Commento su Salmi 3:26

מזמור לדוד בברחו. הרבה דרשות דרשו בני אגדה בדבר ורבותינו אמרו משאמר לו הנביא (ש"ב יא) הנני מקים עליך רעה מתוך ביתך היה לבו סוער שמא עבד או ממזר יקום עלי שאינו מרחם עלי כיון שידע שבנו הוא שמח ומדרש אגדה על שראה טכסיסו קיימת שהיו עבדיו והכרתי והפלתי שהם סנהדרין מחזיקים אדנותו עליהם כשאמר להם (שם טו) קומו ונברחה מפני אבשלום מה כתיב שם כל אשר יבחר אדוני המלך הנה עבדיך וכשבא מחנים (שם יז) ושובי בן נחש ומכיר בן עמיאל וברזילי הגלעדי יצאו לקראתו וכלכלוהו שם:

בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ: וא"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג שנאמר מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו וכתיב בתריה ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי ואילו גבי מלחמת גוג ומגוג כתיב למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק ואילו מה רבו צרי לא כתיב: מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו מזמור לדוד קינה לדוד מיבעי ליה אמר ר' שמעון בן אבישלום משל למה הדבר דומה לאדם שיצא עליו שטר חוב קודם שפרעו היה עצב לאחר שפרעו שמח אף כן דוד כיון שאמר לו הקב"ה הנני מקים עליך רעה מביתך היה עצב אמר שמא עבד או ממזר הוא דלא חייס עלי כיון דחזא דאבשלום הוא שמח משום הכי אמר מזמור:
(ברכות ז ע"א)

מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו: דרשו בו רבותינו, זכרם לברכה (מדרש שוחר טוב במקומו; בבלי ברכות ז ב): כי כשהיה עולה במעלה הזיתים אמר דוד זה המזמור, שנאמר (שמואל ב טו ל): ודוד עלה במעלה הזיתים עלה ובוכה. אם בוכה למה מזמר ואם מזמר למה בוכה? אלא כיון שאמר לו הנביא (שם יב יא): הנני מקים עליך רעה מביתך, אמר: שמא עבד [או נתין] או ממזר הוא מבני הבית שאינו מרחם עלי? כיון שראה שבנו הוא חשב שירחם עליו ואמר: מזמור. ועוד אמרו (מדרש שוחר טוב במקומו): [כך] אמר דוד: יעקב אבינו ברח (בראשית כז מג), שנאמר (הושע יב יג): ויברח יעקב שדה ארם; משה ברח שנאמר (שמות ב טו): ויברח משה; ואני בורח כמותם. סבור הייתי שנתחייבתי מיתה; ועכשיו שאני גולה גלות מכפרת עון (בבלי ברכות נו א; סנהדרין לז ב). אמר: זכרתי משפטיך מעולם יי' ואתנחם (תהלים קיט נב): זכרתי הראשונים והתנהגת עמי כמו שהתנהגת עמם והנחמתי וידעתי כי בברחי נמחל לי העון; התחיל ואמר מזמור לדוד. ולפי דרך הפשט: כי המזמורים לא היו נקראים בשעת מעשה אלא על שם שהיו מזמרים בהם בבית המקדש. וכן בבוא דואג האדומי ויגד לשאול (תהלים נב ב); וכן בבוא הזיפים (תהלים נד ב); וכן וישמרו את הבית להמיתו (תהלים נט א). וכן הנאמרים על לשון הגלות ועל חרבן ירושלם כמו, מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך (תהלים עט א). וכן כלם הנאמרים על דוד בשעת מעשה שהיה דוד בהם בסכנה: אלא לאחר שנצל מכלם היו מזמורים ושבח והודיה לאל יתברך. והנאמרים על הגלות היו מזמורים בשוב הגלות. ואפשר כי נסמך זה המזמור לאשר לפניו לפי שפלשתים באו על דוד לעורר על המלוכה ולהלחם עמו, וכן אבשלום בנו חשב לקחת המלוכה מיד אביו ולהמיתו והוא נצח הכל ונשאר במלכותו. ורבותינו זכרם לברכה, שפרשו המזמור השני על גוג ומגוג, אמרו (בבלי ברכות ז ב): למה נסמכה פרשת אבשלום לפרשת גוג ומגוג? שאם יאמר לך אדם: כלום יש עבד שמורד ברבו! אמור לו: כלום יש בן שמורד באביו! אלא הוה, הכא נמי הוה.

אמרו רז"ל קינה מיבעי ליה אלא משל למי ששילם חובו שהוא שמח אמר דוד הקב"ה אמר לי הנני מקים רעה מביתך כו'. והיה אפשר עבד אחד שאינו מרחם עלי עכשיו שהוא בני מרחם עלי לפיכך היה מזמר ע"כ. וקשה הכנסו בפריעת חוב ויצא בטעם שירחם עליו. ועוד שעדיין לא שרע חובו כי אז הי' מתחלת הצרה בורח מהלכד במצודת מות אך תחלה נתן טעם לשמחתו כי מה שהיה מזמר מיד בברחו היה על פריעת חובו בצער בריחתו והרגיש מי אמר לו שכבר פרע חובו בבריחתו ואולי יסתכן אחרי כן לז"א עכשו שהוא בני מרחם עלי מלהמיתני ויהיה בצער לבדו פריעת החוב. ופשט הכתובים יאמר מזמור לדוד כלומר מזמר הייתי מצד ברחי מפני אבשלום בני כלומר אילו היה לבדו אז במתי מעט שהייתי פורע חובי שנגזר עלי הנני מקים רעה מביתך ראוי היה לדוד לזמר דמאן כו':

מזמור. מלשון זמר:

מזמור לדוד בברחו - רצה הגאון רב סעדיה לקשור כל המזמורים זה עם זה ואמר אחר רגשו גוים כי יקרה להם כמקרה אבשלום ואין יכולת במפרש לקשור ככה וזה המזמור הוא כתוב בספר הראשון, כי חמשה ספרים הם, על כן אין לתמוה אם מצאנו בחמישי בהיותו במערה תפלה, שהיה קודם דבר אבשלום, ומזמור בדרך נבואה שהתנבא שהוא ינצח על ויענני מהר קדשו, כתפילת יונה ותבא אליך תפילתי.

מזמור. התפלה ההיא אמרה בזמרה:

בברחו. הבי"ת בקמץ לבדו והוא חטוף:

מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו ה' מה רבו צרי. הם המקטרגים למעלה והם צרי באמת ועי"ז רבים קמים עלי בארץ:

מזמור לדוד, במזמור הזה נמצא ספור המעשה ממלחמת אבשלום מראש ועד סוף, נחלק לג' חלקים, כל חלק מסיים במלת סלה: (חלק א') ה' מה רבו צרי כי אויבי דוד התחלקו לשתי כתות, יש שהיו צוררים את דוד עצמו ולא רצו שימלוך הוא רק שימלוך אבשלום בנו, ויש שקמו עליו מצד שחשבוהו לאיש חוטא ובליעל בלתי נושע בה', כשמעי שקראו איש הדמים איש הבליעל וז"ש רבים קמים עלי היינו על מלכותי:

מִזְמוֹר לְדָוִד: א"ל ההוא צדוקי לר' אבהו כתיב מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו וכתיב לדוד מכתם בברחו מפני שאול במערה הי מעשה הוה ברישא מכדי מעשה שאול הוה ברישא לכתוב ברישא אמר ליה אתון דלא דרשיתון סמוכין קשיא לכו אנן דדרשינן סמוכים לא קשיא לן דא"ר יוחנן סמוכין מן התורה מנין שנא' סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר למה נסמכה פרשת אבשלום לפרשת גוג ומגוג שאם יאמר לך אדם כלום יש עבד שמורד ברבו אף אתה אמור לו כלום יש בן שמורד באביו אלא הוה הכא נמי הוה:
(ברכות י ע"א)

לדוד. של דוד כי הוא יסדה:

בברחו. וצפה אז ברוח הקודש שיוחזר למלכותו ואמר התפלה ההיא בזמרה:

רבים קמים עלי. בני אדם גדולים בתורה גדולים בחכמה גדולים בעושר גדולים בקומה כגון שאול וילידי הרפה דואג ואחיתופל:

יהוה מה רבו צרי כי אפילו בנו נהפך לו לאויב, ועמשא בן אחותו היה עם אבשלום, ורוב ישראל שנטה לבבם אחרי אבשלום; וזהו טעם הכפל.

(ב-ג)

ה' מה - בלשון הקודש נופל על דבר נכבד ונבזה כמו מה רבו מעשיך, מה אנוש כי תזכרנו, ובמקום הזה לתימה וישראל נחלקו בו לג' חלקים: יש מהם צרים כבני בנימין, ויש מהם קמים והם בנו ועמשא וקרובים. ויש אחרים אומרים: כי נפל ולא יוסיף קום.

מה רבו צרי. עד שאף בני קם עלי:

ה' מה רבו צרי. צריך ליזהר בטרחא שבשם פן ח"ו יבוא לידי חירוף כמ"ש בפרשת קרח אצל כל הקרב הקרב:

רבים קמים עלי: וכלם הם קמים עליו ומתיעצים להלחם עמו; ושמעי בן גרא שהעיז פניו לחרפו ולסקלו באבנים.

עלי. לנפשי. ברוב מקומות שיגביל הנפש נגד הגוף יכוין על הנפש הרוחניית (ישעיה מ''ט ז', נ''א כ''ג איוב ל''ג י''ח כ''ב כ''ח) ובספר זה בכ''מ, (לקמן ו' ד'),

רבים. בני אדם גדולים כשמעי ודואג ואחיתופל:

סלה. הוא ציון ההפסק בכל מקום :

אומרים לנפשי. על נפשי:

רבים אמרים לנפשי לנפשי בעבור נפשי, כמו אמרי לי אחי הוא (בראשית כ יד); וישאלו אנשי המקום לאשתו (שם כו ז), והדומים להם. והטעם: כי רבים מחכמי ישראל, כמו אחיתופל ואחרים, היו חושבים כי היה לו זה העונש על דבר בת שבע, כמו שהיה. והיו גם כן חושבים שלא תשוב המלוכה לו לעולם, לפיכך היו אחרי אבשלום ומרדו בו והיו אומרים כי אין לו חלק לעולם הבא; לפיכך אמר לנפשי. ואמר:

סלה. ענינו בכ״מ כמו לעולם:

לנפשי - בעבור נפשי, כדרך: ואמר פרעה לבני ישראל, אמרי לי אחי הוא.

לנפשי. על נפשי יאמרו שעד עולם לא יהיה לי תשועה מה׳‎ וכאשר החל לנפול לא יוסיף לקום:

אומרים. בלא מאריך באל"ף:

רבים אומרים לנפשי וכו'. אפשר במ"ש הריטב"א ז"ל בחידושיו פ"ק דעירובין בההיא דאמרו אלו ואלו דברי אלהים חיים משם רבני צרפת דהקב"ה אמר למשה מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים שאינו טהור וכיוצא ואמר משה רבינו ע"ה ואיך תהיה הלכה ואמר לו הקב"ה כי ההלכה מסורה ביד חכמי הדור. והשתא רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה. הכונה שרבים בתורה אומרים כיון דההלכה מסורה ביד חכמי הדור אנחנו רבים בתורה ואנו אומרים אין ישועתה לו באלהים סלה. וזה טעות דאם הלכה מסרה הקב"ה ביד חכמי הדור היינו דוקא בדיני אדם בדיני טהרות ונזיקין וחבלות וכיוצא. אבל לא נאמר זה בדיני שמים שהלכה כחכמי הדור. ועוד כי רבים אלו לא חשיבי דהם מכח שנאה וזהו שאמר רבים קמים עלי בשנאה ואומרים שהם רבים וזה הבל כי סברתם מחמת שנאה:

ורבים אומרים על נפשי מצד אושר הנפש, כי אין לו ישועתה באלהים מצד חטאו ומריו, בזה מסיים מאמר הא' במלת סלה, וכבר בארתי בפירוש שמואל, שהיו בין יועצי אבשלום שתי כתות, כת א' שרצו להרגו כמו שהיה עצת אחיתופל, וזה הכת שאמרו שאין לו ישועה באלהים, וכת הב' שרצו לקחת ממנו את המלכות לבד ושישאר בחיים כמו שהיה עצת חושי הארכי, והם הקמים עליו לבדו מצד מלכותו לא על נפשו להרגו: (חלק ב') ואתה משיב נגד הקמים על מלכותו, ואתה ה' מגן בעדי, ונגד האומרים שאין לו ישועה באלהים מצד חטאו, אומר אתה כבודי ומרים ראשי שכבודו הוא מצד נפשו הקדושה שחל עליה כבוד ה' ובזה ירים ראש למעלה:

אין ישועתה לו באלהים סלה. לפי שבא על אשת איש:

אין ישועתה לו באלהים אין ישועה לו בעולם הזה כי לא ינצל מיד אבשלום ואין ישועתה לנפשו לעולם הבא. לפיכך אמר גם כן ישועתה, רצונו לומר: ישועה וישועה; כי כל כפל תוספת לכפל הענין. וכן עזרתה מזמור מד, כז; סג ה; צד, יז): רב עזרה; תבואתה (דברים לג טז); נפלאתה (שמואל ב א כו); החבאתה (יהושע ו יז) כמו שכתבתי בחלק הדקדוק מספר מכלול. וכן אמר בדרש (מדרש שוחר טוב במקומו): רבים אמרים רבים בתורה... דואג אב בית דין היה שנאמר אביר הרעים אשר לשאול (שמואל א כא ח). ואחיתפל יועץ (דברי הימים א כז לג); ועצת אחיתפל אשר יעץ בימים ההם כאשר ישאל איש בדבר האלהים (שמואל ב טז נג). ומה היו אומרים? אפשר! אדם ששבה את הכבשה והרג את הרועה והפיל את ישראל בחרב יש לו תשועה? אין ישועתה לו באלהים!

ישועתה - שנים סימנים לשון נקבה דרך צחות, כמו אימתה בצרתה והזכיר על נפשו לו, כמו להריק נפש רעב.

ישועתה לו באלהים. היו"ד בגעיא:

סלה: ומלת סלה רוב המפרשים אמרו שהיא כמו לעולם. וכן תרגמה יונתן בתפלת חבקוק (חבקוק ג ג ט יג): לעלמין; וכן היא שגורה זאת המלה בתפלותינו בזה הענין. והחכם רבי אברהם בן עזרא, זכר צדיק לברכה, פרש (במקומה): שהיא כמו אמת. ואני אומר: כי איננה מלת ענין; ופרושה לשון הגבהה מן סלו סלו המסלה (ישעיהו סב, י). כלומר: באותו המקום שהיא נזכרת ונקראת זאת המלה היתה הרמת קול המזמור. והראיה כי לא תמצא אותה אלא בזה הספר ובתפלת חבקוק שהיתה שיר, כמו שכתוב גם כן שם (ג יט) למנצח בנגינותי.

ורבים יפרשו סלה - כמו לנצח, ואיננו נכון. ומתרגם ספר תהלות לאחרים אמר: כי מלת סלה אין לה טעם, רק היא לתקון טעם הנגון והעד כי לא תמצא זאת המלה בכל המקרא, כי אם בתפילת חבקוק שלשה שהוא כדרך תהלות על שגיונות, כמו: שגיון לדוד למנצח בנגינותי. והנה יהיה פירוש סלה לנצח וכתוב על מי מריבה סלה.ופעם אחת היתה גם כתוב: וקדוש מהר פארן סלה.

ויש אומרים: כי סלה – שב אל וקדוש. ועוד כתיב: ערות יסוד עד צואר סלה. והנכון כי טעם סלה כמו: כן הוא, או ככה ואמת הדבר ונכון הוא.

ואתה יהוה מגן בעדי הפך דבריהם שאומרים שאין לי תקוה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. הם חושבים ואומרים כן; ואתה תעשה עמי בהפך ותהיה מגן בעדי להצילני בעולם הזה ומגן בעדי לעולם הבא.

מגן. ענין מחסה כהמגן הזה המציל את הלובשו ממכת חרב וחנית:

ואתה, מגן - שם ואינו פועל כי היה ראוי להיותו על משקל הנני מסב.

ואתה ה׳‎. אבל לא כן הוא כי אתה מגן בעדי ותומך כבודי ומרים ראשי כי אחזור למלכותי:

ואתה ה' מגן בעדי. כמ"ש בזהר הקדוש שהיה הקב"ה טוען בעד דוד להצילו מדומה. א"נ הם אומרים אין ישועתה לו באלהים והוא רצה שיאמרו מגן דוד וז"ש ואתה ה' מג"ן בעדי. א"נ ואתה חסד ה' מדת רחמים מגן כנגד מדת הדין אלהים גימטריא בעד"י וז"ש מגן כלפי בעדי גימטריא אלהים מדת הדין. א"נ ואתה ה' מגן בעדי כבודי ומרים ראשי רוח הקדש מלתו על לשנו. כבודי דשלמה ימלוך ויתפרסם דבת שבע היא זיווגו מאת ה'. ומרים ראשי בשעה שדבקו שערים זה בזה עד ששלמה הע"ה אמר בעבור דוד עבדך וידעו שלא חטא בב"ש ונהפכו פני שנאי דוד כשולי קדירה א"נ ומרים ראשי ר"ת ובטובך מרוב רחמיך יודע מנביא רצונך אלהינו שלמה ימלוך:

כבודי והכבוד הוא הנפש כמו ויגל כבודי (תהלים טז ט); למען יזמרך כבוד, (תהלים ל יג). ומגן שזכר עומד במקום שנים: מגן בעדי ומגן כבודי. או פרוש כבודי: הפך הקלון שהיה לו בברחו.

בעדי. כנגדי:

וטעם מגן – שהוא לא בא במלחמה.

ויבכו. ובכה מבעיא ליה. אלא זה בכה על צוארו. וזה על שיניו. כי נהיה צוארו של יעקב של שיש. ושיניו של עשו של שעוה. לקיים מה שנאמר שיני רשעים שברת (תהלים ג ח). ויש אומרים נישקו אבל לא בלב שלם. לכך נקוד עליו. כי לא היתה נשיקה שלמה.

ומרים ראשי: שלא אבוש ולא יפלו פני לפני אויבי, אלא אלך בקוממיות ובהרמת הראש; כי כשתצילני יכירו וידעו, כי אתה מחלת לי העון בזה העונש שתענישני.

וטעם כבודי – כי כל המנצח יש לו כבוד.

קולי אל יהוה אקרא קולי אל יי' שאקרא לו מצרה.

קולי אל ה' כו'. בשום לב שהל"ל יקרא ויחזור אל הקול הנז'. ועוד שהקריאה היה לו להקדים ואח"כ יאמר קולי אל ה'. אך יאמר כי בכל צרותי קולי אל ה' אקרא כו'. כי טרם אקרא וה' יענה והוא כי טרם יקרא המתפלל לשאול צרכיו משמיע קולו לפניו יתב' בשלש ראשונות ואח"כ קורא אליו יתב' יציל אותו מצרתו או יתן לו צרכיו ואשר חביב הוא לפניו ית' טרם יקרא וישאל יענהו בשלש ראשונות כר' חייא ובניו שאמרו משיב הרוח ונשב זיקא מוריד הגשם ואתא מיטרא וזהו אצלי אומרו והיה טרם יקראו ואני אענה כו'. שהוא טרם יקראו שאתן להם צרכיהם ואני אענה ואיך יהיה זה הלא הוא כי עוד הם מדברים שעדיין אינם שואלים ודורשים ממני דבר כי אם עדיין מדברים בלבד מזכירין כחי ומדותי כענין משיב הרוח ומוריד הגשם ואני אשמע והוא ענין ר' חייא ובניו שאמרו משיב הרוח ונשב זיקא מוריד הגשם ואתא מיטרא שהיה טרם יקראו בשאלה כי אם עוד הם מדברים ומזכירים בלבד וזה יהיה מאמר דוד הע"ה קולי אל ה' טרם אקרא וכבר ויענני וז"א אקרא לשון עתיד אחר אומרו קולי אל ה' אך הוא קולי אל ה' בעוד שהייתי מדבר בשלש ראשונות טרם אקרא ויענני מאז היה קולי אל ה' ועוד שלישית כי מה שויענני כשקולי אליו שטרם אקרא ענני היה ע"י מדת הדין שהיה מסכים בדבר שהוא מהר קדשו סלה כי שם השכינה היא מדת אלהים כי מיום נברא העולם היתה שכינה במקום המזבח ואלו על כל הצלה היו מתנכים זכיותי לא הי' האלהים שאמרו שאין ישועתה לי באלהים סלה עונה אותי טרם אקרא סלה:

קולי - והטעם אני לא אבוא במלחמה, רק ארים קולי בתפלה.

קולי. כשאקרא בקולי אל ה׳‎ ידעתי כי יענני מהר קדשו והיא ציון מקום שכינתו:

קולי אל ה' אקרא ויענני מהר קדשו סלה. פירש רד"ק ז"ל נוכל לפרש הר המוריה ואף שלא נבנה ביהמ"ק קבלה היתה בידם עכ"ד וכבר כתבנו בעניותנו בכמה דוכתי מה ששמעתי מפי הרב המובהק כמהר"ר אברהם רוזאניס זלה"ה האחרון בעלותו בתוככי ירושלם ת"ו שהיה מתרץ למה שהקשו בירושלמי והביאו התוספות בע"ז דאיך נבנה ביהמ"ק על גבי הר והלא אין לך הר וכו' והיה מתרץ הרב הנזכר דאמרו בזהר הקדוש דכל מקום ששלטה סטרא דקדושה שוב אין סטרא אחרא יכולה לבא שם ואמרו במדרש כשברא הקדוש ברוך הוא אבן השתיה כביכול התפלל יה"ר שיכבשו רחמי את כעסי וכו' ולכן שוב הסט"א לא יכלה לבא שם. גם אמרו רז"ל פרק במה מדליקין דשאל דוד הע"ה שיודיע הקב"ה שמחל לו והשיבו דבחיי שלמה יודיע ודבקו שערים וכו' ואמרו במדרש באותה שעה חיה דוד והשתא דרוח הקדש דיבר בו בפה קדוש ההוא אמר דשאל מה' וז"ש קולי אל ה' אקרא כלומר שיודיע שמחל לו ויענני מהר קדשו סלה דהיינו בחיי שלמה כשיבנה בה"מ וזה רמז מהר קדשו. וזה יהיה בזמן כי אני שכבתי ואישנה שכבר כמה שנים שנפטר ובאותה שעה חיה דוד וז"ש הקיצותי כי ה' יסמכני להודיע לכל שלא חטא. ואמר ויענני מהר קדשו סלה רמז תירוץ הרב הנזכר וז"ש מהר קדשו. וכ"ת הוו תרתי דסתרן הר וקדש איך יתכן דאין לך הר שלא עע"ז לז"א הר קדשו שנקרא על שמו סלה תמיד שכיון דהוא התפלל בעת הבריאה נתיחס אליו הר קדשו סלה תמיד ואין שום סט"א שולטת:

קולי אל ה' אקרא, מזכיר בזה מה שסופר (שמואל ב ט״ו:כ״ד) שבעת ברח דוד מפני אבשלום לקחו הכהנים עמם את ארון הברית, ויאמר המלך לצדוק השב את ארון האלהים העיר אם אמצא חן בעיני ה' והראני אותו ואת נוהו, כי בטח לבו שיענהו ה' מרחוק כמקרוב, ועל זה אמר קולי אל ה' אקרא בכ"מ אשר אהיה, והוא יענני מהר קדשו מרחוק כמקרוב סלה סיום הענין: (חלק ג') אני שכבתי, מזכיר מה שסופר שם שאחיתופל יעץ לאבשלום שיבחר שנים עשר אלף איש וירדוף אחרי דוד בלילה בעוד שהוא ישן יגע ורפה ידים ויחריד את אנשיו ויכה את דוד לבדו, וחושי הארכי הפיר עצתו, ואמר שדוד לא יישן ולא ילין את העם, והיה עצתו שימתין אבשלום עד שיתאספו אליו כל ישראל וילחמו עם דוד ברוב עם, והכתוב מעיד שם שעצת אחיתופל היתה עצה טובה, כי אם היה עושה כן היה מוצא את דוד ישן ויעף והיה הורגו, רק שה' סבב זאת להפר את עצת אחיתופל להציל את דוד, ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו ויצו אל ביתו ויחנק, וחושי הודיע כל זאת לדוד וזה שכתוב ואני שכבתי ואישנה, רצה לומר באמת לא היה כמ"ש חושי הארכי שלא אישן בין העם רק אשמר מפני אבשלום, כי באמת שכבתי וגם ישנתי, ואם היה נעשה כעצת אחיתופל לא הייתי מקיץ עוד, כי הייתי נהרג בלילה הזאת ובכל זאת הקיצותי, וזה היה כי ה' יסמכני במה שהפיר את עצת אחיתופל, ומעתה לא אירא מרבבות עם אם לא נעשתה עצת אחיתופל, ורק על ידי עם רב שישיתו עלי סביב ילחמו בי כעצת חושי הארכי, מפניהם לא אירא עוד:

ויענני עבר במקום עתיד, כמו ויענני, וכמוהו רבים. או הוא כמשמעו, כי בטוח היה בזה. או רוח הקדש הופיעה על לשונו; והוא הנכון, כי כבר פרשנו, כי ברוח הקדש נאמרו כל המזמורים; וברוב הנבואה נמצא זה שמדבר עבר במקום עתיד, שהוא כאלו נעשה הדבר כיון שנאמרה ברוח הקדש.

מהר קדשו - בעבור הארון שהיה בציון, נקרא הר הקודש וזה קודם דבר ארונה היבוסי.

סלה. עד עולם יענני ר״‎ל גאולת עולם תהיה כי לא אשוב עוד להיות גולה ובורח:

מהר קדשו סלה: נוכל לפרש מהר המוריה. ואף על פי שלא היה עדין קדש, אולי קבלה היתה אצלם כי שם יהיה בית המקדש. ומפני זה עלה דוד בברחו במעלה הזיתים ומשם השתחוה לאל, כי משם אדם רואה המקום ההוא. או פרוש מהר קדשו: מהר ציון ששם הארון. או פרוש מהר קדשו: מן השמים כמו מי ישכן בהר קדשך (תהלים טו א).

אני שכבתי ואישנה. לבי אטום בדאגה ופחד:

אני שכבתי ואישנה שכבתי בבטח ואישן בשלום כאדם שאין לו פחד.

אני שבבתי וגו'. אמר הנה לי עוד הוראת בטחון כי ה' יהיה עמי כי הלא מי שהוא בתמהון לבב כמוני בברחי מפני אבשלום לא יוכל לישן אך אני שכבתי באותו לילה ואישנה ולא נדדה שנתי ועוד כי הנה הקיצותי לזמר בלילה מזמור זה שאני אומר אשר היתה ההקצה כי ה' יסמכני והוא כמאמרי חכמי האמת כי באמרו מזמור לדוד הוא כי השכינה מקדמת לעוררו ולהכינו לזמר ומזמור זה כך הוא שאומר מזמור לדוד ולא לדוד מזמור בזה יאמר במה שהקיצותי שהיה ע"י כי ה' יסמכני שהקיצני ויעוררני להשפיע בי שפע וסמך וחיזוק. או התכת התיבות במה שהקיצותי שהיה ע"י התעוררות עליון יראה כי ה' יסמכני:

הקיצותי. הערה משינה:

אני - לבטח אשכבה ואישן בלילה שהיתה למחרת המלחמה. ויש אומרים: כי בנפול מזל האדם - הוא דומה לישן, ובהתעורר המזל להטיב לו - דומה למקיץ.

אני שכבתי. כשאני שוכב ונרדם מגודל הצער:

ואישנה. בלא מאריך בוא"ו:

הקיצותי. מדאגתי כי בטחתי כי ה' יסמכני:

הקיצותי ואינני נבהל כאדם הישן מתוך הצרה שהוא נבהל בהקיצו, כי בעודו ישן יראה חלומות רעים כמו שחושב בלבו מפחדו. ולמה אני בוטח בך כל כך? כי ידעתי

או יאמר הנה לי עוד טענה אל בטחוני לינצל כי הלא אני שכבתי וכו' לומר מצד הנפש לא אירא כי הלא אני שכבתי במות אדם הראשון כי נפש אחת המה ואישנה עד באתי לעולם שהוא יותר מאלפים שנה ועתה הקיצותי בודאי שלא על חנם הביאני ה' אם לא כי ה' יסמכני להשתלם ואין ריקה נפשי מזכיות באופן שנפשי לא תדחה וא"כ גם אם ימיתוני אין פחד מן הנפש כי שלום לה ולא יוכלו להצר רק לגוף:

הקיצותי. ר״‎ל הפגתי צערי בזוכרי אשר ה׳‎ יסמכני:

הקיצותי. מלא וא"ו ועיין מ"ש בירמיה ל"א:

כי יהוה יסמכני: כי כן ראיתי בחלום. ובדרש (מדרש שוחר טוב במקומו): אני שכבתי מן הנבואה, ואישנה מרוח הקדש, הקיצותי על ידי חושי הארכי, כי יי' יסמכני על ידי נתן הנביא. רצונו לומר: כי דוד נסתלקה ממנו רוח הקדש מפני העצבון והפחד שהיה בו; ורוח הקדש אינה שורה אלא מתוך שמחה (בבלי שבת ל ב; פסחים קיז א). וכשראה חושי הארכי שמח בו שידע שהוא יפר לו עצת אחיתופל והקיץ ושרתה עליו רוח הקדש, ואמר: כי יי' יסמכני על ידי נתן הנביא שאמר לו: גם יי' העביר חטאתך לא תמות (שמואל ב יב יג).

שתו. לשון שאיה גאטירנ"ט בלעז ויש אומרים שתו כמו שמו כמו (שמות י׳:א׳) למען שיתי אותותי:

לא אירא מרבבות עם כי כל ישראל היו עם אבשלום לבד מאשר היו עם דוד בירושלם שיצאו עמו, ואותם שנתאספו אליו אחר כן.

ועל כן לא אירא מרבבות עם אשר לאבשלום כי הלא סביב שהוא לחומר שסביב לנפש הוא מה ששתו עלי כי אין אויב מצר רק לגוף:

שתו. שמו וכן שתו בשמים פיהם (לקמן ע״ג):

שתו, הכנת המלחמה, כמו וישימו על העיר (מלכים א כ׳:י״ב) :

שתו עלי - כמו שות שתו השערה, כמו נלחמו. ויש שפירשו: השתות והטעם כמו רשתות, על כן מלת סביב.

לא אירא. לזה לא אירא מרוב העם אשר את אבשלום אשר שמו פניהם להלחם בי:

אשר סביב שתו עלי: שתו מלחמתם עלי. או פרוש שתו: נלחמו; וכן שת שתו השערה (ישעיהו כב ז); ישית בגאון גליך (איוב לה יא).

כי הכית את כל אויבי לחי. מכת בזיון היא כד"א (איכה ג׳:ל׳) יתן למכהו לחי, (מיכה ד׳:י״ד) בשבט יכו על הלחי, ומ"א מכת הפה כד"א (שמואל ב י״ז:כ״ג) ויצו אל ביתו ויחנק:

שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ: אבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל גמרא גמירי לה אמר מחנה ישראל כמה הוי תלתא פרסי איזיל ואיעקר טורא בר תלתא פרסי ואישדי עלייהו ואיקטלינהו אזל עקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה ואייתי קודשא בריך הוא עליה קמצי ונקבוה ונחית בצואריה הוה בעי למשלפה משכי שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא ולא מצי למשלפה והיינו דכתיב שני רשעים שברת וכדר' שמעון בן לקיש דא"ר שמעון בן לקיש מאי דכתיב שני רשעים שברת אל תקרי שברת אלא שרבבת וכו':
(ברכות נד ע"ב)

קומה יהוה הושיעני אלהי קומה הטעם מלרע; וכן כל קומה אשר בזה הספר זולתי וקומה בעזרתי (תהלים לה ב) שהוא מלעיל.

הנה אמרו לנפשי כי אין ישועתה לי באלהים רק במדת רחמים על כן אני אומר קומה ה' מדת רחמים והסתלק מישועתי עתה והושיעני אלהי מדת הדין למען הכזיבם באמרם שאין ישועתה לי באלהים אך מה אעשה שאם ע"י מדתך תעשה תכה את שכנגדי כמנהגך אך אינו דומה כי מה שעד כה הכית את כל אויבי לחי ולא הייתי חושש באבודם הוא כי עד כה שני רשעים שברת כי היו גוים:

לחי. הוא המקום הסמוך אל העין מתחת:

לחי. מכת בזיון, והמכה הגדולה על הלחי שובר השנים, ותפס מליצה זאת על ביטול עצת אחיתופל, כמ''ש בפרק הרואה ראיתי שני לחיי שנשרו, שני שרי רומי יעצו עליך רעה, מכנה העצה בשם הלחי, ושבירת השנים מרמז על חניקת אחיתופל, ושני כפירים נתעו :

קומה - דע כי שם הפועל הוא בכל פעל עבר או עתיד ואע"פ שאיננו, פעמים כתוב כמו: וברך ולא אשיבנה. והטעם וברך ברכה וככה וברוב יועצים עצה תקום וככה כי הכית את כל אויבי מכת לחי, או תחסר אות בי"ת, כמו הנמצא בית ה', כי ששת ימים עשה, ופנה הוא בלחי.

קומה ה׳‎. הואיל ובטחתי בך מהראוי שתקום להושיעני:

קומה. הטעם מלרע וכן כל קומה אשר בזה הספר זולתי וקומה לעזרתי שהוא מלעיל רד"ק ומסורת:

שיני רשעים שברת. אפשר דרך הלציי שאם משטן נחש תקח שני שיני"ן ישאר קי"ז גימטריא עמו וז"ש שיני רשעים השני שיני"ן דשטן נחש שברת דיסיר השיני"ן ישאר מספר עמו והוא ירחם שאנחנו עמו וז"ש על עמך ברכתך סלה:

קומה ה', עתה מציין המלחמה בין עבדי דוד ובין חיל אבשלום מבקש ה' קומה, ומצד שאתה אלהי בהשגחתך המיוחדת עלי הושיעני, כי כבר הכית את כל אויבי לחי במה ששברת שני רשעים, רצה לומר במה שבטלת עצת אחיתופל והוא נחנק, בזה נתת להם מכת לחי מכה של בזיון:

שני רשעים. גבורתם:

שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ: אמר רבי יוחנן ג' מלאכי השרת נזדמנו לה באותה שעה אחד שהגביה את צוארה ואחד שמשך חוט של חסד עליה ואחד שמתח את השרביט וכמה אמר רבי ירמיה שתי אמות היה והעמידו על שתים עשרה ואמרי לה על שש עשרה ואמרי לה על עשרים וארבע במתניתא תנא על ששים וכן אתה מוצא באמתה של בת פרעה וכן אתה מוצא בשיני רשעים דכתיב שיני רשעים שברת ואמר ריש לקיש אל תקרי שברת אלא שריבבת וכו':
(מגילה טו ע"ב)

כי הכית את כל איבי פעמים רבות הושעתני והכית אויבי, כן תעשה עתה. או פרושו על זאת המלחמה, והוא כמו שפרשנו ויענני מהר קדשו. ופרוש

וטעם ושיני רשעים – כנגד רבים אומרים לנפשי, אז יתברר לכל כי לשם הישועה כי הוא יושיע מי שיחפוץ בו.

כי הכית. הלא מעולם הכית את אויבי על הלחי ר״‎ל מכת בזיון וכמ״‎ש יתן למכהו לחי ישבע בחרפה (איכה ג׳:ל׳) ור״‎ל הכאת הלחי תחשב לחרפה:

שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ: דאמר מר וכן אתה מוצא באמתה של בת פרעה וכן אתה מוצא בשיני רשעים דכתיב שני רשעים שברת ואמר ריש לקיש אל תיקרי שברת אלא שריבבתה ותפתח ותראהו את הילד ותרא מיבעי ליה א"ר יוסי ברבי חנינא שראתה שכינה עמו וכו':
(סוטה יב ע"ב)

לחי: מכת לחי והוא מכת בזיון. וכן

וטעם על עמך – הם הנלחמים בעבור דוד כי הם עם ה' באמת ולא ככה העוזרים לבן לקשור על אביו, והנה התפלל שיברכם השם ולא יפקד מהם במלחמה איש או התנבא.

שני רשעים. אשר היו חורקים עלי שנימו בחרות אפם בי הלא מעולם שברת ולזה גם עתה אל תרף ידך ממני:

שני רשעים שברת: והם אותם שהיו אומרים לטרפו; והוא על דרך ואשברה מתלעות עול (איוב כט יז).

לה' הישועה וגו'. עליו להושיע את עבדיו ואת עמו ועל עמו מוטל לברך ולהודות לו סלה:

ליהוה הישועה וכאשר תושיעני אודה ואומר: ליי הישועה ולא יושע אדם בזולתו.

אך עתה ששתי הכתות ישראלים מערכה מול מערכה צריך שלה' מדת רחמים תהיה הישועה הזאת ולא לך אלהי מדת הדין למען תהיה על עמך ברכתך סלה משא"כ אם לא תהיה על ידך שלא תהיה ברכתך עליהם מתמדת כאשר עד כה:

לה׳‎ הישועה. הלא התשועה היא ביד ה׳‎ וכל יוכל להושיעני מידם ואף על עמך תהיה ברכתך לעולם ר״‎ל תושיע לי לבל יוכלו להרע לי ואף עליהם תהיה ברכתך שלא יהיו נגפים גם המה וכאומר לא אתפלל על מפלתם כ״‎א על תשועתי:

הישועה. כל הישועה שבמקרא היו"ד רפה מכלול דף נא:

לה' הישועה, אמנם יען שהיה המלחמה נגד עם ישראל ותהי מגפה גדולה בעם בקש שלא יאבדו עם רב מישראל במלחמה, וכן היה שעל ידי שנהרג אבשלום פסקה המלחמה, וזה שאמר על ידי שהישועה הזאת לה' הוא, אבקש שעל עמך תשאר ברכתך בל יאבדו במלחמה:

על עמך ברכתך סלה: שלא ימותו עמך במלחמה הזאת.

או יאמר כדי שתהיה לה' הישועה במלחמה זו שהוא שלא יפול מהשתי כתות איש צריך שתתן בלבם לעשות שלום אבשלום וחילו עמנו והשלום הוא ברכת השם עמנו עם עמו כד"א וישם לך שלום ואומר ה' יברך את עמו בשלום וזה יאמר כדי שתתייחס לה' הישועה צריך שעל עמך תהיה ברכתך אשר אתה מברכם סלה שהוא השלום:

4021 / (תהלים ג,ז) / שתו
גשטירינ"ט / gasterent / השחיתו

ויושע ה' ביום ההוא. לה׳ הישועה על עמך ברכתך סלה (תהלים ג ט).