Commento su Salmi 55:26

למנצח. זה המזמור אמרו דוד כשברח מירושלים מפני אבשלום ונאמר לו כי אחיתופל בקושרים:

למנצח בנגינות וכו' מרוב שיחו על יגונו המקנה עצבות הוצרך כלי ניגון ביותר לעורר שמחה לחול רוח הקדש וזהו למנצח בנגינות כדי שתחול משכיל לדוד:

למנצח בנגינת. במקצת מדוייקים חסר וא"ו כמ"ש במזמור דלעיל:

למנצח, הוסד על מה שנעשה בברחו מפני אבשלום, וכבר שר ע"ז למעלה סי' ג' ופה דבר ביחוד ממפלת אחיתופל וסופו:

האזינה, ואל תתעלם. כפל ענין במלות שונות:

האזינה וכו' הנה אתפלל ואחרי כן אשוב להתחנן על הדבר עצמו אל תאמר שתאזין את התפלה לעשות את שאלתי ואחרי כן מה בצע להקשיב התחנה שאחרי כן אחר ענות התפלה אל תעש כן כי אם האזינה תפלתי ולא על שכבר שמעת תפלתי תמנע משמוע גם התחנה וזהו ואל תתעלם מתחנתי:

תפלתי, תחנתי. עי' למעלה ו' :

האזינה אלהים תפילתי - הטעם שוה, האזינה כדרך בן אדם באזן.

ואל תתעלם. אל תתעלם עצמך מלשמוע תחינתי:

האזינה, (עת הגיע אליו הבשורה ממרידת אבשלום), האזינה תפלתי, שהוא שפיכת הנפש לאלהים, והתחנה היא בקשת יתר צרכיו, ועז"א ואל תתעלם גם מתחנתי:

ואל תתעלם – בעין לראות איך יתחנן לפני השם.

אריד בשיחי. אתאונן בצערי כמו זכר עניי ומרודי (איכה ג׳:י״ט) וירדתי על ההרים (שופטים י״א:ל״ז) ומנחם פתר ל' ממשלה כמו ורדו בדגת הים, ושיחי לשון שיח, למי שיח (משלי כ״ג:כ״ט) (סא"א):

אריד בשיחי. כשאריד בשיחי ואהימה הקשיבה לי וענין אריד היא היללה על החולי או על הצרה:

ושמא תאמר לא ימנע או תענני בתפלה לבדה או לא תענה עד התחנה אם התפלה לא תספיק בודאי שצריך לשמוע גם התחנה ואם תספיק גם אנכי ראוי אחשוך פי מהטריח בתחנות ללא צורך הנה הוא כי מרוב שיחי וכעסי על יגוני לא אעצור כח לומר לעצמי די בתפלה לבדה כי אחרי כן עודני מתלהב בתחנה ודאגת לבי הולכת ומתמעטת על ידי שאשיחנה לפניך ברוב תחנה וזהו הקשיבה לי התפלה הנזכר וענני ועל כל זה לא אוכל לשתוק מהתחנן אחרי כן כי מרוב שיחי צריך כדי שאריד בשיחי ואמעטנו שואהימה אחר התפלות בתחנות:

אריד. ענין גניחה ויללה כמו זכר עניי ומרודי (איכה ג׳:י״ט):

האזינה, הקשיבה. הקשבה היא מרחוק וכמ''ש ישעיה (א' י')

הקשיבה, אריד - אצעק, וכמוהו: והיה כאשר תריד, נהה על המון מצרים והורידהו, צעק אליו וירדתי על ההרים אף על פי שהוא שרש אחר ורבים ככה ויורה על פירוש אריד שהוא כמו אזעק, מלת הקשיבה.

אריד. כשאני מיילל בעת ספור התלאות והומה אני עליהם:

הקשיבה לי וענני וכו'. אפשר במ"ש בעירובין דף ס"ה ע"א אמר רב ששת משום ראב"ע יכולני לפטור את כל העולם כלו מן הדין מיום שחרב בית המקדש ועד עכשיו שנאמר שמעי זאת עניה ושכורת וכו' מתיבי שכור מקחו מקח וכו' אלא שפטור מן התפילה מאי יכולני לפטור דקאמר מדין תפלה והגאון מהר"ר נפתלי בשם מר זקנו ז"ל דקדק דהא יכולני לפטור מן הדין קאמר ואיך משני מדין תפילה ופירש במ"ש שם בערובין דף מ"א ת"ר ג' דברים מעבירין את האדם על דעת קונו גוים ורוח רעה ודקדוקי עניות למאי נ"מ למבעי רחמי למדנו שהעניות מעביר האדם על דעת קונו ופטור שהוא אנוס אמנם חייב שלא התפלל על זה. והשתא א"ש מ"ש לפטור מן הדין והיינו מכל דין שבעולם דהרי הם עניים ודקדוקי עניות מעבירין האדם על דעת קונו והוא אנוס וא"ת דחייב למבעי רחמי לז"א ושכורת וכו' ושכור פטור מן התפלה ומאחר שכן הוא פטור מכל דין דאנוס הוא ואינו יכול להתפלל זהת"ד ויש לדון בזה כי הנה ראב"ע רצונו לפטור את כל העולם שהם שכורים ועניים ואנוסים וא"ת ליבעו רחמי פטורים מלהתפלל שהם שכורים והרי כל ישראל בגלותם מתפללים תדיר ג' תפלות בכל יום והדר דינא דה"ל להתפלל על העניות נמי. ואפשר לומר דכיון דלפי האמת הם פטורים מהתפלה כדין שכור ומה שמתפללים הוא לפנים משורת הדין אינם מתחייבים על שלא התפללו על העניות כיון דמן הדין פטורים מכל מין תפלה. ובזה נבא להני קראי מפני עקת רשע וכו' ואימות מות וכו' הכונה דהיה בצרה גדולה יותר מגלות שנחשב לשכור וגם בצרה גדולה שמעבירו על דעת קונו באופן שפטור מדין תפלה ועם כל זה אני אל אלהים אקרא מדת הדין כי אנוס אני מרוב הצרות ופטור מתפלה ועם כל זה אני מתפלל ובכח זה אתפלל למדת הדין. וה' יושיעני רחום בדין ולא תימא דעתה נתחזקתי להתפלל דוקא אין זה כי בכל צרותי ערב ובקר וצהרים אני מתפלל. ויען אני פטור מהכל ועושה לפנים מש"ה וישמע קולי. א"נ אפשר בהקדמה שכתבתי במקומות אחרים משום רבינו מהרח"ו ז"ל דבתחילה ידבר לשכינה ע"ד אדני שפתי תפתח אך התפלה לשם המיוחד שם הויה דוקא וז"ש אני אל אלהים שהוא השכינה אקרא אמנם וה' יושיעני שהתפלה לשם הויה דוקא. ערב ובקר וצהרים אני מתפלל על דרך זה וישמע קולי ה' המיוחד שאליו דוקא אני מתפלל:

הקשיבה, מוסיף שגם בעת שתקשיב קולי מרחוק בהתחלת התפלה תענני ומוסיף שגם בעת אריד בשיחי ובעת אהימה הגם שלא אתפלל עדיין תקשיב ותענני:

בשיחי. ענין ספור התלאות כמו ולפני ה׳ ישפוך שיחו (לקמן קב):

אריד, ענין יללה, זכר עניי ומרודי, ושיח הוא הדבור הנפלט מתוך צער, או שיח הנפש שלא בכונה כמשיח אל עצמו :

עקת. ל' מצוק:

מקול. שאני שומע מדבר האויב שמבקש לגרשני מהמלוכה ולהמיתני:

מקול אויב כו' נראה מרז"ל וכן הסכימו המפרשים כי מזמור זה אמר בברחו מפני אבשלום בנו ובזה יאמר מקול אויב הוא שמעי האומר צא צא איש הדמים כו' מפני עקת רשע הוא אחיתופל במועצותיו בא אל פלגשי אביך והצד השוה שבשניהם הוא כי לא ימיטו עלי און לומר כי תחת און שפעלתי היה זה לי על כן זה אומר השיב ה' עליך וכו' וזה מייעץ בא אל פלגשי אביך וכו' שהוא כמ"ש ז"ל שאמר לו אבשלום וכי זה מותר א"ל מצות ה' אתה עושה על עונו כי כה אמר ה' על עון בת שבע הנני מקים רעה מביתך כו' ושכב עם נשיך אתה עשית בסתר וכו' ומי יתן ויאמרו כי על ידי האף והצרה שיתקוממו עלי ינוכה עוני ולא אמות כמאמרו גם ה' העביר חטאתך לא תמות ואלו גם עם האף אשר עלי ישטמוני שעדיין אמות:

עקת. הוא תרגום של צרה וכן שמת מועקה (לקמן סו):

עקת. עי' פי' עמוס (ב' י''ג) :

מקול - הטעם שירים קולו עלי.

מקול. מפני קול שאגת האויב ומהצרה אשר הרשע מביא עלי:

מקול אויב שמדברים עלי דברי איבה ובזיונות, מפני עקת רשע שמעיק ומציר לי, ומפרש מפני עקת רשע כי ימיטו עלי און ושבר, ומקול אויב כי באף ישטמוני:

כי ימיטו עלי און. דואג ואחיתופל מכריעים עלי עונות להורות שאני בן מות ומתירים את דמי:

והאויב. הוא אבשלום:

ישטמונו. ענין נטירת איבה כמו וישטום עשו (בראשית כז):

עקת - כתרגומו: צרה הבאה אלי מהרשע. ויש אומרים: שהוא מגזרת כאשר תעיק.

כי ימיטו. המה מטים עלי און ר״‎ל עמל ויגיעה:

עקת רשע. צרת הרשע הזה ולמה אריד מקולו מפני ישראל שנקשרו עמו:

ימיטו - מגזרת ומטה ידו עמך והוא מהבנין הכבד והפעול הוא אזן.

ובאף. בעבור האף שיש להם עלי נוטרים לי שנאה ולא להשיב גמול כי לא עשיתי להם רעה:

כי ימיטו עלי און. ופירושו יטו שקר שהם מורדי' בי ומשקרים באמונתם שהמליכוני עליהם בלב שלם ועתה ישטמוני באף ובחימה והקימו בני עלי:

יחיל. דואג:

יחיל. מענין חיל כיולדה ואני מפחד יתת עצמי שיהרגוני, כי כן יעץ אחיתופל והכתי את המלך לבדו:

זה אומר והנך ברעתך כי איש דמים אתה שעדיין רעת מיתת אוריה קיים עד אמות ואחיתופל מייעץ להמיתני באופן שעם שלבי יחיל בקרבי מן הצרה על כל זה ואימות מות אשר הובטחתי בה נפלו עלי. או שעור הכתוב על עקת רשע שייעץ לבא אל פלגשי עם שלא ראיתי הנה לבי יחיל בקרבי שהוא הלב שמרגיש ומקול אויב שקמים עלי להרגני אימות מות נפלו עלי שהן שני אימות מות שמא אהרוג ושמא אהרג:

יחיל. מלשון חיל ורעד:

לבי - רמז לפחד הנפש מקול האויב, כאשר יפחד כל השומע קול שאגת אריה.

לבי יחיל. לזאת יפחד לבי ואימה של מיתה נפלה עלי:

ואימות מות. באיוב ס"ס ט' ע"פ ואמתו אל תבעתני אומרת המסורה ואמתו ד' חסר יו"ד בלישנא ובמסורה אחריתי מנו ה' ומוסיף ואימות מות ובכל ספרים שלנו כתיב ואימות מלא יו"ד וגם בס"א כ"י מסור עליו ל' ומלא:

לבי, ר"ל מקול אויב לבי יחיל בקרבי שהוא הפחד בעת הגיע הבשורה הפתאומית, ואימות מות נפלו עלי שהיה ירא שימיתו אותו:

יראה. מרוב היראה אשר מלבי ארעד:

ועל כן יראה שמא אהרוג ורעד שמא אהרג יבא בי באופן שיש צער בלבי וגם לנפש מאימות מות ועדיין שניהם בקרבי ועוד מעט ויתפשט גם לבשרי כי יראה ורעד יבא בי ואח"כ נתפשט גם אל העור ותכסני אל כל עצמי פלצות שהוא סימור בכל עורי שאני מכוסה בו:

פלצות. רעדה כמו פלצות בעתתני (ישעיה כא):

פלצות. עי' ישעיה כ''א :

יראה ורעד - היראה בלב והרעד בגוף.

ותכסני. הרעד כסה כל גופי לגודל הרבוי והוא ענין מליצה:

יראה ורעד יבא בי. חד מן י"ד דסבירין יבואו לשון רבים מסורת סוף פרשת שמיני ותרגומי אתיין למאי דסבירין:

יראה, מוסיף עמ"ש לבי יחיל, שיבא בי יראה ורעד, שהוא יותר מחיל, ועמ"ש אימות מות נפלו עלי מוסיף ותכסני פלצות, הוא הפלץ שאוחז בעת המות:

ורעד ופלצות. ענין אחד ומלות שונות, וענין ותכסני. על רב הפלצות:

אבר. כנף כמו היונה שאוכל לעוף במקום שלא יוכלו להשיגני ואז אשכונה. מהפחד והרעדה:

וכ"כ התפעלתי שאמרתי בלבי מי יתן לי אבר כיונה כו'. מי יתן כו' ראוי לשית לב אל אומרו כיונה בפת"ח הכ"ף. ולא בשו"א שיורה כיונה הידועה. אך הנה בהמצא איש צר וזעף נרדף מאויביו מבקשי נפשו ומגועל נפשו אומר מי יתן ימות וינוח לא מחכמה ידבר כי לא ידע אם יתן ה' לו וימצא שם מנוחה אך איש כר' יהושע בן לוי שהלך עם רוחו גויתו בגן עדן וישאר שם אם היה אומר בברחו מי יתן ואלכה לי בגוף ונפש בגן עדן ואנוח שם לא לפתיות יחשב לו מאמרו זה והן זה מאמר דוד בזעם אפו מרודפיו מי יתן לי אבר כיונה הידועה בתורה היא היונה ששלח נח מהתיבה ששלחה לדעת הקלו המים ובאה בעלה זית טרף בפיה וארז"ל מגן עדן הביאה ואמר בראות עצמו בורח בצער גדול מי יתן לי אבר כיונה שהלכה עד גן עדן כי לא הייתי עושה כמוה שהלכה ושבה רק אעופה ואשכנה שם בגן עדן לעולם כי שם ינוח לי:

אבר. כנף כמו המבינתך יאבר נץ (איוב ל״ט:כ״ו):

ואומר - יש אומרים:

מי יתן. הלואי היה לי כנפים לעוף בהם כי אז הייתי פורח למרחוק לשכון שם להנצל מאויבי:

ואומר, יספר איך גמר בדעתו לברוח מירושלים אבל עוד לא ברח כי העם עברו ודוד עמד, ועז"א מי יתן לי אבר כיונה, כי היונה יכולה לפרוח בכנף אחד ולשכון בכנף השני, כמ"ש התוס' בשם המדרש, וכן אני רוצה שאעופה וגם אשכונה, שאעוף בכנף אחד ואשכון בכנף השני, כאלו רציתי לעוף ושלא לעוף, לשכון ושלא לשכון, פוסח על שתי הסעיפים:

אבר - תרגום כנף.

והזכיר יונה - שהיא עם בני אדם ועמה ישגרו המלכים ספריהם.

הנה ארחיק נדוד וגו', אחישה מפלט לי. אם היו לי כנפים הייתי מרחיק לנוד וממהר להציל נפשי מידם שהם כרוח סועה רוח סערה עוקרת אילנות כמו ויסע כעץ, (איוב י״ט:י׳), ומנחם חבר סועה כמו ויסעו בני ישר' (שמות י״ב:ל״ז):

הנה. אם יהיה לי כנף ארחיק נדוד ואצא מהישוב ואלין במדבר:

כי הבריחה הזאת אשר אני יוצא מירושלים הנה שארחיק נדד מאויבי מה הועלתי האם אלין במדבר סלה לא יתכן כי אצטרך לשוב לארצי והלא בכל עת שאשוב הצרה במקומה:

הנה - היה מרחיק עצמו מן היישוב וילין במדבר, אז טוב לו באמת.

ארחיק. עצמי לנדוד מהם ואף ללון במדבר לעולם:

הנה, גומר בדעתו לצאת, ושלא יפסח על שתי הסעיפים, הנה ארחיק נדוד, אלין במדבר, כי היה דעתו ללין בלילה זו במדבר סלה סיום הענין:

אחישה. אמהר לעצמי המפלט וההצלה מרוח סועה מסער ממלחמות אויבי אלה שדומה לרוח סועה ורוח סערה ומלת סועה תתפרש לפי מקומה כי סועה אין לה חבר במקרא:

אך אין הכונה רק הצלה פורתא לצאת לפי שעה מתוך רתיחת הסער והסערה וזהו אחישה מפלט לי מרוח סועה מסער הוא רוח סועה מסער פתאומיית רעת אבשלום הנושב כעת להחבא כמעט רגע:

אחישה. אמהר:

רוח סעה. י''מ כמו נוסעה, בחסרון הנו''ן כמו ורוח נסע מאת ה' :

אחישה - אז ימלט מהאויב ומלת אחישה מהפעלים היוצאים, וכמוהו: יחישה מעשהו.

אחישה. ממהר הייתי להציל נפשי מרודפי הדומים לנסיעת הרוח וסערה:

אחישה, מבואר (ש"ב י"ז) שאז יעץ אחיתופל לרדוף אחריו בלילה זו ולהמיתו במדבר, וחושי הארכי הפיר את עצתו ואמר שדוד לא ילין את העם, ובתוך כך הודיע לדוד וברח משם, והיה זה בהשגחת ה', שאם היה נעשה כדברי אחיתופל היו משיגים את דוד וממיתים אותו, וכמו שכבר רמז ע"ז למעלה סי' ג' במ"ש אני שכבתי ואישנה, עפ"ז יספר כי בהגיע ההודעה מחושי הארכי, אמר אחישה מפלט לי לבל אלין במדבר, מרוח סועה מסער פן יבא עלינו הסער של אבשלום, וברח מן המדבר:

מפלט. הצלה:

מרוח סועה - כמו נוסעה, על דרך: אם יעלה לשמים שיאו. ור' משה אמר: אחישה מפלט לי מהרוח ומן הסער שימנעוני לעוף.

סועה. ברוח יאמר לשון הסעה שנא׳ ורוח נסע (במדבר יב):

בלע. דפא"יי בלע"ז, כמו (איכה ב׳:ח׳) השיב ידו מבלע כן פתר מנחם (סא"א):

בלע. התפלל גם לאל שישחית לשון אחיתופל וחביריו היועצים שלא תהיה להם הסכמה אחת ומתוך כך יתבלבל עצתם וקשרם:

בלע אדני וכו' הנה האויב ורשע הנזכר עם שלא תהרגם יאות שתבלע אותם כקרח או לפחות פלג לשונם שכל העם יראו ויקחו מוסר והטעם הוא כי ראיתי חמס כדור המבול וריב כעדת קרח:

בלע. השחת:

בלע - נפתח הלמ"ד בעבור אות הגרון.

בלע. השחת אויבי ופלג לשונם לבל ישמע איש שפת רעהו ויבוטל עצתם הרעה:

בלע, ויען שזה היה תלוי אם ישמע לעצת אחיתופל או לעצת חושי הארכי, ודוד בקש אז סכל נא את עצת אחיתופל (שמואל ב ט״ז:ט״ז) וע"ז בקש בלע ה' ופלג לשונם שיופלגו לשתי כתות, ועי"כ תבלע עצתם, ולא יעשה כעצת אחיתופל, וכמש"ש וה' הפיר את עצת אחיתופל הטובה, כי ראיתי, ר"ל עתה (ע"י המבשר שהגיע אליו), נודע לי שחמס וריב בעיר, שהקושרים והמורדים שרבו על מלכות ב"ד כבר הגיעו אל העיר:

פלג לשונם. הבדילהו שלא ישמע אדם להם, ומנחם פתר פלג לשון חילוק (סא"א):

כי ראיתי. בלבי בעיר ירושלים חמס וריב, שנקשרו עלי והוא חמס גדול שמריבי' עלי:

פלג. חלוק:

פלג לשונם - דרך צחות.

כי ראיתי. רואה אני מה שמרבים לעשות חמס וריב בתוך העיר אשר המה בה:

כי ראיתי חמס וריב בעיר. על ידם:

חמס. גזל:

וטעם פלג – שיקרם מה שקרה לדור הפלגה, שכולם התחברו בעיר לעשות לי חמס.

יסובבוה. החמס והריב:

יומם. החמס והריב יסובבוה על חומותיה כאילו העיר הוקפת בריב כן מלאה כלה חמס שעצת כולם עלי לרעה וביום ובליל' עצתם עלי:

ועל ידי רשע האנשים האלה אין תקנה כי הלא יומם ולילה יסובבוה על חומותיה לשמרם מהבאים מהחוץ להחריבה והאון ועמל בקרבה שהם ב' דברים גורמים חרבנה:

יומם - דימה המדינה לעגול. ואמר כי חמס ועי' סביבותיו הוא הקו הסובב ואון ועמל הנקודה וזה טעם בקרבה.

יסובבוה. בכל עת יסובב החמס והריב על חומות העיר והוא מענין מליצה לומר כ״‎כ נתרבה עד שצר להם המקום ויסובבו על החומות:

יומם ולילה יסובבה על חומתיה, מצייר שהחמס והריב הם שומרי החומות בחוץ, והאון והעמל הם בקרבה המושלים בעיר, וגם הוות בקרבה הוא השבר, וגם מרחובה לא ימיש תוך ומרמה, והם אומרים לאמר כי לא אויב יחרפני ואשא, שהגם שעד עתה נצחתי את אויבי ורודפי ונשאתי כל הצרות, עתה החירוף יצא מבני ולא אוכל שאתו, ור"ל שהיו אז שני עצות מאחיתופל, א. שיבא אבשלום על פלגשי אביו לחרפו ולבזותו, כי יען שהוא בנו צריך לגלות שהוא אויב לו שבזה ידעו הכל שנבאש בעיני אביו, כי לא ישא לחירוף הזה שחרפו לא אויבו רק בנו, והעצה השניה היה שירדוף אחרי דוד בלילה, שדעת אחיתופל היה שדוד לא יסתר א"ע באחד הפחתים או הבורות כמ"ש חושי, כי לא משנאי עלי הגדיל שאסתר ממנו ובודאי ילין את העם ויהרגוהו בלילה:

ואון ועמל בקרב' כלומר לשוכנים בתוכה שהם חושבים רע עלי:

הוות. שברים:

הוות. שבר וענין רע:

כי אחר שהוות בקרבה מאנשים אלה לא ימיש מרחובה בפרהסיא תוך ומרמה והוא כי אלו עושים רשעה והם אנשים רשומים מתפקרים כל השאר ומה גם כי אומרים שהמלך עושה רעה ואיך יוכל המלך להוכיחם כי אדרבה יעיזו באמרם כי ראשם בחמימי כלומר שעל כן עשות דבר רשום באלו הוא תועלת כל שאר עדת ישראל כאשר בקרח כמפורש במקומו שיראו ויקחו מוסר:

ימיש. יסיר כמו לא משו מקרב המחנה (שם יד):

תוך ומרמה, עי' הבדלם (ירמיה ט' ה') :

הוות בקרבה - הטעם כפול.

ולא ימיש. לא הוסר מרחוב העיר תוך ומרמה ועושים אפילו בפרהסיא:

ולא ימיש. בגעיא:

תוך ומרמה. לשון מכה:

ולא ימיש. כי תמיד הם מתעסקים בתוך ומרמה עלי מרחבה. כי במרחב העיר מתקבצים לדבר זה עם זה:

תוך. מרמה הצפון תוך הלב:

מרחובה - הוא הקו הרחב, הוא הסובב והוסיף טעם לא ימיש.

תוך. כמו מרמה ונאמר בזה הלשון לפי שמראה בפיו מה שאין בתוך לבו, והנה פיו אחד ותוך לבו אחר, כי לא היו נקשרים עם אבשלום אם היו אוהבים באמת:

כי לא אויב יחרפני. מימי שאשא חרפתי אלא קמתי עליו והרגתיו:

כי. עתה שב אל אחיתופל לבדו כי הוא הראש והיה אוהב דוד עד עתה שבגד בו ואמר זה לא היה אויבי בנראה כי אם אויב יחרפני אשא ואסבול אבל זה שהי' איש שלומי איך אוכל לסבול שהוא יחרפני:

והנה על זאת הי' אחיתופל יוכל להשיב מה זה כעסת עלי כל כך עם היותי קרוב זקנו של בת שבע ורע אהוב ואתה חסת על שמעי שחרפך ולא הנחת לנגוע בו יד וגם שאול היה מבקש נפשך ובא לידך וחננתו ע"כ בא כמדבר עם אחיתופל ואומר הנה יותר מרגיש אדם עקיצת מחט מהאוהב מהכאת רומח האויב וזהו כי לא אויב יחרפני כשמעי היית לי כדי שאשא ולא אשית לב וגם לא משנאי כשאול שעלי הגדיל היית לי שהייתי נסתר ממנו ואעשה כאלו לא ראיתיו:

ואשא. ואסבול:

אויב, משנאי. השונא קל מאויב כנ''ל (י''ח י''ח), ומוסיף שגם לא משנאי היה, כי אחיתופל היה אוהבי ויועצי יודע כל סודותי, ואבשלום הגם שהיה שונא לו לא היה אויב שידרוש רעתו כי היה בנו :

כי - עתה יזכיר אנשים היו אוהביו ואייבוהו.

כי לא אויב. המחרף אותי אין מראה עצמו לי לאויב לשאוכל לסבול חרפתי אף המגדיל פיו לדבר בי רע אין מראה עצמו לי לשונא לשאוכל להסתיר עצמי ממנו כי בקל יוכל האדם לסבול חרפת האויב ולהסתיר עצמו מרעת השונא מאותם הידועים לו:

כי לא-אויב. כ"כ:

לא משנאי עלי הגדיל. ואני ברחתי ונסתרתי ממנו אבל עתה על כרחי אני נושא את חרפתך שאתה תחרפני לפי שאתה אדם גדול בתורה:

לא משנאי עלי הגדיל שאסתר ממנו. שלא ירע לי אבל זה שהיה אוהבי בנראה ולא הייתי נשמר ונסתר ממנו:

ואשא - חרפתו כי אויבי הוא.

הגדיל. פיהו לדבר רע:

הגדיל - פועל או הגדיל לדבר. והטעם: כי יוכל אדם להסתר מהאויב, על כן רק מהאויב היודע סודו.

אנוש כערכי. איש חשוב כמוני:

וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי: וא"ר יוחנן דואג ואחיתופל לא חצו ימיהם תניא נמי הכי אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם כל שנותיו של דואג לא היו אלא שלשים וארבע ושל אחיתופל אינן אלא שלשים ושלש וא"ר יוחנן בתחלה קרא דוד לאחיתופל רבו ולבסוף קראו חבירו ולבסוף קראו תלמידו בתחילה קראו רבו ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי ולבסוף קראו חבירו אשר יחדו נמתיק סוד בבית אלהים נהלך ברגש ולבסוף קראו תלמידו גם איש שלומי אשר בטחתי בו אוכל לחמי הגדיל עלי עקב וכו':
(סנהדרין קו ע"ב)

ואתה. דבר כנגד אחיתופל אבל אתה שהיית אנוש כערכי. כלומר שהייתי חושב אותך כאילו היית כמוני בגדולה וכאילו היית אלופי. כלומר גדול עלי ושר גם כן היותך מיודעי. כלומר רעי שהייתי מודיע אותך דעתי וסודי או פי' אלופי האלוף ושר שלי כלומר אחד משרי ומאלופי:

אך ואתה אנוש כערכי שעם היותך גרוע מגדר איש או אדם רק בגדר אנוש חשבתיך כערכי ולא עוד אלא שהעליתיך עד גדר אלופי ומיודעי:

כערכי. מל׳ ערך ושיווי:

כערכי. ענין השווי והדימוי

ואתה - ידבר עם אחד מהם.

ואתה. אמר זה נגד אחיתופל הלא אתה כערכי ר״‎ל יודע אתה כל מסתרי המדינה כמוני:

(יד-טו) ואתה, יאמר אל אחיתופל, ואתה הלא היית אנוש כערכי ואלופי ומיודעי אשר יחדו נמתיק סוד, ר"ל שאחיתופל דבר עם דוד על אודות מרידה שיוכל לקום נגד דוד וא"ל שאין לו לירא משום מרידה, שאם יתהוה רגש ומרידה נהלך בבית אלהים להתפלל ובזה נשקיט את המרד, כאומר לא נצטרך לשום מלחמה נגד רגש ומהומה של העם, כי כאשר נלך אל בית אלהים יכנעו מפנינו וישקוט הרגש והמרד - ועל צד המליצה, זה מוסב על מ"ש בפסוק שאח"ז ישיא מות עלימו, כי אחיתופל צוה אל ביתו ויחנק שהמית את עצמו, ועשה בעצמו מעשה של מלאך המות, מצייר במליצתו שהוא ריעו ומיודעו של המות, והמות ישיא עלימו כשבא לקחת חובו ממנו שהוא לקחת נשמתו, ומצא שהמית את עצמו, אמר המות אליו הלא אתה אנוש כערכי, אתה מלאך המות כמוני, ואתה אלופי ומיודעי שמסרת בידי רבים למיתה, ולא לבד שהרגת על ידי נפשות בשוק וברחוב, כי המתקת סוד עמי שאלך עמך גם אל בית אלהים בעת הרגש והמרד, שבעת המרד של אבשלום נתן עצה שגם אם ינוס דוד או אנשיו לבית אלהים ששם לא היו הורגים שום אדם (כמ"ש ויחזק בקרנות המזבח) אמרת ויעצת שאלך עמך גם אל בית אלהים, ר"ל שנתת רשות אל המות שיהרוג אנשים גם בבית אלהים, וא"כ אתה אלוף ומודע של המות:

ומיודעי. כמו אלופי לשון ואדעך בשם (שמות ל״ג:י״ז), דמתרגמינן ורביתך, ומנחם פי' כי לא אויב יחרפני ואשא יש עליו מן הענין מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה אילו יכולתי להעלות אבר הייתי טס ונודד מפני עקת רשע כי בצאתי מקרב מערת פריצים ללון במדבר סלה אז לא אויב יחרפני ולא הייתי נושא כלמתי ובשתי ולא נסתרתי מפניו כאשר הייתי נסתר מפניהם כשהייתי בתוכם ופתרון זה לא יתכן מפני הפסוקים הכתובים אחריהם והם ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי אשר יחדו נמתיק סוד בבית אלהים נהלך ברגש, לכן פותר אותו דונש בענין אחר וזה פתרונו כי לא אויב יחרפני ואשא חרפתו ולא משנאי עלי הגדיל ואסתר ממנו כי אם אלופי ומיודעי אשר יחדיו נמתיק סוד בבית אלהים נהלך ברגש, והדבר הזה ידוע כי האדם קשה עליו חרפת האוהב מחרפת האויב וגם יוכל להסתר מאויבו ולא יוכל להסתר מאוהבו בהגידו לו את כל לבו, כן מוכיח הענין:

וְאַתָּה אֱנוֹשׁ: הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק א' [או דבור א'] או אפי' אות אחת צריך לנהוג בו כבוד שכן מצינו בדוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא ב' דברי' בלבד (עשאו) [קראו] רבו אלופו ומיודעו שנא' ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי והלא דברים ק"ו ומה דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד קראו רבו אלופו ומיודעו הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או אפי' אות אחת עאכ"ו שצריך לנהוג בו כבוד ואין כבוד אלא תורה שנא' כבוד חכמים ינחלו ותמימים ינחלו טוב ואין טוב אלא תורה שנא' כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו:
(אבות ו ג)

אלופי. שר שלי כמו אל תבטחו באלוף (מיכה ו):

ומיודעי, שהודעתי לו סודותי :

כערכי - נחשב בעיני כמוני.

אלופי ומיודעי. ואתה שר מהשרים שלי והייתי מודיע לך מצפון לבבי כי אמרתי שאוהב אתה לי וא״‎כ מאוד קשה עלי חרפתך ולהיות נשמר מרעתך:

אשר יחדו. היינו רגילים להמתיק סוד בתורה ובבית אלהים היינו מהלכים ברגש ברוב עם:

אֲשֶׁר יַחְדָּו למה מפיסין וחוזרין ומפיסין אמר רבי יוחנן כדי להרגיש כל העזרה שנאמר אשר יחדיו נמתיק סוד בבית אלהים נהלך ברגש וכו':
(יומא כד ע"ב)

אשר. אני ואתה היינו ממתקים הסוד כלומר שהייתי ממתיק וגם מתיעץ עמך בדברי סודי ולא היה מתוק וכשר בעיני עד שהייתי נושא ונותן עמו:

אשר יחדו נמתיק סוד כאשר נדברנו על סוד מסודות התורה ונבקש טוב טעם אל הסוד כמוני כמוך היינו ממתיקים הסוד ולא העדפת עלי ועכ"ז הגדלתיך כי בבית אלהים נהלך ברגש כי הלא דרך המלך ללכת לבדו בדרך והעם אחריו ולא מצדיו ומה גם דוד כי זולת מלכותו היה ראש הסנהדרין וראש הקבלה שזקני עם וחכמיו היו מלוין אותו מאחריו והראוי שגם אחיתופל יהיה מהם אמר אני לא עשיתי כן רק כאשר הרגש והקבוץ הולך אחרי המלך כן היו אחריך כי היינו הולכים צמדים והרגש וקבוץ מגדולי ישראל אחר שנינו וזה לא יעשה המלך אם לא לרבו אלופו כנודע ועל כל זה היית כפוי טובה:

ברגש. ענין הקבוץ כמו למה רגשו (לעיל ב):

ברגש. בעת רגש ומרד, כמו למה רגשו גוים :

אשר יחדיו - היינו מדברים סודנו והיה מתוק לנו.

נמתיק סוד. שנינו יחד היינו מתחכמים בדבר העצה להוציאה לאור במיטב הענין:

בבית אלהים. בתי מדרשות:

אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ: אמר אביי שמע מינה לשכת הגזית חציה בקדש וחציה בחול ושמע מינה שני פתחים היו לה אחד פתוח בקדש ואחד פתוח בחול דאי סלקא דעתך כולה בקדש זקן יושב במערבה והאמר מר אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד ואי סלקא דעתך כולה בחול פייס במזרחה והא בעינן בבית אלהים נהלך ברגש וליכא אלא שמע מינה חציה בקדש וחציה בחול וכו':
(יומא כה ע"א)

ברגש. בחבורה אמר אף כשהיינו הולכים בבית אלהים להתפלל היינו הולכים יחד בחבורה אחת כל כך הייתי נקשר בך ואתה בגדת בי, ובית אלהים הוא המקום שהיה בו הארון:

ברגש - בחבורה אחת.

ברגש. בקיבוץ ובחבורה אחת:

ישי מות עלימו. ישיא הקב"ה עליהם את מלאך המות, ישי יסכסך ויסית לשון הנחש השיאני ואוכל (בראשית ג׳:י״ג), ומנחם פתר ישי לשון יש כמו אם ישכם עושים (שם כ"ד) אשר ישנו פה (דברים כ״ט:י״ד):

ישי מות עלימו. כתוב בלא אל"ף וקרי באל"ף, אלהים שזכר ישיא המות על אחיתופל ועל היועצי' על דוד לרעה:

ישיא מות עלימו וכו' הלא אמרתי בלע אדני פלג לשונם שהם ב' דברים רשומים או שיבלעו כקרח או לפלג לשונם אמר עתה אם רב בעיניך ה' הדברים ההם לפחות ישיא מות עלימו שלא יהיו כקרח משוללי מות רק שמה שהם חייבים מיתה מהיום לא ימותו כעת כי אם יאריכו ימים ושנים ותשאר המות חוב עליהם עד זמן רב אך כל מה שהיה להם להתייסר והתמוגג בגיהנם ככל העונש ההוא יהיה להם פה באופן כי ירדו שיהיה להם גיהנם פה שירדו שאול עודם חיים שיהיה לאות ולמופת בישראל ולא שיענשו על ידי רק על כי רעות במגורם בקרבם והוא כמאמר שמואל לרב יהודה שיננא טינא היתה בלבם ואין רשעתם ניכרת לעם וע"י כן ידעו הכל כי נאצו האנשים האלה את ה':

ישי. ענין חוב כמו לא ישיא אויב בו (לקמן פט):

ישיא. שרשו נשה, המות יתבע חובו מהם

ישי - אמר רבי משה: הטעם ישי מות. וטעם ישי - שיהיה המות נושה להם, שיקח את נפשם. ואחרים אמרו: מגזרת נשני אלהים שישכחו המות ולא יעלוהו על לבם, עד שירדו חיים שאול, אם כן תהיה דרך ישי כדרך: אל תמחי, צור ילדך תשי, שהמלה מלרע. ויש אומרים: שהוא חסר אל"ף, מן השיאני והוא קרוב. והטעם: ישיאם עד שלא ירגישו וירדו חיים שאול. אמר רבי משה: במגורם בחבורתם, כמו העוד הזרע במגורה. והנכון בעיני: בארץ מגוריהם כנגד בעיר.

ישי מות. ה׳‎ יחייב עליהם את המות ר״‎ל על אחיתופל וריעיו:

ישימות. יש מות קרי והוא חד מן ט"ו מלין דכתיב מלה אחת וקריין תרתי וסימנהון בד"ה א' כ"ז במ"ג. ולשון רד"ק בפי' כתוב בלא אל"ף וקרי באל"ף כמו לא ישיא אויב בו סימן פ"ט וכן כתוב בשרשים שהיא בחסרון אל"ף כמו אל יני ראשי וע' ע"ש במלכים ב' י"ח על אל ישיא לכם:

ישיא מות עלימו, כן יתבע חובו מהם בעת שירדו לשאול חיים, כי הם ירדו לשאול שלא על ידי המות רק בחיים, כי המיתו א"ע, כי הם דומים אל המלאך המות לעשות כמעשהו, וזה יהיה להם עונש על כי רעות במגורם ובקרבם:

במגורם. במלונם:

ישיא. יתחייב המות לבא עליה:

חיים. בריאים כמו עד חיותם (יהושע ה):

במגורם, בדירתם :

חיים. פתאום כשהם בריאים לא מתוך חולי למען יכירו הכל שבא בגמול:

ירדו שאול חיים. שימותו מיתת פתאום שלא ירגישו בחולי עד שימותו:

במגורם. ענין מדור:

כי רעות. ראוים הם למיתה פתאומית כי רעות במגורם ולתוס׳‎ ביאור אמר בקרבם:

כי רעות במגורם בקרבם. הרעות שחושבים בקרבם אומרים במגורם ופירושו במקו' אסיפותם כלומר שנאספו שם להתיעץ בירושלים על דוד:

אני. הם רבים נאספו עלי ואני יחיד אקרא אל אלהים והוא יושיעני מידם:

ושמא תאמר כי הלא טוב לי שימותו כי כל עוד שיהיו חיים יצרו אותי איני חש על עצמי כי אני אל אלהים אקרא וה' יושיעני הוא ובית דינו כי כן דרכו יתברך להושיעני מיד כי הנה ערב ובקר כו' וישמע קולי כאשר יתבאר בס"ד:

אני - אקרא אל אל, עד רדתם שאול חיים.

(יז-יח) אני, אחר שנהרג אחיתופל אומר שעתה בטוח שישמע ה' תפלתו להצילו מן המלחמה שילחם אבשלום עמו, שאני אל ה' אקרא וה' יושיעני, ותפלתי תתמיד ערב ובקר וצהרים וה' ישמע קולי:

(טו) או יאמר ישיא כו' אין המות למו רק לשעה כי לא יתמידו בה להיות נפרדים הנפש והגוף כי אחרי מותם בהתנצל הגוף מהעונות אם לא היתה בו נפש והנפש אם לא היה הגוף שב הקב"ה ומחברן כמשל החיגר והסומא באופן שישאר להם המות שהוא פירוד הנפש מהגוף לחוב עד תום זמן העונש ואס כן אחר שישיא מות עלימו שעתידה מות להיות נושה בם לכן מעתה ירדו שאול חיים שיקבל בחיים עונש שאול ולא ימותו להתחבר מיד ולשוב ליפרד אחר זמן או כפשוטו שירדו כקרח שאול חיים והשאר כמדובר:

ערב ובוקר וצהרים. ערבית ושחרית ומנחה ג' תפלות:

עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם: וחייבין בתפלה: דרחמי נינהו מהו דתימא הואיל וכתיב בה ערב ובקר וצהרים כמצות עשה שהזמן גרמא דמי קמ"ל:
(ברכות כ ע"ב)

ערב. סוף היום שעבר ותחילת הלילה:

ערב ובקר כו' הנה כתבנו על פסוק והיה טרם יקראו כו' שהוא כי חייב אדם לסדר תפלתו קודם שיתפלל ואמר והיה טרם יקראו בתחלה ואני אענה והוא כי עוד הם מדברים דברי סידור התפלה ואני אשמע מאז ובזה יאמר הנה אני אל אלהים אקרא שעדיין לא קראתי וה' טרם אקרא יענה ויושיעני ואיך הוא זה שטרם אקרא יענה הלא הוא כי ערב ובקר וצהרים הם ג' תפלות אשיחה טרם אתפלל בלחש אני מסדר אמרי בקשתי בקול וזהו אשיחה ואחר כך ואהמה תפלתי בלחש וישמע כבר קולי מעת שאשיחה בקול טרם אהמה בלחש כד"א עוד הם מדברים הוא דבור העברת תפלה טרם אתפלל ואני אשמע:

ערב - תחלת הלילה.

ערב וגו׳‎. בכל שלש התפלות אספר התלאות ואהמה אליהם:

עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם: יכול יהא כוללן בבת אחת כבר מפורש ע"י דוד דכתיב ערב ובקר וצהרים וגו':
(ברכות לא ע"א)

ובוקר. תחילת היום:

ובקר - תחלת היום.

וצהרים. חצי היום ואלה הם עתי התפלה שצריך אדם להודות לאל כשהיום משתנה אמר כי בעתות התפלה אשיחה ואהמה לאל והוא ישמע קולי:

וצהרים - חצי היום. וכל אדם יוכל לדעת אלה העתים במראה עיניו, רק בחצי היום לא יוכל להתבונן בצל, רק כשיעבור קרוב בחצי שעה.

וישמע. לשון עבר בפתח הוי"ו דרך נבואה:

מקרב לי. מן המלחמה הבאה עלי:

כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי: א"ל רבי יצחק לרב נחמן מ"ט לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי אמר ליה לא יכילנא א"ל לכנפי למר עשרה וליצלי אמר ליה טריחא לי מלתא ולימא ליה מר לשלוחא דצבורא בעידנא דמצלי צבורא ליתי ולודעיה למר א"ל מאי כולי האי א"ל דאמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יוחי מאי דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין. ר' יוסי ברבי חנינא אמר מהכא כה אמר ה' בעת רצון עניתיך ר' אחא ברבי חנינא אמר מהכא הן אל כביר ולא ימאס וכתיב פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי תניא נמי הכי רבי נתן אומר מנין שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים שנאמר הן אל כביר ולא ימאס וכתיב פדה בשלום נפשי מקרב לי וגו' אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם וכו':
(ברכות ז ע"ב)

פדה. מקרב לי. אני בשלום מכלי קרב ותרגו' כי תצא למלחמה קרבא:

ולא עוד כי אם פדה בשלום נפשי כי דמי הפדיון היה השלום כי סר השלום ממני והיו לי יסורין ועל ידי כן פדה בשלום נפשי מקרב לי אויבי עם היות כי ברבים היו אויבי עוזרים אותם בהיותם עמדי בהתפללי ואלו לא היה יתברך עונה ופודה אותי טרם אתפלל מעת היותם עמדי טרם אגמור תפלתי איך לא היו מתקרבים לי אך זה יורה כי מטרם אתפלל היה פודה אותי כמדובר. או יאמר פדה בשלום נפשי שלא פדאני אחר שהחלה בי הצרה כי אם מקודם עודני בשלום הוא טרם אקרא בתפלות הנהוגות לי שערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה כבר פדה בשלום נפשי מקרב לי אויבי כי טרם תבא המלחמה כבר אני נפדה מטרם אקרא מה שאין כן לזולתי אפילו לרבים צדיקים המתלוים עמי שלא יענה אותם עד אחר תפלה וזהו כי ברבים מאשר היו עמדי ברבים מהם לא יתנהג כן:

מקרב. מלחמה כמו מכלי קרב (קהלת ט):

מקרב לי. מגשת אלי אשר אין חליפות למו

פדה, מקרב לי - שלא נגעו בי.

פדה בשלום. מעולם פדה נפשי להשיבה בשלום מהמלחמות הבאות עלי עם כי הנלחמים עמדי היו בעם רב ואני במתי מספר:

מקרב לי. בקמץ חטוף:

(יט-כ) פדה, אחר שה' פדה נפשי, שלא נעשה כעצת אחיתפול שרצה לרדוף אחריו ולהרגו בלילה, ושיעור הכתוב פדה בשלום נפשי מקרב לי אשר אין חליפות למו, (ומ"ש כי ברבים היו עמדי עד מלת סלה, הוא מאמר מוסגר, ומלת סלה מורה ע"ז שהוא מאמר מוסגר באמצע) ור"ל ה' פדה נפשי בל יקרבו אלי אנשים אשר אין חליפות למו, ר"ל שאין להם חלק לעולם הבא שהם החיים האחרים הבאים חליפות החיים של זה העולם, והם לא יהיה להם חיים אחרים ותחיית המתים חליפות חייהם, והם לא יראו אלהים, וה' פדה נפשי ע"י תפלתי בל יקרבו אנשים אלה אלי, ומ"ש כי ברבים היו עמדי ר"ל שמה ששמע ה' תפלתי היה בזכות הרבים אשר היו עמדי, שגם הם התפללו בעדי ונעשה זה בזכותם, כי ישמע אל ויושב קדם ויענם, כי אין ה' מואס בתפלתם של רבים:

כי ברבים היו עמדי וגו'. כי זאת עשה לי בשביל הרבים שהיו בעזרתי להתפלל עלי שנאמר וכל ישראל ויהודה אוהבים את דוד:

פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי: אמר ר' פדת א"ר יוחנן הרואה חלום ונפשו עגומה וכו' יטיבנו בפני שלשה ליתי תלתא ולימא להו חלמא טבא חזאי וכו' ולימרו ג' הפוכות וג' פדויות ושלש שלומות וכו' שלש פדויות דכתיב פדה בשלום נפשי מקרב לי וגו' ופדויי ה' ישובון וגו' ויאמר העם אל שאול היונתן ימות אשר עשה הישועה וגו' שלש שלומות דכתיב בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו ורוח לבשה את עמשי וגו' ואמרתם כה לחי ואתה שלום וביתך שלום וגו':
(ברכות נה ע"ב)

כי ברבים היו עמדי. כי הם עם רבים היו הנלחמים עמדי ואני במתי מעט והאל פדה נפשי מהם:

ברבים, ישמע קולי ברבים אשר היו עמדי, והב' כמלת עם, שהתפללתי עם רבים :

ובי"ת ברבים היו עמדי – כמו לחמו בלחמי. והטעם: על המלאכים, כי רבים אשר אתנו.

ישמע אל. תפלתם של אותם רבים:

אֲשֶׁר אֵין חֲלִיפוֹת: אמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי כל שאינו מניח בן ליורשו הקדוש ברוך הוא מלא עליו עברה כתיב הכא והעברתם את נחלתו וכתיב התם יום עברה היום ההוא אשר אין חליפות למו ולא יראו אלהים וכו':
(בבא בתרא קטז ע"א)

ישמע אל, כמו ישמע האל ויכניעם מענין לענות מפני:

רק ישמע אל ואחר כך יענם והנה בזמן ההוא שהוא בברחו מפני אבשלום בנו ג' היו אויביו דואג אחיתופל ושמעי כהתימו הנמשך מאומר ישיא מות עלימו אמר ויושב קדם כו' לומר לא את שלשתן אני אומר בלע ה' כו' כי אם את אשר אין חליפות למו שאין עתידים להוליד בנים צדיקים מה שאין כן לשמעי והוא מאז"ל כי מה שלא הרג דוד את שמעי היה על שהיה עתיד להוליד מי שממנו יצאו מרדכי ואסתר על כן יושב קדם סלה לא יקח רק אשר להם שני דברים אחד אשר אין חליפות למו וגם שלא ירא אלהים הוא אפילו ממדת הדין והתכה התיבות הוא כי מי שהוא הווה ועבר ויהיה שהוא יוצר הכל יתברך שהוא יושב קדם סלה שהוא יושב בהווה וקדם שעבר וסלה בעתיד שהכל גלוי לפניו יתברך אשר יודע אשר אין חליפות למו שאם יחיו לא יחליפו במקומם בן צדיק ורואה שלא יראו אלהים הם הראוים למות שהיא בהם והוא למען השאיר את שמעי בן גרא כי היו חליפות לו שהיה עתיד להוליד מי שיצאו ממנו ומזרעו מרדכי ואסתר וכן היה כי האריך ימים עד הוליד כמ"ש ז"ל שעל כן לא המיתו דוד הנה טעם אחד שיושב קדם סלה אשר רואה שאין חליפות למו ולא יראו אלהים:

ויענם. ויכניעם כמו לענות מפני (שמות י׳):

סלה. מלת זאת מורה על ההפסק, וכשבא באמצע הפסוק יורה על מאמר מוסגר, שדינו שיבא בסופו סימן הפסק, עי' דוגמתו חבקוק (ג' ט') ולקמן (נ''ז ד')

ישמע אל - ישוב לדבר על אויביו שרעות במגורם.

ישמע. כן עתה ישמע אל חרפתי ויכניע את מחרפי:

ויענם. בגעיא:

ויענם. המלך שהוא יושב קדם:

ויושב קדם סלה. האל שהוא קדמון לכל בריותיו ובידו להשפיל ולהרים הוא יכניעם:

למו. להם:

חליפות, החיים האחרים הנצחיים חלופי החיים האלה, וכן עד בא חליפתי (איוב י״ד:י״ד) :

ויענם - מגזרת עני ידלדלם. והנכון בעיני: יענה בם כמו לא נגענוך שהוא נגענו בך.

ויושב קדם. ה׳‎ היושב בשמים אשר ברא מזמן קדם הוא יכניעם עד עולם:

אשר אין חליפות למו. לאותם הרשעים הרודפים אותי אין נותנים לבם אל יום חליפתם אין חרדים מיום המיתה:

אשר אין חליפות למו. כמו לו ר"ל האל יושב קדם ואין לו חליפות כי לא ישתנה מענין לענין ומה שיעדני יקיים לי:

יושב קדם - כמו שוכן הוא יענם באמת.

אשר. על אשר שאינם נותנים אל לבם שיוחלפו ויעברו מהעולם ולא יראו מהאלהים:

ולא יראו אלהי'. הוא בעזרתי והם לא יראו ממנו שיוכל להכניע':

אשר אין חליפות - שיתחלף מזלם מטוב לרע.

ולא יראו אלהים - שיש בידו להחליפני.

שלח ידיו. זה אחיתופל הרשע:

שלח אחיתופל שלח ידיו באיש שלומיו דוד שהיה בשלום עמו או יהיו שלומיו תואר לדוד ולסיעתו שהיו שלימים עמו:

ושמא תאמר למה תליתי הצלת שמעי בחליפות והלא בלעדי זה חזר בתשובה ובא ראשון לכל בית יוסף להקביל פני דוד ולהתחנן לו וגם שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול יספיק להאריך לו עד זמן שלמה לזה אמר שלח ידיו כו' לומר הנה אשר שלח והרים ידיו בשלומיו הוא דוד שהיה לו שלום עמו כי על כן היה רבו של שלמה בנו מאז חלל בריתו לגמרי:

שלח - כל אחד ידיו בשלומיו פי' באנשי שלומיו, כדרך: ואני תפלה.

שלח ידיו. על אחיתופל יאמר הנה בי שלח ידו אשר אני איש שלומו וחלל הברית אשר כרת עמי:

בשלומיו. בס"ס מלא וא"ו וס"א חסר:

שלח, שב לענין אחיתופל, הנה הוא שלח ידיו בשלומיו, כי רצה לרדוף אחרי דוד ולהרגו בידיו בעצמו, ובזה חלל בריתו, שהיה בעל ברית של דוד ואיש שלומו:

שלח. טאנד"יט בלע"ז:

חלל בריתו. שהיה לו עם דוד:

בשלומיו. במה שהי' שקט ושלם עמו:

חלקו. לשון חלקלקות (לעיל ה'):

מחמאות. המ"ם פתוחה ודינה בצר"י שהיא לשימוש ופירושו יותר מחמאות חלקו אמרי פיו אמר עתה אני רואה כי הטובות שהיה מדבר עמי כי מחליק היה לשונו לי אבל לבו לא היה עמי, ואע"פ שהיה מ"ם השניה במחמאות ראויי' להיות בשו"א מפני הסמיכות נשארה בקמ"ץ שלא לחטף על האל"ף:

וגם שחזר ופייסו לא בכל לבו כי אם חלקו מחמאות פיו וקרב לבו כו':

וקרב. ומלחמה:

פיו. דברי פיו

חלקו - אחר שחלקו.

חלקו. דברי פיו המה רכים וחלקים יותר מחמאה אבל בלבו חושב להלחם בי:

מחמאת. בס"ס החי"ת בשו"א לבד וכן נקוד במכלול דף מ"ז ובבעל הלשון וספרים אחרים בח"פ:

(כב-כג) חלקו, מזכיר איך דבר עם דוד בלשון רמיה, שדוד הרגיש קצת מן המרד שיש איזה תלונה בין העם, והתיעץ עם אחיתופל ע"ז, וא"ל בדברי חלקות, בל ישגיח ע"ז, רק יבטח על ה', וז"ש שחלקו מחמאות פיו ובלבו היה מלא קרב, כי א"ל אל תתירא מאיזה מרד, ואל תעשה שום דבר, רק השלך על ה' יהבך והוא יכלכל ויסבול אותך כי ה' לא יתן מוט לצדיק, ובזה השיא את לבבו שיהיה נכון לבו בטוח ולא יחקור על המרד ולא ידרוש אחריו, ודבריו היה רכו משמן והמה פתיחות, ר"ל שהדבר פתוח עתה וגלוי לכל, שבזה הכין לי מוקש, שע"י שסמכתי על דבריו לא חקרתי עוד ועי"כ נעלם ממני כל עניני הקשר והמרד שנעשה בסוד:

מחמאות. לשון חמאה והמ"ם הראשונה יסוד נופל היא בתיבה כמ"ם של מעשה וכמ"ם של מאמר:

וקרב לבו. דבריו חלקים ולבו למלחמה:

פתחות. חרבות כמו ואת ארץ נמרוד בפתחיה (מיכה ה׳:ה׳):

פתיחות, כפשוטו שהדבר אינו נעלם ונסתר, כי נפתחה כונתו ונגלה לכל :

מחמאות - נפתח המ"ם בעבור אות הגרון.

רכו וגו׳‎. כפל הדבר במילות שונות:

וקרב לבו. במקצת ספרים אין בו מקף והטעם במלת וקרב ואם כן קריאתו בקמץ רחב ורד"ק כתב שהוא חטוף כמו מקרב לי דלעיל ולפי דבריו צריך לומר שבמלת וקרב אין בו טעם זולת המאריך דאינו נחשב טעם דהטעם ומקף הם תרתי דסתרן אהדדי כמ"ש במאמר המאריך וכן מצאתי בספר מדוייק מטוליטולא ומה שכתב ר' אלייא המדקדק בפרקי שירה שיר י"ב נראה שהיה קורא וקרב לבו כמו וזהב הארץ ההיא. ובעשרים וארבע של החכם לונזאנו מצאתי כתוב כלשון הזה אצל פסוק דלעיל פדה בשלום נפשי מקרב לי התרגום וראב"ע מפרשים מקרב לי לשון קירבה ורד"ק ורש"י פירשו ענין מלחמה ודעת התרגום נ"ל עקר שאילו היה ענין מלחמה מה ת"ל לי אבל וקרב לבו לכ"ע ענין מלחמה ולענין קריאתם מקרב לי ודאי בקמץ חטוף כיון שהוא במקף אבל וקרב לבו בספרי הדפוס אין בו מקף ולפי זה אפשר שקריאתו בקמ"ץ רחב אך בס"ס הוא במקף ועכ"ז נ"ל שקריאתו בקמץ רחב ואין כן דעת רד"ק עכ"ל:

וקרב לבו. לבו למלחמה:

רכו דבריו. כפל הענין במלו' שונות:

וטעם פיו – כמו דברי פיו.

והמה פתיחות. כי בהם מרמה אותי להיות לו הכנה להצר לי:

והמה פתחות. מנחם פתר לשון חרבות כמו ואת ארץ נמרוד בפתחיה (מיכה ה') כפיות חרב (סא"א), ואומר אני לשון קללה הוא בלשון ארמי כדאמר כתב אמימר פתיחא עלה והוא שטר שמתא:

והמה פתחו'. פי' חרבות:

וקרב - כמו: המלמד ידי לקרב.

והמה פתיחות - חרבות לטושות או שלופות, כמו: חרב פתחו רשעים.

יהבך. משאך, רוה"ק משיב לו כן:

הַשְׁלֵךְ עַל יְהֹוָה יְהָבְךָ: מאי סלסלה ותרוממך יומא חד שמעוה לאמתא דבי רבי דהוות אמרה לההוא גברא דהוה קא מהפך בשעריה אמרה ליה עד מתי אתה מסלסל בשערך לא הוו ידעי רבנן מאי וטאטאתיה במטאטא השמד יומא חד שמעוה לאמתא דבי רבי דהוות אמרה לחבירתה שקולי טאטיתא וטאטי ביתא לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך אמר רבה בר בר חנה יומא חד הוה אזלינא בהדי ההוא טייעא הוה דרינא טונא ואמר לי שקול יהביך ושדי אגמלאי:
(ראש השנה כו ע"ב)

השלך. אמר דוד כנגד עצמו וכנגד כל הצדיקים השלך על ה' משאך כי הוא יסבול אותך ואל תירא מבני אדם כי אם תבטח בו הוא יסעדך כי לא יתן לעולם מוט לצדיק לא יניחהו לעולם שימוט:

ומה היה מחמאות פיו אמור לו השלך על ה' יהבך אם רוששת בקרב ומלחמה זו וכאשר נוצלת הוא אות כי צדיק אתה ולא בלבד עתה כי אם לא יתן לעולם מוט לצדיק הפך אומרו בתחלה והנך ברעתך כי איש דמים אתה:

יהבך. ענין משא כן פי׳ רז״ל (ר״ה כז):

השלך - אומר לנפשו או לצדיק השלך על השם משאך.

השלך. אמר דוד לנפשו השלך משאך על ה׳‎ וכן יהיה כי הוא יסבול משאך ר״‎ל בטח עליו שהוא יקל משאך מעליך וכן יהיה כי לא לעולם יעזוב את הצדיק להיות נוטה:

יכלכלך. יסבול משאך כמו (מלכים א ח׳:כ״ז) השמים ושמי השמים לא יכלכלוך לשון כלכול מתורגם מסובר כתרגום יונתן בן עוזיאל:

הַשְׁלֵךְ עַל יְהֹוָה יְהָבְךָ: שמעוה לאמתא דבי רבי דהוות אמרה לההוא גברא דהוה מהפך במזייה אמרה ליה עד מתי אתה מסלסל בשערך לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ה' יהבך אמר רבה בר בר חנה זימנא חדא הוה אזילנא בהדי ההוא טייעא וקא דרינא טונא ואמר לי שקול יהביך ושדי אגמלאי לא הוו ידעי רבנן מאי וטאטאתיה במטאטא השמד שמעוה לאמתא דבי רבי דהוות אמרה לחברתה שקולי טאטיתא וטאטי ביתא וכו':
(מגילה יח ע"א)

יהבך. משאך:

יכלכלך. יסבלך כמו ומי יכילנו (יואל ב׳):

והוא יכלכלך - יסבלך כמו: השמים לא יכלכלוך, ומי מכלכל את יום בואו.

מוט. מעידת רגל:

יכלכלך. יסבלך:

ויש אומרים: שמלת יהבך - כמו נתנך. והטעם: המשא שנתן השם עליך. ורבי משה אמר: נתנך טעמו תנתן לך לחם עד עתה והוא יכלכלך לעתיד, כמו: ויכלכל יוסף. ואין זה מטעם המזמור.

אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה: וכתיב ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו ויחבש את החמור ויקם וילך אל ביתו (ו)אל עירו ויצו אל ביתו ויחנק וכתיב אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ותניא כל שנותיו של דואג אינן אלא שלשים וארבע ושל אחיתופל אינן אלא שלשים ושלש כמה הויא להו תלתין ותלת דל שבע דהוה שלמה פש להו עשרים ושית דל תרתי שני לתלתא עבורי אשתכח דכל חד וחד בתמני אוליד וכו':
(סנהדרין סט ע"ב)

ואתה. ואתה לאלה הבוגדים תוריד לבאר שחת כלומר לבאר שחת לגיהנם שתאבד נפשם במות גופם וגם מיתת גופם תהיה כרת שלא יגיעו לחצי ימיהם כי הם לא יראו ממך אבל אני אבטח בך שתצילני מידם:

ושמא תאמר כי הלא אמרת שלא ימותו רק יקבלו גיהנם בחיים ואיך עתה אתה אומר שימותו תרי מגו תלתא הלא הוא ואתה אלהים ידעתי כי לא תבחר ותקרב לחת להם יסוריהם בעה"ז כי אם שתורידם לבאר שחת לידון ולא תאריך להם פה כי אם אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם שקצבת להם ואני שלא קצבת לי כלום כי הייתי עתיד להיות נפל אבטח בך שתתן לי חיים והוא כי בקש לו מהאדם ומהאבות כנודע או יאמר איני אומר שלא יחצו ימיהם כדי שהחצי שתסיר מהם תתנם לי כי אני אבטח בך ממקום אחר:

שחת. קבר:

ואתה - מ"ם תורידם שבה לאשר רבו דבריהם.

תורידם. את אחיתופל וריעיו כי הם אנשי דמים ולכן לא יגיעו לחיות חצי ימיהם הקצובים להם:

יהבך. במקצת ספרים במאריך:

ואתה, ר"ל הגם שאתה לא תמיתם כי הם המיתו א"ע, אתה תהיה המוריד אותם לבאר שחת לגיהנום לבל יזכו לעוה"ב, אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם שע"י שנטל נפשו נדמה כי רצה לחצות ימיו לחצאין חציו בעוה"ז וחציו לעוה"ב, וזה לא יהיה, כי ירדו לבאר שחת ולגיהנם, אבל אני אבטח בך:

וְאַתָּה אֱלֹהִים: מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין לעולם הבא שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת שנאמר ואתה אלהים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך:
(אבות ו יט)

לא יחצו ימיהם - שלא תמלא מספר ימיהם.

אבטח בך. להנצל מידם:

תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת: א"ל ההוא מינא לר' חנינא מי שמיע לך בלעם בר כמה הוה א"ל מיכתב לא כתיב אלא מדכתיב אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם בר תלתין ותלת שנין או בר תלתין וארבע א"ל שפיר קאמרת לדידי חזי לי פנקסיה דבלעם והוה כתיב ביה בר תלתין ותלת שנין בלעם חגירא כד קטיל יתיה פנחס ליסטאה וכו':
(סנהדרין קו ע"ב)

ואני אבטח בך - שתמלא מספר ימי, כי אני עבדך כאשר הבטחתני בתורתך, או ואני אבטח בך - שתורידם בחצי ימיהם לשחת.

4105 / (תהלים נה,י) / בלע
דיפא"י / defai / השמד, בטל
צורה זו של ציווי מפוקפקת.

4106 / (תהלים נה,כא) / שלח
טינדי"ט / tendit / הושיט