Commento su Salmi 9:23

על מות לבן. יש פותרין על מות לבן על מת בנו אבשלום ולא יתכן פתרונו מפני אומ' לבן ולא אמר הבן ואין לו במזמור עדות וזכרון לאמץ זה הפתרון ויש פותרין על מות לבן נבל ואף זה לא יתכן להפוך את השם ואין במזמור זכרונו (סא"א) וראיתי במסורה הגדולה שהיא תיבה אחת שהרי חיבר לה (לקמן מח) והוא ינהגנו עלמות פתרו מנחם ודונש מה שפתרו ואינו נראה בעיני, וראיתי בפסיקת' שהענין מדבר בעמלק גערת גוים שמם מחית ואומר אני למנצח על מות לבן שיר זה לעתיד לבא כשיתלבן ילדותן ושחרותן של ישראל ותגלה צדקתם ותקרב ישועתם שימחה עמלק וזרעו, עלמות ילדות, לבן כמו ללבן, ומנחם פתר עלמות לבן, נגינות ללמד וכה פתרונו למנצח על מות לבן למשורר נגינות ללמד, ויהי לבן כמו להבין ולבונן, עלמות ע"ש כלי שיר ששמו עלמות כמו שאמר (להלן מו) על עלמות שיר ודונש פתר לבן שם אדם שהי' שמו לבן שהי' נלחם בדוד בימים ההם ומה שהוא אומר גערת גוים אבדת רשע הרשע הזה הוא לבן ההורג עם נקיים ואע"פ שאין אתה רואה במקום אחר אדם שהי' שמו לבן רק במקום הזה כן אתה מוצא בשמות אחרים שאינן נכתבים במקרא רק פעם א':

למנצח על מות לבן מזמור לדוד: אמרו רוב המפרשים (רבי דונש הלוי ואבן עזרא): כי אמרו דוד על אחד מאויביו שמת שהיה מנסיכי הגוים ונתץ את ישראל ושמו לבן, ובמותו אמר דוד זה המזמור. ויש אומרים (אבן עזרא במקומו): כי לבן הפוך הוא נבל. ואמרו: כי כשמת נבל הכרמלי אמר דוד זה המזמור; והוא רחוק מאוד. כי ענין המזמור מדבר על אדם שהרע לישראל, ונבל לא הרע לשום אדם, אלא שהיה כילי בממון. ויש אומרים (שם): כי לבן הוא כמו ביו"ד והוא גלית שנקרא איש הבנים, וכאשר הרגו דוד אמר זה המזמור. ואדני אבי, זכרו לברכה, כתב: כי על גלית נאמר זה המזמור; אבל הוא פרש לבן למשורר ששמו בן (שם), כמו שכתוב בדברי הימים (א טו יח): ועמהם אחיהם המשנים זכריהו ב ן ויזיאל. ופרש על מות: שהוא שתי מלות כמו מלה אחת, מן עלמות שיר. וכמוהו שתי מלות וענינן מלה אחת: פקח קוח (ישעיהו סא א); יפה יפיה (ירמיהו מו כ ) לגאי יונים (תהלים קכג ד). ואף על פי שנפתח"ה למ"ד לבן, ולא כן המנהג על שם אדם, שלא תאמר לַיצחק לַידותון; שלא תבוא על שם העצם ה"א הידיעה. אף על פי כן באה הידיעה להורות כי על בן המשורר אמר, כי אם היה אומר לבן בשב"א לא היה נכר כי על המשורר אמר ששמו בן. מכל מקום ענין המזמור נכון לפרשו על גלית הפלשתי.

אמרו רז"ל שאמר כן במות הבן שנולד לו ראשון מבת שבע שאמר שאם לא היה מת היה בדעתו שלא נמחל עונו עתה שמת ידע שע"י כן נמחל ויהיה לדעתם זה טעם אל אומרו לבן ולא אמר הבן לרמוז על פי דרכו שנתלבן מעונו ע"י מות הבן ולפי זה יאמר על מות לבן הוא מזמור לדוד מה שאין כן לזולתו רק קינה מיבעי ליה לאיש כי ימות בנו: או יאמר ע"ד זה בשום לב אל אומרו למנצח ושיר וגם אומרו על מות לבן בין שניהם אך הנה דרך אנשים שבמות בנו גם שימחל עונו הוא דואג ואינו מקיים מצות ה' לברך ברוך דיין האמת בשמחת לבו כאשר באומר שהחיינו או הטוב והמטיב כמשנת חכמים מפסוק ואהבת את ה' וכו' ומברך בדאגה אך דוד במות בנו זה שמח ויקם ויאמר שימו לחם גרם זה שברך דיין האמת בכל לבו וזה אומרו למנצח כו' לומר על היות לי תואר למנצח שהוא תואר שמחה על מות לבן שלא כדרך אנשים על כן מזמור לדוד:

לבן. שם אדם נלחם עם דוד וכשמת אמר עליו שירה:

למנצח על מות לבן - על מות - שתים מלות הם, על כן טעה האומר כי הוא כמו: על עלמות שיר. ועוד: למה היה סמוך אחריו למ"ד? גם האומר כי לבן היה שם משורר כמו בן ויעיאל איננו נכון, כי אין משפט הלשון לאמר ליצחק ליעקב בפתחות הלמ"ד בשם אדם, כי השם נודע כאשר פירשתי בספר השם.

על מות. יש מחלוקת בין הסופרים והמפרשים אם היא חדא מלה או תרין מלין ומדרשי אגדה יש רבים ואין מהם הכרע רש"י כתב שראה במסורה הגדול' שהיא תיבה אחת שהרי חיבר לה והוא ינהגנו על מות במזמור מ"ח והחכם ן' עזרא כתב כאן כי שתי מלות הן וכ"כ בסי' מ"ח שבעל המסורת אומר שהם שתי מלות וכדברים האלה כתב רד"ק בשרש עלם על ינהגנו על מות ותו אשכחנא בלישנא אחרינא על מות ב' בסיפרא וסימן על מות לבן. כי זה אלהים אלהינו ולית דכוותייהו דסמיכין ע"כ. ופי' דסמוכין ר"ל שהם סמוכים זה לזה אבל הם תרין מלין כי הא דאמרינן מי הוא זה ג' דסמיכי וסימן בירמיה ל' ודכוותא שבטי בני ישראל ג' דסמיכין וסימן ביהושע ד' ודכוותייהו טובא במסורת:

על מות לבן, לבן זה (כפי המבואר מן המזמור) החריב ערים רבים והאביד גוים וממלכות, ואחר כך נלחם עם דוד ודוד נצחו, ואחרי שובו מן המלחמה, הגיע מפלתו על ידי ה', שנוקש על ידי הדברים שהכין ללכוד בו את דוד שנית, וגם חילו וממלכתו נאבדו, זה תוכן הספור בכלל ועל פי זה יאמר בזמרתו, שהגם שבראשית ההשקפה היה נראה שהיה מפלתו טבעיית, באמת היה זה ענין נסיי השגחיי, באשר נוקש בבור אשר כרה על דוד, ומצייר כאילו ה' (אשר הרשע הזה היה שבט אפו להכרית גוים) החריש לו עד שישב עליו למשפט עת נלחם עם דוד ואז השיב לו גמולו גם על הגוים אשר האביד והערים אשר הרס, ובסוף המאמר התפלל שעת ירצה ה' לפקוד על הגוים לא יהיה זה על ידי אנוש אשר יאמר בכח ידי עשיתי רק יפקוד עליהם בעצמו, באופן שיכירו הכל כי ה' הוא השליט על הכל ובל יעוז עוד אנוש מול אלהי מרום, ועל פי זה התרעם (בסימן י') על הצלחת הרשעים מחריבי הארצות, ועל שה' יאריך אפו ועל ידי כן יכפרו בהשגחה ועל כן תפוג תורה ולא יצא לנצח משפט, והתפלל על זה. אודה ה', רצה לומר הודאתי על העבר תהיה בכל לבי, כי כבר באר בחוה"ל (שער העבודה) שהטעם אשר יקשה להאדם להודות לה' חסדו הוא מפני שבעת שבא להודות על העבר דברי פיו דברי מודה וכונתו כונת מבקש, שבלבו יכוין לבקש שיוסיף ה' להיטיב עמו בעתיד ואם כן אין הודאתו שלמה, כי בלבו מדמה שהטובות שקבל לא יספיקו עדיין ורוצה שיוסיף לו עליהם, אבל אנכי אודה בכל לבי ולא יעלה בלבי כוונת מבקש, ב. אספרה כל נפלאותיך, לא כדרך בני אדם שלא יספרו רק נסים הגלוים אבל הדברים שיראו למו סבות טבעיים יתלו בטבע ובמקרה, אבל אנכי נפקחו עיני לדעת שגם דרכי הטבע המה נפלאות תמים דעים:

ויש אומרים: כי לבן – הוא נבל הפוך.

ועל מות – איש הבנים ומות בנו. והנכון דברי רבי דונש הלוי: שהיה שם אחד נסיכי הגוים שלחץ את ישראל. כאשר יפרש במזמור.

ותהר ותלד את קין. מה ת"ל את קין. לרבות תאומתו. שנשא קין את אחותו. זה שאמר הכתוב כי אמרתי עולם חסד יבנה (תהלים פט ג). מה שאמר הכתוב ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו וגו' (ויקרא כ יז). חסד הוא בה נבנה העולם.

בראשית ברא אלהים מאמר אחד. דכתיב בדבר ה' שמים נעשו (תהלים לג ו). מאמר ב' ויאמר אלהים יהי אור. ג' יהי רקיע. ד' יקוו המים. ה' תדשא הארץ. ו' יהי מאורות. ז' ישרצו המים. ח' תוצא הארץ. ט' נעשה אדם. י' פרו ורבו. אלו עשרה מאמרות. ועשרה דברים שבהן נברא העולם. דאמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב בעשרה דברים נברא העולם. בחכמה. בתבונה. בדעת. בכח. בגבורה. בגערה. בצדק. במשפט. בחסד. וברחמים. בחכמה ובתבונה. דכתיב ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה (משלי ג יט). בדעת. דכתיב בדעתו תהומות נבקעו (שם שם כ). בכח ובגבורה. דכתיב מכין הרים בכחו נאזר בגבורה (תהלים סה ז). בגערה. דכתיב עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו (איוב כו יא). בצדק ובמשפט. דכתיב צדק ומשפט מכון כסאך (תהלים פט טו). בחסד וברחמים. דכתיב זכור רחמיך ה' וחסדיך (שם כה ו). למדנו שבעשרה מאמרות נברא העולם. ובעשרה מדות. ועשרה דברים נבראו ביום ראשון. וכנגדן נתן לישראל עשרת הדברות. ולכפר עליהן ביום העשור. ולתת כופר עשרה גירות. ומצא נח חן לפניו בדור עשירי. ובחר באברהם אבינו בדור עשירי לנח. אשר התחיל במעשרות. דכתיב ויתן לו מעשר מכל (בראשית יד כ). וכן צוה לבניו לתת המעשרות. יצחק למה מדד מאה שערים. לתת מעשרות. יעקב עשר אעשרנו לך (בראשית כח כב). וכן כל ישראל מעשר דגן ותירוש ויצהר. ונתן לישראל שבעה עממים משבעים אומות. ולעתיד אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים בכנף איש יהודי. ופורענות עשרה יבוא על אויבי עמו. כמו שהביא במצרים עשר מכות. שנאמר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז טו) וקרניא עשר וגו' (דניאל ז כד). ואז ינגנו עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכינור.

כל נפלאותיך. גאולה האחרונה ששקולה כנגד כל הנסים כמו שנאמ' (ירמיהו ט״ז:י״ד) לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה וגו':

אודה יהוה בכל לבי כי תשועה גדולה היתה לדוד ולישראל מות גלית הפלשתי; ומפני זה אמר: בכל לבי.

יען שעל ידי כן אקיים המצוה לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה בשמחה כי אני אודה ה' בכל לבי על מות הבן ומה נשתניתי אני מזולתי לשמוח מה שלא יעשה זולתי גם שימחל לו עון במות לו בן הלא הוא כי ב' דאגות היו לו א' מות הגוף ב' איבוד העוה"ז על חילול השם אך עתה למה שע"י כן נמחל עוני ואדע שלא אמות בעוה"ז כי אחיה ואספר מעשי יה. וזהו אספרה כל נפלאותיך באורך ימי בכל שירי זמירותי:

אודה - טעם בכל לבי בסתר.

אספרה כל נפלאותיך: כי על כל פלא אחד יספר האדם הפלאים האחרים שעברו, כמו שאמר זכר עשה לנפלאתיו (תהלים קיא ד).

אספרה - בגלוי.

וזמרת. אתה לכל באי עולם ולנו ביותר, שנאמר ונעים זמרות ישראל (ש״ב כג ב), ואומר כי תפארת עוזמו אתה (תהלים פט יח).

אשמחה ואעלצה בך כי בך בטחתי בבואי למלחמה עמו, ואני נער והוא איש מלחמה.

וגם אהיה בן העולם הבא כי לא אירא פן על ידי מה שנתחלל שם שמים על ידי לא אזכה לעוה"ב כי הלא עתה שלקיתי ידעתי שאשמחה ואעלצה בך אתך בע"ה גם אזכה שאזמרה שמך עליון והוא כי אמרו רז"ל כי יותר שבח עולה מגיהנם יותר מג"ע שמהלל הרשע בגיהנם לאלהי המשפט ואומר יפה חייבת כו' אמר גם שאם הייתי בגיהנם הייתי משבחך טוב טוב עתה שאזמרה שמך בהיותי עליון מבהיותי בגיהנם שהוא בהיותי תחתון. או יאמר לא כיורדי בור שמהללים שם הדין שיפה חייבו אך אני אומר שם ה' העליון שרחם עלי:

אשמחה ואעלצה. כפל הדבר במ״ש:

אשמחה ואעלצה. עיין לעיל ה' י''ב

אשמחה - ומרוב השמחה אזמרה שמך ואם הוא נעלה מזמר.

אזמרה שמך עליון. אשבחו לומר ששמו עוד עליון ונעלה על כל התשבחות:

אשמחה, (ענין ג') איני דומה בהודאתי לה' כיתר בני אדם שעקר שמחתם הוא על הטובה שהשיגו והוא אהבת עצמם, כי אנכי אשמחה ואעלצה בך, עקר שמחתי היא בך, מה שעל ידי זה יתפרסם שמו הגדול, ושעל ידי כן אזמרה שמך עליון שאוכל לזמר שמך ולהודיע לבני אדם שאתה עליון ושליט על הכל, כי בשוב, אחר ששב אויבי אחור ופנה עורף במלחמה, מה שאחר כך יכשלו ויאבדו שנית, זה לא היה דבר מקרי רק מפניך, שידך עשתה זאת:

אזמרה שמך עליון: כי אתה נעלית על הכל ושקר גבורת האדם.

אזמרה שמך. עיין לעיל ז' י''ח :

בשוב אויבי אחור יכשלו ויאבדו מפניך: כי כל מערכות פלשתים נסו ושבו אחור כמו שכתוב (שמואל א יז נא): ויראו הפלשתים כי מת גבורם וינסו.

בשוב כו' הנה הייתי בן מות ואחר כך באמרי חטאתי כו' אמר לי הנביא גם ה' העביר חטאתך לא תמות אפס כי הבן הילוד לך מות ימות הנה כי תחלה הייתי חייב מיתה ועתה הבן הזה מת תחתי ונתכפרתי לכן בשוב אויבי אחור אל מה שהיו אומרים בתחלה שהוא אחור שהייתי חייב ויאמרו לי הבא על אשת איש מיתתו במה אין ראוי להאריך להם כ"א שמיד שיכשלו בלשונם יאבדו וזהו יכשלו ויאבדו מפניך שלא יהיה להם חלק לעוה"ב לעמוד לפניך כי לא כן ידברו:

בשוב אויבי - אנשי הצורר לא תהיה להם תקומה במות מלכם.

בשוב. כשלא יכלו אויבי לי וישובו לאחור ויכשלו ויאבדו אז אשמחה אעלצה שמחה כפולה בעבור טובה הכפולה:

משפטי ודיני. תיבות כפולות במקרא ואין חילוק ביניה' כמו עדי וסהדי במרומים (איוב ט״ז:י״ט) עצמיו אפיקי נחושה גרמיו כמטיל ברזל (שם מ):

כי עשית משפטי ודיני אתה נלחמת בעבורי. כי נס גדול היה שבאה האבן במצחו והוא היה כלו לבוש ברזל ובאה על מקום מגולה שהיה במצחו.

כי הנה עשית משפטי ששפטתי אני באמרי חי ה' כי בן מות האיש העושה זאת וחייבתני מיתה ואחר כך עשית דיני שדנתני להחליפני בבני זה ולא נשאר חיוב מות עלי כאמרך לא תמות אפס כו' הבן הילוד לך מות ימות ואין לומר כי אתה ה' מדת הרחמים שאני דובר בך ויתרת והוא ענין מאמרם ז"ל על פסוק ה' נתן וה' לקח כי הקב"ה כשנותן הטובה ה' נתן ואינו נמלך בבית דינו אך על הרעה נמלך וזהו וה' לקח שהוא הוא ובית דינו כדי ליקח שהוא על הרעה ובזה יאמר הנה אין לאויבי פתחון פה לומר שהטובה שעשית לי במחילת חטאי שלא אמות היה ויתור של מדת רחמים ושעוד יד מדת הדין נטויה היום או למחר לקטרג עלי כי הלא בזה אתה ה' בעל הרחמים ישבת עם בית דינך וחייבתני מות כענין וה' לקח אלא שאח"כ באמרי חטאתי מזגת הדין עם בית דינך ונתת תחתי את הילד הזה וזהו ישבת לכסא לומר ישבת שהוא ישיבת דיינות לכסא הוא בית דינך כנודע ואז שופט צדק שמזגת הדין שהוא שורת הדין נוטה אל צדקה כמדובר נמצא שלא נשאר לאויבי מקום לומר שעודני חייב.

משפטי ודיני. להתמדת הדבר כפל במ״ש:

משפטי ודיני. המשפט בדבר מבואר, והדין בדבר שיש בו טענות ומענות, והדין יציין גם כן שמוע הטענות ומענות, והמשפט מציין גמר הדין (כנ''ל ז' ט') שאתה שומע טענותי וגומר הדין וגם ר''ל שאתה הטוען בעדי והעושה המשפט והגמר :

כי, משפטי ודיני - לאות כי חמס עשה לדוד והפר בריתו והתפלל דוד בעבור זה ונשמעה תפלתו.

כי עשית. הלא רבות פעמים עשית משפטי וישבת בכסא לשפוט אויבי:

כי אחר אשר עשית משפטי ודיני, שבעת שבאו להלחם בי רבת ריבי ועשית משפטי להומם במלחמה, מאז לא קמת מן כסא המשפט רק ישבת לכסא, רצה לומר שנשארת יושב על כסא המשפט אתה שופט צדק, שהגם שתחלה לא עשית משפט לעמים אשר השמידם, אחר שהתחלת לשפטו לא עמדת מכסא משפט עד שגזרת עליו דין של כליה, ועל ידי זה גערת גוים, אשר היו בעזרתו, וגם אבדת רשע, הוא לבן בעצמו, וגם את שמם מחית לעולם ועד שלא יקומו עוד לעולם, רצה לומר שאחר שהתחילה מפלתם במלחמה גם אחר כך כשהיו בביתם היתה יד ה' בם להומם ולאבדם:

כי תראה חמור שונאך. השונא מלשון אויב, אלא ששינה הכתוב בדבור, כמו משפטי ודיני (תהלים ט ה), וכמו עצמיו אפיקי נחושה גרמיו [כמטיל ברזל] (איוב מ ח).

משפטי ודיני. בשמים:

ישבת לכסא ישבת בכסא המשפט אתה שאתה שופט צדק: לקחת משפטך ממנו שהיה מחרף מערכות אלהים חיים. ולמ"ד לכסא במקום בי"ת וכן למ"ד לפניכם לחרב (ויקרא כו ז) כמו בחרב; הרגתי לפצעי (בראשית ד כג).

לכסא. כמו בכסא ובא הלמ״ד במקום הבי״ת וכן כי בוחר אתה לבן ישי (ש״א כ׳) ומשפטו בבן ישי:

ישבת לכסא. אחר ישיבה בא מלת על, והלמ''ד מורה על השארת הישיבה שלא ישנה מקומו, שבי לארץ אין כסא (ישעיהו מ״ז:א׳) ונקתה לארץ תשב, ישבו לארץ ידמו, גם בניהם עדי עד ישבו לכסא לך רצונו לומר ישארו יושבים :

וטעם ישבת לכסא – לעשות משפט.

ישבת לכסא. כסא המשפט:

גערת גוים. עמלק ראשית גוים (במדבר כד):

גערת גוים גערה הקשורה בלא בי"ת לשון השחתה, כמו גער חית קנה (תהלים סח לא); וכמו הנני גער לכם את הזרע (מלאכי ב ג); וכן גערת גוים זה.

ואין לומר כי עדיין יש מקום לבעל דין לחלוק ולומר אם היה הוא ובית דינו לא היה מיקל כ"כ שבמות הבן כיון שנעשה בעבירה ינכה מיתתך אלא ודאי שהיה על פי מדת רחמים ונשאר עדיין מקום למדת הדין לקטרג לז"א גערת כו' לומר אין ראיה ממה שמיקל בדין שלא היה הוא ובית דינו כי הלא נמצא פעם מכביד ופעם מיקל לפי הענין והכל על ידי הוא ובית דינו כי הנה גערת גוים בדור הפלגה שהקלת ולא היתה רק גערה בעם שהפיצם ה' בלבד ולא המיתם ולא איבד ארצם עם היותם לוחמים על ה' ובדור המבול שלא היה כל כך עון איבד העם ולא הערים כי אבדת רשע שלא נשאר אפילו רשע אחד כי אם נח איש צדיק היה אך כל השאר שמם מחית לעולם ועד:

גערת. ענין זעקת נזיפה:

גערת. גערה בלא ב' אחריו הוא ענין השחתה גער חית קנה :

גערת - בלא בי"ת כדמות כריתה הנני גוער לכם את הזרע.

גערת. בעבורי גערת גוים וכו׳‎ ומחית שמם לבל יזכרו:

גערת גוים וכו'. אפשר במ"ש ז"ל דשר עמלק הוא שטן הוא יצה"ר וזה תלוי ביד ישראל לשוב בתשובה שלימה וללמוד תורה וקיום מצות ואז יכנע השר שלו ואז מן השמים יעזרונו למחות זכר עמלק וז"ש גערת וכו' שמם מחית לעולם ועד כד"א מחה אמחה את זכר עמלק כמו שאמרו רז"ל. וכי תימא מאחר דדיבורו של הקב"ה מעשה וכך עתיד להיות מי מעכב שלא ימחה שמו וזכרו. לז"א האויב כלומר האויב הידוע הוא היצה"ר שר שלו ובעונות ישראל מאריך. זה גורם דאף שתמו עשו ועמלק. אכתי פשו חרבות לנצח עריהם קיימות כמו שפירשו רז"ל. אבל מהרה תכף שישובו ישראל ערים נחשת אבד כל זכר למו אז ה' לעולם ישב כונן למשפט כסאו שיהיה שמו וכסאו שלם אך הוא במשפט עד עת בא קץ השר שלו והוא העיכוב וז"ש כונן למשפ"ט כסאו. ואפשר לרמוז וה' לעולם יש"ב בגימטריא י"ב צירופי הוי"ה המאירים בכל חדש צירוף אחד כונ"ן גימטריא אחורים דשם אדנ"י למשפט ת"ת כסאו מלכות. ובמדרש גערת גוים זה עמלק שנאמר ראשית גוים עמלק אבדת רשע זה עשו שנאמר וקראו להם גבול רשעה יכול אף יעקב בכלל רשעים לא נאמר אלא רשע שמם מחית לעולם ועד תמחה את זכר עמלק עכ"ל והוא תמוה. ופירש הרב כמהר"ר מאיר ברזילי זלה"ה דמ"ש יכול אף יעקב בכלל היינו בכלל גערת גוים דזה הוה ס"ד דיהיה בכלל גערה לזה אמר אלו כתיב אבדת רשעים בלשון רבים כמ"ש שמם מחית בלשון רבים הו"א דשמם מחית קאי אמ"ש אבדת רשעים והשתא דכתיב אבדת רשע מוכרח דשמם מחית קאי אגערת גוים וא"כ לא ס"ד דיעקב יהיה בכלל שמם מחית דח"ו גמירי דלא כליא שבטא וכיון דשמם מחית קאי אגערת גוים מוכרח דאין ישראל בכלל עכ"ד ודפח"ח. ואפשר לפרש בכתוב בסגנון אחר גערת גוים זה עמלק דכתיב ראשית גוים עמלק ר"ת גער. והטעם שנשאר בעוה"ר כל זמן זה היינו משום דשר עמלק הוא שטן הוא יצה"ר ותלוי עמלק בזה. וכאשר אבדת רשע הוא היצה"ר אז שמם של עמלק ועשו מחית לעולם ועד. וכבר נודע דבדרך דרש הרשות נתונה לפרש בסגנון אחר ממאי דאמרו רבותינו ז"ל בדרך אפשר. ואם הוא אמת. רז"ל כל רז לא אנס להו אלא דחדא מינייהו נקטי:

אבדת רשע. אבותיו:

ואמר: גערת גוים הם הפלשתים, אבדת רשע גלית הפלשתי,

אבדת רשע - הוא לבן.

שמם מחית. כי מחה אמחה (שמות י״ז:י״ד):

שמם מחית על המתים במלחמה אמרו, שנאמר (שמואל א יז נב) ויפלו חללי פלשתים.

לעולם ועד - מלה קצרה לעולם ועד עולם, ובעבור שהוא סוף הפסוק שב הפתח קמץ קטן, ובעבור אות התנועה באות עי"ן שהוא הראשון, נקמץ הוי"ו כמו: הוציא לחם ויין.

לעולם ועד: המלה הזאת (ועד) ענינה ארך הזמן יותר מעולם. ובלא סוף פסוק היא בפת"ח: בלא אתנ"ח כמו ואל לעד תזכר עון (ישעיהו סד ח), ובאתנ"ח כמו הזאת ידעת מני עד (איוב כ ד); ובסוף פסוק לעולם ועד בסגו"ל.

האויב תמו. כי חרבות השנאה לנצח הם עליו כחרב חדה, ד"א חרבות לנצח אותו אויב שחרבות שנאתו היתה עלינו לנצח וזהו עמלק שנאמ' בו ועברתו שמרה נצח (עמוס א׳:י״א-י״ב) חרבות לשון חרבן וכן פתרונו האויב תמו חרבות לנצח, וכן נאמר (ביחזקאל ל״ה:ט׳) שממות עולם אתנך ועריך לא תשובנה:

הָאוֹיֵב תַּמּוּ: אמר להן רבן [שמעון בן] גמליאל ניעיילינהו מיהו ניקנסינהו דלא נימרו שמעתא משמייהו אסיקו לרבי מאיר אחרים ולר' נתן יש אומרים אחוו להו בחלמייהו זילו פייסוהו [לרבן שמעון ב"ג] רבי נתן אזל רבי מאיר לא אזל אמר דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין כי אזל רבי נתן אמר ליה רשב"ג נהי דאהני לך קמרא דאבוך למהוי אב ב"ד שויניך נמי נשיא מתני ליה רבי לרבן שמעון בריה אחרים אומרים אילו היה תמורה לא היה קרב אמר לו מי הם הללו שמימיהם אנו שותים ושמותם אין אנו מזכירים אמר ליה בני אדם שבקשו לעקור כבודך וכבוד בית אביך אמר ליה גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה אמר ליה האויב תמו חרבות לנצח אמר ליה הני מלי היכא דאהנו מעשייהו רבנן לא אהנו מעשייהו וכו' (הוריות יג ע"ב)

האויב תמו חרבות לנצח וערים נתשת אבד זכרם המה: הה"א ה"א הקריאה, כמו הקהל חקה אחת לכם (במדבר טו טו); וכמו הדור אתם ראו דבר יי (ירמיהו ב לא). וכפי שאמר שמם מחית אמר כנגד האויב: שמך נמחה כמו שנמחה שם הערים אשר החרבת, שתמו לנצח ואבד זכרם, כן אבד זכרך עתה. ואדני אבי, זכרו לברכה, פרש: תמו חרבות החרבות שהיית עושה לא תעשה עוד. והחכם רבי אברהם בן עזרא, זכרו לברכה, פרש (במקומו): בעבור שתמו החרבות שהחרבת, והערים שנתשת אבד זכרם, חשבת אתה כי תמלט; ושכחת כי יי' לעולם ישב. פרוש זכרם המה: כפל הכנוי, כי היה די במ"ם זכרם. או פרושו: אבד זכרם עד שיאמרו הרואים: לא המה אלה הערים שהיו בנויות. ולזה הפרוש יהיה פרוש המה בתמיה.

כי אם האויב תמו חרבות לנצח חרבות שלהם נשארו לנצח ובמקום אחר זה וזה כי וערים נתשת הם סדום וחברותיה שארצותם נתש ואיבד גם זכרם של העם וז"א המה שחוזר אל העם ולא אמר הנה כי איבד ערים ועם הרי כי מקום החמיר ומקומות היקל:

נתשת. ענין עקירה והריסה כמו לנתוש ולנתוץ (ירמיה א׳):

האויב. ה''א הקריאה, כמו הדור אתם (ירמיה ב'),

האויב - אמר בן לברט: כי מצא חרבות בפתח בספר קדמון על כן פירש בו, כמו: חרבות צורים. והנכון בעיני: שהחי"ת חטוף בקמץ. ואמר רבי משה: היה ראוי להיות אבד זכרם אתה וכמוהו: יען אשר גבהת בקומה ויתן צמרתו ותתן צמרתו ולא דבר נכונה, כי כח השם בפעלים כמו מפי עליון לא תצא והטעם יציאות הרעות והטובות והם הגזרות וככה הוא יען אשר גבהת בקומה ויתן גבהך. ולפי דעתי: כי האויב כמו הקהל חקה אחת לכם וכן הפירוש ואתה האויב, בעבור שתמו החרבות שהחרבת לנצח וערים נטשת אבד זכרם חשבת כי תמלט ושכחת כי השם לעולם ישב, ויקח הדין ממך, על כן אחריו וה' לעולם ישב והנה הוא קשור עם אבד זכרם הערים הנה מחה השם את שמו ככתוב למעלה והוא הטעם שגמל לך כמעשיך.

האויב. אתה האויב דע שהחרבות תמו לנצח ר״‎ל המקומות החרבות שבך יכלו עד עולם ולא ישובו לקדמותן אף הערים אשר נהרסו בחטאך המה יהיו נאבד זכרם וכפל הדבר במ״‎ש:

חרבות. אמר בן לברט כי מצא חרבות בפתח בספר קדמון על כן פי' בו כמו חרבות צורים והנכון בעיני שהחי"ת חטוף בקמץ. הראב"ע ור' אליה המדקדק בהגהות שרשים שיש מחלוקת אם החי"ת חטף פתח או בחטף קמץ והוא לשון חרבן ע"כ. ואני מצאתיהו בכל מדוייקים שלפני בחטף קמץ:

האויב, דע אתה האויב, שהגם שתמו חרבות הם הערים שהחרבת לנצח, שלא יבנו עוד ולא תירא שיקומו וינקמו נקמתם ממך, והערים אשר נתשת לא לבד שאבדו, כי גם אבד זכרם שאין זוכר אותם עוד, עד שלא תירא שיקום נין ושאר או גואל הדם לנקום נקמתם, דע כי רק המה אבד זכרם, אבל עוד נמצא גואל דמם, הגואל אשר אין שכחה לפניו, כי וה' אשר לעולם ישב, אחר אשר כונן והכין למשפט כסאו, לא יעמוד עוד מכסא משפט, רק לעולם ישב לשפוט משפט כל בריותיו, ולכן הגם שהמה אבד זכרם, הלא ה' אשר לעולם ישב הוא ישפט תבל בצדק, ויריב ריב העשוקים מיד עושקיהם כח, ולא יטה דינם כי ישפוט בצדק ובמישרים, והנה חלק בזה ג' מדרגות, הלאומים ישפוט משפטם וידין דינם, ועפ"ז יעניש את המרגיז הארץ אשר החריב את עריהם:

וערים נתשת. כי תאמר אדום רששנו וגו' ונשוב ונבנה חרבות כה אמר ה' צבאות המה יבנו ואני אהרוס (מלאכי א׳:ד׳):

נתשת. העקירה עם השורש,

אבד זכרם. אותה השעה:

המה. בא לדיוק רק המה, אבל ה' לעולם ישב :

וה' לעולם ישב וגו'. שם שלם וכסא שלם כמו שנאמר כסאו, אבל קודם שימחה כתוב כי יד על כס יה (שמות י״ז:ט״ז) כס חסר ושם חלוק:

ויהיה לעולם ישב אלה ואלה יאבדו; ויי' לעולם ישב ושופט אלה אלה. וזהו שאמר:

ועכ"ז וה' הוא ובית דינו לעולם ישב ודן כי הכל היה על ידי הוא ובית דינו הלא הוא כי כונן למשפט כסאו כי בדור הפלגה נאמר וירד ה' לראות שהוא לדין כנודע ובמבול נאמר ואני הנני מביא כו' כי ואני הוא אני ובית דינו כמפורש אצלנו בביאור התורה כמפורש בבמדבר רבה בפירוש ובסדום נאמר וה' המטיר שהוא הוא ובית דינו כי זה דרכו ית' שאין עושה משפט ודין אלא בהמלכת בית דינו כמ"ש ז"ל על ה' נתן וה' לקח כשמטיב אינו נמלך בב"ד אלא ה' נתן אבל ליקח שהוא פורענות וה' לקח הוא ובית דינו וזהו כונן למשפט כסאו שכונן ומסדר למשפט תמיד כסאו שהוא בית דינו כנודע:

וה׳‎ לעולם ישב. כי ה׳‎ חי לעולם וכ״‎כ ממשלתו וא״‎כ מי יבנה את אשר הרס הוא:

כונן למשפט כסאו: כמו שאמר (תהלים קב כז): המה יאבדו ואתה תעמד. וענין ישב הוא ענין העמידה והקיום. וכן יי' למבול ישב (שם כט י).

והוא ישפט תבל בצדק ידין לאמים במישרים. עד בא הקץ הי' רגיל לשפטם ברחמים לפי מישרים המצווין בהם דן אותם בלילה כשהם ישנים מן העבירות:

והוא ישפט תבל בצדק ידין לאמים במישרים: תבל הוא ארצות הישוב. אמר: כמו שישפט משפטי בצדק כן הוא שופט בכל עת ובכל זמן האמות בצדק ובמישרים; וכשתגבר אמה על אמה הכל הוא משפט מאתו.

ושמא תאמר א"כ מה נשיב על הקושיא למה בדור הפלגה שנלחמו עם ה' ולא מתו רק שפיזרם ודור המבול שלא חטאו כ"כ ספו תמו והנה זה הקשו רז"ל והשיבו כי דור הפלגה היה לכל העולם יחד אחדות משא"כ בדור המבול וזה יאמר פה והוא שהוא וה' הוא ובית דינו הנזכר כשישפוט תבל שהיה כל תבל יחד שהוא בדור הפלגה ישפוט בבחינת צדק שהוא משפט של צדקה שמיקל עליהם אך כשהם נפרדים הנקראים לאומים לשון רבים אז הוא בבחינת מישרים שהוא בנקודת היושר בלי ויתור כלל ויוצא מכלל דבריו כי גם בדינו אל דעות ה' ראה בחינת הקל בדינו כענין מאמרם ז"ל לא היה דוד ראוי לאותו מעשה כו' וכיוצא בזה:

ישפט תבל בצדק ידין לאומים במישרים, המשפט הוא המשפט הערוך, והדין הוא שמיעת הטענות וחקירת המשפט (כנ''ל פסוק ה'), ויש הבדל בין צדק ובין מישרים, הצדק ישקיף שיהיה המשפט בצדק לא בעול, והיושר לא ישקיף על חקי המשפט כלל רק על היושר ולפנים משורת הדין, הנהגת כלל התבל כבר ערוכים מששת ימי בראשית והוא משפט ערוך ומסודר, וה' ינהיג תבל לפי הצדק ואין עול ואין יוצא מגדר המשפט, והלאומים שהם בעלי בחירה ויתחדש בהם דין לדין לפי המעשה, יכנס עמהם לפנים משורת הדין על פי היושר, ועל פי דין מעשיהם יבטל לפעמים המשפט הקבוע וההנהגה הסדורה להתנהג לפי הישר והטוב, (וע''ל צ''ח ט') :

והוא ישפוט. עד עולם ישפוט אותם בדין והישר והצדק כאשר ראוי להם:

והוא ישפוט תבל. בספר אחד מדוייק ישן הפ"א בקמץ והוא חטף מפני המקף אמנם בשאר ספרים בחולם ולא מייתבא דעתי עלייהו שפיר משום מאי דחזינא בחילופי דידן דלבן אשר בקמץ ולבן נפתלי בחולם ועיין מ"ש במזמור צ"ו:

ויהי ה' משגב לדך. לשון דכא אילאמינשי"ה בלעז לעתיד כשיכונן למשפט כסאו יהי משגב לישראל שהם דכים:

ויהי יהוה משגב לדך משגב לעתות בצרה: בכל עת כשהוא שופט העולם הוא משגב לעני. אף על פי שהוא שפל בלא כח ובלא יכלת לא יניחנו לחזקים ממנו, אלא הוא לו למשגב. וישגב העני בו כמו שישגב אדם במגדל עז, וכמו שנשגבו בו ישראל היום והוא להם למגדל עז. ומשגב לעתות שהם בצרה, כי ישראל עתה בצרה גדולה מפני זה הפלשתי. ופלשתים שהיו מתגברים עליהם כמו שאמר במלך שאול (שמואל א ט טז): כי באה צעקתו אלי.

ויהי ה' משגב כו' לבא אל הענין נזכירה מאמרם ז"ל על פ' וחנותי את אשר אחון שהראה הקב"ה למשה אוצר גדול ואמר לו אוצר זה למי א"ל למי שאין לו כו' שיהיה שאין לו עון רק העדר זכיות וע"ד זה אמר דוד הלא בי מצאת בהצטרפך עם בית דינך זכות להצילני ותשפוט צדק אמנם מה שאבקש ממך הוא כי ויהי ה' משגב לדך מזכיות להצילו מבית דינך המחייבו על דלות זכותו ולא בלבד כאשר יקדים תפלה לצרה כי אם גם משגב לעתות בצרה וזהו ליחיד:

משגב. חוזק:

ויהי, לדך - שאין לו כח שהוא שפל, על כן משגב בצרה כמשמעו, בצר לדך. ורבי דונש פירש בו: לשון יחיד מן דברי הבצרות. ואין זה מטעם המזמור.

משגב לדך. לנשברי לב יהיה למשגב ומתי יהיה למשגב כשיהיה בעולם עת צרה:

ויהי, (שנית), אל הדך והנדכא לא ימתין עד שיעשו עמו רע רק יהי לו משגב תיכף, ולא יניח כלל להרע לו, וזה בין אם הוא דך ונדכא מצד עצמו, ובין אם הוא חלוש מצד שהעת היא עת צרה, שבזה יושיע לו תיכף מצד הרחמים והחמלה, (שלישית) ליראי ה' ולישראל עמו לא ימתין עד שיהיה עת צרה, כי יודעי שמך הם יבטחו בך, כי לא עזבת דורשך, אף עזיבה לפי שעה, כי הם מושגחים מאתך תמיד עד שלא יהיה להם עת צרה כלל, ורצה לומר להעמים יעשה משפט, להעניים רחמים, לישראל ויודעי שמו אהבה וחבה כאב את בנו, לכן אתם ישראל יודעי שמו זמרו לה' מצד שהוא יושב ציון ומשגיח שם תמיד השגחה פרטית ואינו עוזב את יודעי שמו, וגם הגידו בעמים עלילותיו איך מתנהג עמהם, אבל יש הבדל בין הנהגתו עם העמים ובין הנהגתו עם יודעי שמו, והוא כי דורש דמים אותם זכר, רצה לומר אותם את העמים רק דורש דמים זכר, לא זכרם רק מצד שהוא דורש דמים הנשפכים והדם יזכיר אותו לעשות משפט לדם אשר שופך, אבל צעקת ענוים לא שכח כלל, ואינו ממתין עד שיזכירהו דמם הנשפך כי יושיעם תיכף כמ"ש כי לא עזבת דורשיך ה':

לעתות בצרה. עתים של צרה:

לדך. מושבר וכתוש כמו דכאי רוח (לקמן ל״ד):

לעתות. מלשון עת:

חרנה. תני משום ר' חייא כל דבר שצריך למ"ד בתחלתו נותן לו ה"א בסופו. וא"ת ישובו רשעים לשאולה (תהלים ט יח). היאך כתב למ"ד בתחלתו וה"א בסופו. רב אבא בר זוודא אמר לדיוטא התחתונה שבשאול.

ויבטחו בך דין הוא שיבטחו בך

אך לרבים גם שלא ידרשו ויתפללו ויבטחו בך יודעי שמך במה שהם יודעי שמך בלי תפלה שלא דרשוך כי כאשר דרשוך איני צריך לבקש עליו כי הלא מאליך לא עזבת דורשיך ה' בעל הרחמים ביד הדין:

יודעי שמך. היא מדרגה גדולה מאוד, שמשיג שם ה' בידיעה ברורה, כמו שכתוב אשגבהו כי ידע שמי, וזה גדול ממה שכתוב שם כי בי חשק, החושק מצפה אל הדבר, והיודע כבר השיג וידע, ואמר ובשמי ה' לא נודעתי להם, שהיא ההנהגה הנסיית התמידיית ליודעי שמו, והוא הבוטח בו תמיד לא לשום אמצעיים כי לא עזבת דורשיך, והשגחתך דבוקה בהם תמיד :

ויבטחו בך - כאשר יראו שהיה השם משגב לדך אז יהיו לבטח.

כי לא עזבת. כי יראו אשר לא עזבת דורשך:

יודעי שמך כישראל היום, כי ראו

(י) או יאמר בשום לב שאומר משגב שני פעמים ואומרו לעתות ולא אמר בעתות. אך הנה ידענו כי אין בטחון לישראל בגליות גדול משם הגדול כענין כי יד על כס יה וגם ד' אותיות כנגד ד' גאולות. ונבוא אל הענין והוא כי אחר אומרו כי כל צרה הוא ע"י שם ה' עם בית דינו אמר אם כן הדך שדלותו ע"י ה' ובית דינו אחלה פניך ה' תהי לו משגב ממדת הדין ולא להסיר דלותו והעשירו כי הלא הסכמת עם בית דינך לרוששו כי אם שתהיה לו משגב לעתות בצרה כי לא תוסר צרת דלותו כ"א שלעתות דוחקו אשר לו ביותר בהמשך הצרה תהיה משגב לו ממדת הדין להרויחו:

כי לא עזבת דורשיך יהוה: אלא היית עמם בעת צרתם.

(יא) וע"י כן ויבטחו בך יודעי שמך שבגלות שיודעים כי בד' אותיות שמך יהיה למו ד' גאולות במה שיראו כי לא עזבת דורשיך ה' ביד מדת הדין כך לא תעזוב אותם בגלות ויצדק זה במז"ל פה אחד כי פסוק זה על גלות ישראל ידבר:

ד״א מי כמוכה באלם. באלו שמשמשין לפניך במרום, שנא׳ כי מי בשחק יערוך (לך)[לה׳] וגו׳ אל נערץ בסוד קדושים רבה (תהלים פט ז ח).

זמרו לה' יושב ציון. כשיחזיר ישיבתו לציון יזמרו לו כן:

זמרו ליהוה ישב ציון אמר: ישב ציון, ואף על פי שציון היתה עדין ביד היבוסי, כי היתה קבלה אצלם כי שם ישכון הכבוד ושם יבנה בית המקדש: וציון היא ראש ירושלם.

זמרו כו' על זה תשיב רוח הקדש לבני הגלות בעדו יתברך ואומרת הנה לכם בטחון גדול לבל תתייאשו בגלות כי הנה זמרו לה' על היותו יושב ציון תמיד גם אחר החרבן כענין עיר האלהים סלה כי לא זזה שכינה מכותל מערבי שהוא כמייחל אתכם לכשתגאלו שתשובו ותעלו אליו שמה ועוד בטחון שני והוא הודיעו בהיותכם בעמים בגלות עלילותיו:

עלילותיו. מעשיו:

עלילותיו. הם הפעולות היוצאות מתכונות נפשיות כמו רחמים או נקמה, כי מה שדורש דמים הוא מצד הרחמים או הנקמה על דם הנשפך :

זמרו - בעבור שהזכיר כי גער בגוים ואבד הרשע שהשחית יודעי השם, ע"כ זמרו לה' יושב ציון, כי אותם הם יודעי השם ודורשיו.

יושב ציון. המשרה שכינתו בציון:

הגידו בעמים. בספרים מדוייקים מלא יו"ד ונ"א הגדו חסר:

הגידו בעמים עלילותיו: בכל מקום שתלכו הגידו העלילות והנפלאות שעשה עמכם.

אותם זכר. את הדמים שנשפכו בישראל:

כי דרש דמים אותם זכר האל שהוא דרש דמי העניים מיד עושקיהם זכר אותם דמים ששפכו פלשתים בישראל.

והוא כי דורש דמים כו' והענין כי תשאו ק"ו ומה אם הוא יתברך שהוא דורש דמים ששפכו העמים מישראל שעם היותו דורש דמים עם כל זה אותם זכר הם העמים הנזכרים זכרם לטובה בעולם הזה ומושלים בישראל עם היות שדמים רבים שפכו מישראל כל שכן שלא שכח צעקת ענוים הגולים אתם מק"ו אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה:

ענוים. שפל הרוח:

זכר, לא שכח. הזכירה תצויין אחר השכחה ויש לה סבה כמו בכאן על ידי שדורש דמים אבל לא שכח מורה שלא שכח כלל :

כי דורש דמים. כי הוא דורש לדעת הדם וזכורים הם לפניו עם שאינו ממהר לפרוע:

צעקת עניים. ענוים קרי והוא חד מן ה' דכתיבין עניים וקריין ענוים וחלופיהן ב' כתיב ענוים וקריין עניים כמו שנמסר כאן במסורת:

לא שכח צעקת ענוים^* בכתב יד שלפנינו הכתיב: ענוים.: כתיב ביו"ד וקרי בוא"ו, כי הענוים הם כמו העניים והחלשים ברוב.

חננני ה'. עתה בגולה:

חננני יהוה פתחו"ת החי"ת ^* לפנינו החי"ת בקמץ. יורה עליו שהוא מן הדגוש ונרפה, כמו (בראשית מב כא) בהתחננו אלינו.

חננני ה' כו' רוח הקדש תשיב אמריה כאלו ישראל סובלי הגלות מדברים ואומרים חננני ה' חנינה כפולה שהוא בישועת השכינה ובישועת ישראל ומה שאני עושה עיקר אינו על עצמי שאושע מעניי כי הלא גלותי היא לטובתי להנצל מגיהנם כי על כן אברהם בירר לנו את המלכיות אך העיקר הוא על ישועתך וז"א ראה ה' כי עניי אשר לי משונאי המשעבדים אותי אותו העוני הוא מרוממי משערי מות כי במקום גיהנם לבל אכנס בשערי גיהנם היו לי הגליות כמ"ש ז"ל שאמר לאברהם הוא יתברך יבחר לבניו בין גיהנם לגליות ובחר בגליות:

משערי מות. מציין הסכנה שדרך בה נכנסים אל המות, ויגיעו עד שערי מות (לקמן ק''ז) והמות נקרא שערי שאול (ישעיה ל''ח) שבדרכו הולכים אל הקבר :

חננני - נמצא שלם והיא מלה זרה.

מרוממי. הלא אתה מעולם מרומם אותי משערי מות:

חננני ה'. יש ספרים שהחי"ת בפתח ואם כן הוא צווי מבנין פעל והדגוש בשקל למדני ונרפה הנו"ן כמו בהתחננו אלינו (בראשית מ"ב כ"א) וזהו דעת רד"ק בפי' וכן כתב הוא עצמו בס' מכלול ד' קפ"ב בשם ר' יהודה ואח"כ אמר שנמצא במקצת ספרים בקמץ וכן הוא ברוב ספרים שלנו ואם כן הוא צווי מהקל בשקל חקרני אל וקריאתו בקמץ חטוף בעבור השוא הבא אחריו גם כי הוא נע בפגישת שני הנונין וכ"כ ר' אלי' בספר ההרכבה אות החי"ת ובעל לוית חן בפרק רביעי מהשער השביעי שלפי הספרים שהחי"ת בקמץ הוא חטוף וכיוצא בזה כתבתי בירמיה ה' על ישדדם ובש"ה ז' על שררך אגן הסהר:

חננני ה', מתפלל שיצילהו ה' גם מיתר שונאיו המשטימים אותו, אתה ה'! שאתה מרוממי משערי מות שכבר הייתי בסכנה על ידי לבן שהיה כפשע ביני ובין המות והייתי עומד ליכנס בשער המות ואתה הצלתני מידו, אם כן חננני ה' וראה עניי גם מיתר שונאי:

מרוממי. בגאולתך:

ראה עניי משנאי כמו שראית מזה השונא והוא גלית.

ראה עניי - ככה עשה לי תמיד ובעבור היות שערי מות בתחתיות, אמר כנגדו: מרוממי.

חננני ה'. בטעם מיושב ברוב הספרים:

מרוממי משערי מות: כי הכל היו חושבים שאפול ביד גלית. ושערי מות הוא קרוב למיתה, כמו השער לבית.

למען אספרה כשאנצל משונאי אספרה

אך מה שאני שש ושמח הוא בישועתך היא תשועת השכינה לא על הנוגע אלי כי אם על הנוגע אלא כבודך שהוא למען אספרה אז תהלתך כו' אשר תגלה ותראה אז הוא כי אגילה בישועתך ולא על הנוגע אלי ובזאת אני בוטח ע"ד כל המתכלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה כך בעשותי עיקר מתשועת השכינה אושע אני גם כן:

אגילה. הגיל מורה תמיד על דבר מתחדש כמ''ש בכ''מ :

בשערי בת ציון - כנגד שערי מות.

למען אספרה כל תהלתיך. מלא יו"ד בתר תי"ו על פי המסורת ועיין מ"ש רד"ק:

למען אספרה כל תהלתיך, שעל ידי כן אוכל לספר בפעם אחד כל התהלות באשר עשה לי נסים הרבה (כי כ"ז שעדיין יש לי מעיקים אחרים לא אוכל לספר רק מקצת תהלותיו ונס פרטי), וכן למען אגילה בישועתך, שיש הבדל בין גיל לשמחה, שהגיל מורה ששמח על דבר טוב שהתחדש, ובזה שתעשה לי ישועות חדשות אגיל בגיל חדשה ואודה לך שיר חדש:

כל תהלתיך בשערי בת ציון כי שם תהיה ההודאה, והשירים והזמירות יאמרו שם, כי שם ישכון הכבוד.

קח את אשתך ואת שתי בנותיך הנמצאות. ר' טוביה ב"ר יצחק אמר שתי מציאות. רות המואביה. ונעמה העמונית. א"ר יצחק מצאתי דוד עבדי (תהלים פט כא). היכן מצאת אותו בסדום.

אגילה בישועתך: בישועה שתעשה עמי מכל שונא ושונא שיהיה לי. ואמר: בשערי, כמו השערה אל הזקנים (דברים כה ז). ומלת תהלתיך כתיד ביו"ד, כי רוצה לומר: תהלות רבות, ונגרע ממנו סימן רבוי הנקבות ובא בסימן רבוי הזכרים לבד. וכמוהו: נלאית ברוב עצתיך (ישעיהו מז יג); ואחותיך סדום ובנותיה (יחזקאל ט זנה: עיין פרוש רבנו במקומותיהם). ובאמרו: כל תהלתיך, ובמקום אחר (תהלים קו ב) אומר: ימלל גבורות יי'? דוד אמר אספרה כל תהלתיך. על כל הצרות שעברו עליו נתן שבח והודעה לאל שהצילו מהאויבים; וכאשר בא לספר הנסים שעשה לישראל בכל דור ודור אמר: מי ישמיע כל תהלתו? וכן היחיד לבדו, הנסים שעושה הקדוש ברוך הוא עמו מטובות וחסדים לא יוכל לספר, כמו שאמר (שם מ ו): אגידה ואדברה עצמו מספר. כי פעמים יעשה האל יתברך נס עם האדם ולא ידע עד אחר זמן שיתבונן בו. וכן אמרו רבותינו, זכרם לברכה (בבלי נדה לא א): בעל הנס אינו מכיר בנסו. וכאשר אמר דוד: כל תהלתיך, אמר על הנסים שעשה עמו הגלוים והידועים לכל במלחמת האויבים.

טבעו גוים. זו היא התהלה אשר אספר:

טבעו גוים בשחת עשו פלשתים שבאו להלחם עלינו חשבו להפילנו והם נפלו ברשת זו טמנו וברשת אשר טמנו ללכדנו נלכדה רגלם: ופרוש: זו כמו אשר; וכן: זו חטאנו לו (ישעיהו מב כד); ויש לפרשו כמשמעו כמו: זה.

טבעו גוים כו' בא לומר עוד טענה אחרת לשהוא יתברך ישגיח בקרב צרת הגלות לפקוד על הגוים ועל הממלכות שהיו משעבדים ומדכאים אותנו בידו הנטויה עליהם בהכביד עולם עלינו בל ישכחו כי יש אלהים בישראל ויאמרו עזב ה' את הארץ כאשר עשה בגלות מצרים שהראה את ידו החזקה מדה כנגד מדה כמאמר יתרו באומרו כי בדבר אשר זדו עליהם וזהו אומרו טבעו גוים כו' לומר הנה כאשר טבעו גוים בשחת עשו הם מצריים שטבעו בים סוף בשחת עשו באמרם הבה נתחכמה כמאמרם ז"ל נתחכמה למושיען של ישראל שנשבע שלא להביא מבול נשליך בניו במים שלא יפרע מהם מה עשה הוא יתברך אמר אני לא אביא מבול עליהם אבל הם יבאו ברגליהם אל מי ים סוף ויטבעו וזה אמר ברשת זו טמנו שהיתה רשת טבועה במים שטמנו אותה כאלו היא בלתי גלויה מאלהי ישראל לשלם גמולם על שבועת המבול בה נלכדה רגלם שברגליהם באו אל המבול וילכדו:

ברשת. פח יקוש:

טבעו - זאת התהלה.

בשחת. בהבור אשר עשו:

טבעו חוזר לברר איך היה ענין ישועתו דבר השגחיי לא דבר מקריי, שממה שנטבעו הגוים בשחת אשר עשו, ולא זאת לבד אלא כי גם ברשת אשר טמנו נלכדה רגלם, כי היה דרך הציידים להכין שחת ובור שבו נשחתה החיה, וגם היו מכינים רשת, שעל ידי הרשת נלכדה החיה ליפול אל השחת, והם לא לבד כי בשחת שעשו נטבעו, כי גם הלכידה היה על ידי הרשת שלהם עצמם, רצה לומר בין ההכנה אל ההשחתה בין ההשחתה עצמה הכינו הם לעצמם, מכל זה נודע ונתברר לכל, כי ה' משפט עשה, א. שלא היה נפילתם במקרה רק בהשגחת ה', ב. שלא היה דרך עונש לבד רק דרך משפט, שבמדה שמדדו מדד להם במשפט צדק, ויותר מזה על ידי מה שבפועל כפיו נוקש רשע, שבעת הפעולה שפעל ועסק והכין מוקשים בעת ההיא עצמו נוקש ונלכד, על ידי זה הגיון, יהגו ויחשבו כולם כי לא דבר ריק הוא, ויאמינו בהשגחת ה', סלה בזה סיים הענין ומתחיל תפלה ובקשה:

בשחת - כמו בשחתם נתפש.

ברשת זו - לפי דעתי: כי זו כמו אלה, וככה עם זו יצרתי לי, זו חטאנו לו, אלה אומרים חטאנו.

והטעם ברשת – אשר אלה טמנו.

ויש אומרים: כי זו, כמו זאת.

נודע ה'. כל זה מן התהלה נודע ה' לבריות כי שליט הוא ומושל ונוקם לאויביו שהרי משפט עשה בהם יושטיצ"א בלעז:

נודע יהוה עתה נודע יי' במלחמה זו, כי נצחום ישראל במעט כח ויכלת שהיה להם כנגדם; ולא היו יכולים לנצח אותם אם לא יי' שנלחם לישראל.

ואז נתקדש שם שמים בג' דברים א' כי נודע ה' אשר לא ידעוהו ואמרו מי ה'. ב' ידעו כי משפט עשה ולא עזב את הארן. ג' כי לא בלבד מדת הדין עושה משפט כי אם גם מדת רחמים וזהו ה' משפט עשה ומאז בפועל כפיו נוקש. רשע היה ההגיון סלה כי מה שהיו הוגים ומרגלא בפומייהו סלה היה אומר נפקותא זו כי בפועל כפיו נוקש רשע לומר כי זו מדתו יתברך. הנה כי נתקדש שמך ע"י מה שפקדת עון מצרים כמדתם כלומר כן גם עתה עשה תגלה ותראה פורענות המצרים לנו בגלות לקדש שמך גלוי לכל עמים:

נוקש. מל׳ מוקש:

בפועל כפיו. הפעולה מציין עת העסק וזה הבדלו מן המעשה (ישעיה ה'), ורצונו לומר בעת העסק בדבר נו ש בהעסק עצמו, נוקש נפעל כמו נוקש, ויש מפרשים הנו''ן שורש כמו וינקשו מבקשי נפשי, והוא פועל עומד :

נוקש - פועל ושרשו עם נו"ן והנכון להיות הקמץ הקטן תחת פתח, כי כל התנועות מתחלפות ולהיותו מגזרת תרגום אין טעם לו, והלא מצאנו וינקשו מבקשי נפשי והנה שנים שרשים.

נודע ה׳‎. כשעושה משפט אז הוא נודע ומפורסם לכל:

נוקש רשע. נכשל רשע:

משפט עשה בפלשתים.

הגיון. ענינו מחשבה כמו והגיון לבי (לקמן י״ט):

הגיון. הוא עומק המחשבה והתבוננות באיזה דבר, לשוני יהגה חכמה, והגות לבי תבונות :

הגיון - זה אספר באמת.

נוקש רשע. כאשר הרשע יפול בהמוקש אשר עשה אז עד עולם יחשבו בלב פרסום המקום:

הגיון. נהגה זאת סלה:

בפעל כפיו נוקש רשע זה גלית, כי בחרבו נהרג. ומלת נוקש בצר"י כמו בפת"ח, והוא מבנין נפעל מענין מוקשים. ויש לפרש הנו"ן שורש, והוא פעל עומד מענין וינקשו מבקשי נפשי (תהלים לח יג); ונוקש ויקש ענין אחד.

הגיון סלה: התשועה הזאת היא לנו הגיון והודאה.

לשאולה. אמר רבי נחמי' כל תיבה הצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה ה"א בסופה כגון (בראשית יב) מצרימה מדברה התיבון לי' והכתיב ישובו רשעים לשאולה א"ר אבא בר זבדי למדריגה התחתונה של שאול ומהו ישובו לאחר שיצאו מגיהנם ויעמדו בדין ויתחייבו ישובו למדריגה תחתית של גיהנם:

יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה: דתניא ר"א אומר ישובו רשעים לשאולה כל גוים שכחי אלהים ישובו רשעים לשאולה אלו פושעי ישראל כל גוים שכחי אלהים אלו פושעי עובדי כוכבים דברי ר"א וכו' (סנהדרין קה ע"א)

ישובו רשעים לשאולה כל גוים שכחי אלהים: ישובו רשעים לקבר. ואמר: ישובו, כמו ואל עפר תשוב (בראשית ג יט). וישובו הוא דרך תפלה, כלומר: כמו שמתו אלו שונאי ישראל כן ימותו כלם שהם שכחי אלהים. ובדרש (בבלי סנהדרין קה א ושוחר טוב במקומו) לשאולה הוא גיהנם. ואמרו (שם בקצת שנוי לשון:) למה אמר לשאולה? והלא כל ה"א בסוף התבה היא כמו למ"ד בתחלתה? ולמה אמר לשאולה בלמ"ד? לומר: שירדו לבטן^* הנסחאות פה מה רבו: דיוטה, דיוטי, אמבטי, בטי ואחרות, וכלן ישא רוח יקח הבל. והמלה הזאת איננה יונית, כדעת הערוך (ואחריו כל אדם ימשוך) אבל עברית, כנראה מתפלת הנביא (יונה ב ג): מבטן שאול!, או למדרגה התחתונה, של שאול (בראשית רבה פרשיות נ וסח).

כי במה שישובו רשעים לשאולה כי גם לעתיד לבא יקומו ביום הדין וישובו שנית לשאולה כל זה איננו שוה לקדש שמך כי הלא כל גוים שכחי אלהים בראות שלעיניהם בחיים חייתם אין נעשה פתגם מעשה הרעה עליהם שוכחים אלהים העושה משפט:

לשאולה. כן יקרא הגיהנם:

רשעים. כולל גם בין אדם לחברו :

ישובו - בעבור שהאדם נברא מאדמה.

ישובו. לפי שהשאול מוכן להם אמר לשון ישובו כאדם ששב אל ביתו המוכן לשבתו:

ישובו, מבקש מאת ה', שגם מעתה, הגם שמת לבן היוסר גוים, בכ"ז הרשעים בין אדם לחברו ישובו לשאולה, וימציא להם ה' את ענשם גם עתה, וכן כל גוים שכחי אלהים ישובו לשאולה גם עתה, ומבאר כי, והמאמרים מקבילים, ישובו רשעים לשאולה כי לא לנצח ישכח אביון, ובהכרח יעניש ה' את הרשעים המריעים לו, ישובו לשאולה כל גוים שכחי אלהים כי תקות ענוים (לא) תאבד לעד, שה' ימלא מה שהענוים מקוים שתתגלה מלכות ה' וממשלתו להאביד כל השוכחים שמו והכופרים בו, אבל זאת אבקש:

שכחי - תאר, כי על משקלים שונים ימצא, כמו: חפצי רעתי.

כי לא לנצח ישכח. ישראל האביון מלפקוד עליהם מה ששיעבדו בו, ותקות עניים לא תאבד לעד:

כי לא לנצח ישכח אביון אם יעמדו ישראל בצרה מפלשתים לא יהיה זה לארך זמן

ועל קידוש שמך אנו חוששים כי על עצמנו אנו בטוחים שתושיענו כי לא לנצח ישכח אביון ולא תקות עמים תאבד לעד באופן שלא על העדר בטחון אנו מתחננים כי אם על דבר כבוד שמך ביני וביני:

תקות. מלת לא נמשך לשנים :

כי לא - ישרת עבור עצמו ואחר עמו, כמו: יחי ראובן ואל ימות ואל יהי מתיו מספר ולא למדתי חכמה והטעם תקות עניים לא תאבד לעד.

כי לא לנצח. ובכך יפרע מן מציריו:

ענוים. עניים קרי ביו"ד והכתיב בוא"ו:

תקות ענוים ^* עניים קרי. תאבד לעד: לא שזכר עומד במקום שנים; וכן מנהג הלשון בהרבה מקומות. ענוים כתיב בוא"ו וקרי עניים ביו"ד; וקרוב הוא כי העניים הם ענוים ברוב.

תאבד לעד. מלת לא משמשת בשנים כאלו אמר לא תאבד לעד:

4029 / (תהלים ט,י) / לדך
א"ל אמינציי"ר / a l'amincied / למודק, למדוכדך
הלעז חסר בתכבי-היד וכפי שהוא מופיע בדפוסים א"י לאמינושי"ה קשה לפענחו על כל מרכיביו. מה שברור, הוא השורש mince "דק, רק", או אולי השורש menu "קטן, זעיר"; השאר השערה.

קומה ה'. דוד הי' מתפלל לפני הקב"ה שיקום וימהר לעשות זאת:

קומה יהוה קומה מלרע. ואמר: קומה, כמו שאמר הנשא; והכל דרך משל שיקום לשפוט הרשעים.

ולכן קומה ה' מעתה עליהם ושמא תאמר כי לא הגיע הקץ ואין אנו כדאים להקדים הגאולה לפחות אל יעוז אנוש כי תדכאם בצרות מעין מה שמדכאים אותנו באופן ישפטו גוים ע"י עצמם שישפטו את עצמם ויכירו כי על דכאם את ישראל רעה באה עליהם וזהו ישפטו גוים את עצמם שיכירו כי על הצרם את ישראל היה הדבר ויצדיקו את הדין וגם שלא יאמרו בפירוש לעיני הכל יהיה על פניך הוא בלב הבלתי גלוי כי אם לפניך ויתקדש שמך בלבם בצד מה:

אנוש. הוא שם משמות האדם ויורה על חולשו שהוא מל׳ ואנוש הוא (ירמיה י״ז):

קומה - טעם קומה - להראות גבורתו ועוזו.

אל יעוז אנוש. אל יתחזקו אויביך:

קומה. מלרע:

קומה ה' שלא תכריתם על ידי בן אדם רק אתה בעצמך קומה להורידם שאולה, אבל אל יעז אנוש שהוא יהיה שבט אפך להכרית גוים, אני מבקש ישפטו גוים, שגם מעתה תעשה בהם משפט על רוע מעשיהם, אבל לא תעשה המשפט על ידי בן אדם רק על פניך בבלי אמצעי, רק שכולם יראו שפניך משגיחים ועושים משפט ברשעים בעצמך שיתה ה' מורה להם, שתשית ותכין שה' בעצמו יהיה מורה להם, שלא ייראו מאנוש מרגיז הארץ רק מה' בעצמו, עד כי ידעו גוים אנוש המה, שידעו את שם ה' לירא מפניו, אבל המה אנוש קטן ושפל ומה נחשב הוא שיהיה שבט אפו לשומו מורא אל גוים ופחד אל לאומים:

אל יעז. עמלק לאורך ימים בגדולתו:

אל יעז אנוש בני אדם שיש להם עז וגבורה על ישראל אל יעוזו עוד.

פניך. כעסך כמו פני ה׳ (לקמן ל״ד):

אנוש - שם המין, כמו: ויהי לי שור וחמור. והנכון: המלך על כן אמר גוים הם עבדיו.

על פניך. ר״‎ל בעת כעסך:

על פניך. בשביל הכעס שהכעיסוך במקדשך:

ישפטו גוים על פניך: כמו לפניך. וכן: אלהים אחרים על פני (שמות כ ג; דברים ה ז).

4030 / (תהלים ט,יז) / משפט
יוסטיצ"א / justice / משפט, ענישה
חסר בכתבי-היד.

מורה. מרות ועול ד"א מורה לשון השלכה לשון ירה בים (שמות ט״ו:ד׳) וי"א מורה לשון תער (סא"א):

שִׁיתָה יְהֹוָה: רבא אמר אלו קטני בני רשעי ישראל שמבזבזין דין אביהם לעתיד לבוא אומרים לפניו רבונו של עולם מאחר שאתה עתיד ליפרע מהן למה הקהיתה שיניהם בם אמר ר' אילעא בר יברכיה אלמלא תפלתו של דוד היו כל ישראל מוכרי רבב שנאמר שיתה ה' מורה להם וכו':
(סוטה מח ע"ב)

שיתה יהוה מורה להם שיתה מלרע. מורה בה"א כמו באל"ף. אמר: שיעשה להם שייראוהו.

ולא נקשה לשאול תתן חתיתנו עליהם כאשר בהיותנו צדיקים שהיה מתקיים גם באומות ומוראכם וחתכם יהיה כו' כי עתה שאין אנו צדיקים וסובלים גלות גם שלא יתקיים מורא וחתת לפחות שיתה ה' מורה להם ואף גם זאת לא נשאל שתהיה מוראנו עליהם כ"א מורא סתם ושמא תאמר שאם תשית מורא להם ירפו ידיהם מעלינו ולא ישעבדו אותנו ולא תתקיים עצת אברהם שמכרנו למלכיות תחת צרת גיהנם לזה אני אומר שלא נשאל כ"כ מורא רק עד גדר שגם שהשעבוד ישאר במקומו עד גבולו יהיה גדר שידעו גוים כי גם כשאנו מחתיהם לא עלו במעלה להיותם קרואים אדם כמונו או יותר ממנו כ"א אנוש המה סלה גם בזמן שאנו תחתיהם עובדי ה' בלבד קרויים אדם תמיד ולא עובדי אלילים קרויים אדם והיות מורה בה"א במקום אל"ף שהם ארבעה יתירות על האלף לרמוז כי יהיה זה בכל הד' גליות:

מורה. השלכה כמו ירה בים (שמות ט״ו):

מורה. כמו מורא, וש הבדל בין יראה ובין מורא, שמורא מציין הדבר שממנו ייראו

מורה - כתוב בה"א וטעמו באל"ף הפך קראן לי מרא.

שיתה. תשים להם השפלה למען ידעו שהמה לעולם אנוש ולא אל:

שיתה. מלרע:

ידעו גוים. שהם אנוש ולא אלהות להיות גבורתם שולטת:

ידעו גוים אנוש המה סלה: ידעו שהם אנושים ואין להם כח כנגד האל; כי אנוש נגזר מענין אנוש לשברך (ירמיהו ל יב).

אנוש. מורה על ההקטנה והחולשה, ומענין זה אנוש לשברך (ירמיה ל' י''ב) :

אנוש - מגזרת ואנוש הוא.

סלה - באמת.