Commento su Salmi 16:76

מכתם לדוד. אמרו רבותינו לדוד שהי' מך ותם שהיתה מכתו תמה שנולד מהול ואין שיטת המקרא נופל על המדרש כאן, יש מזמור שנאמר בו לדוד מכתם, שם יש לפרש שיר זה לדוד שהי' מך ותם אבל כאן שנאמר מכתם לדוד אין לפרשו כן ואומר אני שהוא אחד מן שמות מיני נעימות הזמר וחלוק בנעימות השיר, ד"א מכתם לדוד לשון עטרה כמו כתם שמשמע דבר זה היה רגיל לומר דוד שמרני אל כי חסיתי בך והי' לו כעטרה שנא' (לעיל ה) כ' כצנה רצון תעטרנו (סא"א):

מכתם לדוד כבר כתבנו במזמור בקראי ענני (ד) טעם מכתם.

מכתם לדוד. הנה באמרו אמרת כמדבר עם נקבה ולא אמר אמרתי לא ראיתי מי שיחוש על ככה ואחשבה שהיה דוד משיח עם נפשו ואומר אמרת וכו' והוא בהקדים מאמרם בספר הזוהר כי נפש דוד היא של אדם הראשון. עוד אמרו כי דוד היה ראוי להיות נפל אלא שאברהם יעקב ויוסף נתנו לו שבעים שנה משלהם כי של אדם הראשון היו פגומים ולא היה זוכה אל כל הטובה בהם אם לא ע"י הצדיקים הנז'. עוד למדנו מספר הזוהר כי האבות הן הם חלקי נפש ורוח ונשמת אדם וכל אחד בא לתקן חלק מאשר קלקל אדם וגם יוסף נכלל עם יעקב כנודע ליודעים. ונבא אל הענין והוא כי ארז"ל שענין אומרו מכתם הוא מך תם שמשפיל עצמו ויהיה הענין שאמר מכתם ושפלות לדוד מצד עצמו דלית ליה מגרמיה כלום שהיה עתיד להיות נפל שמרני אל על צד החסד בל אמות כי חסיתי בך והוא על כי שבעים שנות חייו לא היה לו משלו כלום כי אם מזולתו כי נתונים נתונים המה לו וקל ליאבד ממנו ע"י עון אשר חטא:

מכתם. מלשון כתם והוא הזהב הטוב ורצה לומר שהיה המזמור הזה חביב לפניו ככתם:

מכתם - מזמור נכבד, כמו: כתם פז, או נועם פיוט שתחלתו מכתם.

שמרני. השי"ן מעמדת בגעיא וקריאתה בקמץ רחב תמורת קמץ חטוף כן הוא בספרים כ"י מדוייקים וכ"כ רד"ק בפי' ובמכלול דף י"ח ובדף רי"ו בשרשים. וכמוהו שמרה נפשי כי חסיד אני. במזמור פ"ו עיין מ"ש שם:

מכתם לדוד שמרני אל כי חסיתי בך. אמרו במדרש שמרני אל כי חסיתי בך שמרני אל שלא אכשל בדבר הלכה (עיין פרשת דרכים ריש דרוש ט"ו) ורש"י לקמן מזמור ס' כתב רבותינו דרשו על דוד שהיה מנהיג עצמו כמך ותם אפילו במלכותו. ואפשר כמ"ש פ"ב דיומא לא משכחת צורבא מרבנן דמורה אלא דאתי מלוי ומיששכר והקשו המפרשים דהרי דוד הע"ה אמרו וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום ולא היה מלוי ויששכר ויש כמה תירוצים אחת שדוד הע"ה היה מלך ולגבי מלך לא נאמר זה. א"נ שהיה עניו מאד ועל ידי הענוה מכוין אל האמת כמ"ש פ"ק דעירובין גבי ב"ה שיצאת ב"ק שהלכה כבית הלל ומפרש בגמרא שהטעם שהיו ענותנין ופירש מר"ן בכללי הגמרא שבזכות הענוה היו מכונים אל האמת. וכתבו המפרשים דכל זה היינו בצורבא מרבנן דמורה ביחיד אבל כשהם רבים אז אפילו משאר שבטים מכוונים אל האמת וז"ש מכתם לדוד שהיה מך ותם עניו אפילו במלכותו והכא נרמזו השתי מעלות המועילות לכוין אל האמת שהם המלכות והענוה שכל אחת מהנה אגוני מגנא לכוין אל האמת כמ"ש המפרשים ונראה הטעם דמלך כרבים דמי וכי איכא רבים שמורי"ם לכל בני ישראל אהניא זכותא דרבים לכוין האמת והענוה היא סגולה להיות מרכבה לשכינה ותורה שבע"פ היא כנגד השכינה והלכה היא ה' כלה. גם משפט הוא בלאה ותורה לשמה הוא לתקן פרצוף לאה ולאה נקראת ענוה כידוע כל זה מרבינו האר"י זצ"ל ולזה העניו מכוין אל האמת מטעמים אלו הנאמרים באמת. וזה רמז קראין מכתם לדוד כלומר הגם שהיה דוד עניו גם במלכותו עם כל זה לא סמך והתפלל שמרני אל שלא אכשל בדבר הלכה ונקט לשון יחיד כי ברבים פשיטא שמכונים לאמת. אך ביחיד תכון תפלתי שמרני שלא אכשל בדבר הלכה ואיני סומך על מלכות ולא על ענוה רק כי חסיתי בך שתשמע תפלתי ותשמרני:

מכתם לדוד, מדבר נגד עובדי האלילים אשר היו בזמנו, ומודיע ההבדל בין העובד ה' והשומר תורתו, ובין ההולכים אחרי ההבל ויהבלו ויודה על חלקו שהבדילהו מן הטועים שמרני, תחלה מבקש מה' ישמרהו האל לבדו, כי אינו חוסה בדבר זולתו מכחות העליונים, רק כי חסיתי בך:

שמרני השי"ן נמשכת בגעי"א.

שמרני אל - וטעם שמרני כי חסיתי בך שמרני כי אתה ה' והטעם: גבור שתוכל להושיעני.

אל אתה יי' אל ויכול. לפיכך אני קורא אליך שתשמרני

כי חסיתי בך: ולא בזולתך.

אמרת לה' אדני אתה וגו'. לכנסת ישראל אמר דוד יש עליך לומר לה' אדון אתה וידך על העליונה לכל הבא עלי, ד"א אמרת לה' אדני אתה, לנפשו הי' אומר וכן מצינו דוגמתו (ש"ב יד) ותכל דוד ופתרונו ותכל נפש דוד אף כאן אמרת נפשי לה' את נפשי יש עליך לומר כן להקב"ה (סא"א):

אָמַרְתְּ לַיְהֹוָה: אמרי ליה רבנן לרבי פרידא רבי עזרא בר בריה דרבי אבטולס דהוא עשירי לר' אלעזר בן עזריה דהוא עשירי לעזרא קאי אבבא אמר מאי כולי האי אי בר אוריין הוא יאי אי בר אוריין ובר אבהן יאי ואי בר אבהן ולא בר אוריין אישא תיכליה אמרו ליה בר אוריין הוא אמר להו ליעול וליתי חזייה דהוה עכירא דעתיה פתח ואמר אמרת לה' אדני אתה טובתי בל עליך אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם החזק לי טובה שהודעתיך בעולם אמר לה טובתי בל עליך איני מחזיק טובה אלא לאברהם יצחק ויעקב שהודיעוני תחלה בעולם שנאמר לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם וכו':
(מנחות נג ע"א)

אמרת ליהוה אדני אתה כנגד נפשו מדבר ואומר: אמרת והודית ליי', כי הוא אלהיך ואדניך וכן הדין עליך; ותאמרי לו גם כן:

ומדבר עם נפשו ואומר לה אמרת לה' אדני אתה לומר תדע למה אני צריך חסד אל לשישמרני ה' הוא על כי השבעים שנה משלך מאדם הראשון אין כח בהם רק למציאות חיים אך לא להיות בהם טובה ועל כן יקל מאד לאבדם כי פגומים הם כי אפילו עתה צריך חסד כמדובר והוא כי הנה הגעת נפשי אל מעלה רמה יותר ממלאכי השרת עד שהגעת לקרא שם להקב"ה כמ"ש ז"ל שאחר שקרא שם לכל הברואים אמר לו הקב"ה ואני מה שמי אמר לו אתה אדון לכל ראוי תקרא אדנ"י וזה יאמר הנה אמרת לה' אדני אתה שהוא אדון לכל וקראת לו את בהיותך באדם שם זה אדנ"י עם גודל השגתך זו טובתי שהטבת לי שהייתי עתיד להיות נפל וניתן לי ממך שהוא מאדם טובתי זו בל עליך להחזיק לך טובה על שבעים שנה שלך שנתת לי כי חטאת ונפגמת:

אמרת - אומר לנפשו: כבר הודית כי השם הוא אדוניך ואת חייבת לעובדו, ואם לא ייטב לך על דרך: אל תהיו כעבדים. ויאמר רבי שלמה הספרדי: בתפילותיו הנה לך לא לי עמדי לפניך ולשם כבודך לא לשכר פעולתי. אמר רבי משה: טובתי איננו חיוב עליך כי איני ראוי לכך, כמו הקדושים אשר בארץ המה. ולפי דעתי: שהוא מבקש רחמים מהשם שייטיב לקדושים אשר בארץ המה, והוצרך לומר אשר בארץ, כי הקדושים הם המלאכים, כמו וכל קדושים עמך והרבה עצבון לאשר לא יעבדוך, רק יעבדו אחרים על כן ירבו עצבותם לקדושים, והנה טובתי בל עליך רק תן הטוב לקדושים ואדירי ארץ אשר כל חפצי בם ופירושו: כל רצוני להיות כמותם. וכמפרש לקדושים על האבות איננו מטעם המזמור.

אמרת. אתה נפשי אמרת על ה׳‎ שהוא אדון הכל והכנעת לו:

אמרת לה'. לית לשון זכר:

אמרת לה' אדני אתה טובתי בל עליך. אפשר שכונתו ליחד קבה"ו תמיד שלא ע"מ לקבל פרס וזה רמז אמרת מלשון ראוה מדברת לה' קב"ה אדני שכינתיה אתה להמשיך החסדים בסוד אתה כהן לעולם. טובתי בל עליך שלא ע"מ לקבל פרס כי אני חייב להדמות לקדושים אשר בארץ האבות. ורז"ל בשוחר טוב דרשו. אמרת אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע אעפ"י שהייתי מלך המלכתיך עלי והוא תמוה. ואפשר במה שפירשו המפרשים בפסוק כי ראיתי בבניו לי מלך שכביכול רצה לומר עלי מלך כמו שכתבתי לעיל בשמואל ב' סימן כ"ג ואפשר שז"ש אעפ"י שהייתי מלך שמרוב ענותנותך אמרת כי ראיתי בבניו לי מלך עלי מלך אני המלכתיך עלי וז"ש אמרת לה' אדני אתה אדון ושליט טובתי ר"ל מלכותי בל עליך כי אם מלך על ישראל ואתה אדוני ופטרוני וא"ש ההי"ב:

אמרת, עתה ידבר בנוכח אל אומה העובדת אלהים אחרים וחושבת למצוא מחסה באליליהם, והיה דעת בעלי הצאבא עובדי עצבים, שה' הוא עלות העלות והוא הסבה הראשונה לכל נמצא וקרו ליה אלהא דאלהיא, אבל חשבו שמאתו לא תצא ההשגחה וההנהגה בעולם התחתון לא טוב ולא רע, רק ע"ז ממונים אליליהם אשר יחדו מקומות לשכנם על ההרים הרמים ועל מקומות ידועים, והיו אומרים שהם ממונים על כל מיני הטובות והרעות הבאים לעולם כ"א על דבר מיוחד, על החיים על החן על העושר וכדומה, עז"א את האומה העובדת לאלילים, אמרת לה' לאמר, אני יודע כי אלהי אתה ר"ל שאתה אלהא דאלהיא והסבה הראשונה לכל, אבל טובתי בל עליך, הטובות הבאות לי אינם מושפעות מאתך ולא עליך העבודה הזאת להשפיע לי טובות, רק לקדושים אשר בארץ המה, הטובות שאני מקבל הם מיוחסים אל הקדושים שהוא האלילים הקדושים אשר אינם בשמים רק הם שוכנים בארץ על כל הר מועד וגבעה רמה, שהקדושים האלה הם המשפיעים הטובות, ואדירי כל חפצי בם, ר"ל בם בהקדושים האלה נמצאו גם אדירי כל חפצי, האדירים המושלים על כל חפצי, כי עובדי האלילים היו מיחסים כל כחות הנפש וכל החפצים של האדם תאוותיו ותכונותיו אל האלילים, שהיו אומרים שאליל פלוני ממונה על האהבה ופלוני על ריב ומדנים ומלחמה וכן על כל כח וחפץ של האדם היו אומרים שיש כח ממונה עליו בין האלים האלה, והיו אומרים שהאדם אינו חפשי במעשיו וחפציו, שכל חפץ שיעלה בלבו למשל לאהוב או לשנוא להתאכזר או לרחם וכדומה יהיה ע"י האליל הממונה על החפץ ההוא, שהם האדירים המושלים על כל חפצי ולא אוכל לחפוץ דבר בלעדי רשותם, כנודע בהבלי שירי עובדי האלילים שהיו מיחסים כל חפץ ורצון ותאוה ותכונה אל האלילים והיו עובדים לכ"א מהם להפיק ממנו רצון אל החפץ ההוא:

טובתי בל עליך. טובות שאתה עושה לי לא עליך הם לגמלני כי לא בצדקתי אתה מטיב לי:

טובתי בל עליך: פרשו בו (רש"י ורבי משה הכהן גיקטלא): הטובה שאתה עושה לי אינה מוטלת עליך לעשות, כי אינני כדאי, אלא הכל הוא חסד מאתך. ואדני אבי, זכרו לברכה, פרש: הטובה שאני עושה אינה עליך; כלומר: אינה מגעת עדיך, כי לא יתכן ולא יועיל ולא יתן לך, אלא

טובתי. הטובה שאתה עושה לי אינה מוטלת עליך כי הכל בחסד:

לקדושים אשר בארץ המה. בשביל הקדושים אשר המה קבורי' בארץ אשר התהלכו לפניך באמת:

לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ: ישראל קנין אחד מנין דכתיב עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית ואומר לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם:
(אבות ו, י)

לקדושים אשר בארץ המה ובא על דרך לאיש כמוך רשעך וגומר (איוב לה ח). ולאהבתי אותך אני אוהב אותם שהם קדושים ואני מטיב להם.

כי אם לקדושים אשר בארץ המה אחזיק הטובה הם אברהם יעקב ויוסף שנתנו משלהם השבעים שנה בלי כגם והם אדירי כו' שלא מעדו קרסולם כאדם וכל חפצי הוא בם לישען עליהם:

אדירי כל חפצי. המושלים על חפצי, נמצא בם :

לקדושים. הכנעי עוד להאנשים הקדושים אשר המה בארץ ולהאדירים ביראת ה׳‎ כי כל חפצי באה לי בזכותם:

ואדירי כל חפצי בם. הם האדירים אשר כל חפצי בם וכל צרכי נעשים בשבילם:

ואדירי כל חפצי בם: לאותם שהם אדירי לב מכל בני אדם, וטובים מהם, חפצי בהם להטיב להם, בעבור שהם שומרים ועושים מצותיך. ומפני זה קראם: קדושים ואדירים. ולפרוש הראשון יפרשו לקדושים כן: אינני ראוי לטובתך, אלא לקדושים היה ראויה טובתך. ולפי דעתי: טעם לקדושים דבק עם אמרת ליי', כלומר אחרי שתאמרי ליי' כי הוא אדוניך תאמרי גם כן לקדושים אשר בארץ המה, שתכנעי לפניהם, ותתני להם מעלה עליך ותלמדי ממעשיהם; והכל לתכלית שתלמדי אהבת האל. ועל דרך הזה אמרו רבותינו, זכרם לברכה (בבלי פסחים כב ב): את יי' אלהיך תירא (דברים ו יג) לרבות תלמידי חכמים. ואמר: אשר בארץ כלומר, הקדושים שתמצאי בדרכך לכי אחרי עקבותיהם ותלמדי ממעשיהם. ואדירי איננו סמוך לפי דעתי, כי ימצאו כמותו כמו חלוני שקפים (מלכים א ו ד); נטעי נעמנים (ישעיהו יז י) והדומים להם. ופרוש קדושים ואדירים שכל חפצי בהם לאהבה אותם וללכת בדרכיהם. לקדושים אשר בארץ המה: דרך הקדושים עובדי האל אהבתי, ודרך זולתם שעובדים לאל אחר שנאתי; ואומר אני:

ירבו עצבותם וגו'. כל זה אמרי לה' ירבו עצבותם של כופרים בך המהירי' וחרידי' לעבודת אל אחר, ל"א מהרו לשון מוהר דואירנ"ט בלעז:

בַּל אַסִּיךְ נִסְכֵּיהֶם: מאי אחד העובד אמר רבי ירמיה הכי קאמר אחד העובד כדרכה ואחד המזבח ואחד המקטר ואחד המנסך ואחד המשתחוה ואפילו שלא כדרכה וליחשוב נמי זורק אמר אביי זורק היינו מנסך דכתיב בל אסיך נסכיהם מדם וכו':
(סנהדרין ס ע"ב)

ירבו עצבותם אחר מהרו מאותם האנשים שממהרים לאל אחר. מהרו זה לבדו מבנין הקל מענין מהרה; ואפשר שיהיה מענין מהר ומתן (בראשית לד יב); כמו מהר ימהרנה לו (שמות כב טו). או פרוש אחר מהרו כלומר: אני אהיה דבק בקדושים ובאדירים וירבו עצבות האנשים, עצבות הממהרים אל אנשים זולתם ללכת בדרכים אחרות שאינן דרכי יי', וזהו הנכון.

ירבו עצבותם כו' הלא אמרתי שיש לי להחזיק טובה לאבות הנזכר שנתנו לי משלהם והנה גם יש לי או לזולתי חלק ג"ע של דואג ואחיתופל שעל שקלקלו ומה גם שהצרו לי כי חלק ג"ע שלהם יותן לי כענין מאמרם ז"ל זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע לא זכה נוטל כו' ורואה אני מה בין חלק זכות האבות קדושים אשר בארץ המה שנתנו לי לחלק אשר ניתן לי או לאחר מדואג ואחיתופל ודומיהם שניתן לאחרים טובם כי האבות ישישו במה שנתנו לי כי בתתם לי נותנים לעצמם כי נפשותם מאדם כמוני כאמור מספר הזוהר והיא שלי אך ירבו עצבותם מאשר אחר מהרו כי אוי להם שנתנו לזרים כי נתנו חלק ג"ע שלהם לי כי בהעוותם הם כנותנים ממש זכותם לאחר ומה שלא הזכרתים בשמותם אלא אמרתי סתם ירבו עצבותם כו' ולא אמרתי מי הם אלו שחלקם אני נוטל ושמותם איני מזכיר הלא הוא כי די להם עצבותם אך שתים לא אעשה להם א' שלא אבקש ישפך דמם כאשר שפכו דמי בהלבינם פני באמרם הבא על אשת איש מיתתו במה שנסכו דמי בגופי כד"א שופך דם האדם באדם שהוא לשון הרקה כענין ניסוך היין וזהו בל אסיך נסכיהם מדם. עוד שנית איטיב להם שבל אשא את שמותם על שפתי בגנותם:

מהרו. ענין מתן כמו כמוהר הבתולות (שמות כ״ב):

עצבותם. מענין עצבים, ובא פה במשקל שם נקבה לגנאי,

ירבו עצבותם אחר מהרו - אשרי אחר מהרו והוא מגזרת מהר ימהרנה אשר יתקשרו אל עם אחר, רק אני לא אסיך נסכיהם שהם מעורבים בדם זבחיהם, ואפילו שמותם לא אזכירם בפי.

אחר מהרו. ר״‎ל אבל האנשים המרבים מוהר להקריב זבחים לגלולים ירבו עצבותם על ידיך כי תרדפם להעציב לבם ולא אכניע להם:

ירבו, יאמר הנה אלה אשר אחר מהרו אשר ימהרו לעבודת אל אחר, ירבו עצבותם ועצביהם של הקדושים הנ"ל, שהיו עושים להם עצבים לצייר תכונתם ולקבל מהם השפעה על העצבים המכונים להם, אבל אנכי בל אסיך נסכיהם מדם, אני לא אלמד ממעשיהם להסיך לפני הקדושים ועצביהם נסכי דם וגם לא אשא את שמותם על שפתי, שאסור להזכיר שם ע"ג רק אאביד את שמם מתחת השמים, רק ה' מנת חלקי וכוסי, ואיני נתון תחת המערכת וכחות הטבע, ויש הבדל בין חלק ובין כוס, שהכוס הוא רק החלק שהכין האדם לעצמו עפ"י הכנתו, והחלק והכוס הם בשוה והגורל יהיה לפעמים בחלקים בלתי שוים כפי מה שיעלה הגורל, ויש לכל אדם חלק ונחלה בה' מצד הלידה שנפשו חלק אלהי וזה נקרא חלק, ועז"א ה' מנת חלקי, ב. יוכל לזכות בקדושה יתירה עפ"י הכנתו לפי מעשיו וזה נקרא כוס, עז"א ה' כוסי, ג. יקבל מה' מתנה יתירה על יתר אחיו עפ"י רצון ה' אחר שזכה לזה תחלה ע"י מעשיו כמ"ש ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני וזה נקרא גורל, ועז"א אתה תומיך גורלי, שנגד שעובדי כוכבים מכחישים ההשגחה ואין להם חלק בה' והשגחתו רק בצבא השמים, ולא ע"י הכנה עפ"י מעשיהם אחר שהם מכחישים את הבחירה, ולא עפ"י גורל כי בחלקי נחל חלקם הן הם גורלם, לז"א כי שלשה אלה חלקו ונחלתו מה' לבד:

בל אסיך נסכיהם מדם. אני לא אהיה כמותם לזרוק דם לע"ג ולא אשא שם ע"ג על שפתי:

בל אסיך נסכיהם מדם חלילה לי שאסיך נסכיהם שהם מדם; על דרך והבאתם גזול (מלאכי א יג) כלומר: נסכיהם אינם יין אלא דם; כי העולם והנסכים עם מעשים רעים לא יועילו ולא יצילו, אבל ירעו, כמו שאמר: זבח רשעים תועבה (משלי כא כז).

אסיך נסכיהם. ענין זריקה:

אחר מהרו. הממהרים לאל אחר, וי''מ מענין מוהר ומתן, שמקריבים לו קרבנות :

בל אסיך. לא אזרוק דם לגלולים כמוהם ואף לא אזכיר שמם בשפתי:

ובל אשא את שמותם על שפתי: ואפילו שמות האנשים האלה לא אעלה על שפתי.

ה' מנת חלקי וכוסי. כל טובתי הימנו, לשון אחר וכוסי וחשבוני כמו (שמות י״ב:ד׳) תכוסו על השה וכן חברו מנחם:

יהוה מנת חלקי וכוסי אין לי חלק אחר זולתו כמו אלה האנשים שחלקם ומנתם הכסף והזהב ופעמוני העולם, אבל אני יי' מנת חלקי וכוסי. והמנה והחלק והכוס והגורל אחד, אלא כפל הענין במלות שונות לחזק הדבר כמנהג הלשון; כלומר: כי בכל דברי ובכל עסקי הוא חלקי ואליו כונתי. ופרוש

ה' מנת חלקי כו' הנה ארז"ל כי לעתיד לבא הקב"ה עושה סעודה לצדיקים ואחר כך אומר לאברהם לברך ברכת המזון ואומר איני מברך שיצא ממני ישמעאל כו' עד דוד שנוטל הכוס ואומר אני אברך ולי נאה לברך שנאמר כוס ישועות אשא ובשם כו' ומפורש אצלנו במקומו כי הנה ד' כוסות של פסח הם כנגד ד' גאולות וד' אותיות של שם והנה בגאולה אחרונה נשלם כוס של אות אחרונה של שם ואז נשלם השם בארבע אותיותיו שנשבע הוא ית' על כס יה שלא יהיה השם שלם עד ינקם מעמלק והנה אין ספק כי אין הסעודה ההיא גשמית מבר ולחם ומזון כ"א רוחניית כי זה כוון באמרו הקב"ה עושה סעודה לצדיקים לעתיד לבא לומר שהיא מעשה הקב"ה כענין והלוחות מעשה אלהים המה שהיו רוחנים בהעשותם כי על כן על כתב הדברות שבהם ארז"ל שעל זה נאמר קול ה' חוצב להבות אש כי קראו להבות אש וכן באמרו לצדיקים לעתיד לבא רמזו שהוא דבר רוחני נאות לצדיקים לעתיד לבא ואם כן מכל שכן שאין הכוס ההוא גשמי לא הוא ולא מה שבתוכו אך אין ספק כי הכוס ההוא הכלי הוא בחינת שכינה שהיא כלי לקבל שפע מכל הכחות העליונים כנודע כי על כן כוס עולה כמספר אלהים שהוא תואר אל השכינה ומה שבתוכו הן הישועות הן בחינות ד' אותיות של שם כי בכל כוס של ג' גאולות ראשונות לא היה בתוכו רק ישועה א' הוא של א' של הד' כאמור. עוד ידענו מרז"ל מאמר ר' שמואל בר נחמני כי משיח נקרא בשמו של הקב"ה שנאמר זה שמו אשר יקראו ה' צדקנו. ובשתי הקדמות אלו נבא אל הענין אמר ה' מנת חלקי שניתן לי ליקרא כן כאשר קראו אדם להקב"ה אשר אני אני הוא וגם ה' הוא כוסי והוא כי כוס יקרא לפעמים הכלי שהיין בתוכו ולפעמים על מה שבתוכו כענין התקדשי לי בכוס זה שלפעמים הוא על מה שבתוכו ולא בו ולפעמים בו ולא במה שבתוכו כמאמר הגמרא כאן במיא כאן בחמרא כאן בציהרא וכן במקרא יש מזה ומזה וכאן על מה שבתוכו כענין כוס ישועות שהוא כוס של ישועות אמר וכוסי שהוא ה' מנת חלקי וגם כוסי שאותו הכוס שהוא שלי הוא ה' כי מה שבתוכו שנקרא כוס הוא ה' שהוא ד' ישועות שהם ד' בחי' של ד' אותיות של שמך הגדול כי כאשר בגאולה ההיא נשלם השם נקרא כוס של ישועות רבות של ד' אותיות וכאלו היא תכלול את כלם כאלו אז יחד היו כל הישועות וכן הוא בפועל כי כולם נופלים יחד כאמרו באדין דקו כחדא פרזלא נחשא כספא ודהבא שהם המלכיות והוא לדעתו כי גם שבזמן ההוא בטלו השלשה ראשונים ומי נתן אז נחשא כספא ודהבא. אך אחשבה כי יובן במאמר ספר הזוהר כי אז יביא הוא יתברך את כל אשר הצרו ישראל בגליות כלם ולא לקו ויראו ישראל נקמתם מהם אשר יצבאו על ירושלים לא נאמר אלא אשר צבאו נמצא כי אז יודקו כחדא כו' ולפי זה התשועה ההיא תכלול כל התשועות ולכן הכוס הרביעי יקרא כוס ישועות וטובה שנית והיא היות אז השם נשלם לגמרי כי אז הוא יום נקם של עמלק ועמו כולו וזהו אומרו אני אברך ולי נאה לברך כי הלא אני כוס ישועות הכולל כל הישועות אשא שהיא הא' וגם השנית והיא ובשם ה' כלומר שלם אקרא וז"א וכוסי כמדובר. וגם שיש לי להחזיק טובה לאבות שעל ידם היו לי חיים אמיתים עם כל זה אחלה פניך שבהיותנו יחד כמטילי גורל ביני וביניהם מי יטול כוס של ברכה ויברך אתה תומיך גורלי שתחזיק בידי שגורל הכוס הנזכר שהם כמטילי גורל מי יברך שיהיה לי. או יאמר יותר בקיצור ה' מנת חלקי כמדובר שהוא שמי ראוי הוא לפי זה שגם כוסי שאני אטול הכוס ואברך ולא שמעתה ניתן לי אלא שאתה תומיך גורלי:

חלקי כוסי, גורלי. הכוס הוא החלק שהכין האדם והזמין א''ע אליו, כמו במכסת נפשות, במכסת הערכך, יום הכסא, לא כן החלק יהיה גם בדבר שנופל לאדם ממילא, ויש הבדל בין חלק וגורל, שהחלק הוא בשוה לפי החלוקה לחלקים שוים, אם בקו, וידו חלקתם להם בקו (ישעיהו ל״ד:י״ז), אם במאזני משקל (יחזקאל ה׳:א׳) קח לך מאזני משקל וחלקתם, וכדומה, והגורל יהיה לפעמים בחלקים בלתי שוים אם באיכות אם בכמות, עמ''ש ישעיה (י''ז י''ד) :

וכוסי - כמו: חלקי, מגזרת: תכוסו על השה וכמוהו לעיל: מנת כוסם ולהיותו משקה, כמו: כוסי רויה איננו נכון.

ה׳‎ מנת חלקי. הוא המנה הניתן לחלקי ר״‎ל בו אני מאמין:

ה' מנת. בגעיא ובמיישב:

אתה תומיך גורלי. אתה הוא אשר הניחות ידי על החלק הטוב שנאמר החיים והמות נתתי וגו' ובחרת בחיים (דברים ל׳:י״ט) כאדם האוהב אחד מבניו ומניח ידו על החלק הטוב ואומר את זה בחר לך:

אתה תומיך גורלי: אתה עזרתני שבחרתי זה החלק לעצמי כמו שאמרו (בבלי יומא לח ב): בא לטהר מסיעין אותו. ומלת תומיך בחיר"ק כמו בצר"י; וכן הנני יוסף על ימיך (ישעיהו לח ה); הנני יוסף להפליא בחיר"ק כמו בצר"י (שם כט יד).

ומלת תומיך – כמו ותומך שבט, כי מוצא רוח כמו מוציא ולהיותו כמשקל מושיב, רחוק מאד.

וכוסי. הוא המנה הניתן בתוך כוסי וכפל הדבר במ״‎ש:

מנת חלקי. י"ת הנו"ן בפתח ובמקף בין שתי המלות ובספרים אחדים בקמץ ובלא מקף:

תומיך. השפלת ידי על הגורל ל' ימך המקרה (קהלת י׳:י״ח) ישפל, כך הוא נדרש בספרי, וגם יש לפותרו לשון תמיכה מדרש האגדה כמו ויתמוך יד אביו וגו' (בראשי' מח):

תומיך. תמכת בידי להניחה על הגורל ההוא ר״‎ל עוררת לבי להאמין בך ואמר במשל כדרך האב התומך יד בנו החביב לו ומניחה על חלק היפה לומר את זה ברור לך:

חבלים נפלו לי בנעימים. כשנפל לי הגורל להיות בחלקך חבל נעים הוא זה אף עלי שפרה נחלה כזו:

חבלים נפלו לי בנעימים החלקים שנפלו לי במקומות נעימים נפלו לי ובדעות טובות ונכונות.

ובבטחון זה אני סומך כאלו כבר הוא וזה מב' טענות א' כי חבלים נפלו לי בנעימים הם אשר ניתן להם הכוס לברך הם אבות ומשה ויהושע שבכללם היה עכוב שלא היה בי כמפורש במאמר שעם היותם נעימים נפלו לי מהם ושמא תאמר האם הגמול הזה אני משלם לאבות כי הם הנחילוני משנותיהם ואחר כך לא אחלוק להם כבוד הנה זה אינו מעכב כי הלא זה היה אם השנים שהנחילוני לא היו מתיפים וקונים שלימות בי אך אף נחלת שפרה בהיותה עלי כי קנתה שפר והידור בי שגם הם ישמחו בדבר כנודע מענין צורך דוד לעולם:

חבלים. כן יקראו המחוזות וכן מחבל בני יהודה (יהושע י״ט:ט׳) ע״ש כי בחבל יחולק נחלה:

חבלים. כמו ויפלו חבלי מנשה עשרה (יהושע י״ז:ה׳) :

חבלים - לשון חלקים, כמו: יוסף חבלים.

חבלים. המחוזות אשר נפלו בחלקי הם המיוחדים בהדברים הנעימים ר״‎ל האלהים אשר בחרתי בו הוא האל המיוחד:

בנעמים. במקצת ספרים מדוייקים חסר יו"ד קדמאה וכן מצאתי מסורת כ"י דייקא כוותייהו וזו תוארם הנאהבים והנעימם כתיב. חבלים נפלו לי בנעמים כתיב. תודיעני נעמות כתיב ושאר כל לישנא מלא:

חבלים, ויש הבדל ביני ובינם בין באושר הנפש בין בהצלחת הגוף, שבאושר הנפש חבלים נפלו לי בנעימים, קורא בשם נעימים את התענוגים הרוחנים שתשיג הנפש, שבזה נפלו לי חבלים וחלקים רבים בעדן הרוחני והצחצחות אשר עובדי האליל אין להם אושר הנפש וקיום נצחי, ולעומת הצלחת הגוף וכל הנתלה בזה שזה קורא נחלה, כי הצלחות האלה ינחילו האבות להבנים כמ"ש בית והון נחלת אבות, יש לי נחלת שפרה עלי לא כהעכו"ם שנחלתם אינו שפרה בעיניהם כי מבקשים מותרות ואינם שמחים בחלקם, כמ"ש מה בין תלמידיו של א"א לתלמידיו של בלעם הרשע כו' אוכלים בעוה"ז וכו':

אף נחלת שפרה עלי: התי"ו במקום ה"א ואיננו סמוך; וכמוהו עזי וזמרת יה (שמות טו ב; ישעיהו יב ב; מזמור קיח יד); הבה לנו עזרת מצר (שם ס יג); איך לא עזבה עיר תהלת (ירמיהו מט כה) והדומים להם. וטעם אף: כי דרך אנשי העולם כשיחלקו ביניהם, שכל אחד מקנא חלק חברו וידמה בעיניו, כי חלק חברו טוב מחלקו; ולא כן אני, אף כי עלי שפרה נחלתי וחלקי, ואינני מקנא לחלק אחר כי עמי החלק הטוב.

שפרה. ענין היופי כמו אמרי שפר (בראשית מ״ט):

נחלת. כמו נחלה וכן זמרת יה (שמות ט״ו:ב׳), עזרת מצר (לקמן ס') :

ובנעימים - תאר, כמו: הנאהבים והנעימים ותחסר מקומות והוא דרך משל. אמר רבי משה: כי אף נחלת כמו נחלתי. ועוד אפרש דעתי במלת עזי וזמרת יה. והנכון בעיני: שהוא סמוך אל השם כדרך במזרקי יין.

אף נחלת. הנחלה שבחרתי יפה הוא בעיני וכפל הדבר במ״‎ש:

שפרה עלי. במאריך השי"ן:

חסידיך. בס"ס ביו"ד בתר דלי"ת ומסור עליו יתיר יו"ד:

אברך את ה'. עד כאן ניבא דוד על כנסת ישראל שתאמר כן ועכשיו אומר ואני גם אני אברך את ה' אשר יעצני לבחור בחיים וללכת בדרכיו:

אברך את יהוה אשר יעצני כמו שפרשנו אתה תומיך גורלי.

עוד טעם ב' והוא כי אברך את ה' לומר כי אחר שבכוס ההוא אברך את ה' אם כן אחר שה' הוא מנת חלקי כי הוא שמי גם אני ראוי הוא שיהיה הכוס ניתן לי כי מי שניתן לו ה' יאות הוא יברך את ה' וז"א לי נאה לברך כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא. או שיעור הכתוב כי מה שאמר אתה תומיך גורלי פירוש ואמר מה הגורל הלז הלא הוא אברך את ה' כו' ושמא תאמר הלא לעומתך עון בת שבע ואיך לך נאה לברך הנה זאת תשובתי כי הלא אשר יעצני ה' שלא אשאל מאתו יתברך שינסני שלא אעמוד בנסיוני כ''כ שבתי ונתחרטתי כי אין צריך לומר ביום שאינו זמן שינה כי אם אף לילות תדד שנתי במה שיסרוני כליות היועצות כי היו הכליות היועצות מביאות ברעיוני הרעה ההיא ומאדיבות נפשי על שלא שמעתי לאשר ה' יעצני כי זו תשובה פנימית וגדולה מאד והולכות הלילות אחר הימים:

אברך - זאת העצה היתה ממנו תחלה, כי הוא המלמד אדם דעת.

אשר יעצני. בעבור שיעץ אותי לקבלו לאלוה:

אברך, והגם שכפי דעת התורה האדם חפשי במעשיו, בכ"ז לא עזב ה' את האדם בזה שיהיה מוכן להכשל ע"י היצה"ר והתאוה, כי ה' עומד אצלי כיועץ בל אמשך אחרי עצת היצה"ר, והם דרכי התורה אשר נתן לנו שהם עצות שה' נותן לנו איך להשמר מרשת התאוה ומוקשיה, אף לילות יסרוני כליותי וגם שנטע ה' בנפש האדם הרגשת המוסר עד שנפשו בעצמו תיסרהו מלכת בדרך הרע וירגיש בנפשו מוסר מונע אותו מדרך רע, וז"ש שאף בלילה כליותי ייסרו אותי מלכת בדרך רע, [כמ"ש בפי' איוב במ"ש ובמוסרם יחתום]:

אף לילות יסרוני כליותי. ליראה אותו ולאהבה ורבותינו פירשוהו על אברהם אבינו שלמד תורה מאליו עד שלא נתנה תורה אף אנו צריכין לישב המקראות על סדרן:

אף לילות זאת היתה לי תחלה מאת יי' שהוא יעצני וסיעני בבחרי זה החלק הטוב לעצמי; וגם כן אני בעצמי בכל יום

וטעם בלילות – בהתבודדו מעסקי העולם.

אף לילות. כאשר הוא יעץ אותי כן אף כליותי מוסרות ויועצות אותי ע״‎ז בלילות שהיא עת אשר הלב פנוי ממחשבה הטורדת:

יסרוני כליותי: שלא אעזוב זאת הדרך אלא אחזיק בה בכל כח. ואמר לילות, כי בלילה יתבודד האדם מעסקי העולם וימצא לבו פנוי. ואמר כליותי, כי הן היועצות כמו שאמרו (בבלי ברכות סא א): כליות יועצות לב מבין.

וכליותי - רמז לכוחי התולדה שהם בסתר, כמו הכליות.

וטעם יסרוני – שחשב בלבו כל הקורות להולכים מן העולם הזה, על כן נוסר.

שויתי - עצה והמוסר הביאוהו לשום השם לנגדו יומם ולילה והנה נשמתו דבוקה בבוראה טרם הפרדה מעל גויתה, ובעבור ששויתי השם לנגדי מימיני לא אמוט, שיסור מהדרך הישרה.

שויתי ה' לנגדי תמיד. בכל מעשי שמתי מוראו לנגד עיני ולמה כי מימיני הוא תמיד לעזרני לבל אמוט, ד"א שויתי ה' לנגדי תמיד ס"ת היה עמו לקרות בו כל ימי חייו וזה שאמר מימיני בל אמוט ע"ש התורה שנתנה בימינו שאני עוסק בה ולפיכך בל אמוט (סא"א):

שִׁוִּיתִי יְהֹוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד: וכדתניא וכתב לו את משנה וגו' כותב לשמו שתי תורות אחת שהיא יוצאה ונכנסת עמו ואחת שמונחת לו בבית גנזיו אותה שיוצאה ונכנסת עמו (עושה אותה כמין קמיע ותולה בזרועו שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט) אינו נכנס בה לא לבית המרחץ ולא לבית הכסא שנאמר והיתה עמו וקרא בו מקום הראוי לקראות בו וכו'. (סנהדרין כא ע"ב)

שויתי יהוה לנגדי תמיד בכל דרכי אזכרנו. כדבר שהוא נגד האדם תמיד, שלא יסור מעיניו ומלבו, כן שמתי כבוד האל תמיד לנגדי, כי יודע אני כי הוא מימיני ובעזרתי; לפיכך לא אמוט בכל אשר אלך ואצא. והרב רבי משה בן מימון זכרו לברכה, פרש (מורה הנבוכים ג נא):

וכ"כ נכותי מהעון ההוא כי מאז לבל אשוב לחטוא עשיתי שמור היותר גדול שאפשר והוא כי הנה שויתי ה' לנגדי תמיד והוא כי כל הפחד לא היה רק מהלב בל יהרהר ואחריו יהיו אברים גומרים על כן מה עשיתי שויתי ה' לנגדי תמיד והוא כי כל מה שכל אדם עושה בעת תפלה שמצייר בדעתו כאלו המלך הקדוש נצב נגדו פנים בפנים שעל כן נותן שלום תחלה לצד שמאלו שהוא כנגד ימין ה' כי אלו היה נצב מלך מבני אדם נגד פניו פנים בפנים היה ימינו נגד שמאלו ושמאלו נגד ימינו אמר דוד הנה זה הייתי עושה תמיד אף שלא בשעת תפלה וזהו שויתי ה' לנגדי תמיד והטעם כי מימיני שהוא מצד ימיני שאין הלב שם לא היה פחד שאמוט בחטאי כי הלב חומד לצד ימין על כן נגד מקום הפחד שהוא השמאל כי שם הלב עשיתי בכונתי תהיה שם ימין ה' במה ששויתי ה' לנגדי תמיד שתהיה בחינת ימינו ית' נגד שמאלי אשר שם הלב להיות לי לעזר ולהועיל לבל אחשוב מחשבה רעה שעל ידי כן לא יהיה לבי חושב מחשבות רע:

שויתי. שמתי כמו משוה רגלי (לקמן י״ח):

שויתי. מענין שימה וכבר בארתי (הושע י') ששוה המורה על השימה כולל גם מושג השיווי והערך, שהערכתי את ה' לנגדי, ולכן בטלתי חפצי מפני רצון ה' :

שויתי ה׳‎. תמיד אחשב כאלו ה׳‎ עומד נגדי ורואה מעשי:

שויתי ה' לנגדי תמיד. אפשר שויתי רוח ה' דיבר בו דזכה למדת הנשתוון שכתב הרב חובת הלבבות ז"ל דהיינו דאם יכבדוהו או אם יבזוהו הכל אצלו בשוה והבזיון והכבוד שקולא"י נינהו ואמר דזכה לזה משום דה' לנגדי תמיד. ובזה הכל שוה בין אם יכבדוני בין אם יבזוני כי אני עומד לפני ה' ומכיר פחיתותי באמת. ואם תאמר בלא זה אני עוסק בתורה ואגוני מגנא ואצולי מצלא לז"א התורה היא מצלת מהחטא וז"ש כי מימיני רמז לתורה אהניא בל אמוט. אבל לזכות למדת הנשתוון לא סגי בתורה אלא לחשוב כי ה' לנגדי תמיד:

שויתי, וע"י עצות התורה והרגשת המוסר, שויתי את ה' לנגדי ר"ל שהגם שתאות הגוף וחמדותיו יסיתני לנטות מאחרי ה', אני משוה את ה' לנגדי, כי פקודת ה' ומצותיו הן עומדות נגד תאות גופי, והן מצוות את ההפך מה שאני רוצה מצד גופי ויצרי, ושויתי ערך שניהם זה מול זה, שבודאי ראוי שאבטל רצוני ותאותי מפני ה' ומצותיו, והענין כי בנפש האדם יש שני דרכים, הגוף וכחותיו יעצוהו תמיד ללכת לקראת נחשים ויטהו אל אהבת עצמו, עד שאפי' הטוב אשר יעשה, יעשה מפני אהבת עצמו מתקות השכר ויראת עונש או פנייה אחרת, אולם נמצא כח באדם שהיא התבונה המעשיית אשר תשים לפניו חק שיעשה הטוב רק בעבור שהוא טוב, ושרשה מהתבונה הכוללת הבלתי ב"ת שהוא השי"ת, עד שה' הוא מיעץ אותו נגד הגוף ונגד חפציו, והשומע לעצת ה' הוא משוה את ה' נגדו, ר"ל שמעריך שתי הטענות במאזני משקל טענת הגוף וטענת הנפש, ושני הדרכים האלה נקראים ימין ושמאל בכתבי הקדש, שההולך בעצת גופו ותאותו הולך בדרך השמאל, כי לב כסיל משמאלו, אבל אחר ששויתי ה' לנגדי ובטלתי רצוני מפני רצונו, הוא מימיני בל אמוט, אני הולך ונוסע הנגבה לצד הימין אל הטהרה והקדושה לכן, בזה יש לי שלש מעלות, א. ששמח לבי הלב מציין הכח הממשלה אשר בנפש, שהאיש המשועבד לתאותיו לבו אינו שמח כי הרשעים מלאים חרטה והלב י"ל תמיד מלחמה פנימית עם עצמו, אבל המושל ברוחו ומכניע תאותיו לבו שמח כי נצח את המלחמה, ב. מצד הנפש האלהית שנקראת בשם כבוד בכתבי הקדש שהיא תגל בגילה חדשה, כי היא חפצה שתשאר ברוחניותה ולא תתגאל בפת בג הגוף וביין משתיו, ג. מצד הגוף עצמו שכ"ז ששומע לעצת התאוה, יכל בשרו מרואי, וכל כחות התאוה ירגיזו את בשרו ויכלוהו, רקב עצמות קנאה, והתאוה תכלה בשרו ושארו, אבל ע"י שהשקטתי זעף התאוה ושאונה בשרי ישכן לבטח:

שִׁוִּיתִי יְהֹוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד: רשב"א אומר משום ר' אליעזר בן פרטא שאמר משום רבי אלעזר המודעי כתב זה לא נשתנה כל עיקר שנאמר ווי העמודים מה עמודים לא נשתנו אף ווים לא נשתנו ואומר ואל היהודים ככתבם וכלשונם מה לשונם לא נשתנה אף כתבם לא נשתנה אלא מה אני מקיים את משנה התורה הזאת לשתי תורות אחת שיוצאה ונכנסת עמו ואחת שמונחת לו בבית גנזיו אותה שיוצאה ונכנסת עמו עושה אותה כמין קמיע ותולה בזרועו שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד וכו'. (סנהדרין כב ע"א)

כי מימיני כאלו הוא יד ימיני שלא ישכח אותה האדם בהרף עין לקלות תנועתה ומפני זה

כי מימיני. כי בעבור זה יעמוד מימיני לעזור לי ולא אהיה נוטה לנפול:

בל אמוט: כלומר לא אפול.

לכן שמח לבי וגו'. לפי שאני בוטח כי לא תעזוב נפשי לשאול' שהרי בעון עבירה גדולה שהיתה בידי בשרתני גם ה' העביר חטאתך (שמואל ב י״ב:י״ג) ק"ו שמעתה לא תעזבני לסור ממך:

אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח: אתיוה לרבי אלעזר ברבי שמעון וקא תפיס גנבי ואזיל שלח ליה ר' יהושע בן קרחה חומץ בן יין עד מתי אתה מוסר עמו של אלהינו להריגה שלח ליה קוצים אני מכלה מן הכרם שלח ליה יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו יומא חד פגע ביה ההוא כובס קרייה חומץ בן יין אמר מדחציף כולי האי שמע מינה רשיעא הוא אמר להו תפסוהו תפסוהו לבתר דנח דעתיה אזל בתריה לפרוקיה ולא מצי קרי עליה שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו זקפוהו קם תותי זקיפא וקא בכי אמרו ליה רבי אל ירע בעיניך שהוא ובנו בעלו נערה מאורסה ביום הכפורים הניח ידו על בני מעיו אמר שישו בני מעי שישו ומה ספיקות שלכם כך ודאות שלכם על אחת כמה וכמה מובטח אני בכם שאין רמה ותולעה שולטת בכם ואפי' הכי לא מייתבא דעתיה אשקיוהו סמא דשינתא ועיילוהו לביתא דשישא וקרעו לכריסיה הוו מפקו מיניה דיקולי דיקולי דתרבא ומותבי בשמשא בתמוז ואב ולא מסרחי כל תרבא נמי לא סריח כל תרבא לא סריח שורייקי סומקי מסריח הכא אף על גב דאיכא שורייקי סומקי לא מסריח קרי אנפשיה אף בשרי ישכון לבטח וכו':
(בבא מציעא פג ע"ב)

לכן שמח לבי לפי ששמתיך נגדי תמיד שמח לבי.

לכן מאז עשיתי כך שמח לבי כו' העומד לימין ה' והענין כי הנה כאשר הלב חומד דבר עבירה הלב שמח והנפש עצבה כי חלק ה' היא וכל ישעה וכל חפץ לעשות רצון קונה וגם החומר הוא עדי אובד כי ימשך אחר מזמות הלב להיות אברים גומרים ויאבד גם הוא עם הנפש אך בהיות הלב שמח על חמדת עשות מצוה אז כפלים תגל הנפש וגם הגוף ייטב לו שבצדקתו גם רמה לא תהיה בו וז"א לכן כו' לומר לכן הנמשך מאשר שויתי ה' לנגדי תמיד הוא ששמח לבי אשר לנגד ימין ה' שמחה שבה ויגל כבודי הוא הנפש הפך שמחת עבירה המאדיב אותה ואף בשרי ע"י כן שלא יפעל העבירה כי אם אדרבה יעשה מצות וישכון לבטח מרמה ותולעה ולהורות היות שמחת הנפש במצוה גדולה על של הלב אמר בלב שמחה ובנפש גילה. כלל הדברים שאומר דוד הנה עשיתי הכנה לישמר מן החטא ולהתקרב לידי זכות היותר גדולה שבעולם המביאה להשלים הנפש והבשר שהוא כי שויתי ה' לנגדי תמיד כו' הנה כי גדלה תשובתי עד נתקדש לב ונפש ובשר ולכן לא יהיה לי עיכוב עון בת שבע לבלתי ברך לפני האבות:

שמח לבי ויגל כבודי. בארתי (לקמן כ''ב ב') ההבדל בין שמחה וגיל ששמחה היא התמידית וגיל הוא על דבר מתחדש, ותפס פה רבותא בכל אחד, שהלב ישמח בשמחה תמידית, כי יתגבר על יצרו תמיד עד שלא יהיה זה אצלו דבר מתחדש כמי שפעם נוצח ופעם לא, וכבודו שהיא הנפש הרוחנית תגל, כי יתחדש לה בכל פעם מדרגה חדשה ותלך מחיל אל חיל :

לכן, לבי - הוא שכל הדעת.

שמח לבי. כי תשיג תאותה:

לכן שמח לבי ויגל כבודי וכו'. אפשר במ"ש רז"ל בתנחומא פרשת קרח על פסוק נאום הגבר הוקם על שהיו מתים מישראל בכל יום ק' בא דוד הע"ה ותקן ק' ברכות ותעצר המגפה וזהו הוקם ע"ל גימטריא ק'. וכתבו ז"ל דק' ברכות א' מדאורייתא ברכת המזון וב' ברכת התורה למ"ד נשארו צ"ח מדרבנן גימטריא גהנם צ"ח שהמברך צ"ח ברכות נצול מגהנם. וזה רמז לכ"ן גימטריא ק' רמז לק' ברכות שתקן שמח לבי שהצלתי ישראל. וכתב רבינו בעל הרקח שק' ברכות מצילות מצ"ח תוכחות גם כל חולי וכל מכה הם ק' וז"ש אף בשרי ישכון לבטח שניצול מהתוכחות. כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת דבק' ברכות ניצול מגהנם וגדלה שמחתו לזכות את ישראל ולהצילם מהמגפה והניחו יתרם להצילם מהתוכחות צ"ח. וגם מכל חולי וכל מכה ומעונשי גהינם והמלך דוד שמח שמחה גדולה:

אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח: תנו רבנן שבעה לא שלט בהן רמה ותולעה ואלו הן אברהם יצחק ויעקב משה אהרן ומרים ובנימין בן יעקב אברהם יצחק ויעקב דכתיב [בהו] בכל מכל כל משה אהרן ומרים דכתיב [בהו] ע"פ ה' בנימין בן יעקב דכתיב ולבנימן אמר ידיד ה' ישכון לבטח עליו וי"א אף דוד דכתיב אף בשרי ישכון לבטח ואידך ההוא רחמי הוא דקא בעי וכו':
(בבא בתרא יז ע"א)

ויגל כבודי והוא הנשמה שהיא כבוד הגוף, כי בטוח אני כי בהפרדה מן הגוף תדבק אל בוראה.

וכבודי - הנשמה.

ויגל כבודי. היא הנשמה שהיא כבוד הגוף:

אף בשרי בעודני בחיים

אף בשרי - הגוף. והטעם: כי אחר שהוא דבק בכח עליון תעלוז נפשו וכח הדבקו בו ישמרנו מתחלואים בהשתנות העתיד, על כן ישכון גופו בעולם הזה לבטח.

ישכון. אחר המות בקבר:

ישכן לבטח: שתצילני מכל נזק. ובדרש (שוחר טוב ובבלי בבא בתרא יז א): אחר מיתה, שלא שלטה בו רמה ותולעה.

כִּי לֹא תַעֲזֹב כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו מ"ט כדי שלא יהא הוא בגיהנם ותלמידיו בגן עדן שנאמר כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת וכו':
(יומא פז ע"א)

כי לא תעזב נפשי לשאול לא תתן חסידך ^* נכתב בצדו במסורת שבין העמודים: חסׄ לׄ כך הוא בכתב יד שלפנינו. לראות שחת: כי ידעתי כי באחזי בחיים, והוא הדרך הישרה שאני בה – וזה שאמר חסידך - ; ידעתי כי לא תעזב נפשי לרדת שאול עם הגוף אלא תקימנה אל כבודך. ובדרש (שוחר טוב): כל מי ששומע קללתו ושותק בדין שיקרא חסיד. לא תתן כפל הענין במלות שונות.

כי לא תעזוב כו' הנה ידוע מרז"ל כי את הצדיק מעבירין בסילוקו דרך גיהנם ומעלה על פי דרכו משם בזכותו את הקרוב באותו זמן לצאת אך הנה יש צדיקים יראים מלעבור בדרך גיהנם פן מדי עברו תתעורר מדת הדין עליו כי שם תוקף הרוגז ויתבקר פנקסו ויאחז והוא מאמר ריב"ז באמרו ועוד שאיני יודע באיזה דרך מוליכין אותי שהוא אם הימין שלא בדרך גיהנם אם השמאל דרך גיהנם כמפורש אצלנו במקומו. ונבא אל הענין אמר הן ידעתי כי לא תעזוב נפשי לשאול גם כי תתעורר מדת הדין עליה לאחוז בה לא תעזבנה באופן שלא אירא גם כי אעבור דרך גיהנם אך עכ"ז אחלה פניך לא תתן חסידך לראות שחת אפילו דרך העברה ומכ"ש דרך שאול שהוא גדר עמוק משחת:

לא תעזב נפשי לשאול, לא תתן חסידך לראות שחת. נפשי היא הנפש הרוחנית (כנ''ל ג') שבעת שבא שם נפש נגד הגוף כוון על הנשמה, ושחת מציין לרוב המיתה קודם הזמן, מה בצע בדמי ברדתי אל שחת, ואתה אלהים תורידם לבאר שחת, ויש הבדל בין לא תעזוב ובין לא תתן הגם שכבר כללתי התו''ה (קדושים סי' ד') שפעל נתן הבא בשלילה ואחריו המקור פירושו לא תשבק, יש הבדל שלא תעזב היינו שיהיה תחת רשותו ולא יעזבנו להפרד מאתו וזה שייך על הנפש, ולא תתן שתרגומו לא תשבק היינו שיצילהו מני שחת, וזה שייך על הגוף שאינו כ''כ דבוק עם השם כמו הנפש שיצדק עליו לשון לא תעזוב :

כי - הזכיר סבת גילת הנשמה, כי לא תמות ותאבד.

כי לא תעזוב נפשי. לא תכלה נפשי בקבר עם הגוף:

כי, מפרש נגד מ"ש ויגל כבודי שהיא נשמתו הרוחנית כי עי"כ לא תעזב נפשי לשאול, שהגם שהגוף ימות בהכרח וירד לשאול שהוא הקבר, אבל נפשי הרוחנית לא תרד שאולה כי היא תחיה לעולם בנעימות נצח, ונגד מ"ש אף בשרי ישכן לבטח מפרש כי לא תתן חסידך לראות שחת, שהגוף שהתנהג בחסידות לא ישחת למות קודם זמנו, שעל ידי שלא הלך אחר תאותו ישכון בשר הגוף בשלוה ובבריאות ויאריך ימים:

לִשְׁאוֹל, שָׁחַת: א"ר יהושע בן לוי ז' שמות יש לגיהנם ואלו הן שאול ואבדון ובאר שחת ובור שאון וטיט היון וצלמות וארץ התחתית וכו' באר שחת דכתיב כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת וכו':
(עירובין יט ע"א)

לא תתן וגו׳‎. על הנפש יאמר וכפל הדבר במ״‎ש:

תודיעני ארח חיים. לשון עתיד הוא ואינו לשון תפלה:

שֹׂבַע שְׂמָחוֹת: מתני' דלא כרבי יהודה דתניא רבי יהודה אומר כנור של מקדש של שבעת נימין היה שנאמר שובע שמחות [את] פניך אל תיקרי שובע אלא שבע ושל ימות המשיח שמונה שנאמר: למנצח על השמינית על נימא שמינית של עולם הבא עשר שנאמר עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור ואומר הודו לה' בכנור בנבל עשור זמרו לו שירו לו שיר חדש אפילו תימא רבי יהודה לעולם הבא איידי דנפישי נימין דידיה נפיש קליה כי נבל קרי ליה נבל:
(ערכין יג ע"ב)

תודיעני ארח חיים שבע שמחות את פניך נעמות בימינך נצח: דרך תפלה שיודיעהו האל הדרך שיזכה בה לחיי העולם הבא, כלומר: שישכילהו ויבינהו הדרך ההיא שתחיה הנפש בהפרדה מהגוף ותזכה לשבע שמחות את פניך ולנעמות בימינך; שאותן השמחות והנעמות תהיינה נצח עד עולמי עד ואין להן הפסק; וזהו תענוג הנפש, וטעם את פניך ובימינך, כי הפנים והימין הם הכבוד כמו ישבו ישרים את פניך (תהלים קמ יד); וכן בימין כתוב (שם קי א): שב לימיני.

רק תודיעני אורח חיים האמתיים דרך ישרה ולא אורח גיהנם ושמא תאמר הלא תשבע שמחות וגיל בדרך גיהנם בזכות העלותך רשע מגיהנם איני חש כי הלא שובע שמחות יש לי את פניך אשר אראה בסלוקי כנודע כי הנפטר רואה את השכינה טרם ימות ובה נדבק ונמשכת נפש הצדיק ודי לי שובע שמחות את פניך וכוון במלת את כי עם ראות פניו ית' אז רואה גם כל הטוב הצפון לו כמ"ש ז"ל על ותשחק ליום אחרון ואמרו שע"י כן נפשם שבעה עם שמחת ראות פני המלך שהם שובע שמחות עם פניו ית' שהוא אז שבע משמחות רבות. ועוד שלמה אדבק בימינך בסלוקי ואח"כ בעודי עובר דרך גיהנם תסתלק ממני ותשוב אלי אחרי עוברי מגיהנם ומה לי טובה גדולה מהיותי לפניך תמיד בלי הפסק וזהו נעימות בימינך נצת לומר הנה נעימות הם לי השמחות בהיותי בימינך נצח ולא שאפסיק בינתים אל השמאל ואשוב אל הימין:

נעימות. ענין מתיקות וערבות:

שובע. שם,

תודיעני - כי במות הגוף אז תודיעני דרך החיים. והטעם: הדרך שאעלה בה אל השמים להיותי עם מלאכי עליון.

תודיעני. תן בי דעה ללכת באורח המביאה החיים הנצחיים להיות שובע בשמחות במה שאראה את פניך וכמ״‎ש רז״‎ל שהצדיקים נהנין מזיו השכינה:

תודיעני אורח חיים, החיים הזמניים הם רק חיים מדומים, והחיים האמתיים הם חיי הנפש עת תפשט את שלמותיה הבשריים ותשוב אל צרור החיים, וכל עוד תתלבש בגולם וגויה היא הולכת להתקרב אל ארצות החיים, אבל זה אם תלך באורח מישור בדרך ה' אשר בו תגיע אל מחוז החפץ, ובקש מה' שיודיעהו הארח שבו יגיע אל החיים הנצחיים, כי דרך זה לא יודע מעצמו רק מפי ה', ובאר כי יש שני הבדלים בין החיים הנפשיים האמתיים ובין החיים המדומים, א. שהשמחה שישיג האדם בחיים הזמנים לא ישבע בשמחה כי אחריתה שמחה תוגה, אבל בחיים הנפשיים שם יש שובע שמחות את פניך מזיו השכינה, ב. שהתענוג הגשמי הוא פוסק ואינו נצחי אבל נעימות הנמצא בימינך הוא נעימות נצח שהוא נצחי:

שבע שמחות. שמחה שאין לה קץ ותכלה היא השמחה של עתיד (סא"א):

נצח. כבר בארתי שנצח מורה על זמן הנצחי של הרוחנים שהוא למעלה מן הזמן הידוע לנו שנצחיותו נקרא בשם עולם :

וטעם שובע שמחות את פניך - שיהנה מזיו שכינה.

נעימות. ולהיות שבע עד נצח מן הנעימות הנתונות בימינך והם תענוגי עוה״‎ב הנאהבים והנעימים:

את פניך. שמחות אשר לפניך בכת הקרובה לך:

וטעם תודיעני – כי אז תאמץ הנשמה מעסקי העולם ותראה עין בעין האמת.

וטעם נעימות בימינך – שתתענג על השם.

וטעם בימינך – כנותן מתנות נעימות לאוהבו בימינו.

וטעם לנצח – שלא תפסקנה מתנותיו והנה שכר הצדיק מפורש במזמור זה.

ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי. הנה כל אדם צריך לקבוע בלבו סדר להתנהג בו ואם יברר עצמו בסדר שלו אזי אם לפעמים יפסיע פסיעה למעלה מסדר שלו אפילו שאין זה חלקו מכל מקום יאיר לו השי"ת שגם זה חלקו וכמו שכתיב (משלי ט"ז,א') לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון, היינו שהאדם צריך לסדר מערכי לבבו ואם יסדרם היטיב אז מה' מענה לשון שהשי"ת יושיע לו שיצא לפועל, ואפילו במקום שפסע מחוץ לסדרו, גם כן יברר השי"ת שמאתו היתה זאת. כמו שמצינו במשה רבינו שביקש לכנוס לארץ ישראל והתפלל על זה, ואף שארץ ישראל לא היה שייך לחלקו, מכל מקום לא הפסיד והרוויח בזה כמו שנתבאר בחלק ראשון (פרשת ואתחנן) שהרי אמר לו הקב"ה שא נא עיניך וראה ובהראיה יש ג"כ טובה וכדאיתא בזוה"ק (נח ס"ט:) בשוא גליו אתה תשבחם (תהלים פ"ט,י') מכאן כל מאן דכסיף לאסתכלא ולמנדע אע"ג דלא יכיל שבחא איהו דיליה וכלא משבחן ליה, וזהו ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי, שהשי"ת תומך שלא פסע לבר בלתי כפי חלקו, כי באמת הנקודה באדם אף שהיא קטנה מכל מקום תוכל להתפשט כרצון השי"ת, וזהו אתה תומך גורלי, שאף במקום שאין האדם יכול מצדו לעלות למעלה זו, מכל מקום השי"ת תומכו כיון שרצון ישראל הוא רצונו יתברך, כמשל מלך שצוה לבניו שיבנו לו בנין ועשאוהו ברפיון ורצון המלך היה לגמור הבנין אמר להם די לפני רצונכם שרציתם לעשות רצוני ואני אשלים הבנין בעצמי, וכן ישראל רואים שכל מעשם הוא רק לברר שרצונם הוא רצון השי"ת.

שויתי ה' לנגדי תמיד. היינו שבמקום שישתוקק האדם לדבר יראה אם הוא רצון הש"י, לא יאמר מאחר שאני משתוקק בטח הוא רצון הש"י.

ונפלינו אני ועמך. שכל האומות נמסרים ביד המלאכים, אבל ישראל לא כן, שנאמר כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו (דברים לב ט), ואומר חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי (תהלים טז ו) לכך נאמר ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה.

פני ה'. מיכן למתפלל שיראה כאילו שכינה כנגדו. וכן הוא אומר שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז ח).

4037 / (תבלים טז,ד) / מהרו
דואירינ"ט / doerent / העניקו
חסר בכתבי-היד. המשמעות: "אחר מהרו: העניקו מתנות – הקריבו קורבנות – לאל אחר". הפועל קשור לשם – העצם "מוהר", מענק-נישואין.