Commento su Salmi 35:32

ריבה ה' את יריבי. עשה מריבה עם אותם שעושים מריבה עמי:

לדוד ריבה יהוה את יריבי גם זה המזמור אמר בברחו מפני שאול. ריבה מלרע צוי מבנין הפעיל; ומשפטו: הריבה. יריבי היו"ד נוספת כיו"ד יקום, יבול; וענינו מריבי. והוא תאר. וכן: (ישעיהו מט כה): ואת יריבך אנכי אריב.

לדוד ריבה ה' את יריבי כו' הנה דוד היו לו שני מיני אויבים מהם דוברים רע בדברי קושי ומהם לוחמים בו ורודפים אותו והנה היה נכוה בשתי אשות אומר בלבו אוי לי אם אומר שיתעורר במדת הדין עליהם ויפילם כי ימצאו נענשים על ידי וגם ענוש לצדיק לא טוב ותאשם נפשי ואללי לי אם אומר שיניחם לעשות חפצם פן ימיתוני כי לא יבצר מאחד משתי אלה כי לומר שימנעם מלעשות רע אין הב"ה מונע בחירת האדם על כן אמר לדוד ריבה ה' את יריבי כו' לומר בשביל הנוגע אל דוד בל יאשם אם יענשו על ידו וגם לשלא יפול בידם על כן בקשתי היא כי ה' שהוא במדת שם זה של רחמים ריבה את יריבי שהם המריבים בדברי קושי כמשמעות ריב וזהו ריבה ה' וגם בשם זה לחם את לוחמי שהוא אל אהרגם כי אם לחם אותם:

לחם. מל׳ מלחמה:

לדוד ריבה ה' את יריבי - יריבי - יש אומרים: שהוא הפוך כמו אם שוב תשובו, אם שוב ישיבני ה'. והנכון בעיני: שהם שנים שרשים.

את יריבי. עם המריבים עמדי תריב אתה בעבורי:

ריבה. מלרע:

לדוד ריבה את יריבי לחם את לוחמי. פירש הרב החסיד מהר"י יעבץ ז"ל חילק אויביו לג' חלקים א' אשר להם הריב בעצם כמו שאול וכמו אבשלום וכיוצא בהם. הב' אנשי מלחמתם הנלוים אליהם השלישי שאר העם ומתחלת המזמור עד יקומון בב' חלוקות (עד יקומון) ומשם בחלוקה ג' עכ"ד:

לדוד, תפלה זו התפלל נגד שונאיו ורודפיו, ריבה ה' את יריבי, ריבה עמהם טרם שיבואו כלל למלחמה, ואם כבר הגיע הדבר לידי מלחמה לחם את לוחמי, לחם אתה עמהם, ואם הגיע הדבר עד שאצטרך ללחום בעצמי, עכ"פ (ב-ג) החזק מגן וצנה וקומה בעזרתי להגן בפני, ואם הגיע הדבר עד שאצטרך לברוח הרק חנית וסגור הדרך לקראת רודפי שלא יוכלו לרדוף אחרי, ואמר לנפשי ישועתך אני להציל עכ"פ את נפשי:

לחם. לשון מלחמה וכן לוחמי הלחם עם הנלחמים עמו:

לחם את לחמי: כפל הענין במלות שונות.

החזק מגן וצנה וקומה בעזרתי: דרך משל כאדם האוחז כלי מלחמה בידו להלחם. החזק ענינו אחוז בחזקה ובזריזות; וכן (בראשית כא יח): והחזיקי את ידך בו. ויבא בקשר בי"ת ובלא בי"ת; והוא לשון אחיזה. וקומה מלעיל, ואין כמוהו בספר מלעיל.

ואיך יהיה זה זה הלא הוא כי תחזק מגן כו' שלמנוע בחירתם אי אפשר שאם כן תבטל מדת שכר ועונש רק החזק מגן שתמציא לי הגנה שאחר עשותם כל פעולות מצודותם עלי תגן בעדי שלא יהרגוני וגם החזק צנה שהיא הוראת נשק לקראתם כאלו פורענות עומדת נגדם וייראו ולא שתפעול להם פועל המתייחס לצנה שהוא להרגם כי אם וקומה בעזרתי בלבד.

מגן וצנה. שמות כלי מלחמה להגן:

מגן וצנה. מגן בפני קשת, וצנה בפני חרב :

החזק - הטעם כי המגן והצנה שאקח למלחמה אין משעני עליהם, רק עליך שתחזקני ותחזק מגיני.

החזק. אחוז בידך מגן וגו׳‎ והוא דרך משל מלשון הנוהג באדם:

וקומה. לית מלעיל בספרא:

החזק מגן וצינה. במדרש אמר הקב"ה דוד למגן וצינה אני צריך הריני מוציא רוח מפי ומכלם חזר ואמר יהיו כמוץ לפני רוח עכ"ל ועתה נזדמן לשעה ספר חדש לאחד מרבני אשכנז וזה שמו פעמוני זהב ושם האריך הרבה בביאור מאמר זה ותורף קצת דבריו כי דוד הע"ה לא רצה להטריח לה' שיעשה לו נס רק דרך טבע החזק מגן וצינה. ולפי שיש מקום לאפקורסים לומר שאין יכולת בידו יתברך ח"ו לשנות הטבע לכן אמר ליה הקב"ה למגן וצנה אני צריך ר"ל לך ולדכוותך שעוסק בתורה התורה סם חיים לישראל וסם מות לא"ה ואמרו בילקוט ע"פ ע"כ יאמר בספר מלחמות ה' כל העוסק בתורה הקב"ה לוחם מלחמותיו ולז"א רוח אני מוציא מפי ומכלם כי מכל דיבור של תורה שיוצא מפי החכם נעשה ממנו מלאך ופי החכם העוסק בתורת אמת כביכול נקרא פי ה' וכמו שדרש ר"ע את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים והטעם הוא כי מה' מענה לשון והוצאת תורת אמת מפי החכם צריך סיוע אלהי והמלאך נקרא רוח כמש"ה עושה מלאכיו רוחות וז"ש רוח אני מוציא מפי ומכלה אותם שהוא תורת אמת היוצא מפי חכם ובזה מכלם כמ"ש בספר מלחמות לכן חזר ואמר יהיו כמוץ לפני רוח ר"ל זה כונתי אע"ג שאמרתי החזק מגן וצינה ואמר כמוץ כמשז"ל שהמשיל לרשעים בפחות שבמינים זהת"ד ועוד האריך:

והרק חנית. הזדיין כמו אריק חרבי (שמות ט״ו:ט׳), וירק את חניכיו (בראשית י״ד:י״ד):

והרק חנית ענין חליצה למלחמה. וכן (יחזקאל ה יב): וחרב אריק אחריהם.

ואם לא יספיק ליראם הוראת פורענות בלתי גדול הנמשל לצנה הרק חנית שהוא גדול מצנה ולא להמיתם כי אם לסגור לקראת רודפי שתסגור בפניהם דרך רדיפתם שישובו מלרדוף עוד ולבל תקוץ נפשי באורך אפך אתם אמור לה ברוח קדשך הדוברת בי כי תמיד ישועתך אני ע"י כן בל יענשו על ידך או אמור לנפשי לבל תקוץ באריכות ותעוררגי להתאזר נגדם ולהרוג בם ישועתך אני ולא תושיע ידך לך:

והרק. ענין חליצת הדבר מתערה כמו וחרב אריק (יחזקאל ה׳):

וסגור, לפניהם הדרך :

והרק - כאילו אתה הוא שתריק החנית.

וסגור. התיצב בדרך וסגור לקראתם לבל ירדפו אחרי:

ישועתך. בגעיא:

וסגור לקראת רודפי. פירוש שיסגור הדרך לפניהם שלא ישיגוהו. על דרך סגר עליהם המדבר:

וסגר לקראת רדפי. הגן ביני וביניהם כמחיצ':

וסגר לקראת רדפי וסגר שם כלי מכלי המלחמה. ויש מפרשים אותו כמשמעו ענין סגירה (רש"י ואבן עזרא), כלומר: סגר הדרך לקראתם ברדפם אחרי שלא ישיגוני.

וסגור - לסגור עליהם שלא ישיגוהו ברדפם אחריו.

אמור לנפשי ישועתך אני. אפשר דאני כינוי לשכינה וז"ש אמור לנפשי ישועתך השכינה והיא תצילך מכל סכנה:

לנפשי. אימוימאימא"ש בלע"ז, כמו כרו שוחה לנפשי (ירמיהו י״ח:כ׳):

אמר לנפשי כי הם מבקשים לקחת נפשי כמו שאמר (פסוק ד): מבקשי נפשי; ואתה בשר לנפשי ואמר לה: אל תפחדי כי

אמר - כי התשועה תהיה מהשם.

ישעתך אני: והענין שיביא חזק בלבו; הפך: והבאתי מרך בלבבם (ויקרא כו לו).

יבשו ויכלמו מבקשי נפשי מגבורתם ומתקותם.

כי אין רצוני להפילם כי אם שיבושו ויכלמו מבקשי נפשי בראותם סימנים כי ה' עוזר לי הם רודפיו כשאול וכן היה עושה במוצאו אותו ואז גם יסוגו אחור ויחפרו חושבי רעתי הם יריבי יועצי רע אל שאול במחשבותם של רע:

יסוגו אחור. יחזרו אחור וכן לא נסוג אחור (לקמן מד):

יבשו ויכלמו. הבושה הוא מעצמו והכלימה הוא מאחרים, ויסוגו אחור הוא מעצמו והוא יותר מבושה,

יבושו יסוגו אחור - כמו יכונו מבנין נפעל, כי אילו היה מבעלי הנו"ן היה כמו: יפלו בלב אויבי המלך.

יבושו. כאשר לא יוכלו לי:

יבושו מבקשי נפשי הרוצים להרגני, וגם יסגו אחור חושבי רעתי, שהם קלים מן המבקשים נפשי:

יסגו אחור ישובו אחור. וכן (תהלים מד יט): לא נסוג אחור לבנו. אמר: כשתבא לקראתם בחרב ובחנית הם ישובו אחור מרדוף אחרי.

חושבי. מל׳ מחשבה:

ויחפרו. מאחרים והוא יותר מכלימה, ומוסיף גם כן לא לבד מבקשי נפשי גם חושבי רעתי, ומוסיף והולך גם יסוגו ויחפרו אף חושבי רעתי

ויחפרו חשבי רעתי: יבשו שחשבו לעשות לי רעה ולא יכולו.

יהיו כמץ לפני רוח המץ הוא התבן הדק והוא נדף לפני הרוח.

יהיו כמוץ כו' לבא אל הענין נזכיר מאז"ל על פסוק תזרם ורוח תשאם ובפ' והוו כעור מן אדרי קיט כי יקרא לישראל עם האומות בעולם הזה כשבולת שבה חטה ומוץ וקש והחטה טמונה בלתי נראית וקש אומרת בשבילי נזרעה השדה וכן המוץ אומרת החטה יבא הגורן ויודיע בשביל מי נזרעה בעת הגורן הרוח מפזר המוץ והקש נשאר לבהמה וחטה נתנה באוצר כן ישראל כטמונים ומכוסים בעולם הזה כחטה תוך השבולת והאומות מכחישי ה' כמוץ גבוהים ומהם כקש עומד בקמה וכל אחד ואחד אומר בשבילי נברא העולם עד בא יום ה' והאומות מ"ה יהיו כעור מן אדרי קיט הה"ד תזרם כו' כן אויבי דוד היו מתגאים עליו ומתנשאים לאמר כי הם טובים ממנו ושהם ימלכו ולא הוא אמר אם בראותם היותך עוזר לי יבושו ויהיו כמוץ לפני רוח שיכירו כי אני הוא החביב לפניך ולפני הוראתיך שתראם יתפזרו מעלי אז ומלאך ה' אל יגוף בם רק יהיה דוחה אותם דחיה מה:

כמוץ. היא פסולת התבואה:

יהיו - יתכן שידחה הרוח המוץ אל מקום וינוח בו רק אם היה המלאך דוחה לא ינוח לעולם, רק יתפזר כולו עד שלא ימצא.

יהיו כמץ. יהיו נעים ונדים ממקום למקום כמוץ הנד מפני הרוח:

יהיו כמוץ לפני רוח וכו'. אפשר דרך דרש ורמז כמ"ש רז"ל בתנחומא דלא נתן הקב"ה את התורה לישראל אלא מפני שהם ענוים ע"ש וכתב הרב עיר וקדיש בספר בן פורת יוסף דהתורה אינה נקנית אלא בשלום והשלום לא יתכן אלא בענוה וז"ש בש"ס בעירובין וממדבר מתנה אם נעשה כמדבר תורה נתנה לו במתנה וז"ש ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום זהת"ד ואפשר לרמוז כי עניו גימטריא קול שם רמז כי קול תורה הוא חשוב כשהוא עניו גימטריא קול וזה רמז הקול קול יעקב הקול שהוא התורה מועיל כשהוא עניו וזהו קול יעקב קול גימטריא עניו וכשהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו כי העניו הוא איש שלום ושלום גימטריא עשו כי הוא מבטל עשו. ולכן נחרב בית המקדש על עזבם תורתי ואמרו בזוהר חדש דגם בבית שני היה זה וכמ"ש הרמ"ז ז"ל בהגהותיו וכיון שלא היה תורה לא היה שלום ובא עשו תמורת שלום והחריב הבית ובזה טעם דהעניו תפלתו נשמעת כמ"ש פ"ג דתעניות כי עניו גימטריא קול ונשמע קולו. וזה טעם למשז"ל דהעניו מבטל גזירות רעות דע"י ענוה הגזרות נעשות מו"ץ לפני רוח מו"ץ גימטריא עניו. וז"ש יהיו כמוץ לפני רוח ואפשר לרמוז במשז"ל דתשובה צדקה תורה מבטלים גזרות רעות ואמרו הקדמונים כי צו"ם ממו"ן קו"ל ג' אלה מספרם שוה. ואפשר שבסגולת כל אחד הקטיגורים יהיו מו"ץ שהוא בגימטריא כאחד מג' אלה וגם האויב למטה יהיה מו"ץ ותבן ואפשר דז"ש עומדות היו רגלנו במלחמה והיה האויב מו"ץ בשעריך ירושלם שהיה בהם קו"ל תורה וז"ש הקול קול יעקב אין הידים וכו' דבכח קול יהיה עשו מו"ץ וזה רמז כי עניו תפלתו נשמעת כי קול גימטריא עניו ומבטל גזרות דיהיו מו"ץ. והנה כתבו גורי האר"י ז"ל דבעת צרה יזכיר זכיותיו וכתבנו בעניותנו דיהיה ברמז ולישנא דמשתמע לתרי אנפי ובוחן לבות וכליות יודע שהוא מזכיר זכיותיו ומרחם עליו. אך דבריו יש להם פירוש אחר פשוט ואין מקום למקטרגים לקטרג בלימוד או במצות שלא נעשו כהוגן אך בקרב לבו כונתו להזכיר זכיותיו והיודע תעלומות מרחם עליו. והכא לפי פשוטו אפשר דכונתו בלבו דלמד תורה לשמה דהוא חלק הרוח וקול מבטל גזרות ויהיו האויבים מוץ לפני רוח בכח קול שהוא מתקן הרוח וקול בגימטריא מוץ ולפי הרמז רמז דהוא עניו ובכח זה יהיו מוץ האויבים כמוץ לפני רוח בכח מה שהוא עניו גימטריא מוץ ורו"ח נמוכה על כן יהיו כמוץ לפני רוח אויביו ומלאך ה' דוחה ודוק כי קצרתי:

יהיו, יענשו ע"י סבה חיצונית כמוץ הנשא מפני רוח, ולא בדרך הטבע רק מלאך ה' יהיה הדוחה אותם, וגם יהי דרכם, בעצמם חשך וחלקלקות, עד שיחלקו וידחו באפלה מעצמם, וגם בזה יהיה שליח ההשגחה שמלאך ה' ירדוף אותם:

ומלאך יהוה דוחה: כי המץ פעמים יהיה לו מעמד לפני הרוח, כשימצא גדר או דבר שיעמידנו; אבל הם לא יהיה להם מעמד, כי מלאך יי' ידחה אותם.

חשך והלקלקות. שניהם יחד כדי שיחליקו רגליה' בחלקלקות והחשך אינו מניחם להשמר מן החלקלקות כד"א (שם כ"ג) לכן יהיה דרכם להם כחלקלקות באפלה ידחו ויפלו בה:

יהי דרכם חשך וחלקלקות שתים רעות; והשלישית:

אמנם אם יהי דרכם חשך ולא אור ועם כל זה שיראו העדר הצלחתם בדרכם הרע ועכ"ז וחלקלקות להחזיק עדיין סברתם שלא יבושו אז ומלאך ה' רודפם ממש יהיה ולא דוחה בלבד כקודם רק רדיפה בצרות שיניחוני וגם לא שתבא עליו מכה ויסורין על עונו רק רדיפה כענין קול פחדים וכיוצא גם כוון באמרו ומלאך ה' כלומר למה שהוא מלאך ה' ירדפם כי יחוש על כבודו יתברך אשר לא שבו רודפי מפניו בהכירם היותו יתברך עוזר לי:

וחלקלקות. מל׳ חלק:

יהי - הטעם בברחם, עד שלא ידעו אותה דרך יברחו.

יהי דרכם חושך. לבל יראו להשמר ויהי דרכם חלק וימעדו רגלם בעת ינוסו כשירדפם המלאך והוא משל לומר שיהיו נלכדים בצרות ולא יוכלו להנצל:

יהי דרכם. בגעיא בס"ס:

ומלאך יהוה רדפם: כי ההולך בחשך יכשל באבן ובמכשול הדרך ויפול. וכן ההולך בחלקלקות תמעדנה רגליו ויפול. ועם כל זה יוכל לילך בנחת ואולי ימלט; אבל אם אחר רודף אחריו, יצטרך לו ללכת במרוצה ועל כל פנים יפול.

כי חנם טמנו לי כו' יאמר הלא אמרתי שבדרך אשר ילכו ברדפם אותי יהי מלאך ה' רודפם ואם יאמר איש למה בחרתי שבדרכם של חשך שרודפים אותי שם יהי מלאך ה' רודפם ולא איזו שואה או צרה שתבא עליו קודם שישוב לרדוף למען יתן אל לבו כי בשלי הצער ההוא עליו על כן הקדים ואמר הנה כי במה שעשו לי ללכדני לא את גופי ולא את נפשי כי את גופי חנם טמנו לי שחת רשתם כי לא נצד גופי ברשתם וגם חנם חפרו לנפשי כי כאשר חפרו לא נלכדה נפשי שלא חטא בדבר כי אדרבא תחת כרות את ראש שאול כרת כנף מעילו ובפעם השנית לקח החנית ולא שלח בו את ידו:

ומלאך השם רודפם - עד שלא ינצלו.

וחלקלקת. חסר וא"ו:

וחלקלקות - כפול, כמו סחרחר שחרחורת.

והטעם חשך – עב וחלק שיוכל כח הרגשת המשוש להכירו, כדרך וימש חשך, שהוא כמו כאשר ימשש העור ולהיותו, כמו: ויאמש איננו נכון כלל.

חפרו לנפשי. שוחה ליפול בה:

כי חנם יש מפרשים כי חנם: על לא חמס בכפי.

שחת. בור:

כי, שחת - מגזרת ישית, על משקל אשר זורה ברחת מגזרת רוח.

חנם. על לא חמס בכפי:

כי חנם, דרך צידי חיות שחופרים חפירה, וסביבה טומנים רשת שתצוד החיה עת תלך שם, אומר שלחנם טמנו את הרשת וגם מה שחפרו לנפשי הכל היה בחנם, כי לא עשיתי להם רעה, לכן תבואהו שואה חושך פתאומי, אשר לא ידע להזהר, ועי"כ תלכדהו הרשת עצמה אשר טמן, כי ע"י השואה והחשך יפול בה, באופן שבפועל כפיו יוקש רשע, אבל נפשי תגל בה', הגילה בלב תהיה ע"י ה', והשישה בגלוי תהיה ע"י ישועתו, והנה יספר שהריעו לו בין בנפש בין בגוף בין בממון, נגד הנפש אמר ונפשי תגיל, נגד הגוף אומר כל עצמותי תאמרנה, ר"ל כי הדבר שבו נעשה הנס הוא האומר והמעיד על הנס, ובאשר נעשה לי נס בכל עצם מעצמותי ובכל אבר, שכ"א מאיברי היו בסכנה מיוחדת, וא"כ כל עצמותי יעידו על שה' אין כמוהו, ונגד הצלת הגוף יאמרו שהוא מציל עני מחזק ממנו, ונגד הצלת הממון יאמרו שהוא מציל עני ואביון מגוזלו:

טמנו לי שחת רשתם רצונו לומר: שחת ברשתם; כלומר: שחפרו בור וכסו וטמנו פיו ברשת כדי שאעבור עליו ולא ארגיש ואפול לתוכו, כמו שיעשו הצידים כשירצו לצוד חיות השדה שעושים בארות בארות בשדות וביערים ומכסים אותם ברשתות ועפר שלא ירגישו החיות מן הבור ויפלו לתוכם כשיעברו עליהם.

רשתם. כמו ורשתם והוא פח יקוש:

לנפשי. כמו לגופי וכן ברזל באה נפשו (לקמן ק״‎ה):

חנם חפרו על לא חמס בכפי חפרו השחת וטמנו הרשת עם עפר כמו שפרשתי.

לנפשי: כמו לגופי. והנכון כי חנם: אינני מקללם בחנם, אבל הם רדפוני חנם וטמנו לי רשתם ללכדני. ופרוש שחת ורשתם: כי שני דברים הם כי השחת היא חפירה כמו (תהלים צד יג): עד יכרה לרשע שחת; וכן (יחזקאל יט ד): בשחתם נתפש; וכן יקרא הקבר שחת שהוא חפירה. ופרוש השחת והרשת: בחנם טמנו לי הרשת שתהיה נלכד בה וחפרו לנפשי השחת שאפול בו. ויש לפרש גם כן שחת כמו רשת. וכן (איכה ד כ): נלכד בשחיתותם; ובדברי רבותינו, זכרם לברכה (בבלי בבא קמא קיז א): האי שתא ^*לפנינו הנסחא בתלמוד: ההוא שותא דהוו מנצו עלה בי תרי. דהוו קא מינצו עלה בתרי; ושתא רצונם לומר: שיחתא, כי מנהגם להסתיר אותיות הגרון. וכן אמרו (בבלי בבא בתרא לט א): לא תפוק לכו שותר שהוא כמו שעותא; תרגום ויספר (בראשית כד סו ובכל מקום): ואשתעי. וסמיכות שחת לרשתם לרב השתדלותם ללכדו. וכן בזאת הסמיכות מטיט היון (תהלים מ ג); אדמת עפר (דניאל יב ב). ואחר כן אמר: חפרו לנפשי, שחפרו לי חפירה שאפול בה. והענין: כי בכל צד שיוכלו לחשוב תחבולות ולהתעולל עלילות ללכדני עשו כן.

שואה. חשך ברואינ"ה בלע"ז:

תבואהו שואה כנוי היחיד כנגד כל אחד מאיביו, או כנגד שאול.

ועל כן אם תבואהו שואה לא ידע שאול שבעון רודפו אותי באה לו כי נקל עונו בעיניו באמרו כי חנם טמנו לו שחת רשתם כו' ולא יכיר בשואה א' שתבואהו כי לוקה הוא בעונו עד בא עליו צרות רבות אך כאשר רשתו אשר טמן לי תלכדו שבדרך שבו רודף אותי תלכדנו אז א"צ צרות רבות ליכנע ולשוב כ"א בשואה א' יפל בה שיכנע ויכרע ויפול וישוב מחטאו שהוא כי בדרך עצמו יהיה מלאך ה' רודפו כי אז יתן אל לבו כי עונו ילכדנו וישוב ממנו:

שואה. חושך כמו אמש שואה (איוב ל׳):

תבואהו - לכל אחד רעה, שישתאה כל שומעה.

תבואהו. תבוא עליו חשך שלא ידע להזהר:

ורשתו אשר טמן. כן דרך לטמון הרשת ולכסותו בקש או בעפר כדי שלא ירגיש בה העובר עליה עד שנלכד בה:

לא ידע לא ירגיש בה עד שתבואהו די שלא יוכל להמלט ממנה.

תלכדו - כדרך: וזה שמו אשר יקראו.

אשר טמן. כי הן הדרך להטמין ולכסות הרשת לבל יהא נראה להשמר ממנו:

ורשתו אשר טמן תלכדו בשואה יפל בה: ברשת שטמן לי. וענין שואה כמו מהומה הבאה פתאום; וכן: ומשאת רשעים כי תבא (משלי ג כה).

תלכדו. את הפורש אותה:

בשואה. בעבור החושך הבא עליו לא יראוהו ויפול בה:

ונפשי תגיל. כשאראה במפלתם:

ונפשי תגיל ביהוה כשינקום לי מאיבי ויציל נפשי מהם שחשבו לקחתה תגיל ביי'.

ונפשי תגיל כו' לבא אל הענין נזכירה שני מאמרי רז"ל אשר אמרו על פסוק ויצא הרוח מלפני ה' ויאמר אני אפתנו וכו' ויאמר ה' צא ועשה כן כי אמרו רז"ל כי רוח נבות היתה מקטרגת ואומרת שתפתה את אחאב ויפול ברמות גלעד על שסקל על ידו ויאמר לו ה' צא ממחיצתך ועשה כן כי אשר חבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצת הקב"ה. עוד מאמר שני והוא משנת ר' מאיר כשאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי וכו' משל לשני אחים תאומים וכו' הנה כי אפילו כשאדם מצטער או מת בעונו שכינה מצטערת כאילו כביכול נוגע אליה הדבר. ובזה נבא אל הענין כי הנה שנים בקשתי מאתך אחד שאני לא אמית את אויבי שנית שגם אתה אל תתנהג אתם במדת הדין ואל תהרגם כי אם שתבא אליהם שואה מעין מעשיהם ברשת ממש שטמנו באופן יכירו כי חטאו וישובו אליך ויחיו כי לא אחפוץ במיתתם אמר עתה הנה בזה שלא ילקו וימותו ע"י על ידי כן ונפשי תגיל בה' שלא יוציאוה ממחיצתו של הקב"ה והוא אשר כתבנו מענין נבות ועל השני שגם אתה ה' לא תהרגם רק שתורה להם כי רעה הם עושים באופן ישובו אל ה' על כן תשיש נפשי בישועתו של הקב"ה שלא יצטער במיתת עושה הרעה לומר קלני מראשי כו' כענין שני אחים תאומים גם בדרך הזה יהיה לו יתברך לישועה:

תגיל תשיש. השישה הם הסימנים החיצונים שיעשו להוראת השמחה, והגילה היא בלב אשמח בלבי בה', ובגלוי אשיש בישועתו, ועיין לקמן (נ''א י') :

ונפשי - רמז לנשמה העליונה ונקראה נפש, בעבור היותה קשורה עמה.

בה׳‎. בעזרת ה׳‎:

תשיש בישועתו: שהושיעה מידם.

כל עצמותי. יקלסוך על כך כי עתה:

כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה: אתמר צואה על בשרו או ידו מונחת בבית הכסא רב הונא אמר מותר לקרות ק"ש רב חסדא אמר אסור לקרות ק"ש אמר רבא מ"ט דרב הונא דכתיב כל הנשמה תהלל יה ורב חסדא אמר אסור לקרות ק"ש מ"ט דרב חסדא דכתיב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך:
(ברכות כה ע"א)

כל זה איננו חטוף כחבריו אלא נקרא בקמ"ץ רחב, כמו כל אחי רש שנאהו (שם יט ז). והשאר שהם נקודים קמ"ץ הם חטו"פים כלם זולתי אלו השנים.

וגם הגוף ישמח כי הנה כל עצמותי אשר כל אבר מקיים מצוה ומתקדש עתה במה שתצילני מבא בדם נפשות אויבי כל עצמותי יחד ישבחו כי אם היתה ידי הורגת בהם לא היתה ידי לבדה נפגמת כי אם כל עצמותי המתנקמים ויאמרו כי עליהם לשבח לאדון הכל כי הן הם עוזרי היצר הרע כנודע לעשות רצונו וברצות היצר הרע לעמוד על נפשי כל עצמותי אנשי עצתו ימהרו לשפוך דם כי היצר הטוב המעכב נשאר יחיד ועני כי האברים עם היצה"ר על כן כל עצמותי יודו לה' חסדו כי הצילם מבא בדמים ויאמרו ה' מי כמוך מציל עני הוא היצר הטוב מחזק הוא היצר הרע עם היות החזק ההוא ממנו מן העני כי בתוכו הוא שרוי ואין אויב כביתיי שאין יכול לימלט ממנו ועני הוא כי כל האברים בעוזריו ונשאר היצר הטוב עני הוא ילד מסכן ומצילו יתברך מהאויב החזק וביתיי כי בקרבו הוא שרוי זה אומרו ממנו כי היצר הטוב מחובר אל הנפש שממלאה את כל הגוף והיצר הרע בקרבו כזבוב במפתחי הלב והוא שהציל אותי מלהרוג את אויבי אשר היא היתה עצת היצר הרע וכאשר הציל שלא יהרוג גם הציל שלא יהרג וזהו ועני הנז' ואביון כי אשר הוא עני ואביון מה יש לו שיגזלו ממנו אין לו כי אם נפשו מציל הוא יתברך מגוזלו שהוא מהאויבים הבאים להרוג שהוא לגזול את הנפש מהגוף נמצאו משבחים על מה שהצילו ה' שלא יהרוג ושלא יהרג :

כל עצמותי - רמז לגוף, כי העצמות מוסדותימו וכאילו תדברנה ותעידנה כי אין אלהים, רק השם שיכול להציל זה העני.

מי כמוך. מי מושיע כמוך:

כל עצמותי. ב' קמצין בטעם בקריא וסימן כל אחי רש שנאוהו (משלי י״ט:ז׳) כל עצמותי תאמרנה וכן במכלול דף ר"נ כל מלת כל שהיא במקף ישוב החולם לקמץ חטוף חוץ משנים שיקראו בלא מקף בקמץ רחב כל עצמותי תאמרנה. כל אחי רש כמ"ש (במשלי י״ט:ז׳):

עצמותי וזכר העצמות במקום הגוף, כי העצמות מעמידי הגוף ויסודו.

(ט) או שיעור הענין על דרך זה לומר מה שאני מצטער אם הייתי נופל ביד מבקשי נפשי לספותה לא על הנוגע אל נפשי כי הלא האויב לא יוכל להצר ולהרוג רק את החומר והרוח תעלה לאור באור החיים את פני ה' וזהו ונפשי תגיל בה' בהיותה עם ה' למעלה תגיל בה' כו' כמדובר ולא היתה חוששת מפאת עצמה אך אם תשיש בישועתו יתברך מיד אויב:

מחזק ממנו. מן האויב החזק ממנו:

מי כמוך. במסרה שלנו בדניאל ה' נמסר סי' מן י"ח מלין דגושין בתר יהו"א בלא מבטל ושנים מהם ה' מי כמכה נאדר בקדש. כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך ובסוף הסי' כתוב כל עצמותי פלוגתא דב"א וב"ג וכ"כ בפ' עקב על פ' ויענך וירעבך אמנם בכל ספרי המדקדקים לא נמנה זה דתילים עם היוצאים מן הכלל וגם בפלוגתות שלנו שבין ב"א וב"נ לא נמצא זה עמהם וכן בכל הספרים שלנו רפי כדינו ובר מן דין אשכחנא בס' דקדוק ישן כלשון הזה וכן מי כמכה שבשירת הים הסמוך לאזכרת השם והוא מי כמכה השני שבפסוק הוא נדגש שלא יהא נראה כמו ה' מיכה ולא יזכר שם מיכה גבי אזכרת השם אבל מי כמכה הראשון שאינו סמוך לאזכרת השם יעמוד בעומדו להרפותו וגם כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך רפי כמשפט חוק יהו"א אף כי סמוך לאזכרת השם לפי שלא נאמר על הים ולא הודגש רק אותן שעל הים כי מיכה גנב פסלו והעבירו בים שנאמר ועבר בים צרה על כן נכון לדקדק באותו שעל הים כמבואר. עוד כתוב בס' הנזכר עם זו גאלת פלוגתא בין ב"א ובין ב"נ ובס' ר' אברהם אבן עזרא דגש מפני הוגן הקריאה ע"כ. וכתבתי זה להראות שטעות נפל במקרא גדולה בכל המקומות בדניאל ובפרשת עקב כי מה שכתוב שם דמחלוקת ב"א וב"נ ובס' בן עזרא נאמר על פסוק עם זו גאלת כי באמת יש בו מחלוקת ב"א וב"נ אבל זה דתילים ליכא מאן דפליג דהוא רפי ועיין מ"ש בפרשת בשלח בשם אור תורה:

תאמרנה יהוה מי כמוך אמר: כי הנפש והגוף יודו לך שהצלתם. והודאת הגוף דרך משל, כמו לבי ובשרי ירננו אל אל חי (תהלים פד ג). או פרוש עצמותי: הזדעזע אברי הגוף ^*ראה כוזרי ב עט. בכונת התפלה וההודאה וכאלו הם ישבחו. או פרוש כל עצמותי: כי מתכונת יצירת אברי הגוף ישבח האדם הבורא בהם, וכאלו הם ישבחו. וכן פרשו אותו החכם רבנו בחיי ^*חובות הלבבות ב ה. נח עדן, והרב החכם הגדול רבינו משה ^* מורה הנבוכים א. בן רבנו מימון, זכר צדיק לברכה. וטוב הוא הפרוש, אבל אינו נופל בענין הפסוק.

(י) לא למען עצמה רק למה שעל ידי כן כל עצמותי תאמרנה כו' שהוא על החומר שכל אבר ישתלם בעולם הזה במצות כמאמרם ז"ל משא"כ אם המיתוהו אויבי כי אפשר היה אבר שעדיין לא נשתלם ויתחזק בעבודתו יתברך על ידי ראות היותך מציל עני מחזק כו' כמדובר.

מגוזלו. ממי שרוצה לגזלו:

מציל שתציל

(ט) או יאמר ונפשי תגיל כו' לומר ענין אביגיל אשר אמרה לדוד בבואו להמית את נבל כי לא יושיע ידו לו להמית את אויבו פן תהיה זאת לו לפוקה לו לנפשו כי והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' ועון זה מעכב מהיות את ה' שנית על העתיד כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן שהוא עד מלך המשיח כי הוא הוא וזה אמרה עשה יעשה עשה בזמן הזה יעשה לעתיד ועל שני הדברים אמר על כיוצא בדבר לומר הלא שאלתי מאתך ה' שלא תושיע ידי לי כי אם שאתה ה' במדת רחמיך תריב את יריבי באופן שהמה ישובו אליך הנה בזה ונפשי תגיל בה' שתהיה צרורה את ה' ולא תהיה זאת לה לפוקה וגם לעתיד תשיש בישועתו יתברך בזמן ישועת גלות שכינה ביום נקם בלבו יתברך כי יהיה לי בית נאמן והמלך המשיח ישמח בישועת ה' כשלא תושיע ידי לי והם שני הדברים שאמרה לו אביגיל על כיוצא בזה גם יתכן לומר כי אומרו ונפשי תגיל בה' הוא לעתיד שיהיה השם שלום וגם תשיש בישועתו יתברך הוא ישועת השכינה מהגלות והוא מעין הקודם ואמרתי הנה כי מפאת הנפש אין לי דאגה :

עני מחזק ממנו שהצלת אותי מאיבי שהיו חזקים ממני ובדרש (ראשית רבה נד; שוחר טוב בשנוי קצת לשון ושלא במקומו: על מזמור לד כג): מציל עני מחזק ממנו

(י) אך מה שארויח הוא מפאת הגוף כי עתה כל עצמותי תאמרנה כו' שאכיר מה שתפליא לעשות להציל עני מחזק ממנו שעם היות מיד בעל בחירה כי אז היה ראוי לבלתי הציל לבלתי מנוע הבחירה ואתה תעשה באופן תציל ותתקיים חפשיות הבחירה כי תניח את האנס או עושק יעשה כל השתדלותו ולא תמנעצו ואח"כ תציל את העני מידו וכן עני ואביון ממי שכבר הוא גוזלו כי עשה והתחיל אשר זמם בבחירתו ואח"כ תציל מידו:

ועני ואביון מגזלו: יצר טוב מיצר רע; ויש יש גזלן גדול מזה?

יקומון. עלי תמיד עדי חמס וגו':

יקומון עדי חמס אשר לא ידעתי ישאלוני: היו לו בישראל שונאים, והיה בהם מי ששאל ממנו ממון בעד שקר. ואף על פי שלא מצאנו זה בספר שמואל, הנה ראינו שזכר זה החמס בין התלונות שהיו לו על שונאיו.

יקומון עדי חמס כו' הנה עד כה דבר על צרת הלוחמים עמו ורודפים אחריו להרגו עתה מתחיל לדבר על המעיזים פניהם נגדו דברים קשים כפויי טובתו אשר הטיב להם ואמר הנה אם יקומון עדי חמס שהיו קמים להעיז פנים לפני להעיד שאני חייב ממון הנה חזקה שלא יעיזו פניהם להעיד נגדי על מה שאני יודע שהם מקשרים כענין לוית מפלוני מנה וכיוצא כי אם אשר לא ידעתי ישאלוני כענין אתה חייב מצד אביך כי נשתעבדו קרקעותיו בחובו בחייו וכיוצא בזה מדברים שאין הנתבע יכול להכזיבם ואין זו העזה:

יקומון - יבאר למה יביא השם עליהם הרעה ותבואם שואה לא ידעוה, כנגד אשר לא ידעתי.

יקומון. עדי רשע קמים להעיד בי ושואלים ומבקשים ממני להחזיר דבר אשר לא ידעתי מעולם ולא בא לידי:

יקומון, עתה מבאר איך רצו להרע לו בג' אלה, בקנין ובגוף ובנפש, נגד הקנינים אמר שיקומון עדי חמס להעיד נגדו עדות שקר בעניני ממון, והי' ערמתם כי אשר לא ידעתי ישאלוני, למשל שהעידו שאביו לוה סך פלוני מפלוני או שמכר שדהו, דבר שלא יכול להכחישם ולהביא ראיה כנגדם, נגד הגוף, אמר ישלמוני רעה תחת טובה, כי מדרך העולם שהבא להרע לחברו בגופו לא יעשה זה רק דרך נקמה אם הוא הרע לו, אמר שהיה הרעה תחת טובה כי אני הטבתי עמהם, ונגד הנפש אמר כי ישלמו שכול לנפשי שרצו לשכל נפשי מהסתפח בנחלת ה':

וטעם ישאלוני – ישאלו ממני שאתן להם מה שלא ידעתי רק בעדות חמס.

ישלמוני רעה תחת טובה שישאלו ממני ממון שלא ידעתי מעולם שהיה להם אצלי דבר; ואני עשיתי עם אלה האנשים טובה, והם ישלמוני רעה.

אך אלה שישלמוני רעה תחת טובה שמעיזים פניהם לשלם רעה למי שעשה להם טובה שאני והם יודעים אין לי נחמה כי הלא הוא שכול לנפשי שאהיה תוהה על כמה טובות שגמלתי חסד עמהם שהיו לנפשי כל החסדים כבנים אל הנפש ועתה בהיותי תוהה תשכל גם כל החסדים והמלאכים שעשתה נפשי בכל אשר היטבתי עמהם כי יאבדם. או מעין זה כי אני כועס על אשר גמלו לי רעה ותורתי משתכחת כמשפט לכל ת"ח הכועס וגם הוא כעובד ע"א באופן שהוא שכול לנפשי תולדות הקדושה:

שכול. ענין מיתה:

ישלמוני - והרעה הוא שכול לנפשי והוא שם.

תחת. במקום הטובה שעשיתי להם:

שכול לנפשי: והדבר הזה כמות לנפשי. או פרושו: יקחו ממני בחמס ויבקשו לקחת נפשי ויסובבו לה שכול אם יוכלו ללכדה.

(ט) או יהיה ענין הכתובים כי תחלה אמר דוד הנה על נפשי איני חושש כי ידעתי כי גם שיהרגוני נפשי תגיל בה' כו':

שכול לנפשי. חפצים להביא עלי את המיתה:

(י) אך מה שצר לי הוא על הגוף כי חפץ אני שכל עצמותי אחר שהם עושים מצות שישבחונך ויאמרו ה' מי כמוך כו':

(יא) אחר זה בא דוד ואמר כי גם אני הגוף חושש על הנפש כי יקומון כו' ישאלוני אל הגוף ולא אחוש:

(יב) אך ישלמוני כו' אחוש על היות שכול לנפשי כמדובר שתפסיד גם היא ואחוס עליה:

ותפלתי על חיקי תשוב. כלומר ואם יאמרו לא עניתי נפשי אלא לרעתם שיכבד עליהם חליים תפלתי שהתפללתי עליהם תשוב עלי:

וַאֲנִי בַּחֲלוֹתָם: אמר רבא אם ת"ח הוא צריך שיחלה עצמו עליו מ"ט אילימא משום דכתיב ואין חולה מכם עלי (ואין) [ו]גולה את אזני דילמא מלך שאני אלא מהכא ואני בחלותם לבושי וגו':
(ברכות יב ע"ב)

ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי מספר הטובה שהיה הוא מבקש ועושה להם. אמר: אם היה אחד מהם חולה הייתי כואב ודואג ולובש שק ומתענה בעבורו שירפאהו האל

ואני בחלותם לבושי שק כו' אמר הנה בכלל מה שישלמו רעה תחת טובה הוא כי ואני בחלותם הייתי מענה גופי כי היה לבושי שק וגם מענה נפשי כי עניתי בצום נפשי והוא כי לא הייתי צם כדרך אשר לריב ומצה יצומו שאינו עינוי כי אדרבה לשמחה יחשבוהו באמרם כי בזה ינצחום כי אם אדרבה עניתי בצום נפשי שהייתי מצטער ונענה וכל כך הייתי מענה גופי ונפשי שטרם אדבר דברי התפלה כי אם בעוד שתפלתי על חיקי שעדיין היתה התפלה בלבי שהייתי מסדרה בלב שבחקי היתה שבה אלי כי נתקבלה והיתה ענייתה שבה אלי וזהו ותפלתי על חיקי תשוב.

על חיקי. במצפוני, כמו כעס בחיק כסילים ינוח, בחיק יוטל את הגורל

ואני - יספר טובתו והוא בחלותם לבושו שק והנה ידענו כי כל עינוי דבק עם נפש לעולם, הוא צום: ועניתם את נפשותיכם, ונפש נענה תשביע, יום ענות אדם נפשו. ואם כן מה טעם להוסיף מלת בצום, והבי"ת פתוח? והטעם: כי ביום שכבד עליו חליו קראו אוהביו וחבריו צום, והיה יום ידוע, גם אני עניתי בו נפשי.

בחלותם. כשהיו חולים היה לבושי שק והייתי מענה נפשי בצום בעבורם ותפלתי. ר״‎ל פן יאמרו שכ״‎ז היה למען יכבד עוד החולי עליהם לזה אמר ותפלתי מה שהתפללתי עליהם תשוב אל חיקי ויקויים בי:

ואני, יצייר שהוא היה דורש טובתם, ובעת שחלו הצטער ע"ז כ"כ עד שנפל למשכב, והם שמחו ע"מ שנפל למשכב וקוו יום מותו, אומר בחלותם עשיתי כל מה שאפשר, שלבשתי שק, גם עניתי נפשי בצום, גם התפללתי בכונה אל חיקי, ר"ל בלב ובצנעה לא למען הראות לאחרים שמשתדל בעדם כי היתה תפלתי אל חיקי, ולא תפלה אחת לבד כי תפלתי תשוב פעם אחר פעם, וגם כרע, כאלו היה רע ואח לי כן התהלכתי בכל שעה לבקרו, וכמי שמתאבל על אמו כן קודר שחותי עד שמרוב הצער וההשתדלות נעשיתי קודר ושחוח:

ותפלתי שהייתי מתפלל עליהם

תשוב. רצונו לומר שאתפלל פעם אחר פעם :

ותפילתי על חיקי תשוב – אמר רבי לוי: הטעם שהייתי מתפלל ואני משתחוה ונדכה. והנכון: כדרך והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם שיתן לי השם כמו תפלתי ובקשתי מהשם בעבורו.

על חיקי תשוב: כלומר, הטוב שהייתי מבקש עליהם יבוא עלי! שלא יחשב אדם כי בנראה הייתי עושה זה ומראה עצמי דואג עליהם, אבל בנסתר הייתי מתפלל עליהם בהפך ומבקש רעתם. על כן אמר ותפלתי על חיקי תשוב. ומה שאמר עניתי בצום נפשי, ובי"ת בצום פתוח"ה, כלומר בצום הידוע, והוא היום שיתענו בו קרובי החולה, גם אני עניתי נפשי עמהם, כאלו היה אחי וקרובי.

וירק. כמו הרק חנית וסגור (תהלים לה ג).

כרע כאח לי התהלכתי. כאילו היו לי אחי ורעי התהלכתי מיצר עליהם על צרת':

כרע כאח לי התהלכתי כן הייתי מתהלך קדר על מי שהיה חולה מהם כמו שעושה הרע על רעו והאח על אחיו

ולא עוד כי אם שאם היו כרע כאח לי התהלכתי שאם היו אלה בגדר רע או אח הייתי מתהלך אנה ואנה להסיר הדאגה מלבי אך באלו לבל יאמר שהייתי שמח לאידם אדרבה כאבל אם קודר שחותי והגמול אשר שלמו לי היה כי ובצלעי שמחו כו':

קודר. ענין חושך כמו שמש וירח קדרו (יואל ב׳:י׳):

כרע, התהלכתי - דבק עם כאבל אם. והנכון: שהוא עם קודר הלכתי.

כרע. התהלכתי כפוף ומעונה כאלו יהיו רעי ואחי:

כאבל. אם כבן המתאבל על אמו או כאם המתאבלת על בנה:

כאבל אם קדר שחותי: או כמו שמתאבל הבן על אמו שמתה. ואמר אם, ולא אב, כי יותר כואב אדם על אמו שנוצר ממנה בבטנה והיניקתו וגמלתו וטפחתו עד שגדל; ואף אחר שגדל, האם היא מצויה בבית ומכינה לבן צרכו במאכל ובמשתה: כן שחותי והתהלכתי קדר, כי האבל והמצטער הולך שחוח. וטעם קדר כי מפני היגון והאנחה ינוס זוהר פני אדם כי יתקדרו פניו. או אמר קדר על המלבוש, כי האבל לובש שחורים. ואדני אבי, זכרו לברכה, פרש: כאבל אם כמו התינוק שמתה אמו ואין לו מינקת שהוא קדר.

שחותי. ענין שחיה וכפיפה:

וטעם קודר – כי מנהג האבל להלביש עצמו קדרות.

כאבל אם. כאם המתאבלת על בנה כי הלכתי בקדרות שחוח:

קודר. לשון שחרות:

שחותי. לשון שפלות:

ובצלעי שמחו ונאספו. וכשאני צולע ששבר בא עלי שמחו ונאספו:

וּבְצַלְעִי שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ: דרש רבא מאי דכתיב ובצלעי שמחו ונאספו נאספו עלי נכים [ולא ידעתי] קרעו ולא דמו אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע גלוי וידוע לפניך שאם היו קורעין בשרי לא היה דמי שותת ולא עוד אלא בשעה שהם עוסקין בארבע מיתות ב"ד פוסקין ממשנתן ואומרים לי דוד הבא על אשת איש מיתתו במה אמרתי להם הבא על אשת איש מיתתו בחנק ויש לו חלק לעוה"ב אבל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא וכו':
(סנהדרין קז ע"א)

ובצלעי שמחו אני דאגתי לחלים והם שמחו לחליי ובצלעי כשהייתי צולע מכאב אברי

ובצלעי שמחו ונאספו כו' הנה רז"ל פי' באמרו קרעו ולא דמו שבאמרם אליו הבא על אשת איש מיתתו במה כו' אם היו קורעים אותי לא היה יוצא דם והנה במה שפירשו מלשון דם אפשר לפרש בדרך אחרת והוא כי אמר ראו רוע לבם כי ובצלעי שהוא כאשר בא אל בת שבע שמחו לאיד ונאספו להתעלס יחד ואח"כ נאספו עלי כי באו אלי נכים כמדוכאים ומרי נפש כדואגים ונכלמים על הרעה הגדולה הבאה עלי שהוא להאדיב נפשי להורות כי רעתי ונפילתי רבה ולא ידעתי מאסיפתם כי אם שמאליהם נאספו ואין זה רק להכלימני שאבוש ברבים וכל כך נתפעלתי שהיה כאלו קרעו לבי ובשרי ולא היה ההפרש בין העשות הקריעה בפועל לזה כי אם יציאת הדם כי אם היתה קריעה בפועל היה הדם יוצא ועתה קרעו ולא יצא דם וזהו קרעו ולא דמו:

ובצלעי. ענין חגר ופסח כמו והוא צולע (בראשית ל״ב):

בצלעי. מענין צולע על ירכו, או שאשכב על צלעי וצדי מפני החולשה

ובצלעי - הרמז בחליי מגזרת והוא צולע על יריכו, בעבור שילאה לעמוד על רגליו וללכת ככל בריא.

ובצלעי. ר״‎ל בחליי כי אז ילאה האדם לעמוד על רגליו ביושר כ״‎א כחגר ופסח נכים. אף המוכים ברגליהם נאספו עלי ור״‎ל כולם נאספו איש לא נעדר:

ונאספו. בגעיא:

(טו-טז) ובצלעי, ואז ע"י ששחותי ולא יכלתי לעמוד על רגלי ושכבתי לנוח על צלעי וצדי מרוב העמל, כי עי"כ נפל למשכב מעט, אז הם שמחו ע"ז ונאספו, ובעת באו לביתי לבקרני לא הראו שמחתם בפועל רק נאספו עלי נכים, עשו א"ע בפני כאלו הם נכאי רוח ומצטערים עלי, ולא ידעתי משמחתם בלב, אמנם קרעו ולא דמו מרוב תשוקתם שאמות קרעו את בגדיהם כאלו אני מת כבר, ולא דממו כדרך לקרוע בדממה ואבילות, רק אחר שקרעו התועדו בחנפי לעגי מעוג, היינו בחברת לועגים ולצים האומרים דברי לעג, וחרקו עלי שנימו בבזיון:

נאספו עלי נכים. אנשי' פסחי' כמו שאנו מתרגמינן נכה חגירא, ומנחם חברו כמו נכאי' (ישעיה ט"ז) אימנויישי"ץ בלע"ז:

וּבְצַלְעִי שָׂמְחוּ: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן נוח לו לאדם שיבא על ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו ברבים מנ"ל מדדרש רבא דדרש רבא מאי דכתיב ובצלעי שמחו ונאספו קרעו ולא דמו אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע גלוי וידוע לפניך שאם היו מקרעים בשרי לא היה דמי שותת לארץ ולא עוד אלא אפילו בשעה שעוסקין בנגעים ואהלות אומרים לי דוד הבא על אשת איש מיתתו במה ואני אומר להם מיתתו בחנק ויש לו חלק לעוה"ב אבל המלבין את פני חבירו ברבים אין לו חלק לעוה"ב וכו':
(בבא מציעא נח ע"ב)

ונאספו היו נאספים לספר עלי ולשמוח זה עם זה לחליי.

נכים. מוכה ברגל כמו נכה רגלים (ש״ב ד׳):

נכים. כמו נכה רוח, עושים את עצמם כנכאים :

נכים - תאר על משקל מתים והוא נכה רוח, כמו גאים. ויש אומרים: כמו: נכה רגלים כנגד ובצלעי.

ולא ידעתי. על מה נאספו הלא לא הרעותי אחד מהם:

קרעו ולא דמו. אילו היו קורעין את בשרי לא היה דמי שותת לארץ כשמלבינין פני:

נאספו עלי נכים אנשים פחותים: וכן: בני נבל גם בני בלי שם נכאו מן הארץ (איוב ל ח), כלומר שהם נכים ודחופים מפחיתותם. ופרוש

קרעו. כן יקרא פתיחת הפה לשחוק וכאשר כן יקרא פתיחת חלונות כמ״ש וקרע לו חלונו (ירמיהו כ״ב:י״ד):

וטעם ולא ידעתי – שהם עידי חמס, שהכרתים ובקרתים בחליים נאספו נכים פחותים מהם לבקר אותי, ואע"פ שלא ידעתי מי הם, קרעו בשרי דרך משל, שידברו רעות בי.

קרעו. והמה פותחים פיהם בשחוק ואינם יכולים להתאפק ולשתוק מן השחוק:

ולא ידעתי לא ידעתי למה נאספו עלי לשמוח לצרתי, כי אני לא גמלתי להם רעה.

ולא דמו. ולא שתקו:

ולא דמו - מגזרת דמם, מפעלי הכפל, כמו: תמו דברי איוב.

קרעו ולא דמו: קרעו פיהם מרב השחוק ולא שתקו משחקם עלי. או יבא לשון הקריעה בענין הפתיחה בזה הדרך. כמו: תקרעי בפוך עיניך (ירמיהו ד ל); וכן: וקרע לו חלוני (שם כב יד). ויש מפרשים: כשידברו רעות בי כאלו קרעו בשרי. ואדני אבי, זכרו לברכה, פרש: קרעו מה שלא יכלו לתפור אם יתחרטו; וכן הוא דרך משל במעשים ובדברים רעים.

בחנפי לעגי מעוג וגו'. בשביל חניפות של ליצנות אכילה ושתיה שמחניפין לשאול בשביל שיאכילם וישקם חורקים עלי שיניהם:

בְּחַנְפֵי לַעֲגֵי מָעוֹג: מאי פתילה אמר רב מתנה פתילה של אבר מנא לן אתיא שריפה שריפה מעדת קרח מה להלן שריפת נשמה וגוף קיים אף כאן שריפת נשמה וגוף קיים רבי אלעזר אמר אתיא שריפה שריפה מבני אהרן מה להלן שריפת נשמה וגוף קיים אף כאן שריפת נשמה וגוף קיים מאן דיליף מעדת קרח מנא ליה דכתיב ואת מחתות החטאים האלה בנפשותם שנשמתן נשרפת וגוף קיים ואידך ההיא שריפה ממש היא ומאי בנפשותם שנתחייבו שריפה על עסקי נפשותם כדריש לקיש דאמר ריש לקיש מאי דכתיב בחנפי לעגי מעוג חרק עלי שנימו בשביל חנופה שהחניפו לקרח על עסקי לגימה חרק עליהן שר של גיהנם שניו וכו':
(סנהדרין נב ע"א)

בחנפי לעגי מעוג סמוך על סמוך כמו: נהרי נחלי דבש וחמאה (איוב כ יז); את מספר מפקד העם (שמואל ב כד ט); חכמי יעצי פרעה (ישעיהו יט יא) ושפני טמוני חול (דברים לג יט); ופרושו: אנשים חנפים ולועגים, מתעסקים בדברים בטלים. פרוש מעוג: שיחה בטלה. ודומה לו בדברי רבותינו, זכרם לברכה (בבלי סנהדרין קא ב): ובגבולין ובלשון עגה. ובי"ת בחנפי כמו עם; וכן: בך צרינו ננגח (תהלים מד ו). ופרושו: אלה הנכים יאספו עם חנפים ואנשי לעג ישחקו ויחרקו עלי שנימו. והמפרשים (מנחם ואחרים) פרשו מעוג: לשון עגה; וכן: אם יש לי מעוג (מלכים א יז יב). ורצונו לומר: האנשים המתענגים ובעלי התאוות. או פרושו: על דרך משל יקרא העצה הרעה והמעשה הרע מעוג, כמו: אפרים היה עגה בלי הפוכה (הושע ז ח); וכן: מלוש בצק עד חמצתו (שם ד).

ואז דרך חונף וזיוף אמרו קצתם דברי לעג על הקבוץ ההוא כענין אמרם מה זה הקבוץ ומה צורך אליו כי מגורשת היתה וכיוצא בזה באופן חונף ולעג על קבוצם לפתוח פתח לצאת מלפניו אחר שהכלימוהו בבואם אמר כי בחנפי לעגי המעוג שהוא הקבוץ הנקרא מעוג שהוא לשון עגולה כד"א עג עוגה והוא כי כל קבוצם בימים ההם היה כחצי גורן עגולה חרוק עלי כו' לומר כי כל כך היה לבם למרע שאפילו בחנפי לעגי המעוג עם שגם אלה רעה בלבבם גם הם על כל זה חרקו הנאספים עלי שנימו שהוא בהיותם עלי עדיין טרם צאתם מלפני חרקו את שנימו כי לא היו חפצים בדברי מהבילים הדבר אפילו שהיה דרך חונף ולעג:

מעוג. חררה ועוגה כמו אם יש לי מעוג (מ״א יז):

לעגי מעוג. מענין לעג, ונפל הלמ''ד כמו בשורש לקח לתע :

בחנפי - יש אומרים: שהחנפים יאמרו דבר שילעגו להם בעלי מעוג, וזה הפירוש ארוך אין לו טעם. והקרוב אלי: שאלה החנפים שהם חנפי לעג הלעג בעיניהם כמעוג לאכלו, על דרך: אוכלי עמי אכלו לחם על כן למעלה קרעו בשרי והעד שכן הוא הבא אחריו: חרוק עלי שנימו.

בחנפי. המה יתחברו עם החנפים הלועגים ומתלוצצים בבני אדם ובעבור מתן החררה שמקבלים ממי שרוצה בזה וכל אחד מהם חרק עלי שניו דרך כעס וקצף:

מעוג. לשון אכילה כמו אם יש לי מעוג דאליהו (מלכים א י״ז:י״ב), ומנחם פתר אותו לשון עוגה קטנה (שם) וכן אם יש לי מעוג:

חרק עלי שנימו: חרק מקור; וענינו: שמח, שמחרק אדם שניו בראותו נקמה מאיביו; וכן: ויחרקו שן (איכה ב טז).

חרוק. ענין שחיקת וטחינת השינים אלו באלו בהתקצף כמו ויחרקו שן (איכה ב):

כמה תראה. כמה ארך אפים יש לפניך לראות כל אלה:

אדני כמה תראה עד כמה תראה בעניי ובלחצי מהם, כאלו אמר: עד מתי תראה בעניי ובלחצי. וכן: כמה נר רשעים ידעך (איוב כא יז).

אדני כמה תראה כו' לבא אל הענין נקדים שני דברים אחד כי ענוש לצדיק לא טוב. ב' כי ככפירים שואגים לטרף כן עונות האדם שהם קטיגורים וכחות הטומאה יבקשו לטרוף את נפשו ולידבק בה. ונבא אל הענין והוא כי הנה ראה דוד כי אויביו ראויים לעונש שואה ומשואה והיה ירא פן יענש בהתגלגל צרותם על ידו גם היה ירא פן עון בת שבע ועון מה שאת אוריה הרג בחרב בני עמון יהיו ככפירים שואגים לטרוף את נפשו על כן התחנן על השני דברים על האחד אמר אדני כמה תראה זולת מה שאני רואה מאשמות האנשים האלה אתה כמה תראה מאשמותם צרורות בנפשותם על כן אחלה פניך שתשיב נפשי משואיהם כי מה שנפשי תאבה אל שואיהם וצרותם תשיבנה מזה כי לא יחסר מכמה תראה שעל זולת מה שחטאו לי ילקו ועל השני שכחות טומאת עונותי שמבקשים לטרוף נפשי כי מצאו בה אחיזה מאשר הוטמאה בחטאות אלו לכן השיבנה מהם בל אמות ויאחזו בה וזהו מכפירים יחידתי:

כמה. ענין זמן רב:

משאיהם. מהמייתם

אדני כמה תראה - ולא אראה נקמתך מהם.

כמה תראה. עד מתי תראה בעניי ולא תושיע:

כמה תראה. כן כתוב:

(יז-יח) ה' כמה תראה, ר"ל אף שאני לא ידעתי מחשבותיהם שבאים לצחק וללעג, אבל כמה תראה אתה, הלא אתה רואה את כל, כמה וכמה גדולה ראותך על ראותנו, וא"כ השיבה נפשי משואיהם ר"ל אני מסוכן בין כך ובין כך, שאם אהיה בחברת אנשים אני מסוכן בשואיהם והמייתם, ואם אפרד מן האנשים להתבודד במדבריות ביחידות אני מסוכן מן הכפירים שבמדבר, וא"כ השיבה מכפירים יחידתי, אם אהיה מתבודד ביחידות, ואז אודך בקהל רב על ההצלה שהצלתני מאנשים רעים ומחיות רעות:

משואיהם. מחשך שלהם:

השיבה נפשי משאיהם כמו שאמר (תהלים סח כג): אמר אדני מבשן אשיב אשיב ממצלות ים, שהוא בענין הצלה. ופרוש משאיהם: משאונם וממהמתם. ומשאיהם, לשון רבים; והאחד שאה, בפלס יורה ומלקוש (דברים יא יד).

משואיהם. ענין חושך:

ויחידתי. כשאני יחיד ומתבודד :

משואיהם - שם כאילו הוא משואתם, כי יש שמות במתכונת זכרים ונקבות.

השיבה. הצל נפשי מחשכת הצרות אשר יביאו עלי:

מכפירים יחידתי. מוסב על השיבה נפשי השיבה מכפירים יחידתי, (יחידתי נשמתי סא"א):

מכפירים שהם כמו הכפירים הטורפים. ופרוש

מכפירים. חזקים ככפירים יחידתי. נשמתי:

וטעם מכפירים – בשיניהם כשיני אריה.

יחידתי: נפשי; וכן פרשנו למעלה (תהלים כב כא).

אודך בקהל רב כשתצילני מהכפירים.

ומה שאבקש חיים לא על הנאת העולם הזה כי אם על שבהיותי חי אודך בקהל רב ויזכו קהל רב על ידי והוא כי דין ההודאה היא קהל עשרה ותרי מנייהו חכמים אני ארבה שהח' יהיו קהל רב ובמקום ב' חכמים עצומים באיכות בעם עצום גדולי השלמות והחכמה אעשה הלול שהוא יותר מהודאה כי העם עצום ישכילו יותר וזהו בעם עצום אהללך:

עצום. ענין רבוי וכן עצמו לי אלמנותיו (ירמיהו ט״ו:ח׳):

אודך - נדר כי בהנצלו יודה השם בגלוי.

אודך. ואז אודך בקהל רב:

בעם עצום אהללך: וקהל רב, ועם עצום בהיות כל ישראל כאחד.

אויבי שקר. ששונאין אותי על דבר שקר שמעידין עלי מה שלא עלה במחשבתי מעולם אל ישמחו במפלתי:

אל ישמחו לי איבי אל ישמחו בעבורי עוד, כי הרבה שמחו עלי עד עתה איבי

אל ישמחו לי אויבי כו' אומר עוד כוונתי בשאלתי שתציל ממות יחידתי ולא שאלתי שתכפר עוני ואמות כעת זכאי למה שאל ישמחו לי אויבי ואהיה אני כלי להם לחטא ומה שישמחו לי הוא על שקר ושונאי חנם לא יערבו לדבר בפי' אך לא יבצר מהם שיקרצו עין:

לי. עלי:

איובי שונאי. הבדלם למעלה (י''ח י''ח) :

אל, שקר - קשור עם אויבי, כמו שונאי חנם יקרצו עין, לסגור קצה העין רמז כמשפט ללעוג.

אויבי שקר. אויבים לי בחנם:

אל ישמחו לי האויב איבתו גלויה והוא שמח בגלוי לז"א אל ישמחו לי, ולרוב תהיה האיבה בעבור סבה כמו שעשה עמו רעה, וכדומה, לז"א שהוא איבת שקר כי לא עשה להם רעה, והשונא הוא בלב ואינו שמח בגלוי רק קורץ עין יתן עצבת, ולזה אומר אל יקרצו עין, והשנאה תהיה בעבור מום או דופי שמצא בו, לז"א שונאי חנם:

שונאי. ששונאי' אותי אל יקרצו עלי עין וללעוג בעיניהם על מפלתי:

שקר בסגו"ל ובאתנ"ח; וכן עצמו מצמיתי איבי שקר (תהלים סט ה). ופרושו: שהם שונאים אותי בחנם, כמו שאמר:

יקרצו. ענין נדנוד העין ללעג וכן קורץ בעיניו (משלי כ׳):

יקרצו עין. מלת אל משמשת בשתים כאלו אמר אל יקרצו עין בדרך לעג:

יקרצו. צינאנ"ט בלע"ז:

שנאי חנם וכן: אך לשקר שמרתי (שמואל א כה כא), רצונו לומר: בחנם.

יקרצו עין: יקרצו עין זה לזה בלעגם עלי. וקריצת עין הוא נדנוד העינים ללעג ולבוז. וכן בענין הזה בשפתים: קרץ שפתיו (משלי טז ל); וכן: קורץ בעינו מלל ברגלו מרה באצבעתיו (שם ו יג).

על רגעי ארץ. על דכאי ארץ, וכן רוגע הים (ירמיהו ל״א:ל״ה) עורי רגע (איוב ז׳:ה׳), וכן פירש דונש:

כי לא שלום ידברו כמו: ולא יכלו דברו לשלם (בראשית לז ד).

ומה שאמרתי שישמחו על שקר הוא שלא יאמרו שמיתתי היתה כפרתי ויבא שלום ינוח על משכבו כאשר לכל צדיק כי אדרבה לא שלום ידברו כי מה שידברו הוא לא שלום לומר כי לא צדיק אני ולא נתכפר עוני והאמור לבלתי צדיקים אין שלום אמר ה' יאמרו עלי ושמא תאמר איך יוכלו לומר כך ושמואל הנביא אמר ונתנה לרעך הטוב ממך הנה לא ישיתו לב כי הנה על רגעי ארץ הם נוחי נפש אשר בארץ המה דברי מרמות יחשובון שבמרמה דברו ולא באמת ועליהם אמרתי שיחשובון ולא ידברו בפיהם:

רגעי. ענין בקוע כמו עורי רגע (איוב ז׳):

רגעי ארץ. נוחי ארץ, (מלשון מרגוע) שהם המתים :

כי - אמר רבי משה: כי רגעי ארץ בקיעי ארץ והטעם רמז למסתור, וכמוהו: עורי רגע וימאס.

כי לא שלום ידברו. כל דבריהם בריב ומצה:

כי, אויביו היו מוציאים דבה עליו, ודרך מוציא דבה להרחיק עדותו, וכששאלו להם ממי שמעתם דבר זה שאתם אומרים עליו רע, היו אומרים ששמעו מפלוני ופלוני שכבר מתו, וז"ש שע"י שלא שלום ידברו שעי"כ דברי מרמות יחשבון על רגעי ארץ, היו אומרים שנוחי ארץ וישני קברות אמרו דבר זה, אבל אח"כ החזיקו בדבתם ויעיזו פניהם שראו דבר זה הם בעצמם בעיניהם, וז"ש וירחיבו עלי פיהם, שאח"כ הרחיבו פיהם בהרחבה יותר, עד שאמרו לאמר האח האח הלא זאת ראתה עיננו, שהלא בעינינו ראינו שדוד עשה רע כזאת:

ועל רגעי ארץ דברי מרמות יחשבון: ארץ בסגו"ל ובאתנ"ח; והם ארבעה במסרה ^*(במקרא?); ואלה הם דברי המסרת: ד' פתחין באתנחתא; ופתחי"ן בלשון בעלי המסרת והבאים אחריהם מאות בשנים, הם: סגולי"ם.. ויש מפרשים (דונש, רש"י, רבי משה הכהן גקטילא ואחרים): רגעי מן רגע הים (ירמיהו לא לה) שהוא ענין בקיעה; כן רגעי ארץ בקיעי ארץ, כלומר במקומות נסתרים; ואיננו נכון. כי למחשבה אין צריך מקום נסתר, אלא לדבור או למעשה. ויש מפרשים (רש"י וגם כן אחרים): רגעי ארץ מענין מרגוע, שהוא ענין מנוחה; ופרוש רגעי ארץ: ענוי ארץ. וקראם כן לפי שהענוים הם רפים ודעתם נוחה. ויש לפרש עוד רגעי ארץ: הדשנים והשאננים שהם במרגוע ונחת. ופרוש ועל: כמו ועם; וכן: ויבאו האנשים על הנשים (שמות לה כב). ופרושו: אלו החנפים והלועגים עם אלה הדשנים והשאננים הרשעים יחשבון דברי מרמות עלי; והם בנחת ואני בגולה ובצרה.

ועל רגעי ארץ. על הנסתרים מפניהם בבקעי ארץ יחשבו מרמה:

האח האח. לשון שמחה מתהלל בתאות לבו מרוב שמחת' שרואים תאותם מתקיימת:

וירחיבו עלי פיהם בשחוק ובדבור כשראו אותי גולה ממקום למקום.

אך עלי הרחיבו פה לדבר וזהו וירחיבו עלי פיהם אמרו האח האח כו' לומר האח על שנמצא בי דבר רע וגם האח על שראתה עינינו בי נתגלה טיבו בימינו. או יאמר כי הנה השמח במפלת אויבו רואה ה' ורע בעיניו ושב מעל מי ששמחו עליו אפו כד"א בנפול אויבך כו' פן יראה ה' ורע כו' ובזה יאמר וירחיבו עלי פיהם ואמרו כי שמחו בנפילתי שמחה כפולה כי אמרו האח האח ראתה עיננו הנה כי בנפול אויבם שמחו:

האח. ענין ל׳ שמחה הוא וכן אמרה צור על ירושלים האח (יחזקאל כ״ו):

וירחיבו - מלת האח רמז לנקמה.

וירחיבו. בשחוק רב:

ראתה עיננו. בלא יו"ד תנינא:

אמרו האח האח ראתה עיננו: כלומר ראתה עיננו בו מה שדמינו ורצינו. וכן: ובאיבי ראתה עיני (תהלים נד ט). האח שמחה; והכפל לרב השמחה. וכן: יען אשר אמרה צר על ירושלים האח (יחזקאל כו ב).

ראתה עינינו. מה שחפצנו לראות:

ראיתה יהוה אל תחרש אל תשתוק לצעקתי ואל תעשה עצמך כחרש, אלא ענני והושיעני כי אתה ראיתה לעגם ודבורם עלי.

ואיני אומר פן יראה ה' ורע בעיניו כ"א שכבר ראיתה ה' ואין ספק שאל תחרש ותשיב מעלי אפך שהוא להשיבו מעלי ולהביאו עליהם אך אבקש ממך שלא תצר להם בשבילי כי אם שלא תסתלק שכינה ממני וזהו אדני הוא שם אדנות אל תרחק ממני שתועיל השבת אפך מעלי לזה. ואם נאמר שלא ערבו אל לבם לומר האח כו' לפני דוד כי אם שלא בפניו אפשר יאמר וירחיבו עלי פיהם כו' לא שראיתי אני וגם לא תאשימני למקבל לשון הרע כ''א ראיתה ה' שאין דבר נעלם ממך לכן אל תחרש ולא שתצר להם רק לשלא תרחק ממני:

ראיתה - כנגד ראתה עינינו.

ראיתה. הלא ראיתה שמחתם עלי אל תשתוק להם מלקחת מהם נקמתי:

ראיתה, אומר הנה הם אומרים שראו על דבר שלא ראו, ואני אין לי ראיה כנגדם רק אתה ה' הלא ראיתה האמת, ואתה עד, ולכן אל תחרש, הגד אתה את האמת, והוא במה שאל תרחק ממני ותריב ריבי להודיע שהאמת אתי:

אל תחרש - כנגד אמרו.

העירה והקיצה. פמליא של מעל' לשפוט משפטי מאויבי:

העירה והקיצה למשפטי אלהי ואדני לריבי: כפל ענין במלות שונות לחזק. רצונו לומר: שלא תהיה כישן עוד, וקח משפטי וריבי מהם, כי אתה אלהי, ואין לי שופט אחר, שאתה אדני, והאדון ידרוש משפט עבדו.

העירה והקיצה כו' הנה בשני דברים היה צריך לבא במשפט א' על עון אשר בא אל בת שבע. שני על אשר היו אויביו מצרים ומצערים אותו כשופכים את דמו ועל הא' אמר עורה והקיצה למשפטי ועל השני על בעלי ריבו אמר אלהי ואדני לריבי. וכונת הכתוב לומר כי הלא אמרתי אדני אל תרחק ממני שלא תסתלק שכינה מהיות עמי והלא יאמר אומר איך שם זה ידינך אם תהיה לו כבן בית שלא תסתלק ממך לזה אמר אל שם אדנות שהזכיר גם שאמרתי אל תרחק ממני לא שתהיה עוזר לי בדין או שתדום לבל הרשיעני כ"א אדרבה העירה והקיצה למשפטי וזה הוא על דבר משפטי ודיני על עוני כי על ענין ריבי עם יריבי בזה ידעתי כי כל כך רע הדבר בעיניך לא בלבד שם אדנות שהוא מדת הדין הרפה כי אם אלהי ואדני שהם מדה"ד הקשה ושם אדנות הוא מדה"ד הרפה תחבר לדון אותם על ריבי ואמר אלהי ולא אמר אלהים כלומר כי יקנא על ריבם עמדי מתייחס לאלוה שלי אך ידעתי כי אם לריבי גם הוא יהיו שני בחינות הדין ודאי יחייבו את ראש אנשי ריבי:

העירה והקיצה. יוצא, העירה את המתים וכבר התבאר (חבקוק ב׳:י״ט), שיקיצה הוא מוסיף על העירה :

העירה - שניהם פעלים אינם יוצאים או יהיה העירה יוצא, והטעם עצמך כדרך קודר הלכתי שהוא יוצא ובעבור שחבר העירה והקיצה למשפטי חבר אלהי. הטעם: העירה אלהי למשפטי והקיצה אדני לריבי. ולפי דעתי: בעבור אתה אלהי ואתה אדני והטעם האדון שלי כי עם אל"ף ודל"ת הוא כתוב.

למשפטי. לעשות משפטי ולריב ריבי:

העירה, נגד מה שהגידו דברי מרמותם בשם רגעי ארץ ומתים, העירה והקיצה את המתים מקבריהם למשפטי שיגידו האמת, ונגד מה שאמרו שראתה עינם, עמוד אתה אלהי וה' לריבי נגד העדי שקר:

למשפטי, לריבי. משפט הוא גמר המשפט להוציא משפטי, וריב נגד העדי שקר עי' ישעיה (ג' י''ג) :

שפטני כצדקך יהוה אלהי קח משפטי מהם בצדקתך ובישרך, כי אתה יודע כי אתי האמת ועמם העול והחמס.

אך לא אחפוץ במיתתם כי אם שפטני בריבי הנז' כצדקך אשר צדקך הוא לשתף רחמים בדין שיהיו ה' ואלהי שהם מדת רחמים ומדת הדין לבל ישפטום משפט מות כי הנה כל ישעי וכל חפץ אינו כי אם שאל ישמחו לי כי יראו בישועתי וטובתי שידעו כי אתה עמדי ואל ישמחו לי במיתתי ורעתי:

שפטני - קח לי משפט צדק מהם.

כצדקך. כפי מדת צדקך ולא כמעשי:

שפטני, ואתה תוציא לאור משפטי כפי צדקך ואז אל ישמחו לי אויבי שקר שהזכיר למעלה:

ואל ישמחו לי: אל ישמחו עוד לי.

אל יאמרו בלבם אפילו בלבם לא יוכלו לשמוח עלי ולאמר

והוא כי על עצמם ירא אני אל יאמרו בלבם האח נפשנו בל יאמרו שישי ושמחי נפשנו כי את היא הצדקת ולא נפש דוד והוא כי גם שלא עליהם צרה בעצם אבקש תבא עליהם העדר שמחה שיכירו כי בלתי טהורה נפשם לפניך ועל הנוגע אלי תצילני אל יאמרו בלענוהו אם אמות הפעם או תייסרני רעתי לפניהם וזה לא יאמרו בלבם בלבד כאשר על עצמם באמרם כי הם הטובים שאמר אל יאמרו בלבם האח נפשנו כ"א בפי' בפיהם יאמרו בלענוהו כי זכותנו כבדה על אשמתו ובלענוהו. או יהיה כי היו שתי כתות באויביו אחת אשר לא יאמרו רק האח נפשנו כי את היא הצדקת ולא נפש דוד כי לא חטאנו אך אינם חפצי רעתי ויש כת אחרת חפצי רעתי ועל הא' אמר אל יאמרו בלבם האח נפשנו ועל השנית אמר אל יאמרו בלענוהו כי הלא בזה יחטאו לה':

אל - תשמח נפשם ויתהללו בלשונם.

האח נפשנו. שמחה נפשנו:

אל יאמרו בלבם האח נפשנו אל יאמרו. בס"א כ"י ואל יאמרו בוא"ו וכן היה כתוב בס"א ישן נושן רק שנמחקה אח"כ אות הוא"ו ויפה נעשה למחוק אותה שכן במסורת שמואל ב' א' נמסר סי' מן כ"ג פסוקים בקריאה רישא ומציעתא אל אל ודין חד מנהון ויש לדעת כי במסורה שם כתוב אל יאמרו בלבבם וכן מצאתי בס"א ישן שבתחלה היה כתוב בלבבם ואח"כ הגיהו בלבם וכן נכון שזהו א' מן ט' בלבם בקריאה וסי' נמסר ביחזקאל י"ד:

אל יאמרו האח נפשנו אלה שרצו להשפיל כבודו, אל יאמרו בלענוהו אלה שרצו להרגו:

האח נפשנו כלומר שמחנו נפשנו.

בלענוהו. בלענו את דוד:

בלענוהו. העי"ן בשוא ופתח:

אל יאמרו ולא יאמרו, כמו שאומרים עתה:

בלענוהו: ושחתנו אותו.

יבשו ויחפרו יחדו שמחי רעתי ילבשו בשת וכלמה יבשו ויחפרו הכפל לחזק. ואמר: כמו שנאספו יחד עלי לשמוח כך יבשו יחדו מתקותם

ואיני חפץ לא בהעוותם ולא במיתתם כי אם בתשובחם כי ע"י ראותם כי תיטיב לי ולא להם יבושו ויחפרו יחדו חפצי רעתי הם הכת השניה דסליק מינה וילבשו בושת וכלמה המגדילים גדרם עלי ואומרים האח נפשנו שנפשם גדולה וטובה מנפשי שהיא הכת הראשונה דפתח בה באופן שיבושו וישובו אל ה'.

המגדילים. מל׳ גדול:

יבשו, יחפרו, כלימה. התבאר בפסוק ד', ורצונו לומר יבושו מעצמם, ויחפרו מאחרים והמגדילים בושה וכלימה עלי, ילבשו הם לבוש הבושה והכלימה :

יבושו - טעם יחדו כנגד נאספו עלי נכים, ופעול מגדילים חסר והוא לשון או מלה.

יחדיו. כולם יחדו וכ״‎א יראה בבושת חבירו:

ילבשו בשת וכלימה המגדילים עלי. לפי פשוטו אפשר דהגם דיהיה איזה חטא הם מגדילים עלי עונות כגון הם אומרים שבאתי על אשת איש ואומרים שאני מורד במלכות וכיוצא מדבר קל ישיחו בי להגדיל עונות אשר לא היו והם ילבשו בשת ועל לבוש הבשת כלימה לתכשיט כי דבריהם לעו. ירונו וישמחו חפצי צדקי אוהבי השכינה שהיא עמי וזהו צדקי כי צדק היא השכינה ואמר צדקי כי היא עמי לשמרני. ויאמרו כי על ידי שאני עוסק בלילה בתורה ובשירות ותשבחות גורם זיווג עליון וז"ש תמיד יגדל ה' ואימתי אקרי גדול כשהוא בעיר אלהינו החפץ שלום עבדו שהוא יתברך חפץ בתקון היסוד שאני מתקן וזהו שלום עבדו שלום הוא היסוד עבדו בגימטריא חסיד שאני מכוין להמשיך החסדים ליסוד לצורך יחוד קבה"ו:

יבשו שמחי רעתי הם האומרים בלענוהו, ילבשו בשת המגדילים בושה וכלימה עלי, נגד האומרים האח נפשנו:

המגדילים עלי: פיהם, כמו שאמר: וירחיבו עלי פיהם.

שמחי רעתי. השמחים בבוא עלי הרעה:

המגדילים עלי. המתגאים ומחזיקים עצמם לגדולים למולי:

ירנו וישמחו חפצי צדקי הם יבשו ויחפרו שהם שמחי רעתי; וחפצי צדקי ירנו וישמחו. ופרוש צדקי: ישרי, ומה שראוי לי.

והנה ידעתי כי לעומת אלו יש צדיקים חפצי צדקי והם ירונו וישמחו אותם שהיו חפצי צדקי שאצדיק בדיני ויאמרו תמיד יגדל ה' החפץ שלום עבדו:

ירונו - כאשר יבושו שמחי רעתי אז ישמחו החפצים לראות צדקי ויגדל ה' כנגד המגדילים עלי.

חפצי צדקי. החפצים שאמצא צדקה מה׳‎:

ירנו וישמחו הצדיקים שהם חפצי צדקי, ויאמרו תמיד יגדל ה' שבזה שה' שומר את עובדיו ונותן להם שלום שמו מתגדל בעולם:

ויאמרו תמיד הם ישבחו תמיד האל עלי ויאמרו:

ויאמרו תמיד. בכל עת יאמרו יגדל כבוד ה׳‎ החפץ בשלום עבדו:

יגדל יהוה החפץ שלום עבדו: הוא דוד שרצה בשלומו והצילהו משונאיו.

ולשוני תהגה צדקך הם ישבחו לאל עלי, וכל שכן לשוני שהיא ראויה שתהגה צדקך.

אך אני לא אייחס הדבר אל צדקי כשמח בהיותם חפצי צדקי לשוני תהגה צדקך לומר כי הצדק שלך הוא ועל אשר יאמרו תמיד שלום עבדו אני אודה שאיני ראוי ליקרא עבדו כי לא יבצר שחטאתי כמאמר נתן הנביא כי אדרבה כל היום תהלתך על שמחלת לי. או יאמר בדרך הזה אשר חפצתי שלא תבא רעה על אויבי רק שתעשה דרך שיבושו ויחפרו וישובו מדרכם הרעה בזה אזכה יותר מבתחלה כי עד כה לשוני מאליה תהגה צדקך שהוא בחצות לילה שהיתה רוח צפונית מנשבת ושורה מלתו יתברך על לשוני אך מעתה אזכה יותר כי לא בלבד בחצות לילה כי אם כל היום תזכה לשוני להללך וזהו כל היום תהלתך:

תהגה. תדבר:

ולשוני - כנגד אמרו האח.

צדקך. הצדקה שעשית לי:

ולשוני תהגה צדקך כל היום תהלתך. אפשר במה שראיתי זה זמן רב שיש מי שפירש כל הנשמה תהלל יה הללויה אשרי האיש וכו' כי אם בתורת ה' חפצו וכו' כל הנשמה תהלל יה ואמרו רז"ל על כל נשימה חייב להודות ואיך אפשר לז"א כי אם בתורת ה' חפצו וכו' וכשהוא לומד בתורה הו"ל כאלו מודה לה' על כל נשימה עכ"ד וזה אפשר ולשוני תהגה צדקך שאני לומד בתורה וזה חשוב כאלו כל היום תהלתך שאני מודה אליו תמיד כי כל התורה שמותיו של הקב"ה:

ולשוני תהגה צדקך בעונש הרשעים, וכל היום תהלתך בשכר הצדיקים ושמירתם:

כל היום תהלתך: כמו שהם יאמרו תמיד תהלתך.

ותהגה צדקך - כנגד שפטני כצדקך.

כל היום. אספר תהלתך:

וטעם כל היום – שככה יהיה תמיד.

4066 / (תהלים לה,ג) / לנפשי
אמו"י מאישמ"א / a moi meisme / לעצמי

4067 / (תהלים לה,ח) / שואה
ברואינ"א / bruine / ערפל

4068 / (תהלים לה,טו) / נכים
אמינוישיי"ץ / amenuisiez / מונמכים, פחותי ערך