Commento su Salmi 36:32

למנצח לעבד יהוה לדוד: לפי שמדבר ברשע שדעתו שאין לו אדון שיענישהו על הרע שעושה, לפיכך אמר: לעבד יי', כי הוא עצת רשעים רחקה מנו, והוא עבד יי' באמת, ויודע שיש לו אדון גומל האדם על הטוב והרע.

למנצח כו' נאם פשע כו' ראוי לומר שיר ולמנצח למה שהוא עבד ה' ולא פתהו יצרו ולא לבלתי חכם כי אם גם לדוד כי דבר גדול הוא היות עבד ה' גם לגדולים כי כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו:

למנצח לעבד ה' לדוד - טעם לעבד ה', בעבור שהזכיר דברי הפושעים והמורדים בשם הנכבד.

למנצח, במזמור זה יזכיר טענות היצר ופתויו איך יכונן חציו על יתר לירות במו אופל טענותיו בלב, ואת התשובות אשר בם ננצח אותו, ועז"א למנצח לעבד ה', בם ינצח עבד ה' את בעל ריבו, וישב מלחמה שערה בדברים נפלאים ונוראים:

ויזכר אלהים את נח. זה שאמר הכתוב צדקתך כהררי אל (תהלים לו ז). צדקה שעשה הקב"ה עם נח. לא לו לבדו עשה. אלא להררי אל דכתיב נראו ראשי ההרים. ומשפטיך תהום רבה (שם שם). משפט שעשה הקב"ה בדור המבול לא עליהם בלבד. אלא גם על מי תהום רבה. שנא' נבקעו כל מעינות תהום רבה. אדם ובהמה תושיע ה' (שם). לא זכר הקב"ה את נח לבדו. אלא ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה.

נאם פשע לרשע בקרב לבי וגו'. הרי זה מקרא מסורס יש בקרב לבי שהפשע הוא יצר הרע אומר לרשע שלא יהא פחד אלהים לנגד עיניו:

נְאֻם פֶּשַׁע לָרָשָׁע: תניא רבי יוסי הגלילי אומר צדיקים יצר טוב שופטן שנאמר ולבי חלל בקרבי רשעים יצר רע שופטן שנאמר נאם פשע לרשע בקרב לבי אין פחד אלהים לנגד עיניו בינונים זה וזה שופטן שנאמר יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו וכו':
(ברכות סא ע"ב)

נאם פשע לרשע בקרב לבי אני אומר בקרב לבי כי הפשע, והוא יצר הרע, אומר לרשע עשה מה שתרצה. וקראו פשע כמו שקראו חטאת: לפתח חטאת רבץ (בראשית ד ז).

ויחס נאם אל הפשע כי הלא ידענו כי עבירה גוררת עבירה וכאלו העבירה הראשונה שהוא הכח הטומאה שנברא בה כמאמרנו על עבירה גוררת עבירה מדברת עם האדם לעשות אז יותר והוא כי נאם הפשע שאומר לרשע כדי שיעשה פשעים אחרים לפי הנראה לי בקרב לבי הוא שאומר לו בל יחוש כי אין פחד אלהים שהוא מגיהנם נראה לנגד עיניו ולמה תמנע מפחד מה שאינו נגד עיניך ומי יודע מה שיהיה אחריו:

נאם. ענין מאמר הוא כמו נאם האדון ה׳ (ישעיהו א׳:כ״ד):

נאם - הטעם זה אחשוב בקרב לבי, כי הפשע כאילו ידבר אדם הרשע אל תפחד, על כן אין אלהים לנגד עיניו.

נאם פשע וגו׳‎. ר״‎ל חושב אני בקרב לבי שהיצה״‎ר מסית ואומר לרשע אין מי בעולם שיהיה פחד אלהים לנגד עיניו כי אין המקום משגיח בעולם השפל ולזה עשה מה שלבך חפץ:

נאם פשע לרשע וכו'. כתבו גורי האר"י זצ"ל זה המזמור מדבר על אשר פתה נחש לחוה והטיל בה זוהמא ועליו נאמר אין פחד אלהים לנגד עיניו והוא פתה אותה ברמאות וז"ש דברי פיו און ומרמה וזהו און יחשוב על משכבו שמתוך שראה אותם עוסקים בענין משכב קפץ:

נאם פשע לרשע בקרב לבי, בקרב לבי ומחשבותי נמצא נאום פשע לרשע, היינו הטענות שידבר הפשע אל הרשע, מצייר כאלו החטא מתוכח עם הרשע, כי השכל יעמוד נגד הפשע ויסרב מלמלאות רצונו, והפשע יערוך טענות כנגדו, ואלה הם כי בכלל המצות והאזהרות שנתן ה' לנו יש שני דעות, י"א שענין התורה והמצות הוא כמלך מצוה על עבדו זאת תעשה וזאת לא תעשה, שהעבד מחויב לשמוע לקולו מפני פחדו ומוראו בל ישאל כלל מה טעם מצוה זו רק שכן רצה האדון, וי"א שכל המצות הם לתועלתנו, וידמה את ה' המצוה עליהם כרופא המצוה ומזהיר את החולה מה יאכל ומה לא יאכל, שהחולה ישמע לקולו מצד אהבת עצמו כי חפץ חיים נגד הצד הראשון יטעון הפשע לאמר, אין פחד אלהים לנגד עיניו, הפחד שאתה מפחד מאלהים וענשו הוא דבר אמוניי והוא דבר שאינו נראה לעינים ורבים מכחישים אותו שאין פחד ואין דין וחשבון, ומדוע אין פחד אלהים לנגד עיניו? למה אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה בגלוי לנגד עיני בני אדם? ובזה מכחיש פחד העונש וההשגחה, ככל טענות הפילוסופים הידועים המכחישים הגמול והעונש:

ובקרב לבי. כאדם שאומר כמדומה אני:

אין פחד אלהים לנגד עיניו: כלומר אין דבר לנגד עיניך שהפחד ממנו.

פשע. יצה״ר נקרא פשע כמו שנקרא חטאת וכמ״ש לפתח חטאת רובץ (בראשית ד׳:ז׳):

וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. אע"פ שלא היה מעשה בראשית כי אם במאמר. קראן עשיה. שנאמר בדבר ה' שמים נעשו (תהלים לו ו). כי אם אמר נהיו משמע מעצמן נהיו. אלא נעשו על ידי אחר.

כי החליק. הפשע על הרשע בחלקלקות בעיניו כדי שימצא הקב"ה את עונו לשנוא אותו:

כי החליק אליו בעיניו מחליק אליו בעיניו ומיפה לו המעשה.

וכאשר החליק אליו לרשע בעיניו של רשע שהוא להביט אל מה שבעיניו ולא אל מה שאחר וזהו כי החליק כו' כי מלת כי הוא כמו כאשר כרוב כי שבמקרא כמו כי תבא כי תצא כי אין הפתוי וחלקת לשון בדברי הרצוי שמפתה אותו לאהוב אותו לקשור אהבה בו כיצר הטוב ביעצו את האדם לעשות מצוה כי אם אדרבה למצא עונו אשר יעשה בפיתויו עונו שהוא לכח הטומאה תראה לו כמציאה שאדם חושק אותה באמור כי לא כל שעה ימצאנה ולא לאהבו כי אם לשנא כי הלא זה דרך היצה"ר וכל כחותיו לירד ולהשטין ולעלות לקטרג וזהו למצא עונו לשנא שהוא למצא עונו של פשע הגורר אותו לעשות עון ולא שהשפע או העון קושרים אהבה עם עושיהם אלא אדרבה הוא לשנא כי אין לאדם שונא גדול מעונו אחר העשותו כי הוא קטיגורו ומשחיתו והוא המיסרו והמכה אותו כד"א ותמוגנו ביד עונינו:

החליק. את עונו הנזכר בסמוך :

כי החליק - מגזרת אמריה החליקה, כמו: ואנכי איש חלק, כי החליק דבר הרע בעיניו למצוא השם עונו וישנאהו על דרך: אלהים מצא את עון עבדיך.

כי החליק. כי בפתויו מחליק ומיפה לו הדבר הזה בעיניו וכל כוונתו למצוא בו עון להשניאו בעיני המקום כי אינו דורש שלום אליו:

כי, ונגד הצד הב' שהמצות והאזהרות הם לתועלת האדם ושיסכים השכל עמהם, הנה החליק אליו בעיניו, שם לפניו הרכסים לדרך חלק, מראה לו שאין השכל המעשי מכריח אל עשיית המצות ומניעת העבירות, ושואל ממנו למצוא עונו לשנוא, שימצא הטעם מדוע ישנא את העון ומדוע ימנע ממנו, והנה הטענה הראשונה ישתמש בה מדרך השכל העיוני, שעל אמונות ההשגחה והשכר והעונש ודומיה יעיין השכל העיוני ולנגדם יצא הפשע במופתים מזויפים עיוניים, והטענה השניה ישמש בה עם השכל המעשיי, שהוא יבחין על הטוב והרע במעשים ובפעולות, ובו יצא הפשע לחפות כסף סיגים על חרש להראות שאין עול בעשות הרע ע"פ טענות לקוחים מהתבונה המעשיית:

למצא עונו למצא יפתנו לחפש המעשה הרע עד שימצאנו, כמו: לך מצא את החצים (שמואל א כ כא).

לשנא: מרוב התמדתו יקוץ בעברה וישנאנה. ויש לומר: יפתנו למצא עונו לשנא להפך, והוא הדרך הטוב. וכן: כי את יי' עזבו לשמר (הושע ד י), שפרושו: לשמר דרכי אלהים אחרים. ובדרש (שוחר טוב בשנוים): הרשעים מסתכלים בעיניהם, ומחפשים בידיהם, ומהרהרים בלבם למצא איזה עון שהקדוש, ברוך הוא שונא, שיעשוהו. וכן הוא אומר (דברים יב לא): כי כל תועבת יי' אשר שנא עשו לאלהיהם.

חדל להשכיל להיטיב. מנע עצמי מהשכיל להיטיב מעשיו:

דברי פיו און ומרמה כי אם ידבר טוב בפיו, און ומרמה הוא כי בלבו הוא חושב רע.

באופן שכל דברי פיו של הפשע אל הרשע שמראה שלהנאתו מייעץ אותו לחטא לענגו אינו רק און ומרמה וכל כך עושה לו הפשע עד שחדל הרשע להשכיל כי במרמה ידבר לו כדי להיטיב ולבטל עצתו כי בחלק שפתיו ידיחנו לבלתי ישכיל כי במרמה דבר לו ולהיטיב כי יטמטם לבו:

און. עמל ושקר:

דברי - ונקשר חדל עם למ"ד, כמו: ויחדלו לבנות העיר.

דברי פיו. והרשע ניסת לו ובפיו ידבר און ומרמה ומונע עצמו להשכיל בדבר ולחקור על האמת ולהטיב דרכו:

דברי, אחר שספר נאום הפשע וטענותיו, כפי מה שהם בקרב לבו שגם הוא עברו בלבבו טענות היצר ופתויו, יאמר כי הוא בחן כי דברי פיו של הפשע הם און ומרמה שמופתיו אשר לוקח מהשכל העיוני הם מרמה וזיוף, והטענות שטוען מצד השכל המעשי הם און, שמצד שלבו מלא און לכן טוב בעיניו כל רע, ומבאר שמה שטועה בשכל העיוני בא מצד שחדל להשכיל לא מצד שהשכיל רק מצד שלא השכיל, שאם היה משכיל על דבר היה מוצא האמת, ומה שטעה מצד השכל המעשי בא מצד שחדל להיטיב, שאם היה רוצה להיטיב מעשיו היה מרגיש שמצות ה' הם טובים וישרים:

חדל להשכיל לקחת מוסר להשכיל לבו.

להיטיב: ולהיטיב דרכו.

יתיצב על דרך לא טוב. הקב"ה נתן לפניו דרך הטוב ודרך המות והוא בוחר לו דרך לא טוב:

און יחשב על משכבו בלילה יחשב להרע, כי המטה היא מקום המחשבה בעוד האדם ער, כי איננו פונה לשום עסק. וביום

ועוד דבר אחר יסיר לב הרשע מלהשכיל להיטיב והוא כי יראה כי כל עושה רע נהנה מרעתו מיד גונב מנה ונזון ומתענג בו וכן בכל עבירה נהנה מיד משא"כ בעושה מצוה כי הנה סמאל פורע לאלתר אך הוא ית' היום לעשותם ומחר לקבל שכרם לכן מייעצו יקח ויאחוז במה שהוא לאלתר ולא במה שהוא בהקפה וזהו און יחשוב על משכבו כי און יחשוב הרשע על משכבו בהיותו דשן ושמן על משכבו והאון שיחשוב הוא לומר כי יתייצב על דרך לא טוב שהוא כי יקנה התייצבות והעמדה על דרך לא טוב כי יגזול מנה או מאתים או אלף דינר זהב והדרך לא טוב ההוא יעמידנו על רגליו וזהו יתיצב על דרך לא טוב אך בדרך טוב לפעמים יחסר לחמו על כן לא ימאס רע הרשע ההוא כי בו שמן חלקו מיד:

און, על משכבו - בלילה.

על משכבו. בעת אשר יפנה מן הטרדות:

און, מבאר שהאדם מצד תולדתו וטבעו נוטה שישכיל את האמת ושייטיב מעשהו ופעולותיו, וראוי שימאס ברע וידבק בטוב, רק ע"י שאון יחשוב על משכבו אם רק יחשוב מחשבת און בעיון או אם רק יתיצב על דרו לא טוב במעשה, הגם שלא יהיה בקום ועשה רק בשב ואל תעשה, שלא יחשוב ויעיין אחרי האמת ולא ישתדל לעשות טוב, זה יצמיח בלבו שורש פורה ראש ולענה עד שרע לא ימאס, ויאמר על רע טוב:

יתיצב על דרך לא טוב לעשות רע. ואמר: לא טוב כדרך הלשון, כמו: אשר לא טהרה (בראשית ז ב). כי לא טהור (שמואל א כ כו): וכן: ההלכים הדרך לא טוב (ישעיהו סה ב) ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו (יחזקאל יחי ח). ומאזני מרמה לא טוב (משלי כ כג); והדומים להם; או אמר כן כדי שלא יאמר רע שני פעמים סמוכים. או פרושו: כי אין בדרכו בשום צד טוב, כי כלו רע.

יתיצב - הפך המשכב ביום.

יתיצב. עם כי מתחלה הוא נצב בדרך ובהנהגה אשר איננה טובה ולא פקד עדיין לעשות הרע אבל סוף הדבר אשר לא ימאס אף ברע כי כן דרך הניסת ליצר הרע:

רע לא ימאס: בכל עת אוהב להרע, ואין עת שימאס הרע מלעשותו.

על דרך לא טוב - מצות לא תעשה.

רע לא ימאס - הטעם כפול.

ה' בהשמים חסדך. בשביל רשעים הללו אתה מסלק חסד מן התחתונים ומגביה אמונתך עד שחקי' לסלקה מבני אדם:

יהוה בהשמים עם ה"א הידיעה כמשפט וחסרוה ברוב להקל. ופרוש בהשמים: עד השמים; וכן: בלא יוכלו יגעו בלבשיהם (איכה ד יד). ואפשר שיהיה כמוהם ושלא את השעיר במדבר (ויקרא טז כב): כמו עד המדבר.

אך את הטוב לא נקבל מיד רק בהקפה כי הלא ה' בהשמים בה"א הידיעה ויתרה הם העליונים מקום עולם הנשמות שם הוא חסדך הוא שכר המצות הנקרא חסד כי מי הקדימו וישלם ויהיה אחר מות לנפש העולה בהשמים ועל הגוף שלקברות יובל אמר ואמונתך שצריך האמנה בלי ראות מתן שכר הוא עד שחקים הוא עד התחיה שהוא מטל יזלו שחקים השוחקים מן לעתיד לבא והם המורידים טל שעתיד הקב"ה להחיות בו את המתים כד"א ושחקים ירעפו על שהוא כמו שכתבנו בביאור משלי ובמזמור השמים מספרים שהוא רקיע ראשון לרקיעים הרוחניים שאינן כגלגלים שברקיע שני כמבואר שם עד הזמן ההוא הכל באמונה:

בהשמים. ר״ל עד השמים וכן בלא יוכלו יגעו בלבושיהם (איכה ד׳:י״ד) ור״ל עד לא יוכלו:

שמים, שחקים. שחקים גבוהים משמים (ישעיה מ''ה ח'), לקמן (נ''ז י''א, ע''ז י''ח, ע''ח כ''ג, פ''ט ז')

ה' - נראתה הה"א החסירה ממלת ה' בשמים הכין כסאו, על כן נפתח הבי"ת וטעם זה הפסוק כי אני עבד השם, כי אדע כי חסדו כולל הכל. והטעם: כי אין למעלה מהשמים כמראה העין. ויש אומרים: כי השמים מקור החסד ומבוע האמונה.

בהשמים. אבל האמת שחסדי ה׳‎ הוא גם בעולם השפל מן הארץ עד השמים ובכל ישגיח:

ה' עתה בא להתוכח ולהשיב על נאום הפשע וטענותיו, תחלה השיב נגד מ"ש אין פחד אלהים לנגד עיניו, שהיה השאלה מדוע אין ה' מעניש את הרשעים ומשלם שכר הצדיקים תיכף בעוה"ז, על זה משיב ה' בהשמים חסדו, ר"ל כי הנהגת ה' את עולמו תתפרד לשני ראשים הא' היא ההנהגה הטבעיית הסדורה וקבועה עפ"י חקים קבועים מוגבלים לא ישתנו, כמו יום ולילה קיץ וחרף גשם ובצורת וכדומה, והנהגה זו קבועה בשמים, שעפ"י תנועת הגלגל וסדר המאורות ומהלכתם יחייבו פעלים בשפלים כפי חקם אשר קצב להם יוצרם מראשית קדומים, והנהגה זו נקרא בכתבי הקדש בשם אמונה, כי ה' שומר אמונתו בם בל ישנה חקם אשר קצב להם, כמ"ש שמים תכין אמונתך בהם, לעולם ה' דברך נצב בשמים לדור ודור אמונתך, (כמ"ש למעלה ל"ג על וכל מעשהו באמונה) השנית היא ההנהגה הבלתי קבועה, שהשם ישנה הטבע וינהיג הנהגה אחרת פלאיית כפי צורך העת והענין לפי שעה, כמו בעת יצ"מ ובמדבר אשר נגד אבותם עשה פלא, והנהגה זו קבועה בשחקים שהם גבוהים משמים והם ירמזו תמיד על הנהגה זאת, והנהגה הזאת נקראת בשם חסד, כי בה לא ישמור אמונה וקיום אל חקיו שקצב, רק יעשה כפי חסדו לנוצרי בריתו ועדותיו, והנה כפי המדומה לבני אדם ידמה להם שההנהגה הטבעיית שהיא אמונה קבועה בשמים, והנהגה הנסיית שהיא חסד קבועה בשחקים, רצוני, שהטבע תלך תמיד לפי חקיה הקבועים ולא תשתנה בשום פעם מעצמה, רק עת ירצה ה' לנהוג הנהגה נסיית יעזוב חקיו הטבעיים וישדד אותם, באופן שהנס אינו בא מן השמים ומהלך הגלגלים רק ע"י העמדת השמים ושביתת כחם והגברת כח השחקים, ולפ"ז השכר והעונש אינם טבעיים רק נסיים, רצוני, שע"י שישמור אדם מצוה או יעבור עבירה לא תשתנה הטבע בעבורו על פי סדר הטבעי, רק עפ"י סדר אחר נסיי אם ירצה ה' לגמלו או לענשו, עד שיצטרך אל הגמול והעונש רצון מיוחד מאת ה' והנהגה חדשה בבלתי אמצעי, אבל כל עוד שתונח הטבע על מכונתה יצוייר שיעברו רשעים עבירות גדולות ויצלחו והצדיקים יהיו מעונים ביסורים אם מזלם מחייב זאת, באשר אין קשר למעשה בני אדם עם חקי הטבע, ובזה יטעון הפשע לאמר אין פחד אלהים לנגד עיניו, וכן לפ"ז הנהגת הנס והגמול והעונש שאינו טבעי אינו קבוע רק מתחדש לפי שעה, ולא יצוייר כלל חסד בשמים ואמונה בשחקים, אבל התורה תלמדנו להפך, כי כבר העידה התורה שהטבע בכל פעולותיה נמשכת אחר מעשי בני אדם הטובים או הרעים, שאם ייטיבו מעשיהם יעוררו את הכנור הטבעי המנגן לצאת לקראתם בתופים ובמחולות ולהריק עליהם ברכה, ואם ירעו מעשיהם יתקלקלו סדרי הטבע ומערכותיה יעוררו רעה ומחסור, כמבואר בפ' בחקותי ובכ"מ, שאם ישמעו מצותיו יתן גשם ומטר וכל טוב, וההפך בהפך, מבואר כי היוצר את העולם הגדול בכלל המיוסד על חקים טבעיים קבועים בלתי משתנים ואת העולם הקטן שהוא האדם אשר הוא לבדו יתנהג עפ"י חקים אחרים בחיריים אשר ישנה אותם בבחירתו, והוא בבחירתו ימשול על חקי גופו הטבעיים ויכריח אותם שיכנעו תחת חקי השכל והרצון הבחיריים לשמוע תורת ה' ומצותיו, השכיל בחכמתו הבב"ת לקשר הנהגת שני העולמות האלה בקשורים נפלאים דקים וחבלים רוחנים נעלמים, באופן שהנהגת הטבע וחקיה בעולם הגדול יכנעו וימשכו אחר הנהגת המעשים הבחיריים בעולם הקטן, עד שידמו העולם והאדם (כדברי העקדה) כשני כלי זמר הנערכים בערך אחד שיתנענעו טורי הכנור הגדול לפי מה שיפרטו על הכנור הקטן לעומתו, עד שכל מעשי האדם רע או טוב יעורר כנגדו רע או טוב בעולם הגדול, ולפ"ז הנהגה הפלאיית לפי המעשה שהוא החסד נמצא גם בשמים והטבע, שגם היא תתנהג כפי מעשי בני אדם, ועז"א ה, בשמים חסדו, וכן האמונה שהיא הנהגה הקבועה עפ"י חקים קבועים נמצא גם בשחקים שההנהגה השניה הנסיית לפי המעשה אינה מקריית באופן שישדד חקי הטבע לפי שעה, רק טבע אחרת קבועה וסדורה ג"כ לנוסס נסים ליראיו לפי מעשיהם, ועז"א אמונתו עד שחקים:

חסדך וחסד האל ואמונתו לעולם. כי האמונה הוא קיום המין שלא יהרס, כי אם יאבדו האישים שהם הפרטים החסרים המין קים לעולם. וכן הוא אומר (ישעיהו מה יח): לא תהו בראה, לשבת יצרה. וכן כתוב (תהלים קיט צ): לדר ודר אמונתך כוננת ארץ ותעמד; והארץ לעולם עמדת (קהלת א ד). והחסד הוא הזמנת קיום העולם, שמזמין לכל חי טרפו בדרך הקרוב אליו בלי יגיעה רבה, כי לא יוכל לקים ביגיעה רבה ותהיה האמונה קימת. אבל החסד שהוא יתרון להיות הטוב ההוא הזמנה לקיום העולם כמו שאמר (תהלים קד יד): מצמיח חציר לבהמה; המצמיח הרים חציר (שם קמז ח), שההרים הם מקום הבהמות המדבריות, ושם הוא מצמיח להן מאכלן. וכן אמר (שם קד י יא): המשלח מעינים בנחלים בין הרים יהלכון, ישקו כל חיתו שדי, שמזמין להן מאכל ומשקה במקומן; וזהו חסד האל על הברואים. ועוד מהזמנת קיום העולם כי מה שצריך יותר לקיום העולם מזומן יותר, כי המשקים הם יות צריכים להתמדת החיים מן המאכלים, לפיכך המים נמצאים בהזמנתם יותר מן המאכל ובלא מלאכה ותקון; והאויר יותר צריך לכל חי מהמאכל והמשקה לפיכך נמצא יותר, כי לא יעמוד חי בלתו אפילו שעה אחת. ואמר דוד כשספר מעשה הרשע ומחשבתו: גדולים חסדי יי' עם בריותיו, שאפילו הכופרים בו שהזכיר למעלה, יזמין להם מחיתם וטרפם עד העולם. ואמר:

חסדך אמונתך. התבאר ביחוד (בסי' פ''ט) :

אמונתך. האמנת תשלום גמול:

אמונתך עד שחקים: כי חסד האל, יתברך, גדול עד לשמים וכן אמונתו כי שמים ושחקים אחד הוא. וכן מנהג הלשון לשנות המלות במקום שיבא הכפל. וכן אמר בפסוק אחר בהגדילו החסד והאמת (תהלים נז יא): כי גדל עד שמים חסדך, ועד שחקים אמתך. ובהפליגו יותר אמר (שם קח ה): כי גדול מעל שמים חסדך. ופרוש עד שחקים: כמו מן הארץ עד לשמים. וכן אמר (שם קג יא): כי כגבה שמים על הארץ גבר חסדו על יראיו.

צדקתך. יקרה מן הבריות כהררי אל בשביל מעשי הרשעים ומשפטיך באים לעול' עד תהום רבה, ד"א צדקתך כהררי אל מי שאתה רוצה לעשות צדקה עמו אתה מגביהו ומתקפו כהררי אל, לשון תוקף כמו (יחזקאל י״ז:י״ג) ואת אילי הארץ לקח:

אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ יְהֹוָה: וכל היכא דכתיב בהמה גריעותא היא והכתיב אדם ובהמה תושיע ה' ואמר רב יהודה אמר רב אלו בני אדם שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה התם כתיב אדם ובהמה הכא בהמה לחודיה כתיב וכל היכא דכתיב אדם ובהמה מעליותא היא והא כתיב וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה התם הא חלקיה קרא זרע אדם לחוד וזרע בהמה לחוד וכו'. (חולין ה ע"ב)

צדקתך כהררי אל כהררי אל ההרים הגבוהים. וכן מנהג הלשון כשרוצה להגדיל הדבר סומך אותו אל האל, כמו עיר גדולה לאלהים (יונה ג ג); ותהי לחרדת אלהים (שמואל א יד טו); מאפליה (ירמיהו ב לא); שלהבתיה (שיר ח ו); וענפיה ארזי אל (תהלים פ יא). ואמר: צדקתך כהררי אל לפי שאמר: יי' בהשמים חסדך. אמר: אף על פי שחסדך גדול לכל לטובים ולרעים אתה מבדיל ביניהם בעת אשר תראה ותגדיל צדקתך לטובים כהררים הגבהים והגדולים כן גדולה צדקתך לטובים.

על כן אני אומר צדקתך כהררי אל וכו' והוא כי הנה ידוע בחכמי האמת כי כל מדה ממדותיו יתברך כלולה מבחינות זולתה ולמדת ה' היא מדת רחמים יש בה בחינת חסד ובחינת צדקה ובחינת משפט וכן מדת אלהים גם בה אפילו מדת חסד אלא שאינו דומה חסד שבשם ה' כי רב הוא עם חסד שבמדת אלהים שהוא משותף עם דין. ונבא אל הענין אמר הנה נא ערכתי דברי היצה"ר והפשע לרשע שהעיקר הוא שהשטן פורע לאלתר ואל אמונה בהשמים חסדו ועד התחיה והנה לומר שבחינת חסדך תתננה מעתה איני אומר כאשר אומר לפנים אך לפחות בחינת צדקתך הקטנה מהחסד תן לעתות הצורך כהררי אל שהוא ההרים קטנים של אל הוא שם החסד כדי שאם יגרמו עונות שיהיו משפטיך תהום רבה שיש חטאים בבני אדם שראוי עשות שפטים תועיל צדקתך לצרף אדם ובהמה סוג החוטא עם סוג הבלתי חוטא ותושיע ה' או במה שידענו כי תואר אדם נאמר על הצדיק תצרף הצדיק הנקרא אדם העושה מצות עם בהמה הבלתי עושה עונות ותושיע ה':

כהררי אל. הרוצה להגדיל דבר מה סומכו למלת אל וכן וענפיה ארזי אל (לקמן פ׳):

צדקתך משפטיך. עי' ישעיה (נ''ט)

צדקתך - אמר ר' משה: כי צדקתך לא יוכלו בני אדם שאתה כי היא כהררי אל. והנכון: כי היא נשגבה לדעתה כהררי אל התקיפים, שלא יוכל אדם להגיע לשם וככה דעת משפטיך כתהום רבה שהיא עמוקה שלא יראנה אדם.

צדקתך. הצדקות שאתה עושה להצדיקים גבהו ורמו כהררי אל:

צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה. זה א' מן המקראות שקראו רבותינו עיטור סופרים כמ"ש סוף פרשת בהעלתך ומה שכתב הר"ן בשם רבו דמלת כהררי נפסק בטעם ממלת אל לא נמצא כן בספרינו אדרבא איפכא שיש מקף בין שתי המלות:

צדקתך כהררי אל וכו'. אפשר לרמוז במ"ש הרמב"ם סוף פ"ט דכלאים וז"ל בהמת פסולי המוקדשין אעפ"י שהוא גוף אחד עשאה הכתוב כשני גופין מפני שהיתה קדש ונעשית כחול וקדש מעורבין זו בזו ונמצאת בהמה זו כבהמה טמאה עם טהורה המעורבין כאחד וכו' לפיכך החורש בשור פסולי המוקדשין או המרביע הרי זה לוקה משום כלאים עכ"ל ומדין זה יש ללמוד מוסר גדול לאדם שהרי שור פסולי המוקדשין אף שהוא גוף אחך נעשה כקדש וחול מעורבין וכאלו הם שני גופי בהמה טמאה עם טהורה ומזה ידון החוטא דהגם דיש בידו תורה ומצות עשה קדש חול בחטאתו וחול וקדש מעורבין הטמא והטהור יחדיו והוא כשור פסולי המוקדשין כי הוא לבדו הוא כלאים. ואפשר זה רמז הכתוב צדקתך גדולה כהררי אל שהוא מדת חסד והיינו כהררי חסדים. הלא עין רואה משפטיך תהום רבה דיניך עמוקים מאד כמו שור פסולי המוקדשין גוף א' ויחשב שני גופות בהמה טמאה עם טהורה והוא לבדו אסור משום כלאים וזהו עומק הדין. וכפ"ז הרשע חלק החול שחילל אבריו ונפסל בקדש נעשה כבהמה טמאה והטוב שבו כאדם ונעשה גוף הרשע כאלו הוא אדם ובהמה טמאה והיה ראוי שלא תקבלנו בתשובה כי השחית צלם אלהים ונעשה בהמה טמאה ועם כל זה אדם ובהמה תושיע ה' ותקבלנו בתשובה:

צדקתך, אולם יש הבדל בין שני מיני הגמולים, בין הנס הגמור הגלוי הבא משחקים, כמו קריעת ים סוף וירדן וירידת המן שראו הכל שהוא נס לצורך ישראל ולפי מעשיהם, ובין הנס הנסתר הבא על פי הטבע, כמו ירידת המטר לשומרי מצותיו הבא מן השמים שזה בלתי מורגש לכל ורבים יאמרו שעולם כמנהגו נוהג ושהמטר ירד עפ"י טבע לא עפ"י המעשים, וכבר בארתי (בפי' ישעיה ס' נ"ט ובכ"מ) שכמו שצדקה ומשפט הבאים אצל בני אדם נבדלים במה שהצדקה מורה על מצות שבין אדם למקום ומשפט מורה על מצות שבין אדם לחברו, כן שני שמות אלה בבואם אצל האלהים מובדלים, במה שהצדקה תורה על המעשים שיעשה ה' מצד אלהותו והמשפט מורה על המעשים שיעשה בהשקף על בני אדם, לפ"ז הנסים הגלוים שיעשה ה' נקראים בשם צדקה, כי יעשם מצד אלהותו ורצונו הפשוט מבלי ישקיף על המשפט הטבעי הקבוע, והמשפט מורה על הנהגת הטבע לפי מעשי בני אדם רע או טוב, עז"א צדקתך כהררי אל, שהצדקה שהם הנסים הגלוים הם נראים לכל כהררי אל, אבל משפטיך מה שאתה גומל ומעניש בנסים נסתרים בחקי הטבע הם מכוסים כתהום רבה, עד שלכן יסתפקו רבים בגמול ועונש הזה ויכחישו אותו, עתה מבאר מדוע יהיה כן כי אדם ובהמה תושיע ה', מצד שהאדם הוא מורכב משני חלקים, חלק א' הוא בהמה, כי אין הבדל בין גוף האדם לגוף הבהמה, עד שמצד גופו הוא בהמה ונתון תחת חקי טבעיים מוכרחים, ומצד נפשו ושכלו הוא אדם ויכול לבחור ולעשות כפי בחירתו נגד טבעו, ואם היה השכר והעונש גלוי לא היה בוחר בטוב ומואס ברע מצד בחירת השכל, רק מצד טבע גופו, כמו שלא ישתה סם המות מצד טבע גופו, כי כל מה שיעשה האדם בעבור תועלת וערב לגוף, עושה זאת מצד בהמותו לא מצד בחירתו האנושית, שחפשיית הבחירה היא רק אם יעשה הטוב בעבור שהוא טוב ובעבור חק השכל נקי מכל פניה גופנית, ולכן היה מההכרח להסתיר השכר והעונש בתהום רבה כדי שימצא מקום לעשיית המצות מצד החלק שהוא אדם, ובזה הורה ג"כ ברמז איך יצוייר שמעשי האדם הבחיריים יפעלו שנויים בעולם הגדול ובטבע הכולל, כי דוגמת זה נראה באדם עצמו שהגם שגופו הבהמי מוגבל תחת חוקים טבעיים, יוכל האדם מצד שהוא אדם היינו מצד שכלו לשנות את טבע הבהמה ולהמשיכה נגד חקיה הטבעיים עפ"י מעשים שכליים, וכבר בארנו במק"א שה' ערך את גוף האדם שיכלול בתוכו כל חקים הטבעיים המפוזרים בכל מעשה בראשית, היינו שהוא כולל בתוכו כל העולם הגדול, ובעת תכריע נפשו האנושית השכליית את חקי העולם הקטן וטבעיו תחת ממשלתה, כן תכניע בזה את העולם הגדול, ששניהם ענין אחד:

משפטיך תהום רבה. מי שאתה רוצה לדון אותו וליקח נקמתך ממנו אתה מורידו עד תהו' רב':

מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה: אמר רב יהודה שלך זה השולה דגים מן הים דוכיפת שהודו כפות תניא נמי הכי דוכיפת שהודו כפות וזהו שהביא שמיר לבית המקדש ר' יוחנן כי הוה חזי שלך אמר משפטיך תהום רבה כי הוה חזי נמלה אמר צדקתך כהררי אל וכו':
(חולין סג ע"א)

משפטיך תהום רבה ותגדיל משפטיך לרשעים כשתראה עת שתביאם במשפטים תשקיעם עד תהום רבה שלא יצאו משם לעולם. המשיל הטובה להרים שהוא מקום המשגב והמפלט מן האויב, כן טובת האל, יתברך, וישועתו, כמו שאמר (משלי יח י): מגדל עז שם יי'; סלעי ומצ(ו)דתי (שמואל ב כב ב; מזמור יח ג); העמדתי להררי עז (שם ל ח): עד שלא יוכלו בני אדם להסירה מן הטובים ולגזלה מהם. והמשיל הרעה לתהום רבה שהוא מקום האבדון שלא ינצל אדם ממנו כמו שאמר (שם סט ב ג): כי באו מים עד נפש; טבעתי ביון מצולה ואין מעמד באתי במעמקי מים. ואמר:

רבה. גדולה:

אדם ובהמה. עמ''ש התו''ה (ויקרא סי' י') :

וטעם: אדם ובהמה – שהוא ישפוט כל מרגיש על דרך: ומיד כל חיה אדרשנו.

משפטיך. המשפטים שאתה עושה להרשעים רבו כמו תהום רבה ובכל תשגיח לשלם כפי הגמול:

כהררי אל. מפני הגעיא שעם השוא תקרא פתח בהרחבה בקריאת אות הגרון שבצידה. מכלול דף קפ"ט:

משפטיך. יושטיצ"א בלע"ז:

צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל: פחות משבוע נגעי אדם ולא יתר על שלשה שבועות נגעי בתים אמר רב פפא צדקתך כהררי אל אלו נגעי אדם משפטיך תהום רבה אלו נגעי בתים וכו':
(ערכין ח ע"ב)

אדם ובהמה תושיע יהוה: כלומר אף על פי שאתה מבדיל בין הטובים ובין הרעים בעולם הזה בהשגחתך על הטובים לטובה ועל הרעים לרעה כל אחד לפי מעשיו, פעמים שאתה נותן טובתך לרשע ותושיע אותו מצרה. ואומר אני: כי אותו החסד שאתה עושה עם הרשע שהוא כופר בך הוא כמו החסד שאתה עושה עם הבהמה שאיננה מכירה בחסדך, ואתה נותן לה צרכה וזהו: אדם ובהמה תושיע יי', כי הרשע, או הכסיל, הוא כבהמה בצורת אדם, והוא כצורת הבהמה אל צורת האדם הטוב. והחכם רבי אברהם בן עזרא פרש טעם אדם ובהמה תושיע יי': שהוא ישפוט כל מרגיש, על דרך מיד כל חיה אדרשנו (בראשית ט ה). ורבותינו דרשו (בבלי ערכין ה ב בקצת שנוי): אלמלא צדקתך כהררי אל מי יוכל לעמוד מפני משפטיך שהם כתהומות רבה. ועוד בדבריהם (חולין סג א): ר' יוחנן בן נורי ^* אמר שלמה הקטן: לפנינו בתלמוד: ר' יוחנן סתם.כי הוא חזי שלך הוה אמר: משפטיך תהום רבה; כי הוא חזי נמלה אמר: צדקתך כהררי אל.

אדם ובהמה. אתה ה׳‎ תושיע האדם ואף הבהמה כי על הכל תשגיח:

אדם ובהמה תושיע. בס"ס אדם ובהמה תושיע וכן צ"ל נכון להפסיק הטעם במלת תושיע שלא יהא נראה ככופר ח"ו:

אדם ובהמה תושיע ה'. בני אדם שהם ערומים בדעת כאדם הראשון ומשימין עצמן כבהמה בענוה תושיע ה':

מה יקר חסדך. אינו כדאי להמשך על הרשעים הללו אבל בני אדם אשר בצל כנפיך יחסיון הם ירויון מדשן ביתך וגו':

מַה יָּקָר וא"ר אלעזר כל העושה צדקה ומשפט כאילו מילא כל העולם כולו חסד שנאמר אוהב צדקה ומשפט חסד ה' מלאה הארץ שמא תאמר כל הבא לקפוץ קופץ ת"ל מה יקר חסדך אלהים (חסד ה' מלאה הארץ) וגו' יכול אף ירא שמים כן ת"ל וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וכו':
(סוכה מט ע"ב)

מה יקר חסדך אלהים אמר: החסד שתשוה בו לפעמים הטובים והרעים הוא בעולם הזה אבל בחסד העולם הבא לא יהיה לרעים חלק בו אלא כלו לטובים. והחסד ההוא יקר ונכבד מחסד העולם הזה, שהוא טוב עובר; ואותו החסד הוא הטוב הקים והנצחי. וזהו שאמר: מה יקר חסדך. ומלת מה היא להגדלה כמו: מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (תהלים לא כ). לחסד העולם הזה אמר (תהלים נז יא): עד שמים חסדך; אבל חסד העולם הבא אין לו שיעור, כמו שאמר הנביא (ישעיהו סד ג): עין לא ראתה אלהים זולתך.

ואם יאמר איש למה לא חשתי אל טענות היצה"ר ולא שאלתי יותן מעתה בחינת חסד שכר טוב לצדיקים ונתרציתי בבחינת צדקה לעתות בצרה הלא כי איו כמדת אלהים ודין כי אדרבה חסד גדול הוא מדת אלהים לנו כי מה שעושה עמי הוא לטובתי ואחר ששלל חסד של בחינת שם ה' מלהתנהג העולם בו ראה והנה יאמר איש האם תמנע חסד מהעולם לזה אמר מה יקר ונכבד חסדך של שם אלהים בעולם שהוא לנכות אשמה ולהציל מגיהנם ולהגדיל שכר הבלתי מהרהרים ושמחים ביסורין עד אין קץ כי הנה ובני אדם שגם בחסד לא יחפצו כי אם ביסוריו שבצל כנפיך של מדת אלהים יחסיון ולא בצל חסדך שמחים ביסורין וחוסים בהם:

מה - בעבור שהזכיר אדם ובהמה הזכיר הנכבדים מהאדם.

מה יקר. מה מאד יקר וחשוב החסד שאתה עושה:

מה יקר. זכר ר' יהודה מה יקר חסדך פעל עבר ואולי מצאו בספרו הקו"ף פתוחה ומאשר מצאנו אנחנו בספרנו קמוץ כולו נכון להיות תאר השם. שרשים:

מה יקר חסדך אלהים. פירש בספר ארץ החיים מה יקר חסדך היסורין הבאים לאדם בעה"ז המה חסדים גדולים שממרקין עונותיו כדי לנקותו בעה"ב וז"ש ובצל כנפיך יחסיון עכ"ל ואפשר להרחיב זה כי הוא נמשך למ"ש צדקתך כהררי אל ומשפטיך תהום רבה שהחסדים הם גדולים ורמים כהררים ומשפטיך עומק הדין עמוק עמוק. ועל זה בא להעיר כי הנה מדתו יתברך לשלם לצדיקים איזה חטא שעשו בעה"ז כדי שישארו נקיים לעה"ב וכל קבל דנא הרשעים משלם להם איזה זכיות בעה"ז וישארו מלאים עונות בלי זכות לעה"ב ואמרו ז"ל בטעם הדבר כי זהו עומק הדין כי הצדיק כל ישעו וחפצו לעה"ב וטוב העה"ז אינו חשוב בעיניהם כלל ולכן מניח כל זכיותיו לעה"ב ופורע להם איזה חטא בעה"ז ביסורין כי הם אינם מחשיבים העה"ז ולרשעים להפך עפ"י מדתם ורצונם וז"ש צדקתך כהררי אל רחמים רמים ונשאים ומשפטיך תהום רבה עמוקים ודבר שהיה בכלל מה יקר חסדך על יסורי הצדיקים בעה"ז וטעם הדבר ועומק הדין ובצל כנפיך יחסיון כי כל חפצם ורצונם של צדיקים בצל כנפיך יחסיון לעה"ב ועפ"י מדתם משלם איזה חטא ביסורין בעה"ז:

מה יקר, עתה בא להשיב נגד טענה השנית של הפשע, מ"ש למצוא עונו לשנוא, שטוען שאינו מוצא בשכלו טעם למצות ה' ומדוע ישנא את העון, ביחוד ברוב המצות שבין אדם למקום שהפשע טוען עליהם מה בצע במעשים אלה ומה הפסד בהנחתם, ע"ז משיב כי האדם מיוחד בזה מכל נבראי האדמה, שכולם הניחם ה' אל הטבע לא כן האדם שע"י נפשו האלהית היא נעלה מן הטבע, וצריך להתקדש במעשים מיוחדים, על ידם יקרב אל האלהים וימשוך עליו השפע האלהית ההשגחיית, כי המעשים האלה יש להם סגולה זאת להמשיך עליו כל השפע האלהית ודבקות הרוחניית, עד שנפשו תשוב להיות ממין העליונים ותשוב אח"כ אל העדן הנצחי לחיי עולם, וזה חסד מיוחד אל מין האדם, וז"ש מה יקר חסדך אלהים, חסד זה יקר מאד (שהיוקר הוא מי שמציאותו מעט וכן מציאות הרוחנית והאלהית היא מעט בזה העולם הגשמי), והוא כי בני אדם בצל כנפיך יחסיון, ימליץ שכל הנבראים נתונים אל הטבע זולת מין האדם תדבק בו ההשגחה כנשר על גוזליו ירחף, כן האלהים יסוכך עליו כעוף הפורש כנפיו על גוזליו מצד הקורבה שביניהם מצד שהנפש היא חלק מעצמותו ית':

ובני אדם בצל כנפיך יחסיון: בעולם הבא יחסיון בצל כנפיך אותם שהם בני אדם באמת, לא אותם שהם כבהמה כמו שזכר; כי אותם יש להם לפעמים טובה בעולם הזה, אבל לעולם הבא לא. לפיכך אמר: אלהים, שענינו שופט, כי שם יגיע לכל אחד ואחד כמשפטו.

ומה יקר - ישרת בעבור שנים כמשפט, כאילו כתוב: ומה יקרים בני אדם אשר בצל כנפיך יחסיון, או מה יקר לכל אחד מהם.

יחסיון. כי בחסדך תהיה להם למחסה:

יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ: אמר ר' תנחום בר' חנילאי כל המרעיב עצמו על דברי תורה בעולם הזה הקב"ה משביעו לעולם הבא שנאמר ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם וכו':
(סנהדרין ק ע"א)

ירויון מדשן ביתך כל זה לעולם הבא, ולעולם הנשמות והמלאכים. והוא בית יי' כמו שנקרא היכל יי', והר קדשו, והר יי', ונועם יי', כמו שפרשנו (תהלים יא ד; טו א; כז ד). והדשן והעדן השגת ידיעת האל, יתברך. והיא הטובה שאין אחריה רעה, והשבע שאין אחריו רעב וצמא. וטעם

כי האנשים ההם ירויון מדשן ביתך בע"ה ומנחל עדניך בג"ע עליון וג"ע של מטה תשקם שהוא לנפשם ולרוחם ומי בער לא ימיר טובות העה"ז ומאכליו ומשקיו באלה אשר לאוהבי יסורין:

ירויון. מל׳ רויה ושביעה:

ירויון - כמו ירביון.

ירויון. ישבעו מהטוב הבא להם מן השמים:

ירוין, והגם שכל צאצאי הטבע הם חוץ לבית ה' נתונים בחצרותיו החיצונים שהיא הנהגת הטבע, נפשות ב"א הם בני ביתו והיכלו אוכלי לחמו על שלחנו, עד שלחמם אינו לחם הגשמי הטבעי ומימיהם אינו מי מעין ובור, רק לחמם היא מדשן ביתך, לחם אבירים, ומשקם הוא מנחל העדן העליון, שהוא משל אל השפע האלהית תורותיו ומצותיו ויחוד שכינתו ושפע נבואתו, עד שע"י יזכו לכל המעלות הרוחניות, ועתה מי פתי ישאל עוד על טעם המצות שבין אדם למקום, הלא אחר שהאדם מקושר עם האלהים באופן זה, בהכרח שישמור מצותיו שהם האמצעיים המובילים אל התכלית הזה, והם הלחם והמים בם תשבע הנפש בת אלהים הזאת אשר בצל כנפיה תחסה:

ונחל עדניך שיהיו העדנים לרוב כמו מי הנחל. וטעם

מדשן. ענין שומן:

וטעם ביתך – הם המתבודדים לעבוד השם בביתם, והעבודה תדשן נפש ודעת השם תעדנם.

ונחל. ומימי נחל היוצא מהעדן תשקה אותם והוא מדרך משל לרוב השפע:

תשקם: שאתה תעזרם בידיעה.

וטעם נחל – שלא יפסק.

כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים: צדקה דכתיב וילבש צדקה כשרין גנזי חיים דכתיב כי עמך מקור חיים וגנזי שלום דכתיב ויקרא לו ה' שלום וכו':
(חגיגה יב ע"ב)

כי עמך מקור חיים כמו מי המקור שלא יפסקו כמו שפוסקים המים המכונסים; כן חיי העולם הבא בלא הפסק, והם חיים שאין אחריהם מיתה, והאור שאין אחריו חשך; וזהו: באורך נראה אור:

כי עמך שהוא לאשר הוא עמך אלהים מדת הדין שהוא סובל יסורין הוא מקור חיים כי עה"ב הוא ע''י יסורין כד"א ודרך חיים תוכחות מוסר וגם תורה שבה נקנה כל האושר הנזכר יקנה ע"י יסורין וזהו באורך אלהים מדת הדין נראה אור היא תורה אור שבזכות יסורין יתגלה להם אור עומקה וסודותיה אשר בה ירויון מדשן עה"ב:

מקור. מעין הנובע:

כי, מקור חיים - חיי הנשמה העליונה שלא תמות.

כי עמך. בידך היא מקור החיים לתת לטוב בעיניך:

כי עמך מקור חיים. אפשר דמלכות אומרת לדודה לשבח כי עמך מקור חיים מוחין דגדלות אהי"ה הוי"ה אהי"ה גימטריא חיים. כי עמך מקור ר"ת גימטריא ה' הויות נגד ה' חסדים. באורך ב' אורך שימשך ב' אור גימטריא בית חוץ מהשרשים נראה אור ויהיו ג' אורות וא"ש ההי"ב:

כי עמך, ר"ל כי כל בעלי חיים שהם תחת הטבע ישיגו מן הטבע החיים והאור, החיים להחיות הגוף והאור להוציא המוחשים, אבל החיים הטבעיים הם רק צינור נוזל מן החיים האמתיים אשר מקורו הוא אצל ה', עד שהחיים הטבעיים והרוחנים יאמר עליהם שם חיים רק בשיתוף השם, כי הרוחנים הם החיים האמתיים הנובעים מן המקור, והגשמיים הם חיים מדומים, וכן האור הגשמי המוציא חוש הראות מן הכח אל הפועל הוא רק ניצוץ מן האור הרוחני האלהי שהוא האור האמתי ושורש לכל האורות, עד שערך האור הגשמיי אל האור הזה כערך החוש אצל האור, כמו שהחוש לא יצא מכח אל הפועל רק ע"י האור, כן האור העולמי לא יקנה מציאות ולא יתראה רק ע"י האור העליון, ועז"א באורך נראה אור, שע"י אורך הנעלם האור נראה ויוצא אל הפועל, כמ"ש לכו ונלכה באור ה', ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום, שהחיים האמתיים הם הדבקות בה', והאור האמתי הוא אור ה' והדרו, ואחר שהמצות הם סולמות ושליבות שבם ידלה האדם ממקור החיים ויראה לחזות באור ה', והעברות הם המות והחשך האמתי, הנה כבר תמצא מענה אל נאום פשע למצוא עונו לשנא:

באורך נראה אור - כינוי לשכר העולם הבא, כי אין דבר בעולם הזה נכבד מהאור והוא עצם ואיננו גוף.

באורך. בהאורה הבא ממך בה לבד נראה הארה ר״‎ל מיוחדת וטובה היא מכל אור:

משך חסדך לידעיך וצדקתך לישרי לב: משך חסדך המשיכה כענין הנטיה כמו ויט אליו חסד (בראשית לט כא); וכן משכתיך חסד (ירמיהו לא ג). אמר: הטה לידעיך חסד בעולם הזה שיוכלו להתעסק בחכמה ובמצות שלא יהיה להם מונע מעסקי העולם הזה. או יהיה פרוש הפסוק לעולם הבא; וידעיך: הם החכמים שמתעסקים בתורה ובמצות ובחכמת אלהות הבורא כפי כחם; וישרי לב: הם ההולכים בתם לב ובישר, מתעסקים בתורה ובמצות, אלא שלא הגיעו לחכמת האלהות לדעת הבורא, רק מדרך הקבלה. ובקש מהאל שימשוך חסדו, שהוא יתרון הטובה בעולם הבא לידעיו וצדקתו היא הטובה הראויה לישרי לב.

אך עכ"ז אתה אלהים מדת הדין אל תמנע לגמרי בחינת טובה כי אם לפחות בחינת חסד שבמדתך משוך ליודעיך וזהו משוך חסדך ליודעיך פן יהרהרו אם לא יהיה להם דבר ולאשר הם ישרי לב שאין פחד שיבואו להרהר גם שבחינת חסד שבך לא תמשוך להם לפחות בחינת צדקה שבך וזהו וצדקתך שהיא מעוטה מבחינת חסד לישרי לב כי לא יקפידו על העדר בחינת חסדך.

משוך - טעם ליודעיך - שהם במעלה העליונה.

ליודעיך. להיודעים אותך להאמין בך:

משוך, עפ"י הצעה זאת מבקש מאת ה' שימשך חסדו וצדקתו אל אותם הבלתי נפתים אחר טענות הפשע הבא להתעות את האדם בין בעיון בין במעשה, רק הם מישרים דרכם בין בעיון לדעת את ה' כמ"ש ליודעיך, ובין במעשה לישר את הלב לקיים מצותיו בלי שום נטיה ופקפוק רק בלב ישר, והנה יודעי ה' הם ישיגו חסדו, שהם יודעים שה' מנהיג בהנהגה נסיית פלאיית לפי הזמן והמעשים, וע"י ידיעה זו ימשוך ה' עליהם חסדו, וישרי לב במעשים שבין אדם למקום שנקראים צדקה בכתבי הקדש, וכן ימשוך ה' עליהם צדקתו:

והזכיר משוך – בעבור שחסדו בשמים ומשוך משמש בעבור אחר והוא ומשוך צדקתך לישרי לב, שיש להם מעשים טובים, ואם לא היו כמו יודעי השם.

אל תבואני רגל גאוה. אל תבוא עמי רגל הרשעים הללו בעת קבול שכר להיות חלקם עם הצדיקים, (ל' חלק אהלא פרט"יאה בלע"ז סא"א):

אל תבואני אל תבוא לי; וכן תבואהו שואה (תהלים לה ח): תבוא לו. בקש: לא תבוא לי

ומה שלא אחפוץ בחסד ה' כי רב הוא בעה"ז כי אם בחסד אלהים או צדקתו הוא כי טוב לי חסד מועט כי בזה אל תבואני רגל גאוה שאתגאה ואבעט כי רגל כח חיצוני המחטיא האדם במדת גאוה לא תבא בי לבעוט ברב טוב ומה שלא געלתי גם בחסד וצדקה גם משם אלהים הוא כי ירא אני אם משולל כל טוב לגמרי פן יד רשעים הוא עשרם וכחם הרב אל תנדני מצדקתי על ידי הרהור אחר מדותיך:

תבואני. היה ראוי לאמר אל תבוא אלי, רק שמצייר גאות עצמו כעצם מופשט, והיא אינה באה מן החוץ אליו רק היא התפעליות עצמו, ופי' אל תבא אותי היינו בנפשי :

אל - הטעם אל תבואני רגל אנשי גאוה. והטעם על דרך ישכבנה, כאילו אמר שלא יתחברו עמו בבית השם.

אל תבואני. אל תבוא אלי רגל אנשי גאוה להצר לי והרשעים לא ינדדו אותי ממקומי ביד חזקה:

אל תבואני, ולכן אני מבקש בל אכשל בטענות הפשע בשני אלה בין בעיון בין במעשה, נגד העיון מבקש אל תבואני רגל גאוה, שהגאוה היא סבת הכשלון בעיונים במה שאחר הטבע וכ"ש בחכמת אלהית, במה שיתגאה שאין דבר נעלם מהשגתו, ולא ידע שיש דברים הסגורים בפני שכל האדם, שיש גבול להשגתו ואא"ל שישיג בדברים מופשטים מחומר, כמבואר בחכמת בקור התבונה, וכמ"ש דוד המלך ע"ה ה' לא גבה לבי, ונגד המעשה אמר ויד רשעים אל תנדני, היד מציין הפעולות, בל ינידהו ידי רשעים לפעול פעולת רשע:

ויד רשעים אל תנדני. ממקומי בבואי לירש משנה חלקי וחלקו (של רשע) בטובה כענין שנאמר (ישעיהו ס״א:ז׳) לכן בארצם משנה יירשו ואז:

רגל גאוה רגל האויבים הבאים בגאוה לטרדני במלחמה, ולא אהיה פנוי לעבודת האל.

ויד - הזכיר הרגל והיד.

ויד רשעים אל תנדני: ממקומי שאני מתבודד בו לדעת דרכיך. וזכר הרגל והיד, כי היו באים ברגלם ונלחמים בידם.

וטעם אל תנידני מדשן ביתך – למקום אחר.

שם נפלו פועלי און שם יבינו במפלתם ושם דוחו ולא יכלו קום:

שם נפלו פעלי און נפלו עבר במקום עתיד כמנהג הנבואות ודברי רוח הקדש; ופרושו: במקומם יפלו, שלא יהיה להם כח לבוא בארצנו ולהלחם עלינו.

ומה שמאסתי רגל גאוה הוא כי הוא בור ששם נפלו פועלי און ומה ששאלתי טוב מעט פן אקנא ברשעים שידם תנידני הוא שע"י קנאה זו דוחו ב"א ולא יכלו קום בראותם יד רשעים כחם ועוצם ידם לכן אל תתנהג בעולם בחסד ה' כ"א בחסד אלהים כמדובר. או יאמר צדקתך כו' והוא כנודע מרז"ל שאמרו למה נבראו הרים ובמקומות ידועים ראה הקב"ה כל מקום שהתהום היה רבה ואפשר להיות בוקע ועולה ברא עליו הר להגן מהתהום ובזה נבא אל הענין אמר כמו שהררי אל אצל תהום רבה שההרים מגינים בל יציף התהום את העולה כך הוא צדקתך להגין ממשפטיך בל יאבדו העולם ועל כן אדם ובהמה יושיע כי מצרף את הבהמה שראויה לעשות לה צדקה כי אינה חוטאת עם האדם החוטא וראוי לעשות בו משפטים להגין לאדם כהרים לתהום וגם בדרך זה ימשך המשך הקודם כמדובר:

נפלו. כמו יפלו עבר במקום עתיד:

שם. מציין מקום רחוק, שמזה נגזר שם שמים, רצונו לומר בעולם הגמול :

שם - והטעם יפלו במקום שחשבו להנידני שם, לפני בואם אלי. ויש אומרים: ברוץ הרגל לבוא אלי תכשל ובהתחזק היד להנידני יהיו דחוים, כמו: דחה דחיתני לנפול. ופירוש שם כמו אז, וכמוהו שם יצעקו ולא יענה. ויתכן היות שם רמז למקום שנפלו שם פועלי און בימים קדמונים. והטעם שאדע, כי יד רשעים לא תנידני כי יפלו הם כאשר נפלו הדומים להם בזמן שעבר.

שם נפלו. מקום אשר יבואו להצר לי שם נפלו ויהיו דחויים מבלי קום:

דחו ולא יכלו. לדעת החכם ר' יהודה מלת דחו מלעיל בפלס מה טבו והחכם ר' יונה כתב כי מצא אותו בספר מדוייק מלרע וכן מצאנוהו בספרים מדוייקים מלרע רד"ק בפי' ומכלול דף קמ"ו ושרשים:

שם, ר"ל הגם שידעתי שפועלי און יצליחו לפעמים בעוה"ז, הנה שם בעולם הנצחי, נפלו פועלי און, שמה שיצלחו פה הוא כדי שיפלו שם נפילה עולמית, שלא יוכלו קום, כי הנופל בעוה"ז יקום בעוה"ב לא כן הנופל שם שענשו נצחי לא יקום לעולם:

דחו ולא יכלו קום: תהיה להם דחיה ונפילה שלא תהיה להם תקומה ממנה עוד, הפך הצדיק שנאמר בו (משלי כד טז): כי שבע יפול צדיק וקם. ומלת דחו מלרע הרבי"ע בחי"ת והוא מבנין שלא נזכר שם פועלו מהדגוש; והוא על משקל כלו תפלות דוד (תהלים עב כ), אלא שאין החי"ת בדגש.

נאם פשע לרשע בקרב לבי אין פחד אלהים לנגד עיניו. להבין איך ידע דוד המלך ע"ה בקרב לבו מחשבותיו של הרשע הלא לבו היה חלל בקרבו שהיה תמיד בפחד אלהים ויראת ה', אכן מזה שכתיב בקרב לבי משמע שצריך הנפש היקר מישראל להסתכן במחשבותיו ולחלוף ברעיוניו כל המחשבות הנמצאים בכל פרטי נפשות, ובזה נכללים המחשבות האלו בצורת אדם ע"י תיקונו.

4069 / (תהלים לו,ז) / (משפטיך)[משפטים]
יושטיצ"א / justice / משפט, עונשים

4070 / (תהלים לו,יב) / חלק
א"ה ל"א פרטיא"ה / a la partie / לחלק
הלעז הזה, המופיע בסוגריים, מוזר מכמה בחינות: א) "חלק" אינו מופיע כלל בפסוק, רק בהסבר של רש"י: "אל תבוא עמי רגל הרשעים הללו בעת קבול שכר להיות חלקם עם הצדיקים"; ב) בכל אופן אין "חלק" זה זקוק לכל הסבר; ג) הקדמת שתי המליות a la ("אל ה -, ל-") מפליאה ביותר, כי חלק מצוי בפירוש בלי קידומת.