Commento su Salmi 1:45

אשרי האיש. בעשרה לשונות של זמר נאמר ספר זה, בנצוח, בנגון, במזמור, בשיר, בהלל, בתפלה, בברכה, בהודאה, באשרי, בהללויה, כנגד עשרה בני אדם שאמרוהו, אדם, מלכי צדק, אברהם, משה, דוד, שלמה, אסף, ושלשה בני קרח, וחלוקין על ידותון י"א אדם היה כמש"כ בד"ה, וי"א אין ידותון שבספר זה אלא ע"ש הדתות והדינים של גזירות שעברו עליו ועל ישראל

אַשְׁרֵי הָאִישׁ: תנו רבנן ההולך לאיצטדינין ולכרקום וראה שם את הנחשים ואת החברין בוקיון ומוקיון ומוליון ולוליון בלורין סלגורין הרי זה מושב לצים ועליהם הכתוב אומר אשרי האיש אשר לא הלך וגו' כי אם בתורת ה' חפצו הא למדת שדברים הללו מביאין את האדם לידי ביטול תורה וכו':
(עבודה זרה יח ע"ב)

אשרי האיש מלת אשרי היא לעולם בלשון רבים, והטעם כי לא יאשרו האדם בטובה אחת שתמלא בו או בהצלחה אחת שתזדמן לו, אלא בטובות רבות שימצאו בו יאמרו עליו: אשריו! וכלל דוד בזה המזמור תורת האדם ומה שראוי לו לעשות בזה העולם, והגמול הטוב לצדיקים והעונש לרשעים; והוא מזמור נכבד מאוד, לפיכך החל ספרו בו ואמר:

אשרי האיש אשר כו' ראיתי אחרי רואי הערות אשר יפול לב אדם עליהם לבל אשא את שמותם הלא בספרתי כי לא דבר רק הוא ממוצאי דעת ואומר כי הנה שתים הנה סוגי האושר יש יאושר בסור מרע ולמעלה הימנו אשר יאושר בעשה טוב אמנם לא כל הסר מרע יקרא מאושר אם לא בהשתלש בו תרומה הפרשה מכל ג' סוגי עבירות הלא המה במחשבה משוללת מעשה המתייחסת אל הנפש וממעשה משולל מחשבה המתייחסת אל החומר וגם לא בדיבור שהיא אמצעית בין שתיהן הנה כי זה משולל טומאה מכל חלקיו ועל זה אמר אשרי האיש כלומר הנה מאושר יאמר לאיש אשר לא יחטא לא בהרהור בלי מעשה הנקרא עצת רשעים שמייחסו לחטא כי גם שאין נצול מהרהור מה זה לא הלך ונמשך בו לפעול הרהורו רק בבואו להרהר שב אחור ממנו וגם לא עמד בדרך חטאים שהוא שוגג מעשה בלי הרהור כאוכל חלב במחשבת שומן לא עמד כי גם שלא יבצר מהאדם לחטא שוגג לא עמד ונתיצב בדרך ההוא כ"א נזהר ונשמר מלשנות בו ובמה שאינו לא מחשבה ולא מעשה כ"א דבור גם שעמד בין המטפלים לדבר שיחה בטלה הנק' לצים לא ישב שטרם יקבע להתמיד שם שב וזהו לא ישב הנה הנזהר מלחטוא בהרהור ובמעשה ובדבור אשרי האיש יאמר לו כי מאושר יהיה:

אשרי. ענין שבח ותהלה כמו כי אשרוני בנות (בראשית ל׳:י״ג):

אשרי האיש. ספורי תהלות האיש המה לומר עליו בשבחו זהו אשר לא הלך בעצת רשעים ר״‎ל לא היה לבו נפתה ללכת בעצתם לעשות כמוהם וכל כך היה נזהר בנפשו עד שלא עמד בדרך אשר החוטאים עוברים בו בחשבו פן יפגשוהו ויסיתוהו אחרי עצתם ובהיות כן לא בא א״‎כ לכלל ישיבה לשבת עמהם להשריש עצתם בלבו וללכת בה ועשה א״‎כ משמרת למשמרת:

אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב, כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו וכו' והיה כעץ שתול על וכו' ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח. עצה היינו המחשבה, כי כן נמצא בפסוק לשון עצה המורה על המחשבה, והיינו שאינו עוסק במחשבו מחשבת רשע. ובדרך חטאים לא עמד, חטא מורה על שוגג, פי' אם נכשל ח"ו בחטאו בלא מחשבתו בשוגג זהו לא עמד בו רק משתדל לתקן תיכף מה שעוות. ובמושב לצים לא ישב, לץ נקרא מי שאינו עובר עתה שום עבירה רק אינו עוסק להתנהג בסייגים בדברי סופרים שלא יבא אח"כ לדבר איסור באורייתא, וזה המלעיג על דברי סופרים, שנראה בעיניו שיושב בטח ואינו מתירא שיבא לידי עבירה, ובאמת זה קשה מהראשונים שאדרבה בטח יבא למכשולים רבים, והם ג' מדרגות, עצת רשעים, ודרך חטאים, ומושב לצים, והם אזהרות להיות סור מרע. וכנגדו ג' מדרגות בועשה טוב, בתורת ה' חפצו ובתורתו וכו' הוא היפך מעצת רשעים. והיה כעץ שתול על פלגי מים וכו' ועלהו וכו' פי' שמשתדל להוסיף תורה ומע"ט, והוא היפך מדרך חטאים שעשה בשוגג ובשכחה, וכל אשר יעשה יצליח, יצלח לא נאמר אלא יצליח, היינו שהש"י יצליח את מעשיו למעלה משכלו וכוונתו, והוא כנגד מושב לצים, וזה להיפך שמשתדל להוסיף לעצמו גדרים וסייגים כדי שיוכל לקיים את כל ד"ת והמצות ועי"ז יעזור לו השי"ת שיצליח מעשיו למעלה משכלו וכוונתו.

אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים. עצת רשעים, היינו שחושב במזיד מחשבות רעות ואשרי מי שנזהר מזה. ובדרך חטאים לא עמד, היינו שאם יבוא בלבו בשוגג איזה מחשבה רעה אינו עומד בה רק תיכף מסיר ומדחה אותה מלבו. ובמושב לצים לא ישב אין פירושו דוקא מי שמתלוצץ מדברי תורה רק מי שאינו נזהר משני אזהרות הראשונות עם זה לא ישב ולא יתחבר עמו, כי דבריו הם מלאים לצנות, כמו שבעוה"ז בעל מסחר מוכיח את בנו וחתנו עד מתי תשב בבית המדרש מה יהיה תכלית שלך הלא צריך אתה לפרנס את אשתך ובני ביתך, זה הוא מלא לצנות, כי אף שמצינו גם בגמ' (אבות פ"ב,מ"ד) כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה, וכן מצינו (שם) יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ וכו' אכן דברי חכמים הם יוצאים ממקום קדוש וטהור שעיקר יהיה דברי תורה, ודרך ארץ טפל לה, ועצות הבעל המסחר המה יוצאים ממקום טומאה. כי אם בתורת ה' חפצו, לשון כי אם מורה שמוכח להיות כן, והיינו שאם יתנהג האדם כן שלא ילך בעצת רשעים ולא יעמוד בדרך חטאים ולא ישב במושב לצים א"כ מוכרח לחפוץ בתורת השי"ת, כמשל מי שיש לו מעיין מים אצל שדהו לרצונו שהמים ישקו את שדהו, אינו צריך לחפור חריץ שילכו המים לשדהו דרך החריץ רק מגדיר הצדדים שלא יתפשטו המים במקום אחר וממילא לא יהיה להם דרך לילך רק להשקות את שדהו, כן בנפש האדם המחשבה והלב ישוטטו תמיד ומלאים רצונות ואם יגדיר אותם מרצונות זרים אזי בטח ישוטטו בדברי תורה, כי מה יחשוב כי אם בתורת ה' חפצו, וזה מורה על התורה בכלל, ובתורתו יהגה יומם ולילה זה מורה על כל פרטי דברי תורה.

אשרי האיש. אפשר להסמיך רמז שאם חטא אפילו בשוגג תכף יכנע וישפוך נפשו לפני ה' שימחול לו ובזה לא יבא לחטא אחר או למזיד. וזהו ראשי תיבות אשרי האיש. אם שגג רחמים יבקש ה' אלהים יסלח שגגתו:

אשרי האיש, בא לבאר התנאים שבעבורם יהיה האיש מאושר, ויש הבדל בין מאושר ובין מצליח, ההצלחה הוא בענינים עולמיים בחיי העולם הזה, והאושר הוא בענינים הנפשיים בחיי העולם הבא, והנה השלמות יהיה בשלשה ענינים, שלמות הקנין, שלמות הגוף, שלמות הנפש, לכן באר שמדבר פה מאשרי האיש, האושר המיוחד אל האיש והאדם מצד שהוא אדם, לא האושר שישתתף בו עם סוגו מצד שהוא חי, רצה לומר כי שלמות הקנין ושלמות הגוף ימצא גם בשאר בע"ח, כי מצאנו כמה בע"ח שמשיגים מחייתם ומזונם ביתר נקל וביתר שאת מן האדם ולית דעתיר מחזירי, וכן יתעצמו בכח גופם יותר מן האדם, כמו הפיל והאריה, וכן בחושיהם הנשר והאיה בחוש הראות וכדומה, ואין זה אושר המיוחד אל האיש והאדם, רק שלמות המדות ותכונת הנפשיים הם המיוחדים אל האיש לבדו, ומבאר כי אשרו תלוי בראשונה במה שיזהר מחטוא, אשר לא הלך בעצת רשעים וכו', ויש הבדל בין רשעים ובין חטאים, שהרשעים הם החוטאים מצד הזדון והפשיעה בין בין אדם למקום בין בין אדם לחברו, ולכן אמר עצת רשעים, כי הם החוטאים בעצה והשכלה, מה שאין כן אצל חטאים לא יכול לאמר בעצת, כי הם אינם חוטאים בעצה, ומוסיף שאף בדרך חטאים לא עמד שהחטאים הם החוטאים מצד התאוה לבד, רצה לומר שלא יחטא מצד תאותו גם כן, ולא לבד שלא הלך בדרך חטאים היינו שאינו מתמיד בחטאים, כי גם לא עמד בדרכם אף לפי שעה, ומוסיף ובמושב לצים לא ישב, הלצים הם יושבי קרנות אינם פועלים רע אבל גם לא יעשו טוב רק רודפים רוח והבל ולצנות ואינם עוסקים בתורה:

אשרי האיש - קדמונינו ז"ל אמרו: כי עמד קשה מן הלך וישב קשה מכולם, אם כן יהיו הלצים רעים מחטאים. ור' משה הכהן פירש: להיפך ואמר: כי טעם לא עמד אפילו לא עמד. ולפי דעתי: כי מלת רשעים הם שאינם עומדים על מתכונת אחת כדרך: והרשעים כים נגרש, כי השקט לא יוכל, וכן ובכל אשר יפנה ירשיע והוא ישקיט ומי ירשיע, ובעבור זה הזכיר עם רשעים הלך והוא המפותה ללכת בעצת רשע אחר ובדרך לא ידעה.

אשרי האיש. (לישפלישמנ"ץ בלעז) אשוריו של איש ותהלותיו של אדם אלו הם אשר לא הלך כי מתוך שלא הלך לא עמד ומתוך שלא עמד לא ישב:

אַשְׁרֵי הָאִישׁ: דאמר ר' שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן כל פרשה שהיתה חביבה על דוד פתח בה באשרי וסיים בה באשרי פתח באשרי דכתיב אשרי האיש וסיים באשרי דכתיב אשרי כל חוסי בו:
(ברכות ט ע"ב)

אשר לא הלך בעצת רשעים ספר תחלה הדרך הרע, כמו שאמר גם כן (תהלים לד טו): סור מרע ועשה טוב; כי מתחלה ילמד האדם מנעריו דרך תאות העולם הזה לאכול ולשתות ולשמוח ובהם הוא גדל, כמו שאמר (בראשית ח כא): כי יצר לב האדם רע מנעריו. וכשיעמוד האדם על דעתו ויתחיל להכיר הטוב והרע הזהירו שיסור מדרך הרשעים ולא ילך בעצתם. והרשעים הם החרדים לקנות ממון ותאות לבם בעולם הזה ולא יבחנו בין הטוב והרע ויגנבו ויגזלו ויהרגו בעבור הממון מרוב חרדת לבם. כי ענין הרשע הוא החרדה, כמו והוא ישקט ומי ירשע (איוב לד כט); ובכל אשר יפנה ירשיע (שמואל א יד מז); ולא ימלט רשע את בעליו (קהלת ח ח); אל תרשע הרבה (שם ז יז). ומפני זה סמך הלך עם רשעים; וסמך עמהם העצה, כי הם יועצים בני אדם לשמוע להם ומראים להם פנים דרך עצה, כי הוא טוב לאסוף ממון ולשמוח. וברוב ישגה האדם בזה, כי תישר בעיניו הטובה הנראית לו לעיניו ולא יביט לאחריתה. ואמר:

לצים. מלשון מליצה כי המלעיג בבני אדם או באורח יושר דרכו להטעים אמריו במיטב הדבור להכניס בלב:

ומלת חטאים – קשה ובעבור זה הזכיר דרך כי הוא הרגיל ללכת בה.

סדרן של כתובים כפי מה שאמרו חז״ל בפ״ק דב״ב. רות. תלים. איוב. משלי. קהלת. שיר השירים. קינות. דניאל. מגלת אסתר. עזרא. דברי הימים. וזה הסדר הוא לפי הזמן כמו שפירש רש״י שם. אכן בעלי המסורת והספרדים סדרום בסדר אחר ד״ה. תהלי׳. איוב. משלי. רות. שיר השירים. קהלת. קינות. אסתר. דניאל. עזרא. והאשכנזים מסדרים באופן אחר. תהלים. משלי. איוב. חמש מגילות. דניאל. עזרא. ד״ה. ובמקצת ספרי׳ נהגו לסדר חמש מגילות אחר חמשה חומשי תורה שהם חמש אצל חמש. ועוד לפי שנהגו כל ישראל לקראם בצבור כמו קריאת התורה הנאמרת בצבור וסדרו שיר השירים בתחלה הנאמרת בחג המצות שהוא ראש לרגלים. וכן כל א׳ ואחד כפי סדר זמנם מחג המצות ואילך. עוד נכון להקדים שיר השירים שכל הכתובים קדש ושיר השירים קדש הקדשים ומעלתו גדולה מאד כדאיתא בזוהר פרשת תרומה דף קמ״ג קמ״ד קמ״ה. והחכם יחייא בהקדמת פירושו לכתובים נתן טעם למנהג קריאתם בזמנים הללו. וסמכו משלי אצל תלים כדי לסמוך הבן אצל האב. ואחריו איוב. ששלשתן מניגון א׳. והשאר בס׳ הגמרא לפי זמנם. ובמדרש חזית פליגי בג׳ ספרים שכתב שלמה איזה מהם כתב תחילה ור׳ חייא בר רבה אמר בס׳ המסורת דלעיל ומייתי סייעתא מקרא וידבר שלשת אלפים משל זה משלי ויהי שירו חמשה ואלף זה שיר השירים וקהלת בסוף אמרה. ואיכא נמי התם גווני אחריני דלא דמיין להנך דכתבינן ואחרים אומרים שס׳ קהלת כתב תחילה ואחר כך ספר משלי ואחרון אחרון חביב ספר שיר השירים וזהו דעת חכמי האמת וכן נאמר בפירוש במדרש הנעלם והוא ג״כ דעת ראב״ע במדרש כמ״ש בעל ידי משה בהקדמתו לחמש מגלות ועיין זוהר פרשת בא ריש דף ל״ט ופרשת אחרי מות דף ס״ד. וכיון שבא לידינו לדבר בסדר הספרים ראיתי לכתוב גם כן מי כתבן כדאיתא התם בב״ב משה כתב ספרו וספר איוב ואתיא כמ״ד איוב בימי משה היה ושמונה פסוקים שבסוף התורה איכא מ״ד יהושע כתבן ואיכא מ״ד משה כתבן בדמע. יהושע כתב ספרו והא דכתיב וימת יהושע וגו׳ אסקיה אלעזר. והא דכתיב ואלעזר בן אהרן מת אסקיה פנחס. שמואל כתב ספרו וספר שופטים ורות והא דכתיב ושמואל מת. אסקיה גד החוזה ונתן הנביא. דוד כתב ס׳ תלים ע״י עשרה זקנים שנזכרו בגמרא שם ופירש רש״י ז״ל שדוד כתב בו דברים שאמרו זקנים הללו שהיו לפניו ויש שהיו בימיו כגון אסף והימן וידותון הלוים המשוררים עכ״ל. ועיין במדרש חזית פסוק כמגדל דוד צוארך. ומדרש קהלת פסוק החכמה תעוז לחכם שיש שם חילוק דעות. ירמיה כתב ספרו וספר מלכים וקינות. חזקיהו וסיעתו כתבו ישעיה משלי שיר השירים וקהלת. אנשי כנסת הגדולה כתבו יחזקאל תרי עשר דניאל ומגלת אסתר. עזרא כתב ספרו ויחס של ד״ה עד לו הכי אתמר התם בגמרא ורבינו גרשום ז״ל פי׳ שהוא חשב היחס בד״ה מאדם הראשון עד עצמו. וכך נראה מפירוש רש״י והריטב״א ז״ל ויחס עצמו הוא בדברי הימים א׳ ה׳. אך לא נזכר שמו שם כמו שנזכר בספר עזרא רק שם אביו ושם אחיו. וכתב הריטב״א שם שיש גורסין עד ולו והוא ראש פסוק ולו אחים בני יהושפט ד״ה ב׳ כ״א והכל ענין א׳ כי באותו פסוק הוא ייחוסו עכ״ל. והתוספות כתבו בשם ר״ח ז״ל הייחוס עצמו כתוב לפני זה הפסוק ע״כ. ואני שמעתי ולא אבין כי אין באותם הפסוקים ייחוס עצמו כלל וצריך לי עיון. ובעל חכמת שלמה דבר אחרת היתה אתו שפי׳ עד לו מלשון עדות כלומר עדות למה שייחס את עצמו כבר בס׳ עזרא וכו׳ ובתר הכי אמרינן בגמרא ומאן אסקיה נחמיה בן חכליה ומשמע דקאי אדברי הימים ובעל חכמת שלמה פי׳ דקאי אעזרא וכן כתב רש״י בספר עזרא בתחלת פסוק דברי נחמיה מכאן ואילך כתב נחמיה ס׳ זה ע״כ. ואמרינן נמי בסנהדרין פ׳ חלק מכדי כל מילי דעזרא נחמיה אמרינהו (ופי׳ רש״י רוב דברים שבס׳ עזרא) מ״ט לא איקרי ספרא על שמיה אמר רב ירמיה בר אבא מפני שהחזיק טובה לעצמו שנאמר זכרה לי אלהי לטובה ורב יוסף אמר מפני שספר בגנותן של ראשונים וכו׳. ה׳ יזכרנו לטובה ויפקדנו בישועתו אמן:

לצים. (גאבור"ש בלעז. מלה נישנת גאבערס בל"א שפעטטער:)

וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב: דרש בר קפרא רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותא ולאדם טוב מטעימים אותו מפרי מעשיו וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ דור הנאה ממנו שנאמר ובמושב לצים לא ישב מושבו מושב לצים:
(קידושין מ ע"ב)

ובדרך חטאים לא עמד כי החטא יעשה אותו האדם, בהיותו במקומו שוקט, במעשה בדבור ובלב. ופרוש ובדרך אינו דרך ההליכה, אלא המנהג ועסק האדם ומעשהו, כמו והודעת להם את הדרך ילכו בה (שמות יח כ); ויאחז צדיק דרכו (איוב יז ט); מעשות דרכיך (ישעיהו נח יג); דרכי ספרתי (תהלים קיט כו); והדומים להם. ופרוש לא עמד: לא נתעכב ולא השתדל עמהם ולא עמד בחבורתם, כדי שלא ילמד ממעשיהם.

ומלת ישב – קשה ממנה וככה דעת הקדמונים.

אמרו במסכת סופרים שאע״פי שלא נתנו חכמים שיעור לשירת דוד שבשמואל ותילים מ״מ לבלר מובהק מרצפן באותיות בראש וסוף וכן תהלים כולו ואיוב ומשלי וכך היו נוהנים הקדמונים וכ״כ ר״י בהשותפים דמשום הכי כתבו איוב בהדי תהלים ומשלי לפי שהו׳ מענין אחד כתובים מעין שירה ומקראות קצרים ונגון אחד ולפי שאין בזה הידור מצוה כלל שאין כל הפסוקים שוים ופעמים רבות נכנס אחד מהם בגבול חברו ומבלבל הקריאה לקורא בהם ותכבד המלאכה על המדפיסים. על כן בחרתי למשוך ידי מזה ושלא לעשות הפרש בין אלו ובין שאר כתבי הקדש כי הכל הולך אחר כוונת הלב ורחמנא לבא בעי בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען והוא יסייע יתן על מה דאשתאר:

וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב: רבי חנינא בן תרדיון אומר שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים שנאמר ובמושב לצים לא ישב אבל שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה שכינה ביניהם שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב (ב)ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו אין לי אלא שנים מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שהקב"ה קובע לו שכר שנאמר ישב בדד וידום כי נטל עליו:
(אבות ג, ב)

ובמושב לצים לא ישב: הלצים הם הערומים בדעת לרעה ומתגאים ומדברים רעות על בני אדם ונותנים דופי ומום בהם ומגלים סוד זה לזה. והענין הזה לאנשים בטלים יושבי קרנות; ומפני זה אמר: ובמושב לצים לא ישב. והנה בשלשה אלה כל תכונות האדם, או הולך או עומד או יושב. והשכיבה בכלל ישיבה היא. ועוד כי השכיבה לישן ברוב, ובעוד שהאדם ישן לא יעשה לא טוב ולא רע. ובאמרו אשרי האיש וגומר הרי הוא כאלו הזהירו שלא יעשה כמעשיהם, כי הוא מאשר האדם שנסע מדרכם ונפרש ממעשיהם. ומה שפרשו בו רבותינו זכרם לברכה הוא מה שאמרו (בבלי עבודה זרה יח ב): וכי מאחר שלא הלך היאך עמד? ומאחר שלא עמד היאך ישב? ומאחר שלא ישב היאך לץ? אלא לומר לך: שאם הלך סופו לעמוד, ואם עמד סופו לישב, ואם ישב סופו ללוץ, ואם לץ עליו הכתוב אומר (משלי ט יב): ולצת לבדך תשא.

ולצים - מגזרת: כי המליץ בינותם שהוא יגלה סוד ראובן לשמעון והלצים הם הפך הענוים, אם ללצים הוא יליץ ואחריו ולענוים יתן חן והענוים הם הביישנים, לדבר דבה ולתת דופי ולגלות סתרים ובקרית שמע ד' מתכונות הגוף והם בשבתך וההפך בלכתך, כי הנע הפך הנח ובשכבך הפך ובקומך, ובתהלות כתוב ישב כנגד בשבתך, גם הלך כנגד לכתך, גם עמד כנגד קם ולא הזכיר השכיבה, כי ברוב האדם ישן ומשפט לשון הקודש להכניס סימן אות לכל הפעלים כאשר הם עתידים, אמרו מן פעל יפעל וכאשר ירצו לדבר על זמן עומד ידברו בלשון עבר, גם בעתיד כמו וינועו אמות הסיפים והבית ימלא עשן. וככה לא הלך ובתורתו יהגה כי אין לו עסק וחפץ בהבלי העולם רק כל חפצו בתורת השם לעשות המצות.

וטעם תורה - כי תורנו הדרך הישרה.

ומלת יהגה – בלב וכמוהו והגות לבי תבונות גם בפה כמו ולשוני תהגה צדקך. ולאמרו ובתורתו יהגה ולא נכתב ובה יהגה דרך צחות, כי הנה מלת ישראל חמש פעמים בפסוק אחד.

והזכיר יומם ולילה – כנגד ארבעה מתכונות הגוף.

ומלת יהגה – בלב וכמוהו והגות לבי תבונות גם בפה כמו ולשוני תהגה צדקך.

ולאמרו ובתורתו יהגה ולא נכתב ובה יהגה דרך צחות, כי הנה מלת ישראל חמש פעמים בפסוק אחד.

והזכיר יומם ולילה – כנגד ארבעה מתכונות הגוף.

4011 / (תהלים א,א) / אשרי
לי"ש פליישמינ"ץ / les pleismenz / התענוגים
כוונת לע"ז זה, החסר בכתבי-היד, ולכאורה אינו מאת רש"י (וכן גם שני הלעזים הבאים*), להסביר את צורת הריבוי של "אשרי".

כי אם בתורת ה' חפצו. הא למדת שמושב הלצים מביאו לידי בטול תורה:

וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה: א"ר מתנה אמר רב חסדא האב שמחל על כבודו כבודו מחול הרב שמחל על כבודו אין כבודו מחול ורב יוסף אמר אפי' הרב שמחל על כבודו כבודו מחול שנאמר ויי' הולך לפניהם יומם אמר רבא הכי השתא התם הקדוש ב"ה עלמא דיליה הוא ותורה דיליה היא מחיל ליה ליקריה הכא תורה דיליה היא הדר אמר רבא אין תורה דיליה היא דכתיב ובתורתו יהגה יומם ולילה וכו':
(קידושין לב ע"א)

כי אם בתורת יהוה חפצו אמר: אם סר מדרך הרע ולא עשה טוב הנה לא השלים מעשהו ולא יאמרו עליו אשריו. וכן אמר סור מרע ועשה טוב (תהלים לד טו) ואף על פי שאמרו רבותינו זכרם לברכה (מדרש שוחר טוב במקומו): ישב אדם ולא עשה עברה נותנין לו שכר כעושה מצוה; הם גם כן פרשו (שם): והוא שבא דבר עברה לידו ונצל ממנה שנאמר סור מרע ועשה טוב, סור מרע על מנת לעשות טוב: וכן הוא אומר (תהלים קיט ג) אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו. והם חשבו מי שכבש יצרו למעשה כאלו עשה מצוה כיון שבאה לידו העברה; וכן הוא מה שאמר: אף לא פעלו עולה וגומר: אף על פי שלא פעלו עולה צריך שילכו בדרכיו ויעשו מעשה טוב. וכן אמר: אשרי האיש אשר לא הלך; אלא מה יעשה? בתורת יי' חפצו. ובכלל החפץ הלמוד והמעשה כמו עשות חפצך (ישעיהו נח יג) ולא יכשר המעשה מבלי הלמוד.

ואמר כי אם בתורת ה' כו' לומר הנה עד פה תבא מדרגת הסר מרע כי מאושר יאמר לו בלבד כי יש לו אושר מה כ"א נוסף על זה גם יהיה לו עשה טוב בבחינות אלו שבתורת ה' חפצו בהרהור ובתורתו יהגה שהוא דבור וגם הוא מעשה היותו יגע בה יומם ולילה אושרו גדול הימנו כי והיה כעץ שתול כו' והתכת הכתוב כי הנה בתורה יש בחינה מתייחסת אליו יתברך והיא בחי' סודה ויש מתייחסת אל האדם והיא פשטה והנה השיג האדם הסוד לא כל אדם זוכה אך יחוייב כי גם שלא ישיג אותה יהיה חפצו בה ולא יבצר ממנו דבר מה ועל זה אמר בתורת ה' חפצו ועל בחינת הפשט אמר ובתורתו יהגה שהוא בתורתו של האיש הנזכר המתייחסת אליו יהגה יומם ולילה:

יהגה. פעם תשמש ענין מחשבה כמ״ש והגיון לבי (לקמן י״ט) ופעם תשמש ענין דבור כמ״ש ולשוני תהגה (לקמן ל״ה):

כי אם. לא סוף הדבר שחדל ונזהר מעצת רשע כ״‎א עשה גם את הטוב, כי כל חפצו היה בתורת ה׳‎:

ובתורתו. הוא"ו במאריך:

כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה. אפשר במ"ש התוספות דמחשבה מועלת אפילו לדברי תורה היינו שאינו עוסק לשמה אבל אם עוסק לשמה אין המחשבה מזקת אותו. והכא מיירי בצדיק ונאמר בו אשרי ולומד לשמה. ולכן בתורת ה' חפצו וכל מעיניו ומחשבתו בזה ועכ"ז אינו מזיק לו ובתורתו יהגה יומם ולילה כיון דלומד לשמה ובא לכלל שנקראת תורתו. ויען עיקר התורה היא שלום ולא אפשר אלא ע"י הענוה לזה רמז והיה כעץ שתול ס"ת גימטריא ענו עם הכולל וע"י הענוה ותורה לשמה זוכה להוציא לאור חלקו שקבל מסיני וזהו אשר פריו שקבל מסיני יתן בעתו בכח השכינה שהוא מרכבה אליה לפי שהוא עניו ובזה יוציא לאור חלקו וז"ש אשר פריו יתן בכח השכינה הנקרא עת והוא עניו שהוא מרכבה אליה וזהו בעת"ו. ועלהו לא יבול אפילו יפלפל דרך חידוד לא יבול וכמו שאמר המגיד למר"ן ז"ל דרך אחד שאמרת בהרמב"ם הוא אמת ולזה כיון הרמב"ם ז"ל והדרך אחר לא תמחוק יתיה דהוא חריף וקב"ה חדי בפלפולא וזה רמז ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח לזכות הרבים וכל זה זכו ע"י הענוה דנחשבים לאין ומכוונים אל האמת כמ"ש פ"ק דעירובין גבי בית הלל דהלכה כמותם מפני שהיו ענוים ומכוונים אל האמת וזה רמז והחכמה מאי"ן תמצא וזה רמז תורה צוה לנו משה צוה גימטריא מאי"ן דלקנות התורה צריך ענוה ומה גם כי תורה לשמה פירש רבינו האר"י ז"ל לתקן פרצוף לאה שנקראת ענוה בסוד עקב ענוה יראת ה' באופן כי ענוה עיקרה לתורה וכמו שאמרנו דז"ש והחכמה מאי"ן תמצא. וגם רמז כונת לשמה להמשיך מיסוד אבא ללאה שהיא ענוה וז"ס והחכמ"ה מאי"ן תמצא. והרשעים במקום ענוה לחשוב מאי"ן. אומרים לא כן גימטריא מאי"ן. וז"ש לא כן הרשעים. א"נ אפשר כי אם בתורת ה' חפצו וכו' במ"ש הרב חובת הלבבות ז"ל דחייב ללמוד בתחילה הדינים הנצרכים לו כמו דיני תפלה וברכות ואיסור והיתר ואח"כ שיהיה בקי בשאר סדרים וז"ש כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו כלומר הדינים הנצרכים לו יהגה יומם ולילה. א"נ רמז מ"ש רבינו האר"י ז"ל דבחלק תורה שהוא חושק בה ילמוד דנראה שבגלגול זה בא לתקן חלק לימוד זה וזה רמז בתורת ה' חפצו בחלק לימוד שהוא חפץ זה ילמוד ובתורתו יהגה יומם ולילה כלומר בחלק לימוד זה שהוא חפץ נקראת תורתו דלזה בא בגלגול זה ללמוד בחלק זה ובו יהגה. ולא יעשה הפך חפצו ללמוד בחלק אחר. והיה כעץ וכו' אשר פריו יתן בעתו וכן הלומד במקום שהוא חפץ הוא פריו בעתו שבגלגול זה בא לתקן חלק לימוד זה. וכל אשר יעשה יצליח גימטריא קמח. לא כן הרשעים שמבטלים תורה וכתב הרמב"ם ז"ל שמי שנגזרה עליו גזירה מקודם יהיה בטל מהתורה וז"ש כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח שהתורה נגד הרוח והרשעים כמוץ אשר תדפנו רו"ח שאם לא תקנו הנפש במעשים טובים ודאי לא יזכו בלימוד שהוא נגד הרוח על כן לא יקומו רשעים ר"ת לא יקומו רשעים לר"י שהיא קליפת זנות דשלטה בהם הקליפה כי יודע ה' דרך צדיקים ר"ל הענוה של צדיקים כמ"ש בשוחר טוב מזמור ג' על פסוק הולכים בדרך בדרך ענוה. וענוה של צדיקים קמי שמיא גליא שהיא ענוה אמיתית שאין בה דופי והענוה סיבה שיהיו צדיקים דמתכפרים העונות ואין סט"א שולט בוו וכאלו הקריב כל הקרבנות וכהנה רבות:

כי אם, אולם לא די במניעת הרע לבד כי מתנאי האושר שיעשה טוב, ולא שיעשה טוב נימוסי לבד כהפילוסופים שבדו דתות לעצמם, רק שישמור תורת ה' ומצותיו, וגם באר שמתנאי עשיית הטוב שיעשהו בעבור שהוא טוב ובעבור מצות ה' לבד, לא בעבור פניות אחרות שיקוה להשיג עבור עבודתו שכר ותועלת, שאז אין חפצו תורת ה' רק הערב והמועיל שמקוה שכר עבודתו, ע"כ התנה כי אם בתורת ה' חפצו, והנה שלמות הזה מתחלק לשנים, שלמות העיון ושלמות המעשה, שלמות העיוני נקרא תורת ה', כי היא תורהו דעת ה' ודרכיו ואמתתו, אבל חלק זה לא ישיגהו האדם עד תכליתו, ודי אם בתורת ה' חפצו ומאוייו ומשתדל להשיגו ודורש אחריו, הגם שלא ישיגהו ופניו לא יראו, ושלמות המעשי הוא תורת האדם, היא תלמדהו את אשר יעשה או לא יעשה, וזה נקרא תורתו, ובחלק זה יהגה יומם ולילה ללמוד על מנת לעשות:

ובתורתו יהגה. בתחלה היא נקראת תורת ה' ומשעמל בה היא נקראת תורתו:

כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהֹוָה חֶפְצוֹ: א"ר אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ שנאמר כי אם בתורת ה' חפצו וכו':
(עבודה זרה יט ע"א)

ובתורתו כפל בתורתו כמו נח נח ג' פעמים בפסוק אחד (בראשית ו ט) וה' פעמים ישראל בפסוק אחד (במדבר ה יט) ואחרים זולתם; כי כן דרך לשון עברי. ואמרו (המדקדקים והמפרשים במקומות אין מספר): כי הוא דרך צחות. ורבותינו זכרם לברכה דרשו (בבלי עבודה זרה יט א): בתחלה נקראת תורת יי' ולבסוף שנתחזק בה ללמוד נעשית תורתו ונקראת על שמו. ופרוש

ובתורתו. בכל עת יחשוב להתבונן במה שהמציא בלבו טעמים וציצים פרחים לתורה:

יהגה. כל ל' הגה בלב הוא כד"א (לקמן יט) והגיון לבי (ישעיהו ל״ג:י״ח) לבך יהגה אימה, (משלי כ״ד:ב׳) כי שוד יהגה לבם:

כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהֹוָה א"ר יהושע בן לוי דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין לו כתוב בתורה דכתיב ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון שנוי בנביאים דכתיב לא ימוש ספר התורה [הזה] מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל משולש בכתובים דכתיב כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח וכו':
(עבודה זרה יט ע"ב)

יהגה בלבו כמו הגיון לבי לפניך (תהלים יט טו); כי כבר זכר הלמוד והמעשה: ועתה זכר כונת לבו ומחשבתו, שתהיה היום והלילה מחשבתו על התורה ועל המצות. ולפיכך צוה עליהן בכל מעשה אשר יעשה. כמו שאמרו (אבות פרק א משנה ג): וכל מעשיך יהיו לשם שמים. ובתורתו יהגה יומם ולילה שיתעסק בלמוד. ואמרו בדרש (מדרש שוחר טוב במקומו): וכי אפשר להגות יומם ולילה? מלאכתו ואומנותו היכן ומתי יעשה? אלא כל המקים מצות תפלין מעלה עליו הכתוב כאלו למד יומם ולילה. ומהם אמרו (שם): כל הקורא קריאת שמע שחרית וערבית. ואנחנו נאמר על דרך הפשט: אם נפרש יהגה בלמוד הפה, יהיה פרוש יומם ולילה: כל עת שיהיה פנוי מעסקי מחיתו בין מן היום בין מן הלילה.

4012 / (תהלים א,ג) / שתול
פלנטי"ץ / plantez / נטוע
היינו מצפים לצורה פלנטי"ד planted, אבל גם plantez יכול להיות יחיד.

שתול. פלנדי"ץ בלעז:

אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ: ושיהו אוכלין שום בע"ש משום עונה דכתיב אשר פריו יתן בעתו וא"ר יהודה ואיתימא רב נחמן ואיתימא רב כהנא ואיתימא ר' יוחנן זה המשמש מטתו מע"ש לע"ש וכו':
(בבא קמא פב ע"א)

והיה כעץ דמה האדם הטוב לעץ שתול על פלגי מים ואמר: האדם שיסור מרע ויעשה טוב הנה הוא כעץ השתול על פלגי מים שהוא שבע לעולם, כן הוא ישמח לעולם בחלקו, אם מעט אם הרבה יאכל. ופרוש פלגי מים: שיהא פלג מים מזו הפאה ופלג מים מזו הפאה ויעברו תחתיו ולעולם הוא עליהם.

ואז והיה כעץ כו' והוא כי למה הצדיק דומה לאילן שהוא נטוע במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה כו' והוא כי נפש הצדיק נטועה למעלה בקדושה וידוע כי בקדושה עליונה יש בחינת סוד התורה ויש בחינת סוד פשטה ושניהם כשני פלגי מים והנה נפש האיש הזה שתולה על פלגי מים אחוזה ונטועה בבחינה הנק' תורת ה' היא סודה ובפלג בחינה הנקראת תורתו היא פשטה וימשך מזה אשר פריו יתן בעתו והוא כי כל תלמיד חכם ע"י נטיעת נפשו בשרשי התורה במה שהוא עוסק בה יומם ולילה הוא כמשקה את נפשו להוציא פירות כמשקה אילן ככתוב אצלנו על נצר מטעי כו' והפירות הן מה שמחדש חדושים בתורה כל נפש ונפש לפי המתייחסת אליה כאשר הארכנו בביאור ספר משלי ועל כן אל דעות ה' חילק בכל דור הנשמות הראויות לחדש בכל דור לפי צורך הדור והנה אם הראוי לחדש דבר מה יתרשל מהתורה שהוא כמונע השקאה מהאילן ולא יזכה לחדש עד ישוב יתגלגל ויבא שנית לעולם לדעת רשב"י אז יהיה כנותן פריו שלא בעתו וע"כ אמר כי אם בתורת ה' חפצו נוסף על הקודם מסור מרע יזכה כי פריו יתן בעתו בפעם ראשונה והנה נוסף על החדושים אשר יחדש התלמיד חכם עוד יעשה מסברא גדרים וסייגים משמרת למשמרת התורה והנה לא כל ת"ח זוכה שיהיו גזרותיו קיימים להלכה אמר כי האיש אשר אלה לו גם עלהו הוא גדרים וסייגים שהם משמרת כעלה אל הפרי לא יבול כי אם יהיו דברים בלתי נופלים כי יהיה הלכה כמותו תמיד וא"ת אם בתורה אהגה יומם ולילה מתי אעשה ללחם ביתי לז"א וכל אשר יעשה יצליח כי במעט עסק יצליח וכמאמרם ז"ל ראשונים עשו תורתם קבע ומלאכתם עראי וזה וזה נתקיימו בידם:

שתול. נטוע כמו שתולים בבית ה׳ (לקמן צ״ב):

שתול, כבר בארתי בספר התורה והמצוה (קדושים סי' מ''ט) ששתילה מורה שנעקר ממקום זה ונשתל במקום אחר, וחז''ל אמרו על זה (בע''ז דף י''ט) כל הלומד מרב אחד אינו רואה סימן ברכה לעולם, שנאמר כעץ שתול ולא כעץ נטוע :

פלגי - מגזרת פלג לשונם.

והיה. ובעבור זה היה גמול שכרו להיות דומה לאילן הנטוע במקום המים שמגדל פירותיו בזמנו ואף העלים אינם כומשים בעבור מרבית הלחלוחית ושפע הרטיבות כי כן האיש הזה משופע ברוב טובה מבלי מחסור וכאומר הנה מגמול השכר ניכר יושר דרכו וכל אשר יעשה. ר״‎ל ובכל הנטיעות אשר ינטעו ממנו יצליח להיות כמותו וכן צאצאי האיש הזה יהיו כמוהו:

והיה כעץ. טעם המלה מיושב ובספרי ספרד הוא"ו בגעיא:

והיה כעץ, אם נפנה אל האדם מצד כח הצומח שבו, אשר מצדו ישתתף בסוגו העליון עם העץ והצומח, נשכילהו כעץ אשר שרשיו נטועים ונשרשים למעלה ונופו נוטה למטה, כי המוח באדם הוא תחת השורש בעץ השדה, ממנו יוצאות כל ההרגשות אל הענפים שהם האיברים כולמו ואליו ישובון, כמו שישלח העץ לחותיו ומזונו מן השורש אל הענפים, מזה ישכיל האדם כי לא כעץ השדה הנהו, אשר חיותו ועקרו באדמה, כי שרשו ועקרו בעליונים משם יקבל שפעו וחיותו, על מוצא פי ה' יחיה האדם, ואם על הלחם לבדו יחיה ויפנה אך אל האדמה, אז ידמה כהולך הפוך, ראשו למטה ורגליו למעלה, ואמרו חכמינו זכרונם לברכה שצדיקים דומים כאילן ששרשו נטוע במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה והרשע בהפך, ויש הבדל בין העץ והעשב, כי העשב נראהו צץ בימי האביב מוציא פרחו וזרעו למינהו, ואז יבול ואיננו, עד שנדמה שכל תכליתו אך קיום מינו לא אישו, לא כן העץ שיתקיים ימים רבים, יוציא ציץ ופרח ופרי, וזרעו בו שנה שנה, כאילו מלבד קיום מינו גם אישו יעמוד ימים רבים והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה, ומצד המשל הזה אמר באושר איש השלם ומעלותיו, (מעלה א') כי יהיה כעץ, לא כעשב לא כציץ, אשר רק מינו ישמור והוא תכליתו האחרון, וכן המון בני האדם, לא יעשו מאומה לקיום אישם רק לקיום מינם ולהניח יתרם לעולליהם, כאילו אין להם תכלית אחר רק קיום המין, אבל הוא דומה כעץ אשר מלבד קיום מינו אשר עוד ינוב בשיבה גם אישו יתקיים, ויתן פרי קדש הלולים תורה ומעשים טובים להשארת נפשו (מעלה ב') כי הוא דומה כעץ שתול לא כעץ נטוע, כי יש הבדל בין הנטוע והנשתל, הנטוע הוא הנטוע במקומו, והשתול הוא הצמח שנעקר ממקומו ונשתל במקום אחר להשביחו ולתקנו, והנה יש עשבים לחים ורעננים, שאי אפשר לשתלם ממקום למקום מרוב לחותם והם לא ישביחו ולא יתקיימו ימים רבים, אבל העץ אשר אין לחותו רב כל כך ורטוב הוא לפני שמש, עת יעקרנו ממקומו וישתלהו במקום אחר ישביח ויתקיים יותר, כמו שבארתי זאת בפי' (איוב ח׳:י״א) היגאה גומא בלא בצה וכו' רטוב הוא לפני שמש עיי"ש, שממשיל שם את הרשע כעשב הנטוע במקומו ואי אפשר לשתלו ממקום למקום מרוב לחותו, שזה לפני כל חציר ייבש, ואת הצדיק ממשיל כנטע שאין בו לחות כל כך ונשתל ממקום למקום וזה משוש דרכו ומעפר אחר יצמח, כן הרשע העולם הזה הוא ביתו ופה מקום נטעו, אבל הצדיק נעקר מזה העולם וממאויו, ושותל את עצמו על פלגי מים העליונים כמ"ש שתולים בבית ה' (מעלה ג') על פלגי מים, כי העץ הנטוע במקום יבש ידאג בשנת בצורת וימוש מעשות פרי, או לא יעשם בזמנם (כמ"ש בירמיהו י״ז:ח׳), לא כן הנטוע על פלגי מים שמוצא תמיד מזונו ולחותו, כן הישרים בעדת הפילוסופים אשר התנהגו בצדק וחסד על פי נימוסים שכליים, לא מצאו תמיד די ספקם, כי השכל האנושי ילאה מקלוע אל המטרה תמיד ויטעה ברוב משפטיו, לא כן הנטוע על תורת ה' ופקודיו, שימצא תמיד חקו מבלי יחטא (מעלה ד') אשר פריו יתן, העץ הזה יתן פריו, רצה לומר לא כעשב וירק שלא יתן רק זרעו ואינו קיים באיש רק במין, כי יתן פריו בעצמו כל שנה, ולא כעץ הנטוע בערבה, שיפסיד ענינו ולא יתן פריו המיוחד לו, רק פירות גרועים ונשחתים, אבל זה פריו המיוחד לו יתן, וכן הצדיק אינו כמשכילים בעכו"ם שמוציאים פרי על ידי עיוניהם ומופתיהם השכליים, אבל אינם פרי הנפש המיוחדת לה מצד שהיא בת מרום אלהית שפריה מצד זה קודש הלולים, ולא יצאו לפועל אך על ידי התורה האלהית ומצותיה (מעלה ה') בעתו, שהעץ הזה יוציא פירותיו בזמנו המיוחד לו וכן אושר הנפש והצלחת הצדיקים יהיה בעתם המיוחד עת תשוב לבצרון אל המקום אשר לקחה משם (מעלה ו') שגם עלהו לא יבול מצד שהם השומרים את פריו ומגינים עליהם, כן גם הצלחותיו הזמניים עשרו ונכסיו ובריאת גופו יתקיימו ולא יבולו למען יהיו לו עזר אל אושרו האחרון שהוא פריו, כי פרי הצדיק שהוא עוסקו בתורה ובמצות, ישמרו בקל על ידי העלים שהם הקנינים ובריאות הגוף, כי בנבול העלים האלה ישביתהו עניו או חליו מעבודת ה' (מעלה ז') וכל אשר יעשה יצליח, שהאילן הזה יצליח גם את זרעו שכל אשר נזרע ונטע ממנו יהיה כמוהו, כן הצדיק גם בניו יוצלחו בזכותו גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך לא כן הרשעים, אחר שבאר אושר הצדיק, מבאר כי ימצא ההפך ברשעים שלא לבד שלא ימצא להם האושר וההצלחה הנמצא אל הצדיק שעל זה אמר לא כן הרשעים, אבל הם דומים בהפך כמוץ, ולא כמוץ שהדגן בתוכו, שהוא שומר להפרי, שאז הרוח לא יזיזנו ממקומו כי הבר והדגן מגין עליו, רק כמוץ אשר תדפנו רוח, אשר הוסר הדגן מתוכו והרוח ישאנו, כי כן בעוד שההמון מתדבק אל הצדיק לשמרו ולהקיף עליו כמוץ על הדגן בו ימצא סתרה, לא כן אם הוא בפני עצמו כמוץ וקליפה, ובאר גם כן במשל הזה כי כמו שדחיפת המוץ מן הרוח יש לו צורך לזרות ולהבר לנקות הבר מן הפסולת, כן אבדן הרשעים הוא לצורך בל יתערבו עם הצדיקים, שעל זה אמר על כן לא יקומו, ויהיה מלת על כן כמלת כדי שלא יקומו בעדת צדיקים ולא יתערבו עמהם:

פלגי. ראויארו"ש בלעז:

וְאֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ: עונה של תלמידי חכמים אימת אמר רב יהודה אמר שמואל מע"ש לע"ש אשר פריו יתן בעתו אמר רב יהודה ואיתימא רב הונא ואיתימא רב נחמן זה המשמש מטתו מע"ש לע"ש וכו':
(כתובות סב ע"ב)

אשר פריו יתן בעתו כי העץ שהוא במקום צמא ומקוה למטר, בעת שלא ירד המטר כפי הצורך, לא יתן פריו בעתו, אלא יתעכב ויאחר להוציא פריו מפני צמאונו; אבל העץ השתול על פלגי מים יתן פריו בעתו.

על. סמוך עמו והחונים עליו (במדבר ב׳):

ועל פלגי מים - על אחת הפלגים, כמו: אל ירכתי הספינה, ויקבר בערי גלעד, בן אתונות. ויש אומרים: כי טעם פריו – כמו בני הנעורים.

פלגי מים. ברוב הספרים המ"ם קמוצה ועיין במסורה פ' עקב על פסוק ארץ נחלי מים וגירסא דהתם ניחא אבל בתילים ס"ו ומשלי למ"ד חשוב בהדי ג' פתחין באתנחתא וסוף פסוק ישם נהרות למדבר ושבושא הוא וצ"ל ישם מדבר לאגם מים:

ועלהו לא יבול. אפילו הפסולת שבו לצורך היא שיחתן של תלמידי חכמים לצורך היא וצריכה לימוד:

וְהָיָה כְּעֵץ: והיה כעץ שתול על פלגי מים אמרי דבי ר' ינאי כעץ שתול ולא כעץ נטוע כל הלומד תורה מרב אחד אינו רואה סימן ברכה לעולם אמר להו רב חסדא לרבנן בעינא דאימא לכו מלתא ומסתפינא דשבקיתו לי ואזליתו כל הלומד תורה מרב אחד אינו רואה סימן ברכה לעולם שבקוהו ואזול קמיה דרבא אמר להו הני מילי סברא אבל גמרא מרב אחד עדיף כי היכי דלא ליפלוג לישני על פלגי מים:
(עבודה זרה יט ע"א)

ועלהו לא יבול כי מפני היובש יבול העלה; וזה שהוא על פלגי מים לא יבול עלהו. ובעתו שזכר עומד במקום שנים. כאלו אמר: לא יבול עלהו בעתו והוא עת ימות החמה שצריך צלו לבני אדם. והנה ימצאו בו מרגוע בני אדם העוברים ושבים וינוחו תחתיו לצל העלים, וישתו מן המים אשר תחתיו ויאכלו מפריו; כי בימות הגשמים יפלו העלים מרוב האילנות. או על דרך הפלגה הוא, כי אפילו בימות הגשמים לא יפול עלהו, כמו שהוא במקצת העלים מטבע רוב הלחות אשר בם. וכמו שאמר: לא יבול עלהו ולא יתם (יחזקאל מז יב); ואומר והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה (שם). כן האדם הטוב יקחו ממני בני אדם פריו ומוסרו, והוא שילמדו ממנו תורתו ומעשיו הטובים. ועלהו לא יבול שיחסו בצל דרכיו הטובים. ורבותינו פרשו (בבלי עבודה זרה יט ב): יתן בעתו שמורה בעת שהגיע להוראה ולא קודם עתו; ובהגיע עתו לא ימשיך עצמו מן ההוראה. ופרוש בעתו: בעת הלמוד למוד, ובעת המעשה מעשה. ועוד פרשו רבותינו זכרם לברכה (שם בקצת שנוי): ועלהו לא יבול שאפילו שיחת חכמים צריכה למוד, כלומר אפילו שיחת חולין שלהם יכול אדם ללמוד ממנה מוסר העולם והנהגת הבריות זה עם זה.

פלגי מים. אמת המים כמו נהר פלגיו (לקמן מ״ו) ע״ש שהוא מתפלג ומתפרש ללכת אילך ואילך:

ועלהו לא יבול - עשרו כל ימיו על דרך טובה חכמה עם נחלה.

לא יבול. לשון כמוש פלישטי"ר בלעז:

וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל כי הא דאמר רב אחא בר אדא ואמרי לה אמר רב אחא בר אדא אמר רב המנונא אמר רב מנין שאפי' שיחת תלמידי חכמים צריכה לימוד שנאמר ועלהו לא יבול:
(סוכה כא ע"ב)

וכל אשר יעשה יצליח: אם יקחו מן העץ הזה מטע יצליח ויהיה כמוהו; וכן האדם הטוב בניו ותולדותיו יהיו כמוהו. ורבותינו פרשו (שם) וכל אשר יעשה יצליח: אם עוסק בתורה נכסיו מצליחין לו. ויש לפרש הפסוק הזה דרך ברכה ושלום ושכר טוב; כי אם יסור מדרך הרעה ויעשה טוב יהיה גמולו שיהיה כעץ שתול על פלגי מים. והחכם ר' אברהם אבן עזרא, זכרו לברכה, פרש: כי פריו הנפש החכמה שתהיה מלאה תורה וחכמת אלהים להכיר בוראה ומעשיו העומדים לנצח, ותדבק בעולם העליון בהפרדה מעל גויתה כמו הפרי המבושל באילן ויפרד ממנו ואינו צריך לו; כי בעבור הפרי יהיה העץ. ועלהו לא יבול: זכרו הטוב, כדרך זכר צדיק לברכה (משלי י ז). וכל אשר יעשה: הון ובנים וכבוד.

יבול. יכמוש כמו כאלה נובלת עליה (ישעיהו א׳:ל׳):

וכל אשר יעשה יצליח - ישוב על האדם הנמשל לעץ. ויש אומרים: כי ישוב כל אשר יעשה יצליח - על העץ כי אם יוקח ממנו סעיף ויוטע יצליח. ואחרים אמרו: כי שב על עלהו כמו: ועלהו לתרופה. ולפי דעתי: כי טעם פריו - הנשמה החכמה שתהיה מלאה תורת אלהים להכיר בוראה ומעשיו העומדים לנצח, ותדבק בעולמה העליון בהפרדה מעל גויתה, כמו הפרי המבושל באילן ויפרד ממנו ואין צורך לו, כי בעבור הפרי היה העץ.

ועלהו לא יבול – זכרו הטוב, כדרך זכר צדיק לברכה

וכל אשר יעשה יצליח - הון ובנים וכבוד.

4013 / (תהלים א,ג) / (פלגי)[פלגים]
ריוייר"ש / riwiers / נחלים

כמוץ. ל' קש קומבל"א בלעז:

לֹא כֵן הָרְשָׁעִים: א"ר תנחום בר חנילאי לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד מי ידע איניש כמה חיי כי קאמרינן ביומי אשר פריו יתן בעתו אמר רבא אם פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול ואם לאו על הלומד ועל המלמד עליהם הכתוב אומר לא כן הרשעים כי אם וגו':
(עבודה זרה יט ע"ב)

לא כל הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח: אמר: כי הרשעים, ובכללם החטאים והלצים, אינם כן, כי לא יהנו מהם בני אדם ומטובתם, אבל יזיקו להם. ותנועתם לרע היא כמו המוץ, והוא הקש הדק שבתבן שלא יהנו ממנו בני אדם והרוח תדפנו קל מהרה ויזיק בתנועתו, שיכה העוברים בפניהם ובעיניהם, או תדפנו הרוח לבתים או לגנות ויזיק. ולפרוש האחרון שפרשנו הפסוק שלפני זה דרך שכר וגמול טוב, יהיה פרוש זה הפסוק: שיאבדו הרשעים קל מהרה כמו המוץ אשר תדפנו הרוח.

ואם תאמר הלא רק בעינינו נביט שאדרבה דרך רשעים צלחה אל תתמה על החפץ כי הנה לא כן הרשעים לומר לא כן הצלחת הרשעים כהצלחת הצדיקים כי אם כמוץ המוצלח ועולה על השבולת שכל הצלחתו היא עד הקצירה כי אז תדפנו רוח כן הרשעים שעד קצירתם מן העולם היא הצלחתם ואז תדפנו רוח הטומאה אשר בראו בהעוותם בתוך כף הקלע:

כמוץ. היא פסולת התבואה כמו כמוץ יסוער מגורן (הושע י״ג:ג׳):

כמוץ - הדק מהתבן כמוץ יסוער מגורן והנה נפש הצדיק דומה אל הדגן שהוא עומד והרשעים כתבן לפני הרוח.

לא כן. לא יהיו רשעים מוצלחים כן ותהי עוד להפך כי מכאובים רבים נכונים לרשע פעם בפעם כמוץ הזה הנדף בכל עת מנשיבת הרוח ולא מצא מנוח:

כמץ. חסר וא"ו וכן נמסר בהדיא כמץ ב' דגושים וחסרים וסימן וגבעות כמץ תשים (ישעיהו מ״א:ט״ו):

תדפנו. ענין דחיפה והכאה כמו קול עלה נדף (ויקרא כ״ו:ל״ו):

כי אם כמוץ אשר. האל"ף בגעיא בספרים מדויקים:

תדפנו. הדלי"ת דגושה:

4014 / (תהלים א,ג) / יבול
פליישטר"א / fleistre / לנבול

על כן וגו'. דבוק הוא למקרא של אחריו:

עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ: אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא שנא' ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד רעים בעולם הזה וחטאים לעולם הבא אבל עומדין בדין ר' נחמיה אומר אלו ואלו אין עומדין בדין שנאמר על כן לא יקומו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים על כן לא יקומו רשעים במשפט זה דור המבול וחטאים בעדת צדיקים אלו אנשי סדום אמרו לו אינם עומדין בעדת צדיקים אבל עומדין בעדת רשעים וכו':
(סנהדרין קז ע"ב)

על כן לא יקמו רשעים על כן שהולכים הרשעים בדרך רע בעולם הזה לא יקמו. במשפט רצונו לומר: ביום הדין, והוא יום המיתה, לא תהיה להם תקומה.

ושמא תאמר הלא גווב היה ייטב בעולם הזה לצדיקים בלבד ולא לרשעים פן הרשעים יקומו ליום משפט בטענת אמרם כי הצלחתם התעה אותם וגם כמה צדיקים שבעדת צדיקים ישגו ויהיו רשעים על ראותם הצלחת רשעים אל תחוש כי על כן שהרשעים מוצלחים לא יקומו ויזכו הרשעים בדין ולא ימצאו גם כן חטאים בעדת צדיקים שלא ישגו צדיקים שבעדת צדיקים ויצאו מכלל שאר עדתם ליעשות רשעים:

וחטאים. (לא יקומו במשפט) בעדת צדיקים :

על כן - הזכיר כי תאבדנה נפשות הרשעים וזכר זרעם בעולם הזה, על כן מלת לא יקומו שטעמו יעמדו.

על כן. בעבור כי נכון בידם מכאובים רבים לזה לא תהיה להם תקומה בעת בא המשפט כשתתמלא סאתם כי המכאובים ההם יבואו עליהם אחד באחד יגשו:

על כן, הרשעים לא יקומו במשפט אף בפני עצמם, והחטאים שהם החוטאים מצד התאוה והם קלים מן הרשעים, הגם שיקומו כשישפטו בפני עצמו, כי ימצאו אמתלא שטבע הבשר נוטה אל התאוה כמ"ש הן בעוון חוללתי, ויזכור כי בשר המה, מכל מקום לא יקומו בעדת צדיקים כשישפטו במשפט הצרופיי לערך הצדיקים, כי אז יצאו חייבים, בהראות להם כי אלה כבשו יצרם וגברו על תאותם:

אבי השביעני לאמר. כיון שאמר פרעה ליוסף רק הכסא אגדל ממך (שם מא מ). אמרו המצרים עבד שקנאו רבו בעשרים כסף תמליכהו עלינו. אמר להם גווני מלכות אני רואה בו. אמרו לו אם כן יהא יודע בשבעים לשון. באותו הלילה בא גבריאל והוסיף לו אות אחת משמו של הקב"ה. ולמדו שבעים לשון. שנאמר עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע (תהלים פא ו). בבקר קראוהו פרעה ושאלו בשבעים לשון. ויוסף היה מחזיר לו. כיון שהתחיל יוסף בלשון הקודש. ולא השיבו פרעה. אמר לו השבע לי שלא תגלה הסוד. שלא יאמרו זה גדול מפרעה. כיון שהשביע יעקב את יוסף שלח לו אבי השביעני לאמר. אם אקיים שבועתי זו. אני עומד בשבועתך. ואם לאו כשם שאני עובר על שבועת אבי. כך אני עובר על שבועה שהשבעתני. מיד ו) ויאמר פרעה עלה וקבור את אביך כאשר השביעך.

וחטאים כם גן, והוא הדין ללצים, לא תהיה להם תקומה. בעדת צדיקים: כי הצדיקים במותם תהיה להם תקומה, אבל הרשעים לא תהיה להם תקומה, אלא תאבד נפשם עם גופם ביום המיתה. ואמר: בעדת כי כשימות הצדיק נפשו עם נפשות הצדיקים מתענגת בכבוד העליון.

וטעם במשפט – כמו: את כל מעשה האלהים יביא במשפט ונפתח בית במשפט להורות על חסרון הדעת, כדרך בשמים ה' בשמים חסדך, בעבור שהוא יום הדין לכל יום אחד או לכל אחד במותו.

וחטאים. מלת לא הנאמר בתחלת המקרא משמשת בשתים כאומר החוטאים לא יהיו נכללים בעדת צדיקים להיות מושגחים מה׳‎ כמוהם:

וטעם בעדת צדיקים – כי התחברותם טוב לכלם, הפך חבורת רשעים.

4015 / (תהלים א,ד) / כמוץ
קו"ם בל"א / com bale / כמו מוץ
גם לעז זה, וכל הבאים אחריו, עד אפיימינ"ט (ה,יג) חסרים בכתבי-היד.

כי יודע ה' וגו'. לפי שהוא יודע דרך צדיקים ולפניו הוא להכירה תמיד ודרך רשעים שנואה בעיניו ומעבירה מלפניו על כן לא תהא הקמת רגל לרשעים ליום הדין ולחטאים ליכתב בעדת צדיקים:

כי יודע יהוה דרך צדיקים הפסוק הזה פרוש לאשר לפניו. כי אמר בעדת צדיקים, ולא פרש באיזה ענין היא עדת הצדיקים לאחר המיתה, לפיכך פרש ואמר: כי יודע. ופרוש יודע: מכיר ומשגיח להיטיב להם. וכן מה אדם ותדעהו (תהלים קמד ג); אשר ידעו יי' (דברים לד י); כי ידעתי את מכאביו (שמות ג ז); ידעת בצרות נפשי (תהלים לא ח); אני ידעתיך (הושע יג ה). ועל זה הדרך: ואין לי מכיר (תהלים קמב ה); יהי מכירך ברוך (רות ב יט). אומר: שהאל יתעלה אוסף נפשות הצדיקים אליו ויודעם ומכירם להיטיב להם ולהשביעם מטובו ומידיעתו והשגחתו, שהיא הטובה הגדולה והגמול הטוב כמו שנאמר: והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את יי' אלהיך (שמואל א כה כט).

ומה שאמרתי על כן כו'. הוא על כי יודע ומשגיח ומשפיע ה' דרך צדיקים על דרך וידע אלהים והוא כי הבא לטהר מסייעין אותו ואין רשע בישראל שלא יבא להטהר באיזה זמן ואז מסייעין אותו באופן לא יעצרנו עושרו והצלחתו מלשוב וגם הצדיקים לא יתפשו דרך רשעים בראותם הצלחת הרשעים כי הלא ודרך רשעים תאבד מהם כי הוא יתברך מרחיקם מן החטא באופן שתאבד מהם דרך הרשעים לבלתי יחטאו:

יודע. ענין השגחה כמו וידע אלהים (שמות ב׳):

כי יודע - אין ספק כי השם הנכבד יודע הכללים והפרטים הכללים, הם נפש כל חי לכל הברואים והפרטים, הם כל מין ומין בפני עצמו, או אפילו כל בריה ובריה בפני עצמה, כי מעשה ידיו כולם, רק דעת הפרט לכל אחד בדרך כלל הן לצדק הן לרשע ידענו, ולעולם ידע אומנות הנודעות, ובעבור שתעמדנה נפשות הצדיקים ותהיינה קיימות לעולם, על כן ידע אותם גם ידע כי נפשות הרשעים תאבדנה, הנה הטעם כי דרך הרשעים לאבדון, ואם נפשות הרשעים תאבדנה אף כי נפשות הלצים, או תהיה מלת רשעים כוללת חטאים ולצים.

כי יודע ה׳‎. כי המקום ב״‎ה נותן לב לדעת ולהשגיח על דרך הצדיקים לבל יכשלו בו אבל דרך הרשעים תהיה אבודה מהשגחת ה׳‎ להיות נעזב אל המקרים ולא יהיו א״‎כ נכללים בעדת הצדיקים:

כי יודע ה', הידיעה הזאת היא התדבקות המושכל במשכיל, כמ"ש כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, רצה לומר הוא דבוק בידיעתי, שזה לא יהיה רק אצל הדברים הנצחיים הבלתי משתנים, שהם ידבקו בהנצחיי הבלתי משתנה והנה דרך הצדיקים שדורכים על מהלך השלימות במסלה העולה בית אל, לאהבה את ה' ולדבקה בו, הוא בלתי נפרד מידיעתו, ונשאר נצחי קיים כמוהו, ועל כן הם נשארים לנצח, אבל דרך הרשעים אל עמקי שאול אל דברים הבלוים ונפסדים, לא יתקשרו בידיעת ה', ולכן תאבד באחרית והיה כלא היה:

ודרך רשעים תאבד: כי במותם אין להם תקומה כמו שאמר לא יקמו; ותאבדנה נפשותם ותלכנה לאבדון כמו שנאמר: ואת נפש איביך יקלענה בתוך כף הקלע (שם).

(ד) או יאמר הנה אמרתי שלא יבטחו שיצלחו בעה"ז כל הצדיקים רק אשר הפליגו בתורה כאמרו כי אם בתורת ה' כו' הוא אשר כל אשר יעשה יצליח אך לא כל יתר הצדיקים והלא תראה רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים ונהפוך הוא הראוי כי רשעים יאבדו וייטיב ה' לטובים הנה על טוב הרשעים אל תחוש כי לא כן הרשעים בטובתם כטובת אשר בתורת ה' חפצו שאמרתי וכל אשר יעשה יצליח כי אם כמוץ כמפורש בקודם:

(ה) ועל יסורי הצדיקים ג"כ אל תתמה כי על כן שמתייסרים פה לא יקומו הצדיקים לעתיד רשעים בדינם. וזה רשעים במשפט וגם לא חטאים בעדת צדיקים שלא ימצאו חטאים שהם בעלי חטאות בעדת שרובם זכיות הנקראים צדיקים כי אם יהיו כולם זכיות בלבד כי נתמרקו כל חטאתם

(ו) ולא תירא פן ימצאי חטאים בעדת צדיקים כי תחטיאם שלות רשעים אל תחוש כי יודע ה' דרך צדיקים יודע ומשפיע לקרבם לידי זכות ודרך רשעים תאבד מהם שמרחיקים מן החטא:

העובר לפני התבה השני מתקיע. משום ברב עם הדרת מלך (משלי יד כח). ובשעת ההלל כגון שאר ימים טובים שקורין בהן את ההלל. הראשון קורא את ההלל. כלומר בתפלת היוצר. משום דזריזין מקדימין למצות. ובראש השנה ויום הכפורים אין בהם הלל. מאי טעמא כדר' אבהו. דאמר ר' אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבונו של עולם מפני מה אין ישראל אומרים לפניך שירה בר"ה וביוה"כ. אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפני. וישראל אומרים שירה לפני. אמר ר' כרוספדאי א"ר יוחנן שלשה ספרים נפתחים בר"ה. אחד של צדיקים גמורים ואחד של רשעים גמורים. ואחד של בינונים. צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים. של רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לגיהנם. בינונים תלויים ועומדים מראש השנה ועד יוה"כ. זכו נכתבין לחיים. לא זכו נכתבין למיתה. לפיכך אמר הקב"ה אמרו לפני בר"ה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות כדי שתמליכוני עליכם. זכרונות כדי שתעלה זכרונכם לפני לטובה. ובמה בשופר. וכן הוא אומר תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו (תהלים פא ד). איזה חג שמתכסה בו החודש. הוי אומר זה ראש השנה. לפיכך נקרא יום הזכרון. שמתוך שתוקעין זוכר את יום הכפורים. (נז) והוא שבעשרת הימים האלה כדי שיהא לו מחילה וכפרה ביום הכפורים. וזה נדרושהו על ענין פרשת יום הכפורים. כי לא הוצרכנו לזה. אלא כדי להודיע כי תקיעת ר"ה בשופר של איל. ואפילו ציפהו זהב או בכסף פסול. בזמן שציפהו במקום הנחת פה. דבעינן שופר ולא חצוצרות. ובזמן שהיחיד מתפלל תוקעין לו בלחש כשהוא מתפלל. ושומעין על הסדר. ועל סדר ברכות. בזמן ששליח צבור מתפלל. לפי שש"ץ מוציא את הרבים ידי חובתן. והלכה כר"ש בן גמליאל. דאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו. חוץ מערב וצידן. וראיה אחרונה. אלו הלכות הם. ערב בסוף בבא בתרא. צידן בכתובות. וראיה אחרונה בסנהדרין בפ' זה בורר לו אחד. ובשבת לא תקעינן משום דרבה. גזירה שמא יטלטלנו ויעבירנו ארבע מאות ברשות הרבים. וכל גזירה קבעינן להו הלכה. וצריך לברוכי עליה לשמוע בקול שופר. ושהחיינו. דכל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן.

וא"ת היאך תקנו אחרונים תיקון הדחיות חידוש על תיקון הראשונים שהיו מקדשים ע"פ הראייה. בין באחד בשבת בין בד' ובין בו'. בכל עת שהיתה הלבנה נראית. זו תשובתו. כי התורה אמרה אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש (ויקרא כג ב). קריאת קידוש המועדים בישראל תלוים. שאפילו בימי הנביאים לא היו ישראל הולכים אלא אחר קידוש בית דין שנאמר החדש הזה לכם ראש חדשים (שמות יב ב). כזה ראה וקדש. שאין הדבר תלוי בראיית הלבנה. כי אם בקידוש בית דין. שיהיו בית דין מעיינין בו. ואמרו מקודש מקודש. ואמר תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב (תהלים פא ד ה). ללמדך שאחר חוק קביעות החודש היו ישראל הולכים. שאפילו אם לא נראית הלבנה עד מ' יום. תאמר בדעתך שלא היו ישראל מקריבין קרבן מוסף החדש. והתורה אמרה זאת עולת חדש בחדשו (במדבר כח יד). אחר קביעת החודש אתה הולך להקריב קרבנו. ולא אחר ראיית הלבנה. אלא בחדשו בחידוש קביעתו. בין נראה ובין לא נראה. ואעפ"כ מצוה היא לישראל לקדש ע"פ הראייה. כענין העדות שנמסר לעדים להעיד בפיהם. מה שראו בעיניהם. אבל אם לא ראו בעיניהם ושמעו וידעו ונתבררו מפי הרואה ומפי המקבל הממון שאמר קבלתי והודה המקבל לא יעידו העדים. לכך נאמר או ראה או ידע (ויקרא ה א). כך אע"פ שמצוה לקדש ע"פ הראייה אם לא נראה מקדשין אותו על הידועה.

רק הכסא אגדל ממך. אמרו שריו וגבוריו עבד שקנאו רבו בעשרים כסף נמליכהו עלינו. אמר להם טכסיסי מלכות אני רואה בו. אמרו לו אם כן יודע שבעים לשון. שכן הוא דרך מלכותם שיהא יודע מלך מצרים שבעים לשון. אמר להם למחר אנסה אותו. באותו לילה בא גבריאל והיה מלמדו ע' לשון. ולא יכול לקבל אותם. עד שהוסיף לו אות אחת בשמו של הקב"ה. היינו דכתיב עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע הסירותי מסבל שכמו כפיו מדוד תעבורנה (תהלים פא ו ז). למחר נסהו והיה יודען. התחיל יוסף לדבר עם פרעה בלשון הקודש. ולא היה משיב לו פרעה. אמר לו מה זה הלשון. אמר לו לשון הקדש. אמר לו השבע לי שלא תגלה הסוד. שלא יאמרו יוסף גדול מפרעה.

או יאמר בהקדם דברי הילקוט בתהלים על הפסוק על כן לא יקומו וזה לשונו אמר הקב"ה לרשעים אני אמרתי כן. ואתם לא אמרתם כן. על כן לא יקומו רשעים במשפט עיין שם. והדברים נפלאים בעיני כל רואים. ויש לפרש דאיתא במדרש על הפסוק ויאמר אלהים יהי אור בכל העשיות נאמר בהם ויהי כן וכאן לא נאמר ויהי כן מפני הרשעים שלא זכו בהאור ההוא של מעלה וגנזו לצדיקים לעתיד לבא עיין שם. לפי זה מבואר והכי פירושו אני אמרתי ויהי כן דהיינו אף ביום הראשון רק ואתם לא אמרתם כלומר אתם גרמתם שלא נכתב ויהי כן לכן וכו'. לפי זה אתי שפיר דברי רש"י ז"ל הנזכר לעיל. דהנה איתא בספרי מקובלים דאהרן בכוונת המנורה משך האור הגנוז לבית המקדש. וזה שפירש רש"י ויעש כ"ן אהרן להגיד שבחו שלא שינה כלומר בטוב כוונתו האיר במקדש האור הגנוז נמצא שלא שינה הכ"ן דהוי כאלו נאמר גם במאורות ויהי כן כמו בשאר הימים וזהו ויעש כן דייקא שלא שינה: