Commento su Salmi 2:26

למה רגשו גוים. רבותינו דרשו את הענין על מלך המשיח ולפי משמעו יהיה נכון לפותרו על דוד עצמו כעין שנאמר (ש"ב ה יז) וישמעו פלשתים כי משחו ישראל את דוד למלך עליהם ויקבצו פלשתים את מחניהם ונפלו בידו ועליהם אמר למה רגשו גוים ונתקבצו כולם:

לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם: והתניא אין מקבלין גרים לימות המשיח כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה אלא שנעשו גרים גרורים ומניחין תפילין בראשיהן תפילין בזרועותיהם ציצית בבגדיהם מזוזה בפתחיהם כיון שרואין מלחמת גוג ומגוג אומר להן על מה באתם אומרים לו על ה' ועל משיחו שנאמר למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק [וגו'] וכל אחד מנתק מצותו והולך שנאמר ננתקה את מוסרותימו [וגו'] והקב"ה יושב ומשחק שנאמר יושב בשמים ישחק [וגו'] א"ר יצחק אין לו להקב"ה שחוק אלא אותו היום בלבד וכו':
(עבודה זרה ג ע"ב)

למה רגשו גוים זה המזמור הוא המזמור השני; וכן מצאנו אותו בכל הספרים המדויקים שהוא ראש מזמור. ובחשבון כותבין אותו שני; ומקצת מרבותינו אמרו (בבלי ברכות ט ב): כי אשרי ולמה רגשו גוים מזמור אחד הוא. ואמרו (שם י א): כל פרשה שהיתה חביבה על דוד פתח בה באשרי וסים בה באשרי; וזאת הפרשה פתח בה באשרי האיש וסים בה באשרי כל חוסי בו. וטעם למה נסמך מזמור זה למזמור זה לא נודע לנו, ולמה סדר אותם בסדר שהם מחוברים; כי אינם נסדרים על סדר המעשים. כי הנה המזמור השלישי הוא על דברי אבשלום ואחריו כמה מזמורים שהיו עניניהם קודם מעשה אבשלום זמן רב. והנה בסוף הספר מזמור קמ"ב: בהיותו במערה תפלה, שהיה בימי שאול; לפיכך לא נוכל לפרש כי נסדרו המזמורים על סדר המעשים. וזה המזמור חברו ואמרו דוד בתחלת מלכותו שנתקבלו עליו הגוים כמו שנאמר (שמואל ב ה יז): וישמעו פלשתים כי משחו את דוד למלך על ישראל ויעלו כל פלשתים לבקש את דוד. וזה שאמר: למה רגשו, שכל הפלשתים עלו. ורגשו ענין קבוץ והמון רב, כמו מרגשת פעלי און (תהלים סד ג); ותרגום של והשבתי את המון מצרים (יחזקאל ל י): ואבטל ית איתרגושת מצראי.

למה רגשו גוים כו'. אחרי אומרו במזמור הקודם מהשגחתו ית' על עושי רצונו ושלא כן הרשעים כי גם שמצליחים בעה"ז הוא ית' עושה לנכות זכיותם למען יהיו כמוץ שהוא במעלה בראש השבולת ואחר כך תדפנו רוח בעת המירוח הנה מזה היה מקום לומר כי הנה לרשעי ישראל אשר עמו יתברך המה וסובל למו החרשנו. אך למה רגשו גוים ויהגו ריק על ה' ועל משיחו והוא ית' סובל אותם בחללם את ה' ודברם נגד כבודו וזה אומרי כמתמיה על רוב סבלנותו ית' ממאמרי הבלי הגוים שהיו מתקבצים בבתי קבוציהם להשתעשע גוים ולאומים ויהגו ריק

רגשו. ענין קבוץ והמון רב וכן מרגשת פועלי און (לקמן ס״ד) ולאומים. האומות כמו ולאם מלאם יאמץ (בראשית כ״ה:כ״ג):

גוים, לאומים. שם לאום מציין תמיד את האומה מצד הדת, ושם גוי מציין מצד הקיבוץ, לכן יחס הרגש וההמיה אל הגוים, וההגיון אל הלאומים, שהם מחשבות להפר הדת (ובא בסי' זה מ''ד ג' ט''ו, מ''ז ד', נ''ז י', ס''ז ה', ק''ה מ''ד, קמ''ט ז') :

למה רגשו - הנכון בעיני: כי זה המזמור חברו אחד מהמשוררים על דוד ביום המשחו, על כן כתוב: אני היום ילדתיך, או על המשיח.

למה רגשו. ר״‎ל למה להם זאת להתקבץ ולדבר דברי ריק לא לעזר ולא להועיל:

יהגו ריק. היו"ד בלא מאריך והה"א בשוא לבדו והגימ"ל דגושה ודומה לו ובתורתו יהגה:

למה רגשו גוים ולאומים. ר"ת גורל כי באים לחלוק על ישראל גורלו של הקב"ה וס"ת רגשו גוים ולאומים גימטריא אלהים דמדת הדין מתוחה כנגדם. ואומרו למה רגשו גוים אפשר דכלפי שרי האומות אשר למעלה מדבר ובזה יהיו נכנעים תפול עליהם אימתה. ופחד ימשך לאומות אשר בארץ הלוחמים עם ישראל. ואמר יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד היינו כי כן הוא הדרך דכאשר המלך יבא לדעתו לעשות איזה דבר. תכף נאספו השרים בעלי עצה לראות חלקי ובדקי הדבר ההוא וזהו שאמר יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד ובא וראה רשעתם שאחר שנוסדו יחד ונועצו הסכימו להלחם על ה' ועל משיחו:

למה, אחר שבאר אבדן הרשע כי הוא כמוץ אשר תדפנו רוח ואין לו תקוה רק אם הוא שומר את הבר ונוטר את הצדיק, אומר אם כן למה רגשו גוים למרוד במשיח ה' ובישראל עמו, הלא אך בזה יהיה להם קיום אם יעבדו את ה' ואת דוד מלכו. למה רגשו גוים, יש הבדל בין גוים ובין לאומים, גוי נקרא הקיבוץ מבלי השקף אם הוא בעל דת או לאו, ובשם לאום נקרא מצד שמתאחד תחת דת מיוחד, ומצייר שהקשר שהתקשרו נגדו היה אלהותיי וגם מדיניי, כמ"ש על ה' ועל משיחו, על ה', לפרוק עול הדת ושבע מצות שהכריחם דוד לקיימם, ועל משיחו, לפרוק עול מלכותו ועבודתו, והגוים רגשו ברגש ומרד למרוד במלכות בית דוד, והלאומים מצד ענין הדת הגו מחשבות נגד דת ומצות ה':

ולאומים יהגו. בלבם ריק:

ולאמים יהגו ריק: כי בבואם למלחמה היו מדברים גבוהות, לפי שנצחו את ישראל במלחמת שאול ואת שאול ובניו ומגפה גדולה היתה בעם, ועד עתה לא היה מלך אחר לישראל מעת מות שאול; ואמר: ריק הוא כל דבריהם.

יהגו. ידברו:

ורגשו - כמו חברו וכמוהו מרגשת פועלי און.

ולאומים. מנחם פתר לאומים ואומים וגוים כלם קרובי ענין:

ריק. דבר שאין בו ממש:

ולמ"ד לאמים – שורש כמו: ולאם מלאם יאמץ.

יהגו ריק - בדיבור כמו: ולשוני אם יהגה רמיה והדבור ננתקה את מוסרותימו.

והוא ישב פתח האהל. ישב כתיב. סימן יפה לו שישראל יושבין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ושכינה ניצבת עליהם. שנאמר אלהים נצב בעדת אל (תהלים פב א).

יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד וגו'. ורוזנים שיניור"ש בלעז:

יתיצבו מלכי ארץ שהתיצבו כל סרני פלשתים בעצה אחת ובהסכמה לבוא להלחם עם דוד. וקראם מלכים ורוזנים אף על פי שלא ראינו בשום מקום שקראם אלא סרני פלשתים, הם בגאותם היו חושבים עצמם מלכים ואינם. ואפשר גם כן שנועדו עמהם מלכים אחרים מן הגוים.

ומה הוא הריק הוא שאומרים הנה יתיצבו מלכי ארץ לעתיד הוא ביום בא גוג וגם רוזנים מעתה נוסדו יחד על ה' ועל דוד משיחו

ורוזנים. שרים:

ורוזנים, הם שרי העצה, ובאו סמוכים אל מלכים תמיד, והבדלם מן יועצים, שהם בעלי הסודות והיועצים בעניני הדת, ע''כ אמר נוסדו, שהוא קרוב מענין סוד, מתיעצים בסוד :

יתיצבו - עם הגוים המלכים והסגנים יחדו ונוסדו מגזרת סוד, והנה על דרך: ריבה ה' את יריבי שהוא מגזרת רב והוא מעלומי העי"ן, ריב וכן סוד מגזרת סיד.ויו"ד יריבי הפוך והוא תאר חסר, או הוא מטעם יסוד על דעת האומר שזה המזמור שאמר המשורר נאמר על דוד, או הוא התנבא על עצמו, הנה מצאנו גוים רבים היו תחת יד דוד. ואם על המשיח הדבר יותר ברור.

יתיצבו. מוסב על למה האמור במקרא שלפניו לומר למה יתיצבו המלכים והשרים בעצה אחת על ה׳‎ ועל משיחו:

יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו. ואמרו חז"ל (שיר רבה פרשה ד',י"ט) ביקש הקב"ה לעשות סנחריב גוג ומגוג וחזקיה משיח, כי זהו עיקר קליפת גוג ומגוג זה לעומת זה נגד משיח בן דוד, כמו שכתוב על ה' ועל משיחו והוא בחינת מינות. וכמו ששמענו מרבינו הק' מאיזביצא זצלה"ה שמזמן התגלות עסק הבעש"ט הקדוש בעולם זהו התנוצצות בחינת משיח כך בכל דור ודור יש בקליפה זה לעומת זה מבחינת גוג ומגוג ועי"ז נתרבה המינות בעולם.
(פרי צדיק ר"ה ט"ו)

יתיצבו, המרד יהיה לפעמים מצד המלך שמורד בו כצדקיהו שמרד בנבוכדנצר ולפיהו נמשכו העם אחריו, ולפעמים יצא המרד מן העם שימרדו בהרודה בם ואחריהם ימשך גם מלכם בקשר המרד, ואמר שמרד זה יצא בין מן העמים, כמ"ש למה רגשו גוים, בין מן מלכיהם, כמ"ש יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים, מצייר שהגוים רוגשים ומורדים בצד אחד, ומלכיהם נצבים בצד השני עם הרוזנים שהם שרי העצה ונוסדו סודות יחד איך ללחום, והמרד הוא בין על ה' מצד הדת, ובין על משיחו מצד הממשלה:

נוסדו. לשון סוד פורקונשילרוו"ט בלע"ז ומה היא העצה:

ורוזנים נוסדו יחד נתיעצו כלם כאחד. ונאמרה העצה בלשון יסוד כי כן העצה למעשה כמו היסוד לבנין.

נוסדו. ענין עצה כמו נמתיק סוד (לקמן נ״ה) ע״ש שהעצה נעשה בסוד לבל יגולה או לפי שהעצה להמעשה הוא כהיסוד לבנין:

וטעם על ה' - שיצאו מתחת יד שקול הדעת שנטע השם בלב כל אדם.

על יהוה ועל משיחו: כי ידעו, כי על פי יי' מלך דוד, ושמואל נביא יי' משחו למלך.

ועל משיחו - שלא יכחישו לו ויסורו אל משמעתו לתת לו מס.

ננתקה את מוסרותימו. דישרונפרוימ"ש לויקוראנגל"ש בלעז, אלו רצועות שקושרין העול בהם:

נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ: והא אמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב אשר אנכי מצוך היום היום לעשותם ולא למחר לעשותם היום לעשותם ולא היום ליטול שכר אלא שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו ואמאי קרי ליה מצוה קלה משום דלית ביה חסרון כיס מיד כל אחד [ואחד] נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא שנאמר ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו וכו':
(עבודה זרה ג ע"א)

ננתקה את מוסרותימו הם היו אומרים ננתק מוסרות ישראל וקשורם שקשרו יחד והסכימו להמליך את דוד. לפי שעמדו שבע שנים שלא הסכים כל ישראל עליו להמליכו, ועתה הסכימו עליו כלם, אמרו פלשתים: ננתק מוסרותיהם.

וגומרים מאמרם בהגות הריק ואומרים מה בצע בטורח ההוא להתקומם על ה' ועל משיחו יחד הלא טוב הוא נפריד ביניהם שננתקה את מוסרותימו הם הקשרים שבין ה' ומשיחו ועמו הם תורה ומצות ישראל כי נשעבדם ונבטלם ממצות ה' ובזה אל יושיעם ה' ונשליכה ממנו עבותימו אשר באותם החבלים הם מושכים עצמם לעלות על ה' ולהתקשר בו והעבות הם זכות האבות הדבקים בו ית' ובבטל את ישראל מתורה ומצות לא יועילו למו זכות אבות נמצאו משליכים ממנו ית' זכות האבות כענין שעשה בחורבן שהשליך דיוקן יעקב ולמה לא יכניעם ה' בהשתעשעם במעמדם בדברים האל:

ננתקה. ענין העתק ממקומו כמו נתקו מוסרות (ירמיה ה׳):

עבותימו, העבות הם כמה חבלים או מוסרות קלועים יחד, ואמרו חז''ל אין עבות פחות משלשה :

ננתקה את מוסרותימו - מגזרת מוסר.

ננתקה. וכה יאמרו בעצתם נעתק מאתנו את מוסרי עולו לבל נעבוד אותו ואחז במשל לדבר בלשון הנופל בשור המושך בעול:

ננתקה. הנו"ן בגעיא:

ננתקה, עבותות הם חזקות יותר ממוסרות, שהם מוסרות הקלועים יחד ואי אפשר לנתקם, יאמרו שמוסרות החלושים ינתקו ועבותות החזקים ישליכו מעל צוארימו, וזה בין בענין הדת שמצות שאין להם טעם ויכולים להשיב עליהם יבטלום, ומצות השכליות החזקות בטעמם ישליכו אחרי גיום, ובין בענין העבדות יפרקו עולו, ודברים שנשבעו עליהם והתחייבו בברית ושבועה, יפרקו מעל צוארם במרד ובהפר אלה וברית:

עבותימו. לויקורדו"ש בלעז:

ונשליכה ממנו עבתימו: והוא כפל דבר במלות שונות והענין אחד; וכן מנהג הלשון. והמוסרות והעבותים הם החבלים החזקים והם משל לעצה ולהסכמה החזקה.

מוסרותימו. הם קשורי רצועי העול:

גם עבותימו – חבלים עבותים. והטעם אחד במלות שונות, כי כן דרך צחות, כמו: מה אקוב ומה אזעום.

ונשליכה. הוא כפל ענין במ״‎ש לתפארת המליצה ולחוזק הדבר:

עבותימו. חבלים עבות בת ג׳ יתרים:

יושב - בעבור שהזכיר יתיצבו מלכי ארץ אמר כנגדם יושב בשמים שהם למעלה על האדם. אמר הגאון: כי טעם ישחק שישימם לשחוק וללעג. והנכון שהשם ברא הגשם שהוא העצם והצורות שהם מקרים כל אשר יעשה האדם או יצייר צורות חיות, ושמו נשגב לבדו מהיותו ביסוד ואף כי במקרה, רק בעבור שהמדבר אדם וככה השומע, דברה תורה כלשון בני אדם להבין השומע וככה עשו שהארץ כדמות אדם, ותפתח הארץ את פיה, מירכתי ארץ.

ולמו - כמו להם.

ומלת לעג - לעולם עם אות למד, כמו ילעיגו לי על כן ואויבינו ילעגו למו, דרך כינוי כאשר אפרש.

ישחק ילעג ידבר. לשון הוה הם משמשין:

יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם: מקדיר והא אמרת אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו משום דישראל נמי זימני דמשכא להו תקופת תמוז עד חגא והוי להו צערא והאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה נהי דפטור בעוטי מי מבעטי מיד הקב"ה יושב ומשחק עליהן שנאמר יושב בשמים ישחק וגו':
(עבודה זרה ג ע"א)

יושב בשמים ישחק, אדני ילעג למו: לפי שאמר, כי הם נוסדו יחד על יי' לבטל דברו, אמר: כי הוא יושב בשמים וישמע דבריהם וישחק וילעג להם. ובאמרו: ישחק וילעג על האל יתברך הוא על דרך משל כלשון בני אדם שישחק האדם וילעג למי שבוזה אותו ואינו נחשב בעיניו לכלום. וכן: ואתה יי' תשחק למו תלעג לכל גוים (תהלים נט ט); אדני ישחק לו כי ראה כי יבא יומו (תהלים לז יג). ובאמרו: יושב בשמים ענין יושב עומד, כמו ואתה יי' לעולם תשב (תהלים קב יג). וכן כל ישיבה שנמצאת על האל יתברך כמו הישבי בשמים (תהלים קכג א); המגביהי לשבת (תהלים קיג ה). ובאמרו: בשמים לפי שהם קימים ועומדים לעד לא יפסקו אישיהם כמו אישי הארץ.

לזה משיבה רוח הקדש ואומרת יושב בשמים ישחק כו'. לומר כעת ישמע וישחק אך אז לעתיד ידבר אלימו באפו כו'. והוא במה שידענו כי בחרבן השם הגדול השורה עם שכינתו בב"ה נסתלק לשמים אך שכינה שהיא שם אדנות לא זזה מכותל מערבי ועל שתי שמות אמר כי השם הגדול היושב בשמים ישחק ואדני הוא שכינה שלא נסתלקה לשמים שם אדנות זה ילעג למו שהוא יותר מגדר שחוק באמרו החנם נותרתי למטה אם לא שאף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים וזהו שנכתב פה שם אדנות:

למו. להם ר״ל עליהם:

ישחק ילעג, השחוק יהיה לפעמים דרך שמחה ולפעמים דרך לעג וכשבא אחריו מלת

יושב בשמים. כאומר הלא ה׳‎ יושב הוא בשמים ממעל ואפילו חלש למעלה לגבור יחשב ומכ״‎ש גבור למעלה וא״‎כ הלא ישחק על עצתם וילעג עליהם וכפל הדבר במ״‎ש:

יוש'ב בשמי'ם ישח'ק. ס"ת קמ"ב כס"ת אברהם יצחק יעקב שזכות אבות עזרם ומגינם של ישראל ואדני ילעג למו אפשר השכינה שהיא שם אדני ילעג למו כי דוד הע"ה הוא בחינת מלכות וז"ש ואני נסכתי מלכי מבחינת מלכות על ציון הר קדשי שהוא בחינת מלכות ארץ ישראל:

יושב, שיעור הכתובים למה רגשו גוים וכו' יתיצבו מלכי ארץ ובכל זאת יושב בשמים ישחק ואינו מענישם? - משיב מה שיושב בשמים ישחק הוא כי בזה ילעג למו, ורצה לומר עפמ"ש טוב כעס משחוק טוב כעס שהקב"ה כועס על הצדיקים בעולם הזה משחוק שהקב"ה משחק על הרשעים, כי השחוק יש לו ענין מיוחד מבכל המדות שבכל המדות לא יתראה שינוי בין הפועל והמתפעל, הפועל יכעס והמתפעל יקבל עונש, הפועל ירחם והמתפעל ירוחם, לא כן השוחק על רעהו, הפועל שוחק ונדמה שטוב לבו, והמתפעל יקבל בושה וכלימה, וע"כ המשיל בזה את הצלחת הרשעים, שהגם שנראה שה' שוחק ואינו כועס עליהם, הם מקבלים בזה אך כלימה וחרפה במה שיגדל עונשם פתאום כשיתמלא סאתם, כמ"ש בושה אמכם מאד וכו' הנה אחרית גוים מדבר ציה וערבה, וז"ש מה שנראה שיושב בשמים ישחק ואינו מענישם הוא מצד שילעג למו, (וע"כ קראו תחלה יושב בשמים שזה ציור על שנראה כאילו מסתיר פנים ועל השמים כבודו ובלתי משגיח אבל מצד שהוא אדון כל הארץ ילעג למו):

על הוא לעג, ובכל זאת לעג גדול משחוק, שמתכוין ללעוג והשחוק יהיה מעצמו, וכשבא סתם או עם מלת אל יהיה לפעמים דרך שמחה, ושחקתי לפני ה', אשחק אליהם לא יאמינו :

אז ידבר אלימו. כמו עליהם ומה הוא הדבור:

אז ידבר אלימו באפו אז כשישמע דבריהם וגאותם ידבר אלימו באפו.

ולא שאז יצטרכו שמותיו ית' להלחם בם כי אם ישלח בם משלחת מלאכי רעים כי אז ידבר אלימו באפו הוא א' מהמשחיתים הנקרא אף ובחרונו שהוא השני יבהלמו:

אלימו. אליהם:

באפו, ובחרונו. החרון מציין התחרות האף ופעולתו, והחרון המתלוה אל האף עושה רושם כמ''ש חז''ל, ואמרו (ש''ר פ''ג) ויחר אף ה' בם אף אהרן נצטרע :

אז - יש אומרים: ידבר כמו יאבד, כמו ותדבר את כל זרע המלוכה שהוא לשון מות כמו אהי דברך מות, כמו: ותדבר את כל זרע המלוכה כי כתוב בספר אחר ותדבר מגזרת דבר כבד מאד.

אז. כאשר ימתיקו הסוד והעצה היעוצה ידבר וכו׳‎:

אז, בעת שידבר אלימו פתאם באפו, אז יבהלמו בחרונו ששם במו להענישם, אז ידבר אלימו לאמר ואני נסכתי מלכי, אתם רוגשים למרוד, ואני בעת ההיא שחשבתם לפרוק עול מלכות בית דוד, בעת ההיא נסכתי מלכי, שעל ידי מרידתכם יתגלה שהוא הנמשח מאתי למשול על ציון הר קדשי:

ובחרונו יבהלמו: ודבריו עמהם הם אפו וחרונו שישלח להם. ויש מפרשים: ידבר מענין דבר כבד מאד (שמות ט ג); וכן ותדבר את כל זרע הממלכה (דברי הימים ב כב י). ויפרשו אלימו כמו אילי הארץ (מלכים ב כד טו) שפרושו תקיפי הארץ; והראשון קרוב.

יבהלמו. מלשון בהלה:

אלימו - החזקים כמו ואת אילי הארץ לקח ואיננו נכון, כי אילי הארץ על דרך אבירי בשן, גם הוא ביו"ד כי הוא מגזרת אין איל. והנכון: כי ידבר כמשמעו ואלימו כמו אליהם ועלימו כמו עליהם, וככה ידבר אליהם למה רגשו גוים.

ואני נסכתי מלכי. למה רגשתם ואנכי מניתי לי את זה לנסוך ולמלוך על ציון הר קדשי:

ואני נסכתי מלכי אמר: איך יחשבו הם לעקור המלכות מבית דוד ואני המלכתי ונסכתי אותו! ומלת נסכתי ענין קצינות וגדולה כמו נסיכי סיחון (יהושע יג כא); וגם אלהיהם עם נסכיהם (דניאל יא ח). ומלכי רצונו לומר המלך שלי כי אני המלכתיו. כמו שנאמר (שמואל א טז א): כי ראיתי בבניו לי מלך. רצונו לומר: לי לעבודתי; וכן אמר מלכי. ונאמר בהפך (תהלים עד יב): ואלהים מלכי מקדם, רצונו לומר המולך עלי. וכן שמוש אותיות הכנוי. וכן הסר מעלי נגעך (תהלים לט יא); מנגד נגעי יעמדו (תהלים לה יב); ושמחתים בבית תפלתי (ישעיהו נו ז); שמעתי את תפלתך (מלכים א ט ג; שם ב כ ה; ישעיהו לח ה; דברי הימים ב ז יב), והדומים להם, כמו שבארנו בספר מכלול בחלק הדקדוק ממנו. ואמר:

ושמא תאמר ולמה יאריך להם ולא יכלה אותם המלך דוד מעתה לז"א שאומרת רוח הקדש כאלו הוא יתב' המדבר ואני נסכתי מלכי כו'. והוא בהזכיר מאמרם ז"ל על פסוק וירד העיט על הפגרים כו'. שבקש דוד הנמשל לעיט לכלות את כל האומות ולא הניחו אברהם וזהו וישב אותם אברם והוא כי אברם שמכרנו למלכיות באמור עליו הוא ית' יבחר לבניו גיהנם או מלכיות היה סבה שמנע הוא ית' מדוד כליון האומות וכן ארז"ל כי אברם קראו לירושלים הר ויצחק קראו שדה ככתוב אצלנו כי ידעו החרבן ואברם קרא לבית הראשון שהוא בזכותו הר כי הר שמם יהיה בחרבן ויצחק קראו שדה על כי הבית השני שבזכותו שדה יחרש. עוד נזכיר מאמרם ז''ל במדבר רבה ככתוב אצלנו פרשת נח כי כמו שוה' הוא ובית דינו כך באומרו ואני הוא ובית דינו כי אני הוא הב"ד והוא ית' הוי"ו. ונבוא אל הענין בשום לב אל אומרו נסכתי והיה ראוי יאמר המלכתי מלכי והוא שאומר הוא ית' אל תתמהו אם לא המלכתי מעתה את דוד על כל העולם ויכלה את הכל כי הנה ואני שהוא עם בית דינו נמנינו לעשות נסיך את מלכי כי עם היותו מלך שלי שמתייחס מינויו אלי היה ראוי יהיה מולך בכיפה מלכות שלמה ולא עשיתיו כי אם נסיך שמתייחס אל שר וכל זה עשיתי על ציון שעתיד להיות הר קדשי ולא בית כי עתיד ליחרב כמו שכתבנו שעל כן אברהם קראו הר כלומר שע"י החרבן עתידים מלכיות למשול על ישראל ואיך ימלוך דוד בכיפה ויכלה את כל האומות אם מאתי הוא שימשלו האומות על ישראל:

ואני. הוי״ו במקום אבל כמו ועבדיך באו לשבר אוכל (בראשית מ״ב:י׳):

ואני. מלת הגוף הנוסף על סימן הגוף הנכלל בפעל מורה דיוק, ולרוב יורה הפוך וסתירה (כמ''ש אילת השחר כלל כ''ט) אבל אני,

ואני נסכתי - המלכתי והטעם שהוא נסיכי כמו חמשת מלכי מדין שהיו נסיכי סיחון. ודע כי הסמיכה פעם היא מהנכבד לנבזה והפך הדבר כמו אתה הוא מלכי אלהים.

ואני. וכה יאמר אבל אני הוא אשר המשלתי אותו למלך ואיך א״‎כ תוכלו לו לעמוד למולי וכאומר נראה דבר מי יקום שלכם או שלי:

על ציון הר קדשי: לפי שלא נכבשה מצודת ציון עד שבא דוד לכבשה, לפיכך נקרא ציון וירושלם עיר דוד; ואחר שכבשה נאספו פלשתים להלחם בו.

נסכתי. ענין ממשלה כמו נסיכי סיחון (יהושע י״ג):

נסכתי. מענין הגדלה, כמו נסיכי סיחון, ובא על שנוסכים שמן על ראשו לסימן גדולה,

ואני נסכתי מלכי - ה' הוא נחלתו והם עמך ונחלתך וכמוהו להשתחות למלך ה' צבאות - שהוא המשיח, כדרך וישתחוו לו כל מלכים, כי אילו היה על השם היה הלמד פתוח.

מלכי. המלך שלי שהמלכתיו, ואלהים מלכי מקדם המולך עלי, וכן ושמחתים בבית תפלתי לך ה' :

4016 / (תהלים ב,ב) / רוזנים
שיניור"ש / seniors / אצילים, אדונים

אספרה אל חוק. אמר דוד חוק קצוב הוא ומקבל עלי לספר זאת ולהודיע:

אֲסַפְּרָה תנו רבנן משיח בן דוד שעתיד להגלות במהרה בימינו אומר לו הקב"ה שאל ממני דבר ואתן לך שנאמר אספרה אל חוק וגו' אני היום ילדתיך שאל ממני ואתנה גוים נחלתך וכיון שראה משיח בן יוסף שנהרג אומר לפניו רבש"ע איני מבקש ממך אלא חיים אומר לו חיים עד שלא אמרת כבר התנבא עליך דוד אביך שנאמר חיים שאל ממך נתתה לו וגו':
(סוכה נב ע"א)

אספרה אל חק זהו מאמר דוד שאומר: זה הספור אשים לי לחק ולמנהג. ומה הוא הספור? כי

אספרה כו'. הנה אומרו חק הוא גזרה כאמרם ז"ל חוקה חקקתי גזרה גזרתי. ונבא אל הענין והוא כי אחר אומרו כי הוא יתב' לא רצה להמליכו על כל העולם פן יכלה אותם ולא ישאיר מלכיות למשול על ישראל הנה יש מקום לומר ימליך את דוד על כל העולם ולא יכלה את האומות כאשר עשה שלמה אך יראה כי לא היה רצונו שלם עם דוד להמשילו על הכל לז"א דוד הנה אספרה אל חק וגזרה זו אשר גזר ה' בזה והוא כי לא מבלתי היותי חשוב בעיניו ית' לא המליכני על כל הגוים כי הלא ה' אמר אלי בני אתה כלומר לא כשאר בני אדם ששלשה שותפין באדם אביו ואמו והב"ה כי אם כאלו בני בלבד אתה כי הלא נפל היית והחייתך כאלו היום ילדתיך וזהו אני היום ילדתיך ואם נדקדק אומרו אני שהוא מיותר יאמר במה שכתבנו מרז"ל בבמד' רבה כי באומרו ואני הוא השם הגדול ובית דינו שהוי"ו הוא השם ומלת אני הוא בית דינו שהיא השכינה יאמר בזה כי השם הוא השם הגדול אמר אלי בני אתה כאב ושכינה אומרת אני שהיא שכינה היום ילדתיך כאלו שתי הבחינות הן הם אבי ואמי:

אל חק. את חוק וכן וירדפו אל מדין (שופטים ז׳:כ״ה):

אל חק. כמו ותהי חק בישראל, ובא

אספרה - דברי דוד עם הנבואה שלו, או דברי המשורר מדבר בעדו.

אספרה. אמר דוד אספר את הדבר החקוק בספר שה׳‎ אמר אלי בני אתה כמ״‎ש בני בכורי ישראל (שמות ד׳:כ״ב-כ״ג) והמלך יחשב ככל העם:

אספרה אל חק. מסכת סופרים אספרה אל חק זה קדש וחכמים אומרי' הרי זה חול ובקצת ס"ס אל"ף אספרה בגעיא:

אספרה אל חק ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך. אפשר במ"ש המפרשים בטעם כל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה כי דהע"ה כתב בספר שכחת לקט משם ספר הפליאה דדוד הע"ה היה אדם הראשון וב"ש חוה ואדם הוא ר"ת אדם דוד משיח ולהיות כי אדה"ר היה מלך לזה המורד במלכות בית דוד ח"מ כי הוא אדה"ר וזה אפשר שהוא רמז אספרה אל חק ה' שאני אהיה מלך. אמר אלי בני אתה שאתה אדה"ר מעשה ידי יוצ"ר ברוך הוא. אני היום ילדתיך בגלגול זה ובאת מישי ואשתו שאל ממני ואתנה גוים נחלתך ואחוזתך אפסי ארץ והמלכות קיים עד כי יבא שילה ב"ב:

אספרה אל חק, כמו שיש חקים ודתות להתנהגות המדינה, כן יש חקים ודתות בין העמים, חקים כוללים בכל המדינות למשל, חק קבוע ונימוס כולל, שאין לעם ומלך ליפול על גבולות מלכים ועמים בלא איזה טענה מספקת, וכל העובר על החקים האלה ויצא בזרוע להחריב עמים ולגזול נחלתם, יקרא בשם עריץ מרגיז הארץ וכדומה, אבל אני בצאתי לכבוש גוים ולהחריד ממלכות אספר את החק והנימוס שניתן לי על זה מאת ה', שה' אשר הארץ ומלואה שלו נתן לי רשות על זה ושם אותה לי לחק ולמשפט (כמ"ש במדרש שלא יאמרו לסטים אתם שכבשתם ארצות ז' עמים וכו' הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו וכו') ומהו החק? ה' אמר אלי, אחר שבני אתה, ואני היום ילדתיך, ממליץ כאילו היום עת רגשו גוים נגדו למרוד בו, ילד אותו ה' והיה לו לבן למשול על הכל, כבן המושל בנכסי אביו, כמ"ש ואני נסכתי מלכי, ואם כן שאל ממני כי מצדי לא יבצר רק אם תשאל ותבקש, ואתנה גוים נחלתך שהם יהיו לך לנחלה, כבן הנוחל את נכסי אביו כן תנחל כל אשר לי, ולא לבד לנחלה אבל גם לאחוזה, שלפעמים ינחל אדם נכסים במדינת הים ולא יאחז בם שיהיו תחת רשותו, ולא לבד גוים הקרובים כי גם תאחז ותכבש עד אפסי ארץ, וזה חק אחד, אשר הרשה לי לכבוש כל עמי הארץ, וזאת שנית תרועם ותרוצצם בשבט ברזל, והם יהיו ככלי יוצר המוכן לקבל הניפוץ והשבירה לגמרי, רצה לומר שהרשה גם כן להכריתם ולהאבידם לגמרי:

ה' אמר אלי. על ידי נתן וגד ושמואל:

יהוה אמר אלי בני אתה וממנו באה לי המלוכה; ולכן אל יערער שום אדם עליה, כי יי' לקחני לבן, כמו שאמר לשמואל (שמואל א טז א): כי ראיתי בבניו לי מלך. כלומר: המלך הזה לי הוא, ובני הוא ועבדי הוא, ושומע אלי. כי כל מי ששומע לעבודת האל יקרא בנו, כמו שהבן שומע אל האב ומזומן לעבודתו. וכן בנים אתם ליי' אלהיכם (דברים יד א); אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן (שמואל ב ז יד); ואמר: בני אל חי (הושע ב א).

חק. מלשון חקיקה וכתיבה:

אל במקום

וטעם אל חק – זה שאספר אשים אותו לחק שיסופר והוא אמר אלי בני אתה לעבוד את השם, כבן יכבד אב.

אני היום ילדתיך. ר״‎ל חביב אתה בעיני כבן לאב ביום הולדו:

ה' אמר אלי. היו"ד בגעיא בס"ס:

בני אתה. ראש לישראל הקרוין בתורה בני בכורי והם יתקיימו על ידך כמו שנאמר באבנר (שם ב ג) כה אמר ה' ביד דוד עבדי אושיע את עמי ישראל ובשבילם אתה לפני כבן שכולם תלויין בך:

אני היום ילדתיך: היום שנמשח הוא היום שלקחו האל לו לבן, כמו שאמר (שמואל א טז א) לי מלך. ואמר: היום ילדתיך, כי אותו היום נולדה בו רוח אלהים כמו שכתוב (שמואל א ט זיג) ותצלח רוח יי' אל דוד מהיום ההוא ומעלה. ומהיום ההוא ומעלה אמר שירים ומזמורים ברוח הקדש שנולדה לו ונאצלה עליו מהאל. וכן רוח גבורה נוספה בו מהיום ההוא ומעלה. וכן אמר: (דברים לב יח) צור ילדך תשי, שגדל אותך ונתן חכמה בלבך ושכל ביום מעמד הר סיני. וכן הוא אומר (שם שם ו): הלא הוא אביך קנך; כי אם אמר ילדך קנך על היצירה לא היו זו לישראל יותר משאר בני אדם. הלא תראה מה שאמר: הליי' תגמלו זאת? (שם) כלומר זהו הגמול שתגמלו לו על כל הטובה שעשה לכם! הלוא הוא אביך קנך?! ואמר: צור ילדך תשי ותשכח אל מחללך (שם שם יח) כמו שאמר אביך, כי הוא לכם כמו האב והמחללת והיא האם.

את לומר שע''י ספורו יקבע אותו לחק אל יתר חקי הארצות והנימוסים

אני היום ילדתיך - כמו: צור ילדך תשי.

אני היום. שהמלכתיך עליהם:

בני ילדתיך. בן ואב יהיו לפעמים ע''י שמגדלו ואמנו כמו ויהי לה לבן, לכן יוסיף לפעמים אביך זה ילדך (משלי כ''ג) אמך אשר ילדתך (ירמיה כ''ב) :

ילדתיך. להיות קרוי בני וחביב עלי כבן בשבילם כמו שנאמר (דברי הימים א י״ד:ב׳) וידע דוד כי הכינו ה' למלך על ישראל וכי נשאת מלכותו בעבור עמו ישראל ומצינו במלכי ישראל החביבין לפניו שקרוין בנים כמו שנאמר (ש"ב כז) בשלמה הוא יהיה לי לבן ואני אהיה לו לאב ועוד מצינו בדוד במזמור פ"ט הוא יקראני אבי אתה אלי וצור ישועתי:

4017 / (תהלים ב,ב) / נוסדו
פורקונשיליירינ"ט / porconsilierent / התייעצו

שאל ממני. התפלל אלי בכל עת שאתה בא להלחם באויביך:

שאל ממני והוא אמר לי: שאל ממני.

ובכן על הקורבה הזאת שביני לבינך הלא אומר לך שאל ממני שאלה אחת והוא דבר שלא יסתור אשר עשה אברהם שהוא שלא אכלה את האומות כי אם ואתנה גוים כולם שיהיו נחלתך כו'

אפסי. קצות כי בקצה הארץ כאלו אפס וכלה:

נחלתך, ואחוזתך. הנחלה היא נחלת אבות, והאחוזה היא התפיסה והחזקה בארץ, ויצוייר נחלה שלא אחז בה עדיין וע''כ אמר כל פעם אחוזת נחלה :

שאל - מנהג האב להנחיל את הבן, על כן אמר: ואתנה גוים נחלתך.

שאל. לזאת שאל ממני ואתן שאלתך:

ואתנה גוים נחלתך כמו שאמר לו: ואכרתה את כל איביך מפניך ועשתי לך שם גדול כשם הגדלים אשר בארץ (שמואל ב ז ט); ואמר (שם ח יד): ויהי כל אדום עבדים לדוד; ואמר (שם שם ו). ותהי ארם לדוד לעבדים; ואמר (דברי הימים א יד יז): ויצא שם דויד בכל הארצות ויי' נתן את פחדו על כל הגוים. זהו שאמר ואתנה גוים נחלתך.

והוא עומד עליהם. לפיכך זכו בניו אלהים נצב בעדת אל (תהלים פב א).

אפסי ארץ - מגזרת: כי אפס כסף מקומות נגזרים מישוב.

ואחזתך אפסי ארץ: הם קצות הארץ; ואפס וקץ קרובים בענין.

4018 / (תהלים ב,ג) / ננתקה את מוסרותימו
דישרונפומ"ש לו"ר קוניונגלי"ש / desronpoms lor conjongles / נקרעה את כבליהם

תרועם. תרוצצם:

תרעם בשבט ברזל וכן אמר לי על כל הגוים שיקומו עלי: תרעם בשבט ברזל.

כדי שתמשול בהם שתרועם בעול ושבט ברזל ולא שתמיתם ותכלם. אלא שלא עשיתי כן פן ככלי יוצר הנשבר שאין לו תקנה תנפצם ותשברם עד לא יהיה להם תקומה למשול הם אח"כ על ישראל כי לא תעצר כח להתאפק לבלתי כלותם ואי אפשר מבלי שעבוד מלכיות:

תרועם. תשברם כמו ורעות רוח (קהלת א׳):

תרועם, תנפצם. רוע הוא שנבקע הדבר גם בהיותו מחובר עדיין, כמו שן רועה (משלי כ''ח), ונפוץ היא הכתתה לגמרי עד שיתפרדו ויתנפצו חלקיו זה מזה :

תרועם - תשברם, והיה העי"ן ראוי להדגש לולי היותו מהגרון כמו תשוכם תסובם:

תרועם. תשבר אותם כמו המשבר מה בשבט ברזל:

בשבט ברזל. היא החרב:

ככלי יוצר תנפצם: תרעם פרושו תשברם. וכן הירע ברזל (ירמיהו טו יב); ירע כבירים (איוב לד כד). וכן תנפצם הוא ענין שבר אבל עם הפזור, כי השובר כלי חרס מתפזרים שבריו. וכן ונפוץ הכדים (שופטים ז יט). ועושה כלי חרס נקרא יוצר.

יוצר. אומן חרס:

בשבט ברזל - החרב תנפצם הפך רגשו גוים.

תנפצם. תשברם והוא ל' נפוץ בכל המקרא חרס המשובר לשברים דקים:

תנפצם. ענין הפזור עם השבר ורצוץ וכן ונפוץ הכדים (שופטים ז׳):

4019 / (תהלים ב,ג) / עבתימו
לו"ר קורדי"ש / lor cordes / חבליהם

ועתה מלכים השכילו. נביאי ישראל אנשי רחמים ומוכיחים אומות העולם לסור מרעתם שהקב"ה פושט יד לרשעים ולצדיקים:

ועתה מלכים. אמר להם דוד למלכים אשר באו להלחם עמו: מלכים!

ועתה הנה ארז"ל על פסוק אם תעירו ואם תעוררו וכו'. שהשביע הוא ית' את המלכיות שלא יכבידו עול על ישראל בגלות ובזה יאמר פה כמדבר אליהם ועתה שלא הנחתי את דוד שיכלה את האומות למען תשעבדו את ישראל מלכים השכילו בל תצאו מהשורה הוסרו שופטי ארץ מלגזור עליהם גזירות רעות הוסרו בצרת ישראל פן תלקו כהם:

ועתה מלכים - הם מלכי ארץ.

ועתה. הואיל והוא מובטח מה׳‎ על כ״‎ז השכילו וקבלו מוסר ואל תדברו כזאת:

ועתה, רצה לומר אחר שה' הרשה אותי על זה וכל ממלכות הארץ נתן בידי, ורק אם אשאל אכריתם ויאבדו, אם כן למה תמרדו ותמתינו עד עת שתאבדו, טוב שתשכילו עתה השכילו הוסרו רצה לומר השכילו זאת מצד הערת השכל וקבלו זאת מאהבה, או על כל פנים הוסרו מצד המוסר ויראת העונש העתיד לבא אליכם, ומצד זה עבדו את ה' ביראה, ובזה תרויחו שלבסוף תגילו ברעדה הזאת שחרדתם ויראתם מן העונש ומפרש דבריו, נגד מ"ש עבדו את ה' במה תעבדו את ה'? נשקו בר, התחברו אל המבורר מאת ה', שבמה שתעבדו עבודת המלך משיח ה' ידמה כאילו אתם עובדים את ה', וגם אמר נשקו בר, היו כמוץ הנושק וסובב את הבר והדגן, בל תהיו כמוץ אשר תדפנו רוח, לכן תפס מלת בר שהוראתו תאומית על המבורר והנבחר ועל הבר והדגן, ונגד מ"ש ביראה, מפרש ממה יתיראו? פן יאנף ה' (הנזכר בכתוב הקודם) ותאבדו דרך כי יבער כמעט אפו, רצה לומר אחר שרק במעט שיבער אפו תאבדו דרך, כמ"ש ודרך רשעים תאבד, וכ"ש שראוי לכם להתירא פן יאנף, שפעל אנף מורה על שמכלה חרון אפו בעונש נחרץ, ונגד מ"ש וגילו ברעדה מפרש כי אשרי כל חוסי בו ולכן תגילו אחר כך על שחסיתם בה':

השכילו ודעו כי אין בכם יכלת לבטל מעשה האל, והוא צוה עלי להיות מלך; ואיך נועדתם על יי'? השכילו ותנו לב כי לא תוכלו לבטל מעשה יי'.

והשכילו - הפך על ה'

הוסרו שופטי ארץ: ואם הייתם עד עתה סכלים ובמחשבה רעה השכילו וקחו מוסר ואל תגבהו.

והוסרו - הפך מוסרותימו.

ושפטי ארץ - הם רוזנים.

4020 / (תהלים ב,יב) / בר
גרנישמינ"ט / garnisment / צידה, מזון

וגילו ברעדה. כשתבוא אותה רעדה שכתוב בה (ישעיהו ל״ג:י״ד) אחזה רעדה חנפים תגילו ותשמחו אם עבדתם את ה':

וְגִילוּ בִּרְעָדָה: אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש מנא ה"מ וכו' אלא א"ר נחמן בר יצחק מהכא עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה מאי וגילו ברעדה א"ר אדא בר מתנא אמר רבה במקום גילה שם תהא רעדה וכו':
(ברכות ל ע"ב)

עבדו את יהוה רצו במה שהוא רוצה ועבדוהו.

עבדו כו'. כראות המלך דוד שלא נעשתה עצתו לכלות מעתה את האומות למען ישעבדו את ישראל בגליות ראה והנה ימס לבב העם פן ישתקעו ויאבדו בגליות על כן בא וידבר על לב בני ישראל הגולים ועצה טובה קא משמע למו למען יושעו והוא עבדו את ה' כו'. והוא כי למעלה על כל כשרון הוא צדקת יעקב אבינו שעם היותו עובד את ה' ונשמר מלחטוא היה תמיד ירא שמא יגרום החטא אולי חטא שוגג והוא לא ידע שאינו כירא מעבירות שבידו וזה יאמר עבדו את ה' ועם עבוד אותו ית' יהי לכם יראה כי לא תאמינו בעצמכם וזה אמר ביראה ואם יותר מגדר יראה יהיה לכם שהוא רעדה הוא יותר טוב וזהו וגילו ברעדה לומר גילו ושמחו אם תהיה לכם גדר גדול מיראה שהוא רעדה שמא יגרום החטא שהוא חסידות גדול מביא לידי דבקות עצום אתו ית' והוא כי שתים רעות הן האפשריות לאבד אתכם בגלות נמשכות מצרת השעבוד אחת הרשות ידיכם מעבוד את ה' בראותכם כי גם בעבוד אותו ית' עדיין השעבוד במקומו עומד שנית אריכות הגלות פן תתייאשו מהגאולה ולא תשובו אל ה' ותאבדו ומה גם כי זכות האמנה היא העומדת ליגאל כאשר היה במצרים על כן על הא' אמר עבדו את ה' כו' כמדובר:

ברעדה. בפחד ורתת:

עבדו - הפך דבריהם ננתקה ועבודת השם ליראה ממנו ולא יעברו פיו.

עבדו את ה׳‎. לקבל עול מלכותו:

עבדו את ה' ביראה. ב' ביראה דגושה לא מדין מפסיק שהשני גלגלים גם כי הם מנגינת הימנית אינם מפסיקים רק מדין מפיק בעבור קריאת ה' באל"ף דלי"ת כמנהג וזה כלל גדול בכל המקרא ואעידה לי עדים ויהרג ה' כל בכור כי אין במלת ה' רק שופר הפוך שאינו מפסיק ומלת כל דגושה וכן ויתעבר ה' בי למענכם פ' ואתחנן. ואני אל ה' בטחתי (לקמן לא). וכן בישעיה כ"ז ביום ההוא יפקד ה' בחרבו שיש תרסא בשם שאינו מפסיק והבי"ת דגושה וכן רבים בתילים כמו אודה ה' בצדקו. אשירה לה' בחיי. אזמרה לאלהי בעודי. למען שמך ה' תחייני. אהללה ה' בחיי. ענו לה' בתודה. כי רוצה ה' בעמו. מצות ה' ברה. ואני אל ה' בטחתי. וכלם דגושים מפני היו"ד של קריאת השם וזולתה יהיו רפין. כמו ישוב עמלו בראשו. נתתה שמחה בלבי. קרבה אל נפשי גאלה. סמר מפחדך בשרי. משליך קרחו כפתים. יהללו שמו במחול. לעשות נקמה בגוים. כל אלה ודומיהם שהם בשני גלגלים לעולם רפין:

עִבְדוּ אֶת יְהֹוָה משה עלה בענן ונתכסה בענן ונתקדש בענן כדי לקבל תורה לישראל בקדושה שנאמר וישכון כבוד ה' על הר סיני וכו' ר' מתיא בן חרש אומר לא בא הכתוב אלא לאיים עליו כדי שתהא תורה ניתנת באימה ברתת ובזיע שנאמר עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה מאי וגילו ברעדה אמר רב אדא בר מתנה אמר רב במקום גילה שם תהא רעדה וכו':
(יומא ד ע"א)

ביראה שתיראו ממנו ותדעו, כי לו הכח והגבורה ולא עמכם שבאתם בעם רב.

וגילו - אם בא גיל אל תשכחו שתרעדו מפחד השם.

וגילו. אז תשמחו בעת בוא רעדה על המורדים כי לא עליכם תהיה הרעדה:

וגילו אל יחר לכם במלכותי, אבל תשמחו ותגילו כי רצון האל הוא.

ויש אומרים: וגילו - כמו תגילו על דרך: עלה ומות בהר, פרו ורבו שהוא ברכה על דגי הים. והטעם: שתגילו אם רעדתם מהשם.

ברעדה: ורעדו מפניו.

נשקו בר. זרזו עצמכם בבר לב (נ"א) נשקו בר ארנישמנט בלעז, ומנחם פתר אותו ל' תאוה כמו (בראשית ג׳:ט״ז) ואל אישך תשוקתך:

נַשְּׁקוּ בַר: אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא כל המונע הלכה מפי תלמיד אפילו עוברין שבמעי אמו מקללין אותו שנאמר מונע בר יקבוהו לאום ואין לאום אלא עוברין שנאמר ולאום מלאום יאמץ ואין קבה אלא קללה שנאמר מה אקב לא קבה אל ואין בר אלא תורה שנאמר נשקו בר פן יאנף וכו':
(סנהדרין צא ע"ב)

נשקו בר כמו וינשק לכל אחיו (בראשית מה טו). ובר כמו בן; וכן מה ברי ומה בר בטני (משלי לא ב). או פרושו מן לברי לבב (תהלים עג א) ואם יהיה ענינו בן יהיה פרושו: נשקו זה הבן שקראו האל בן כמו שאמר: בני אתה. וטעם נשקו כמו שהוא מנהג העבד לנשק יד האדון; ואם יהיה ענינו נקי פרושו: מה לכם ולי, כי אני בר לבב ואין בי עון שתבאו ותלחמו בי, אבל עליכם לנשק לי ולהודות שאני מלך במצות האל. ויתכן לפרש בר מן ברו לכם איש (שמואל א יז ח) על דרך: שאול בחיר יי' (שם ב כא ו).

ועל השנית אמר נשקו בר כו'. לומר זאת עשו ויהיה לכם נשק וכלי זיין כנגד המלכיות להנצל מידם והוא טוהר לב לבלתי הרהר על אריכות הגלות או על דוחקו כי זכות האמונה והסבלנות עומדת לעד כי הקץ ביסורין מכעיס את קונו המיסרנו כאב את בן ירצה וזהו נשקו בר שהנשק שלכם יהיה בר לבב פן יאנף השם הנזכר חלילה ויהיה סבה שתאבדו דרך לשוב בתשובה והוא כי טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך הוא דרך תשובה שהוא ית' מורה ומדריך אותנו בה ואם ח"ו יאנף תאבדו הדרך ולא תמצאוה כי לא יספיק בידכם לשוב בתשובה ושמא תאמרו ומי יעצר כח לבלתי הרהר והיות טהור לב בראות לפעמים פתאומיות צרה גדולה אל תחושו כי הנה אדרבה כי יבער כמעט אפו אז אשרי כל חוסי בו כענין כי יבא כנהר צר אז רוח ה' נוססה בו לעוררו למען הבטחון יעמוד לכם להושיעכם כי אז אשרי כל חוסי בו ית' כי הוא מושיע חוסים וע"י כן אל על תקראו בתשובה שלמה גם כוון לומר כי יבער כמעט פתאום אינו אלא אפו הוא האף אחד מהמשחיתים אך אשרי כל חוסי בו בה' הנז' כי הוא ית' יבא ויושיעכם:

נשקו. מלשון תשוקה וחמדה:

נשקו בר, בר הוא הנשיא המבורר והנבחר, כמו ראשי בית האבות ברורים (דברי הימים א ז׳:מ׳) וידותון ושאר הברורים (שם ט''ז) והמפרשים שפירשו בר מענין בן, לא מצאו לו ריע בלשון הקדש רק מה ברי ומה בר בטני (משלי ל״א:ב׳), ולדעתי גם שם פי' בחיר הבטן, בחירי, כמו ברה היא ליולדתה, וגם לו כונה תאומית,

נשקו בר - הנה עבדו את ה' כנגד על ה'.

נשקו בר. חמדו בר לבב לקבל מלכותו בתם לבב לא ברמיה:

פן יאנף. פן יקצוף:

פן יאנף אם לא תשובו במהרה מדרכיכם הרעים יאנף האל עליכם.

(יא) או שיעור הענין אם תהיה לכם יראת מלכות המושלת עליכם אל ירפו ידיכם אלא אדרבה עבדו את ה' באותה יראה כי היא תהיה לכם עבודה את ה' שתקבלוה לכפרת עון וגילו אם תהיה לכם מהם רעדה כי תגדל הכפרה יותר:

בר. מלשון ברור ונקי:

בר. מענין דגן, כמו ויצברו בר תחת יד פרעה, ומורה על דגן שצריך לבררו מן המוץ, ומפל בר נשביר (עמוס ח' ו') ומלאו הגרנות בר (יואל ב') ועמקים יעטפו בר (לקמן ס''ה),

ונשקו בר – כנגד על משיחו. והנה פירוש בר, כמו: מה ברי ומה בר בטני. וכן כתוב: בני אתה ומנהג גוים בעולם לשום ידיהם תחת יד המלך כאחי שלמה, או העבד תחת ירך אדוניו, או לנשק את המלך, וזה המנהג עד היום בארץ הודו.

פן יאנף. כי פן יחרה אף ה׳‎ בכם:

ותאבדו דרך. כענין שנאמר ודרך רשעים תאבד (לעיל א):

ותאבדו דרך כי יבער כמעט אפו כמעט שתעמדו על רשעכם יבער אפו עליכם, כלומר אם לא תשובו במהרה. ופרוש ותאבדו דרך כמו ודרך רשעים תאבד (תהלים א ו). והנה הדרך תאבד והם אבדים מצד דרכם שהיא אבדת, כמו נבלת עלה (ישעיהו א ל) שהעלים נבלים ותקרא האלה נבלת; וכן קרעי בגדים (שמואל ב יג, לב) ובמקומות אחרים: כי הבגדים קרועים ולא הם, ויקראו הם קרועים מצד בגדיהם שהם קרועים: וכן מגלחי זקן וקרעי בגדים (ירמיהו מא ה), והדומים להם. ואמר:

(יב) וזולת הכפרה גם תהיה לכם נשק להלחם בם והוא הטוהר לב כי זכות האמנה תהיה לכם לנשק ברזל נגדם:

יאנף. מלשון אף וכן כי אנפת בי (ישעיהו י״ב:א׳):

ונשקו. מענין חיבור, כמו משיקות אשה אל אחותה (יחזקאל ג׳:י״ג),

ופן יאנף - שב אל השם הנזכר בפסוק הראשון ואם הוא רחוק כמו תבלעמו ארץ איננו שב אל מלת מי כמוכה באלים רק אל אמר אויב, וככה והקימו את המשכן עד בואם.

ותאבדו דרך. ר״‎ל תהיו תועים מבלי דעת דרך אנה תפנו:

כי יבער כמעט אפו. כי ברגע מועט יבער אפו עליכם פתאום ואותה שעה אשרי כל חוסי בו יהיו ניכרים אשורי החוסים בו:

אשרי כל חוסי בו: כמוני היום שאני חסיתי בו ונושעתי בו ואתם תאבדו; ואם תחסו בו גם כן יאמרו עליכם אשריכם.

יאנף. מורה שמכלה בו חרון אפו עד גמירא (כמ''ש ישעיה י''ב) ועז''א ואתם תאבדו דרך תיכף כשיבער כמעט אפו, וכל שכן עת יאנף,

ויש אומרים: כי נשקו – מגזרת נשק. והטעם נשקו כלי בר והנה בר כמו ברי לבב והיה ראוי להיותו בור או יהיה תקנו הבר או כלי הבר.

כי יבער. כאשר יבער אפו אף בשעור מעט אז תאבדו דרך:

ויש מפרשים זה המזמור על גוג ומגוג, והמשיח הוא מלך המשיח; וכן פרשו רבותינו זכרם לברכה (בבלי ברכות ז ב). ומבואר זה המזמור על זה הדרך; אבל הקרוב הוא כי אמרו דוד על עצמו כמו שפרשנו.

ותאבדו דרך. כמ''ש דרך רשעים תאבד, ואז יאבדו את הדרך, כמו אבדה עצה מבנים, כי גוי אובד עצות המה :

ותאבדו דרך - תהיו אובדים מפאת הדרך כמו נובלת עליה, כי היא בעצמה איננה נובלת רק עליה נובלים, כי היא מהפועלים העומדים. ורבי משה הכהן אמר: כי דרך כמו מדרך כף רגל. וזה רחוק כי אין לו טעם.

אשרי. זהו תהלות החוסים בה׳‎ על כי מלבם השכילו לדעת אומץ כח ה׳‎ ועוצם זרועו ולזה חסו בו:

והנוצרים מפרשים אותו על ישו, והפסוק אשר מביאים ראיה ממנו ועושין בו סמך לטעותם הוא להם למכשול; והוא: יי' אמר אלי בני אתה. כי אם יאמרו לך הוא היה בן האל, אמור להם: כי לא יתכן לומר בן האל על בשר ודם, כי הבן הוא ממין האב. כי לא יתכן שתאמר הסוס הזה בן ראובן; אם כן מי שאמר לו יי': בני אתה צריך שיהיה ממינו ויהיה אלהים כמוהו. ועוד שאמר: אני היום ילדתיך, והילוד הוא ממין היולד. ואמור להם כי לא יתכן באלהות אב ובן, כי האלהות לא תפרד כי אינה גוף שתפרד, אלא האל אחד הוא בכל צד אחדות לא ירבה ולא ימעט ולא יחלק. ועוד אמור להם: האב קודם לבן בזמן ומכח האב יצא הבן. ואף על פי שלא יתכן זה מבלי זה בקריאת השמות, כי לא יקרא אב עד שיהיה לו בן ולא יקרא בן אם לא יהיה לו אב, ומכל מקום אותו שיקרא אב כשיהיה הבן היה קודם בזמן בלי ספק. ואם כן האלוה שאתם אומרים ואתם קוראים לו אב ובן ורוח הקדש, החלק שאתם קוראים לו אב קודם לחלק האחר שאתם קוראים בן. כי אם היו כל זמן שניהם כאחד היו קוראים להם אחים תאומים, ולא תקראו להם אב ובן, ולא יולד וילוד; כי היולד קדם לילוד בלי ספק.

כי יבער כמעט אפו - פועל יוצא כאש תבער יער כדרך אש אוכלה והפעולה חסר, כי אין צורך כי חרי האף נמשל לאש.

ואם יאמרו: שלא יתכן לומר בן האל על דבר שאנו ממין האלהות, אמור להם: כי לא נוכל לדבר על האל יתברך אלא על דרך משל, כמו שנאמר עליו: פי יי', עיני יי', אזני יי' והדומה להם. וידוע הוא שאינו אלא על דרך משל. וכן הוא על דרך משל כשאמר: בן אלהים, בני אלהים; כי מי שעושה מצותיו ושליחתו קוראים לו בן כמו שהבן עושה מצות האב. לפיכך קרא לכוכבים בני אלהים, כמו ויריעו כל בני אלהים (איוב לח ז).

וכן האדם בעבור רוח העליונה שבו כשעושה האדם מצות האל בסבת הנשמה החכמה שתורהו קורא לו בן; ולפיכך אמר: בני אתה אני היום ילדתיך; ואמר: בני בכרי ישראל (שמות ד כב); ואמר: בנים אתם ליי' אלהיכם (דברים יד א); ואמר: הלא הוא אביך קנך (שם לב ו); ואמר: אנכי אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן (שמואל ב ז יד).

ועוד אמור להם: האלוה שאתם אומרים האב אמר לבן: שאל ממני ואתנה גוים נחלתך; איך ישאל הבן מהאב, והלא הוא אלוה כמוהו ויש לו כח בגוים ובאפסי ארץ כמוהו? ועוד: קודם השאלה לא היו גם כן גוים נחלתו, אם כן קצר כח האלוה מתחלתו ואחר כך גדל כחו? וזה לא יאמר באלוה. ואם יאמרו לך: כנגד הבשר יאמר אחר שלקחה האלהות הבשר, ואמר לבשר שישאל ממנו ויתן גוים נחלתו: לא היה זה, כי הבשר לא היה לו מלכות ולא שום שולטנות על גוי מהגוים, ואם יאמרו לך: כי על האמונה אמר שתקֻבל: הנה רוב הגוים, בין יהודים בין ישמעאלים, שלא קבלו אמונתו.

הנה הוריתיך מה שתשיב להם בזה המזמור; ואתה תוסיף מדעתך כפי אלה הדברים. ואם ישאלו ממך פרושו תפרשנו על אחד משני הפנים אתה תבחר: או על דוד, או על מלך המשיח, כמו שפרשתי לך.

איך שיהיה נמצינו למידין דמשום שניתנה תורה כיום זה גרם להם שהיה סיבה שנשתברו הלוחות וממילא נעשה להם שכחה וגם ששלטו בהם האומות וידוע שבשעת קבלת התורה היו ישראל אותה שעה כקטן שנולד דמי והימים הראשונים יפלו וכאלו עתה נולדו מחדש וכמ"ש הפסוק אספרה אל חק ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך. ובזה יובן בס"ד ומולדותיך ביום הולדת אותך ר"ל כאלו כתוב פתח תחת הבי"ת של ביום והכוונה שמולרותיך היא קבלת התורה היה ביום וזהו ביום הולדת אותך הלידה שלך היתה ביום ולא בלילה ולכן מאחר שהיה ביום ולא בלילה אז דין גרמא שלא כורת שרך לשון שררה כלומר השרים שליכי הם שרי האומות שהיו שולטים עליך קודם קבלת התורה לא נכרתו לגמרי ונתבטלה שליטתם ממך אלא נשאר להם שררה עוד עליך ששלטו בך אח"ך בגלות כי ע"י שהיתה ביום גרם שנשברו הלוחות וממילא שלטו בוך. וגם עוד דין גרמא שבמים לא רוחצת למשעי לשון החלקה והוא שע"י השכחה אז הלומד הלכה יתקשה בכל דבור ודבור ובכל ענין וענין ודומה ההלכה כמו סכין שיש בה פגימות הרבה שהמוליך את הצפורן עליה הולך הצפורן מעט ומרגיש ועומד במקום הפגימה וכעז"ה משא"כ אם היה הסכין חלקה ואין בה שום פגם אז הצפורן רץ והולך ישר בלתי עכבה מאחר שאין לו במה לעמוד ולכן הלכה שהיא ברורה כנתינתה מהר סיני דומה לדבר שהוא חלק הרבה ואין בו פגם ומקום עמידה שיעמוד בו ציפורן ההולך עליו מפני שהאדם זוכר הדבר כנתינתו מהר סיני ואזי יתהלך למישרים ואין כאן קושייא כלל משא"כ השכחה שהיא גורמת שהאדם יתקשה בכל דבור ודבור כי אינו זוכר הענין כמו שהוא וצריך להבינו היטב דבר מתוך דבר ולכן זה יביא את האדם לידי סברות נבוכות ודעות משונות זה אומר בכה וזה אומר בכה וז"ש ובמים היא התורה שנקראת מים המטהרת את הנפש מכל לכלוך לא רוחצת למשעי ר"ל לא רוחצת באופן שהוא למשעי כלומר חלק בלתי קושיות ומבוכות יען כי המלח לא המלחת שלא נתקיימה בך כח הזכירה שהיא מקיימת ומשמרת את התורה כמלח המקיים ומשמר את הבשר ולכן מאחר שלא נתקיימה בך הזכירה הדומה למלח לכן גרמה השכחה שלא יהיה עסק התורה באופן החלקה ר"ל שתהיה הלכה ברורה כנתינתה מהר סיני אלא נעשה בה הויות דאביי ורבא וצריך נגר ובר נגר דיפרקינא וגם דין גרמא שהחתל לא חותלת והוא בתרגומו ובאיסורין לא אתאסר ר"ל שהשכחה גרמה שלפעמים החכם יטעה בדיני התורה ואוסר את המותר ומתיר את האסור וזהו ובאיסורין לא אתאסר ר"ל בדבר שהוא אסור באמת מן הדין לא אסר בו כלום אלא אסר בדבר שהוא מותר מן הדין וכדרך שאומרים בוידוי יום כפור מה שהתרת אסרתי ומה שאסרת התרתי וכל זה גרם השכחה ואם היה כח הזכירה העיקרית מיוסד באדם לא היה שום טעות כלל לשום אדם.

ועבדתם את ה׳ אלהיכם. זו תפלה, שנאמר עבדו את ה׳ ביראה (תהלים ב יא).

אגב זה נביא מאמר נכבד על פירוש וגילו ברעדה, ושהשמחה והעצבון אחים ושזה נמצא בעולם בכללו ורמז אליו במשכן ג"כ: