Commento su Isaia 66:10

שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה. יובן בס"ד ע"ד שפירשו ז"ל ע"פ יפה נוף משוש כל הארץ שטובת ירושלים היה טובה כללית ולא טוב מצד אחר דהיינו שיהיה טוב למוכר ורע ללוקח או להפך אלא יהיה הטוב לב' הצדדין כקונה כמוכר כי שניהם ירויחו וישמחו וכענין שנא' ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה והיינו שלא יסובב ע"י הטובה של זה הפסד לאיש אחר כלל ועיקר עכ"ד ז"ל וז"ש שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה כל דייקא שהכל ישמחו ביחד ולא שתמשך טובתו של זה מרעתו של זה כמו המוצא מציאה בדרך שבעל החפץ נעצב והמוצאו שמח וכן מי שמוכר שוה עשרה בעשרים שהמוכר שמח והלוקח עצב וכן להפך וכן כל כיוצא בזה אלא הש"ית ישפיע בתוכם שפע רב שהכל ירויחו והכל ישמחו ביחד וזהו וגילו בה כל אוהביה:

שישו אתה משוש וכו'. יובן בס"ד כי הנה שמחת הארץ הוא בעת הגשמים כי היא צמאה אליו דכתיב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה והנה הגם שהעולם שמחים בגשמים עכ"ז בשעה שיורדים הם מצטערים מהם כי אינם יכולים ללכת ברחובות וכשוקים ובשיירות ונמצא כי שמחת הארץ ושמחת הבני אדם אינה שוה בכוון ואמנם כשיראה הש"ית להביא גשמי רצון בלילות ובבקר הרוח מנשבת ולא ישאר רפש וטיט וכאשר עשה כן בזמן בנין בית שני הנה בזה נמצא ששמחת הארץ ושמחת הבני אדם היא שוה וזהו שישו אתה משוש אתה דייקא שבעת שהיא ששה גם אתם ששים באותה שעה:

שמחו, (נגד קול מהיכל) קול יוצא מהיכל שישמחו את ירושלים ויגילו בה כל אוהביה, ויש הבדל בין שמחה גיל משוש, ששמחה וגיל מורים השמחה שבלב, לבד ששמחה מורה על שמחה תמידית וגיל מורה על השמחה הפתאומית אשר תפתח לב האדם עת יגיע לו בשורה טובה פתאום, ובזה אהבי ירושלים ישמחו בה שמחה תמידית על הצלחתה, גם יגילו בה מפקודה לפקודה גילה חדשה על הנסים שיתחדשו בה בכל עת אולם ששון מורה על המעשים החיצונים שיעשו השמחים לאות על שמחתם כמו לבישת בגדי ששון, משוש תופים משוש כנור וכדומה, עפ"ז אומר כי כל המתאבלים עליה שהם עשו אותות חיצונים להוראת האבל כמו לבישת שק ואפר ודומיהם, כן יעשו עתה אותות חיצונים להוראת הששון, כמו שאמר (למעלה ס"א) שמן ששון תחת אבל, וזה מדה כנגד מדה:

שמחו. אתם הבאים מן הגולה שמחו את ירושלים בבואכם אליה:

המתאבלים. מלשון אבלות וצער:

שמחו, גילו, משוש. בארתי הבדלם (לה א') ובכ''מ :

שמחו. כל אוהביה, בגלות על דרך כי רצו עבדיך את אבניה ואז בקבוץ גליות תשמחו בה ותשישו בתוכה שתראו בבנינה כמו שראיתם בחרבנה והתאבלתם עליה כן תשמחו בה ותשישו בתוכה:

שמחו וגו'. כל המתאבלים, בגלות, עליה:

כל אוהכיה. כל מי שאהב אותה ותאב לראותה בבניינה:

כל המתאבלים עליה. בעת חורבנה:

שמחו את ירושלים וגילו וכו'. מבאר דישלם ה' לאיש כמעשהו כפי אשר ציערו עצמם בגולה כן יהי' שמחתם. דהענין הוא דאמרי' בגמ' מיום שחרב בהמ"ק דין הוא שנגזר על עצמינו שלא לאכל בשר ושלא לשתות יין אלא שאין גוזרין גזירה על הציבור שאין יכולין לעמוד בה. ואולם השרידים אשר ה' קורא אליהם הם נודרין עצמם מבשר ויין ומעלין אפר על ראשיהם ובחצות לילה המה מתעוררין על אבדת בית מקדשנו ותפארתנו אשר היה לשריפת אש ועל עם ה' אשר נפלו בחרב ולהם ישמחם ה' בענין אחר נוסף על הציבור. וז"ש שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה הם ההמוניים אשר לא שמו לב כ"כ על צער הגולה ועל עטרת ראשינו שנפלה. ואולם להשרידים אמר שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה שזה השמחה הוא המעולה וק"ל: