Commento su Esodo 30:13

ענין מחצית השקל. כדאיתא בגמ' (קידושין מ':) לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, היינו שלא יהיה לו תקופות וגם שלא יתייאש עצמו וזהו העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל רק תמיד יהיה לו חצי המשקל.

זה יתנו כל העובר על הפקודים ארז"ל נתקשה מרע"ה במחצית השקל והראה לו הקב"ה כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד ואמר לו כזה יתנו ופירש הגאון כ"ס ז"ל דמחצית השקל היה לכפר על עון העגל אך בתיקון התשובה לולא הקב"ה עוזר לאדם אינו יכול לעשות כלום ולכן אין לאדם בתיקון התשובה אלא רק החצי וחציו הוא לה' העוזר וסומך הנופלים ממנו לשוב אליו ולכן צוה שיתן כל אחד מחצית השקל ולא שקל שלם להורות להם דאין להם בתיקון התשובה אלא החצי בלבד והיתר מה' הוא והנה מרע"ה נתקשה במחצית השקל שהיה תמוה לו למה צוה חצי ולא שקל שלם והראה לו שאין להם אלא מחצית התיקון דהראה לו דוגמת חצי מטביע ממקום פעולת התיקון שהוא תחת כסא הכבוד שמשם נחצבו נשמתם ושם הוא כח פעולתם ואמר לו כזה שהוא חצי יתנו ולא יותר דהשאר אני הוא העושה עכ"ד והנה לפי דרכו וטעמו של הרב ז"ל פרשתי דקדוק מלת כזה דאמר רחמנא למרע"ה הוא כי הכח נקרא ידים כמ"ש ולא היה בם ידים לנוס והם אין להם אלא רק חצי כח שהוא חצי ידים ונרמז חצי ידים באותיות כזה כי חצי אותיות יד הוא ז' וחצי אותיות ים הוא כ"ה הרי צירוף כז"ה ולכך א"ל כזה יתנו ר"ל חצי ידים ולא ידים בשלימות:

זה יתנו פרש"י כמין מטבע של אש הראה לו הקב"ה ומשקלו כמחצית השקל בש"ס מנחות כ"ט ע"א אמרי' נתקשה מרע"ה ולכאורה ענין הקישוי לפרש"י י"ל שהראהו באש משקל מחצית השקל וידוע כי מה ששקל בכסף חצי שקל הוא באויר או באש מאה פעמים ככה או יותר ואם אולי נאמר שהראהו באש שלמעלה שעור שיורד מלמעלה למטה להשפיע על מחצית שקל כסף כי כל שבמטה מושפע מלמעלה א"כ יהי' בהיפך כי טיפה קטנה א' מאלף ממחצית שקל של כסף יספיק לזה ויהי' איך שיהי' הי' צריך מרע"ה לשער ממשקל האש ההוא שיעור משקל הכסף וזה הי' קשה לשער עד שחזר והראה לו הקב"ה באש כמין מטבע ממש כארכו ורחבו אלא שמזה לא יכול לשער משקלו ע"כ הי' צריך להראות ג"כ באש שעור משקלו כדי שידע לכוון כנלע"ד (אבל יעוין תוס' חולין מ"ב ע"א בד"ה בזה זאת):

עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה' נ"ל בס"ד הטעם שנותנין מחצית השקל שהוא עשרה גרה ולא שקל שלם שהוא עשרים גרה בהקדים מ"ש הרב ייטב לב בפ' כי תצא דף מ"א כתיב קדשים תהיו כי קדוש אני ה' פירש רש"י הוו פרושים מן העריות וכו' כי הנואף נקרא קדש והנואפת נקראת קדשה כמ"ש לא תהיה קדשה מבני ישראל ולא יהיה קדש בבני ישראל וז"ש קדשים תהיו בחול"ם כי קדוש אני ה' ולא תהיו קדשים בציר"י דההבדל בין זה לזה הוא ע"י הנקודה דקדש מטסטרא דקדושה הנקודה למעלה על גבי האות שהוא נקוד חול"ם אבל קדש מסט"א הנקודה תחת האות שהוא נקוד צר"י לרמוז כי יורד הוא למטה וכו' עכ"ד יע"ש ובזה פרשתי בס"ד רמז נכון אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ר"ל מי שהוא קדוש באמת שדבק בשמים ששם הקדושה נקודה שלו ממעל שהוא קדש בחול"ם למעלה מן האות ואשר בארץ שנמשך אחר החומר והתאוה ונדבק בסט"א הנקודה שלו מתחת שהוא קדש בצירי ולכן צוה הכתוב והיית רק למעלה ולא תהיה למטה:

זה יתנו. הֶרְאָה לוֹ כְּמִין מַטְבֵּעַ שֶׁל אֵשׁ וּמִשְׁקָלָהּ מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל וְאוֹמֵר לוֹ כָּזֶה יִתְּנוּ (תלמוד ירושלמי שק' א'):

מחצית השקל בשקל הקדש קבע לו משה רבינו מטבע כסף בישראל, כי מלך גדול היה, וקרא למטבע ההוא ''שקל'' בעבור שכל המטבע במשקל שלם, אין בו פחות ולא כסף סיגים. ובעבור שמשקלי הערכין (ויקרא כז כה) ופדיון הבכור (במדבר יח טז) במטבע ההוא שהם קדש, וכן כל שקלי המשכן (שמות ל״ח:כ״ד) וכן כל כסף קצוב האמור בתורה (דברים כב כט), יקרא לו הכתוב שקל הקדש: וכן הטעם אצלי במה שרבותינו קוראין לשון התורה ''לשון הקודש'', שהוא מפני שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה כולם בלשון ההוא נאמרו והנה הוא הלשון שהקב''ה יתעלה שמו מדבר בו עם נביאיו ועם עדתו אנכי ולא יהיה לך ושאר דברות התורה והנבואה, ובו נקרא בשמותיו הקדושים אל, אלהים, צבאות, ושדי, ויו''ד ה''א, והשם הגדול המיוחד, ובו ברא עולמו (ב''ר יח ו), וקרא שמות שמים וארץ וכל אשר בם, ומלאכיו וכל צבאיו לכולם בשם יקרא מיכאל וגבריאל בלשון ההוא, ובו קרא שמות לקדושים אשר בארץ אברהם יצחק ויעקב ושלמה וזולתם:
והרב אמר במורה הנבוכים (ג ח) אל תחשוב שנקרא לשוננו לשון הקדש לגאותינו או לטעותינו, אבל הוא בדין, כי זה הלשון קדוש לא ימצאו בו שמות לאבר הבעילה בזכר או בנקבה, ולא לטפה ולשתן ולצואה רק בכנוי ואל יטעה אותך ''שגל'' (תהלים מה י), כי הוא שם אשה המזומנת למשכב, ואמר ישגלה (דברים כח ל) על פי מה שנכתב עליו, ופירושו יקח אשה לפילגש: והנה אין צורך לטעם הזה, כי הדבר ברור שהלשון קדש קדשים הוא כמו שפירשתי והטעם שהזכיר על דעתי איננו אמת, כי מה שיכנו ישגלנה, ישכבנה, יורה כי משגל שם עצם לבעילה, וכן יכנו לאכול את חוריהם (מלכים ב י״ח:כ״ז), כי הוא שם מגונה. ואם מפני טעמו של הרב, היו קורים לו ''לשון נקיה'', כענין ששנינו (סנהדרין סח:) עד שיקיף זקן התחתון ולא העליון אלא שדברו חכמים בלשון נקיה, ואמרו כי אם הלחם אשר הוא אוכל לשון נקי (ב''ר פו ז), וכן במקומות רבים:
ופירש הכתוב כי השקל עשרים גרה של כסף, ותרגם אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות ל׳:י״ג) מעין, כי הגרה אצלו שם למטבע הנקרא בארמית מעה, וכן תרגם יונתן בן עוזיאל (שמואל א ב׳:ל״ו) לאגורת כסף למעה דכסף, וכן אמר בשקל הקדש סילעא, כי כן שם המטבע בארמית, ושיעורו ידוע נמי בתלמוד (קידושין יא): וכתב רש''י (רש"י על שמות כ״א:ל״ב) שהשקל משקלו ארבעה זהובים, שהוא חצי אוקיה למשקל הישר של קלוניא מצא הרב מפורש בגמרא (ב''מ לד:) שהסלע ארבעה דינרין, וקבל במשקל הדינרין שהוא כמשקל הזהובים. וכן כתב בפירושו בגמרא בבבא קמא (לו: ד''ה כסף צורי) הדינר משקלו זהוב, וכן קורין בקוסטנטינה הזהוב דינר. וכן זה אמת הוא אבל שיער הרב בזהובים הנמצאים בדורו וגם בדורנו, והם כמשקל חצי האוקיא שהזכיר, ואיננו כן, כי מלכי הגוים פחתו הזהובים, וכבר מצינו בדברי בעל הלכות גדולות (הל', בכורות והל', קדושין) והגאונים הראשונים כי הדינר הנזכר בכל מקום בתלמוד הוא דינר ששדנג, וכן כתוב במסכת קדושין בהלכות רבינו (הרי''ף, פרק א), ואמר שהוא דינר זהב של ערביים. ולפי השיעורין הנמצאים בדבריהם הדינרין שבתלמוד גדולים מן הזהובים הנמצאים היוצאים בזמננו קרוב לשליש השקל, והשקל שלשה רביעי אוקיא למשקל של הארץ הזאת, והוא האוקיא שהזכירה הרב ז''ל: ודע כי שקלי התורה הם הסלעים האלו שכל סלע מהן ארבעה דינרין, אבל שקל המוזכר בדברי חכמים, כגון ששנינו (שבועות מג) שקל הלויתני עליו וסלע היה שוה, סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה, הוא ב' דינרין, חצי הסלע. וטעם זה, מפני שהעם קורין שקלים לחצי הסלעים שהיו שוקלים בכל שנה, וכן הונהג בלשון חכמים במשנה, ועל כן אומר אדם לחברו שקל הלויתני, כלומר המשקל שישראל שוקלים. ויתכן שעשו בזמן בית שני מטבע של כסף של ב' דינרים כדי שיהא מצוי לתת לגזבר ההקדש ולא יצטרכו לקלבון, וקראו לזה המטבע שקל, והיו קורין לשקל של משה שהוא שקל של תורה סלע כתרגומו. ויש אומרים כי הטעם ממה שאמרו (בכורות ה.) מנה של קדש כפול היה, וכן כל המטבעות. ואינו נכון, כי שקלי עבד ואונס ומפתה אינם של קדש:

זה. השיעור כמו וזה אשר תעשה אותה:

זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל וגו'. פירש"י דרך המונין מעבירין את הנמנין זה אחר זה כו' ומ"מ לשון על הפקודים אינו משמע כן, ויתכן לפרש לדעת רז"ל (ירושלמי שקלים פ"ב ה"ג) שהיה זה כופר נפש על עון העגל כי שם עברו ישראל על פקודי ה' ישרים אשר פקד ה' למשה לכך נאמר כל העובר על הפקודים המה עוברי עבירה אשר היו צריכין אל כופר זה.

זה יתנו כל העבר על בגימ' זה היה כמין מטבע של אש:

זה יתנו וגו'. רז''ל אמרו (תנחומא) לקח כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד והראהו למשה, וקשה והלא יותר תהיה נשגת הידיעה באמירה כשיאמר לו המשקל בפירוש ממה ש כ ר בתבנית אש כי השערת שיעור הדטות לא תחקק בציור לשער אליה אלא בסמיכות.

עשרים גרה - מין מטבע הוא

מחצית השקל. כתב הרמב"ן משה רבינו קבע לו מטבע בישראל כי מלך גדול הי וקראו לו שקל לפי שכולו במשקל שלם אין בו פחת ולא כסף סיגים ובעבור שמשקלי הערכין ופדיון הבכור במשקל ההוא שהוא קודש וכן כל כסף קצוב האמור בתורה לכך קראו לו שקל הקדש וזה הטעם שקראו רבותינו לשון התורה לשון הקודש מפני שדברי תורה ודברי נבואה וכל דברי קדושה בלשון ההוא נאמרה והוא הלשון שהקב"ה מדבר בו עם נביאיו ובו נקרא שמותיו הקדושים אל אלהים צבאות יו"ד ה"א ובו ברא עולמו וקרא שמות שמים וארץ וכל אשר בם:

הקדש. הקו"ף דגושה:

זה יתנו הראה לו כמין מטבע של אש ומשקלה מחצית השקל ואמר לו כזה יתנו. במדבר רבה אבל במנחות פרק הקומץ רבה תנא דבי רבי ישמעאל שלשה דברים היו קשים למשה עד שהראם לו הקדוש ברוך הוא באצבעו ואלו הן מנורה וראש חדש ושרצים מנורה דכתיב וזה מעשה המנורה ראש חדש דכתיב החדש הזה לכם ראש חדשים שרצים דכתיב וזה לכם הטמא וי"א אף הלכות שחיטה דכתיב וזה אשר תעשה ובשמות רבה אחד מארבע' דברים שהראה הקב"ה למשה באצבעו לפי שהיה מתקשה בהם שמן המשחה שנא' שמן משחת קדש יהיה זה לי ומעשה המנורה ושרצים והלבנה ואלו שקלים לא קאמרי גם יש לתמוה מ"ש הני אי משום דכתיב בהו זה המורה על הרמוז שקלי' נמי כתיב בהו זה אבל גבי וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם זאת התורה אדם כי ימות באהל זאת חקת הפסח דין הוא שלא ידרשו בהם כלום משום דבשלמא גבי מנורה כתיב בה וזה מעשה המנורה ולא היה שם מעשה כי אם בשעה שעשא' בצלאל וגבי לבנה כתי' בה החדש הזה שפירושו המתחדש הזה ולא היה באותה שעה מחחדש אלא אחר שקיעת החמה שאז לא היה הדבור למשה כי אם ביום וגבי שרצים כתיב וזה לכם הטמא ולא היה שם שום טמא בעד שדבק עמו וכן גבי שקלים דין הוא שידרשו בו מפני שכתוב בו זה יתנו שפירושו זה השקל יתנו ולא היה שם שקל בעת הדבור אבל גבי וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם שהדבר מורה הדבר הספוריי וכבר היה אז וכן גבי וזאת התורה זאת חקת הפסח שהתורה והחקים מורים על ההוראה והגזרה ששניהם מורים על הדבור הספוריי וכבר היה שם לא הוצרכו לדרוש בה כלום ומשום דלגבי הלכות שחיטה דכתיב בהו וזה אשר תעשה על המזבח לא כתיב ביה לא דבר ולא תורה ולא חוקה המורים על הדבור הספוריי אלא וזה אשר תעשה שהוא כאילו אמר וזה המעשה אשר תעשה על המזבח והמעשה לא היה כי אם בשעת העבודה דרשו היש אומרים שהראה לו הקב"ה למשה כל הלכות שחיטה שלא היה מבין מהיכן היא המוגרמת כדפרש"י שם אבל תנא דבי רבי ישמעאל דסבירא ליה דפירוש וזה אשר תעשה על המזבח הוא על ספו' המעשה שבבקר תעשה הכבש הא' ובין הערבים תעשה הכבש השני ושתביא עם כל אחד עשרון סולת בשמן כתית רבע ההין ורביעית ההין יין שהסדר הזה הוא ספוריי וכבר היה בעת הדבור לא דרשו בו כלום וכמוהו וזה אשר תעשה אותה שלש מאות אמה שפירושו שבזה הסדר ראוי שתסדר התיבה בארכה ורחבה וגובהה שיהיה ארכה שלש מאות אמה ורחבה חמשים אמה וגובהה שלשים אמה ופתח התיבה בצדה ושתחלק גובהה לשלשה חלקים תחתיים שניים ושלשים לא דרשו בו שום אחד מחכמי ישראל כלום אך יש לתמוה על הי"א שדרשו גבי וזה אשר תעשה על המזבח ולא דרשו גבי וזה אשר תעשה אותה מאי שנא הכא דדרשי ביה ומאי שנא גבי וזה אשר תעשה אותה שלש מאות אמה שלא דרשו בו כלום:

כל העובר על הפקודים. דרך המונים מעבירין את הנמנין זה אחר זה (רש"י) לא הבינותי כיון שבאמת לא יהיו האנשים בעצמם נמנים רק ע"י מנין השקלים שהיו נותנים ולא היו הם בעצמם עוברים זה אח"ז, א"כ מה הוא לשון כל העובר, וגם אם הה"א כה"א היושב על כסאו (שמות י"א ה') שפירשו הראוי להיות יושב, ויהי' טעם העובר הראוי להיות עובר (דער דורכגעהען זאָללטע) עדיין אין טעם למלת על, כי הי' ראוי כל העובר לפקודים, גם להראב"ע שפירש כל העובר, שעברו משנותם עשרים, אין מקום למלת על, לכן נ"ל כיון דמצינו לשון עובר המקושר במלת על, ענינו חוב המוטל על האדם כמו לא יעבור עליו לכל דבר (כי תצא כ"ד ה') שטעמו לא יוטל עליו שום חובת עבודה, וכן גם עליך תעבר כוס (איכה ד׳:כ״א) יחול עליך חובת עונש, וכן עלי עברו חרוניך (תהלים פ"ח) כן העובר על הפקודים טעמו אשר יחול על הפקודים. החוב המוטל על הראויים להיות נמנים, ולפי שבפרשת ערכין (בחוקותי כ"ז) קצב למבן עשרים שנה ומעלה ערך נפשי חמשים שקל, וכאן בפקודים קצב שיעור מועט, וגם במחצית שקל יוצא ידי נתינת כופר נפשו, ואין להוסיף עליו ואין לגרוע ממנו (העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט) וגם מחצית השקל הוא כל חובתו, לכן אמר כל העובר, ר"ל כל החוב המוטל על הנמנים אינו רק מחצית שקל (דאס גאנצע וואס אויפגעלעגט ווירד):

זה יתנו. א"ר יוחנן בן זכאי, כל כהן שאינו שוקל חוטא, שנאמר זה יתנו – י"ב שבטים יתנו ^כבע"ד רמז ואסמכתא לדבר ידוע ומקובל דרשו כן. ורגילים חז"ל לדרוש המלה זה כמבואר לפנינו בס"פ בא בפסוק בעבור זה עשה ה' לי, ולקמן בפסוק שמן משחת קודש יהיה זה לי. ועיקר הענין שבא לאפוקי מדעת בן בוכרי שהכהנים פטורים ממחצית השקל, משום דמכיון דמכסף השקלים באים קרבנות צבור, וצריך כל אחד למסור חלקו לצבור כדי שלא יהיה הקרבן קרבן יחיד, ובכהנים כיון שהוא עצמו המקריב יש חשש שמא לא ימסור יפה חלקו לצבור ויהיה קרבן צבור בא משל יחיד, ולכן ס"ל לבן בוכרי שהכהנים אין שוקלין כלל, ואשמעינן ר' יוחנן בן זכאי בדרשה זו דלא כן הוא אלא דגם כהן שוקל ולא חיישינן שמא לא ימסור יפה, דבודאי יודעים דינייהו. –
והנה בירושלמי פרק זה ה"ד איתא, ר' מאיר אומר, זה יתנו כמין מטבע של אש הראה הקב"ה למשה ואמר לו כזה יתנו, וס"ל לר"מ דכיון דקפיד הקב"ה והראה לו מטבע של אש ואמר לו כזה יתנו, היינו שלא יגרע לעולם מערך מחצית השקל שהיה בימי משה, לכן כל הנותן מחצית השקל לדורות צריך להוסיף מעט על המטבע כדי להכריע שיהיה שוה לשקל שהיה בימי משה [ונתינת מחצית השקל לדורות היא לתכלית קנין קרבנות, כפי שיתבאר], אבל לא קיי"ל כן, אלא שנותנין השקל כמו שהוא בערכו בכל דור ולא ס"ל דרשה זו דר"מ, ולכן השמטנוה, ובמנחות כ"ט א' חשיב הדברים שהראה לו הקב"ה למשה, והקשו התוס' למה לא חשיב המראה ממטבע מחצית השקל, יעו"ש, ולפי מש"כ ניחא מאד מה שלא חשבה, כיון דדעת יחידאה היא ולא קיי"ל כן, ודו"ק. –
ודע דלדעת הרמב"ם ורמב"ן חיוב שקלים מתחיל מבן י"ג שנה ויום אחד ככל מצות התורה, וס"ל דאע"פ דבפסוק כאן כתיב מבן עשרים אך זה כתיב בתרומת אדנים, משא"כ בפסוק הקודם דאיירי בתרומות הקרבנות ולא כתיב מבן עשרים חייב מבן י"ג, אבל הרע"ב פ"א מ"ג דשקלים ובעל החנוך ורוקח הגדול (סי' רל"ב) והגר"א בירושלמי שקלים פ"א ה"ג ס"ל דהחיוב הוא מבן עשרים ולמעלה כפשטות הכתוב מבן עשרים שנה דקאי על כל ענין פרשה זו, ולדעת הגר"א כן היא דעת הירושלמי, וחדוש על התוי"ט שהשיג על הרע"ב בזה ולא העיר שדעת כמה מן הראשונים כן הוא.
ויש להעיר נ"מ במחלוקת זו לדינא בזה"ז לפי מש"כ בשו"ת בשמים ראש המיוחס להרא"ש סי' פ"ט דנשים פטורות מתפלת המוספין, משום דכיון דתפלה זו עיקרה באה לזכר לקרבן מוסף, וקרבן זה נעשה ממעות שקלים, ומכיון דנשים לא נתחייבו בשקלים ואין להם חלק בקרבן מוסף לכן פטורים מהתפלה הבאה במקום קרבן זה, והובאו דבריו בחדושי ר"ע איגר לאו"ח סי' ק"ו, ולפי"ז לדעת הרע"ב והחנוך ורוקח והגר"א [ע"ד הירושלמי] דפחות מבן עשרים פטור ממחצית השקל, א"כ לפי הסברא הנ"ל אין להם חלק בקרבן מוסף וממילא פטורין מתפלת מוסף, ויתחייב מזה עוד לפי מה דקיי"ל כל הפטור מן הדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן, א"כ אין לאיש פחות מבן עשרים לעבור לפני התיבה בתפלת המוספין להוציא את הצבור, והוא דבר חדש ונפלא מאוד, וצ"ע רב. .
(ירושלמי שקלים פ"ו ה"ג)

כמין מטבע של אש כו'. מדכתיב זה משמע שרימז לו על דבר:

גרה. הוא הנקרא מעה בלשון רבותינו וכבר הוסיפו שתות ושמו השקל כ"ד גרה ומשקל הגרה הוא כמשקל י"ו גרגירי שעורה בינונית לפי מה שקבלו הגאונים:

ואמר מחצית השקל. להורות על מעלת השם יתברך שאינו שואל מישראל אלא לפי כחם. דבר השוה לעניים ולעשירים והוא מחצית השקל. ולזה כוונו רז"ל באומרם שזה היה אחד מהדברים ששמע משה ונרתע לאחוריו. כשאמר ונתנו איש כופר נפשו. והא כתיב ויקר פדיון נפשם. וכן כתיב וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו. והש"י השיב לו איני שואל מכם אלא כפי כחכם ולא כפי כחי. וזהו מחצית השקל. ולפי שנראה דבר זר שכופר נפש האדם יהיה דבר מועט כזה. לזה חזר ואמר מחצית השקל לתרומת ה'. כלומר הטעם שאמרתי מחצית השקל הוא. לפי שהיא תרומת ה'. ואחר שהיא תרומת ה' היא קדש. ואעפ"י שיהיה דבר מועט. בערך שהיא תרומת ה' הוא דבר גדול. ולזה אמר העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. כי אחר שהוא דבר של כופר נפש. צריך שיהיו עניים ועשירים שווים. כי לפני הש"י לא ניכר שוע לפני דל. כי אולי אותו שאנו חושבים שהוא גדול הוא קטן או להפך. ועל זה אמר קטון וגדול שם הוא. כלומר שם הוא ידוע אם הוא גדול או קטן. אבל בזה העולם אין אנו יודעים איזהו גדול ואיזהו קטן. ולכן אמר בכאן העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. אחר שהוא לכפר על נפשותיכם. ולכן צוה לתת אותו על עבודת אהל מועד. והיה לבני ישראל לזכרון. שיזכרו וישובו אל ה' איך כל ענייני העולם הזה הבל ורעות רוח. מלבד ענייני הנפש ששוים בה עניים ועשירים. ואין שם שררה ומעלה אלא את דכא ושפל רוח. שהוא מחצית השקל שהוא דבר שבור ואין שם שקל שלם. בענין שבזה יעלה זכרוננו לפני ה' לכפר על נפשותינו. וי"א כופר נפש שהוא לשון ביטול והסרה. כמו לא תוכלו כפרה. ועניינו להסיר ולבטל הנגף:

מחצית השקל בשקל הקדש. וא"ת למה צוה על מחצית השקל לא פחות ולא יותר. ויש לו' דה"ט לפי ששקל עולה בגימ' נפש והקב"ה ברחמיו מטה כלפי חסד ומכפר על עון חצי הנפש ואם כן היה מחצית השקל כופר פדיון על חצי הנפש:

זה יתנו כל העובר על הפקדים מחצית השקל וגו' עשרים גרה השקל. פירש הרב החסיד מהר"ר יעקב מולכו ז"ל בדרשותיו כ"י במ"ש הרמב"ם דחייבים לתת חצי המטבע של אותו זמן ואעפ"י שהמחצית של אותו זמן יהיה גדול הרבה וז"א עשרים גרה השקל מחצית השקל כלומ' אף דלפעמים מחצית השקל יהיה מה שהוא השקל דהיינו עשרה גרה אפ"ה צריך לתת חצי המטבע של אותו זמן:

פרשת כי תשא שֶׁקֶל תרגומו סִלְעָא, גֵּרָה תרגומו מָעִין, בכל זה האריך הרמב״ן ויתבאר שם טעם שרבותינו קראו ללשון תורה לשון הקודש מפני שדברי תורה והנביאים וכל דברי קדושה כולם בלשון ההוא נאמרו והנה הוא הלשון שהקב״ה יתעלה שמו מדבר בו עם נביאיו ועם עדתו ובו נקרא בשמותיו הקדושים וכו׳ ובו ברא עולמו וקרא שמות שמים וארץ וכל אשר בם ומלאכיו וכל צבאיו לכלם בשם נקרא מיכאל וגבריאל ובו קרא שמות לקדושים אשר בארץ אברהם יצחק ושלמה וזולתם והרב אמר במורה הנבוכים אל תחשוב שנקרא לשונינו לשון הקודש לגאותינו או לטעותינו אבל הוא כי זה הלשון קדוש לא ימצאו שמות לאבר הבעילה וכו׳ והנה אין צורך לטעם הזה כי הדבר ברור שהלשון קודש קדשים הוא כמו שפירשתי והטעם שהזכיר על דעתי איננו אמת כי מה שיכנו ישגלנה ישכבנה יורה כי משגל שם עצם לבעילה וכו׳ ואם מפני טעמו של הרב היו קורין לו לשון נקיה כענין ששנינו עד שיקיף זקן התחתון ולא העליון אלא שדברו חכמים בלשון נקיה (סנהדרין דף ס״ח:) וכו׳ ע״ש שהאריך קצה: וראיתי בספר מסורת המסורת בלוחות שניות בהמין השביעי האריך בענין קריאות לשון הקודש ע״ש וחידוש שלא ראה ולא ידע מדברי המורה נבוכים ומדברי הרמב״ן הנ״ל. ואגב אודיעך לשון עטרת זקנים אורח חיים סימן תל״ד אות ג׳ ד״ה בלשון הקודש ותרגום אינו בכלל לשון הקודש ומקרי לשון טהור:

הראה לו כמין מטבע של אש. במדבר רבה (יב, ג) ובירושלמי סוף פרק קמא דשקלים (ה"ד), מדכתיב "זה יתנו". אבל בגמרא בפרק הקומץ (מנחות כט.), תנא דבי רבי ישמעאל, שלשה דברים נתקשה בהם משה עד שהראה לו הקב"ה, ואלו הן; מנורה, דכתיב (במדבר ח, ד) "וזה מעשה המנורה". ראש חדש, דכתיב (לעיל יב, ב) "החדש הזה לכם". שרצים, דכתיב (ויקרא יא, כט) "וזה לכם הטמא" ויש אומרים אף הלכות שחיטה. ובשמות רבה (טו, כח) אחד מארבעה דברים שנתקשה משה, שמן המשחה, דכתיב (פסוק לא) "שמן משחת קדש יהיה זה לי", ומעשה מנורה, ושרצים, והלבנה, ובכל הני לא חשיב שקלים. ויש לתמוה למה חשיב בגמרא הני, ולא חשיב שמן המשחה. ובשמות רבה למה לא חשיב שחיטה. וכן על אגדה דהקומץ (מנחות כט.) קשה, למה דרשו רק הני ג', מנורה, שרצים, חודש, ולא חשיב שחיטה, דהרי כתיב (לעיל כט, לח) גם כן "וזה אשר תעשה על המזבח". ולכולהו קשיא, למה לא חשיב שקלים, דכתיב "וזה יתנו":
אבל "וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם" (לעיל כט, א), "זאת חקת הפסח" (לעיל יב, מג), "זאת התורה אדם כי ימות באוהל" (במדבר יט, יד), לא קשיא, דשם לא קאי מלת "וזאת" רק על הדבר, ושייך בזה שפיר "וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם", שהרי אומר לו הדיבור, ושייך עליו "וזה הדבר". וכן "זאת חקת הפסח", ד"זאת" קאי על החוקה, והרי היה אומר לו החוקה. וכן "זאת התורה", כיון שהוא אומר לו התורה, שייך עליו "זאת חקת התורה" (במדבר יט, ב), אבל "וזה מעשה המנורה", דלא כתיב שם דיבור, ואם כן על מה קאי מלת "וזה", והוצרכו לדרוש 'שהראה לו הקב"ה', ועליו קאי לשון "וזה" (כ"ה ברא"ם):
ומכל מקום הקושיות הראשונות במקומם עומדים, למה לא דרשו גם כן בגמרא שקלים, דכתיב "זה יתנו". והקשה [עוד] הרא"ם, דכולהו לא דרשו "וזה אשר תעשה אותה שלש מאות אמה אורך התיבה" (בראשית ו, טו). ודע, כי כל הני דרשות כל אחת ואחת יש לה טעם; כי בגמרא לא דרשו רז"ל רק ג' – מנורה, שרצים, חודש, דבהנך מלת "זה" דבוק אל הנראה, כמו "וזה מעשה המנורה", "וזה לכם הטמא", "החדש הזה לכם", דרשו רז"ל שהראה לו הקב"ה אלו דברים, דאם לא כן מאי "וזה לכם הטמא". אבל בשקלים קאמר "וזה יתנו", קאי "וזה יתנו" על הנתינה, לכך לא דרשו שהראה לו הקב"ה מטבע, ולא שייך בזה שהראה לו הקב"ה. לכך שם פירושו על כרחך כמו "וזה אשר תעשה שלש מאות אמה אורך", כיוון דלא קאי על הדבר הנראה. והכי נמי תנא קמא לא דרוש "וזה אשר תעשה על המזבח", מפני כי לשון "זה" דבוק אל "אשר תעשה על המזבח", ולפיכך לא דרשינן שהראה לו הקב"ה, דלא דרשינן שהראה לו אלא כאשר "וזה" קאי על הדבר הנראה, "וזה מעשה המנורה", "וזה לכם הטמא", "החדש הזה לכם", והוא חילוק גדול כאשר תדקדק. אבל יש אומרים דרשו "וזה אשר תעשה" (לעיל כט, לח), קאי על השחיטה, אף על גב דלא נזכר בכתוב – עליו קאי, מפני שדרש לשון "וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה", וכי "כבשים בני שנה" עושים על המזבח שיכתוב "וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה", לכך דרשו מה שכתוב "וזה אשר תעשה" פירושו "וזה" השחיטה יעשה אל כבשים בני שנה:
ובגמרא דידן לא דרש שמן המשחה דכתיב (פסוק לא) "שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם", מפני דסבירא לגמרא דאין לדרוש אלא כשנכתבה מלת "זה" קודם שהזכיר הדין עצמו, כמו גבי מנורה "וזה מעשה המנורה מקשה", "וזה לכם הטמא", "החודש הזה לכם", אבל בשמן המשחה שלפני "זה" הזכיר הדבר בדיבור, שנאמר (פסוק כג) "ואתה קח לך בשמים ראש וגומר", ועליו אמר "שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם", קאי מלת "זה" על הדיבור שדיבר לו לפני זה, כאילו אמר שזה שאמרתי – הוא לכם משחת קודש. ודווקא כאשר לא הזכיר הדבר ההוא בדיבור עדיין, אז אינו נופל מלת "זה", כי על מה קאי "זה", ושם דרשו 'מלמד שהראה לו הקב"ה'. אבל מדרש רבות (שמו"ר טו, כח) דרש "זה" דשמן המשחה, מפני דסבירא ליה דלא הוי למכתב כלל לשון "זה", ולפיכך דרש בכולהו. ומכל מקום גם מדרש רבות לא דרש "וזה אשר תעשה", מטעם דפרשנו אליבא דתנא קמא, דלא כתיב שחיטה בקרא, ולא איירי קרא ממנה. אמנם "זה יתנו" אפילו יש אומרים לא דרש, כיון דקאי על הנתינה. אבל בירושלמי דרש בכל "זה" דכתיב בקרא, ולפיכך דרש גם "זה יתנו":
ויש להקשות, בשלמא בכל הני היה צריך להראות, דיש חומר בהן להבין אותם, אבל במטבע, מה חומר יש בה עד שהוצרך להראות לו מטבע של אש, ויש לפרש כי המטבעות נעשות שלא בדקדוק, שאין לצמצם במעשה האדם, ולא נעשה בענין משוער, לא כמו דברים הנבראים שיש להם שעור מוגבל, והראה לו הקב"ה מטבע זאת מתחת כסא הכבוד, שזאת המטבע יש לה שעור מוגבל ומשוער, שאינה מעשה אדם. ומזה נלמוד שאין לחצי שקל זה דין שאר מטבע, אף על גב שהיא חסירה – שם מטבע עליה, כיון שאי אפשר לצמצם, ויוצאה בהוצאה, אבל זה אינה כך, אבל היא משוערת. ועוד, כדי שלא יקשה איך תולה דברי תורה מה שיתנו לכפרה על נפשותם – במטבע, שכל מטבע משקל שלה נעשית כפי רצון המלך, או מי שהמטבע שלו, ודברי תורה הם משוערים בענין אלקי, ולכך אמר כי 'הראה לו מטבע של אש מתחת כסא הכבוד', לומר כי אין השיעור הזה הוא שיעור מטבע היוצאת בעולם מבלי חכמה ושעור אלקי, אך מטבע זה שעור אלקי יש בה, ולפיכך תלה בה התורה כפרת הנפש, ולפיכך הראה לו מטבע של אש:
ומה שהקשה הרא"ם כי למה לא דרשו גבי "וזה אשר תעשה את התיבה" (ר' בראשית ו, טו), כבר התבאר לך שאין לדרוש כמו שלא דרשו "זה יתנו", דקאי "זה" על העשיה או על הנתינה. אבל מי שדרש 'זה אשר יתנו', בודאי דרש גם כן "וזה אשר תעשה". וכן תמצא באמת שדרשו בפרקי דרבי אליעזר (פכ"ג) "וזה אשר תעשה התיבה" מלמד שהראה לו הקב"ה באצבע כזה וכזה תעשה את התיבה:

זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל, ר׳ יהודה ור׳ נחמיה, [ר׳ יהודה אומר] לפי שחטאו בחצי היום לפיכך יתנו מחצית השקל, [ור׳ נחמיה אמר לפי שחטאו בשש שעות ביום לפיכך יתנו מחצית השקל], ר' יוחנן בן זכאי אמר לפי שעברו על עשרת הדברות לפיכך יתנו עשר גירות.

זה וכו׳ כמין מטבע וכו׳ הכי אי׳ בירוש׳ פ״ק דשקלים והק׳ הרא״ם אמאי לא הזכירוהו בגמ׳ פ״ג דמנחות דקחשיב ג׳ דברים שנתקשה משה מנורה ור״ח ושרצים. והניחו חלק ע״ש וכבר הק׳ כן התו׳ התם ותירצו דהתם לא חשיב אלא דברים שנתקשה ובהך לא שייך נתקשה אלא לפי שלא היה יודע בשום מנין אם לא היה מראהו ע״כ. ואמנם תירוצם ז״ל דחוק לומר שמשה לא היה יודע בשום מנין דאיברא דגרה אפשר דאכתי לא הוה ידע כמה הויא מכל מקום הו״מ לאגמרה לדידיה במשקל גרעיני שעורה וכיוצא בזה או לאסברה בדדמי כמעות שהיו נוהגים בהם במצרים. ונל״עד דא״הנ דלמאן דדריש דהראהו מטבע של אש היינו נמי לפי שנתקשה כמו אינך דה״נ יש קושי בדקדוק המשקל ומיהו ר״מ הוא דדריש הכי בירוש׳ שהבאתי לעיל ותמן תנינן בפ״ק דשקלים מש׳ ו׳ ואם שקל על ידו ועל יד חבירו חייב בקלבון א׳ רמ״א ב׳ קלבונות ופי׳ שם הר״ב דת״ק סבר הנותן מחצית השקל הכתוב בתורה פטור מן הקלבון דכתיב זה יתנו כזה יתנו ולא יותר ור״מ סבר הנותן מחצית השקל חייב בקלבון ע״ש והשתא ר״מ אייתר ליה תיבת זה דקרא ולכך דריש ביה מלמד שהראהו הק״בה וכו׳ אבל לת״ק לית ליה הך דרשה דזה דריש ליה לכדלעיל וכן העליתי בספרי על המש׳ והוכחתי כן מלישנא דהירוש׳ ע״ע. ומעתה הך סוגייא דמנחות דלא חשיב אלא שלשה דברים אזלא כרבנן דהלכתא כוותייהו. ורש״י הכא נקט דרשה דר״מ לפי שקרובה טפי למשמעות לשון הכתוב מלומר דאתא למעוטי הקלבון הפך דרכו של רש״י להביא בפירושו הדרשה היותר קרובה לפשט הכתוב אפי׳ יהיה נגד ההלכה. וכמ״ש הרא״ם בכמה מקומות:

עשרים גרה. מפרש בתלמוד גרה מעה. והא דאמר רבה מעה הוי שקל הוסיפו שתות ובאו העשרים לכ"ד ואחד להכרע:

מחצית השקל. לכפר על חצי היום שחטאו כמו שאז"ל במסכת שבת פרק ר' עקיבא בושש בא שש והשקל כ' גרה הרי חציו עשר לכפר על עשרת הדברות שעברו ואיתא בזבחים פרק רבי ישמעאל אומר חמשה אצבעות של ימינו של הקב"ה כלן ליחוד הגאולה באצבע קטנה כזה הראה לנח לעשות את התיבה שנאמר וזה אשר תעשה אותה שנייה לה כשהכה את מצרים שנאמר אצבע אלהים הוא בשלשית דהיינו אמה בה כתיב והלוחות כתובים באצבע אלהים ברביעית שהיא סמוכה לבהן הראה למשה הלבנה בגודל הראהו מחצית השקל שנאמר זה יתנו ובכל היד עתיד הקב"ה להכרית ולהשמיד בני ישמעאל ובני ארם שנאמר תרום ידך על צריך וכל אויביך יכרתו:

כל העובר על הפקודים. לפי שדרך בני אדם וכן בהמות כשמונין אותם מעבירין אותם דרך פתח קטן ויוצאין זה אחר זה שלא יוכלו לצאת שנים כאחד ומתערב המניין ולכך אומר כל העובר על הפקודים שאותם שאינם פקודים עוברים דרך פתח ומתוספין על הפקודים שבחוץ וכן גבי בהמה הוא אומר וכל אשר יעבור תחת השבט:

כל העבר על הפקדים בזמן שהעובר יוצא דרך הפתח הוא נוסף על הפקודים שבחוץ.

זה יתנו כל העובר על הפקדים מחצית השקל. והוא על הדרך אשר שנו רבותינו (בקידושין מ':) לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי עשה מצוה אחת וכו' אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו וכו'. לכף חובה וכו', כי הלא בזה או שירויח הרבה הרבה או ח"ו יפסיד הרבה. צא ולמד מה שלמדו חז"ל (אבות ה', כ"א) שהמזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו, ולהיפך המחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו (כמבואר שם אצל משה וירבעם). ועל כן אם הוא עשה מצוה אחת והכריע את כל העולם לכף זכות הרי זכות הרבים תלוי בו זכות עולם מלא שהוא בלתי שיעור. ומה המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא (סנהדרין ל"ז.), ומכל שכן המקיים עולם מלא ממש שהכריע את כל העולם לזכות להיות תכון תבל בל תמוט, מה גדול שכרו לעד ולנצח נצחים. וכל הגדולה וברית השלום שניתן לפנחס בן אלעזר בקומו מתוך העדה לו ולזרעו אחריו הכל היה בשביל שכיפר על בני ישראל ונתקיים העולם על ידו כמאמר הכתוב (במדבר כ"ה, י"א,-י"ג) פנחס בן אלעזר וגו' השיב את חמתי מעל בני ישראל ולא כליתי את בני ישראל וגו' לכן אמור הנני נותן לו וגו' תחת אשר קנא וגו' ויכפר על בני ישראל הרי שכל הגדולה לא ניתן לו כי אם בשביל שלא כליתי את בני ישראל. וכן זה המקיים עולם מלא על ידי מצוה אחת ודאי שכרו גדול אין ערוך אליו, ולהיפך ח"ו כאשר הכריע ח"ו העולם לכף חובה, הרי המאבד נפש אחת וכו' כאילו איבד עולם מלא ומכל שכן וכו'.

זה יתנו. תימא והא שאול לא נתן ויפקדם בבזק ועיין מה שתירץ מהר״י אברבנאל. ואני אומר כי לא דיבר הכתוב בהוה ולא הקפיד אלא עתה שהיו אחוזי עון העגל ולא יעמוד במקום סכנה שהוא המנין כי בהיות פרטיות והגדלה כחות הדין יקטרגו והדין יחייב עונש ולזה דייק וחזר כל העובר עבירה יתן תרומת ה׳. א״כ הוא ריבוי למעט להלאה שאין צריך רק די בבזק. הרב הגדול מהר״ר וידאל צרפתי ז״ל בפירושו כ״י. ועל פי דברי הרב ז״ל מיושבת חקירת הרא״ם ז״ל איך דהע״ה [מנאם] אטו הוא וכל חכמי ישראל נעלמה מהם פרשה זו ותירץ עיין בדברי קדשו. ומעין דוגמא יש לתרץ דפרשה זו סברי דהע״ה וכל חכמי ישראל שבדור ההוא שלא נאמרה אלא לפי שחטאו בעגל ואז יהיה קטרוג ונגף אבל בלא״ה לא והראיה ששאול מנאם בבזק ולא היה נגף ומינה מוכח דפרשה זו לא נאמרה אלא בשביל העגל ואע״ג דשאול מנאם בבזק אינו לעיכובא רק לגרמיה הוא דעבד. ועוד הקשה הרא״ם ז״ל דכשפקד דהע״ה ושלח השליח ביד יואב וכו׳ איך לא היה הנגף ותירץ דהנגף שולט כשמונה כל ישראל אבל בקצתם לא. וראיתי להרב הגדול מהר״ר יוסף דוד ז״ל בספר הבהיר צמח דוד שהקשה על הרא״ם ז״ל דתנן הממונה אומר להם הצביעו ואמרו בש״ס א״ר יצחק אסור למנות את ישראל וכו׳ והיינו אף לקצת ישראל הפך הרא״ם ז״ל. ואני בעניי בפתח עינים ביומא דף כ״ב הבאתי קושיא זו על הרא״ם משם הרב הגדול מהרח״א ז״ל בעץ החיים ושם כתבתי דלק״מ דמ״ש הרא״ם ז״ל היינו דבמקצת אינו שולט נגף דכל עצמו לא בא לתרץ אלא איך לא היה נגף בו בפרק ששלח השליח ביד יואב וכו׳ אבל איסורא איכא והיינו דאומר להם הצביעו. ולשון אין בכך כלום דכתב הרא״ם ז״ל לאו דוקא:

רש"י ד"ה זה יתנו, הראה לו כמין מטבע של אש וכו' (תנחומא ט). ודאי שהיה נחוץ להראות בדרך כלשהי את צורת המטבע, שהרי עדיין לא היה לבני ישראל מטבע משלהם כאשר יצאו ממצרים. והנה כבר למעלה (כא, לב) נקבעו להם דינים (ממונות) על־פי שקלים, ומכיון שלפי הגמרא (בכורות מט ע"ב) גם שם מדובר בשקל הקודש, ולכאורה משפטים אלה ניתנו לפני ציווי המשכן ומניין העם הכרוך בו, צריך לשאול, מדוע אין הכתוב מפרט על מהות השקל כבר שם? (פ' כי תשא תשמ"א)

העבר על הפקדים. דֶּרֶךְ הַמּוֹנִין מַעֲבִירִין אֶת הַנִּמְנִין זֶה אַחַר זֶה, וְכֵן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט (ויקרא כ"ז), וְכֵן תַּעֲבֹרְנָה הַצֹּאן עַל יְדֵי מוֹנֶה (ירמיהו ל"ג):

וטעם כל העובר. שעברו משנותם עשרים. והם כמו שלשה שבועות שנים אז הוא האדם תמים דעת. גם גופו לא יגבה עוד בקומה.

וטעם למחצית השקל, נמצאו במדרשים כמה דרכים שונות ואומר אני להוסיף עליהם עוד ג' טעמים האחד הוא, לפי שבמעשה העגל גרמו שבירת הלוחות לשנים ע"כ יתנו בקע דהיינו שקל בקוע לשנים. השני הוא, לפי שזה היה כופר נפש וידוע שמצד הנפש אין יתרון לשום אדם על חבירו כי נפש החיוני שוה בכולם על כן עשיר ורש שוין בכופר זה, ולפי שכל אדם הוא שקל שלם, וכל מחצית נכלל במספר י' כי כן מנו רז"ל (נדה לא.) במאמר שלשה שותפין באדם י' דברים הבאים מן אב ואם וי' דברים הבאים מן הקב"ה וא"כ הרי האדם השלם עשרים גרה ומחציתו תרומה לה' לכפר על חלק הנפש.

זה יתנו כמנין ז''ה פירוש שנים עשר שבטים יתנו דאיכא למאן דאמר שבט לוי לא נתנו. . עשרים. בגימטריא עשיר ודל שהיו כולם שוין בזה:

בשקל הקדש במשקל השקל שקצבתי לך לשקול בו שקלי הקדש כגון שקלים האמורים בפרשת ערכין ושדה אחוזה. הוכרח לפרש בשקל כמו במשקל מפני שבזולת זה יובן שיתנו מחצית השקל עם שקל שלם של הקדש שהשקל בכל מקום מורה על השלם ומה שהוצרך לפרש מלת בשקל במשקל ואחר כך להוסיף אחר מלת בשקל הוא מפני שלא יפול לשון במשקל על הקדש רק על השקל ומלת הקדש תהיה נופלת על השקל שהם השקלים האמורים בפרש' ערכין ושדה אחוזה שנקראים שקלי הקדש כאילו אמר במשקל השקל ששוקלים בו שקלי הקדש והיותר נכון אצלי הוא שפירוש בשקל הוא כמשמעו ולכן אחריו עשרים גרה השקל בה"א הידיעה ומלת במשקל תוספת היא מפני שבזולת זה יהיה פירושו שיתן מחצית השקל בשקלי הקדש האמורים בערכין ובשדה אחוזה ואין טעם לו אבל עם תוספת במשקל יהיה פירושו לפי המשקל ששוקלין בו שקלי הקדש:

מחצית השקל. למה מחצית השקל, ר' יהודה ור׳ נחמיה, חד אמר לפי שחטאו במחצית היום, יתנו מחצית השקל, וחד אמר לפי שחטאו בשש שעות ביום יתנו מחצית השקל דעביד שיהא גרמיסין ^כגמיני מטבעות שהיו בימי משה והם שלשה בדינר וששה במחצית השקל, וכונת שניהם על מעשה העגל, שהיה בשש שעות ביום או בכחצות היום, וכמו שדרשו על הפסוק שבענין וירא העם כי בושש משה באו שש ולא בא, יעו"ש לפנינו, ואע"פ דמעשה העגל היה אחר צווי זה דשקלים, צ"ל דמשום שראה הקב"ה בעתידות קלקלתם צוה עתה דבר על תקונם. , ור׳ נחמיה בשם ר׳ יוחנן בן זכאי אומר, לפי שעברו על עשרת הדברות יהיה כל אחד ואחד נותן עשרה גרה ^כדהנה בטעמו של ר' יוחנן בן זכאי אפשר לומר דקאי על כלל ועיקר המצוה משקלים, אבל לר"י ולר"נ ע"כ צ"ל דטעמם הוא רק על שיעור מחצית השקל ולא על עיקר החיוב ממצות שקלים משום דאם כן יקשה למה נתחייבו לוים במצוה זו אחרי שכפי שנודע בתורה לא נשתתפו בעגל, אלא עיקר הטעם הוא שיקנו בהכסף קרבנות צבור לכל השנה דכתיב לכפר על נפשותיכם, והקרבנות מכפרים.
ודע דמה שנהגו האידנא לנדב מחצית השקל קודם פורים יש לזה רמז וסמך לענין מחצית השקל שבפרשה כאן, כמ"ש במגילה י"ג ב' גלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו. ועיין באו"ח סי' תרצ"ד, ובמג"א שם תמה על מש"כ בהג"מ דגם נשים וילדים חייבין אחרי דבמחצית השקל של תורה פטורין. ולדעתי הענין פשוט דבשל תורה כיון דעיקר הכונה היה כדי לידע ע"י מספר חצאי השקלים את מספר הנפשות כמבואר בקרא, והנשים וילדים לא התפקדו לכן נפטרו מזה, משא"כ מה שנותנין לצדקה קודם פורים הוא זכר לנס פורים וכיון דאף הנשים וילדים היו בכלל הנס לכן חייבין גם הם. [ירושלמי שקלים פ"ב ה"ג]

במשקל השקל שקצבתי לך כו'. דקשה לרש"י דמחצית השקל בשקל הקודש משמע דיביאו חצי השקל עם שקל שלם וא"כ היה לו לכתוב שקל וחצי ועל זה פירש במשקל ר"ל בשקל הקדש וכו':

ונראה בהעיר למה נתרצה ה' במחצית השקל לבד ולפחות היה לו לומר שקל שלם, גם למה יצו ה' לבל יוסיף העשיר ולבל יגרע העני ממחצית השקל.

במשקל הקדש שקצבת לך וכו'. פירוש, דמשמעות הכתוב "בשקל הקדש" שמבואר במקום אחר, והיכן הוא מבואר, ועל זה אמר 'במשקל השקל שקצוב לשקול בו שדה אחוזה', ושם נאמרו שקלים (ויקרא כז, טז-יט). ומה שאמר 'במשקל הקודש שקצבתי במקום אחר', ולא אמר 'בשקלים שקצבתי לך', דהכתוב אומר "בשקל הקודש", ואין השקלים קודש, ולפיכך אמר 'במשקל הקדש', כי זה נקרא 'משקל הקודש' מה שהיו שוקלים שקלי שדה אחוזה וערכין (שם שם, ג-ח). ואם תאמר, ולמה הוצרך לשער חצי השקל בשקל הקודש, הא כתיב כמה הוא מחצית השקל, ויש לומר, דבא להקיש מחצית שקל זה לשקלי ערכין ושדה אחוזה, מה להלן אין נותנים בהם רק כסף, דאין פודין הקדשות רק בכסף, דכתיב "ונתן הכסף וקם לו", אף כאן לא יתן רק כסף ולא דבר אחר, לכך כתיב "בשקל הקדש":

תנן התם ואלו הם הממונים שהיו במקדש, יוחנן בן פנחס על החותמות, שהיה נותן חותם והלך זה אצל הגזבר שהיה ממונה על הסלתות ומקבל ממנו החותם ונותן לו הסלת, ולערב באין זה אצל זה ועושין חשבון, וכולה מפורש במס׳ יומא.

עשרים וכו׳ עכשיו פי׳ וכו׳ פי׳ דק״ל לרש״י דהול״ל עשרים גרה הוא ואמאי הדר וכתב השקל ומתרץ דקאי על השקל הנזכר בתורה בשאר מקומות כגון לעיל בפ׳ משפטים דכתיב כסף שלשים שקלים יתן וכו׳ וקאמר דעכשיו פירש לך כמה היא השקל שאמר שם:

זה יתנו. בתיבת זה הושפלו כשאמר זה אלהיך ישראל האמור בדברי הימים וי"מ כי זה משה האיש אשר העלנו וכו' ותלו הגדולה במשה ולא זכרו מושיעם ועל ידי תיבת זה הוגבהו בזה יתנו. והיינו הא דכתב זה ישפיל וזה ירים:

מחצית השקל כפרה למה שחטאו בחצי היום.

ולזה אמר הכתוב כאן זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל וגו'. כלומר בני ישראל יתנו זאת על לבם בעת עוברו על הפקודים פקודי ה'. אם יקרה לו לקיים מצוה אחת ממצוות התורה או ח"ו כשיתאוה לעבור איזה עבירה במצוות לא תעשה. אשר הוא וכל העולם כולו עומדים במחצית השקל שהוא חציו חייב וחציו זכאי והמשקל עומד בשוה שלא בהכרעה לנטות צד לכאן או לכאן. וההכרעה עתה בידו הוא כשיקיים אחת ממצוות ה' יכריע המשקל לזכות וכל העולם כולו יתקיים על ידו, או להיפוך ח"ו. ומפרש הכתוב והולך ענין מחצית השקל כי עשרים גרה השקל. כאשר כתבנו כבר שעשרים הוא שני היודין אשר בשם הוי"ה ואדנ"י. יו"ד בראש ויו"ד בסוף. והם השני קערות שבמשקל שמניחין עליהם הזכויות והעוונות זה מול זה וביניהם יש ו' אותיות והוא הלשון המכריע בין הקערות הנקרא קו המשקולת כדרך שוקלי שקל, ואיזה הקערה שמכריע מושכת את הלשון עמה ונוטה לזכות, או להיפך ח"ו. והאדם צריך שיראה להיות מחצית השקל תרומה לה' כלומר שיתגבר זה המחצית שהוא תרומה לה' שם הוי"ה ברוך הוא, והוא מחצית הימין והחסדים שבהם מתרומם שמו של הקב"ה ומתגדל כאשר יושפע חסדיו המרובים וטובותיו העודפות לבני אדם, והם יתנו שיר ושבח וגדולה וכבוד אליו יתברך על זה. וקאי הכל על למעלה. כי גם על זה יפקח האדם עיניו כאשר רוצה לחזור בתשובה על חטאיו כאמור לומר אולי ח"ו בעת עוברי, היה מחצית השקל וגרמתי ח"ו להכריע כל העולם לכף חובה, ובמה יכופר לי עוון הזה לאבד עולם מלא ח"ו, הלא לנפש לא יכופר כי אם בדם שופכו. ואנכי שגרמתי צער ונזק לכל העולם ודאי שאני צריך לחיות חיי צער באמת להתרחק מתאותי ככל אשר אוכל, ולשבר ולהכניע כל כוחי התאוות מעמקי מורשי לבבי, וכולי האי ואולי בזה יכופר על קלקולי.

ולכאורה יש כאן גם קושי טכני שקשה להתעלם ממנו. הנה הציווי דנן ניתן כדי שיתבצע כאן ועכשיו - "זה יתנו" (ואכן נתנו, כפי שמפורט להלן - לח, כה-כו), אך לפי דברי רש"י־המדרש שצריך היה להראות לו למשה את צורת המטבע (כלומר היה זה מטבע מורכב במידת־מה, שאם לא כן, היה אפשר לתארו בדברים), כיצד הטביעו מאות אלפי מטבעות כאלה בתנאי המדבר? (ויקהל־פקודי תשמ"ז)

מחצית השקל בשקל הקדש. בְּמִשְׁקַל הַשֶּׁקֶל שֶׁקָּצַבְתִּי לְךָ לִשְׁקֹל בּוֹ שִׁקְלֵי הַקֹּדֶשׁ, כְּגוֹן שְׁקָלִים הָאֲמוּרִין בְּפָרָשַׁת עֲרָכִין וּשְׂדֵה אֲחֻזָּה:

ואלה הגרות גרגרות חרוב הם:

טעם ג' הוא היותר מחוור מכולם, והוא, שמצינו במדרש (תנחומא תשא יא) והילקוט מביאו בפרשה זו וז"ל ונתנו איש כופר נפשו. כששמע משה כן נתירא ואמר עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו (איוב ב ד) רבי יהודה בר אילעי אומר אמר משה מצינו שפדיון נפשו של אדם ככר כסף שנאמר (מלכים א' כ לט) והיה נפשך תחת נפשו או ככר כסף תשקול, ר' יוסי אומר מן מוציא שם רע אתה למד שנאמר (דברים כב יט) וענשו אותו מאה כסף. ואנחנו הוצאנו שם רע ואמרנו אלה אלהיך ישראל. כל אחד ואחד ממנו צריך ליתן מאה כסף, ריש לקיש אמר מן האונס אתה למד כתיב (שם כב כט) ונתן האיש השוכב עמה וגו' ואנחנו אנסנו הדבור לא יהיה לך. ועשינו ע"ז כל אחד ממנו צריך ליתן חמשים כסף, רבי יהודה בר סימון אמר מן שור נגח אתה למד שנאמר (שמות כא לב) אם עבד יגח השור וגו' ואנחנו המרנו כבודו בשור שנאמר (תהלים קו כ) וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב. כל א' ממנו צריך ליתן שלשים שקל. ידע הקב"ה מה שבלבו של משה א"ל חייך לא ככר כסף, ולא מאה כסף, ולא חמשים שקלים, ולא שלשים שקלים, אלא זה יתנו מחצית השקל עכ"ל. וכפי הנראה שיש במדרש זה הרבה דברים בלתי מובנים וכי משה היה מחשב בענין המעשה שהיה בימי ישראל עם מלך ארם, גם מ"ש ואנחנו אנסנו הדבור מחוסר ביאור, וענין שור נגח קשה להבינו.

שקל בגימטריא נפש שבא לכפר על הנפש:

עשרים גרה השקל עכשיו פירש לך כמה הוא. פירוש אף על פי שנזכרו שקלים כסף שלשים שקלים יתן לאדניו חמש מאות בשקל הקדש וחמשים שקלים דאונס ומפתה ומאה שקלים דמוציא שם רע לא פירש לנו שעורו אלא כאן שכל השקלים בין דחול בין דקדש כלם עשרים גרה הם ומכאן למדו כלם ובפסוק וכל ערכך יהיה בשקל הקדש כתב רש"י ז"ל עשרים גרה יהיה השקל כל ערך שכתוב בו שקלים יהיה בשקל הקדש עשרים גרה:

עשרים גרה השקל. אמר רבא, סלעים דאורייתא תלתא ותילתא הוו ^כהר"ל שלשה דנרים ושליש. , דכתיב עשרים גרה השקל, ומתרגמינן עשרין מעין, ותניא שש מעה כסף דינר ^כועיין מש"כ בערך שיעור המטבעות לעיל בפ' משפטים בפסוק כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים, ועוד נבאר מזה אי"ה בפ' בחקתי בפסוק כערכך יקום (כ"ז ט"ז) ובפ' קרח בפסוק עשרים גרה השקל, יעו"ש. .
(בכורות ג׳ א׳)

עכשיו פירש לך כו'. כלומר לעיל בפרשת משפטים כתיב נמי שקל ולא פירש לנו הכתוב כמה הוא ועכשיו פירש לך כמה הוא:

ולתת טעם לב' הערות נתכוין ה' ואמר לו זה יתנו דע כי אין עיקר הענין הוא הנגלה אלא הנסתר שזה בא בדמיונו, וכבר כתבנו בכמה מקומות כי שכינתו יתברך שהיא בחינת כסא כבודו יתברך על ידי מעשה בני ישראל יסובבו הפרדה, והוא אומרו (ישעי' נ') ובפשעיכם שולחה אמכם, גם אומרו (משלי ט''ז) ונרגן מפריד אלוף, ועל ידי מעשה העגל שהוא כנגד כל התורה כולה יסובבו הפרדת השכינה בשורשי בחינת כל נשמות ישראל, לזה צוה ה' שיתנו מחצית השקל שהוא סימן למה שהפרידו הם במעשיהם לשוב ליחדם יחד, ולהכרת הדבר הראהו כמין מטבע של אש מתחת כסא כבודו כי שם בחינת שורשי נשמות בני ישראל ואמר לו זה יתנו פירוש יחזור לתת סוד מחצית השקל שהפריד והוא זה יסוד וסוד הדבר ולזה יכוין כל נותן ורחמנא לבא בעי לכוין אל המכוון ליחד הנפרד והנחלק, ולזה גמר אומר את תרומת ה' והוא מה שרמזנו במחצית השקל כי מתכנית בחינה זו בשם תרומת ה'.

עכשיו פירש וכו'. כלומר, שאין הכתוב מפרש כמה הוא השקל של שדה אחוזה וערכין, דאין שם שקלים מיוחדים, רק שהוא מפרש כמה הוא השקל, לא שקל שדה אחוזה וערכין בלבד, אלא כל השקלים מפרש:

לה׳. שיהא נותן לשם שמים.

ב או יאמר זה יתנו וגו' עד מחצית השקל וגו'. כי הן נודע מעשה ה' ונפלאותיו ששקל בפלס הרים, וגבעות במאזנים, ולכל נתן מדה וקצב בשיעורו ותחומו וגבולו חוק עולם ולא יעברנהו. והגביל את מצוותיו יתברך במדה, וקצב ארבע פרשיות בתפילין ארבע ציצית בבגד, ארבע חוטים בציצית, ארבע מינים בלולב, שתי לחם בעצרת, ז' נרות במנורה, שנים עשר לחמי פנים, וכדומה. שכל אחד מאלו אם הוסיף אחד בהן כמו חמש פרשיות בתפילין חמש ציצית בבגד, או שחיסר אחד מהן, הרי ביטל מצוה. וזקן ממרא היה חייב סקילה בכזה וכדומה. והיא לא תעשה מפורשת (פרשת ואתחנן (ד', ב')) לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוך וגו', ולא תגרעו ממנו וגו'. והטעם הוא כי לכאורה מה איכפת אם יהיה עוד פרשה או ציצית אחת או שמונה נרות וכדומה. ואכן כי מי כאלהינו יודע פשר דבר בכל העולמות כאשר צריכים ויכולים לקבל אורו יתברך, כי הן בהאיר אור השמש שהוא אחד ממשמשיו ועבדיו על האדם יותר מדאי ימות האדם כי לא יוכל לקבל האור יותר מגבולו, ומכל שכן דכל שכן אורות אלהינו יתברך שמו הניתנים ונשפעים בכל מצוה ומצוה, אם היה נתמשך חוט אחד יותר מאורו יתברך כפי אשר הגביל וקצב הוא יתברך, לא היה יכול העולם לסובלו והיו בטלים ומבוטלים מרוב האור (כאשר כבר קרה בזה במיתת מלכין קדמאין שלא היו יכולין לקבל האור ונפלו ונשברו ומתו כידוע ליודעי דעת ה'). ועל כן הזהיר על זה בלא תעשה לא תוסיפו על הדבר כי ברוב ההשפעה במצוות ומעשים טובים לא יוכלו התחתונים לקבל, כי רבוי השמן בנר הוא סיבה לכבותה ח"ו, והוא מקלקל הרבה הרבה. וממילא שהגרעון גם כן מקלקל כי זה ודאי מקלקל הוא להמעיט האור הנפלא הזך מלהאיר די הגבול שיוכלו לקבל. וכשהוא על בחינה הראוי, זה נקרא מחצית השקל. שהשקל עומד בשוה אינו נוטה לשום צד להוסיף האור או לגרוע, וכאשר יוכלו לקבלו. ועל כן זה יתנו על לבם כל העובר על הפקודים פקודי התורה שמחצית השקל הוא תרומה לה' שזה הוא התרומה והמובחר לה' שיהיה המשקל בחציו כלומר באמצעיתו כאשר קצבם הבורא יתברך שלא להוסיף ולא לגרוע, ועל כן העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. מי שהוא עשיר בדעת ויראה האורות הנשפעים בכל מצוה ומצוה ויאמר בלבו אוסיף עליהן כדי להרבות אורו יתברך בעולם, לא כן. לא ירבה, כי הרבוי הזה מיעוט הוא. והדל מי שהוא עני בדעתו ואינו מבין בהאור המגיע לכל מצוה ויאמר כי יהיה לו די בשלושה ציצית. לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומה ה', כי מחצית השקל השוה הוא הוא תרומת ה' בעולמו לקבל אור הנערב מאתו יתברך על נכון.

ואם תאמר שהשקל היה ידוע להם עוד מימי האבות (בראשית כג, טו), וגם היה מצוי להם (ובוודאי לא מדובר שם בשקל הקודש), לשם מה היה צריך להראות מטבע של אש? (פ' כי תשא תשמ"ח)

עשרים גרה השקל. עַכְשָׁו פֵּרֵשׁ לְךָ כַּמָּה הוּא:

ואומר אני לפי שמצינו במעשה העגל עברו ישראל על ד' ראשי עבירות, והם ע"ז ג"ע וש"ד ולשון הרע כנגד כולם כמו שפירש"י על פסוק ויקומו לצחק ולשון הרע הוא מה שנאמר קול ענות אנכי שומע. היינו חרופים וגדופים וזהו מ"ש זה לזה אלה אלהיך ישראל. כי סתם ע"ז תלויה במחשבת המאמין בה כי מטעם זה נאמר (יחזקאל יד ה) למען תפוש את בית ישראל בלבם. ולא די להם זה אלא ספרו בפיהם הדבר כמוציא שם רע על קונו ואמרו אלה אלהיך ולא ה' פעל כל זאת, ענין העליה ממצרים, וכשאמר הקב"ה למשה ונתנו איש כופר נפשו היה מסופק על איזו עון מארבע עבירות אלו יהיה כופר נפש אם על ע"ז או על ש"ד, או על ג"ע, או על לשון הרע.

גרה לשון מעה. שם מטבע ידוע כמו שאמרו הדינר שש מעין:

תרומה לה׳. תנא רב יוסף, שלש תרומות נאמרו כאן ^כזבפסוק זה – תרומה לה', בפסוק הבא יתן תרומת ה' ובפסוק ט"ו לתת את תרומת ה'. , שלש תרומות הן, של מזבח למזבח ושל אדנים לאדנים ^כחכדכתיב ולקחת את כסף הכפורים ונתת אותו על עבודת אהל מועד והן השקלים שנעשו מהן אדני המשכן כדכתיב בפ' פקודי וכסף פקודי העדה וגו' ויהי מאת ככר הכסף לצקת את אדני הקודש. ושל בדק הבית לבדק הבית ^כטעיין מש"כ בר"פ תרומה. .
(מגילה כ"ט ב׳)

לאגורת כסף כו'. שהוא נמי לשון מעה:

ומעתה אם ירבה העשיר הנה הוא מפסיד הכוונה שהיא העיקר לזה צוה ואמר העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט והטעם לתת את תרומת ה' כנזכר שאם ירבה או ימעיט אין רישום תרומת ה' ניכר, ולטעם זה הקדים הכתוב זכרון השיעור ואחר כך זכרון הנתינה שהיה לו להקדים זכרון הנתינה ואח''כ שיעורה אלא נתכוין לתת טעם הקצבה למה קצב מחצית השקל ואמר לתת וגו' כמו שפירשנו, ואולי כי רמז גם כן שאין הקצבה שוה אלא בבחינת הקצבה אבל בבחינת הכוונה מן הנמנע כי ישוו כל ישראל בכוונת הלב שכל אחד כפי בחינת חיבתו בקונו יעשה הדבר בחשק גדול והבן, ולזה סמך מצות ההשואה לא ירבה העשיר ולא ימעיט העני ממחצית השקל, אבל בבחינת הכוונה אין מציאות להשוות הלבבות:

עשרים גרה השקל השלם. ולא נפרש "השקל" המשקל של מחצית השקל, וזה אינו, דאין מחצית השקל כל כך. אף על גב דבדורות הללו השקל השלם הוא יותר מן עשרים גירה, זה אינו קשיא, שהוסיפו עליו, כמו שמפרש (רש"י כאן):

בפקוד אותם. זה פקודי המדבר.

ג עוד יתבאר הכתוב על דרך אומרם ז"ל (בפרק א' דשקלים הלכה ד') שהשוקל את שקלו חייב בקלבון, ופירוש קלבון הוא קל בון כלומר הדבר הקל שבין החצאים. שלא יתן המחצית בצמצום, רק החצי שבו הבינים יהיה להקדש. והטעם הוא להראות שנותן בעין יפה בטוב לבב ואינו מדקדק לתת בצמצום ממש. רק שאסור ליתן יותר ממחצית דבר הראוי שיש לו שיעור, כי רק מחצית צותה התורה. ואך דבר קל שאי אפשר לעמוד עליו זה יתן אל ההקדש להראות שבעין יפה הוא נותן. ולזה אמר זה יתנו וגו' מחצית השקל בשקל הקודש. כלומר זה המחצית השקל הברור ומבורר שהיא המחצית שמכריע בדבר קל, זה יהיה בשקל הקודש ולא בהחצי שלו. (ואפשר לזה אמר מחצית השקל ולא חצי השקל להראות שיהיה בו דבר נוסף קצת על החצי כמו במחצית שיש בו מוסיף על החצי להכריעו). ולזה אמר מחצית השקל תרומה לה'. כי מחצית השקל הזה הוא תרומה והתרוממות לה' במה שמראה בזה חפץ לבו כי בכל לבב הוא נותן בעין יפה. ועל כן סיים העשיר לא ירבה מלתת יותר מקלבון הזה והדל לא ימעיט מקלבון הזה, שירצה לתת החצי ממש בשוה. בכדי לתת את תרומת ה'. כלומר לתת בזה האופן שיהיה תרומה לה'. ואמנם דוקא לתת את תרומת ה'. כלומר כשהוא בעצמו הוא הנותן בעדו אבל אחר השוקל בעד עני אינו חייב בקלבון כמו שאיתא (שם). ולזה אמר והדל לא ימעיט וגו'. כלומר שהדל לא ימעיט מקלבון הזה ודוקא לתת את וגו' כשהוא הנותן ולא כשאחר נותן בעדו. ונחזור לענין ואופן הראשון שהתחלנו בו שהוא המורה על בחינת השב מחטאיו ונותן כופר נפשו לה' בשבירת והכנעת תאותיו. ולזה אומר הכתוב,

ואם כל הרבותא כאן היא היותו שקל הקודש, היה די בהגדת הערך המוסף של זה, כמובא כאן בפסוק יג. (פ' כי תשא תש"ן)

גרה. לְשׁוֹן מָעָה; וְכֵן בִּשְׁמְוּאֵל (א' ב'), יָבוֹא לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹ לַאֲגוֹרַת כֶּסֶף וְכִכַּר לָחֶם:

דעת ר' יהודה בר אילעי הוא, שמשה חשב מסתמא כופר זה יהיה על ע"ז ואז יהיה ודאי ככר כסף שלם והבין זה ממה שנאמר כי תשא את ראש בני ישראל ועל דרך שמסיק בילקוט פר' זו שר"ת מן כל השבטים עולה ת"ק אלף וצ"ז אלף והיכן עוד שלשת אלפים למלאות ת"ר אלף, הם שנפלו בעגל, וחשב משה למאי נפקא מינה רמז לו הקב"ה לישא את מספר ראש כל שבטי ישראל ולידע מתוכו כי ג' אלפים נפלו בעגל אין זה כ"א שרצה ה' שאבין מתוך זה כשם ששלשת אלפים אלו היו כפרה על כל הגופות של כל ישראל, כך כופר הנפשות יהיה גם כן במספר זה והיינו ככר כסף שעולה מספרו שלשת אלפים שקל כמו שפירש"י בפרשת אלה פקודי (לח כד) וא"ת מנא לן שכופר זה יהיה דווקא על ע"ז ולא על שאר עבירה מן ד' אלו ע"כ מביא ראיה מן פסוק והיה נפשך תחת נפשו או ככר כסף תשקול. והיה כופר על ששלח איש חרמי מיד, והוא מלך ארם שאמר אלהי הרים ה' ולא אלהי עמקים (מלכים א' כ כח) והוא שכחש בה' ויאמר לא הוא משגיח בשפלים כלל אלא שכינתו בגבהי מרומים והיה זה גם דעת עושי העגל, ומאחר שמצינו שם פדיון נפש ככר כסף א"כ ודאי גם כאן, מה שחשב משה שמא רצה ה' מכל אחד ככר שלם הוא בעבור חטא ע"ז.

עשרים גרה השקל השלם. לא המשקל של מחצית השקל ויהיה פירוש השקל המשקל שזה נופל גם על מחצית השקל ויהיה השקל השלם ארבעים גרה ומפני שקשה לו מה שפירש גרה לשון מעה ועשרים גרה הוא השקל השלם שאם כן היה ראוי להיות השקל עשרים וארבע גרה שהרי השקל ארבע זוזים והזוז שש מעין הוצרך להתיר הספק הזה ואמר שהזוז מתחלתו חמש מעין שהשקל השלם לפי זה אינו כי אם עשרין מעין והוא מה שכתוב בתורה עשרים גרה השקל אלא שחכמים באו והוסיפו שתות והעלו הזוז לשש מעה שלפי זה יהיה שעור השקל עשרים וארבע גרה: ומחצית השקל הזה שאמרתי לך יתנו תרומת יי'. לא שיהיה דבק עם עשרים גרה השקל ויהיה פירושו כ' גרה המשקל הזה שהוא מחצית השקל אלא כך פירושו עשרים גרה השקל השלם ומחציתו יתנו תרומה ליי' והוסיף מלת יתנו מפני שלולא זה יהיה דבק עם עשרים גרה השקל כדלעיל:

תרומה לה'. יש בפרשה זו שלשה פעמים תרומה לבאר כי התרומות הן שלש, תרומת המשכן ותרומת השקלים ותרומת המזבח, וכבר הזכרתי זה בסדר ויקחו לי תרומה ושם הרחבתי באור. ותרומת שקלים המפורש כאן ממנה נעשו האדנים שהרי כסף זה עלה למאת הככר שכן כתוב באלה פקודי וכסף פקודי העדה מאת ככר ונכנס כלו באדנים שבמשכן ואדני המשכן היו ק' והיה ככר אחד בכל אדן ואדן כענין שכתוב (שמות ל״ח:כ״ז) ככר לאדן וכיצד היו האדנים מאה הרי שהיו הקרשים עשרים לפאת צפון ועשרים לפאת דרום וכתיב (שם כו) והיו שמונה קרשים והיו לצד מערב הרי לך מ"ח קרשים ולצד מזרח לא היו קרשים כלל תן שני אדנים לכל קרש וקרש כענין שכתוב שני אדנים תחת הקרש הרי לך תשעים וששה אדנים והיו לצד מזרח ארבעה אדנים שעליהם היה תלוי הפרוכת, הרי מאת אדנים שהיו במשכן, והם הם שנעשו מתרומת השקלים זו.

שהשקל השלם כו'. דקשה לרש"י דבתחילה כתיב מחצית השקל ואח"כ כתיב עשרים גרה השקל דמשמע שקל שלם יתנו ומתרץ השלם ר"ל השלם עשרים גרה והם יתנו חציו שהם עשרה גרה:

ובדרך רמז תתבאר על זה הדרך כי בא הכתוב לגלות נסתרות לה' אשר יעשה בעולמו דבר שכל רואה יתמה בהלקח איש צדיק ישר קודם זמנו יחצו ימיו כמשפט המתחייב לאנשי דמים ומרמה ויבהלו רעיוני האדם לחשוב אחד מב' דרכים או יכחיש ב''מ אושר הצדיקים כי אין טוב בעמל האלהיי או יחשוב כי זה האיש מצפונו אינו כנגלה ממנו והורעה חזקתו לטוב, אשר על כן אמר ה' כי תשא את ראש בני ישראל פירוש אם תראה שיסתלק ראש בני ישראל בלא עת ולא יעלה בכלח כעלות גדיש בעתו הטעם הוא לפקודיהם על דרך אומרם ז''ל (שהש''ר פ''א) בפ' אשכול הכופר דודי לי ואמרו ז''ל איש שהכל בו הוא כופר נפשם של ישראל, והוא אומרו לפקודיהם לשון חסרון על דרך אומרו (במדבר ל''א מ''ט) ולא נפקד ממנו איש כי לצד חסרון ישראל שנתחייבו לזה אני נוטל את ראשם בעדם לכופר נפשם שלא ימותו כל ישראל, ויתבאר גם כן לפקודיהם על דרך אומרם בזוהר (ז''ח) בפסוק כל העובר על הפקודים כל העובר על המצות לומר כי טעם החסרון הוא לצד עוברם על מצות ה', ומעתה לא יחשוב אדם רע לא על המסלק למה ולא על המסתלק כי נסתרו בלתי הגון:

ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. בכל עת פקודתם צריכין להיות נותנין כופר, מיכן שאסור למנות את ישראל בלא כופר, ואם תאמר היאך נעלם דבר זה מדוד בעת שמנה את ישראל, לפי שאמר זמרות היו לי חוקיך (תהלים קיט נד), אמר לו הקב״ה דברי תורה הכתוב בהן התעיף עיניך בו ואיננו (משלי כג ה), ואתה קורא אותה זמירות, וכן נעלם ממנו פסוק זה ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו (במדבר ז ט), והוא הרכיב את הארון על העגלה, לפיכך פרץ ה׳ פרץ בעוזא. היינו דכתיב כי למבראשונה לא אתם פרץ ה׳ פרץ בעוזא.

וראה רמב"ן על אתר שאכן מדובר במטבע, אך אינו נדרש לקושי הטכני. וראה "דעת מקרא" שמדובר בחתיכות כסף במשקל ידוע, ולפי זה הכל אתי שפיר, אך זה כמובן מנוגד לדברי המדרש הנזכר, שהראהו מטבע של אש. (פ' כי תשא תשנ"ב) וראה דברי רמב"ן בענין השקל בסוף חיבורו לתורה (כמובא בחומש "תורת חיים" על אתר על־פי דפוס רומי ודפוס ליסבון), וכה דבריו: ברכני השם עד כה שזכיתי ובאתי לעכו ומצאתי שם ביד זקני הארץ מטבע כסף מפותח פתוחי חותם - מצדו האחד כעין מקל שקד ומצידו השני כעין צלוחית, ובשני הצדדים סביב כתב מפותח באר היטב. והראו הכתב לכותיים וקראוהו מיד, כי הוא כתב עברי אשר נשאר לכותיים, כמו שמוזכר בסנהדרין (כא ע"ב), וקראו מן הצד האחד 'שקל השקלים', ומן הצד השני 'ירושלים הקדושה'. ואומרים כי הצורות - מקלו של אהרן, שקדיה ופרחיה, והצורה השנית - צנצנת המן. ושקלנו אותו בשולחנות ומשקלו עשרה זהב אסטרילינש, והם חצי האוקיא שהזכירה רבנו שלמה. ע"כ.

עשרים גרה השקל. שֶׁהַשֶּׁקֶל הַשָּׁלֵם אַרְבָּעָה זוּזִים, וְהַזּוּז מִתְּחִלָּתוֹ חָמֵשׁ מָעוֹת, אֶלָּא בָאוּ וְהוֹסִיפוּ עָלָיו שְׁתוּת וְהֶעֱלוּהוּ לְשֵׁשׁ מָעָה כֶסֶף, וּמַחֲצִית הַשֶּׁקֶל הַזֶּה שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ יִתְּנוּ תְּרוּמָה לַה' (בכורות ה'):

אמנם דעת ר' יוסי, שמשה חשב שכופר זה הוא על לשה"ר וקול ענות של חרופים שהוציאו שם רע על הקב"ה ואמרו אלה אלהיך בדרך שנתבאר למעלה.

והוסיפו עליו שתות כו'. הוצרך להוסיף זה משום דלא תקשה דקרא קאמר שהשקל עשרים גרה והיה ראוי להיות עשרים וארבע שהרי השקל השלם ד' זוזים והזוז שש מעה ועל זה פי' והוסיפו עליהן וכו':

ואמר ה' כי לצד שהדור הוא הגורם לילקח הצדיק לזה צריך לתת כל איש ישראל כופר נפש הצדיק שמת בעדו, והוא אומרו ונתנו איש כופר נפשו של המסתלק או גם כן של הנשארים שירגישו בפטירת הצדיק שנלכד בשחיתותם וכל אחד ישכיל כי חייב מיתה לשמים ויתקן מעשיו, והוא מה שמפורש בדברי קבלה (ישעי' נ''ז) מפני הרעה נאסף הצדיק פירוש אם הסובבים דבר הרגישו החסרונו ותקנו מעשיהם שלא תבא, ואם לא הרגישו כדי שלא יהיה בתוך הרעה שתבא אחריו, ולזה צוה ה' כאן ונתנו איש וגו'.

זה יתנו. לא פחות ולא יותר.

וראה מה שכתבתי למעלה (כא, לב). (פ' כי תשא תש"ס)

ודעת ריש לקיש הוא, שמשה חשב שכופר זה הוא על ג"ע לכך אמר מן האונס אתה למד, ומ"ש ואנחנו אנסנו את דבור לא יהיה לך לפי שארז"ל (מכילתא יתרו פ"ח) שהדברות היו חמשה מול חמשה לא יהיה לך כנגדו לא תנאף כו' כמו שיתבאר לקמן בפסוק אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ולפי זה הא בהא תליא לפי שעברו על אנכי ה' אלהיך עברו גם על לא תרצח ולפי שעברו על לא יהיה לך עברו גם על לא תנאף כי את זה לעומת זה נצטוו.

ואומרו בפקוד אותם פירוש לא יאחרו נתינת הכופר אלא תכף ומיד בפקוד אותם במעשה זה שנטל ראשם כל אחד יתקן מעוותו, ואומרו ולא יהיה בהם וגו' הא למדת שאם לא יעשו כנזכר יהיה בהם וגו', ואמר בפקוד אותם רמז כי לא יאוחר העונש אלא תכף לפקידה, וכן תמצא שבכל עת שיסתלק הצדיק רעה הבאה אחריו היא סמוכה לפטירתו כמאמרם ז''ל (סנהדרין קי''ג:) וכמו שראינו בעינינו בדורות הללו.

כל העובר על הפקודים. שבתחלה נמנו ישראל כירידתן לארץ, ובצאתם, ולצורך שקלי האדנים ובדגלים, ובחומש הפקודים בפרשת פינחס.

רש"י ד"ה העבר על הפקדים, דרך המונין - מעבירין את הנמנין זה אחר זה וכו'. כל זה יפה ומציאותי, אך כאן רוצה הכתוב דווקא למנוע דרך מנייה זו, על ידי גביית בקע לגולגולת מכל זכר בן כ' ומעלה, והשימוש בדרך המנייה המקובלת תמוה קצת. (פ' כי תשא תשנ"ט) וראה דברי "הכתב והקבלה" על אתר.

ודעת רבי יהודה בר סימון, שמשה חשב שמא כופר זה, הוא על ש"ד שהרגו את חור כשור נגח שהמית עבד כי בזמן שישראל עושים רצונו של מקום נקראו בני אל חי וכשאין עושין רצונו נקראו עבדים, ע"כ ניתן לחור ערך העבד וישראל המשיל לשור נגח לפי שנאמר (תהלים קטו ח) כמוהם יהיו עושיהם וגו' וא"כ כמו שעצם הע"ז היתה שור אוכל עשב כך הם ירדו ממדריגת האדם ובאו לערך השור. ואמר הקב"ה לא ככר כו' לפי שמהידוע שבכל הסרת איזו דבר רע צריך להסיר הסבה וממילא יתבטל המסובב, כדרך שארז"ל (תנחומא חקת ח) על כפרת העגל תבא האם ותקנח צואת בנה כי הפרה אדומה האם, אשר הולידה את העגל, בביטול השורש יפלו מעצמם הענפים אבל אם תכרות הענפים יש לחוש פן יחזור שורש פורה ראש ולענה להצמיח הענפים, כך אמר הקב"ה שעיקר כפרה זו היא על השורש דהיינו על הדבר אשר היה סבה על כל העבירות האלו וזהו רוב הזהב וחמדת הממון הביאם לידי מעשה זה, כארז"ל (יומא פו:) ויעשו להם אלהי זהב אמר משה לפני הקב"ה אתה גרמת להם בעבור רוב זהב שהשפעת להם כו', וביאור הדבר כך הוא לפי שהשפיע להם רוב זהב ע"כ היו חמדנים ועינם לא תשבענה ובקשו להם בצורת שור כי פני השור מהשמאל במרכבה וכתיב (איוב לז כב) מצפון זהב יאתה. וחשבו שמזל שור מעשיר והוא ישפיע להם עוד רוב זהב, וכמ"ש (משלי יד ד) ורב תבואות בכח שור, וכן יוסף המשביר לכל הארץ נקרא בכור שור. וע"כ צוה ליתן מחצית השקל לכפר על החומד ממון שלעולם אין בידו יותר מן המחצית כארז"ל (קהלת רבה א יג) יש בידו מנה מתאוה מאתים יש בידו מאתים מתאוה ד' מאות נמצא שלעולם אין בידו יותר מן מחצית השקל.

ואומרו זה יתנו כאן פירש הכתוב מה הוא כופר נפש שצוה לתת ואמר זה יתנו יכוין אל ספר התורה דכתיב (יהושע א') לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, גם אמרו ז''ל כי הקב''ה לפניו כל היום מונח ס''ת כמשפטו אשר צוה למלך ישראל (דברים י''ז י''ט) והיתה עמו וגו', והוא מה שהראהו באצבע זה יתנו וסתמו כפירושו שעל המונח לפניו תמיד צוה ה' ובאמצעות מה שילמדו בתורה היא מגינה ומכפרת עון ומרבה זכיות כאומרם (מנחות ק''י) ותלמוד תורה כנגד הכל ואפילו היו ביד האדם עבירות רבות זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם כאילו הקריב כל הקרבנות המכפרים, והוא אומרו כל העובר על הפקודים שהם המצות זה יהיו לו לתיקון כל דבר, ונמשך גם כן אומרו כל העובר עם שלמטה לומר תיקון למי שאינו בן תורה במה יתן כופר נפשו כי הוא בור ריק אין בו מים, לזה אמר כל העובר וגו' יתז מחצית השקל כיששכר וזבולון ושמעון אחי עזריה (סוטה כ''א.) ורבים כהם אשר יחצון כספם לעמלי תורה.

מחצית השקל בשקל הקדש. השקל שנים זהובים והצי פחות תשעה שעורים לפי שששים שקלים היא הרטל, והיו נותנים הרטל ששים איש השקל שני אנשים, והרטל שבעים ושנים זהובים, וכשתחלק הרטל ששים זהובים לכל איש נשארו שנים עשר, וכשתחלקם לששים חלקים כל זהב תשעים שעורים לי״ב אלף ושמונים שעורים, יבא לכל איש מחצית השקל זהוב ושמנה עשרה שעורים, תשעים ושמנה עשר הם מאה ושמנה.

רש"י ד"ה מחצית השקל בשקל הקדש, ...כגון שקלים האמורין בפרשת ערכין (ויקרא כז, ג) ושדה אחוזה (שם שם, טז). ע"כ. והרי פרשות אלו עדיין לא נאמרו לו למשה רבנו ע"ה, ומאידך - היה אפשר להזכיר את השקלים של אברהם אבינו ע"ה, או לפחות אלה המוזכרים בפרשת משפטים? ובאשר לציווי על "מחצית השקל" בדווקא (ולא שקל שלם), ראה דבריו היפים של רש"ר הירש המובאים בראש הפרשה. (פ' כי תשא תשמ"ז)

ויכול להיות לפי ששפע זה היה מן בזת מצרים ובזת הים, אשר עליהם אמר שלמה תורי זהב נעשה לך עם נקודת הכסף (שיר א יא) פירש"י נקודת הכסף היינו בזת מצרים, ותורי זהב היינו בזת הים, ע"כ באו שני מיני כפרה אלו כי תבא פרה אדומה ותכפר על התולדה דהיינו עגל של זהב האדום הזה, ויבאו מחצית שקלי כסף אלו לכפר על חטא הנמשך מן נקודת הכסף כי בזמן שריבוי הכסף מצוי אצל בעליו אז הוא מוסיף תאוה על תאותו והוא לעולם עני בדעתו ורמז לדבר כי אותיות עני סמוכות לאותיות כסף, ודבר זה יתבאר עוד בפסוק כי פרוע הוא ע"ש.

ואומרו בשקל הקדש פירוש בעד שקל הקודש שהוא התורה, או ירצה שבזה ישוה הוא לנותן אמרי ספר כאומרו (קהלת ז') בצל החכמה בצל הכסף, עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (בכורות ה'.) שקל הקודש כפול היה, ובא להודיע כי מה שיטול מהקודש בעד מחצית כספו לא שיתנכה מחלק הלומד ונמצא כל אחד אין בידו אלא מחצית שכר לא כן הוא כי שקל הקודש כפול היה ונמצא כל אחד בידו שקל שלם והבן.

עשרים גרה השקל. הגרה אחד עשר שעורים.

ואומרו עשרים גרה וגו' רמז לב' עשיריות שבשכינה, כסא ה', והמלך היושב על הכסא והבן, והנה באמצעות הלומד והעושה יתכוין הדבר ליחוד הבחינות, ורשם באומרו מחצית השקל תרומה לה' כי היא זאת שכינת אל חי והיא הנפגמת במעשה ישראל ומתיחדת בתורה ומעשים, ומעתה הגם כי שנים עשו הדבר כל אחד יטול כנגד השנים כידוע הטעם.

ואומרו העשיר לא ירבה פירוש כי הנותן מחצית שקלו בעולם הזה לא יראה בעיניו שהוא דבר מרובה וירע בעיניו לחלק מחציתו, ואמר והדל לא ימעיט פירוש לצד היותו דל ונכסיו מצומצמים לא ימעיט, וטעם ב' אמר לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם ובערך המוצג יוקטן כל הניתן בעדו, וכאן יש ב' השגות יקרות, א' שבזה יתן תרומת ה' ויחוד קוב''ה ואין ערך לדבר הלז, ועוד לכפר בעד הנפש אשר בעדה יתן אדם עור בעד עור וגו' (איוב ב'):

ואומרו כל העובר וגו' מבן עשרים שנה כאן הודיע סוד מה שלא חייבה התורה לאדם אלא עד שהוא בן עשרים שהוא לטעם עד שיגיע לגדר זה שתהיה נפשו שלימה מהשגת המושכל מההדרגות הרוחניים האלהיים אשר נפש ישראל משם הוא ולזמן הנזכר תשיג, והוא סוד אומרו (תהלים ב') ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך, ועיין בדברי הזוהר (משפטים צ''ח.) ויש טעם נכבד למה לא יענש אדם עד גבול זה כי הוא לצד שעדיין לא שלימה דעתו בהכרת המושכל ובהשכלת הידיעה ובתגבורת המספיק להערכת מלחמה לשבור כח המסית ולנצח תאות הטבעיות ולהשכיל ברצון הנפש ולהבחין את אשר ידבר בלבו אם לאושר ובהיותו כן כ' הנה הוא שלם בדעתו להחזיק מגן וצנה בתגבורת השכל וההבחנה והבחירה בדרך החיים והבן: