תועפות לך ע"ש ברש"י ר' שמואל בר נחמני אמר פרנסתו מעופפת לו כצפור שנאמר וכסף תועפות לך ע"כ ויש להבין הטעם לזה שהוא מדה כנגד מדה הואיל וסילק א"ע לגמרי אפי' בעת שצר לו ומבין הוא ששורשו הוא בשכינה כביכול ובכל צרתם לו צר כמו שאמר אא"ז זללה"ה כי מי הוא המרגיש באדם הן תענוג הן צער ח"ו הלא נשמתו שהוא חיותו כי בהעדר והסתלק ממנו נשמתו וחיותו אינו מרגיש כלום וחיותו הוא בחי' א' משורש חי לכל החיים והנבראים שהוא הקב"ה כביכול וכשמשים זה על לבו ונותן דעתו לשורש שורשו שהיא השכינה כביכול ב"ה ומתפלל עליה אז ע"י נעשה יחוד גמור וזהו צדיקייא אינון שלוחי דמטרוניתא פי' שע"י חסרונו וצערו יודע להתפלל על חסרון השכינה הקדושה וזהו ששמעתי אומרים בשם הרב המגי' המנוח ז"ל מוה' דוב בער אין עומדין להתפל' אלא מתו' כובד ראש פי' מתוך הכובד שבראש היא השכינה וכן פי' ימלא ה' כל משאלותיך היינו כל משאלותיך רק שימלא השם ב"ה והוא מלא בתיקונים ובזוה"ק על זאת יתפלל כל חסיד על זאת דייקא והואיל וסילק א"ע מחמת צער השכינה כביכול לזה כופלין לו פרנסתו כמו שמצינו בכמה מקומו' אצל שהע"ה הואיל אשר לא שאלת עושר וכבוד ונפש אויביך בידך רק חכמה ומדע לשפוט את ישראל גם העושר והכבוד והחכמה והמדע נתון לך וכמו זקינו דר' פרידא שנתנו לו שניהם אריכות ימים ושנים וגם כל בני דורו יזכו לעוה"ב ע"ש וזה י"ל פי' הפסוק והש"ס שאלו את ר' חנינא בן דוסא שהיה אומר על החולי זה חי וזה מת מנין אתה יודע אמר לא נביא וכו' אלא כך אני מקובל וכו' אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל וכו' שנאמר בורא ניב שפתי' וכו' פי' אם הבורא ב"ה הוא בניב שפתי' כלו' אם אני מתפל' בעד השכינ' כביכול: יודע אני לשון יחוד אזי נעשה יחוד ואז הוא מקובל ואז שלו' לרחוק ולקרוב ע"ד שאיתא בזוה"ק טוב שכן קרוב הוא בחי' יסוד מאח רחוק שהוא בחי' תפארת והוא שאמר שלום לרחוק ולקרוב שנעשה יחוד ושלום בין יסוד ותפארת שהם בחי' רחוק וקרוב אמר ה' ורפאתיו היינו שממילא נמשך גם אליו הרפואה כמו שהוא בחי' כי חולת אהבה אני והוא ע"ד אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני ויש בזה עוד דברים עמוקים בענין התפלה כדאיתא בתיקונים והנה רבקה יוצאת וכן זכאה הוא מאן דלא מעכב לסלק למטרוניתא וזהו אם שגורה תפלתי בפי כמו משגרין כוס של ברכה שהוא לשון שלוח וזהו בורא ניב שפתים פי' שבכל פעם הוא בורא ניב שפתים ונובעים אצלו מחשבות טובות ודיבורים רצים במהרה מפיו ולחכם יספיק הקיצור והוא כמו אדני שפתי תפתח והוא ר"ת אשת כמו ששמעתי מן אא"ז זללה"ה על פסוק וראית בשביה אשת יפת תואר וכו' ולזה צריך בדיקה בחורין שיהיה באמת כי אם יודע זה אזי יוכל להתגנב בלבבו שהוא עושה זאת לש"ש בכדי שהוא יענה ולזה יש משל מה שאומרים העולם על שני אחים שהיה אחד עשיר וא' ענו ושאל לו העני מפני מה אתה עושר והשיב לו מפני שאני עושה מעשים לא טובים והלך זה ועזב את ה' ועשה ג"כ כמוהו ולא עלתה בידו ושאל לו שנית הרי עשיתי כמעשיך ומפני מה לא עלתה בידי והשיב לו מפני שאתה אינך עושה זה רק בשביל העושר ולא בשביל המעשים רעים בעצמם וכו' ע"כ והוא מצד ק"ו בדבר הידוע הנ"ל אצל היודע מחשבות ובוחן הלבבות אך לזה צריך סייעתא דשמיא ורחמניות הקב"ה לקרב אותו כי זה נקרא שער לה' אשר צדיקים יבואו בו ויש כמה נטורי תרעא דא שלא יכנס שמה כ"א הראוי לבוא אל המלך גם לא בכל פעם ועת רק בשפלות גדול ובהכנעה ולב נשבר ונדכה כמו העני העומד בפתח ומבקש לעורר עליו רחמים וכמו שאמר אא"ז זללה"ה על פסוק תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו וביאר ע"פ משל למלך שהיה לו יום גינוסי' או איזה שמחה וטוב לבב וצוה להכריז כל מי שיבקש מאת המלך ינתן לו מאת המלך וכ"א ביקש מה שלבו היה חפץ זה ביקש עושר וזה ביקש לעשות אותו שר או ממונה וזה ביקש נקמה מאויביו והכל נתן המלך לכ"א מבוקשתו ואחד היה חכם לא ביקש שום דבר כ"א שיניחו המלך לילך בהיכלו לדבר עם המלך בכל יום ובזה ממילא נתעטף ונכלל בו כל הבקשות וזהו תפלה לעני כי יעטוף היינו בזה המבוקש נתעטפו כל התפלות וכל הבקשות והיינו לפני ה' ישפוך שיחו וכל הבקשות הם עטופים בדבר זה והבן זה ובוודאי אם המלך הוא חכם היודע מחשבתו הזכה והברורה שדיבורו עמו הוא עיקריות אצלו ונכבד אליו מכל הון יקר אשר שאלו ובקשו כל מבקשי המלך בוודאי גם עושר וכבוד ינתן לו גם אשר לא שאל וגם נפש אויביו וכן הוא אצל המלך מלכו של עולם כי בוודאי הכל ינתן לו גם אשר לא שאל וגם החכמה והמדע והכנסתו לשער המלך בכל עת הראוי לבוא אל המלך ובא לפני המלך בכל עת כי הגיד מחשבותיו הרמה והזכה והבחינה לפני המלך מה היא לו כי כל הון ביתו בוז יבוז ואוהב למלך נקרא כל ימיו וזהו טרם נקרא אליך וכו' ופי' טרם יקראו ואני אענה פי' כבר עניתים ע"י שפתחתי להם השער להתפלל אשר בו יבוא אל המלך ודי בזה והבן וזהו כל המשתף שם שמים בצערו כופלין לו פרנסתו ברוחניות ובגשמיות וכן פרנסתו מעופפת לו כצפור ממהרת לבוא ורודפת אחריו וזהו שרימזה תורה בכאן והשיג לכם דיש את בציר פי' זהו הברכה אם בחקותי תלכו וכו' שתקרבו עצמיכם לי ותהיו חפצים בי יותר מכל התענוגי עוה"ז והכל יהיה נמאס בעיניכם והשיג לכם דיש אותיות שדי את בציר לשון מיעוט וחסרון היינו כל התפלות שלכם שאחם צריכים על חסרוניכם תשיגו את שם שדי כמו והיה שדי בצריך והבן: ובציר ישיג את זרע היינו החסרון ישיג את זרע ר"ל תמלא חסרון השכינה כביכול הנקרא בשם בציר כי בציר הוא בחי' מלכות כנזכר בזוה"ק ועי"ז ואכלתם לחמיכם לשובע כי כופלין לו פרנסתו ופרנסתו מעופפת לו כצפור ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה וכו' כי נעשה יחוד שלם כדאיתא בזוה"ק ע"פ זה וע"ש ומה שכינה להקב"ה בשם שדי בענין הזה כי שדי הוא בחי' יסוד ובציר הוא בחי' מלכות וסימנך ספרא בצירא והבן:

אני ה'. נֶאֱמָן לְשַׁלֵּם שָׂכָר:

את שבתותי תשמורו. אף בימי השעבוד אף על פי שהמנוחה בהם זכר לחירות:

את שבתותי תשמורו וגו'. צריך לדעת למה חזר הכתוב וצוה כאן על השבת, ונראה שנתכוין להסמיך מצות שבת למצוה שלפניה דכתיב לא תעשו לכם אלילים וגו' לומר כשם שע''ז שקולה ככל התורה גם מצות שבת שקולה ככל התורה כולה.

את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. דרשו רז"ל בתורת כהנים הזהיר הכתוב על כל המצות. וכתב הרמב"ן ז"ל כי פירוש המדרש הזה שבא הכתוב להזהיר על העבד הנמכר לעו"ג על ע"ז ושבת וגם מורא המקדש שיבא שם ברגלים ויירא ממנו, והוא הדין לכל המצות אבל הזכיר אלה שהן אבות ללמד על כלן. ויש גורסים הזהיר כאן, ואם הגרסא כך רמזו שכל המצות בכלל שבת והמקדש, והמשכיל יבין, עכ"ל. ובאור דבריו כי השבת והמקדש זכור ושמור, וידוע כי כל המצות שהן מצות עשה ומצות לא תעשה בכללם, וזה מבואר.

את שבתתי תשמרו וגו'. מה ת"ל, אלא זה נאמר כנגד הנמכר לעובד כוכבים, שלא תאמר הואיל ורבי עובד עבודת כוכבים ומחלל שבתות אף אני אעשה כן, ת"ל את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראי אני ה' ^ופירשו חז"ל סמיכות אזהרות אלו לענין מוכר עצמו לעובד כוכבים, כי לגוף אזהרתן אינו צריך, כי כבר באו אזהרות אלו במקומן, בפרשה קדושים ועוד בכ"מ, ולכן מפרש שלא ילמוד ממעשה רבו לפרוק מעליו עול תורה ומצות, כי ה' אלהיו עמו בכל מקום שהוא. .
(תו"כ)

את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. זכר בזה המקום שמירת השבתות ויראת המקדש להעיר כי זה כלי מביא להישירנו על עבודת השם יתע' ולהרחיק מעבוד זולתו כמו העניין בשבתות ובמקדש לפי מה שביארנו במה שקדם ובכאן נשלם ביאור זאת הפרשה:

את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה' כל מקום שנאמר אני ה' לחומר המצוה לשכר גדול או לעונש גדול ולפי ששתי מצות אלו חמורות אמר בהם אני ה' שהמלך שמצוה לעבדו ואומר לו עשה כך אני המלך המצוה הוא לחוזק הצווי לעונש גדול או לשכר גדול וכן במדרש צא ולמד מתן שכרן של מצות כשאמר פרעה אני פרעה כמה גדלו ונתן לו שכר שנאמר ויסר פרעה את טבעתו הקב"ה שאמר על כל מצוה אני ה' ע"א כ"ו ללמדך שאין קצבה למתן שכרה פירוש שכל המצוה שאמר בה אני ה' יש בה שכר עצום ולזה הזהיר שלמה ע"ה שנשמור כל מצוה שהזכיר בה אני ה' שהוא דבור המלך זהו שאמר אני פי מלך שמור:

פס'. את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו. למה נסמכו שני הפסוקין לענין של מעלה שלא יאמר זה הואיל ונמכר לעובד כוכבים ורבו מחלל שבתות אף הוא כן. לכך נאמר אלו שני הפסוקין. כלומר אע"פ שנמכר לעובד כוכבים לא תעשו לכם אלילים. את שבתותי ת תשמרו אני ה'. הזהירך הקב"ה על כל התורה שלא תחללה ושלא תשנה מכל המצות וגם יש לדמותה דוגמה שעל בני הגלות נאמרה פרשיה זו. וכי תשיג יד גר ותושב עמך. אלו ערי יהודה וירושלים שנאמר (איכה א׳:ה׳) היו צריה לראש. ומך אחיך עמו. מה גרם לאחיכם להשתעבד על שנתחברו עמו אעפ"כ אחרי נמכר גאולה תהיה לו. שנאמר (ירמיה נא) כי פדה ה' את יעקב וגאלו, או דודו או בן דודו (שיר השירים ב׳:ט״ז) דודי לי ואני לו. או בן דודו זה מלך המשיח שנאמר בו (תהילים ב׳:ז׳) אני היום ילדתיך. או השיגה ידו (זכריה ל) ושבת עד ה' אלהיך וגו' ושב ה' אלהיך את שבותך. ואם לא יגאל באלה ויצא בשנת היובל. (ישעיהו כ״ז:י״ג) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול. כי לי בני ישראל עבדים. לא בני ישראל עבדים לאומות העולם. (ישעיהו נ״ז:ט״ז) כי לא לעולם אריב. אני ה' אלהיכם. על כרחכם. וכן הוא אומר (יחזקאל כ׳:ל״ג) והעולה על רוחכם וגו' חי אני נאם ה' אלהים אם לא ביד חזקה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם. לא תעשו לכם אלילים את שבתותי תשמרו אע"פ שגליתם לבין האומות לא תעשו כמעשיהם שנאמר (הושע ס) אל תשמח ישראל אל גיל (בעמים) [כעמים] אע"פ שפנית אליהם אל תעשו כמעשיהם והשבתות תשמורו ובבתי כנסיות ובבתי מדרשות תקבצו. אני ה'. נאמן לשלם שכר:

אם בחקתי תלכו וכולי: כבר בארנו (באילת השחר כלל תקיג) שהחוקים יבואו פעמים על המצות שאין בהם טעם – ואז באו מגבילים כנגד משפטים שהם המצות הנימוסיות שטעמם גלוי ומושכל. אולם חז"ל פירשו פעמים רבות שם "חוקים" על לימוד התורה ומציין בזה המדרשות, שהם תוצאות הדינים וההלכות מן הכתוב על פי הכללים וחוקי הלשון ועל ידי המדות שהתורה נדרשת בהם שהם חוקים קבועים כחוקת שמים וארץ אשר חקק ה' בעולמו. ואחר שפה אמר "ואת מצותי תשמרו" אי אפשר לפרש "חוקים" על מצות שאין להם טעם כי בשם "מצות" נכללו החוקים גם כן, שכולם "מצות ה' ", והיה לו לומר "..בחקתי ואת משפטי". ומוכרח שמה שכתב "אם בחקתי תלכו" רצונו לומר חוקי וכללי התורה, רוצה לומר שתהיה יגעים בעיון התורה להשיג החוקים האלה והכללים שעל פיהם התורה נדרשת; ולהוציא על ידי הכללים החוקים האלה הלכות התורה ותורה שבעל פה, שזה לא יושג רק בעמל גדול וביגיעה. וכן במה שכתב אחר כך "אם לא תשמעו..ולא תעשו.." מוכרח לפרש השמיעה על הבנת התורה, שאי לאו כן הענין כפול. ועל זה מביא כמה דוגמאות. למשל, פעל "זכר" יש לפרשו על הזכירה בפה ועל הזכירה בלב. וכשכפל ואמר 'זכר..ושמר', 'זכר אל תשכח' – בהכרח נפרש "זכור" על זכירה בפה שלא יהיו הדברים מיותרים. ומזה מוציא החיוב לזכר שבת ומעשה עגל ומרים ועמלק בפה. עיין מה שכתבנו בזה בחבורי ארצות החיים סימן אלף. עוד דוגמא ממה שכתב "ונתתי את עריכם חרבה" – החורבה יפול בין על החרב קצת ונרדף עם "שממון", בין על החרב בהחלט. וכשאמר "חרבה...והשימותי" נוציא שפירושו חרב לגמרי. וכן פעל "שממון" יהיה לפעמים ביחוס כמו במקדש כששמם מהקרבנות. אבל כשאמר "ולא אריח בריח נחוחכם" מבואר שמה שכתב "והשימותי את מקדשכם" הוא השממון מעולי רגל. (משנה ה): ומבואר ממה שכתב "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו" שהסדר הוא להקדים התלמוד למעשה, כי התלמוד מביא לידי מעשה. ובכל זאת תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, והלימוד הוא רק הכנה אל המעשה. והלמד שלא לעשות לא השלים התכלית, וכמ"ש בברכות (דף יז).

ועץ השדה. היינו סוד עץ החיים הק' סוד עץ אשר בתוך הגן הק' אשר מהלכו ת"ק שנה יתן פריו ר"ל השפעתו והמשכיל יבין כ"ז: או יאמר ונתנה הארץ יבולה ירמוז בזה לתחיית המתים שיהא אי"ה אחר שיבוא העת הטוב לקיבוץ הגליות ונדחי ישראל במהרה בימינו ואח"כ יהיה תחיית המתים וזהו אומרו ונתנה הארץ יבולה. היינו הגופים המובאים אצלה להיות קבורים בתוכה תתן הארץ אותם בחזרה ויחיו בב"א. ועץ השדה יתן פריו. היינו הנשמות הק' אשר שם הוא מקור ושורש של נשמות ישראל והבן כ"ז היטב: ונפלו אויביכם לפניכם לחרב. תיבת לחרב הוא מיותר. דמאי נפקא לן בזה שיפלו ע"י חרב או ע"י דבר אחר. ונראה לפרש דשורש הדבר הוא דלא מיקרי נס ופלא רק בפעם ראשון. כשעושה הש"י איזה דבר פלא. שלא ע"פ הטבע בעצמו או ע"י נביא וצדיק. זהו הנקרא באמת נס ופלא. אבל בפעם שני אז יוכל להיות זה הדבר בנקל לעת שיצטרך לב"י בכלל או לאיזה איש פרטי. כי כבר נפתח השער והמקור מאותו דבר בפעם הראשון. ועפ"ז תבין מה שמצינו בפקידת עקרות שהתוה"ק כתבה וה' פקד את שרה. והוא באמת נס ופלא גדול. ואח"כ מצינו שנפקדו כמה עקרות ולא חשבו התוה"ק אותם שוב לנס. כמו רבקה אמנו היתה עקרה ונפקדה ע"י תפלת יצחק וכן רחל אמנו היתה עקרה ונפקדה. וכן חנה אשת אלקנה היתה עקרה ונפקדה. וכמ"כ מצינו בקריעת י"ס שאנו אומרים שירה על נס גדול כזה. ואח"כ מצינו שהעביר יהושע את כל ישראל בתוך הירדן. וכן רפב"י גבי נהר גינאי. אמנם שורש הדבר הוא כ"ז שלא נפתח השער מזה הדבר כמו פקידת עקרות וכדומה אז לאו כל אדם זוכה שיפתחו לו השער הזה. אך אאע"ה בגודל צדקתו ואהבתו להש"י לאין שיעור וגבול. זכה להנס גדול כזה. ופתח לו הש"י את השער ונפקדה אשתו. וכיון שכבר פעל אברהם פעם א' פתיחת השער וצינור הלזה. אז בקל יוכלו הדורות הבאים אחריו לעורר עוד אותו נס לעת שיצטרכו להכלל או אפילו לאיש פרטי וכמ"כ בקריעת י"ס שהוא נגד הטבע. רק משה רע"ה וס"ר מישראל פעלו דבר זה. ושוב אח"כ לא מיקרי זה נס גדול מה שהעביר יהושע את כל ישראל בתוך הירדן. וכן רפב"י. נמצא דכשהצדיק מתפלל להש"י שיפלו שונאיו והקב"ה שומע תפלתו ועושה נקמה בהם. אז לא די זאת שהפעולה הזאת מועיל בשעת מעשה. רק שהנפילה שמפיל הש"י את השונאים נעשה כחרב לדורי דורות. ובכל עת שיצטרך זה הדבר לכלל ישראל או אפילו לאיזה איש פרטי. אז בנקל לעורר נפילה הראשונה שגם אז בכל דו"ד יגיע להם נפילה גדולה וא"כ הנפילה הראשונה פועל שתי פעולות בשעה זו. ואח"כ לדורות. וז"ש דהמע"ה וחרב פיפיות בידם. ר"ל שיש לחרב שני פיות. היינו שהורגת שני פעמים. וזש"ה ונפלו אויביכם לפניכם. ר"ל אותה הנפילה שיפלו השונאים יהיה אצליכם לחרב. היינו שבכל עת שיצר לכם משונאיכם. אז תעוררו הנפילה הראשונה ותהיה נפילה הראשונה כחרב. ויהרוג אותם וכנ"ל. וכן יהי רצון אמן:

ומקדשי תיראו. שיבא למקדש שלש רגלים ויתכן להיות טעם לא תעשו לכם אלילים בעבור שאמר עבדי הם ואחר שהם עבדי יעבדו אותי לבדי ולא אחרים:

את שבתותי תשמרו סמך לע''א ששקול שבת כנגד ע''א וסמיך לו את מקדשי תיראו שאין בנין בה''מ דוחה שבת:

את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. אתקש מקדש לשמירת שבת לו' לך מה שמירת שבת לעולם שנא' אות היא לעולם אף מורה מקדש לעולם שאף בחורבנו אסור ליכנס בו:

את שבתתי תשמורו. אפילו נמכר לעובד כוככים ובכלל שבתתי יו״ט ג״כ כמש״כ בס׳ שמות ל״א י״ג. ואסור לעשות אפילו מלאכת אוכל נפש בשביל האדון דדוקא לכם מותר כידוע:

את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו. שלא תמכר עצמך לגוי, שהוא יצוה לך לעשות מלאכה בשבת:

את שבתתי תשמרו מתורגם בתרגום ירושלמי בענין שנות שמיטה שכן הם נקראו שבת.

את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'. כנגד הנמכר לעכו"ם הכתוב מדבר שלא יאמר הואיל ורבי ע"א ומחלל שבת אף אני כו' עיין רש"י ז"ל:

ומקדשי תיראו. המקומות המקודשים בגלות והם בתי כנסיות ובתי מדרשות אף על פי שחרב בית המקדש כאמרו ואהי להם למקדש מעט ואמרו ז"ל (מגילה כט, א) אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות:

אני ה'. הנותן שכר בקיומו או המעניש העובר עליהם. וכל מקום שנאמר אני ה' הוא לחומר המצוה לגודל השכר או לגודל העונש, ולכך סיימה פרשה זו אני ה' בשתי מצות הללו, שהרי המלך שהוא מצוה לעבדו ואומר לו בגזרה עשה כך וכך ואח"כ מוסיף על אותה מצוה ואומר אני הוא המלך המצוה, הנה הדבור הזה לחזק מצותו בא, וכל הפושע בה מתחייב בנפשו והמקיימה יש לו שכר גדול. וכן אמרו במדרש תנחומא בפרשת בראשית צא ולמד מתן שכרן של מצות, כשאמר פרעה ליוסף אני פרעה כמה גדלו ונתן לו שכר שנאמר (בראשית מ״א:מ״ב) ויסר פרעה את טבעתו וגו', הקב"ה שאמר על כל מצוה ומצוה אני ה' על אחת כמה וכמה, ללמדך שאין קצבה למתן שכרם עד כאן. ענין המדרש הזה כי יש בכל מצוה ומצוה שהזכיר בה אני ה' שכר עצום ועקב רב, וקל וחומר מבשר ודם, ולכך הזהיר שלמה ע"ה על האדם שישמור כל מצוה שהקב"ה מזכיר בה לשון אני שהוא דבורו של מלך, הוא שאמר (קהלת ח׳:ב׳) אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים.

גם עוד יכוין לומר על השמיטות שהם נקראים שבתות דכתיב (לעיל כ''ה ב') שבת לה' שמזהיר עליהם לשומרם.

וחלות מצות. לזכור זכות שרה אמנו, דכתיב לושי ועשי עוגות (בראשית יח ו), מ״ז״ב״ח. מחילה לישראל, זכרון טוב לישראל, ברכה לישראל, חיים לישראל, בזכות לחם הפנים היה מברך כל מיני תבואה בשדה, בזכות בכורים היה מברך כל מיני אילנות, בזכות נסוך היין היה מברך כל הגפנים, משחרב בית המקדש נשתלחה מארה לעולם, שנאמר והשמותי אני את הארץ (ויקרא כו לב), משבטל להם הפנים, אכול ולא לשבעה (חגי א ו), משבטל ניסוך היין, שתו ואין לשכרה (שם), משבטלו בגדי כהונה, לבוש ואין לחום לו (שם), משבטלו התמידין, המשתכר משתכר אל צרור נקוב (שם).

ופסל. ידוע:

את שבתותי תשמרו הרי שכתב שמירה אחר השבת שמור את יום השבת הרי שמירה לפניו שצריך שמירה בין מלפניו בין מלאחריו והוא תוספת מחול על הקודש:

ומקדשי תיראו. כל המקודש לישראל ולגבוה יהא נזהר מלבזות כמו ששומע תמיד בפה העובדי כוכבים. וה״ה כל ישראל שנטמע בין העובדי כוכבים עליו להיות נזהר ביותר באלו. וכ״כ הספורנו דעיקר מקראות הללו מיירי בעת שישראל משועבדים לעובדי כוכבים:

ומקדשי תיראו. קדושתי תיראו ולא תמכר עצמך לגוי שתחלל שם שמים שיעשה תועבות וחלול השם, וגם עבד מש[י]ם עבדים לעבד(ו) ע"ז, וכן הוא אומר: תחללו את שם קדשי באמר להם וגו':

ומקדשי תיראו שנת היובל קדש תהיה לכם כך נדרש בתנחומא. שלימא סדרא דפרשת בהר

וסמך לאזהרה זו אומרו ומקדשי תיראו על דרך אומרם ז''ל (אבות פ''ה) לא נחרב הבית אלא בשביל שלא שמרו מצות שביעית, וכן אמר הכתוב (לקמן כ''ו ל''ד) אז תרצה הארץ את שבתותיה, והוא עצמו אומרו את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו שלא תסבבו להחריבו כשלא תקיימו מצות השבתות, ויש לך לדעת כי הגם שה' משליך חמתו על ביתו ונחלתו לחללה לכפרת עון כאומרם ז''ל (מדרש תהלים ע''ט) בפסוק מזמור לאסף עם כל זה על הכל יביא ה' במשפט כל המסבב בחטאו את הדבר הרע הזה ביום המשפט הנורא כשיעמוד בעל הבית המקודש ויתבע האיש המגרש, ומה גם למה שאמר הנביא (הושע י''א) לא אבא בעיר ודרשו ז''ל (זוהר ח''א א':) נשבע הקדוש ברוך הוא כו' אנה יוליך את חרפתו ומה מענה בלשונו ומה גמול יעריכנו, והוא מה שרמז הכתוכ כאן באומרו ומקדשי תיראו כי עונשו גדול, וישער מזה עונש השמיטה, לשומרה:

ומצבה. לפסל:

משכית. שם כמו מרבית וטעמו אבן מצויירת מגזרת עברו משכיות לבב שכיות החמד׳‎:

לא תתנו בארצכם. זה משפט עבודת כוכבים במרקוליס:

לא תעשו לכם אלילים ופסל ומצבה לא תקימו לכם ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה. אלילים הוא מלשון אל, היינו מעשה שאין בו חיים, ופסל הוא גוון, ומצבה היא עקשות שתגמור בדעתך במצב הזה אני רוצה בדוקא וכך ישר בעיני, אין לך רשות לבחור בזה כמו שכתיב (איוב ל"ד, ל"ג) כי אתה תבחר ולא אני, ואבן משכית נקרא בפישוט ידים ורגלים, שלא יאמר האדם אם יהי כך לא אוכל לחיות וכענין שאיתא בגמ' (תענית כ"ג.) עג עוגה ועמד בתוכה כדרך שעשה חבקוק הנביא שנאמר (חבקוק ב',א') על משמרתי אעמדה שאמר אינו זז מכאן שלא היה יכול לסבול ממשלתו של נבכדנצר הרשע כמו שכתיב (שם) והיה בנפשו של חבקוק, ובאמת גם אז היה צריך לצפות להשי"ת, כי אם השי"ת יכול לסבול גם הוא היה מוכרח לסבול כי מאוד עמקו מחשבות השי"ת וכמו שכתוב על בבל (ירמיה נ"א,י"ג) רבת אוצרת. ואוצר מורה על דבר הגנוז בתוכו ואינו נראה על הגוון לתפיסת האדם, אך מ"מ הראה לו השי"ת במפלתו של נכבדנצר וגם הוא בא על זה, וכמו שכתיב (חבקוק ב',ד') וצדיק באמונתו יחיה וכמו שנתבאר (שם בחלק זה).

אם בחקתי תלכו. היינו כל זמן שלא נחקק ונקבע בלב האדם קדושת הש"י נקרא עומד, כי צריך לצמצם עצמו בכל ענינו ושלא להתפשט רצונו כי שב ואל תעשה עדיף, וכאשר יפנה האדם לד"ת עד שיחקקו בלבו ויקבעו בו, אז יוכל האדם להתפשט ולילך בכל ענינים שירצה כי ה' עמו, וכדאיתא במדרש (דברים רבה פרשה ב',י') וכי יש יהודי אכסנאי, וכדאיתא בשבת [ל"א:] כיון דעל פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, כסותר על מנת לבנות במקומו דמי.

אם בחקתי תלכו. אם הוא לשון ספק כי מי יודע אם מקיים את התורה כעומק רצון השי"ת, כי בהפרשה הקודמת כתיב שמיטה ויש ג"כ שמיטת כספים שכתיב בפרשת ראה, ושם כתיב כמה אזהרות על זה, השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר וגו' ומכל מקום איתא במסכת שביעית (פ"י,מ"ח) המחזיר חוב בשביעית יאמר לו משמט אני, אמר לו אעפ"כ יקבל ממנו שנאמר וזה דבר השמיטה ושם (משנה ט') המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו, והיינו שבזה סגי שמקיים שמיטת כספים בדבורו שאומר לו משמט אני ומזה מוכח שיש עומק בד"ת יותר ממה שנכתב על הלבוש והשי"ת האיר לחכמינו ז"ל בזו המצוה עומק רצונו ית' ולכן כתיב כאן לשון ספק שאף שאדם נזהר לקיים כל השלחן ערוך עדיין הוא בספק אם כוון לעומק רצון השי"ת, כי רצון השי"ת הוא עמוק עמוק מי ימצאנו, וגם לשון אם הוא לשון תפלה שהשי"ת כביכול מתפלל הלואי שתלכו בחקותי ותכוונו לעומק רצוני.

וישבתם לבטח בארצכם, פי' אחר שהבטיח על רוב תבואות אמר שאל תאמרו הלא כ"ז ללא יועיל דפן יאכלוהו זרים, כדכתיב והי' אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק וגו', לכן שייכה הבטחה זו עתה שהבטיח וישבתם לבטח בארצכם ואל תפחדו גם מזה:

לא תעשו לכם אלילים ופסל ומצבה לא תקימו לכם ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה כי אני ה׳ אלהיכם את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה׳. יש להתבונן מה טעם אלו הפסוקים בכאן בענין הנמכר לעו״ג שמדברת בו זו הפרשה כמו שנאמר וכי תשיג יד גר ותושב עמך וגו׳ ויש לומר שזה רומז לפרטי א׳ הנמכר לעו״ג וגם לכללות ישראל הנמכרים בעונותיהם לעו״ג שבא להזהירם שלא יעלה בלבם לעשות כמעשה העו״ג מעט זמן או יום אחד או יומים כדי להטעותם לומר הרי הם אוחזים במעשינו ולא יחפשו עוד אחריהם אם יעבדו את השם ויקיימו מצותיו בסתר ולשמור שבתותיו בהצנע ובזה יורו היתר לעצמם לומר מוטב לחלל שבת אחת כדי לקיים שבתות הרבה או לבטל מצוה אחת כדי לקיים מצות הרבה לזה הזהירה תורה לא תעשו לכם אלילים אע״פ שהכוונה היא לעשות לבד ולא לעבוד כדי שיראו העו״ג ויאמרו הרי הם עובדים אלילים כמונו ולא יקטרגו עלינו בקיום התורה והמצות. ולא מיבעיא לעשות לכתחלה אלא אפילו להקים פסל שהוא עשוי כבר במקומו על בסיסו אע״פ שלא עשהו ולא עבדו אלא עושה מפני הרואים להיות משגיא לעו״ג אסור ועובר משום פסל ומצבה לא תקימו לכם ואפילו אבן משכית להשתחות עליה לשם כדרך העו״ג המשתחוים על אבן משכית אסור. גם בענין השבתות הזהיר את שבתותי תשמורו ולא לחלל אפילו שבת א׳ מפני הרואים כדי לקיים שבתות הרבה אסור. גם צריכין לבוא אל מקדשו להתפלל ולירא מפני המקדש או בית הכנסת שהוא מקדש מעט ולא לנהוג בו קלות ראש מפני העו״ג אפילו פעם אחת כדי להטעותם. (הרס״ו זללה״ה):

ואם לא תשמעו לי וגו׳. יש להתבונן מה טעם חלק התוכחות הללו לשתי פרשיות חלק א׳ עד ואם בזאת לא תשמעו לי ומשם פרשה אחרת עד הסוף. ג״כ מה טעם כל אלו הענינים שאומר ואם עד אלה לא תשמעו לי. ואם תלכו עמי קרי וגו׳ ואם באלה לא תוסרו לי וגו׳. ויש לפרש שבכאן רמז להם רמז על חרבן שני מקדשים. בפרשה הראשונה רמז. מה שאירע להם במקדש ראשון ובפרשה השניה רמז למה שאירע להם במקדש שני ולכן במקדש ראשון בפ׳ ראשונה דאז מה שאירע להם במקדש ראשון ושברתי את גאון עוזכם שהוא רמז לבית המקדש כמו שדרשו בת״כ ובמקדש שני אמר בפרשה שניה והשמותי את מקדשיכם וגו׳ ואמר מקדשיכם לשון רבים שבחרבן בית שני נתעורר להם צער חרבן בית ראשון וכאילו נחרבו שניהם ובגלות בית ראשון חלקו לד׳ חלקים כנגד ד׳ גליות שגלו. א׳ בני גד ובני ראובן שגלו תחלה. והב׳ זבולון ונפתלי כמו שנאמר כעת הראשון הקל ארצה זבולון וארצה נפתלי. ואח״כ שאר עשרת השבטים. ואח״כ יהודה ובנימן. ואם נפשך לומר שזבולון ונפתלי אם שאר עשרת השבטים הם גלות א׳ ונמנה גלות יהויקים וגלות צדקיהו בשתי גליות ולזה אמר בסוף והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית ואמרו רז״ל ויש נקם שאינו בברית וזה רמז לסימוי עיניו של צדקיהו הרי נרמז בכאן בסוף גלות צדקיהו. ובאותם הד׳ חלקים שאמר בהם ואם עד אלה לא תשמעו לי. ואם הלכו עמי קרי וגו׳ ואם באלה לא תוסרו לי וגו׳ רמז בהם ד׳ גליות שהזכרנו ולכן אמר בהם ויספתי ליסרה וגו׳ והגלות האחרון של בית שני ואתכם אזרה בגוים שהוא גלות גדול שפזרם בכל העולם מה שלא היה בגלות ראשון. (הרס״ו זללה״ה):

ונתתי גשמיכם כו' ולא כתיב ואורד גשמיכם או והמטרתי (ודאי לפי' הגמרא בר"ה ניחא דגם מה שנגזר מוריד בעונה הצריכה) י"ל פשוט שלא תהיה תשלום גמול (כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא) כ"א אעשה את שלי בדרך מתנה. וכן י"ל לשון הנותן בעין יפה נותן להיות בריוח אפילו שיתגדל המעינות להצריכים. ונתנה הארץ כנ"י נקרא ארץ חפץ יבולה פי' מ"ן ויבוא ע"ד וזה ועץ השדה משמע הידוע הוא עץ חיים יתן פריו וכן ונתתי שלום בארץ בעין יפה ובמתנת חנם ולשון בארץ ולא כתיב שלום לכם. כי אפילו בין האומות כמו ונברכו בך כל משפחות האדמה כפי' המדרש: והשבתי חיה רעה הם שונאי ישראל כמו ארבע חיות השבתי אותם מן הארץ: וחרב לא תעבור כדי שלא תצטערו וכדאיתא בזוהר ע"כ במצרים היה דם ביאור לא של קטולין שלא יצטערו ישראל: ופניתי אליכם כו' י"ל אפנה שונאיכם להיות פנוי לכם לדור ולהתפרנס. והפרתי לשון פו"ר. והרבתי אתכם עושר וגדולה אעפ"כ אציל אתכם מקנאת רשעים וזה והקימותי את בריתי אתכם כמו בנח והקימותי את בריתי אתכם להצילם מרשעים. וי"ל עוד דהנה הקב"ה הקים ברית לנח ובניו לקיום עולם וזה והקימותי ברית חדשה לתוספת חיות וכל טוב: ואכלתם ישן נושן פי' תעוררו מ"ן למעלה למעלה כמו שפרשנו על ותעש הארץ כו' לקמצים לעולם שנקודות קמץ כי בהרחבת הלב היה להם כח לעורר מ"ן לעולם עליון מאד ע"כ פירשו רז"ל ותכלנ' יצאו מכוללות כי השפע יש בה רושם ממקו' שבא מהכח' ומפני שנ"ל שכבר כתבתי הפי' ע"כ קצרתי זה וזה ואכלתם ישן נושן כתרגומו: וישן מפני חדש פי' תהיו טובים כראוי ומפני הכנעה ותשובה תוכרחו לזכור מה שחטאתם כבר להיות נכנע ושב וזה וישן עבירה ישנה מפני חדש הוא התשובה והתחדשות תוציאו וכן הכנעה נקרא מ"ה החד"ש שמעתי מהרב האי גאון וקדוש אב"ד דברדיטשוב ע"י מ"ה ענוה יש התחדשות:

ואכלתם לחמכם לשובע: כבר צווחו קמאי דקמאי למה לא הזכיר בתורה שכר מצות יעודי עוה"ב רק הזכיר יעודי עוה"ז כמו ואכלת' וכו' וי"ל בזה ע"פ ששמעתי בשם אא"ז זללה"ה על פסוק יאכלו ענוים וישבעו דאיתא בגמרא לעולם יאכל אדם פחות משליש וישתה פחות משליש שאם תרתח תעמוד על מתכונתו נמצא מי שיש לו בחי' ענוה שבוודאי לא יבוא לידי כעס כי כעס הוא ענף מן הנאוה אז מותר לו לאכול לשובע והוא שאמר הכתוב יאכלו ענוים וישבעו שמותר להם לאכול עד שישבעו כי בוודאי לא יבואו להיכעס כלל ע"כ וזהו ג"כ צדיק אוכל לשובע נפשו היינו מי שהוא צדיק בוודאי הוא עניו יכול לאכול לשובע נפשו ואינו צריך לאזדהורי בנפשיה לאכול פחות משליש כנ"ל לא כן הרשעי' שהם מתגאי' ונרתחי' לכן ובטן רשעי' תחסר היינו צריך לחסור ממאכלו כנ"ל וזה י"ל שיעור הפסוק גם כאן והבטיחם הש"י שיהיו כולם צדיקים ויזכו לבחי' ענוה וזהו יעודי עוה"ב שמביא לידי רוה"ק כמאמר ר' פנחס בן יאיר וכו' וזהו ואכלתם לחמיכם לשובע שתוכלו לאכול לחמכם בלי גרעון מחמת שתהיו כולכם במעלות הרמות בצדקות וענוה כנ"ל והבן:

אם בחקתי תלכו. יָכוֹל זֶה קִיּוּם הַמִּצְווֹת, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִיתֶם אֹתָם הֲרֵי קִיּוּם הַמִּצְווֹת אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּם אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ? שֶׁתִּהְיוּ עֲמֵלִים בַּתּוֹרָה (ספרא):

אם בחקתי תלכו וגו'. בתורת כהנים אמרו ז''ל יכול אלו המצות כשהוא אומר ואת מצותי וגו' הרי המצות אמורות מה אני מקיים אם בחקתי להיות עמלים בתורה ע''כ, וטעם שקרא הכתוב עמל התורה חוקה, לצד שיש בה מצוה אפילו ללמוד דברים שלמדם פעמים וג' והם נטועים אצלו, כי חפץ ה' בעסק התורה חוקה חקק ותמצא שאמרו ז''ל (קהלת רבה פ''ג) כי לטעם שילמוד האדם תורה בחשק תמיד גזרה חכמתו יתברך שיהיה האדם לומד ושוכח.

אם בחקותי תלכו. חוקות הם גזרות מלך שינהג האדם בהם בהשתדלות עסקי חייו וההתנהג בהם יקרא הליכה, כאמרו ובחקותיהם לא תלכו וכן ואת חקתי תשמרו ללכת בהם וכן בחקות החיים הלך:

אם בחקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם. כתב הרמב"ן הקדים דבר הגשמים כי בבואם בעתם כאשר יאות יהיה האויר זך וטוב והמעיינות והנהרות טובים ויהיה זה סיבת בריאות לגופים והפירות כולם ירבו ויתברכו בהם כדכתיב ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו ובשביל זה לא יחלה האדם ולא יהיה בהם משכלה ועקרה ובבהמתם וימלאו ימיהם כי בהיות הגופים גדולים ובריאים יתקיימו ימי האדם נמצא שהיא גדולה שבברכות:

בחקתי. פתוחה. ואת מצותי תשמרו. פליאה דעת ממני כי בספר הזוהר דריש ואת משפטי תשמרו דא תורה שבכתב כד"א משפט לאלהי יעקב והחכם המופלא הרמ"ע ז"ל כתב במאמר שברי לחות דבעלמא מצותי שם כולל לכל המצות והן נחלקות לעדות חקים ומשפטים והכא פרושי קא מפרש דהאי מצותי בחלק המשפטים מיירי כדכתיב לקמיה ואם את משפטי תגעל נפשכם והכא פי' חקתי על תורה שבע"פ חקה הכוללת חקות הרבה דאינון גזרין דאורייתא כדמסיק דכתיבא בהו שמירה בפ' אחרי מות ובפ' קדשים ומשפטים דאתו מכלל מצותי דריש ליה על תורה שבכתב שרוב גופיה תורה משפטים נינהו ומשום דההיא חקה שהיא עצמה מדת שמור אחידת בתורה שבכתב כתיבא הכא שמיר' אצל מצותי שמשמעו משפטי כדאמרן יעויין המאמר במקומו שזה יספיק להבין אמרי בינה עכ"ל:

אם בחקותי תלכו יכול זה קיום מצות כשהוא אומר ועשיתם אותם הרי קיום מצות אמר הא מה אני מקיים אם בחקותי תלכו שיהו עמלים בתורה. בתורת כהנים פי' אם בחקותי תלכו וכן ואת מצותי תשמרו א"א לפרש לא זה ולא זה בקיום המצות שהרי כתוב אחריהם ועשיתם אותם שמורה על קיום המצות א"כ עכ"ל דאם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו תרויהו ביהו עמלים בתורה קמיירי אלא דחד מנייהו בסתם עמלין וחד מינייהו בעמלין על מנת לשמור ולקיים:

אם בחקתי תלכו. ת"ר, אם בחקתי תלכו, אין אם אלא לשון בקשה, וכן הוא אומר (תהלים פא) לו עמי שומע לי כמעט אויביהם אכניע, ואומר (ישעיהו מ״ח:י״ח) לו הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך ^זאפשר לפרש כונת הדרשה, כי מצינו אם שהוא דרך בקשה ורצון כמו אם יהיה אלהים עמדי, וכאן נאות יותר לפרש הלשון אם עפ"י כונה זו, שהוא ע"ד בקשה ורצון מהקב"ה שילכו בחקתיו, יען כי לא נאות לפרש שהדבר רשות בידם לעשות כך או כך, כמו שרגיל בעלמא הלשון אם ואם, דהלא ידוע שאין הקב"ה חפץ בחובת האדם ורעתו, ולכן אע"פ שהברירה ביד האדם לנהוג כך או כך, כמ"ש הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, בכ"ז רצון הקב"ה שילכו בדרך טובה ולקבל עליהם השפעת ברכותיו. .
(ע"ז ה' א')

הרי קיום מצות. ה"ג כשהוא אומר ועשיתם אותם הרי קיום מצות אמור וכו' ואם כן פירוש ואם בחקותי תלכו בעמלים סתם ואת מצותי תשמרו בעמליים ע"מ לשמור ולקיים:

אם בחקותי תלכו וגו'. ר"ל שתעשו אותם ולא זכר בהם שמשירה לסבה שזכרנו בפרשה הקודמת בביאור ועשיתם את חקותי ואולם במצות שהם מכוונות לעצמם וזכר שמירה ועשייה כמו שביארנו שם:

אם בחוקותי תלכו. לפי שכל הפרשה למעלה סובבת בענין השמיטה. והוא ענין נסתר ועמוק ובלי טעם. כי מה טעם יש בשמיטת הארץ שיזרעוה או שלא יזרעוה. או מה כבוד יש לארץ. וכל זה נראה שהוא כמו גזירת מלך בלי טעם. לזה סמך מיד אם בחוקותי תלכו. כלומר אע"פ שהם רחוקים יש לכם להלוך בדרכם. ואת מצותי תשמרו. בערך היות אני המצוה. יהיה לו טעם או לא יהיה. וזהו ועשיתם אותם. שתעשו החק שאין לו טעם כמצוה שיש לה טעם. בלב שלם ובנפש חפיצה. ונתתי גשמיכם בעתם וגו'. כי כל זה נמשך מצד שמירת השמיטה. כי כמו שהשמיטה היא עיקר כל המצות. כן הגשמים בעתם הם עקר כל הטובות. ושלא בעתם הם עקר כל הרעות. ולכן אמר למעלה וישבתם על הארץ לבטח ונתנה הארץ פריה. ולכן אמרו שמכת בצורת שקולה כנגד כל המכות:

ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם. אמרו רז"ל ועשיתם אותם א"ר חמא בר חנינא אם שמרתם הריני מעלה עליכם כאלו אתם עושים אותם כדכתיב ועשיתם אותם א"ר חנינא בר פפא אם שמרתם את התורה מעלה אני עליכם כאלו אתם עושים את עצמכם הה"ד ועשיתם אתם וצריך להבין מאמר ר' חמא אם שמרתם מעלה כאלו עשיתם והלא אם שמרום אינו בדרך העלאה כי שמרום בפועל. וגם מ"ש רבי חנינא בר פפא כאלו אתם עושים עצמכם יש בו חובת ביאו"ר ותו מאי בינייהו. ואפשר במאי דהוו בה קמאי כי הנה תרי"ג מצות כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים והם שיעור קומה והרי האדם אינו יכול לקיים הרבה מ"ע התלויים במקרה. גט פדיון יבום חליצה וכהנה רבות ומ"ע שבמקדש וכיוצא ובמה יזכה האדם לקיים המצות כלם. כי בין כלם הוא שיעור קומה. ורוח חכמים נוחה שאם האדם מקבל כל המצוות ומקיים מה שיש בידו לקיים וממתין לקיים כל מצוה שתבא לידו ורוצה הוא בקיומם. בוחן לבות וכליות ה' וידע טוב לבבו ורצונו ומעלה עליו כאלו קיימם כלם. ויש מי שכתב דבעסק התורה במצות חשוב כאלו קיימום וכמו שאמרו כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה. והנה השלמים האלה קשיא להו בהאי קרא אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם דכאשר ירדוף הקורא יסבו"ר ולא ידע למה לי דכתב רחמנא ועשיתם אותם דלכאורה נראה יתר. ולישב זה תרגמא ר' חמא בר חנינא דדבר גדול לימדנו הכתוב וקרא להכי הוא דאתא ליתובי דעתא איך יוכל האיש הישראלי לקיים כל רמ"ח מ"ע דכללותם הוא שיעור קומה וכי בצרי מינייהו הוליד את חסרו"ן. לז"א ואת מצותי תשמרו כלומר כי כאשר יקיים כל מ"ע שיוכל והוא מוכן וממתין לקיים כל מצוה הבאה לידו אהניא ליה כאלו קיים כל הרמ"ח דמצדו לא יבצר והיינו דקאמר ואת מצותי תשמרו מלשון ואביו שמר שתמתינו לקיימה הריני מעלה עליכם כאלו ועשיתם אותם וז"ש ר' חמא בר חנינא אם שמרתם כלומר אם המתנתם שתשמרו מתי יבא לידכם לקיימה הריני מעלה אני עליכם כאלו ועשיתם אותם הגם דלא תקיימום בפועל זה מגודל חסדיו וצדקותיו לעשות אינו ישנו וז"ש הריני מעלה עליכם דמחשבה טובה מצרפה למעשה אמנם ר"ח בר פפא סבר כטעם האחר דע"י עסקו בתורה בדיני המצות נחשב כאלו קיימם וז"ש אם בחוקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה כמ"ש רש"י. עסק התורה הוא כאלו ואת מצותי תשמרו. ואייתר ליה ועשיתם אותם ולהכי דריש ועשיתם אתם כאלו עושים את עצמכם דרמ"ח מ"ע כנגד אבריו של אדם והמצות שלא קיים חסר"ו של אדם באבריו שכנגדם וע"י התורה אברים קודמין שלמים הם וז"ש כאלו עשיתם את עצמכם דנשלמתם בכל רמ"ח אברים וקיימתם כל המצות. ועוד אפשר לומר בסגנון אחר כי הנה שנו רבותינו עשה מצוה אחת קנה לו סניגור אחד דע"י מעשה המצות נבראים מלאכים קראו בשמותם כשם המצות כמשז"ל וז"ש ר' חמא בר חנינא אם שמרתם הריני מעלה עליכם כאלו אתם עושים למצות כלומר המלאכים שהם נבראים ע"י המצות ונקראים בשם המצות עצמם מעלה אני עליכם כאלו אתם עושים מלאכים הנבראים ע"י מעשה המצות. ור' חנינא בר פפי דריש קרא באנפא אחרינא דע"י התורה והמצות הוא מברר ניצוצי הקדושה השייכים לחלקי נר"ן שלו וברחמיו יתברך מעלה כאלו עשו את עצמם כיון דעל ידו נעשה הגם כי ממנו יתברך הכל. ובלשון אחר אפשר לומר כי הנה תכלית הבריאה לעשות החומר צורה ויהי הגש"ם הא ליכא קשיא יזדכך ע"י התורה והמצות בחשיקה ודביקה כאלו הוא נפש היאמר אומ"ר עמו אנכי בצור"ה בתוך צורה וז"ש מעלה אני עליכם כאלו אתם עושים את עצמכם כי הגש"ם חלף הלך לו זה חומ"ר בקדש נזדכך כי בנפשו הוא והוא בריה חדשה. ובליקוטים כ"י בחוקותי תלכו ואת מצותי ר"ת בתום לרמוז כי ההולך בדרכיו יתברך לשמור מצותיו צריך שיהיה בתום בלי שום פניה. כי אם לשמו יתברך ואם כה יעשה יזכה לשמור ולעשות וז"ש ואת מצתי תשמרו ועשיתם אותם:

אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה והשיג לכם דיש וגו' בזאת הפרשה יש ספקות:
הספק הא' שנראה מזה ששכר המצות הוא בעולם הזה ואינו כן שהעולם הזה הבל וריק וכמו שאומר בספר קהלת ואין ראוי שהמצות שהם קדושות ורמות גדולות ובצורות בשמים יהיה השכר בעולם ההבל שהיום כאן ומחר בקבר:
הספק הב' שאמר וחרב לא תעבור בארצכם והכוונה אפילו חרב של שלום לפי שלא היו צריכים ישראל חרב שנאמר מגן אם יראה ורומח בארבעים אלף בישראל ואם כן איך אמר ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב שאין להם חרב:
הספק הג' שאמר ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו וכי כך הוא המנין שהמנין הוא חמשה מאה ומאה מכם אלפים ירדופו:
הספק הד' שזאת הפרשה שלא כסדר שהתחיל בגשמים ושפע המזונות ואח"כ בשלום ונצחון האויבים כמו שאמר ונתתי שלום בארץ ורדפתם את אויביכם ורדפו מכם חמשה מאה ואחר כן חזר על הראשונות ואמר ואכלתם ישן נושן שזה הפסוק היה מקומו למעלה בשפע הגשמים והתבואות. התשובה לראשונה שהקב"ה רצה להוליך עם ישראל הדרך שהאב מוליך עם בנו לשיעסוק בתורה כשהוא קטן אומר לו לך לבית המלמד ואתן לך מן הרמונים ומן התאנים ואחר שאינו כל כך קטן אומר לו שילך ללמוד ואתן לך זהוב א' ואח"כ אומר לו לך ללמוד ואתן לך מלבוש כשהוא גדול אומר לך ללמוד ותירש עולם הבא ואח"כ אומר לו האמת לך ללמוד בעבור מעלת הקב"ה שברא העולם ועשה לנו את הנפש הזאת לא תכלית שום שכר וכל זה שמתוך שלא לשמה בא לשמה וכן הקב"ה אמר בתחלה אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו אתן לכם לחם ופירות גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו ואח"כ אמר ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד ואח"כ ורדפתם את אויביכם ובסוף אמר להם האמת ונתתי משכני בתוככם והתהלכתי בתוככם אטייל עמכם בגן עדן ואמר עוד האמת והייתי לכם לאלהים בעבור מעלתי ועצמותי ואתם תהיו לי לעם שעבדי המלך ראוי למות בעבודתו בעבור מעלת המלך עצמו וזה הדרך עצמו הוליך בסדר עקב תשמעון ולזה אמר שם וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך הכוונה זה שאמרתי הוא שהוליך עמהם בברכות הדרך שהאב מוליך עם בנו ואמר אם בחקותי לומר החוקים אין אדם עושה אותם בעבורם שהרי אין להם טעם אלא בעבור הקב"ה שמצוה אותם אבל המצות עושה אותם האדם בעבור הקב"ה המצוה ובעבור המצוה בעצמה שהרי יש לה טעם ולז"א ואת מצותי תשמרו בעבורי ועשיתם אותם בעבור המצות בעצמם וזהו טעם ועשיתם אותם אחר אמרו ואת מצותי תשמרו עוד אמר תשמרו כמו ואביו שמר את הדבר שצריך להמתין האדם למצוה ולא המצוה לאדם שזריזין מקדימין למצות וזהו שאמר שומר מצוה לא ידע דבר רע וכמו שארז"ל אעירה שחר אני מעורר השחר ואין השחר מעורר לי. ואמר מצותי תשמרו תמתינו ואח"כ כשיבא זמנם ועשיתם אותם ולפי שמרבה נכסים מרבה דאגה ויבאו גזלנים ונתתי שלום בארץ ועוד שאפילו שחרב לא תעבור בארצכם ולא יהיה להם חרב עכ"ז ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם כאלו היה לכם חרב ולא עוד אלא ירדפו מכם חמשה מאה. ולקושיית המנין נראה שישראל הלוחמים בראשונה צריך שיהיו כמות אלה כאלה ויעשה הקב"ה נס שינצחו ישראל ואחר שנצחו ולוחמים עוד במלחמה עצמה אין צריך שיהיו כל כך ישראל בכמות אלא אפי' יהיו מועטים ואח"כ יותר מועטים ינצחו וזהו שאחר שהתחילו ישראל לנצח מתחיל לב הגוים להשבר ואח"כ נשבר יותר ולזה אמר ורדפתם את אויביכם כמות אלו כאלו ואח"כ ורדפו מכם חמשה מאה ואח"כ ומאה מכם רבבה ירדופו. וא"ת שאם ישראל לוחמים מועטים לפי שישראל מועטים אינו כן אלא והפרתי אתכם וכל כך תהיו פרים ורבים עד שאע"פ שאמרתי שיהיו לכם ריבוי מזונות עד שישיג דיש את בציר ובציר את זרע עכ"ז לא יספיק לכם הלחם והיין של שנה זו ותהיו צריכים לאכול משל השנים שעברו ואכלתם ישן נושן. וא"ת שיהיה מעופש לא יהיה וישן מפני חדש תוציאו ולא יתבייש הישן מפני החדש ובזה הותרו כל הספקות. ונוכל לומר עוד בסדר אלו הברכות לפי שיש ארבעה כתות של בני אדם במדינות יש עובדי אדמה ויש בעלי מלחמות רגליים ופרשים ויש בעלי תורה חסידים קדושים ויש אנשים שאינם לא זה ולא אותו אלא עשירים שלוים ושקטים האוכלים למעדנים ובעלי מלאכה. ולכת הראשון שהם עובדי אדמה אמר ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו. לעשירים והמוניים בעלי מלאכה ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד. לבעלי מלחמה אמר ורדפתם את אויביכם ורדפו מכם חמשה מאה ומאה רבבה ירדופו. לבעלי תורה אמר ונתתי משכני בתוככם והתהלכתי בתוככם:

פרשת אם בחקתי תלכו

אם בחקתי תלכו.
תו״כ, פרשה א, א: מלמד שהמקום מתאוה שיהו ישראל עמלים בתורה.
הנה מבואר בתו״כ פ׳ בחוקותי על קרא דאם בחוקותי תלכו, דהקב״ה רוצה שיהיו עמלים בתורה. ור״ל כך, דהנה מבואר ב״ב פ״ח דכמו דארץ ישראל מוחזקת הכי נמי תורה ירושה ומוחזקת, רק מ״מ צריך הליכה, דמבואר בפיהמ״ש להרמב״ם ז״ל רפ״א דב״ב דאף דקיי״ל כמ״ד ב״ב ק׳ דאין הליכה קונה, זה רק בדבר חדש, אבל לברר איזה חלק לזה קנה בהליכה, כיון שהתורה ירושה רק דצריך לברר החלק, צריך עמל ויגיעה בגדר הליכה. והארכתי בזה בחיבורי ח״ד בהל׳ תרומות ועי׳ סנהדרין צ״ט ע״ב הוא עמל במקום זה והתורה עומלת במקום אחר, ע״ש ברש״י, אך ר״ל דע״י שעמל במקום אחד קנה לכל התורה, אף במקום שלא עמל כלל, וכן הוא בירוש׳ ב״ב פ״ח משכח כולה, ר״ל מוצא הכל, כיון דירושה לנו רק צריך יגיעה. וכן מבואר בירוש׳ חלה פ״א, ואכמ״ל.

פירש״י ז״ל אם בחקתי וכו׳ יכול וכו׳. פי׳ דק״ל מהו ל׳ תלכו מאי שייך הליכה במצות הול״ל אם חקותי תעשו או כיוצא בזה. ולכך פי׳ דמיירי בלימוד התורה דשייך שפיר לשון הליכה כדאמרינן הוי גולה למקום תורה. ואף על גב דאמור רבנן כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וכו׳ והכא כתיב ברישא לימוד התורה. הא כבר פירשו דההיא דוקא בקדימה עיונית במחשבה דאילו בקדימה זמנית אדרבה הא אמרינן אין בור ירא חטא ולכך שייך שפיר להקדים בקרא הלימוד:

ונתתי גשמיכם בעתם: כבר כתב רבינו בחיי (פר' עקב) שיש הבדל בין גשם ובין מטר. ה"גשם" היא הטבעי הבא בסבות האדים העולים מן הארץ וה"מטר" היא ההשגחיי הבא מן השמים. והביא כן מדברי פרקי דר' אליעזר וכמה ראיות, עיי"ש. והנה המטר ההשגחיי יש לו עת קצוב שהיא "יורה ומלקוש", בזמנים מיוחדים שהארץ צריכה למטר. אבל הגשמים הטבעיים אין להם עת קבוע רק תלוי לפי עליית האדים ולפי ריבוי הלחות באויר – "אם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו" (קהלת יא, ג) . ועל כן במה שכתב "ונתתי גשמיכם בעתם" לא רצה לפרש על עת הצריך למטר כי הגשמים ירדו תמיד. ומפרש שירדו בעת מיוחד להם לבד שאין בני אדם מצוים בדרכים וזה בלילי רביעיות ובלילי שבתות. [מה שאמר תחלה בלילי רביעיות ואחר כך שנית בעתם בלילי שבתות – הכל אחד, כנראה מהגמרא (תענית דף כג). רק מפני חילוק המעשים, שבימי הורדוס היה בלילי רביעיות ובימי שמעון בן שטח בלילי שבת] אמנם בספרי (פר עקב) ציין כן על "ונתתי מטר ארצכם בעתו", וצריך לומר דשם אי אפשר לפרש "בעתו" ממש, דהא אמר "יורה ומלקוש", ו"בעתו" מיותר. ועל כן דרש גם זה על לילי שבת.

ופניתי אליכם והפריתי אתכם והרביתי אתכם. י"ל בזה בהעיר לב. דהנה אי' בזוה"ק בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטהירו עילאה. היינו כשעלה ברצונו הפשוט להאציל ולברוא את העולמות. אז כביכול צמצם אורו אור בהיר אור צח ומצוחצח כדי שיהיה מקום להתפשטות העולמות. ואח"כ האצי"ל ובר"א ויצ"ר ועש"ה את עולמו השמים ושמי השמים העליונים והארץ וכל אשר עליה. והוא ית' ממלא כל עלמין ומסבב כל עלמין לית אתר פנוי מיניה. והנה כתיב כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני תמיד. ודרחז"ל עשיתי לא נאמר אלא עושה לשון הווה. שזה קאי על מעשה הצדיקים הק'. אשר ע"י המצות שמקיימים ומעשיהם הטובים שמסגלים בכל עת. אז הקב"ה הנכבד והנורא ברוב רחמיו וחסדיו הגדולים בורא ועושה שמים וארץ חדשים בכל יום. ובזה יש לפרש המחדש בטובו בכל יום תמיד מעב"ר היינו ע"י המצות והמע"ט שהצדיקים שבדור עושים. והנה באמת הוא פלא גדול היכן הוא מקום מעמד ומצב להתפשטות השמים והארץ החדשים. הלא לית אתר פנוי מיניה ומלא כל הארץ כבודו. ולזה הבטיחנו השי"ת וית' בפסוק זה כי לרוב טובו וחסדו הגדול כביכול מצמצם אור בהירותו ית' למיהוי אתר להתפשטות שמים וארץ החדשים הנעשים ונבראים ע"י מעשה הצדיקים. וזהו ופניתי אליכם כביכול אפנה ואצמצם אורי הזך והמצוחצח. ואז והפריתי אתכם. והרביתי אתכם. ומה ידידות עריבות נעימות הבטחה הק' הזו לעוצם וגודל חיבתו אשר חיבב עם קדושו לרב טובו וחסדו הגדול. והמשכיל יבין כ"ז:

אם בחקתי. תשמרו ועשיתם. מצוה ללמוד וללמד ולעשו׳‎:

אם בחקותי תלכו וגו'. פירש רש"י שתהיו עמלים בתורה כו' אע"פ שרש"י הכריח זה מן יתור הפסוקים שהרי קיום המצות כבר אמור כו', מ"מ גם מצד הלשון הדבר צריך ביאור. והוא, שדעתו לעשות שלשה חלוקות בפסוק זה אשר כנגדם אמר שלשה פעמים ונתתי. בפרשה ראשונה אמר אם בחקותי תלכו. על העמל בתורה וקובע עתים לתורה חק ולא יעבור ועל זה אמר לשון בחקותי, כי אין כוונתו על מצות החקיות כי לא מצינו בהם בכל התורה לשון הליכה כי לא נאמר בכל התורה לכו בחקותי, ש"מ שהליכה זו מדברת בדבר שאין הקב"? מצוה עליו זולת שהאדם מעצמו עושה כן ובעל כרחך תפרשו על הדבר שהאדם פועל בטבע כי מצד ההרגל נעשה הדבר לטבע שני, ולא יצדק זה כי אם בקובע חקים ועתים לתורה והוא מרגיל עצמו לבא לבית המדרש בעת ידוע עד שנעשה הדבר לטבע אצל הרגלים. וזה כדעת המדרש (רבה לה א) האומר אם בחקותי תלכו. הה"ד (תהלים קיט נט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותך. אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע בכל יום ויום הייתי מחשב למקום פלוני אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבתי מדרשות כו', ואין זה כי אם מצד שהיה קובע עתים לתורה חק ולא יעבור עד שרגלוהי אינון ערבין להוליכו לבתי מדרשות בלא כוונה כי כבר הורגלו בכך. ועל כן לא היה מקום לצוות זה אל האדם כי על הדבר הנעשה בלא כוונה לא יפול עליו ציווי כי אין ציווי לרגלים, אלא מדבר באם שכך קרה שקבע עתים לתורה עד שבאותו עת ילכו רגליו מעצמם באותו עת אשר נקרא חק, ועל זה אמר אם בחקותי תלכו. וכנגד זה אמר ונתתי גשמיכם בעתם. כי כנגד הקובע עתים לתורה אמר שזה שכרו שיבאו הגשמים בעתם וכארז"ל (תענית ז:) אין הגשמים נעצרים כי אם בעון ביטול תורה שנאמר (קהלת י יח) בעצלתים ימך המקרה.

אם בחקתי תלכו בגי' עמלים בדברי תורה. סמך אם בחקותי לשבת וע''א לומר ששקולים הם ככל המצות והחוקים. ועוד סמך שבת לונתתי גשמיכם בעתם דהיינו בלילי שבתות:

אם בחקותי וכו' ורדפו מכם חמשה וכו'. תימה שהרי חשבון זה אינו דחמשה למאה הוי אחד שרודף עשרים ומאה לרבבה הוא שאחד רודף מאה. וי"ל דתפלת צבור עדיפא אי נמי ה"ק ומאה מכם כלומר מאה מנינים של חמשה רבבה ירדופו דה"נ אחד לעשרים ומיהו אותו חשבון דפרשת האזינו דכתיב איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה הוי אחד רודף חמשת אלפים ועוד קשיא מהתם דהא אמרי' מדה טובה מרובה ממדת הפורענות ולכאורה התם ר"ל אחד מן האומות ירדוף אלף מישראל ושנים רבבה והכא גבי טובה לא קאמר אלא אחד מישראל ירדוף עשרים. ונ"ל דהתם נמי ר"ל שהרודפים ישראל והנרדפים עכו"ם ולעיל קאי לו חכמו ישכילו זאת האומות ישכילו זאת יבינו לאחריתם איך היה שרודף אחד מישראל אלף עכו"ם דהיינו שמשון שהרג אלף פלשתים כדכתי' בלחי החמור הכיתי אלף איש. ושנים יניסו רבבה זה יהונתן ונטרו אם לא כי צורם מכרם לאומות ביד אלו וה' הסגירם וא"כ היה להם להבין שה' פעל כל זאת. א"נ הכא רודפים והורגים קאמר כדכתיב ונפלו אויביכם לפניכם לחרב אבל התם יניסו כתיב אבל לא הורגין:

אם בחקתי. אין לפרש חקתי מצות שאין בהם טעם. דלמאי החל הכתוב בהם. ותו הרי המה בכלל מצותי. מש״ה פרש״י בשם הת״כ שתהיו עמלים בתורה ולפי זה משמעות חקתי כמש״כ כ״פ שהמה י״ג מדות שהתורה נחקקת בהם. אבל ברבה אי׳ חקות שחקקתי בהם שו״א ועוד הרבה יסודי העולם כמבואר שם ונמצא רמז הכתוב בזה שפירש שהוא כן. שהוא תנאי המתבקש ממנו ית׳ שיעשו כן כדי שיתקיים ישוב העולם. דאם אינו אלא תנאי שאין בהם רצון ובקשת המתנה למאי הודיע הכתוב שהמה חקות שו״א. והיינו דתניא בת״כ והובא בעבודת כוכבים ד״ה אם בחקתי אין אם אלא לשון בקשה וכה״א לו עמי שומע לי. פי׳ האי אם הוא לשון בקשה. ויש להבין מהיכן הבינו חז״ל דהאי משמעו כך. וגם בעיקר הענין מה השמיענו התנא שהקב״ה מבקש וחפץ שנלך בדרך מצותיו. אלא כלפי דאי׳ שם עוד ד״ג מ״ד ראה ויתר גוים ראה שאין אוה״ע מקיימין ז׳ מצות שלהם עמד והתיר להם. ומקשה הגמ׳ אתגורי מיתגיר ומשני שאינן מקבלין שכר. ומקשה והתניא אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אפילו עובד כוכבים שעוסק בתורה ומשני שאין מקבלין שכר כמצווה ועושה אלא כלא מצווין ועושין. וצריך ביאור היאך משמע במליצת הכתוב ראה ויתר גוים שאין מקבלין שכר כמצווין ועושין. ותו הרי באמת המה מצווין ועושין ואמאי לא יקבלו שכר והקב״ה צדיק וישר. אלא הכונה דיש לדעת דשכר ועונש של המצות אינם כגזרת מלך שתלוי בדעתו ורצונו בכל שעה לעשות כמו שלבו חפץ אלא כדבר הרופא המזהיר את האדם ממאכלים אלו שיזיקו שאין הדבר תלוי ברצונו אלא מודיע מה שנעשה בבריאת הטבע. וכך המצות והעבירות כך נוסדו מהבורא ית׳ שיהא שכר ועונש תלוי בקיומן ובבטולן. וכדאי׳ ברבה ר״פ ראה משעה שהקב״ה אמר ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. שוב אין הקב״ה עושה כלום אלא המצות עושות שלהן והעבירות עושות שלהן שנאמר מפי עליון לא תצא הרעות והטוב. וה״ז כמו שכר ועונש של הרופא שאין הרופא מעניש כלל בידיעתו שעבר האדם על אזהרתו אלא נענש מעצמו. ולא כעונש של המלך שאין העונש בא אלא בידיעה ופעולת המעניש. ובמדרש תהלים קל״ב מבואר באריכות ענין העונשין שהוא משל לרופא שהזהיר לחולה כו׳ לבסוף שנענש החולה אמר אני עשיתי לעצמי ע״ש. מעתה היה הדבר ראוי לישאל אם רצון המצוה ית׳ בקיום המצות או אינו אלא כמו רופא המזהיר ומודיע. שאין לו רצון כלל שהאדם יהא נזהר באזהרתו דמה לו בטובת האדם ורעתו. אבל באמת אינו כן אלא הקב״ה חפץ בקיום המצות וה״ז דומה כרופא המזהיר את בנו שחפץ מאד שיהא הבן נזהר כדי שיהי׳ חי ומקיים את עולמו של האב המזהיר. וגם יש הבדל באזהרת הרופא לבנו מאזהרתו לאחר. אע״ג שבגוף אזהרה אין. נ״מ מכ״מ יש הבדל בדבר הרופא שבשעה שמזהיר לבנו מבטיח לו אם יהא נזהר מלבד שיהא בריא עוד יתן לו שעשועים. משא״כ בשעה שמזהיר לילד אחר אין מבטיח לו שעשועים. והיינו משום שע״י זהירות בנו עומד עולמו של הרופא משא״כ ע״י זהירות ילד אחר וזה עצם ההבדל בין שכר ישראל בעשותן המצות בין אוה״ע בז׳ מצות שלהן. דישראל מלבד שמקבלין שכר גוף המצות. עוד מקבלין שכר על שמקיימין העולם. וכדאי׳ ברבה פ׳ תבוא כי המצוה הזאת מצוה אתה עושים על עולמי. משא״כ אוה״ע עובדי כוכבים אין קיום העולם תלוי בהם מש״ה אין להם אלא שכר המצות עצמן. כ״ז נכלל במליצת הנביא ראה ויתר גוים. באשר עד מ״ת היה העולם קיים על אוה״ע והיו מקבלין שכר על שמירת ז׳ מצות גם על קיום העולם. אבל ראה שאין אוה״ע מקיימין ז׳ מצות שלהן ואם יהא העולם תלוי בקיומו עליהם יש לחוש להריסות עולם. ע״כ התיר להם ופי׳ שלא יהא קיום העולם תלוי בהם. והרי המה מוזהרין בז׳ מצות רק לטובת עצמם ומש״ה אין מקבלין שכר כמצווין ועושין לטובת המצוה ג״כ אלא כאינן מצווין. היינו שאין להמצוה רצון בזה ורק לטובת עצמם בא אזהרתן. משא״כ ישראל הקב״ה מבקש מהם שיקיימו המצות ויקבלו שכר באשר שבהם תלוי קיום העולם בכללו. וזהו דתנן ששכר מצוה מצוה. שהקב״ה חפץ בישראל שיקבלו שכר שהוא קיום העולם והוא עצמו מצוה וכן להיפך עונש עבירה עבירה. שהרי בזמן שאדם מישראל מצטער שכינה אומרת קלני מראשי כו׳ ונמצא שהעונש ג״כ עבירה. וכ״ז מרומז במה שהקדים הכתוב לומר אם בחקותי שהמצות הם חקות שו״א שהעולם ומלואו תלוי בקיומן. נמצא דאין אם אלא לשון בקשה שהקב״ה כ״י מבקש ממנו שיקיימו המצות כדי שיהא מוסדות עולמו וחקות שו״א קיימין:

אם בחקתי תלכו ואת מצותי [תשמרו]. שתעשו מה שעליכם לעשות אף העננים והארץ והאילנות שנבראו בשבילכם יעשו לכם מה שעליהם לעשות, שאצוה העננים לתת גשמים בעתם, בעת הצרך, ולא מרובים יותר מדאי ולא מועטים יותר מדאי:

אם בחקתי תלכו אם תעשו מה שהטלתי עליכם לעשות אף העננים והארץ והאילנות שנבראו בשבילכם יעשו לכם מה שעליהם מוטל לעשות.

אם בחקותי תלכו וגו'. לדקדק אומרו תלכו צריך להבין מה הליכה שייך באלה המצוות. ויבואר על פי המבואר בדברי מרן הרב האר"י ז"ל בפירוש אומרם (עיין ברכות ה':) המתפלל צריך שיחזיר פניו אל הכותל כי כותל הוא כ"ו ת"ל ורומז אל יחוד השמות הוי"ה ואלהי"ם. כי כ"ו הוא חושבן הוי"ה ות"ל הוא מספר ה' פעמים אלהים. והמתפלל צריך שיחזיר פניו אל היחוד הזה לשים כוונתו ליחד השמות הללו יחוד גמור להמתיק הדינים בחסדים לאכללא שמאלא בימינא עיין בדבריו. והענין הוא כי הנה ידוע מאמר הכתוב (מיכה ז', י"ח) כי חפץ חסד הוא. ומבואר פירושו בשם הרב הקדוש המגיד מישרים מוה' דוב בער זללה"ה. כי לא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. כי הנה החסד שאדם מתחסד עם חבירו וחפץ להיטיב בהמצטרכים לטובה. הנה כל ענינו נמשך ממדת הרחמנות כי כאשר רואה בעיניו, ולבבו יבין שלחבירו דחיקא ליה שעתא ואין לו במה להתפרנס מתרבה רחמנות בלבבו ומרחם עליו להיטיב לו. ואף כשאינו רואה בעיניו את פני העלוב והעצוב של העני מכל מקום לאשר הוא יודע מרחוק שיש עניים בעירו או במקומות אחרים נכמרו רחמיו עליהם ומשתדל בכל עוז להיטיב להם משלו או משל אחרים כאשר יוכל. אבל אם היה יודע שאין שום עני נמצא בעולם ודאי היה טוב לפניו שלא יצטרך לתת להם ולא להשתדל בשבילם כי אין מי שיצטרך לטובה ליהנות משל אחרים. ולא כן אלהינו יתברך שמו. כי הנה קודם בריאת העולם לא היה שום נברא בעולם שיצטרך לאיזה טובה ליהנות בנפשו ואולם לגודל חסדו וטובו יתברך שרצה להיטיב, ולא היה לו עם מי להיטיב ברא את עולמו בכדי שיהיו ברואים שיצטרכו לטובתו ויטיב להם. וזה נקרא חפץ חסד שהיה חפץ להתחסד הגם שלא היה שום דבר שיצטרך לטובה, עלה ברצונו כגודל חסדו שיהיו ברואים שיצטרכו לטובה בכדי שיטיב להם, ובשביל זה ברא את עולמו. וזה כל עשייתינו ועבודתינו בתורה ומצוות והתפילה הכל בכדי להמשיך כל בחינת שפע וברכה רבה בכל העולמות שלמעלה ומשם לכל העולמות שלמטה להשביע כל העולם כולו מטובו יתברך שזה כל הרצון והתענוג והנחת רוח של בעל הרצון. ואולם כאשר נברא העולם בבחינת העבודה שנעבוד אותו יתברך בשביל לקבל מאתו בחינת הברכה והשפע האמיתי ולזכות ליהנות מאור זיו שכינתו יתברך בעולם הבא ממילא נתהוה מזה דברים המעכבים את ירידת השפע והברכה לעולם, בכדי שנגרום לו תענוג ונחת רוח על ידי זה כאשר נעבדהו להמשיך ברכתו על ידי עבודתנו, ונקבל שכרנו בכפלי כפליים במה שאנו עושים נחת רוח אליו יתברך בזה שאנו ממשיכים זיו אור ברכתו יתברך לעולם. ועל זה ירמוז הכתוב באומרו (דברים כ"ח, מ"ז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. כלומר כי האדם כאשר יש לו טוב לבב ורוב כל צריך לעובדו יתברך בזה. והעבודה בזה הוא שישמח האדם בלבו על זה במה שיש מזה תענוג ונחת רוח לאלהינו יתברך כאשר משפיע ברכתו וטובו לעולם. וזה אומרו אשר לא עבדת וגו' בשמחה וגו' מרוב כל. פירוש כי היה לך לעובדו יתברך בזה שתשמח במעשה ידיך ויטיב לבבך במה שיש לך רוב כל שזה הוא שמחתו יתברך ותענוגו. ולזה צוה יתברך שמו את אדם הראשון כאשר הניחו בגן עדן לעבדה ולשמרה, מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת וגו' (בראשית ב', י"ז-י"ח). ולכאורה מיותר מה שאמר לו מכל עץ הגן אכל תאכל כי לא היה לו יתברך לצוותו אלא שלא יאכל מעץ הדעת וממילא נשמע שרשות לו לאכול משאר עצי הגן. ואולם כי אז כאשר לא ניתנו עדיין התורה והמצוות בכדי להמשיך על ידיהם הברכה לעולם. צוהו שמו יתברך זה במצות עשה לאכול מכל עצי הגן. בכדי שיהיה זה לרצון לפניו כאשר יהנו בריותיו מטובו וחסדו. ויגרום על ידי קיום מצות עשה זו להמשיך עוד ברכה על ברכה ושמחה על שמחה לכל העולמות. ולזה נכון אמרו חז"ל (בתיקוני זוהר תיקון כ"א, ס"ב.) לעבדה במצות עשה ולשמרה במצות לא תעשה. כי בצווי הזה היה מצות עשה ולא תעשה כאשר ביארנו.

אם בחקותי. במכדרשב"י (דף קי"ג) איתא, בחקותי דא תורה שבעל פה, משפטי תשמורו דא תורה שבכתב, ובספרי פרשת ראה (פיסקא נ"ט), אלה החקים אלו המדרשות, וכ"א בקדושין (ל"ו) ובמדרש תנחומא (ר"פ שופטים), מגיד דבריו ליעקב חקיו אלו מדרשות, ומדרשות היינו התורה שבעל פה שהם מדרשי מקראות, וכמה שכתב רש"י (ברכות י"א), מדרש הוא כגון מכילתא ספרא וספרי ובספרא בחקותי (ס"פ ב' פ"ח) אלה החקים וגו' אשר צוה ה' את משה בהר סיני, החוקים אלו מדרשות, מלמד שניתנה התורה הלכותיה ודקדוקיה ופירושיה על ידי משה מסיני. להבין דעת רבותינו לפרש לשון חקים על התורה שבעל פה, נראה לי כי תורת משה הכתובה היא נגלית ונסתרת, נגלית היא כפי כוונתה הפשוטה כמו תהיא מתורגמת מן המתרגמים ומבוארת מפירושי הפשטנים, אמנם נסתרת היא מלהבין אותה חוץ מכוונתה הראשונה הפשוטה גם כוונתה הפנימית, שהיא באמת הכוונה האמתית לפי המכוון מנותן התורה ית', לדעת החכמה העליונה ית', ולהודיענו ענינים יקרים ומדעות נכבדות עליונות מאד הנמצאות בכוונות התורה, והיא התורה שבעל פה שהוא פירוש וביאור התורה ומצותיה על אמתות עומק עניניהם; ולהיות שתכלית התורה שבעל פה היא הבקשה והחפוש הדרישה והחקירה להבין עומק משפט מצות התורה על בוריים, שפיר נוכל לקרות התורה שבעל פה בכללה בשם חקים כי שרש חיק ישמש גם כן על תוכיות הדבר עומקו והסתירו (דאס איננערע, דיא טיעפע, דאס היימליכע), כמו כלו כליותי בחיקי כלומר תוך הגוף, וכן כעס בחיק כסילים ינוח רצה לומר בתוכם בקרבם, וכן אל חיק הרכב (מ"א כ"ב), דתרגומו לגו רתיכא (פערטיעפונג דעס וואגענס), בחיק יוטל הגורל, שוחד בחיק, שהוא כנוי לההסתר וההצנע (היימליך), וכן יורה שורש חקק על הדרישה והחקירה (ערפאָרשונג), כמו גדולים חקקי לב (שופטים ה'), שהלב חורש וחוקק להגיע אל תכלית המחקר (יעו"ש ר"ש ב"מ), דומה לשרש באר שיורה על חלל העשוי בקרקע על ידי חפירת וחקיקת העפר מתוכה (גרובע), כמו תורידם לבאר שחת, ויורה גם על הפירוש והביאור הנעשה על ידי חפירת וחקיקת דבר מדבר, והוצאתו אל ההתבוננת (ערקלארען), כמו באר את התורה, והמכוון אם כן במלת בחקותי החקירה והדרישה לעמוד על עומק כוונת מצותי; וכבר יאמרו מן המפרשים ששם תורה הוא לשון חקירה ועיון, מן התרים את הארץ, לתור את הארץ, והוא חלק העיון שבה הנצרך אל החקירה והעיון, ובד"ז הבינו גם רבותינו לאוקמה הך. אם בחקותי תלכו, על תלמוד תורה, כי אמרו בספרי אם בחקותי תלכו מלמד שהמקום מתאוה שיהיו ישראל עמלים בתורה רצה לומר לעמוד על עומק כוונת מצות התורה והחכמה הכמוסה בהם, שהוא טורח גדול ודבר קשה ההשגה, ובתלמוד תורה בד"ז נקרא האדם תמיד הולך, לכן אמר תלכו, כי לא במהרה תושג התכלית המבוקשת, כי גם אחר שהשגנו ממנו מעט ישאר לנו יותר ויותר, ולא תפסוק תנועת ההשתדלות וההליכת ההשגה בה, והיא התורה שבעל פה בכללה; והסתכל על לשון שאמרו רבותינו שהמקום מתאוה וכו' כי לא רצו לפרש מלת אם לענין התנאי, כמו אם יעברו בני ראובן ונתתם, דאם כן יתיר לנו ללכת בחקים ולשמור המצות כדי לקבל השכר, שאמר אחריו ונתתי גשמיכם בעתם, ובאמת זה אינו, שהעבודה האלקית הנדרשת ממנו ית' מעמו ישראל, היא העבודה שלא על מנת לקבל פרס, אלא נדרשת לעצמה ולשלמות המושג באמצעותה, ולזה ביארו מלת אם מענין התקוה והבקשה (וואונש פארטיקעל), כמו אם תקטול אלוה רשע (תהלים קל"ט), שפי' הלואי, וכן ישראל אם תשמע לי (תהלים פ"א), וכן אם ישך נא מצליח דרכי, וכן כאן. אם בחקותי תלכו, פי' הלואי שתלכו בחקותי, שהוא ית' משתוקק כביכול ומתאוה להשלים מעשי ידיו, הנה למוד התורה וקיום מצותיו נדרשים לעצמם מצד השלמות הנמצא בם, והשכר והברכה בא מאליו. ובע"א דף ה' אם בחקותי תלכו אין אם אלא לשון תחנונים, מבואר כדברי, ואזלה כדאמר ר"א (מכדרשב"י בלק ר"ג ב') עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב וגו', עמי, כמה קב"ה אבא רחמן על בנוי, אף על גב דחבו גביה כל מלוי ברחימו לגבייהו כאבא לגבי בריה חטי בריה לגבי אבוי אלקי ליה, כ"כ דאלקי ליה לא תב מארחיה, נזיף ביה במלין ולא קביל, אמר אבוי, לא בעינא למעבד לברי כמה דעבדנא עד יומא, אלו אלקיי' יהא חשיש ברישיה הא כאיבא דיליה גבאי, אהא נזיף ביה הא דיוקניה משתני', מה אעביד, אלא איזיל ואתחנן לגביה ואימא ליה מלין רכיכין בגין דלא יתעצב. כן בכל זינין אזיל קב"ה בישראל, שארי עמהון לאלקאה ולא קבילו, אמר קב"ה חמינא בברי דבגין מלקיותא דלקינא לון אינון חששו בראשיהון, ווי דהא מגו כאיבא דלהון חשישנא אנא דכתיב בכל צרתם לו צר, נזיפנא בהו אשתני דיוקנא דלהון דכתיב חשך משחור תארם לא נכרו בחוצות, ווי כד אסתכלית בהו ולא אשתמודעו, השתא אהא מתחנן לגבייהו גו תחנונים עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך, ברי יחידאה דילי חביבי דנפשאי חמי מה עבדית לך, שליטית לך על כל בני היכלי שליטית לך על כל מלכין דעלמא. ואי עבדית לך עובדין אחרנין, ענה בי אנת הוי סהיד בי, עמי זכר מה יעץ בלק ומה ענה אותו בלעם, זכר נא הוי דכיר במטו מנך ומה יעץ. ע"כ דבריו המתוקים, והוא המכוון כאן אם בחקותי תלכו הלואי שבחקותי תלכו.

אם בחקותי תלכו וכו׳. אפשר לרמוז מוסר גדול שכתבו הראשונים ז״ל והביא דבריהם הרב עיר וקדיש מהר״ם די לונזאנו ז״ל בדרך חיים דף קי״א שהמתפלל צריך שיבין מה שמוציא מפיו ולפני מי הוא עומד. ואמר הכתוב בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה וכו׳ ואבדה חכמת חכמיו וכו׳. והם ז״ל האריכו הרבה וכל האריכות קצור יחשוב לגבי חומר הענין. ומזה נלמד דהמתפלל בלא כונה ותהי יראתו מצות אנשים מלומדה לא יזכה להבין התורה שהרי אמר ה׳ יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו וכו׳ ואבדה חכמת חכמיו. והדברים ק״ו שאם החכם עצמו ככה יעשה ויראתו מצות אנשים לא יזכה להבין התורה ואבדה חכמתו. וזה רמז אם בחקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה כמ״ש בת״כ אז צריך ואת מצותי דייקא ולא מצות אנשים מלומדה. וז״ש ואת מצותי תשמרו אז תבינו התורה שתהיו עמלים בה ודוק כי קצרתי:

אם בחקותי תלכו יכול זה קיום מצות וכו'. קשה מאי קא מהדר לפרושי קרא בקיום מצות. י"ל דלישנא דתלכו הכי משמע דלקיים המצות צריך אדם להיות יוצא אנה ואנה אבל לעמילת התורה לא שייך הליכה לכך היה נראה יותר לפרש דמיירי בקיום המצות לולא שכתוב אחר כן ועשיתם אותם והרי קיום מצות אמור:

אם בחקתי תלכו. מלמד שהמקום ב"ה מתאוה שיהיו ישראל עמלים בתורה וכה"א לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו. לוא הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך וצדקתך כגלי הים (ישעי' מ"ח י"ח) וכה"א מי יתן והיה לבבם זה להם כל הימים מלמד שהמקום מתאוה שיהיו עמלים בתורה. [פי' משום דבחקותי איירי לענין תורה כדמפרש בסמוך]:

רש"י ד"ה אם בחקתי תלכו, יכול זה קיום המצות וכו'. הרבה תמהתי על דרשה זו (תורת כהנים), כי מה פשוט יותר מלפרש "בחקתי תלכו" - קיום מצוות עשה, "ואת מצותי תשמרו" - שמירה על לא תעשה. ועוד: כיצד מתיישבת הדרשה "שתהיו עמלים בתורה" עם פשוטו של מקרא? (פ' בהר בחקתי תשמ"ז)

יכול זה כו'. בתורת כהנים. ומה שאמר 'שתהיו עמלים בתורה', הינו מפני שכתוב הלמוד בלשון הליכה, כי ההליכה יש בה טורח ועמל, כך תהיו עמלים ויגיעים. ויש לפרש גם כן שההליכה שאדם הולך ממקום למקום, כן יהיה עמל בתורה ולהעמיק בה תמיד יותר ממה שהעמיק בה קודם. וזה נקרא הליכה בתורה. וכן הא דשני למכתב "בחקתי תלכו" ואחר כך כתב "ואת מצותי תשמורו", מפני שהחקות הם דברים שאין טעמם ידוע על אמתתם, ואפשר לאדם להשיג מעט מהם, והוא הולך ומעמיק תמיד יותר ממה שהשיג בראשונה, או שיש טורח בלמודם יותר, לכך כתב אצל החקות הליכה המורה על הטורח. ומה שאמרו כי המצות שהם חקים לא ניתנו טעם שלהם לגלות, אינו רוצה לומר שאין האדם יודע כלל מן המצות, אלא שאין יכול להבין אותם לגמרי, אבל יכול להבין מהם מעט, וזהו שאמר "אם בחקתי תלכו":

ואת מצותי תשמרו. הֱווּ עֲמֵלִים בַּתּוֹרָה עַל מְנָת לִשְׁמֹר וּלְקַיֵּם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם" (דברים ה'):

וטעם אומרו חקתי לשון רבים, ירמוז לב' תורות תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ומסורת התיבה לשון יחיד שאין וא''ו בין קו''ף לתי''ו, לומר כי תורה שבעל פה היא כלולה בתורה שבכתב ושם בנינה. עוד רמז באומרו חקתי לשון רבים על דרך אומרו (יהושע א' ח') והגית בו יומם ולילה, שצריך לקבוע עתים בתורה ביום ובלילה, והמסורת לשון יחיד כי ב' העתים הם ביום אחד. עוד ירצה כי צריך האדם בקיום מצות התורה ב' דברים, הא' ללמוד לעצמו, והב' ללמד לאחרים דכתיב (דברים י''א) ולמדתם אותם את בניכם ושננתם וגו', לזה אמר חקתי לשון רבים ללמוד וללמד, לשמור ולעשות כאומרו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם:

ואת מצותי תשמרו. הנה השמירה במצות היא ההשגחה באופן עשייתם ובמכוון מהם וזה בעיון נאות כאמרם ז"ל שמור זו משנה. אמר אם כן אם תתנהגו בדרכי האל יתברך הנכללים בחלק המעשי בתורתו ותעיינו במצות לדעת אופן עשייתן ותכליתן ובזה תשלימו כונתו להיותכם בצלמו כדמותו:

ועשיתם אתם. ויקר' רבה א"ר חנינא בר פפא אם שמרתם את התורה הריני מעלה עליכם כאילו עשיתם עצמכם כוונת' לומר דמדכתיב אתם חסר וא"ו קרי ביה אתם כמו שדרשו בר"ה אשר תקראו אתם אתם אפילו שוגגים וכו' ועיין פי' המאמ' בהקדמת קרבן אהרן:

כמו שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם. דשמירה בלב משמע שישמרו בלבם בעת שהם עמלים בה לעשות כל האמור בה וזהו ששנו בתורת כהנים וכה"א זכור את יום השבת לקדשו יכול בלבך כשהוא אומר שמור הרי שמירת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך:

אם בחקתי תלכו וגו'. תני, רבי מאיר אומר, כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי, והיינו דכתיב אם בחקתי תלכו ואם בחקתי תמאסו ^חדאי לאו משום תנאי כפול לא היה צריך לומר ההיפך ואם לא תשמעו, דלא יתכן שינקה ה' את עושה רע. ומבואר בגמ' דלמ"ד לא בעינן תנאי כפול איצטריך בכל זאת לפרש ההיפך דלא נימא דאם לא ישמעו בקולו אזי לא ברכה ולא קללה, וקי"ל כר"מ, ועיין מש"כ ס"פ מטות. .
(קדושין ס"א ב')

שתהיו עמלים בתורה. מדכתיב תלכו ולא כתיב תלמדו אלא ללמד שתלכו אחר דרש חכמים: [נח"י] דייק מדכתיב תלכו דכיוצא בזה מצינו לשון הליכה בירמיה על עזבם את תורתי ולא הלכו בה. וכמו הוי כל צמא לכו למים שמורה על התעסקות בתורה:

כתוב טוב ה' לקויו לנפש תדרשנו: (איכה ג')

תו״כ, שם, ג: וכן הוא אומר ׳זכור את יום השבת לקדשו׳, יכול בלבך, כשהוא אומר ׳שמור׳ הרי שמירת לב אמורה, הא מה אני מקיים ׳זכור׳, שתהיה שונה בפיך.
(מצוה עשה כו׳), עי׳ בהה״מ, עי׳ בתו״כ פ׳ בחוקותי דיליף מן קרא דשמור דצריך גם בפה, וכמו בהך דמגילה דף י״ח גבי עמלק, וגבי הבדלה יש לומר דדי בלב.

ואת וכו׳ ע״ע לשמור וכו׳. וא״ת תרתי בלימוד התורה למה לי לכתוב אם את מצותי תשמרו לחוד. וליכא למימר דא״כ הוה אמינא לימוד כל דהוא אפילו שלא ע״מ לשמור דהא מלת תשמרו מוכח דוקא ע״מ לשמור. וי״ל דאם בחקתי תלכו אצטריך לומר דלעולם ילמוד אדם אפילו שלא לשמה דמתוך כך יבא ללמוד ע״מ לשמור כדאמור רבנן דמתוך שלא לשמה בא לשמה. וראיתי להרב קרבן אהרן שהרגיש קושייתנו זאת ותירץ דאיכא ב׳ מיני לימוד חד לימוד סודות ועמקי התורה דבהו לא שייך לומר ע״מ לשמור ובהכי מיירי רישיה דקרא דאם בחקתי תלכו וסיפיה דואת מצותי תשמרו מיירי בלימוד פשטי ודיני התורה וקשיא לי דא״כ אין סדר למקרא דתחלה צריך ללמוד פשטי ודיני התורה ואחר שמילא כריסו בשר ויין אז יטייל בפרדס כמ״ש הרמב״ם בה׳ יסודי התורה. ועם היות שאפשר ליישב דמ״מ הקדים בקרא לימוד הנסתר שהוא העיקר וע״ד תחלת המחשבה סוף המעשה. מ״מ לעד״נ טפי כדכתיבנא. וע״פ דרכנו מיושב טפי תיבת תלכו דלימוד זה יהיה בהילוך בעלמא דרך עראי בתחלת לימודו בלבד. ואפשר עוד לומר אעיקרא דמלתא דאם בחקתי תלכו מיירי בתש״ב ואת מצותי וכו׳ בתורה שבעל פה. ואתי שפיר סדרא דקרא דתש״ב קודם בזמן. וגם לישנא דהלכו מיושב בהא דרך הליכה ע״ד מנעו בניכם מן ההגיון:

שלמה המלך הודיענו בכתוב הזה (משלי יד) כי העושר היא מדה שהחכמים זוכין בה ופושעים יכשלו בה, כי כשהעושר ברשות החכם הנה הוא לו עטרה וכבוד, מפני שכל זמן שהוא חסר העושר חכמתו בזויה ודבריו אינם נשמעים, ועם העושר יש לאל ידו להרים ראש האמת ולהשפיל השקר ואת כל הדוברים אותו, ועוד שיפזר אותו במעלות ובמעשים שהוא מתעטר ומתכבד בו. ולמדך הכתוב כי העושר הזה שהוא עטרה לחכמים הוא לכסילים אולת, לפי שהכסילים מתגאים בעשרם ובו ירימו קרן להחזיק ידי כל עוברי עברה ותגבר ידם לעשות כל דבר פשע.

ואולי שמטעם זה נאמר במתן תורה. אף שמים נטפו מפני אלהים זה סיני (תהלים סח ט) להורות שבזכות לימוד התורה שמן השמים, ירד הגשם מן השמים, כי אם אין תורה אין קמח (אבות ג כא) ובזכות החק דהיינו קביעות עתים לתורה ירדו הגשמים בעתם, ומה שאמר ואת מצותי תשמרו. היינו התכלית היוצא מן הלימוד כי הוא המביא לידי שמירת המצות לא תעשה ועשה ועל מצות לא תעשה אמר ואת מצותי תשמרו. כי כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה, (עירובין צו.) ועשיתם אותם. היינו מצות עשה, ומדלא קאמר תשמרו ועשיתם. למה ליה למכתב אותם ש"מ שרצה לומר שמצות צריכות כונה כי זה המכוון מן מלת אותם.

אם בחוקתי תלכו ר''ת אבת שתלכו בדרכי אבות. בחוקתי תלכו. היא היראה וכתיב יראת י ה' היא אוצרו אם תמלאו את אוצרותי אמלא אוצרותיכם יפתח ה' לך את אוצרו:

ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם. יש בזה שתי משמעות כמש״כ לעיל כ״ב ל״א. א׳ מצות המה קבלות מתורה שבע״פ ועשיה היינו חדשות בכל דור מה שנחקר ע״פ עיון תורה שזה מיקרי עשיה. כמש״כ לעיל י״ח ה׳. ב׳ מעשה המצות כפשוטו. ושני הפירושים מבוארים ברבה כאן:

ונחזור לענין אשר מבחינת העבודה הזו נתהוו דברים המעכבים ירידת השפע הטוב לעולם בכדי שיכפיל שכרנו על זה במה שנמשיך הברכה על ידי עבודתינו. והנה דברים המעכבים השפע הם בחינת הדינים שנתהוו בעולם והם המעכבים השפע כי הם דנין העולם אם הוא ראוי שיושפע עליו השפע הטוב ומי יאמר זכיתי לבי וגו'. ועל כן כל עיקר עבודתינו בכל התורה והמצוות והתפילה הכל להמתיק הדינים שיהיו נכללים בחסדים לאכללא שמאלא בימינא ויתגבר החסד וירד על ידי זה השפע הנכבד ויהיה זה לרצון ונחת רוח לפני כסא כבודו יתברך. ועל כן המתפלל צריך שיחזיר פניו אל הכותל להמתיק דיני אלהים המרומזים בת"ל שהוא ה' פעמים אלהים (כי בשם אלהים יש ה' אותיות ובכל אות נכלל כולו כנודע ונעשה ה' פעמים אלהים) בכ"ו שהוא גימטריא הוי"ה הרומז לכל בחינת החסדים ויוכללו הדינים בחסדים ותרד על ידי זה כל בחינת ההשפעה והטוב והחסד לעולם. ואמרו זה במצות התפילה כי כל ענין התפילה הוא בבקשה שיתמשך כל בחינת הברכה לעולם בשנים עשר ברכות האמצעיות שהם בקשת הורדת החכמה והתבונה לעולם והתשובה והגאולה והרפואה וברכת השנים וכדומה. ועל כן המתפלל צריך שיחזיר פניו אל המיתוק הזה שיתמתקו הדינים בחסדים ויוכל על ידי זה להמשיך כל אשר הוא מתפלל עליו. ואולם כמו כן הוא בכל התורה והמצוות כי כללות כולם הוא להמשיך על ידיהם הברכה לעולם. כי אזהרות מצוות לא תעשה הוא שלא יעברו ישראל על לא תעשה בכדי שלא יתגברו הדינים ח"ו על ידיהם כמאמרם ז"ל (עבודה זרה ה'.) כל העובר עבירה אחת מלפפתו ומוליכתו ליום הדין. וקיום המצוות עשה הוא בכדי להגביר החסד בעולם שהוא המשכת הברכה כנודע. ועל כן הנה בכל התורה והמצוות צריך האדם להחזיר פניו אל מיתוק הכותל הזה להמתיק דיני אלהים בשם הוי"ה הרחמים ולאכללא שמאלא בימינא ועל ידי זה יושפע שפע רב בכל העולמות כאמור. וזה מאמר הכתוב אם בחקותי תלכו. כלומר אם תכוונו בחקותי אל יחוד הוי"ה ואלהים הנרמז במלת תלכו שהוא ת"ל כ"ו כנאמר להמתיק הדינים בחסדים לאכללא שמאלא בימינא. אז ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ פריה וגו' והשיג לכם דיש את בציר וגו' ופניתי אליכם והרביתי אתכם וגו' כל הברכות עד ואולך אתכם קוממיות. כי כל המשכת הברכות נעשה על ידי המיתוק הזה להמשיך כל בחינת שפע החיים והטוב ורב טוב לבית ישראל אמן.

ואת מצותי תשמרו. עיין רש"י ז"ל שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא:

ועתה שמתי לב שיש כאן שני דברים. בדיבור הראשון מדבר רש"י על: עמלים בתורה (משום שעשייה נדונה בסיפא), ובשני הוא מדבר על עמל בתורה על מנת לשמור ולקיים. לדבריו יוצא שיש שני סוגי עמל בתורה, האחד סתמי והאחר - על מנת לשמור ולקיים. וכאן עולה שאלתי הישנה - לימוד תורה מהו (לעניין ברכות התורה, קיום מצוות תלמוד תורה ועוד)? וראה מה שכתבתי להלן (פסוק יד). (פ' בחקתי תשנ"א) לפי רא"ם ו"באר יצחק" מבוארים דברי רש"י כך: שלושה לשונות של קיום המצוות נאמרו בפסוק זה: ההליכה בהן, שמירתן ועשייתן. וכל אחד מן הלשונות הללו, כאשר הוא נאמר לבדו, הרי הוא מתפרש כפשוטו על קיום המצוות בפועל. אולם כאן כאשר נזכרו כולם יחד במקרא אחד, דרשו חכמים שכל אחד מהם בא לרבות דבר נוסף הקשור לענין קיום המצוות. לפיכך "ועשיתם אתם" - הרי זו העשיה עצמה. ואילו "את מצותי תשמרו" דרשו לענין העמל בלימוד התורה הבא לצורך ידיעת המצוות ושמירתן בלב כדי לקיימן. ומתוך שהאריך הכתוב עוד באמרו "אם בחקתי תלכו", הוסיפו לדורשו על העמל המיוחד בלימוד התורה, הבא כמצוה בפני עצמה - לא רק לצורך ידיעת המצוות כדי לקיימן, אלא לשם לימוד התורה, 'להתהלך' ולהתעמק בה יותר ויותר. ובאשר לגדר תלמוד תורה כתב מרן ה"שולחן ערוך" (הלכות ברכות השחר מז, ב): צריך לברך (ברכות התורה) בין למקרא בין למשנה בין לגמרא. והוסיף הרמ"א: בין למדרש (וראה הערת ה"משנה ברורה" בסק"ג שם שגם מרן ה"בית יוסף" מודה לדברי הרמ"א אלא שלשיטתו המדרש כלול במקרא). וב"משנה ברורה" הוצאת "ביצחק יקרא" העיר הגאון ר' אביגדר נבנצל שליט"א: צריך עיון מה הדין בחשבונות של קידוש החודש, פרפראות וכדו', דברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה על ענייני הגלגלים וכו' - מקורו בחכמי יוון, ולכן יתכן דלא הוי לימוד תורה. ע"כ. וראה שו"ת "שלמת חיים" (סימן שנז) שספרי דקדוק שידוע שנכתבו על ידי אנשים יראי שמים ונצרכים ללימוד תורתנו הקדושה, אף הם בכלל תלמוד תורה. ובעל "ערוך השולחן" (מז, ח) מסתפק באדם הלומד דברי אגדה במדרש רבה או חכמת הקבלה אם צריך לברך.

על מנת לשמור וכו'. וכתב זה בלשון שמירה, לפי שהלמוד על מנת לעשות הרי הוא שומר הלמוד בתוך לבו כדי לקיים אותו במעשה, ונקרא זה שמירה. אבל מי שאינו לומד לעשות, הרי אינו שומר בלבו הדברים, וכאן כתב "ואת מצותי תשמורו":

וטעם אומרו לשון הליכה לומר שצריך לעסוק בתורה אפילו בהליכתו על דרך אומרו (דברים ו') ובלכתך בדרך באהבתה ישגה תמיד וגו':

אם בחקתי תלכו וגו'. תניא, אמר ר' לוי, בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, שהרי הקב"ה ברך את ישראל בעשרים ושתים ברכות, מן אם בחקתי תלכו עד קוממיות ^טמאל"ף שבאם עד תי"ו שבקוממיות, והיינו בעשרים ושתים אותיות שבא"ב, לבד הכפולות. וקללן בשמונה מן ואם בחקתי תמאסו עד ואת חקתי געלה נפשם ^ימן ו' שבואם עד מ' שבנפשם שמונה אותיות. , ואלו משה רבינו ברכם בשמונה וקללם בעשרים ושתים ^יאבמשנה תורה בפ' תבא מן ו' דוהיה אם שמוע עד מ' דלעבדם, ומן ו' עד מ' שמונה אותיות, וקללם בעשרים ושתים מן ו' דוהיה אם לא תשמע עד ה' דאין קונה, חשיב מן ו' עד ה' כל האלפא ביתא, דהיינו כ"ב אותיות. וכונת הענין שממדות הקב"ה שמדה טובה מרובה ממדת פורעניות, שלא כמדת האדם, ולכן כאן שבאו הדברים מהקב"ה קיצר בקללות והאריך בברכות. .
(ב"ב פ"ח ב')

ע"מ לשמור. רצונו בזה דהא אחרי כן כתיב ונתתי גשמיכם וגו' והוי משמע שיתעסקו בתורה ע"מ שיקבלו שכר והלא אמרו רז"ל אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס ל"פ ע"מ לקיים כמו שנ' ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם דמשמע שישמרו בלב בעת שעמלים בה לעשות כל האמור בה:

אמר ירמיהו הנביא טוב ה' לקויו שהרי הבטיח הקב"ה את ישראל ואמר להם (דברים ל׳:ז׳-ח׳) ואתה תשוב ושמעת בקול ה' וגו' והותירך ה' אלהיך וגו'. לנפש תדרשנו. וכן הוא אומר (ישעיהו א׳:י״ט) אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו שהרי כתב משה בתורה אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ונתתי גשמכם. לכך נאמר טוב הארץ תאכלו:

ועשיתם אותם. ואז יהיה לכם זה השלמות בקנין באופן שתעשו אותם כמו פועלים הטוב ברצון נפשכם לא כמצווים ועושים מיראה אשר בזה יהיה העושה מתפעל בצד מה אבל תעשו מאהבה חפצים ברצון האל יתברך כאמרם (אבות) עשה רצונו כרצונך:

והנה העושר כדמיון השמש שהוא עושה שתי פעולות זו הפך זו, מלבין הבגד ומשחיר פני הכובס, והכל לפי המקבל, כן העושר בענינו יש בו שתי פעולות זו הפך זו, עטרה לזה אולת לזה, והכל לפי דעתו של אדם. ובא כפל הלשון שהזכיר שתי פעמים אולת לומר כי העושר לכסילים אולת לנפשם, וכלל הדבר כי הכסילים עשרם יכשילם ויאבדם אבדן הגוף ואבדן נפש, אבל החכמים נזהרים שלא ינזקו בו, אבל הם מתכבדים בו ומקבלים ממנו תועלת הגוף והנפש, לפי שהם יודעים כי העושר וההצלחה בעוה"ז אינן אלא הכנות לצורך הנפש כדי שתלמד החכמה ותקבל המושכלות. ומזה הזכיר עוד (שם טו) אולת שמחה לחסר לב ואיש תבונה יישר לכת, כי השמחה ושפע השלוה הוא אולת לחסר לב, יגיע לו מזה שיעשה אולת, אבל איש תבונה יגיע לו מזה שיתקן מדותיו בסבת השמחה והשלוה, זהו יישר לכת, יתקן בה מדות גופו ונפשו. ועל כן תאריך התורה תמיד במעשה המצות ביעודי הצלחת הגוף ושפע השלוה והטובה בעוה"ז.

ואחר כך פרט שכר של כל אחד מאלו הג', כנגד תלמוד תורה הרמוז באם בחקותי תלכו אמר ונתתי גשמיכם בעתם לא אמר סתם גשמים לפי שעכשיו לא רצה ליעד שכר התלמוד תורה שזה הדבר כבר ידוע שהגשמים יורדין בזכות התורה וכבר המה גשמיכם, זולת שעכשיו נוסף דבר שאותן גשמים שהם כבר גשמיכם ומיועדים לכם עכשיו אתן אותם בעתם בזכות אם בחקותי תלכו. ובדרך שנתבאר. ונתנה הארץ יבולה. כי אם יש תורה יש קמח, ואין פירוש יבולה מה שאתה מוביל לה כדרך שפירש"י על פסוק ולא תתן ארצכם את יבולה, דאם כן מאי רבותיה, אלא לקמן דרש רש"י מן יתור לשון של את כי כל את לרבות בא ומרבה שאפילו מה שאתה מוביל לה לא תתן, אבל כאן לא נאמר את ואם כן הכל בכלל יבולה ור"ל מה שדרכה להוביל לך לביתך, דאם לא כן למה לא נאמר כאן את כמו לקמן אלא כאן פירושו מה שדרכה להוביל ולקמן מייתור של את דרשינן אף מה שאתה מוביל לה. והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע. לא נאמר בו לכם כי הלחם מן המוכרחות יהיה לכם אבל היין מן המותרות אינו לכם להנאתכם כי אם לשם מצוה יהיה. ואכלתם לחמכם לשובע. למ"ד של לשובע מורה שלא יאכל עד שישבע לגמרי אלא יפחות מכדי שביעתו קצת כדרך שאמרו הרופאים באופן שיהיה קרוב לבא לידי שביעה. וישבתם לבטח בארצכם. למ"ד של לבטח מורה שהשביעה גורמת אל הבטח כמ"ש (תהלים קמז יד) השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך. ורז"ל (ב"מ נט.) אמרו כד משלם שערא מכדא נקיש ואתי תיגרא.

ועשיתם אתם אותיות אמת א''נ שתתעסקו בתורה דכתיב בה עשיה שכל טוב לכל עושיהם. י' פסוקים מאם בחקותי (ר''ל מן ונתתי) עד ואולך אתכם קוממיות כנגד עשרה ברכות שבויתן לך וכנגד עשרת הדברות:

או יאמר אם בחקותי תלכו. על פי אשר ביארנו במקום אחר בביאור הכתוב (ירמיה ב', י"ג) אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות וגו'. והוא על דרך משל לאחד שהיה לו באר בחצירו מקור מים חיים והיו המים ההוא זכים וצלולים למאוד, טובים ומתוקים, עד שהיו נחמדים למראה עין כל רואה ומתוקים מדבש ונופת צופים. ולימים עלה בלב בעל הבית הזה להנהות את בני אדם מטובו ולהעניקם מזיו ברכותיו להטעימם ממים הנפלאים האלה. וצוה לכל בני עירו שיעשו להם מרזבות וצינורות כל אחד לעצמו להמשיך את המים האלו אל כל חצר וחצר אל הבור החפור שם. ועשו כן בני המקום ההוא, ועשה כל אחד ואחד מרזב וצינור והניח ראשו אחד בשפת הבאר ההוא ושפתו השני בפתח בורו אשר בחצירו בכדי להמשיך המים הטובים הללו לחצירו ליהנות מיופיים ולשבוע מטובם. ואולם כי לא כולם בשוה נהנו מהמים האלו כי מי שנתן לבו ודעתו לזה להמשיך המים האלו על בוריים וטובם באופן שיהיו בבורו אשר בחצירו שוה ממש כמו שהם במקורם בבאר ביופיים וטובם בצחותם וצלילותם. הנה קודם ראה שיהא הבור אשר בחצירו נקי ומנוקה מכל עפרורית עפר הארץ וזך ומזוכך מחול וחמר וזבל וכיוצא בו ויסדהו בסיד יפה יפה שיהא בור סיד שאינו מאבד טיפה. ואחר כך יבדוק הצינור יפה יפה שלא יהא בו סדק ונקב כל שהוא שלא יזוב המים מתוכו לחוץ ושיהא גם כן נקי ומנוקה זך ומזוכך מכל ליכלוך ועפר וכדומה. ויחזקהו במסמרים יפה מן הבאר אל הבור שלא ימוט ולא ינוד אנה ואנה. וכאשר כן יעשה ודאי יקבל המים המתוקים הנפלאים האלו אל בורו שבחצירו בשפע רב כי מי המקור אשר בבאר לא יכלו עולמי עד וישפיעו בשפע נפלאה לרוב עד בלי די, והוא יהנה מהמים הללו בתכלית ההנאה לאין קץ כי לא נשתנו המים שבבור ממי המקור שבבאר כלל וכלל. וממש כאשר הם במקורם כן הוא שותה אותם בחצירו והיה לו לתענוג ונחת. ואולם מי שאינו שם לבבו ודעתו לכל זה ולא יביט בבורו אם הוא נקי או לא וגם את הצינור לא יבדוק אם הוא שלם ויפה מכל צד ואם הוא נקי וזך הנה הוא ודאי לא יהנה ממים המתוקים האלה כראוי להם כי הנה אם בורו מלא טיט ורפש ועפר ולפעמים גם טינופת הצואה וכדומה, אף כאשר ירדו המים אליו במילואם וטובם יתהפכו שם ממתוק למר ומטוב לרע ויהיו לעכור ולא לברור וכאשר ישתה מהם לא יהנה מהם ובאו בו המים המאררים למרים וצבתה בטנו ונפלה ירכו ויחלה מהם בחולאים רעים רחמנא ליצלן. או אם יהיה הבור קצת נקי והצינור מלוכלך מדברים ההם ודאי גם על ידו יתהפכו המים המתוקים למרים או אם יהיו שניהם נקיים במקצת רק הצינור לא יהיה שלם, הנה לפי ערך סידוקו וניקובו כן יחסרו המים מהבור. ולפעמים ברבות הימים יגדל הסדק עד שיחלק הצינור לשנים אז הנה כל המים ירדו דרך עקלתון ויהנו מהם כל האנשים הרעים וכל הסובבים בחוצות לארוב לדם ולחתור בתים וכיוצא בהם ואל הבור לא יגיע אפילו טיפה כל דהוא ויחרב ויבש והאיש ההוא ימות בצמא. ואמנם כל עוד שלא יחלק הצינור לשנים לגמרי רק יהיה בו סדקים ונקבים אז הנה לפי ערך הסדקים והנקבים כן יחסרו המים מהבור ויזוב מהצינור על הארץ דרך עקלתון כאשר אמרנו ליהנות מהם הפושעים והמורדים, ומעט אשר יגיע אל הבור ליהנות בו בני אדם.

באשר לחשיבותו של העמל בתורה כבר הזכרתי בעבר (שמות פרק כה ואילך) מעשה שהיו מספרים על האי סבא קדישא ה"חפץ חיים" זצ"ל: מעשה באברך אחד שהיה קובל לפניו: רבי, זה שנים הרבה שאני מתייגע בתורה ועדיין אינני רואה סימן ברכה, אינני מצליח להבין ולו דף גמרא אחד עם המפרשים כהלכה, מה יעלה בסופי? אברך יקר! - השיב ה"חפץ חיים" - כלום ציוה עלינו הקב"ה להיות למדנים או גאונים?! לא נצטווינו אלא "והגית בו יומם ולילה", להיות עמלים בתורה - נעמול בה בין אם נהיה חריפים ובקיאים ובין אם לאו. הלא מי ראוי לתואר "למדן" - זה היודע ללמוד או זה שיושב ועוסק בתורה? כשם שאינו נקרא גנב אלא זה שגונב בפועל ולא זה הבקי בהלכות גנבה, כך הוא הדבר גם באשר לתלמוד תורה. (פ' בחקתי תשנ"א) על כך הוסיף ר' שמואל עמנואל שי', שהרב קלמן כהנא זצ"ל היה אומר, שיש ללמוד מרות המואביה את חובת ההתאמצות וההשתדלות בעבודת ה'. אחרי שרות המואביה הצהירה את הצהרתה המפורסמת "עמך עמי ואלקיך אלקי" וכו', נעמי החליטה לחדול לדבר אליה לשוב אל עמה ואל אלוהיה. מדוע? בגלל שראתה כי מתאמצת היא ללכת איתה (עיין "תרומת כהן" - קובץ שיחות ומאמרים של הרב קלמן כהנא זצ"ל, עמ' 120).

עוד ירצה על דרך מה שאמרו ז''ל (ויק''ר פל''ה) בפסוק חשבתי דרכי וגו' שהיה דוד חושב לעשות ענינים ורגליו מוליכים אותו מעצמם אל בית המדרש לרוב החפץ והרצון והרגילות בדבר, והוא אומרו אם בחקתי תלכו פירוש הליכתכם מעצמה תהיה אחריה כמאמר דוד לרוב החשק והרגילות:

אם בחקתי תלכו וגו'. תניא, אם בחקתי תלכו יכול אלו המצות, ת"ל ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם, הרי מצות אמורות, הא מה אני מקיים אם בחקתי תלכו – שתהיו עמלים בתורה ^יבמפרש הלשון חק שהן חקי התורה והמצוה המתבארים עפ"י הכללים והמדות הנדרשות ושנויי הלשונות ועפ"י הסברא והדמיון מלתא למלתא וכדומה, וזה מתבאר רק ע"י העמל בתורה בדקדוק ועיון, כנודע, וע"ד זה כונת הדרשה לקמן בפסוק י"ד בדרשה ואם לא תשמעו לי. .
(תו"כ)

אם בחקתי תלכו. מלמד שהקב"ה מתאוה שיהו ישראל עמלים בתורה ובמצות וכן הוא אומר (תהלים פא) לו עמי שומע לי. ואומר (ישעיהו מ״ח:י״ח) לו הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך וגו' ויהי כחול זרעך וגו':

וידוע שאין הדברים ההם תכלית כי הם יעודים גופניים, שכלם מתאימים להיותם הכנות לנפש השכלית לדרוש ולהשיג ידיעת השם כדי לזכותו בסוף באור פני מלך חיים שהוא התכלית, ולכך הבטיחה התורה כי בעשותנו החקים והמצות יגיע אלינו הכנות העוה"ז שבהם נזכה ונחיה חיי עד מה שלא הגיעו לנו מעולם על השלמות לא במקדש ראשון ולא במקדש שני זהו שכתוב.

ואחר כך יעד שכר של ואת מצותי תשמרו. דהיינו מצות לא תעשה ואמר ונתתי שלום בארץ על דרך ארז"ל (דב"ר ד ד) שמור נרי שבידך ואני אשמור נרך שבידי, וסתם שמירה היא לבלתי עשות דבר רע המזיק ואם תהיה נשמר שלא לעשות הדברים המזיקים לך גם אני אשמור נרך מכל דבר מזיק, ויהי נא שלום בחילך. וחרב לא תעבור וגו'. מפני שכל שמירת מצות לא תעשה הוא בשב ואל תעשה כך השמירה מן החרב וחיה רעה הוא בשב ואל תעשה, לכך נאמר ונפלו לפניכם לחרב. ר"ל אף על פי שתרדפם מכל מקום אין צורך לזה לרדפם בקום ועשה אלא בשב ואל תעשה מעצמם יפלו אל החרב. ומ"ש ורדפו מכם חמשה מאה וגו'. שאין החשבון מכוון אמרו המפרשים שמתחילה קודם שיכנס מורך בלבבם ירדפו חמשה מאה, ואחר זה שהאויבים רואים שחמשה ירדופו מאה אז יכנס מורך גדול בלב האויבים ויחלש כחם עד שמאה מכם רבבה ירדופו, ואחר כך יוסיף מורך גדול עליהם ונפלו אויביכם לפניכם מעצמם אפילו בלא רדיפה כלל.

והנמשל מזה מובן מאליו לכל משכיל כי הבאר הטוב והמקור מים חיים הוא רצון בעל הרצון יתברך הוא אלהינו יתברך ששם גנזי חיים ברכה ושלום וכל הטוב ואושר האמת עד אין חקר ואין מספר שלא שלטה ביה עין כל בריה ולא שזפתו עין ולא חמו נבואן חזוותא כמאמר הכתוב (ישעיה ס"ד, ג') עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. ואין כח בפה כל פה לאומרו ולא בלב כל לבב להבינו גודל התענוג והטוב האמיתי ההוא עד כי חדל לספור כי אין מספר. וכשרצה בעל הרצון יתברך להיטיב לאחרים מטובו ולהשביעם מצוף חמדת שעשוע תענוגו ברא כל הבריאה ויצר כל היצור, וישראל עלו במחשבה תחילה, וכל העולמות כולם לא נבראו אלא לצוות ולהתחבר להם, ונתן להם התורה והמצוות שהם רצונו יתברך שרצה שנעשה המצוות האלה ושלא לעשות את אשר לא תעשינה ורצון מתהפך לאותיות צִנור שהן המה צינורות השפע שעל ידיהם יורד הברכה והשפע הטוב האמיתי ממקורו יתברך ויתעלה אל הבור אשר בחצר הן המה נשמות ישראל הקבועים בחצר הגוף. והמים המתוקים והברורים הן המה ההשפעה הטובה היורד ממקום גבוה למקום נמוך ומים הן המצמיחין כל מיני תענוג כי בהשפע האמיתית ההוא נכלל כל מיני תענוג וכל מיני טובה שבעולם שאין טובה זולתם ואין תענוג בלעדם. וכשאדם מישראל שומר את נפשו ונשמתו שלא יעבור בשום יום מימיו על שס"ה מצוות לא תעשה דאורייתא ולא על שום לא תעשה וגדר וסייג וגזירה מדברי קבלה ומדברי סופרים (או ח"ו אם עבר ועשה תשובה אמיתית על העבר והחזיק בתשובתו ימים ושנים רבות) הרי בורו שהיא נשמתו אשר בקרבו זך ומזוכך צח ומצוחצח. וכאשר תבוא אליה השפע הנכבד ממקור החיים, טעמה לא פג וריחה לא נמר ולא נשתנה מראיה והרי השפע ההוא בתוכו ממש כאשר במקור ובודאי עוצם טובה לא יערך ונועם זיוה לא יחקר כמאמר הכתוב (איוב י"א, ז') החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא.

עוד ירצה על פי מאמרם ז''ל (זוהר ח''ג ר''ב.) כי התורה יש בה ד' דרכים והם פשט רמז דרוש סוד ומאלו נפרדו ע' פנים וכל אופן לכמה אורחין ושבילין ונתיבות, והוא מה שאמר חקתי לשון רבים, תלכו פירוש בכל אורחין ושבילין ילך בהם בפירוש הכתובים ולא יאמר שאין בתורה אלא פשט המובן לכל:

אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם. החקים שהזהיר בהן כאן הם השמיטה והיובל שהזכיר בפרשה של מעלה, ואמר עתה כי אם נלך בהם ונשמור המצות, שיתן הגשמים בעתם ויברך לנו התבואה והפירות וכל צמח האדמה כדי שיהיה לנו בזה השפע והשלוה וכל יתר ההכנות.

אם בחקתי תלכו. שתהיו עמלין בתורה וכן הוא אומר (משלי ט׳:ה׳) לכו לחמו בלחמי. ואת מצותי תשמרו שתהא ירא תורה על מנת שתשמור המצות. בעתם. ברביעיות. ד"א ונתתי גשמיכם בעתם. בלילות. לפי שכל הלילה יורד הגשם ובבקר הרוח מנשב ומתפזרין העבים והאדם יוצא לפעלו. ונתתי גשמיכם. ולא גשמי כל הארצות. ומה אני מקיים (בראשית כ״ו:ד׳-ה׳) והתברכו בזרעך כל גויי הארץ שבזכות ישראל השמים נותנין טלם והארץ נותנה יבולה שנאמר (תהלים פה) גם ה' יתן הטוב. וכשהן חוטאין השמים נעצרין. ד"א ונתתי גשמיכם. בלילי שבתות. ומעשה בימי שמעון בן שטח ובימי שלמצו המלכה שהיו גשמים יורדין בלילי שבתות עד שנעשו חטין ככליות ועדשים כדנרי זהב. וצררו מהם חכמים והניחום לדורות הבאים. להודיע כמה החטא גורם. ונתנה הארץ יבולה. כדרך שנתנה בברית עולם. ועץ השדה יתן פריו. כדרך שנתן בתחלת העולם לקיים מה שנאמר (תהילים קי״א:ד׳) זכר עשה לנפלאותיו:

ומן ונתתי משכני בתוככם. התחיל לייעד שכר קיום מצות עשה הנעשים בידים ממש, ע"כ אתן משכני דהיינו הבית המקדש כפירש"י כי בו נאמר מקדש ה' כוננו ידיך כי הקדוש ברוך הוא בעצמו כוננו בידים ממש כמו שפירש רש"י פרשת בשלח (טו יז) ולא תגעל נפשי אתכם. והוא לשון פליטה כפירוש רש"י לא תחשבו כשאשרה שכינתי בבית המקדש שתהיו נדחים ונפלטים משם כי קצר המצע מהשתרע, מכל מקום אצמצם שכינתי ביניכם באופן שנדור יחד במדור אחד אף אם השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו ולא תהיו נפלטים משם. וי"א ונתתי משכני בתוככם ממש, ולא תחשבו שכאשר תראה נפשי אשר נתתי בכם את השכינה תגעל אתכם ותחשוק להתדבק בשכינה, על כן אמר ולא תגעל נפשי אתכם ובסמוך יתבאר בדרך אחר.

ואולם המשכת השפע הוא הנעשה על ידי הצינורות כאמור והוא כאשר יקיים האדם כל רמ"ח מצוות עשה דאורייתא ומצוות עשה דרבנן כתיקונן במחשבה דיבור ומעשה ביראה ואהבה ושמחה רבה באמת לשמו יתברך שלא על מנת לקבל פרס בשום צד, אזי ודאי ימשוך על ידן כל בחינת השפע הטוב באמת אל נשמתו אשר בקרבו ומשם אל גופו וכל ביתו ויהנה ממנה בתענוג שאין תענוג כמוהו ושמחה שאין שמחה כיוצא בה כי לא נשתנה השפע בקרבו מאשר היא במקורה ושם כל גנזי ברכה והרוחה וחיים עד העולם. ואולם כאשר לא ישמור האדם את נשמתו אשר בקרבו מכל סיג ופגם ויעבור ח"ו על מצוות לא תעשה דאורייתא או דרבנן הנה על ידי זה נטמאת נשמתו אשר בו בכל מיני טומאות כמאמר הכתוב (ויקרא י"א, מ"ב) ונטמתם בם, וכל הקליפות והחיצונים יסובבוה והיא נעשית עכורה וטוחה ומרה כלענה מהם. ואז כאשר תרד השפע הנכבדה אליה גם השפע משתנית מאוד מכאשר במקור, טעמה פג וריחה נמר ונעשית עכורה ומרה כמוה, ומתהפכת השפע הטוב ההוא למים המאררים למרים וכל הרעות ח"ו מקבל האדם ממנה. וכן הוא במעשה המצוות שהם צינורות השפע אם המצוה אינה שלימה ויפה במילואה וטובה ח"ו ונעשית בלא לב ולב ובלא חיות המחשבה ואהבה ויראה ומכל שכן אם ח"ו עוד יש בה כוונות ופניות אחרות השנואים לפני בורא עולם ברוך הוא ונעשים בגאוה ובוז ובשטותים והבלים. הנה בזה נשבר ומתקלקל הצינור ויורד השפע דרך עקלתון ח"ו ונהנים ממנה כל הקליפות והחיצונים, ומהם באה לאומות העולם השואבים חיותם מהם. ומעט דמעט מתמצית הנשאר, יורד לנשמות ישראל להחיותם במקצת כנודע.

עוד ירצה באומרו תלכו על דרך אומרו (משלי ג') בכל דרכיך דעהו וגו', וכתב רמב''ם בפרק ג' מהלכות יסודי התורה (הלכות דעות) וז''ל ישים אל לבו כדי שיהיה גופו שלם וחזק כדי שתהיה וכו' לדעת את ה', שאי אפשר שיבין ויסתכל בחכמות וכו', נמצא המהלך בדרך זה כל ימיו עובד ה' ע''כ, והוא מאמר הכתוב כאן אם בחקתי תלכו בשביל עסק התורה תלכו בכל דרככם באכילה וכו' במשתה בדיבור וכו' בכל מעשה המסובב מהטבעיות:

והנה במשל הבאר והבור הנזכר, כשאחד רואה שאין לו מים בבורו או יש לו אבל המה מועטים שקשה לו להסתפק בהם או אם הם עכורים וסרוחים הנה הוא דובר סרה על הבאר מקור חיים ואומר שמי הבאר עכורים וסרוחים המה ומקלקלין את מעיו או אומר שאין כח במקור הבאר לתת מימיו כאשר מצטרך לכל אחד או נדמה לו שכבר יבש הבאר בראותו שאין לו מים בבורו. ובאמת שקר ענה באחיו ולא כן הוא כי מקור הבאר הוא טוב ויפה עד מאוד ויזוב מימיו עד אין קץ ואין חקר ואין המניעה כי אם מאתו שהניח צינור נשבר ונדכה ועכור ומאוס ובורו גם כן כמוהו ועל כן הבור ריק אין בו מים וכשנמצא בו מעט מים נחשים ועקרבים יש בו לרוב הליכלוך והמיאוס הנמצא בהם ומזיקין את האדם ומחליאין אותו בחלאים רעים. וכן הוא בנמשל כשרואה אדם מישראל שנתמעט שפעו ח"ו או שעוד מזיק לו ונחלה בחולאים הוא מתרעם בתרעומותיו ונדמה לו שנחסר ההשפעה טובה מלמעלה ח"ו והבל יפצה פיהו כי באמת ממקור החיים יורד ההשפעה באין מחסור והשפע ההוא טובה במאוד מאוד ואולם כי הצינורות שהם מצוותיו אשר עושה נשברים הם ואינם שלימים שאינם נעשים בחיות בוערת באהבת שמו יתברך ויראתו ואינו מדקדק להיותם שלימים מכל צד וסומך עצמו על צד היותר אפשרי בדוחק להתיר ברצועות קצרים וקרועים ואינם מעובדים בהכשר הראוי וכן בציצית וסוכה והדומה להן מבקש לו קולות והיתרים כאשר יוכל בנפשו ועל ידי צינור קצר כזה אי אפשר שתרד ההשפעה כראוי. והעיקר בלבו של אדם לעשותן באהבה וחיבה כראוי וכן בנשמתו כשהיא מטומאה ומסואבה, גם כשמגיע ההשפעה לשם נעשית עכורה שם ומזיק אל האדם ברוחניותו או גם כן בגשמיותו. כלל הדבר שאל זה יביט האדם שיזכה להמשיך השפע אליו שלא תשתנה מכאשר היא במקור עבור עכירת נשמתו ומצוותיו אשר הוא עושה. וכאשר תגיע אליו השפע זכה ונקיה צלולה וברורה כאשר היא במקור אזי ודאי השפע הלז תברך אותו בכל מיני ברכות ויקבל מאתה כל מיני שמחות לאין קץ. ואל זה ירמוז הכתוב כאן באומרו אם בחקותי תלכו כי נודע אשר מלת ברוך רומז על מקור הברכות כי הוא לשון פעול כנודע ואיהו ברוך ואיהי ברכה כידוע למארי קבלה וכשאדם זוכה לעשות מצוותיו באופן שימשוך השפע זכה וברורה אליו שיהיה בשורש נשמתו כאשר במקור, אז נעשה שני פעמים ברוך ושני פעמים ברוך גימטריא תלכו וזה אומרו אם בחקותי תלכו כלומר כאשר תזכו לעשות בחקותי בחינת תלכו שיהיה שני פעמים ברוך שיהא שוה הברכה בבור כאשר במקור אז הנה ונתתי גשמיכם בעתם וגו' ונתנה הארץ פריה וגו' כל הברכות שמונה והולך כי הברכה הזו ודאי שמברכת בכל ברכת הטובה עדי עד באין חקר ואין קצבה ככל הנאמר.

עוד יתבאר על דרך אומרם ז''ל (סנהדרין ל''ד) שהרשות נתונה ללומדי תורה לפרש בה ולדרוש בכמה אורחין ושבילין ותלמיד ותיק יחדש בדרשת הכתובים כאשר יוכל הכתוב שאת ככל אשר תשיג ידו בתורתו, ויצו ה' כאן באומרו אם בחקתי שהיא התורה תלכו בפרדסה תנאי הוא הדבר ואת מצותי וגו', פירוש שלא יהיה מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, שלא לטהר את הטמא ועשיתם אותם שלא לטמא את הטהור, והוא מאמרם ז''ל (אבות פ''ג) המגלה פנים בתורה שלא כהלכה אין לו חלק לעולם הבא:

או יאמר אם בחקותי תלכו וגו'. כי הנה נודע אשר רוב המצוות לא תעשה נקראים חוקי אלהים והטעם כי חוקי העכו"ם המה. והוא על פי מה שאמר הכתוב (דברים ד', י"ט) ופן תשא עיניך השמימה וראית וגו' כל צבא השמים ונדחת וגו' אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים וגו'. פירוש טעם איסור כל מאכלות אסורות או לבישת שעטנז או שארי דברים שאסרה התורה הכל עבור שהממונים הממונים על כל דברים הטמאים, המה חלקי הסטרא אחרא. ועל כן עבודה שהיא זרה לישראל היא מותרת לעכו"ם כי גבולם המה שהמה נכנעים ונכללים תחת רשותם ולא באלה חלק יעקב ואשרינו מה טוב חלקנו כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו, ולא יקח לחלקנו כי אם מה שתחת הממונים הטהורים הקרובים לאל עליון ברוך הוא. ועבור זה הנה ח"ו ח"ו העובר על מצות לא תעשה הנה הוא עובר על הגבול והחק מה ששם ה' חק עולם ולא יעבור, לקחת ח"ו מחלקי הסטרא אחרא. ועל כן נקראים המצוות לא תעשה חוקי אלהים כי חק נתן להם שלא ישנו את תפקידו לעבור את הגבול. והנה קיום המצוות עשה הכל הוא בכדי לתת כח אל הקדושה לפרות ולרבות להגדיל תורה ולהאדירה ולהגדיל כח הפנימיות הנקרא קדושה ורשות היחיד, מה שאין כן חלק הנכרים שנקרא חוץ ורשות הרבים.

עוד יתבאר על דרך אומרם (אבות פ''ב) ולא עם הארץ חסיד פירוש שאסור לעם הארץ להתנהג בחסידות שיעשה חומרות וגדרים כמנהג החסידים, כי לפעמים יעשה חומרא בדבר שהוא אדרבה עבריין, כי ימצא חסיד שירצה לגדור עצמו לקיים מצות עונה בימים המקודשים ותהיה בעיניו מצוה גדולה לשמש מטתו בליל כיפור, כמו ששמענו שהיה מעשה כן וכדומה, לזה ציוו חז''ל שאין לעם הארץ להתנהג במדת חסידות, והוא מאמר ה' כאן אם בחקתי תלכו שהוא עסק התורה, אז ואת מצותי תשמרו פירוש תעשו לכם משמרת כדי לקיימם גדרים ושמירות ולא זולת זה:

ועל כן הזהירה התורה ואמרה (שמות י"ב, י"ז) ושמרתם את המצוֹת ואמרו חז"ל (מכילתא בא פרשה ט') ושמרתם את המצוות מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה. והענין בזה כי תכלית העושה מצוה להגביר כח הקדושה והרוחניות. והעושה מצוה שלא לשמה ח"ו ומכל שכן לקנטר חלילה שהוא חלק היצר הרע והסטרא אחרא הנה נותן בזה ח"ו כח וחיות אל הקליפות ונקרא בדברי חז"ל שמכניס שפחא בישא בחללא דמלכא. וזה סוד אומרם ז"ל (ריש פתיחתא דאיכה) אימתי המלכות גוזרת ומצלחת בשעה שישראל משליכין דברי תורה לארץ וכו' והבן. ועל כן צריך האדם לתת שמירה אל המצוה במאוד מאוד שלא תבוא ותפול ח"ו אל הסטרא אחרא והיצר הרע שנקרא חמץ. וזה אומרם מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה כלומר שתשמרנה שלא יהיה בה חלק מהחמץ הוא היצר הרע שהוא הקנטור וגבהות הלב ושאר מחשבה רעה אשר שנא ה'. ומה טוב היה שלא יעשה אותה כלל משיעשנה ויחמיצנה וכאומרם ז"ל (שבת ל"א.) העלית עמה קב חומטין וכו' עד מוטב שלא העלית. ואולם במניעת מצוות לא תעשה שלא לשם ה' כי אם עבור בושת ופחד בני אדם כמאמר חז"ל (ברכות כ"ח:) אדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם. הנה בזה לא שייך לומר שמאבד העשיה עבור זה כי על כל פנים טוב הוא שלא עבר עבירה ושלא שינה מחוקי ה' וגבולו מה שחק נתן שלא ישנו את תפקידו. ועל זה הזהיר הכתוב במצות אכילת הפסח ואמר (שמות י"ב, מ"ג) כל בן נכר לא יאכל בו פירוש שלא יכנס באכילת הפסח חלק היצר הרע, שאל יאכל הפסח למלאות תאותו באכילה. וגם שאמרו חז"ל (נזיר כ"ג.) שעל זה נאמר (הושע י"ד, י') ופושעים יכשלו בם ח"ו. אך כל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו ורומז על מילת הזכר שימול האדם את ערלת לבבו ויזכור בבוראו יתברך שמו. כי בעת ערלת לבבו קראו הכתוב (דברים ח', י"ד) ורם לבבך ושכחת את ה' וגו'. ואחר המילה נקרא בשם מילת זכרים שנזכר בבוראו ובמצוותיו יתברך ועושה אותם למען שמו באהבה ובאמת ותמימות. ועל כן רמזה התורה זה במצוה ראשונה שנצטוו ישראל להיות לזכרון בין עיניהם בכלל גדול לכל המצוות עשה שצריכים שמירה במאוד מבן הנכר.

עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (אבות פ''ד) הוי גולה למקום תורה, שצריך לכתת רגליו ממקום למקום ללמוד תורה, וצא ולמד דבריהם ז''ל בגמרא (חגיגה ה':) כי כולן היו גולין ללמוד ויש שהיה הולך ששה חדשים וחוזר כמו כן לעסוק ביום א', והוא אומרו אם בחקתי שהיא עסק התורה צריכים שתלכו ממקומכם אחריה, גם כדי שתהיו פנויים אין נכון ללמוד והוא בביתו כי יטרדוהו בצורכי הבית, לכן יעזוב איש את אביו ואת אמו ויסע ממקומו ללכת אחריה:

וזה שאמרה תורתנו הקדושה בכאן אם בחקותי תלכו פירוש בחוקי אלהים שהם המצוות לא תעשה תלכו בו לבד שלא תלכו מחוץ לחק והגבול שגבל אלהים בשמים ובארץ ואף הליכה כל דהוא במשמע שאין צריך לזה שמירה מהיצר הרע כי ההולך בהם מכל וכל טוב הוא. אף שודאי יותר טוב ויפה הוא שיעשנה לשם ה' בלבד ואז נחשבת לו גם למצוה רבה וגדולה כאומרם ז"ל (קידושין ל"ט:) ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה והוא בבא דבר עבירה לידו וניצול הימנו ופירש רש"י עבירה שבא לידו וכפה את יצרו ולא עבר אין מצוה יתירה מזו. וזה ודאי בעשאה לשם ה' מיירי כי מפני היראה והבושת לא שייך כפיית היצר כידוע. ואמנם הגם שעשה מפני הבושת על כל פנים טוב הוא שלא עבר את החק. אבל ואת מצוותי תשמרו. כלומר שבמצוות עשה צריך שמירה יתירה מהחימוץ והיצר הרע שלא יתערב זר ח"ו בשמחת המצוה ואז ועשיתם אותם כי אם המצוה נעשית בשמירה לשם ה' אין למעלה ממנה אבל ח"ו אם מתערב זר בה הלואי שלא עשאה וכאומרם מוטב שלא העלית. ולזה סיים ונתתי גשמיכם בעתם פירוש כשאתם לא תשנו את חוקי גם אני אתן כל דבר חק וקצב בעתו וזמנו ושבועת חוקי קציר ישמור לנו על כל הטוב ברוחני וגשמי כאשר נבאר להלן.

ואומרו ואת מצותי תשמרו. יתבאר על דרך מה שאמרו במסכת שבת (ל''א:) מכריז ר' ינאי חבל על מאן דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד, שעיקר עסק התורה צריך שיהיה לשמור ולעשות, והוא אומרו אם בחקתי וגו' שהוא עסק התורה תנאי הוא הדבר ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם, ואמר ואת מצותי יתבאר על דרך אומרם בגמרא (ברכות י''ז:) הלומד שלא לשמה נוח לו שלא נברא, והקשו בתוספות עם אותה שאמרו לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה ותרצו כי הם ב' אופנים שלא לשמה, א' לקנטר, וא' להתכבד, לקנטר נוח לו שלא נברא, להתכבד יעסוק שמתוך וכו', והוא מאמר ה' אם בחקתי תלכו ותנאי הוא הדבר ואת מצותי שבה ב' מצות הצריכין בלימודה שלא ילמדו לא לקנטר ולא להתכבד, אז תשמרו ועשיתם אותם מבטיח הכתוב שהגם שתבא עבירה לידו יהיה ניצול ממנה, וכאומרם (סוטה כ''א.) תורה מגינא ומצלא מיצר הרע, וכמו שאמרו במסכת עבודה זרה (י''ז.) באותה מעשה של ר' חנינא ור' יונתן שחלפו אפיתחא דזונות וכו' דכתיב (משלי ב') מזימה תשמור עליך וגו', ודקדק לומר ועשיתם על דרך אומרם ז''ל (קידושין ל''ט:) ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, והעמידוה כשבאה עבירה לידו וניצול ממנה, הגם שאינה אלא שמירה מעלה עליו הכתוב כאילו עשה מעשה מצות:

גם יאמר אם בחקותי וגו'. כי הנה מאמר המשורר נעים זמירות ישראל (בתהלים קל"ט, ה') אחור וקדם צרתני וגו'. ופירושו לפי פשוטו הוא. כי כל אדם צריך להיות בבחינת אחור וקדם כי מן הנמנע לאדם להתהלך תמיד לפני ה' שלא יפרד מחשבתו ממנו על רגע כי מי לא בעי מינם פורתא ומי לא בעי למיעל לבית הכסא, והמה כמו דברים נפרדים מדביקותו יתברך. וגם בעת האכילה ושתיה וזיווג אי אפשר שיהיה בלא הרהור תאוה לזה בתחילה וכמאמר חז"ל (רבה ריש פרשת תזריע י"ד, ה') בפסוק (תהלים נ"א, ז') ובחטא יחמתני אמי וגו' אפילו חסיד שבחסידים אי אפשר לו בלא הרהור וכו'. ואפשר לזה כיוונו חז"ל באומרם במשנתינו (ברכות ט"ז.) חתן פטור מקריאת שמע וכו'. והוא לפי שצריך אז לקיים מצותו יתברך במצות עשה של פרו ורבו אי אפשר לו לקרות קריאת שמע כי כל ענין הקריאת שמע הוא הדביקות האמיתי בקדושתו יתברך בביטול כל תאותיו הגשמיות ולמסור נפשו ורוחו ונשמתו על יחודו יתברך שיתיחד אליו ברוך הוא באהבה עצומה ונפלאה עם כל פרטי אבריו וגידיו וכל חושיו ומחמדי לבבו וכל עצמותו כולו עד שלא ירגיש אם הוא בגוף הגשמי או לא ואז ממילא בטילין ומבוטלין ממנו כל תאוות הגשמיות כי אוהבי ה' שנאו רע וגו'. ואם כן אם חתן יקרא קריאת שמע איך יקיים מצותו ברוך הוא שאי אפשר לו בלא הרהור תאוה גשמית, רק על כל פנים כיון שהרהור תאוה זו באה לו עבור שרוצה לקיים מצותו יתברך באמת הנה הוא נטפל אל המצוה וכל הנטפל אל המצוה מצוה הוא וכן הוא בכל חפצי העולם הזה והנהגתו. וזה הוא בחינת אחור וקדם כי כשהאדם הוא נפרד מעט מדביקותו יתברך הוא בבחינת אחור כמאמר הכתוב (ישעיה א', ד') נזורו אחור, ואחר כך כשעושה מצותו יתברך על ידי זה הוא בבחינת קדם ואז נתקן האחור על ידי בחינת קדם.

והגם שדרש רבא (פסחים נ':) בפסוק כי גדול עד שמים חסדך זה הלומד שלא לשמה אלא להתכבד, הטעם לא שיש רצון הבורא בלימוד זה אלא לתכלית היוצא ממנו שיבא ללמוד לשמה, ותורה זו אין בסגולתה להציל מיצר הרע בבא עבירה לידו, ובזה יש לתרץ מה שהקשו שם בסוטה לרבי יוסף שאמר תורה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא אלא מעתה דואג ואחיתופל מי לא עסקו בתורה אמאי לא אגינא עלייהו ע''כ, לדברינו אין קושיא שהם היו לומדים מתחלתם שלא לשמה ואין כח בתורה כזו להגין עליו מיצר הרע:

ואמנם כי לא זה הוא אמיתיות עבודתו יתברך באמת לאמיתו. כי הרוצה לעבוד אותו יתברך באמת ובלבב שלם הוא משבר ומכניע כל תאות מורשי לבבו עד גמירא עד שלא יבוא אליהם שום תאוה והרהור מצד בחינת הרע בשום פנים בעולם וכמאמר חז"ל (בבא בתרא י"ז.) שלושה לא שלט בהם היצר הרע וכו' ויש אומרים אף דוד שנאמר (תהלים ק"ט, כ"ב) ולבי חלל בקרבי ופירש רש"י שם שהרגו בתענית ועליהם נאמר באמת (שם צ"ז, י') אוהבי ה' שנאו רע וגו' כי אין בהם שום תאוה וחמדה להם והמה מתקדשים ומטהרים עצמן מכל וכל עד שאינם מתפרדים מקדושת דביקותו יתברך אף על רגע. והוא בחינת הכהן הגדול שנאמר בו והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה וגו' כי שמן רומז על קדושתו יתברך (כנודע ששמן הוא בבחינת החכמה שנקראת קודש) וכמאמר הכתוב (קהלת ט', ח') ושמן על ראשך אל יחסר והיה זה מוצק על ראשו לרמז לו שצריך להיות מחשבתו דבוקה תמיד בקדושתו יתברך שלא להפרד על רגע. ועל כן נאמר בו (שם שם, י"ב) ומן המקדש לא יצא וגו' שאסור לו לצאת ממקדש הקודש קדושת שמו יתברך בשום פעם. וזה ששנו חכמים במשנתינו (ברכות ט"ז.) מעשה ברבן גמליאל שקרא בלילה הראשון שנשא אמרו לו תלמידיו רבינו לא למדתנו שחתן פטור מקריאת שמע וכו' אמר להם איני שומע לכם לבטל ממני עול מלכות שמים אפילו שעה אחת עד כאן. כי הוא היה בבחינה הזו שלא נפרד מקדושתו יתברך כלל וכלל וכל מאכליו ומשתיו וזיווגו הכל היה בבחינת חולין שנעשו על טהרת הקודש בקדושת שמו יתברך שלא בבחינת תאוה והרהור מצד הרע בשום פנים כי אם חיות הקודש ותשוקת וחמדת המצוה שבכל דבר ודבר נתעטף בו במחשבתו ולבו באמת לקיים מצותו יתברך באהבת אמת.

או יאמר על זה הדרך להיות שיש שני סברות (ע''ז י''ז) אחת של ר' חנינא ואחת של ר' יונתן א' אמר נחלף אפתחא דע''ז דנכים יצריה, וא' אמר נחלף אפתחא דזונות כי היכי דנכפייה ליצרן ונקבל אגרא, ובא הכתוב כאן והכריע עם האומר נחלף אפתחא דזונות, והוא אומרו אם בחקתי תלכו פירוש יכולין אתם לילך ואני מבטיחכם שאת מצותי תשמורו שיהיו כופין יצרם, ואם תאמר ולמה יכניס עצמו בספק זה, לזה אמר ועשיתם אותם כדי שתטלו שכר כעושה מצוה כיון שבא לידכם העון, והוא מאמרם שם ונכפייה ליצרין כי היכי דנקבל אגרא:

והנה נודע המבואר בשם הרב האלהי הבעל שם טוב זי"ע בפירוש הכתוב (תהלים ק"ז, ה') רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף והוא כי האדם הדבוק בו יתברך בבחינה המבואר למעלה הנה כל חפצי עולם הזה השייכים אליו חפצים במאוד ורוצים להתקרב אליו בכל עוז בכדי שיעלו עמו כל הרוחניות הקדוש וניצוצי הקדושה שבהם כמו שנודע וכאשר ביארנו הדברים האלה בכמה מקומות ולא נאריך עתה בהם. ואפשר לזה אמר יעקב אבינו ע"ה (בראשית כ"ח, כ') ונתן לי לחם לאכול כלומר שה' יתברך יעזור לי שאהיה על בחינה הזו שלא אצטרך אני לרדוף אחר הלחם להשיגו רק הלחם ירדוף אחרי להיות נטפל אלי לעלות עמי השמימה. ועבור זה יקרה לפעמים שאיש כזה יעבור בדרך או בביתו לפעמים ויראה לפניו מחפצי עולם הזה ובלבו אין שום תאוה וחמדה להם כי לבו חלל בקרבו. אך עבור ששמו יתברך הוא עושה משפט לעשוקים המה הנשמות וניצוצי הקדושה הנעשקים בכל חפצי עולם הזה וחפיצים לעלות משם ולהדבק בשמו יתברך, הקב"ה הוא מוציא אסירים בכושרות שמוציא האסירים האלה על ידי כשרות האדם הלזה. והוא על ידי ששולח לו חפץ ורצון להתאוות לדבר הזה והוא מבין על הדבר הזה שבודאי לא לחנם מתאוה עתה לזה כי אם בשביל שזה שייך אליו להעלות הרוחניות שבתוכו לה' על ידי דביקותו באמת לשמו יתברך. וכן הוא עושה באמיתיות לבבו ומעלה את עצמו ואת רוחניות דבר הזה למי שאמר והיה העולם להיות נחת רוח לפניו יתברך בזה. וזה אומרו רעבים גם צמאים פירוש מה שהצדיק כזה הוא רעב ללחם או צמא למים ובאמת אין בלבו חמדת דבר הזה כלל. זה הוא רק מחמת שנפשם בהם תתעטף פירוש שנפשות העשוקים האלה חפיצים להתעטף בהם בכדי שיעלו עמו. ועל כן המה עושים בזה שליחות המקום ברוך הוא בתיקון העשוקים האלה.

או ירצה על דרך אומרם ז''ל במשנת חסידים (אבות פ''ו) התורה נקנית במ''ח דברים, כי לא כל הרוצה לקנות תורה ישיג קניינה אלא באמצעות המ''ח דברים, והוא מה שאמר כאן אם בחקתי תלכו אם אתם חפצים להשיג התורה תנאי הוא הדבר ואת מצותי תשמורו ועשיתם אותם שהם אותם המ''ח דברים, כי יש בהם בחי' המניעות וכנגדם אמר תשמרו, ויש בהם בחינת המעשה וכנגדם אמר ועשיתם וגו':

ולזה יאמר הכתוב כאן אם בחקותי תלכו כי הליכה נקרא הליכת הגוף בלא כוונה כמו שכתוב בספר הנחמד כלי יקר. כלומר אם בהליכת הגוף תלכו בחקותי פירוש שתעשו אותם לשם חקותי ומצוותי בלבד כאשר ביארנו עד הנה אז הנה ונתתי גשמיכם בעתם. פירוש כשיבוא עת לכל חפץ להתקרב לה' אז אתן קצת הרהור וחמדה להתאוות במקצת להגשמיות ואז תראו ותבינו כי הלא לא דילכון הוא רק מאתי נהייתה הדבר הזה להעלות בזה את עצמיכם ורוחניות דבר הזה אלי ונדחים יקבץ להשיבם אל חיק אביהם. וזה שסיים ואולך אתכם קוממיות פירוש שתי קומות, קומת האדם וקומת נשמות העשוקים ששניהם יתקרבו אליו יתברך כמו שאמר והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם. כדבר האמור.

עוד ירצה להודיע מעלת עסק התורה שיש בו מה שאין בעסק המצות, כי עסק המצות יכול להיות שיהיה אדם פועל ועושה ויגרום החטא וימיר כבודו לבסוף ולא תזכרנה צדקתו ביום פשעו, אבל מצות עסק התורה מבטיחו כי כל העוסק בתורה צדקתו עומדת לעד, וילך עמו צדקו על דרך אומרם (סוטה כ''א.) כי עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה לבטל זכותה של תורה ויזכה ללכת בה בלכתו לעולם העליון, ועיין מה שפירשתי בפרשת אחרי מות (י''ח ד') את חקתי תשמרו ללכת בהם:

עוד יתבאר אומרו אם בחוקתי תלכו וגו'. כי הן נודע מפי ספרים וסופרים אשר זה הוא הסימן המובהק בעשות האדם אחת ממצוות ה' אם עשאה כראוי או לא ח"ו. הנה אם לבו בוער בקרבו אחר עשיית המצוה לעשות עוד ועוד ביתר שאת וביתר עוז להשתוקק אחר התפילה אל התורה ומן התורה אל התפלה וכן בכל המצוות. הנה זה עשה המצוה קצת כראוי כי חיות המצוה והתפילה והתורה נקרא אש כמו שנאמר (ירמיה כ"ג, כ"ט) הלוא כה דברי כאש וגו' וטבע האש הוא כל עוד שמתלהב ובוער יותר. מתלהב ובוער עוד יותר ויותר. וכן המצוה אם נעשית בחיות בוערת ברשפי אש שלהבת י"ה אז משתוקק וחומד עוד ביותר ויותר לעשות מצוותיו יתברך. וזה מאמר חז"ל (אבות ד', ב') מצוה גוררת מצוה, כי אש המצוה תוקד בו לעשות עוד ועוד. אבל אם לא נעשית המצוה בחיות התלהבות לבבו לשם ה'. הנה הוא מתיגע במצוה זו ואבריו כבדים עליו אחר עשיית המצוה ונדמה לו שכבר עשה הרבה במאוד ולמה לו לעשות עוד יותר. והנה אם המצוה נעשית כתיקונה לשמו יתברך יש בה כח הברכה במאוד מאוד לברך את האדם בכל ברכות הרוחניות והגשמיות כאשר נבאר להלן בזה. והוא אומרו אם בחקותי תלכו כלומר כשתעשו מצוות ותתאוו ללכת בהם ביותר ויותר לילך מחיל אל חיל ממצוה אל מצוה הנה זה הוא סימן שנעשית כמצותה ואז כל הברכות מונחין בה ועל ידי זה ודאי ונתתי גשמיכם בעתם ועץ השדה יתן פריו וגו' ונתתי משכני בתוככם והייתי לכם לאלהים וגו' כי כל ברכות הגשמיות והרוחניות הכל תלוין ועומדין למי שעושה מצוותיו יתברך כראוי באמת ובלבב שלם.

עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (שבת סג.) בפסוק אורך ימים בימינה וגו' שהמיימינים בה שכרם לעולם העליון, והמשמאילים בה שכרם בעולם הזה, הוא מה שאמר כאן אם בחקתי שהיא עסק התורה, תהיה כוונתכם בעסק זה לא לתכלית עולם הזה והוא כת המשמאילין בה, אלא תלכו תהיה כוונתכם לתשלומין כשתלכו לעולם העליון, והוא כת המיימינים:

עוד יתבאר על פי דבריהם ז''ל במשנת חסידים (אבות פ''ג) כל שחכמתו מרובה ממעשיו וכו' וכל שמעשיו מרובים וכו', והוא מה שרמז הכתוב באומרו אם בחקתי תלכו שהוא עסק התורה ולפי ערך זה תהיה שמירת המצות וקיומן כדי שלא תהיה חכמתו מרובה ממעשיו, והוא אומרו סמוך למצות עסק התורה ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם:

עוד יתבאר על דרך אומרם ז''ל (פאה פ''א) אלו דברים וכו' ותלמוד תורה כנגד כולם, והוא אומרו אם בחקתי תלכו שהוא עסק התורה מעלה אני עליכם גם כן ששמרתם מצותי ועשיתם אותם:

או ירצה על דרך אומרו (לעיל ז' ל''ז) זאת התורה לעולה ולמנחה, ודרשו ז''ל (מנחות ק''י.) אדם עוסק בפרשת עולה מעלה עליו כאלו הקריב עולה וכו', על דרך אומרו (הושע י״ד:ג׳-ד׳) ונשלמה פרים שפתינו, ולא זה בלבד אלא כל מצוה ומצוה שאינה בפרק השג יד כשאדם לומד מצותה בתורה כאלו עשאה, והוא מאמר הכתוב אם בחקתי תלכו ואת מצותי וגו' אותם שאין מציאות לעשותם תשמרו פירוש תהיו מחכים אותם מתי יבואו לידכם לעשותם, מעלה אני עליכם כאלו עשיתם אותם גם כן, והוא אומרו ועשיתם אותם לומר לא שכר מחשבה לבד אני נותן, והגם שכתבנו בסמוך ותלמוד תורה כנגד כולם, יש מצות שמבטלין תלמוד תורה בשבילן כגון מעשה הקרבנות וכדומה, ולבחינה זו צריך שילמוד מצותה ויקו לעשותם:

או יאמר על זה הדרך שלא יאמר אדם כיון שתלמוד תורה ימלא מקום המצות אם כן הרי הוא פטור ממעשה המצות אשר תזדמן לפניו, תלמוד לומר אם בחקתי תלכו שהוא עסק התורה, ואת מצותי שהם לא תעשה תשמרו, לא מפני זה תהיו פטורין מקיום מצות אלא ועשיתם אותם, ומה שפירשתי שהוא שקול הוא פרט למזדמן שאינו יכול להתקיים על ידי הזולת:

עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (ברכות י''ד.) שאסור לאדם לשום לדרך פעמיו עד שיקדים דברי תורה דכתיב (תהלים פ''ה) צדק לפניו יהלך וישם לדרך וגו', וצא ולמד מה שאמרו בזוהר (ח''א ס''ט) על ההולכים בדרך ואין ביניהם דברי תורה שמתחייבים בנפשם, והוא מאמר ה' אם בחקתי תלכו פירוש כשיש לימוד תורה, תלכו אז תלך לבטח, כי כשיש עסק התורה כוחותיה מלוין את האדם:

עוד נתכוין לומר מה שאמרו ז''ל (שבת ס''ג.) חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו כאלו עשאה, והוא מאמרו אם בחקתי תלכו לשון עתיד פירוש תחשבו ללכת וגו', תשמרו גם כן תחשבו לעשות שמירה ועשיתם אותם פירוש מעלה אני עליכם כאלו כבר עשיתם אותם:

עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (סוכה מ''ה:) כי ג' הדרגות בבני עליה הא' המסתכלים באספקלריא דלא נהרא, ב' המסתכלים באספקלריא דנהרא, הג' דעיילי בלא בר, ופירשתי על דרך זה פסוק (איוב ג') קטון וגדול שם הוא ועבד חפשי מאדוניו, קטון הוא המסתכל באספקלריא דלא נהרא בסוד (בראשית א' ט''ז) המאור הקטן, גדול הוא המסתכל באספקלריא דנהרא בסוד (שם) המאור הגדול, ועבד חפשי מאדוניו זה שעולה בלא רשות, שה' אדוניו נתן לו חפשיות ללכת בכל אשר יחפוץ, ואין אני יודע במה יושג הכבוד הגדול הזה, לזה בא מאמרו יתברך ואמר אם בחקתי פירוש באמצעות השתדלות התורה כמצטרך בזה אין אתם צריכין לרשיון להוליך אתכם אלא אתם מעצמכם תלכו בלא בר:

עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (סנהדרין ק''ב.) שאמר הקדוש ברוך הוא לירבעם חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן וכו' ע''כ, ואמרו המקובלים כי טיול זה היא הדרגת שעשוע שאין למעלה ממנו, אשרי אנוש יזכה לו, ויאמר אדם במה יזכה ילוד אשה להדרגה זו, לזה בא המאמר כאן ואמר אם בחקתי באמצעות עסק התורה תלכו היא הליכה נעלמה מעיני כל חי שהוא הטיול, באמצעות התורה תטיילו במקומות הנעלמים:

עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (ילקוט תהלים תתל''א) כי כשברא ה' אדם הראשון בעולם הזה לא בראו לשבת בעולם הזה לעולמי עד כשלא יחטא, שאם כן אדרבה ירידה היא לו ושפלות, כי תכלית המקווה היא בעולם העליון ששמה יקצור אשר זרע, אלא היתה הכוונה כי עלה יעלה לשמים ולאוצרות החיים בעת אשר יחפוץ, ויהיה כמי שדר בבית ועליה על גבה, וכשירצה לעלות ולהשתעשע יעלה, כמו שמצינו (מ''ב ב') שעלה אליהו בסערה השמימה, ועל ידי החטא הוצרך להפשיט עורו מעליו ויניח הגוף בעולם הזה, והודיע הכתוב כאן כי בהתעצמות האדם בעסק התורה יכול להשיג באמצעותה שלא ירגיש במות אלא כאדם ההולך ממקום למקום ותמצא (זוהר ח''ב קע''ד.) שהצדיקים אינם מרגישים בצער הפרידה על דרך אומרו (קהלת ה') מתוקה שנת העובד, כי מי שהוא עובד ה' שינתו שהיא המיתה מתוקה ועריבה עליו, ואם יתעצם יותר הנה לך אליהו שעל ידי התעצמות תורתו לא מת:

עוד ירצה על דרך מה שאמרו במשנת חסידים (אבות פ''ד) ועל כרחך אתה מת ועל כרחך אתה חי, שאין אדם מת ברצונו אם יחפוץ למות, ואמרו במסכת נדה דף ל''ו (ע''ב) וז''ל כי קא נח נפשיה דרב א''ל לרב אסי זיל צנעיה ואי לא ציית גרייה הוא סבר גדייה א''ל בתר דנח נפשיה דרב א''ל הדר בך דהדר ביה רב וכו' גדייה וכו' נח נפשיה דרב אסי אזל שילא א''ל לדביתהו צבית לי זוודתא וכו' צביתה ליה זוודתא ונח נפשיה דשילא ע''כ, הרי שבערך בעלי התורה יכולין ללכת לעולם העליון כשהם חפצים ורוצים ללכת הגם שעדיין לא הגיע זמנם ולא שלח המלך אחריהם, והוא מאמר אם בחקתי בסיבת חקתי שאתם עמלים בהם אתם ברשות עצמיכם אם תרצו ללכת תלכו:

עוד נתכוון ה' להודיע הפלגת תועלת התורה, כי העוסק בתורה יתאו תמיד ללכת לעולם העליון, כי יראה רב ערך תועלת המסובב ממנה וכי הוא למעלה וישאף הלוך לפני ה' בארצות החיים, ולדרך זה פירשתי אומרו (תהלים מ''ט) אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול כי יקחני סלה פירוש כשיהיה האדם בטוח שלא יראה שאול ויתעדן בעדן ה' בזה ישאף לקחתו סלה, וכאלו אמר סלה כי יקחני, ועין מדרש רבות (ילקוט פ' מסעי) במאמר אהרן למשה כשעלה להר ההר למות שם שאמר לו שאלו כן היה יודע היה מקוה שילך קודם, והוא מאמר הכתוב אם בחקתי פירוש שתעמלו בתורה באמצעות זה אתם מעצמכם תחפצו ללכת לטעום טעם שאין ערוך אליו:

עוד ירצה על דרך אומרם בספר הזוהר (ח''ג צ''א:) בפירוש פסוק שור או כשב וגו' כי מין הבהמי אינו משתנה מגדר שבו נולד מה שאין כן בני אדם ישתנו לצד מעשיהם והולכים מגדר לגדר עליון, כאומרם (שם ח''ב צ''ד:) זכה יתיר יהבין ליה וכו' זכה יתיר וכו' הולך וגדל, ואין אני יודע מי הוא הסובב מהלכים אלו, ובא הכתוב כאן וגילה ואמר אם בחקתי באמצעות עסק התורה תהיה ההשגה הלז הולך ואור ממדרגה שפלה למדרגה עליונה ומן העליונה לשלמעלה ממנה:

עוד יתבאר על דרך אומרם ז''ל (זוהר ח''א קע''ה:) בפסוק (משלי ו') בהתהלכך תנחה אותך כי הדרכים אשר תעלה בהם הנשמה בצאתה מן העולם הם חשך וצלמות המלאים גערת ה' ומי שיש בידו תורה היא מאירה לפניו כאומרו (תהלים קי''ט) נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי, והוא אומרו אם בחקתי תלכו פירוש בתורה תלכו כי היא אור לנתיבתכם אבל זולתה עליהם נאמר (משלי ד') דרך רשעים כאפילה וגו', גם נקראה תורה כי היא תוריהו דרך אשר ילך בה:

עוד יתבאר הכתוב חוץ מדרכם ז''ל על זה הדרך אם בחקתי הכתוב מדבר במצוה שנקרא חקה שהיא מצות תפילין שנאמר (שמות י''ג י') ושמרת את החקה וגו', ואמר תלכו על דרך אומרם ז''ל מנהג הראשונים מניחין תפילין בזרועם ובראשם כל היום הולך מביתו לבית המדרש תפילין בראשו וכו' מבית המדרש לביתו תפילין וכו', ואמרו (סוכה כ''ח.) על רבי יוחנן בן זכאי ועל רבי שלא הלכו ד' אמות בלא תפילין, והוא מאמר ה' בחקתי תלכו, ואומרו ואת מצותי תשמרו הן מצות השייכים ללבישתם שצריכין גוף נקי, ולמ''ד (שבת מ''ט.) שלא יפיח בהם, ולמ''ד שלא ישן בהם, ושלא יסיח דעתו מהם, שזולת זה אסור להניחם, ואומרו ועשיתם אותם כאלו אמר ועשיתם אתם שבזה אתם מתקנים עצמיכם להשרות שכינתו יתברך עליכם, כאומרו (דברים כ''ח י') וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וגו' ואמרו ז''ל (ברכות ו'.) כו':

עוד יתבאר על דרך אומרם (ב''ר פמ''ד) בפסוק הבט נא השמימה, שהעלה ה' לאברהם ודרך על המזלות, והוא אומרו אם בחקתי תלכו פי' חקותי על דרך אומרו (ירמיהו ל״ג:כ״ה) חקות שמים וגו', אם בהם תלכו כמו (בראשית י''ג י''ז) קום התהלך בארץ, תנאי הוא הדבר ואת מצותי תשמרו, כי באמצעות קיום המצות הוא שולט ודורך על המזלות, והן הנה שבהם זכה אברהם לבחינה זו, ואומרו ועשיתם אותם, צדק יקראהו לרגלו (ישעי' מ''א) ואמרו ז''ל (שבת קנ''ו.) שאמר לו הקדוש ברוך הוא מאי דעתך דקאי צדק וכו' ע''כ, הרי שמעריך המזלות בסדר הנאות לו ויוליך מזל ממקום למקום, והוא אומרו ועשיתם אותם פירוש לחקתי תתקנו אותם בסדר הנאות לכם, והוא מאמרם ז''ל (שם) אין מזל לישראל פירוש הם שולטים בו. או יאמר ועשיתם אותם על דרך אומרו (ישעי' ס''ו) כי כאשר השמים החדשים וגו' אשר אני עושה עשיתי לא נאמר אלא עושה מלמד שעל ידי עסק התורה והמצות נבראים שמים חדשים (זוהד ח''א ה'.), והוא אומרו ועשיתם אותם:

עוד יתבאר על דרך מה שאמרו במסכת שבת דף קנ''ו מאן דאתיליד בנוגה יהי זנאי, עוד שם אמרו כלדאי לאימיה של רב נחמן בר יצחק שבנה יהיה גנב וכו' יע''ש, הרי שהמזל יפעיל באדם פועל עשות הרע, וחש ה' כי יאמר אדם כי כשיש המזל מגיד על רשע הנולד בו אין בידו לתקן ואנוס הוא ופטור מהעונש, לזה אמר אם בחקתי שהם המזלות תלכו פירוש יסובבו אתכם הלוך בדרך לא טוב אינכם פטורים בטענה זו, אלא ואת מצותי תשמרו על כל פנים אתם חייבים, ויש תיקון למזל, וכמעשה שעשתה לו אמו של רב נחמן, והוא אומרו ועשיתם אותם:

או יאמר על דרך אומרם במסכת שבת (שם) האי מאן דאתיליד במזל מאדים אושיד דמא אמר רבי אשי או אומנא או גנבא או טבחא או מוהלא ע''כ, והוא אומרו אם בחקותי תלכו שהם חקות השמים שהם המזלות, ואת מצותי תשמרו שהם שחיטה מילה בזה אתם עושים מה שמראה במזלות בדבר מצוה, והוא אומרו ועשיתם אותם:

עוד יתבאר על דרך אומרם ז''ל (ספרי פ' האזינו) שצריך האדם ללמוד מוסר מחקות השמים שאין משנים את תפקידם וששים ושמחים לעשות רצון הבורא, והוא אומרו אם בדרך חקתי שהם חקות שמים וארץ המתמידים לעשות רצון קונם בשמחה בלא שינוי תלכו, בזה גם אתם מצותי תשמרו שלא תעברו עליהם ותעשו את שישנם בעשה, כי תאמרו ומה אלו שאין להם שכר ועונש כן, אנו על אחת כמה וכמה:

עוד ירצה אם בחקתי על דרך אומרם (אבות ג') אם אין קמח אין תורה וכו' ופרשתיהו במקומו שירצה לומר אם אין קמח אם אתה רואה שעצר ה' (השמים) ואין קמח הטעם הוא משום אין תורה, כאומרו (דברים ל''ב ב') יערוף כמטר לקחי פירוש כשיעור המוכן הבא מן הגשמים יהיה לקחי, וכשאין לקח יעצור ה' השמים, ואומרם אם אין תורה אין קמח פירוש כשאין תורה בודאי שלא יהיה קמח כי יעצור ה' שמיו, והוא אומרו אם בחקתי פירוש בשיעור חקתי שהם חק המזונות, תלכו פירוש אם אתם רוצים לתת לכם חקכם שהם המזונות צריכין אתם כמו כן לקיים המצות, והוא אומרו ואת מצותי תשמרו על דרך אומרו יערוף כמטר לקחי כשיעור המטר שהוא המזון צריך שתהיה העבודה, ואומרו ועשיתם אותם פירוש יעשו כדי שיתמיד ה' המעשה לתת חקם:

עוד ירצה על דרך אומרו (תהלים ע''ב) ייראוך עם שמש ואמרו ז''ל (ברכות כ''ט:) כי כל הנבראים זמן עבודתם הוא בזמן שהשמש עולה בבקר זמן תפלת שחרית, ובזמן שהשמש יורדת וכו', והוא אומרו אם בחקתי תלכו על דרך אומרו (תהלים נ''ה) בבית אלהים נהלך ברגש, ואומרו ואת מצותי תשמרו ירמוז לאומרם ז''ל (ברכות ל''ב:) חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת וכו' ואחר תפלה שעה וכו', וכנגדן אמר ואת מצותי וגו', ואומרו ועשיתם אותם פירוש בזה יתקנו המאורות, כי על ידי מעשה התחתונים כשהולכין בדרך לא טוב המאורות לוקין (סוכה כ''ט.):

עוד יש לפרש הכתוב בקרבנות שמצינו שנקראו חקה דכתיב בהם (לעיל ו' י''א) חק עולם וגו', וכתיב (לעיל ז' ל''ו) חקת עולם וגו' ואמר אם בחקתי תלכו להביא קרבנותיכם תנאי הוא הדבר ואת מצותי תשמרו על דרך אומרם במסכת סוכה (כ''ט.) אמר ר''י אמר רשב''י גזול דומיא דפסח וכו' אף גזול לית ליה תקנתא בין לפני יאוש בין לאחר יאוש וכו' לאחר יאוש משום מצוה הבאה בעבירה, והוא מאמר ה' כאן ואת מצותי תשמרו שלא יביאו לא גזול לפני יאוש ולא גזול שלאחר יאוש, ומסורת התיבה אחת יורה לצד שב' המצות הם ענין אחד של גזל, ואומרו ועשיתם אותם יתבאר על דרך אומרם שם בפרק לולב הגזול וז''ל אמר רבי יוחנן מאי דכתיב אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה, משל למלך שעבר על בית המכם אמר לעבדיו תנו מכס וכו' אמר להם ממני ילמדו עוברי דרכים שלא להבריח מן המכם אף הקדוש ברוך הוא שונא גזל בעולה כדי שילמדו כו', ואמרו ז''ל (קידושין ל''ט:) כי מי שבאה עבירה לידו וניצל הימנה נותנין לו שכר כעושה מצוה, והוא אומרו טעם למצוה האמורה שלא יביאו מן הגזל ועשיתם אותם פירוש כדי שילמדו עצמן גם כן לברוח מן הגזל, וזה יקרא מעשה הגם שאינו אלא הרחקת הרשע כיון שהוא בשעת מעשה כמדייק ממאמר לברוח וכו':

עוד יתבאר הפסוק על כללות המצות על זה הדרך לצד שיחשוב אדם כי עיקר המצות ותועליותם אינו אלא למי שיודע עקרן וטעמן אבל עשית מצוה בלא ידיעת טעם הרי הוא עושה מעשה שאין בו ממש כגוף בלא נשמה ותמצא שכן כתבו בשם הרב האר''י ז''ל (ליקוטי תורה פ' עקב) כי מעשה בלא כונת הדבר הוא ככלי ריק שהעיקר הוא המחשבה, ולזה בא מאמר ה' כאן אם בחקתי תלכו פירוש אם האדם יעשה המצוה בכונה זו לצד אשר חקק ה' ב''ה תועיל להם כוונה זו כאלו קיימו המצות כמו שנתכוון ה' עשות, והוא אומרו ואת מצותי תשמרו בכינוי אל המצוה שהוא בכל כוונותיהם וסודותיהם, ולצד שיאמר אדם אם כן כיון שהקדוש ברוך הוא יקבל דבר זה לצד הרצון שבאדם הגם שלא נתכוון אם כן גם כן לא יעשה דבר ויתרצה בדעתו עשות ויועיל הרצון גם בהעדר המעשה, תלמוד לומר ועשיתם אותם תנאי הוא הדבר שיעשה מה שיש בידו וה' יגמור בעדו:

עוד יתבאר על דרך מה שפסק מרן בהלכות תפילין סימן ל''ב סי''ח וז''ל אם נדבקה אות לאות וכו' פסול, ובהלכות ספר תורה כתב הרא''ש דבקות פוסל בספר תורה ואם גרר הדבקות וכו' כשר, נמצינו אומרים שיש היתר לחקוק דבק שבין אות לאות בספר תורה ולא בתפילין, והוא מה שרמז הכתוב כאן אם בחקתי פירוש חקיקות האותיות תלכו כמשפטיהן לחוק אות' לא לכל תמחקו אלא ואת מצותי שהם תפילין תשמרו לבל תחקו אפילו דבק שבין אות לאות, ואומרו ועשיתם אותם יתבאר על דרך מה שפסק הרא''ש בתשובה ט''ז כלל ג' וז''ל מ''ם פתוחה שנדבק פתיחתה ימחוק כולה ויכתוב אחרת במקומה אבל גרירת הסתימה אינו עושה אותה אות דהוה ליה חק תוכות ואמרינן (גיטין כ'.) וכתב ולא חקק וכו' ע''כ, והוא אומרו ועשיתם אותם פירוש שאין לחוק תוכה אלא לגוררה ולעשות אחרת במקומה:

עוד ירמוז על פי מה שהעלו האחרונים (מ''א סי' קמ''ג) כי ספר תורה שנמצא בו דבק מותר לקרות בו ואין צריך להוציא אחר מטעם שיכול לגוררה וכל שראוי לבילה וכו' (מנחות ק''ג:) וחדשו עוד האחרונים (טו''ז או''ח סי' ל''ב) שאפילו הוא יום שבת שאין יכול לגוררה מטעם שהמניעה אינה מצד הספר תורה אלא לצד שמירת שבת, והוא אומרו אם בחקתי דבר שהוא עומד לחוק שהוא דבק האות, תלכו פירוש יש לכם רשות להורות כי הוא דרך שילכו בו ולא יצטרכו להוציא אחר, ואפילו יהיה בזמן שאינם יכולין לתקן שהוא יום שבת קודש שמצותי עליכם לאסור, והוא אומרו ואת מצותי תשמרו, ונתן הטעם ועשיתם אותם כיון שיש בידכם לעשות ויכול לתקן הרי זה כשר שאין התיקון מעכב כטעם שנתנו האחרונים:

עוד יתבאר על פי מה שפסק מהרי''ק ביורה דעה סימן רע''ו סעיף י''א וז''ל דבקה אות לחברתה באותיות שם ב''ה, יש לגררה וכתב המרדכי במנחות וז''ל שאף על פי שאזהרה למוחק ה' מלא תעשון כן וגו' הא תיקון הוא ע''כ, הוא מה שאמר אם בחקתי תלכו פירוש הגם שאסרתי למחוק אם הוא דבר שצריך לחוק הדבר אתם רשאין לעשות כן, והוא מה שאמר תלכו על דרך (שמות י''ח) והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה, ואומרו ואת מצותי וגו' פירוש תנאי הוא הדבר לאמן ידיו שלא יגע אלא בחלק הדבק ולא בגוף האותיות שנצטווה עליהם לבל ימחוק, ואמר לשון רבים שיצו ה' על ב' אותיות הדבוקות שלא יגע בשניהם. ואולי שיש לסמוך גם כן דבריהם ז''ל שאמרו (שבועות ל''ה.) שאסור למחוק גם אות הנטפל לה' מאחוריו, והוא מה שרמז באומרו מצותי לשון רבים השם והנטפל לו שישמור לבל ימחוק בגרירתו הדבק, ואומרו ועשיתם אותם נתן טעם להתיר למחוק הדבק כדברי המרדכי שאין זה אלא תיקון, וגם ירמוז במאמר ועשיתם אותם על פי מה שאמרו בברייתא (מס' סופרים פ''ה) וז''ל המוחק אות אחת וכו' ואם נשפך דיו על השם מותר למוחקו שלא היתה כונתו אלא לתקן, וכתב הבית יוסף בשם הר''י אסכנדרנ''י שאפילו נפסדה האות מהאותיות שיוכל למוחקו לכל האות ע''כ, והוא אומרו ועשיתם אותם פירוש אפילו אותם עצמן שהם האותיות אם הוכרח לתקן יכול למחוק האות עצמה, ומה שהתנה ואת מצותי תשמרו לבל יגע באותיות הוא כשאין אלא דבק והאותיות שלמים אבל אם נפסדה האות עמה יכול למוחקה ולתקנה:

עוד יתבאר על דרך מה שאמרו בפרק א' של ראש השנה (כ''א.) וז''ל שלח ליה ר''ה בר אבין לרבא כי חזית דמשכה תקופת טבת עד שיתסר בניסן עבריה לההיא שתא ולא תיחוש דכתיב (דברים ט''ז א') שמור את חודש האביב, שמור אביב של תקופה שיהיה בחודש ניסן ע''כ, והוא אומרו אם בחקתי תלכו פירוש לפי חשבון העיבור לפי חקות השמים שהם חמה ולבנה בהודעת הזמן תלכו, תנאי הוא הדבר ואת מצותי תשמרו כדי שיבא זמן האביב בפסח, ואם כפי החוקות שאתם הולכים בהם לא יהיה כן ועשיתם אותם פירוש תעברו השנה כדי שתעשו אותם המצות כמו ששלח ר''ה בר אבין לרבא:

עוד יתבאר על דרך מה שאמרו במסכת שבת (קנ''ו:) וז''ל שמואל ואבלט הוו יתבי והוו קאזלי הנהו אינשי לאגמא וכו', הרי שהגם שהראה המזל עליו בהליכתו שימות על ידי ששמר האיש מכלימה ועשה עמו חסד תקן המזל לטובה, והוא אומרו אם בחקתי תלכו פירוש הגם שהוא בזמן שבו הראה עליו המזל לרעה שילך ולא ישוב אם את מצותי תשמרו יש כח בכם להפך המזלות ולתקן אותם, והוא אומרו ועשיתם אותם:

עוד יתבאר על דרך אומרם (פסחים נ''ו.) כתת נחש הנחושת וכו' ואמרו בגמרא שם לצד שהיו תועים אחריו, והנה ענין נחש הנחושת הוא חוקה אשר חקק ה' והביט אל נחש וגו' וחי (במדבר כ''א ט') והרשה אותם עשות כן, והוא מאמר אם בחקתי שהוא להביט אל נחש הנחושת תלכו, תנאי הוא הדבר ואת מצותי תשמרו אבל אם לא, אין כאן חוקה ויכול חזקיה לכתתו ובזה ועשיתם אותם לבל יטעו אחריו:

עוד יתבאר על זה הדרך שהכא מיירי במצות טבל שמצינו שיצו ה' לאוכל טבל ואפילו כהן שחייב מיתה, ויש לך לתמוה בדבר כלום מה הוא דבר שיש בתבואה זו שאוסרה הוא הפרשת תרומה ואם התרומה עצמה היא נאכלת לכהן מכל שכן תערובת, אלא אין זה אלא חקה, והוא מאמר אם בחקתי תלכו שלא לאכול טבל עד עשות מצות ה' להפריש תרומות וכו', והוא אומרו ואת מצותי תשמרו ואז ועשיתם אותם שבזה יתקנו המופרש ליאכל לבעליו והשאר לכל אדם:

עוד ירמוז על דרך אומרם ז''ל (אבות פ''ב) שוב יום אחד לפני מיתתך, שבזה יהיה כל ימיו בתשובה, והוא מאמר אם בחקתי שהיא גזירת המיתה שחקק ה' שאין מידו מציל אם תלכו בהם שכל יום יאמר למחר ימות בזה ודאי ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם:

עוד יתבאר על דרך מה שאמרו בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף פ״ה) במעשה ההוא מרבנן שאמר לו אליהו סימן להכיר כסאו של רבי חייא בהליכתו מגן עדן של מטה לישיבה של מעלה שהיה עולה מעצמו ולא היה צריך למלאכים להעלותו כשאר הצדיקים, וזה השגתו היתה באמצעות השתדלותו נמרץ בעסק התורה לעצמו ולאחרים כאמור שם, והוא מאמר אם בחקתי תלכו פירוש באמצעות השתדלות בתורה ללמוד וללמד כרמוז בתיבת בחקתי, תלכו פירוש מעצמכם כרבי חייא ולא תצטרכו למלאכים להוליך אתכם:

ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה. היינו שהאדם לא ימסור נפשו על כל דבר, כמו ענין נפילת אפים, שבמשה ואהרן כתוב כמה פעמים בתורה ויפלו על פניהם, מפני שהיה בטוחים שעל ידי זה בטח יענה להם השי"ת, אבל אצל כל אדם בא האזהרה שלא יעשה כן, כי אצל השי"ת יקר מאוד חיים של ישראל ואולי אין בכוחו לפעול ויכול לאבוד החיים שלו והשי"ת חפץ חיים, וכדאיתא בגמ' (מגילה כ"ב:) אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע בן נון, ועיין בזה"ק (במדבר ק"כ:) בענין נפילת אפים.

א"י אם בחקתי תלכו וכו' ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם בעתם וכו' פרש"י ז"ל יכול זה קיום המצות כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו וגומר הרי קיום המצות אמור הא מה אני מקיים אם בחקתי תלכו שתהיו עמלים בתורה. יש לשום לב על פרש"י שאין זה במשמעות התיבות של אם בחקתי תלכו שתהיו עמלים בתורה והי' לומר אם בחקתי תנהגו או תעיינו גם לשון אם שהוא לשון ספק אינו מובן שהרי הוא חיוב ואינו רשות גם העירו קדמונינו על מה שאמר אם בחקתי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם וכו' הלא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא ומה זה שהבטיח שכרם בעולם הזה ומה גם שעיון התורה הוא דבר גדול מאד והבטחת הגשמים בעתם הוא שכר קטן מאד לערך גודל יקר עיון התורה ויראה לבאר ע"ד שפירש בחפץ ה' על מאמר התנא מודה אני וכו' ששמת חלקי מיושבי בית המדרש וכו' שאני משכים והם משכימים אני משכים לדברי תורה והם משכימים וכו' אני עמל והם עמלים אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלין שכר והקשה שהוא כפול שהרי די באמרו אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים אני רץ לחיי עוה"ב והם רצים וכו' וממילא ידעינן שלעמל תורה יש קיבול שכר ולעמלם אין קיבול שכר ופירש הוא ז"ל כי הנה גם העובד ה' ועוסק בתורה מן ההכרח הוא שיעסוק גם במעט דרך ארץ להחיות את נפשו ונפש ביתו אמנם העובד ה' גם בעת שהוא עוסק בעסקי' לצורך פרנסתו עיקר כוונתו הוא בעסק זה כדי שיהי' לו ממה להתפרנס למען ימצא מרגוע לנפשו לעסוק אח"כ בתורה וכל עסק מלאכתו הוא עבור עסק התורה ואדם כזה שתורתו קבע ועיקרית אצלו כשהוא משכים לקום באשמורת הבוקר שאז עדיין אינו זמן עסק לעסוק בסחורה אז הוא קובע לו העת ההיא לתלמוד תורה כדי לעמוד אח"כ בתפלה מתוך דברי תורה ואח"כ ג"כ כשמוכרח לעסוק בעסקיו מ"מ כל כוונתו הוא להשתכר פרנסתו שיוכל לעסוק בתורה ומפני זה הוא מקבל שכר גם על עמלו וטרחו לצורך פרנסתו הגם שהוא עסק של רשות משא ומתן מאחר שכוונתו למען יוכל לעסוק בתורה ובמצות יש לו קיבול שכר גם על העסק של רשות ההוא ג"כ מלבד שכר עסק התורה ואולם יש אנשים רקים אשר אין שמים על לבם דבר ה' ותורתו וכל מגמתם בשכבם ובקומם לאסוף הון רב ומבלים בהבל כל ימיהם בחמדת תבל וזה מאווים בבוקר השכם וכל היום כולו הנה אדם כזה אין לו בעמלו שום שכר ואדרבה העסקים ההם יריצוהו אל הבור לירד לבאר שחת וזהו כוונת התנא אני עמל והם עמלים פי' שאני עמל במלאכה ובעסקי' כמותם ואעפ"כ אני מקבל שכר על עמלי והם עמלים ואינם מקבלין שכר מפני שאני משכים לדברי תורה וכל מגמת עמלי היא לצורך עסק התורה והם שאין שמים לב לעמול לצורך התכלית האמיתי לכן תקותם למפח נפש ע"כ דפח"ח וע"ד זה הוא ביאו' הכתוב ג"כ אם בחקתי תלכו פי' שאם הליכתם שאתם מתהלכים לעשות מלאכתיכם להביא טרף לביתכם תהי' בשביל חקותי שהוא כדי שתוכלו לעסוק בתורה שלא מדוחק ומלת בחוקתי ביאורו בשביל חקותי כמו בראשית שפירשו חז"ל בשביל ראשית וזהו שפרש"י שתהיו עמלי' בתורה פי' שהעמל שאתם עמלים לצורך פרנסה תהי' אלא בשביל התורה שתוכלו אח"כ לעסוק בתורה ולא תהיו טרודים בדאגת פרנסה אז בעשותכם זאת גם הש"י יעשה את שלו להזמין פרנסתכם בלי טורח וזהו אמרו ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה שבראותו כי כונתכם רצוי' בעמלכם כדי לעסוק בתורה ע"כ יברך את מעשי ידיכם שלא תצטרכו להטריד עצמיכם הרבה ותוכלו לעסוק בתורה מתוך הרחבה וכמו שאחז"ל על חסידים הראשונים מתוך שחסידים היו מלאכתן מתברכת ולכן אמר אם בחוקותי בלשון ספק מפני שאין זה חיוב דווקא לעסוק במ"ומ שהרבה עשו כרשב"י ומלאכתן היתה נעשית ע"י אחרים כר"א בן חרסום ודומיהן.

אם בחקתי תלכו. במדרש (ויקרא רבה פרשה ל"ה,א') הה"ד חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, בכל יום הייתי מחשב למקום פלוני אני הולך והיו רגלי מוליכות אותי לבהמ"ד ולבתי כנסיות. אף כי כוונת דוד המלך ע"ה לא היתה ח"ו לילך לדבר הרשות, ומה גם כי היו רגליו מוליכות אותו לביהמ"ד ואם לא היתה כוונתו לשם שמים היה כלא יגעתי ומצאתי והאדם צריך ליגע את עצמו ויבא לטהר אז מסיעים אותו שימצא כל טוב, ולא בלי יגיעה. אך הענין בזה כי גם בד"ת ימצא ד"ת יקרים מאוד עד שיש ד"ת שיקראו נגדם כדבר קטון, כמו שמצינו בגמ' (שבת י'.) על העוסקים בתפלה ומבטלין תורה יקראו עוזבים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, וכן הוא בכל עניני ד"ת שיש מדרגות זה למעלה מזה, ועל זה נאמר במגלה [ט"ו.] לא כמדות הקב"ה מדות בשר ודם, מדות בשר ודם שופת את הקדירה ואח"כ נותן מים, אבל מדות הקב"ה אינו כן אלא נותן מים ואח"כ שופת את הקדירה כמ"ש (ירמיה י',י"ג) לקול תתו המון מים בשמים. והענין בזה דהנה טבע האדם כשירצה לעשות איזה מעשה, יצייר תחלה במחשבתו ובשכלו לידע מה הנאה יגיע לו מזה המעשה ואח"כ עושה אותה, וזה נקרא שופת את הקדירה היינו שמכין כלים לקבל וחושב איך לקבל ואח"כ מקבל, היינו שיעשה המעשה. ומדות הקב"ה אינו כן אלא נותן מים ואח"כ שופת את הקדירה, והוא כי התורה והמצות אשר צונו לעשות, צונו ללמוד ולעשות בכל לבב בכל נפש לא כפי השערת גבול שכלינו לערוך טובת המעשה, רק לקיים רצונו בלי שום הכנה מצד האדם ולהביט נוכח הש"י ולהמשך אחר רצונו, ואח"כ יראה הקב"ה לאדם את עומק החכמה והטוב הצפון בזה המעשה, וזה נקרא נותן מים, היינו האדם צריך לקיים רצון הש"י בפשיטות ואח"כ שופת הקדירה היינו שהש"י יראה לו אח"כ מה הנאה יגיע לו מזה. וזה שאמר דוד המלך ע"ה חשבתי דרכי, בכל יום הייתי מחשב למקום פלוני אני הולך, היינו שחשב פן לא קיים רצון הש"י רק כפי הבנת ותפיסת שכלו ונגד עומק רצון הש"י הדבר הזה הוא כדבר הרשות, כי הש"י רוצה שהאדם יקיים רצונו בלי שום הכנה מצד האדם, וזה שאמר חשבתי דרכי כי דרך הוא טרדה כדאיתא במס' ברכות [י"א.] דרך טריד, ואף כי היה הולך לדבר מצוה יקרא ג"כ דרכו כי כשאדם עושה מעשה אף דבר מצוה רק שעושה אותה לפי תפיסת שכלו יש לו טרדה, משא"כ כשהולך בפשיטות לקיים רצון הש"י אין לו שום טרדה כי הוא בטוח בה' שיעזרו מאחר שהולך בתם, ואשיבה רגלי אל עדותיך היינו שדוד המלך ע"ה אמר, אף כי הייתי חושב פן לא קיימתי רצון הש"י בשלימות, הראה לי הש"י כי לא נטיתי מרצונו אף כחוט השערה, והייתי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות היינו שרצונו לא היה רק במקום שהש"י שוכן. וזה פירש ואשיבה רגלי אל עדותיך, כי עדות הוא דבר ברור, כי במקום שהאדם עומד נוכח רצון הש"י מבלי שום נטויה מצדו אז דעתו ברור ואין לו שום טרדה ומיחוש ולא יגיע לו שום יראה, וזה שאמר במדרש (דברים רבה פרשה ב',ב') על רצון משה רבינו ע"ה שהיה רוצה לכנוס לא"י ונאמר עליו (תהלים ל"ט,י"ב) ותמס כעש חמודו, אף שאיתא בגמ' (סוטה י"ד.) וכי לאכול מפריה הוא צריך, רק שהיה רוצה לקיים מצות הנוהגת בארץ ואעפ"כ נאמר עליו ותמס וכו', כי נגד רצון הש"י היה זה נקרא כחמדה, כי קיום מצות ורצון הש"י צריך להיות בלי שום גוון כלל. וזה פירש אם בחקותי תלכו, אם הוא לשון ספק, והוא כי אף שהאדם הולך בד"ת צריך ג"כ להיות בספק פן אינו מקיים רצון הש"י בשלימות, כי רצון הש"י עמוק מאוד, וכמו שמצינו שדוד המלך ע"ה היה מתירא פן אינו מקיים רצון ה' בשלימות, וזה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים י"ח,י"ב) ישת חושך סתרו סביבותיו סכתו חשכת מים עבי שחקים. ישת חושך סתרו, היינו על חושך וספקות שיגיע לאדם ממעשיו מיראתו פן לא יעשה כרצון הש"י בשלימות, עי"ז יתגלה לו סתר האמת מד"ת, כי ישת הוא התגלות כמו (שמואל א' ב',ח') וישת עליהם תבל, וע"י החושך יתגלה לו ההסתר כי ע"י שיולדו לאדם ספקות בד"ת עי"ז יבוא לאמיתם, כמ"ש בגמ' (בבא מציעא פ"ד.) ר' יוחנן על ריש לקיש כי הוו מקשי ליה עשרים וארבעה קשיות והוי מפרקא לו עשרים וארבעה פרוקא וממילא רוחא שמעתתא, וכן הוא כשיבא לאדם ספק פן הוא מרוחק מהש"י יראה להתקרב את עצמו סביבותיו סוכתו, היינו שאח"כ מגלה לו הש"י שהוא מקיף ומסוכך עליו אף במקום שאין ידו מגיע, גם אז ישמרהו הש"י שלא יטה מכונתו, חשכת מים, היינו אדם שתאותו וחשקו המה מחשכים ומיראים אותו פן לא יקיים רצון הש"י בשלימות, כי מים הוא חשק, כי החשק היותר גדול המצוי בעולם הוא צמאת המים. עבי שחקים, היינו ע"י שתאוותו הוא בחושך עי"ז יגלה לו הש"י שיוכל לקיים מצות הנראים כסותרים זה את זה, כי עבי הוא מצוות מעשיות כי הוא מלשון עב, ושחקים הוא דברים שסותרים זה את זה כי שני דברים מתנגדים כשיתקרבו ישחקו זה מזה, והש"י יאיר לו גם באלו המצות כגון מחיית עמלק שהוא נראה כאכזריות חמה, ועל מסית נאמר (דברים י"ג,ט') לא תחמול, ומצינו שהקב"ה הזהיר על מדות רחמנות בכל מקום, וכמו שיהיה נוח באדם לקיים מדות רחמנות כן יהיה נוח בידו לקיים ההיפך, כי ימשך אחר רצון הש"י וכפי רצון הש"י יהיה בנקל בידו לעשות, [ובתפיסת אדם לא ימצא שני הפכים בנושא אחד יען שהאדם רוצה להיות במנוחה לכן לא יוכל להלחם ברגע אחד עם שני הפכים, אכן מי שנמשך אחר רצון הש"י ואין בו נטיה לשום צד נגיעה מצדו יאיר לו השי"ת בזה, ולכן נקראו האבות מרכבה לשכינה מפני שנמשכו אחר רצון הש"י. תשלום.] כמו שמצינו באברהם אבינו ע"ה שאף שהיתה מדתו מדת חסד ועמד בנסיונות על כל הצדדים ורדף אחר מלכי סדום עפ"י רצון הש"י.

אגדה. אם בחקתי תלכו עיין בס' תורת יוסף על המסורה דבר נאה בחקתי סייגום וגדרים וז"ש מצותי תשמרו היינו תוספת שבת ונתתי גשמיכם בעתם בזמן תו"ש כי בלילה אין כ"כ טוב ובע"ש סימן קללה עיין תענית דף וי"ו ב' וח' ב' יע"ש.

ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו וכו' ואכלתם לחמכם לשובע כו'. הנ"ל בענין הגשמים דכתיב יפתח ה' לך את אוצרו הטוב לתת מטר ארצך בעתו דהנה לעיל מיני' כתיב כל הברכות ברוך אתה בעיר וכו'. ומה מוסיף עוד בברכת המטר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב. גם בפ' בראשית בשעת בריאת העולם אחר שנבראו השמים וארץ וכל צבאם כתיב כי לא המטיר כו' ואדם אין לעבוד את האדמה. לפי פשוטו אינו מובן כי מחמת שעדיין לא הי' אדם לכן לא המטיר מה מקרא חסר להיות עולם כמנהגו לתת מטר על פני האדמה הלא במאמרו ברא שחקים. ורוח אלהים מרחפת על פני המים ויהי רקיע בתוך המים. וגם המטר הי' יכול להוריד קודם שברא את האדם ומה הצורך להמתין עד שיברא האדם. אולם הנ"ל עפ"י מ"ש מלך לובש רחמים כמ"ש ונתן לך רחמים ורחמך. כי בחינת הרחמים שלמעלה הם כמו לבוש לפי התעוררת שלמט' הרחמים וגמ"ח שיעשו בני אדם כ"א עם חבירו אז מתעורר החסד ורחמים למעלה כמ"ש זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה ע"י העוה"ז הוא בבחי' לבוש כנ"ל. ולפעמים מצינו עושה נפלאות גדולות לבדו חסד עליון לעולם לא ימוט. כאשר הי' רעווא דרעווין לבריאת עולם שנברא רק להטיב לברואיו ואז לא נברא האדם עדיין עכ"ז הרצון הקדום הוא בחי' נפלאות גדולות לבדו כמ"ש אתה ה' לבדך עליון כו'. לכן האמנם כל ברי"ע הי' בחסד עליון לבדו אך ענין המטר הוא רק בהתעוררת למטה בחי' "מיין "נוקבין כמ"ש ברמז ברכת המוציא לחם מ"ן הארץ ר"ת מיין נוקבין ולזה מצינו בגמ' רבה צלי ואתי מטר אר"י הוה סיים מסאנא ואתי מטרא כי המטר הוא על ידי ההתעוררת החסד שלמטה כנ"ל ולזה מצינו אצל אליהו הנביא שאמר אם יהי' מטר שלש שנים כי אם לפי דברי כי אינו יכול להיות רק ע"י הצדיק לפי החסד שנעשה למטה. וז"ש והנה עב קטנה עולה ככף איש. ע"ב רומז לשם ע"ב גימט' חסד והוא ככף איש לפי החסד שהאדם עושה בכפו בנתינת הצדקה ע"י כך מתעורר למעלה החסד של גשמים. וז"ש מהאוכל יצא מאכל כי גם ע"י אכילתו של הצדיק בקדושה מביא השפעות טובות. כמ"ש לאכלה ולא להפסד כי איננו כלוא קרנא רק בבחי' זריעה להוסיף שפע. ולזה אמר כי לא המטיר כו' יען כי האדם אין לעבוד כו' וכל זמן שלא הי' אדם לעורר השפע של חסד לא היה יכול להיות מטר. מט"ר עולה רמ"ח עה"כ רמז לרמ"ח מ"ע שבנ"י עושים הם מעוררים שפע המטר. ולזה אחר כל הברכות בפ' כי תבא מסיים יפתח ה' לך את אוצרו הטוב לתת מטר ארצך. כמ"ש אין לו להקב"ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמים לבד. הטוב הוא הצדיק כמ"ש אמרו לצדיק כי טוב. ואוצר הזה נפתח ע"י צדיק הדור לתת מטר ארצך בעתו. וזה הרמז ואדם אין לעבוד את האדמה פי' מי שהוא בחי' אין ושפל בעיניו הוא יכול לעורר החסד לעבוד את האדמה הרומז בתיבת האדמה ב' ההי"ן אדם באמצע כמ"ש בזוה"ק ותלכנה שתיהן שתי ההי"ן כי כן עבוד' הצדיק לעשות היחוד להוריד השפע לה' האחרונה ע"י האדם. וז"ש יהונתן לדוד ה' יהי' ביני וביניך ובין זרעי יבין זרעך עד עולם. הרמז בזה כי בשמו של יהונתן כתיב יה"ו ודוד רומז לאות ה' האחרונה נמצא כל שם הוי' הוא בין שניהם . שם הוי' ב"ה וז"ש ה' ביני וביניך וכן יהי' עד עולם היחוד הוא על ידי הצדיקים כמ"ש ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד. וזה הנרמז בפר' זו אם בחקותי תלכו וכו' ונתתי גשמיכם בעתו. פי' הגשמים הם שלכם ע"י מעשיכ' הטובים לשמור רמ"ח מ"ע תוכלו לעורר השפע שירד המטר בעתו בבחי' מ"נ כנ"ל. ואכלתם לחמכם לשובע. פי' ע"י האכילה בקדושה תרד השפע שיהי' שובע בעולם. ונתנה הארץ יבולה. תיבת ו"ה בראשו ובסופו ובאמצע תיבת נתן. רומז על הנ"ל בפ' ואדם אין לעבוד את האדמה שיהיו הצדיקים עושים היחוד בשם הוי' להוריד השפע לה' האחרונה בשם הוי'. יבולה אותיות יובל ה'. לפי הידוע לי"ח ענין השופר רומז לעולם הבינה שופר נקרא יובלא. וזה יהיה לע"ל ע"י תשובה שלימה יתעורר עולם הבינה. יבולה ה' ומסיים ועץ השדה יתן פריו. ופרש"י הם אילני סרק גם הם עתידין לעשות פרי. אילני סרק רומז לאנשים רקים שפל המדריגה הם גם כן יתנו פרים בזמן הגאולה יהי' מלאה הארץ דעה. כמ"ש ונהרו אליו כל הגוים. ומכ"ש בנ"י זרע קודש לא ידח מהם נדח כולם יכירו כח מלכותו ועליה' יעשו פרי לתרופ':

ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו וכו' ואכלתם לחמכם לשובע כו'. הנ"ל בענין הגשמים דכתיב יפתח ה' לך את אוצרו הטוב לתת מטר ארצך בעתו דהנה לעיל מיני' כתיב כל הברכות ברוך אתה בעיר וכו'. ומה מוסיף עוד בברכת המטר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב. גם בפ' בראשית בשעת בריאת העולם אחר שנבראו השמים וארץ וכל צבאם כתיב כי לא המטיר כו' ואדם אין לעבוד את האדמה. לפי פשוטו אינו מובן כי מחמת שעדיין לא הי' אדם לכן לא המטיר מה מקרא חסר להיות עולם כמנהגו לתת מטר על פני האדמה הלא במאמרו ברא שחקים. ורוח אלהים מרחפת על פני המים ויהי רקיע בתוך המים. וגם המטר הי' יכול להוריד קודם שברא את האדם ומה הצורך להמתין עד שיברא האדם. אולם הנ"ל עפ"י מ"ש מלך לובש רחמים כמ"ש ונתן לך רחמים ורחמך. כי בחינת הרחמים שלמעלה הם כמו לבוש לפי התעוררת שלמט' הרחמים וגמ"ח שיעשו בני אדם כ"א עם חבירו אז מתעורר החסד ורחמים למעלה כמ"ש זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה ע"י העוה"ז הוא בבחי' לבוש כנ"ל. ולפעמים מצינו עושה נפלאות גדולות לבדו חסד עליון לעולם לא ימוט. כאשר הי' רעווא דרעווין לבריאת עולם שנברא רק להטיב לברואיו ואז לא נברא האדם עדיין עכ"ז הרצון הקדום הוא בחי' נפלאות גדולות לבדו כמ"ש אתה ה' לבדך עליון כו'. לכן האמנם כל ברי"ע הי' בחסד עליון לבדו אך ענין המטר הוא רק בהתעוררת למטה בחי' "מיין "נוקבין כמ"ש ברמז ברכת המוציא לחם מ"ן הארץ ר"ת מיין נוקבין ולזה מצינו בגמ' רבה צלי ואתי מטר אר"י הוה סיים מסאנא ואתי מטרא כי המטר הוא על ידי ההתעוררת החסד שלמטה כנ"ל ולזה מצינו אצל אליהו הנביא שאמר אם יהי' מטר שלש שנים כי אם לפי דברי כי אינו יכול להיות רק ע"י הצדיק לפי החסד שנעשה למטה. וז"ש והנה עב קטנה עולה ככף איש. ע"ב רומז לשם ע"ב גימט' חסד והוא ככף איש לפי החסד שהאדם עושה בכפו בנתינת הצדקה ע"י כך מתעורר למעלה החסד של גשמים. וז"ש מהאוכל יצא מאכל כי גם ע"י אכילתו של הצדיק בקדושה מביא השפעות טובות. כמ"ש לאכלה ולא להפסד כי איננו כלוא קרנא רק בבחי' זריעה להוסיף שפע. ולזה אמר כי לא המטיר כו' יען כי האדם אין לעבוד כו' וכל זמן שלא הי' אדם לעורר השפע של חסד לא היה יכול להיות מטר. מט"ר עולה רמ"ח עה"כ רמז לרמ"ח מ"ע שבנ"י עושים הם מעוררים שפע המטר. ולזה אחר כל הברכות בפ' כי תבא מסיים יפתח ה' לך את אוצרו הטוב לתת מטר ארצך. כמ"ש אין לו להקב"ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמים לבד. הטוב הוא הצדיק כמ"ש אמרו לצדיק כי טוב. ואוצר הזה נפתח ע"י צדיק הדור לתת מטר ארצך בעתו. וזה הרמז ואדם אין לעבוד את האדמה פי' מי שהוא בחי' אין ושפל בעיניו הוא יכול לעורר החסד לעבוד את האדמה הרומז בתיבת האדמה ב' ההי"ן אדם באמצע כמ"ש בזוה"ק ותלכנה שתיהן שתי ההי"ן כי כן עבוד' הצדיק לעשות היחוד להוריד השפע לה' האחרונה ע"י האדם. וז"ש יהונתן לדוד ה' יהי' ביני וביניך ובין זרעי יבין זרעך עד עולם. הרמז בזה כי בשמו של יהונתן כתיב יה"ו ודוד רומז לאות ה' האחרונה נמצא כל שם הוי' הוא בין שניהם . שם הוי' ב"ה וז"ש ה' ביני וביניך וכן יהי' עד עולם היחוד הוא על ידי הצדיקים כמ"ש ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד. וזה הנרמז בפר' זו אם בחקותי תלכו וכו' ונתתי גשמיכם בעתו. פי' הגשמים הם שלכם ע"י מעשיכ' הטובים לשמור רמ"ח מ"ע תוכלו לעורר השפע שירד המטר בעתו בבחי' מ"נ כנ"ל. ואכלתם לחמכם לשובע. פי' ע"י האכילה בקדושה תרד השפע שיהי' שובע בעולם. ונתנה הארץ יבולה. תיבת ו"ה בראשו ובסופו ובאמצע תיבת נתן. רומז על הנ"ל בפ' ואדם אין לעבוד את האדמה שיהיו הצדיקים עושים היחוד בשם הוי' להוריד השפע לה' האחרונה בשם הוי'. יבולה אותיות יובל ה'. לפי הידוע לי"ח ענין השופר רומז לעולם הבינה שופר נקרא יובלא. וזה יהיה לע"ל ע"י תשובה שלימה יתעורר עולם הבינה. יבולה ה' ומסיים ועץ השדה יתן פריו. ופרש"י הם אילני סרק גם הם עתידין לעשות פרי. אילני סרק רומז לאנשים רקים שפל המדריגה הם גם כן יתנו פרים בזמן הגאולה יהי' מלאה הארץ דעה. כמ"ש ונהרו אליו כל הגוים. ומכ"ש בנ"י זרע קודש לא ידח מהם נדח כולם יכירו כח מלכותו ועליה' יעשו פרי לתרופ':

והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע. דיש הוא הבירורים של האדם ישיגו את בציר עד שהשי"ת יאיר ויושיע שאנחנו נהיה מבוררים כרצונו, ובציר היינו הישועה יצמיח זריעה חדשה על ענין חדש שהשי"ת יתחיל לעסוק עמנו בעסק חדש.

ורדפו מכם חמשה מאה וגו', וקשה הרי אין החשבון מכוון, דלפירש"י קשה איך יצומצם ויכוון דוקא זכות רבים לחמשה פעמים בזכות מועטים, ועוד הרי מדה טובה מרובה ממדת פורעניות על חד ת"ק, והכא אף בשיעור האחרון הגדול דהיינו ומאה מכם וגו' צריך מ"מ מאה רודפים לרבבה ואלו בהאזינו במדת הפורענות כתיב ושנים ינוסו רבבה, ואף אם לא תרבה מדה טובה היאך יכוון חשבון האזינו עם האי דהכא, וי"ל דהתם כתיב ינוסו שיפילו אימה לברוח על רבבה שיברחו מעצמם מאימתם, אבל לא שיוכלו בעצם כחם לרדפם ולהרגם והכא לענין רדיפה והרג קאמר, ככתוב ונפלו אויביכם לפניכם לחרב, ומ"מ קשיא השוואת החשבונות כולם, וי"ל דהכא החשבון מכוון כי ומאה מכם קאי אחמשה שלפניו, שר"ל חמשה ירדפו מאה, מאה פעמים חמשה, כלומר ומאה חמשיות כאלה הנזכרים לפניו דהיינו חמש מאות, ירדפו רבבה, שיהי' א"כ לכ"א עשרים, ולענין חשבון דהאזינו לכוונו לכאן מבלי שיכוון האי דהכא, י"מ דגם התם ג"כ מיירי בישראל שירדפו לאומות, ומיירי הכל לענין ממונים ושרי החיל, דהיינו ורדפו מכם חמשה מאה, ר"ל חמשה שרי עשרות דהיינו שר חמשים א', הוא וחמשיו ירדפו מאה שרי עשרות מהאומות, דהיינו אלף מהם, והוא עצמו כמו בהאזינו איכה ירדוף א' אלף, שר"ל ג"כ בשר חמשים א', שהוא וחמשיו ירדפו אלף, שוב אומר כאן ומאה פרטיים מכם דהיינו שני שרי חמשים רבבה ירדופו, דהיינו כמו התם ושנים ינוסו רבבה, שר"ל ג"כ ושנים שרי חמשים שהם בין הכל מאה עם חייליהם, מצאתי:

בעתם. בְּשָׁעָה שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לָצֵאת, כְּגוֹן בְּלֵילֵי שַׁבָּתוֹת (ספרא; תענית כ"ג):

ואכלתם ישן נושן ונו'. בהעיר לב אחר אשר חנן ה' אל דעות בחכמה ובינה ודעת ברוב רחמיו וחסדיו י"ל ע"ד האמת. ואכלתם ישן נושן היינו שפע קדושה ובהירה בבחי' עתיקא דעתיקין סתימא דכולא. והוא ע"י לימוד תורה לשמה וקיום מצותיה לשמו ית' וית'. תזכו להשפעה הקדושה זכה ובהירה. וישן מפני חדש תוציאו. היינו שהמשכת השפע דעתיק יומשך לעדת ה' בני אל חי ע"י סוד י"ב גבולי אלכסון. סוד י"ב צירופי הוי"ה הק' שהם מספר שי"ב מנין חד"ש ואמר מפני חדש ירמוז בזה לאותיות הקודמים לאותיות חד"ש הם זג"ר. מספר ר"י עולה מספר יו"ד שמות אהי"ה הקדושים. והיינו שמשמות אלו הק' יומשך הארת השפע להי"ב צירופי הוי"ה ומהם תוציא ותמשך השפעות טובות וכל טיבו וחדו וברכאין טבין להכנ"י לעילא ותתא. וזהו וישן מפני חדש תוציאו. וכיה"ר לדור דורים אמן. והמשכיל יבין כ"ז:

ונתתי גשמיכם בעתם הקדים דבר הגשמים כי בבואם בעתם כאשר יאות יהיה האויר זך וטוב והמעינות והנהרות טובים ויהיה זה סיבת בריאות לגופים והפירות כולם ירבו ויתברכו בהן כאשר יאמר "ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו" והנה עם זה לא יחלה האדם ולא יהיה בהם משכלה ועקרה ובבהמתם וימלאו ימיהם כי בהיות הגופים גדולים ובריאים יתקיימו כימי האדם והנה היא גדולה שבברכות והנה אמר כי השמים יענו את הארץ בגשמים בעתם והארץ תענה את יבולה והיא הצמח ובעלי נפש התנועה בהמה וחיה ורמש ועוף גם הדגים כי הארץ תכלול הכדור התחתון כלו כמו בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ (בראשית א א) ויכלו השמים והארץ (שם ב א) וכן הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות (תהלים קמח ז) וכן ברוב המקומות הכתוב והנה כל התולדות שבתחתונים יבול הארץ:

ונתתי גשמיכם. צריך לדעת אומרו ונתתי בוא''ו המוסיף ולא קדם לזה יעוד אחר, ולמה שכתבתי בפירוש אם בחקתי שיש גזירה בתיבת תלכו יוצדק לומר ונתתי בתוספת וא''ו, גם יתישב מה שיש להעיר עוד, כי מפשט הכתוב משמע ששכר עסק התורה והמצות עשה ולא תעשה הוא ונתתי גשמיכם, אם כן שכר מצוה בעולם הזה הוא ויצא אדם נקי משכר עבודתו, ובמה שדקדק לומר ונתתי בתוספת וא''ו העיר אותנו שקדמו יעודים אחרים לעולם הבא, והם מה שרמזתי בפסוק אם בחקותי תלכו:

בעתם בשעה שאין דרך בני אדם לצאת כגון לילי שבתות. כדתניא בת"כ וכן בפרשת עקב גבי ונתתי מטר ארצכם בעתו כתב רש"י ז"ל בעתו בלילי שבתות ונתן הטעם בזה מפני שהכל מצויין בבתיהן ונראה שהוא סובר שבלילי שבתו' אין שום אדם יוצא מביתו מפני שאסור בכל מיני מלאכה ואפי' בדבור של חול אבל בפ' סדר תעניות אמרו בלילי שבתות ובלילי רביעיות וא"כ צריכין בהכרח לתת טעם משותף לשתי הלילות ואמרו שבשתי הלילות הללו שולטים שני כוכבים רעים ומזיקים והם שבתי בלילי רביעית ומאדים בלילי שבתות ואין האנשים יוצאין מבתיהן מפני ההזק המגיע מהם ליוצאים מבתיהם מאותן הלילות וההזק ההוא נקרא בל' רז"ל אגרת בת מחלת כדתניא בפרק ערבי פסחים אל יצא אדם יחידי בלילה לא בלילי רביעיות ולא בלילי שבתות מפני שאגרת בת מחלת יוצאה היא וי"א רבוא של מלאכי חבלה וכל אחת ואחת יש לה רשות לחבל בפני עצמה כו' ואמרו דוקא בלילות שכל מיני מזיקים שולטין בלילה אבל בימים אע"פ שמאדים שולט בכל יום ג' ושבתי בכל יום שבת עם כל זה אין האנשים נמנעין מלצאת מבתיהן וכן לפי טעמו של רש"י ז"ל דדוקא בלילי שבתות אבל בימי שבתות אע"פ שהן באיסור המלאכה והדבור של חול כמו בלילות אין האנשים נמנעין מלצאת מבתיהן בבתי כנסיות שלהם להתפלל בהם ולבתי מדרשות ללמוד בהם וא"ת מנ"ל לרז"ל לומר זה דילמא בעתם בעת שהגשמים יפים לצמחים שהגשמים שלא בעתם מזיקים יש לומר מייתורא דקרא קא דרשי הכי דאי בעתם בעת שהגשמים יפים לזרעים הוא דקאמר ההוא מגשמיכם נפקא דמדלא קאמר ונתתי הגשמים אלא ונתתי גשמיכם משמע הגשמים הצריכים לכם הוא דקאמר וא"כ מת"ל בעתם ש"מ לדרשא הוא דאתא כדדרשו רז"ל וכן גבי ונתתי מטר ארצכם בעתו ממטר ארצכם משמע מטר הצריך לארצכם מת"ל בעתו שמע מינה לדרשא הוא דאתא כדלעיל:

ונתתי גשמיכם. גשמיכם שלכם ולא גשמי כל הארצות, שיהיה שובע בארץ ישראל ורעב בכל הארצות והם באים ולוקחים מכם ומעשירים אתכם ^יגפשוט דמדייק הלשון גשמיכם בכנוי, ועי' בס' התורה והמצוה. .
(שם)

בעתם בשעה שאין דרך ב"א לצאת. וא"ת מנ"ל לרש"י דלמא בעתם פירושו בעת שצריכים אותם לגשמים. וי"ל מדכתיב גשמיכם ולא כתיב גשם אלא גשמיכם משמע גשם שלכם רצה לומר בעת שצריכין לו וא"כ בעתם ל"ל אלא בא ללמדך בשעה שאין כו':

ונתתי גשמיכם בעתם וגו'. כבר ביארנו בספר מ"י שהדבקים בשם יתעלה תדבק בהם ההשגחה האלהית גם בכמו אלו הדברים הגופיים ולזה אמרנו שמאמר מי שיאמר בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מלתא הם דברי יחיד ואינם נאותי' לפנות התוריות אלא אם יפורשו באופן אחר כאלו תאמר שהם אינם באים לבד מצד ההשגחה הפרטית אשר היא לויה בזכות המושגה אבל נמצאים באים גם כן מצד ההשגחה הכוללת אשר היא תלויה במזל ולזה נמצא הרבה מהאנשים מושגחים בכמו אלו הטובות מזולת זכות ימצא להם ואמ' שימשך להם מהטובו' בהתנהג אותם במנהגי המצות התורייות שיבואו להם גשמי השנה בעתם באופן שתתן הארץ יבולה הראוי לה ועץ השד' פריו הראוי לו לא יפול דבר ויהי' להם מרבוי התבואות עד שדיש הקציר יתמיד עד הבציר והבציר יתמיד עד עת הזרע:

ונתתי גשמיכם בעתם: ממה שכתוב "גשמיכם", בכינוי, ממעט יתר הארצות. וגם למה שכתבנו שהגשם הוא הטבעי הבא מלמטה הלא היה לו לומר "ונתתי מטר ארצכם", שהלא לישראל ירד מטר השגחיי מן השמים, כמו שכתוב "למטר השמים תשתה מים". רק שבא למעט שאר ארצות ובהם לא נמצא מטר השגחיי רק גשם טבעיי, לכן תפס שם "גשמים". ומה שכתוב "ונברכו בך כל משפחות האדמה" שיתברכו בכסף כדי שיביאוהו לישראל ויקבלו ברכת מזונם מתבואת הארץ.

בד"ה בעתו כו' דרשי הכי נ"ב ולי נראה דאל"כ פשיט' דהא גשמים שלא בזמנם סימן קללה הם ואמאי קחשיב ליה בברכות מהרש"ל:

בעתם בשעה וכו׳. דק״ל דמדכתיב גשמיכם ביו״ד לשון רבים ר״ל גשמים טובא דהיינו יורה ומלקוש וא״כ הול״ל בעתותם נמי בלשון רבים דבעתם היינו שם יחיד בכינוי הרבים כלומר בעת שלהם והיכי אפשר לומר ב׳ גשמים בעת א׳ ולכך מפרש דה״ק לעולם יהיה בעת א׳ כל זמן שיבא גשם יהיה באותו עת דהיינו בלילי שבתות. ועפ״י דרכנו למדנו מ״ט לא נקט רש״י בלילי רביעיות ובלילי שבתות כדאמור רבנן בפ״ג דתענית. דא״כ הרי הן שתי עתות. והדרא קושייא דליכתוב בעתותם. לכך נקט בלילי שבתות לבד כדאמור בת״כ דפשטא דקרא הכי משמע. וטעמא דברייתא דת״כ לאו משום הסכנה הוא דלא נפקי אלא משום דכ״ע שכיחי בבתיהם לענג את השבת וליכא שום צורך לצאת. וא״ת א״כ תוקשי לדרשא דגמ׳ כדלעיל דהול״ל בעתותם. לק״מ דהא כי דייקינן על כרחין ליכא למימר דקרא קא נסיב בלילי רביעיות ובלילי שבת משום דלא שכיחי דנפקי משום סכנת אגרת בת מחלת דהא בפרק ערבי פסחים אמרינן דמעיקרא הוה שכיחא בכל ליליא פעם אחת פגע בה ר״ח בן דוסא וא״ל גוזרני עליך שלא תעברי בישוב לעולם. א״ל במטותא מינך שבוק לי רווחא פורתא שבק לה לילי רביעיות ולילי שבתות ע״כ א״כ לא שייך כלל לומר דכתב קרא על מה שיהיה אחר גזרת ר״ח בן דוסא דאילו מקמי הכי ליכא שום הפרש בין לילי רביעיות לשאר לילות א״כ ע״כ עת דקרא ליכא לפרושי אלא בלילי שבת ולאו מטעם סכנה אלא כדאמרן משום דלא שכיחי דנפקי בכדי אלא כ״ע נכנסים לאכול פתן בלילי שבתות ויושבים בבתיהם לבטח. ומיהו אמור רבנן דהשתא מיהא אחר גזרת ר״ח בן דוסא דרגיל עלמא למנועי מלמיפק בלילי רביעיות אה״נ דמצי למיתי מטרא נמי בלילי רביעיות מההיא טעמא דהוה אתי מקמי הכי בליל שבת דהשתא מיהא בלילי רביעיות נמי לא שכיחי דנפקי. וקושטא דמלתא הוא דאמור רבנן ומיהו לאו לפרושי לקרא על לילי רביעיות דע״כ קרא לאו להכי מתוקם כדאמרן. ואף על גב דהתם בפ׳ ע״פ איתא תו דאביי גזר עלה שלא תעבור ביישוב לעולם. מ״מ הא דאמור בעתם בלילי רביעיות וכו׳ ברייתא היא דקדמה לזמן אביי טובא ומיירי אחר גזרת ר״ח בן דוסא:

וי״ו ונתתי כוי״ו והארץ היתה תהו ובהו ולעולם כאשר המלה מלרע עם וי״ו הטעם הוא לעתיד ואם מלעיל עבר חוץ ממתי מעט:

ונתנה הארץ יבולה. לא כתיב פריה כמו לעיל כ״ה י״ט. דפרי הארץ אחר עבודת הארץ אינו שכר מצוין שהרי כך דרך העולם אלא יבולה משמעו הולכה ממקום למקום כמש״כ לעיל בפי׳ יובל. ונכלל בזה פירות שאין באים ע״י הזריעה וגידול במקומו אלא ממציאים כחות הארץ מרחוק ומעומק עד שנעשו הפירות גדלים מהרגלן וכמו שידוע שיש לזה המצאות מאומנים במלאכת גידולי הארץ. אבל בזמן שישראל מתברכין הארץ נותנת יבולה בלי פעולה יתירה לזה וכדאי׳ בתענית פ״ג שבימי שמעון ב״ש היו חטים ככליות ועדשים כדנרי זהב. וע׳ מש״כ בס׳ דברים י״א י״ז:

ונתנה הארץ יבולה. כמו שיש עליה לעשות, ועץ השדה יתן פריו:

גשמיכם בעתם אבל בשלא בעתם הם מרקיבים את התבואה.

ונתתי גשמיכם בעתם וגו'. דבר זה נשאל לחכמים הראשונים בחיבוריהם המפורסמים ונתקשו בזה לבאר מפני מה הזכירה התורה יעודים הגשמיים ולא הזכירה יעודים הרוחניים בשכר עולם הבא המעותד לבוא אלינו בעגלא, צא ולמד בספריהם. ושמעתי מזה מאדמו"ר הרב הקדוש בוצינא דנהורא רבא ויקירא מו"ה יחיאל מיכל זצללה"ה מגיד מישרים דקהילת זלאטשוב. כי הנה באמת לכאורה זה פלא במה שהבטיח אותנו שמו יתברך ביעודים הטובים כאשר נעבוד אותו. הלא נודע שצריך לעובדו שלא על מנת לקבל פרס. ואם כן מה נפקא מינה בהבטחת הטובה אם אסור להעלות זאת על המחשבה. ולכאורה יותר טוב היה שלא להזכיר כלל היעודים האלה ולא היה נצרך להזהיר שלא לעבוד על מנת לקבל פרס, ויבוא הטוב מאליו לטובים.

גשמיכם. ביאור שם גשם עי' רש"פ ח"א צ"ג, ולי נראה בהנחת שם גשם, לפי מה שהודיעונו מחקרי הטבע בענין התהוות הגשם, כי אידי המים הדקות והקלות העולים תמיד למעלה על ידי חום השמש, בבואם אל האויר העליון משתנה צורתם מצורת מים, כי מתקשים שם מאד, והאש היסודי הוא מתיך האידים הקשים האלה ויזלו מים (עיין מה שכתבתי ע"פ ומטר לא נתך ארצה, ודבר זה כבר נודע לרבותינו, כדאיתא במכדרשב"י (בראשית ל"ב ב'), דרוח צפון נשיב באינון מיא ואתקרישו ולא נפקי לבר עד דאתעביד קרח ואלמלא סטרי דדרום דאקיש תוקפי' דהאי קרח לא נפקי מניה מיא לעלמין), ועל שם סמיכות ודבקות חלקי האידים האלה יחד להיות אדוקים זה בזה ביותר עד שיתקשו באויר העליון, נקרא בשם גשם, מלשון הכתוב (דניאל ג') בגושמיהון, וכן לשון המחברים גוף גשמיי. ואמר גשמיכם בלשון רבים לפי שהמטר מינים רבים, יורה ומלקוש, לדשאים שאינם מזריעים זרע וגדלים על כל מים די להם בגשמים דקים כשעירים, והעשבים המזריעים זרע צריכים רביבים:

בעתם בשעה שאין דרך בני אדם לצאת כגון לילי שבתות. פי' מפני שאגרת בת מחלת שהיא מלכת המזיקין מהלכת בעולם בלילי רבעיות ובלילי שבתות ובני אדם נזהרין מלצאת ולא קא חשיב אלא לילי שבתות מפני שלמחרתו שבת ואין בטול מלאכה בכך כשהקרקע רטוב אין דרך לעשות בו מלאכה:

ונתתי גשמיכם. ולא גשמי כל הארצות הא מה אני מקיים ונברכו בך כל משפחות האדמה שיהיו כל הארצות באים ולוקחים מכם ומעשירים אתכם בכספים כענין שנאמר פ' מקץ וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בשבר אשר' הם שוברים וכן הוא אומר פ' הברכה וכימיך דבאך שיהי' כל הארץ דובאות כסף ומביאים לארץ ישראל. ונתנה הארץ יבולה. לא כדרך שהיא עושה עכשיו אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון וכה"א תדשא הארץ דשא שבו ביום עשתה דשאים ומנין שהארץ עתיד' להיות נזרעת ועושה פירות בני יומן ת"ל זכר עשה לנפלאתיו:

בשעה שאין דרך בני אדם כו'. בתורת כהנים. דאין לומר כמשמעו, שהקב"ה יתן גשם כשיצטרכו לגשמים, דמאי נפקא מיניה בזה, כי אחר שהכתוב אומר (פסוק ה) "והשיג לכם דיש את בציר כו'", אם כן ברכת השובע אמורה, ומה לנו הגשמים אחר שהשובע נמצא, אלא פירושו ברכה בפני עצמה, שאף ירידת הגשמים יהיו בזמן שלא יצטערו מהם הבריות – בלילי שבתות שאין דרך הבריות לצאת. והשתא הוי ברכה בפני עצמה:
כאן פירש רש"י בלילי שבתות בלבד, ובמסכת תענית (ריש כג.) "ונתתי גשמיכם בעתם" (דברים יא, יד) בלילי שבתות ובלילי רביעית. ופירוש, שבאלו ב' לילות שולטים ב' כוכבים רעים מזיקין, והם שבתי בליל ד' ומאדים בלילי שבתות, ומפני כך אין דרך הבריות לצאת. ונראה דלא קשיא מידי, דאם לא יצטרך אלא פעם אחת בשבוע, שאין השנה שחונה, יהיו בודאי בלילי שבתות, שאז שני טעמים ביחד, שהרי אין אדם יוצא למלאכות – אפילו ב' או ג' אנשים אין יוצאין יחד. אבל בליל רביעי ובליל שבתות אין איסור לצאת רק יחידים בשביל סכנת המזיקין, כדאיתא בערבי פסחים (פסחים קיב ע"ב), אבל הרבה בני אדם יחד אין כאן סכנת המזיקין, ומותר לצאת, ולפיכך יותר מסתבר שיהיה הגשמים בלילי שבתות – אם לא יצטרך רק פעם אחת. אבל כשאין די בפעם אחת, שהשנה שחונה וצריך ב' פעמים, אז ירד המטר בליל שבתות ובליל רביעית:

ועץ השדה. הֵן אִילָנֵי סְרָק, וַעֲתִידִין לַעֲשׂוֹת פֵּרוֹת (ספרא):

תולדות השמים. ר' ברכיה ור' חלבו בשם ר' שמואל ב"ר נחמן כל תולדות שבמקרא חסרין תולדת כתיב. חוץ משנים. אלה תולדות השמים. ואלה תולדות פרץ (רות ד יח). א"ר פנחס בשם ר' ראובן כנגד ששה דברים שחסר העולם מן אדם הראשון. ואלו הן זיו. וקומה. וחיים. ופירות הארץ. וגן עדן. וחמה ולבנה. זיו פניו מנין. שנא' משנה פניו ותשלחהו (איוב יד כ). קומתו מנין. דכתיב ואולך אתכם קוממיות (ויקרא כו יג). כקומתו של אדם הראשון. וחייו. שנא' כי כימי העץ ימי עמי (ישעיה סה כב). פרי הארץ. דכתיב ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל (יחזקאל מז יב). ג"ע. דכתיב ישובו יושבי בצלו יחיו דגן ויפרחו כגפן (הושע יד ח). חמה ולבנה. כדכתיב והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים ביום חבוש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא (ישעי' ל כו) אמר רב אחא בשם ר' חנינא מחץ מכתו של עולם ירפא.

ועץ השדה הן אילני סרק ועתידין לעשות פירות. בתורת כהנים ונ"ל דמיתורא דהשדה הוא דקא דייקי לה דהוה ליה למכתב והעץ יתן פריו כמו היש בה עץ אם אין והשענו תחת העץ כל עצך ופרי אדמתך לא תשחית את עצה מה ת"ל ועץ השדה לומר לך אפי' העצים שבשדות שאינן אלא אילני סרק שנוטעין אותן שם לצל בעלמא דאלו לפירות לא היו נוטעין אותן אלא בפרדסים ובכרמים ובגנות אפילו אלו עתידין לעשות פירות וכ"ש שאר אילנות העושין פירות והראיה ע"ז הפי' שהרי גבי קללות כתוב ועץ הארץ במקום ועץ השדה לומר שאפילו עץ הארץ שמדרכו לעשות פירות לא יתן פריו וכ"ש עץ השדה שאין זה מדרכו:

גשמיכם בעתם. מהו בעתם – לא שכורה ולא צמאה אלא בינונית ^ידר"ל שלא תשתה הארץ גשמים יותר מדאי, מפני שרבוי גשמים מטשטשין את הארץ ואינה עושה פירות, אלא תשתה במדה הדרושה, ולא נתבאר לי האיך מפרש לשון בעתם על מדה, ואולי מפרש בעתם מלשון לעות את יעף דבר (ישעיהו נ׳:ד׳), והיינו לכוין את הדרך הדרוש והנכון. וטעם הדבר שנראה לו להוציא מובן המלה מפשטיה, עי' מש"כ באות הסמוך. , דבר אחר בעתם – בלילי רביעית ובלילי שבתות ^טופירש"י בלילי רביעיות [ובלילי שבתות] שאינן טורח על בני אדם דאין הולכין בדרכים מפני איגרת בת מחלת (שם שד) כדאמרי' בפסחים קי"ב ב' עכ"ל. וקצת צ"ע, דהתם בפסחים מבואר רק שלא יצא יחידי אבל בחבורה לית לן בה, וי"ל. ועל לילי שבתות לא נתן טעם, וצ"ל דסמך על טעם הפשוט מפני שבני אדם שובתים ונוחים בבתיהם בלילה ההוא. ומה שנראה לו להדורש להוציא המלה בעתם מפשטה נראה משום דאין לפרש בעתם בשעה שהארץ צריכה לגשמים, דזה כלול במש"כ ונתנה הארץ יבולה וגו' דממילא מבואר דהגשמים ירדו בעת הדרוש, וא"כ ל"ל להוסיף עוד מנתינת הגשם בעתם, ולכן דריש בעתם לכונה אחרת כמבואר. .
(תענית כ"ב ב')

בלילי שבתות. כדאמרינן בערבי פסחים דף קי"ב משום דבעתם קאי אלעיל דכתיב בסוף פ' בהר את שבתותי תשמרו ודרשינן סמיכות עיין לקמן בפרשת עקב עוד על זה:

או יאמר לצד ששכר עולם העליון רוחני ואין יעודיו נתפסים בנרשם ולא בדיבור, לזה רמזו במה שהוסיף וא''ו בתחילת ענין לומר כי יש שכר אחר, ומוסיף עוד ליתן גשמיכם, ודקדק לומר גשמיכם כאילו הם שלכם, לא בעד שכר מצות ומעשים טובים, אלא לצד שהם מעמידי עולם בעסק התורה וכו' זוכים בשלהם, ואולי כי לטעם זה ראה ויתר גוים התיר ממונם לישראל (ב''ק ל''ח.) כי ישראל קנו העולם וכל אשר בו והן הגוים כנכסי בני ישראל:

ועץ השדה. המה אילנות שאין גדלים בגנה ובהשגחת בעלים אלא בשדה שהוא גדל פרא. ומש״ה רגיל להיות פירותיו מועטים וגרועים אבל בשעת הברכה גם הוא יתן פריו האצור בכחו. וע׳ בספר שמות ט׳ כ״ה:

יבולה. מן כי בול הרים ישאו לו ולא נדע אם היו״ד שרש או אינו שרש כמלת יקום:

ואמנם כי הנה האדם העובד את ה' אלהיו ועוסק בתורה ומצוות ודאי שהוא מתברך על ידיהם ממילא בכל הברכות רוחניות וגשמיות (וכאשר כתבנו למעלה שכל המצוות המה צינורות השפע שיורד ויושפע על ידן כל הטובה המאושרת ממקור הברכות עד כל העולמות שלמטה) ואולם כי העבודה הזאת צריך שיהיה באמת לשמו יתברך ברוב אהבה וחיבה ומורא ובושה שלא על מנת לקבל פרס בשום צד (וכנזכר למעלה). ואם יתערב במחשבתו שמץ דבר שרוצה לקבל על ידי זה טובה אליו הן ברוחני הן בגשמי לא יקבל כלום על ידי עבודה זו כיון שהעבודה אינה באמת לשמו יתברך. ולזה אמרה התורה אם בחקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו וגו' פירוש אם תעבדו אותי כראוי זה יהיה לכם האות אשר ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ פריה וגו' כלומר שתראו שתתברכו מהם. והברכה על ידיהם אי אפשר כי אם שיהיה העבודה באמת שלא תכוונו להתברך מהם. וכאשר תקבלו ברכה מהם תדעו שהעבודה היתה שלא על מנת לקבל פרס. אבל לא נתכוונה התורה הקדושה להבטיח טובה בשביל העבודה כי צריך לעובדו שלא על מנת לקבל פרס. בינה זאת.

בעתם. ובביאת הגשמים בעתם, הארץ משמרת פירותיה ולא תרקב התבואה, והאויר זך; ובזה תהיה הבריאות בגופות האנשים:

ועץ השדה יתן פריו. לא כדרך שהיא עושה עכשיו אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון שנא' זכר עשה לנפלאתיו מניין שעתיד להיות העץ נאכל ת"ל ועץ השדה יתן פריו ואומר עץ פרי ומניין שאף אילני סרק עתידים להיות עושים פירות שנא' ועץ השדה יתן פריו:

זה אילני סרק. פירוש, דלא הוי למכתב רק 'והעץ יתן פריו', דעץ פרי לא נקרא על שם השדה, שאינו בטל אצל השדה, אבל באילן סרק איירי, שהוא בטל אצל השדה, וכשדה דמיא. והרא"ם פירש דדייק מדכתיב כאן "ועץ השדה", ולקמן בקללה כתיב (פסוק כ) "ועץ הארץ לא יתן פריו", אלא כאן איירי באילני סרק שאינם עצי גן, נקראים "עץ השדה", שאפילו זה יתן פריו. ולקמן כתיב "ועץ הארץ לא יתן פריו", שאפילו עצי גן לא יתן פריו. ואין זה כן, דהא רש"י לקמן (שם) דריש דרשה אחרת ממלת "הארץ":

ועץ השדה וגו'. תניא, מניין שאף אילני סרק עתידים להיות עושים פירות, ת"ל ועץ השדה יתן פריו ^טזדעץ השדה משמע אילן הגדל בשדה, ואין דרך אילן שבשדה לעשות פרי, והוא אילן סרק. .
(תו"כ)

הן אילני סרק. מדכתיב ועץ השדה דהוא מיותר אלא השדה משמע אילנות שגדילין בשדה שאין דרכן לעשות פרי דהיינו אילן סרק: [נח"י] משום דהוקשה לו דהא לא מצינו שנתקיים זה שהאילן סרק נתן פריו ודבר אלהינו יקום לעולם ולא יצא לבטלה וע"ז תירץ אע"פ שבעה"ז לא זכו ישראל לברכה זו יתקיים לעתיד ב"ב:

עוד נתכוון לומר שהגם שהוא נותן בתורת גשמיכם מתנה אינו מחשב הדבר שהוא שלו אלא כאילו הדבר שלכם:

ואולם מה שנראה לי לבאר בדבר זה ממה שהבנתי מפי ספרים וסופרים. הנה קושיא מעיקרא ליתא כי הנה נודע לכל משכיל, שאלהינו יתברך שמו הוא אחד פשוט יחיד ומיוחד מכל צד ומכל פינה ואין יחידות כמוהו בשום פנים ואינו גוף ולא כח בגוף וכו'. ואמנם כי זה בעילת העילות יתברך שמו הנכבד והנורא. אכן בכל הנאצלים והנבראים והיצורים והנעשים מאתו יתברך אין יחידות פשוט כזה כי מסיבה הראשונה הנאצלת עד אחרון שבאחרונים הכל המה בבחינת חומר וצורה והוא עצמות וכלים עד אשר בעולם העשיה הגשמי נקרא זה בבחינת גוף ונפש. כי מאצילות הקדומה שבקדומות הכל נעשה בבחינת כלי נברא מחדש, והאור אין סוף ברוך הוא וברוך שמו שופע בהם כמו הגוף והנפש מה שאנו רואין בעינינו שהם בודאי שני בחינות מחולקים, והראיה שכאשר יגיע עת האדם למות תתפרד הנפש מהגוף וכל הגוף נשאר כמו שהיה כולו רק בלי חיות פנימיותו מה שהיה שופע בתוכו בחיים חיותו. ואולם כי ח"ו ח"ו לומר שלמעלה יש בחינת גוף וגויה חלילה וחלילה, לא כן. כי הכלי אשר שם גם הוא מצוחצחת במאוד מאוד עד בלי שיעור וערך אך לערך פנימיותה היא בבחינת כלי. וכן הדבר הזה נוקב ויורד עד התהום שכל מה שנשתלשל למטה הכלי הוא עב יותר ויותר עד עולם העשיה הזה שהכלי הוא הגוף הנגוף עשוי מעפר הארץ. ועל זה פתח אליהו ואמר (בתיקוני זוהר תיקון א') רבון עלמין אנת הוא חד ולא בחושבן כלומר שאתה לבדך הנך אחד בתכלית שלימות היחוד ולא כמו שארי בחינות היחוד שהמה נקראים אחד בחושבן כלומר שנחשבים לאחד מפני מראית העין שאינה רואה כי אם הכלי והגוף ולא הרוחניות והפנימיות ומפני שהם ביחד מתאימות במאוד זה לזה נחשב לאחד אבל באמת שני דברים יש בהם חומר וצורה. אבל לא כן אתה כי אתה אחד ושמך אחד מכל צד ומכל פינה. ומסיים ואומר אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין וקרינן לון עשר ספירן וכו' ובגין דאנת מלגאו וכו' עד לבושין תקינת לון וכו'. פירוש כי הנה אפילו העשר ספירות שהן המה הנאצלים הראשונים הנה כבר לבושין תקינת לון רק דאנת הוא מלגאו בבחינת כלי ופנימיות. וכל הנזכר שם הכל סובב הולך על בחינה הזו. ואמר עוד ובראת שמיא וארעא ואפיקת מנהון שמשא וסיהרא וכו' ובארעא אילנין ודשאין וגינתא דעדן וכו' לאשתמודעא בהון עילאין. פירוש שלולי מה שאנו רואין בעינינו בגשמיות הארץ הלזו וצבאיה לא היה לנו שום תפיסה ומחשבה בדברים שלמעלה מאתנו כי איך נדע ונשכיל בדבר שלא נוכל לצייר כלל במחשבותינו ואך ממה שאנו רואין בארץ הלזו והכל נעשה בדמות וצלם עליון מזה יכול מי שחננו אלהים בדעה ובינה והשכל לתת לב להבין דבר מתוך דבר וכמאמר הכתוב (איוב י"ט, כ"ו) ומבשרי אחזה אלוה.

ונתנה הארץ. כי אף על פי שיבאו גשמים בעתם, לפעמים הארץ לא תוכל לתת יבולה ולא העץ פריו מפני כחישות הארץ עד שתצטרך להשמן בזבל, לכן הבטיח ונתנה וגו':

ודקדק לומר ונתתי שהוא האדון צריך לעשות הדבר, כדי שיוריד טיפות גשמיכם בזמנם וכפי השיעור הצריך, כי הוא יודע הזמן והשיעור אשר תשתה הארץ ושיועילו לה מה שאין כן כל זולתו יתברך, וכן תמצא שאמרו ז''ל (ויק''ר פכ''ח) וז''ל אדם שוכב על מטתו והקדוש ברוך הוא מעלה עננים:

והראית לדעת בזה כי כל הדברים שבעולם הכל בבחינת כלי ופנימיות שהם גוף ונפש. ואפילו התורה הקדושה ומצוותיה הנה כולה הוא בבחינה הזו שרוחניותה הוא כולה שמותיו של הקב"ה ולבושה הוא הפשט מה שאנו לומדים ומבינים בה. ואמנם נודע למשכיל כי כל הלבושים, נעשים דמות צלם הרוחניות אשר בכל אחד ואחד, כמו לבוש האדם שנעשה על בשר אדם הנה הוא נעשה על דמות הגוף בבתי ידים ורגלים ובצואר וכדומה. הגם שאין דמיון כלל וכלל לבוש האדם לבשר האדם ורחוק הוא ממנו כממזרח למערב על כל פנים הוא נדמה לו בדבר הזה שהוא לבוש אליו ונעשה על מתכונתו. וכן הוא בגוף ונשמת האדם. כי הנה נודע מה שמבואר בספרי חכמי האמת שהנשמה נארגת על רמ"ח אברים רוחניים. ושס"ה גידים רוחניים. והגוף שנעשה ברמ"ח אברים ושס"ה גידים גשמיים הוא רק לבוש אל הנשמה שנעשית בצלם הזה והשם אדם אינו אלא על הנשמה שנקראת אדם והגוף אינו נקרא אדם אלא בשר אדם כמאמר הכתוב (שמות ל', ל"ב) על בשר אדם לא ייסך וגו' ומה שאנו קוראין על כללות איש אדם אין הקריאה הזאת כי אם על הנשמה שנקראת כן כי היא עיקר חיותו והעמדתו. ואכן בכללות ההמון שאינם מבינים את זאת סוברים שמה שנראה לעיניהם והוא הגוף הוא הנקרא אדם כי אינם מבינים להבחין בין החומר להצורה וסוברין שזה עיקר האדם מה שרואים בעיניהם הגשמיים. וכן בכל דבר ודבר עיקר שמו הוא על רוחניותו ושורשו למעלה. וכמאמר חז"ל (בראשית רבה י"ז, ד') שאמר הקב"ה להמלאכים על אדם הראשון שהוא חכם יותר מהם והביא לפניהם כל בהמה וחיה לקרוא שם לכל אחד ואחד ולא ידעו והאדם קרא שמות לכל בהמה חיה ועוף וכו' וכתבנו מזה במקום אחר כי אדם הראשון השיג שורש כל דבר למעלה במקום חיותו ובזה ידע שמו כי עיקר השם של כל דבר הוא שורש רוחניותו וחיותו למעלה. ששורש חיותו הוא מאותיות הללו ובצירוף הזה ועל כן נקרא שמו כך כמו למשל שור או כבש או עז הנה שורש חיותם מלמעלה הוא באותיות אלו בצירוף הזה ועל כן שמם כך. ואולם מי שאין לו לב מבין בזה נדמה לו שגוף השור מה שרואה בעיניו הגשמיים נקרא כן כי אינו רואה כי אם הבשר המכסה את החיות והרוחניות וסובר שזה הוא כל עיקרו וזה שמו ולא כן הוא. והראיה כי הנה בשר השור הוא נכסה בעור כולו מראשו ועד רגליו. ואם קריאת השם הוא על המכסה הנראה לעין היה ראוי לקרותו עור כי הלא בעור הוא מחופה כולו. ואמנם האמת כי שמו הוא רק על רוחניותו, והמכסה והלבוש שעליו הוא טפל ובטל נגדו ועל כן זה שמו לבדו כפי חיותו ורוחניותו. ומזה תדע ותשכיל כי שם כל הדברים שבעולם הכל הוא על רוחניותם, והלבוש והגשמיות שעליו בטל וטפל נגדו ונקרא בכללו על שמו הראוי לו. רק אם רוצים לכנות שם להגשמיות לבד יקראו לו בשר השור כי השור הוא הרוחניות ובשרו שעליו נקרא בשר השור. ומזה ממילא יבין כל יצור כי אין מקום מוצא לקושייתם כלל וכלל. כי עיקרי היעודים בתורתינו הקדושה הכל סובב הולך על יעודים הרוחניים, ויעודים הגשמיים ממילא נטפלים ונכללים בהן. כמו למשל ענין הגשם הנה עיקר הברכה אשר בו מה שהוא מרוה את הארץ ומולידה ומצמיחה ונותן זרע לזורע וגו' הכל הוא מחיות הרוחניות אשר בו משורשו מברכת אלהינו יתברך שמו והוא הוא המברך את הארץ ונותן מחיה לכל בריה כנודע סוד שורשו בשמים ממעל מכוונות מרן הרב האר"י ז"ל (בכוונת מוריד הגשם עיין שם) ועל כן אמרו חז"ל (תענית ח':) גדול יום הגשמים שאפילו פרוטה שבכיס מתברכת בו וכו'. ולכאורה מה ענין הגשם לפרוטה שבכיס או לשאר הברכות שמנו שם חז"ל. ואולם האמת הוא כי עיקר הגשם הוא אור הברכה הנשפע מאת המברך ברוך הוא ושם למעלה הוא אור רוחניות נפלא מלא ברכה ובעת השפעת ברכה הזו מתברכים כל העולמות מאור הנפלא הזה בעת הגיעו לעולם העשיה מתלבש בלבוש גשמיות המטר ויורד אל הארץ לברכה בברכתו ואז כל הברכות יורדין אל העולם ועל כן אפילו פרוטה שבכיס מתברכת בו וכל שארי הברכות שאמרו חז"ל והאור הזה שמו למעלה גשם וכאשר מבואר סודו בכוונות האר"י הנזכרים למעלה. ואנו קוראין לטיפת המטר הנראה לעין גשם על שם מקור הברכה אשר בו מלמעלה כי כן שמו שמה. ועבור זה הנה ודאי כל הברכות האמורות בתורה וכל היעודים אשר בה. הכל נאמר על יעודים הרוחניים כי שמם העיקרי הוא רק למעלה ברוחניות. ושמו יתברך מבטיח אותנו שיברך אותנו באור הברכות האמורות באור ברכה זו ובאור ברכה זו כמו ונתתי גשמיכם בעתם ונתתי שלום בארץ והשיג לכם דיש את בציר וגו' וכן כל הברכות האמורות בתורה הכל נאמר שנקבל כל אורות הברכות בזו ובזו ובזו והכל ברוחניות. וזה ממילא טפל ונכלל בו שיהיה כל הברכות הגשמיות כי כאשר תרד אור הברכה עלינו ממילא בהגיעו בעולם הזה מתלבש כל אור הברכה וברכה בלבוש הגשמיות השייך אליה ומתברך כל בחינת הגשמיות גם כן ומתרבה שפע וברכה רבה וחיים עד העולם בכל העולמות שלמעלה ושלמטה. והבן זאת כי אמיתית ונאמנה הוא.

יבולה. שם בלה לרש"פ יורה על ההפסד הגמור, ונבנה ממנו שם מבול והוא חומר מים רבים המבלה ומרכיב את הכל (פלוטה), כמו מי מבול, יבלי מים, ועל יובל ישלח שרשיו, וכן שם נבלה, לא תאכלו כל נבלה (אאס), והוא גם כן מלשון בלוי ורקבון, וכן שם תבל המורה על העולם השפל כמו יושבי תבל, והוא העולם הגרמיי (קאֶרפערוועלט), ונקרא תבל על שם שהוא עלול אל הבלוי וההפסד בטבע, משא"כ העולם הרוחניי שקיים באיש ואינו מתקלקל ונפסד רק ברצון הבורא ביחוד, וכן שם יבול הוא לכלל הפרי הנזרע, על שם הבלוי והרקבון, שאין הזרע קולע ומצמיח עד שיבלה תחלה כנודע, ונקרא חדש חשון בול על שם שבו יתבלו וירקבו צמחי השדה, וכן שם יבלת (ויקרא כ"ב) והוא מין בלוי ורקבון בעור הבשר (פיילניס):

עוד נתכוון באומרו גשמיכם על כללות המזון, בין הצריך לעולם, בין הצריך לאדמה, בין הצריך לנפשות, כי כולם עומדים ליזון, ויש טללים וגשמים גשמיים, ויש טללים וגשמים רוחניים כידוע ליודעי חן, ועל כולם אמר ונתתי גשמיכם, ועיין מה שכתבתי בפרשת בהר סיני:

ונתנה הארץ וגו' פירשתי בפרשת בהר סיני:

ואכלתם ישן נושן. ישן היינו במקום שהאדם יתחיל להתיאש מהמעשה. ונושן הוא מעשה שכבר מיואש אצלו, והבטיח הקב"ה שעוד יגיע לאדם הנאה מאלו המעשים, כי הש"י ירפא ויתן אותם לטובה, והוא ע"י שהאדם מקבל על עצמו שיכלכל כל דבריו במשפט מעתה שלא יעבור רצון הש"י. וישן מפני חדש תוציאו, היינו שמכאן ולהבא יכלכל דבריו במשפט נגד הש"י ולא תבטיח בהקב"ה שיחול לך כמאמר (המדרש) (חגיגה ט"ז.) אל יפתך יצרך הרע, חטא, והש"י ימחול לך רק עשה כל דבריך בחשבון, כמו שנתבאר על פסוק ביום השבת ביום השבת יערכנו בפ' אמר אל הכהנים.

בת"כ אם בחקתי הקב"ה מתאוה לתורתן של ישראל בק"א יפה דהוה כע"מ לקבל פרס אלא דבר הנכסף המתאוה תולה באפשרות מי יתן והיה לבבם זה כל הימים ה"ה כאן הלואי בחקתי תלכו ויטיב ה' לכם כי מדתו להשפיע ולהיטיב לזולתו וכשאנו חוטאים וא"א להיטיב כביכול אין שמחה לפניו. ושם עמ"ש תשמרו לעשות הלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא כתב ז"ל המעשה לתקן הגוף שהשכל משכיל היה מקודם וצ"ע לי דמשמע שאין הגוף זוכה כ"א בעשית המצות שאיברי הגוף הם כלי המעשה והא בלימוד התורה יזוכך הגוף מאוד כתיק של ספרים ושפתותם דובבת בקבר כו' והלמד שלא לעשות ואין עושה שום מ"ע מרמ"ח עשין א"כ מרוחק הוא מה' ואף שלא עבר א' מלאוין שס"ה ולא טומא' אחזה בו מ"מ לאו רצוי ומקורב הוא שהרי פסח ומילה נעשה ועונש כרת שא"א להתקרב אל ה' ואף שאר עשין נהי דעונש גיהנם לית ליה מ"מ לאו מקורב הוא ודי לו עונש זה וטוב לו שלא נברא אם לומד שלא לעשות כאמור.

והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע. הנ"ל ע"ד שאמרו חכז"ל בגמ' (ברכות דף ס"ג) כל המשתף שם שמים בצערו כופלין לו פרנסתו שנאמר והיה שדי בצריך וכסף תועפות לך. הפי' כל המשתף כו' כאשר ח"ו באה לו איזה צרה ר"ל הנה נותן לבו על צער גלות השכינה כמ"ש עמו אנכי בצרה. ר"ל כאשר עמו אנכי בעת צרה של"ת לדאוג על צער שלי ג"כ הנה אחלצהו ואכבדהוכי אז יוושע בלי ספק כמ"ש אח"כ והי' שדי בצריך כו' כי אז על שדי תתענג ותשא אל אלוה פניך ושאר כל הברכות שם. אמנם מה שהזכיר כאן שם שד"י כי אך זה השם מורה על היסוד הוא בגלות יותר. וזהו שאמה"כ כאן והשיג לכם די"ש את בציר די"ש הוא אותיות שד"י. בציר הוא כמ"ש והי' שדי בצריך. ר"ל השיג לכם דיש את בציר כאשר יהי' לכם השגה בשם שד"י שהוא עמכם בצרה אזי ובציר ישיג את זרע ר"ל יגיע לכם מתוך הצרה זרע רב מטוב השמים ומשמני הארץ כמ"ש כל הברכות אחר והי' שדי בצריך כנ"ל.

ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו כו' נראה לי לפרש בדרך רמז על פי מה דפרשתי על פסוק שברך לבן את אחותו רבקה ואמר אחותינו את היי לאלפי רבבה וכפי הנראה שברכה גדולה היא וכי תצא ברכה כזו מפה חנף ורשע גמור כמותו אך נראה דבקרבו ישים ארבו כי ראה שעל ידה יבנה אומה הישראלית ויתאחדו באחדות גמור ויתיחד שמו של הקב"ה על ידיהם כמש"ה שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד וישראל יתאחדו כמש"ה ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ ורצה לבן הרשע להפריד אלף שלא להיות באחדות רק בהתחלקות ובריבויות וזהו שאמר את היי "לאלפי רבבה ר"ל שהאלף היא אחדות כי היא אחד תהי' רבבה היינו בהתחלקות רבויות ולא יהי' כלל באחדות אבל משה רבינו אמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל ר"ל שהרבבות היינו ההתחלקות יבוא באלף היינו באחדות גמור כי עיקר העבדות הוא שיתיחד הכל ביחוד גמור ויהי' ה' אחד ושמו אחד והאחדות הוא ע"י הה' תתאה שהיא מלכות שמים על ידה יתאחד הכל ביחוד גמור עד הכתר וזהו שאמר הכתו' ורדפו מכם חמשה היינו ה' תתאה שהוא מלכות שמים מאה דהיינו שתרדפו מכם ההתחלקות שאינו באחדות מדה זאת לא יהי' בכם רק יתיחד הכל ביחוד גמור ומאה מכם ר"ל אותו האיש המתעלה במעלות דרך כל העשר ספירות וכל ספירה כלולה מעשר גימ' מאה והוא היחוד גמור וזהו ומאה מכם רבבה ירדופו ר"ל שתרדפו כל ההתחלקות רבוים רק יתאחד שמו הגדול באחדות הפשוט.

(הנה גלוי ומפורסם שכתב זה בדרכים רחוקים, ואני פירשתי בימי חורפי לכוין האי דהכא בעצמו מהכרח הכתוב על נכון, אחר שנעורר עוד על דקדוקים אחרים שבפסוק ואפיל תחינתי לפני כל קורא דברי אלה ישים עיניו בפרטות על הפסוק בפנים ויתן לבו עליהם לעיין ולדקדק היטב בהם, והנה ראוי לדקדק בפסוק, דלא רישיה סיפיה ולא סיפיה רישיה, דברודפים הראשונים סמכן לנרדפים באמור חמשה מאה מוסמך בלי הפסק תיבה לומר ורדפו ה' מכם מאה, שהרי ה' הם גופי הרודפים, ומאה הם גופי הנרדפים וכתב מלת מכם תחלה כדי לסמכן, ובמנין הב' הפך לראש משפט הזה שהפסיק ביניהם במלת מכם לומר ומאה מכם רבבה וגו' והי"ל לתפוס סדר א' שוה לשניהם, או שיאמר ורדפו מכם חמשה מאה ומאה רבבה, או ומכם מאה רבבה ירדופו, שיהי' גם בחשבון הב' גופי רודפים ונרדפים סמוכים להדדי, או שיאמר ורדפו חמשה מכם ומאה מכם רבבה ירדופו להפריד גם בראשון. ועוד נשים לב אל כל מלת הרדיפה שחזר לומר ירדופו באחרונה שלא לצורך, ועוד שמתחיל בה תחלה, ומסיים בה באחרונה, שהי"ל גם בחשבון הב' להקדימה לומר ורדפו מאה מכם רבבה, או לפחות יאמר ומאה מכם ירדפו רבבה. אלא שבראשון לא רצה להפסיק במלת מכם, כדי להסב מספר חמשה אילך ואילך כאלו היתה כתובה כפולה, פעם על הרודפים ופעם על הנרדפי', והוא כאלו אמר ורדפו מכם חמשה חמשה מאה, דהיינו שירדף ג"כ כ"א מאה מהאומות, כבמנין הב' שאמר ומאה מכם רבבה ירדפו, שיבא לחלק כל רודף מאה נרדפים, ובחר הכתוב בקיצור המספיק להבין שמועתו, כי מובן הוא מטעמים הנזכרים, שלכן סמכן בראשון ובשני הפרידם כי שם לא יסוב מלת מאה על רבבה, לומר ומאה מכם מאה רבבה ירדופו רק רבוא א' ירדופו דהיינו מאה פעמים מאה, מאה לכל רודף, וטעמי הקריאה מסייעים לי אם תדקדק בהם, כי נגינתם ממשכת מלת חמשה ומלת מאה להדדי בדחיפה ומהירות שכמוה, והי' ראוי לחלק בנגינה שזה ידבר ברודפים וזה בנרדפים אלא כדי להמשיך מלת חמשה על הנרדפים ג"כ שגם בהם ידבר מספר חמשה כלומר חמש מאות, שעל הרודפים מובן פשוט הוא לגמרי מעצמו, ואל תקשה למה א"כ כפל דבר א' בשני מספרים, דאתא לאשמעינן ע"ד רש"י ז"ל בהפך, כלומר שעם היות הנרדפים כ"כ סך ומספר מופלג מאד ויותר גדול, דהיינו שהם יהיו רבבה, ואינו דומה כח רבים העוזרים ועומדים יחד בקשר א' אמיץ וחזק, אעפ"כ תנהוג בהם ברכה זו שכל רודף ירדוף כלפי ערך וחשבון נרדפים מועטים, ולכן באה שם מלת ירדופו לבסוף לעצמה, להפלגה, כאלו אמר תמיהה ונפלאה היא רדיפה זו, ועוד להורות שעם כל רבבה הנרדפים עומדים עליכם גם יחד ואיש את אחיו יעזורו בכל כח ואומץ לשלוט בכם. שזהו שצריך לסמוך רבבה למכם כלומר שכל הרבבה הם בכח א' וקישור אמיץ עליכם, לכן לא יתכן לכתוב כאן הרדיפה לא בתחלה ולא באמצע, לא באמצע כדי להחליט קשר וכח הנרדפים כולם יחד עליכם, ולא בתחלה, כדי להורות הפלגת ותמיהת הרדיפה, שלכן הפליגה והרחיקה לעצמה לבסוף כנזכר, ולכן ג"כ נכתבה כלל שנית מיותרה, ומה דנקט ברודפים דוקא אלו המספרים דהיינו בראשון חמשה ובשני מאה, הוא לטעמים נמרצים כתובים אצלנו בגליון הפסוקים האלה ולא נעמיס בהם הקורא במקום הזה, והא דפ' האזינו בודאי אין ראוי לכוין להאי דהכא דהתם באומות הרודפים מיירי בדרך צרה ותוכחה כפשטי' דקרא, ואין להקשות כנזכר דכ"ש, הלא מדה טובה מרובה וכו', דזה שייך דוקא מהקב"ה לישראל בינו לבינם בדבר העומד בעצמם, שלא מן האומות, כענין נוצר חסד לאלפים וכו', אבל מהאומות לישראל בודאי מפעולות התוכחה היא זו ועונינו הטו אלה שיוכלו לשלוט בנו יותר ויותר בהיות ידם תקיפה עלינו מאשר אנחנו בהם בתקיפת ידינו עליהם, והגע בעצמך כאשר עינינו רואות בכמה מעלות כפולות ומכופלות מצירים לנו ומתאכזרים ומתפעלים עלינו לכלותינו ח"ו בכל דור ודור ממה שנהגנו אנחנו בהם ביושבינו על אדמתניו בידינו תקיפה, שאין זה מצד כחם ויכולתם רק הקב"ה מכרנו, כמו קול נדף וכיוצא שלא נעשה בהם מעולם, והוא הדבר והוא הענין שהכתוב ההוא יפליג שם בעצמו התימה הזאת ויתרץ אותו באומרו איכה ירדוף וגו' כמתמי' וכאלו אמר וכי כך היא המדה, או וכי יתכן חשבון זה, שזהו עצמו אומרו לו חכמו ישכילו זאת, כלומר הלא זה חוץ להשגה כמי שירצה להשוות המדה, אלא שד"ז אינו לפי החשבון והמדה וזהו אם לא כי צורם מכרם וגו' כלומר שזאת הוא גזירה מלפניו ית' נמנעת מהשכלתינו וא"צ להיות כפי המדה כי אותנו מוכר ומסגיר לאומות בהפלא ופלא יורד פלאים ביום חרון אפו שיעשו המה בנו כרצונם ולא חמל וגו', ולא כן באומות להסגירם לנו כולי האי אף בשעת רחימותא עזיזא ועשותינו רצונו, ואין להרהר וכו'):

והשיג לכם דיש את בציר. שֶׁיְּהֵא הַדַּיִשׁ מְרֻבֶּה, וְאַתֶּם עֲסוּקִים בּוֹ עַד הַבָּצִיר, וּבַבָּצִיר תַּעַסְקוּ עַד שְׁעַת הַזֶּרַע (ספרא):

והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים וגו'. ופירש"י ז"ל אטייל עמכם בג"ע כו'. יכול לא תיראו ממני ת"ל והייתי לכם לאלהים. י"ל בהעיר לב. כי לכאורה יפלא מה שייכות יש הטיול בג"ע לתיבות אלו והתהלכתי בתוככם. וגם מהו זה שסיים רש"י ז"ל יכול לא תיראו ממני וכי יעלה כזאת על דעת שום נברא שלא לירא ממנו ית' ח"ו:

ונתנה הארץ יבולה: אחרי שכל הברכות הנזכרות בפרשה זו הם ניסיות, למעלה מן הטבע, לא היה צריך לומר שתתן הארץ יבולה שזה ענין טבעיי ומצוי ברוב השנים. פירשוהו חז"ל שתתן יבולה הראויה לה מעת הבריאה, וסמכו זה על מה שכתוב "זכר עשה לנפלאותיו", רוצה לומר, כי כל מה שהיה קודם הקללה היה בהכרח הכנה אל מה שיהיה לעתיד לבא: האור נברא באור שבעתיים; ואור הלבנה כאור החמה; והארץ הוציאה פירותיה בו ביום גלוסקאות וכלי מילת; והאדם נברא לחיות לעולם – ולא היה כל זה לבטלה רק היה הכנה אל שיוחזר להיות כן לעתיד לבא אחר שיתוקן העולם מן השמרים והרע והקלקול. ולכן האריך "ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו" והיה יכול לומר בקיצור: "ונתנה הארץ פריה" שכולל פרי העץ ופרי האדמה (כמו שבארנו בפר' בהר), רק ש"יבול" התבואה היה לו ענין אחר קודם הקלקול שבו ביום שנזרעה עשתה פירותיה כמ"ש "תוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע", שתיכף בהוצאתה היה בתוכה גרעיני הזרע שזה לא יצויר רק אם נגמר הפרי שאז זורעים אותה ומצמחת. ובפרי העץ היה שם ג' ענינים: (א) שהוציא פירות בן יומו כמ"ש "עץ פרי עושה פרי" – הרי נברא עם פריו (ב) שהעץ היה נאכל כמ"ש "עץ פרי עושה פרי" ולא אמר "עץ עושה פרי", רק "עץ פרי", שהעץ יהיה כתכונת הפרי (ג) שגם אילני סרק עשו פרי כי לא אמר רק "עץ פרי", כי לא היה עץ סרק כלל. ועל זה רמז במה שכתב "ועץ השדה יתן פריו" שעץ השדה במובן המדויק הוא עץ הסרק הגדל בשדות. ומ"ש "יבולה" "פריו", בכינוי, היינו הראוי לה מעת הבריאה.

והשיג לכם דיש וגו'. זו ברכת התבואה אחר שנתלשה, כדרך אומרם ז''ל (ב''מ מ''ב.) הבא למוד גרנו יאמר יהי רצון וכו', הרי כי יש ברכת ה' אפילו אחר שעשוי גורן, והוא אומרו והשיג לכם דיש שיתרבה הצומח עד גבול זה, ועיין מה שפירשתי בפרשת בהר בפסוק ועשת את התבואה (כ''ה כ''א):

וישבתם לבטח. כי בעת הרעב יגלו מן הארץ לטוש עלי אוכל:

והשיג לכם דיש את בציר שיהא הדיש מרובה ואתם עסוקים בו עד הבציר כו'. בתורת כהנים לא שתהיו טרודים בשאר עסקים ולא תוכלו לדוש אותו עד הבציר שזו קללה היא ולא ברכה:

ואכלתם לחמכם לשובע. אין צריך לומר שיהיה אדם אוכל הרבה ושבע אלא אוכל קימעא והוא מתברך במעיו, כענין שנאמר (פ' משפטים) וברך את לחמך ואת מימך ^יזדאין לומר שהכונה שתהיה לכם תבואה מרובה עד שתאכלו הרבה לשובע, דזה ידעינן מהברכה הקודמת והשיג לכם דיש את בציר וגו', דמזה מבואר שיהיה תבואה מרובה, וא"כ ל"ל לשנות עוד פעם ענין זה בהא דואכלתם לשובע, אלא ודאי הכונה כמבואר שתאכלו מעט ותשבעו. והרבוי תבואה י"ל שצריך כדי למכור למדינות אחרות כמבואר בפ' הקודם בדרשה ונתתי גשמיכם. .
(תו"כ)

בחקתי והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע. הקשה ה"ג מאור' מאי ברכה היא זו והלא כל השנים עושים כן כדאית' פ' המקבל דבציר בתשרי וזרע במרחשון וכסלו צ"ע שם. הגהה לולי כי הך קושיא תליא באשלי רברבי היה לבי נוטה לתרצה דהתם פ' המקבל הכי קאמ' כל ימי תשרי עת בציר הם שאם לא בצר בזה עדין יכול לבצור בזה אבל מ"מ אין הבציר נמשך כל ימי תשרי וכן בדוגמא זו זורע במרחשון וכסלו וא"כ אין בציר משיג את זרע והכא זה משיג את זה מרוב ברכת זרע ושובע כדפי' הקונ':

ובבציר תעסקו עד. פירוש דק"ל דאין זה מכלל ברכה אם יתעכב הדיש עד סמוך לבציר וע"ז פירש וכו':

ואכלתם לחמכם לשובע. ר"ל שהלחם הראוי לכם למזון תאכלוהו לשובע כי רבוי הטובות ישביע לאדם קודם מלוי כרסומהם ולזה תמצא שבעת החסרון המזון יאכל הרבה ולא ישבע:

ואמר והשיג לכם דיש את בציר ואכלתם לחמכם לשובע. לפי שידוע שיוקר הלחם. הוא בין לחם ללחם. קרוב לזמן הדיש. ואז פותחים כל אוצרות הלחם הישנים והמתולעים ובעלי הריח רע. עד שלסבת זה אוכלים זה ברעש ובדאגה ואינם שבעים. לזה אמר בכאן שלא יהיה כן. אלא שישיג לכם דיש את בציר. ולא מחמת חסרון אלא שיאכלו וישבעו ממנו. לפי שהוא טוב מאד מן החדש. וזה כעין מה שאמר וישן מפני חדש תוציאו:

ואכלתם לחמכם לשבע. אפשר דכל כך יהיה הלחם עשו ומתוקן והעיקר שהארץ מוציאה החיטים מוטעמים ויפים וכל כך מוטעם כי אף האדם דכבר שבע יכול לאכול לחם לבדו על דרך רווחא לבסומי שכיח וז"ש ואכלתם לחמכם לשובע אף שתהיו שבעים וע"ד שפירשו כת הקודמין מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך ופסוק אשר לא במסכנות תאכל בה לחם:

פס'. והשיג לכם דיש. שתהו עסוקים בדיש עד שמגיע הבציר. ובציר ישיג את זרע. שתהו עסוקין בבציר עד שיגיע זמן הזרע. ואכלתם לחמכם לשובע. לא שיאכל אדם הרבה וישבע אלא יאכל קימעא וישבע מפני שמתברך במיעיו, וישבתם לבטח בארצכם. שתהו יושבים לבטח בארץ ובחוצה לארץ:

דיש את בציר. והנה התבאר באספך את מעשיך מן השדה וכרם:

לשובע ד' במסו' הכא ואידך בפרשת בהר ואידך בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשבע ואידך צדה שלח להם לשובע בכולן מזכיר שובע על הלחם או על הפירות בשביל שהוא כתוב על מקום ישוב אבל כשהיו במדבר אומר צידה שלח להם לשובע שהוצרך ליתן כל צידתם לשובע:

והשיג לכם דיש וגו׳. האי לכם מלמדנו בזה ברכה לאדם שיהיו עי״ז עמוסים תמיד בעבודה. והתועלת בזה מסיים הכתוב ואכלתם לחמכם לשובע. שגדולה מלאכה שמחממת בעליה. ומאכלו בריאה ממי שיושב והולך בטל. שנית וישבתם לבטח בארצכם. שההולך בטל בע״כ משתדל לעשות עסקים מבחוץ לביתו וארצו כדי לבלות זמנו בהם. משא״כ מי שיש לו עבודה בביתו יושב לבטח בארצו. וזה רצון הקב״ה שיהיו ישראל יושבים תמיד בא״י ויעבדו את ה׳ כמש״כ לעיל כ״ה י״ט. נמצא דרבוי בציר ודיש לבד שהוא ברכה בתבואה הוא ברכה לאדם. וע׳ מש״כ עוד בשירת האזינו עה״פ ירכיבהו על במתי ארץ שביאר הכתוב שכונן ה׳ בא״י עבודת הזריעה שיהא ברוב מעשה לזה התכלית שיהא תמיד יושב בא״י בעבודת הארץ:

והשיג לכם דיש. וכמו שתהיו תדירים במצותי וללמד תורתי בלא בטול, כך תהא ברכתכם בלא הפסקה, כדכתיב: והשיג לכם דיש את בציר, שלא יהא הפסק בין ברכה לברכה:

והשיג לכם דיש וגו'. כשם שתהיו תדירים בשמור מצותי בלא בטול כך תהיה ברכתכם בלא בטול ובלא הפסק בין ברכה לברכה.

וישבתם לבטח בארצכם. אינו יעוד השלום שלא ילחמו בהם אויביהם, רק הבטחה, שמפני רוב השובע שתהיה בארצם לא יצטרכו ללכת נע ונד בארץ אחרת לבקש מאכל כמו שכתוב נודד הוא ללחם איה:

והשיג לכם דיש את בציר. עיין רש"י ז"ל [ודייק מדלא כתיב והשיג לכם בציר את דיש דהיינו שיגדל כ"כ במהירות עד שיגיע הבציר לדישה אבל משמע מדכתיב והשיג לכם דיש את בציר משמע שהבציר יהיה בזמנו אבל יהיה כ"כ זרע רב שתהיו עסוקים בו עד זמן הבציר וכן כולם דייק הכי] ובציר ישיג את זרע. שתהיו עסוקים בבציר עד שתגיע עת הזרע:

שיהא הדיש מרובה. לא שיהא התבואה אינה מבושלת ויתאחר [הדיש] עד (הדיש) הבציר, שזו קללה ולא ברכה:

ואכלתם לחמכם לשבע. אוֹכֵל קִמְעָא וְהוּא מִתְבָּרֵךְ בְּמֵעָיו:

ואכלתם לחמכם לשובע אוכל קימעא והוא מתברך במעיו. בתורת כהנים דאל"כ ואכלתם לחמכם לשובע למה לי מכיון שישיג להם דיש את בציר מרוב רבויו פשיטא שיאכלו לחמם לשובע:

וישבתם לבטח בארצכם. בארצכם אתם יושבים לבטח ואין אתם יושבים לבטח חוצה לה ^יחלכשתצאו ממנה, ואע"פ שתעשו רצונו של מקום, מפני שהיא מקום הנאות לקדושה ולהשראת שכינה וממילא אינה חלה רק בעת שיושבים בתוכה, וכמו שלא יתקיים פרח שושן רק באדמה פוריה ושמנה ולא אם יעקרוהו ממקומו. וטעם דיוק דרשה זו נראה דהוא מיתור המלה בארצכם, דהא כל ענין התורה בכלל נסמך על הביאה וההויה בארץ. .
(שם)

אוכל קימעה. עיין מש"כ בפרשת בהר:

וישבתם לבטח בארצכם. ר"ל שלא תפחדו מהעתים שיוזקו בהם תבואותיכם ועבודת הארץ אבל תבטחו שיתן השם יתעלה הטוב וארצכם תתן יבולה מצד עוצם דבקות השגחת השם יתעלה בכם בראותכם תמיד הגעת אלו הדברים בארצכם על הטוב שבאופנים ולזה לא תיראו והמשל כי מי שהורגל לבא בארצו אלו הנזקים יירא מאד בראותו העננים החשובים מאד סביב עת הקציר שיפול ברד וישחית תבואתו:

ואכלתם וגו' לשובע. זו ברכת המזון בבטן כאומרם ז''ל (תורת כהנים) אוכל קימעא ומתברכת במעיו:

לשבע. שם הפועל:

לשובע בגי' אפילו אוכל קימעא:

ואכלתם לחמכם לשובע נפשכם, כי מה מועלת רוב התבואה אם לא יוכלו לאכלה, ואפילו הם בריאים ויש להם תבואה הרבה, מה מועיל אם יאכלוה בפחד ורעדה, לכך נאמר: וישבתם לבטח בארצכם:

וישבתם לבטח בארצכם למעלה בפרשת בהר כתיב וישבתם על הארץ לבטח חזר כאן והאיר דבריו והוסיף ואמר בארצכם בארץ שלכם, אבל בימי רעב בני אדם יגלו, כמו שנאמר לא תוסף תת כוחה לך, נע ונד תהיה בארץ. ואומר נודד ללחם איה.

ואכלתם לחמכ' לשבע. עיין רש"י ז"ל וכן הוא אומר וברך את לחמך ואת מימיך:

שיהא אוכל קמעא וכו'. דאם לא כן, לא היה צריך למכתב "ואכלתם לשובע", כיון שכבר כתב "והשיג לכם דיש וגו'", אלא "ואכלתם לשובע" ברכה בפני עצמה היא, ש'יהא אוכל קימעא וכו" (כ"ה ברא"ם) :

עוד ירצה לומר שלא ימשך לכם דבר הרגיל להיות בבני אדם כי ירבה טובם ומזונותיהם שמתמלאת תאותם בזה ולא יעצרו כח למיכל לשובע, אלא ואכלתם לחם לשובע אכילה מרובה כדי שביעה:

לבטח. בלמ״ד ובחסרונו שוה וכן מלת לבדד והנה הזכיר בתחלה השובע שהוא עיקר:

וישבתם לבטח בארצכם. בארצכם אתם יושבים לבטח ואי אתם יושבים לבטח חוצה לו:

עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (מגילה ז':) רווחא לבסומי שכיחא, והוא אומרו ואכלתם וגו' לשובע שיהיה לחמכם ערב כל כך שאפילו יהיו שבעים יאכלוהו:

וטעם וישבתם לבטח. כי בימי הרעב יגלו בני אדם ממקומם כטעם לא תוסף תת כחה לך נע ונד:

עוד דקדק לומר לחמכם שאינם צריכין לפתן ללפת בו את הפת אלא הלחם לבדו ערב לנפש לאכול ממנו כדי שביעה:

עוד ירצה על פי דבריהם ז''ל (גיטין ע') אכילה גסה הוא סם המות לגוף, והבטיח ה' שיאכלו לחמם לשובע אפילו יהיו שבעים יאכלו ולא יזיקום:

עוד ירצה לצד שיש בפירות שיש בהם שומן כאומרם במשנה (ס. טה מ''ח.) טעם הפירות ושומן הפירות, והנה כל האוכל שיש בו שומן אדם אוכל ממנו ומרגיש בכדי שביעה מה שאין כן כל אוכל שאין שומן הגם שיאכל אדם וממלא בטנו אין הרגש השובע במעיו, ואלו הם דברים הנרגשים לכל מרגיש כידוע, והודיע הכתוב כאן במאמר ואכלתם לחמכם לשובע פירוש אפילו לחם לבד היוצא מן הארץ ירגישו באכילתו השובע, כי יש בו שומן הסועד לבב אנוש:

וישבתם לבטח בארצכם. ירצה כי לצד שכל הברכות האמורות בענין יכולין להתקיים ואין טובתם טובה, וכגון אם היו טרודין במלחמות ושנה חורשים וזורעים ושנה אין חריש וקציר ומשלמת שנה לשנה, אם כן אין היכר לברכה, תלמוד לומר וישבתם לבטח בארצכם אין מטריד אתכם וכל שנה ושנה תהיה לכם הברכה האמורה, ואומרו בארצכם פירוש שכל העולם יכירו וידעו כי היא ארצכם ואין לזרים אתכם בה ובזה לא יהיה לכם אפילו מיחוש ותשבו בטח:

עוד ירצה באומרו וישבתם לבטח פירוש שלא תטרחו אתם בקציר ובבציר אלא זרים יעבודו ואתם יושבים בקתדרא, ואומרו לבטח שאין מיחוש על הקנין היותו ביד עובדים:

ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות, שמכח העול ראשו כפוף א"כ אם נשבר העול נזקף הראש בקומה:

בשברי לכם מטה לחם ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד והשיבו לחמכם במשקל ואכלתם ולא תשבעו כבר העירו בזה החברייא של רשב"י בזוהר חדש שהקללות שבתירה אינם כפי פשוטם לבד ונרמז בהם גנזי נסתרות ברוב ברכות ובכתוב הזה ג"כ יש להשים לב שהפשוט בו הוא בלתי מובן א' אמרו ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד וכו' הלא אמרו חז"ל שבזמן שהפת מרובה בתנור הוא נאפת יפה וא"כ אינו דבר רע מה שיאפו בתנור אחד ומה שפירש"י מחוסר עצים אינו יוצא ממשמעות הלשון גם לשון מטה לחם אינו מובן מה ענין מטה אצל לחם ויראה לרמוז בזה עפ"י מה דמרגלא בפינו להקדים שהשם ית' ברא עולמו להטיב לברואיו שכל יושבי תבל יכירו וידעו מעוצם אלהותו ומלאה הארץ דעה את ה' כו' ולמען יהיה שכר לשומרי מצותיו גזרה חכמתו שיהיה מקום לנטות ימין ושמאל לבחור בטוב או בהפכו והרע מבחין את הטוב והמגביר השכל על החומר לבלתי לכת אחרי התאוות המדומות לפי הזדככותו מאיר אל עבר פניו מנועם אור אלהותו ית"ש אכן הנה אדם אין צדיק כו' ובכל דבר אשר ינטה האדם מאורח מישור הוא נותן ח"ו כח לסט"א ונעשה עי"ז מחיצה המבדלת בינו לבין קונו כמאמר הכתוב כי עוונותינו הבדילו ע"כ מן הצורך להשיב אל ה' להסיר מסך המבדיל ולחזות בנועם ה' ולהמתיק הגבורות בשרשן וזהו ג"כ כל כוונת הספירה ושעיר המשתלח ושעיר ר"ח להפך מדה"ד למדת הרחמים שגם הגבורות יסכימו בטובת הכנ"י וכמאמר חז"ל שהצדיקי' מהפכים מדה"ד למדה"ר גם אמרו גדולה כוחה של תשובה שמהפכת העוונות לזכיות והנה אמרו חז"ל במס' אבות בן בג בג אומר הפוך בה והפוך כו' ובה תחזי וסיב ובלה בה ומנה לא תזוע ונתיגעו המפרשים ליתן טעם לשם זה וגם אני נאמר לרמוז בזה עפ"י מאמר חז"ל אדם הראשון דו פרצופים נברא ונסרו הקב"ה ועשה גם לזה וגם לזה והנה כוונת הנסירה ידוע שכל מגמת עבודתינו הוא שיהיה היחוד פא"פ והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דלולב ודסוכה וגם בשעת מתן תורה נתיחד הקב"ה עם הכנ"י פא"פ כמאמר הכתוב פנים אל פנים דיבר ה' עמכם וענין היחוד הוא שהמאציל העליון הוריד העשר בחינות מלכות שבעשר קדושות שכל אחת מהקדושות כלולה ג"כ מעשרה וע"י ייחודי הצדיקים ומעשיהם הטובים מתיחדין העשר בחינות מלכות ומתעלות למקומם וזהו רמזו חז"ל בפרק עשרה מאמרות שחשבו שם עשר פעמים עשרה לרמוז על העשר קדושות שכל אחת כלולה מעשרה ועי"ז נעשה השם שלם שהה' תתאה נקשרת בהה' עלאה ע"י הוי"ו שהוא ז"א וזהו אני לדודי ועלי תשוקתו שאות ד' עם אות וי"ו יעשה ממנו ה' ואות ד' עם אות יו"ד ג"כ נעשה ה' וזהו "דודי שע"י היחוד מתקשרים שני ההי"ן ונמשך עליהם השפעה מהיוד עלאה שבשם הוי' ולעתיד יהיה היחוד האמיתי פנים בפנים ולא יופסק עוד כמאמר הכתוב והיו עיניך רואות את מוריך ולא יכנף עוד כו' וזהו רמזו חז"ל במשנה בן בג בג אומר הפך בה והפך בה כו' הנה כפל שמו בן בג בג גם כפל ואמר הפך בה והפך בה כי שני פעמים בג שעולה ה' רומז לשני ההי"ן ובג בהיפוך הוא גב וזהו הפוך בה והפוך כו' בכפל מפני שהנצרך שיהופך הב"ג ב"ג לג"ב ג"ב שרומז כשיחוד פא"פ יש גב לזה וגב לזה וזהו ובה תחזי כמובן וסיב ובלה בה רומז שיומשך על הכנ"י הי"ג מכילין דרחמי שהם י"ג ת"ד וכמו שאמרו שבשעת מתן תורה נגלה עליהם כזקן מלא רחמים אמנם בשעת מ"ת הגם שהיה היחיד פנים בפנים הנה היה לו הפסק אח"כ אבל לע"ל לא יופסק עוד וזהו ומנה לא תזוע ואולם היתד שהכל תלוי בה היא התשובה כמאמר הכתוב זבחי אלהים רוח נשברה ונאמר שובו אלי ואשובה אליכם וע"י התשובה נמשך עליהם השפעה מי"ג מכילין דרחמי שהן ג' הויות שיש בהם י"ב אותיות עם המקור הם י"ג והם המזלא עלאה שג' הויות עולים כמנין "מזלא וזהו בשברי לכם מטה לחם פי' כשיהיה לכם לפני לב נשבר ונדכה אז מטה לחם לח"ם הזה כמנין "מזלא ומטה הוא לשון הטי' רומז שע"י שתקרעו לבבכם בתשובה שלימה תטו עליכם השפעות המזלא עלאה שעולה לחם ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד עשר נשים רומז לעשר בחינות המלכות שבעשר הקדושות ואפו הוא לשון תיקון שהאפי' הוא תיקון הלחם רומז שיתוקנו העשר נשים שהם המלכות נוקבים דז"א שבעשר הקדושות ותנור הוא כבשן שהוא עגול ורומז לכתר שכשיתוקנו העולמות יתעלו הספירות אל הכתר וגם "ואפו בלא וי"ו הפעולה עולה כמנין "לבנה" ותנור אותיות "נרות רומז שכיתוקנו כל הבחי' מלכות שבעשר הקדושות ויאירו יחד תהיה הקומה שלימה ותתמלא פגימת הלבנה שרומז לכנ"י והשיבו לחמכם במשקל כו' במשקל רומז שכשיחוד שלם אז הזו"נ הם ברזא דמתקלא שהם שקולים יחד זה בזה כמו הכף מאזנים שהם שקולין זה כנגד זה וזהו והשיבו לחמכם במשקל רומז שע"י שיהיה היחוד שלם יושב לכם מעילא לתתא השפעת "המזלא עלאה שעולה "לחם ואכלתם ולא תשבעו רומז שתאכלו השפעת טוב הארץ העליונה מנועם אור אלהותו ית"ש ולא תהיו שבעים מזה מחמת שתהיו מתאווין ומשתוקקים בכל עת להשיג עוד יותר ויותר מהשגת אלהותו יתב"ש.

אם בחקתי כו' עיין רמ"א בדרך הב' וע"פ דרכו יראה לפרש כי המצות שהם חקים בסוד נסתר א"צ כ"כ סייגים כמצות שטעמם ידועים ככסף ונשים וסוסים שעבר שלמה המלך ע"ה עליהם סמך על רוב חכמתו ועבר עליהם וכ"ז כשעובד מיראה אבל מאהבת ה' כבן שירא לזוז מאב רגע שלא יוגרע אהבתו א"צ סייגים כלל וז"ש אם בחקתי ומצותי תשמרו בשוה כך אמר ה' ואין להרהר ולבקש טעם אז מנ"מ כשם שאתה עושה בלי טעם כך ה' יתן גשמיכם בעתם אף שע"פ המערכה יהיה ניגוד ועץ השדה סרק יתן פריו בלי טעם וניגוד לטבע.

ואבדתם בגוים. איתא בגמ' (מכות כ"ד.) אמר רב מסתפינא מהאי קרא ואבדתם בגוים עד שהשיבו לו דילמא כאבידה המתבקשת. פירוש שרב היה אומר מסתפינא מחטא מקרה לילה הנראה כנאבד מאדם שלא יוכל להתקן, וע"ז השיבו לו דלמא כאבידה המתבקשת, היינו שיש כח ביד הש"י להחזיר הכל לקדושה. ואח"ז איתא בגמ' אלא מהאי קרא מסתפינא ואכלה אתכם ארץ אויביכם היינו חטא הבא על הארמית שנראה יותר שמרוחק מתקון, וע"ז השיבו לו ודילמא כאכילת קשואין ודלועין, היינו כקשואין ודלועין שגוזזין אותם מלמעלה ומיד חוזרין וצומחין כך יוכל הש"י לתקן גם את זה, שיברר כי בשורש לא היה נמצא שום חטא ח"ו.

והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם. יובן בס"ד כי עובדי ע"ז טוענים מתוך גדולת העבד ניכר גדולת רבו ולכן הם משתחוים לשמש ולירח ולכל צבא השמים ואמנם הבל יפצה פיהם דהשכינה שורה בארץ ג"כ גם ידוע שהקב"ה מלא כל הארץ כבודו וא"כ איך חולקים כבוד לעבד בפני רבו והנה מה שהקב"ה השרה שכינתו בישראל בפומבי הנה מזה לא יוכלו להכחיש או"הע בהשראת שכינה למטה וממילא לא יוכלו להכריח את ישראל לעבוד כמותם וז"ש והתהלכתי בתוככם בפומבי ובזה אז והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם ולא תבואו לעבוד ע"ז ולהתערב עם הגוים מכח טענת מתוך גדולת העבד ניכר גדולת רבו כי נסתרה טענה זו משום דאין חולקין כבוד לעבד לפני רבו:

והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע וכו' נ"ל בס"ד דהרב החסיד בעל ר"ח ז"ל הקשה בהא דאמרו בזוה"ק דלפגם הברית שהוא הוצאת שז"ל לא מהני תשובה והלא קי"ל אין לך דבר שעומד בפני התשובה ותירץ דוקא תשובה תתאה לא מהני אבל תשובה עלאה מהני ועליה אמרו אין לך דבר שעומד בפני התשובה ע"ש וידוע כי תשובה תתאה במלכות שאין לה נקודה אבל תשובה עילאה בבינה שנקודה שבה הוא צר"י ועלה אתמר אם עונות תשמור יה אדני מי יעמוד מ"י הבינה יעמוד ודאי ובזה פרשתי בס"ד הכתוב בירמיה ח' הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי כלומר אפילו שגברו כ"כ העונות שעשו עבירות חמורות דלא מהניא להו תשובה תתאה הנה הצרי ר"ל תשובה עלאה שהיא בבינה שנקודתה צר"י אין בגלעד ולמה לא אהניה להו ואם לא היה נמצא מי שמתעורר בתשובה עילאה זו דא קשיא אם רופא חכם מוכיח אין שם לעורר את לבבם בתשובה עילאה זו ומדוע לא עלתה ארוכת בת עמי קרי בה עם מי כי אות מ"ם באמצע תתחבר עם עי"ן ועם יו"ד ר"ל ארוכת בת זו אומת ישראל עם מ"י תשובה עלאה שהיא בבינה הנקראת מי בסוד מש"ה מ"י יעמוד ולהיות כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעה לא ננעלו על כן השתא אומר הנביא מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה אולי יהיה בזה תיקון ורפואה לשברם:

ונתתי שלום. שֶׁמָּא תֹאמְרוּ, הֲרֵי מַאֲכָל וַהֲרֵי מִשְׁתֶּה, אִם אֵין שָׁלוֹם אֵין כְּלוּם, תַּ"לֹ אַחַר כָּל זֹאת "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ"; מִכָּאן שֶׁהַשָּׁלוֹם שָׁקוּל כְּנֶגֶד הַכֹּל, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיה מ"ה) "עוֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא אֶת הַכֹּל":

והשיג לכם דיש את בציר: דישת התבואה הנקצרת בניסן תהיו עסוקים בה עד זמן בצורת הכרם שהוא בסוף הקיץ מרוב התבואה והברכה. וכן בציר הענבים יתארך עד זמן הזרע. ובכל זאת לא תצטרכו לריבוי התבואה כי תאכלו לשובע וישרה הברכה במיעים, וכמו שכתבנו בזה למעלה (בהר סימן לו, עיי"ש). וריבוי התבואה יהיה למכור לעמים סביבותיכם (כנ"ל סימן ד) ששם יהיה רעב. ובזה "תשבו לבטח בארצכם" כי כשיש חסרון לחם יצאו לארצות אחרות כמו שהיה באבימלך, ולפעמים יצאו לסחורה. אבל אחר שיהיה לחם, גם כסף ממכירת התבואה, תשבו לבטח. ודייק "בארצכם" שאם תצאו מן הארץ לא תשבו לבטח כי בעת היות ישראל מושגחים לא יתקיימו רק בארץ ישראל הנאות לקדושתם ולהשראת השכינה כאשר לא יתקיים השורק המובחר רק בקרן בן שמן, לא אם יבלעוהו ממקומו.

ונתתי שלום בארץ שיהיה שלום ביניכם ולא תלחמו איש באחיו או השלום הוא שישבית חיה רעה מן הארץ "וחרב לא תעבור בארצכם" כלל אבל אתם תרדפו את אויביכם לצאת אליהם למלחמה וינוסו ועל דרך האמת שיתן השלום מחובר בארץ והוא שלום הכל השקול כנגד הכל:

ונתתי שלום בארץ. צריך לדעת למה הוצרך לומר זה אחר שכבר אמר וישבתם לבטח, ואולי שיכוין על עם בני ישראל עצמם שלא יהיה להם פירוד הלבבות שיטע ה' ביניהם שלום וריעות. או אפשר שיכוין על כללות העולם, ותדע שכשמדבר על ארץ ישראל מזכירה בכינוי כאומרו בסמוך בארצכם, וכאן אמר בארץ שמבטיחם כי יהיה שלום בכל העולם, ותמצא שחפץ ה' בדבר, וצא ולמד מפרי החג ע' כנגד ע' אומות, ומאמרי רבותינו ז''ל (סוכה נ''ה:) בענין זה, גם כפי הטבע כשיש מלחמות בעולם יחרדו גם היושבים בטח לקול ענות מלחמה, ולזה גמר אומר ושכבתם ואין מחריד:

ונתתי שלום בארץ. שיהיה שלום ביניכם ולא תלחמו איש באחיו. אי נמי השלום הוא שישבות חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם כלל אבל אתם תרדפו אויביכם לצאת אליהם למלחמה וינוסו מפניכם:

ונתתי שלום בארץ שמא תאמר הרי מאכל הרי משתה אם אין שלום אין כלום ת"ל אחר כל זאת ונתתי שלום בארץ מכאן שהשלום שקול כנגד הכל. בתורת כהנים דאל"כ ונתתי שלום למה לי הרי כבר כתוב וישבתם לבטח בארצכם ואין זה אלא בזמן השלום אלא להודיעך שהשלום שקול כנגד הכל שאם אין שלום אין כלום אבל לבי מגמגם בזה דנהי דהאי קרא יתירא הוא מיהו היכי משתמע מיניה שהשלום שקול כנגד הכל לכן נראה לי שלמדו זה מפני שאין מקומו פה שנכנס בין ואכלתם לחמכם לשובע והפסיק בענייני השלום וחוזר באחרונה אל השובע ואמר ואכלתם ישן נושן שזה מורה שבא לומר שהשלום שקול כנגד הכל וכאילו הוא מענייני השובע ואין זה הפסקה:

וחרב לא תעבור. מאי חרב, אילימא חרב של מלחמה, והכתיב ונתתי שלום בארץ, אלא אפילו חרב של שלום ^יטוהיינו שלא יהיו חיילות המתגרות זב"ז עוברות דרך ארצכם למקומם הנועד, וסמיך בדרשה זו על לשון תעבור המורה על העברה ממקום למקום וכמ"ש במכילתא פרשה בא ועברתי בארץ מצרים כמלך העובר ממקום למקום. ומטעם זה קי"ל במשנה דתענית כאן דהעברת חרב של שלום כזה הוא אחד מן הדברים שמתריעין עליהם בשופר ותענית, וטעם הדבר משום דמטבע חיל מלחמה לגרום בהליכתם נזקי גוף וממון בכל מקום שעוברים. –
וכלל שייכות וסמיכות הברכות שובע תבואה לשלום הארץ אינו מבואר כל כך. וי"ל עפ"י מ"ד בברכות ג' ב' כשנכנסו חכמי ישראל לדוד המלך והתאוננו על חוסר פרנסה בישראל, אמר להם לכו ופשטו ידיכם בגדוד, ור"ל שיצאו למלחמה, מבואר מזה כי ע"י חוסר פרנסה באים למלחמה, וזהו שאמר בהמשך הברכות ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם ונתתי שלום בארץ וחרב לא תעבור בארצכם, ר"ל שימנע הסבות הגורמות להעברת חרב מלחמה והמונעות שלום הארץ, והיינו חוסר פרנסה, אלא שתהיה שובע וממילא לא יצטרכו למלחמות והיה שלום בארץ. .
(תענית כ"ב ב')

ונתתי שלום בארץ. פרש"י שמא וכו'. מגיד שהשלום שקול כנגד הכל וכן הוא או' עושה שלום ובורא את הכל. תימ' לחזקו' שהרי כתו' יוצר אור ובורא חשך עושה שלו' ובורא רע. ואומ' הר"ר א' שאף מאותו פסוק נלמוד ששלום שקול כנגד הכל כי רע זו מדת הדין שעל ידה בא רע לעולם. וכשהיא פוגעת בעולם השלום מעביר אותה. וכך פתרונו עושה שלום לפי שהוא בורא רע. וצריך מן השלום כדי להעביר הרע נמצא שהשלום שקול כנגד הכל:

שהשלום שקול כנגד הכל. מדכתיב לעיל מיניה ונתנה הארץ יבולה וגו' שמדבר בעניין תבואה ואחר ונתתי שלום כתיב ג"כ ואכלתם ישן נושן וגו' שמדבר בתבואה ונתתי שלום כתיב באמצע ולמה כתיב באמצע אלא ששקול כנגד הכל:

ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד. ר"ל שיהיה שלום בין איש לאחיו באופן שלא יירא איש מאחיו שיזיקהו באופ' מהאופנים :

ואמר והשבתי חיה רעה מן הארץ. לפי שבזמן הרעב החיות משולחות ונכנסות לעיר כמוזכר בתעניות. וא"כ כשהשנה טובה החיות בטלות. וכן ימשך ביטול החיות מצד השלום. כי כשיהיה שלום בארץ. השיירות מצוייות ומוראם על החיות. אבל כשחדלו פרזון יצאו החיות ממעונתם. וכן מזה ימשך וחרב לא תעבור בארצכם. כי אחר שאין חיות רעות. אינן צריכין כלי זיין. ואמר ורדפתם את אויביכם. בלא חרב וחנית בדרך פלא. וזהו וחרב לא תעבור בארצכם. ולא ימצא בגבולם. כמו שסיפר בנביאים ראשונים. וא"כ כשיבואו האויבים במה ילחמו עמהם. לזה אמר ורדפתם את אויביכם בלא חרב שלא כמנהג העולם. ואחר שירדפום וישיגום במה יהרגום. לזה אמר ונפלו אויביכם לפניכם בחרב. איש בחרב רעהו. כאומרם חרבם תבא בלבם. או שישראל יהרגום בחרבם כמו שעשה דוד. וזהו בתשועת ה'. כאומרו אתה בא אלי בחרב ובחנית ואני בא אליך בשם השם. שהוא חרב פיפיות כאומרו רוממות אל בגרונם. ובזה השם חרב פיפיות בידם של דין ורחמים. וזהו לעשות נקמה בגוים. וזהו אשריך ישראל מי כמוך וגו'. אע"פ שהחרב גאותך ומסולקת ממך. וניתנה לעשו כדכתיב ועל חרבך תחיה:

פרשת בחוקותי וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם תרגום אונקלוס וּדְקָטְלִין בְּחַרְבָּא לָא יְעִדּוּן בְּאַרְעֲכוֹן. הרבה באו לדון לכוון הפירוש של לא יעידון. ובסוף ספר קרבן נתנאל ראיתי כתוב שמצא חומש ישן כמה מאות שנה דכתב בתרגום אונקלוס לָא יְעִרוּן ברי״ש עכ״ל. אמנם אין זה כדאי להוציא מפני הישן כל החדש מכל הדפוסים דאיתא לא יעידון וכבר ראינו כי גם בדפוסי ישן. בכמה מקומות העלו קמשון. ונתרבה שגיאות וטעיות בכל לשון. ולכן קמתי לומר לאוקמא גרסא סייעתא מן שמיא היא. על פי׳ מ״ש רש״י באיוב סי׳ כ״ח פסוק ח׳ לא עדה עליו שחל לא עבר כדמתרגמינן אשר עבר בין [הבתרים צ״ל] הגזרים די עדא עכ״ל. הרי לא יעידון דכתב אונקלוס הוא כפשוטו ממש לא תעבור. והוי יודע דמ״ש רש״י לראי׳ כדמתרגמינן וכו׳. אכן לפנינו באונקלוס ויונתן וגם בירושלמי מתורגם דִּי עַבָרָא. וְהָא עָבַר. כַּד הַוָה עָבַר. וגם ממה שלא כתב רש״י מכמה קראי דדניאל ועזרא לראי׳ קצת צ״ע. וז״ל המתורגמן בשורש עבר. רוב לשון העברה קרוב ללשון העברי ויש מהם מתורגמין בלשון עדאה עיין בשורשו וכן בכל ספרי דניאל ועזרא לא נמצא בלשון העברה רק בלשון עַדָאָה וכו׳ עוד כתב המתורגמן שורש עדה בזה הלשון. רוב לשון העברה התרגום דומה לעברי וכתובים בשורש עבר ומעטים מתורגמים בלשון עדה כמו אשר עבר בין הגזרים דִי עָדָה עכ״ל [ודברי תורה חביבין על לומדיה גם שאין אשר הצבתי פה מסדר החיבור הזה אפ״ה אמרתי הקב״ה חדי בפלפולא ופטטיא דאורייתא תבין. יש להתבונן בדרכים שבחר בהם האונקלוס שברוב העברה תרגומו דומה לעברי ולמה הכא פירש מרובא וכתב יעידון. ויתכן לומר דידוע דמלת עדה סובל לפרש ג״כ על יופי וקישוט כמ״ש הקונקרדנציוס. ומפני שיש לדקדק בקרא דהכי אחרי שכבר אמר ונתתי שלום בארץ שוב מה צריך לומר וחרב לא תעבור (עיין תענית דף כ״ב:) לפיכך להסביר הדבר הזה להעם תרגום לא יעידון כלומר שלא יהי׳ החרב אפילו דרך יופי וקשוט והיא בשורה חדשה וטובה שלא יהיו צריכין לו כלל בארץ שישבו עליה ולא יהי׳ החרב אלא לגנאי כמו לעתיד בזמן הגאולה השלימה [יה״ר שתהיה במהרה בימנו] כמבואר בסוגיא בשבת דף ס״ג. ע״ש בגמרא ורש״י עד לאחת תמצא קורת רוח ונחת: ובדרך אגב אודיעך חידוש דבקונקרדנציוס בוקסדארף במשקל עָבר נשמט פסוק אשר עבר בין הגזרים רק במשקל עובֵר הביאו ובלתי ספק בדפוס נעשה עול במשקולת:

פס'. ונתתי שלום בארץ. מלמד שהשלום כנגד הכל. ושכבתם ואין מחריד. אינכם יראים מכל בריה. והשבתי חיה רעה מן הארץ. רבי שמעון אומר משביתן שלא יזיקו. כלומר בעולם יהו חיות אבל לא יזיקו. וכן הוא אומר (ישעיהו י״א:ו׳) וגר זאב עם כבש ופרה ודוב תרעינה ושעשע יונק. מלמד שהתינוק מישראל משעשע באצבעו לתוך גלגל עינו. וחרב לא תעבור בארצכם. אפילו חרב של שלום כגון פרעה שעבר בימי יאשיהו:

והשבתי חיה רעה מן הארץ.
שם, פרק ב, א: ר׳ יהודה אומר, מעבירם מן העולם. ר׳ שמעון אומר, משביתן שלא יזיקו.
הנה בתו״כ פרשת בחוקותי על קרא דוהשבתי חיה כו׳ מביא שם פלוגתא דר׳ יהודה ור״ש אם ההשבתה ר״ל כמות הדברים, וס״ל לר׳ יהודה ואזיל לשיטתו דאין ביעור חמץ אלא שריפה, ר״ל דצריך שלא תהא הכמות, וכמבואר בירוש׳ פ״ב דפסחים השבתה שיהא בלא יראה כו׳, אבל ר״ש ס״ל דהשבתה הוי ג״כ ביטול איכות הדבר.

ונתתי שלום וכו׳. פי׳ דק״ל דלא שייך בשלום לשון נתינה דבשלמא לעיל דכתיב ונתתי גשמיכם ניחא שהרי הגשמים דבר שיש בהן ממש ושייך בהן לשון נתינה דבר הניתן וכן נתנה הארץ יבולה אבל השלום הוא דבר שלא שייך ביה ל׳ נתינה והול״ל ואעשה שלום או ואשים שלום וכיוצא. ולכך מפרש דה״ק ונתתי שיהיה קרוי נתינה כל הטובות של מאכל ומשתה שהוזכרו למעלה אימתי בזמן שיהיה שלום בארץ שאם אין שלום כל הניתן כאילו לא ניתן א״כ שפיר למדו מכאן שהשלום שקול כנגד הכל:

ונתתי שלום בארץ. ביניכם:

שלום אותיות לשמו ששמו שלום:

ונתתי שלום בארץ. מוסיף הכתוב לבאר האיך תשבו בטח שלא יהיו נצרכים להתהלך ממקום למקום בשביל שמירת הארץ ע״ז אמר הכתוב דלא בשביל מלחמת התושבים עצמם שיהי׳ שלום בארץ. ולא בשביל מלחמת אוה״ע שהרי ושכבתם ואין מחריד. וגם לא כדי לשמור הדרכים מפני החיות והשבתי חיה וגו׳. עד כי יגיע ישיבה לבטח כ״כ באופן וחרב לא תעבור בארצכם. לא תהיו רגילים להשתמש בחרב:

ונתתי שלום בארץ. לפי שיש בני אדם בעולם שיושבים בטח ואינם שמים פחד על לבם, אבל היה להם לירא אם היו שמים על לב, ויש בני אדם שיראים ומתפחדים אעפ"י שאין צריך, לכך נאמר: וישבתם [ל]בטח, שלא יהיה לבבכם נרעד, ולא לשוא תבטחו, כי נתתי שלום בארץ, ואין שום מזיק שיחריד, לא חיה רעה ולא חרב:

ונתתי שלום בארץ פרש״‎י וכן הוא אומר עושה שלום ובורא את הכל. חז״‎ק הרי בפסוק כתיב יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע.

ונתתי שלום שמא תאמרו וכו' עד וכן הוא אומר עושה שלום ובורא את הכל. אע"ג דאין זה פסוק במקרא הואיל וקבעוהו רבנן בתפלת יוצר חשיב ליה כמקרא מלא. וכן יש בדומה לזה בגמרא במקומות הרבה שמביא האמרים מספר בן סירא ומקומות אחרים:

ונתתי שלום. עיין רש"י ז"ל:

"ונתתי שלום בארץ... ורדפתם את אֹיביכם ונפלו לפניכם לחרב". שאלני שכני ר' בנציון קריגר שי' במנחה, איזה שלום הוא זה שאחריו מדובר ברדיפת האויב ונפילתו, ועניתי מיניה וביה, ועדיין אני חושב שזהו פשוטו של מקרא, כי השלום מוסב על גבולות הארץ, ואילו הרדיפה אחר האויב - מעבר לגבולותיה. (פ' בהר תשמ"ח)

שמא תאמרו וכו'. פירוש, מה ענין הכתוב הזה לכאן שהפסיק בברכות השובע, היה לכתוב זה אחר "ואכלתם ישן נושן" (פסוק י), אלא מפני שהשלום גם כן הוא מברכת השובע, שאם יש שובע ולא יאכל אותה במנוחה – אם כן השובע אינה כלום, ולפיכך הוא הכל, שהשלום מעמיד את הכל:

וחרב לא תעבר בארצכם. אֵצָ"לֹ שֶׁלֹּא יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, אֶלָּא אֲפִלּוּ לַעֲבֹר דֶּרֶךְ אַרְצְכֶם מִמְּדִינָה לִמְדִינָה (ספרא):

והשבתי חיה רעה מן הארץ על דעת ר' יהודה שאמר מעבירן מן העולם (תו"כ פרק ב א) הוא כפשוטו שלא יבואו חיות רעות בארצם כי בהיות השבע וברבות הטובה והיות הערים מלאות אדם לא תבאנה חיות בישוב ועל דעת רבי שמעון שאמר משביתן שלא יזיקו (שם) יאמר והשבתי רעת החיות מן הארץ והוא הנכון כי תהיה ארץ ישראל בעת קיום המצות כאשר היה העולם מתחילתו קודם חטאו של אדם הראשון אין חיה ורמש ממית אדם וכמו שאמרו (ברכות לג) אין ערוד ממית אלא חטא ממית וזה שאמר הכתוב (ישעיהו יא ח) ושעשע יונק על חור פתן וכן ופרה ודוב תרענה ואריה כבקר יאכל תבן (שם פסוק ז) כי לא היה הטרף בחיות הרעות רק מפני חטאו של אדם כי נגזר עליו להיות טרף לשניהם והושם הטרף טבע להם גם לטרוף זו את זו כידוע כי בטרפם האדם פעם אחת יוסיפו להיות רעים יותר וכן אמר הכתוב (יחזקאל יט ג) וילמד לטרוף טרף אדם אכל והנה בבריאתו של עולם נאמר בחיות שנתן להם העשב לאכלה דכתיב (בראשית א ל) ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה ואמר הכתוב "ויהי כן" כי הוא הטבע אשר הושם בהם לעד ואחר כך למדו הטרף מפני החטא הממית כאשר פירשתי וכשהותר שחיטת בעלי החיים לבני נח אחרי המבול והזהיר על האדם (שם ט ה) ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וגו' את נפש האדם ולא נפש חיה מיד חיה בחברתה נשארו על מנהגם לטרוף ובהיות ארץ ישראל על השלמות תשבת רעת מנהגם ויעמדו על הטבע הראשון אשר הושם בהם בעת יצירתם וכבר הזכרתי מזה בסדר תולדות נח (בראשית ט ו) ועל כן אמר הכתוב על ימי הגואל היוצא מגזע ישי שישוב השלום בעולם ויחדל הטרף ורעת הבהמה וכל הרמש כאשר היה בטבעם מתחילה והכוונה היתה בו על חזקיהו שביקש הקב"ה לעשותו משיח (סנהדרין צד) ולא עלתה זכותם לכך ויהיה המעשה על המשיח העתיד לבא:

וחרב לא תעבור בארצכם אין צ"ל שלא יבאו למלחמה אלא אפילו לעבור דרך ארצכם ממדינה למדינה. בתורת כהנים פי' האי קרא לאו לגופיה הוא דאתא דמה רעה היא זאת אם יעברו דרך ארצכם ממדינה למדינה אחר שהכתוב מבטיחם בושכבתם ואין מחריד שלא יזיק להם שום אחד מהמזיקים אלא עכ"ל דלרבותא בעלמא הוא דאתא דאפילו בהעברה בעלמא לא כדי שיובן מזה וכל שכן בדרך מלחמה:

עושה שלום ובורא את הכל. ואע"פ שאין המקרא כך אלא כתיב עושה שלום ובורא רע אך שינוי משום לישנא מעליא כדאמרינן בברכות:

והשבתי חיה רעה מן הארץ. באופן שלא יגיע ממנו היזק לבהמתכם ולטפכם:

והשבתי חיה רעה. פירוש לצד שהבטיחם ה' שיהיו יושבים בטח איש תחת גפנו ותאנתו מזה יסובב שהדרכים הרחוקים קצת מן הישוב תתמעט בהם רגל דורכת, וכיון שכן ימצאון שם חיות המדבריות ויתקרבו לבא אל הישוב, לזה אמר והשבתי חיה רעה מן הארץ פירוש ארץ אשר בא בה המיחוש שתהיה בו חיה רעה שהוא מקום הקרוב לישוב, ולזה לא אמר בארצכם כמו שהתחיל לומר בסמוך מלפניה ומלאחריה:

ואין מחריד. לא מחיה רעה ולא מאויב רק אתם תרדפו האויב ויפול לפניכם:

והשבתי חיה רעה בגי' אלו ד' מלכיות בבל מדי יון אדום:

וחרב לא תעבר. אפילו חרב של שלום, שיש לו שלום עמכם והולך על עם אחר, שאין לך חרב של שלום יותר מפרעה נכה, ונכשל בה יאשיהו:

והשבתי חיה רעה עליו נאמר זאב וטלה ירעו כאחד.

ושכבתם ואין מחריד. אין יראים מכל בריה:

ועתה ראיתי, למחרת השבת, ביום ירושלים, שמעין זה כבר שאל בעל "אור החיים" הק', ותשובתו נועזת - הבטחה נסית זו היא חד־צדדית, כלומר לא שלום המבוסס על הדדיות כי אם שלום מצד הסביבה, ואילו אנחנו נעשה כרצוננו, נרדוף וכו'. (פ' במדבר תשמ"ח)

ואין צריך לומר שלא יבואו למלחמה כו'. דאם לא כן, 'וחרב לא תבא בארצכם' מיבעי ליה, אלא לומר לך שלא יעברו דרך ארצם, שאז תהיו יראים לכל הפחות מהם, ולפיכך אפילו דרך ארצכם לא יעברו:

אפי' לעבור. דק"ל דהל"ל וחרב לא יבא בארצכם ועוד הא כתיב וישבתם לבטח ונתתי שלום אלא אין צ"ל שלא יבואו למלחמה אלא אפי' כו':

וחרב לא תעבור בארצכם. ר"ל אפילו חרב של שלום כי כבר אפשר שיגיע ממנה היזק ופחד ליושבי הארץ כמו שהתפרסם מעניין יאשיהו כשעבר פרעה נכה וחילו בארץ ישראל:

[מן הארץ זו ברכה נוספת, שהחיות רעות לא יגורו ליד בהמות הבית].

והשבתי חיה רעה. ר"י אומ' מעבירן מן העולם וכן הוא אומר מזמור שיר ליום השבת למשבית מזיקין מן העולם רבי שמעון אומר משביתן שלא יזיקו [פי' המזיקין יהיו בעולם אבל לא יזיקו כלל] אר"ש אימתי הוא שבחו של מקום יותר בזמן שאין מזיקין בעולם או בזמן שיש מזיקין הוי אומר בזמן שיש מזיקין ואינן מזיקין וכה"א וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ וכו' ונער קטן נוהג בם וכו' ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה מלמד שתינוק ישראל עתיד להושיט ידו לתוך גלגל עינו של צפעוני ומוציא מרה מפיו ואומר היא ההורגת את הבריות (פי' דדריש מלשון הדה שמשמע לי' דמראה באצבעו וזהו לשון הדה:

ושמא "שלום בארץ" פירושו - שלום בין אחינו בית ישראל, שהרי זה דבר חשוב לא פחות משלום מעבר לגבולות. (פ' בחקתי תשנ"ה) כך מבואר אצל רמב"ן וראב"ע על אתר. ועוד מובא שם ברמב"ן שהשלום הוא שישבית חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בה, מכל מקום ישראל ירדפו את אויביהם ויניסום. ולפי רבנו בחיי שלום זה הוא הבטחת הקשר בין ישראל לארצם, וזו לשונו: ונתתי שלום בארץ - יבטיח הכתוב שיתן יסוד עולם מחובר בארץ שבבראשית כי עם זה יתברך העולם וכו'.

"ורדפתם... ונפלו לפניכם לחרב. ורדפו מכם... ונפלו איביכם לפניכם לחרב". קשה לי, מהי חזרה זו, אלא אם נאמר שפסוק ח הוא פירושו־פירוטו של פסוק ז, וזה אינו מסתבר. ודומה שזה מה שהיה קשה לו לרש"י (בפסוק ח ד"ה ונפלו איביכם), ועל כן פירש כאן באורח שונה ממה שאמר למעלה (בפסוק ז ד"ה לפניכם לחרב). וראה תשובתו של בעל "אור החיים" הק'. (פ' במדבר תשמ"ח)

ואכלתם ישן נושן. תרגום אונקלוס ותיכלון עתיקא דעתיק. הנ"ל עפ"י מ"ש בפי' הפיוט של שבת ואזמין בה השתא עתיקא קדישא. כי בשבת יורד השפע מעולם הזקן. ולעתיד יהיו כל הימים בבחי' עתיקא קדישא יום שכולו שבת. וז"פ ואכלתם ישן נושן בחי' הרחמים העליונים צריך להמשיך לעוה"ז. וישן מפני חדש תוציאו. כי הנה בטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית וכן איתא בתד"א בכל יום האדם נברא וצריך להמשיך הרחמים בבחינת התחדשות לעוה"ז וזהו מפני חדש ובעבורו תוציאו הרחמים דעתיק:

ואם לא תשמעו לי להיות עמלים בחקי ותורותי, לי, מה ת"ל לי אלא ר"ל במרד ובמעל, כמי שמכיר את רבו ומתכוין למרוד בו, מצאתי:

או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר. צריך להבין מהו ואז ירצו את עונם שמשמעות ירצו הוא לשון רצון הלא אם יכנעו לבבם בתשובה לא ירצו עוד את עונם אדרבא שיתחרטו עליהם והול"ל יכופר עונם גם קשה מה שהקשה המדרש והזוה"ק מפני מה לא נאמר זכירה ביצחק והמדרש תירץ שעפרו של יצחק מונח לפני כסא כבוד גם זאת אינו מובן וכי לסימן הוא צריך הלא אין שכחה לפני הש"י וזוכר כל הנשכחו' הוא מעולם ונראה ע"פ מה דאיתא בגמ' דר"ה מפני מה קוראין התוכחות שבספר ויקרא קודם חג השבועות והתוכחה שבמשנה מורה קודם ר"ה כדי שתכלה השנה וקללותי' ותחיל השנה וברכותי' והנה קודם ר"ה אז היא העת שיתעורר כל אדם בתשובה שממשמשין ובאין ימי הדין אשר ירעדו ויפחדו אז מאימת הדין והקב"ה מוחל עוונותיה' ומהפך להם מדת הדין למדה"ר וע"י תשובה הם ממתיקין הגבורות לבל יחולו עליהם עוד וממשיכין השפעות טובות ורחמי' גדולי' על כנ"י ומצינו שגם חג השבועות נקראת ר"ה כמו שאיתא ובעצרת נידונין על הפירות האילן וימי ספירה היא העת לעשות תשובה ולתקן מה שעיות ואם בני ישראל עושין תשובה שלימה בימי הספירה הקב"ה מוחל להם עוונותיהם ומהפך להם מדה"ד למדה"ר ותכלה השנה וקללותיה ובחג השבועות שהוא ר"ה תחיל השנה וברכותיה ושמעתי בשם הבעש"ט ז"ל על פסוק ביום ההוא יבוקש עון בית ישראל ואיננו וצריך לדעת הואיל וימחול להם עוונותיהם למה יתבקש עוד ואמר הוא ז"ל כי השב מאהבה זדונות נעשו לו זכיות וא"כ יקבלו שכר עליהם לכן יתבקש עוד כדי להרבות שכרן וזהו ביום ההוא יבוקש עון בית ישראל בשביל להרבות שכרן ואיננו ר"ל שלא יהיו עוד עוונות אלא זכיות וזה פי' הפסוק או אז יכנע לבבם ר"ל שיעשו תשובה שלימה והזדונות נעשו להם זכיות ואז ירצו את עוונם ר"ל שאז ירצו שיבוקש עוונם בשביל להרבות שכרן וירצו הוא לשון רבים שהם והוא ית"ש ירצו בכך ואמר הכתוב וזכרתי את בריתי יעקב כו' שע"י תשובה הם מוספין כח בפמליא של מעלה ואז יש כח בהחסדי' להשפיע כל מיני ישועות טובות ונחמות וכל מיני ברכות על הכנ"י ומהגבורות נסתלק ההשפעה לגמרי והם נכללים בהחסדים ומסכימין על כל השפעות טובות שירדו לכנ"י וזכור הוא לשון דכורא בחי' משפיע וזהו וזכרתי את בריתי יעקב ר"ל שיעקב הוא חסד ורחמים יתן בו כח שיהיה בחי' משפיע להשפיע כל טוב על כנ"י ואף את בריתי יצחק ולא נאמר זכירה ביצחק שיצחק שהוא גבורות לא יהיה בבחי' דכורא להשפיע אדרבא יסתלק מהגבורות ההשפעה לגמרי ויכללו בהחסדים באברהם ויעקב ואף את בריתי אברהם אזכור שאברהם הוא חסד הגדול אתן בו כח להשפיע כל מיני טובות ישועות ונחמות על כנ"י אמן.

ונתתי שלום באר': י"ל בדרך רמז ע"ד והיתה פרי האר' לגאון ולתפארת פי' רש"י פרי האר' היינו בנים של צדיקים נמצא האר' היינו צדיקים והוא שהשם הבטיח לישראל הבטחה גדולה ונתתי שלום באר' היינו שיהיה שלום בין הצדיקים והבן:

לפניכם לחרב. אִישׁ בְּחֶרֶב רֵעֵהוּ (שם):

ונתתי שלום בארץ: אחר שהבטיח להם הברכה יבטיח על הכלי המחזיק ברכה שהיא השלום, שהיא מחזיק כל הברכות. כי השלום כולל כל הטובות אשר במציאות שהרע היא הפירוד וההתנגדות אשר למציאות – בין התנגדות היסודות במורכב, בין התנגדות המערכת בהנהגה, בין התנגדות כת האשים זה לזה או עם עמים אחרים. וכן התנגדות יתר הבעלי חיים – "שן בהמות עם חמת זוחלי עפר". והשלום כולל ההסכמה הכללית והפרטית בכל המציאות שאז יתקיימו כל הטובות. ועל זה אמר "עושה שלום ובורא רע" – שהשלום הוא הפוך הרע כמו שהאור הפך החושך. וזה שאמר מגיד שהשלום שקול כנגד הכל.

ורדפתם את אויביכם. חוץ לגבולכם:

ורדפתם את אויביכם. קשה אחר שהבטיח בשלום ובבטחה מה מקום לומר כן, אכן ירצה כי מה שהבטיח הוא ממה שמהאומות להם שלא ירעו ולא ישחיתו אבל לא ממה שמישראל לאומות, וזו היא עיקר נס ההבטחה שלא יאמרו כי השלום והבטח' הוא שגם הם לא ירעו ולא ישחיתו לאומות ונמצאו כגומלין, תלמוד לומר ורדפתם וגו' כי אתם תרדפו אותם ותאבדום, ואף על פי כן תשבו לבטח ובשלום ולא תעבור חרב בארצכם, ומה שקרא אותם הכתוב אויבים, לא לצד שהם באים לצור על עיר הקודש שאם כן אין בטח ואין שלום ליושביה, אלא קרא אותם אויבים לצד אויבי ה' רשעי הגוים נקראים אויבי ה' ואויבינו, גם לצד שיודע ה' כי כל האומות שונא ישראל בטבע המתקנא והיא שנאה יסודית ואין לה תמורה:

ונפלו לפניכם לחרב. כתב הרמב"ן תחלה הבטיחם כי ירדפו אויביהם ויפלו בחרבם וחזר וכפל ונפלו אויביכם לפניכם לחרב שיתן להם אומץ לב וגבורה לרדוף ה' מאה ויתן מורך בלב האויבים שינוסו ק' מפני ה' ויפלו כולם בחרב כי היה באפשר שינוסו מפני פחדם ולא יוכלו להמיתם מפני מיעוטם. ור' אברהם פי' כי הכפל שיפלו פעם אחר פעם תמיד מבלי תקומה.

לפניכם לחרב איש בחרב רעהו. בתורת כהנים דאי בחרב שלכם והפלתם אותם בחרב או והכיתם אותם בחרב מיבעי ליה השתא דכתיב ונפלו משמע שמעצמם הם נופלים איש בחרב רעהו כדי שיפנה לו מקום לברוח יותר משאר הבורחים לפניו:

איש בחרב רעהו. מדלא כתיב והפלתים לפניהם בחרב או והכיתם אותם בחרב מיבעי ליה אלא שיפלו בחרב רעהו: רא"ם. א"נ כי דרך הבורחים כשמכים אותם בחרב מכים אותם מאחוריהם והם נופלים על פניהם ואם כן למה כתיב לחרב אלא לחרב רעהו:

ורדפתם את אויבכם. ר"ל מהאומות האחרות ותשיגו אותם עד שנפלו לפניכם לרב. ובזאת הרדיפה תהיה עוד לכם הצלחה עצומה והוא שכבר ירדפו' מכם חמשה משונאכם ומאה מכם ירדפו רבבה משונאכם ועם היותם בזה האופן מהריבוי ואתם בז האופן מהמיעוט כבר תשיגום ויפלו לפניכם לחרב וזה עניין נפלא בחוזק ההשגחה האלהית והנה לא הלך זה הענין ביחס ר"ל שאין יחס מאה אל רבבה כיחס חמש' אל מאה אבל הוא כיחס אחד אל מאה והיה זה כן כי כשינצחו מאה רבבה לא יחוייב שינצח אחד מאה אבל יותר נפלא אם ינצחו חמשה מאה מהנצוח המאה רבבה כי החיל יקנה מן החוזק מצד הרבוי מה שלא ימצא לחלקי החיל נפרדים והנה כשיגיע רבוי החיל לרבוי מופלא לא יתוסף חוזק החיל על יחס הכפל הרבוי אבל פחות מזה או יקרה שלא יתוסף כלל חזקו בהכפל רבוי וזה כלו מבואר בנפשו:

פס'. ורדפתם את אויביכם ונפלו. שיהו נופלין איש בחרב רעהו:

לפניכם לחרב וכו׳ דק״ל דהול״ל בחרב. לכך פי׳ דר״ל לא בחרבך ולא בקשתך אלא יפלו על חרבותם של עצמם. ובזה א״ש לישנא דלחרב. ושוב זכיתי ומצאתי שביאר כן הרב הנח״י:

ונפלו לפניכם לחרב. אע״ג שלא יהיה בידכם חרב מכ״מ יפלו לפניכם כמו לחרב:

ורדפתם את אויביכם. ואם תאמרו: אחרים לא יבאו עלינו ואף אנו לא נוקמ' מאויבינו, לכך נאמר: ורדפתם את אויביכם, ותנקמו בהם, שהם יפלו לפניכם לחרב לפניהם. קודם שתשיגו אותם שתהיה חרב איש ברעהו:

איש בחרב רעהו. דאם לא כן, "לפניכם" למה לי, אלא לומר שלפניכם יהיו נופלים, ואין אתם תהיו נוגעים בהם, רק שיהא חרב איש ברעהו:

ונפלו לפניכם. לחרב. בזולת מלחמתכם כאמרו "כי באש ה' נשפט, ובחרבו כל בשר, ורבו חללי ה'":

ונפלו וגו'. אומרו לחרב פירוש תהיה נפילת האויבים לפני עם ה' כשיעור הנפילה אשר תהיה מהחרב, ובדרך רמז ירצה על דרך אומרם במעשה נם בני חשמונאי (יוסיפון כ''ב) שראה מלאך שולף חרב נגד האויב, והוא מה שרמז באומרו ונפלו וגו' לחרב פירוש הנשלף מהמלאך:

ורדפו מכם חמשה מאה. חמשה מכם ירדפו מאה מהם:

ומאה מכם. שאז יראה חיל, ויהיו סבורים שבחיל גדול אתם באים וינוסו רבבה מפניכם, ואם תאמר: מדה טוב מרובה ממדת פורענות, והכא במדה טובה כתיב: ומאה מכם רבבה ירדפו, והם עשרת אלפים והם מאה פעמים מאה, הרי אחד למאה, ובמדת פורענות כתיב: איכה ירדף אחד אלף ושנים יניסו רבבה, הרי מדת פורענות מרובה ממדה טובה, ואיכא למימר הכא רודפין והורגין דכתיב: ונפלו אויביכם לפניכם לחרב, התם יניסו אבל אינם הורגים, דלא כתיב שם ונפלו:

הביאור כי השלמים האלו כבר ידעו שעון הצלם עדיין היה תלוי ועומד וגם כן עון הנאת הסעודה הואיל ואין אונס והבחיר׳ ורצון היתה ביד׳ כמ״ש א״כ בודאי שהיה עון פלילי וע״ז דייקו בשאלתם ששאלו מפני מה כלו׳ בשביל איזה משניהם נתחייבו מפני שהיל״ל למה נתחייבו וכו׳ וכפי דבריהם באמרם שבאותו הדור וכו׳ נראה שדעתם היה לתלות בשביל שנהנו וכו׳ שאם לא כן שבאותו הדור למה ישאו עון אבותם ולזה כוונו בשאלתם שכבר הבינו וידעו שעון הצלם עדין תלוי ועומד והוא גדול מנשא אבל היה קשה להם שבאותו הדור למה יומתו אבו׳ על בנים. ורשב״י ז״ל דייק עוד בשאלתם באמרם לשון חי כי ידעו שלא היה גזירה ח״ו ופסק דין חתוך כי כיון שנגזר גזירה אחור לא תשוב ריקם כמש״ה ואת אשר נגזר עליה וכו׳ אם כן במלת נתחייבו שאמרו יובן שאינה אלא לפני׳ אבל אחר החיוב יתכן לפוטרם ולזה אמר להם אמרו אתם כלומר דבר פשוט הוא לכם כי כבר הטרחתם עצמכם להבין פשר דבר זה והם כשראו שהשיב אמרו אתם אמרו ודאי כי דעתו מסכמת עמנו ולזה אמר אמרו אתם כי כבר אתם יודעים ואינכם צריכים לאמרתי והשיבו מפני שנהנו וכו׳ ובסעודה ההיא היו כל שרי ישראל שבכל מדינה ומדינה כדאיתא במדרש חזית שקרא לכל שרי המדינות של קכ״ז מדינה והפרתמים ושרי המדינו׳ לפניו ומישראל היו שם השרים מכל המדינות אם כן בעבור זה עשה ה׳ לחייב כלייה לכל אותו הדור לפי שנהנו שרי ישראל אם כן כולם נהנו מסעודתו של אותו רשע כמש״ה (ויקרא ד כב) אשר נשיא יחטא לאשמת העם כי אחר שכל גדולי הדור וגדולי כל עיר ועיר ומדינה ומדינ׳ כאילו נהנו כולם וזהו שרמזו באמר׳ מפני שנהנו סתם כוללים לכל ישר׳ בהנא׳ ההיא שאל״כ היל״ל מפני שנהנו אנשי שושן מסעודתו וכו׳ אלא באומרם סתם כלל לכל ישראל כמו ששאלו הם ישראל שבאותו הדור וכו׳ ורשב״י ע״ז נתן הפרש וא״ל שבשלמא כשהנשיא יחטא והוא בארצו ואנשי עירו לא ימחו בידו אשם תלוי על העם היושב בקרבה אבל אם הנשיא ילך בדרך רחוקה ושם יחטא או אם יעשה בסתר ואנשי עירו לא ידעו למה יהיה האשם עליהם מה עשו ולז״א להם שהם טועים בדבר הזה באומרו שבשושן יהרגו וכו׳ ר״ל כל הנמצאים בשושן אפי׳ לא יהיו משושן יהרגו בדין וגמולם ישוב בראשם אבל שבכל העולם כולו אין עליהם חיוב הריגה כלל כ״ש כי מה בידם לעשות ולא עשו. ונוכל לתרץ עוד שהשיבו שודאי עון הצלם היה במאזנים והיה צריך מעט להכריע הכף חובה וכשנהנו מהסעודה האחרון הכביד והכריע הכף חובה ועל זה השיבו מפני שנהנו מסעודתו כ״ש סתם. ורשב״י ע״ה השיב להם של שושן שהוסיפו על חטאת׳ פשע יהרגו אבל שבכל העולם שלא הוסיפו על חטאתם והם הרוב אל יהרגו כי לא שלם עונם עדין וכשראו התלמידים שלא הבינו כלל אמרו אמור לנו אתה יחזור הדבר לאיתנו ורשב״י ע״ז השיב מפני שהשתחוו לצלם ירצה צלם נבוכד נאצר כשפי׳ רש״י ז״ל שאם הוא לצלם המן הרי לא השתחוו לו בלתי היושבים בשער המלך ומרדכי לא יכרע וכו׳ וימלא המן חמה לפי שמרדכי גם כן היה מיושבי שער המלך והיה הציווי גם כן נופל עליו ולפי שכשהשתחוו לצלם נכובדנצר לא השתחוו מלב ומנפש אלא לפנים לכך לא היתה גזירה אלא חיוב לפנים כמו שאמרנו שהרי לא עברו ע״ז אלא בהשתחויה בלבד לפני׳. והם לא דייקו בדבריו שאמר מפני שהשתחוו בלבד אלא חשבו שעבדו ע״ז כי המשתחוה לה כאילו עבדה ולזה הקשו וכי משא פנים יש בדבר והיאך זכו לנס ואפילו שעשו תשובה אין כחה להציל למי שעבד ע״ז שהרי כפר באלהים חיים לכך השיב להם כי ודאי שאם היו עובדים ע״ז ודאי שלא היה להם תקנה ח״ו אבל השתחוו לה לפנים מפני אימת מלכות שגזר אומ׳ ומאן דלא יפל ויסגוד וכו׳ יתרמא לגו אתון נורא יקידתא (דניאל ג ו) אבל לבם היה נכון עם השי״ת ואפילו שהוא אחד מהדברים שיהרג ואל יעבור עכ״ז הואיל ולבם נכון עמו האריך להם ולא ויתר כשרז״ל (בבא קמא נ.) כל האומר הקב״ה ותרן וכו׳ אלא מאריך אפיה וגבי דיליה וכו׳ ואם כן עדין קשה כי אחר שרשב״י ע״ה סובר גם כן שהכרעת הכף חובה היתה מעון הנאת הסעודה אם כן שבכל העולם כולו אל יהרגו כי לא שלם עד הנה עוונם כמ״ש לזה השיב כי לעולם לא אלו שבשושן ולא אותם שבכל העולם נתחייבו גזירה ח״ו אלא חיוב בלבד לפנים הואיל ולבם היה שלם עם ה׳ לכך רצה הקב״ה להאריך להם עד עתה כי הקב״ה אינו מקפח שכר שום בריה עקב היתה רוח אחרת עמם ובדברים כאלו פוקד עון אבות על בנים כשהבנים מעוררים לעשות איזה עון אשר חטא ומחזיקים עון אבותיהם בידיהם וכש״ה (ויקרא כו לט) ואף בעונות אבותם אתם ימקו יר׳ כשיהיו וימצאו עונו׳ אבות׳ אתם ימקו והשי״ת פורע להם ביסורין או איזה צער לכפ׳ על עוונם ועון אביהם כש״ה אבותינו חטאו ואינם וכו׳ אבל כשיהיה ח״ו בלב הקב״ה פורע מיד מהם בעצמ׳ כש״ה (ישעיהו כט יג) יען אשר העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני לכך וכו׳ עתה יגלו וכו׳ מיד משלם להם העונש ואינו מאריך להם כי רחמנא ליבא בעי והוא יראה ללבב ועתה הסעודה הזאת היתה עת פקודתם לכפר על מעלם הא׳ באותו הצער אשר הגיע אליהם והנה כל גדולי ישראל מכל המדינות היו שם ובכל מדינה ומדינה כבר קבלו עליהם הצער הגדול ההוא ולכך הועילו להם דברי הצומות וזעקתם כ״ש זהו שאמר רשב״י ע״ה תדע למה ניצולו ומי יאמר לנו שבלבם לא היתה טינא ח״ו הפסוק אומרו בפי׳ (איכה ג לג) כי לא עינה מלבו ויגה בני איש ירצה תדע לך ראיה גדולה כי ההשתחויה ההיא לא היתה אלא לפנים ולא בלב בראותינו כי השי״ת הגה בני איש שאלו ח״ו היה בלבם שום טינא אפי׳ שהקב״ה האריך להם אפו כי אולי איזה זכות גרם להם להיות תלוי העון עם כל זה בעת פקודתם כשבא גם כן עון הנאת הסעודה ח״ו לא היה שום תקומה למפלתם שש״י אבל בראותינו ההפך כי ויגה בני איש ר״ל שבני איש אנשי הדור ההוא בני אותם שהשתחוו לצלם נתן להם כבוד וגאות והרים אותם א״כ ודאי מכאן ראיה שלא השתחוו אלא לפני׳ וז״ש רשב״י ע״ז והיינו דכתיב כי לא עינה מלבו וכו׳ להביא ראיה על כל מה שאמר שההשתחויה לא היתה אלא לפנים מהכתוב שמעיד על ככה:

א"י וישן מפני חדש תוציאו. תרגום אונקלוס ועתיקא מן קדם חדתא תפקון. הנ"ל עפמ"ש אור חדש על ציון תאיר כמ"ש חדשים לבקרים רבה אמונתך כי בכל יום מתחדש בטובו מעשה בראשית ובכל יום יורדים אורות חדשים להצי"ע לצורך קיום העולם כמ"ש אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. ר"ל כי האור יורד תחלה זרוע לצדיק וממנו באה לישרי לב הם הסובבי' את הצדיק שמחה ועי"ז נזכה כולנו במהרה לאורו כמו שהי' בימי רשב"י ז"ל שאפילו התינוקות ידעו רזין דאורייתא כמבואר בזוה"ק. וז"פ ועתיקא הרצון של עתיקא קדישא מפני חדש תוציאו. פני חדש הוא הצי"ע שהוא באור פני מלך חיים. כמ"ש כי באור פניך נתת לנו תורת חיים. והנה לכך הוא הנקרא פני שהוא אנפין דשכינתא והוא הגורם היחוד פב"פ וזהו מפני חדש שהוא הצי"ע ממנו תוציאו הרצון של עתיקא וחסדים טובים לעולם. אמן:

ואם" עד" אלה" וגו' ס"ת מדה לומר שמדה כנגד מדה לא בטלה (ולכן הוא רמוז בס"ת לומר דלא בטלה עד סוף האחרון וזיבולא בתרייתא):

אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות להם עבדים. יובן בס"ד כי ידוע שגזרת הגלות אשר בבין הבתרים היה ת' שנה והם עבדו רד"ו שנים דווקא והשאר צריכים להשלים בשעבוד מלכיות וא"כ השתא יציאת מצרים לא היתה חירות לגמרי כי צריכים להשלים השעבוד בשאר מלכיות ורק היתה חירות לגמרי ממצרים דווקא שלא יוכלו לשעבד בהם וז"ש אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים ולא היתה הוצאה לחירות גמורה כי אם דווקא מהיות להם עבדים להם דייקא לאפוקי שאר מלכיות שצריכים אתם לעבוד שם להשלים הזמן וזכר דבר זה להודיעם כמה נפלאו חסדיו ית' עמהם שאם בא הזמן ויצאו אין כ"כ רבותא אבל לא נשלם הזמן עדיין והראיה שצריכים להשלים הזמן בשאר מלכיות ואפ"ה הוציאם מתחת ידם כדי שלא יאבדו לגמרי וזה דבר גדול וחסד גדול לפנים משורת הדין:

ונתתי שלום בארץ ושבתם ואין מחריד וכו' נ"ל בס"ד אותיות שלום תחברם עם אותיות ארץ יהיה מזה צירוף אוצר שלם והוא רמז על מקום קיבוץ כל מיני שפע שיש למעלה הנקרא אוצר ועליו נאמר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב ואוצר שלם הוא כולל כל מיני שפע של טובה ושכבתם ואין מחריד דאיתא בספר מאורי אור ויאיר נתיב ע"פ ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים דחדרים קאי על שבע ספירות חג"ת נהי"ם וכנ"ז באות חי"ת יע"ש וידוע שישראל שורשם בשבעה ספירות הנז' שהם נקראים חדרים ואלו הן ז' ספירות הבנין אשר כנגדם הם ז' ימי בראשית ואם זכו ישראל אז יהיו חדרים אלו מלאים מן הדעת הון יקר ונעים להשפיע לישראל ואם לא זכו יקלקלו שם ואז החדרים אדרבה יתהפכו להם לצירוף מחריד שיחרידו אותם וידוע שיש שליטה לפועלי הדין בלילה יותר מן היום ולז"א כיון שאתם עושין רש"מ אז ושכבתם ואין מחריד שאפילו בלילה שהוא זמן שכיבה אין מחריד שלא יתהפכו חדרים למחריד אלא יהיו חדרים מלאים כל הון יקר ונעים:

ורדפו מכם. מִן הַחַלָּשִׁים שֶׁבָּכֶם וְלֹא מִן הַגִּבּוֹרִים שֶׁבָּכֶם (שם):

ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה: הוא פירוש על "ושכתבם ואין מחריד" על ידי שישבית חיה רעה ישכבו ביערים ובמדבר ולא יראו ממזיק, כמו שכתוב (יחזקאל לד, כה) "וכרתי להם ברית שלום והשבתי חיה רעה מן הארץ וישבו במדבר לבטח וישנו ביערים". ומ"ש "וחרב לא תעבר בארצכם" הוא עונה על מה שכתב "ונתתי שלום בארץ" וכבר כתבתי (ויקרא סימן קמה) שיש הבדל בין פעל "שבת" ובין פעל "חדל" "מנע" "חשך" הנרדפים עמו – במה שפעל "שבת" מציין הפסק העסק או דבר המתמיד במציאות. ואיך אמר פה לשון "והשבתי"? וכי חיה רעה מתמדת בארץ עד שיאמר שישבית ויפסיק אותה? והיה לו לומר "ומנעתי" או "והחדלתי". ועל כן אמר ר' יהודה שיעבירם מן העולם שבזה הלא חיה רעה מתמדת להיות בעולם ואז תושבת ותובטל ויצדק "השבתה". ור' שמעון לא נראה לו שישבית המינים מן המציאות, ששבחו של מקום הוא בשישנם במציאות ואינם מזיקים. ומפרש שיפול לשון "השבתה" על ביטול ההיזק והארס שהתמיד עד עתה שהוא הפסק טבעם הרע. ודרש מה שכתוב "מזמור שיר ליום השבת" שקאי על לעתיד לבא ליום שכולו שבת (כמ"ש בראש השנה דף לא, סנהדרין צז, ובסוף תמיד), שקראו כן בעבור השבתת הרע והנזק. ומביא ראיה ממה שכתוב "וגר זאב עם כבש..." הרי יהיו מזיקין ולא יזוקו. ומ"ש "גמול ידו הדה" פי' שם "הדה" על מין חיה מזקת. ובילקוט ישעיה "וגמולי חלב" עתיד ליתן ידו לתוך חברבר וכולי הדה זו חיה המזקת וכולי. ועיין ברמב"ן האריך בזה.

ונפלו אויביכם לפניכם לחרב הבטיח תחילה (ויקרא כ״ו:ז׳) כי ירדפו את אויביהם ויפלו בחרבם וחזר וכפל "ונפלו אויביכם לפניכם לחרב" שיתן להם אומץ לב וגבורה לרדוף חמשה מאה ויתן מורך בלב האויבים שינוסו מאה מפני חמשה ויפלו כולם בחרב החמשה כי יתכן שינוסו מפני החרב ומפני פחדם ולא יוכלו להמית אותם בחרב מפני מיעוטם ור"א אמר (אבן עזרא על ויקרא כ״ו:ח׳) כי הכפל שיפלו פעם אחר פעם תמיד בלי תקומה:

ורדפו מכם חמשה וגו'. קשה אחר שאמר הכתוב שיפלו האויבים לפנינו וכו' בדרך כלל שמשמע אפילו ריבוא לפני ב' אם כן מה מקום לומר ורדפו ה' מאה אין זה אלא ממעט מברכה א'.

ורדפו מכם חמשה מאה. הרי אחד רודף עשרים ומאה מכם רבבה ירדופו ואין זה כפי חשבון הראשון דלפי הראשון שאמר שא' רודף כ' עולה לק' ב' אלפים. וי"מ מאה מכם כלומר ק' פעמים ה' מכם דהיינו ת"ק רבבה ירדופו הרי שירדפו ת"ק עשרת אלפים דהיינו א' לכ'. ור' אברהם כתב מנהג המרבה לומר אחד לעשר' כמו כי עתה כמוני עשרה ופה הוסיף כי המאה ירדפום חמשה והנה כפל מנהג המרבה וכל אחד מהמאה ירדוף מאה ויש אומר כי בעבור התחברות האחדים יוסיף המספר וכן איכה ירדוף אחד אלף ואין צורך. וי"א בשנים יניסו רבבה כי ניסה היא בקל שמניסים ממקומם ודי בשנים לרבבה אבל רדיפה שרודף אחריהם צריך אחד לאלף:

ורדפו מכם מן החלשים שבכם ולא מן הגבורים שבכם. בת"כ פירשו מכם ממקצתכ' ולא שהרודפים מכם דאל"כ ורדפו חמשה מכם מיבעי ליה דומיא דומאה מכם אלא עכ"ל דפירוש מכם דהכא מקצתכם דומיא דבי יקריב מכם דתניא בפ"ק דחולין מכם ולא כולכם להוציא את המומר ופירשו דאותו המקצת הוא מן החלשים שבכם דאל"כ מאי רבותיה יש בכל אומה גבורים שירדפו חמשה מאה א"נ מכם תרתי משמע בין למקצתכם בין לשהרודפי' יהיו משלכם דכה"ג תרצו התוספות גבי מכם ולא כלכם להוציא את המומר שהקשו מההיא דריש פרק לולב הגזול דאמרינן אי לפני יאוש כי יקריב מכם אמר רחמנא והאי לאו דידיה הוא ותרצו תרתי שמעינן מינה:

ורדפו מכם חמשה מאה. ומאה חמשיות מכם רבבה ירדופו. והנה יבא החשבון מכוון ושוה, כי כשם שיש במאה עשרים חמשיות כן יש ברבבה עשרים פעמים חמש מאות שהם מאה חמשיות. ודרשו רז"ל ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו, היה לו לומר ומאה מכם שני אלפים ירדופו לפי חשבון חמשה מאה, אלא אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובים העושין את התורה.

ורדפו מכם. מכם – מן החלשים שבכם ולא מן הגבורים שבכם ^כנראה דדריש כן כדי לתרץ מה שקשה לכאורה, דהכא משמע דרדיפת חמשה מאה ומאה רבבה הוא סימן ברכה, והלא בפ' האזינו כתיב איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה, והתם בפורעניות כתיב, וא"כ איך אומר כאן דחמשה מאה הוי סימן ברכה, ומכל שכן לפי מה דקי"ל ביומא ע"ו א' דמדה טובה מרובה ממדת פורעניות, ולכן דריש מכם מן החלשים שבכם, ובפ' האזינו איירי בגבורים, וטעם דיוק זה י"ל דסמיך על כפל לשון מכם. .
(תו"כ)

ורדפו מכם חמשה מאה וגו' פרש"י כך הוא החשבון והלא לא היה צריך לומר רק ומאה מכם שני אלפים ירדופו אלא אינו דומה מועטים העושים למרובים העושים בתורה עכ"ל. אמנם י"מ מכח קושי' הרבבה היינו שני אלפים. ומיהו אין נכון לומ' כן שהרי מצינו בפסוק ולקחנו עשרה למאה לכל שבטי ישראל ומאה לאלף ואלף לרבב' אלא ע"כ רבבה היינו עשרת אלפים ומ"מ אין לתמוה היה צריך לכתוב לפי החשבון ושתים יניסו שני אלפי' שהרי כשהם שנים כל אחד מתחזק ביותר. והיינו לפי שטת ר"ש דהכא. ואי קשיא הך קשי' דאם כן מצינו מדה טובה ממועטת ממדת פורענות שמצינו כאן במדה טובה כי לכל היותר אחד אינו רודף אלא מאה ולהלן בפ' האזינו מצינו במדת פורענות שאחד רודף אלף לכל הפחו' ותירץ ר"ת דהכא במדה טובה כתו' ונפלו אויביכם לפניכ' לחרב. לכך לא ירדוף אחד אלא לכל היותר מאה. אבל התם במדת פורענות לא נאמר בם הריגה אלא רדיפה והיא קלה יותר מהריגה ולכך אמ' איכה ירדו' אחד אלף ונבי ניסה נאמר שם ושנים יניסו רבב' אף כי אין זה לפי החשבון והטעם לפי שניסה קלה יותר מרדיפה שמצינו ניסה בלא רודף שנ' ונסתם ואין רודף אתכם. ור"מ מקוצי פי' דהתם נמי היא מדה טובה ובה פתרון המקראות לולי כעס אויב כלו' לולי כי יגורתי מכעס אויב תן ינכרו צרימו ויאמרו ידינו רמה אמרתי אפאיהם ומפני מה יאמרו כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה לו חכמו האומות ישכילו זאת שיבינו מה יהיה אחריתם של ישראל לימות המשיח איכה ירדוף אחד מן ישראל אלף מן האומות ושנים מישראל יניסו רבבה מהאומות והיה להם להבין. כי ה' פעל כל זאת ואם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם לא היה אומה ולשון שולטת בהם ולכך היה להם להבין זה לפי שלא כצורנו צורם כי צורנו חי וקיים ושופט כל הארץ וצורם את אעפ"כ אויבינו פלילים אין זה אלא שצורנו מכרנו והסגירנו ביד אויבינו ולא מפני שידם רמה ע"כ דבריו. ורש"י פי' שם המקרא איכה ירדוף אחד אלף וגו'. על פורענות של ישראל ולדבריו יתכנו דברי ר"ת אשר בכם ישרים נחתם ותו לא מידי:

מן החלשים. מדלא כתיב וירדפו חמשה מכם מאה כמו שכתוב אח"כ ומאה מכם רבבה אלא לכך שינה וכו' לומר לך דהאי מכם אין פירושו כמשמעו אלא מכם לשון מך כמו ומך אחיך עמו דהיינו עני וסתם עני הוא תלש:

ואמר ורדפו מכם חמשה מאה. כי אולי יאמרו כי סיבת הרדיפה שאמר ורדפתם את אויביכם. לא היתה בדרך נס אלא בסבת ריבוי העם. כאומרו כי רב הוא. לזה אמר אינו כן אלא אפי' שיהיו מועטים. וזהו ורדפו מכם חמשה מאה ואפי' מן החלשים שבכם. וזהו ורדפו מכם. כמו ואם מך הוא כמאמרם ז"ל. ועכ"ז ונפלו אויביכם לפניכם לחרב:

ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו וא"ת אין זה לפי החשבון ופירש"י ז"ל מה שפי' אכן פי' רבינו תם ומאה מכם כלו' מאה חמשיות מכם מאה פעמים ה' עולין ה' למאה וזהו מכוון רבבה ודוק ותשכח. וקשה שהרי בכאן שהיא מדה טובה אומר ורדפו ה' מאה ובמדת הפורענות בפ' האזינו או' איכה ירדוף א' אלף ושנים יניסו רבבה ומצינו מרובה מדה טובה על מדת הפורענות על א' חמש מאות דכתיב פוקד עון אבות על שלשים ועל רבעים וכתיב ועושה חסד לאלפים וי"ל דבכאן כתיב ורדפו ונפלו אויבכם לפניכם לפי חרב אבל במדת פורענות כתיב איכא ירדוף א' אלף כלו' רדיפה בעלמא ואולי ינצלו בנתים וניחא ופירש רמב"ן ורדפו מכם ה' מאה וא"ת מ"ק שהרי אין חשבון זה מכוון דה' למאה הרי א' שרודף כ' ומאה לרבבה הרי א' שרודף מאה. וי"ל דתפלת צבור עדיפה א"נ ה"ק ומנינם של מאה ה' פעמים רבבה ירדופו דהיינו מאה מכם והיינו אחד לעשרים ומיהו אותו חשבון דפ' האזינו דכתיב איכה ירדוף אינו מכוון דמעיקרא קאמר דאחד ירדוף אלף ושנים רבבה ירדופו דהיינו א' רודף ה' אלפים ועוד מאה דמדה טובה מרובה על מדת פורענות ולכאורה התם דהיא מדת פורענות דא' מן האומות ירדוף אלף מישראל ושנים יניסו רבבה והכא גבי מדה טובה לא קאמר אלא א' מישראל ירדוף עשרים וי"ל דהתם נמי בעי לפרש שהרודפים ישראל והנרדפין גויים ואידך לעיל קאי לו חכמו ישכילו יבינו לאחריתם איכא היה שירדוף א' מישראל אלף גויים דהיינו שמשון שהרג אלף פלשתים כדאמר בלחי החמור הכיתי אלף ושנים יניסו רבבה זה יונתן ונערו אם לא כי צורם מכרם צורם של ישראל זה הקב"ה שמכרם ביד אלו וה' הסגירם וא"כ היה להם להבין שה' פעל כל זאת. א"נ י"ל הה' למאה רודפים והורגים קאמ' כדכתי' ונפלו אויביכם לפניכם לחרב אבל הכא כתי' ושנים יניסו ולא הורגים וכו' ולכאורה נר' דחשבון דהכא ורדפו מכם ה' מאה ומאה מכם רבבה ירדופו מכוון עם חשבון דהתם דהאזינו דאיכה ירדוף. דהכא והתם חשבון ב' דאיתוסף על חשבון א' ד' ידות שהם ה' ידות בכלן אלא דחשבון דהאזינו מרובה בגופו מחשבון דהכא ודוק ותשכח:

ורדפו מכם חמשה מאה. אמרו רז"ל אינו דומה מועטים העושים למרובים הטעם כי בתורה ס' רבוא אותיות ויש בהם ס' רבוא פרצופים וכל אחד מישראל נאחז באות א' של תורה ואותה האות משועבדת אליו כשעבוד אשה לבעלה. וכדמיון האיש זכר ואות נקבה נאסרת. ולכן מצוה לחלל שבת על כל איש ישראל כי התורה והאות ההיא מוכנת אליו לעבודתו אם יזכה וכבר ידעת כי שתי אבנים בונות שתי בתים ג' אבנים בונות ששה בתים ה' אבנים בונות ק"ך בתים ועל דרך זה הוא צירוף הצדיקים שמתרבה והולך והקב"ה קושר כתרים לאותיות לכל אות ואות כתר וכאשר מתחברים האותיות זה בזה ומקבלים דין מן דין לאין חקר כן הצדיקים בהצטרפם זה לזה מאירים ומתנוצצים לאין מספר לכן ה' מאה ומאה רבבה ירדופו כפי זכותם ברוב עם הדרת מלך מס' קדמון כ"י. ואפשר ז"ש עשה עמי אות לטובה שהאות של תורה אשר אני נאחז בה תתנוצץ ותאיר ותהיה אתי עמי ודוק והאריך:

ורדפו מכם חמשה מאה וגו' הקשה רשב"ם הא קיי"ל דמדה טובה יתיר' על מדת פורענות ולקמן בפ' האזינו כתי' איכה ירדוף אחד אלף ותירץ דהכא גבי מדה עובה כתיב ונפלו אויביכם דהיינו הריגה משא"כ התם דלא כתיב רק רדיפה פענח רזא ונראה דלפרש"י לק"מ דפי' מכם קאי על החלשים וא"כ איכא למימר דגיבור אחד מישראל ירדוף רבבה מאומות משא"כ התם דכתיב איכה ירדוף אחד דהיינו המיוחד שהוא גיבור ודוק כנ"ל:

פס'. ורדפו מכם חמשה מאה. החלש שבכם. שהרי בגבורים כתיב (דברים ל״ב:ל׳) איכה ירדוף אחד אלף ומאה מכם רבבה ירדפו. היה צריך לומר מאה מכם שני אלפים ירדפו. שהרי לחמשה מאה, יבואו חמשים לאלף וחמשים לאלף אלא מה הוא ומאה מכם רבבה ירדפו הם הגבורים שהם אחד למאה שהרבבה מאה מאות. ד"א חמשה מאה ומאה רבבה, לפי רוב העם הגבורה. וכן לענין התורה לא דומין המרובין העוסקין בתורה למעוטין. וכן הוא אומר (משלי י״ד:כ״ח) ברב עם הדרת מלך. ואומר (איוב ל״ו:ה׳) הן אל כביר ולא ימאס. ואומר (תהילים נ״ה:י״ט) כי ברבים היו עמדי. אינו דומה אחד שיושב ועוסק בתורה לשנים שיושבין ועוסקין בתורה:

ורדפו מכם מן החלשים וכו׳. דק״ל מאי מכם דהול״ל ורדפתם כמ״ש לעיל. ולכך פי׳ דר״ל מקצתכם ולא כלכם ומאי דהדר קאמר ולא מן הגבורים שבכם שנראה כפל היינו דאף על גב דמלישנא דמכם איכא למעט מקצתם. מיהו מנ״ל לפ׳ מן החלשים נימא איפכא מן הגבורים להוציא החלשים דתפסת מועט תפסת. ולכך הדר ואמר לא תימא הכי אדרבא על כרחך אתה צריך לומר כן ולא מן הגבורים שבכם. והכרחו הוא מדכתיב קרא אחרינא בפרשת האזינו איכה ירדוף א׳ אלף וכו׳ ודריש ליה הך תנא כמאן דדריש התם כל הפרשה כלפי ישראל. וא״כ קשו קראי אהדדי דהכא קאמר חמשה מאה לבד והתם קאמר אלף. ולכך מוכרח לומר דהכא בחלשים והתם בגבורים:

והתמה כי מתי מעט מכם ירדפו מתי רב מהאויבים וכבר הודעתיך בספר מאזנים כי עשרה ומאה ואלף ורבבה שהיא עשרת אלפים סך חשבון ומנהג המרבה לומר אחד לעשר כמו כי עתה כמונו עשרת אלפים ופה הוסיף כי המאה ירדפום חמשה והנה כפל מנהג המרבה וכל אחד מהמאה ירדוף מאה ויש אומרים כי בעבור התחברות האחדים יוסיף המספר וכן איכה ירדוף אחד אלף. ואין צורך:

ורדפו מכם חמשה בגי' חלשים שבכם:

ורדפו וגו׳. הבטיח יותר. דעדיין הייתי אומר סיבת נפילתם לחרב הוא משום שכשיפלו תהרגו אותם באגרוף. ע״כ הוסיף הכתוב ורדפו מכם חמשה מאה וגו׳ וזה א״א בהכאת האגרוף ומכ״מ ונפלו לפניכם לחרב:

ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו אחד רודף כ׳‎ וכשהם באגודה אחת אחד רודף ק׳‎ לפי שגדול זכות המרובים.

ומאה רבבה. וכי כך הוא החשבון והלא לא היה צריך לומר אלא מאה מכם שני אלפים ירדופו, אלא אינה דומה מועטים העושים את התורה למרובים העושים את התורה (רש"י), וכן מן הטבע החיל יקנה חוזק מצד הרבוי בהתאחד החוזק בהם, מה שלא ימצא בחלקי החיל הנפרדים (מ"ב), ויש אומרים דמלת חמשה מושך עצמו ואחר עמו, כאלו אמר, וחמשה מאה מכם רבבה ירדופו, ובזה החשבון מכוון:

חמשה מאה ומאה רבבה וכו'. קשה דהא כתי' בפרשת האזינו איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה והאי קרא בפורענות הוא וקיימא לן מדה טובה מרובה על מדת פורענות ואיך אמר בכאן בטובה חמשה מאה ומאה רבבה ותו לא. וי"ל דהתם לא כתיב אלא ירדוף ולא כתב בהו מיתה אבל כאן כתיב ונפלו לפניכם לחרב. עוד י"ל דהכא כתיב מכם שפירושו מן החלשים שבכם והתם לא כתיב הכי:

"ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדֹפו". שני פעלי רדיפה שבפסוק אינם מתורגמים בשווה: "וְרָדְפוּ מכם" מתורגם כצורתו "וְיִרְדְּפוּן מִנְּכוֹן", אבל "רבבה יִרְדֹּפוּ" מתורגם "לְרִבּוֹתָא יְעָרְקוּן". מה טעם השינוי? (פ' בהר בחקתי תשנ"ו) על שאלה זו השיב ר' רפאל בנימין פוזן שי': כבר העירו חז"ל שהחשבון אינו מכוון: מאחר שחמישה רודפים מאה - יחס של אחד לעשרים - היה לו לומר "ומאה מכם שני אלפים ירדופו"? "אלא אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובין העושין את התורה" (ספרא בחוקותי פרשה א, וכן ברש"י).

מן החלשים שבכם. דאם לא כן, "מכם" למה לי. ועוד, דהוי למכתב 'ורדפו חמשה מכם מאה', דומיא "ומאה מכם רבבה ירדופו", אלא "מכם" מן הפחותים שבהם, שהם אינם עיקר העם, ויפול עליהם לשון "מכם":

חמשה מאה ומאה מכם רבבה. וְכִי כָךְ הוּא הַחֶשְׁבּוֹן? וַהֲלֹא לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר אֶלָּא מֵאָה מִכֶּם שְׁנֵי אֲלָפִים יִרְדֹּפוּ, אֶלָּא אֵינוֹ דּוֹמֶה מֻעֲטִין הָעוֹשִׂים אֶת הַתּוֹרָה לִמְרֻבִּין הָעוֹשִׂין אֶת הַתּוֹרָה (שם):

חמשה מאה ומאה רבבה וכי כך הוא החשבון והלא לא היה צ"ל אלא ומאה מכם שני אלפים ירדופו אלא אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובים העושים את התורה. בת"כ ויש לתמוה דא"כ באומות העולם דכתיב בהו איכה ירדוף אחד מהם אלף ושנים ינוסו רבבה היה לו לומר ושנים ינוסו שני אלפים אלא הוה ליה למימר שאינן דומין מועטין הלוחמין למרובים הלוחמים שהרבים נעזרים זה מזה ומתרבה כחם דומיא דכל טינא דמדלי אניש על כתפיה אינה אלא שליש משאו דליכא למימר דהתם נמי איכא למימר אינו דומה מועטין העוברין על תורה למרובין העוברין על התורה שהרבים העוברין על התורה עונשן מרובה מהמועטין העוברין בה דזכות הרבים מרובה מזכות המועטין שמענו עונש הרבים מרובה מעונש המועט' לא שמענו:

ומאה מכם וגו'. וכי כך הוא החשבון, אלא אינו דומה רבים העושים את התורה למעוטים העושים ^כאדלפי החשבון הול"ל חמש מאות לרבבה, אלא דזכות הרבים שקול בערך יותר. והרא"מ הקשה מפ' איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה דהול"ל ושנים יניסו שני אלפים יעוי"ש. וי"ל פשוט משום דכשרבבה אין מקיימין התורה גדול הכעס ביותר בערך המספר אם מקיימין. .
(תו"כ)

וכי כך הוא החשבון. והלא שייך ה' מאות איש לרבבה לפי חשבון ה' אנשים למאה. ומצאתי בשם מהר"ר יעקב מאורלייני"ש שהוא מפרש הפסוק ורדפו מכם חמשה מאה ומאה פעמים חמשה איש ירדפו רבבה מצאתי:

אכן יתבארו הכתובים על פי מה שאמרו ז״ל במסכת סוטה דף י״א וז״ל לעולם מדה טובה מרובה ממדת פורעניות, והקשו התוספות שם בד״ה לעולם וז״ל וא״ת הרי מצינו מדת פורענות גדולה ממדה טובה דכתיב (דכרים ל״כ ל') איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה גבי מדת פורעניות וגבי מדה טובה כתיב ורדפו מכם חמשה מאה וי״ל דגבי מדת פורענות מיירי רדיפה ולא הריגה אבל הכא כתיב ורדפו מכם חמשה מאה וסיפא דקרא ונפלו אויביכם לפניכם לחרב עכ״ל, וקשה לי על דבריהם ז״ל ממה שאמרו במסכת מועד קטן פרק אלו מגלחין (מועד קטן ט״ז:) וז״ל ואלה שמות הגבורים וגו' על שמנה מאות חלל בפעם אחת שהיה זורק חץ ומפיל שמנה מאות חלל בפעם אחת והיה מתאנח על מאתים דכתיב איכה ירדוף אחד אלף יצתה בת קול ואמרה לו רק בדבר אוריה החתי ע״כ, ולדברי התוספות דמה שאמר הכתוב איכה ירדוף אחד אלף מדבר ברדיפה בלא הריגה למה היה מתאנח דוד על שלא היה הורג אלף דכתיב איכה ירדוף אחד אלף הלא פסוק זה אינו מדבר בהריגה:

חמשה מאה וכו׳ וכי וכו׳. ה״נ ק״ל אמאי הדר וכתב מכם גבי מאה וצריכים לומר דכיון דהוצרך לכתוב ומאה רבבה בענין דלכאורה אין החשבון צודק עם מה שקד׳ לו. משו״ה אצטריך למיהדר ולכתוב מכם דאי לא הדר וכתב מכם ה״א דלעיל מיירי בחלשים והכא בגבורים משו״ה איכפל וכתב ומאה מכם דהכא נמי בחלשים. ומעתה ק׳ וכי כך הוא החשבון אלא צריך לומר אינו דומה וכו׳ ולעולם ה״נ בחלשים כדכתיב מכם דאילו בגבורים כתיב בפרשת האזינו ושנים יניסו רבבה דהך תנא דריש כל אותה הפרשה כמ״ד כלפי ישראל כדכתיב לעיל. ומעתה ל״ק קו׳ הרא״ם דאמאי לא קאמר אינו דומה מועטים הלוחמים למרובי׳ הלוחמים. שהרי בהכרח צריך לפ׳ כן גבי אומות העולם דכתיב איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה ע״ש. ולפי מאי דאמרן ניחא. ודע דודאי מאי דמחלקינן בין גבורים לחלשים אינו ר״ל חלשים בכח זרוע בשר כי לא בכח יגבר איש ובפרט ישראל דאין לוחמים בזרועם ולא בחרבם ירשו ארץ רק בשם ה׳ אלהינו אלא חלשים וגבורי׳ נר׳ דהמכוון לומר צדיקים גמורים וצדיקים שאינם גמורים:

רבבה ד'. אחותנו את היי לאלפי רבבה. רבבה כצמח השדה. ושנים יניסו רבבה. רבבה ירדופו. שהתפללו עליה שיהיו זרעה מאותם שנאמר בהם רבבה כצמח ורבבה ירדופו:

רבבה עשרת אלפים, וראיה לדבר ולקחנו עשרה למאה ומאה לאלף ואלף לרבבה.

ונפלו אויביכם. פעם אחרת שיפלו פעם אחר פעם בלי תקומה:

לכאורה ראוי היה לחז"ל לשאול אותה שאלה על הפסוק "אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה" (דברים לב, ל), שגם בו אין החשבון מכוון, אבל שם לא העירו דבר, ומדוע? כי שם הם פעלים שונים "אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה": רודף, והוא האמיץ האוזר כוח לרוץ אחר האויב - "יִרְדֹּף אֶלֶף". ואולם המְנִיסִים, אלה שפחדם נופל על האויב גם ללא רדיפה - "יָנִיסוּ רְבָבָה" ואפילו הם שניים בלבד.

וכי כך החשבון וכו'. הקשה הרא"ם, דשמא מפני שמאה נעזרים זה מזה, ואיש אחיו יעזורו, כההיא דאמרינן (סוטה לד.) כל טונא דמדלי אינש על כתפיה אינו אלא שליש משאו כשמסייעו אותו להרים אחר עמו, דזה לא קשיא כלל, דסוף סוף הנרדפים נמי נעזרים זה מזה, ואם כן חוזר הערך להיות שוה לגמרי, והדרא קושיא לדוכתיה 'וכי כך הוא החשבון':
והקשה הרא"ם, אם כן "איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה" (דברים לב, ל) יקשה לך גם כן שהיה לו לומר 'ושנים יניסו שני אלפים', ונראה לתרץ דהתם שאני, שהכתוב אומר שהאחד הוא רודף אחר אלף, ובא למלחמה על אלף, ואינו מתיירא מהם ורודף אחריהם. "ושנים יניסו רבבה", דהיינו אם רבבה יבאו למלחמה על השנים – יניסו אותם, אבל השנים יראים גם כן, ולא ירדפו אחריהם, אף על גב שנסו רבבה מפניהם, סוף סוף אין בודאי שינצחו אלו השנים, ואין רודפים אחריהם, אבל אחד רודף אלף, כי בטוח הוא שינצחם. ולא קשיא מידי, דהא שני קרא לכתוב רדיפה גבי אחד וניסה גבי שנים:
ועוד נראה דלא קשיא, דודאי לקמן כתב "אחד ירדוף אלף ושנים יניסו רבבה", מפני כי הנרדפים כיון שהשם יתברך הסגירם – אינם מבקשים הם כלל לעמוד נגד הרודפים, שהרי אין השם יתברך עם האומות, רק שהסגיר ישראל והחליש אותם. ובודאי אין הנרדפים נעזרים זה מזה לעמוד נגד הרודפים, כי אין עזר זה מזה רק כשהם מתעוררים בגבורה, אז נעזרים זה מזה, אבל אלו הנרדפים אין מבקשים ללחום, כיון שהשם יתברך הסגירם, איך יבקשו לעשות גבורה ולהיות נעזרים זה מזה. ולכך אמר "אחד ירדוף אלף", שאין לאחד עוזר – רודף אלף, אבל יותר מזה לא יוכל לרדוף, אף על גב שאין הנרדפים מבקשים לעמוד נגד הרודף. אבל אם הם שנים הרודפים, שהם נעזרים זה מזה, רודפים רבבה, כי הנרדפים אין מבקשים לעמוד נגד האויב, שהשם יתברך הסגיר אותם, ולפיכך אין נעזרים זה מזה. כי העזר זה מזה אינו רק כשהם רוצים לעשות מעשה לרדוף אחריהם, והם מתעוררים בגבורה – אז נעזר זה מזה. אבל במקום הזה, שישראל רודפים האומות, שגבורת ישראל שהשם יתברך עמהם, ואין הקב"ה מסגיר האומות, וכל אדם בעולם עומד נגד אויביו, ואם כן גם האומות נעזרים זה מזה, שלא הסגיר אותם השם. וכיון שגם הנרדפים נעזרים זה מזה, היה לו לומר 'ומאה שני אלפים ירדפו', שהנרדפים נעזרים זה מזה, והרודפים גם כן נעזרים זה מזה. וזה פשוט ונכון באין ספק:

ונפלו איביכם וגו'. שֶׁיִּהְיוּ נוֹפְלִין לִפְנֵיכֶם שֶׁלֹּא כְדֶרֶךְ הָאָרֶץ (שם):

ונפלו אויביכם שיהו נופלים לפניכם שלא כדרך כל הארץ. בת"כ דאל"כ תרתי למה לי הרי כבר כתוב לעיל ונפלו לפניכם לחרב:

אלא אינו דומה. כתב הרא"ם ויש לתמוה דא"כ בעובדי אלילים דכתיב בהו איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה היה לו לומר ושנים יניסו שני אלפים. בספר אמרי נועם מקשה קושיא זו ותירץ בשם רבינו תם דהכא רודפים והורגים קאמר מדכתיב ונפלו אויביכם לפניכם לחרב ולכך לא ירדוף ויהרוג כי אם חמשה מאה אבל התם לא הריגה כ"א רדיפה. ולי נראה דכל רדיפה הוא הריגה ולא כן לשון ניסה ולכן גבי עובדי אלילים דאחד ירדוף ויהרוג אלף ה"ה נמי דשנים יהרגו ב' אלפים ולא יותר וכן ג' ג' אלפים וכן לעולם ולא כן בני ישראל כפירש"י וכי כך הוא החשבון וכו' אבל לענין ניסה יכול להיות ששנים יניסו עשרת אלפים איש ואפשר ששני אנשים מישראל יניסו כפלים מהם כמו יונתן ונושא כליו ואפשר דבכלל דברי הם ג"כ דברי בעל אמרי נועם וק"ל ועיין בתוס' בסוטה דף י"א: [ד"ד] ויש עכ"פ לתת טעם לחשבון זה דמאה ורבבה. ונראה בדרך זה כיון דעל חמשה מגיע ק' וממילא אם הם מרובים ה"ל כל אחד מן הק' כאלו הוא לבד חמשה ומגיע עליו לבד ק' נמצא מאותו ק' מגיע עליהן ק' פעמים ק' והיינו רבבה:

אשר על כן נראה דבין פסוק ורדפו מכם חמשה מאה בין פסוק איכה ירדוף אחד אלף אינו מדבר אלא בהריגה ומה שהוקשו ז''ל נראה לתרץ על פי מה שאמרו בתורת כהנים וז''ל מכם מן החלשים שבכם ולא מן הגבורים שבכם ע''כ. ויש לדקדק למה כפל לומר ולא מן הגבורים אלא הכונה היא שבא לשלול שלא לפרש בדבריו שר''ל אפילו מן החלשים לזה פירש לא מן הגבורים ועל פי הדברים הללו לא קשה כי בפסוק זה לא הזכיר אלא ברכת החלשים שבישראל שירדפו ה' מאה וגו' וחלשים כיוצא בהם באומות העולם אינם אפילו עורכי מלחמה ומ''ש הפסוק איכה ירדוף אחד אלף מדבר בגבורים ואומרו אחד נתכוון לומר המיוחד שהוא הגבור ולא הוצרך לומר הדרגה זו בישראל כי ילמד ממדת פורענות שהרי מדה טובה מרובה:

ונפלו וכו׳ שיהיו נופלין וכו׳. דק״ל הכפל. לכך פי׳ שלא כדרך הארץ שדרך הרודף אחר אויבו והאויב בורח ואם נופל נמצא שנופל להלאה פניו למטה דרך הליכתו והללו יפלו לאחוריהם כלפי הרודפים ופניהם למעלה כדי שישמחו טפי הרודפים:

על דרך זו פתר אונקלוס גם אצלנו, שהרי מחשבון "שְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה" עולה שאחד יניס חמשת אלפים. ומכיוון שברדיפה נאמר "אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף", נמצא שהמֵניס פועל פי חמישה מהרודף. לכן כמו שתרגם שם "אֵיכְדֵּין יִרְדּוֹף חַד לְאַלְפָא וּתְרֵין יְעָרְקוּן לְרִבּוֹתָא", תרגם כך גם כאן, ולפי תרגומו הרי כאן ברכות שונות: "וְיִרְדְּפוּן מִנְּכוֹן חַמְשָׁה לִמְאָה", לחמישה יהיה אומץ לרדוף אחר מאה. אבל "וּמְאָה מִנְּכוֹן לְרִבּוֹתָא יְעָרְקוּן" (לרבבה יָנִיסוּ), פחדם של המאה יניס רבבה גם מבלי שירדפו אחריה. ואם כן החשבון מדוקדק, כי גם כאן המניסים פועלים פי חמישה מן הרודפים: אצל רודף "וְיִרְדְּפוּן מִנְּכוֹן חַמְשָׁה לִמְאָה" זהו יחס של אחד לעשרים, אבל במֵניס "וּמְאָה מִנְּכוֹן לְרִבּוֹתָא יְעָרְקוּן" זהו אחד למאה, שהוא פי חמישה מן הרודף. וכן תרגם להלן "וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם" (יז) "וְתִיעְרְקוּן וְלֵית דְּרָדֵיף יָתְכוֹן".

שלא כדרך הארץ. דאי כדרך הארץ, הרי כבר כתב (פסוק ז) "ונפלו (אויביכם) לפניכם [לחרב]" (כ"ה ברא"ם):

שלא כדרך. דקשה לרש"י ל"ל למכתב ב' פעמים ונפלו אויביכם הא לעיל ג"כ כתיב ונפלו לפניכם אלא וכו':

ומעתה ב' דברים צוה ה' לטוב לעמו ישראל הא' לא הגביל בה שיעור והם גבורי ישראל ועליהם הוא אומר בפסוק אחד ורדפתם את אויביכם ונפלו וגו' לחרב ואם נפשך עגמה עליך לדעת שיעור צא ולמד ממדת פורענות שנאמר איכה ירדוף אחד אלף וכלל גדול הוא כי מדה טובה גדולה ממדת פורענות ולפחות בהשוא' כמו שהוכיחו התוס' (סוטה י''א) ז''ל מההיא שאמרו כל העוסק בתורה יום אחד בשנה מעלה עליו הכתוב כאילו עסק כל השנה והוכיחו מהאמור בפרשת מרגלים וגו' (י''ד ל''ד) אשר תרתם את הארץ יום לשנה וגו' הרי שאין הכרח להיות גדולה אלא שלא תמצא פחותה ממנה בענין בהכרח תתחייב לומר שאחד מישראל יהרוג אלף לפחות ולזה היה דוד מתאנח על תשלום האלף כדי שלא תהיה מדת פורענות מרובה כי דוד היה אחד המיוחד:

לאחר כותבי מצאתי כדבריי ב"לחם ושמלה". וכעין זה ברמב"ן: "שיתן להם אומץ לב וגבורה לרדוף חמשה מאה, ויתן מורך בלב האויבים שינוסו מאה מפני חמשה". אבל מהר"ם מרוטנבורג יישב בדרך שונה: "חמשה" מוסב גם לסיפא וכאילו נכתב "וחמשה [מאה] מכם, רבבה ירדופו" כלומר חמש מאות יניסו רבבה, "ועתה יהיה החשבון מכוון ושוה; לכל אחד עשרים".

ותמצא בדברי הימים א' סימן י''ב שאמר הכתוב אלה מבני גד ראשי הצבא אחד למאה הקטן והגדול לאלף הנה לפניך כי מה שאמר הכתוב ה' מאה ומאה רבבה הם החלשים ובזה גילה כי מה שאמר הכתוב איכה ירדוף אחד אלף ירצה לומר אחד המיוחד לא מהפחותים ומעתה הרווחנו קושית יתור פסוק ראשון שאמר ורדפתם את אויביכם שמדבר בגבורים ולא אמר שיעור כי אין שיעור להם שאפשר שאחד לחמש מאות אלף ולפחות אחד לאלף כאמור בקללה איכה ירדוף אחד אלף והניח ה' הדבר סתום שאין כל הגבורים שוים ואין כל הזכיות שוות ואין כל הזמנים שוות יכול להיות שאחד ירדוף ריבוא אלא לפחות אחד אלף:

ונפלו אויביכם וגו'. כפל לומר דבר זה פ''ב רז''ל דרשו (תו''כ) שהכוונה היא שיפלו איש בחרב רעהו ונראה עוד לומר לפי שעשה הפרש בין רדיפת ה' לרדיפת מאה הוסיף עוד לומר שהוא הדין אם יהיה אלף מישראל תגדל הנפילה באויביהם כשיעור ההפרש שבין ה' למאה יהיה כמו כן בין מאה לאלף והוא אומרו לחרב פירוש לשיעור מנין חרב נוקמת:

ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה. משכית היינו שהאדם יעזוב דעתו ושכלו, ולכל דבר ה' ימסור את נפשו, וזה נאסר כמו דאיתא (בגמ') (ספרי שופטים פיסקא ו') על זה, אע"פ שהיתה חביבה עלי בימי האבות וכו', ואין צריך האדם למסור את נפשו רק על הג' דברים, ורק בבית המקדש שם יוכל האדם לעזוב כל דעתו נגד הש"י.

(מכי"ק)
והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים וכו' אני ה' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות להם עבדים ואשבור מוטות עולכם ואוליך אתכם קוממיות. יתור הלשון מהיות להם עבדים שזהו ידוע שהיו ישראל עבדים במצרים. ונראה עפ"י פשוט. דהנה אמרו חכז"ל באבות פ"ב יפה תלמוד תורה עם דרד ארץ שיגיעת שניה' משכחת עון. י"ל עפ"י מ"ש רז"ל במס' ברכות על פסוק ודי זהב אמר משה בשביל כסף וזהב שהרבית להם גרם להם שיעשו את העגל אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר ורם לבבך ושכחת את ה' וע"ז אמרו יאי עניותא לישראל וא"כ הסבלו' והעבדו' יפה לישראל. וכן אמרו בפ' זו או אז יכנע לבבם הערל. דהיינו שאמר לפני זה והבאתי אותם בארץ אויביהם עי"ז יכנע לבבם וא"כ זה הפי' יפה ת"ת עם ד"א היינו היגיעה שעל הפרנסה שיגיעת שניהם משכחת עון שע"י העמל והדאגות של פרנסה אינם באים להרהורי עבירה. ולדעתי אפשר שזה היתה כוונת הקב"ה שיעבדו ישראל למצרים שאז לא הי' לישראל שום תורה ואם עכשיו שיש לנו תורה ואדם עוסק בתורה אמרו שיפה ת"ת עם ד"א מכ"ש אז שלא היה להם תורה ומה היו עושים לכן הכביד עליהם עול השיעבוד. אך כ"ז אמרו בתלמוד תורה לחוד. אבל במקבל עליו עול תורה אמרו באבות כלהמקבלעליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. דלכאורה סותר משנה זו להמשנה הנ"ל שיפה ת"ת עם ד"א. אבל באמת יש חילוק בין הני תרי משניות שכאן אמר יפה ת"ת עם ד"א וכאן אמר המקבל עליו עול תורה דהיינו אם האדם מקבל עליו עול מלכות שמים אזי אפי' אם יהי' לו כל טוב אינו אוכל יותר מדאי וכמו שמצינו ברבינו הקדוש שהי' לו תורה וגדולה במקום אחד ואעפ"כ אמר בשעת מיתתו שלא נהנה אפי' באצבע קטנה וכן מצינו כמה קדושים וזה קאי עול תורה. דהיינו הקדושים שהקב"ה יודע אשר העשירות לא יזיק לו כלל. אזי אדרבא מעבירין ממנו עול דרך ארץ שהקב"ה ממציא לו פרנסתו ומלאכתו נעשית ע"י אחרים. אבל בכאן מיירי באדם שלומד תורה. ואם הי' לו פרנסה בניקל היה רם לבבו מאחיו. בזה אמרו יפה ת"ת עם ד"א. ובזה יש ליתן טעם מה ששבט לוי היו בני חורין במצרי' ולא היו עובדי' כלל. שהם היו מקבלים עליהם עול מלכות שמים. ועול התורה במצרים לכן היו מעבירים מהם עול ד"א. (וכעין זה מצאתי בס' מדרש שמואל). ולדעתי יש לפרש בזה הפסוק הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם כו' למען אנסנו הילך בתורתי אם לא. ופרש"י למען אנסנו אם ישמרו המצות התלוים בו וכו' ולדעתי יש לפרש בדרך פשוט. דהנה ידוע מכמה בנ"א שבשעה שהם בדחקות ח"ו בפרנסה הם עובדים את השם אבל בראותם כי יש להם הרווחה אזי הם רעי' בתכלית העבירות כמו שמצינו בפרעה כמ"ש וירא פרעה כי היתה הרווחה ויכבד את לבו וא"כ עיקר הידיעה היא אם הוא ירא שמים לאמיתו הוא בעת שיש לו פרנסה בריווח אבל בעת הדוחק אף שאינו עובר עבירות עדיין אין לנו ידיעה ברורה מה בלבו אפשר אם הי' לו פרנסה בריווח הי' עושה ח"ו כל העבירות שבעולם ולזה אמר הקב"ה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים שיהי' להם פרנסה בלי שום דאגה בעולם למען אנסנו הילך בתורתי אם לא שאם יהי' להם פרנסה יהי' הנסיון בידיעה ברורה אבל לא כן אם לא יהי' להם פרנסה לא יבורר הדבר מה שבלבם כר'ל. וז"ש בתהלים קי"ב אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד. אם הוא ירא שמים לאמיתו. אזי הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד. כלומר אף שיש לו הון ועושר בביתו מ"מ צדקתו עומדת לעד. וא"כ שיעבוד שהי' במצרים הי' למען יכנע לבבם ולא יבואו לידי עבירות. היינו כל זמן שלא הי' עדיין תורה בעולם הי' מוכרח השיעבוד. אבל כשהגיע זמן תורה אמר אלהיסתעבדוןאת האלהים על ההר הזה שמעול השיעבוד יבואו לידי מלכות שמים שמי שאינ מקבל עליו עול התורה נותני' עליו עול מלכות ועול ד"א. זה אינו מטעם עונש רק זה הוא לטובתו כיון שאינו מקבל עול התורה מוכרח להיות עליו עול אחר שאל"כ הרי אמרו שחוק וקלות ראש היינו בנ"א שאין להם שום דאגה בראשם מרגילין לערוה. וא"כ רצה הקב"ה ליטול מהם עול השיעבוד ועול מלכות ואמר למשה עול אחר דהיינו עול התור'. ובזה פרשתי הכתוב ואם לא תשמעו לי כו' שאינם רוצים לקבל עול התורה אזי נותנין עליו עול מלכות ולזה ונתתי אותם בארץ אויביהם או אז יכנע לבבם הערל. וזה כוונת הכתוב שהתחלנו שהקב"ה הבטיח להם לישראל שיתן להם כל הברכות ולא יהיה להם שום גלות ועול פרנסה. ואם תאמר שמא ח"ו יהיה היזק מזה שיבואו ח"ו לעבירות לזה אמר אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות להם עבדים אף שבאמת הי' לבנ"י לטובה גדולה בעבדות של מצרים כנ"ל. מ"מ גאלתי אתכם ע"מ לקבל עליכם עול התורה. ולזה אמר ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות בקומה זקופה כמו שפרש"י ואעפ"כ לא יזיק אתכם. וזה הבטחה גדולה לישראל בעוה"ז ובעוה"ב:

שבע על חטאתיכם על שחטאתם בשביעיות של שמיטין ויובלות, והר"ר יו"ט פי' על שעבדתם ז' עבודה זרות כדכתיב ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות וגו' ועל שלא השגחתם בז' גאולות הכתובים בשופטים הלא ממצרים ומן האמורי וגו' ואושיע אתכם מידם, וזהו ג"כ שבע כחטאתיכם הכתוב אח"כ (ועוד יש לפרש על שעברתם על ז' גופי עבירות אשר ז' מיני פורעניות באין עליהם ושהייתם נסתים ליצה"ר אשר לו ז' שמות ע"פ ז' סוגים שמתעה את האדם בהם אשר עי"כ אתם עושים לתהו ולריק יגיעתי בשבעת הימים של בריאה שבראתי בשבילכם:

ובזה יובן הכתוב ונתנה הארץ פריה הטבעי ולא בסוג ברכה אך אחר כך ואכלתם לשבע קרי בה לשבע בסנ"ל פירוש שיגמר כל העסק דאז נעשה לאכלה כי הונח באוצר יהיה פריה לשבע ר"ל שבע פעמים על השיעור שלו כי אתן בו הברכה יען כי וישבתם לבטח עליה קרי בה על י"ה פירוש שהיה לכם בטחון שלם על י"ה שבטחתם בהשי"ת ולא דאגתם כלל ברם וכי תאמרו מה שנאכל בשנה השביעית וכו' שמעורב עם בטחון שלכם דאגה זו של מה נאכל דנמצא אין הבטחון שלם אז וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים שאתן לכם הברכה בהיות הזרע בקרקע שבזה יתערב עם הברכה טורח ויגיעה ועמל רב ולא תזכו שתחול הברכה באוצר בהיות הפרי נגמר טיפולו והוכן לאכלה:

אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה. ויובן בס"ד לפרש והוא דידוע מ"ש רז"ל הטעם שבחר הקב"ה בישראל ונתן להם התורה וכפה עליהם ההר כגיגית כדי שיקבלו אותה ולא עשה כן לכל גוי היינו משום שהם ענוים ושפלים בעצמם מכל האומות והקב"ה אוהב הענוה הרבה לכן בחר בישראל ומאס באומות עכ"ד ז"ל. והנה מלבד טעם זה יש לומר נמי טעם פשוט להפך והוא דהתורה היא שרביטו של מלך והיא חמדה גנוזה ויקרה רבת המעלות ואין ראוי להשתמש בה כי אם אנשים גדולי הארץ מן המובחרים שבתחתונים ולא אנשים פחותים והנה באותו זמן שנתן הקדוש ב"ה התורה לא היה שום אומה ולשון במעלה הרמה אפי' א' מאלף ממעלת ישראל כי יצאו ממלך קשה וערות הארץ ביד רמה ונקרע הים לפניהם והענן הולך לפניהם יומם ולילה בעמוד אש להאיר להם יומם ולילה ואכילתם לחם מן השמים והיו עשירים טעונים כסף וזהב ממצרים לרוב משתי הביזות ביזת מצרים וביזת הים ונפל פחדם על כל העמים באופן שלא היה נמצא בעולם שום אומה ולשון באחד מאלף ממעלתם והתנשאותם וגם היו מן המובחר שבשוכני ארץ וע"כ כשהגיע זמן נתינת התורה וירידתה לארץ באותו זמן שהם במעלה רמה ראה הש"ית שהם דווקא ראויים להשתמש בכלי חמדה כזו ולכן ניתנה להם. והנה הנפקא מנה בין ב' הטעמים אלו הוא כי לפי טעם זה השני הנה כשישראל בגלות והאו"הע מושלים בהם וסורו טמא קראו למו וחרפה לוקח כל הנקרא בשם עברי אז יאמרו בגוים שמעתה אין להם רשות לישראל לעסוק בתורה ולהשתמש בכלי חמדה יקרה כזו יען כי מה שזכו לקבל אותה הם ולא אחר היינו משום שבאותו זמן היתה המעלה להם דווקא ואמנם אח"ך כשחזרה השררה והממשלה לאו"הע וניטלה המלכות מישראל והם כבושים תחת ידי האו"הע אז אדרבה אין ראויים הם להשתמש בה והאו"הע הם ראויים ח"ו לעסוק בה חלילה דזיל בתר טעמא משא"כ לטעם הא' שכתבנו באמת משם רז"ל דמה שבחר הקב"ה בישראל בשביל שהם ענוים ושפלים א"כ אדרבה יותר ראויים להשתמש בכתר תורה בגלות יען כי מאחר שהם בגלות מוכרח שיהיו ענוים ושפלים יותר מבראשונה וא"כ לפי טעם זה דרז"ל לא אפשר שימצא בשום אופן שיוכלו האו"הע ליקח התורה מישראל שתהיה להם:

והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם נ"ל בס"ד דידוע שר של כלבים נקרא חציר והוא מתגבר ושולט בעון לשה"ר דכתיב לא תשא שמע שוא וסמוך ליה לכלב תשליכון אותו ולכן המספר לשה"ר ראוי להשליכו לכלבים כנז' בגמרא וידוע כי לשה"ר מכונה בשם חרב דכתיב יש בוטא כמדקרות חרב וכן שננו כחרב לשונם וכן חרב פתחו רשעים והרבה כיוצא בזה וז"ש והשבתי חיה רעה מן הארץ הוא שר הכלבים שנקרא חציר ואותיות היוצאים במבטא עולה מספרם חיה רעה וכן באמת הוא מין חיה ע"י כי וחרב זה לשה"ר לא תעבור בארצכם:

ורדפו מכם חמשה מאה: י"ל ע"ד הפשט דהנה לכאורה קשה הא מרובה מדה טובה ממדת פורעניות וכאן מצינו שאפי' אינו בשוה עם מדת פורעניות כי בתוכחה כתיב ונסתם ואין רודף שאפילו לא יהיה רודפים אתכם ואעפ"כ ונסתם וכאן אמר ורדפו מכם וכו' וי"ל לפענ"ד כי איתא בגמרא דהע"ה אמר ארדוף אויבי ואשיגם וכו' וחזקיה אמר אנא אהא שכיב בערסי ואנת קטיל והיינו מפני שהיה מתיירא לרדוף אולי יכשל באיזה חטא אבל דוד היה במעלה יותר אמר ארדוף וכו' מפני שלא היה מתיירא לרדוף כדאיתא בזוה"ק יעו"ש וזה י"ל שהבטיח להם הקב"ה שתזכו למעלה גדולה שלא תראו מן החטא ולכך ורדפו מכם וכו' וכן ורדפתם את אויביכם וכו' וק"ל:

ופניתי אליכם. אֶפְנֶה מִכָּל עֲסָקַי לְשַׁלֵּם שְׂכַרְכֶם. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁשָּׂכַר פּוֹעֲלִים וְכוּ', כִּדְאִיתָא בְּתֹ"כֹּ:

וחרב לא תעבר: לשון "העברה" בא על העובר ממקום למקום; והוסיף שגם לא תעבור דרך ארצכם למקום אחר. וזה אפילו חרב של שלום. אמנם את אויביכם תרדפו חוץ מארצכם ולא תצטרכו להלחם כי יפלו לפניכם איש בחרב רעהו. ולשון 'נפילת חרב' בא תמיד בב' – 'יפול בחרב', ולא בא לשון "לחרב" רק אם משמש בפעל נתינה ומינוי והסגרה לחרב. ופה לבד אמר "לחרב", בלמ"ד, לרמז שיפלו מעצמם אל החרב של עצמם, איש לחרב ריעהו.

וטעם והפריתי שיעשו כולם פירות פרי הבטן לא יהיה בהם עקר ועקרה וחזר ואמר "והרביתי" שיעשו פירות רבים ולא ישכלו וימלאו ימיהם ולכך יהיו עם רב:

ופניתי אליכם. אחר אבדן האומות, כאמרו כי אעשה כלה בכל הגוים ואותך לא אעשה כלה:

ופניתי אליכם וגו'. אומרו ופניתי על דרך אומרם ז''ל (תענית ב') ג' מפתחות ביד הקדוש ברוך הוא וא' מהם הוא של לידה לזה כשרצה לומר והפריתי אתכם אמר ופניתי שהוא יפנה עצמו כביכול לעשות דבר זה ולא על ידי שליח ואולי שיכוון ג''כ במאמר והרביתי על מפתח הפרנסה כי בפרנסה קומתם גדלה ואמרו בתורת כהנים והרביתי אתכם בקומה זקופה ובמאמר והקימותי את בריתי על דרך אומרם ז''ל (סנהדרין צ') שברית כרותה לשוכני עפר להחיותם והוא מפתח הג' שביד הקדוש ברוך הוא וכנגד שלשתם אמר ופניתי וגו':

והפריתי אתכם. פי' הרמב"ן כי יעשו כולם פרי הבטן ולא יהיה בכם משכלה ועקרה וחזר ואמר והרביתי שיעשו פירות רבים ולא ישכלו וימלאו ימיהם ולכך יהיו עם רב:

ופניתי אליכם אפנה מכל עסקי לשלם שכרכם. פי' דרך משל ששכרכם הרבה מאד וצריך פנאי כדי לעמוד עמכם בחשבון לפרוע לכם כל זכותכם כדאיתא בת"כ משל למה הדבר דומה למלך ששכר פועלים הרבה והיה שם פועל אחד שעשה עמו מלאכה ימים רבים נכנסו אותן הפועלים ליטול שכרן ונכנס גם אותו הפועל עמהם אמר המלך לאותו הפועל בני אפנה לך הרבים האלו שעשו עמי מלאכה מועטת ואני נותן להם שכר ממועט אבל אתה חשבון רב אני עתיד לחשב עמך לכך נאמר ופניתי אליכם:

ופניתי אליכם. שיהא רצוני דבק בכם. וידוע כי זה תכלית השכל, כי רצון הש"י הוא חיי העוה"ב, וכענין שכתוב (תהילים ל׳:ו׳) כי רגע באפו חיים ברצונו. וגם זה מרמזי התורה שבה ענינים שהם הבטחה לעתיד, ועל כן תמצא בפרשה זו יעודים גופניים ושכליים, כי מה שאמר והתהלכתי בתוככם אין להבין אותו יעודי הגוף אלא יעודי הנפש לעוה"ב, וכענין שכתוב (בראשית ג׳:ח׳) מתהלך בגן. ודרשו רז"ל מפסוק זה והתהלכתי בתוככם אמרו עתיד הקב"ה לטייל עם הצדיקים בג"ע וכבודו ביניהם. המשיל השגת התענוג אשר לנפשות למחול שהוא עגול, כי העגול אין לו תחלה וסוף וכן אותו תענוג אין לו סוף ותכלית, ולפי שהעגול סובב תמיד הנקודה והנקודה באמצע, לכך אמר וכבודו ביניהם. וכן הזכיר בכאן בתוככם כי המשיל את ישראל למחול ועצמו לנקודה. ואחר שאמר והתהלכתי בתוככם אמר והייתי לכם לאלהים, והוא מה שאמרו וכל אחד ואחד מראה לו באצבעו, שנאמר (ישעיהו כ״ה:ט׳) הנה אלהינו זה, והוא משל לקרוב הידיעה וההשגה, כמי שיש לו ידיעה בחברו והוא מבחין אותו ומכירו בברור, ואין להבין לשון זה ממש כדבר העומד לפני האדם, אבל הוא כענין שנאמר (שמות ל״ב:א׳) כי זה משה האיש, שכבר היתה להם ידיעה בו ולא היה עומד עמהם. ונתבאר בכאן שכר עולם הנשמות וערב אותו הכתוב בכלל היעודים הגופניים וסמך על שכלו של משכיל שיבינהו מתוכם, ולרוב מעלת העולם ההוא לא הזכיר התורה בשום מקום ענינו מפורש, כי הוא נעלם ועמוק מהשגת היחידים בעוד שהם מחומר, ואפילו הנביאים לא נתנבאו עליו, וכן דרשו רז"ל כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעוה"ב עין לא ראתה אלהים זולתך, בארו בכאן רוב עומקו והעלמתו שאפילו הנביאים לא נתנבאו עליו. והנה כל הפרשה הזאת בין ביעודים גופניים בין ביעודים שכליים הבטחה עתידה היא, כי מעולם לא נתקיימה אבל תתקיים בזמן השלמות.

למלך ששכר פועלים. ולא עשו לו באמונה חוץ מאחד שעבד לו באמונה נכנסו הפועלים ליטול שכרן ונכנס עמהם גם הפועל ההוא אמר לו המלך בני אפנה לך כי אלו עשו עמי מלאכה מועטת ואני נותן להם שכר מועט אבל אתה חשבון רב יש לי עמך כך הקב"ה עובדי אלילים משלם להם שכרם במהירות וכשבא לישראל פונה מכל עסקיו ששכרם הרבה מאוד וצריך פנאי לעשות עמהם חשבון לפרוע כל הזכיות [נח"י] ועיין במה שכתבתי בפרשת כי תשא ובפרשת אחרי מות:

ופניתי אליכם. ר"ל שהשגחתי תדבק בכם באופן שתפדו ותרבו מאד שלא יהיה בכם עקר ועקרה כמו שזכרה התורה במקום אחר לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך. ואקים את ברכתי אתכם. להיות מתקיים בכם מה שיעדתי לאבות מירושת הארץ ותהיה השגחתי תמיד בכם דבקה באופן שתנצלו מהרעות הנכונות לבא עליכם ויגיע מדבקות השגחתי בכם גם בעניני הגופיים עד שבשנת השמטה יאכלו ישן ונושן כמו שהבטיח בפרשה הקודמת שנאמר וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית:

בד"ה והרבתי אתכ' כו' מתרבי' הם כו' ואינו מספיק דהא בב"מ מצינו לשון פרו ורבו ולא דרשינן יתור' אלא נראה לי דק"ל לרש"י יתור' דאתכם דהל"ל והפרתי והרבתי אתכם כמו בכל מקום דכתיב פרו ורבו גבי הדדי אלא ע"כ לומר דתרי ברכות הן והרבתי קאתי לקומה זקופה וק"ל כנ"ל:

פס'. ופניתי אליכם. אפנה מכל האומות שאחר שאפנה מן העובדי כוכבים אשוב אליכם לשלם שכרכם הטוב לכך נאמר ופניתי אליכם. ד"א ופניתי אליכם. שלא יהא לי עסק באומה אחרת כי אם בכם. והפרתי אתכם. בפריה ורביה. והקימותי את בריתי אתכם. לא כברית הראשונה אשר הפרתם אותה שנאמר (ירמיהו ל״א:ל״ב) אשר המה הפרו [את] בריתי. ברית חדשה כי לא תופר. שנאמר (שם) (לכן) הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה:

והרביתי אתכם בקומה זקופה. דאל״כ הול״ל והפריתי והרביתי אתכם מאי אתכם אתכ׳ ש״מ למדרש כל חד באפי נפשיה. ושוב מצאתי כן בנח״י. והא דגבי ישמעאל מצינו דכתיב נמי הכי והפריתי אותו והרביתי אותו. התם ניחא דוהפריתי אותו קאי אישמעאל גופיה שיוליד י״ב בנים. והרביתי דבתר הכי קאי על זרעו שהם גם כן יתרבו למעלה למעלה אבל הכא דקאי תרווייהו על כוללות האומה אם כן הול״ל והפריתי והרביתי גבי הדדי דתרווייהו כי הדדי מתפרשי ולהכי כאן מצאו כל אנשי חיל ידיהם לדרוש:

ופניתי אליכם. להרבות עשרכם ולהפרות ולהרבות אתכם בבנים ובבנות והנכון בעיני להיות והפריתי הפך עוצר רחם:

והקימותי את בריתי אתכם. ואכלתם ישן נושן. ברית היו צריכין על התבואה של שנת השמיטה והיובל שלא תרקב כדרך שפירש רש"י על הברית של נח (בראשית ו יח) לכך נאמר ואכלתם ישן נושן משני שנים.

ופניתי אליכם פני ת''י שת''י שנים שעמד הבית היו פני שם כדכתיב והיו עיני ולבי שם כל הימים אבל לאחר שגלו אנה פנה דודך:

ופניתי אליכם. בברכות שעד כה לא כתיב ופניתי אליכם. שכ״ז בא בהשגחה פרטית בשעה המיוחדת לזה. שברכת התבואה באה בר״ה ברגלים. וברכת נפילת האויבים באה בשעת מלחמה וא״צ להתברך בכל יום. אבל מכאן ואילך מדבר בברכת הבנים וגידולן וזה נצרך להשגחה פרטית וברכה בכל שעה מש״ה הקדים הכתוב ופניתי אליכם. שיהא כל עסקי כ״י אליכם:

ופניתי אליכם. שאחזיר לכם פנים ולא עורף:

והקימתי את בריתי אתכם שנשבעתי לאבותיכם שתהיו רבים ככוכבי השמים וכעפר הארץ.

והקימותי. עד הנה אם הטיבותי עמכם לא היה רק משמרי את הברית אשר הקימותי עם אבותיכם אברהם יצחק ויעקב אבל עתה כאשר תשמרו תורותי ומצותי לא אצטרך להזכיר לכם ברית ראשונים, כי הברכות יחולו עליכם בזכותכם, וזהו. אתכם, כלומר בזכותכם, וכמה שכתב וכרתי להם ברית שלום ברית עולם יהיה אותם:

ופניתי אליכם. משלו משל לה"ד למלך ששכר פועלי' הרבה והיה שם פועל א' ועשה עמו מלאכ' ימים הרבה לימים נכנסו הפועלים ליטול שכרם ונכנס אותו הפועל עמהם א"ל המלך לאותו הפועל בני אפנה לך לאחר זמן. המרובים הללו שעשו עמי מלאכה מועטת ואני נותן להם שכר מועט נותן אני להם מיד אבל אתה חשבון רב אני עתיד לחשוב עמך. כך היו ישראל מבקשים בעה"ז שכרם מלפני המקום ואומות העולם מבקשים ג"כ שכרם מלפני המקום א"ל הקב"ה לישראל בני אפנה לכם. אומות העולם הללו שעשו עמי מלאכה מועטת ואני נותן להם שכר מועט אני נותן להם מיד אבל אתכם חשבון רב עתיד אני לחשב עמכם לכך נאמר ופניתי אליכם בטובה:

רש"י ד"ה ופניתי אליכם, אפנה מכל עסקי לשלם שכרכם וכו'. כבר כתבתי במקום אחר (ראה למעלה יז, י; כ, ג), שהערות מסוג זה כאילו ח"ו מצמצמות גדולתו יתברך, כמו עסקן שכדי לעסוק בדבר מסוים, צריך לעזוב עיסוק אחר, וכאילו אין הקב"ה למעלה מן הזמן. ומסתבר שאין זה אלא כדי לשבר את האוזן. ומעין זה להלן (פסוק יז). (פ' בחקתי תשס"ג)

למלך ששכר פועלים. והיו שם פועלים הרבה שעשו עמו מלאכה, והיה שם אחד שעשה עם המלך ימים רבים. נכנסו אותן הפועלים לטול שכרם, ונכנס עמהן גם אותו פועל. אמר המלך לאותו פועל, בני, אפנה לך, הרבים שעשו עמי מלאכה מועטת ואני נותן להם שכר מועטת, אבל אתה – חשבון רב אני עתיד לחשוב עמך. כך ישראל מבקשים שכרן בעולם הזה, ואומות העולם מבקשים גם כן שכרן, והקב"ה אמר לישראל, בני, אפנה לכם, האומות וכו':
פירוש, המדרש (תו"כ כאן) מגלה לנו איך ישראל זוכים לחיים הנצחיים באחרונה בשביל שהם עשו מלאכה מרובה, והאומות נוטלין שכרן בעולם הזה הקצר והמעט, לפי ענין עבודתן. כי העבודה שהיא קטנה וקצרה – שכרה בעולם הזה הקצר, כי השכר מתיחס לפי ענין העבודה. אבל ישראל שמלאכתם מרובה, אין שכרם שהוא מרובה מתייחס לעולם הזה, דכיון שאין תשלומין לזה, כי אי אפשר לשלם ישראל שכרם משלם בעולם הזה הקצר, וכיון דאין תשלום לישראל בעולם הזה – אין שכרן כלל בעולם הזה, שאין תשלומי(ן) השם יתברך במקצת, רק בשלימות. שלכך נקרא 'תשלומין', שמשלים לו לגמרי. לכך אין מקבלין שום שכר בעולם הזה, רק האומות מקבלין שכרן:

והפריתי אתכם. בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה:

והקימותי את בריתי. אותו הברית שאמרתי להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך:

והפרתי אתכם בפריה ורביה. בת"כ ואגב והרבתי אתכם בקומה זקופה דקתני בסיפא נקיט לה דהא והפרתי מילתא דפשיט' היא שהיא מפריה דומיא דפרו ורבו ובני ישראל פרו:

בפו"ר. וא"ת דלמא והפרתי והרבתי תרווייהו קאי אפריה ורביה כמו בכל מקום דכתיב פריה ורביה בהדדי. וי"ל מדלא כתיב והפריתי והרבתי אתכם אלא והפרתי אתכם דמשמע שני ענינים הם [מהרא"י] והא דלא דרשו כלום גבי ישמעאל דכתיב ולישמעאל שמעתיך והפרתי אותו ולא דרשו כלום במלת אותו די"ל דגבי ישמעאל מלת אותו מיעוט הוא אותו אברך בברכת פריה ורביה ולא בני קטורה שאף שהם ג"כ בני אברהם. ודו"ק:

עוד יתבאר על דרך אומרם ז''ל (שבת קנו) אין מזל לישראל ועל דרך אומרו (ישעי' מא) צדק יקראהו לרגלו שעקר ה' מזל זה ממקום אחד ונתנו במקום אחר והוא מאמר ה' ופניתי אליכם והפריתי וגו' כנגד בני חיי ומזוני הגם ששלשתם הם תלויים במזל ולא בזכות (מו''ק כח) אני אפנה המזל ממקום למקום המורה אליכם לפרות זה כנגד הבנים והרביתי אתכם כנגד חיי על דרך אומרו (דבדים יא) למען ירבו ימיכם וגו' והקימותי את בריתי כנגד מזוני ויחס לה שם ברית על דרך אומרו (נח ח') ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף וגו' עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וגו' ואמרו ז''ל (שבועות לו) כי מה שאמר לא אוסיף הוא שבועה וכתיב שם (ט' י''ב) זאת אות הברית וכל הנאמר שם הוא נכלל בכלל השבועה ודקדק במאמרו כאן שיקיים אותה הברית של זרע וקציר עמם והוא אומרו והקימותי את בריתי אתכם כי לא היתה השבועה בדרך כלל על כל הארץ כי הלא יש כמה שנים שאין זרע וקציר בחלק מן הארץ כי ה' לא אמר שם בברית נח ימי כל הארץ ועיין מה שפירשתי בפסוק (דברים ו') ואהבת את ה' אלהיך:

והקימותי וכו׳ ברי׳ חדשה וכו׳. דק״ל שהרי כבר כרת הקב״ה עמהם ברית מיד אחר יציאת מצרים בסיני ומאי קאמר והקימותי ומשני ברית חדשה וכו׳:

והקימתי את בריתי אתכם. להיותכם ככוכבי השמים לרוב וכעפר הארץ:

ועל צד הרמז אמר, אע"פ שיקרה בזמן מן הזמנים שאכרות עמכם ברית חדשה מ"מ גם הברית הישן לא תופר אלא יהיה טפל והברית חדשה עיקר, וישן מפני החדש תוציאו כמ"ש (ירמיה כג ז-ח) ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה, מארץ מצרים. כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא, מכל הארצות. וארז"ל (ברכות יב:) לא שתעקר יציאת מצרים לגמרי אלא יהיה טפל וקיבוץ גליות עיקר, כי ניסי מצרים יהיו טפל אל הנסים הגדולים אשר יעשה ה' לעתיד כשיכרות ברית חדשה עם ישראל, ובזה מיושב משמעות הכתוב שנראו דבריו כסותרים זה את זה שאמר ואכלתם ישן נושן. ואח"כ אמר וישן מפני חדש תוציאו. כי וישן משמע שקודם שנעשה ישן נושן תוציאו,

והרביתי אתכם. נכלל בזה גידול ברוב חכמה וגבורה ובכל מעלה. כמש״כ בס׳ שמות א׳ עה״פ וירבו:

והפריתי אתכם. שתלדו בנים הרבה:

והפריתי אתכם וכו'. עיין רש"י ז"ל:

(והפרתי) [והרביתי] אתכם בקומה. לא כמו שאר פריה ורביה הנאמרים בכתוב [ש]שניהם על רבוי התולדות, דכאן חילק הכתוב "והפריתי אתכם והרביתי אתכם", ולא כתב 'והפריתי והרביתי אתכם':

והרביתי אתכם. בְּקוֹמָה זְקוּפָה (ספרא):

אתכם. אקימהו עמכם בזכותכם לא שאזכור לכם ברית אבות בלבד כאמרו וכרתי להם ברית שלום ברית עולם יהיה אותם וכאמרו וברית שלומי לא תמוט:

והרבתי אתכם בקומה זקופה. בתורת כהנים דאי מלשון רבוי ממש הרי כבר אמור והפרתי וכיון שהן פרין מסתמא מתרבי' הם וכן משמע נמי מהלשון של תורת כהנים דקאמר והפרתי אתכם בפריה ורביה שהרי מוהפרתי אתכם לא משתמע אלא פריה לחודה שהיא מלשון פרי לא רביה שהיא מלשון רבוי אך מפני שמהפריה מתחייבת רביה אמרו בפריה ורביה הלכך עכ"ל דהאי והרביתי לאו מלשון רבוי הוא אלא מל' התרברבות שהיא הקומה זקופה:

בקומה. הרא"ם פירש מכיון שפרים ודאי מתרבין אלא ודאי מלשון התרברבות הוא דהיינו קומה זקופה:

עוד יתבאר אומרו ופניתי אליכם על דרך מה שאמר הנביא (ש''ב ו') ולא אבה דוד להסיר אליו ארון ה' וגו' ויטהו דוד בית עובד וגו' ויברך ה' את עובד וגו' ואמרו ז''ל (ברכות סג) אשתו וח' כלותי' ילדו ששה בכרס אחד דכתיב (דה''א כ''ו) פעולתי השמיני ששים ושנים ע''כ והוא מאמר ה' ופניתי אליכם והרביתי אתכם שבאמצעות פניית ה' אליהם ישתלשל הדבר מעצמו להרבות אותם כמו שנשתלשל לבית עובד כשהטה אליו ארון ה'. ואומרו והרביתי אתכם לשון מעלה ורבנות והכונה בזה שהגם שיהיו מרובים כל כך ומדרכים הרגילים בנמצאים בעולם כל המתרבה ימעט ערכו כאשר הרחבנו ביאור פרט בחינה זו במקומות אחרים (שמות א' ט' שלח י''ג י''ח) אף על פי כן והרביתי אתכם ואומרו והקימותי את בריתי אתכם הבטיחם מה שהבטיח הנביא דכתיב (ישעי' נ''ט) ואני זאת בריתי אותם אמר ה' וגו' לא ימושו מפיך וגו' שלא תפסק תורה מזרעם. עוד נתכוין לומר בדרך כלל ברית ההטבה שיחדש הברית עמהם מלבד ברית האבות והוא אומרו והקימותי את בריתי שכבר נשבעתי לאבותיכם אקיים אותה אתכם מחדש:

ובעבור שהזכיר רמז על הגאולה ועל התמורה, חזר והזכיר רמז שלא יכלו ישראל באורך הגלות באמרו ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם כי משכן היינו משכן העדות שנקרא משכן לפי שנתמשכן בעונם של ישראל ובנוהג שבעולם שכל מי שיש לו ליתן משכון בחובו אין הבעל חוב גובה נפשות, כך נתן ה' לישראל המשכן כדי למשכנו אם יחטאו ויכלה חמתו בעצים ואבנים ועל ידי שיהיה לו מקום לגבות חובו במקרקעי לא תגעל נפשי אתכם. ר"ל לא אצטרך לקבע את קובעיו נפש (ע"פ משלי כב כג) ומה שנאמר בקללות וגעלה נפשי אתכם. היינו שאם גם אחר החורבן לא תקחו מוסר שהרי נאמר תחילה ושברתי גאון עוזכם. פירש"י זה בית המקדש, ואחר כך כתיב ואם בזאת לא תשמעו לי וגו'. ועל זה אמר אחר שכבר חרב גאון עוזכם ושוב אין לי מקום לגבות חובי כי אם מן הנפשות על כן נאמר וגעלה נפשי אתכם. ומ"ש לא מאסתים ולא געלתים לכלותם (כו מד) היינו דווקא גיעול של כליון לא יגעלם אבל סתם גיעול נפשות יהיה אם גם אחר החורבן לא יוסרו.

והקימותי את בריתי אתכם. פי׳ הראשונים ז״ל את בריתי שכרתי עמכם להיות משגיח עליכם לטוב. אינו מובן שהרי כל הברכות הן הן הברית עצמו. וא״כ הוא מיותר. ורש״י בשם הת״כ פירש והקימותי ברית חדשה שלא תופר. והוא דרש. אבל לפי הפשט עדיין לא דברנו בהפרת ברית עפ״י עונות ישראל. אלא ברית הוא עיקר אמונה כמש״כ בס׳ שמות ל״א ט״ז ואמר הכתוב שבזה שיצליחו ויהיו גדלים שלא בערך שארי אוה״ע תקום ותתחזק בריתי היינו אמונה בה׳ אתכם. שיהיו אוה״ע ג״כ יכירו וידעו מלכות שמים וע׳ בס׳ בראשית ו׳ י״ח:

והרביתי אתכם. שיגדלו הבנים ולא יהיו מתים בעודם קטנים:

ברית חדשה וכו'. דאם לא כן, הרי כבר כרת הקב"ה עמהם ברית, אלא ברית חדשה היא:

והקימתי את בריתי אתכם. בְּרִית חֲדָשָׁה, לֹא כַבְּרִית הָרִאשׁוֹנָה שֶׁהֵפַרְתֶּם אוֹתָהּ אֶלָּא בְּרִית חֲדָשָׁה שֶׁלֹּא תּוּפַר, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו ל"א) "וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה לֹא כַבְּרִית וְגוֹ'" (ספרא):

והקימתי את בריתי אתכם. שאם תשמרו מצותי, אני אקים אותן בידכם, ואספיק לכם לעשותן ולקימן, והיתה ידי אתכם, כי הבא לטהר מסייעין לו:

ושברתי גאון עוזכם, היא טובת הארץ, ע"ד הכתוב הלא עון סדום אחותך גאון שבעת לחם, והוא שכתוב בצדו מיד ונתתי את שמיכם כברזל וגו', שמיכם כברזל וארצכם כנחושה, ובתוכחה דמשנה תורה כתיב איפכא, ליתן את של זה בזה:

ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עמי קרי וכו' ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו. הנראה לרמז בזה להפוך הקללה לברכה. עפמ"ש בשם הבעש"ט בפי' הפ' רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף. הכתוב מתמי' למה נברא האדם להיות רעב וצמא. והתירוץ נפשם בהם תתעטף מכוסה ומעוטף חלק נפשו אשר נבלע בין החיצונים ע"י פגם אב"ק. וכל הקרוב קרוב קודם חלק נפשו אשר נבלע ביניהם. וזהו ענין תחיית המתים להעלות אותם למקור הקדושה. וז"ש בתפלה אתה גבור כו' מחיה מאים ורב להושיע. קאי על ר"בני"ק. מכלכל חיים בחסד מחיה מתים ברחמים רבים. פי' ע"י האכילה של האדם בקדושה הוא מחיה הני"ק כנ"ל. וזה הרמוז בפ' זו והלכתם עמי קרי וכו' ואכלתם בשר בניכם וכו' ע"י האכילה בקדושה יעלו הני"ק שנפלו והם בשר בניכם ובנותיכם ותעלו אותם למקור הקדושה. וז"ש נותן לחם לרעבים ה' מתיר אסורים רמז לני"ק שהם אסורים ביד החיצונים. וזה ג"כ הרמז באיכה ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן היו לברות למו. ילדיהם הם הטיפות שנפלו לקליפה וע"י בישולם ואכילתם בקדושה היו לברות למו להכניסם לגבול הקדושה. וזה הענין ג"כ בשמיטה שלא נזרע להצמיח להעלותם ע"י הצמיחה כיל"ח. לכן כתיב ואכלו אביוני עמך יהי' להם עלי' ע"י האכילה כנ"ל. וז"פ מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון הם הנשמות להושיבי עם נדיבים הם הצדיקים שהולכים במס"נ לשון נדבה הרי זו יהי' להם עלי' על ידם. וזה הרמז ברש"י פ' בהר סיני. מה ענין שמיטה אצל הר סיני שכל הנשמות עמדו על הר סיני וענין השמיטה הי' כדי לתקן הנשמות שלא נזרע להוציא נשמות אחרות רק אביוני עמך כנ"ל:

ואכלתם ישן נושן וישן מפני חדש תוציאו נ"ל בס"ד דארז"ל בגמרא חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך חדשים אלו דברי סופרים ישנים אלו דברי תורה ע"ש נמצא דברי תורה נקראים ישן לגבי ד"ס וידוע כי דברי תורה הם עשין ולאוין וידוע העשין הם בחסדים והלאוין הם בגבורות וכנז' בדברי רבינו האר"י ז"ל ומבואר בדברי רבינו ז"ל להדיה שהגבורות יצאו זמן רב קודם החסדים ולפ"ז מ"ע נקראים ישן לגבי ד"ס והלאוין נקראים נושן לגבי מ"ע שהם ישן וידוע שאין שום מצות לא תעשה נדחת בשביל ד"ס אבל מצות עשה נדחית בעבור דברי סופרים בשב ואל תעשה ולכן שופר ולולב כשחל יו"ט בשבת בשביל דברי סופרים שגזרו שמא יעביר ד' אמות בר"ה משא"כ לאו אינו נדחה וז"ש ואכלתם ישן נושן שתהיו זהירים במ"ע שהם ישן וגם במצות ל"ת שהם נושן יותר אך לא תוכל לבטל מן הנושן בשביל דברי סופרים הנקראים חדשים אלא רק וישן הוא מ"ע מפני חדש הוא דבר סופרים תוציאו בשב ואל תעשה כגון שופר ולולב וכיוצא:

וישן מפני חדש תוציאו י"ל בזה בדרך רמז ע"ד כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד וכו' ונעשה כמעיין המתגבר והוא ע"ד משל מעין שהוא נובע כששואבין ממנו אזי מתגבר יותר וכשאין שואבין ממנו אזי נסתם המעיין וזהו וישן מפני חדש תוציאו היינו שיהיה דולה ומשקה מתורת רבו כדי שבכל פעם יתרבה מעין החכמ' של הרב מחדש וזהו מעלת העוסק בתורה לשמה שנעשה כמעין המתגבר היינו אף שאין לו מי לשאוב מימי תורתו אעפ"כ נעשה כמעין המתגבר הן בחכמ' הן בכח ע"ד וקוי ה' יחליפו כח וכן מכל המעלות מתגבר והולך ואינו פוסק כלל וזהו וכנהר שאינו פוסק והבן:

ואכלתם ישן נושן. הַפֵּרוֹת יִהְיוּ מִשְׁתַּמְרִין וְטוֹבִים לְהִתְיַשֵּׁן, שֶׁיְּהֵא יָשָׁן הַנּוֹשָׁן שֶׁל שָׁלוֹשׁ שָׁנִים יָפֶה לֶאֱכֹל מִשֶּׁל אֶשְׁתָּקַד (בבא בתרא צ"א):

ואכלתם ישן נושן. אחר שימעטו האומות אכריכם וכורמיכם ירבה הדגן שנה לשנים כדי שיספיק המעט משארית האומות לשרתכם לאסוף תבואות וזולת זה תתפרנסו שלא בצער כענין יהי פסת בר בארץ בראש הרים ירעש כלבנון פריו וכאמרם פרק בתרא דכתובות עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת:

ואכלתם ישן נושן. פירוש שלא תתעפש התבואה ולא תהיה נרקבת או תפסד מאכילת הפוליטיקין אלא אדרבה תבחרו לאכול היותר ישן והוא מה שכפל לומר ישן נושן.

וישן מפני חדש תוציאו - מהגרנות למכור, כדכתיב: תוציא את כל מעשר תבואתך ונתת ללוי וגו'.

ואכלתם ישן נושן. אע"פ שיהיו רבים מאוד כל כך תהיה התבואה שתספיק לכל ותשאר עדיין להתיישן:

ואכלתם ישן נושן הפירות יהו משתמרין וטובים להתישן שיהא ישן הנושן של שלש שנים יפה לאכל משל אשתקד. בת"כ דמהאי קרא משתמעי תרתי חדא שהפירות משתמרין דאל"כ היאך אפשר שימצא ישן נושן של ג' שנים בביתם עד שיאכלו ממנו ועוד שהישן נושן יפה מן החדש דאל"כ האיך מניח את החדש ואוכלין מן הישן נושן:

ואכלתם ישן נושן. מלמד שכל המיושן מחבירו יפה מחבירו, ואין לי אלא דברים שדרכן ליישנן, דברים שאין דרכן ליישנן מניין, ת"ל ישן נושן מכל מקום ^כבפי' רשב"ם דמשמע הישן יאכלו ויניחו החדש להתיישן, עכ"ל. ולדעתי צ"ע לפי"ז הלשון כל המיושן מחבירו דמשמע ששניהם ישנים אלא דחד מינייהו מיושן טפי, ולו"ד י"ל דדייק מדכתיב ישן נושן תרי זימני משמע דכל היותר ישן יותר טוב. וכלל הענין שבא לרמז עוד ברכה אחרת על קיום הפירות שלא ירקיבו ויופסדו אלא יהיו שמורים, ומזה ממילא מבואר שהישן טוב מן החדש, שלכן יאכלו הישן וימכרו החדש. והדברים שדרכן ליישנן, כגון חטה ויין שאין נפסדין ודברים שאין דרכן ליישנן, כגון מיני פירות שמרקיבין. .
(ב"ב צ"א ב')

וטובים להתישן. דקשה לרש"י מה ברכה יש בזו שתאכלו ישן וכו':

וישן מפני חדש תוציאו. ר"ל שמרוב התבואות והפירות יצטרך לפנות מהאוצרות הישן לשום בהם החדש כי לא ימצא להם מקום בזולת זה האופן לרבוים:

ואכלתם ישן נושן וגו' ונתתי משכני בתוככם וגו'. פירש רבינו האר"י זצ"ל דאמרו ז"ל אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף ואמרו בזהר פקודי דמחרבן הבית לא יצאו נשמות חדשות כי כל נשמות הבאות ישנות מתגלגלות ובאות עד יושלם תקונם ואז יבא משיח ואח"כ יבואו נשמות חדשות וז"ש וישן מפני חדש תוציאו הם הנשמות ישנות שיצאו לעולם טרם החדשות ואחר שיושלמו בן דוד בא ונתתי משכני בתוככם. ויבנה בה"מ ואז יבואו נשמות חדשות ומשו"ה איחר ונתתי משכני בתוככם בסוף עכ"ד. ואפשר לפ"ז לרמוז כי תיבת נושן גימטריא נשמה ועוד י"א יתרים רמז לסמני הקטרת שיושלם בחי' הבירור ודוק היטב. ואפשר לרמוז וישן מפני חדש ס"ת ישן כי פעמים שלש עם גבר. ירמוז ג"כ וישן לומר ישן וישן ע"ד שאמרו רז"ל ויתן לך יתן ויחזור ויתן. ור"ת וישן מפני חדש תוציאו חותם כי הכל בחותמו יתברך. וגם אותיות חתום על דרך אין מלכות נוגעת בחבירתה אפילו כמלא נימא ודוק כי קצרתי:

בד"ה וישן כו' נ"ל שט"ס הוא כו' ולי נראה דאין כאן ט"ס וה"פ ואתם מקפידין ר"ל שיהיה קשה בעיניכם לעשות דבר זה להוציא הישן מפני החדש ומ"מ אתם מוכרחין לעשות ודוק כנ"ל:

פס'. ואכלתם ישן נושן. מלמד שכל המתיישן נאה מחברו. וישן מפני חדש תוציאו. שיהו הגרנות מלאות חדש והאוצרות מלאות ישן ואתם מקפידים היאך נוציא ישן מפני חדש:

ואכלתם וכו׳ שיהא הנושן וכו׳. דאל״כ למאי נ״מ כתיב ואכלתם ישן היכי דמי אי דליכא חדש אין זו ברכה אלא קללה ואי דאיכא חדש למה יאכלו דוקא ישן ומשני שיהא יפה וכו׳ ומכפל דנושן דריש ג׳ שנים ואע״ג דבת״כ דרשוהו בענין אחר אין לי אלא יין מנין לרבות כל המתיישנים. ת״ל נושן מ״מ רש״י הכא לא נקטיה אלא הכי משום דקרוב טפי לפשט המקרא:

היא שצונו לקרוא קריאת שמע ערבית ושחרית והוא אמרו ודברת בם. וכבר נתבארו משפטי מצוה זו במסכת ברכות (דף כ"א) ושם נתבאר דקריאת שמע דאורייתא. וכתוב בתוספתא כשם שנתנה תורה קבע לקריאת שמע כך נתנו חכמים זמן לתפלה, רוצה לומר שזמני התפלה אינם מן התורה אמנם חיוב התפלה עצמה מן התורה כמו שבארנו, וחכמים ז"ל סדרו להם זמנים. וזהו ענין אמרם (ברכות כ"ו:) תפלות כנגד תמידים תקנו, רוצה לומר שתקנו זמניהם כפי זמני הקרבן. ומצוה זו אין הנשים חייבות בה. (בפרשת ואתחנן, אהבה הלכות קריאת שמע פ"א):

ורדפו מכם חמשה אלף: רצונו לומר, לא תהיו צריכים להתקבץ ברוב חיל; רק אם יבואו מאה יהיה די בחמשה, ואם יבואו רבבה יהיה די במאה (ולפי החשבון חמשה-למאה, היה צריך חמש מאות לרבבה, רק זכות הרבים שקול יותר). ומה שכפל מלת "מכם", רצונו לומר, מן המון העם, אף שאינם מבני הצבא והחיל. ומה שאמר שנית "ונפלו אויביכם" נשנה להורות על חוזק נפילתם שיהיה חוץ מדרך הטבע.

ואכלתם ישן נושן. התמה שתהיו רבים ומרוב התבואה יאכל מי שירצה ישן גם נושן יותר מהישן והוא מבנין נפעל ויש מי שיוציא הישן מביתו מפני החדש כי אין לו מקום לשומו שם ומפרש אמר כי טעם תוציאו. אל השדה:

וישן מפני חדש. לא משום ריח תוציאו מהגורן אלא מפני שהחדש שלא נתייבש עדיין נצרך יותר לגורן ושמירה מן הגשם:

ואכלתם ישן. בשביעית:

ואכלתם ישן נושן על ידי רבוי התבואה שתותר בעת הקציר תערבו אותה עם החדשה בכל שנה ומתוך כך ואכלתם ישן נושן.

ואכלתם ישן נושן וישן. רמז שיאכלו בזכות ג׳ אבות גם יהיה זכות משלכם על דרך חדשים גם ישנים. או על שלשה שנים ששית שביעית יובל. הרב הגדול מהר״ר וידאל צרפתי ז״ל:

ואכלתם ישן נושן. נושן מה ת"ל ללמד שכל המתיישן יפה מחבירו [פי' מנושן לחוד דייק דנושן משמע שהוא ישן מאד] אין לי אלא יין שדרכו לכך מניין לרבות כל המתיישנים ת"ל ישן נושן:

רש"י ד"ה ואכלתם ישן נושן, ...שיהא ישן הנושן של שלוש שנים יפה לאכול משל אשתקד. ע"כ. והוא מ"תורת כהנים". ולא ידעתי, מה טיבותא איכא בכך שישן טוב מן החדש, ועם זאת נאמר מיד אחר כך "וישן מפני חדש תוציאו", למה יוציאוהו, אם אמנם הוא יותר טוב? (פ' בחקתי תש"ס) וראה "גור אריה" שברישא של הפסוק מדובר על איכות התבואה הישנה, ובסיפא על כמותה. כלומר למרות טיבה המשובח של התבואה הישנה היא לא תאכל, ותשאר משנה לשנה. וכאשר יגיע הזמן לאכסן באוצר את שפע התבואה החדשה, עדיין הוא מלא מתבואה ישנה.

וצריכים אתם לפנות כו'. רוצה לומר, שאין כוונת הכתוב שיוציאו את הישן וישליכו אותו מפני החדש, דזה אינו, שהרי הישן הוא יותר טוב מן החדש, כדפירש רש"י לפני זה (ד"ה ואכלתם), אלא שיוציאו התבואה הישנה מן האוצר ליתן שם החדש, שהחדש טוב הוא ליישן, והישן כבר הוא ישן וטוב, לכן מוציא הישן ונתן שם החדש (כ"ה ברא"ם). ובתורת כהנים יש 'שהיו גרנות מליאות חדש והאוצרות מלאות ישן, ואתם מקפדים היאך נוציא הישן מפני החדש'. וכך פירושו, שהכתוב שאמר "וישן מפני חדש תוציאו", צריכים אתם להוציא הישן מפני החדש, שכל כך חדש יהיה לכם. וזהו שאמר 'ואתם מקפידים היאך נוציא', רוצה לומר שלא יהיו עושים ברצון, אלא מקפידים יהיו, ואפילו הכי יהיו עושים. ופירשו רז"ל כך, שלא תאמר שהישן הוא רע, והיו מוציאין הישן כמשמעות הכתוב, אלא פירוש הכתוב "וישן מפני חדש תוציאו" תהיו צריכים להוציאו על כרחם, ואתם מקפידים היאך נוציא. כך פירש תורת כהנים. והרא"ם שיבש נוסחאות תורת כהנים בחנם:

וישן מפני חדש תוציאו. שֶׁיִּהְיוּ הַגְּרָנוֹת מְלֵאוֹת חָדָשׁ וְהָאוֹצָרוֹת מְלֵאוֹת יָשָׁן, וּצְרִיכִים אַתֶּם לְפַנּוֹת הָאוֹצָרוֹת לְמָקוֹם אַחֵר, לָתֵת הֶחָדָשׁ לְתוֹכָן (שם):

וישן מפני חדש תוציאו. יהיה לכם מהנושן די צרכיכם אף על פי שמאז שיהיה ישן תוציאו ממנו לפליטי האומות לפרנסם כאמרו כי הגוי והממלכה אשר לא יעבדוך יאבדו. והטעם שתוציאו דבר שיש בו חיי נפש מארצכם אל האומות הוא מפני שכבר בא החדש ולא תדאגו שיחסר לכם כמו שהיה כאמרם (כתובות פרק שני דייני גזירות) אין מוציאין מארץ ישראל דבר שיש בו חיי נפש כגון יינות שמנים, וסלתות:

וישן מפני חדש תוציאו שיהו הגרנות מלאות חדש והאוצרות מלאות ישן וצריכין אתם לפנו' האוצרות למקום אחר לתת החדש לתוכן. לא שיוציאוהו מן הבית כדי להביא שם את החדש דאם כן היאך ימצא בידם ישן נושן עד שיהיו אוכלין ממנו ועוד למה יוציאו הישן מן הבית מפני החדש והלא הישן טוב מן החדש כדלעיל אלא עכ"ל שפירוש תוציאו מן האוצרות למקום אחר מן הבית מפני שהאוצרות שומרות החדש שלא יתרקב אבל הישן כיון שעברה עליו השנה אינו נח להתקלקל כמו החדש אבל בת"כ אמרו וישן מפני חדש תוציאו שיהו הגרנות מלאות חדש והאוצרות מלאות ישן ואתם מקפידים היאך נוציא ישן מפני חדש ולא הבנתי כי אי אפשר לומר שהן סוברים שפי' וישן מפני חדש תוציאו הוא דרך תמיהה שהם מקפידים ואומרים כיון שהישן טוב מן החדש איך נוציא את הישן מפני החדש דא"כ וישן מפני חדש נוציא מיבעי ליה לכן נ"ל שטעות נפל בספרים וצריך להיות במקום היאך היכן ובמקום נוציא נשים ופירושו ואתם מקפידים ואומרי' היכן נשים הישן שנוציא מפני החדש שהן מחפשין למצוא מקום שישימו בו את הישן ואינן מוצאים ומקפידים על זה ומזה הוציא רש"י ז"ל מלשון הת"כ שאמר צריכים אתם לפנות האוצרות למקום אחר:

וישן מפני חדש תוציאו. מלמד שהיו אוצרות מלאין ישן וגרונות מלאין חדש והיו ישראל אומרים האיך נוציא זה מפני זה ^כגכי אע"פ שישן טוב יותר, בכ"ז יוכרחו להוציא הישן מהאוצרות מפני שאין מקום פנוי באוצרות והחדש מוכרח לשומו באוצר כדי שיתייבש. [שם שם]

מלאות חדש. ר"ל ואין דרכו של חדש להיות נשאר בגורן אלא מרקבת אם נשאר בגורן הילכך צריכין לתתו באוצרות:

ואומרו וישן מפני חדש תוציאו פירוש לא תוציאו אותו לצד שנתישן ונפסד אלא מפני חדש תוציאו אותו וטעם שכתב דבר זה כאן ולא במקומו למעלה כשהזכיר ברכת התבואה וברכת הארץ נתכוין הכתוב בזה להגדלת הטובה שהגם שיפרה וירבה אותם אף על פי כן תהיה להם הפלגת הטוב שיאכלו ישן וגו' מה שאינו כל כך כשהאוכלים מועטים שאז אפילו מהמיעוט יאכלו ישן נושן:

וישן וכו׳ שיהו הגרנות וכו׳. פירוש דק״ל דאמאי יוציאו הישן והיכן יוציאוהו ומשני שיהו הגרנות וכו׳ וצריכים להוציא הישן מהאוצרות ולהניח שם החדש שהוא צריך שימור טפי עד שתתיישן שהוא קרוב יותר להתרקב אם לא יהא מוצנע ואע״ג דמקרא דואכלתם ישן נושן משתמע שהפירות יהו משתמרין ולא ירקבו. מ״מ לא סמכינן אניסא ונ״ל דהיא גופא קמ״ל קרא אע״ג דאמינא ואכלתם ישן נושן דש״מ שלא יהיו נרקבין אפ״ה אתון לא תסמכו אניסא אלא וישן מפני חדש תוציאו:

נושן. בשמינית, וכשהיה יובל ישן בתשיעית, מפני חדש תוציאו. שתספיק לכם התבואה שתמצאו ישן הרבה באוצר עדין בתשיעית:

לפנות האוצרות. אבל לא נקט רש"י שזורקין הישן לאיבוד דא"כ מה ברכה יש בה. ועוד איך יאכלו ישן נושן וש"מ ישן נמי הוא יותר טוב מן החדש אלא ע"כ לומר להוציאו מן האוצר ולית במקום אחר בבית שהאוצר שומר החדש שלא יתרקב והישן כיון שעברה עליו השנה אינו נוח להתקלקל:

והשיבו את לחמכם במשקל, דרך בעה"ב בשני שובע נותן לב"ב לשובע ובעין יפה, ובשני בצורת הופך מדותיו ונותן לחם במשקל ובעין רעה:

אז תרצה הארץ את שבתותי' כל ימי השמה תשבות אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עלי'. הנ"ל בכפל ואריכות הדברים האלה דהנה מבואר בכתבי האר"י ז"ל כי גם בזמן הזה אע"פ שבהמ"ק הוא חרב ואין עבודה ואין קרבן מ"מ בשבת הנה נעשים כל היחודים ממילא בהעלאת העולמות כמו קודם פגם אדה"ר נמצא כי בש"ק אין חסר כלום אשר אנחנו בגלות אך הכל יפה בעתו. וז"ש את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו ר"ל כאשר שבתותי תשמרו יחשב לכם כמו שמקדשי תיראו בבנינו כי היחודים נעשו עתה בשבת כמו מאז ועוד נעלה השבת בהגלות יותר אחרי כי כל ימי השבוע אין היחוד כתיקונו לכן בשבת הוא ביתר שאת מבזמן שבהמ"ק הי' קיים והוא בשלימות האהבה יותר וע"ז אנו אומרים שלא תהא צרה ודאגה ויגון ואנחה ביום מנוחתנו והראנו ה' אלהינו בנחמת ציון. פי' ע"י שמקבל השבת בשמחה נכונה אזי יחשב לנו כאלו ראינו ציון בבנינו. ובזמן הגלות השבתות יותר טובים מבזמן שהי' בהמ"ק על מכונו. והנה זה הפי' הכתובים בהבטחה זו. אז בהגלות תרצה הארץ העליונה את שבתותיה הם השבתים כל ימי השמה תשבות פי' כל ימי השמה הם זמן הגלות תשבות יהי' להם שבתים טובים. אשר לא שבתה בשבתכם עלי' כי בזמן בהמ"ק לא היו שבתים טובים כאלה:

ונתתי משכני. זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ (ספרא: עירובין ב'):

ונתתי משכני בתוככם זה בית המקדש "ולא תגעל נפשי אתכם" אין רוחי קצה בכם כל געילה לשון פליטת דבר הבלוע בדבר כגון כי שם נגעל מגן גבורים ( א כא) לא קבל המשיחה שמושחין מגן של עור מבושל כדי להחליק מעליו מכות חץ או חנית שלא יקוב העור לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ו:י״א) ולא ידעתי מה הטעם בזה שיאמר הקב"ה כי בשמרנו כל המצות ועשותנו רצונו לא ימאס אותנו בגעול נפשו וכן בעברנו על בריתו ועשותנו נאצות גדולות אמר (ויקרא כ״ו:מ״ד) לא מאסתים ולא געלתים ואמר הנביא בשעת הקללה (ירמיהו יד יט) המאוס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך אבל הענין סוד מסתרי התורה אמר שיתן משכנו בתוכנו והנפש אשר ממנה יבא המשכן לא תגעל אותנו ככלי שמגעילין אותו ברותחין אבל בכל עת יהיו בגדינו לבנים וחדשים כי הגעילה פליטה כדברי רש"י מלשון שורו עבר ולא יגעיל תפלט פרתו ולא תשכל (איוב כא י) ואמר "נפשי" כדרך נשבע ה' אלהים בנפשו (עמוס ו ח) והנביא אמר בתמיה אם בציון עצמה געלה נפשך שהיא עיר ואם בישראל והשלכת אותה מלפניך להיות כל בניה לבושים בגדים צואים נגאלים והנה הברכות האלה כפי פשוטן עם היותן רבות כלליות בענין המטר השובע והשלום ופריה ורביה אינן כמו הברכות שברך כבר בקצרה (שמות כג כה) וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך כי שם יבטיח במאכל ובמשתה ושיהיה לברכה עד שלא יארע שום חולי בגופינו ועל כן יהיו כלי הזרע שלמים ובריאים ונוליד כהוגן ונחיה ימים מלאים כמו שאמר (שם פסוק כו) לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא וכן אמר תחילה (שם טו כו) כי אני ה' רופאך והטעם בזה כי הברכות ההם אע"פ שהם נסים הם מן הנסים הנסתרים שכל התורה מלאה מהם כאשר פירשתי (בראשית יז א) והם אפילו ליחיד העובד כי כאשר יהיה האיש החסיד שומר כל מצות ה' אלהיו ישמרהו האל מן החולי והעקרות והשכול וימלא ימיו בטובה אבל אלו הברכות שבפרשה הזאת הן כלליות בעם והן בהיות כל עמנו כלם צדיקים ולכך יזכיר תמיד בכאן הארץ ונתנה הארץ לבטח בארצכם שלום בארץ מן הארץ לא תעבור בארצכם וכבר בארנו כי כל אלה הברכות כולם נסים אין בטבע שיבאו הגשמים ויהיה השלום לנו מן האויבים ויבא מורך בלבם לנוס מאה מפני חמשה בעשותנו החוקים והמצות ולא שיהיה הכל היפך מפני זרענו השנה השביעית ואף על פי שהם נסים נסתרים שעולם כמנהגו נוהג עמהם אבל הם מתפרסמים מצד היותם תמיד לעולם בכל הארץ כי אם הצדיק האחד יחיה ויסיר ה' מחלה מקרבו וימלא ימיו יקרה גם זה בקצת רשעים אבל שתהיה ארץ אחת כולה ועם אחד תמיד ברדת הגשם בעתו ושובע ושלוה ושלום ובריאות וגבורה ושברון האויבים בענין שאין כמוהו בכל העולם יוודע לכל כי מאת ה' היתה זאת ועל כן אמר (דברים כח י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך והיפך זה יהיה בקללות בעונשי הארץ שאמר (ויקרא כ״ו:י״ט) ונתתי את שמיכם כברזל ועונשי החולי כמו שאמר (דברים כח נט) וחלאים רעים ונאמנים שיקולל המאכל ויחליא ויתפרסם הנס בהיותו תמיד קיים בכולם על כן כתוב (שם כט כא) ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה שלא יתמהו באיש ההוא אשר רבצה בו כל האלה (שם פסוק יט) כי כן יהיה פעמים רבים כמנהגו של עולם בכל האומות שיבאו מקרים רעים באיש אחד רק בארץ ההיא יתמהו וישאלו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת (שם פסוק כג) כי כולם יראו וידעו כי יד ה' עשתה זאת ויאמרו (שם פסוק כד) על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים לא יתנהג ענינם בטבע כלל לא בגופם ולא בארצם לא בכללם ולא ביחיד מהם כי יברך השם לחמם ומימם ויסיר מחלה מקרבם עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל כמו שאמר (שמות טו כו) כי אני ה' רופאך וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים כענין חזקיהו בחלותו (מ"ב כ ב ג) ואמר הכתוב (דהי"ב טז יב) גם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים ואילו היה דבר הרופאים נהוג בהם מה טעם שיזכיר הרופאים אין האשם רק בעבור שלא דרש השם אבל הוא כאשר יאמר אדם לא אכל פלוני מצה בחג המצות כי אם חמץ אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם אחר שהבטיח (שמות כג כה) וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו וכך אמרו (ברכות סד) כל עשרין ותרתין שנין דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא והמשל להם (במדב"ר ט ג) תרעא דלא פתיח למצותא פתיח לאסיא והוא מאמרם (ברכות ס) שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו שאילו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה' אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים וזו היא כונתם באמרם (שם) ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו לא מפני חשש שמא ימות בידו אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר שכבר נהגו ועל כן האנשים הנצים שהכו זה את זה באבן או באגרוף (שמות כא יח) יש על המכה תשלומי הרפואה כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים כאשר אמרה (דברים טו יא) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ מדעתו שכן יהיה אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים:

ונתתי משכני בתוככם. תשרה שכינתי בתוככם בכל מקום שתהיו כמו שיעד קודם העגל באמרו בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך:

ונתתי משכני בתוככם. פירוש על דרך אומרו (תהילים ע״ח:ס׳) אהל שכן באדם שעיקר משכנו יתברך הוא תוך נשמות עם קדושו.

ונתתי משכני בתוככם. כתב ר' אברהם לא תפחדו שתבואו לעולם לידי חסרון כי כבודי דר עמכם ואיני כבן אדם שתגעל נפשו לדור במקום אחד. ועוד כי בלכתכם אל ארץ אויביכם והמקדש (איננו?) עמכם יתהלך כבודי עמכם הנה אני אהיה לכם לאלהי' ואתם עמי כי על כן הוצאתי אתכם מארץ מצרים. והרמב"ן פי' והתהלכתי בתוככם שתהיה הנהגתי בכם מפורסמת כמלך מתהלך בקרב מחנהו ומספיק להם כל צרכם. ואינו מזכיר כאן שכר קיום הנפשות בעולם הנשמות ובעולם הבא אחרי תחיית המתים כי קיומם מחויב בדרך היצירה וכמו שפירשתי בכריתות והעונש הוא שמכרית החייבים מהם והשאר כולם קיימים ביסוד יצירתן. וכתב עוד ואף כי אלו הברכות רבות כלליות בענין המטר והשובע והשלום ופריה ורביה אינם כל כך כמו הברכות שבירך כבר בקצרה ובירך את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה מקרבך כי שם הבטיח במאכל ובמשתה ושנהיה לברכה עד שלא יארע שום חולי בגופינו ועל כן יהיו כל הזרע שלמים ובריאים ונוליד כהוגן ונחיה ימים מלאים כמו שאמר לא תהי' משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא וכן אמר תחלה כי אני ה' רופאך. והטעם בזה כי הברכות ההם אע"פ שהם נסים הן מן הנסים הנסתרים שכל התורה מליאה מהם כאשר פירשתי והם אפי' ליחיד העובד כי כאשר יהיה האיש החסיד שומר כל מצות ה' אלהיו ישמרהו אל מכל חולי והעקרות והשכול וימלא ימיו בטובה אבל אלו הברכות שבפרשה הזאת הם כלליות בעם והם בהיות כל עמינו צדיקים לכך יזכיר תמיד בכאן הארץ ונתנה הארץ. לבטח בארצכם. שלום בארץ. חיה רעה מן הארץ. לא תעבור בארצכם. וכבר ביארנו כי אלו הברכות כולם נסים כי אין בטבע שיבואו הגשמים ויהיה שלום לנו מן האויבים ויבא מורך בלבם לנוס ק' מפני ה' בעשותינו החקים והמצות ולא שיהיה הפוך הכל מפני זרענו השנה השביעית אע"פ שהם נסים נסתרים שעולם כמנהגו נוהג בהם אבל הם מתפרסמים מצד היותם לעולם תמיד בכל הארץ כי אם צדיק א' יחיה ויסיר השם מחלה מקרבו וימלא ימיו יקרה זה גם בקצת הרשעים אבל שתהיה ארץ אחת כולה ועם אחד תמיד ברדת הגשמים בעתם שובע ושלום ושלוה ובריאות וגבורה ושברון האויבים כענין שאין כמוהו בכל הארץ יודע כי מאת ה' היתה זאת ועל כן אמר וראו כל עמי ארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך והפוך אלה יהיה בקללות בעונשי הארץ שאמר והיו שמיכם כברזל ועונשי החולי כמו שאמר וחלאים רעים ונאמנים שיקולל המאכל והמשתה ויחליא ויתפרסם הנס בהיותו תמיד בכולם ועל כן כתיב ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו וגו' שלא יתמהו באיש ההוא אשר רבצה בו כל האלה כי כן יהיה בעמים רבים בכל האומות שיבואו מקרים רבים לאיש אחד רק בארץ ההיא יתמהו וישאלו ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת כי כולם ידעו ויראו כי יד ה' עשתה זאת ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם. והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים לא יתנהג ענינם בטבע כלל לא בארצם ולא בגופם ולא ביחיד מהם כי יברך השם לחמם ומימם ויסיר מחל' מקרבם עד שלא יצטרכו לרופא ולא להשמר בדרכי רפואה כלל כמו שאמר אני ה' רופאך כן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה כי גם אם יקרה עון שיחלו לא ידרשו ברופאים כי אם בנביאים וזהו שאמרו אין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו שאם לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי שיהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון השם אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים וזו היא באמרם ורפא ירפא מכאן שנתנו רשות לרופא לרפאות ולא אמרו שנתנה רשות לחולי להתרפאות אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות ברפואות והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו לא מפני חשש שמא ימות בידו אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר שכבר נהגו. ועל כן ציותה תורה לחובל בחבירו ליתן תשלומי הרפואה כי התורה אינה סומכת על הנס כאשר אמרה לא יחדל אביון מקרב הארץ ומדעתו שכן יהיה אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברפואתו. וכתב עוד ואלה הברכות בתשלומיהן לא תהיינה אלא בהיות כל ישראל עושין רצון אביהם שבשמים ובנין שמים וארץ על מכונו ואין בתורה ברכות שלימות כאלה שהם דברי הברית והתנאים שהן בין הקב"ה לישראל. ודע כי לא השיגו ישראל לעולם בברכות האלה בתשלומיהן לא הרבים ולא היחידים מהם שלא עלתה זכותם לכך כמו שאמרו על דוד והוא מעורר חניתו על שמנה מאות חלל והיה מצטער על ר' יצתה בת קול ואמרה לו רק בדבר אוריה החתי. ועל כן תמצא לרבותינו שיזכירו בפסוקים האלה לעתיד לבא מלמד שתינוק מישראל עתיד להיות מושיט וכו' עתיד הקב"ה לטייל עם הצדיקים לעתיד לבוא כי לא נתקיים אבל יתקיים עמנו בזמן השלימות:

משכני בתוככם. וכן והתהלכתי בתוככם הכ"ף בשוא:

ונחתי משכני בתוככם. תניא, מניין שמקדש אקרי משכן, דכתיב ונתתי משכני בתוככם ^כדוכשנאמר מקרא זה כבר הוקם המשכן, שהרי כל ספר ויקרא נאמר באהל מועד כמבואר בתחלת הספר, וא"כ על איזה משכן היה מבטיחן אם לא על המקדש, הרי דמקדש אקרי משכן. ובגמ' מבואר דה"ה משכן אקרי מקדש כדכתיב ר"פ תרומה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ושם קאי על בנין משכן, ותכלית הכונה בזה, שבכ"מ שהשכינה שורה קדוש יאמר לו, ובאשר הקדושה מצויה שם כבוד ה' שוכן, והנ"מ בזה לדינא, דכמו דקי"ל דאין בנין בהמ"ק דוחה שבת ויו"ט ואין נבנה בלילה כך המשכן, עי' שבועות ט"ז ב', וכל דיני קדושה הנוהגין במקדש נוהגין גם במשכן כמבואר לפנינו ר"פ קדושים. .
(עירובין ב' א')

בית המקדש. אבל אינו משכן כמשמעו דבא"י לא היה להם המשכן אלא דוקא במדבר. במסכת ערובין בשמעתא קמייתא גרסינן בשלמא מקדש דמקרי משכן דכתיב ונתתי משכני בתוככם ופירש"י כשנא' קרא זה כבר הוקם המשכן שהרי בת"כ נכתב קרא זה וכל אותו הספר באוהל מועד כדכתיב וידבר ה' אליו מאוהל מועד ועל איזה משכן היה מבטיחם אם לא על המקדש כו' עכ"ל:

ונתתי משכני בתוככם וגו'. ירצה לפי מה שאחשוב כי בהנהגם בדרכי התורה באופן שירחיקו הפעולות המגונות שהם סבת מיאוס רצון השם יתעלה במי שיעשה אותם הנה אף על פישלא קנו מהשלמות המכוון בתורה בדיעות שהוא כל פרי התורה דבר מורגש הנה יהיה משכן השם יתעלה בהם והנה הרצון בזה שכבר אתן את משכני בתוככם כשתהיו באופן שלא תגעל נפשי אתכם ואף על פי שלא קניתם מהשלמות בדיעות מה שיתחייב שתדקב השגחתי בכם והיה זה כן לפי שזה הנימוס התוריי מישיר אל קניין השלמות ההוא הישרה נפלאה ולזה אי אפשר מזולת שימצאו באומה המתנהגת במנהגי זאת התורה רבים שהשיגו בקניין זה השלמות דבר מורגש או ירצה בה שכבר אתן משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם כשיקרה שתעברו על קצת המצות זה הנימוס אבל תדבק השגחתי בכם ליסר אתכם כאשר ייסר איש את בנו:

פס'. ונתתי משכני בתוככם. זה בית המקדש. ולא תגעל נפשי אתכם. ומשאני גואל אתכם שוב איני מואס אתכם:

ונתתי משכני זה בה״מ. דכי היכי דאשכחן משכן דאיקרי מקדש דכתיב ועשו לי מקדש ה״נ אשכחן מקדש דאיקרי משכן כדאיתא בריש ערובין. וטעמא דקרייה הכא משכן. נראה דקמ״ל דאפילו יחרב ויתמשכן בה״מ בעונות ישראל כשיזכו יבנהו הקב״ה והוא בנין העתיד בב״א:

ופניתי אליכם: פעל "פנה" מציין שעיית הפנים אל צד אחד ומורה שפונה מצד אל צד אחר ושם אליו מגמת פניו. וגם יציין במלת "פונה אל" בדבר שמשגיח שם בהשגחה יתירה ויכוין אליו מאד. על פי זה בארו במשל כאילו גם העכו"ם באים לתבוע שכרם והשם הקדים לתת להם שכרם המעט בתחלה באשר אין צורך אליו חשבון גדול ואחרי זה יפנה מעמהם אל הפועל הנאמן שעשה עמו מלאכה ימים רבים אשר צריך לפנות אליו בפניה יתירה, כי יש לו עמו חשבונות רבים וגדולים ושכר הרבה. וכן הקדים שכר המצות להעכו"ם בעולם הזה אשר השכר הוא בעל תכלית וגשמי, קטן ושפל מאד, לפי קוטן עבודתם ולפי ענינו שהיה גשמי. ואחרי זה יפנה אל עם קרובו באחרית הימים לתת להם שכר רוחני בלתי בעל תכלית, שכר נצחי וגדול מאד כפי גודל עבודתם ואהבתם בקדש.

ונתתי משכני. ולא תפחדו שתבואו לעולם לידי חסרון כי כבודי דר עמכם ואיננו כבן אדם שתגעל נפשו לשבת כלי במקום אחד והנה אני אהיה לכם לאלהים ואתם עמי כי על כן הוצאתי אתכם מארץ מצרים ועוד כי בלכתכם אל ארץ אויביכם והמקדש איננו עמכ׳‎ יתהלך כבודי בתוככם:

ונתתי משכני מנין שנים של משכנ''י עמד בית שני וסמיך ליה ואכלתם ישן שבזכות בית המקדש בא השובע:

ולא תגעל נפשי אתכם. אע״ג שבכל עת היותר טובה יש בקרב ישראל אנשים פרטים שמעשיהם מתועבים מכ״מ בזכות כל ישראל השכינה בקרבם והרי הוא כאב השוכן עם בניו וסובל גם אם אחד מהם מסריח ומבאיש ריחו אין האב פורש מהם אלא מעקם חוטמו. וכך היה בימי שלמה ובת פרעה כידוע במדרשים. ופי׳ נפשי נפש שנתתי בכם כמו ואני נסכתי מלכי המלך שלי היינו שהמלכתי אני (שו״ת אבקת רוכל סי׳ כ״ח):

ונתתי משכני בתוככם. שתהא שכינתי ביניכם כבין המלאכים:

משכני בתוככם. תשרה שכינתי בתוככם בכל מקום שתהיו, כמו שיעד קודם העגל, באמרו בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך, כן כתבו המפרשים:

ולא תגעל נפשי אין רוחי קצה בכם וכו'. פי' דקשה לו מה זה שהבטיחם בעשותם רצונו שלא יגעל נפשו אותם הא אף בשעת הכעס כתב להם לא מאסתים געלתים. לכך פי' אין רוחי קצה בכם כלו' שדברי תורה כלשון בני אדם שדרך אדם האוהב את חבירו לפעמים אחר זמן קץ בו מפני הרגילות כדכתיב פן ישבעך ושנאך לכך אמר לא תגעל נפשי אתכם:

ונתתי משכני כו'. עיין רש"י ז"ל:

ולא תגעל נפשי. אֵין רוּחִי קָצָה בָכֶם; כָּל גְּעִילָה לְשׁוֹן פְּלִיטַת דָּבָר הַבָּלוּעַ בְּדָבָר, כְּמוֹ "כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים" (שמואל ב א') — לֹא קִבֵּל הַמְּשִׁיחָה, שֶׁמּוֹשְׁחִין מָגֵן שֶׁל עוֹר בְּחֵלֶב מְבֻשָּׁל כְּדֵי לְהַחֲלִיק מֵעָלָיו מַכַּת חֵץ אוֹ חֲנִית, שֶׁלֹּא יִקֹּב הָעוֹר:

ולא תגעל נפשי אתכם. לעולם כאמרו לא יוסיף להגלותך וכאמרו כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך:

ואומרו ולא תגעל נפשי ולא הספיק אומרו ונתתי משכני לצד שחש ה' כי יאמר נא ישראל שדבר זה שמבטיח ה' הוא דבר רחוק מהשכל שידור דירת קבע רוחני בלתי בעל תכלית הרוחניות תוך בני אדם בעלי צורה וחומר והגם כי יבטיח ה' עשות כן זה יהיה לצד עוצם האהבה יהפך הצורה על דרך מה שפירש הרשב''י (זוהר ח''ג רמ''א) בפסוק באתי לגני וגו' אכלתי יערי וגו' שתיתי ייני וגו' משל לחתן וכו' יעויין שם דבריו והוא דבר הפך תכונת ההשתוות ודבר כזה לא יתמיד כמעשה ניסים ואין מבטח להתמדת הדבר ותגעל הרוחניות לגשמיות לזה אמר ולא תגעל נפשי אתכם כי יכונן ה' תכונת נפשם בסדר אשר ישכון ה' בתוכם כדרך המתקבל בתכונת הנשתוו'.

ולא תגעל נפשי. שלא תפלט אתכם, להרחיק אתכם ממני:

ולא תגעל נפשי אתכם. אין רוחי קצה בכם, כל געלה לשון פליטת דבר הבלוע בדבר (רש"י). וכתב עליו הרמב"ן לא ידעתי מה הטעם בזה שיאמר הקדוש ברוך הוא כי בשמרנו כל המצות ועשותינו רצונו שלא ימאס אותנו בגעול נפשו, וכן בעברינו על בריתו ועשותינו נאצות גדולות אמר לא מאסתים ולא געלתים, ואמר הנביא בשעת הקללה, המאס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשיך: אבל הענין בזה שיתן משכנו בתוכנו, והנפש אשר ממנה יבא המשכן לא תגעל אותנו, ככלי שמגעילין אותה ברותחין אבל בכל עת יהיו בגדינו לבנים וחדשים, כי הגעילה פליטה כדברי רש"י מלשון שורו עבר ולא יגעיל תפלט פרתו ולא תשכל, ואמר נפשי, בדרך נשבע ה"א בנפשו, והנביא אמר בתמיה אם בציון עצמו געלה נפשך שהיא עיר ואם בישראל והשלכת אותה מלפניך להיות כל בני' לבושים בגדים צואים ונגעלים, עד כאן לשון הרמב"ן. אמנם לפי' לא היה צריך להסב מלת נפשו על ה' ב"ה, כי גם נפש האדם רק לתכלית זה שוכנת בקרבו, להיות עומד תמיד על משמרת עבודתו, לכבוש את יצר לבו הרע מנעוריו, בל יתגעל מטנוף התאות, ולא יזוהם מחלאת חמדת הטבעיות, כי לא יתכן להיות משכן ה' בתוך האדם אם מצואת התאוה לא רוחץ ולא טהר לבבו מחלאת החמדה המגונה, ויהיה אם כן המכוון במקרא. ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם, אם תגיעו למדרגה זו שאין הנפש השוכנת בקרבכם תצרך להגעיל אתכם עוד ולהפליט מכם טנוף התאות הטבעיות אבל תהיו כבר טהורי לב, אז תהיה משכני בתוככם; ואות וי"ו במלת ולא כטעם מלת אם (ווענן), כמו ואמרתם במה אהבתנו (מלאכי א׳:ב׳), דתרגומו ואם תימרון; ויותר מסתבר לי לפרש מלת תגעל כפשוטו ענין מאוס כמו בגועל נפשך (יחזקאל ט״ז:ה׳), ומלת נפשי ענינו הנפש המתאוה, כי הדם הוא הנפש, והנפש שורה ומתלבש בדם האדם המעוררו לפעולת מעשה, כענין כי תאוה נפשך, נפש כי תחטא, ונכרתו הנפשות, אשר בכל אלה סתם נפש הוא על הכח התאוה שבאדם, וטעם. ולא תגעל נפשי אתכם, התאות הטבעיות לא ישקצו אתכם להיות מזוהם מחלאותם (ווענן דיא בעגיער אייך ניכט בעפלעקקען ווירד), ותזכו להיות טהורי לב ראויים להשראת השכינה בתוככם, והיו"ד במלת נפשי אינו יו"ד הכנוי רק יו"ד היחס (דיא ליסטערנע בעגיערדע):

ולא תגעל נפשי אתכם. משאני גואל אתכם שוב אין אני מואס בכם:

והוסיף לומר והתהלכתי בתוככם לומר שמלבד שלא יגעל גם יהיה לו נחת רוח בהשראת שכינתו בתוך תוכם והיא בחינת הנשמה שהיא תוך תוכם ופירוש והתהלכתי הוא טיול הערב גם נתכוין על דרך מה שאמרו ז''ל כי נשמות עם בני ישראל חצובות מאורו יתברך והרחקת שכינתם בעולם הזה לא יסובב פרידתה ממקורה והרי היא דבוקה בחבל הכסף עד מקום מחצבה ודרך שם יורד אור החיים ממקור עליון ומחבר נפש קדושה עם מקורה וזה יסובב כי תכיר הנפש בוראה ותתאו לעבודתו וללכת בדרכיו ועל ידי חטא האדם נרתק חבל הכסף ולא יאיר אור הבא מלמעלה תוך הנפש והוא סוד אומרו (ישעיהו נ״ט:ב׳) עונותיכם היו מבדילין בינכם ובין אלהיכם וזה יסובב שיקו האדם מטעמי התיאוב ויאבד חשקו במושכלות הנעימים והערבים והוא מאמר ה' באומרו והתהלכתי בתוככם זו חבל הכסף המתהלך מאורו יתברך תוך נפש אדם ובזה והייתי לכם לאלהים כי איש כזה יבחר בקבלת עול אלהותו יתברך ותמצא שכל נפש החוטאת בעולם אינה פועלת הרע בתחלתה עד שתקדים בחטא קל מקלי הקלות ובחטוא האדם אפילו כחוט השערה ימנע ממנו בחינה זו של התקשרותו במדרגה עליונה וצא ולמד ממעשה נבות (מ''א כ''ב) שעל ידי שאמר דבר שקר הגם שהיה לתכלית רצונו יתברך אף על פי כן ה' אמר אליו צא ממחיצתי (שבת קמ''ט) וכשמשתדל היצר עם האדם בדקדוק קל עד שיבדיל בינו ובין ה' אז הוא שיכול לשלוט בו לחטוא חטאים גדולים רח''ל מה שלא היה יכול עשות קודם בעת דביקות האדם באור עליון:

עוד נראה לפרש הפרשה על זה הדרך שהכתוב מדבר בהכנות עולם הזה גם בשכר עולם הבא והתחיל בברכת הלחם ואמר ונתתי גשמיכם בעתם שהוא הכנת המזון והפרנסה והבטח בארץ כאומרו וישבתם לבטח עליה עד כאן כלל כל הכנת עולם הזה.

טרף לשון זכר. לפי שהעלה לשון זכר. וכה"א קול עלה נדף (ויקרא כו לו). אבל יונה לשון נקבה. טרף שב אל העלה. כלומר העלה טרף שתחב העלה בפיה של יונה. ר' קיראי אמר נפתחו לה שערי גן עדן והביאה העלה. ולמה זית. אמרה לו מוטב לי מר מזה. ולא מתוק מידך לפי שנלאו בתבה.

ואומרו ונתתי שלום וגו' מכאן מתחיל גמול הנסתר והוא מעת הפרידה מעולם הזה שהוא יום המיתה שהוא המדוה הגדול אשר בלב כל חי הכוס המר ההוא הגם שיהיה האדם שלם בכל שלימות העולם הזה בזוכרו יום המיתה וערבה כל שמחה ומה גם שאין לו גבול רחוק שאין אדם יודע יום קיצו אשר על כן בא המבטיח טובות לעמו וסמך לבם גם בדבר זה ואמר כי ביום הנסיעה לא יחרד האיש ולא ירגז כדרך המתים אלא יעשה ה' דבר שתהיה הנסיעה כאדם ששוכב וערבה לו שנתו:

והוא אומרו ונתתי שלום על דרך אומרם ז''ל (שבת י') כי שמו של הקדוש ברוך הוא שלום ובעת פטירת הצדיק יקרב אורו יתברך לפני האדם והוא סוד מיתת נשיקה ובזה יהיה כשוכב והוא אומרו ושכבתם כמו שנאמר באבות שכיבה וסוד הדבר כי הנפש כשמרגשת בקריבת אור הנערב אצלה תכסוף ותנתק ממקומה להדבק בשכינה ולעוצם התאוה יתרבה העריבות על הרגשת הפרידה ולא תרגיש בו ולא ישאר ההרגש אלא מהערב ועיין מה שכתבתי בתחלת אחרי מות וכל השגה זו תסובב עסק התורה והמצות והוא מאמר הכתוב (קהלת ה') מתוקה שנת העובד השינה היא יציאת הנשמה מן הגוף שהעובד את ה' ועוסק בתורה ובמצות מתוקה לו יציאת הנשמה על אופן האמור ואומרו ואין מחריד הוא מלאך המות המחריד האדם בראייתו לבד ולצד שיש צדיקים שיזכו להדבק נפשם בשכינה אבל יקדים להם מלאך המות לסיבת תחלואי הנפש לזככה באמצעות צער החרדה לזה הבטיח כי כל עיקר לא יראו מחריד:

עוד ירצה אומרו ונתתי שלום. שיתקיים הגוף שהוא בחינת הארץ ולא יתפרדו היסודות וצא ולמד ממעשה רב אחאי בר יאשיה (שבת קנ''ב) שגששיה רב נחמן אחר כמה שנים שמת וראהו כי איש קיים היה כי ה' יצו ליסודות להתקיים יחד ולא יתפרדו וזה יושג מאמצעות התורה כמאמר (משלי ו') בשכבך תשמור עליך ואומרו ושכבתם ואין מחריד על דרך אומרם (ישעי' נז) ינוחו על משכבותם שלא תשלוט רימה בגופם להחרידם בקבר ותמצא שהצדיקים אין רימה בגופן וצא ולמד ממעשה רבי אלעזר בן רשב''י (ב''מ פ''ד) וכאלה רבות ודבר זה הוא יעוד גדול שינוח הגוף בקבר שאמרו ז''ל (שבת י''ג) קשה רימה בבשר המת כמחט בבשר החי ויש לך לדעת כי כל נברא ירגיש כפי שיעור תכונתו אשר כוננו יוצרו.

ואומרו והשבתי חיה רעה מן הארץ הוא רוח הטומאה הנקראת חיה רעה שהיא חיוניות רע בחינת הטומאה השורה על הגוף אחר מיתה שלזה ציוה ה' שהנוגע במת או הנכנס לאוהל יטמא ז' ימים הבטיח ה' כי תסגיל התורה והמצות להשבית רוח הטומאה מן הגוף ותמצא שאמרו ז''ל (כתובות ק''ג) יום שמת רבי בטלה טומאה:

ואומרו וחרב לא תעבור בארצכם. נתן הכתוב טעם להשבתת הטומאה הוא כי טומאה זו עיקרה הוא לצד שנשחט האדם בחרבו של מלאך המות הפגומה שבזה נעשה נבילה והנבילה מטמאה ונשלכת לכלב דכתיב (שמות כ''ב) לכלב תשליכון והטומאה היא בחינת הכלב אבל ההולכים בתורת ה' כמצטרך חרב לא תעבור בארצכם שהוא גופו הנבנה מהארץ ממוצא דבר אתה יודע שלא יגע חרבו של מלאך המות בגופו של צדיק עד כאן יעודי הפטירה ומנוחת הגוף:

ואומרו ורדפתם. מכאן מתחיל פועל הרוחניות הנעלם המושג מעסק התורה דע כי התעצמות עסק התורה ומעשה המצות הוא לברר ניצוצי הקדושה וליחד ענפיה אחד אל אחד אשר לסיבת אחיזת הקליפות ימנע הדבר בסוד אומרו (ישעי' נ''ט) עונותיכם היו מבדילים בינכם וגו' ועיין מה שפירשתי בפרשת יתרו בפסוק (י''ט ה') והייתם לי סגולה ויתייחסו הקליפות בשם שונאים ואויבים ועיין מה שפירשתי במאמרם ז''ל בפסוק (תהלים צ''ב) כי הנה אויביך ה' ויערבו לך דברי אלהים חיים וכאן הודיע הכתוב כי באמצעות עסק התורה והמצוות ירדפו את אויביהם ונפלו וגו' ותאבד הטומאה כמאמר (זכרי' י''ב) ואת רוח הטומאה אעביר וגו' ואומרו לחרב על דרך אומרו (שה''ש ו') איש חרבו על ירכו ואמרו ז''ל (תקונים ז') שהשומר בריתו לבל נוגע במה שלא הורשה זה יש כח בו להמית ולאבד אויבי ה' ברוח שפתיו ולזה לא אמר בחרב אלא לחרב.

ואומרו ורדפו מכם ה' מאה פירוש ממה שיצא מכם ירדפו ה' שהם חמשה חומשי תורה ירדפו מאה הדרגת הקליפות והוא על דרך אומרו (משלי ט''ז) נפש עמל עמלה לו ואמרו ז''ל (סנהדרין צ''ט) אדם במקום זה ותורתו עמלה לו במקום אחר שעושה כליון לאויבי ה':

ואומרו ומאה מכם. פירוש על דרך אומרם (מנחות מ''ג ב') מה ה' אלהיך שואל מעמך וגו' אל תקרי מה אלא מאה שהם מאה ברכות והוא אומרו ומאה מכם פירוש שנעשים מכם שהם מאה ברכות בכל יום רבבה ירדופו.

וחזר לומר ונפלו אויביכם וגו' לחרב נתכוין למאמר חז''ל שאמרו (ברכות ה.) כל הקורא קריאת שמע וכו' כאלו אוחז חרב פיפיות וכו' דכתיב רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם והנה פסוק ראשון רמז בו יעוד המסובב מהמעשה ופסוק ב' יעוד המסובב מהדיבור המקודש.

ואומרו ופניתי אליכם פירש הכתוב תכלית ההצלחה הבאה מכליון האויבים ואמר ופניתי אליכם פירוש כשזה נופל יפלו כל ניצוצי הקדושה אל שורשם שהם כללות ישראל המקבצים אותם וכינה ניצוצי הקדושה אליו יתברך לצד שהם חלק ה' ובזה יפרו וירבו ועיין מה שפירשתי בפסוק (סוף ויגש) ויאחזו בה ויפרו וירבו מאוד ומה שפירש המגיד למהרי''ק בפסוק וימת יוסף וגו' ובני ישראל פרו וגו':

עוד ירצה באומרו ופניתי וגו' כי בהבטל האויב שהוא מסך המבדיל כמאמר (ישעיהו נ״ט:ב׳) כי אם עונותיכם היו מבדילים וגו' בהסרת המסך אז יפנה וידבק ה' בנו:

עוד ירצה כי כשישראל ישתדלו בדבר האמור הגם שישנו למפסיק בחלק א' האדון יפנה לנו מחלק המופנה ויגדיל וירבה כחינו נגד האויב עד כלות המסך ואז והקימותי וגו':

עוד ירצה ופניתי אליכם על פי דבריהם ז''ל בזוהר (בזוהר ח''ג ש''ג) כי שעשוע הצדיקים שאין למעלה ממנו הוא בחצי לילה השני שהקדוש ברוך יושב על כסאו בין הצדיקים שבגן עדן ומסיר פרגוד אחד ומגלה להם אור פנימי הנערב ולרוב ההשתוקקות ועוצם הפלגת הרגש העריבות לנשמות עד שמתעלפים ונושרים מהם אורות והם נפשות שיורדות לעולם התחתון להאיר יעויין שם דבדיו בזוהר חדש (פר' בלק) והוא מה שדמז במאמר ופניתי אליכם שהוא על שעשוע הגדול ומופלא הנזכר. ואמר לשון פנייה לצד שהאדון ברוך הוא אינו משתנה דכתיב (מלאכי ג׳:ו׳) אני ה' לא שניתי אלא שמגלה מאורו את אשר יחפוץ ויסתיר כפי מה שאינם ראוים להשיג לזה אמר ופניתי אליכם להאיר למולכם אור הפנימי הנסתר יראו עיניכם וישמח לבכם.

ואומרו והפריתי אתכם רמז לניצוצות הנושרות מהם לצד ההתעלפות כאמור ואומרו והרביתי אתכם פירוש שלא תחשוב כי לצד נשירת הנשמות מהם ימעט אורם ח''ו לזה אמר והרביתי אתכם שיתרבה אדרבה אורכם כאור פני מלך וסוד הנשירה אולי שיהיה בא' מב' הדרכים או כי ירבה אורם עד שיהיה והותר או כי אור הקודם ידחה מפני אור חדש וישן מפני חדש תוציאו כסדר האמור בדברי המקובלים כי המוחין דגדלות ידחו מוחין דקטנות ונמצא הנושר מהם הוא לצד ההתרבות והוא אומרו והרביתי אתכם:

עוד ירצה באומרו והרביתי אתכם לשון רבנות והוא על דרך אומרו תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ופירשנוהו שם שהגדילם על המלאכים כהני עליון שיהיו הם קרובי המלך וגדולי העליונים ואומרו והקימותי כאן הבטיח על התחיה שברית כרותה לשוכני עפר שיעלה ה' אותם מקברותיהם ואמר ה' כי דוקא ללומדי תורה על דרך אומרם ז''ל (כתובות קי''א) כל העוסק בטל תורה טל תורה מחייהו ואולי כי הן הן הדברים שרמז באומרו והקימותי את בריתי שהוא התורה אתכם כי בטל אשר יצו ה' אתם התורה הם חיים:

עוד נתכוון על דרך אומרם (סנהדרין צ') בפסוק אשר נשבעתי לתת לאבותיכם שהאבות עצמם יעמדו לרשת את הארץ והוא מאמרו כאן שאותה ברית שנשבע ה' לקיים הארץ לעולם ועד בידם כל המקיים תנאי הכתוב יחייהו ה' עם האבות לקיים בידו ברית הארץ לעולם ועד:

עוד רמז גניזת הנשמות בצרור החיים את ה' וידוע כי בחינה המתיחס לה ברית יתיחס גם כן לה שלום והוא אומרו והקימותי את בריתי שהוא יסוד עולם הנשמות אתכם גם בזה כלל זיווג חי העולמים בכנסת ישראל שהיא כללות הנשמות והמשכיל יבין כי הוא זה תכלית מנוחת הנשמות:

ואומרו ואכלתם ישן נושן. כאן רמז לסעודת עולם הבא שיטעימם ה' מיין המשומר בענביו מו' ימי בראשית גם מבשרו של לויתן ואין לך ישן נושן כזה שלא קדמו דבר בעולם קודם לבריאת האדם:

ואומרו וישן מפני חדש תוציאו. מלבד מה שפירשתי בו למעלה ירמוז עוד על דרך מה שאמרו ז''ל (חגיגה י''ב) בפסוק וימנע מרשעים אורם כי אור שבו ברא הקדוש ברוך הוא מעשה בראשית גנזו הקדוש ברוך הוא לצדיקים לפי שראה הרשעים שאינם ראוים להשתמש בו וכו', והוא אומרו וישן שהוא אור שקדם לאור זה החדש שנתחדש אחריו והוא אומרו מפני חדש תוציאו פירוש תוציאו מבית גנזיו להשתמש בו:

ואומרו ונתתי משכני וגו'. ירצה על דרך מאמרם ז''ל (ב''ב ע''ה) שעתיד הקדוש ברוך הוא להוריד משכן מן השמים ויש מרבותינו ז''ל שאמרו שהוא משוהם ויש מרבותינו ז''ל שאמרו מישפה, וכאומרו (שמות ט''ו) פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך והוא אומרו ונתתי משכני בתוככם פירוש משכן שכוננו ידי אורידהו ואתנהו בתוככם ומאז עד עולם יעמוד הדבר כאומרו ולא תגעל נפשי אתכם כי יעביר רוח הטומאה מן הארץ:

עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (במדבר כ') בפסוק כעת יאמר ליעקב וגו' שהמלאכים מבחוץ והצדיקים מבפנים והמלאכים שואלים את הצדיקים מה פעל אל והוא אומרו ונתתי משכני בתוככם שלא יהיה מחנה המלאכים מפסיק ביניכם וביני:

ואומרו והתהלכתי בתוככם. על דרך אומרו (יואל ג') ונבאו בניכם ובנותיכם שיהיה אורו יתברך מתהלך בתוכם והוא רוח המנבא על דרך אומרו (במדבר י''א) עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם:

עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (תענית ל''א) עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים וישב ה' בתוכם וכל אחד יראה באצבעו ויאמר זה אלי ואנוהו והוא אומרו והתהלכתי בתוככם ואמר לשון הליכה לצד שיתהלך אורו יתברך לזון נשמות היושבים סביביו יקרא הליכה ואומרו והייתי לכם לאלהים הוא מאמרם זה אלי ואנוהו ואולי שרמז לשון נוה שהצדיקים עצמן הם נוה של הקדוש ברוך הוא שהוא דר ביניהם ואומרו ואתם תהיו לי לעם שיהיו הם קרובים יותר מכל צבא השמים:

עוד ירצה באומרו והייתי לכם לאלהים לצד כי בזמן הזה אמונת אלהותו הוא מפי הנביאים לזה אמר כי הנה ימים באים שכל עם ה' יוכר להם אלהותו יתברך וידעו כי ה' הוא האלהים והוא מאמר והייתי לכם לאלהים שיכירו אלהותו מצד עצמם ולצד שהכרה זו ישנה לכל הנבראים דכתיב (זכריה י״ד:ט׳) ביום ההוא יהיה ה' אחד לזה אמר ואתם תהיו לי לעם הגם שההכרה שוה בכל לא יהיו לו לעם אלא עם בני ישראל:

ואומרו אני ה' וגו'. יתבאר על דרך מאמר חז''ל (ברכות י''ב) בפסוק ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את ישראל ממצרים וגו' שהכוונה היא שיאמרו חי ה' אשר העלה ישראל מארץ מצרים ומכל הארצות והוא אומרו אני ה' וגו' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים זה כנגד יציאת מצרים וכנגד אשר העלה אתכם מכל הארצות אמר ואשבור מוטות עולכם וגו' ולפי מה שפירשתי בפסוק (שמות כ') אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים יתבאר הכתוב גם כן על האופן עצמו יעויין שם:

והשימותי את מקדשיכם, כאן לא אמר אני כבסמוך והשימותי אני את הארץ, מפני שבמקדש ליתרון קדושתו הקב"ה לא יסייע לשוממו רק שמשיב אחור ימינו, וכן הנה זה עומד אחר כתלנו בשב ואל תעשה ולמזיקין ניתן רשות:

א"י אז תרצה הארץ את שבתותי' כו'. נקדים לפרש הפ' בפ' נח. ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ותשב אליו היונה לעת ערב כו'. יבואר עפ"י דברי הזוה"ק בפ' בהעלותך קרב ע"ב פקודא ל' למעבד פסח שני כו' ייתי ויחמו עד לא ינעלון תרעי אימתי כרוזא כריז בי"ד לירחא ב' דהא מתמן עד ז' יומין תרעין פתיחין מכאן ולהלאה ינעלון תרעין. וכבר עמד בזה הרב המגיד הקדוש מקאזניץ זלה"ה בס' עבודת ישראל מפני מה דוקא בב' שבועות שקודם מתן תורה אז ינעלון תרעין. ולענ"ד יש לפרש עפ"י הידוע גודל מעלת הצי"ע משומרי הברי"ק הרומז לבחי' יסוד שכביכול השכינה הקדושה מתדבקת בצדיק כזה כי זה רצונו ית"ש להיות לה אחיזה בתחתונים ע"י הצי"ע וז"ש בווין תתקטר. כי הווין רומזים על יעקב ויוסף הם הצדיקי יסודי עולם. וז"ש בזוה"ק ברשב"י שאמר אנא בחד קטירא אתקטרנא ע"ש. לכן כאשר הגיע סוף ז' ימים מפסח שני אז מתחילין השני שבועות האחרונים מהספירה שהם כנגד ספירות יסוד ומלכות לכן אז ינעלון תרעין כי אם בחמשה ספירות הראשנים יש לה אחיזה בעולמות העליונים. אך כאשר הגיע עת לחננה קרב המועד זמן מתן תורה אז כביכול צריך השכינה לחפש למטה בזה העולם אחר צי"ע להוריד השפעות התורה על ידו וזה כמו שחופר בקרקע יסוד איך יעמוד הבינן על גביו למעלה. לכן ינעלון תרעין הם העולמות העליונים לחפש למטה צדיק כזה בבחי' יסוד כנ"ל. וזה הפי' ולא מצאה היונה מנוח רומז לשכינה הקדושה עד אשר באה לנח שהוא הי' בחי' צי"ע לכן היתה מתדבקת בו. נמצא כי עיקר ההכנה לקבלת התורה הוא ע"י הצי"ע שומר הברית כמ"ש ואני זאת בריתי אותם כו' דברי אשר שמתי בפיך כו'. לפי הידוע זאת רמוז לשכינה הקדושה בריתי הוא רמוז ליסוד וזה עיקר היחוד יסו"מ והוא שמביא לידי קבלת התורה כמו שמסיים לא ימושו מפיך וכו' מעתה ועד עולם ועיקר הדבר שיהי' נאה דורש ונאה מקיים שיהי' כח בהצדיק להביא את הדור בכח שמירת הברית כמ"ש במרדכי דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו שהי' ביכולתו להביא כל הדור לבחי' טוב הוא שמירת הברית כמ"ש אמרו לצדיק כי טוב. ושיהי' כל בנ"י זרע קודש מחצבתם מסטרא דקדושה. וזה הענין ג"כ הי' ביתרו וישמע יתרו מה שמועה שמע ובא קריעת י"ם ומלחמת עמלק. דהנה אי' קשה זיווגו של אדם כקריעת י"ס אינו כפשוטו לשדך הבנות. רק זיווגו של אדם דייקא שיהי' מסטרא דקדושה בלי תערובות טוב ברע ח"ו. גם מ"ש בגמ' קשים מזונותיו של אדם כקריעת י"ם רומז על הנ"ל כי בכל הענינים האלו החומר מתגבר וצריך לכבוש היצר וצריך להתנהג בהם בקדושה. וז"ש רש"י מה שמועה שמע ובא קריעת י"ס כי גם ענין קבלת התורה הוא ע"י קריעת י"ס הים ראה וינס ארונו של יוסף ראה רומז לבחי' צי"ע. וגם זה הענין הוא ג"כ מלחמת עמלק רומז על הנ"ל כמ"ש אשר קרך בדרך כו'. לכן שפיר פי' בזוה"ק אשר בב' השבועות הללו ינעלון תרעין רומז לב' הספירות יסו"מ הם עיקר הכנה לקבלת התורה. לכן ינעלון השערים העליונים לחפש למטה הצי"ע אשר יהי' בחי' היסוד לבנות הבנין על מכונו ולהוריד למטה השפעות התורה. [עיי' בח"א דף קכ"ט]. ונחזור לביאור הכתוב אז תרצה הארץ את שבתותיה. ארץ רמז לשכינה הקדושה כיל"ח אז תרצה שהשכינה הקדושה רצונה לאחוז בצדיק יסוד עולם את שבתותיה הם השני שבתות תמימות הללו קודם מתן תורה כנ"ל:

והתהלכתי בתוככם. אֲטַיֵּל עִמָּכֶם בְּגַן עֵדֶן כְּאֶחָד מִכֶּם, וְלֹא תִהְיוּ מִזְדַּעְזְעִים מִמֶּנִּי, יָכוֹל לֹא תִירְאוּ מִמֶּנִּי, תַּ"לֹ "וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים" (ספרא):

וטעם והתהלכתי בתוככם שתהיה הנהגתי בכם מפורסמת כמלך מתהלך בקרב מחנהו מספיק להם כל צרכם וזה דרך דברי הברית כפשוטן והוא אמת וכך יעשה בהן בודאי ולא הזכיר הכתוב בכאן שכר קיום הנפשות בעולם הנשמות ובעולם הבא אחרי תחית המתים כי קיומן מחויב בדרך היצירה כמו שפירשתי בכריתות (רמב"ן על ויקרא י״ח:כ״ט) והעונש הוא שמכרית החייבים מהם והשאר כולם יתקיימו בדרך יצירתם אבל על דרך האמת הברכות האלה עוד הם ברכות שמים בעליונים כמו שפירשתי ונתתי שלום בארץ ולא תגעל נפשי אתכם וכן והתהלכתי בתוככם רמז למדה שקראו רבותינו שכינה מן ונתתי משכני בתוככם ואומרים (מנחות פו) שכינה שורה בישראל ואמרו (בראשית רבה י״ט:ז׳) עיקר שכינה בתחתונים היתה והנה הוזכר כאן גן עדן והעולם הבא ליודעיו ואלה הברכות בתשלומיהן לא תהיינה רק בהיות כל ישראל עושין רצון אביהם ובנין שמים וארץ שלם על מכונתו ואין בתורה ברכות שלמות כאלה שהם דברי הברית והתנאים אשר בין הקב"ה ובינינו ודע כי לא השיגו ישראל מעולם לברכות האלה בשלמותן לא הרבים ולא היחידים מהם שלא עלתה זכותם לכך כמו שאמרו (מו"ק טז) על דוד (והוא עורר את חניתו) על שמונה מאות חלל והיה מצטער על מאתים יצתה בת קול ואמרה לו רק בדבר אוריה החתי (מלכים טו ה) ועל כן תמצא לרבותינו ז"ל שיזכירו בפסוקים האלה לעתיד לבוא מלמד שתינוק מישראל עתיד להיות מושיט וכו' (תו"כ פרק ב ב) עתיד הקב"ה לטייל עם הצדיקים לעתיד לבוא (שם פרק ג ג) כי לא נתקיים אבל יתקיים עמנו בזמן השלמות:

והתהלכתי בתוככם. ענין המתהלך הוא ההולך אנה ואנה לא אל מקום אחד בלבד. אמר אם כן אתהלך בתוככם כי לא אל מקום אחד בלבד ירד שפע הכבוד כמו שהיה במשכן ובמקדש כאמרו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם כלומר בזה האופן ובאותו המקום בלבד אשכון בתוכם ובאר זה באמרו אשר אועד לך שמה ונועדתי שמה לבני ישראל אבל אתהלך בתוככם ויראה כבודי בכל מקום שתהיו שם כי אמנם בכל מקום שיהיו שם צדיקי הדור הוא קדוש משכני עליון שבו תשלם כונתו כאמרו השמים כסאי והארץ הדום רגלי ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי:

והתהלכתי בתוככם. שזה הנימוס התוריי יהיה סבה שאשגיח בכם באופן שאהיה לכם למנהיג תמיד ועל פי תהיינה פעולותיכם להציל אתכם מהרעות הנכונות לבא עליכם במה שאודיע לכם מה ע"י עבדי הנביאים וע"י הכ"ג כמו שנתבאר במה שקדם בבגדי כהן גדול:

פס'. והתהלכתי בתוככם. לעתיד לבא שנאמר (ישעיהו נ״ב:ח׳) כי עין בעין יראו בשוב ה'. והייתי לכם לאלהים. שיהא מוראי עליכם:

ופניתי אליכם היא הפניה לטובה, כי הפניה לרעה יציין במלת "ונתתי פני בכם" (כנ"ל אחרי סימן קח). ומ"ש "והפריתי" הוא לפרות בבנים ובנות. והריבוי הוא בגודל וקומה זקופה. והקמת הברית הוא ברית קיים שלא ישתנה כמו שנשתנה הברית הראשון, וכמ"ש בירמיה (פרק לא), עיי"ש.

והתהלכתי בתוככם. פירש"י אטייל עמכם בגן עדן כו', דעתו לסלק מעל תורתינו הקדושה כל טוען ומערער האומר יש לי מקום ללון ולומר מאחר שלא נזכר בתורה עיקר השכר לנשמה, אם כן ודאי אין כח במצות אלו להנחיל עושיהם השכר הנפשי לעולם הבא, ותכלית עשייתם אינו כי אם לקבל השכר בעולם הזה האחוז בחבלי בוז וכבר נתעוררו על ספק זה שלמים וכן רבים ובאו בהיתר ספק זה שבעה דעות זכרם מהרי"א בחבורו והאריך בהם, ואני באתי לקצר בכל היכולת ולסדרם פה כדי להסתים פי דוברי עתק על תורתינו הקדושה.

והתהלכתי ב' במסורה והתהלכתי בתוככם. והתהלכתי באמתך בזכות והתהלכתי באמתך והתהלכתי בתוככם. מאם בחקותי עד קוממיות כל האלפ''א בית''א חוץ מסמ''ך וף' וכן בויתן לך חסר סמ''ך וף' כי אין שטן ולא אף וקצף ונגף ואנף בברכות אלו:

והתהלכתי בתוככם. שאע״ג שהשכינה במקדש בקרב ישראל בכלל מכ״מ השגחה בפרטות אין אחד דומה לחבירו אלא כל אחד לפי מעשיו נמצא דהשגחת ה׳ מתהלכת ממקום למקום:

והתהלכתי בתוככם. כשתשכנו אני אשכן עמכם, וכשתלכו ממקום למקם אני אלך עמכם:

והייתי לכם לאלקים לדיין ולשופט לנקום נקמתכם.

והתהלכתי. ענין מתהלך הוא ההולך אנה ואנה לא אל מקום אחד בלבד, ואמר אתהלך בתוככם, כי לא אל מקום אחד בלבד ירד שפע הכבוד כמו שהיה במשכן ובמקדש, כאמרו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, כלומר בזה האופן ובאותו המקום בלבד אשכון בתוכם, כאמור אשר אועד לך שמה, ונודעתי שמה לבני ישראל, אבל אתהלך בתוככם, ויראה כבודי בכל מקום שתהיו שם, שבכל מקום שיהיו שם צדיקים הוא קדוש משכני עליון, ובו תושלם כוונת המאמר השמים כסאי והארץ הדום רגלי ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי (רע"ס):

והתהלכתי בתוככם. משלו משל לה"ד למלך שיצא לטייל עם אריסו בפרדס והיה אותו אריס מטמר עצמו מלפניו א"ל המלך לאותו אריס מה לך מיטמר מלפני הריני כיוצא בך [פי' בכרם זה שאני נטעתיו ואתה משמרו ומשקה אותו תמיד] כך הקב"ה עתיד לטייל עם הצדקים בגן עדן וצדיקים רואים אותו ומזדזעים מלפניו והקדוש ברוך הוא אומר להם לצדיקים מה לכם מזדעזעים מלפני הריני כיוצא בכם (פי' בגן עדן שלי שאני נטעתיו ואתם משמרים את פירותיו ומשקים אותו מכח מצות ומעשים טובים שעשיתם) יכול לא יהיה מוראו עליהם ת"ל והייתי לכם לאלהים ואתם כו':

רש"י ד"ה והתהלכתי בתוככם, אטייל עמכם בגן עדן וכו'. לא ידעתי, מה ראה רש"י להביא דברי חז"ל אלו שאינם נאמנים לפשוטו של מקרא, שהרי גן עדן אינו בעולם הזה, ואילו כל הברכות הכתובות כאן שייכות לעולם שעלי אדמות. (פ' בהר־בחקתי תשמ"ז) וראה "כלי יקר" על אתר שכתב כי דעתו של רש"י - בהבאת דברי חז"ל אלו - לסלק מעל תורתינו הקדושה כל טוען ומערער האומר יש לי מקום ללון ולומר: מאחר שלא נזכר בתורה עיקר השכר לנשמה, אם כן ודאי אין כח במצוות אלו להנחיל עושיהם השכר הנפשי לעולם הבא, ותכלית עשייתם אינו כי אם לקבל השכר בעולם הזה האחוז בחבלי בוז. וכבר נתעוררו על ספק זה שלמים וכן רבים ובאו בהיתר ספק זה שבע דעות... ואני באתי לקצר בכל היכולת ולסדרם פה כדי להסתים פי דוברי עתק על תורתינו הקדושה:

והייתי לכם לאלהים. אהיה לאלהים מיוחד לכם לא יהיה לכם אלהים ומנהיג זולתי ובכן יהיה נצחיות מציאותכם ממני בלתי אמצעי וכמו שהוא לשאר הנבדלים הנצחיים בהיותכם אז בצלמי כדמותי כמו שהיתה הכונה בבריאת האדם ובמתן תורה ולזה אמר ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים כי אמנם במתן תורה לולי השחיתו היתה הכונה לשום אותם במעלת ימות המשיח ועולם הבא שיעד בזאת הפרשה בלי ספק. אמנם בפרשת אתם נצבים אמר שהכונה שיקים אותם לעם כדי שיהיה הוא לאלהים אבל לא יעד שיהיה כן אז אבל פעולת התמיד של משכן באמרו ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלהים (שמות כט, מה) יעד בכל ענין זאת הפרשה אבל בשאר המקומות אמר להיות לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם שתהיה כל מגמת פניכם לעשות רצוני ולעבדני שכם אחד בלי ספק כמו שראוי שיעשה כל עם למלכו באמת:

ואתם תהיו לי לעם. ר"ל כי מבין שאר האומות היוחדו להיות לי לעם:

הדעה האחת, הוא דעת הרמב"ם, שכל אלו היעודים אינן עיקר השכר, וכל הרעות והטובות שנזכרו כאן בפרשה זו הם מדברים מענין הסרת המונעים לבד, ורצה לומר שאם תשמור מצותי אסיר ממך כל מונעים כמלחמות וחליים ורעב ויגון באופן שתוכל לעבוד את ה' בלא שום מונע, אבל עיקר השכר של העולם הבא אינו נזכר כאן כדי שיעבוד את בוראו לשמה, ולא מחמת השכר ההוא או מיראת העונש עיין בספר המדע (הלכות תשובה ט א).

והייתי לכם לאלהים. א״א לפרש כמו בהרבה מקומות שמשמעו למשגיח עליכם שהרי כ״ז נתבאר יפה ע״כ. אלא משמעו תהיו מקבלים הנהגתו ית׳ ברצון ובנחת. וכיב״ז אמר יעקב אבינו והיה ה׳ לי לאלהים יע״ש:

והייתי לכם לאלהים. לדיין, לנקם נקמתכם מכל הקמים אליכם:

הדעה האחת היא דעת הרמב"ם (הלכות תשובה ט, א): שכל אלו היעודים אינם עיקר השכר, וכל הרעות והטובות שנזכרו כאן בפרשה זו הם מדברים מענין הסרת המונעים לבד. ורצה לומר שאם תשמור מצוותי - אסיר ממך כל מונעים כמלחמות וחליים ורעב ויגון באופן שתוכל לעבוד את ה' בלא שום מונע, אבל עיקר השכר של העולם הבא אינו נזכר כאן כדי שיעבוד את בוראו לשמה, ולא מחמת השכר ההוא או מיראת העונש.

הדעה השניה, הוא דעת הראב"ע, בפר' האזינו (לב לט) וז"ל ולפי דעתי שהתורה נתנה לכל ולא לאחד לבדו, ודברי העולם הבא לא יבינו אחד מיני אלף כי עמוק הוא עכ"ל. ודעתו לפי שקשה לצייר אותו שכר כי הגשמי לא ישיג ענין הרוחני, על כן העלימה התורה דבר עמוק זה מן ההמון מרוב קוצר דעתם.

ואתם תהיו לי לעם. אפילו עניני מדינה הנהוג בעם תהיו לי לשמי בכל הנהגה מדינית תחקרו אם הוא עפ״י רצון הקב״ה. וע׳ מש״כ בספר שמות עה״פ והייתם לי סגלה:

ואתם תהיו לי לעם. שיאמר(ו) כל העולם: אלו ודאי נכר בהם שהם עמו של הק"[בה] ואם תאמרו, מאין נדע שתעשה לנו הטובות הללו שאתה אומר לנו, לכך נאמר:

הדעה השניה היא דעת ראב"ע (דברים לב, לט): התורה ניתנה לכל ולא לאחד לבדו, ודברי העולם הבא לא יבינו אחד מיני אלף כי עמוק הוא. ע"כ. ודעתו, לפי שקשה לצייר אותו שכר, כי הגשמי לא ישיג ענין הרוחני, על כן העלימה התורה דבר עמוק זה מן ההמון מרוב קוצר דעתם.

הדעה השלישית, הוא דעת רבינו בחיי הזקן, זכרו הראב"ע פר' האזינו ונטה לדבריו וגם הרמב"ן נטה לדעה זו והוא, שכל היעודים שבתורה הם למעלה מן הטבע, שאין זה דבר טבעי שירדו גשמים בזמן שעושין המצות ויכלא הגשם מן הארץ כשאין עושין רצונו של מקום ברוך הוא, אמנם מה שתעלה הנפש למקום חוצבה זהו דבר טבעי אל הנשמה ואין זה בדרך פלא, ואחר שמצינו בתורה עונש כרת אל הנפש החוטאת שתהיה נכרתת ממקום חוצבה מזה יש ללמוד שאם לא תחטא שתשוב אל מלונה אל מקום אשר היה שם אהלה בתחילה, ונראה שעל זה נאמר (תהלים לז לד) קוה אל ה' וירוממך לרשת ארץ בהכרת רשעים תראה. רצה לומר באותו כרת המיועדת בתורה לרשעים תראה כי יש שכר נפשי שירוממך ה' לרשת ארץ החיים כי תעלה הנפש למקום חוצבה מדאיצטריך להכרית נפש הרשעים משם.

הדעה השלישית היא דעת רבנו בחיי (ויקרא כו, ט): כל היעודים שבתורה הם למעלה מן הטבע, שאין זה דבר טבעי שירדו גשמים בזמן שעושין המצוות ויכלא הגשם מן הארץ כשאין עושין רצונו של מקום ברוך הוא. אמנם מה שתעלה הנפש למקום חוצבה זהו דבר טבעי אל הנשמה ואין זה בדרך פלא.

הדעה הרביעית היא, לפי שבימים ההם היו כל העולם מכחישים השגחת השם יתברך, והיו טוענים שכל הנעשה בעולם הכל בהכרח ולא ברצון רצה הקדוש ברוך הוא לאמת פנת ההשגחה על ידי יעודים אלו אשר עיניהם הרואות שכל העושה רצון בוראו מושגח לטובה בכל ההשגחות הללו, ואילו היה מייעד להם השכר הרוחני עדיין ישארו בכפירה זו כי הרוצה לשקר ירחיק עדיו, ועיקר דעת הזה הוא דעת רבינו ניסים בפר' בראשית ושרשה בספר הכוזרי (מאמר ראשון קד-קו) כשאמר הכוזרי אל החבר רואה אני שיעודי זולתכם שמנים ודשנים יותר מיעודיכם, השיבו החבר אבל הם כלם לאחר המות ואין בחיים מהם מאומה ולא דבר שיעיד החוש עליהם, אמר הכוזרי ולא ראיתי אחד מהמאמינים ביעודים ההם מתאוים לקנותה מהרה, אבל אם היה בידו לאחרם אלף שנים ושהוא ישאר בזכירת החיים ובעול העולם הזה ורוב עצבונו היה בוחר בזה עכ"ל. וזה באמת תשובה נצחת לומר שיעדה התורה הדבר אשר בו האדם חפץ מאד.

הדעה הרביעית (דרשות הר"ן סוף דרוש ראשון ושורשה בספר הכוזרי א, קד-קיז) היא: לפי שבימים ההם היו כל העולם מכחישים השגחת ה' יתברך, והיו טוענים שכל הנעשה בעולם הכל בהכרח ולא ברצון, רצה הקב"ה לאמת פינת ההשגחה על ידי יעודים אלו אשר עיניהם הרואות שכל העושה רצון בוראו מושגח לטובה בכל ההשגחות הללו, ואילו היה מייעד להם השכר הרוחני עדיין ישארו בכפירה זו כי הרוצה לשקר ירחיק עדיו.

הדעה החמישית היא, שקודם קבלת התורה היו עובדים כוכבים ומזלות והיו עושים להם עבודות מיוחדות כדי להמשיך מהם הברכה בתבואות ולהביא גשמים בעתם ושאר הצלחות הגוף, וכשנתן הקדוש ברוך הוא התורה ומנעם מן אותן עבודות הוצרך להבטיחם שגם על ידי שמירת התורה יזכו לאותן יעודים, ועל ידי עבודות הכוכבים ומזלות יחסרו כל אלה אבל חיי העולם הבא לא הוצרך ליעדם כי גם על ידי אותן עבודות לא היו מובטחים בו. וזה דעת רב סעדיה בספר האמונות אשר לו וגם בספר מורה נבוכים חלק ג'.

הדעה החמישית (רס"ג אמונות ודעות ט, ב; רמב"ם מורה נבוכים ג, כח-לד) היא: קודם קבלת התורה היו עובדים כוכבים ומזלות והיו עושים להם עבודות מיוחדות כדי להמשיך מהם הברכה בתבואות ולהביא גשמים בעתם ושאר הצלחות הגוף, וכשנתן הקב"ה התורה ומנעם מן אותן עבודות, הוצרך להבטיחם שגם על ידי שמירת התורה יזכו לאותן יעודים, ועל ידי עבודות הכוכבים ומזלות יחסרו כל אלה. אבל חיי העולם הבא לא הוצרך ליעדם כי גם על ידי אותן עבודות לא היו מובטחים בו.

הדעה הששית היא, שמאחר שנאמר והתהלכתי בתוככם ונתתי משכני בתוככם שזהו דיבוק השכינה אל ישראל אפילו בעולם הזה שהנשמה נסתבכה עם החומר קל וחומר שתהיה דבקה אל השכינה אחר הפרדה מן החומר, הנה כל מה שיעדו הדתות המזויפות אחר המות יעדה התורה לנו גם בחיי העולם הזה והנבואה המצויה בינינו תוכיח וזו הדעה תמצא גם כן בתשובת החבר למלך הכוזר בסוף מאמר א' מספרו והחזיק בדעה זו רבינו ניסים בדרש החדש.

הדעה הששית (כוזרי א, קטו) היא: מאחר שנאמר "והתהלכתי בתוככם" (כו, יב), "ונתתי משכני בתוככם" (שם, יא), שזהו דיבוק השכינה אל ישראל אפילו בעולם הזה שהנשמה נסתבכה עם החומר, קל וחומר שתהיה דביקה אל השכינה אחר הפרדה מן החומר. הנה כל מה שיעדו הדתות המזויפות אחר המות, יעדה התורה לנו גם בחיי העולם הזה והנבואה המצויה בינינו תוכיח.

הדעה השביעית היא, שכל היעודים הנזכרים בתורה הם לכללות האומה כי העולם נידון אחר רובו ויעוד הגשמים והתבואה והשלום וכיוצא בהם יהיה לכל ישראל כאחד, אבל שכר הנפשי לעולם הבא אינו לכללות האומה אלא כל איש בפני עצמו נידון שם על פי מעשיו, ונרמזו במצות כיבוד אב ואם ושלוח הקן לכל איש מישראל, ודעה זו היא בספר עקרים וברמב"ן פרשת עקב (יא יג) בפסוק בכל לבבכם עיין שם. בשבעה דרכים אלו ינוסו הדוברות עתק על תורתינו הקדושה, מלבד מה שראינו בעינינו כמה גדלה חיבת ה' אל אבותינו אברהם יצחק ויעקב. ואילו היתה הצלחתם בעולם הזה סוף הצלחתם אם כן מה יתרון היה לאברהם על נמרוד הרשע כי זה מלך בכיפה ואברהם היה נע ונד כל הימים מתהלך מאהל אל אהל מגוי אל גוי, וכן יצחק ויעקב לא ידענו מה היה להם מן השכר האמיתי כי אם זה השכר המיועד לזרעם הוא סוף שכרם מה כשרון לבעליו כי אחרי מותם ינחלו זרעם את הארץ והמה יצאו מן העולם ריקם מכל עמלם, ואפילו לישראל נוחלי הארץ מה יתרון להם אפילו בזמן השלוה על כל מלכי הארץ אשר צלחו ומלכו בעולם כמותם ומקצתם יותר מהמה, אין זה כי אם שרב טוב הצפון לצדיקים הוא חלקם ונחלתם של האבות ושל כל תולדותיהם כיוצא בהם כי תורה אחת לכלם.

הדעה השביעית (רמב"ן דברים יא, יג; ספר העקרים ד, מ): כל היעודים הנזכרים בתורה הם לכללות האומה כי העולם נידון אחר רובו, ויעוד הגשמים והתבואה והשלום וכיוצא בהם יהיה לכל ישראל כאחד, אבל שכר הנפשי לעולם הבא אינו לכללות האומה אלא כל איש בפני עצמו נידון שם על־פי מעשיו, ונרמזו במצוות כיבוד אב ואם ושילוח הקן לכל איש מישראל.

בשבעה דרכים אלו ינוסו הדוברות עתק על תורתינו הקדושה. ע"כ. וראה גם דברי ר"י אברבנאל (בראש הפרשה) שהאריך בסוגיה זו. וראה גם דברי מהר"ל בזה (תפארת ישראל פרק נח). הערת ר' חזקי פוקס שי': תשובה נוספת כתב הגרא"י קוק בספרו "אורות התורה" (ח, ה).

וזכרתי את בריתי יעקוב וגו', ג' תיבות לפני כל אחד וכן באחרונה, וכן בפסוק ויאמר ה' אל השטן יגער ה' בך השטן ויגער ה' בך, לומר כי זכות האבות יעמוד לפני עצת השטן:

ובזה נ"ל בס"ד מאמר ר"ח רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות כלומר הרבה להם תורה ומצות של הראשנים ז"ל שיהיה לכל דור שותפות וחלק בבירורים שעשו הראשנים שקדמו להם מן התורה והמצות ולכן מנהג ישראל לומר מאמר זה של ר"ח אחר כל לימוד ואומרים אחריו קדיש ובזה יובן בס"ד מאמר כנסת ישראל הדודאים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך פירוש הדודאים אלו עמי ארצות נתנו ריח דאפילו רקנים שבנו מלאים מצות כרמון ועל פתחינו הם שערים המצויינים בהלכה כל מגדים תורה נביאים כתובים משנה גמרא קבלה ועוד יש לנו טענה חזקה חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך כל ברורים החדשים וגם ישנים דודי צפנתי לך כי אנחנו גורמים כל יום להכניס הבירורים כולם מדרגה אחת קרובה אל המאציל יותר ולז"א צפנתי לך שאני צופן לפני ולפנים שיתקרבו לך:

אני ה' אלהיכם. כְּדַאי אֲנִי שֶׁתַּאֲמִינוּ בִי שֶׁאֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כָּל אֵלֶּה, שֶׁהֲרֵי הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְעָשִׂיתִי לָכֶם נִסִּים גְּדוֹלִים:

ואכלתם ישן נושן היא ברכה אחרת על קיום הפירות שלא ירקיבו ויופסדו ויהיו נשמרים שזה על ידי השגחת ה' הפרטיית, וכמ"ש בפ' נח על "והקמותי את בריתי אתך" שלא ירקבו המאכלים בתיבה. ולכן סמך זה גם כאן אל הברית. וזה מבואר שהישן טוב מן החדש שלכן יאכלו ישן וימכרו החדש. ומה שכפל "ישן נושן", רצונו לומר, כל דבר הנישן אף דברים שאין דרכם לישנם (עיין בבבא בתרא דף צא). ומה שאמרו שיוציאו הישן מפנ החדש, הגם שהישן טוב יותר, מפני שאין מקום פינוי באוצרות צריך לשימו באוצר שיתיבש, והגם שיקפידו איך נוציא ישן יהיו מוכרחים לכך מאפס מקום.

קוממיות. על הפך אשר אמרו לנפשך שחי ונעבורה ותשימי כארץ גוך:

מטת עלכם - כדכתיב: עשה לך מוסרות - היא הרצועה שקושרין בה העול של עץ הקרוי מוטות, לפי שמטה ומרכין את צואר השור.

קוממיות. מהו קוממיות, תניא, ר' מאיר אומר, מאתים אמה כשתי קומות של אדם הראשון ^כההכונה היא שיעמידם הקב"ה במעלת קומת איש היותר גדולה. ומבואר בחגיגה י"ב א' שמדת אדם הראשון היה מאה אמה, ומדכתיב קוממיות בשני ממי"ן דריש שתי קומות כאלה, והיינו מאתים אמה. , ר' יהודה אומר, מאה אמה כנגד היכל וכתליו ^כושל בית שני שהיה רום מאה אמה. , שנאמר (תדלים קמד) אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם, בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל ^כזהלשון כאן קצר וחסר, וצ"ל כמו שהוא בתו"כ, אין לי אלא אנשים, נשים מניין, ת"ל אשר בנינו וגו'. .
(ב"ב ע"ה א')

אני יי' אלהיכם. רוצה לומר שהו' ראוי שתתנהגו במצותי כי אני הוצאתי אתכם מן העבדות הנפלא שהייתם בו ושמתי אתכם בני חורין ובזה הנימוס התוריי לא שהעמסתי עליכם מה שיכבד עליכם כמו העניין בשאר הנימוסים אבל הם ענינים יקל עשייתם לאדם להיותם נבחרים מצד עצמותם ולזה היה זה הנימוס חירות לכם לא עבדות ולזה גם כן אין ראוי שיכבד לכם מה שנתתי מהחירו' בארץ בשנת השמטה והיובל כי אני הנחלתי אתכם הארץ באלו התנאים והנה לא יעדה התור' בזה המקום ההולכי' בדרכי התורה כי אם באלו הטובות הגופיות לפי שהגעת הטובות הנפשיות לשלמי השכל הוא דבר הכרחי והנביא לא ייעד במה שהוא נביא בדבר ההכרחיי אבל ייעד בדברים האפשריים וזה מבואר מאד:

ואמר אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. להורות כי זאת היתה תכלית ההוצאה. באומרו לשכני בתוכם על מנת לשכון בתוכם. בין בחיים בין במות. ואמר ואולך אתכם קוממיות. לפי שאמר מהיות להם עבדים ולפי שהעבדים הם רכי הלבב. אמר שתכלית ההוצאה היתה שיהיו בני חורין ולא עבדים. כאומרו חרות על הלוחות וכו'. והנה בזאת הפרשה הקצרה כלל בכאן כל מיני הטובות והצלה מכל מיני הרעות. ולפי שהרעות הם כלולים בארבע מיני רעות הם ארבע שפטים הרעים שהזכיר יחזקאל ארץ כי תחטא וגו'. אף כי ארבע שפטים הרעים. והם דבר וחרב וחיה ורעב. לזה הזכיר בכלל הפרשה שיצילם מאלה הארבעה רעות. כנגד הרעב אמר ונתתי גשמיכם בעתם. וכנגד חיה רעה וחרב אמר והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם. וכנגד הדבר אמר והפרתי אתכם והרבתי אתכם. באופן שבזה הבטיחם שיצילם מאלו הד' רעות. ויביא עליהם כל הטובות הנמשכים מהצלת אלו הד' רעות. ולכן תמצא שבפרשת המוסר כשאמר ואם לא תשמעו לי. כלל כל הרעות שהביא עליהם באלו הד' רעות. שהם דבר וחרב וחיה רעה ורעב. כנגד הרעב אמר וזרעתם לריק זרעכם. וכן לא תתן ארצכם יבולה. וכנגד חיה רעה אמר והשלחתי בכם את חית השדה. וכנגד החרב אמר והבאתי עליכם חרב נוקמת. וכן והריקותי אחריכם חרב. וכנגד הדבר אמר ושלחתי דבר בתוככם. ואע"פ שאמר שבע כחטאתיכם. ואמרו שבעה פורעניות כנגד שבעה עבירות. השבעה פורעניות כולם כלולים באלו הד' רעות. לפי שהם כמו אבות והשאר הם כמו תולדות להם ונמשכות מהן למעיין. ואמר שבע להורות שהם מאסו בשם ובתורתו. ועברו בריתו ושבועתו אשר כרת עמם. וזה רמז על באר שבע. כאומרו כי שם נשבעו שניהם. וזהו שבעה ע"ש השבועה. וזהו כלל שמו הגדול הרמוז בי' ספירות. והם נכללות בז' ספירות. כי הג' ראשונות הם חשובות כאחת. ואחר שהם כפרו בשם ה' ועברו בריתו שהוא השביעי. ראוי להביא עליהם שבעה פורעניות. וזהו ואם לא תשמעו לי כנגד הראשונה. עד להפרכם את בריתי שהוא השביעי. שהיא חרב לה' מלאה דם. והיא חרב נוקמת נקם ברית. ולכן אמר שבע כחטאתיכם. וכן ויסרתי אתכם אף אני שבע כחטאתיכם. ולפי שזאת המכה היא רצועת מרדות באף ובחמה. אמר אף אני אעשה זאת לכם שהיא א"ף ואנ"י וזא"ת:

פס'. אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי. אני הוא שעשיתי עמכם כל הנסים במצרים. מהיות להם עבדים. יכול שהיו עבדים לעבדים ת"ל להם עבדים היו למלכים ולא עבדים לעבדים. ואשבור מוטות עלכם. המשיל הכתוב את ישראל לפרה שחורשין בה יותר מדאי ובא בעל הפרה ושיבר את העול וקצץ את הסמלון. כך ישראל שלטון זה בא ומשעבד והולך לו ושלטון זה בא משעבד והולך לו והמענה ארוכה שנאמר (תהלים קכו) על גבי חרשו חורשים. עד שהקב"ה ישקיף משמי קדשו. ואולך אתכם קוממיות. רבי יהודה אומר בקומה זקופה ולא יראים מכל בריה:

מטת עולכם. משל כפר החורש שיעבוד אדמת בעליו וישראל השתעבדו בבנין האדמה כי כן כתוב:

קוממיות ב' תגין על הקו''ף שעתידין להיות קומתן מאה אמה ולמ''ד ר' אמה לכך יש בה שני תגין:

ואשבר מטת עלכם. הוא משל כמו שור שרגיל לישא עול שנוצר לזה. וראשו כפוי למטה כמו שיודע שהעול יהא מונח עליו. ואפילו בשעה שמסירים העול מעליו יודע שאחר שעה מוכן הוא שנית למשאו. עד שמשברים את העול לעיניו הוא בטוח שלא יחרוש עוד. ועדיין הוא בראש נמוך מרוב הרגלו לכך. עד שבא בעליו ומרגילו להגביה ראשו ולילך קוממיות. בזה אות ברור לו שאין בדעת בעליו לחרוש עמו לעולם כך ישראל נוצרו לגלות כמבואר ברבה איכה עה״פ בת גלים ברתא דגלואי. שהרי אברהם אבינו יצחק ויעקב הלכו בגלות ובטלטול. אבל בשעה שעושים רצונו ש״מ הקב״ה מבטיח ואשבר מטת עלכם תבינו שאין לכם לחוש להתגברות אוה״ע לשעבד אתכם. וגם ואולך אתכם קוממיות. בדעת גבוהה וחפשית כאלו בטוחים המה שלא ישתעבדו לעולם. ולמדנו מדהבטיח הכתוב שישבור העול שלהם ש״מ שבטבע שלהם מיועדים לגלות:

אני ה' אלהיכם. כלומר הרי הרי אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, ועשיתי לעיניכם נסים ונפלאות, מהיות להם עבדים, פדיתי אתכם, ואשבר מטת עלכם, כלומר, העול שהיה מטה ראשיכם וכופף כלפי הארץ שכתוב: ואולך אתכם קממיות, שזקפתי ראשיכם, שהייתם הולכים בקומה זקופה ולא היה כופף אתכם העול, כדכתיב: ובני ישראל יוצאים ביד רמה, וכשם שני עשיתי זאת, אני נאמן שאני אעשה עמכם מה שאני מבטיח אתכם:

מטת עליכם העול שיהיה מטה ראשיכם וצואריכם כלפי ארץ.

אני ה' אלהיכם. עיין רש"י ז"ל:

רש"י ד"ה קוממיות, בקומה זקופה. ע"כ. קשה לי, שכן למעלה (בפסוק ט) ביאר רש"י "והרביתי אתכם - בקומה זקופה", והוא על־פי "תורת כהנים", ומה צורך אפוא בחזרה שכאן? ועוד קשה: למה אינו מבאר שם "והפריתי... והרביתי..." כפריה ורביה, כלומר כמונח־עניין אחד. וכפי שהוא מבאר בבראשית (א, כב), כלומר "פרו" - לשון פרי, כלומר עשה פרי: "ורבו" - אם לא אמר אלא פרו, היה אחד מוליד אחד ולא יותר, ובא ורבו שאחד מוליד הרבה. ע"כ. וראה "שפתי חכמים" (אות צ). (פ' בחקתי תשמ"ח)

מטת. כְּמִין יָתֵד בִּשְׁנֵי רָאשֵׁי הָעֹל הַמְעַכְּבִים הַמּוֹסֵרָה שֶׁלֹּא תֵצֵא מֵרֹאשׁ הַשּׁוֹר וְיַתִּיר הַקֶּשֶׁר, כְּמוֹ "עֲשֵֹה לְךָ מוֹסֵרוֹת וּמֹטוֹת" (ירמיהו כ"ז), קבילייא בְּלַעַז:

קוממיות - כשהוסר העול זוקף את ראשו.

קוממיות. בקומה זקופה:

ואולך אתכם קוממיות בקומה זקופה כשם שהשור זוקף ראשו כשמרימין את העול מעל צוארו, כדכתיב ובני ישראל יוצאים ביד רמה.

מהית להם עבדים. מה ת"ל לפי שנאמר ויפדך מבית עבדים יכול שהיו עבדים לעבדים ת"ל מהית להם עבדים. עבדים היו למלכים ולא עבדים לעבדים:

תוך כדי הרהור בכפילות זו חשבתי, שאכן זקוק עם ישראל לקוממיות כפולה זו, כלומר מנה כפולה של קוממיות, ותופעות זמננו מוכיחות את הצורך הדחוף במנה יתרה זו, ברם, הקושיה במקומה עומדת. (פ' במדבר תשמ"ח)

קוממיות. בְּקוֹמָה זְקוּפָה (ספרא):

ואשבר מטת עלכם. משלו משל לה"ד לבעה"ב שהיתה לו פרה חורשת והשאילה לאחר להיות חורש בה והיה לאותו האיש עשרה בנים זה בא וחרש וישב לו וזה בא וחרש וישב לו עד שנתיגעה הפרה ורבצה לה נכנסו כל הפרות ואותה הפרה לא נכנסה לא הספיק לקבל פיום מאותו האיש אלא בא מיד ושבר את העול וקצץ את הסימלונים כך ישראל בעוה"ז שלטון א' בא ומשעבד והולך לו ושלטון אחר בא ומשעבד והולך לו והמענה ארוכה שנא' על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם למחר כשיגיע הקץ אין אומר הקב"ה לאומות א"ה כך וכך עשיתם לבניי אלא מיד הוא בא ומשבר את העול ומקצץ את הסומלונים שנא' ואשבר מטת עלכם וכן הוא אומר קצץ עבות רשעים [ומה שמדמה האומות לעשרה היינו משום שהם עשרה פעמים נגד ישראל שהרי הם ע' אומות וישראל ירשו ארץ של ז' אומות א"כ לפ"ז נחשבים ישראל לז' אומות והם עשרה פעמים ז']:

ושמא קומה זקופה זו השניה קשורה דווקא בהמצאותנו פה בארץ. הלא זה עתה שמעתי בחדשות הבוקר, שהשבוע התעניינו למעלה מאלפיים משפחות יהודים בצרפת בעלייה, כנראה בעקבות מעשה קרפנטרא (Carpentras - עיר עתיקה הנמצאת במחוז ווקלוז שבדרום צרפת. בימים אלו חוללו בבית הקברות שבעיר עשרות קברים), יותר משמתעניינות שם במשך שנה תמימה. (פ' בהר בחקתי תש"ן)

ואולך אתכם קוממיות. רש"א מאתים אמה ר' יהודה אומר מאה אמה כאדם הראשון. אין לי אלא אנשים נשים מניין ת"ל בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל וכמה היא תבנית היכל מאה אמה. דבר אחר ואולך אתכם קוממיות. בקומה זקופ' ולא יהיו יראי' מכל ברי':

ועתה נזכרתי ששמעתי אצל אחינו בית ישראל הספרדים (יושבי ארץ ישראל) שמברכים בברכת המזון "הרחמן הוא יוליכנו קוממיות בארצנו", ויפה היא גירסה זו, והלוואי ויזכו־ונזכה לנהוג על פיה. (פ' בהר בחקתי תשנ"ט)

את בריתי יעקוב, מלא בוי"ו, ה' פעמים בא בתורה כך, וכנגדן ה' פעמים אלי' חסר וי"ו, מלמד שיעקב אבינו לקח הימנו אות ו' למשכון שיבשר את בניו, כדכתיב הנה אנכי שולח לכם את אליהו, ושם הוא מלא שאז יוחזר לו משכונו (ועוד נראה לומר כי בהיות יעקב בריח התיכון המבריח המרכבה מקצה אל קצה והי' המשכן אחד, הנה על ידו מתאחד הכל כל הבריחים שהם חמשה בין הכל, לכן ניתנה לו אות ו' שהוא בדמות קו ישר, ובריח ה' פעמים וכן הוא"ו הוא אות החיבור לחבר דבר אל דבר והי' אח"ד, ולכן במילוי זה הוא בגימט' אח"ד ומובנה במבטא שלה ג"כ על החבור והקשר כי וי"ו מלשון ווי העמודים כמו ווין המחוברים בחוברת ובלולאות וניתנה לו בפרט מאליהו שהוא מלאך הברית שמחבר כל המשכן שעלה במרכבת אש מדת יעקב איש תם שנולד מהול ונאמן בברית במטה שלימה, והדברים ברורים למבין, ועוד בדרך יותר נגלה, כי יעקב מסר נפשו על התורה שבכתב המחומשה, ועל שבעל פה המשושה בסדרים הממלאים בין שניהם את השם הנכבד בה"י ו"ו, ושהם הם הברית כדכתיב כי על פי הדברים האלה כרתי אתך וגו', והדבר ידוע, והנה יעקב מילא כריסו מהם בבית שם ועבר לכן באה לו ו' ה"פ למלאות שמו במילוי והשלמת השם להיותו מלא ו' ה', ונלקחה מאליה המקנא, כי קנאת ה' צבאות תעשה זאת למלאות שמו ולמען שמו במהרה בימינו יבא ויגאלנו, אמן):

ובזה יובן בס"ד הכתוב בישעיה מ"א מי פעל ועשה קורא הדורות מראש אני ה' ראשון ואת אחרונים אני הוא פירוש מי פעל בירור ועשה במצותיו הנה הוא בבירור זה שעשה קורא הדורות מראש שהוא מזמין ע"י בירור שלו בתיקון וזכוך את כל בירורים של דורות שעברו מראש מבריאת העולם את כולם קורא ומזמין בסוד התיקון והזיכוך והנה אני ה' ראשון בחסד זה שגזרתי להיות סדר עליית הבירורים באופן זה כדי להטיב להאחרונים שהם חלושים מצד עצמן וזהו ואת אחרונים אני הוא להטיב ולהושיע להם בעבור תועלת זו הבאה מצידם ובזה יובן בס"ד אזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה שהיא שלמה מצד עצמה ועי"כ יגיע לו תפארת מן האדם כלומר מן בירורים ראשנים של אדה"ר:

ואם לא תשמעו לי. לִהְיוֹת עֲמֵלִים בַּתּוֹרָה, לָדַעַת מִדְרַשׁ חֲכָמִים. יָכוֹל לְקִיּוּם הַמִּצְווֹת? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר וְלֹא תַעֲשׂוּ וְגוֹ' הֲרֵי קִיּוּם מִצְווֹת אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּם וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי? לִהְיוֹת עֲמֵלִים בַּתּוֹרָה, וּמַה תַּ"לֹ לִי? אֵין לִי אֶלָּא זֶה הַמַּכִּיר אֶת רִבּוֹנוֹ וּמְכַוֵּן לִמְרֹד בּוֹ, וְכֵן בְּנִמְרוֹד "גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי ה'" (בראשית י'), שֶׁמַּכִּירוֹ וּמִתְכַּוֵּן לִמְרֹד בּוֹ, וְכֵן בְּאַנְשֵׁי סְדוֹם "רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד" (שם י"ג), מַכִּירִים אֶת רִבּוֹנָם וּמִתְכַּוְּנִים לִמְרֹד בּוֹ (ספרא):

ונתתי משכני: לפירוש חז"ל הברכות האלה הם על התיקון שבזמן הגאולה העתידה שמאז יתן משכנו בקביעות ולא ימאס בהם לעולם. ובזה יתישב מה שהתפלא הרמב"ן והמפרשים איך יעלה על הדעת שיגעל שומרי תורה? ואם ישובו מתורתו הלא כתוב בתוכחה "וגעלה נפשי אתכם"? ולדברי חז"ל אם יזכו עד שיתוקן העולם כמו שאנו מיחלים בעתיד אז לא יחטאו עוד כמ"ש "ונתתי לכם לב חדש...ועשיתי אשר בחוקי תלכו", ולא יגעל בם לעולם כי תהיה גאולה נצחיית.

ואם לא תשמעו לי. ללכת בחקותי כמבואר למעלה:

ואם לא תשמעו וגו'. צריך לדעת היכן נצטוו בתנאי על השמיעה בתחלת הפרשה שיוצדק לומר בכפל התנאי ואם לא תשמעו ולא היה צריך להתחיל אלא מואם בחקתי תמאסו, ונראה כי כאן נתכוון הכתוב להעירך כי מה שאמר בתחילת הדברים אם בחקתי שכוונתו היא על עסקי התורה ולזה רשם בהפכיותה שלילת השמיעה ואיזו מצוה שתלויה בשמע אוזן הוי אומר עסק התורה על דרך אומרו (ישעי' נ''ה) שמעו ותחי נפשכם ישמע חכם ויוסיף לקח (משלי א׳:ה׳) ולצד שנתכוון ה' במאמר בחקתי לכל מה שפירשנו בה בכפל התנאי תלה כל המשך הרע מסיבת העדר התורה:

ולא תעשו. העי"ן בחטף פתח:

ולא תעשו משלא תלמדו לא תעשו. פירש האי אם לא תשמעו ולא תעשו אינו ר"ל אם לא תשמעו ואם לא תעשו משום דאם לא ישמעו ללמוד ודאי לא יעשו אלא ה"ק אם לא תשמעו ללמוד שאז ודאי לא תעשו וכן שנינו בת"כ ואם לא תשמעו מת"ל אם לא תעשו וכי יש לך אדם שאינו לומד אבל עושה ת"ל ואם לא תשמעו ולא תעשו הא כל שאינו לומד אינו עושה פי' מאחר שכל מי שאינו לומד אינו עושה לא היה צ"ל אלא אם לא תשמעו ומינה שמעינן שלא תעשו אלא עכ"ל דה"ק אם לא תשמעו ודאי לא תעשו הא למדת שכל שאינו לומד אינו עושה ויהיה פירושו ואם לא תשמעו שאז ודאי לא תעשו וכן יתפרשו כל המקראות שאחריו שפי' ואם בחקותי תמאסו כשלא תלמדו שאז ודאי לא תעשו תהיו מואסין באחרים העושין ופי' ואם את משפטי תגעל נפשכם הוא שאם לא תלמדו שאז יחוייב שלא תעשו ושתהיו מואסין באחרים העושין תהיו שונאים החכמים ופי' לבלתי עשות היא שאם לא תלמדו שאז יחוייב שלא תעשו ושתהיו מואסים האחרים העושים ושתהיו גם כן שונאים את החכמים תהיו מונעים את אחרים מלעשות ופי' את כל מצותי הוא שאם לא תלמדו שאז ודאי לא תעשו ושתהיו מואסין את האחרים העושין ושתהיו שונאים החכמים ושתהיו מונעים את אחרים מלעשות תהיו כופרים על המצות לומר שלא צויתים ופי' להפרכם את בריתי הוא שאם לא תלמדו שאז יחויי' שלא תעשו ושתהיו מואסין האחרים העושים ושתהיו שונאים את החכמים ושתהיו מונעים את אחרים מלעשות ותהיו כופרים במצות לומר שלא צויתם תהיו כופרים בעיקר כדתניא בתורת כהנים או יש לך אדם שאינו למד ואינו עושה אבל אינו מואס באחרים ת"ל ואם בחקותי תמאסו הא כל שאינו למד ואינו עושה סוף שהוא מואס את אחרים העושין או יש לך אדם שאינו למד ואינו עושה ומואס את אחרים העושים אבל אינו שונא את החכמים ת"ל ואם את משפטי תגעל נפשכם הא כל שאינו למד ואינו עושה ומואס את אחרים העושין סוף שהוא שונא את החכמים או יש לך אדם שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים העושים ושונא את החכמים אבל מניח האחרים לעשות ת"ל לבלתי עשות הא כל שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים ושונא את החכמים סוף שאינו מניח אחרים לעשות או יש לך אדם שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים העושין ושונא את החכמים אבל מניח האחרים לעשות ת"ל לבלתי עשות הא כל שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים ושונא החכמים סוף שאינו מניח אחרים לעשות או יש לך אדם שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים ושונא החכמים ואינו מניח אחרים לעשות אבל מודה במצות שנאמרו למשה בסיני ת"ל את כל מצותי הא כל שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים ושונא החכמים ואינו מניח לאחרים לעשות סוף שהוא כופר במצות שנאמרו למשה בסיני או יש לך אדם שיש בו כל המדות הרעות הללו אבל אינו כופר בעיקר ת"ל להפרכם את בריתי הא כל שיש בו כל המדות הללו סוף שהיא כופר בעיקר וזהו שכתב רש"י ז"ל אחר זה הרי שבע עבירות הראשונו' גוררת השנייה וכן עד השביעי ואלו הן לא לומד ולא עושה מואס באחרי' העושים שונא את החכמים מונע את האחרים כופר במצות כופר בעיקר ופי' קשר המקראות הללו כך הוא שאם לא תהיו עמלין בתורה שיחוייב מזה שלא תעשו המצות ויחוייב מהעדר עשיית המצות שתמאסו האחרים העושין המצות ויחוייב ממיאוס האחרים העושין המצות שתשנאו החכמים ויחוייב משנאת החכמים שתמנעו האחרים מלעשות המצות ויחוייב ממניעת האחרים מעשיית המצות שתכפרו במצות לומר שאינן מן השמים ויחוייב מכפיר' המצות שתכפרו בעיקר לאמר שאין אלוה לעולם אז אף אני אעשה זאת לכם וגו' ומה שפירשו המקראות הללו לעבירות הללו הוא משום דלא תשמעו אע"פ שהוא סוב' שלא יעשו המצות מ"מ כיון שכתוב אחריו ולא תעשו שהוא מורה בהעדר עשיית המצות עכ"ל דלא תשמעו בעסק התורה קמיירי כדלעיל ופירש ואם בחקותי תמאסי אף על פי שהוא סוב' שהם עצמם מואסים המצות מכל מקום כיון דכתיב לעיל מיניה ולא תעשו דהיינו מיאוס המצות ומת"ל ואם בחקותי תמאסו עכ"ל דבמיאוס האחרים העושין קמיירי ופי' ואם את משפטי תגעל נפשכם אע"פ שהוא סוב' שימאסו משפטי התורה מ"מ כיון דכתיב לעיל ואם בחקותי תמאסו שהם מואסים באחרים העושים כ"ש שהן עצמן מואסין בהם ואם כן עכ"ל דבמיאוס החכמים המורים משפטי התורה קמיירי וזו היא שנאת החכמים ופי' לבלתי עשות אע"פ שהוא סוב' שהם עצמם לא יעשו המצות מ"מ כיון דכתיב לעיל ולא תעשו עכ"ל דבמניעת אחרים מלעשות קמיירי ופי' את כל מצותי מדאפקי בלשון מצותי ולא המצות כדכתיב לעיל ולא תעשו את כל המצות האלה משמע שכופרים ואומרים שאינן מצותי אלא מצות של אחרים ופי' להפרכם את בריתי אע"פ שהוא סוב' שהם כופרים בברית התורה והמצות שיאמרו לא נתנה התורה בבריתו של השם מ"מ כיון דכתיב לעיל מיניה לבלתי עשות את כל מצותי שכופרים ואומרים שהמצות לא מן השמים הן שוב א"א לומר שהם כופרים ואומרי' שלא נתנו בבריתו שמכיון שכופרים אפילו בנתינתן כ"ש בבריתן הלכך עכ"ל שהפרת הברית הזאת בכפירת האלהות עצמה קמיירי לא בכפירת התורה והמצות:

ואם לא תשמעו לי. שלא תלמדו התורה ומונה והולך שבע עברות זו למעלה מזו, אחת לא תשמעו, שנית ולא תעשו, כיון שאינן לומדין אינן עושין, הרי שנים. ואם בחקותי תמאסו הרי שלשה, מפני שאין טעם החקים נודע מואסין בהן. ואם את משפטי תגעל נפשכם מואסין את הדינים, כגון משפטי הגזל והעריות שרוח הבריות חומדין אותן והן עול גדול הכבד על הרשעים, וכדי להורות כמה קשה מי שמואס במשפטי הש"י התחיל בהם בכאן בפרשה זו וסיימה בהן הפרשה בסוף כל האלות שנאמר יען וביען במשפטי מאסו, הרי ארבעה. לבלתי עשות לא די שאין עושין אלא שמונעים אחרים מלעשותן, והרי חמשה. את כל מצותי, יבא מזה שיכפור בכל המצות כי לא אמר את כל המצות, הרי ששה. להפרכם את בריתי, עד שיהיה כופר בעיקר, הרי שבעה. והא למדת שיש בכאן שבע עברות, כי עברה גוררת עברה, ומתוך שאין אדם לומד יבא אל השנית ומן השנית אל השלישית, עד שיביאהו אל השביעית לכפור בעיקר.

ואם לא תשמעו לי. יכול רק למה שכתוב בתורה, ת"ל ולא תעשו את כל המצות, הא מה אני מקיים ואם לא תשמעו לי – למדרש חכמים ^כחעיין לעיל בפ' ג' ומש"כ שם באות י"ב וצרף לכאן. .
(תו"כ)

ולדעת מדרש חכמים. פירוש דק"ל למה שינה הכתוב דלעיל כתיב אם בחקותי תלכו דהיינו שתהיו עמלים בתורה והכא כתיב לא תשמעו דהל"ל אם בחקותי לא תלכו בשלמא אי מיירי נמי במדרש חכמים אתי שפיר דתלי בשמיעה מפני שמדרש חכמים היא נקראת קבלה שהם קבלו איש מפי איש:

ואם לא תשמעו לי וגו'. כבר מצאנו שקרא התורה ע"ז בזה הלשון בפרשת של לך לפי שהעובד ע"ז כאלו עובר על כל מצות התורה כי לא יאמין במצות התורה עם האמנת בע"ז וזה מבואר בנפשו. וכבר התבאר גם כן בזאת הפרשה שבאלו המצות תכלל ע"ז שנאמר והשמדתי את במותיכם:

מה שפירש"י ואם לא תשמעו לי להיות עמלים בתורה ולדעת מדרש חכמים כו' הוכרח לפרש כן דאל"כ הל'ל ואם לא תלכו בחקותי ודוק מהרש"ל:

ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה ואם בחוקותי תמאסו ואת משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי להפרכם את בריתי באלו הפסוקים יש ספקות:
הספק הא' למה האריך כל כך היה מספיק שיאמר ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה מה צורך ואם בחוקותי ואם את משפטי:
הספק הב' איך אמר במשפטים געילת נפש שאמר ואם את משפטי תגעל נפשכם שהרי המשפטים השכל גוזר בהם:
הספק הג' למה חזר לומר לבלתי עשות את כל מצותי שכבר אמר ולא תעשו את כל המצות האלה:
התשובה לכולן נראה לי שלאחד מארבעה סבות לא יעשו מדינה אחת מה שיצוה המלך להם. האחת בעבור שיחשבו שהמלך לא ישגיח עליהם מצד שיש לו טרדות אחרות ועניני המלוכה רבים ונכבדים כי רבה היא. הב' בעבור שמצוה להם דברים חוץ מן השכל וחושבים שמצד קלות דעתו צוה כן. הג' לפי שמצוה עליהם צוויים רבים מאד ומכביד עליהם עולו במיני מסים וארנוניות מנדה בלו והלך ובמלחמות בסכנת גופם ודברים קשים מצד ריבויים. הסבה הרביעית לפי שחפצים למרוד במלכם לגמרי. כנגד הא' אמר ואם לא תשמעו לי הכוונה לי בעבורי שתחשבו שאיני משגיח בכם ולכן לא תעשו כל המצות האלה. כנגד השני אמר ואם בחקותי תמאסו שהחקים אין להם טעם ואין השכל סובלן. כנגד הג' שמצוה להם צוויים רבים אמר ואם את משפטי תגעל נפשכם ואין הגעילה מצד המשפטים בעצמם אלא מצד ריבוי המשפטים והמצות לבלתי עשות את כל מצותי. כנגד הד' אמר להפרכם את בריתי שרוצים למרוד בו ולפרוק עול התורה והמצות מעליהם ולזה נתן להם עונש מדה כנגד מדה כנגד הא' להענישם עליו אמר אף אני אעשה זאת לכם כמו שאמר לי שאמר ואם לא תשמעו לי כן אמר לכם שאמר אף אני אעשה זאת לכם ובעבור שמחשבתכם הוא שאיני משגיח והפקדתי עליכם בהלה שאמר והפקדתי שפירושו זכירה והשגחה כמו פוקד עון אבות בידך אפקיד רוחי שאתם חשבתם עלי רעה שאיני משגיח אני אשגיח עליכם לרעה והבהלה שאתם אומרים עלי יהיה עליכם ולא יהיה בהלה מצד מלחמות עלי לשאהיה בלתי משגיח:

פס'. ואם לא תשמעו לי, למדרש חכמים. ולא תעשו את כל המצות האלה. מה שכתוב בתורה. ואם לא תשמעו לי ולא תעשו. לא למדין ולא עושין:

ואם לא וכו׳ ולדעת מדרש וכו׳. כוונת רבינו ז״ל לכלול בזה ב׳ אופני הלימוד שהוזכרו למעלה אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו. ומתיישב בין ע״ד פי׳ הר״ב ק״א שם דהיינו לימוד הפשט שהיא אומרו עמלים בתורה ולדעת מדרש חכמים היינו סודות ואגדות התורה. ולדרכנו ג״כ מיושב שפיר דהיינו תש״ב ותורה שבע״פ:

וריקי מוח אמרו כי הקללו׳‎ רבות מהברכות ולא אמרו אמת רק נאמרו הברכות כלל ונאמרו בקללות פרטים לירא ולהפחיד. השומעי׳‎ והמסתכל היטב יתברר לו דברי:

ואם לא תשמעו לי. שלא תעשו לשמי. ואם כי באמת אין בזה החטא כדי עונש גדול אבל מכ״מ הכתוב הולך ומונה איך דרכו של יצה״ר להתחיל בדבר קטן ונוקב ויורד עד התהום ע״כ מתחלה מפתה שלא לעשות לשמה. ומכש״כ דברים מדינים ומעשה צדקה וחסד הנהוג גם בטבע ישראל. וכשנעשה שלא לשמו של הקב״ה מגיע אח״כ ולא תעשו את כל המצות האלה. שלא לעשות כלל. ואינו דומה למה שאמרו חז״ל לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. דהתם מיירי ביחיד שאפילו הוא לא הגיע למדה זו לעשות לשמה יבא אחר או גם הוא אחר כך לידי לשמה מה שאין כן אם בהסכמת הרבים שלא לעשות לשם ה׳ לבסוף יוסיפו סרה שלא לעשות כלל:

את כל המצות האלה שום מצוה מן המצוות האלה, דוגמא לא תעשו כל מלאכה כל אלמנה ויתום לא תענון.

לא תשמעו לי להיות עמלין בתורה כו' אם בחקותי תמאסו מואס באחרים העושין וכו' עד הרי ז' עברות לא למד ולא עשה וכו' קשה מה זה שדוחק רש"י את עצמו למצא שבע עברות דרך רמז שאינו במפורש. וי"ל משום דכתי' אחר כך והכתי אתכם שבע על חטאתיכם וכן ויספתי ליסרה אתכם שבע וכו' ואין לפרש והכתי אתכם שבע פעמים יותר מעונותיכם שאין זה מן הדין וחלילה כי לא על איש ישים עוד לכך כתב רש"י בכל אחד מהפרשיות האלה ודחק בהן עצמו למצוא שבע פורעניות בעבור חטאתיכם שהן שבע עברות ולכך הקדים בכאן לפרש ולמצוא בפסוק זה ז' עברות:

ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצו' האלה. עיין רש"י ז"ל:

רש"י ד"ה אם לא תשמעו לי, להיות עמלים בתורה ולדעת מדרש חכמים וכו'. כמו למעלה (בפסוק ג) כך גם כאן היה פשוט יותר לפרש את הכתוב לעניין מצוות עשה ומצוות לא תעשה. וראה מה שכתבתי שם. ועוד: רש"י מחדש כאן שעיון במדרש חכמים שווה ערך לעמל בתורה. בזה מיושבת מעט שאלתי על גדר תלמוד תורה (ראה מש"כ בפסוק ג). ועוד: לכאורה אין דברי רש"י שבסוף הדיבור: ומה תלמוד לומר "לי" וכו' מתיישבים עם הקודם, וכי זה שאינו עמל בתורה נחשב למורד ח"ו בקב"ה?! (פ' בהר בחקתי תשמ"ז) וראה דבריו של הרב שלמה וולבה בספרו "דעת שלמה - מאמרי זמן מתן תורתנו" (עמ' רעט) (הראני ר' גרשון באס שי').

להיות עמלים בתורה. ד"לא תשמעו" הכתוב רוצה לומר שלא תשמעו מה שכתוב למעלה, דהיינו "אם בחקותי תלכו" (פסוק ג), וממילא קאי עליו "אם לא תשמעו" שלא תהיו עמלים בתורה. ומה שכתוב בלשון "לא תשמעו לי", כדי לכלול בו מדרש חכמים, ולמדרש חכמים שייך שמיעה, מפני שהיא תורה בעל פה, לא נכתב, רק נשמע מן חכמים, כאילו הכתוב אומר שלא תשמעו למדרש חכמים. אבל בתורת כהנים פירשו כך; "אם לא תשמעו לי" למדרש חכמים, יכול למה (שאמר) [שכתוב] בתורה, כשהוא אומר "ולא תעשו" הרי מה שכתוב בתורה אמור, הא מה אני מקיים "לא תשמעו" למדרש חכמים, עד כאן. הרי שהם אינן מחלקין בין מעשה ובין למוד, אלא החילוק "אם לא תשמעו לי" למדרש חכמים, "ולא תעשו" למה שכתוב בתורה. קרא דברי חכמים שמיעה, מפני שלא נכתב בתורה, ושייך בו שמיעה, ובדברי תורה לא שייך שמיעה, כתב "ולא תעשו":
ואף על גב דלכאורה משמע בתורת כהנים גופיה דקרא ד"אם לא תשמעו לי" איירי בלמוד התורה, ולא שיהיה פירוש הכתוב "ולא תשמעו לי" במדרש חכמים, שהרי אמר "ואם לא תשמעו לי" 'וכי יש לך אדם שאינו לומד אבל הוא עושה', ומשמע מדבריהם כי הם מפרשים הכתוב כמשמעו, "ואם לא תשמעו ולא תעשו את המצות", יש לומר, דודאי כך פירושו, דאף על גב דמוקמינן קרא ש"לא תשמעו" למדרש חכמים, אין לפרש רק בלמוד, כי מדרש חכמים הם פירוש על התורה איך יקיים המצוה, ולפיכך מדרש חכמים הם הלמוד בלבד ולא עשיה, ומה שכתוב בתורה נקרא עשייה, כי גוף המצוה נכתב בתורה, אבל אין התורה שבכתב נקרא שמיעה, שהרי התורה בכתב היא כתובה לפני כל אדם, ולפיכך אין "לו תשמעו ולא תעשו" שניהם בתורה שבכתב, [אלא] "ואם לא תשמעו" לענין הלמוד, "ולא תעשו" לענין המצות, דבתורה שבכתב לא שייך שמיעה, כיון שהיא כתוב בפני כל:
והא דקאמר 'יכול למה שכתב בתורה', דמשמע דשייך שמיעה בכתוב בתורה, הכי פירושו, יכול למה שבכתוב בתורה – "ולא תשמעו" דכתיב שלא תשמעו לקיים המצוה, ולא איירי בלמוד, ועל זה אמר כשכתוב "ולא תעשו" הרי מה שכתב בתורה שלא יקיימו המצות אמור, אלא "ולא תשמעו" היינו למדרש חכמים. והשתא הוי שפיר דקאמר 'וכי יש לך אדם שאינו למד ועושה'. שאין לומר אף על גב שאינו למד מדרש חכמים לומד תורה שבכתב, דודאי אין חילוק בין מדרש חכמים ובין תורה שבכתב, ואם אין שומע למדרש חכמים – לא יקרא בתורה גם כן, שאם היה קורא בתורה היה שומע למדרש חכמים גם כן. ומקשה שפיר, אם אין שומע בודאי שלא יעשה:

ולא תעשו. מִשֶּׁלֹּא תִלְמְדוּ לֹא תַעֲשׂוּ, הֲרֵי שְׁתֵּי עֲבֵרוֹת:

ולא תעשו את כל המצות האלה. ומאחר שלא תלכו בחקותי לא תעשו את כל המצות אלא תעשו מהם הנראה בעיניכם בלבד:

ואם לא תשמעו לי. מה ת"ל לי, אין לי אלא זה שהוא יודע רבונו ומתכוין למרוד בו ^כטנראה דאין כונת הדיוק מה ת"ל לי, למה נאמר כלל תיבת לי, דהלא לפי המשך הלשון צריך לכתוב כן, אלא הכונה למה לא נאמר אלי, שע"פ רוב אחר מלת שמע יבא מלת אל, והחילוק בין לשון אל ללשון לי הוא, דאל מורה שאינו מסכים עם דעתו כלל, וכמו (ירמיהו כ״ט:ח׳) ואל תשמעו אל חלומותיכם, ולי מורה שדעתו הוא מקבל לנכון, ובכ"ז אינו רוצה לשמוע לקיים דבריו, כמו ולא אבו האנשים שמוע לו (שופטים י״ט:כ״ה) וזה הוא ע"ד ההקנטה ומריבה, ולכן דריש מה שדריש. .
(שם)

הרי שתים. דקשה ליה כיון שלא למדו ודאי לא יודעין לעשות. ומתרץ דאין הכי נמי דאמר הפסוק כן הואיל ולא תלמדו ודאי לא תעשו:

עוד לצד שרצה ה' לומר שלילת שמירת המצות ומיאון עשות רצונו יתברך לזה הקדים הסיבה ואמר שסיבת הדבר היא לצד שלא למדו תורה על דרך אומרם ז''ל (קדושין מ') אמר הקב''ה בראתי לכם יצר הרע בראתי לו תורה תבלין הרי כי אין תקוה לינצל מהיצר על ידי עסק זולת התורה וכשיושלל מהתורה יטה אזנו ליצרו הרע:

את כל המצות. אלה הכתובים:

אלא שלעניין אחרון זה אומר רש"י (תורת כהנים) בד"ה ולא תעשו, משלא תלמדו, לא תעשו. ואכן אמרו חז"ל: ולא עם הארץ - חסיד (אבות פ"ב, מ"ה), אך חסרה לי הגדרה, עם הארץ מהו, כמו שחסרה לי הגדרה לתלמיד חכם. ראיתי - במיוחד בימי נעורי - עמי הארץ חסידים גמורים, שהקפידו על קלה כחמורה אף שמעולם לא למדו דף גמרא. אף ידידי ר' מרדכי ברויאר שי', כשדיבר על יהדות אשכנז שלפני מלחמת־העולם הראשונה, ציין שקיימה מצוות אף כי לימוד תורה כמעט ופסק בה לגמרי. (פ' בהר בחקתי תשנ"ט) וראה פירושו של רבנו יונה על מסכת אבות שביאר: הבוּר הוא ריק - אין בו לא תורה ולא מצוות ולא דרך ארץ במידות טובות... לא הוצרך 'ולא בור חסיד', שאף ירא חטא איננו, כי מתוך הריקות שבו - גם מן העבירות לא ידע להשמר. אבל עם הארץ - מעורב עם הבריות במידות חשובות ויש בו מקצת דעות ישרות, יודע להשמר וישמור נפשו מן הפשעים ויוכל להיות צדיק ולעשות ולקיים במה שאומר לו שנצטווה, אך אל מעלות החסידות לא יוכל להשיג כי אם גדול בתורה. שהיא מידה שצריכה טהרת הלב וזכות הנפש ואין זה בידו חכמה להטותו מן הקו האמצעי אל הקצה האחרון שיעשה לפנים משורת הדין (הראני הרב איתן שנדורפי שי'). וראה מש"כ בספר שמות (פרק כה ואילך) באשר להגדרת תלמיד חכם.

משלא תלמדו לא תעשו. דאין לפרש שהם שני דברים – הלמוד והעשייה, דודאי אם אין לומד אין יעשה התורה, אלא פירושו משלא תלמדו – לא תעשו. ואף על גב שפרשנו (אות יח) "ואם לא תשמעו" שתהיו עמלים בתורה, ואם כן שפיר נוכל לפרש "ואם לא תשמעו" שתהיו עמלים, ומכל מקום הם לומדים תורה אף על גב שאינם עמלים, דזה אינו, שהרי פירשנו גם כן 'ולדעת מדרשי חכמים', והיינו מדכתיב לשון שמיעה ששייך גבי מדרשי חכמים, וכאשר לא ישמע מדרשי חכמים אינו לומד כלל. שאין לומר אף על גב שלא ישמע למדרש חכמים ישמע מה שכתוב בתורה, דזה אינו, דאין חילוק, דאם לא ישמע למדרשי חכמים גם כן לא יקרא בתורה, ואם כן בודאי לא יעשה. והא דכתב "לא תשמעו" לענין מדרש חכמים דוקא, כי שמיעה שייך במדרשי חכמים, היא תורה שבעל פה, כדלעיל (אות יח):

עוד נתכוון להעיר לב נרדם כי כל שהולך בדרך לא טוב ודאי שהושלל ממנו ידיעת הבורא ב''ה וטובותיו והנמשך מעבודתו כי בודאי אם ישיג אדם חלק א' מערבות ידידות נעימות מתיקות ענף מענפי אור עליון יבז בלבו היות בעולם הזה מלך המלכים בערך קיום מצוה אחת והוא מה שהעיר ה' באומרו ואם לא תשמעו לי פירוש לשון הבנה אז הוא שאני חושש לכם שלא תעשו וגו' אבל אם תבינו ותדעו אותי אין לחוש והוא מאמר הנביא (ישעי' ה') לכן גלה עמי מבלי דעת:

עוד ירצה בהעיר עוד אומרו ולא תעשו את כל לפי מה שפירשתי בפסוק אם בחקתי תלכו וגו' באחד מן הדרכים שיכוון לומר שעל ידי עסק התורה יהיה בטוח מיצרו כי התורה מגנא ומצלא (סוטה כ''א) לזה אמר בכפל התנאי ואם לא תשמעו לי פירוש לי לשמי שהגם שילמדו התורה אם לא יהיה הלימוד לשמו יתברך ולא יעשו את כל המצות האלה פירוש אין מציל מיד יצר הרע ויבואו לידכם עבירות שאין מציל מהיצר אלא תורה לשמה:

עוד ירצה שאם לא ישמעו לתורה הגם שיסכימו לעשות כל המצות הוא מן האי האפשרות כי לא יוכל השיג דעת דקדוקי המצות ופרטיהם ולא ימנע מהכשל גם על דרך אומרם ז''ל (מנחות ק''י) זאת התורה לעולה וגו' כי העוסק בתורה אפילו בזמן חורבן הבית יכול לקיים כל המצות מה שאין כן אם לא יעסקו בתורה בודאי שלא יעשו את כל המצות:

עוד נתכוין באומרו תיבת לי להעיר כי אטימת אוזן מדברי תורה הוא כמי שבא לדבר עמו האדון מלך העולם וימאן לשמוע אליו והוא אומרו ואם לא תשמעו לי פירוש לי אין אתם רוצים לשמוע:

עוד יתבאר הכתוב על דרך אומרם ז''ל (אלשיד איכה א') בפסוק ואותי עזבו ותורתי וגו' משל לתופש כנור וכו' ע''כ הרי שהגם שיהיו ישראל ב''מ עובדי עבודה זרה ועושים כל העבירות ויהיו עוסקים בתורה לא היה נחרב הבית והוא מה שנתחכם ה' להקדים ולומר ואם לא תשמעו לי אז הוא שאם לא תעשו את כל המצות ימשך לכם פורענות האמור בענין אבל אם תשמעו הגם שלא תעשו את כל וגו' יהיה דינם כתופש כנור וכו' האמור בדבריהם:

עוד ירצה על זה הדרך לצד שיודע ה' מחשבות לב האדם ותחבולות יצר הרע וסדר כניסתו עם האדם לזה דברה תורה כנגד יצר הרע והתחיל כנגד תחילת הפיתוי והנה כבר כתבתי לך פעמים רבות כי לצד שאיש ישראל קרובים לה' לא תיכון עצתו של יצר הרע לדבר אליו עשות הרע עד שירחיקהו מעט מעט כגונב את הקטן מבית אביו שבתחילה מושכו מעט מעט כמו כן בתחילה יתחיל היצר לדבר אליו כי נכון הדבר הבא מאת ה' כל הכתוב בתורה מי כמוך יחוש לדברי ה' אבל מה שהוסיפו חכמים כמה גדרים ושמירות וענפי האיסור מי יאמר כי כן צוה הבורא, וכשיטה אזנו להרהר אחריהם יוסיף להכותו כי יאמר אליו רבים המצות האלה ממך רמ''ח מצות עשה וענפיהם ולצד היות האדם מרוחק מעט מה' יוכל יכה בו:

וכנגד ב' פיתויים אלו אמר ואם לא תשמעו לי כאן מדבר על קבלת דברי חכמים והוא על דרך אומרו (דברים י''ז) והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע וגו' ומת האיש ההוא ודקדק לומר לי על דרך כל המהרהר אחר רבו כאלו מהרהר אחר השכינה לזה אמר (סנהדרין ק''י) ואם לא תשמעו, תדע שהדבר לי הוא נוגע ועוד כי החכמים היכל ה' המה:

וכנגד פיתוי הב' שמרבה בעיניו עול מ''ע כי רבים הם אמר ולא תעשו את כל המצות האלה גם נתכוון לומר שכל שאינו מאמין בדברי רבותינו בוודאי שלא יעשה אחת מכל המצות כי סדר המצות ואמיתותה הוא אשר גבלו ראשונים והמסרב לשמוע להם אין בידו אפילו אחת מכל מצות ה' ולזה לא אמר ואם לא תעשו כסדר שאמר בפסוק שאחר זה לצד שזה נמשך מאם לא תשמע ו:

ואם בחקתי תמאסו. מוֹאֵס בַּאֲחֵרִים הָעוֹשִׂים:

והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים: הם שני מיני מדרגות: (א) היות האלקות בתוכם ממש בהיות נפשם אלקית ועל ידי הקדושה תשוב להיות מושלת ופועלת במציאות באופן שידמו הצדיקים כהאריס שנעשה שותף אל המלך בפרדס, הגם שאינו קנינו, הוא שותף אליו מצד עבודתו שתקנו וגדרו ויטעהו שורק; כן הצדיקים, אריסי ה', אשר שמרו את הפרדס הגדול שהוא העולם, שמקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות על ידי התורה ומצוה, יטיילו עם המלך במלאכתו ישבו ונעשו שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית מצד שישבו בגן הגדול לעבדו ולשמרו על ידי תורה ומצות. ואומר להם(??) הריני כיוצא בכם, כי הם במעשהיהם ינענעו טורי המערכת ולפי גזרתם ינהיגו העולם לחסד ולשבט, כמו שאמרו מי מושל בי? צדיק, וכדומה ממאמרי חז"ל. ומצד ה(ב) – "והייתי לכם לאלקים", מצד הנהגתו את הצדיקים בעצמם כפי רצונו עליהם לטובה ויהיה מוראו עליהם בהכירם גדולתו ורוממותו. ועל שני דברים אלה אמר (יחזקאל לז, כו-כח) "ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם והיה משכני עליהם והייתי להם לאלקים והמה יהיו לי לעם" (והם שני המדרגות – המקדש אשר בתוכם והמשכן אשר עליהם ולמעלה מהם). ושם (פסוק כח) "וידעו הגוים כי אני ה' מקדש את ישראל בהיות מקדשי בתוכם לעולם", כי במה שיהיה המקדש בתוכם והם מושלים על כל המעשים יודע לעכו"ם כי הם קדושים ונעלים מן הטבע.

ואם בחקתי תמאסו בעבור היות החוקים מצות לא נתגלה טעמם להמון ימאסו אותם הכסילים יאמרו מה החפץ לשם שלא אלבש הבגד הזה המרוקם ברקמי שש ותכלת ומה נועיל כי נשרוף הפרה ונזרוק עלינו האפר אבל המשפטים הכל חפצים בהם והכל צריכים אותם אין ישוב לעם ומדינה בלתי משפט ולא תגעל נפש שום אדם משפט מכה איש ומת (שמות כא יב) וכי ינצו (שם פסוק כב) ודיני השור והבור והשומרים וכיוצא בהם אבל המשפט אשר נעשה בעוברי המצות כאיש אשר יבעול העריות או יחלל השבת ויעשה אוב וידעוני בזה יקוצו מפני המצות שהן עול כבד על הרשעים ולכך אמר "ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי" כי הגעילה במשפטים כדי שלא יעשו המצות:

ואם בחקותי תמאסו. שלא בלבד תבטלום אבל תמאסו בם:

ואם בחקתי וגו'. צריך לדעת למה אמר ואם ולא סמך על ואם שאמר בתחילת הענין, עוד אומרו בחקתי שהיה צריך לומר ואם חקותי תמאסו כי על שלילתם לא תיכון הבי''ת כמאמר ואם את משפטי הסמוכה לה. עוד למה חזר פעם ב' לומר ואם, עוד למה לא כלל הכתוב יחד חקים ומשפטים ויאמר ואם חקתי ומשפטי תמאם או תגעל וגו', עוד למה ייחד הכתוב המאיסה לחקות וגעילת נפש למשפטים, עוד אחר שהזכיר מאיסה וגעילה מה צורך לומר לבלתי עשות ומה גם שכתב למעלה ולא תעשו את כל המצות והגם שפירשנו בו באחד מהדרכים שהוא המשך ממה שקדם אליו עם כל זה יתחייב ישוב משמעות הכתוב. עוד מה הוא כוונת אומרו להפרכם וגו':

ואם בחוקתי תמאסו. כתב הרמב"ן הזכיר מאיסה בחוקים בשביל שלא נתגלה טעמם לעם הכסילים מואסין אותם שחושבין שאין בהם תועלת אבל במשפטים הכל חפצים בהם שהן יישוב העולם כגון להרוג הרוצח ולחייב הגונב ודיני שור ובור וכיוצא בהם ומ"מ יש משפטים שעושים בעוברי עבירות כגון מחלל שבת או שבא על הערוה וכיוצא בהם שקצים בהם הרשעים מפני שהוא עול כבד עליהם לשמור המצות ולכך אמר ומשפטי תגעל נפשיכם לבלתי עשות את כל מצותי כי הגעילה במשפטים כדי שלא יעשו המצות. וכתב עוד כי האלות האלה רמז לגלות ראשון והגאולה שאחריו שהרי אומר בתוכחות אם בחקותי תמאסו וגו' והזכיר בהם חמנים וגילולים וכן היו בחורבן הבית הראשון עובדי ע"ז כל הרעות ואמר והשמותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם שהתרה בהם שיסלק שכינתו מביניהם ולא יקבל קרבניהם ויהיו הם לחרב ולחיה רעה ודבר ורעב וגלות וכל זה בא להם בחורבן הראשון ואמר אז תרצה הארץ את שבתותיה וגו' שהיו שנות הגלות ע' שנה כנגד ע' שנה שביטלו השמטות. וכן בענין הגאולה מן הגלות שאינו מבטיח רק שיזכיר ברית אבות ובזכירת הארץ אינו אומר שימחל עונם ויסלח חטאתם ויוסיף אהבתם כקדם ולא שיאסיף את נדחיהם וכן היה בעלותם מבבל שלא שבו רק יהודה ובנימין והנלוים עליהם מעט מקצת השבטים ושבו בדלות ועבודת מלכי פרס וגם לא אמר שישובו בתשובה שלמה לפניו רק שיתודו עונם ועון אבותם וכן מצינו באנשי בית שני שהתודה דניאל חטאנו והרשענו וכן נחמיה ועזרא מלכינו שרינו כהנינו לא עשו מצותיך וגו'. אבל הברית שבמשנה תורה רמז לגלותינו זה והגאולה שאחריו שלא נרמז שם קץ לגאולה רק תלה אותה בתשובה ולא הזכיר בעבירות ההם שיעשו אשירות וחמנים ויעבדו ע"ז אלא אמר אם לא תשמעו בקול ה' אלהיך לשמור לעשות כל מצותיו וחקותיו לומר כי מפני שיעברו אפי' על קצת מצותיו שלא ישמרו ויעשו כולם יענשו וכך היה בבית שני כמו שאמרו בית שני שהיו עוסקים בתורה ומצות וגמילות חסדים מפני מה חרב מפני שנאת חנם שהיה ביניהם ולא הזכיר שם המקדש וריח ניחוח שלא היתה האש יורדת ואוכלת הקרבנות בבית שני ואמר שם ישא ה' עליך גוי מרחוק וגו' שבא עליהם עם רומי הרחוקים מהם מאד ואמר עם אשר לא תדע לשונו כי מפני ריחוקם מהם לא הבינו לשונו מה שאין בברית הזאת שגלו לבבל ואשור שהיו קרובים להם וגם מכירים לשונם שייחוס ישראל משם היה ויודעים לשונם כענין שנאמר דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו וכן כתיב שם והפיצך ה' אלהיך מקצה הארץ ועד קצה הארץ וזהו גלותינו היום שאנו מפוזרים בארבע כנפות הארץ וכן והשיבך ה' מצרים באניות וזה היה בגלותינו שמילא מהם טיטוס ספינות וכן מה שאמר שם בניך ובנותיך נתונים לעם אחר ועיניך רואות בנים ובנות תוליד כי ילכו בשבי אינו אומר שיגלו אבות ובנים אלא אומר שישבו בניהם והאבות ישארו בארץ וכן היה בגלותינו שהיו הרומיים מושלים בארצינו ולוקחים הבנים והבנות כרצונם אבל בגלות ראשון גלו גלות שלימה. ועוד שאמר יוליך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך וגו' כי הלך אגריפס המלך בסוף בית שני למלחמה ועל הליכתו שם נחרב הבית ולא אמר הכתוב המלך אשר ימלוך עליך אלא מלכך אשר תקים עליך רמז שלא היה ראוי להיות מלך אלא שהקימוהו עליהם שלא כדין. וכן בגאולה בברית ההוא גאולה שלימה שאמר והטיבך והרבך מאבותיך שהיא הבטחה לכל שבטי ישראל ולא למקצת מהם והבטיח שיכרית ויכלה המגלים אותנו שנאמר ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך והנה אויביך ושונאיך רמז לשתי האומו' שרודפים תמיד אחרינו. וכן מה שאמר כאן ושממו עליה אויביכם הוא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצינו מקבלת אויבינו והוא ראייה גדולה והבטחה לנו שאין בכל יישוב העולם ארץ טובה ורחבה כארץ ישראל ואין בכל המקומות שיהא חרב כמוהו וכמה פעמים בקשו אויבינו לתקן יישובה ולא יכולו. והנה הברית הזאת הקב"ה כרת אותה כי בשביל זה היה השם הגדול עמנו בבית ראשון והברית שבמשנה תורה משה אמרו רמז לסילוק שכינתו לגמרי שלא היה עמהם בבית שני רק כבוד שמו וזהו מה שאמרו חז"ל קללות שבת"כ מפי הגבורה אמרן ומה שבמשנה תורה מפי עצמו אמרן:

כל מצותי. הכ"ף דגושה:

באחרים העושים. דא"כ הא לעיל כתיב ולא תעשו דהיינו מאוס המצות א"כ ואם בחקותי תמאסו ל"ל אלא מואס באחרים וכן הוא הפירוש ואת משפטי תגעל נפשכם וכו':

ואם בחקותי תמאסו. רוצה לומר שתעזבום על צד המיאוס כי בזה הריסה לכללות התורה ואפילו לא עזבו כי אם מצוה אחת ממנה בזה האופן וזה מבואר בנפשו:

פס'. ואם בחקותי תמאסו. לסוף שאתם מבזים את החכמים. לבלתי עשות את כל מצותי. לסוף שהוא מונע את אחרים מלעשות. להפרכם את בריתי. לסוף שהוא כופר בעיקר וכופר במצות שנאמרו בסיני:

משפטי וכו׳ שונא החכמים לכאורה נראה דהמכוון דכי היכי דמנה לתרתי עזיבת הלימוד ועזיבת המעשה ה״נ מנה גם כן בתרתי מאיסת העושים ומאימת הלומדים. אלא שזה לא יתכן דא״כ אדחשיב בתר הכי מונע אחרים מלעשות ה״נ הו״ל למנות ג״כ מונע אחרים מללמוד ולהוי שמנה עבירות הנמשכות זו מזו. לכך נראה דכי חשיב מואס באחרים העושים הוי נמי בכלל מואס באחרים הלומדים. ורש״י חד מנייהו נקט וה״ה לאידך ושתים אלו לאחד נחשבים דהיינו מואס בעושים טובה בין שיהיה טובת הלימוד או טובת המעשה והא דחשיב בתר הכי שונא החכמים הוא ענין אחר והיינו דלא דמיא מאיסא לשנאה דמאיסה היינו שמואס דרכם של אותם המתהלכים במעגלי יושר אבל אין לו שום שנאה עם האנשים בעצמם רק דרכם הוא דמאיסא ליה להיותה להיפך מסורו הרע. ומזה ימשך אח״כ שיהיה שונא החכמים דהיינו שנאה בעצמם וה״ה גם כן לעושי המצות והכא נמי חד מנייהו נקט. ומעתה בדרך זה גם כן יבואר מ״ש מונע אחרים מעשות דה״ה שמונע גם כן מללמוד ותרווייהו חדא עבירה היא וכדאמרן:

להפרכם. מלה זרה בדקדוק כי משקלי שמות הפעלים משתנים:

ואם בחקתי תמאסו. עד כה לא הגיע לגעור במי שעושה את המצות אבל לבסוף יהא מביא שיגערו במי שעושים ואע״ג שא״א לגעור במי שעושה המצות כמפורש בתורה. אבל העושה ע״פ החקים שהן המה דרשת חז״ל כמו שכתבנו כ״פ. ומי שאינו מאמין ה״ה גוער וממאס את הנזהר בד״ק שהרי כ״פ אינו ככתוב:

ואם בחקתי תמאסו כנגד אם בחקתי תלכו.

להפרכם מלה זרה. כי נכון להפירכם על משקל הקימכם השיבכם:

ואם בחקתי תמאסו. עיין רש"י ז"ל:

רש"י ד"ה ואם בחקתי תמאסו, מואס באחרים העושים (תורת כהנים). ע"כ. הרי לך תמונה שכיחה בימינו. והנה מנויה תמונה זו בין סימני הגאולה המנויים בסוף מסכת סוטה - "יראי חטא ימאסו". תנוח דעתנו. (פ' בהר בחקתי תשנ"ט)

מואס באחרים כו'. דאם לא כן, "אם בחקותי תמאסו" למה לי, וכן כולם. אף על גב שאין בכתוב נכתב בפירוש מואס באחרים, כיון שכתיב "אם בחקותי תמאסו", אין מיאוס אלא בדבר שנעשה בפניו והוא קץ בו, בזה שייך מיאוס, ולפיכך פירושו שמואס באחרים שעושים. וכן מה שדרשו (תו"כ כאן) 'שונא את החכמים' בלשון "ואת משפטי תגעל נפשכם", לפי שהשונא את החכמים שונאם מפני שהוא שונא את החכמה, וזהו שאמר "ואת משפטי תגעל נפשכם", כי החכמים נקראים חכמים מפני שהם יודעים את החכמה, שהיא "משפט", כי כל משפט הוא דבר מושכל, ואינם חכמים בשביל שיודעים את החקים, כי החקים מפני שאין לעמוד עליהם אין חכמים בהם, אבל במשפט יש חכמה, לפי שהוא משפט אמת, וכמו שאמרו חכמים (ב"ב קעה ע"ב) מי שרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות, וזהו "את משפטי תגעל נפשכם". (ולא) "[ו]תגעל נפשכם" הוא יותר מן המאיסה, כי הגעילה הוא שקץ בדבר עד שגועל ממנו, כל כך מרוחק ממנו, לפיכך מוקמינן ליה בדבר שהוא יותר מרוחק, והיינו שהוא שונא את החכמים, שזה הרחקה יותר מן המאיסה באחרים העושים. ואלו דברים הם זה יותר מזה; שלא ישמע לעשות, ולא יעשה, ועוד יותר מזה שימאוס באחר שהוא עושה, ויותר מזה שימאס החכמים רק בשביל שהם יודעים תורה, וזה יותר ממי שמואס באחרים העושים המצות. ואלו ארבעה שאינו עושה דבר מעשה, אבל מונע אחרים מלעשות זה עוד יותר גדול, ואחר כך כופר במצות, ועוד כופר בעיקר:

משפטי תגעל נפשכם. שׂוֹנֵא הַחֲכָמִים:

וטעם להפרכם את בריתי שתופר הברית לגמרי ויהיו בלא תורה להתיר לעצמם עריות בפרהסיא וכל תאוה תערב לנפשם ועל דרך האמת שתופר זאת הברית ותבטל היפך ונתתי שלום בארץ (ויקרא כ״ו:ו׳) והוא מה שאמר (ירמיהו לא לא) אשר המה הפרו את בריתי ואנכי בעלתי בם כי בעבור שבטלו את בריתי שלום בעלתי בם בעצמם:

ואם את משפטי תגעל נפשכם. תגעל אותם כמו שמקיא אדם בכונה מוסכמת מבלי אין דרך למאוס אותם בהיות טעמם נודע והגון:

שונא החכמים. [ג"א] וז"ש ואת משפטי תגעל נפשכם כי המשפטים צריכים חכמה כדאמרינן הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות וכן דרשו גבי שלמה מי שנא' בו ויחכם יאמר מי יוכל לשפוט את עמך הגדול הזה:

לבלי עשות את כל מצותי להפרכם את בריתי. ר"ל שיהיה מה שלא תשמע לי ותמאסו דברי על זה האופן סבה שתעבדו ע"ז או להפר את בריתי לעבור על מצותי על צד המיאוס בהם והנה הודיעתנו התורה כי כמו אלו העונשים הגדולים שזכר בזאת הפרשה לא יהיו לכלל האומה אם לא על כמו אלו העבירו' הגדולות אשר יהיה בהם הריסה לכללות התורה. הלא תראה שגם בעת שהיו ישראל עודים ע"ז האריך להם השם יתעלה העונש והוכיחם ע"י הנביאים עד שנתברר שמאנו לקחת מוסר באמרו על מה תוכו עוד תוסיפו סרה והנה לחזק השגחת השם יתעלה על ישראל יביא עליהם אלו העונשים ליסרם בהדרגה וזה שבראשונה ייסרם בהבאתו עליהם מיני חליים כמו השחפ' והקדחת ואם זרעו יבאו אויביהם לגזל מהם תבואותיהם ויכו אותם וימשלו בם באופן שינוסו ישראל מפניהם בראותם אותם ואף על פי שאינם רודפים אותם ואם לא ייוסרו ישראל בזה התוכחה הנה יוסיף השם יתעלה ליסר אותם בתוכחת יותר עצום מזה מאד עד שיהיה זה המוסר יותר נפלא ביחס שבעה אל אחת והוא שימנע מהן מזונם באופן כולל כי הגשמים ימנעו מהם והארץ לא תצמיח זרועיה ואמנם היה זה המוסר יותר חזק מהראשון ואם היה בו גם כן המעטת מזונם כי האויבים כשיגזלו התבואות בזה האופן הנה יהיה מעטי מה שיגזלו מזה ביחס אל מה שישאר ממנו ליושבי הארץ ואולם בזה האופן השני יעדר כל המזון ואם לא יוסרו ישראל בזה המוסר השני ולא יחשבו שיהיה בא על צד העונש אבל ייחסו באו אל הקרי והזדמן ולזה לא יוסרו:

אכן כוונת הכתוב הוא כנגד פיתוי יצר הרע המפתה לבטל מצות לא תעשה ויתחכם להתחיל להרחיק מדעת אדם מצות שהם חוקה בלא טעם באחד מב' דרכים או יאמר אליו כי לא יאמנו הדברים שיאמר אותם אלהי עולם או יאמר לו יהיה שנאמין שאמרם אין הדברים כפשטן, ולא יכוון אל הנשמע מהם וכשיטה אדם אזנו לדברי המסית אז יוסיף לדבר אליו גם במצות שיש להם טעם במצות ה' ויהיה הנקל עוברו פי ה' בכל שהוא מטעמים פגומים שיראה לו כיון שנתרחק מהקדושה ובעבירה אשר היצר לא ימצא לה טעם יחזור להוכיח מאותם העבירות שכבר הושרש זה האדם לעבור עליהם ויאמר אליו אמור נא לי מה רע ועונש הגיעך על אשר עברת על כמה עבירות שאסרה תורה ולא יזכירהו סיבת תחילת עוברו עליהם שהיתה בטענה הנשמעת לו בהוראות היצר אליו ויתאמץ עמו בעזר תאוה הגוברת עליו ויעבור פי ה' ואחר שעבר פי ה' פעם וב' הנה יבא עוד בטענה ההוגנת לו כי יותר יקל מעליו העונש אם יהיה מומר ויכפור בכל שאז לא יענישהו למעלה אם יבא לכלל העונש אלא על עון אחד שהמיר והפר ברית שנשבע בהר סיני מה שאין כן זולת זה יהיה נענש על כל פרט ופרט:

ואם את משפטי תגעל נפשכם. יהא הוספה עוד למאס עיקר לימוד התלמוד שהן המשפטים כמש״כ לעיל י״ח ה׳:

ואם את משפטי תגעל נפשכם כנגד אם את משפטי תשמורו.

רש"י ד"ה משפטי תגעל נפשכם, שונא החכמים. ע"כ. והנה למעלה (בפסוק יא) ביאר רש"י את המילה תגעל (ד"ה ולא תגעל נפשי) "אין רוחי קצה בכם. כל געילה לשון פליטת דבר הבלוע בדבר אחר". גם לא ידעתי, מה משמע ה"א־הידיעה במילה "החכמים"? (פ' בהר בחקתי תשנ"ט) באשר למילה "החכמים" העיר ר' חזקי פוקס שי' כי ה"א־הידיעה באה כנראה להבהיר כי מדובר בחכמי התורה ולא בחכמים סתם. והוסיף ר' זאב נוימן שי', שמקורו של רש"י ב"תורת כהנים", שם מוזכר: "שונא את החכמים...".

לבלתי עשות. מוֹנֵעַ אֶת אֲחֵרִים מֵעֲשׂוֹת:

לבלתי עשות את כל מצותי. וזאת הגעילה למשפטים לא תהיה אלא כדי לפרוק מעליכם עול כל המצות כאמרם ז"ל (סנהדרין פרק ד' מיתות) יודעים היו ישראל בעבודה זרה שלא היה בה ממש ולא עבדו ע"ז אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא וכן העיד הנביא באמרו לא יתנו מעלליהם לשוב אל אלהיהם כי רוח זנונים בקרבם:

והנה יביא עליהם השם יתעלה מוסר יותר נפלא והוא ישלח בהם חיה השדה ואכלה מטפם והכריתה בהמתם והמעיטה אותם באכלה מהם עד שיהיו הדרכים שוממין שלא ילך בהם אדם ליראתו מהחיות רעות שיאכלוהו וזה מבואר היותו עונש נפלא מהקודם לו כי יגיע ממנו הזיק בגופות מהאנשי' ובמזונותיהם ואם לא יוסרו ישראל בזה המוסר השלישי ולא יחשבו היותו בא על צד המוסר אבל על צד הקרי הנה יביא עליהם ה' מוסר יותר נפלא והוא שיביא עליהם חרב הורגת אותם להנקם מהם נקמת התורה שעברו עליה וכאשר יאספו אל עריהם כדי שלא תשלוט בהן יד האויב הנה לא יועיל זה להם כי ה' ית' ישלח שם דבר עד שלא יוכלו לשמור ערי המבצר וינתנו ביד האויב וכאשר יתן להם ה' משען להם יהיה מעט עד שכר יאפו י' נשים לחמם בתנור אחד למעוט מה שתאפה אחת א' מהם והשיבו לחמם במשקל שהיה כששמוהו בתנור כי לא יניחוהו לאפות כראוי כדי שיאכלו ממנו מעט או ירצה בזה שהלחם ההוא מרוב הסובין והמורסן אשר בו לא יתדבק אבל יהיה נפרך בתנור ולזה יצטרך לנשים ההם להשיב הלחם במשקל לא במספר ובמשקל יחלקוהו ביניהם ועוד שאשלח מארה במזון ואף על פי שיאכלו לא ישבעו וזה אמנם יקרה מצד חסרון המזון ואם בזאת יא יוסרו ישראל ויחסו זה הרע אל הקרי הנה ייסר אותם עוד ה' ית' בקשה שבענינים אשר אפשר שיתיחסו אל הקרי והוא שכבר יגיע מחזק הרעב שיאכלו בשר בניהם ובנותיהם וזה מבואר שהוא יותר קשה מהחרב ומשאר מה שקדם וכבר קרה זה הענין בחרבן בית ראשון ובחרבן בית שני לפי מה שנתפרסם ואש ישמיד ה' ית' הכמות שעשו ישראל לעבודה זרה ויכרית החמנים והם הע"ז שעשו להשתחוות לשמש ולצבא השמים ויהיה זה מצד נפלם ביד האויב והוא יהרוס כל בנייניהם וזה הגמול הראוי להם כי מפני שלא רצו לסור מעבודה זרה ברצונם יסורו ממנה על כרחם כי האויב יכרית במותיהם בהכרית עריהם:

וכנגד הדרגות המסית בא הכתוב ואמר על ראשון ראשון שהתחיל לפתות במצות שהם חוקה ואם בחקתי שהם מצות שאין בהם טעם כמאמר חז''ל (במ''ר י''ט) שהשטן ואומות העולם אומרים מה מצוה זו ומה טעם יש בה לזה דקדק לומר בחקתי בי''ת הסיבה לומר כי לצד שהם חקות תמאסו אותן ותקבלו דברי היצר ואמר ואם לומר שהיא הדרגה אחרת שהוא ביטול גם מצות לא תעשה גם לומר שכל אחת כדאי לעצמו להביא עונש האמור בענין:

לבלתי עשות וגו׳. יהא הסכמה לצור תעודה בבתי מדרשים כדי שלא יעשה גם מי שחפץ לעשות. דבמה שהסכימו הרבים שלא לעשות לבד. יוכל להיות שמכ״מ נמצאים יחידים בכ״מ שעושים את המצות משא״כ אם יסכימו שלא ללמוד ברבים התלמוד ממילא אם אין גדיים אין תישים. והתורה משתכחת ואין שום אדם יודע איך לעשות:

לבלתי עשות כנגד ועשיתם אותם.

רש"י ד"ה להפרכם את בריתי, כופר בעיקר. הרי שבע עבירות וכו'. וראה רש"י להלן (פסוק יח ד"ה שבע על חטאתיכם, ופסוק כא ד"ה שבע כחטאתיכם). אבל לא כן להלן כב ד"ה ונשמו דרכיכם, כי שם רש"י מונה שבע פורעניות, ולא כולן מפרשה זו. (פ' בחקתי תשמ"ט)

את כל מצותי. כּוֹפֵר שֶׁלֹּא צִוִּיתִים, לְכָךְ נֶאֱמַר "אֶת כָּל מִצְוֹתַי" וְלֹא נֶאֱמַר "אֶת כָּל הַמִּצְוֹת":

להפרכם את בריתי. כדי להיות כשאר האומות המולכות בעולם הזה בלי שום עול תורה ומצות כאמרו והעולה על רוחכם היו לא תהיה. אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן:

וכנגד פיתוי ב' של היצר אמר ואם את משפטי שהם מצות שיש בהם טעם תגעל נפשכם וטעם ששינה מהאמור בחוקים לדרכנו יש טעם נכון כי החקים העדר הטעם הוא אשר סבב המאיסה בהם מה שאין כן משפטים ישרי טעם סיבתם היא לצד שנפשם חמדה עשות רע לא לצד שאין טעם במצוה לזה אמר תגעל נפשכם ולזה לא אמר גם כן במשפטי כמאמר בחקתי:

להפרכם את בריתי. נכלל בזה שתי משמעות. א׳ הברית שכרתו ישראל עם ה׳ להיות לו לעם לתורה ומצות. והפרת ברית הלז אינו אלא לתיאבון. ונכלל עוד הפרת ברית שכרת הקב״ה עם ישראל להשגיח עליהם. ועי״ז שירצו לפרוק עול תו״מ יוסיפו סרה לעשות להכעיס את ה׳ בדברים מגואלים שלא היו באמת ראוים לדברים כאלה ולא עשו אלא כדי שיסיר שכינתו מאה״ק ומישראל. וכסבורים שבזה האופן שיסיר הקב״ה שכינתו מהם יהיו ככל העובדי כוכבים וככל הארצות תחת השגחת מלכת השמים שהיא השמש. נמצא שהמה יפירו ברית שכרת הקב״ה להם. וזה היה חטא מנשה ואמון ושארי מלכים הרשעים כמש״כ בס׳ דברים ל״א ב׳. וע״ע להלן מפסוק ל״ו ואילך. נמצא מונה הכתוב שבע עבירות זאח״ז. א׳ הסכמה שלא לעשות לשם ה׳. ב׳ שלא לעשות כלל. ג׳ ממאסים את העושה עפ״י ד״ק. ד׳ ממאסים את הלימוד בכלל. ה׳ משתדלים שלא יבא מי לעשות עפ״י התורה. ו׳ משתדלים לפרוק עול מ״ש מעיקר. ז׳ עושים להכעיס כדי שיפר הקב״ה בריתו עמנו:

להפרכם את בריתי כנגד והקמותי את בריתי אתכם.

שם. ...הראשונה גוררת השניה וכו'. הרי זו תופעה שכיחה: יצירת אידיאולוגיה כדי להצדיק התנהגות - תחילה לא למד, לא עשה וכו' ולבסוף - כופר במצוות, כופר בעיקר. (פ' בחקתי תשנ"א)

להפרכם את בריתי. כּוֹפֵר בָּעִקָּר; הֲרֵי שֶׁבַע עֲבֵרוֹת, הָרִאשׁוֹנָה גוֹרֶרֶת הַשְּׁנִיָּה, וְכֵן עַד הַשְּׁבִיעִית, וְאֵלּוּ הֵן: לֹא לָמַד, וְלֹא עָשָׂה, מוֹאֵס בַּאֲחֵרִים הָעוֹשִׂים, שׂוֹנֵא אֶת הַחֲכָמִים, מוֹנֵעַ אֶת הָאֲחֵרִים, כּוֹפֵר בַּמִּצְווֹת, כּוֹפֵר בָּעִקָּר:

עוד ירצה באומרו תגעל על פי מאמר החסידים בהבחנת האדם את נפשו לדעת מה היא אם עומדת בגדר טוב או נפש טמאה כי יוכר הדבר כפי תאות הנפש אשר תטה עשות יעויין דבריו בספר הישר לר''ת (שער ט') הוא מאמר תגעל נפשכם כי הנפש הרשעה תגעל קיום המצות ותבחר עשות רע לצד חלאים שבה שהוא בחינת רע כמאמר רז''ל (ברכות ס''א) רשעים יצר הרע שופטן והוא מה שגמר אומר לבלתי עשות את כל מצותי כי הנפש הלזו תגעל כל ענפי הקדושה ואומרו להפרכם כנגד פיתוי האחרון של יצר הרע שאומר אליו הפר ברית והמר כבודך להקל העונש ובא הכתוב וייעד עונש שלם בשוה גם לזה ובטל טענת המסית בפרט זה וכמאמר הנביא (יחזקאל כ''ה) הנה ככל הגוים בית יהודה וגו' והיתה התשובה לזה (שם כ ל''ג) אם לא ובחימה שפוכה אמלוך עליכם:

עוד יתבארו הכתובים על פי דבריהם ז''ל (זוהר ח''א ק'.) ששלימות עבודת ה' הוא באמצעות ג' דברים מחשבה דיבור מעשה, לזה כשכפל ה' התנאי אמר זכרון שלשתם, כנגד הדיבור אמר ואם לא תשמעו כנגד עסק. התורה שהוא ההגיון, וכנגד המעשה אמר ולא תעשו וגו', וכנגד המחשבה אמר ואם בחקותי תמאסו ודבר זה ישנו במחשבה, ולצד שהמחשבה ישנה במוח ובלב לזה אמר כנגד המוח תמאסו, וכנגד הלב אמר תגעל נפשם כי הנפש הוא בלב כידוע:

עוד אפשר שהכתוב ידבר כנגד הדרגות שיהיו בכללות עם בני ישראל והם ג' כתות, האחד הם גדולי ישראל העומדים על התורה ועל העבודה, וכנגד כת זו אמר ואם לא תשמעו לי וגו', כי הכת הצדיקים צריכין לדקדק במצות ה' ולקיים כל התורה, ואם יזלזלו אפילו בענף קטן הרי זה מתחייב בנפשו, וכמאמרם ז''ל (יומא פ''ו.) וז''ל היכי דמי חילול ה' כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא ציצית ותפילין ובלא תורה, וכנגדם אמר הכתוב ואם לא תשמעו לי פירוש להשתדל בעסק התורה לשמה, ולא תעשו את כל המצות כללותיהם ופרטותים ודקדוקיהם שחסרון מעט יחשב לזדון גדול, ויש כת אחרת שאינם בני תורה אבל הם מושכלים ויודעים הכרת הטוב והישר, כנגדם אמר ואם בחקתי תמאסו כי לאלו יעניש הכתוב אפילו על ביטול מצות שאין בהם טעם ויחשב להם לזדונות, אבל על ביטול הדקדוקים שנענשים עליהם גדולי ישראל לא ישיגם כמו כן העונש, ויש כת אחרת שהם הסכלים שבעם ישראל שלא תשיג ידיעתם להכריח קיום החוקים שבתורה, וכנגדם אמר ואם את משפטי תגעל נפשכם, כי אלו לא יענשו עונש גדול האמור בענין אלא על ביטול המשפטים שהם מוסברים לשכל אנוש, אבל על החוקים ואין צריך לומר הדקדוקים שיענשו עליהם גדולי ישראל נידונים בהם כשוגגים וכשוטים האנוסים שעונשם קל עד מאד:

לבלתי עשות. כאן רשם ה' תנאי שלא יביא כל העונש האמור אלא אם עודם מסכימים בדעתם ללכת בדרכי הרע לבלתי עשות וגו', אבל אם דעתם לחזור, או הגם שאין דעתם לחזור אלא שהאדון ב''ה יודע שיחזרו בתשובה יאריך ה' אפו להם עד שובם אליו, ולא יביא עליהם את הרעה הכתובה:

להפרכם את בריתי. נתכוון להתנות עוד שלא יביא כל העונש אלא לעובר להכעיס כאומרו להפרכם את בריתי, אבל לעובר לתיאבון לא יבא לכלל העונשים. ורז''ל אמרו (תורת כהנים) ואם לא תשמעו וגו' יש אדם שאינו לומד אבל עושה ת''ל ולא תעשו, יש אדם שאינו לומד ולא עושה אבל אינו מואם באחרים ת''ל בחקתי תמאסו וגו', כל שאינו לומד אינו עושה, ומואס באחרים העושים, ושונא תלמיד חכמים דכתיב תגעל נפשכם, ולבסוף אינו מניח אחרים לעשות דכתיב לבלתי עשות, ולבסוף כופר בעיקר דכתיב להפרכם וגו' ע''כ, הנה לדבריהם ז''ל לא יבא עונש האמור אלא עד שיגיעו לגדר האחרון שכופר בעיקר, וטעם שלא אמר הכתוב גדר האחרון לבד, בא להודיע סיבת הסיבות שתסובב לאדם לבא למדה זו האחרונה, וממשמעות הדברים תשכיל כי בהכשל בראשונה יתגלגל וירד מטה מטה עד מדה האחרונה ומעתה יובן מאמר הנביא (ידמי' ט') על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי שהיא סיבה הראשונה שממנה יצאו כל פרטים הרעים רח''ל:

אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים ואשבור מטות עולכם ואולך אתכם קוממיות נ"ל בס"ד דידוע גזרת בין הבתרים היתה ת' שנה אך הם יצאו ברד"ו שנים דשעבוד מלכיות השלים המנין מפני שאם היו שוהין עוד רגע היו נטמעין וקיים בהם המשל הזה למי שנשבע להכות את בנו בקורה שהיתה מונחת לפניו אח"כ ראה שהקורה גדולה וכבדה ואם יכה בה את בנו ימות מה עשה שבר הקורה לחתיכות והכהו בהם בזא"ז הרי קיים שבועתו ולא מת בנו וכיוצא במשל זה ארז"ל למלך שגזר העובר על דבריו ישליכו עליו אבן שמשקלה עשרה ככרים אח"כ עבר בנו עבירה ויעצוהו חכמיו שישבר האבן לחתיכות קטנות וישליך עליו אחת לאחת עד תומה ובזה נתקיימה גזרת מלך והבן לא מת ובזה פירשו בשם הר"ש אלקבץ ז"ל רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה' כלומר אינו מביא עליו רעה אחת גדולה כאשר ראוי להביאה עליו אלא מחלק אותה לחלקים רבים קטנים ומביאים בזא"ז ועי"כ יצלנו מכולם שלא ימות בהם ובזה פירשו המפרשים ויהי ה' משגב לדך משגב לעתות בצרה שמחלק הגזרה של עת אחת לעתות הרבה וכמו ענין גזרה של בין הבתרים ובזה פרשתי בס"ד הפסוק אשר הראתני צרות רבות ורעות ולא הבאת את כולם בפעם אחת זה אות וסימן שאתה חפץ בי ורצונך שתשוב תחייני וכו' וז"ש בנחמיה ט' ובנוח להם ישובו לעשות רע לפניך ותעזבם ביד אוביהם וירדו בהם וישובו ויזעקו ואתה משמים תשמע ותצלם ברחמיך רבות עתים ר"ל תצלם ברחמיך ע"י תקנה זאת שתחלק עת הקצוב לגזרה לעתים רבות וכמו שהיה בגזרת בין הבתרים ובזה יובן הפ' באיוב כ"א חבלים יחלק באפו שמחלק חבל הגזרה לחלקים רבים וז"ש אני ה' אלהיכם המעלה אתכם מארץ מצרים וכו' והגם שהגזרה היתה מתחלתה ת' שנה ואתם ישבתם שם רד"ו זה חסדי שעשיתי עמכם שאשבור מוטות עולכם ששברתי הקורה של הגלות לחלקים הרבה אשר פזרתים בשעבוד מלכיות ובזה ואולך קוממיות שנזקפה קומתכם ולא נפלתם שדוד כי יכולתם לסבול:

והפקדתי עליכם. וְצִוִּיתִי עֲלֵיכֶם:

אני ה' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים: רוצה לומר כי הלא יפלא על כל המעשים שעשה ה' בגאולת מצרים שלא נתקיימו, כי אחרי זה חזרו ונשתעבדו בשעבוד מלכיות וידענו זה כי כל אשר יעשה האלקים הוא יהיה לעולם ולא יפעל דבר לבטלה. אולם מבואר בדברי חז"ל וחכמי האמת שכל הנסים שעשה בימי קדם היו כאין [נ"ל צ"ל כעין - דניאל] ערבון לעתיד וכזורע זריעה שתצמח בעתיד ביתר שאת ממה שזרע. וז"ש אם אין אתם מאמינים לי "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", שבהכרח ישובו כל הנסים ויתקיימו בעתיד כמ"ש (ישעיהו מב, טז) "אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים", ואומר (מיכה ז, טו) "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". ואמר "מהיות להם עבדים", רצונו לומר הגם שבמצרים לא הייתם עבדים לרבים, כי מה שכתוב "ויפדך מבית עבדים" אין פירושו עבדים לעבדים, רק שאתה היית שם בית עבדים ר"ל משפחה ששעבדו בהם, והעבדות לא היה רק למלך מצרים. ואם כן לא הוצאתיך מפני ריבוי השעבוד לאדונים רבים רק מפני השעבוד עצמו שרציתי שתהיו חפשים. וז"ש "מהיות להם עבדים" – הגאולה היה כדי שלא תהיו עבדים וכל שכן שאגאל אתכם מש"מ שהם עבדים לרבים, ועל זה אמר ""ואשבר מוטות עולכם" – מוטות הרבים וכמשל שהביא שישבור העול והסמלונים. ופי' "ואשבר על" לעתיד לבא, וכן "ואולך אתכם קוממיות". ומאמר זה מובא במדרש שוחר טוב תהלים (סימן קכט).

וטעם אף אני אעשה זאת לכם על דרך האמת כמו בהפוך אף אני זאת אעשה לכם וזהו שמזכיר תמיד בפרשה "אני" והלכתי אף אני (ויקרא כ״ו:כ״ד) והכיתי אתכם גם אני (שם) ויסרתי אתכם אף אני (ויקרא כ״ו:כ״ח) והשמותי אני (ויקרא כ״ו:ל״ב) אף אני אלך עמם (ויקרא כ״ו:מ״א) ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה לא די שאני אדון הדין אלא אף אני איסר וכו' והכלל כי הקב"ה כורת הברית הזאת וזה טעם "שבע על חטאתיכם" "שבע כחטאתיכם" והאלות הן אלות הברית כי הדבור מפי הגבורה ובלשון עצמו אעשה יסרתי והכתי ולכך אמר (ויקרא כ״ו:מ״ו) אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל כי הוא בשמו הגדול נתן הברית הזאת אבל במשנה תורה (דברים כח טו) אמר אם לא תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לעשות את כל מצותיו ויזכיר שם תמיד לשון ארירה ופתח בהן ארור אתה (שם פסוק טז) כי הברכה נעדרת מהם ואמר יתן ה' (שם פסוק כד) וזהו מאמר רבותינו (מגילה לא) קללות שבת"כ בלשון רבים ומשה כי אמרן מפי הגבורה אמרן ושבמשנה תורה בלשון יחיד ומשה כי אמרן מפי עצמו אמרן כי הגבורה עשתה משה שליח בינה ובין כל ישראל ודע והבן כי האלות האלה ירמזו לגלות ראשון כי בבית הראשון היו כל דברי הברית הזאת הגלות והגאולה ממנו שכן תראה בתוכחות שאמר (ויקרא כ״ו:ט״ו) ואם בחקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם ואמר (שם) להפרכם את בריתי והזכיר בהם במות וחמנים וגלולים (ויקרא כ״ו:ל׳) כי היו עובדי עבודת כוכבים ועושים כל הרעות והוא שאמר (ויקרא כ״ו:ל״א) והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם יתרה בהם לסלק מהם מקדשו וקבול הקרבנות שהיו לרצון לו במקדש ההוא והעונשים עליהם חרב וחיה רעה ודבר ורעב וגלות בסוף כי כל זה היה שם כאשר בא בפירוש בספר ירמיהו (לב כד) ואמר בגלות (ויקרא כ״ו:ל״ד-ל״ה) אז תרצה הארץ את שבתותיה וגו' כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה שהיו שנות הגלות כשנים אשר בטלו השמיטות וכן אמר הכתוב בגלות ההוא (דהי"ב לו כא) למלאת דבר ה' בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאת שבעים שנה כן התרה בהם וכן הגיע אליהם א"כ דבר ברור הוא שעל הגלות ההוא דיבר הכתוב והסתכל עוד בענין הגאולה ממנו שאינו מבטיח רק שיזכור ברית אבות ובזכירת הארץ (ויקרא כ״ו:מ״ב) לא שימחול עונם ויסלח חטאתם ויוסיף אהבתם כקדם ולא שיאסוף את נדחיהם כי היה כן בעלותם מבבל שלא שבו רק יהודה ובנימין והנלוים עמהם מעט מקצת השבטים אשר גלו לבבל ושבו בדלות בעבדות מלכי פרס וגם לא אמר שישובו בתשובה שלימה לפניו רק שיתודו עונם ועון אבותם (ויקרא כ״ו:מ׳) ומצינו אנשי בית שני עושים כן כמו שהתודה דניאל (דניאל ט ה ח) חטאנו ועוינו והרשענו ומרדנו וסור ממצותיך וגו' למלכינו לשרינו ולאבותינו וכתיב (שם שם טז) כי בחטאינו ובעונות אבותינו ירושלים ועמך לחרפה וכן נחמיה התודה (נחמיה א ה-יא) ועזרא אמר (שם ט לד) מלכינו שרינו כהנינו ואבותינו לא עשו תורתך הרי כי כולם למדו מן התורה שיתודו עונם ועון אבותם וכל אלה דברים ברורים בברית הזאת שהוא באמת ירמוז לגלות הראשון והגאולה ממנו אבל הברית שבמשנה תורה ירמז לגלותנו זה ולגאולה שנגאל ממנו כי הסתכלנו תחילה שלא נרמז שם קץ וקצב ולא הבטיח בגאולה רק תלה אותה בתשובה ולא הזכיר בעבירות ההם שיעשו אשרים וחמנים ושיעבדו עבודת כוכבים כלל אבל אמר (דברים כח טו) והיה אם לא תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לעשות את כל מצותיו וחוקותיו אמר כי מפני שיעברו על קצת מצותיו שלא ישמרו ויעשו את כולן יענשו שכך היה בבית שני כמו שאמרו (יומא ט) שבית ראשון מפני מה חרב מפני עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים בית שני שאנו בקיאים בהם שהיו עוסקין בתורה ובגמילות חסדים מפני מה חרב מפני שנאת חנם שהיתה ביניהם ולא הזכיר שם המקדש וריח ניחוח כאשר הזכיר כאן שלא היתה האש יורדת ואוכלת הקרבנות בבית שני כמו שהעידו במסכת יומא שם (כא) ואמר בקללות (דברים כח מט) ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר שבאו עליהם עם רומי הרחוקים מהם מאד ואמר שם אל גוי אשר לא ידעת (שם פסוק לו) גוי אשר לא תשמע לשונו (שם פסוק מט) מפני רוב רחוקם מארצנו ולא כן בדברי הברית הזאת כי גלו לבבל ואשור שהם קרובים לארץ ונלחמים בהם תמיד ויחוס ישראל משם היה ויודעים לשונם כענין שנאמר (מלכים ב יח כו) דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו וכן והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ (דברים כח סד) הוא גלותנו היום שאנו מפוזרים מסוף העולם ועד סופו ואמר (שם פסוק סח) והשיבך ה' מצרים באניות ובגלותנו זה היה שמילא טיטוס מהם ספינות וכן כתוב בספר הרומיים וכן מה שאומר שם בניך ובנותיך נתונים לעם אחר ועיניך רואות (ויקרא כ״ו:ל״ב) בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך כי ילכו בשבי (שם פסוק מא) איננו הגלות שגלו אבות ובנים רק השבי ההוא לבנים לבדם והאבות נשארים בארץ ולא נאמר כן בברית הראשון מפני שגלו גלות שלמה אבל בברית השני הזכיר כן שהיו הרומיים מושלים בארצנו ולוקחים הבנים והבנות כרצונם וכן ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא (שם פסוק מח) היא עבדותנו שעבדנו הרומיים בארצנו ושריהם מושלים בארץ ומכבידים עלינו עול כבד ולוקחים גופינו וממונינו כאשר הוא ידוע בספרים ועוד ראיה שאמר (שם כח לו) יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך כי הלך אגריפס המלך בסוף בית שני לרומי ועל הליכתו שם נחרב הבית ולא אמר הכתוב "המלך אשר ימלוך עליך" אבל אמר "מלכך אשר תקים" רמז לנו יתברך שלא היה ראוי למלוך ואסור היה להיות מלך על ישראל מדין תורה אבל הקימו עליהם הוא ואבותיו שלא כדת כמו שהוזכר זה במסכת סוטה (סוטה מ״א) וכל אלה רמזים כאלו יזכירו בפירוש ענין גלותנו זה והגאולה בברית ההיא השנית גאולה שלמה מעולה על כלם אמר (דברים ל א) והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו' והבטיח (שם פסוק ה) והטיבך והרבך מאבותיך שהיא הבטחה לכל שבטי ישראל לא לששית העם ושם הבטיח שיכרת ויכלה המגלים אותנו שנאמר (שם פסוק ז) ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך והנה אויביך ושונאיך רמז לשתי האומות אשר ירדפו תמיד אחרינו ואלה דברים יבטיחו בגאולה העתידה הבטחה שלמה יותר מכל חזיונות דניאל וכן מה שאמר בכאן (ויקרא כ״ו:ל״ב) ושממו עליה אויביכם היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם והנה הברית הראשונה אשר בפרשה הזאת הקב"ה כרת אותה כי כן היה שמו הגדול עמנו בבית הראשון והברית השנית שבפרשה והיה כי תבא מפי משה רמז לסילוק שכינתו לגמרי שלא היה בבית שני רק כבוד שמו שנאמר (חגי א ח) וארצה בו ואכבדה ותוספת הה"א רמז לשניה שבשם הגדול וכבר דרשו בו (יומא כא) מדרש אחר גם כן רמז לחמשה דברים שהיה הבית השני חסר וכו':

אף אני אעשה זאת לכם. אעשה מה שחשבתם לעשות שיהיה הברית מופר ובטל גם אתי כמו שאמרתי שבהיותכם לי לעם אהיה לכם לאלהים בלתי אמצעי:

אף אני וגו'. פירוש גם מדת הרחמים תסכים על הקללות עם מדת הדין:

בֶּהָלָה: נ"ל כמו ויכל בהבל ימיהם ושנותם בבהלה (תהלים ע"ח ל"ג), לא יגעו לריק ולא ילדו לבהלה (ישעיה ס"ה כ"ג), אף כאן מכות שיפסידו יגיעכם בעבודת האדמה, והן השחפת והקדחת, והן מכות בתבואה, לא בגוף, וזה מסכים עם מכלות עינים ומדיבות נפש (שהעובד אדמתו מצפה לקצור ואינו קוצר) ועם וזרעתם לריק זרעכם, ואח"כ מוסיף שגם אם יצמח יאכלוהו האויבים. והנה אמר בהלה בלא ה"א הידיעה, כי ענינה דבר המביש תוחלתכם, ואח"כ פרט את השחפת ואת הקדחת, ועל הדרך הזה יש לפרש ג"כ בכי תבוא, וכן הזכיר הראב"ע כי רבים אומרים כי השחפת והקדחת שנים חליים בזרע כמו השדפון והירקון.

מכלות עינים. פי' ר' אברהם שהחוליים יחשכו וידאבו בו הנפשות. וי"מ כי עינים עין הגוף:

לכם. ברביעי לא בזקף קטן:

והפקדתי עליכם וצויתי עליכם. כמו והוא פקד עלי לבנות לו בית כי אינו נופל בחלאים לשון פקדון אבל האגדה של ת"כ פירשה והפקדתי שיהיו המכות פוקדות אתכם מזו לזו כדלקמן:

אף אני אעשה זאת לכם. ע"ד הפשט אפקוד עליכם כזאת, לפי שמדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, וכשם שחטאתם בשבעה עברות שהזכיר כך אפקוד עליכם בשבעה פורעניות המבהילות אתכם.

והפקדתי עליכם בהלה. תניא, ר' אלעזר ב"ר יהודה אומר, בעון חלה אין ברכה במכונם ומארה משתלחת בשערים וזורעים זרעים ואחרים אוכלין, שנאמר והפקדתי עליכם בהלה וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויביכם, אל תקרא בהלה אלא בחלה ^לר"ל אין ברכה באוצרות תבואה ומארה נשתלחת בשוקי הממכר, שהמקחים ביוקר, ודריש כן ע"ד אסמכתא ע"פ הכלל הידוע דה' מתחלף בח' מפני שהן ממוצא אחד, וכמ"ש בירושלמי מעש"ש פ"ה ה"ב לא מתמנעין רבנן לדרוש בין ה' לח', ולעיל בפ' קדושים בפסוק קודש הלולים הבאנו כמה דוגמאות לזה, וכן דריש כאן ע"ד אסמכתא ורמז אל תקרא בהלה אלא בחלה, בסבת החלה. ומה שהכריחו לפרש כן אפשר מדייק מדהול"ל והפקדתי עליכם את הבהלה ואת השחפת וגו'. .
(שבת ל"ב ב')

והפקדתי עליכם בהלה. פרש"י מכה המבהלת את הבריות ואי זו מכת מותן עכ"ל. י"מ מותן לשון המתנה תוחלת ממושכה מצפה לרפואה ואינה באה. וי"מ מותן לשון מתנים. כפ"ח דממתן יאמר מתנים כמו מאזן אזנים. ואל תתמה על אשר לא באו אלה על דרך חדש חדשים. קדש קדשים שהרי כל דבר שהוא כפול ואי אפשר להיות ממנו יחידי דרכו להיות נקוד בהברות אאים כמו עינים ידים רגלים שנים מספרים. וכן הרבה אף כן אזנים מתנים כך מצאתי בספרים:

וצויתי עליכם. דק"ל דוהפקדתי משמע לשון פקדון ומה פקדון שייך הכא. ל"פ שהוא לשון צואה:

את השחפת ואת הקדחת מכלות עינים ומדיבות נפש. יש לשאול למה אמר בשחפת וקדחת מכלות עינים ומדיבות נפש ולא אמר כן בקללות שיזכיר אחרי כן שהם יותר קללות נמרצות מאלו. ונראה שהכוונה לפי ששחפת פירושו נפיחה כמו שפרש"י ואמרו חכמי הרפואה ששיקוי עם קדחת הוא רע מאד פירוש שאם בא השיקוי ואחר כך בא הקדחת רעה מאד לפי שלא בא אלא לסבה חזקה מאחר שבא הקדחת אחר חולי שהוא קר ולא שהוא הפך הקדחת ואם בא הקדחת ואח"כ השיקוי השיקוי הוא רע שלא בא השיקוי אלא לסבה חזקה וגם לפי שבכל ענין שיקוי עם קדחת רע מאד לפי שצריך תרופות הפכיות ומה שיועיל לזה יזיק לזה ולזה אמר בהלה שיבהלו הרופאים ברפואתו וזהו מכלות עינים ומדיבות נפש ולזה אמר בזו ונתתי פני בכם פירוש השגחתי יהיה בכם ועונש. כנגד הב' שהיא אם בחקותי תמאסו אמר ואם עד אלה לא תשמעו לי ויספתי ליסרה אתכם ושברתי את גאון עוזכם לפי שהמואס בדבר אחד הוא מצד גאותו וגאונו וחושב שהדברים מאוסים בערכו ואינו מחשיבם לכלום ולזה ושברתי את גאון עוזכם ונתתי את שמיכם שחורים כברזל ועם כל זה לא יהיה מטר ואת ארצכם כנחושה וזה לפי שמאסו בחקים יבוא להם דבר שהוא כחוק שאחר שיש אדים לעשות עננים ראוי שיתהוו ג"כ אידים להגשים ועכ"ז לא יבואו גשמים ולא תתן ארצכם יבולה שאפילו הדומם לא יחשיב לכם לכלום לתת לכם יבולה ועץ הארץ שאין לו אלא נפש הצומחת לא יחשיב לכם לכלום לתת לכם פריו. ועונש כנגד הג' שהוא ואם את משפטי תגעל נפשכם שמגעלין במשפטים ובמצות מצד ריבויים לזה אמר בזאת והשלכתי בכם את חית השדה ושכלה אתכם והמעיטה אתכם כמו שאתם אינכם חפצים בריבוי המצות גם כן איני חפץ בריבוי שלכם ותהיו מועטים. ועונש כנגד הד' שאין חפצים במצות מצד שרוצים למרוד במלכם לגמרי ולפרוק עול התורה ומצות מעליהם והוא שאמר להפרכם את בריתי אמר ואם באלה לא תוסרו לי והלכתם עמי קרי והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית ומצד החרב שבא עליכם מחוץ לעיר ונאספתם אל עריכם וכשתהיו בעיר יבוא דבר באופן שמחוץ תשכל חרב ובעיר דבר שהצלת החרב הוא ליכנס תוך העיר והצלת הדבר לצאת חוץ לעיר ולכן יבוא חרב ודבר לשלא יהיה לכם שום הצלה ועוד יבוא לכם מצד המצור שלא יבוא מחוץ לעיר לחם ואשבור לכם מטה לחם ואמר לשון שבירה לפי שהם בטלו הברית ושברו אותו ואחר שסיים כל אלו הד' אמר ואם בזאת לא תשמעו לי ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם עכשיו נתן קללות גדולות שאין בכל הארבעה הנזכרות קללות כאלו לפי שעברו כל הארבעה מיני קללות ולא לקחו מוסר לכן אמר עתה קללות נמרצות והוא ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם ולזה אמר גלות בזאת אחר שעברו כל ארבעה מיני קללות וכולם ג"כ התראות לאלו הקללות שהזכיר בזו ולז"א בזו ואבדתם בגוים:

פס'. אף אני אעשה זאת. באף אני בא עליכם. אשר בניתי אני אהרוס ואשר נטעתי אני אתוש. מידכם היתה זאת לכם. אין הרעה יוצאה מלפני לעולם שנאמר (איכה צ) מפי עליון לא תצא וגו'. והפקדתי עליכם. עד שהראשונה פקודה אצליכם אביא אחרת ואסמכה לה. בהלה. המבהלת את הבריות זה מכת מותן. את השחפת ואת הקדחת. מלמד שהוא נשחף בצונן ונקדח באש, שלא יהא לו מנוח על משכבו. מכלות עינים. שלא יהא סבור בעצמו שיחיה. ומדבות נפש. שאפילו אחרין לא יהו סבורין עליו שיחיה והם דואבים עליו. וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויביכם. כנגד הבנים והבנות הכתוב מדבר שתהא עמל בהן ומגדלן והחטא בא וכלין. וכן הוא אומר (איכה ב׳:כ״ב) אשר טפחתי ורביתי. ד"א וזרעתם לריק זרעכם. שתזרעו ואינה צומחת. ואכלוהו. שאפילו תצמח אויביכם אוכלין אותה:

והפקדתי עליכם. כאדם פקיד על אחר יעשה חפצו בו:

ואכלוהו ג' במסורה ואכלוהו אויביכם ואכלוהו במקום קדוש ואכלוהו ויכלוהו פי' אני אמרתי ואכלוהו במקום קדוש שתשמרו מצותי ותשארו בארץ במקום קדוש ואתם לא עשיתם כן על כן ואכלוהו ויכלוהו ואת נוהו השמו ואכלוהו אוביכם:

מכלות עינים ומדיבת נפש. שהוי המחלה בהוצאה מרובה תולות עינים לאחרית טובה ואח״כ לא יועיל כל העסק לזמן מרובה נמצא מכלה עינים ומדיבות נפש וכן הוא הקללה הסמוכה בתבואה:

אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה. אני אמרתי לכם: [והיה] אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך, והאזנת למצותיו ושמרת וגו', ועתה אם לא תשמעו איני רופאך, אלא אפקד עליכם חליים רעים, ויכלו עיניכם לתקות הרפואה ולא תבוא, ואז תדאב נפשכם; כל המצפה לדבר ואינו בא קרוי כליון עינים, כמו: עודינה תכלינה עיניהו אל עזרתנו הבל, כי העין מצפה והדבר לא בא עד שמכלה העין מלצפות לעצמו:

אף אני אעשה זאת לכם מדה כנגד מדה אני אמרתי והיה אם שמוע תשמעו וגו׳‎ לא אשים עליך כי אני ה׳‎ רופאך עכשיו אם לא תשמעו לי אין אני רופאך אלא אפקוד עליכם חליים רעים.

והפקדתי עליכם כאדם פקיד על אחר וכו'. בדברי הפסוק הזה מרומז כי אין רע יורד מלמעלה לכן נאמר הפקדתי מבנין הפעיל וכן אשור שבט אפי והוראת הפקדתי לשון מינוי:

והפקדתי עליכם בהלה את השחפת וגו'. יבואר על דרך שאמרו חז"ל (קידושין פ"א.) שאמרו להשטן מן השמים הזהר ברבי מאיר ובתורתו. הרי שאף בעת שניתן רשות למשחית ח"ו להשחית בארץ, פוקדין לו מן השמים שיזהר בצדיקי הדור. וזה אמר כאן לטובה והפקדתי עליכם בהלה את השחפת וגו' כלומר גם כי ח"ו ישלחו הדברים הרעים לבוא בארץ כמו הבהלה והשחפת וכדומה. מכל מקום אפקוד עליכם שלא יגע בכם כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים ונאמר (ישעיה ס', כ"א) ועמך כולם צדיקים וגו'.

אף אני. איני מדב' אלא באף:

רש"י ד"ה אף אני אעשה זאת, ...וכן "אף אני אלך עמכם בקרי". ע"כ. ולא מצאתי לשון זה בפרשה, אבל כבר בדפו"ר הוא כך. ור' יצחק לוי בחומש רש"ר הירש מציין לפסוק כד, וכן הוא בחומש "המאור", וכאילו רש"י לא דק פורתא. ועל כל פנים זה הגיוני יותר מלציין לפסוק מא, שכן זה רחוק, ומשמעו שונה. (פ' בחקתי תשמ"ח, תשמ"ט, פ' בהר בחקתי תשנ"ט)

וצוויתי עליכם כו'. לפי שאין שייך פקידה בבהלה, לומר שהקב"ה הפקיד עליהם את הבהלה להיות פוקד עליהם, אלא הוא כמו צוואה:

השחפת. חֹלִי שֶׁמְּשַׁחֵף אֶת הַבָּשָׂר, אנפו"ליש בלעז, דּוֹמֶה לְנָפוּחַ שֶׁהוּקַלָּה נְפִיחָתוֹ וּמַרְאִית פָּנָיו זְעוּפָה:

והפקדתי עליכם בהלה. אמנה עליכם פקידי בהלה כענין ולאלה אמר באזני עברו בעיר אחריו והכו אל תחוס עיניכם ואל תחמולו:

מכלות עינים ומדיבת. בס' א' כ"י מדוייק מכלת ומדיבת חסרים וא"ו וכן כתב החכם ריקאנטי ואולם בשאר ספרים מכלות מלא ומדיבת חסר וכ"כ הרמ"ה ז"ל בשרש דאב ומדיבת נפש מלא יו"ד וחסר וא"ו כתיב ובשרש כלה מכלות עינים מלא וא"ו כתיב:

ומראית פניו זעופה. ר"ל מראית פניו של בשר שנפוח זעופה שאינו אדום כשאר בשר של אדם בריא:

והפקדתי וגו' השחפת וגו'. בחר ה' במין קללות אלו כנגד מדתם של הרשעים, ולצד שעיקר עונם היא מניעת עסק התורה מדד להם במדה עצמה, והנה התורה נמשלה לאש דכתיב (ירמי' כ''ג) הלא כה דברי כאש.

בהלה את השחפת ואת הקדח׳‎. חליים ידועים. וטעם את. עם:

וזרעתם לריק זרעכם. העסק יהא מרובה כדרך זריעה בא״י. ואח״כ ואכלהו איביכם. נמצא מכלות עינים ומדיבות נפש:

וזרעתם לריק זרעכם. שלא תרויחו זרעכם, כלומר שלא יוציא השדה יותר מכדי זריעה, ואותו כדי זריעה תפסיד[ו], שיאכלוהו אויביכם, שיפשטו עליכם ויקחו הכל, ומוטב היה לכם שתהיה הזריעה באוצר ולא תטרחו לחרש ולזרע ולא תפסידו, וזהו כנגד שאמר למעלה: והשיג לכם דיש את בציר, שתתבר' בידם זריעת הארץ:

בהלה נגד וישבתם ואין מחריד.

או יאמר והפקדתי עליכם וגו'. כי פקודה הוא מלשון חסרון כאשר נאמר (במדבר ל"א, מ"ט) ולא נפקד ממנו איש. ועל כן יאמר גם כשח"ו יהיה החולי והמכה עליכם אפקוד ואחסר אותה שלא תבוא מכל וכל פתאום כאחת כי אם במעט מעט בכדי שתוכלו לעמוד בה. וזה שאמרו חז"ל (עבודה זרה ד'.) בפסוק (עמוס ג', ב') רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם ושאל האי מינא מאן דאית ליה סוסיא ברחמיה מסיק ליה וכו' ואמר לו משל למלך שנושה בשני בני אדם אוהבו נפרע ממנו מעט מעט שונאו נפרע ממנו בבת אחת. ולכאורה מאין הוציא זה מהכתוב. ואכן כי כן לשון פקודה הוא חסרון ועל כן באומרו על כן אפקוד עליכם, מורה שיחסר הנגישה שלא ינגוש בבת אחת כי אם ציבחר ציבחר. וזה מאמר הכתוב (שמות ט"ו, כ"ו) כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך וגו' כי כל מכות פרעה וחילו פתאומיות היו כולן כאחד זה אחר זה בצירוף ואחר כך נטבעו כולם בבת אחת בים סוף. וזאת לא אשים עליך כי אני ה' רופאך פירוש לפי שאני חפץ לרפאותך ולהעמידך על בוריך לא אשלח המכה כאחד רק במעט מעט שתוכל לעמוד בהן וכמאמר הכתוב (ישעיה כ"ז, ג') אני ה' נוצרה לרגעים אשקנה פן יפקוד עליה לילה ויום וגו' וכפירוש רש"י שם והכל בשביל חיבת הבוחר בעמו ישראל באהבה.

אני. אני אשר בניתי אני אהרו' אני אשר נטעתי אני אתוש. וכן הוא אומר [ירמי' מ"ה ד']. הנה אשר בניתי אני הורס ואת אשר נטעתי אני נותש:

רש"י ד"ה בהלה, ...זו מכת מותן. ע"כ. וראה פירושו השני של בעל "שפתי חכמים" (אות ח). לפי שעה קשה לי לקבלו, כי לא ידעתי היכן מצינו מותן כלשון אוזן. (פ' בחקתי תשמ"ח)

הקדחת. חֹלִי שֶׁמַּקְדִּיחַ אֶת הַגּוּף וּמְחַמְּמוֹ וּמַבְעִירוֹ, כְּמוֹ "כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי" (דברים ל"ב):

ואכלוהו אויביכם. כמו שהיה הענין בימי השופטים כאמרו והיה אם זרע ישראל, ועלה מדין ועמלק וכל בני קדם:

ואכלוהו אויביכם. דק"ל דבתחילה אמר וזרעתם לריק זרעכם דמשמע שלא יצמח ואח"כ אמר ואכלוהו אויביכם דמשמע שיצמח. או י"ל דק"ל לרש"י האיך יזרע הזרע לריק הא בקרקע הוא זורע. ומתרץ לריק כלומר שלא יצמח וכו':

ודע כי התורה תסגל ג' מעלות טובות בנפש אדם, הא' מבאמצעות עסקה להיותה אש מצרפת הנפש ומטהרת אותה לבל תצטרך לרדת שאול לצרפה, ולזה אין אור של גיהנם שולט בהם (חגיגה כ''ז.) כי אשה גדול מכח אש גיהנם ואין תחלואי הנפש שבהם שולט אור של גיהנם, ולזה גיהנם צועק בהרע אין לי חפץ בצדיקים וכו' (שמו''ר ז') שהם מתישים כחה ומכבים אשה, והמעלה הב' שמאירה העינים, כי יש לך לדעת כי צריך אור גדול לעיני כל ישראל כדי שיוכלו ליהנות מזיו השכינה למעלה, והאדון באהבתו אותנו נתן לנו התורה שנקראת אור דכתיב (משלי ו') ותורה אור, כדי שבאמצעותה יגדל כוח אור עינינו, כי כפי גודל אור שבעינים כפי המושג בהביט אל האלהים, ולכל שלא האירו בתורה יקרא להם נביא ה' (ישעי' מ''ב) והעורים הביטו לראות, והמעלה הג' כי דברי תורה משמחי לב דכתיב (תהלים י''ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב, וכתיב (שם צ''ז) ולישרי לב שמחה, וכנגד ג' מעלות אלו אמר ה' עונש מכוון לעוזבי ה', כנגד מה שמאנו לעסוק בתורה שהיא אש הקדושה יפקיד ה' עליהם שחפת וקדחת, גם הזכיר בהלה שהוא הפך המושג מעסק התורה שהוא ישוב השכל והתכוננות הדעת, וכנגד מאור עינים אמר מכלות עינים, וכנגד שמחת הלב אמר ודאבון גפש, ואמר וזרעתם לריק כנגד הצלחת העולם הזה:

וטעם בהלה. שתבהלו ולא תדעו מה תעשו וי״א כי בהל׳‎ כפתאום ורבים אמרו כי השחפת והקדחת שנים חליים בזרע כמו השדפון והירקון כי כן כתוב בעבור וזרעתם לריק ואין צורך כי פירושו שיבואו להם חליים ואם באו שוללים לכפרים יאכלו הזרע כי אין מי שיצא אליהם לגרשם:

ואכלהו אויביכם. כנגד: ואכלתם [לחמכם] לשבע:

בהלה את השחפת וגו'. בהלה של שחפת ושל קדחת שמכלות עיניים שמצפים לרפואה ואין. ד״‎א את השחפת עם השחפת. פרש״‎י ואיזו זו מכת מותן, יש מפרשים אותו לשון המתנה תוחלת ממושכה ואינה באה וי״‎מ מכת מתניים והיא מכה ראשונה.

אני אעשה זאת לכם. זו קשה לכם יותר מכולם ששמי הגדול יהיה עליכם כבעל חוב:

וראה לעומתו דברי "לפשוטו של רש"י": או מכת מוות או מכת מותן (לשון יחיד של מתניים), שהמתניים מסמלים חוזקו ומעמדו של אדם. ולעניות דעתי האחרון עיקר. (פ' בחקתי תשנ"א)

מכלות עינים ומדיבת נפש. הָעֵינַיִם צוֹפוֹת וְכָלוֹת לִרְאוֹת שֶׁיֵּקַל וְיֵרָפֵא, וְסוֹף שֶׁלֹּא יֵרָפֵא, וְיִדְאֲבוּ הַנְּפָשׁוֹת שֶׁל מִשְׁפַּחְתּוֹ בְּמוֹתוֹ; כָּל תַּאֲוָה שֶׁאֵינָהּ בָּאָה וְתוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה קְרוּיָה כִלְיוֹן עֵינַיִם:

גם ירמוז להצלחת עולם העליון על דרך אומרם ז''ל (עוקצין פ''ג) עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשר עולמות, ודבר ידוע הוא שכל הדרגות יעודי שכר הטוב לצדיקים יש כנגדם עונשי הרשעים כאומרו (קהלת ז') גם זה לעומת זה עשה האלהים, וכשם שיש הדרגות השלש מאות ועשר יעודי הכשרים כנגדם שלש מאות ועשר טינופי היסורין לעושי רשעה ויקראו קרי ריק שעולה בהם שלש מאות ועשר, והוא מאמר וזרעתם לריק במקום להנחיל אוהבי י''ש יהיה לבחינת הרע ריק שהם כנגד מספר בקליפה, ואמר לשון זריעה כי יתייחס גם למפעלות לשון זה, על דרך אומרו (הושע י׳:י״ב) זרעו לכם לצדקה וגו' ואומרו ואכלוהו אויביכם כי הקליפות נהנים ממעשה הרשעים, ויודיע הכתוב שהקליפות הם אויבי איש:

וטעם מכלות עינים. שאלה החליים יחשכו עינים וידאבו הנפש והאל״ף חסר ממלת ומדיבות נפש וכן ממלת שקר מזין וי״א כי העינים מן הגוף בעבור ומדיבו׳‎ נפש ואין צורך:

ומדיבת נפש כנגד מהיות להם עבדים כלומר הוצאתי אתכם מדאבון העבדות על מנת שתקבלו ושתקיימו מצותי ועכשיו שלא קיימתם אפקוד עליכם דאבון נפש היא מכה שנייה.

לכם. מידכם היתה זאת שאין הרעה יוצאת מלפני לעולם וכה"א מפי עליון לא תצא הרעות והטוב:

ושמא הביטוי המקובל היום: יורה מן המותן, יסודו כאן, כי יש בו מן הפתאומיות המגדילה את הבהלה. (פ' בהר בחקתי תשנ"ו)

וזרעתם לריק. תִּזְרְעוּ וְלֹא תִצְמַח, וְאִם תִּצְמַח ואכלהו איביכם:

וזרעתם לריק זרעכם כנגד והשיג לכם דיש והיא מכה שלישית.

והפקדתי עליכם בהלה. שיהיו המכות פוקדות אתכם מזו לזו. ד"א [שבת ל"ב ע"ב] אל תקרי בהלה אלא בחלה בעון חלה מארה באה ומשתלחת בשערים וזורעים ואחרים אוכלין אותו ואם נותנין מתברכין שנא' וראשית עריסתכם להניח ברכה אל ביתך:

רש"י ד"ה וזרעתם לריק, תזרעו ולא תצמח, ואם תצמח וכו'. לשון הנקבה תמוה, שהרי הכתוב נוקט לשון זכר - "ואכלהו איביכם". מסתבר שלשון הזכר מוסב על "זרעכם", ואילו רש"י מדבר ב"תבואה". (פ' בחקתי תש"ס)

ואכלהו איבכם כנגד ואכלתם, אני אמרתי תאכלו אתם עכשיו יאכלוהו אויביכם והיא מכה רביעית.

את השחפת כו'. עיין רש"י ז"ל:

וכך גם בהמשך (בד"ה השני): וזרעתם לריק זרעכם, זורעה ואינה מצמחת... זורעה שנה ראשונה ואינה מצמחת, שנה שניה מצמחת, ואויבים באים ומוצאים תבואה לימי המצור וכו', אלא שהמילה תבואה כלל לא הוזכרה בפסוק. (פ' בחקתי תש"ס)

רש"י ד"ה וזרעתם לריק זרעכם ואכלהו איביכם, זורעה וכו'. דומה שהקושי שבפני רש"י הוא: אם הזריעה היא לריק ואין צמיחה, כיצד "ואכלהו איביכם", הרי אין לאוייב מה לאכול? לזה יש שני פתרונות ב"תורת כהנים": (א) מדובר בשתי שנים - בראשונה אין צמיחה, ובשניה - האויבים יאכלו את התבואה. (ב) הזריעה המדוברת היא הולדת ילדים והכתוב אומר כי ילדים אלו שעמלו לגדלם, סופם שיבא החטא ויכלה אותם. (פ' בחקתי תשמ"ט)

ואבן משכית, יש מפרשים לשון סוכה ברוח הקודש דהיינו אבנים שיש בהם צורות באופן שסוכין ומסתכלין בהם ומכאן שאין עושין רצפה לפני ארון הקודש שנופלים שם לתחנון, מרבי:

ונתתי גשמיכם בעתם פירש"י בלילי רביעיות ובלילי שבתות ולקמן בפ' והי' אם שמוע פירש"י בלילי שבתות וי"ל דבפסחים דף קי"ב ע"ב איתא שבליל רביעי וליל שבת שכיח בהו מזיקים והנה בשבת נאמר ויברך ויקדש וא"כ לכאורה אין גשמים בליל רביעי לברכה מפני המזיקין אבל איתא פ"ק דחולין היכא דנפיש זכותי' אין עוד מלבדו כתיב אין שליטה למזיק וא"כ יכולין לילך אפי' בליל ד' ובשבת בלא"ה כל איש שוהה בביתו והוי שפיר לברכה אבל בליל ד' אע"ג דמיירי בעושין רצונו מ"מ כיון דהולכין אז בני אדם אינו סימן ברכה משא"כ בפ' והא"ש דמיירי באין עושין (ברכות דף ל"ה ע"ב) אז גם לילי ד' שליטת המזיקין לכן נקט רש"י רק לילי שבתות ועפ"ז יש לפרש דהאי בעתם דקאי על אלילים דסוף פרשה בהר והם המזיקין ואפי' בעתם יהיו לברכה בשבת בלילה:

ונתתי פני. פְּנַאי שֶׁלִּי — פּוֹנֶה אֲנִי מִכָּל עֲסָקַי לְהָרַע לָכֶם:

ואולך אתכם קוממיות: פי' בקומת איש היותר גדולה שאפשר וזה קומה של מאה שכן היה אדם הראשון כמו שאמרו חז"ל. ור' שמעון דייק הלשון רבים – "קוממיות", שני קומות, והם מאתים אמה.

ונתתי פני וגו', הם פני זעם, וטעם קריאת הדין פנים, לצד שתמיד עומדים לפני ה' כת המשמאילים שהם כת המשחיתים לזה יקראו פני ה', ועליהם אמר ונתתי פני ובזה ונגפתם לפני אויביכם הם האומות שהם ענפי כוחות הקליפה, גם נתכוין במאמר פני לומר שלא יסתיר פניו מהם כשימסרם ביד אויביהם שאם כן הם ח''ו מכלים את הכרם, והוא גילה רצונו יתברך בסוף הענין ואף גם זאת וגו' לא מאסתים לכלותם וגו', ואמר בכם למעט בית המקדש שלא תשלוט בו מדת הדין תחלה:

ונתתי פני. קצפי כמו ופניה לא הי' לה עוד:

שנאיכם. חסר וא"ו בכל ספרים כ"י מדוייקים ובדפוסים ישנים וכ"כ הרמ"ה חסר וא"ו ומלא יו"ד כתיב:

ונגפתם לפני אויביכם שיהא המות הורג אתכם מבפנים ובעלי דבב' מקיפין אתכם מבחוץ. בת"כ פי' מדכתב כאן ונתתי פני בכם וכתיב בפרשת קדושים ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי אותו וגו' ונתתי את פני בנפש ההיא והכרתי אותו מקרב עמו למדנו שפירוש ונתתי פני בכם דהכא בכרת קמיירי וכאלו כתב ונתתי פני בכם והכרתי אתכם ונגפתם לפני אויביכם לפיכך פי' שיהא המות הורג אתכם מבפנים ובעלי דבב' מקיפין אתכם מבחוץ:

מכת מותן. י"מ שהוא לשון המתנה כלומר שהבריות ממתינין וצופות שכל שעה יקל ממנו החולי וירפא וכשמת נבהלים הבריות שמת מיתה פתאומית. וי"מ אותו לשון מתניים ר"ל מכה המתחלת ממתניים ואותה מכה מבהלת אותו ולשון מותן מלשון אוזן ששמע על הר סיני וכו' כלומר שהיה לו לומר אזניים ה"ה נמי מותן לשון מתניים:

פס'. ונתתי פני בכם. לא זכיתם שאהיה פונה עליכם לטובה. ופניתי אליכם לרעה. משל למלך שאמר לעבדו פונה אני מעסקי ועוסק בך לרעה. ונגפתם לפני אויביכם, שיהא המות הורג אתכם מבפנים והאויב מקיף אתכם מבחוץ. וכן הוא אומר מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה. ורדו בכם שונאיכם. כלומר מכם ובכם יהיו שונאיכם שיחפשו מטמונות שלכם. ונסתם. מפני אימה. ואין רודה אתכם. מבלי כח:

אף אני וכו׳ איני מדבר אלא באף וכו׳. דאל״כ מאי אף דמשמע שיש עוד אחר שיעשה כן ואף הוא יעשה. לכך פי׳ דר״ל שאינו מדבר אלא באף. ואפשר שזו מדה טובה לישראל ויהיה ע״ד מה שפי׳ ז״ל על פסוק אשר נשבעתי באפי באפי נשבעתי וחזרתי בי ה״נ ה״ק איני מדבר התוכחות הללו אלא באף כלומר בשעת הרוגז אומר כן גזים ולא עביד כשוך חמת המלך:

ונתתי פני. קצפי ואפי כמו ופניה לא היו לה והטעם כי הנשארים שאין להם חליים אם יצאו אל האויבים ינגפו לפניהם ופעם ינוסו ואין רודף כטעם מחנה ארם:

ורדו שנים במסורה ורדו בכם שונאיכם ואידך ורדו בנוגשיהם אלו זכיתם ורדו בנוגשיהם עכשיו שלא זכיתם ורדו בכם שונאיכם:

לפני אויביכם. ת״א בעלי דבבך. ולא כת״א שמות כ״ג כ״ב סנאך. דמשמעו בלב ממש. אבל כאן אאל״כ שהרי כתיב בסמוך שנאיכם. מש״ה פירש בעלי דבבך. דמשמעו אויב שהוא מקניט בפה. וכמש״כ בס׳ דברים ל״ז. ופי׳ ונגפתם שלא תמצאו תשובה לדבריהם. אבל עוד לא הגענו לקללה של נפילה במלחמה ממש:

ונתתי פני בכם. לרעה, פנים של זעם כנגד: ופניתי אליכם והפריתי אתכם, שפעמים שאדם פונה פניו אל חברו מחמת חבה, ופעמים מפני זעם, כדכתיב בירמיה: כי שמתי פני בעיר הזאת לרעה ולא לטובה:

ונתתי פני בכם כנגד ופניתי אליכם והיא מכה חמישית.

ונתתי פני. עזיבת ההשגחה כמבואר קדושים כ' ה':

ונתתי פני בכם כו'. עיין רש"י ז"ל. ואם עד אלה. ר"א אומר אין המקום מביא פורענות בישראל עד שהוא מעיד בהם תחלה שנא' ואם עד אלה ר' יהושע אומר שלא יהיו אומרים ישראל כלו המכות ועוד אין לו אחרת להביא עלינו ת"ל ואם עד אלה עוד יש לי אחרת מאלה וכאלה להביא:

רש"י ד"ה ונתתי פני, פנאי שלי, פונה אני מכל עסקי להרע לכם. (תורת כהנים). ע"כ. וכך או מעין זה בכמה מקומות, כפי שכבר הערתי למעלה (בפסוק ט). ולא ידעתי, למה אין רש"י מפרש כפשוטו - לפנות אל... (פ' בחקתי תשנ"ה)

פנאי. שכל פנים הוא לטובה, כמו "ישא ה' פנים אליך" (במדבר ו, כו), וכאן צריך לפרש פנאי שלי:

ורדו בכם שנאיכם. כְּמַשְׁמָעוֹ, יִשְׁלְטוּ בָכֶם: אַגָּדַת תֹּ"כֹּ מִפָּרָשָׁה זוֹ:

ורדו בכם שונאיכם שאיני מעמיד שונאים אלא מכם ובכם שבשעת שאומות העולם כו'. בתורת כהנים ומייתורא דבכם קא דרשי ליה דה"ל למכתב ורדו שונאיכם וממילא בהם קמיירי ועוד דלעיל מיניה כתיב ונתתי פני בכם ונגפתם אלא עכ"ל לדרשא הוא דאתא לומר שהרודים יהיו מכם ובכם והוצרכו לומר מכם ובכם תרתי מפני שמהמדרש משמע שהרודים יהיו מכם ומהמקרא משמע שירדו בכם לפיכך הוצרכו להרכיב שניהם להודיע שפי' בכם דהכא הוא שהרודים יהיו מהאנשים שבכם שטעמו שהרודים יהיו מכם:

ד"ה וזרעתם שנה שני' מצמחת. ר"ל וכשיארע פעם שנית שמצמחת:

את השחפת וכו׳ יש לך אדם וכו׳. כוונת רז״ל לזה השחפת וקדחת אינם מיני חולאים משונים אלא מקריים פרטיים שיפלו מחמת החולי ולעולם החולי אינו אלא הבהלה שהזכיר ברישא תראה שכוונתם היא למצוא בכאן ז׳ מיני פורעניות לבד כנגד ז׳ עבירות האמורים למעלה. ואע״ג דלא כתיב שבע על חטאתיכם אלא בתר הכי בפסוק ואם עד אלה וכו׳ מ״מ מדכתיב אחר כך ויספתי ליסרה אתכם שבע וכו׳ משמע דה״ק ויספתי עוד שבע אחרות ולעולם ראשונים נמי לא הוו אלא ז׳ לבד. ואם נמנה כל אלו הפרטים שחפת וקדחת וכו׳ נמצא שהם טפי מז׳. ותו דהא ודאי לא מסתבר שבפעם ראשונה יהיו פורעניות טפי מז׳ ובתר דשנו בחטא איתגורי איתגור דלא ליהוו אלא ז׳ זה מה שהכריח לרבותינו לבאר מה שפירשו בזה כן נלע״ד. ובמספר מפקד השבעה אלו הראשונים עיין מ״ש לקמן:

ורדו בכם שונאיכם. שיהיו האנשים השונאים בלב רודים בפועל:

ונגפתם לפני אויביכם. כנגד שאמר: ורדפו מכם חמשה מאה:

כשלמדתי עם מיכל שתח', חשבתי לנכון לומר לה שרש"י מתקשה בלשון "פני" שיש בו משום האנשה, ועל כן אומר מה שאומר. אך מיד שאלתני, מה תוקן בדבריו, והרי גם בפירוש זה יש עדיין משום האנשה־הגבלה, כאילו צריך להתפנות מעיסוק זה כדי לעסוק באחר. ולכאורה צריך לבדוק את כל המקומות הללו, וכבר העירותי מעין זה. (פ' בחקתי תשנ"ה)

שיהא המות הורג אתכם כו'. מדכתיב "ונגפתם לפני אויביכם", ולא אמר 'ונפלתם לפני אויביכם', אלא לשון מגיפה הוא. ומפני שקשה מה ענין אלו ב' דברים – האויב והמגיפה – ביחד, ולפיכך פירש שיהיה הדבר הורג אתכם בפנים במקום שלא יוכל לבא האויב, והאויב כבר מבחוץ:

אף אני אעשה זאת. אֵינִי מְדַבֵּר אֶלָּא בְּאַף, וְכֵן "אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּכֶם בְּקֶרִי" (פסוק מ"א):

ונסתם מפני אימה ואין רודף אתכם מבלי כח. בת"כ פי' ונסתם מפני אימת הרודים שביניכם שהרי הרודים אינם אלא מכם ומפני שהרודים אינם אלא מביניכם ולא היה צ"ל ואין רודף אתכם הוצרכו לומר שברודפים מחוץ קמיירי והודיענו הכתוב בזה חסרון הכח שלהם שאין שום אחד חושש מהם פן יבאו עליהם למלחמה שאילו היה להם כח היו רודפים אחריכם כדי שלא לבא עליהם למלחמה וזו היא קללתם דאם לא כן מאי ואין רודף אתכם ברכה היא זו ולא קללה:

לימי המצור. ר"ל ומאספין להן תבואה כדי שיהא להם לאכול כשצרין על עיירות ישראל:

וזרעתם לריק וכו׳ ד״א וכו׳. דאילו לפירוש קמא ק׳ דאמאי הדר וכתב זרעכם לא הול״ל אלא וזרעתם לריק ותו לא א״נ אי כפי׳ קמא לא הו״ל לכתבו בכאן דהכא לא מיירי במכה שבשדות רק במכות שבגוף. ולפירוש בתרא נמי ק׳ דלא הול״ל ואכלוהו. אלא ויכלוהו לשון כליון ולא לשון אכילה:

ונסתם ואין רודף אתכם. היינו בעלי מלחמה של יושבי א״י אבל עדיין לא הגיעו לגלות:

ונסתם ואין רדף אתכם כנגד ורדפו מכם חמשה מאה והיא מכה שביעית.

אמש דיברתי על זה עם ר' רפאל בנימין פוזן שי' כשבא להציע לי לערוך את עבודתו על תרגום אונקלוס. גם לדבריו ההנחה שלי אינה נכונה. אין רש"י בא לפרש שלא בלשון האנשה, והביא כמה ראיות שבעיה זו אינה מטרידה את רש"י (ושלא כאונקלוס) וכגון "ידי - יד ממש" (שמות ז, ה). (פ' במדבר תשנ"ט)

שאיני מעמיד שונאים אלא מכם. דאם לא כן, 'ורדו אויביכם בכם' מבעיא ליה, ומדכתיב "ורדו בכם שונאיכם", רוצה לומר שהשונאים יהיו מכם: