Commento su Salmi 33:28

רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּיְהֹוָה: דרש ר' חיננא בר פפא מאי דכתיב רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה אל תקרי נאוה תהלה אלא נוה תהלה זה משה ודוד שלא שלטו שונאיהם במעשיהם דוד דכתיב טבעו בארץ שעריה משה דאמר מר משנבנה מקדש ראשון נגנז אהל מועד קרשיו קרסיו ובריחיו ועמודיו ואדניו היכא אמר רב חסדא אמר אבימי תחת מחילות של היכל וכו':
(סוטה ט ע"א)

רננו צדיקים ביהוה לישרים נאוה תהלה: בי"ת ביי' במקום למ"ד וכן (ויקרא טז כב): ושלח את השעיר במדבר; או תהיה הבי"ת כמשמעה ופרושה: רנתכם ותהלתכם בו תהיה ולא בזולתו. נאוה האל"ף נחה ושרשו אוה. וכן (שיר השירים א י): נאוו לחייך בתורים; (משלי יט י): לא נאוה לכסיל תענוג; (שם יז ז): לא נאוה לנבל שפת יתר. ובכלם האל"ף נחה חוץ מן לביתך נאוה קדש (תהלים צג ה) שהאל"ף נעה. והסכימה דעת המדקדקים שהאל"ף שרש והיא פ"א הפעל, והנו"ן לבנין נפעל. ויתכן שהנו"ן שרש ושרשו נאה, ובא בהראות למ"ד הפעל בשקל נאוה. ורבותינו הרגילו בדבריהם בזה הלשון בשרש נאה. ידמה כי כן הוא השרש אצלם באמרם (מכלתא מסכתא דשירתא ג; תלמוד בבלי שבת קלג ב; ובשאר מקומות ):^*בדברי רבנו כתוב: אתרוג נאה לולב נאה; ואני לא מצאתי בשום מקום בתלמוד "אתרוג נאה", רק "לולב נאה" וכולי; והוא הוא. עין תוספות בבא קמא ט ב בדבור המתחיל: א י ל י מ א. לולב נאה; (שם יומא פו א): כמה נאים מעשיו ^*לפנינו הנסחא: כמה נאים (דרכיו, כמה מתוקנים) מעשיו., וזולת זה הרבה. ופרוש הענין: יפה, כלומר: לצדיקים ולישרים טוב ויפה לרנן ולהלל ליי' כי הם המבינים והמשכילים בפעל יי' ובמעשי ידיו ובחסדיו עם ברואיו; ובזה השתדלותם, לא בתאות העולם, ולפיכך אמר כי להם הוא נאה השבח שישבחוהו לפי מה שיכירו במעשיו, כמו שהולך ומספר בזה המזמור.

רננו צדיקים כו' הנה מהראוי היה יאמר לה' ולא בה' וגם איך נכנס בצדיקים ויצא בישרים. וגם נכנס ברנה ויצא בתהלה. ועוד שע"ד אומרו רננו צדיקים היה ראוי יאמר והללו ישרים. ועוד מאי איכפת לן תהיה ההודאה בכנור או בנבל עשור שאומר הודו לה' בכנור וכו'. וגם למה בכנור אמר הודאה ובנבל עשור זמר וכן בכל המקראות שאחר אלו יש הערות אין מספר מלבד היותם בלתי מקושרים זה עם זה לפי הנראה ויתיישבו על פי דרכנו בס"ד מבלי נפרט אותם לאהבת הקיצור. ואומרה הנה המזמור הזה יסוב על בני הגלות הרואים את גלות ישראל הצר והארוך אשר לא יבצר מצר סמוך מלהרהר ולומר מה זאת ומה גם בדורות אשר לא יחסרו בהם אנשים צדיקים כדורות כלהו תנאי וכלהו אמוראי ודומיהם ואולי יטה אל דעת האומרים כי רם ה' ועל השמים כבודו ולא על הארץ אורו כי כעורה היא מלהשגיח בה וגם על מציאות בריאתה יאריכו פה לומר כי אי זה הדרך הלך רוח ה' לברא הארץ הלזו העכורה ויאמינו בקדמות חלילה או יבחרו להם דעת דור הפלגה לומר כי כחות החיצונים אשר שפלים המה הן הם אשר ישגיחו על הארץ כמפורש אצלנו במקומו או דעת אחרת והוא כי הוברי השמים וכסיליהם הם המנהיגים את העולם ובידם נתן ה' את הארץ ושעל כן יצא משפט מעוקל כי הכל תלוי במזל ומה יסכון לצדיק בעולם הזה צדקותיו אשר עשה אם רעת כוכב מערכתו תנגדנו על כן להסיר תועה מלב הבאים להרהר בא דוד ברוח קדשו לחזק ולאמץ לב שלומי אמוני ישראל והתחיל ואמר רננו צדיקים כו' לומר הנה הצדיקים הם העושים הצדק ולא לפנים מן השורה וישרים הם העושים לפנים מן השורה ומתנהגים ביושר לבב על טוב ועל הפכו הוא תכלית השלמות כמאמרם ז"ל שהם הגדולים משבעה כתות שבג"ע והם הרואים את הפנים כד"א ישר יחזו פנימו ישבו ישרים את פניך ובזה יאמר אשר אין גדר שלמותכם כי אם היות צדיקים בלבד מה שתרננו על אושר העתיד לא על זכותכם רק בה' כי ישועתו של הקב''ה ישועתן של ישראל והוא משכון כי לא יעזוב שכינתו בגלות ולא את שמו כביכול בלתי שלם כד"א כי יד על כס יה באופן שהרנה אינה בכם כ''א בה' אך הישרים גדול גדרם מכם כי להם יאתה שיהללום בין על חסידותם בין על יושר לבבם שלא יהרהרו גם על ראותם העדר הטובה מישראל. או יאמר מה שכתבנו בפסוק שבסוף מזמור הקודם כי הצדיקים עושי קו הצדק ולא לפנים מן השורה הלא יבאו להרהר על היות להם יסורין בעולם הזה משא"כ הישרים אשר הם ישרי לב שלא יהרהרו כלום ואמר שמחו בה' וגילו צדיקים כי גם שלא תשמחו עתה די לכם שמחה בה' לעתיד כי הוא יתברך לא שמח בעולמו כ"י עד לעתיד שישמח ה' במעשיו אך אתם הישרים בלבבכם עשו את הצדיקים שלא בלבד ישמחו ויגילו כי אם שגם ירננו וזהו והרנינו כל ישרי לב אמר עתה מה לכם צדיקים ירנינו אתכם הישרים רננו אתם מעצמכם צדיקים בה' לעתיד ואם תאמרו אם כן מה יעדיפו עלינו הישרים הלא הוא כי לישרים נאוה תהלה כי לא יצטרכו לנגן ולרנן לקנות הכנה להלל כי להם נאוה תהלה בלי הכנות. או שעור הענין כי אחר שעל ידי הישרים מרננים הצדיקים כאמרו והרנינו כל ישרי לב שירנינו את הצדיקים לכן אומרת רוח הקדש רננו צדיקים בה' וממה שתרננו צדיקים לישרים נאוה תהלה שהם יזכו אתכם ולהם יאות להלל ולא לכם כי לא עשיתם מעצמכם:

נאוה. מלשון נאה ויפה:

רננו צדיקים - השמיעו קול.

בה׳‎. במהללי ה׳‎:

רננו צדיקים בה'. אפשר במ"ש בזהר הקדוש ואתם הדבקים בה' לה' לא נאמר אלא בה' דהוא כ"י דבקות גמור וז"ש רננו צדיקים בה' דכתיב ואתם הדבקים בה' ועל זה רננו צדיקים על מאי דכתיב בה' דהוא דבקות גמור לישרים שהם ענוים כמ"ש סוף פרק כסוי הדם על פסוק משרים תשפטו בני אדם. והכונה לישרים שהם ענוים נאוה תהלה ר"ל שהם משכן לשכינה שהיא נקראת תהלה והפירוש רננו לישרים שהם ענוים שזכו להיות נוה משכן לשכינה שהיא תהלה:

רננו, המזמור הזה נתחבר אל הענין הראשון, באר בו כי ה' מנהיג את עולמו בשני מיני הנהגות, שהיא הטבעיית המיוסדת על חקים קבועים בלתי משתנים, וההנהגה ההשגחיית שהיא נוהגת לפי מעשה בני אדם טוב או רע, ובאר ענין ידיעת ה' וההשגחה, ובפרטות מן ההשגחה המיוחדת על יראי ה' וחושבי שמו רננו, הנה בסיום המזמור הקודם אמר שמחו בה', וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב, כי הישרים הם מדרגה יותר גדולה מן הצדיקים, שהם לבם ושכלם הולך ישר ואינו מסתפק כלל ואינו נוטה כלל מדרכי ה', וזה מדרגה יותר גדולה מן הצדיקים שעושים מעשה הצדק בפועל אבל עוד לא שבו מן המלחמה הפנימית, הן מלחמת שכלם בעניני האמונות והדעות, הן מלחמת יצרם במעשים ופעולות, ע"כ צוה שהצדיקים ישמחו בלב, ומוסיף לישרים שירננו בפועל, ובמזמור זה שיברר מהשגחת ה' הפרטית מוסיף שהצדיקים יבואו למדרגת הישרים וירננו בה', ולישרים להם נאוה תהלה הם יתהללו בה', ולהם נאוה התהלה, באשר הם השיגו האמת תמיד ולא הסתפקו כלל, וזה כולל שהם יספרו תהלת ה', וגם להם עצמם מגיע תהלה על יושר שכלם ועל שהשיגו את האמתיות:

ונאוה - מגזרת תאוה והנו"ן לבנין נפעל, על משקל וכל נעשה במרחשת. ויש אומרים: כמו נאה בלשון גמרא.

נאוה תהלה. להם נאה להלל לה׳‎ כי המה ישכילו מה מכבוד גדלו:

ברא. במאמר ולא ביגיעה. שנא' בדבר ה' שמים נעשו (תהלים לג ו).

בראשית ברא אלהים מאמר אחד. דכתיב בדבר ה' שמים נעשו (תהלים לג ו). מאמר ב' ויאמר אלהים יהי אור. ג' יהי רקיע. ד' יקוו המים. ה' תדשא הארץ. ו' יהי מאורות. ז' ישרצו המים. ח' תוצא הארץ. ט' נעשה אדם. י' פרו ורבו. אלו עשרה מאמרות. ועשרה דברים שבהן נברא העולם. דאמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב בעשרה דברים נברא העולם. בחכמה. בתבונה. בדעת. בכח. בגבורה. בגערה. בצדק. במשפט. בחסד. וברחמים. בחכמה ובתבונה. דכתיב ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה (משלי ג יט). בדעת. דכתיב בדעתו תהומות נבקעו (שם שם כ). בכח ובגבורה. דכתיב מכין הרים בכחו נאזר בגבורה (תהלים סה ז). בגערה. דכתיב עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו (איוב כו יא). בצדק ובמשפט. דכתיב צדק ומשפט מכון כסאך (תהלים פט טו). בחסד וברחמים. דכתיב זכור רחמיך ה' וחסדיך (שם כה ו). למדנו שבעשרה מאמרות נברא העולם. ובעשרה מדות. ועשרה דברים נבראו ביום ראשון. וכנגדן נתן לישראל עשרת הדברות. ולכפר עליהן ביום העשור. ולתת כופר עשרה גירות. ומצא נח חן לפניו בדור עשירי. ובחר באברהם אבינו בדור עשירי לנח. אשר התחיל במעשרות. דכתיב ויתן לו מעשר מכל (בראשית יד כ). וכן צוה לבניו לתת המעשרות. יצחק למה מדד מאה שערים. לתת מעשרות. יעקב עשר אעשרנו לך (בראשית כח כב). וכן כל ישראל מעשר דגן ותירוש ויצהר. ונתן לישראל שבעה עממים משבעים אומות. ולעתיד אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים בכנף איש יהודי. ופורענות עשרה יבוא על אויבי עמו. כמו שהביא במצרים עשר מכות. שנאמר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז טו) וקרניא עשר וגו' (דניאל ז כד). ואז ינגנו עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכינור.

בנבל עשור. של עשר מיני נעימה:

הודו ליהוה בכנור כי כלי הנגון מעוררים הנפש החכמה ועוזרים אותה.

הודו לה' כו' הנה סתם כנור הוא בעל שש יתרים והנבל של דוד היה של עשר והנה הטוב המעותד לימות המשיח הוא משני סוגים א' מתייחס לשש וא' מתייחס לעשר של שש הוא מאמרם בב"ר כי ע"כ כל תולדות שבמקרא חסרים חוץ מאלה תולדות השמים ואלה תולדות פרץ והוא כי אחר תולדות השמים חסרו מהעולם ששה דברים זיוו של אדם חייו קומתו מאורות פירות הארץ פירות האילן וחוזרין ליתקן בבא בן פרץ הוא המשיח. עוד ארז"ל בספר הזוהר כי עשר קללות נתקלל העולם בחטא אדם ולעומתם קבל יעקב עשר ברכות והן לעתיד ויתן לך האלהים כו' והן עשר מיתרי נבלו של דוד כמפורש אצלנו על מאמרם ז"ל שעשר גידי אילו של יצחק הן עשר מיתרים של נבל דוד ויאמר שיודו לה' הצדיקים בכנור לרמוז שמחת הששה דברים הנמשלים לכנור המשמח בשש מיתרים ועל זה תספיק הודאה כי הוא להחזיר מה שנאבד למקומו אך בנבל עשור זמרו לו על עשרה דברים המתייחסים ונמשלים לנבל עשור על כן כנגד זה זמרו בהם שהוא כי הן עשר ברכות של יצחק שהוא אושר נוסף על מה שהיה בתחלה על כן צריך זמר שהוא יותר מהודאה:

בנבל עשור. כמו ועשור והיא כלי זמר בעלת עשר נימין:

בנבל עשור. נבל אשר לא עשרה יתרים, ואמר עלי עשור ועלי נבל, רצונו לומר נבל עשור ונבל סתם :

הודו, בנבל עשור - אמר רבי משה: נֵבֶל שיש בו עשרה נקבים. ולא דבר נכונה, כי נבל כלי בפני עצמו, גם כן עשור כאילו אמר: בנבל בעשור על דרך: כרע כאח לי. וכמוהו: ככבש אלוף, ככבש כאלוף, כי הכ"ף ישמש בעבור שנים, כדרך בי"ת באל שדי יעשה חפצו והעד שהם שנים: עלי עשור ועלי נבל.

הודו, (פסוקי המאמרים האלה מסודרים זה מול זה בצלעות מקבילות), א. שיודו לה' על ההנהגה הטבעיית הסדורה מששת ימי בראשית חק נתן ולא יעבור, וצוה שיודו לה' ע"ז בכנור, ויזמרו גבורותיו בנבל עשור, שהכנור הוא ציון אל ערך העולמות זל"ל שכולם ערוכים על פי חקי המוסיקא ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלהים, כמו שכתבתי שם בפי' הכתוב הזה והיו מנגנים בנבל עשור על ציון הגלגלים שהם עשרה לפי תכונת הקדמונים:

בנבל עשור זמרו לו: חסר וא"ו השמוש והוא כמו: בנבל ועשור. וכן (חבקוק ג יא): שמש ירח, והדומים להם. ועשור הוא כלי נגון שיש לו עשרה יתרים לפיכך נקרא עשור. וכן (תהלים צב ד): עלי עשור ועלי נבל.

הודו, זמרו. הודאה על הטובה, זמר ספור שבחיו, וכן למעלה (ל') זמרו לה' חסידיו והודו, וע''ל (ז' י''ח) :

שירו לו שיר חדש חדשו לו שיר תמיד,

ומפני שהרנה ושירה ומה גם הרינון והניגון יחד ורוב שמחה יהולל את האדם ואיך אמרת הודו לה' בכנור ונבל עשור שהוא הניגון לז"א שירו לה' שיר חדש לומר לא על מיני שירות ותשבחות סתם אני אומר רק שירו לה' שיר חדש שהוא לעתיד על גדולתו יתברך שתתגלה לעתיד ועל כן צריך ניגון להכינם ולקבל שפע רוח הקדש כד"א והיה כנגן המנגן וכו' מפני שהוא שיר חדש שלא ידעוהו וצריך הכנה להשפיע בהם רוח הקדש לדעת מה שיאמרו כענין שירת הים כי ברוח הקדש נאמרה כנודע ושמא תאמר הלא לעומת זה נפיק מן הניגון חורבה כי מרבה שמחה וגורמת קלות ראש כי שמחה מה זו עושה לזה אמר אין לחוש כי גם שהניגון בעלמא הוא רע הטיבו נגן כלומר עשו שיהיה טוב במה שיהיה בתרועה והכנעה:

שיר חדש. מורה על דברים שלא נעשו כמוהם עוד (ישעיה מ''א ט''ו, לקמן מ''ב ד', צ''ו א', צ''ח א', קמ''ט א') :

שירו לו - בעבור שנים, כאילו כתוב הטיבו נגן לו בתרועה כדרך: אל באפך תוכיחני.

היטיבו. שירו בנגון טוב ויפה בקול תרועה:

שירו לו, זאת שנית תשירו לו בכל עת שיר חדש, על ההנהגה ההשגחיית שהיא אינה קבועה לפי חקי הטבע רק משתנית ומתחדשת תמיד לפי מעשה בני אדם הבחיריים, שלפיהם יחדש ה' נפלאותיו אם לחסד אם לשבט ויחודש השיר לפי חידוש המעשים, ובזה הטיבו נגן בתרועה, שהתרועה תורה על התהוות ענין חדש ועל התגלות ה' לשפוט את הארץ:

הטיבו נגן בתרועה: בפה וביד השתדלו לרנן לו:

כי ישר ^* כך הוא לפנינו. דבר יהוה וכל מעשהו באמונה: גזרות האל ומשפטיו ישרים והכל באמונה ואין עול, כמו שאמר משה רבנו, עליו השלום (דברים לב ד): אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא. והצדיקים והישרים יכירו ויודו צדקו וישרו; ואם יבואם מקרה רע ופע ישבחו לאל ויודו צדקו וישרו ויכירו כי לטובתם הוא, ומה שעושה האל באמונה הוא עושה. וכשיכירו כל זה ישבחו בשמחה ובטוב לבב על הרעה כמו על הטובה (משנת ברכות ט ה), כי הרעה טובה היא אצלם (בבלי ברכות ס ב). וכן אמר הנביא (ישעיהו יב א): אודך יי' כי אנפת בי. ואמר דוד (תהלים קא א): חסד ומשפט אשירה.

ואל תתמהו צדיקים על אשר שבחתי כל כך מדת ישרים באמרי לישרים נאוה תהלה כי הלא ישר דבר ה' תמיד בתורתו ועשית הישר כי תעשה הישר ועשית הטוב והישר יורה כי בזה הוא חפצו בעצם והטעם הוא על כי וכל מעשהו הוא שכר הע"ה הנקרא מעשה ופעולה כמד"א פעלת לחוסים בך הוא באמונה בהקפה ולא לאלתר כי היום לעשותם ומחר לקבל שכרם הפך היצה"ר שפורע לאלתר ג"כ על כן צריך ישרים שביושר לבם לא יהרהרו אחר מדותיו יתברך גם שיהיה באשראי:

כי, דבר ה' - הם גזרותיו שגזר ונקראו דברים שהכל על ידי המלאכים שהם עושי רצונו, וככה הודו כל הנביאים גם חכמי הלב. וטעם שמחו עם זה הכתוב, כי הצדיקים בשמחה וברננה לעולם ואינם מתעצבים על מה שגזר עליהם השם, כי הכל יושר ואמונה.

כי ישר. ומהראוי א״‎כ לספר הלולו:

כי ישר דבר ה'. אפשר לרמוז כי ישר מלכות כמ"ש בסוף הזהר. דבר ה' מלשון ראוה מדברת. וכל מעשהו באמונה שהכל נעשה על ידי מלכות ונקראת אמונה. ובתיבת אמונה ו"ה שנתיחדו והיו אמן גימטריא הוי"ה אדנ"י וא"ש ההי"ב. אוהב צדקה מלכות ומשפט ת"ת. חסד ה' שמשפיע לה החסדים מלאה הארץ מלכות:

כי ישר, (מפרש נגד ההנהגה הטבעיית), דבר ה', שהוא הדבור שבו ברא את המציאות (כמו שיפרש בפסוק ו' בדבר ה' שמים נעשו) הוא ישר, ר"ל שהנעשה בדבורו נוסד על חקים קבועים ישרים בלתי משתנים, וכן לא הוסיף על הדבור הזה ולא גרע ממנו, כמו שית', וכל מעשהו באמונה, הנה שני ההנהגות האלה שהם הטבעיית והנסיית מצויינים בכתבי הקדש בשם אמונה ואמת, ובשם חסד, שההנהגה הטבעיית הסדורה מששת ימי בראשית מצויינת בשם אמונה, כי החקים האלה נאמנים לעד וקיימים, וה' התחייב להנהיג תמיד החקים האלה ושלא לבטלם כמו חקות שמים וארץ יום ולילה קיץ וחורף וכדומה, שלא ימושו לעולם, וההנהגה ההשגחיית שתתחדש לפעמים ברצון ה' ע"ד הפלאיי תכונה בשם חסד, כי אינו מחויב לעשותם ויעשם בחסדו לפי רצונו בכל עת, עז"א שכל מעשהו של דבר ה' הוא באמונה, כי חקיהם מוכרחים ומובטחים ובלתי משתנים לעולם:

. אֹהֵב צְדָקָה וא"ר אלעזר כל העושה צדקה ומשפט כאילו מילא כל העולם כולו חסד שנאמר אוהב צדקה ומשפט חסד ה' מלאה הארץ שמא תאמר כל הבא לקפוץ קופץ ת"ל מה יקר חסדך אלהים (חסד ה' מלאה הארץ) וגו' יכול אף ירא שמים כן ת"ל וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וכו':
(סוכה מט ע"ב)

אהב צדקה ומשפט הוא עושה בעולמו פעם צדקה פעם משפט, אבל החסד הוא הגובר, לפיכך אמר:

ושמא תאמר הלא לעומת זה מצינו אוהב צדקה ומשפט כד"א כי ידעתיו וכו' ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט ואינם דברים לפנים מן השורה לז"א אוהב צדקה ומשפט כו' לומר גם כי הוא יתברך אוהב צדקה ומשפט שיעשו בני אדם כי באלה חפץ כד"א כי ידעתיו למען כו' ציון במשפט כו' ויהי דוד עושה משפט כו' ומצוה יעשו בני אדם הצדקה ומשפט עם כל זה בא ולמד ממה שהוא עושה שאינו עושה בעולמו צדק ומשפט כי אם חסד ה' מלאה הארץ כי בתורת חסד הוא מלא כל הארץ וכל טוב העולם הזה אשר ברא ומלואו מאז הכל היה בדרך חסד כי עולם חסד יבנה כי ראה כי במשפט וצדק מצומצם בלי עשות לפנים משורת הדין בתורת חסד לא היה מתקיים כנודע הנה כי בחסד בחר ועשה ממנו פנה ממנו יתד לקיום העולם ואם כן אפוא גם הצדיקים מקיימי העולם גם מהטוב והישר להתנהג בחסידות ראוי יעשו עיקר ולא משורת הדין:

אהב - הזכיר יושר עם דבר, כי הוא הנכון.

מלאה הארץ. עושה חסד עם כל הבריות:

אוהב (מפרש נגד ההנהגה ההשגחיית) מצד שה' אוהב צדקה ומשפט, וע"ז לא יספיקו החקים הטבעיים, כי בהנהגת יושבי הארץ שהם בעלי בחירה, ומעשיהם אפשריים בלתי תלויים מחקי הטבעיים והם בוחרים לפעמים לעשות טוב ולפעמים ברע, יחויב שכן ינהוג עמם ה' לעשות צדקה עם הצדיקים ומשפט עם הרשעים, וזה א"א לפי הנהגת הטבע, שהיא לא תשתנה ע"י שינוי מעשה בני אדם, כי תהלוכותיה קבועים, ולכן צריך ה' להתנהג עם יושבי הארץ ע"פ ההנהגה ההשגחיית שישנה את הטבע לפי המעשים הטובים או הרעים, כמ"ש אם שמוע תשמעו אל מצותי ונתתי מטר ארצכם בעתו, פן יפתה לבבכם וגו' ועצר את השמים ולא יהיה מטר, שכ"ז הנהגה אחרת נעלה מחקי הטבע שנקראו אמונה, רק הנהגה הנקראת בשם חסד, ולכן חסד ה' מלאה הארץ, הנהגה שלא התחייב בעת הבריאה בששת ימי בראשית רק בחסד ה' יסודה ושרשה:

חסד יהוה מלאה הארץ: וכמו שהוא עושה הוא אהב שיעשו ברואיו כן. וכן אמר הנביא (ירמיהו ט כג): כי אני יי' עשה חסד משפט וצדקה בארץ, כי באלה תפלתי. כלומר: כמו שאני עשה אותם כן אני אהב שתעשו אתם.

ואמונה - עם המעשים שיוציא לאור כל תעלומה.

וצדקה - כמו צדק, כדי להשוות הכל ומשפט זה מזה וחסדו כולל הכל, על כן: חסד ה' מלאה הארץ.

בִּדְבַר יְהֹוָה אמר רבי אלעזר מניין שהדיבור כמעשה שנאמר בדבר ה' שמים נעשו וכו':
(שבת קיט ע"ב)

בדבר יהוה שמים נעשו כמו שנאמר ויאמר אלהים במעשה בראשית, והוא הרצון והחפץ; וכן:

בדבר ה' שמים כו' הנה לבא אל הענין נזכירה מאמרם ז"ל בפרקי רבי אליעזר כתבנוהו בביאור התורה וז"ל בלא עמל ויגיעה ברא הקב"ה את העולם שנאמר בדבר ה' כו' אבל בצבאם יגיעה כתיב בהו שנאמר וברוח פיו כל צבאם ע"כ. והנה הם דברים מתמיהין היעלה על לב לייחס יגיעה כלפי מעלה. אך הנה בביאור התורה הארכנו בביאורו והכונה בקוצר מלין כי למה שמה שנברא ביום הראשון היה בדקות נמרץ ככתוב אצלנו שמה כי על כן גם שבראשית נמי מאמר הוא לא נאמר ויאמר אלהים יהיו שמים וארץ יען כי עשרה מאמרות הם עשר כחות עליונים והראשון שבכולם יתייחס למחשבה לדקותו על כן לא נאמר בו אמירה וזהו בלא עמל כו' ברא הקב"ה את השמים שנאמר בדבר ה' כו' והוא כמ"ש בב"ר כדבר ה' וכבר שמים נעשו לומר כי טרם צאת הדבור אל הפועל כבר במחשבה שמים נעשו. ולבא אל ענין אומרו בלא עמל כו' וכן אל אומרו אבל בצבאם יגיעה כתיב בהו שנאמר וברוח פיו כל צבאם נאמר כי הלא כמו זר נחשב היות לו יתברך שייכות עם עולם גשמי לברא בו והוא רם על כל רוחניות. אך הנה בביאור התורה ביארנו כי דרך ברא יתברך העולם ע"י מאמרות הוא כי הבל פיו היוצא מלפניו משתלשל ומתעבה ומהוה מצואים מאין כאשר יורה מאמר הנביא באמרו כי כאשר ירד הגשם כו' כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי כו' הנה כי דבורו יתברך הוא העושה ומהוה כמדובר אך לא בכל הדברים בשוה כי אם בכל דבר ודבר לפי דקותו יש דבר צריך השתלשלות והתעבות רב ויש מעט והנה גם שאין לפניו יתברך יגיעה חלילה עכ"ז בערך עוצם גבוה רוחניותו מה שמתלבש על ידי התפשטות והתלבשות והשתלשלות יקרא לפי גדולתו יגיעה למה שהוא משתלשל ומתעבה הפך איכותו. ובזה נבא אל הענין אמר כי ביום הא' שלא נבראו צבא השמים והיה הכל בדקות נמרץ יש מאין המוחלט הכולל כל מה שנברא בכל ו' הימים שהיה הכל בכח במה שנברא בו יש מאין והיה הכל בדקות רב עד צאת מן הכח אל הפועל דבר יום ביומו בשאר הימים כנודע לכן כאשר ברא העולם בראשון לא הוצרך התפשטות והתלבשות הבל פיו רק בדבר ה' וכבר שמים נעשו וזהו בלא עמל ויגיעה כו' אך בצבאם כתיב בהו וברוח פיו כל צבאם כי היה להוציא מה שהיה בכח במה שנברא בראשון והיה צריך להוציא ולשלשל והעבות אשר היה בדקות אל העשות גשם מהרוח פיו הוא הבל היוצא מפיו היה יוצא ומשתלשל ומתעבה אשר זה לגבי דידיה יתברך ליגיעה תתייחס וזה יורה בעצם נוסח אחר הנמצא בילקוט וז"ל אבל בצבא השמים יגע מה עשה הקב"ה נפח ברוח נשמת פיו ע"כ והוא ענין מאמרנו למבין.

וברוח פיו. וכמליצה זו ישעיה (י''א ד' ל''ד ט''ז) :

בדבר - שב להזכיר הדבר, כי לא החלקים לבדם דבקים בדבר השם רק השרשים.

צבאם. הם המלאכים והגלגלים:

בדבר, מפרש מ"ש כי ישר דבר ה', כי בדבר ה' שמים נעשו, שהשמים נוסדו ע"פ חקים קבועים בלתי משתנים, וברוח פיו נעשו כל צבאם, יציין כאלו השמים בכללם נעשו ע"י הדבור, וע"י הרוח שיצא מפיו בעת הדבור שהוא קל מן הדבור עצמו נעשו כל צבאם, שהם הכוכבים והמאורות שנתלו ביום ד', וכבר בארתי בפי' בראשית שהיה הבדל בין בריאת השמים ובין בריאת הארץ שבהשמים לא שינה דבר רק נשאר הכל כמו שנברא בדבור הראשון, כי גם המאורות נבראו ביום הראשון עם השמים רק שנתלו ביום ד' כמ"ש חז"ל, לא כן בארץ שאחרי שנבראת הארץ ביום הראשון, באו בה כמה שנוים ע"י התשעה מאמרות, שהוסיף אח"כ מקרים חדשים על הנעשה ביום ראשון, הקואת המים והתהוות היבשה, ועליית האדים אל הרקיע, והברואים שנבראו עליה, כמ"ש כה אמר ה' בורא השמים (רק בריאה הראשונה לבד) הוא האלהים יוצר הארץ ועושה הוא כוננה, כי הוסיף בה תקונים ע"י המרת צורה בצורה, וע"כ בשמים אמר שישר דבר ה' כי לא הוסיף עליו דבר, אבל בארץ אמר כונס כנד מי הים, שהארץ לא נשארה על האמונה שהוא החק הקבוע שנעשה ע"י בריאה הראשונה, כי חסד ה' מלאה הארץ, שבבריאה הראשונה היה החק הטבעיי שיסוד המים יקיף את יסוד העפר, והוצרך ה' לשנות החק הזה לכנס מי הים לתוך הים שיעמדו שם כנד ולא ישובון לכסות הארץ, ונתן תהומות באוצרות שיהיו המים עצורים בתהומות ובימים, כדי שתראה היבשה, וגם כיון במ"ש נותן באוצרות תהומות אל מ"ש שם שהתגלות היבשה נעשה עיקר ההכנה לזה על ידי המאמר של יהי רקיע בתוך המים, שגבל החק שיעלו המים ע"י האדים אל הרקיע שהוא מקום הסגריר, ושם יצא מהם האויר שהיה מעורב עם יסוד המים, וע"י הופרשו מן היבשה כי נשארו רוב המימות תלוים במאמרו של מלך באויר, (כמ"ש בפי' בראשית ובפי' איוב סי' כ"ו וסי' ל"ח ולקמן סי' ק"ד) ועז"א שמי התהומות נתנו באוצרות ברקיע, ובזה יסד ה' ההנהגה האחרת שיתנהג עם יושבי הארץ כפי ההנהגה ההשגחיית המכונה בשם חסד, שיעצר במים וייבשו וישלחם ויהפכו ארץ, וכן נתינת המטר וכל הנתלה מזה שהוא הכל השגחיי כמ"ש ומעשה ידיו מגיד הרקיע, וזה מעשה תמידי כמ"ש כונס כנד, נותן באוצרות, בלשון הוה, כי זה יעשה ויפעל תמיד ע"י ההשגחה:

בִּדְבַר יְהֹוָה שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ: ופליגא דר' שמואל בר נחמני דאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן כל דיבור ודיבור שיוצא מפי הקב"ה נברא ממנו מלאך אחד שנאמר בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם וכו':
(חגיגה יד ע"א)

וברוח פיו כל צבאם: והוא כפל דבר. וזה מחסדי האל שהמציא הברואים בטוב מה שיוכלו להיות כפי גזרת חכמתו כמו שנאמר (בראשית א לא): וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. והנה השמים וכל צבאם נעשו בדברו והארץ בכללם, כי לא יסוב הגלגל אלא על דבר עומד, והיא הארץ; וכל אשר בארץ תלוי בצבא השמים, כי הם המנהיגים ברצון האל.

ובזה נבא אל ענין הכתוב והוא כי אחרי אומרו שאם אנו משוללי טובה בגליות אל נשית לב לאבד תקוה חלילה או לומר חלילה כי העולם קדמון לא חידשו השם יתברך או שאם בראו הניחו לחיצונים שרי מעלה כאשר כתבנו שחשב נבוכדנאצר במעשה הצלם והיא מלאכת מחשבת אנשי דור הפלגה או הוא מהוברי השמים וכסיליהם כי אם שנודה לה' ונטיב נגן על כל הטובה אשר עתיד יתברך לתת לנו חל עליו חובת סילוק היזק הסברות הריקות והרעות אשר יבא בהן יצר סמוך כאשר יראה בצרת אנשי אמת ובשלות הפושעים והנה האחת היא סברת הקדמות חלילה וזה מאשר יומרוהו למזמה לומר אי זה הדרך הלך רוח ה' לפעול בעולם הגשמי והעכור הלז על כן בא ויאמר אין זו טענה כי הלא הכל לפי מציאות הדבר הנברא וערך עביותו או דקותו כי הלא השמים שנבראו ראשונה בדקות לא הוצרך רק בדבר ה' וכבר שמים נעשו טרם הגמר הדבור כי לא הוצרך השתלשלות והתפשטות הדבור אך צבאם העבים יותר הוצרך רוח פיו שהיה הבל פיו יתברך הולך ומתפשט ומתעבה ומהוה דבר יום ביומו הנה כי הכל לפי מהות ואיכות הדבר הנברא וההיקש בזה בשאר הדברים שמצבאם ולמטה שלפי עביות כל דבר הוצרך התפשטות והתלבשות הבל פיו יתברך ועל כן לא דבר רק בשמים וצבאם ללמוד מק"ו אם לדברים קרובי האיכות היה הפרש בהתהוותם מה גם עתה בדברים עבי האיכות אצל השמים שיהיה הפרש על הדרך הנזכר באופן שעל ידי כן לא יפלא היות לו יתברך מבוא לחדש עולם גשמי כי החל בדקות מחשבה ואח''כ ממעשה יום ראשון בדקות עצום קרוב אל הרוחניות שהיה כל מה שנתהוה אחרי כן בכל שאר הימים בכח במעשה יום ראשון היה יוצא משתלשל ומתעבה יום יום דבר יום ביומו על ידי רוח פיו של כל מאמר ומאמר שהיה מושך ומהוה כל ענין שבמאמר:

והזכיר השמים וברוח פיו – כמו בדבר ה' - בעבור כי כל הנבראים בארץ וכל ההווה בם תלוים במערכת השמים.

בִּדְבַר יְהֹוָה שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ: ורבי יוחנן אמר כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם הי נינהו ויאמר דבראשית הני תשעה הוו בראשית נמי מאמר הוא דכתיב בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם אמר רבא ראשון שקרא ד' משובח שני שקרא ד' משובח שלישי שקרא ד' משובח ראשון שקרא ד' משובח וכו':
(מגילה כא ע"ב)

בִּדְבַר יְהֹוָה שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ: ר' יוחנן אמר כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם הי נינהו ויאמר (ויאמר) דבראשית ט' הוו בראשית נמי מאמר הוא דכתיב בדבר ה' שמים נעשו:
(ראש השנה לב ע"א)

כנד. לשון גובה, וכן תרגום אונקלוס נצבו כמו נד (שמות ט״ו:ח׳) קמו כשור, וכן פירש מנחם ואין נד ונאד שוין:

כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם נֹתֵן בְּאֹצָרוֹת תְּהוֹמוֹת: א"ר שמואל בר נחמני כי מטי רבי יונתן להאי קרא בכי אמר מאן דכתיב ביה כונס כנד מי הים נעשית לו מסכה צרה וכו':
(יומא ט ע"ב)

כנס כנד מי הים ועוד מחסדי האל על ברואיו שהקוה המים מעל פני הארץ וכנסם וקבלם במקום אחד והיתה יבשה, כי לולי זה לא היתה בריה שם אלא הדגים. ואמרו כנד שהוא התל והערמה כמו (שמות טו ח): נצבו כמו נד נזלים; (יהושע ג יג): ויעמדו נד, להורות כי המים גבהים על הארץ. וכן נראה כי המים שהיו שטוחים על פני כל הארץ כשנקוו במקום אחד באמת גבהו על הארץ לרוב. כי אין במקום שנקוו המים עמק, אף על פי שבסוף הארץ משפעת ויורדת מפני שהיא כדורית. ומה שאמר (תהלים קז כג): יורדי הים, הוא כנגד השפה שהארץ גבהה על שפת הים; וזה מנפלאות הבורא שהמים גבהים ויבאו גלי הים עד המקום שהוא השפה ולא יעברו המקום, כמו שאמר (ירמיהו ה כב): האותי לא תיראו נאם יי', אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים חק עולם ולא יעברנהו ויתגעשו ולא יוכלו והמו גליו ולא יעברנהו? לפיכך אמר:

כנס כנד כו' הלא אמרתי כי לא יפלא שיהווה יתברך העוה"ז כי הלא בדבר ה' שמים נעשו והנה עדיין נשאר מקום לבעל דין לחלוק על הארץ הלזו העכורה על כן אמר הנה לך ראיה מוחשת כי גם העולם השפל הוא יתברך חדשו והוא כי הלא כונס כנד מי הים בקריעת ים סוף שנאמר נצבו כמו נד וכן מימי הים הם גבוהים מהארץ וכמ"ש ז"ל שהאלהים עשה שייראו מלפניו כי אין צריך כ"א להניחם אל הטבע שישפכו ויציפו העולם כאשר בדור אנוש שנאמר הקורא למי הים וישפכם וכו' וזה יאמר נותן באוצרות תהומות שבטבע בין תהום תחתון בין תהום עליון היו יוצאים ומציפים העולם אלא שהקב"ה סוכר מעינות תהום ויסך בדלתים ים וישם חול גבול לים כנתונים כל תהום תוך אוצר שלא יוכלו לצאת:

כונס. מאסף:

כונס - והנה הזכיר בארץ בתחלה, כי היא המוצק ואנחנו הנולדים ממנה ואח"כ השמים ואח"כ הים, ולא הזכיר גלגל הרוח והאש, כי לא דבר רק על הנראה לעין. אמר רבי משה: לא יגלה שטח הארץ שהיא היבשה רק בעמוד המים כמו נד, שנקוו המים והנה כונס מגזרת: לך כנוס את כל היהודים ונותן באוצרות הטעם כפול.

כונס. אוסף מי ים אוקינוס להיות כמו נד וצבור גבוה מן הארץ ולא תרד למטה כדרך המים:

נותן באוצרות תהומות. תחת הארץ:

כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם: אמר רבי שמואל בר נחמני רבי יונתן כי הוה מטי להאי קרא הוה קא בכי מי שכתב בו כונס כנד מי הים תעשה לו מסכה צרה [אחז בטל את העבודה] וחתם את התורה שנאמר צור תעודה חתום תורה בלמודי וכו':
(סנהדרין קג ע"ב)

נתן באוצרות תהומות: כאלו הם באוצרות שלא יוכלו לצאת משם. והנה באלו הפסוקים זכר ארבעה היסודות, כי במלת שמים רמז יסוד האש, וברוח פיו רמז האויר והארץ רמוזה בשני הפסוקים וזכרה בפרוש למעלה (פסוק ה): חסד יי' מלאה הארץ.

כנד. כדבר הצבור כמו קמו נד אחד (יהושע ג׳):

נותן. כלא את התהומות באוצרות לבל יצאו לשטוף הארץ:

כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם: כמאן אזלא [הא] דא"ר חנינא כונס כנד מי הים נותן באוצרות תהומות מי גרם לאוצרות שיתמלאו בר תהומות כרבי אליעזר ור' יהושע ההוא בברייתו של עולם וכו':
(תענית ט ע"ב)

תהומות. כן יקרא רבוי המים:

ייראו מיהוה כל הארץ וכיון שהוא כן דין הוא שייראו מיי' כל הארץ כי הוא תקן להם הישוב כמו שאמר: כנס כנד מי הים; אם כן

ולמה עשה כן הוא יתברך אם לא כי מה שכנס כנד מי הים היה למען הטיל מורא בז' עממין שבא"י כמאמר רחב כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף כו' וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש כו' וזהו ייראו מה' כל הארץ כי הארץ סתם היא א''י ומה שנתן באוצרות תהומות הוא כדי שממנו יגורו כל יושבי תבל והוא מאמרם ז"ל על פסוק יקוו המים ועל פסוק והאלהים עשה שייראו מלפניו כי עשה יתברך חול גבול לים וישם את הים כקופה ובא לשפוך מימיה על הארץ למען יראוהו אנשים כי יאמרו ללבבם הנה לא בטבע הוא עמוד המים ושלא ישפכו על הארץ אך אין זה כ"א שהאלהים עשה כמתרה בבני האדם יעשו רצונו שאם לא יעשו כן יעשה כאשר עשה בדור אנוש שקרא למי הים וישפכם על פני הארץ והציף שלישו של עולם:

יגורו. יפחדו:

ייראו יגורו. המגור הוא תמיד מהרע והיראה תהיה לפעמים מהעצם עצמו, וההבדל בין ארץ ותבל ידוע, שתבל הוא החלק המיושב :

ייראו - והנה הכל נברא בדברו והנה ראוי הוא שיראו אנשי הארץ מהשם, ויחרדו אל דברו.

ייראו, וע"י ההנהגה הקבועה הטבעיית ייראו מה' כל הארץ, ע"י שהוא הבורא כל, וע"י ההנהגה ההשגחיית שזה נוהג עם יושבי תבל, שהוא החלק המיושב מן הארץ ממנו יגורו כל יושבי תבל, שהמגור הוא גדול מן היראה, שהוא פחד השכר והעונש, ע"י שבהנהגה זו שינהיג עם הישוב ישכיר ויעניש, יגורו מענשו פן יציף מי הים או יעצר את השמים ולא יהיה מטר:

ממנו יגורו כל ישבי תבל: וזה ישבור דברי המכחישים בתורה, שאומרים שהעולם קדמון.

והזכיר כל הארץ – כדרך: וכל הארץ באו מצרימה.

כִּי הוּא אָמַר אמר רב כהנא מאי דכתיב כי הוא אמר ויהי זו אשה הוא צוה ויעמוד אלו בנים וכו':
(שבת קנב ע"א)

כי הוא אמר ויהיה הוא צוה ויעמוד: אם תרצה תפרש אותו על הענין שקדם: על בריאת העולם; או על הענין הבא אחריו: יי' הפיר עצת גוים. אמר: כי הוא ברא את העולם, ובידו הכל, ואין כח באדם לשנות בעניני העולם ממה שהוא אמר וצוה להיות, כן יהיה ויעמד ולא יוכל אדם לדחות גזרותיו הבאות עליו לא בכח ולא בעשר. ומה שיחשב הוא לעשות בתחבולותיו אם לא ירצה האל לא יהיה; וזהו שאמר:

וא"כ אמור מעתה מי יוכל להעמיד הים כמו נד או התהום בכל אחד מהימים אם לא אשר בראו נמצא כי העמדה ראיה על הבריאה וז"א כי הוא אמר ויהי כו' כי מי שאמר לים ויהי בבריאה הוא אשר צוה ויעמוד כמו נד שעל כן ממנו יגורו כמדובר כי בודאי אשר אמר ויהי הוא אשר צוה ויעמוד שלא היה יכול להעמיד הים כמו נד ולא כל ים לפני החול אם לא אשר אמר ויה' הנה מזה ראיה מוחשת אל בוראו יתברך את העולם השפל הנה דחינו סברת הקדמות חלילה וחייבנו חידוש העולם:

אמר, צוה. האמירה לפי שעה והציוי נמשכת לעתיד, עמ''ש התו''ה צו (ס''א) :

כי הוא אמר - בחפץ וברצון לא בכלי.

ויהי. כאשר אמר כן היה:

כי מפרש ייראו מה' כל הארץ כי הוא אמר ויהי, שהוא המהוה והממציא הכל, ממנו יגורו כל יושבי תבל כי הוא צוה ויעמד, כי גם העמדת הארץ וקיומה אינו מעצמו כמו בשמים שחק נתן ולא יעבר והם קיימים ועומדים מעצמם, כי הארץ אינה עומדת מעצמה, כי ע"פ טבעם המיוחד היה ראוי שהמים יכסו פני תבל, רק ה' צוה שתעמד ושם חול גבול לים ונותן מטר יורה ומלקוש בעתו, וע"כ יגורו מפחד ענשו פן יסלק השגחתו רגע ויגוע כל בשר יחד ואדם על עפר ישוב:

הוא צוה ויעמוד - הטעם כפול, כאילו אמר: כי הוא אמר ויהי – אמר.

ויעמוד. כן יעמוד עד עולם:

והוא צוה - צווי.

ויעמוד - כאשר פירשתי כדרך: וברך ולא אשיבנה, כי כח השם בכח כל פועל, עבר או עתיד.

יהוה הפיר עצת גוים אמר: גוים כלומר אפילו יהיו כל הגוים בעצה אחת ובהסכמה אחת יי' יפר עצתם כמו שאמר (ישעיהו מ יז): כל הגוים אין נגדו. או אמר: גוים כנגד מה שעתיד לזכור (יב) אשרי הגוי אשר יי' אלהיו, כי שאר הגוים נותנים הכח לאלהים אחרים, והוא המונם. ומהם, והם היחידים, אומרים: כי אין השגחה וידיעה לאל במעשה האדם, לפיכך אמר: יי' הפיר עצת גוים. ואמר עוד:

אך עדיין אפשר לחשוב מחשבות גוים אשר חשבו כי העולם מתנהג מהחיצונים הם שרי מעלה כאשר כתבנו שחשב נבוכדנאצר בצלמא די הקים ככתוב אצלנו והיא היתה עצת דור הפלגה לעשות כמדובר אצלנו במקומו והיה מקום לטעות זה בגליות שיד הגוים תקיפה על כן בא דוד ברוח קדשו ויאמר הנה כבר סברא זו נדחית והוא כי הלא כאשר ה' הפיר עצת גוים הוא בדור הפלגה שנתייעצו להגביר כח הטומאה בעולם שיתנהג על פיהם ולא על השגחתו יתברך בל תבא הקדושה וענין ישראל אל הפועל וה' בהפר עצתם ונתפלגו אז הניא וביטל מחשבות עמים החושבים שהנהגת העולם תלויה בשרי מעלה ולא בה':

הפיר. הניא מענין בטול ומניעה כמו יניא אותה והפר (במדבר ל׳):

הפיר, הניא. הניא מוסף על הפיר, שהמפיר כבר חל הדבר, והמניא מונע שלא יחול הדבר כנ''ל כמו ואם הניא אביה אותה

ה' - אחר כן שעצתו עומדת, אין כח לכל הגוים להפר אותה, רק הוא ויפר עצתם.

יהוה הפיר. בגעיא:

ה' וע"י שה' מנהיג את הארץ בהשגחה מיוחדת, לכן בענינים הכוללים הרצויים אצלו מצד חכמתו ורצונו יתברך יבטל עצת גוים ומחשבותיהם, וינהיג הכל לפי התכלית הכולל הנרצה אצלו ולא יועילו מחשבות בני אדם ועצתם לבטל את עצת ה' והתכלית המוסכם אצלו, והנה העצה היא התכלית הנרצה להעושה, והמחשבות הם האמצעיים המובילים אל התכלית, שחושב מחשבות איך יוציא למעשהו את העצה שהוא התכלית, וה' יפיר עצת גוים שהוא התכלית הנרצה אצלם, וגם יניא מחשבותיהם שהם המחשבות הרבות והאמצעים שיכינו להפיק את התכלית שהיא העצה, אבל עצת ה', שהוא התכלית הנרצה אצלו, היא תעמד לעולם, ולא יוכלו בני אדם לשנותו ע"י תחבולותיהם, וגם מחשבות לבו שהם האמצעיים שהוא מכין אל עצתו, יעמדו לדור ודור, והתכלית הוא אחד כמו למשל התכלית הכללי שיעץ ה' בהשלמת כלל האנושי עד סוף כל הדורות, זה יעמוד לעולם בלי שינוי, והמחשבות שהם האמצעיים שיכין אל הפקת התכלית הכולל הם ישתנו לפי הדורות, ועז"א לדור ודור, כמו התיקון האחרון הכולל המוכן לבא באחרית הימים היא העצה הכללית בהנהגה והיא עומדת אצלו לעולם בלי שינוי ואם יתמהמה חכה לו, והאמצעיים מכין ה' תמיד לזה לפי הדורות דור דור, עד שכל המתחדש בכל דור ודור כמו הגליות והגאולות והתמורות שנעשו בכל הדורות כולם הם כחוליות הקבועות בשלשלת אחת אשר סוף השלשלת היא העצה הכללית העומדת אצלו לעולם בלא שינוי:

הניא מחשבות עמים: כמנהג הלשון כפל ענין במלות שונות.

ועמים. מוסיף על

גוים. כי עם מדרגה יותר גדולה מן גוי (ישעיה א' ד'),

ומחשבות. מוסיף על

עצה. (ישעיה י''ד כ''ד) ומוסיף במליצתו לא זו אף זו :

עצת יהוה לעולם תעמד מחשבות לבו לדר ודר: דרך משל כנגד עצתם ומחשבותם.

ושמא תאמר אם כן שאין שליטה לחיצונים למה אינו מביא כל הטוב לישראל עמו לאלתר שהיא עצתו ולא יאחר לז"א הנה עצת ה' לעולם תעמוד ולא תתבטל גם שיתמהמה אלא שמחשבות לבו שהוא שחושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח הוא לדור ודור שמתגלגל גלגולי נפשות רבות מדור אל דור עד יכלו כל הנשמות לתקן:

לעולם לדור ודור. כבר התבאר ישעיה (י''ג כ') שלעולם בא על הזמן הבלתי מתחלק ולדור ודור מציין הזמן המתחלק לפי שני הדורות (ובא בספר זה, ע''ז ט', פ''ה ו', פ''ט ב' ה', קי''ט צ', קל''ה י''ג, קמ''ו י') :

עצת ה' - כנגד עצת גוים.

לעולם תעמוד. ואין מי לבטל עצתו:

כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ. שמא תאמר בו יגיעה, ת״ל בדבר ה׳ שמים נעשו (תהלים לג ו).

מחשבות לבו - דרך משל, כנגד מחשבות עמים.

לדור ודור. תתקיים בכל ימי הדורות:

אשרי הגוי אשר יהוה אלהיו כי אינם מאמינם באלה האמונות הסכלות, אלא אומרים ומאמינים כי יי' הוא האלהים, שפרושו: שופט ומנהיג ומשגיח על הכל. ואמר: אלהיו כי הוא קבלו לאלהים. וכן:

באופן שאשרי הגוי אשר ה' אלהיו ולא כל גוי יוכל לשים עצמו תחת אלהותך אלא עם אשר בחר לנחלה לו מאז בפלגה כמאמרם ז"ל בפרקי רבי אליעזר שהוריד שבעים מלאכים והנחילם שבעים אומות ונפלו ישראל לנחלה לו מפני יחס נפשותם:

הגוי. העם. עם מעולה מן גוי (כנ''ל י') ומציין לרוב את ישראל, כמ''ש (ישעיה א' ד') :

אשרי הגוי. אשרי להגוי:

אשרי, עפ"ז יאמר ש אשרי הגוי אשר ה' אלהיו, כל גוי המאמין בה' ועובד ה' והוא אלהיו, אשרי לו, כי אז הוא מושגח מאתו, ונוסף לזה אשרי העם אשר בחר לנחלה לו, שחוץ מבחירתו שבחר ה' לאלהיו, נבחר הוא מה' להיות לו לעם סגולה ויופיע עליו בהשגחה מופלאת נסיית:

העם בחר לנחלה לו: כי הוא קבלם לעם נחלה, כמו שאמר (דברים כו י זיח): את יי' האמרת היום להיות לך לאלהים... ויי' האמירך היום להיות לו לעם סגלה.... ונפרדו מהאמונות הרעות ונצטוו לקבל בדעתם ולהבין בשכלם, כי מאתו יבא להם הטוב ותמורתו, הכל לפי מעשיהם כמו שאמר (שם ה יח): וזכרת את יי' אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל. ואמר (שם יא יב): עיני יי' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה. ואמר בתמורתו (שם לב ל): איכה ירדף אחד אלף... אם לא כי צורם מכרם; כלומר כי לא יהיה הדבר הזה במקרה. וכן כל הברכות והקללות שיעדם הן יוצאות ממנהג העולם כדי שידעו כי הכלב כונה הוא מאתו; והגוי שיש לו אמונה זו אשרהו!

העם. מלת אשרי משמשת לשנים כאלו אמר אשרי העם שה׳‎ בחר לנחלה לו:

משמים הביט יהוה ראה את כל בני האדם: זהו דעת זה הגוי שזכר; לא כאותם האמרים (איוב כב יד): עבים סתר לו ולא יראה, וחוג שמים יתהלך.

משמים הביט ה' כו' הנה כתבנו כי מיעט ויגעל שתי דעות נפסדות אחד קדמות העולם שנית היות נמסר העולם לשרי מעלה נשארה השלישית והיא לומר כי הכל תלוי במזל כי הוברי השמים וכסיליהם ישפטו הם על כל הנהגת העולם ומה גם בבני חיי ומזוני שהעלו בגמרא שתלוים במזל כאשר הכריחו מרבה ורב חסדא והן אמת כי יש תרצו הדבר על מזל העליון אך גם לפי פשוטו הנה בשערים המצויינים אצלנו העלינו כי לגודל חכמתו יתברך והיות כל העתיד גלוי לפניו מעשה איש ופקודתו וכל הראוי לבא עליו לפי מעשיו וגלגוליו אשר יתגלגל ואשר יתקן בהם עד תום תקונו וכל אשר חשב עליו לבלתי ידח ממנו נדח על כן לא יפלא כי מאז ברא הוברי השמים וכסיליהם ראה והתקין סדר שפיטתן בל ינגדו אל כל אשר ראוי לבא על כל איש ואיש לפי מעשיו ויביאהו אל העולם בעת לא יבצר מהיות עליו כל הראוי לפי משפט צדקו והוא עצמו אשר יגזרו עליו כוכבי נשפו באופן כי גם הצדיק אשר גזרה חכמתו יתברך לענותו בעוה"ז כי הוא תיקונו לפי גלגולו יבא במזל עוני ויסורים וההיקש בהפכו כי גם את זה הרשע אשר ישפוט האלהים להאכילו בעוה"ז שכר איזו מצוה אשר עשה יבא במזל שובע שמחות לפי אשר ראוי לו לאכול משכר איזה טוב אשר פעל ועשה כמפורש בשערים באר היטב בטוב או הפכו אשר יבא לאדם גם כי לענין המדות אם יהיה אשיד דמא או צדקן וכיוצא ביד כל אדם להטות על פי בחירתו כי אין השוואת משפטו ודינו עם כוכבי השמים רק בטובה כענין בני חיי ומזוני או הפכו וזה יתכן הם דברי דוד לשלול שלא עזב ה' הנהגת העולם אל הוברי השמים ועז"א משמים הביט וכו' כי משמים הביט ה' ראה את כל בני האדם העתידים לבא בעולם:

(יג-יד)

משמים - בעבור שהזכיר גבורת השם, אמר כי הוא יודע סתרי לב והנה הוא חכם ואמיץ כח. וטעם השקיף, כאילו רואה הכל בעיניו.

משמים. עם שהיא בשמים מביט לראות בארץ מעשה בני אדם:

משמים, עתה יגיד איך ינהיג ה' בשני מיני ההנהגות האלה הנזכרות, בצד א' ינהיג ה' ע"י השמים שהיא הנהגת הטבע והמערכה, שבזה ה' בשמים הכין כסאו ומנהיג כפי חקי הטבע הסדורים מראשית, ובהנהגה זו משמים הביט ה' ראה את כל בני האדם, ראה את כולם בידיעה קדומה אשר ידע מראשית כל פרטי המעשים שיהיו, והיא ראיה אחת כוללת בלתי מתרבית או משתנית, רק בידיעה אחת קדומה ראה את כולם ואת מעשיהם עד סוף כל הדורות, וגם הוקצב כל ענינם מראשית עפ"י ההנהגה הכוללת המיוחסת לשמים ולהנהגת הטבע:

הביט, ראה, השגיח. כבר התבאר (ישעיה ה' י''ב) שהבטה היא שימת לב על הדבר שמשים לב לראות, ואח''כ ראה, ומשגיח הוא ההבטה היתירה על פרטי הדבר, רואיך אליך ישגיחו (ישעיהו י״ד:ט״ז) :

והזכיר השמים – כי הם סביבות כל הארץ.

כל בני אדם כל ישבי הארץ. כל בני אדם כולל המין כולו אשר היה ויהיה בעולם, אבל יושבי הארץ מציין רק הדור היושב בארץ עתה :

ואמר: אל כל יושבי – שלא יפקד מהם איש.

תנן התם בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון. שנא' היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם (תהלים לג טו). מאי כבני מרון. הכא תרגימו כבני אמרנא. ר' שמעון בן לקיש אמר כמעלות בית חורון. ותנן נמי סדר ברכות של ראש השנה אומרים אבות וגבורות וקדושת השם. וכולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע. זכרונות ותוקע. שופרות ותוקע. ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים. אין פוחתין מעשרה מלכיות ועשרה זכרונות. ועשרה שופרות. מתחיל בתורה ומסיים בנביא. ר' יוסי אומר אם השלים בתורה יצא. העובר לפני התבה ביו"ט של ראש השנה השני מתקיע. ואין מעכבין את התינוקות מלתקוע. אבל מתעסקין בהן עד שילמדו. המתעסק לא יצא. והשומע מן המתעסק לא יצא. סדר תקיעות שלש של שלש שלש. שיעור תקיעה כשלש תרועות. שיעור תרועה כשלש יבבות. כשם ששליח צבור חייב. כך כל יחיד ויחיד חייב. רבן שמעון בן גמליאל אומר שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן. ואמרינן אין פוחתין מעשרה מלכיות. הני עשרה מלכיות כנגד מי. א"ר לוי כנגד עשרה הלולים הכתוב בהללו אל בקדשו (תהלים קנ א). ר' יוסף אמר כנגד עשרת הדברות. ר' יוחנן אמר כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם. ואם אמר שלש מכולן יצא כדאמר ר' יוחנן בן נורי. דאמר ר' המנונא אמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן נורי. אין מזכירין מלכיות זכרונות שופרות של פורעניות. אבל פורעניות של עובדי כוכבים. כגון וה' אלהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן (זכריה ט יד) מזכירין. אין מזכירין זכרונות של יחיד. כגון וה' פקד את שרה. וכגון זכרני ה' ברצון עמך (תהלים קו ד).

השגיח. הביט:

ממכון שבתו השגיח אל כל ישבי הארץ: כפל מה שאמר במלות שונות, לחזק האמונה; כי כן הוא רואה ויודע כל מה שעושים. השגיח כמו: הביט; וכן (שיר השירים ב ט): משגיח מן החלנות.

וממכון שבתו השגיח וסידר בכוכבי השמים הראוי אל כל יושבי הארץ כי גזרות השמים הם הראוי על פי מעשה כל איש ואיש כי הוא יתברך הביא כל איש ואיש במזל נאות לו לפי מעשיו:

מכון. מל׳ הכנה:

ממכון. מהשמים המכון לשבתו וכפל הדבר במ״‎ש:

ממכון שבתו, בצד השני שהיא ההנהגה ההשגחיית שאינה מיוחסת לשמים רק למכון שבתו, אשר ישב וישפוט כפי המעשים, משם השגיח אל כל יושבי הארץ, לא ראיה כללית לבד רק השגחה מיוחדת, ולא לבד את כל בני האדם שהיא הכלליות, רק את כל יושבי הארץ בכל דור ודור, איש ואיש לפי מעשיו הפרטים הבחיריים:

השגיח. מל׳ השגחה בהתבוננות רב:

היוצר יחד לבם. לב כלם יחד ויודע כל המחשבות ורבותינו הסיבוהו אל ממכון שבתו השגיח היוצר יחד לבם, ודרשו מכאן שכולן נסקרין בסקירה אחת:

הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם: בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם ובחג נידונין על המים:
(ראש השנה טז ע"א)

היצר יחד לבם כי מי שיצר לבם באמת ידעם. כלומר איך תעלמנה ממנו מחשבות לבם והוא יצרם. על דרך שאמר (תהלים צד ח): אם יצר עין הלא יביט! ומה שאמר: יחד, כי ידעם כלם דרך כלל. וכן אמרו רבותינו, זכרם לברכה, ודקדקו מלת יחד ואמרו (בבלי ראש השנה יח א): וכלן נסקרין בסקירה אחת. וכיון שידע לבם כל שכן מעשיהם. וזהו:

כי לא יפלא ממנו יתברך אשר יעשו מאז כי היוצר יחד לבם הוא המבין אל כל מעשיהם שעתידים לעשות כלומר כי הנה בכל לב ולב אשר לכל איש ואיש יש יצר הטוב ויצר הרע והוא יתברך היוצר אחדות לבם שהם שתי בחינות הלב יחד הוא מבין את כל מעשיהם אשר יעשו בשתי בחינות לבם וגם כוון באמרו המבין כו' לומר לא שתכריח ידיעתו רק שמבין אשר יבחרו ועל פי העתיד מאז לעשות כל אחד ואחד סידר תכונות השמים ותנועותם לחייב על איש הראוי לו והביאו בעת הראוי לו כמפורש אצלנו יפה בדרוש זה באר היטב בס''ד:

היוצר - היוצר אחד ואם היוצרים שונים, על כן הוא לבדו יבין אל כל מעשיהם.

היוצר. ולפי שהוא הוא היוצר לבם יחד זה כזה איש לא נעדר אף הוא מבין אל כל מעשיהם לזאת ישגיח על הכל:

היוצר, בא להשיב על מה שטענו הפילוסופים על ידיעה זו שהלא המעשים הבחיריים הם אפשריים מתרבים ומשתנים ומתחדשים וידיעת ה' אי אפשר שתתרבה ותשתנה ושתתחדש לו ידיעה, והתשובה בזה כמ"ש במו"נ (פרק כ"א משלישי) שיש הפרש בין ידיעת העושה במה שעשה ובין ידיעת זולתו בעשוי ההוא, והוא שהדבר העשוי אם נעשה נאות לידיעת עושהו, עשייתו נמשך לידיעתו, אולם התבוננות שאר בני אדם בו נמשך אחר העשוי, למשל העושה מראה שעות ע"י גלילים מעשה חרשים, ידע תחלה כל תנועה שיתנועע וכל נטיה ונטיה מה שיורה עליו, וכ"ז לא ידע מפני התבוננו בתנועות המתחדשות עתה, רק בהפך שהתנועות המתחדשות התחדשו כפי הסכמת ידיעתו, משא"כ איש אחר המתבונן בכלי ההוא, תתחדש לו בכל פעם ידיעה אחרת, וז"ש שה' מצד שהוא היוצר לבם מצד זה הוא מבין אל כל מעשיהם בענין שלא תתחדש לו ידיעה בעת הפעולה האפשריית מצד ריבוי המעשים המתחדשים, כי ידע כ"ז בעת יצר לבם, וכן לא מצד ריבוי האנשים שכ"א יש לו לב אחר ובחירה אחרת, כי יצר יחד לבם, שכל לבבות האנשים נוצרו ביצירה אחת, ואז הבין אל כל מעשיהם, ולא תתחדש אצלו ידיעה כלל, ולא תתרבה ולא תשתנה ידיעתו ע"י ריבוי וחידוש וחילוף מעשיהם:

הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם: מאי כבני מרון הכא תרגימו כבני אמרנא ריש לקיש אמר כמעלות בית מרון (אמר) רב יהודה אמר שמואל כחיילות של בית דוד אמר רבב"ח א"ר יוחנן וכולן נסקרין בסקירה אחת אמר ר"נ בר יצחק אף אנן נמי תנינא היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם מאי קאמר אילימא ה"ק דברנהו לכולי עלמא ומייחד לבייהו כהדדי והא קא חזינן דלאו הכי הוא אלא לאו הכי קאמר היוצר רואה יחד לבם ומבין אל כל מעשיהם:
(ראש השנה יח ע"א)

המבין אל כל מעשיהם: ויש לפרש היצר כמו (זכריה יא יג): ואשליך אתו בית יי' אל היוצר שהוא כמו: האוצר. ואמר: כי הוא אוצר יחד לבם, כלומר באוצרו ובגנזיו הם כלם כמו שידוע ומוחזק לאדם מה שהוא באוצרו.

אין המלך נושע ברב חיל ולא ברב המלך בודאי נושע ומנצח ברב חילותיו ובצבאותיו? אלא רצה לומר, כי יכירו בני אדם, כי הוא המשגיח עליהם, ומבין אל כל מעשיהם, ומטיב ומריע למי שירצה: כי הנה תראה לפעמים, כי המלך שהוא הגדול שבבני אדם, ויש לו רב חיל, לא יושע, אלא יכשל עם כל חילותיו לפני עם מעט. ובמה יהיה זה, אם לא במעשה האדם שגיח? כי הנה מלך אשור, כי זמן שרצה האל בו, נצח כל העמים וכבש כל הרצות, והאל קראו (ישעיהו י ה): שבט אפי וזעמי, כאלו שולח אותו, ומצוה לעשות מה שהיה עושה; וכיון שהתגאה, ונתן הכח והתחבולה לעצמו, לא לאל, ואמר (שם יג): בכח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבנותי, ובא לירושלם בחיל כבד, נאמר עליו (מלכים ב יט לה; ישעיהו לז לו): וישכימו בבקר והנה כלם פגרים מתים. הנה לא נושע ברב חילו, אבל נכשל כיון שקצף האל בו. וכמו זה רבים נכתבו בספרי הנבואה לאות ולעד.

אין המלך כו' אמר ראו כי הכל בהשגחה ולא בהשתדלות כי הלא לפעמים אין המלך נושע והוא בסיבת רוב חיל שעל חילו יבטח כי רב הוא ויפול משא"כ אם לא היה רב חילו ויבטח בה' או כמעשה דגדעון וכן גבור לא ימלט בסבת היות לו רוב כח שיבטח בגבורתו לבא במקום אשר אנשי חיל שם ויפול נמצאת העדר הצלתו בסבת גבורתו הרי שהכל בהשגחה כי מה שהיה הדעת מראה שיועיל הזיק כי אין הענין הולך אחר הגבורה:

חיל. צבאות עם:

נושע. תואר, על כן בא בקמ''ץ :

אין המלך - אין הגזרות כמחשבת היועץ הגדול בבני אדם והוא המלך, והנה מה תועלת יש בעצתו והנה איננו נושע, בעבור רוב כח שיש לו, והטעם על מחנותיו.

אין המלך. מביא ראיה שהכל בהשגחה ואמר הלא ראינו שאין המלך נושע במלחמה עם רוב החיל אשר עמו ואם היה הכל לפי הטבע היה ראוי להיות נושע בהם:

אין, מהשגחה זו שמשגיח על יושבי הארץ נמשכה ההשגחה המיוחדת המופלאת על יראי ה', ושאז לא יועילו כל השתדלות והכנות האנשים שיכינו לנגד ההשגחה זו, כי השגחת ה' היא תעשה חיל, המלך אינו נושע ברב חיל, שהוא ריבוי הכמות של חילו, וכן לא יועיל ריבוי הכח באיכות כי גם הגבור לא ינצל ברב כח:

גבור לא ינצל ברב כח: כי הנה סנחריב בניו הכוהו בחרב, וגלית שהיה גבור נפל ביד דוד, שהיה נער ורך. הנה לא יועיל לו לאדם לא כחו ולא חילו, אם לא ברצון האל.

שקר הסוס לתשועה כי האל נתן לו הגבורה כמו שאמר (איוב לט יט): התתן לסוס גבורה, כמו שנתתי אני? וכשלא ירצה האל בגבורתו יכשילנו ולא יושע בו רוכבו.

וגם לא יועיל השתדלות והכנה כי הלא עיקר ההכנה הוא היות סוס מוכן ליום מלחמה והנה שקר הוא היות הסוס לתשועה כי לפעמים איש רגלי ידקור מלמטה את הסוס ויפול סוס ורוכבו ויקל בנופלו להכות גם אותו ואם היה רגלי היה אפשר לו לשמור עצמו כי בבהלת נפילת סוסו הוכה ומת והספק הזה הוא בסוס בינוני אך אם רב חילו של הסוס אז ודאי הוא שלא ימלט את רוכבו כי הסוס החזק מאד ברב כח אין בעליו יכול לעשות ממנו מה שרוצה כי לפעמים רוצה לעכבו במרוצתו בל יכנס הרבה תוך מחנה אויביו או רוצה להפך אותו אחור לנוס ואינו יכול לו וגם לפעמים נלאה רוכבו או שהתחילו להכות בו והיה יכול להבריא אם ישוב לאט אל ביתו אך בסוס שרב חילו הוא רץ ומרקד בחוזק ובזעף באופן יבלבל מוח רוכבו החלש ויפול ממנו בקרב רעה וימות ויהיה למרמס תחת רגלי סוסים ומרכבות באופן כי כאשר הסוס רב חילו וכחו ודאי הוא שלא ימלט אא בעליו ומה גם אם הוא סוס זכר שאמרו רז"ל שהורג אדוניו במלחמה שהוא רב חיל:

חילו. עניינו כח ואמצות:

שקר - בעבור שאמר השם: התתן לסוס גבורה והטעם על סוס המלך והחיל.

שקר הסוס. מרוצת הסוס הוא שקר להביא תשועה לבעליו:

שקר, וגם לא יועילו האמצעיים והכלים שיכינו לזה, כמו הסוסים המוכנים למלחמה, כי שקר הסוס לתשועה, ולא לבד שלא יושיע לנצח המלחמה, כי גם לא יוכל למלט את בעליו ע"י רוב חילו, גם יאמר שלפעמים ישקר הסוס בבעליו ויוליכנו בע"כ נגד רצונו במלחמה, וזה יהיה לתשועה שהוא בהשגחה שעי"כ יושע, הגם שברב חילו לא ימלט, ומדוע לא יועילו החיל והסוסים, כי הנה עין ה' אל יראיו, והוא לוחם בעדם והובישו רוכבי סוסים, כמ"ש אתה סתר לי מצר תצרני, ובאר שהשגחה זו הוא משני טעמים, א. מצד שהם יראיו, ב. מצד שהם מיחלים לחסדו, וה' מושיע הבוטחים בו:

וברב חילו לא ימלט: וברב כחו לא ימלט הרוכב עליו.

לא ימלט - הפעול חסר והוא נפשו.

וברוב חילו. עם רוב כחו לא ימלט נפשו:

פעלת ה׳. בוא וראה חבת בית המקדש, שבבראשית כתיב בדבר ה׳ שמים נעשו (תהלים לג ו), ובמקדש כתיב פעולה, אוי להם לאומות העולם שהחריבו פעולת מי שאמר והיה העולם.

הנה עין יהוה אל יראיו למיחלים לחסדו: הנה הבוטחים בחילם לא ינצלו; אבל יראי האל והמיחלים לחסדו, שמירת האל עליהם ויצילם מחיל רב.

הנה עין ה' אל יראיו כו' הנה במדרש חזית הקשו דקשו קראי אהדדי כתוב א' אומר הנה עין ה' אל יראיו שהוא עין אחת וכתוב אחד אומר עיני ה' אל צדיקים כאן כשאין עושים רצונו של מקום כאן כשישראל עושים רצונו של מקום הנה שזכות הכולל או הפכו הוא שמוסיף השגחה וכח בצדיקים ויהיה ענין הפרש העין א' להיות עין אחד או שנים כי כשיש זכות בישראל מביט ומשגיח בהם טובה בשני עיני הבטת השגחתו בין במדת רחמים בין במדת הדין כמאמר רז"ל אשריהם הצדיקים שמהפכים מדת הדין למדת רחמים אך בהעדר זכות בישראל הם מושגחים ממדת רחמים בלבד אך לא במדת הדין ועל כן לא יעדרו מהם יסורין. ונבוא אל הענין כי אמר דוד הלא אמרתי כי הכל בהשגחתו יתברך והנה יתחמץ לבבכם בראות כי עין ה' בלבד אל יראיו אך יסורין על פי מדת הדין יש להם ולא כל סוג יראיו רק לאותם שאין חפצים לאכול אפילו פרי מעשיהם כ"א מיחלים לחסדו ולמה ימנע מהם חסד בטחונם והאמנת תקותם.

הנה עין ה' - על דרך: ואשימה עיני עליו ועיניך שים עליו.

עין ה׳‎. השגחת ה׳‎ הוא על יראיו אשר יקוו לחסדו:

אל יראיו - ממנו לבדו לא ממלך שהוא בשר ודם, ולא ייחלו רק לחסדו לבדו.

להציל ממות נפשם במלחמה.

לזה אמר אל תתמהו על החפץ כי הלא גם זה לטובתם כי הלא הוא להציל ממות נפשם שמצערו הוא יתברך בגופו להגן ולהציל את נפשו מאיזה עון שהיא מיתת הנפש לע"ה וכן את הגוף לחיותם ברעב שהיא רעה כוללת שאין המשחית מבחין בין צדיק לרשע והוא יתברך מחיה אותם ברעב על ידי מה שימנע ממנו טובו מתחלה או כדי להוסיף להם חיים בזכות הרעב שסובלים חוסר לחם בעוני:

להציל ממות - חרב או דבר.

להציל. ואף אם הטבע ינגד:

להציל ממות נפשם שלא ימותו ע"י הצר הצורר אותם, וגם לחיותם ברעב, כמו שהיה במעשה זו שנלאו ישראל על ידי רעב וגם בא עליהם הצר וה' הצילם משניהם:

ולחיותם ברעב: ואם יבא רעב בעולם יחיה אותם. מאחר שמיחלים לחסדו, ומסבב סבות להשביעם בין הרעבים.

ברעב. בהיות רעב בעולם:

נפשנו חכתה ליהוה לפיכך

נפשנו חכתה לה' כו' הנה כתבנו כי מזמור זה על בני גלות החיל הזה ידבר שירננו צדיקים על הטוב המקוה כ"א יתמהמה נחכה לו וסילק דברים המתרגשים מאריכותו עתה בא דוד ברוח קדשו ואמר כאלו אנו בני הגלות משיבים אמרינו לו ואומרים נפשנו חכתה כו' לומר הנה גם שדעה חסרנו מפאת החומר מלחכות לה' כראוי הנה נפשנו יודעת מאד ובקרבנו חכתה לה' ועל שאין הלב החומרי מחכה ושמח בבטחון על כן לא הועילה לנו מה שנפשנו חכתה כ"א לסילוק היזק כי עזרנו ומגננו הוא:

חכתה. קותה:

חכתה. חכה המורה על התקוה מקושר עם חכה מלשון המתנה, וחכינו עד אור הבוקר שממתין על תקותו זמן רב, כמו אם יתמהמה חכה לו, וזה ההבדל בינו ובין תקוה ויחול (ישעיה ח' י''ז) :

נפשנו - בעבור שראינו יראי השם והמייחלים לו נמלטו, על כן נפשנו חכתה לו.

נפשנו. ולזה תחכם נפשנו אל ה׳‎ כי הוא מעולם עוזר לנו:

נפשנו חכתה לה'. ובשכר הקיווי עזרנו ומגיננו הוא כמו שאז"ל דבשכר הקיווי אנו נגאלים א"נ נפשנו חכתה לה' שיעשה למען שמו עזרנו ומגיננו הו"א דצריך שיהיה השם שלם וכסאו שלם וזהו הו"א ה"ו מהשם. וא' מהכסא כי בו ישמח לבנו רמז לשכינה שנקראת לב ונקראת שמחה וז"ש כי בו הקב"ה ישמח לבנו שהיא השכינה ויבא שפע מאבא ויהיה זיווג כמ"ש בזהר הקדוש בסוד אחותי בת אבי ותהי לי לאשה וז"ש כי בשם היא השכינה נשפעת מאבא קדש וז"ש בשם קדשו שאז יהיה יחוד ועל זה הדבר בטחנו. א"נ כי בשם קדשו בטחנו דכביכול שמו ישראל ובעבור שמו יצילנו כמ"ש בירושלמי סוף ברכות:

נפשנו, אמר הגם שלא באה תקותם תיכף, כמ"ש בלו עצמי בשאגתי כל היום, עד שנפשנו חכתה והמתינה ימים רבים, מ"מ עזרנו ומגננו הוא שעזרנו מן הרעב, והגין עלינו מפני הצר:

עזרנו ומגננו הוא: בהנצלנו.

וטעם עזרנו – כנגד ברוב חיל שהזכיר עם המלך.

ומגיננו - כנגד המלך, כמו: מגיננו ראה אלהים.

כי בו ישמח לבנו כשיצילנו מן הרעות בו ישמח לבנו; כי הכרנו, כי התשועה באה לנו מאתו,

אך כאשר נזכה כי בו ישמח לבנו שגם הלב החומרי ישמח בו יתברך והשמחה בו תהיה מרוב האמנה כי בשם קדשו בטחנו:

כי בו ישמח לבנו - כנגד יראיו.

כי בו. בישועתו ישמח לבנו כי בו בטחנו ודרכו להושיע להבוטחים בו:

כי בו, שאינו התוחלת לה' דומה אל התוחלת לאדם, שהמיחל לתשועת אדם ואינו מושיעו תיכף הוא נעצב כי אינו בוטח על תשועתו בבטחון חזק כי פן לא יכול או לא ירצה להושיעו, אבל בו ישמח לבנו הגם שלא באה התקוה תיכף, כי בשם קדשו בטחנו בטחון חזק, שבודאי יושיענו אחר ששם קדשו נקרא עלינו, כמ"ש ושמך עלינו נקרא אל תניחנו:

כי בשם קדשו בטחנו: לפיכך הצילנו.

ד"א שלשה שנאמר בהן בריאה לא נאמר בהן ויהי כן. שמים וארץ. והתנינים. ואדם. שהם בריות גדולות וחשובות. לכך נאמר בהן בריאה והואיל ונאמר בהן בריאה לא הוצרך לומר ויהי כן. משום שנא' כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד (תהלים לג ט).

יהי חסדך יהוה עלינו כאשר יחלנו לך: כן יהיה חסדך עלינו בכל עת ובכל זמן כמו שיחלנו.

אז לא תהיה טובתנו סילוק היזק כי אם יהי חסדך ה' עלינו כאשר יחלנו לך:

יהי - הזכיר חסדך ויחלנו לך - כנגד למיחלים לחסדו.

כאשר. כפי התקוה כן יהיה החסד:

יהי, מ"מ אבקש בל נצטרך לחכות ולהמתין זמן רב על חסד ה', רק יהי חסדך ה' עלינו תכף כאשר יחלנו לך ותושיענו תיכף:

(כ) או שיעור הכתובים שאומרים בני הגלות הנה נפשנו חכתה לה' שהוא לישועתו של הקב"ה ולתשלום שמו י"ה עם ו"ה באמרם שעל ידי כך ימשך כי עזרנו ומגננו הוא מצרה:

(כא) וגם להבאת תועלת כי בו ישמח לבנו על זכות כי בשם קדשו בטחנו כלומר כי מעצמנו אין לנו זכות רק על סמך ישועתו של הקב"ה והנה ממחשבת נפשנו זה יורה שהיא חוששת על כבוד ה' ולא אנחנו ושכל כוונתנו להסכים עמה הוא על מה שמישועתו יתברך ימשך לנו על פי דרכו טובה:

(כב) אבל אנחנו מדברים לנוכח אתך ואומרים יהי רצון שכך יהי חסדך ה' עלינו לא כאשר ימשך לנו מישועתך כי אם כאשר יחלנו לך על הנוגע לך על כבודך בלבד שיגדל ה' שעתיד להתגדל שמך בעולם וכמאמר הכתוב כי יד על כס יה כו' כן אתה תגדלנו כשיעור. ההוא שאנו מיחלים על בחינת כבודך וזהו כאשר יחלנו לך לא על שמזה ימשך טובה לנו:

לחם יומים. כל עסקי שבת כפולים, לחם יומים, שבת וינפש (שמות לא יז), שבתון שבת קדש (שם טז כג), לחם משנה (שם שם כב), מזמור שיר ליום השבת (תהלים לג א), מחלליה מות יומת (שמות לא יד), אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה, שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע (ישעיה נו ב); שבו איש תחתיו. אלו ארבע אמות, שכן תחתיו של אדם ארבע אמות, כדי שיטול חפץ ממרגלותיו וישים מראשותיו, מיכן אמרו חכמים במס׳ שבת, המעביר חפץ ברשות הרבים שכן תחתיו לסוף ד׳ חייב.

כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמד. איתא בגמ' (שבת קנ"ב.) כי הוא אמר ויהי זו אשה הוא צוה ויעמד אלו בנים, כי באשה הוא מקור הנפשות היקרות והשי"ת אמר ויהי ובנים הם קיום העולם ועמידתו, ובנפש האדם יש צלם ודמות ואיתא בזוה"ק (שמיני ל"ה:) צלם הוא דכורא היינו צורת האדם בשורש החיים בדעה והשכל להתחיל בנין חדש, ודמות הוא חשק להתפשט ולהוציא כלי למעשהו וכשיתחברו שניהם יולד צורת האדם בשלימות, וזה שכתיב (בראשית ה',ב') זכר ונקבה בראם וגו' ויקרא את שמם אדם שבהתחברותם יולדו צורת האדם בשלימות וזהו צוה ויעמד.

לקוטים על מאמרי חז"ל
איתא בדברי חכמינו ז"ל מנין שהדיבור כמעשה לענין שביתה שנאמר בדבר ה' שמים נעשו עד כאן. והוא תמוה. ויש לומר דקאי על קדוש השבת דאף הדיבור חול ואסור בו ומוכח מקרא דאת שבתותי תשמרו [עיין לעיל בפ' תשא] שצוה לשמור השבת על אופן שהוא עצמו משמר שבתו וזהו שבתותי כמדבר בעדו. כי הוא ית' לא עשה שום מעשה במעשה בראשית רק בדבר ה' שמים נעשו. ואם כן כששבת בשביעי על כרחך מן הדיבור שבת. וזהו מנין שהדיבור כמעשה לענין שביתה שנאמר בדבר ה' שמים נעשו שלא היה רק דיבור בלחוד ומכל מקום שבת ביום השביעי. אם כן מוכח שהשביתה צריך להיות גם מן הדיבור דהא כתיב את שבתותי תשמרו כנזכר לעיל: