Commento su Salmi 22:33

אילת השחר. שם כלי שיר, ד"א על כנסת ישראל שהיא אילת אהבים הנשקפה כמו שחר (שיר ז י'), ורבותינו דרשוהו באסתר, ומנחם פתר אילת לשון מעוז כמו אילותי לעזרתי חושה (סימן זה):

אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר רבי אומר אינו דומה תימור של לבנה לתימור של חמה תימור של לבנה מתמר ועולה כמקל תימור של חמה מפציע לכאן ולכאן וכו' א"ר אבהו מ"ט דרבי דכתיב למנצח על אילת השחר מה אילה זו קרניה מפצילות לכאן ולכאן אף שחר זה מפציע לכאן ולכאן וכו':
(יומא כט ע"א)

למנצח על אילת השחר מזמור לדוד: יש אומרים (רש"י וזולתו), כי אילת השחר הוא כלי מכלי הנגון. ויש מפרשים (בעל התרגום, מנחם, וזולתם) אילת מן אילותי לעזרתי חושה (למטה פסוק כ), כלומר: שהיה נאמר זה המזמור בכח עלות השחר. ויש מפרשים, כי אילת שם ככב הבקר; וכן בדברי רבותינו, זכרם לברכה (ירושלמי ברכות א א; יומא ג ב) קורין ככב הבקר: אילתא ^*ודעת רבי יוסי בי רבי בון דעת יחידאה היא, כנראה מדבריו.. והם אמרו (שם; שיר רבה ו; אסתר רבה סוף י; ושוחר טוב במקומו): כי על אסתר נאמר זה ועל ישראל שהיו בגלות באותו זמן. ויש מפרשים אותו על דוד בעודנו בורח מפני שאול. והנכון כי אילת השחר נאמר על כנסת ישראל שהיא בגלות הזאת; וסוף המזמור יוכיח זה. וקראה אילת כמו שהמשיל אותה בשיר השירים (ב ז; ג ה) בצבאות או באילות השדה. והשחר פרושו יופי וזוהר כמו שאמר עליה (שם ו י): מי זאת הנשקפה כמו שחר. ועתה היא בחשכה בגלות הזאת כאלו היא נשכחה ונעזבה; וקוראת מן הגלות:

למנצח על אילת השחר כו'. רז"ל הסכימו שעל אסתר המלכה ידבר. וראוי לשים לב מי הכניס את דוד בזה לומר מזמור לדוד וגם על פי דרכנו נשית לב אל אמרו למנצח ומזמור אך יתכן במאמרם ז"ל על פסוק איש יהודי היה כו' קרי ליה יהודי וקרי ליה ימיני אלא בשביל דוד דאתי מיהודה דאי לא שבקיה לשמעי והוה קטיל ליה לא הוה נפיק מניה מרדכי והנה אסתר גם היא נולדה ממאן דנפיק מניה מרדכי ובזה יאמר למנצח על אילת השחר היא אסתר שהקב"ה הצליחה והנה המזמור הזה בעצם יאות וראוי ליחסו לדוד שאלמלא הוא לא יצאת לעולם ולא נצולו ישראל על ידה וזהו מזמור לדוד:

אילת השחר. שם כלי זמר ידוע אז אצלם:

אילת. שם לכוכב הבוקר :

למנצח על אילת השחר - כאשר יראה כח עלות השחר. ויש אומרים: כי הוא שם כלי ניגון וידענו כי יו"ד איילותי, כגבר אין איל בלא דגש, על כן הוא רחוק להיות אילת נגזרת מזאת הגזרה. והנכון בעיני: כי הוא תחלת פיוט נעשה על דרך דברי חשק, כמו: אילת אהבים וזה המזמור על נועם ניגונו.

למנצח, מזמור זה נחלק לשני חלקים, חלק א' (עד סוף פסוק י"ז) מצייר מעוף צוקה ואפלה מנודח, מצייר מעמד המלך או העם בתכלית השפלות, נעזבים מה', נתונים לחרפה ולבוז, מתיאשים מכל תקוה, חלק ב' (מן פסוק י"ז עד גמירא) מציין אילת השחר, שהוא האור העולה ממזרח ומאיר את האופל, מציין חוזק הבטחון, גודל ההשגחה והנס, לכן קרא את המזמור בשם אילת השחר, והנקודה המצרנית בין החשך והאור, בין הצרה והתשועה, היאוש והבטחון, הרפיון והגבורה:

השחר. לשון שחרית, ומנחם פתר לשון בקור, כמו שוחר טוב יבקש רצון (משלי י״א:כ״ז) וכמו לשחר פניך:

למה עזבתני. עתידה היא ללכת בגילה ואמר דוד תפלה זו על העתיד:

אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי: ותעמד בחצר בית המלך הפנימית א"ר לוי כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה אמרה אלי אלי למה עזבתני שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון או שמא על שקראתיו כלב שנאמר הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי חזרה וקראתו אריה שנאמר הושיעני מפי אריה וכו':
(מגילה טו ע"ב)

אלי אלי למה עזבתני והוא בלשון יחיד על עם ישראל יחד שהם כאיש אחד בגלות ובלב אחד. אלי אלי הכפל כדרך הקוראים והצועקים, כמו: ענני יי' ענני (מלכים א יחל ז); אברהם אברהם (בראשית כב יא); משה משה (שמות ג ד). ואמר: אלי כלומר: שהיית חזקי וצורי מקדם, ועתה למה עזבתני?

אלי אלי כו' כפל לומר אלי זה פעמים כמ"ש ז"ל שנסתלקה ממנה שכינה כשנכנסה לבית הצלמים וצעקה אלי אלי למה עזבתני ויהיה הענין אם אלי היית טרם אנשא לערל גם אלי היית אחרי כן עם היותי אתו בחדרי משכיתו אשר לא יחסרו שם צלמים כי שם הוא עיקרם ואם כן אפוא למה עזבתני ולא אשאג מדאגה מדבר אולי בהפרדך ממני לא יושיט לי המלך את שרביט הזהב וימיתני כי נקל זה בעיני בערך ישועת ישראל שתתבטל בהסתלקך ממני וזהו רחוק מישועתי דברי שאגתי. או יאמר לא אדע אם מה שנסתלקת הוא בעבור טומאת המקום או להיותך רחוק ממבוקשי ואם הוא למען היותך רחוק מישועתי הן דברי שאגתי. או יאמר במאמר מרדכי אליה אם החרש תחרישי רוח וכו' ואת ובית אביך כו' ככתוב אצלנו בביאור המגלה והוא כי בית שאול אשמים על עזבו את אגג חי והוליד בלילה ההוא אבי אבות המן הרע ועל כן אמר הנה לא תבצר גאולה מישראל כי רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו על דבר המן המחטיא את ישראל בסעודה ויטם להרג ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות לכפר בעד בית אביך בל תאבד את והם וזה תאמר מה שאני שואגת הוא על היותך רחוק מישועתי של עצמי אם לא תעשה התשועה על ידי כי לישראל רוח והצלה יעמוד ממקום אחר. או יאמר אם בצאתי מבית הצלמים לדבר אל המלך היתה שכינה שבה אלי החרשתי אך היות רחוק מישועתי לפני המלך הנה דברי שאגתי אולי לא תשוב לי:

אלי אלי - פעמים כי בצרה היה.

אלי אלי. כפל המלה כדרך הקוראים והצועקים כמו ענני ה׳‎ ענני (מ״‎א י״‎ח):

אלי, (חלק זה מתחלק לשני חלקים, תחלתו התאוננות על העזיבה והסתרת פנים) (ב' י"א), וסופו תפלה לה' שיושיעו (י"א י"ז) אתה אלי ! אשר אך אתה הוא אלי, לא זולתך, אתה אלי מעולם, ועתה למה עזבתני? למה עזבתני באופן אשר אתה רחוק מישועתי ורחוק מדברי שאגתי, ר"ל לא לבד שהתרחקת ממני עד שלא תהיה קרוב אלי להיות ישועתי בעת הצורך, התרחקת עוד יותר עד שלא תוכל לשמוע אף את דברי שאגתי, באופן שלא תדע מצרתי כלל, וזה התאוננות א' על העזיבה והסתרת פנים:

רחוק מישועתי. ומדברי שאגתי:

רחוק מישועתי ולמה תהיה רחוק מישועתי כשתשמע

וטעם אלי – בעבור עזבתני ותחסר מלת אלי כאילו הוא אומר אלי רחוק מישועתי הם דברי שאגתי, כמו שאגתי מנהמת לבי והוסיף דברי, בעבור היותו בן אדם.

רחוק וגו׳‎. רצה לומר דברי שאגתי המה להתפלל על מה אתה רחוק מישועתי:

ת"ר בשעת פטירתו של חולה. אומרים לו התודה. שכל המתודה יש לו חלק לעוה"ב. ואם אינו יודע להתודות. אומר יהי רצון שתהא מיתתי כפרה על עונותי. (כא) ואינו נפטר מן העולם עד שרואה פני השכינה. שנאמר לפניו יכרעו כל יורדי עפר (תהלים כב ל). וכל זכיותיו ועונותיו נפטרין לפניו ואומרים לו חתום. והוא חותם. שנא' ביד כל אדם יחתום (איוב לז ז). לפיכך נאמר והחי יתן אל לבו (קהלת ז ב). אמר רב דברים של מיתה דידלי דלונייה. דיקבר יקברוניה. דיספד יספדוניה.

אקרא יומם. אני קורא לך מיום אל יום ואינך עונה:

אֱלֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם: ואריב"ל חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום שנאמר אלהי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי סבור מינה למקרייה בליליא ולמיתנא מתניתין דידה ביממא אמר להו רבי ירמיה לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי חייא בר אבא כגון דאמרי אינשי אעבור פרשתא דא ואתנייה וכו':
(מגילה ד ע"א)

אלהי אקרא יומם ביום ולא תענה

אלהי אקרא כו' אמרה עם שעזבתני לא אתייאש מן הרחמים כי אלהי אקרא כו' והתכת הכתוב הוא כ"א איש זר ישאל שאלה מאת המלך פעם ולא יענה לא ישנה לו לשוב לשאול שאלתו פן יקצוף המלך עליו אך אם השואל הוא בן למלך ישוב וישנה וישלש באמרו לא משנאה יהדפני כי אבי הוא רק על כי לא שלם אנכי על אשמת דבר וחפץ שאכנע לפניו והוא יענה אחרי כן וזה תאמר הנה אלהי ולכן איני מתייאש מלשוב להתכלל כ''א גם שאקרא יומם ולא תענה עכ"ז אשוב ולילה ולא דומיה לי:

אלהי - התימה כי אתה אלהי ואיך לא תענה?! והטעם: כי אין לי אלוה אחר מבלעדיך ולא אקרא רגע אחד ואדום, רק ולא דומיה לי.

ולילה. ואף בלילה אני קורא ומתפלל:

אלהי אקרא. בספרי ספרד יש געיא באל"ף בין שו"א לסגול ולא ידענא למאי אהניא:

אקרא יומם ולא תענה. אפשר דהכונה דיש לתמוה כי כל המזכיר נסים שעשה הקב"ה עושים לו נס אחר כמ"ש רז"ל בשוחר טוב על פסוק מזמור לדוד להזכיר וא"כ אני תמיה שלא תענה כי אתה קדוש יושב תהלות ישראל שהם מזכירים הנסים שעשית ומהללים על זה א"נ אפרש מתחילת המזמור על פי הקדמות רז"ל והמפרשים אך בקצור וברמז. למנצח על ניצוח אסתר להמן. על אילת מסיבה שקבלו תורה שבע"פ דהמודעא היתה על תורה שבע"פ כמ"ש בתנחומא ותורה שבעל פה היא כנגד השכינה הנקראת אילת וזה שאמר למנצח על אילת הנצוח היה על אילת השחר שקבלו תורה שבעל פה הרמוזה לאילת מזמור לדוד שאמר דוד להקב"ה הזכירני בנס מרדכי כמשרז"ל בשוחר טוב. ואסתר המלכה כשהלכה אצל אחשורוש שנסתלקה ממנה שכינה אז אמרה אלי אלי למה עזבתני אלי כשנלקחתי באונס אלי עתה שבאתי ברצון ותמיד כונתי לשמים להציל ישראל וזהו אלי אלי כי תמיד שויתי ה' לנגדי ולמה עזבתני דנסתלקה ממני שכינה. רחוק מישועתי דברי שאגתי אשר שאגתי על ישראל שיקבלו התורה. אלהי אקרא יומם כשהיתי קורא תורה שבכתב הנמשלה ליום עד שלא בטלו המודעא ולא תענה אז בדין היה שלא תענה שהיו אומרים דיש להם מודעא. אך ולילה שקוראים תורה שבעל פה שבטלה המודעא ולא דומיה לי שאין אתה שומע גם עתה זה תימה. ואתה קדוש יושב תהלות ישראל שנתת התורה ליעקב כמשז"ל. והאמת בך בטחו אבותינו אברהם אע"ה כמ"ש במדרש תלפיות דבזכות אברהם ניצולו. ובלקח טוב דבזכות יעקב ניצולו. וז"ש בך בטחו אבותינו והם אברהם ויעקב שנקראו אבות סתם כמ"ש בפרק קמא דר"ה בתשרי נולדו אבות והם אברהם ויעקב וכמו שפירשו הראשונים מ"ש רש"י ז"ל וארא אל האבות. בטחו ותפלטמו הם דברי דוד ע"ה אשר ידע ברוח הקדש ורוח ה' דיבר בו שתקובל תפלתם וז"ש בטחו ותפלטמו אליך זעקו מרדכי ואסתר ונמלטו. בך בטחו ולא בושו דהנס היה בזכותם וראו במפלת אויביהם ולא בושו שיאמרו דהנס אינו בזכותם:

אלהי, (התאוננות ב' על שאינו מקבל תפלה) הלא אקרא כל היום ומדוע לא תענה? וגם אקרא בלילה וגם לא דומיה לי שאיני מחריש רגע ומדוע לא תענה? ואתה קדוש יושב תהלות ישראל, ר"ל הלא תהלות ישראל אשר המה מהללים אותך מעולם הוא שאתה קדוש יושב, שהם מהללים אותך שאתה קדוש, היינו נבדל מכל משיגי הגשם, ואתה יושב, שהישיבה תורה על הקביעות שאתה בלתי משתנה בעת מן העתים, וא"כ איך נשתנית עתה שמעולם היית מושיע את אבותינו ועתה אינך מושיע, כמ"ש בך בטחו אבותינו וכו' כאלו השיג אותך חולשה ולאות שהוא אחד ממשיגי הגשם וזה הפך הקדושה, או כאלו נשתנית ממה שהיית מקדם וזה הפך הישיבה, הפך תהלות ישראל ושבחיהם שלא תלאה ולא תשתנה, וא"כ אשאל, הלא בך בטחו אבותינו, ובזה הרויחו שני דברים, א. בטחו, שעי"ז היו בטוחים ומצאו מרגוע בנפשם מגודל בטחונם, ב. ותפלטמו, שבאמת נצולו עי"כ אליך מבאר שתי התועליות האלה שהשיגו מן הבטחון, א. התכלית שהשיגו מן הבטחון (נגד מ"ש ותפלטמו), כי אליך זעקו ונמלטו ותכלית זה מעולה מן הבוטח בבשר שלא יושיע בכל עת אבל הם נמלטו בכל עת שזעקו, ב"ו אינו קרוב תמיד אל הבוטח ואתה בכל עת שזעקו היית בצדם לשמוע זעקתם, ב. מעלת הבטחון מצד עצמו [נגד מ"ש בטחו], כי בך בטחו ולא בושו, שהבוטח בבשר יבוש על הבטחון שישפיל א"ע לב"ו כמהו, אך בטחונם בך היה להם לכבוד:

ולילה ובלילה אקרא

ולא דומיה לי. לא אשתוק כי כשהאדם נענה דרכו לשתוק אבל לא כשעדיין לא נענה:

ולא דומיה. הוא"ו בגעיא בספרי ספרד:

ולא דמיה לי: מצעקתי, ואתה לא תענה. ודמיה שם ולא תאר.

דומיה לי. כתב בעל המסורת דומיה ד' א' חסר וסימן ולילה ולא דמיה לי. נאלמתי דומיה סימן ל"ט. אך אל אלהים דומיה נפשי בסימן ס"ב. לך דומיה תהלה סימן ס"ה קדמאה חסר וכן הוא חסר במקצת מדוייקים ועיין מ"ש בסימן ס"ה:

ואתה קדוש. ויושב לשמוע תהלות ישראל מימים קדמונים:

ואתה קדוש יושב ואיך לא תענה עתה שאתה קדוש יושב וקים לעולם? ואתה היית פעמים רבות

ואתה קדוש כו' הנה ארז''ל מה היה לומד יעקב בבית לבן ספר תהלים שנאמר ואתה קדוש יושב תהלות ישראל ויהיה ענין הכתוב לפי זה למה עזבתני אם בשביל הצלמים הנה ואתה עם היותך קדוש היית יושב תהלות ישראל בבית לבן עם היות שם צלמי ע"א. או על דרך זה במ"ש ז"ל כי פסוק אליך זעקו ונמלטו ידבר על יציאת מצרים כי צעקו בני ישראל אל ה' על פי החירות ובזה יאמר למה עזבתני בשביל הצלמים כי הלא ואתה קדוש שעם היותך קדוש היית יושב תהלות ישראל שהוא במצרים במקום שארז"ל שאמרו ישראל הללויה הללו עבדי ה' שהוא במצרים כמ"ש במדרש שזהו שאמר הכתוב אזכרה נגינתי בלילה שאומרים בני הגלות הלזה אזכרה נגינתי בלילה של יציאת מצרים שאמר פרעה קומו צאו הרי אתם בני חורין ושוררו ישראל ואמרו הללויה הללו עבדי ה' וזה יאמר ואתה עם היותך קדוש יושב היית במקום תהלות ישראל שהיה בקרב צלמי מצרים להושיע בניך ועתה עזבתני מפני צלמי אחשורוש:

יושב. כבר באר במו''נ (ח''ו) שהישיבה הנאמר אצל השי''ת מורה שאין בו שינוי :

ואתה, תהלות ישראל - הבית ששם הארון, כדרך בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו, וכל זה בעבור היות יושב דבק עם תהלות - כי יש אומרים: כי טעם יושב - שאתה עומד ויושב קדם סלה. כמו שוכן עד. כמו: אתה ה' לעולם תשב ואתה תהלות ישראל, כדרך הוא תהלתך, והוא אלהיך. ויש אומרים: כי אתה הנמצא בתוך תהלות ואתה הוא הקדוש המהולל, כדרך בקרבך קדוש.

יושב. קיים ונצחי כמו אתה ה׳‎ לעולם תשב (איכה ה׳:י״ט‎) ור״‎ל הלא ככחך אז כחך עתה ופעמים רבות היית תהלות ישראל כי היו מהללים אותך בהושיעך אותם מצרתם ומדוע אם כן תרחק עתה מישועתי:

תהלות ישראל: שהיו מהללים אותך בהושיעך אותם מצרותם. כי התהלה וההודאה תהיה על הישועה. ואיך לא תושיענו עתה כי אתה קים לעד, וככחך אז כחך עתה? יושב: קים נצח, וכן אתה יי' לעולם תשב (איכה ה יט).

בך בטחו אבתינו בטחו כי כמה פעמים בטחו בך אבותינו

ועל מה שאני קורא לילה ויום ואז לא הוצרכו לכך כ"א בך בטחו כו' ובמה שבך בטחו בלבד בלי תפלה ותפלטמו כנודע מרז"ל שבזכות האמנה יצאו ישראל ממצרים בלי תפלה:

בך - כבר בטחו בך בהיותם בלא צרה היו לבטח ובעת צרתם שבטחו בך, תפלטמו.

בטחו ותפלטמו. כאשר בטחו בך כן הצלתם:

ותפלטמו: מצרתם, ולא היה שקר בטחונם. וכפל בטחו לחזק הבטחון, כי לא היה להם בטחון באחר אלא בך; וכן

אליך זעקו ונמלטו לא לאלהים אחרים. לפיכך

וכשאליך זעקו כאשר ופרעה הקריב כבר ונמלטו שהיה ברצונו יתברך כאלו כבר ונמלטו כמאמרם ז"ל משל למלך שראה בתולה בת טובים ביד לסטים כו' בקש להשיאה ולא היתה מדברת עמו עד שהסית עליה את הלסטים אז ויצעקו בני ישראל כו' הרי שטרם יצעקו היה הקב"ה חפץ לגאלם וזהו ונמלטו והראיה להיות רצונך טוב אתם הוא כי בך בטחו בהכנסם לים טרם יבקע ולא בושו שאח"כ בקעת הים ולא בושו בבואם עד חוטמם במים:

אליך - לבדך זעקו ולא נשענו על אחרים, על כן לא בושו.

בך בטחו ולא בשו: לא יבשו משברם.

ואד יעלה. הוא הענן הנושא המטר שהן עשוין כנודות מחוללין. והן ככברה. שנא' חשרת מים עבי שחקים (תהלים כב יב). וסיפר כל מעשה הגן וזכר בתוכו מעשה יצירת האדם. דכתיב וייצר ה' אלהים את האדם. בשני יודי"ן ביצר טוב. ויצר הרע.

ואנכי תולעת. כל ישראל מכנה כאיש אחד:

וְאָנֹכִי תוֹלַעַת: אמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר בר' שמעון כל מקום שאתה מוצא דבריו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי בהגדה עשה אזניך כאפרכסת לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם וגו' אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני נתתי גדולה לאברהם אמר לפני ואנכי עפר ואפר למשה ואהרן אמר ונחנו מה לדוד אמר ואנכי תולעת ולא איש אבל עובדי כוכבים אינן כן נתתי גדולה לנמרוד אמר הבה נבנה לנו עיר לפרעה אמר מי ה' לסנחריב אמר מי בכל אלהי הארצות וגו' לנבוכדנצר אמר אעלה על במתי עב לחירם מלך צור אמר מושב אלהים ישבתי בלב ימים וכו':
(חולין פט ע"א)

ואנכי תולעת אנכי נבזה בעיני הגוים כמו התולעת

אמנם ה' לא אתמה על שלהם היית עושה בלי תפלה ואני אקרא יומם ולא תענה כו' כי הלא מצדי הוא כי אנכי בלתי ראוי כי אנכי תולעת כו' והוא כי ישראל נקראים תולעת על שתפלתם נשמעת שכחם בפיהם נגד אויביהם להאבידם כתולעת שאוכל ארז מלבנון בפה רך נמצא ששם העצם של ישראל הוא אדם כד"א אדם אתם או איש כד"א כל איש ישראל ובדרך שאלה תולעת לרמוז השמע תפלתם נגד אויביהם אמרה נהפוך הוא אצלי כי אנכי תולעת בעצם ולא בהשאלה ולא איש הפך איש ישראל שהוא בעצם איש ובהשאלה תולעת כי אשה אנכי ושמא תאמר כי חשובה אנכי נכללת בשם אדם גדול מתואר איש כי זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם נמצא שגם האשה נכללת בכלל שם עצם אדם כאיש לז"א חרפת אדם כי איני נשואה לבן זוג נפשי ליקרא אדם אני והוא כ"א לערל נמצאתי חסרת שלמות שאינני דבקה במי שעמו אקרא אדם רק חרפת אדם מחוברת לאחשורוש כי הלא אחדות שתי הנשמות היוצאות כאחת זוגות זכר ונקבה שופע ונשפע הוא הנקרא אדם ואני שנדבקתי אל ערלתו שנקראת חרפה כד"א כי חרפה היא לנו אני חרפה של האיש הישר אשר אני בת זוגו שאני ועמו נקראים אדם ושמא תאמר כי הלא אני תפארת דורי לעמי הדבורה בזמנה אדרבה אני בזוי עם:

ובזוי עם. עם בזוי, כמו רבים עמים, משנה כסף ודומיהם :

ואנכי - רחוק הוא שיאמר איש דעת על עצמו שאיננו איש, רק ידבר כנגד האויבים שהם יבזוהו ואיננו נחשב בעיניהם למאומה.

תולעת. כחי תשש כתולעת:

ואנכי ואצלי נתהפך הדבר בשינוי גדול, שמלבד שאיני משיג התכלית מן הבטחון כי אינך מושיע, עוד שב הבטחון עצמו לי לחרפה גדולה, כי אנכי מצד עצמי תולעת ולא איש, ר"ל לענין המעלה שיש לאיש על התולעת איני איש רק תולעת, אבל לענין החסרון שיש לאיש על התולעת יש לי חרפת אדם, מחרפים אותי כאלו הייתי אדם ולא תולעת, (שעל התולעת לא ישימו לב לחרפו), ויותר מזה שלענין החרפה איני בעיניהם כאדם אחד כי אני בזוי עם, שמבזים אותי כאלו אני עם, שמחזיקים אותי לענין החרפה כקיבוץ גדול, עד שכל רואי ילעיגו לי, כמלעיג על עם גדול שנפל ממדרגתו, ולא לעג לבד כעל דבר בלתי חשוב, כי גם יפטירו בשפה כעל דבר חשוב וגדול, והם אומרים בלעגם גול אל ה', כאילו התולעת הזה המדוכא ומתגולל במכאוביו כדרך התולעת, מתגולל א"ע אל ה' שיפלטהו, ועל זה אומרים יצילהו כי חפץ בו, נראה נא אם יצילהו, יצילהו נא אחר שחפץ בו? כן אומרים בלעג:

ולא איש ואינני איש בעיניהם אלא

חרפת אדם. בני אדם יחרפו עמדי את הזולת כי יאמרו לו בחרפם שהוא שפל כמוני:

חרפת אדם ובזוי עם: אנו בגלות.

ובזוי עם. כל עם מבזה זולתו עמדי וכפל הדבר במלות שונות:

יפטירו. יפתחו כמו פטר רחם ופטר חמור (שמות י״ג:י״ב) פוטר מים (משלי יז):

כל ראי ילעיגו לי כן הם ישראל, כי כל רואיהם ילעיגו להם

לכן אם לא תעשה בגיני כי מה אני עשה לבל אהיה ללעג וקלס כי כל רואי ילעיגו לי ולא הדרך המלעיגים על מי שהיה חשוב שבתחלה יניעו ראש בלבד ואחרי כן קו לקו ידברו זו לעגם בפה כי כל כך אהיה ללעג כי יפטירו תחלה לדבר פה וזהו יפטירו בשפה מלשון התחלה כד"א פוטר מים ויסיימו בהנעת ראש או גם שיפטירו בשפה שיקדימו לי שלום טרם אדברה אני שיורה כי נחשבתי להם הלא לא מלבם רק בשפה שהוא מן השפה ולחוץ כי הנה יניעו ראש כי ילעיגו עלי:

יפטירו. ענין פתיחה כמו פוטר מים (משלי י״ז):

יפטירו. פתיחת השפה להוציא הדיבור, כמו פטר רחם :

כל - גזרות לעג קשורה לעולם עם למ"ד.

יפטירו. יפתחו שפתם ללעוג בי וינענעו בראש כדרך המלעיג:

ילעגו לי. בספרים מדוייקים חסר יו"ד והגימ"ל רפה:

יפטירו בשפה ויפטירו עליהם בשפה דברים של לעג וקלון.

יפטירו בשפה - יפתחו כמו פטר רחם והבי"ת דרך צחות, כמו: לחמו בלחמי. ויתכן שתחסר מלה.

יניעו ראש: ויניעו ראש עליהם. יפטירו: ישלחו הדברים בשפה, מן פוטר מים (משלי יז יד). והשלוח יבא במים, כמו המשלח מעינים (תהלים קד י); והשלוח יבא גם כן בדברים, כמו פיך שלחת ברעה (שם נ יט); ותרגום והאנשים שלחו (בראשית מד ג): וגובריא אתפטרו.

ונחנו מה. חכמי ישראל כל זמן שמתגדלין מוסיפין ענוה, שנאמר ונחנו מה, ודוד אמר ואנכי תולעת ולא איש (תהלים כב ז).

גול אל ה'. כמו לגולל יש לאדם לגולל יהבו ומשאו ליוצרו למען יפלטהו:

גל אל יהוה גל הוא תאר בשקל לחם חם (שמואל א כא ז); מעז לתם דרך יי' (משלי י כט). ופרושו: מי שמסבב דרכיו ושאלותיו ותפלותיו אל יי'.

גל אל ה' יפלטהו וכו' גם שאיני כדאי הלא דרכך הוא שהמתגולל אל ה' פעם אחר פעם שאינו זז מלבקש מלפניו כמוני שאקרא יומם וכו' זה דרכו יתברך שעם שאין לאיש ההוא שלמות רק שהוא מסרב בתפלה וגול אל ה' לא בלבד יקבלהו כ"א יפלטהו וגם יצילהו הפך מלך מב"א שאפילו פעם אחת לא יציל למתגולל לפניו אם אינו מהרצויים לפניו ולא עוד כ''א גם שיקרה לפעמים מלך מב"א יעשה בקשתו יהיה להסירו מלפניו כי נעתרות עליו דברי בלתי רצוי אצלו אך אתה ה' לא כן כ"א מה שתצילהו ותפלטהו על היותו גול אליך עם היותו בלתי רצוי לפניך הוא כי תקשר בו אהבה וחפץ על שבא ומפציר לחסות תחת כנפיך וזהו כי חפץ בו כי כל תאותו ית' הוא ישובו עדיו הרחוקים ממנו וחפץ בם:

גל. מקור מגזרת גלל :

גול - תאר השם כדמות פועל על משקל לחם חום, כי הגולל דבריו על השם כדרך: גול על ה' דרכך.

גול. אבל המגלגל ומסבב בטחונו אל ה׳‎ הוא מצילו:

כי חפץ בו. בהרבה מדוייקים בשני טעמים:

יפלטהו יצילהו כי חפץ בו: כי חפץ יי' בו ושמע תפלתו. כמו אם חפץ בנו יי' (במדבר יד ח). או פרושו: כי חפץ האדם באל, כמו כי בי חשק ואפלטהו (תהלים צא יד). כלומר: זה ראינו ושמענו כמה פעמים, כי מי שמסבב דרכיו ותפלתו אל האל יפלטהו; אם כן למה לא תושיענו כי אנחנו עינינו אליך?

יפלטהו כי חפץ בו - השם כי טעה האומר, כי הגולל חפץ בשם והכתוב אמר: אם חפץ בנו ה' ורבים ככה.

כי חפץ בו. במי שבוטח בו כראוי:

גוחי. מוציאי מושכי כמו (איוב מ׳:כ״ג) יגיח ירדן אל פיהו:

כי אתה גחי מבטן מבטיחי על שדי אמי: גחי מוציאי, כמו ותגח בנהרתיך (יחזקאל לב ב). אמר: איך לא תושיענו ואנחנו מודים אליך ויודעים ומכירים כי הכח מאתך ואתה העוזר והמוליד והמבטיח התנוק על שדי האם שאין מחיתו אלא על ידי אחרים, ואתה מבטיחו שיגדל מעט מעט ויוסיף בו כח והרגל עד שיבקש מחיתו מעצמו. וגדול האדם בחכמה נפלאה משדי האם עד שיגדל; והכל בכונת ה מ כ ו ן והנהגת המנהיג, ולא כדברי האומרים כי הכל בטבע ובמקרה בלא כונת מ כ ו ן והנהגת מנהיג: ואנחנו העם המודים בך.

כי אתה גחי כו' ראוי לשים לב כי הלא זה כל האדם שהוא יתברך יגיחם מבטן ומבטיחם על שדי אמם וגם מה היא ההשלכה הזאת שאמר השלכתי מרחם וגם אמרו מבטן אמי אלי אתה כי איך התפאר במה שהוא בלתי נמצא בכל אדם שמבטן אמו יקרא יתברך אלהיו. אך אמרה אסתר הנה עוד לי טעם אחר לקבלת תפלתי והוא כי אלי אתה מטרם צאתי לעולם ולמה תגעל בי כעת והוא מאמרם ז"ל על פסוק ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי כי כשהולידה אביה מת אביה וכשילדתה אמה מתה אמה ולא היה לה מינקת עד שהוצרך יתברך לתת חלב בדדי מרדכי אמרה באשר אתה היית גחי מבטן האם היית מבטיחי לפרנסני ולהחיותני על שדי אמי בלשון תמיהה כלומר לא כן היה כי הלא מתה מיד נמצאת בטחוני עליך:

גוחי. ענין הוצאה והמשכה כמו ותגח בנהרותיך (יחזקאל ל״ב):

גוחי. מוציא מן הגחון (עי' מיכה ד' י') :

גוחי - פועל או שם התאר, כמו גוזי מגזרת ותגח בנהרותיך כמו מוציאי, והזכיר זה כי הגולל על השם יצילהו, כי הנה הוא גוחי מבטן שאין דעת לנו ולא כח.

גחי מבטן. מוצאי מבטן אמי:

כי אתה, ומאין בא לי הלעג הזה, זה בא לי ע"י שאתה גוחי מבטן, ותמיד היית מושיעי ועתה עזבתני, וע"כ כולם ישימו לב עלי לחרפני מצד זה, מה שלא היו מחרפים בזה אומה אחרת שלא הופיע עליה אור ה' מעולם, ובמליצתו מדמה את האומה כאיש פרטי ומדמה לידת האומה שהוא הוצאתה ממצרים כאילו ה' היה המוליד שהוציא אותו מן הבטן, ועז"א כי אתה גוחי מבטן, ואתה הזמנת לי מניקה להניק אותי, כי אתה מבטיחי על שדי אמי:

מבטיחי על שדי אמי. זימנת לאדם שדים לישען עליהם למחיה:

מבטיחי. ממך הובטחתי להשען על שדי אמי להיות נזון מחלבה:

עליך השלכתי מרחם. נשלכתי מרחם מאז הוצאתני מרחם, כד"א (ישעיהו מ״ו:ג׳) עמוסים מני בטן מאז נולדו השבטים נשאם ונהלם:

עליך השלכתי מרחם כי אתה המטריף לאמי מזונה שתטריפני ותגדלני. השלכתי; והמשליך האב והאם, כי הוא אין בו דעת להשליך יהבו על האל. וכן

ולא זו בלבד כ"א גם מעת הולידני אבי לא היה בטחון חיותי בו שיבקש לי מחיה כי הלא עליך השלכתי מרחם מהיותי ברחם בעת ההולדה כי מאז מת אבי וזהו עליך השלכתי מרחם נמצא שמבטן אמי אלי אתה ולמה תנשני עתה:

מרחם מבטן. הרחם מציין הלידה, והבטן מציין כשהוא עדיין בבטן אמו, כמ''ש ירמיה (א' ה') :

עליך - הטעם עליך הושלכתי לא על שדי אמי כי אתה מאכילה ומאכיל אותי ואתה הנותן לי כח לקבל עד שאגדל, על כן אמר: אלי אתה.

מרחם. מעת צאתי מרחם אמי השלכתי עליך להזמין לי די ספוקי:

עליך, וגם אתה היית אח"כ האומן והמגדל, ומדמה אותו במשל כאלו אחרי שנולד מתה אמו ועליך השלכתי מרחם לגדלני, וגם מבטן אמי בעוד הייתי בבטן בימי העבור אלי אתה, כי גם במצרים היית אתה המשגיח עלי לבל אובד, ומצד שאתה היית תמיד אלי ואומני עי"כ ישימו עתה את לבם עלי בשעזבת אותי לחרפני ביתר שאת, ואני נחשב כעם גדול בעיניהם מצד זה, מה שלא היה זה אם לא היה שמך נקרא עלי מעולם:

מבטן אמי אלי ^*כך הוא בכתב יד שלפנינו. אתה: כי הם המודים לך עלי.

מבטן וגו׳‎. כפל הדבר במ״‎ש:

אל תרחק ממני ועתה בגלות אל תרחק ממני, כיון שהיית קרוב לי מבטן אמי בגדלי אל תרחק ממני בעת צרתי.

אל תרחק ממני כו' הל"ל וכי אין עוזר כי טעם נוסף על הקודם הוא. אך יאמר מה שאמרתי שהיא קרובה עם שיש עדיין י"א חדש עד י"ג באדר הוא על כי הפרש הרחוקה מהקרובה הוא שבהמשך זמן יתעורר איזה עזר אך עתה אין עוזר לא בארץ ולא בשמים כי כשנחתמה הגזירה לא היה מלאך מליץ ואם כן הרי היא כקרובה ושיעור הכתוב מה שקראתיה קרובה הוא על כי אין. עוזר:

אל תרחק ממני - דרך צחות בשירים תרחק עם קרובה.

קרובה. וחיש מהר צריך אני להצלה:

אל תרחק ממני. ממני בימנית:

אל, עתה מתחיל התפלה, לכן אני מבקש אל תרחק ממני, כי יוכל העוזר להתרחק מן הנעזר, א. אם הצרה רחוקה ויש עת שישוב אליו בבא הצרה, אבל פה הצרה קרובה, ב. יוכל להתרחק אם יש עוזר אחר שיוכל לסמוך עליו, אבל פה אין עוזר:

כי צרה קרובה ואם תקרב תהיה רחוקה

כי אין עוזר. אין בעולם עוזר בלתך:

כי אין עוזר: בלתך.

פרים רבים. מלכיות חזקי':

סבבוני פרים וזו היא הצרה קרובה כי סבבוני פרים, והוא משל לאיבים הדשנים והתקיפים והרשעים. ופרוש

סבבוני פרים וכו' מה שאמרתי אל תרחק ממני לא מפני היותי נשואה לעובד אלילים תרחק ממני כי אנוסה הייתי כי הלא סבבוני פרים רבים הסובבים בעיר לבקש נערות בתולות והוא מאמרם ז"ל על ותלקח אסתר שנלקחה בעל כרחה ואז נוסף על המון הסובבים היו גדולים רבים שהפקיד המלך פקידים הם אבירי בשן אשר כתרוני כתר מלכות באמרם זו ראויה למלוך:

אבירי בשן. פרים חזקים הרועים בבשן כי שם מרעה שמן וטוב:

סבבוני, כתרוני. פעל כתר בא תמיד על הכתרת הראש, ומ''ש כתרו את בנימין, בא על צד המליצה שיקיפוהו סביב ראשי מחנהו :

סבבוני - טעם רבים מכל פאה.

כתרוני. סבבוני ככתר המקיף את הראש:

סבבוני, (מבאר תחלה מ"ש כי צרה קרובה) , סבבוני פרים רבים בכמות, וגם אבירי בשן החזקים באיכות כתרוני, הסבוב הוא סביב גופו והכתר סביב הראש, כאילו הפרים עומדים סביב גופו ואבירי בשן עומדים למעלה ומכתירים את ראשו, ויותר מזה כי גם פצו עלי פיהם, שכבר פצו פה לבלעני, ויותר מזה שהם דומים כאריה הטורף ושואג, שמלבד שטורף עוד שואג, כאלו הנטרף עושה לו דבר שזה מעורר חמתו, כן הם עם מה שהם מכלים אותי הם שואגים כאלו אני עושה להם רעה ועי"כ תגדל חמתם עוד יותר:

אבירי בשן. גם הוא לשון פרים בבשן שהם שמנים:

רבים גדולים בכח. וכן

אבירי בשן - כמו עגלי על דרך פרות הבשן.

כתרוני. סבבוני ככתר המקפת את הראש:

אבירי בשן ובשן הוא מקום בארץ ישראל מקום מרעה דשן ושמן, והבהמות הרועות שם הן דשנות וחזקות. והמשיל הרשעים האבירים להן. וכן אמר (עמוס ד א) במשל פרות הבשן על הנשים העשקות דלים, הרצצות אביונים.

כתרוני - מן כתר מלכות שהוא עגול.

כתרוני: כמו סבבוני, כמו שהכתר סובב הראש. וכן (שופטים כ מג): כתרו את בנימן.

אריה טרף. נבוכדנצר:

פצו עלי פיהם אלה הפרים הנזכרים פצו עלי פיהם וטורפים אותי, אף על פי שאין דרך הפרים לטרוף, אלה הפרים הם כמו

ואותם שכתרוני בראותם היותי עצובת רוח ובוכה פצו עלי פיהם לאמר לי אריה טורף ושואג לומר שדמיתי לאריה שעם היותו טורף טרף שהוא שמחתו הוא שואג כאלו מצירים לו כן את טורפת טרף כתר מלכות ומרווחת ושואגת ובוכה:

פצו. פתחו כמו פצו שפתי (לקמן ס״ו):

פצו - פתחו, כמו ופצתה האדמה ותחסר כ"ף מן אריה, על דרך: אש אוכלה הוא ואמר על אלה הפרים שהם טורפים כמו אריה ושואגים.

פצו. פתחו פיהם לבלעני:

אריה טרף ושאג: האריה שהוא טרף ושאג. ואריה חסר כ"ף הדמיון; וכן גור אריה יהודה (בראשית מט ט); יששכר חמר גרם (שם יד); נפתלי אילה שלחה (שם כא), והדומים להם. ושאגת האריה אחר שטרף לשמחה ולגאוה כמו שכתוב (עמוס ג ד): הישאג אריה ביער וטרף אין לו? היתן כפיר קולו ממענתו בלתי אם לכד? כן האיבים: אחר שהורגים ובוזזים אותנו הם שמחים וכמתהללים.

אריה. כאריה שמתחלה טורף ואח״‎ז שואג בשמחת גבורתו כן האויב בולע ומרים קול שמחה:

כדונג. שעוה הנמוחה מחום האש:

כמים נשפכתי מפחדם נשפכתי כמים על דרך משל כאלו הייתי נמס.

ולא כן ידברו כי הלא מרוב דאגה כמים נשפכתי ובמקום ששמועה טובה תדשן עצם אדרבה התפרדו כל עצמותי או כל עצמותי שהיה להם חבור ע"י מצות שעשיתי בהם כד"א כל עצמותי תאמרנה בפירוש רז"ל עתה נתפרדו על אבדי את הכל בהנשא לעו"א והיה לבי כדונג ומאשר מעי רותחו היה לבי בתוך המעים נמס כדונג בתוך האש.

כדונג. כשעוה וכן כהמס דונג (לקמן ס״ח):

כמים - דרך משל, מרוב הפחד היה כמים אשר לא יאספו כן נפזרו איבריו והתפרדו העצמות שהם מוסדי הגוף ונמס לבו בקרבו, כאילו סרה דעתו.

נשפכתי. האיברים שבי נשפכו כמים ונתפרדו עצמותי:

והתפרדו כל עצמותי. בספרי ספרד הכ"ף במאריך אף על פי שהמלה מוקפת ועיין בסוף פרשת ראה על כל הבכור ויש עוד שנים למטה בזה המזמור:

כמים, (עתה מפרש מ"ש כי אין עוזר), שאני תש כחי לעמוד נגדם, בשרי נשפך כמים מרוב הפחד, גם עצמותי התפרדו זה מזה ודא לדא נקשן, וגם לבי שהוא שורש כל הגוף היה כדונג אשר נמס אל המעים:

והתפרדו כל עצמותי העצמות הן קשות מן המים, לפיכך אמר בהן והתפרדו, שנתפרדו מקשוריהן שהן קשורות זאת בזאת. וכן נפזרו עצמינו לפי שאול (תהלים קמא ז)

כדונג. הנמס מחום האש כן נמס לבי בתוך מעי:

היה לבי כדונג נמס והוא השעוה שהיא נמסה בקלות מפני החמימות.

בתוך מעי: כל האברים הפנימים נקראו מעים.

מלקוחי. הם החניכים שקורין פאליי"ש בלע"ז, כשאדם מיצר אין רוק מצוי בפיו, ומנחם פתר מלקוחי אנטיילאש בלע"ז, כמו (שם ו') במלקחים לקח והמלקוח הן השינים אשר דומות למלקוחי חרשים (סא"א):

יבש כחרש כחי כחי כתבו אדני אבי, זכרו לברכה, מדברי רבותינו, זכרם לברכה (בבלי בבא קמא ג ב): כיחו וניעו. ויש שפרשו (אחד מן הגאונים כפי עדות אבן עזרא): הפוך כמו חכי, כלומר: שלא אוכל לדבר, כמו שאמר ולשוני מדבק מלקוחי. והחכם רבי אברהם בן עזרא פרש: כחי כמשמעו, בעבור היות חיי האדם לתת התולדה הקושרת הכל והמעמדת הגוף כנה הלחה בשם כח; והנה יבש כאשר יקרה לזקן הבא בימים.

וראה נא ה' איך מאתך יצא הדבר שאנשא לעובד אלילים הלז שהרי ע"ד נס נתת בי קיום והעמדה לשאנשא לו ואין דרכך לעשות לי נס בלי תועלת ומה גם לינשא לעובד אלילים אך אין זה כ"א שאני מוכנת לעשות נס על ידי כי הלא כשלקחוני להוליכני למלך כמדובר יבש כחי שלא נשאר בי לחות שורשי ונסתלק דבורי כי לשוני כבר היה מודבק מלקוחי כמת עולם ואיך היה לי חיות אם לא שהערכתני והעמדתני כנותן חיות למת ולמה זה היה האם ולעפר מות תשפתני ותעריכני כמתמיה כי הן לו היה למען אנשא לישראל הנקרא עפר חיים בעודו בעולם כד"א כי עפר אתה ניחא אבל להיות בסיס לאחשורוש הנקרא עפר מות מעודו חי למען אהיה כלי אליו תעריכני ותתן בי חיות לא יתכן:

מלקוחי. הוא מה שממעל הלשון ומתחת ויקרא כן ע״ש שבהם לוקחים המאכל בעת הלעיסה:

תשפתני. כמו שפות הסיר :

יבש - ולא יוכל לדבר, על כן אמר אחד מהגאונים, כי כחי הפך חכי. ולפי דעתי: בעבור היות ליחת התולדה הקושרת הכל המעמדת הגוף כינה הליחה בשם כח והנה יבש כאשר יקרה לזקן הבא בימים.

מדבק מלקוחי. בעבור הצער כלה הרוק שבפי וכאלו נדבק הלשון בבשר הפה תשפתני. תערכני לשכב לעפר מות והוא הקבר:

ולעפר. הוא"ו בגעיא:

יבש, שלא לבד שנזדעזעו כל איברי החיצונים והפנימים שגם הכח נסתלק, כאלו כוחי וליחות גופי יבש כחרש, עד שא"א שאחלוף כח עוד, וגם לא אוכל לצעוק לישועה כי לשוני מודבק מלקוחי מרוב הפחד, וא"כ הלא בודאי לעפר מות תשפתני כי אין תקוה כלל שאנצל:

ולעפר מות. לדכאות מיתה:

ולשוני מדבק מלקוחי חסר למ"ד השמוש. ומשפטו מדבק למלקוחי כי מדבק קמו"ץ ואיננו סמוך. והמלקוחים הם החניכים למעלה מהלשון ומתחתיה. ובא בדרך ולשונם לחכם דבקה (איוב כט י). ונקראו מלקוחים לפי שלוקחים המאכל בעת הלעיסה. ובדרש (שוחר טוב) ולשוני מדבק מלקוחי שנדבק לשוני לושטי. דבר אחר: שבטלתי משתי תורות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שנאמר (משלי ד ב): כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו, ורצונו לומר: בעבור שמד הגלות.

תשפתני. ענין עריכה כמו שפות הסיר (יחזקאל כ״ד):

ומלקוחי - מגזרת ומלקחיה ואם איננו על משקלו.

תשפתני. אתה תושיבני, לשון שפיתת קדרה, שפות הסיר (יחזקאל כד), ומנחם פתר כל לשון שפיתה לשון שימה:

ולעפר מות כלומר קרוב אני מהמות כאלו תכין אותי, ואני מוכן, להשימני בקבר שהוא עפר המות.

ולעפר מות - לעפר בני מות, כמו גבורתך במלחמה.

תשפתני: מן שפת הסיר (מלכים ב ד לח; יחזקאל כד ג). ובדרש (שוחר טוב בשנוי לשון קצת): אני דומה לכירה שנתונה בין שתי דרכים ועוברים ושבים שופתים עליה.

ותשפתני – כמו: שפות הסיר.

כארי ידי ורגלי. כאילו הם מדוכאים בפי ארי וכן אמר חזקיה כארי כן ישבר כל עצמותי (ישעיהו ל״ח:י״ג):

כי סבבוני הם האיבים ואני בתוכם כמי שסבבוהו

ואיך היה החיות הלא הוא כי סבבוני כלבים עזי נפש הם הפרים הנז' ועדת מרעים שהיה לאל ידם להרע לי אם אמאן וכל זה עודני יבש כחרש כחי ולשוני מודבק מלקוחי וראה איך הערכתני כי הלא דרך הקרובים למות שתחלה מסתלק הלחות שרשי מהידים ורגלים שהם קצוות ואחרי כן משאר הגוף ואני יבש כחרש כחי הכולל כל הגוף ונסתלק דבורי ותדבק מלקוחי שהוא סמוך לאבר הנשמה שמכ"ש הידים והרגלים היה ראוי לפי הטבע יהיו כעץ ואדרבא היו כארי ידי ורגלי בכח גדול ואין זה רק שלבל אתחזק להתאמץ נגדם לבלתי לכת יבש כחי ולבל אדבר לומר איני רוצה ולשוני מדבק מלקוחי ולמען אלך החזקת כח רגלי ולהיות שדרכם בהוליכם אותי שמה הוא לאחוז בידי על כן החזקת ידי וא"כ מאתך היתה ואין זה רק לעשות נס על ידי לכן אל תרפני:

מרעים. מלשון רע:

סבבוני, הקיפוני. ההיקף מורה ההיקף השלם מכל צד, וזה מוסיף על סבבוני כמ''ש בספר התו''ה ויקרא (סי' מ) :

כי - יאמר כי סבבוהו צרים ואויבים אחרים שהם פחותים מהפרים ויותר מכעיסים, והם עדת מרעים. וטעם כארי דבק עם הקיפוני שהקיפו כאריה.

כלבים. נושכים ככלבים:

כלבים. יש גם המקל השלישי:

כי (עתה מתחיל החלק השני) אחר שצייר את האופל וחשכת הלילה, תתנוצץ בלב המשורר אילת השחר ויאר את הלילה, מתחזק ואומר הגם שסבבוני כלבים, מדמה א"ע לחיה שרוצים לצודה והצידים שולחים את הכלבים וסביב הכלבים עומדים הציידים, אומר שגם שסבבוני הכלבים וסביב להכלבים עדת מרעים הקיפוני, בכל זה לא אירא מפניהם, רק כארי ידי ורגלי, ידי ורגלי עומדים נגדם בחוזק כידי ורגלי הארי אשר לא יחת מקולם ומהמונם לא יענה:

כלבים שאין לו דרך לנוס מפניהם. ופרוש כי סבבוני כלבים אחר המשל; והמליצה:

(טז) או יאמר ולעפר מות כו' ענין מאמרם ז"ל כי איך נבעלה לעובד אלילים אלא שאסתר קרקע עולם היתה וזה תאמר אחר שהתפרדו כל עצמותי והיה לבי כו' ויבש כחרש כחי מתקיימת ע"ד נס אל תאשימני איך לא צעקתי לפני המלך כי הלא היה לשוני מודבק מלקוחי מלצעוק אמרתי אין זה כי אם מן השמים הוא זה וא"כ הוא ודאי שלעפר מות להיות קרקע עולם תשפתני ותעריכני לתת בי הערכה להתיצב עם שהתפרדו כל עצמותי:

הקיפוני. סבבוני:

ידי ורגלי – והזכיר ידי, כי בהם הוא נלחם ורגלי כי בהם יוכל לברוח.

כארי. ישברו ידי ורגלי כמו הארי המשבר עצמות הנטרף בפיו:

כארי. הכ"ף בקמץ ועיין מ"ש בישעיה ל"ו:

עדת מרעים הקיפוני כארי*) ידי ורגלי: כי הקיפוני כמו הארי שמקיף בזנבו ביער וכל חיה שתראה אותה העגלה לא תצא משם ממורא האריה ומפחדו, ותאספנה ידיהן ורגליהן וימצא האריה טרפו בתוך עגלתו. כן אנחנו בגלות בתוך העגלה לא נוכל לצאת ממנה שלא נהיה ביד הטורפים, כי אם נצא מרשות הישמעאלים נבא ברשות הערלים, והנה אנחנו אוספים ידינו ורגלינו ועומדים יראים ופוחדים בפניהם, כי אין לנו רשות לברוח ברגלינו ולהלחם בידינו; והנה כאילו ידינו ורגלינו בנחשתים.

אספר כל עצמותי. כאב עצמי:

אספר כל עצמותי המה יביטו יראו בי: ואם אבא לספר צרותי לפני גדוליהם ממה שיעשקוני קטניהם, המה הגדולים יביטו אלי, ויראו בי בעין בזיון ושנאה. ויראו כמו אל תראני שאני שחרחרת (שיר השירים א ו); לראוה בך (יחזקאל כה יז) שהוא ענין ראית בזיון ולעג. ועצמותי כמו קרבו ריבכם יאמר יי' הגישו עצמותיכם (ישעיהו מא כא). ויש מפרשים עצמותי כמשמעו מן עצם ויפרשו אספר מענין מספר; ופרושו: מרוב כחישותי אוכל לספר כל עצמותי והמה יביטו יראו בי, רצונו לומר: בבשרי ורע תארי וילעגו לי.

גם ראה היאך מאתך היה הדבר כי הלא בידי שהיו כארי למען יגעלו בי הלא הייתי מספר ומונה עצמותי בי אחד לאחד שהיו בולטים בי מחולשה להראותם שאיני ראויה למלך והמה יביטו זה ואעפ"כ יראו בי ויסתכלו בפני בלתי שבעים מראות פני כי אין זה רק מאתך שהייתי נושאת חן:

עצמותי. מענין עז ותעצומות,

אספר - יש אומרים: כמו: אספרם מחול ירבון וכמוהו מי יספר שחקים בחכמה והטעם שהוא רזה ואין לו בשר. והנכון בעיני: בעבור שהזכיר והתפרדו כל עצמותי אמר, כאשר אספר כמה עצמות יתפרדו ממני ישחקו אויבי, כמו לראוה בך. ויתכן שהעצמות דרך משל לאנשיו שנבדלו ממנו בעת צרתו במלחמה.

אספר. מגודל הרזון בולטים עצמותי עד שאוכל לספרם ושונאי מסתכלים בי דרך בזיון ונקמה:

אספרה, ואני אספר לפניהם כל עצמותי וחזקתי וגבורתי, הגם שהמה יביטו יראו בי בבזיון, בכ"ז אני מתאמץ כנגדם ומתפאר בגבורתי:

חמה יביטו. שמחים לאידי:

יראו בי. ראיה שאחריו ב' הוא דרך גנאי בכ''מ :

ועל לבושי יפילו גורל. בוזזים את נכסי:

יחלקו בגדי להם ועל לבושי יפילו גורל: יקחו ממוננו ויגיע כפינו עד שאפילו בגדינו ולבושנו יחלקו ויקחו להם ויפילו גורל עליהם.

עד שיחלקו בגדי להם באמרם המלך ילבישה בגדי מלכות ואלה הבגדים אשר לה היום נחלקם אנחנו כי גם בגדי היו לחן בעיניהם ועל לבושי של מלכות שהביאו בידם להלבישני יפילו גורל על יד איזה ינתן ואין זה בטבע:

בגדי, לבושי. כבר התבאר (ישעיה ס''ג א') שבגד כולל כל הבגדים ולבוש הוא לבוש המיוחד כמו לבוש מלכות, לבוש שק, ולכן שלבוש מלכותו שהוא רק אחד ואינו בר חלוקה יפילו גורל מי יקחהו :

יחלקו - כפי מחשבת האויבים ודבריהם בעבור היותם בגדי מלוכה ולולא היותו מלך לא היה טעם בדבריו וזה רמז.

יחלקו. מפשיטים מעלי וחולקים ביניהם:

יחלקו, הגם שכבר התחילו לבוז ולשלול אותי עד שיחלקו בגדי להם, וגם על לבושי המיוחד שהוא לבוש מלכות, או לבוש החשוב שאני לבוש בו, יפילו גורל מי יקחנה, בכ"ז לא יוכלו לגעת אל גופי, כי ואתה ה' אל תרחק, הוא שתעמוד קרוב מוכן לישועה, וגם לעזרתי חושה, שהוא הזריזות להושיע, (וקראו אילותי לשון נופל על לשון אילת השחר):

ועל לבושי. כפל הדבר במ״‎ש:

אילותי. כחי כמו (לקמן פח) הייתי כגבר אין איל וכמו יש לאל ידי (בראשית ל״א:כ״ט):

ואתה יהוה כשתראה הצרות האלה

ולכן ואתה ה' אל תרחק כי אילותי אשר נתת בי כח אחרי היותי כמתי עולם לא היה רק לעזרתי לעת כזאת ולכן ידעתי תהיה עזרתי אך מה שאחלה פניך הוא שתמהר וזהו חושה.

אילותי. ענין כח ואומץ כמו כגבר אין איל (לקמן פ״ח):

אילותי. מלשון אילת השחר אתה כוכב השחר שלי :

ואתה, אילותי - השם ואל יעלה על לבך איך יקרא דוד, כי השם הוא איילותו ואורו וישעו ועזרתו וכל אלה מקדים, כי חפצו להגיד כח עליון שקבלו.

אילותי. אתה חזקי מהר לעזרתי:

אל תרחק כי אתה

אילותי וכחי ולא בטחתי אלא בך; על כן

הצילה מחרב נפשי מחרב הגלות, שלא אספה בגלות

הצילה מחרב נפשי כו' אמרה לא יבצר או יכעס על בואי לפניו או יושיט את שרביט זהבו וירצני ולא יציל את ישראל ועל שניהם מר לי מר אך השנית גדולה מהראשונה כי גם אם יכעס המלך על שלא נקראתי ובאתי ויפגעני בחרב כי אחת דתו להמית אשר לא יקרא ויבא יש לי צרה לנפש בלבד הקרובה אל הגוף ועליו תאבל ואם לא יהרגני יש לי צרה גם לרוח שהיא תקרא יחידה שאין לה התחברות עם הגוף כאשר לנפש והוא כי לא אהיה אנוסה רק נבעלת לעו"א ברצון בלי תועלת זכות ההצלה ונמצא מתדבק ברוחי כח טומאה המתיחס לכלב כי תהיה טומאתו בי כרוכה וקשורה בי ככלב ועל כן על האחד אמר הצילה מחרב נפשי. ועל השנית אמר מיד כלב יחידתי גם היא עם הנפש והורה שכפלים מרגיש צרת העדר הצלת ישראל ע"י עם שלא יהרגנה המלך משאם יהרגנה מיד טרם יקרב אליה אך עכ"ז בך בטחתי שאם לא יכעס ולא ידבר סרה נגדי שמכ"ש שאהיה לחן על ישראל וזהו הושיעני כו' כאשר יבא ביאורו בס"ד:

יחידתי. נשמתי שהיא יחידה מול חלקי הגוף וכחותיו וכן מכפירים יחידתי (לקמן ל״ה):

הצילה מחרב - כנגד: עדת מרעים.

מיד כלב. מדואג הנושך ככלב:

הצילה מחרב נפשי. ר"ת המן. מיד כלב יחידתי כתב בשערי בינה כ"י לרבינו מהר"ר אלעזר מגרמיזא ז"ל ר"ת מכ"י עכ"ד. ואפשר במשז"ל דשררת המן שחיק ומחיק לא היה אלא ע' יום וזהו גימטריא מכ"י והכונה דבע' יום לא ישלוט בה. והוא נתלה ביום אחד ושבעים. ואפשר הצילה מחרב נפשי התפללה אסתר הצילה מחרב נפשי שלא יהרגוני על שבאתי שלא ברשות ואחר כך תן בי כח להפריד הרע כאשר הייתי עושה בתחילה וז"ש מיד כלב יחידתי. וגם שצד הרע יהיה לו קולי כאשר ידבר הושיעני מפי אריה. כאשר מקרני רמים הסט"א עניתני עד הנה. אספרה שמך לאחי קריאת המגילה. וקריאתה זו הלילא כמ"ש בש"ס וז"ש בתוך קהל אהללך. ור"ת אספרה שמך לאחי אשל כי נצולה בזכות אברהם כמש"ל ובזכות שרה כמשז"ל שזכתה למלוך על קכ"ז כחיי שרה:

הצילה מחרב נפשי מחרב הציידים, ומיד כלביהם הצילה יחידתי, ר"ל הדבר האחד שנשאר לי אחר ששללו כל אשר לי, והוא חיי נפשי הושיעני, צייר במליצתו כאלו בין הטורפים הבאים לטרפו בא גם אריה בתוכם וכבר אחזו בפיו, והזמין לו ה' ראם שלקחו מפי האריה והרימו על קרניו, והוא בעודו עומד על קרני הראם והקהל סביבו, משם מקרני הראם הוא מודה ומהלל לה', וז"ש הושיעני מפי אריה, הגם שאני בפיו הושיעני ע"י הראם, ואז מן קרני הראם אשר שם עניתני, מן המקום הזה אספרה שמך לאחי, משם אספר תוקף הנס, והנה בהודאת הנס כתיב וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו, ופי' חז"ל שצריך לאודויי באפי עשרה שהוא קהל, ותרי מנייהו רבנן שהוא מושב זקנים, שההודאה צריכה פרסום וזה ע"י קהל עם וע"י מתרומם, וצריכה הכרה והתבוננות שזה ע"י הרבנן ועל ידם מתהלל, ואמר פה אספרה שמך לאחי שהם התלמידי חכמים אחיו, (וזה מוסיף על יהללוהו) שיספר שמו ועוצם גדולתו, ובתוך קהל אהללך (וזה מוסיף עמש"ש וירוממוהו בקהל עם), ואומר להם לאמר יראי ה' הללוהו, סדר שלשה כתות יראי ה' זרע יעקב זרע ישראל, (וכן סדר בכ"מ בית ישראל בית אהרן יראי ה', כי ישראל גדול מיעקב שיעקב מורה על ההמון) יראי ה' הם יהיו המהללים, ובית יעקב וישראל יהיו השומעים, וביניהם ימצאו שני מדרגות כל זרע יעקב כבדוהו וגורו ממנו כל זרע ישראל, שהירא מאת ה' היא מדרגה יותר גדולה מן המכבדו, שהכבוד יתנו לו גם מצד שהוא הסבה הראשונה ומנהיג הטבע, והיראה הוא רק הכרת ההשגחה הפרטית לגמול ולהעניש, וזה מיוחס לזרע ישראל שהם גדולים מזרע יעקב, ששם ישראל הוא שם החשיבות ומורה על גדוליהם ועובדי ה' אשר ביניהם:

מיד כלב יחידתי: כלב אריה וראמים הם משל על מלכי אמות העולם, אשר אנחנו בגלות ביניהן. וכל אחד לפי גדלתו קורא אותו. ויחידתי היא הנשמה שהיא יחידה שוכנת בבתי חומר, ואין דומה לה, כי הנפש המתאוה היא הגוף.

מיד כלב - כנגד כי סבבוני.

הושיעני מפי אריה. כאשר מקרני ראמים עניתני, זה האמורי אשר כגובה ארזי' גבהו (עמוס ב׳:ט׳) שלשים ואחד מלכי':

הושיעני מפי אריה ומקרני רמים עניתני: כי הראם ינגח בקרניו כמו שאמר (דברים לג יז): בהם עמים ינגח. ועניתני כמו תענני ורבים כמוהו בדברי נבואה. או פרושו: כי פעמים רבות הושעתני מצרות גדולות שהתשועה מהן כמו הנושא מקרני ראמים; וכמו שהוצאתני משאר גליות כן הושיעני עתה מפי אריה.

הושיעני מפי אריה כו' והוא כי הנה ארז"ל על ותועפות ראם לו תועפות אלו מלאכי השרת ראם אלו השדים והנה כחות המן וכל עמלק הםמכחות השדים וטומאתם כי סמאל הוא שרם על כן אל כחות מלחמתם נגד ישראל לנגחם ולהצר למו יקרא קרני רמים ואמר אם ידבר סרה בפיו על בואי שלא ברשות גם שלא יהרגני אהיה בספק אם יקבל להושיעני מהמן ועמלק אך אם ידבר דברים טובים בפיו בזה אדע עניתני מהמן וסיעתו שהיא שאלתי על ישראל וזהו הושיעני מפי אריה בל יביע רעות ובזה הוא כאלו ומקרני רמים עניתני והכוונה לומר כי זכות ישראל תהיה המצלת אותה כי על בואה בדרך מצוה אינה נזוקת מהמלך ואם כן הצלת עצמה היא לה לסימן שכבר נענית מצרת המן וסיעתו ששאלה על צרת ישראל. או יאמר במה שארז"ל בגמרא כי לאו אורח ארעא לשאול שני דברים יחד שעל כן כשהיה דבר ורעב אמרו לשאול א' שבכללה שנית ושאל ר' פלוני על הרעב בלבד שבכללה הוא ביטול הדבר כי אין הקב"ה נותן לחם למתים ועל דרך זה אמרה אסתר הנה שאלתי על עצמי ואמרתי הצילה מחרב נפשי ולא על צרת ישראל הלא הוא על כי לאו אורח ארעא למבעי תרתי על כן אמרתי לשאל אחת שממנה אהיה נענית על השנית וזהו הושיעני את עצמי מפי אריה בל יביע רעות על בואי אשר לא כדת ובזה יהיה כאלו ומקרני רמים שהוא על צרת ישראל כי נקראת צרת קרני רמים כמדובר כבר עניתני כי זו בכלל האחרת כאמור בקודם:

עניתני. להמפרשים היל''ל תענני ולפי מה שפירשתי רצונו לומר אשר עניתני :

הושיעני - כנגד אריה טורף ושואג.

עניתני. הלא מעולם ענית לי להצילני לזה הושיעני גם עתה:

ומקרני רמים. כתב רד"ק בשרש ראם ובהניח הא' ומקרני ראמים עניתני ע"כ. אמנם בכל ספרים שלנו כתוב רמים בחסרון האל"ף:

וטעם יחידתי – בעבור היות כל נשמת אדם יחידה מתבודדת עם גופה מנשמת הכל ובהפרדה מגוייתה, אז תאסף אל הכל.

וטעם ומקרני ראמים – שהם חזקים מכל הקרנות ושמעתי בני איש אומרים: כי הראם יפיל עצמו מהר גבוה על קרניו ולא תשברנה, ורמים חסר אל"ף, כמו ברחוץ הליכי בחמה.

וטעם עניתני – כי כבר עשית לי חסד מצרה כזאת.

וטעם ומקרני – כאילו הייתי על קרניו. ויש אומרים: כי קרניו גבוהים מכל הקרנות, והעד: ותרם כראם קרני.

וטעם עניתני – כנגד אקרא יומם ולא תענה.

אספרה שמך לאחי. בהתאסף כל כנסיותי וכן אומר להם יראי ה' הללוהו אלו הגרים וכל זרע יעקב:

אספרה שמך לאחי בתוך קהל אהללך: כשתושיעני מפי אריה ומקרני ראמים שתוציאני מן הגלות אז אספרה שמך לאחי בתוך קהל אהללך. ואחי הם בני אדום שאנחנו ביניהם בגלות. וכן בני ישמעאל ובני קטורה, כי כלם בני אברהם אבינו. או פרושו: אנחנו אשר בגלות נספר הנסים והנפלאות שעשה עמנו האל בגלות לעשרת השבטים שגלו שלחלח וחבור ולא היתה יד האמות שולטת עליהם כמו עלינו.

אספרה כו' במ"ש ז"ל למה אין אומרים הלל בפורים משום דקריאתה שהוא ספור הנס היא הלילא יאמר במה שאספרה שמך לאחי הוא ספור הנס יחשב כאלו בתוך קהל אהללו ואומרה אספרה כאלו אסתר בעצמה היא המספרת כי המגילה נקראת על שמה כמ"ש ז"ל שאמרה אסתר לחכמים כתבוני לדורות. או יאמר במה שכתבנו על פסוק רוח והצלה יעמוד ליהודים איך יתכן תאבד היא בבית המלך מכל היהודים הנמכרים ועוד אם מונה בה על התרשלה לבא אל המלך מה פשע בית אביה שיאבדו. אך הוא כי אמר הלא הוא יתברך לא יעזוב את בניו להשמידם וירחמם אך את ובית אביך על עון שגרם אביכם הזקן שאול המלך ע"ה רעת המן בהשאירו את אגג חי לילה א' שהטיל בשפחה זוהמת זרע שיצא ממנו המן על כן תאבדו כי העון עודנו על זרעו. נמצא כי בהנצל כללות ישראל מגזרת המן יש ביד בית אביה שתי נסים א' ההצלה ממות ב' שפרקו עון בית אביהם מעליהם במה שהסתכנה אסתר שהיא מזרעם לתקן אך ביד שאר קהל ישראל אין להם רק האחד על כן אמרה לאחי ובית אבי יש ספור כי לא נס אחד בלבד היה וזהו אספרה שמך לאחי שמך שהוא הנסים כד"א ולמעו ספר שמי אך ישראל אין להם ספור כי הכל נס והצלה אחת ולכן בתוך קהל אהללך. או שאחר בקשה על ישראל אמרה על פי דרכה אחר הצלת ישראל אספרה שמך הוא שם יה שבאיש ואשה ישראלית כשתוך קהל שאבוא בקהל נשואה לישראל אהללך:

אספרה - כנגד אספר כל עצמותי.

אספרה. אז אספר הנס ברבים:

וטעם לאחי – לאנשי סודי.

ובתוך קהל אהללך - וזאת היא התהלה שאומר להם.

וגורו. לשון יראה:

יראי יהוה הללוהו כל זרע יעקב כבדוהו כך יאמרו בעת התשועה. ופרוש יראי יי' מישראל. והחלוק הזה כמו יראי יי' ברכו את יי' (תהלים קלה כ); בית הלוי (שם); בית אהרן (שם יט); בית ישראל (שם). והטעם כל אחד לפי מעלתו ושכלו ולפי קרבתו אל האל. והנה הזכיר בזה הפסוק האהבה והיראה, כי הכבוד הוא האהבה; והנה יראי יי' יגיעו מן היראה אל האהבה.

יראי ה' הללוהו כו' במקרא מגילה שהוא הלילא כמדובר כל זרע יעקב כבדוהו בשמחה ומשתה ומשלוח מנות איש לרעהו לבל יבצר איש ממשתה וגורו ממנו כל זרע ישראל לקיים מצוה זו כל זרע ישראל שגם הדל יוכל לקיימו שהוא ברחמכם ענייו יתברך שהוא לתת מתנות לאביונים שיהיה להם במה לשמוח:

יגורו. יפחדו:

יעקב, ישראל. מציין את גדולי האומה ויעקב מציין את ההמון (כנ''ל י''ד ז'),

יראי - וי"ו הללוהו שב אל שמך הנזכר למעלה ואלה יראי ה' מהגוים, על כן אין שם מלת, כל כמו: כל זרע יעקב.

יראי ה׳‎. כה אומר להם אתם יראי ה׳‎ הללו אותו:

וגורו ממנו כל זרע ישראל: אום שלא הגיעו עדין אל האהבה. ובדרש (שוחר טוב בשנוי לשון קצת): רבי יהושע בן לוי אומר: יראי יי' אלו יראי שמים; רבי שמואל בר נחמני אומר: אלו גרי הצדק לעתיד לבא; ורבנן אמרי: יראי יי' אלו הכהנים, כל זרע יעקב אלו הלוים, כל זרע ישראל כמשמעו.

כבדוהו וגורו ממנו. עי' ישעיה (כ''ה ג') :

ואמר לישראל גורו – שיהיו כלם יראים ואם תעוז ידם על אויביהם, יתנו העוז לשם.

ענות עני. צעקת דל כל ענייה שבמקרא לשון צעקה ועוד יש לפתור ענות לשון הכנעה כמו (שמות י') לענות מפני. שהוא נכנע ומתפלל לפניך:

כי לא בזה וכן יאמרו בהתודותם כשיצאו מן הגלות: כשהיינו בגלות לא בזה ולא שקץ ענותנו שהיינו עניים.

כי הלא הן הם אשר הצילו אתכם כי לא בזה ולא שקץ ענות עני שהתענו שלשת ימים עם היות שההסתר פנים לא היה ממנו כי לא חטא לו העני שלא זימן אחשורוש עני ליהנות מסעודתו וגם לא החשיבם נבוכדנאצר להכריחם להשתחוות לצלם ועל כן בשועו אליו מיד שמע לכן יחוייב לתת להם מתנות:

שקץ. ענין תעוב:

ענות. מענין הכנעה :

כי, ולא שקץ - הרחיק ושנא.

כי לא בזה. על שלא בזה הכנעת העני:

ובשועו. בגעיא:

כי לא בזה, ר"ל ענות ועוני של העני לא בא בעבור שהוא מבזהו, שהוא בעיניו כדבר בלתי נחשב להשגיח עליו כאשר לא ישגיח אדם על החתולים, או בעבור שמשקצו מחמת שנאה שיש לו עליו, (כמ"ש הטוב לך כי תעשק כי תמאס יגיע כפיך), ולא מצד שאינו משגיח על כל הנעשה בעולם השפל כי לא הסתיר פניו ממנו, כי בעת שועו אליו לישועה הוא שומע:

ולא שקץ ענין תועבה כמו (ויקרא יא מג): אל תשקצו את נפשתיכם

ענות. הכנעה כמו לענות מפני (שמות י׳):

ענות - מגזרת עני. ויש אומרים: כמו: מענה לשון על משקל שבות.

ובשועו. אבל כשצעק אל ה׳‎ שמע אליו:

ענות שם מענין עני; ויש מפרשים (בעל התרגום, רש"י וזולתם): ענות, תפלת

עני מה שעונה בפיו כמו (משלי טז א) מענה לשון.

ולא הסתיר פניו ממנו ובשועו אליו שמע: פעל עבר בשקל כי חפץ בבת יעקב (בראשית לד יט).

מאתך תהלתי יאמר כל אחד ואחד מישראל, או כל ישראל כאחד, כמו שהם דברי המזמור: תהלתי שאני אהללך

מאתך תהלתי כו' משיב עם בני ישראל ואומר מאתך יתברך תהלתי היא מקרא מגילה שהיא הלילא בקהל רב כי ברוח הקדש מאתך נאמרה לכן גם כן נדרי אלה לאביונים אשלם נגד יראיו בתוך קהל ולא נחוש אם יבוש העני כי ביום ההוא אינו בושה וכל הפושט ידו נותנים לו אפילו הבלתי ראוי לקבל:

מאתך - אתה הוא הסבה והיעוד לתהלתי, כנגד ואהללך.

מאתך וגו׳‎. רצה לומר מה שאהללך בקהל רב באה היא מאתך בעבור התשועה שעשית לי ולזה הנדרים שנדרתי בעת צרה אשלם נגד יראיו לפרסם הנס:

מאתך תהלתי. בגעיא:

מאתך, חוזר למ"ש בתוך קהל אהללך, ההילול שאני מהלל השגתי מאתך, ע"י שהראתני את השגחתך ורחמיך, ואחרי התהלה נדרי אשלם, שהוא הקרבת קרבן תודה שצריך להביא על הנס כמ"ש ויזבחו זבחי תודה:

בקהל רב מהאמות, מאתך היא כי אתה גרמת לי התהלה שהושעתני.

נדרי שנדרתי

אשלם נגד יראיו: כי כל האמות יראוהו אז, כמו שאומר: יזכרו וישבו אל יי' כל אפסי ארץ.

יאכלו ענוים. לעת הגאולה לימות המשיח:

יאכלו ענוים וישבעו יהללו יהוה דרשיו ישראל שהם ענוים, כי הגוים היו גאים עד עת גאולת ישראל, וכן ישראל הם דרשיו, שהם דורשים אותו בגלות; וכשיהיו נגאלים יאכלו וישבעו משלל איביהם ויתענגו הפך ממה שהיו בגלות; ויאמרו להם:

וגם שיאכלו ענוים וישבעו שאעשה להם משתה זולת המתנות ולא יבושו עם היותם ענוים ויהיה המשתה שיהללו ה' דורשיו בו שיתעסקו במשתה בדרוש אלהים שידברו בפרסום הנס אשר עשה ה' באופן כי שתי היצרים יחיו כי גם האכילה תהיה לשמה ויתענגו החומר והנפש וזהו יחי לבבכם לעד שתי הלבבות שהם שתי היצרים הפך העו"א שאוכלים ושותים ופוחזים:

יאכלו - הטעם שהענוים יאכלו וישמחו וישבעו מרוב השמחה, בראותם כי השם הושיע העני אשר אין עוזר לו.

יאכלו. מזבחי שלמי התודה אשר אביא לה׳‎:

לעד. חציו קמץ וחציו פתח ויש ספרים כולו קמץ:

יאכלו, מדבר נגד הכהנים מקריבי התודה, שיאכלו ענוים מבשר הזבח וישבעו, ואח"כ יהללו את ה', ובזה יחי לבבכם לעד, כאלו הלב המתפרנס מן בשר הקרבן מקבל שפע רוחני ממזון הקדוש שבו יחיה לעד בחיים הנצחיים:

יחי לבבכם לעד. כל זה אומר לפניהם:

יחי לבבכם ופרושו על דרך: ותחי רוח יעקב (שם מה כז), הפך וימת לבו (שמואל א כה לז); כי הרוח החיה היא בלב, וכשהאדם בצרה לבו מת, כמו שאמר (תהלים קט כב); וכשיצא מהצרה לרוחה הנה יחיה לבבו. וטעם

וטעם יחי לבבכם – זה יאמר איש לרעהו כדרך ותחי רוח יעקב אביהם, כי לבו היה כמת.

יחי. רצה לומר ישמחו בלבבם לעד כי המיצר כאלו לבו מת כמ״‎ש בנבל הכרמלי וימת לבו (ש״‎א כ״‎ה):

לעד: כי לא יגלו עוד, אלא יהיו בארצם שמחים וטובי לב הם ובניהם עד העולם.

יזכרו וישובו אל ה'. יזכרו האומות הרעה שמצאתנו כשיראו את הטובה וישובו אל ה':

יזכרו האמות העני והדלות שהיו בהם ישראל ויראו הישועה הגדולה

ועוד הפרש כי ישראל הכירו אמתך בצרתם ושבו אליך אך האומות עם ראותם הנסים והפורקן אשר עשית לנו לא שבו אליך כי מה שיזכרו וישובו כו' לא יהיה כ"א לימות המשיח .

אפסי. קצות:

יזכרו - טעם אפסי ארץ, כי השומעים אף על פי שהם בקצה הארץ יזכרו זה הפלא שעשה השם וישובו לעבדו, ואלה אינם ענוים על כן אמר: כל משפחות גוים.

יזכרו. בגודל פלאי ה׳‎ וישובו כולם אליו:

כל משפחות. בספרי ספרד במאריך וכן כל דשני ארץ:

(כח-כט) יזכרו, אמנם גם בכל אפסי ארץ יזכרו זאת מה שאני אומר להם וישובו אל ה' והמאמרים מקבילים, יזכרו וישובו אל ה' כל אפסי ארץ כי לה' המלוכה, וישתחוו לפניך כל משפחות גוים כי הוא מושל בגוים, כי יש הבדל בין מלך ומושל, שהמלך הוא בהסכמת העם ובבחירתם כי ראוי לכך, והמושל הוא ביד חזקה, וה' הוא מלך מצד עצמו, כי המלוכה אין מגיע אליו ע"י בחירת העם רק מצד עצמו כי הוא בורא הכל, ועז"א כי לה' המלוכה שהיא עצמית לו, וזאת יזכרו כל אפסי ארץ שהוא הבורא וישובו אל ה', והוא ג"כ מושל בגוים ביד חזקה ע"י כחו להעניש אותם ולהחריב גוים וממלכות, ועי"כ ישתחוו לפניך כל משפחות גוים שההשתחויה הוא בעל כרחם מצד האימה והפחד:

וישבו אל יהוה כל אפסי ארץ וישתחוו לפניך דבר הנביא כנגד השם כל משפחות גוים:

כי לה' המלוכה. כי יראו שחוזרת לך המלוכה והממשלה:

כי ליהוה המלוכה אז יכירו כל הגוים כי ליי' המלוכה

כאשר תהיה לה' המלוכה ולא להם גם ע"י הכנעתם שיהיה מושל בגוים:

המלוכה, ומושל. המושל הוא ביד חזקה, ומצד זה יוסיף לפעמים תואר מושל, כי המלך הוא בהסכמת העם ואמר ומלכותו בכל משלה, ועיין לקמן (ק''ה כ', קמ''ה ג') :

כי - אז יודו כי לשם לבדו המלוכה וגם הכתוב הוא כמו והנבואה עודד הנביא שהטעם והנבואה נבואת עודד, ורבים כמוהו כאילו אמר: כי לה' המלוכה וה' מושל בגוים.

כי לה׳‎ המלוכה. רצה לומר הכל יכירו אשר לה׳‎ המלוכה והוא מושל בכל הגוים:

ומשל בגוים. בספרים מדוייקים חסר וא"ו בתר מ"ם וכן במסורת קהלת סימן ט' נמסר מושל י"ד מלאים ואין זה מהם:

ומשל בגוים: ואז יהיה משל בגוים כמו שאמר (זכריה יד ט): והיה יי' למלך על כל הארץ.

אכלו וישתחוו כל דשני ארץ. הרי זה מקרא מסורס אכלו ענוים כל דשני ארץ וישתחוו לה' בהלל והודאה על הטובה, דשני ארץ טוב חלב הארץ כל זה יראו אפסי הארץ וישובו אל ה':

לְפָנָיו יִכְרְעוּ: דרש רבי שמלאי למה הולד דומה במעי אמו לפנקס שמקופל ומונח ידיו על שתי צדעיו שתי אציליו על ב' ארכובותיו וב' עקביו על ב' עגבותיו וראשו מונח לו בין ברכיו ופיו סתום וטבורו פתוח ואוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה ואינו מוציא רעי שמא יהרוג את אמו וכיון שיצא לאויר העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו שנאמר בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך ואל תתמה שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים שנאמר מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני ואיזהו ימים שיש בהם ירחים ואין בהם שנים הוי אומר אלו ירחי לידה ומלמדין אותו כל התורה כולה שנאמר ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך שמור מצותי וחיה ואומר בסוד אלוה עלי אהלי מאי ואומר וכי תימא נביא הוא דקאמר ת"ש בסוד אלוה עלי אהלי וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה שנאמר לפתח חטאת רובץ ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו שנאמר כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון כי לי תכרע כל ברך זה יום המיתה שנאמר לפניו יכרעו כל יורדי עפר תשבע כל לשון זה יום הלידה שנאמר נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה ומה היא השבועה שמשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הריני נוטלה ממך וכו':
(נדה ל ע"ב)

אכלו וישתחוו כל דשני ארץ לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה: פרש אדני אבי, זכרו לברכה, הפסוק לשני פנים: כי הגוים שישבו אל יי' שהיו דשנים ורעננים כן יהיו עתה, כי האל יקבל אותם בתשובתם, ויאכלו וישתחוו לאל ויודו לו על כל הטובה; אבל יש מן הגוים שאפילו יכרעו לפניו לא יקבלם: אותם שהרגו ישראל, שהם יורדי עפר, כלומר שיהיו בגיהנם, ולא יחיה האל נפש אחד מהם, כמו שאמר הנביא (יואל ד כא): ונקיתי דמם לא נקיתי. כי כל הרעות שעשו לישראל יוכלו לתת תשלומים, כמו שאמר (ישעיהו ס יז): תחת הנחשת אביא זהב, אבל דם האדם לא יוכלו לשלם, לפיכך תהיה נפשם תחת נפשם; ונכון הוא זה הפרוש. אבל החכם רבי אברהם פרש בענין אחר כל הפסוק. ואמר: דשני ארץ הם המתענגים בעולם הזה לאכל כל דשן, ואם יתעדנו בעולם הזה, באחרית ימיהם ישתחוו ויכרעו לפני המלאך האוסף רוחם ולא יוכל אחד מהם להחיות את נפשו. וזהו רמז, כי תאבד נפשם בעולם הבא, הפך הענוים שאמר בהם: יחי לבבכם לעד. וזה שאמר: לפני המלאך האוסף רוחם הוא דרך דרש; וכן אמרו בדרש (בבלי נדה ל ב; שוחר טוב בקצת שנוי לשון): כי לי תכרע כל ברך (ישעיהו מה כג) זה יום המיתה, שנאמר: לפניו יכרעו כל יורדי עפר.

משא"כ בהיות להם הרוחה כי הנה אכלו ואחר כך וישתחוו לע"א כל דשני ארץ הם האומות מ"ה כי אלו אבדה תקותם כי לא הכירו את ה' לשוב עד מותם ובכן כאשר אז לימות המשיח לפניו יכרעו כל יורדי עפר ואז אין צריך לומר את כלם כ"א את נפשו של אחד מהם לא חיה כי אין מקבלים גרים לימות המשיח:

דשני. מלשון דשן ושמן:

וישתחוו. יכפפו קומתם, כמו שחי ונעבורה

אכלו - זה הפסוק כנגד יאכלו ענוים וישבעו כי דשני ארץ הם המתענגים בעולם הזה לאכול כל דשן.

כל דשני ארץ. כל שמנים ובריאים כאשר יאכלו מה ר״‎ל כאשר יבוא להם טובה ישתחוו לה׳‎ כי יכירו שהכל בא מידו:

אכלו הנה כל דשני ארץ אשר כל עסקם לפטם את גופם ולדשנו כעגלי מרבק, הם אכלו עד שישתחוו וישוח קומתם מרוב מילוי הבטן, אבל מה יועיל להם מה שמדשנים את גופם שעתיד להיות רמה ותולעה, ואין נותנים מזון וחיות לנפשם הרוחנית, הלא לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה, הלא לבסוף ביום המות שיגיעו לתת דין וחשבון לפני ה', הלא אז יכרעו אלה אשר המה יורדי עפר ולא חיו את נפשם, אשר לא עשו דבר שתשאר נפשם חיה בחיים הנצחיים ולא התעסקו רק לצרכי הגוף שהוא ירד עתה לעפר:

לפניו יכרעו. אז כל מתי הרשעים מתוך גיהנם ולא ירחם עליהם לחיות את נפשם מגיהנם:

ונפשו. הרוחניית כנ''ל ג' :

ודשני ארץ - הפך ענוים והטעם אם יתעדנו בעולם הזה בסוף ובאחרית ימיהם ישתחוו למלך האוסף רוחם ואין כח בהם למרות, וככה לפניו יכרעו כל יורדי עפר.

כל יורדי עפר. כל בני אדם המעותדים לרדת בעפר הקבר:

ונפשו. של כל אחד ואחד:

וטעם: ונפשו לא חיה – על דרך: בנות צעדה עלי שור, כי אחד מהם לא יוכל לחיות נפשו וזה רמז כי תאבד נפשם בעולם הזה הפך הענוים, שכתוב בהם: יחי לבבכם לעד.

לא חיה. לא יחיה, רבותינו דרשו מן המקרא הזה שהמתים לפני מיתתם בשעת נטילת נשמה רואין פני שכינה:

זרע יעבדנו וגו'. זרע ישראל אשר תמיד עובדים אותו:

זֶרַע יַעַבְדֶנּוּ: מני מתני' לא אבא יוסי בן חנן ולא ר"א בן יצחק איש כפר דרום ולא רבי ישמעאל דתניא אם יש לה זכות תולה לה שלשה חדשים כדי הכרת העובר דברי אבא יוסי בן חנן ר"א בן יצחק איש כפר דרום אומר ט' חדשים שנאמר ונקתה ונזרעה זרע ולהלן הוא אומר זרע יעבדנו יסופר זרע הראוי לספר רבי ישמעאל אומר שנים עשר חדש ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר דכתיב להן מלכא וגו':
(סוטה כ ע"ב)

זרע יעבדנו אבל זרע שיעבדנו, הם זרע ישראל שעובדים אותו תמיד.

זרע יעבדנו כו' הנה כתבנו למעלה כי אמר דוד המלך ע"ה למנצח על אילת השחר מזמור לדוד שאמר למנצח על דבר אסתר והמזמור בעצם יאות לדוד שאילו לא האריך לשמעי בן גרא עד יוליד את מולידי אסתר ומרדכי לא יצאו לעולם להעשות הנס על ידם והביא כל ענין אסתר עד תומו וכהתימו אמר דוד עתה אחרי הודיעי את כל זאת על כן לא אאשם בהשאיר את שמעי חי הבלתי עובד את ה' כי הנה זרע יעבדנו יסופר מעתה כי יחשב לה' מעתה עם שלא נולד עדיין כאלו בא כבר לדור הזה להגין על שמעי:

זרע. וכן מלת יסופר נמשך, (זרע) יבאו ויגידו צדקתו (יסופר) לעם נולד :

זרע - וי"ו לפניו גם וי"ו יעבדנו שב אל כי לה' המלוכה. והטעם: כמו וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו. וככה: בני עבדיך ישכנו ותחסר מלת אשר כמו עם לבבכם שלם כאילו הוא זרע אשר יעבדנו והם בני הענוים הנזכרים למעלה.

זרע יעבדנו. כל בני אדם שמאמינים בו ואשר עבדוהו מעולם אותם יחיה והם יספרו מעשה ה׳‎ להדור שאחריהם:

זרע יעבדנו יסופר לאדני. היא השכינה שקבלו תורה שבעל פה הרומזת לשכינה לדור ר"ל לדורות עולם יבואו ויגידו לעם נולד דהו"ל שנולד עתה דעשו תשובה והו"ל כנולד עתה דנתכפרו עונותיהם וגם ניצולו והרי הוא כאלו נולד כי עשה תשובה:

זרע אשר יעבדנו, הם הצדיקים העובדים את ה', רק הזרע הזה יסופר לה' לדור, רק זרע זה יבא במספר הדורות, כי הרשעים שלא עבדו אותו הם דומים כאלו לא היו במציאות כלל, ולא יספרם ה' במספר דורות עולם:

יסופר לאדני לדור. סרס המקרא ודרשהו יסופר לדור אחרון לשם ה' ולשבחו את אשר עשה לאותו זרע:

יספר לאדני לדור: הוא יקרא ויספר בשם אדני, ויאמרו עליהם: עם יי'; כי אף על פי ששאר אמות ישבו אל יי' לא יקראו עם יי' אלא ישראל, והוא לבדו יספר לאדני לכל דור ודור.

וטעם לדור – לדור הבא, על כן אחריו: יבואו, על דרך: דור הולך ודור בא.

יבאו. הראשונים ויגידו צדקתו לעם הנולד כי עשה להם צדקה:

יָבֹאוּ וְיַגִּידוּ צִדְקָתוֹ: אתמר קטן מאימתי בא לעוה"ב ר' חייא ור"ש בר ר' חד אמר משעה שנולד וחד אמר משעה שסיפר מ"ד משעה שנולד שנא' יבואו ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה ומ"ד משעה שסיפר דכתיב זרע יעבדנו יסופר לה' לדור אתמר רבינא אמר משעה שנזרע דכתיב זרע יעבדנו ר"נ בר יצחק אמר משעה שנימול דכתיב עני אני וגוע מנוער נשאתי אימיך אפונה תנא משום ר"מ משעה שיאמר אמן שנא' פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמוני' אל תקרי שומר אמונים אלא שאומר אמן מאי אמן א"ר חנינא אל מלך נאמן וכו':
(סנהדרין קי ע"ב)

יבאו ויגידו העולים מהגלות שיבאו מכל אפסי ארץ יגידו

אותו זרע אני מגיד ברוח הקדש שהם עתידים שיבאו לעולם ויגידו צדקתו לעם נולד צדקתו יתברך הם מרדכי ואסתר שיגידו לכל הבאים אחריהם ע"י מה שיסדרו ויתקנו המגלה כי בה יגידו צדקתו יתברך ולמי יגידו לעם שאחרי היותו נולד עשאו ה' מחדש כי לולא רחמיו יתברך כבר היו מתים כי נגזרה כליה עליהם והש"י בהציל אותם כאלו עושה אותם מחדש עם היותם נולדים כבר:

לעם נולד - הוא דור שלישי.

יבואו. הם יבואו ויגידו צדקתו לעם הנולד אחריהם:

יבאו, (זרע) אשר יבואו ויגידו צדקתו (יסופר לה') לעם נולד כי עשה, רק הזרע אשר יבואו ויגידו צדקתו הוא יסופר לה' שהיה עם נולד בעולם אשר עשה אותו ויחשבהו ה' בין הנולדים מעשה ידיו אשר היו בעולם, אבל דשני ארץ היורדים עפר ולא חיו את נפשם, הם כאלו לא היו בעולם כלל:

צדקתו לעם שהיה

(ל) או יאמר נמשך אחר פסוק הקודם אכלו כו' והוא במה שכתבנו למעלה כי ב' גופי עבירות היו בידם אז סעודת אחשורוש ואשר השתחוו לצלם נבוכדנאצר והנה אשר השתחוו היה שנתים אחר החרבן שבעת הגזרה היו ע"ח שנה שכל המשתחוים אז כבר מתו ואשר נהנו בסעודה קצת מתו בתוך עשר שנים שמהסעודה לגזרה ועל כן אמר אכלו בסעודה וישתחוו לצלם כל דשני ארץ הם נוחי נפש מדושני ארץ כלומר כי כבר מתו כלומר ומה יתקנו והם החוטאים אך הוא כי לפניו יתברך באותו עולם יכרעו כל יורדי עפר שמתו כי יכנעו וישתחו לו יתברך על מחילת העונות אלו וכן יכרעו אשר נפשו לא חיה הוא שמעי בן גרא שבמה שהקדים פני דוד בשובו לא חיה דוד:

וטעם צדקתו – על דרך צדקתו עומדת לעד, גם בעולם הזה.

כי עשה. אשר עשה עמהם:

נולד מהם: לבניהם יגידו צדקתו

(לא) אלא כדי שזרע יעבדנו את ה' יסופר מאז לה' לתיקון הדור כי יבאו לעולם ויגידו וכו' כדלעיל:

כי עשה: שעשה להם, כי הם לא ראו את מעשה יי' אשר עשה עמהם ואבותם יגידו להם. וזה המזמור פרשו אותו הערלים על ישו , והוא מספר כל הרעות שעשו לו ישראל. והנה צועק הבן לאב מתוך הצרות ואומר: אלי אלי למה עזבתני, וכן כל המזמור. ושבשו מלת כארי ידי ורגלי ואמרו כארי: לשון כי יכרה איש בר (שמות כא לג), שתקעו מסמרים בידיו וברגליו כשתלו אותו. והטעה אותם הפסוק ונפשו לא חיה, ואמרו: כי זה הוא אלוה שיכרעו לפניו כל יורדי עפר, והוא לא רצה לחיות נפשו, כי בתנאי זה ירד לקחת בשר שיהרגו הבשר ויושעו בזה יורדי גהינם; לפיכך לא רצה לחיות את נפשו אלא מסר עצמו ביד ההורגים אותו. ועתה ישמיעו לאזנם מה שפיהם מדבר! הם אומרים כי לא רצה לחיות את נפשו ולהצילה מיד ההורגים אותו, אם כן למה היה צועק: אלי אלי למה עזבתני רחוק מישועתי והוא לא רצה להיות נושע? והלא שכח תנאו! ואמר: ולא תענה והוא לא רצה להיות נענה? ועוד אם הוא אלוה הוא עצמו יושיע עצמו ועוד שאמר: תהלות ישראל והם המריעים לו? והיאך אמר: שהם מהללים האל? ועוד אמר: בך בטחו אבותינו: ואם הוא כמו שהם אומרים, לא היה לו אלא אב אחד? ועוד האלוה יאמר על עצמו: שהוא תולעת ולא איש! והנה אמר: גל אל יי' יפלטהו יצילהו; אם על הבשר לא פלטהו ולא הצילהו, ואם על האלהות לא היה צריך הצלה. ואמר: כי אתה גחי מבטן: הוא עצמו הוא המוציא מבטן. ואמר: אספרה שמך לאחי: והאלוה אין לו אחים. והנה כזב. כי הספור וההלל וההודאה אחר ההצלה הם והנה הוא לא נצל. ואמר: כל זרע יעקב כבדוהו.... כי לא בזה ולא שקץ ענות עני: וישראל המריעים לו, וענותו בזה האב ושקץ, והסתיר פניו ממנו, ובשועו אליו לא שמע. הנה כל דבריו שקר. ואמר: כל משפחות גוים; והנה היהודים והישמעאלים לא יאמינו בו.

4047 / (תהלים כב,טז) / (מלקוחי)[מלקוחים]
פליי"ש / paleis / חיך

4048 / (תהלים כב,טז) / (מלקוחי)[מלקוחים]
טינליי"ש / tenalies / צבת
חסר בכתבי-היד.