Commento su Salmi 40:22

למנצח לדוד מזמור: גם זה המזמור כענין שני המזמורים הקודמים לו; יאמר אותו החסיד המדכה אחרי הרפאו. יתן תהלה ליי', יתברך, ויאמר:

למנצח וכו':

למנצח, מזמור זה יסדו על איזה נס שנעשה לו בעת ברחו מפני אויביו, והביא זבחי תודה להודות לה' חסדו על הנס שנעשה לו, ואז פרסם תהלת ה' ועזוזו ונפלאותיו וחסד ה' לבוטחים בו, עם תפלה על התשועה וההצלה בעתיד:

קוה קויתי ה'. במצרים, ומזמור זה גם הוא כנגד כל ישראל:

קוה קויתי יהוה ויט אלי וישמע שועתי: כמו שקויתי אליו שיטה אזנו לתפלתי וישמע שועתי כן עשה. ופרוש ויט אלי, רוצה לומר: היה קרוב לי, כמו שכתוב (תהלים קמה יח): קרוב יי' לכל קראיו.

קוה קויתי כו'. הנה על פסוק אשרי אדם שומע לי לשקד כו' כי מוצאי מצא וכו' כתבנו ענין מאמר ספר הזוהר על פסוק מדוע באתי ואין איש כו' שידברו על העומדים בבית ה' בבתי כנסיות ובתי מדרשות כי שם בית מועדו יתברך להמצא עם בניו ונשאו משל למלך המייעד אנשי עצתו להמצא אתו במקום פלוני שאם בבא שם המלך ימצא שקדמו ובאו שמח עמהם וכשאינו מוצא אף גם אחד כועס ואם מוצא אחד מתנחם בו על השאר ומשתעשע עמו עד בוא האחרים וקושר עמו אהבה רבה וזה כתבנו על פסוק לשקוד על דלתותי יום יום כמפורש שם בס"ד וזה יתכן אמר דוד פה הנה יום יום קוה קויתי ה' שהייתי אני לבדי מקוה כי הייתי ראשון לכל זולתי וגם קויתי ה' שגם לא היה ה' מקוה אותי כי אם אני אל ה' שהייתי משכים ומקדים הרבה ועל כן ויט אלי שהיה נוטה אלי להשתעשע בי ולהתנחם על כל זולתי ועל ידי כן מאשר קשר אהבה עמי לא על ידי סרסור באה שועתי לפניו כי אם הוא יתברך ע"י עצמו וזהו וישמע שועתי. או יאמר כי ידענו כי שם אדנות הוא פתח קבלת התפלות ומעלה אותם אל השם הגדול אמר קוה קויתי ה' בחשק וקווי כפול ועל ידי כן לא נתן ביני לבינו שם אדנות כמנהג כי אם ויט אלי ה' הגדול עדי וישמע בעצמו שועתי. או יאמר ראה מה בין המקוה לאיש אם מלך או שר יהיה למקוה את ה' כי הנה אם יקוה איש לאיש פעם אחת ויתעלם ממנו לא יקוה שניה כי ידע כי לבו בל עמו אך לה' קוה פעם אחת ואם עדיין לא יענני לא אמיש מלקותו כי ע"י הבטחון ההוא שוה לי כי עם היותי רחוק ויט אלי בפעם הראשונה וישמע שועתי בשנית ויענינ כו':

קוה קויתי - קוה מלת זרה על דרך השלם, כמו: יסור יסרני יה.

קוה קויתי, ע"י שקויתי בתמידות אל ה', לכן ויט אלי וישמע שועתי, ור"ל כי לפעמים יצייר שה' שומע את התפלה ממרום, והוא בעת שיושיע בדרך הטבע ע"י אמצעי, ולפעמים יצייר שיורד למטה ושומע תפלה, ועז"א ויט אלי, והוא בעת שמושיע ע"י נס השגחיי שלא ע"י אמצעי רק בידו ממש, וכן התשועה הזאת היתה ע"י ה' בעצמו:

ויט אלי. אזנו:

(א) או יאמר בשום לב אל אומרו לדוד בין למנצח למזמור ולא אמר למנצח מזמור לדוד כדרכו במקומות אחרים. אך הנה בספר הזוהר שאלו למה בקצת מזמורים אומר מזמור לדוד ובקצתם אומר לדוד מזמור ואמרו כי כאשר היה הוא עושה הכנה והתבודדות שתבא אליו רוח הקדש אומר לדוד מזמור וכשרוח הקדש היתה מקדמת מאליה ובאה אליו הוא אומר מזמור לדוד והנה ע"פ הדברים האלה יתכן כי קרה לו ענין מאמרם ז"ל על ויעתר יצחק לה' ויעתר לו ה' משל לבן שהיה חותר בכותל לראות את אביו שבעבר הלז ואביו היה חותר מהעבר האחר למצוא שם בנו כך היה יצחק חותר בתפלה לבקש את ה' והקב"ה חותר למהר להמציא עצמו לו כך יתכן יאמר כי בכלי נגון הנקרא למנצח היה יתברך מנשב ע"י רוח צפונית במיתריו לעורר את דוד ודוד היה מכין עצמו שתבא אליו שיחול עליו רוח הקדש למזמור וזהו למנצח לדוד מזמור:

ויט אלי - בעבור שהוא שוכני מרום, יושבי בשמים.

(ב) ופירש ואמר מה שאמרתי למנצח לדוד מזמור שלא כסדר הנהוג הוא כי קוה קויתי ה' שהוא כי הוא יתברך משתוקק ומקוה לי ואני מקוה לו וזה אמר קוה ה' אלי ואני קויתי ה' ומפאת כל החשק הזה נמשך כי ויט אלי ומהטיה בלבד טרם אקרא שמע שועתי כדרכו יתב' לאוהביו שנא' טרם יקראו ואני אענה עוד שנית כי לפעמים התפלה מעלים אותה שרפי קדש או השכינה לפניו יתברך ועתה נוסף לי חסד גדול והוא כי דשמע שועתי השם הגדול הזה:

מבור שאון. מאסירים של מצרים ומשאון המיית ים:

וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן מִטִּיט הַיָּוֵן א"ר יהושע בן לוי ז' שמות יש לגיהנם ואלו הן שאול ואבדון ובאר שחת ובור שאון וטיט היון וצלמות וארץ התחתית ובור שאון וטיט היון דכתיב ויעלני מבור שאון מטיט היון וכו':
(עירובין יט ע"א)

ויעלני מבור שאון והבור הוא משל לחליים כמו הנופל בבור שיפחד שיטבע במימיו או בטיט אשר בו, כן החולה יפחד שימות מחליו. ופרוש מבור שאון: בור שיש בו מים רבים, כמו: כשאון מים כבירים (ישעיהו יז יב). ופרוש

ועוד שלישית והיא מעין יציאת מצרים שעברת אתה ה' בעצמך שנאמר ועברתי וכו' וכמו שאמרו ז"ל אני ולא מלאך אני ולא שליח אמר כי כן עשה לי השם הנז' כי ויעלני מבור שאון הוא גלית הדבק בע"א והוא בור שאון שהיה משמיע קול שאון חירופים כלפי מעלה חלילה הנה משם העלני הוא יתברך בעצמו ולא ע"י שליח וגם ממקום טומאה אחר הוא מתוך טיט היון הוא מאכיש אחיו של גלית וזהו מטיט היון שאכיש היה טיט של היון של בור הנז' הוא גלית כי אחיו היה וגם משם העלני בעצמו ועוד רביעית והיא ויקם על סלע רגלי כו' והוא על סלע המחלקות והענין כי ברודף שאול אחרי דוד ואנשיו והיה דוד על הסלע שבמדבר מעון כי שם נאמר וילך שאול ואנשיו לבקש ויגידו לדוד וירד הסלע וישמע שאול כו' וילך שאול מצד ההר כו' ומלאך בא אל שאול לאמר מהרה ולכה כי פשטו פלשתים על הארץ וישב שאול מרדוף כו' על כן קראו למקום ההוא סלע המחלקות והנה אין ספק כי בשמוע דוד כי שאול היה סמוך לו והוא עודנו עומד על הסלע כי ודאי מת לבו בקרבו ולא היו רגליו מתנשאים מעל הארץ מרפיון הלב פן יהרוג ויהרג ואם היה נשאר במקומו ולא היה יורד מהסלע היה מגיע אליו שאול והיה נופל בידו טרם הגיע המלאך אל שאול לאמר מהרה ולכה כי פשטו פלשתים כו' אך מה' יצא שנתן כח והתעוררות את דוד לישא את רגליו לרדת מהסלע אשר על כן בא לו שאול אל עבר ההר לסבב את דוד ואנשיו ובהתארך הדבר בין כך ובין כך מלאך בא אל שאול וישב מרדוף אחרי דוד וינצל ועל כן אמר דוד לולא השם הגדול שהיה לי אשר נתן חיות ברגלים חשובות כמת להתנועע ולרדת מהסלע הייתי מת וזהו ויקם על סלע כו' כי לא היה כח ברגלי לינשא ללכת לולא ה' שהקים בהיותם בסלע רגלי ועצרו כח ללכת באופן שנתארך הפגישה אל המלאך שבא אל שאול והחזירו מאחרי דוד ומי הקים רגלי בסלע מי שהוא כונן אשורי מאז נתן כח והתכוננות ברגלי לפסע בילדותי כלומר כי כך היה פלא זה כאשר מאז כונן אשורי כי גם פה לא הייתי עוצר כח להלך על רגלי לולא ה' היה לי ויקם על סלע רגלי כמדובר:

שאון. חושך כמו מכסה שנאה במשאון (משלי כ״ז):

ויעלני - דרך משל, כי הייתי בשפלותי ברעות שסבבוני האויבים.

מטיט היון. אשר העומד בה הוא שוקע ויורד:

מטיט היון. בקצת ספרים הוא"ו בסגול ובס"ס בציר"י וכ"כ בשרשים שהוא בשקל עקב:

ויעלני, מה שהייתי נטבע בבור שאון, ר"ל מלא מים שואים ורוגשים, וגם הייתי נטבע שם בטיט היון, שהוא טיט מדביק אשר הנופל בו לא יוכל לעלות ממנו, ולא זאת לבד כי הקים את רגלי על סלע ומבצר, מקום שלא יוכלו אויבי להגיע שמה, גם כונן אשורי שיהיו מכוננים שם בחוזק:

מטיט היון. מן הים היון לשון רפש פיינ"ש בלע"ז:

מטיט היון בור שיש בו טיט רב. וסמיכות טיט אל יון כסמיכות אדמת עפר (דניאל יב ב); עפר ארץ (עמוס ב ז; איוב יד יט), ורוצה לומר: שיש בו מכל מיני טיט עב וקלוש.

היון. הרפש אשר בקרקעית המים וכן טבעתי ביון מצולה (לקמן ס״ט):

יש אומרים: שאון – מגזרת שואה. והנכון: שאון מים רבים או טיט וה"א היון ישרת אחרנית, כדרך: את יום השביעי ואין לו חבר רק ביון מצולה מים עכורים וטיט עב.

על סלע. במקום מגולה וקשה כונן אשורי. הכין רגלי לעמוד על עמדי ולא לשקוע עוד:

ויקם. הקו"ף בסגול על פי המסורת:

כונן. הכין אשורי וצעדי:

ויקם על סלע רגלי כנגד בור שאון

אשורי. רגלי:

והזכיר סלע – כנגד בור.

כונן אשרי: בעלותי מן הבור שלא מעדו קרסלי, כלומר: שלא נפלתי מחלי אל חלי.

וכונן אשורי - לעלות אל הסלע.

שיר חדש. שירת הים:

ויתן בפי שיר חדש תהלה לאלהינו בהצילו אותי חדשתי לו שיר והוא נתנו בפי שעשה עמי חסד שאני חיב להודות לו. או פרוש ויתן: שיעזרני בשיר שיצא מפי שיר דברים טובים בענין רוח הקדש. וטעם חדש: להודיע כי חיב אדם לחדש שיר ותהלה על כל נס ונס שעושה האלהים עמו. וטעם לאלהינו לשון רבים: שישבחו ויודו עמו כל יראיו וחסידיו.

ויתן בפי שיר חדש כו' הנה עד כה אמר כי הוא יתברך בשמו הגדול של הויה עשה לו את כל הגדולות האלה והנה מי יגיד שכך הוא לזה אמר הנה העד כי הלא ויתן בפי שיר חדש היא וידבר דוד לה' וכו' והוא מזמור י"ח אשר הוא שיר אשר נתן ה' בפי להללו יתברך על כל הטובות הנז' כי לא המצאתי וסדרתי דברי השיר ואח"כ שרתי אותו בפי כ"א שבהיותו בפי היה חדש שלא היה מציאותו מקודם מלבי רק מאת השם הגדול יתברך ניתן בפי כל השירה ההיא אות באות ובזה מצאנו ראינו טוב טעם אל אומרו אשר דבר לה' את דברי השירה כי אשר שר היה ראוי לומר וכן בנביא כתוב וידבר דוד ולא אמר וישר דוד אך הוא להודיע כי כל דברי השירה ברוח הקדש נאמרה ולא היה דוד רק מדבר בפיו דברי שירת ה' והכוונה פה לומר כי מהשירה שנתן ה' בפיו הנה יראה כי ה' הנז' פעל ועשה את כל הגדולות האלו כי הנה שם יתאר וייחס הכל אל השם הגדול הזה כי י"ט פעמים נזכר שם וכל פרט ופרט מייחס אליו ואם יאמר איש כי גאה גאיתי באמור כי השם הגדול שם בפי שיר ולא משם אדנות הלא הוא תהלה לאלהינו שלי ושל כל ישראל כי בה תועלת לרבים בכל ישראל וליחיד כמוני ועל כן היה ע"י הגדול כי בשירה הזאת יראוה רבים וייראו ויבטחו בה':

ויתן - טעם לאלהינו בלשון רבים, בעבור יראו רבים ויראו.

יראו רבים. כאשר יראו בהשגחת ה׳‎ יפחדו ממנו ויבטחו בו:

ויתן בפי שיר חדש, כי השיר שישוררו לה' על תשועה טבעיית הוא שיר ישן, כי הטבע ברואה ועומדת מכבר, אבל התשועה הנסיית היא פעולה חדשה והשיר שישוררו עליה הוא שיר חדש, ומפרש תהלה לאלהינו, ששם אלהים הבא בכינוי אל ישראל מורה על השגחתו הפרטית ועל הדיבוק והקשר שי"ל עם יראיו וחשבי שמו, יראו רבים וייראו, ר"ל שע"י שהושיע לי ע"פ נס ירויחו ג' דברים, א. כי מן הנהגת הטבע לא ילמדו רק לתת כבוד לשמו מצד שהוא בורא כל, אבל היראה לא תתקיים בנפש רק ע"י שיודע כי בכחו לשנות הטבע ולעשות ככל אשר יחפוץ, שאז ייראו מפני ענשו וגמולו, ועז"א יראו וייראו, ב. שההכרה שיכירוהו ע"י מעשיו המסודרים כפי הטבע, לא יכירו רק החכמים החוקרים ע"פ השכל והעיון, אבל ע"י הנס יראו רבים, כי זאת יראו בעין לא בשכל לבד, וגם יראו רבים, שאף ההמון שאינם משכילים יראו את הנס בעיניהם ויכירו כח ה', ג. שהנהגת הטבע לא תצמיח שיבטחו בו, כי בהפך עי"ז יתאמצו לבחור אמצעיים טבעיים שע"י יצלחו ויעזרו, ויבטחו על האמצעים אשר יכינו, אבל בראותם כי עין ה' אל יראיו ע"פ נס, יבטחו בה' ולא יבטחו על הטבע ועל כחם ועוצם ידם וחכמתם:

יראו רבים וייראו ויבטחו ביהוה: וגם רבים אחרים מאשר לא היו יראי האל, יתברך, עד היום, כשראו מה שעשה עמי שבו להיות יראים ממנו ובוטחים בו ויאמרו:

רהבים. לשון גסות כמו (ישעיהו ג׳:ה׳) ירהבו הנער, שהם הרהיבוני (שיר ז'):

אשרי הגבר אשר שם יהוה מבטחו כי ביי' שם מבטחו לבדו,

וגם ליחיד כמוני כי אשרי הגבר וכו' והוא כי כאשר ביארנו בה ענין שבח לה' שהציל את כל אישי ישראל שעם שאול בל יחטאו בו להרגו ושבח לה' על שהציל אותו מלהרוג בהם וע"י כן יראו רבים וייראו מלחטוא להרוג נפש מישראל ויבטחו בה' שיצילם מליהרג וכן ממנה ילמד יחיד כמוני כי אשרי כו' וזהו יראו רבים דברי השירה ויקנו שני דברים א' יראת השם וזהו וייראו שנית בטחון וזהו ויבטחו בה' וגם היחיד כי אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו כדוד שנשמר ולא שלח ידו בשאול ולא פנה אל רהבים האומרים לו בגודל לבב הבא להרגך וכו' ולא אל שטי כזב כאשר עשה שאול שפנה אל מליצי רעה על דוד שהיה להם זה מהיותם שטי כזב האומרים אליו כי ראוי לרדוף את דוד למען תהיה הגדולה לזרע שאול ושדוד לא היה ראוי כי גם על בואו בקהל שלחו פיהם באופן שהם שטי כזב בלי ספק ובזה יקנו יראה לבלתי עשות כשאול:

רהבים. ענין גאוה והתחזקות כמו ירהבו הנער בזקן (ישעיהו ג׳:ה׳) ושטי ענין נטייה כמו אל ישט אל דרכיה לבך (משלי ז׳:כ״ה):

מבטחו. עמ''ש (ירמיה י''ז)

אשרי - אז יאמרו אל רהבים בעלי הכח לעזרו, כמו: המחצבת רהב.

אשרי. ויאמרו אשרי וכו׳‎:

אשרי. עיין מ"ש בריש ספרא:

אשרי, אושר הגבר הוא אם שם ה' מבטחו, ר"ל כי יש בוטח בה' שיושיעהו על ידי אמצעיים טבעיים, שהאיש הזה הגם שבוטח בה' אין ה' מבטחו, ר"ל שהדבר שמקוה שע"י ישיג בטחונו אינו ה', כי הוא בוטח בה' שיושיעהו ע"י מסחרו או השתדלותו שהוא המבטח שלו, שע"י מקוה עזר מה', ואין ה' מבטחו, לא כן האיש שאינו משתדל כלל רק ישים ה' גם למבטחו היינו שהוא יבחר לו גם האמצעיים לתשועתו, (כמ"ש ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו, כמש"פ שם), ולא פנה אל רהבים, ר"ל שלא יפנה עם בטחונו בה' שימלא שאלתו באמצעות ענינים טבעיים, או ע"י בני אדם שהם רהבים ושטי כזב, הרהב הוא התנשאות הרוח יותר על כחו, והכזב הוא הדבר הבלתי מתקיים, והם שני החסרונות שיש בבטחון על האדם, שאין ממש בם ולא התמדה כמ"ש בכ"מ:

ושטי כזב. משטים מדרך הישר אחרי הכזב שטי איטורנ"אנץ בלע"ז:

ולא פנה אל רהבים ושטי כזב ולא פנה אל אנשי ובעלי הכח והגאוה, ולא פנה אל אנשים שהם שטי כזב, רוצה לומר שהם נוטים אל דרך כזב, כמו הקוסמים ואינם בוטחים באל אמת. ורהבים שם תואר בשקל רשעים. ושטי מן: כי תשטה אשתו (במדבר ה יב); והם שני שרשים, וענין אחד, כי שטי משרש שוט בשקל גרי ביתי (איוב יט טו); ולשבי פשע (ישעיהו נט כ): ואלו היה משרש שטה היה פ"א הפעל בשב"א, כמו מן פנים פני, דוים דוי, בנים בני, ומן כלים כלי.

ושטי. בא מנע''ו שוט ומתאחד עם שטה מנל''ה, עשה שטים שנאתי (לקמן ק''א) :

ושטי - תרגום נוטה.

ולא פנה. לבטוח בהם:

ולא פנה. הוא"ו בגעיא בס"ס:

ושטי כזב. הנוטים אחר הרהורי הבל וכזב:

נפלאותיך ומחשבתיך אלינו. בשבילנו בראת עולמך קרעת לנו את הים וחשבת מרחוק להטיב לנו, איחרתנו במדבר ארבעים שנה מפני האמורים שקצצו את האילנות והחריבו ארצ' כששמעו שישראל יוצאין ללכת לרשת את ארצם:

רַבּוֹת עָשִׂית: דרש רבא מאי דכתיב רבות עשית אתה ה' אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אלי לא נאמר אלא אלינו מלמד שהיה רחבעם יושב בחיקו של דוד אמר לו עלי ועליך נאמרו שתי מקראות הללו וכו':
(יבמות עז ע"א)

רבות עשית רבות כזאת עשית עמי.

רבות עשית כו' אחרי אומרו כל הנסים אשר עשה לו ה' אמר רבות עשית כלומר פעולות רבות עשית ולא כמלך ב"ו שעושה הטבות לעם מה שלא יעשה בשביל יחיד והוא כי לא תהיה תפארתו בהשתרר על איש ולא יעשה מלוכה על כן לא יעשה לאיש אחד מה שיעשה לעם אך הוא יתברך עושה פעולות רבות בשביל איש אחד כאשר יעשה בשביל רבים והוא כי אין אלהותו ית' תלויה ברוב עם כי אם יקרא אלהי יחיד ויחשיבנו להיות כל העולם נברא בשבילו וז"א רבות עשית עם היותך אתה ה' שענין השם הזה יורה על היותך מהוה ויוצר הכל ונחשבת לי לאלהי שתתרצה ליקרא אלהי עם היותי יחיד כי אינך מבקש רבים לכנות אלהותך כלומר שעל כן גם בשביל יחיד תעשה רבות והנה על מאמרו זה הלא יתחמץ לבב אנוש תחת שלש. א' כי יאמר למה אמרת רבות עשית ולא אמרת נפלאות רבות עשית כי אם רבות סתם כאלו על דברים קלים תדבר. ב' אומרו עשית שיורה שצריך מעשה ולא תספיק מחשבה. ג' למה אמרת סתם רבות ולא ספרת אותן אחת לאחת על כן על השתים הראשונות אמר נפלאותיך ומחשבותיך אלינו לומר הטבתי אשר אמרתי רבות עשית ולא אמרתי נפלאות וגם יחסתי אל עשיה והוא כ"א הם נפלאות הוא אלינו בני אדם ששנויי הטבעים יראה אלינו פלא אך לפניו ית' כך הוא לפניו זה כזה כי מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק ואם כן אין דבר יתייחס לפניו ית' לפלא ועל כן לא אמרתי נפלאות רבות וגם אשר אמרתי עשית שיורה כי צריך עשיה הוא כי כאשר נפלאותיך הם אלינו אך לא אליך כאמור גם מחשבותיך שנצייר מחשבה הוא אלינו אך אתה אינך צריך לחשוב כי מיד תעשה ועל כן אמרתי עשית כלומר כי אינך צריך מחשבה כי אם מיד עשית מעשה ועל שני הדברים אמר נפלאותיך ומחשבותיך אלינו לומר כי התיחס הדברים לנפלאותיך וכן מחשבותיך הוא אלינו בני אדם אך לפניו יתברך אינן נפלאות וגם אינם צריכין קדימת מחשבה ועל השלישית שלא ספרתי הנפלאות שעשית הוא כי אין ערוך אליך כו' והוא מאמר ר' יוחנן לההוא תלמידא שירד לפני התיבה והפליג בתארים הגדול הגבור והנורא האדיר והחזק העזוז והאמיץ אמר לו סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך כי למה שאין סוף לשבחיו של הקב"ה אין למנות ולספר וטוב לחשות פן יראה בהשלים התארים שגמרנום ואין להם סוף לפי האמת וזה יאמר מה שאמרתי סתם רבות עשית ולא ספרתי אותם הוא כי אין ערוך אליך כי אינך כמלך בשר ודם שלשבחיו יש סוף ועל כן יפרטו אותם אך אתה אין ערוך אליך כ"א אמרתי אגידה ואדברה אותם לא אוכל לסיים כי הלא עצמו מספר וזהו אגידה ואדברה עצמו מספר. או יאמר הנה אמרתי אשרי הגבר כו' שהוא כי גם אם יחיד הוא אשריו ומה הוא אושרו הלא הוא כמוני היום כי הנה רבות פעולות עשית בבריאת עולם שמים ושמי השמים והארץ הם שלשת העולמות ועכ"ז תכנה אלהותך בי עם היותי יחיד כי אתה ה' אלהי תקרא וכאלו כל העולמות כדאי הם לי ועם היות כי נפלאותיך ומחשבותיך שכל הנפלאות וגם המחשבות בתכלית האושר העתיד הם אלינו שהוא אל כללות אומתנו ולא ליחיד על כל זה אין ערוך אליך לחסידותך כי הלא גם בשביל יחיד הפלגת לעשות כי הלא מה שאני לבדי מאשר עשית לי אגידה ואדברה עצמו מספר וא"כ אגזור אומר כי אשרי הגבר אפילו יחיד שידבק בה' וישם ה' מבטחו כי עד כנות שמו עליו להיות כל בריאתו כדאי לו יחשיבנו. או שיעור הענין רבות עשית בהשגחה פרטית שהוא אתה ה' להיותך אלהי כי עשית לי את כל הגדולות הנז' וגם השגחה כוללת כי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו שהוא אל כללות ישראל באופן שלא יכילך תואר רק דרך שלילה לומר אין ערוך אליך ומה גם שאפילו ארצה לפרט ולהגיד כל גדולותיך לא אוכל כי מה שאגידה ואדברה אינו כי אם אמור עצמו מספר. או מעין זה רבות עשית כו' במה שאתה ה' אלהי שהוא בשבילי ואינך כמלך בשר ודם שמטיב לעם ומחשבתו הוא לעצמו כדי שהם ייטיבו לו אך אתה נפלאותיך ומחשבותיך הוא אלינו בני אדם אך לא אליך כמלך בשר ודם באופן כי אין לומר מלכותא דארעא מעין מלכותא דרקיעא בזה כ"א שאין ערוך אליך ומה שאמרתי רבות עשית לי ואיני מספרם הוא כי אירא מלספר נפלאותיך שעשית לי בל יאמרו לי סיימתינהו כו' כי אם מה שאגידה ואדברה הוא לאמר עצמו מספר. או יאמר רבות עשית לי לבדי עם היותי יחיד למה שאתה ה' אלהי עד גדר שאלו נפלאותיך ומחשבותיך שעשית לי היו אלינו בשביל רבים כל כך גדלו שאין ערוך אליך ואתה עשיתם בשבילי עד גדר שאם אמרתי לספרם שאגידה ואדברה לא אוכל כי הלא עצמו מספר:

עצמו. ענין רבוי:

רבות - זה הוא השיר החדש ורבות תאר למלת נפלאותיך, על דרך רבים כל רבים עמים.

רבות עשית. נפלאות רבות עשית למעננו:

רבות, אחרי ההצעה הזאת מספור הנס, יחוה דעת כי קרבן התודה אשר הוא מביא עתה להודות לה' חסדו, לא יביאנו בעבור החיוב התוריי לבד, יען שמחויב ע"פ התורה להביא תודה על הנס, כי הוא מביאו בעבור הערת השכל, שההערת השכל נעלה מן הערת התורה, שזה בא באמצעות ההכרה והתנדבות הנפש והלב, לא כן העושה ע"פ הערת התורה שהוא ע"פ הכרח, וכמ"ש בחובת הלבבות - ויבאר בזה כי מצות התורה יש להם שורש בשכל האדם וטבע נפשו, עד שגם אם לא היינו מצווים עליהם מאת ה' תבינם נפש המשכיל מעצמו וימצאם כתובים בקירות לבו, כמו ענין התודה שגם לולא צותה התורה שיביא האדם קרבן על הנס, תתנדב הנפש בזה מעצמה ע"פ טבעה, כי נתון בטבע האדם שישתדל להשיב תודה למיטיביו, ואם יעביר האדם על לבו הטובות הרבות והחסדים אשר גמלהו ה' כרחמיו וכרוב חסדיו יתעורר מעצמו להביא תודה לה', כמו שקין והבל הביאו מנחה לה' הגם שלא נצטוו ע"ז, מצד הערת שכלם ונדבת לבם, עד שהתודה שהוא מביא עתה אינו מביאה בעבור שמצא כן כתוב בספר תורת אלהים הכתובה על הספר ובדיו, רק בעבור שמצא כן כתוב בספר האלהים אשר חרת על לוח לבבו ובשכלו ובמצפונו, ועפ"ז אמר הנה רבות עשית אתה ה' אלהי, הוא מעשה האלהים אשר עשה בששת ימי בראשית שהם רבים מאוד, וכן נפלאותיך ומחשבותיך אלינו, הם הנסים והנפלאות שחדש ה' בכל דור בשביל ישראל, אגידה ואדברה עצמו מספר, אם ארצה להגיד ולדבר אותם לא אוכל לספרם מרוב רבוים, בין מעשה הטבע בין הנפלאות, (ומ"ש אין ערוך אליך הוא מאמר מוסגר, שאגב יאמר, ששני מיני המעשים האלה, שהם מעשה הטבע והנפלאות אין להם ערך ויחוס אליך, שהם רק מעשים ונפלאות בערכנו לא בערכך, שלפי גדולתך הבב"ת הם כאין נגדך, אחר שהם יש להם תכלית והם רק גדולות ונפלאות לפי ערכנו):

אין ערוך אליך. אין לדמות לך כל שר ומושיע, לשון ערך כמו כערכך (ויקרא כ"ז) אהפרישי"יר בלע"ז:

אתה יהוה אלהי נפלאתיך ומחשבתיך אלינו הנפלאות הן בשעת המעשה, והמחשבות טרם המעשה. ואמר על הבורא, יתברך, כאלו הוא חשב טרם המעשה, כי דברה תורה כלשון בני אדם (בבלי ברכות לא ב ובמקומות אחרים) וכן: הנה אנכי... וחשב עליכם מחשבה (ירמיהו יח יא). ואמר: אלינו כלומר: אליו ואל כל המיחלים לחסדו.

ומחשבותיך - גזרותיך.

אין ערוך. אין מי להעריך ולהדמות אליך:

אגידה ואדברה. אם באתי להגיד ולדבר עצמו מספר:

אין ערוך אליך אין לערוך אליך וכנגדך כל הנפלאות שעשית עמנו, כי רבות הן מלערכן ומלספרן כמו שאמר:

אלינו - בעבורנו, או הוא כמשמעו, ואמר: אלינו, כנגד אלהינו.

אגידה. אם אמרתי אגיד נפלאותיך לא אוכל כי רבו מלספר:

אגידה ואדברה כלומר אגידה ואדברה הנפלאות

אין ערוך - אין יכולת באדם שיערכם אליך והסוף יוכיח. ויש אומרים: שהוא כמו: יערוך לה' ואם היה כן, עצמו מספר ישוב אל נפלאותיך.

עצמו מספר: או אין ערוך כמו: אין כמוך באלהים אדני ואין כמעשיך (תהלים פו ח); כי מי בשחק יערך ליי' ידמה ליי' בבני אלים (שם פט ז).

זבח ומנחה לא חפצת. ביום מתן תורה כענין שנאמר ועתה אם תשמע בקול ה' וגו' (שמות י״ט:ה׳), וכן (בירמיהו ז׳:כ״ב) הוא אומר כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים וגו' על דברי עולה או זבח כי יקרב מכם אמרתי ולא הזקקתי חובה להכביד עליה' תמידין ומוספין אינם אלא נחת רוח שאמרתי ונעשה רצוני ודבר מועט (סא"א):

זבח ומנחה לא חפצת אזנים כרית לי עולה וחטאה לא שאלת: הזבח הוא זבח השלמים והמנחה היא הסלת בלולה בשמן כמו שכתוב (ויקרא ג א; ב א–טז). והעולה היא באה לכפר על מצות עשה שעבר עליהם וחטאה היא קרבן החטאת כמו שכתוב (שם א ג–יז; ד ב–יב). והנה אמר: לא חפצת ולא שאלת; ונאמר בירמיהו (ז כב): כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח; והנה מצאנו בתורה (במדבר כח ב ג): שמצוה על התמידים להקריבם בכל יום! התשובה בזאת השאלה: כי תחלת מצות האל לישראל לא היתה אלא שישמעו בקולו. וכן אמר במרה (שמות טו כו): אם שמוע תשמע לקול יי' אלהיך והישר בעיניו תעשה. וכשהתחילו לחטוא צוה אותם על הקרבנות, על קרבנות היחידים ועל קרבנות הצבור; על קרבנות היחידים שיקריבו אותם החוטאים, ועל קרבנות הצבור צוה שיהיו תמידים בכל יום, לפי שאי אפשר שלא יהיו בכל ישראל רבים חוטאים בכל יום ויהיו רבים בהם שלא ידעו מה הם חיבים מעצמם להקריב, ויהיו קרבנות הצבור כפרה להם בשובם מחטאם. ואלו לא חטאו ישראל במדבר לא צוה אותם האל, יתברך, על הקרבנות, כי מתחלה לא צוה אותם עליהם כמו שאמר ירמיהו (ז כג )^*לפנינו הוא פסוק אחר לגמרי; ואולי עין כלחו הטעתו לרבנו המחבר והשב במהירות כי פסוק כב ופסוק כג פסוק אחד הם. בסוף הפסוק ההוא: כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי. וכן בעשרת הדברים (שמות כ א–יז; דברים ה ו–יח) שהם כוללים כל התורה אין בהם זכר לקרבנות. ואם לא יחטא איש איננו צריך לקרבן, והוא טוב לפני יי', יתברך, יותר מאותו שהחוטא ומקריב, כמו שאמר שמואל (א טו כב): החפץ ליי' בעלות וזבחים כשמע בקול יי'? הנה שמע מזבח טוב! וכן אמר בזה המזמור: זבח ומנחה לא חפצת... עולה וחטאה לא שאלת. אזנים כרית לי כלומר: פתחת לי שאשמע לקולך. גם לגמול החסדים שעשית עמי לא שאלת ממני עולה ומנחה, אלא לעשות רצונך, וכן חפצתי. כרית מן כי יכרה איש בור (שמות כא לג).

זבח ומנחה כו' הנה שמואל הוכיח את שאול באמרו כי חמל העם על מיטב הצאן לזבוח לה' ואמר לו החפץ לה' בעולות כו' הנה שמוע מזבח טוב כו' כי עיקר חפצו יתברך הוא יפתח האדם את אזנו לשמוע בקול ה' לבלתי יחטא ולא שיחטא ויקריב קרבן וזה מאמר דוד פה לומר הלא ספרתי כי רבות הטבות ונפלאות עשית לי והנה מכיר אני שהם חסדים טובים כי אינך כמלך מבני אדם שמטיב לעם והעם מכירים טובתו וייטיבו לו כי הלא אפילו זבח ומנחה לא חפצת אחר שכבר אזנים כרית לי כד"א כי יכרה איש בור לשמוע בקולך כי הנה שמוע מזבח טוב וזהו זבח ומנחה וכו' אזנים כרית כו' ואם יאמר איש כי שאלת קרבנות כענין קרבן פסח ותמידין ומוספין הלא הוא קרבנות הבלתי באים על ידי חטא כאלה הנזכרים או תודה או שלמים אך עולה וחטאה הבאים על חטא עולה על הרהור הלב או למ"ד על מצות עשה וחטאה על לא תעשה אלה לא שאלת:

כרית. חפרת כמו בור כרה (לעיל ז):

זבח - שלמים.

לא חפצת. אינך חפץ שיחטא האדם ויביא קרבן:

זבח, ר"ל אחר שמעשיך הטבעיים ונפלאותיך ההשגחיים עצמו מספר, א"כ הדעת נותן, שגם אם זבח ומנחה לא חפצת, גם אם לא היית חפץ שיקריבו לך זבח ומנחה אשר אזנים כרית לי, אשר השמעת לאזני בתורתך שאביא אותם על מזבחך לרצון, גם אם לא היית חפץ במו, וגם אם עולה וחטאה לא שאלת ולא היית מצוה על הקרבנות:

אזנים כרית לי. לאמר שמעו בקולי:

שאלת. בקשת:

ומנחה - במרחשת ומחבת. והטעם: כי מחשבותיך להטיב אלינו לא בעבור תשלומים, והנה הזכיר אחר זבח ומנחה העולה והחטאת. אמר ר' משה: כי מלת לא חפצת ישרת בעבור אחר והטעם לא השמעת כזאת באזני בדברך עמי בהר סיני. והנכון בעיני: לא בקשת זבח רק כרית לי אזנים שאשמע בקולך, כמו: הנה שמוע מזבח טוב.

אזנים כרית לי. לשמוע אל דברי התורה אשר היא טובה בעיניך מזבח וכן נאמר הנה שמוע מזבח טוב (ש״‎א ט״‎ו):

כרית. עשיתם חלולים לשמוע:

אז. בשעת מתן תורה אמרתי לפניך הנה באתי אליך במסורת בריתך (שמות כ״ד:ז׳) נעשה ונשמע דבר זו כתוב עדות עלי במגלת ספר בתורת משה:

אָז אָמַרְתִּי: דרש רבא מאי דכתיב אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי אמר דוד אני אמרתי עתה באתי ולא ידעתי שבמגילת ספר כתוב עלי וכו':
(יבמות עז ע"א)

אז בהרפאי מחליי ובהנצלי מצרותי

אז אמרתי הנה באתי כו' הנה כתבנו כי על גלית אמר ויעלני מבור שאון שהעלהו יתברך מבור שאונו עתה כהתימו לדבר דרך כלל חזר אל פרטי אמריו ואמר אז אמרתי כו' והוא כי הלא יאמר איש מה זה היה לך כי שמת לבך עודך נער לסמוך על הנס ולהסתכן ביד איש מלחמה מנעוריו ולולא ה' הפליא חסדו לך היית מערה למות נפשך ומי יודע אם נכו לך מזכיותיך לזה אמר הנה אז אמרתי כו' לומר אז בזמן שאמרתי ויעלני מבור שאון אמרתי הנה באתי למלחמה ושמתי נפשי בכפי לא סמכתי על הנס כ"א באתי בשביל מגלת ספר כתוב עלי בתורה גור אריה יהודה כו' כי על דוד נאמר שיהיה על האומות כגור אריה ושידיו בעורף אויביו כלומר ובזה סמכתי כאשר באתי במגלת ספר שכתוב עלי כי עלי נכתב:

במגלת. ענין אגרת כמו מגלה עפה (זכריה ה):

אז - אמר ר' מרינוס: כי דוד ידבר כנגד כנסת ישראל וזה רמז לדבר אבותינו בסיני: נעשה ונשמע. והנכון בעיני: אומר זה בעד נפשו, כי בעת צרתו נדר נדר צוה לכותבו שישיר שיר חדש, ועתה באתי לשלם הנדר. והנכון שהנדר הוא לעשות וזה כל חפצי.

אז. בעת מתן התורה אמרת:

במגלת ספר. אין בפ"א רביע:

אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי. בפסיקתא אמרו דר"ל מגלת רות שכתב שמואל הנביא ליחס דוד המלך ואפשר לרמוז דס"ת במגילת ספר כתוב הוא תרב ולפי פשוטו רמז תרב גדולתי כי אחיו היו אומרים שהוא ממזר כי ישי אמר שזה כמה שהוא פרוש מאשתו והוא לא ידע שבמקום השפחה שקרא לטהר זרעו באה אשתו. ועל כן חשבו שהוא ממזר והאמת שהוא בנו מישי ואשתו ובא שמואל בדבר ה' וגילה הדבר וזה רמז ס"ת במגילת ספר כתוב תרב דע"י שמואל הנביא ע"ה נתברר הדבר שהוא בן ישי ואשתו ואדרבא תרב גדולתו שנמשח למלך. ועוד אפשר לרמוז כי במגילת ספר כתוב עלי ס"ת הוא ברית שם רמז דמלבד דשמואל כתב מגילת רות בעבור דוד עוד בה דהקב"ה כרת עמו ברית כמש"ה כרתי ברית לבחירי נשבעתי לדוד עבדי. ועוד אפשר לומר דהרב פנים מאירות בח"א בהקדמה כתב דנסתפק אם מחבר ספר צריך שיזכיר שמו עליו שהוא חיברו כדי שיזכירו שמו ואז שפתותיו דובבות בקבר או טוב שיכתוב סתם מבלי שידעו מי חיברו. והשיב דלענין שפתותיו דובבות בקבר אין צריך שיזכירו שמו דכל שאומרים החידוש ההוא אף שלא יזכירו שמו קמי שמיא גליא ושפתותיו של בעל החידוש דובבות בקבר. ומה שהיו מקפידים לומר ההלכה בשם אומרה היינו דכשהיו יודעים שאותה הלכה אמרה אדם גדול היו מקבלים אותה ואם אומרים סתם אינם מקבלים אותה ואין אומרים אותה ומנה שאין שפתותיו דובבות בקבר. וז"ש אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כאשר נבאר בס"ד ונתחיל מפסוקים הקודמים. ודע דבתוך הפירוש יש גרגיר מספר לב אריה וספר ארץ החיים ומיני ומנייהו יתקלס עילאה. אמר מר רבות עשית אתה ה' הנגלה ממעשיך שעשית עמנו צדקה וחסד וז"ש אתה ה' אתה חסד ה' מדת רחמים הם רבות כי עינינו הרואות. אך מלבד הנגלה ידענו נפלאותיך ומחשבותיך אלינו הנסתרים אין ערוך אליך. כי מה שאני רואה ומרגיש אגידה ואדברה עצמו מספר עאכ"ו אם היינו יודעים הכל אין הפה יכולה לדבר. ודבר שיהיה בכלל בגזרת עלי אמרת אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה ורמזת בזה דמתכפר בדברי תורה והיינו לשמוע דברי תורה בלי שום הרגשה לבד לשמוע באזנים אשר כרית לי. ומעין דוגמא עולה וחטאה לא שאלת וכותב דברי תורה כמקריב קרבן כמשז"ל ולכן אז אמרתי במגילת ספר להקריב קרבנות. ואם ראה תראה כתוב עלי שאני כותב מזמור לדוד למנצח לדוד משכיל לדוד וגם כל ספר תהלים נודע שאני חברתיו. והיה לי לכתוב סתם. אך לא מרמות רוחא כי לעשות רצונך אלהי חפצתי כדי שיקבלו הדברים כי תורתך בתוך מעי ואם לא ידעו שאני המחבר לא יקבלוהו. הלא תראה בשרתי צדק בקהל רב ואני דורש ברבים ואיני חושש שיבא אחד העם ויגנוב הדרוש ההוא כי איני מפסיד דכשיאמרנו אפילו שאינו אומר משמי הנה שפתי לא אכלא ושפתי דובבות כי ה' אתה ידעת כי אני המוליד והמחדש החידוש ההוא ואפילו שלא יאמרו משמי הנה שפתי לא אכלא. אבל לענין הספר צריך להזכיר שמי כדי שיקבלו הדברים. והרב מהר"ם שיף ז"ל פירש במ"ש בקמא דף י"ז דלמגמר המעשה גדול אך לאגמורי הלימוד גדול וז"ש לעשות רצונך אלהי חפצתי לקיים מצות במעשה כי המעשה גדול והיינו דוקא כשתורתך בתוך מעי דהוא למגמר. אז המעשה גדול אבל לאגמורי תלמוד גדול א"נ אפשר במ"ש התוספות פרק הנושא משם המדרש עד שאתה מתפלל שיכנסו ד"ת בתוך מעיך התפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופך. וכתבנו בעניותנו בדרושים במ"ש בזהר הקדוש ורבינו האר"י זצ"ל שמה שאוכל אדם בחול יותר מצרכו הכל הולך לסט"א וכ"ש אם יתענג במאכל ומשתה גם את הכל לוקחת הסט"א. והתורה היא רוחנית קדושה ראשונה ואיך יתכן שתשרה עם הסט"א לכן אמרו עד שאתה מתפלל שיכנסו דברי תורה וכו' דאם בא אל קרבו מעדנים ורוב אכילה נטמא הגוף ונעשה משכן לסט"א ואיך יתכן שיכנסו דברי תורה לכן התפלל שלא יכנסו מעדנים ואז הגוף נקי וטהור ונקל הוא ליכנס ד"ת אח"כ וכבר כתב הרמב"ן ז"ל דמצות קדושים תהיו היינו קדש עצמך במותר לך וז"ש דוד הע"ה לעשות רצונך אלהי חפצתי וקדשתי עצמי במותר לי והסט"א היא רחוקה ממני לכן ותורתך בתוך מעי כי נקיים הם והיו מוכנים לקבל אור תורה רוחנית:

אז אמרתי ר"ל אז אם לא היית מצוה על הקרבנות בספר התורה, הייתי אומר הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי, ר"ל אז הגם שלא הייתי מוצא חיוב זה מהבאת הקרבנות בספר התורה, הייתי מוצא חיוב זה כתוב בספר אחר שהוא הספר הכתוב על לוח לבי, והייתי בא להקריב הקרבן ע"י מגלת ספר אשר הוא כתוב עלי בעצמי, היינו שהייתי מוצא חיוב זה מצד שכלי ומצד רגשת נפשי, שהשכל וטבע האדם מחייב אותי להשיב תודה למטיבי ושאודה לה' חסדו ולזבח זבחי תודה על טובותיו וחסדיו:

אָז אָמַרְתִּי: כתנאי אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה ואם דעתו להשלים מותר ר' יהודה אומר בבראשית עד דור המבול בתורת כהנים עד ויהי ביום השמיני א"ר יוחנן משום רבי בנאה תורה מגילה מגילה ניתנה שנא' אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי וכו':
(גיטין ס ע"א)

אמרתי בלבי כי לא תחפוץ זבח או מנחה אלא לעשות מה שצויתני

הנה באתי. לקבלה:

הנה באתי לפניך

במגלת ספר. כאשר כתוב עלי במגלת ספר בתורה שאמרתי אז נעשה ונשמע:

במגלת ספר כתוב עלי: ועל כל אחד מבני עמך. והנה באתי אני לקים כל מה שכתוב עלי, ומגלת ספר הוא ספר התורה. ואמר כתוב ואם על פי שזכר מגלה, כי טעמו על ספר שהוא לשון זכר; וכן ספר התורה הזה (דברים לא כו ובמקומות אחרים), וגם בספר התורה הזאת (שם כה סא).

ותורתך בתוך מעי. אף מאכלי על פי תורתך הוא:

לעשות רצונך אלהי חפצתי חפצי ורצוני לעשות רצונך.

ולא שעשיתי בשביל כך כדי שיתקיימו בי דברי מעלתי הכתובים עלי בתורה כי אם שלעשות רצונך אלהי חפצתי שהוא לינקם ממחרף אלהים חיים וזו היתה כוונתי חפצתי בשיתי נפשי בכפי לינקם ולהלחם עמו היה בלבי חפץ וכוונה לעשות רצונך ומה שאמרתי שבאתי במגלת ספר הוא כי תורתך שבה ידך בעורף אויביו שכתוב עלי בתורתך היתה בתוך מעי לבל ירותחו מיראה אך בלב לא היה רק לעשות רצונך לא למען קנות מעלה שבמגלת ספר כתוב עלי:

ותורתך בתוך מעי - בסתר על דרך: אכול את המגלה הזאת.

לעשות. וכאשר קבלתי עלי כן חפצתי לעשותה ותורתך שמורה בלבבי אשר היא מכלל המעיים:

לעשות, כי אחר שחפצתי לעשות רצונך, שזה אני חפץ מעצמי לעשות דבר המרוצה לך, ואני מוכן מצד טבעי להראות לך אות שאני מכיר טובה וא"א להראות זה בפועל רק ע"י איזה פעולה מעשיית הרגילה בין בני אדם, שיתנדב אדם להביא למי שהיטיב עמו דורון ומנחה ותודה, א"כ ותורתך בתוך מעי, איני צריך לבקש את תורתך בספר הכתוב בקלף ודיו וחרט אנוש, כי התורה הזאת מהבאת תודה היא כתובה בתוך מעי, היינו שהיא נמצאת בקרבי ובמצפוני ושכלי:

ותורתך בתוך מעי: בתוך לבי, כי הלב בכלל המעים. ואמר: בתוך מעי, כלומר, שלא תסור מחשבתי ממנה.

(ג) ואם נפרש אומרו למעלה ויעלני וכו' ענין מאמרם ז"ל שאחר נצחון גלית שאל שאול בן מי זה הנער ששאל אם מפרץ ויצלח למלוכה או מזרח ולא ימלוך ושאמר דואג עד שאתה שואל אם ראוי למלוכה שאל אם ראוי לבא בקהל שבא מרות המואביה ויארכו הדברים עד קום יתרא הישמעאלי ואמר כך מקובלני מבית דינו של שמואל עמוני ולא עמונית מואבי כו' ובזה אפשר כי באמרו למעלה ויעלני מבור שאון על הצלתו מגלית אמר שעל מה שנמשך מהדבר ההוא שהוא שנצול מליפסל מבא בקהל אמר מטיט היון שגם מהיותו נשקע בטיט היון של עמוני ומואבי העלהו ה':

(ח) לפי זה יתכן שאמר עתה על זה כאשר כתבנו שעתה חוזר אל מה שאמר למעלה ויעלני כו' אמר הנה אז אמרתי בענין מה שבקשו לשקעני בטיט הפיסול על נצחון גלית הנה באתי כלומר באתי בקהל במגלת ספר הוא מגלת רות שאותו ספר כתוב עלי על ידי שמואל כנודע שכתבה להודיע איך מה' יצא בא דוד לעולם למשול בישראל ומה גם למ"ש ז''ל על ואלה תולדות פרץ כו' שהוא ככובר בכברה עד מצא המרגלית ונוטלו וזורק החול כך ואלה תולדות כו' עד מצא את דוד ואמר וישי הוליד את דוד וזה יאמר דוד הנה אז אמרתי הנה בטוח הייתי כי הנה באתי בקהל במגלת ספר וכו' שהיה לי לעד והמה בקשו לפסלם על קנאת נצחוני את גלית:

(ט) ואולי חשבו כי למען יקרבוני לקהל על ידי שהרגתי את גלית שחירף מערכות אלהים חיים הייתי מבקש יקרבוני ועל כן שמתי נפשי בכפי מעין ענין פנחס שנתכהן על שהרגו לזמרי לא כן הוא כי אני לעשות רצונך אלהי חפצתי ולא לכוונה זו כי הלא ותורתך שכתוב בה לא יבא עמוני כו' אמיתתה היתה בתוך מעי שלמדתי משמואל עמוני ולא עמונית באופן שלא הייתי צריך לעשות הכנות לכך כי הדבר היה פשוט בלבי. או יאמר לא לכוונת מה שכתוב בתורה ששעה עומדת לי עשיתי כי היה לי לירא שמא יגרום החטא כי אם לעשות רצונך בלבד כו' ולא לבלתי מאמין מה שכתוב בתורה כי האמת הוא כי ותורתך בתוך מעי כ"א שמא גרם החטא:

בשרתי צדק. שירה על הים ושירה על הבאר שירת דבורה:

בִּשַּׂרְתִּי צֶדֶק רב המנונא רמי כתיב בלבי צפנתי אמרתך וכתיב בשרתי צדק בקהל רב לא קשיא כאן בזמן שעירא היאירי קיים כאן בזמן שאין עירא היאירי קיים וכו':
(עירובין סג ע"א)

בשרתי צדק דבר אחר יש עלי לעשות זולתי קיום המצות, והוא: לספר החסדים שעשית עמי. וכן עשיתי ובשרתי הצדק שעשית עמי

בשרתי צדק כו' הלא אמרתי כי לעשות רצונך אלהי חפצתי ולא לסמוך על זכותי ואם יאמר איש אם לא סמכתי על זכותי איך בשרתי צדק בקהל רב שאמרתי ה' אשר הצילני כו' הוא יצילני מיד הפלשתי הזה לא להתייהר כוונתי שיעשה בגיני כמאז כ"א שלא מלבי אלא שצללו שפתי לאמרו ולא עשיתי אלא רק שלא מנעתים וזהו הנה שפתי לא אכלא מלאמרו שלא מנעתים והלא ה' אתה ידעת האמת שהוא כדברי שלא לכתחלה אמרתי שה' שעשה בזכותי בארי והדוב יעשה גם עתה ושמא תאמר למה לא מנעתי שפתי מלומר מה שהכה את הארי ואת הדוב ושיהיה הערל הזה כאחד מהם שיורה כי באשר אז זכותו עמדה לו כן יעשה גם עתה ה' אתה ידעת כי כן הוא:

בשרתי. ענין השמעות חדשות לרבים:

בשרתי צדק - ומלת בשרתי לחבר כל בשר, להגיד דבר חדש טוב או רע, כמו: ויען המבשר.

בשרתי. השמעתי לרבים את דברי התורה ולא מנעתי שפתי מלהשמיע והלא אתה ה׳‎ ידעת שכדברי כן הוא:

בשרתי, אחר שהציע לאמר שהקרבן שמביא אינו מביאו מהכרחיות התורה רק מרצון שכלו ונפשו המתנדבת לה', יאמר כי גם מה שהוא מספר את הנס הזה לפני קהל רב, בל יחשב לו זה לגאוה והתנשאות, וכאלו כונתו להתפאר כי עשה צדק ובעבור זה עזרהו ה' (כמ"ש קוה קויתי ה' ויט אלי), שמהראוי לשלמים להסתיר צדקתם ולא להתפאר בו לפני המונים שאז מורה שצדקתם היא שלא לשם ה' רק להתפאר, ע"ז אומר שמה שבשרתי צדק (היינו צדקי) לקהל רב, הנה שפתי לא אכלא, איני צריך לכלוא את שפתי מזה, כי ה' אתה ידעת האמת שאין כונתי להתפאר, רק כי צדקתך לא כסיתי בתוך לבי, שלא רציתי לכסות צדקתך, שהיה כונתי שידעו הכל את צדקתך, אמונתך ותשועתך אמרתי, במה שאמרתי תשועתך בזה אמרתי אמונתך, שע"י שישמעו איך אתה מושיע חוסים, בזה יאמינו בך ויכירו שאתה משגיח על צדקתי, ולכן לא כחדתי חסדך ואמתך לקהל רב, אחר שאין כונתי להתפאר רק שיתקדש שם שמים עי"ז ויראו רבים וייראו ויבטחו ויאמינו בה', ולכן אבקש אתה ה' לא תכלא רחמיך ממני, ותחשוב לי זאת לזכות, והנה ה' יושיע או מצד הרחמים בראותו עני המדוכא וצערו, או מצד החסד או האמת, החסד הוא מה שיעשה ה' בלא שום זכות או הבטחה קדמה לו, והאמת הוא מה שיעשה ה' ע"י זכות או ע"י הבטחה, כמו דוד שהבטיחו ה' ע"י שמואל בעת משחו למלך שיושיעהו תמיד, ועל הרחמים אמר לא תכלא רחמיך ממני, היינו בעת צרה שאני צריך לרחמים, אבל חסדך ואמתך תמיד יצרוני אף שלא בעת צרה:

לא אכלא. לא אמנע לשון ויכלא הגשם (בראשית ח׳:ב׳):

בקהל רב כדי שישמעו רבים ויודו לשמך והבא לספר חדשות אם טוב ואם רע יקרא מבשר: על טוב ברוב; ועל רע גם כן, כמו: ויען המבשר (שמואל א ד יז). והנה הוא בקהל רב לספר החסדים החדשים שעשה עמו האל, יתברך; והנה הוא מבשר לפיכך אמר; בשרתי.

אכלא. אמנע כמו ויכלא הגשם (בראשית ח׳):

הנה שפתי לא אכלא לא אמנע שפתי מלספר תמיד צדקתך.

יהוה אתה ידעת: מה שאספר בשפתי ידעו רבים, אבל מה שהוגה לבי בצדקתך אתה ידעת ולא אחר זולתך; וזהו מה שאמר אחריו:

צדקתך לא כסיתי בתוך לבי כי אם האדם איננו חושב והוגה עליה תמיד הנה הוא מכסה אותה ומעלימה וזהו: לא כסיתי בתוך לבי. או פרוש צדקתך לא כסיתי בתוך לבי: כמו שהיא בתוך לבי כן אמרתי אותה לבני אדם, ולא כסיתי אותה מהם; וזהו שאמר:

ושמא תאמר שעל כל זה היה לי למונעם בל אחשד למתייהר הנה מה שצדקתך לא כסיתי בתוך לבי כ"א שהוצאתי הדבר בשפתי שהכיתי הארי והדוב ולא שמרתי וכסיתי הדבר בלבי לא להתפאר ולומר כי רב זכותי ושתגין זכותי גם עתה לא להראות שצדקתי עמדה לי כי אם אמונתך ותשועתך אמרתי שלא כוונתי רק לומר כי אל אמונה וישועה אתה כאשר עשית לי אך לא להתפאר על זכותי ושמא תאמר הן אמת כי ה' הוא המושיע אך לא אמרת בזכות מי יעשה זאת והיה לך לומר שיעשה כן בשביל עמו ישראל לזה אמר גם שבשפתי לא ספרתי זה לא מפני שלא הזכרתיו כחדתי שבזכות קהל עדת ישראל יעשה ה' וזהו לא כחדתי היות חסדך ואמתך לקהל רב שהוא למ"ד בעבור שהוא בשביל הקהל רב יעשה לי ה' חסד ולא לישען על עצמי כי יחיד אני:

כחדתי. מנעתי כמו ולא כחדו מאבותם (איוב ט״ו:י״ח):

צדקתך - כנגד בשרתי צדק והנה בגלוי ובסתר.

צדקתך. והצדקה שעשית עמדי לא כסיתי בלבי מלהודיע לרבים:

אמונתך ותשועתך אמרתי ואמונת האל ותשועתו לחסידיו שמקים להם הבטחותיו הטובות. כי אמונה לשון קיום, כמו: ונאמן ביתך (שם ב ז טז); במקום נאמן (ישעיהו כב כג), והדומים להם. וזהו שאמר גם כן:

לא כחדתי. לא מנעתי מלספר חסדך לקהל רב בכדי להמשיך לבם אחריך:

לא כחדתי חסדך ואמתך האמת היא קיום הטובה שהבטיח, והחסד הוא יתרון הטובה על מה שהבטיח. ומלת

לקהל נקשרת עם אמרתי, ולא עם כחדתי, כי אם היתה נקשרת עם כחדתי היה אומר מקהל. וכמה מלות כמו זאת נקשרות עם הרחוק, לא עם הקרוב, כמו שכתבנו בספר המכלול בחלק הדקדוק ממנו.

לא תכלא רחמיך. לא תמנע:

אתה יהוה לא תכלא רחמיך ממני חסדך ואמתך תמיד יצרוני: כמו שהצלתני מזאת הצרה כן תצילני מכל צרה ולא תמנע רחמיך ממני כשאצטרך אליהם, כי תמיד אני צריך אל חסדך ואמתך שיצרוני כמו שאומר:

אתה ה' כו' הנה לשתעזור לאדם מדת רחמים צריך זכות משא"כ למדת חסד ואמת ובזה יאמר מה שאני צריך לבקש הוא שלא תכלא רחמיך ממני שיעמדו לי עם שיחיד אני כי חסדך ואמתך איני צריך לבקש כי ידעתי כי חסדך ואמתך תמיד יצרוני. או יאמר אתה ה' לא תכלא רחמיך ממני ומה הם הרחמים הלא הוא כי חסדך ואמתך שהוא בתורת חסד ואמת בלי נכוי שכר תמיד יצרוני ולא ינכו זכיותי:

אתה, חסדך ואמתך - שספרתי לקהל רב, הם יצרוני מכל צר.

אתה ה׳‎. לכן גם אתה ה׳‎ השב גמול ולא תמנע רחמיך ממני:

יצרוני. ישמרוני:

ואמתך. אמתת הבטחתך:

אפפו. סבבו:

כי אפפו עלי רעות עד אין מספר אפפו: הקיפו, כמו: כי אפפוני משברי מות (שמואל ב כב ה). כי בן האדם מזומן לפגעי הזמן והעולם ואין להם מספר, וראוי לאדם לפחד מהם שמא יגרום החטא (בבלי ברכות ד א) ואפילו, החסיד כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז כ), ולא יקרו לאדם הפגעים אם לא על ידי עון (בבלי שבת נה א), לפיכך אמר:

כי אפפו עלי רעות כו' הנה אמרו רבותינו ז"ל אם רואה אדם שיסורין באים עליו יפשפש במעשיו . עוד ידענו מרז"ל כי עונות האדם הם המטמטמים עיניו וגוררים לו עוד עונות ועבירות והם המתלבשים בצרות וממרקים אותו כד"א ותמוגנו ביד עונינו. ונבוא אל הענין אמר הנה אפפו עלי רעות עד אין מספר ואל תאמר אלי למה משראית הרעה הראשונה באה לא פשפשת במעשיך והיית מתקן מיד כי הלא מיד טרם בא הרעה השיגוני עונותי וטמטמו עיני באופן שלא יכולתי לראות הרעה ואם כן לא יחשב לי עון לומר שמשראיתי יסורין באים עלי למה לא פשפשתי כי לא יכולתי לראות ועוד רעה חולה שאם הייתי רואה מיד והייתי מפשפש במעשי הייתי שב מעונות דקים וקלים שלא חשתי עליהם ולא היו מתעבים בהיסח דעתי אך ע"י שלא יכולתי לראות לא פשפשתי ולא שמתי לבי ואותם הדקים נעשו עבים וגסים ועצומים תחת היותם דקים כחוט השערה כי על ידי שלא פשפשתי לא מצאתים והסחתי דעתי ונתעבו וזהו עצמו משערות ראשי כי מהיותם שערות ראשי שהיו כמותם דקים מתחלה נעשו עצומים ועבים וזהו עצמו משערות ראשי ואין עלי אשם בעצם כי לבי עזבני שלא הביאם במחשבתי מאז היו דקים שלא היו חשובים וידועים. או ענין הכתוב קרוב לזה והוא כי הנה יש צרות לגוף ויש צרות לנפש צרות הגוף כענין היות איש לפני הבאים להרגו כי אם גופו הם ממיתים ולא את הנפש כי אם המומת איש צדיק תאיר נפשו באור החיים אחרי מותו אך הממית לנפש הוא העון כי הוא משחית נפשו כי על כן הוא יתברך את אדום ואת מצרים שבקשו להרוג בחרב את ישראל אמר עליהם לא תתעב אדומי לא תתעב מצרי אך למדין שבקשו להחטיא אמר צרור את המדינים כו' ועל דרך זה אמר דוד הנה לי שני סוגי אויבים א' מבני אדם הבאים להרגני. ב' עונות הבאים להחטיאני ועל הסוג הא' אמר כי אפפו עלי כלומר עלי ולא בי בעצם רק בגוף החיצון. והסוג השני הוא כי השיגוני עונותי אותם שלא יכולתי לראות שהיו דקים והייתי בלתי שם לבי ועל כן עצמו מהיותם דקים כשערות ראשי והיה כי ולבי עזבני מתחלה כי דקים היו:

אפפו. סבבו כמו אפפוני חבלי מות (לעיל י״ח):

כי - העונש והרע הבא על האדם יקרא עון, כי הוא היה הסבה לביאת הרעה, כמו: גדול עוני, ויגדל עון בת עמי, אם יקרך עון וככה השיגוני עונותי ולא יכלתי לראות על דרך וכסה את עין הארץ, בעבור שאין לעונותי מספר, או ולא יכולתי לראות מראה הלב, כמו: וירא יעקב.

השיגוני. המקטריגים הנעשים מעונותי רדפו אחרי והשיגוני:

כי אפפו, בעת שאפפו עלי רעות עד אין מספר, היה הסבה לזה כי השיגוני עונותי, שע"י עונותי באו עלי הרעות, כמ"ש לא הנחש ממית אלא החטא ממית, רק אנכי לא יכלתי לראות, שטחו עיני מראות שהעון הוא המיסר אותי, והגם שעונותי עצמו משערות ראשי, והיו רבים מאד עד שהיה ראוי לי לראות ולהבחין זאת, מ"מ לבי עזבני, ולא יכלתי להבחין בהבחנת הלב שהרעות באו עלי ע"י עונותי הרבים:

השיגוני עונתי ובאמרו: השיגוני כלומר: מצאוני במקום העונש, ולא אוכל לברוח מהם.

עצמו. ענין ריבוי:

ולבי עזבני - כאילו נשארתי בלא לב.

ולא יכלתי לראות. כי כהו עיני מהצרות:

ולא יכלתי לראות עצמו משערות ראשי לא אוכל לראות עונותי כלם כי רבים המה. ומה שאמר:

ולבי עזבני. הלך ממני אומץ הלב:

ולבי עזבני: כחי, כלומר: דעתי עזבני מלספרם, כל כך הם רבים. וכן ראוי לכל חסיד, בתפלתו לפני האל הגדול, להגדיל עונותיו ולמעט צדקותיו, שיאמר כי הוא מלא עונות ויבקש הכפרה והרחמים. או יהיה פרוש ולא יכלתי לראות... ולבי עזבני: על דרך הפלגה, כאלו אומר: כהו עיני ולבי אין עמי מפחדי על עונותי.

רצה יהוה יהיה רצונך

רצה ה' כו' אמר מה שירא פן יחטיאוהו הוא כי שתי כתות אלו נמצאו יחד בהיות אויביו עליו להמיתו האויבים להרוג את גופו והעונות לשים בלבו שיקום הוא ויהרוג באויבים והם מישראל ולא יבצר מהיות בהם דם צדיקים על כן על הסוג דסליק ממה אמר רצה ה' להצילני ולא שאהיה אני המציל עצמי בנפשותם ועל הראשון אמר ה' לעזרתי חושה והוא שלא תמית אתה את שונאי כי אם שתעזרני נגדם שלא יוכלו לי או לעזרתי חושה ולא תאריך זמן פן בהארך לא יניחני יצרי לסבול ואכם:

רצה, לעזרתי חושה - להיות עזרתי, או שם התאר, כמו לעזרני.

רצה. וכשתרצה אין מי שימחה בידך:

רצה ה' להצילני. ראשי תיבות לר"י היא קליפה על הזנות כמ"ש הרב הקדוש מהר"ר שמשון מאסטרפולי ז"ל ואפשר שהיה מתחנן שה' יצילנו ממנה. ה' לעזרתי חושה שנשמור תקון יסוד ומלכות הרמוז חושה גימטריא שדי ה' שדי יסוד ה' מלכות:

רצה ה', שתתרצה ותתפייס על עוני, ותבא להצילני מן הבאים להרגני, וכן ה' לעזרתי חושה מיתר רעות הזמן:

להצילני תמיד מכל צרה ופגע שיזדמן לי

יהוה לעזרתי חושה: שתמהר לעזרתי.

לספותה. לכלותה כדמתרגמינן (דברים ב׳:י״ד) עד תם כל הדור עד דסף כל דרא:

יבשו ויחפרו יחד ובזה יבשו האויבים

ובזה העונות שמבקשים נפשי לספותה על ידי החטיאם אותי יבושו דחפרו יחד שהם מבקשי נפשי לספותה ועל בני אדם האויבים הבאים להרוג את גופי שאני מבקש שלא תהרגם הוא שאיני מבקש רק שיסוגו אחור מאשר בקשו לעשות ויכלמו בראותם כי אתה עמדי ועון היו עושים והיא תשובה מעולה כנודע כי אין תשובה כאשר בהיות החוטא בוש ונכלם מאשר זמם לעשות או מאשר חטא כי הן זאת היתה לשאול כמאמרם ז"ל איך זכה שאול להיות במחיצת שמואל שאמר לו מחר אתה ובניך עמי מפני שבוש ונכלם על עון נוב שאמר גם בחלומות גם בנביאים ולא אמר גם באורים ותומים כי בוש מלהזכירם על הורגו את לובשי אורים ותומים על דרך זה אמר דוד לא אחפוץ במות רודפי ואויבי כי אם בשובם מדרכם ויחיו שיסוגו אחור מעשות הרע ויכלמו מאשר זממו לעשות חפצי רעתי כי מישראל הם ויבושו על אשר בקשו לשפוך דמי והנה זה יהיה לאשר היו כ"א חפצי רעתי בלבד שעקב חפצם רעתי יהיה להם בושתם שיכלמו:

לספותה. לכלותה כמו ספתה בהמות (ירמיה י״ב):

יבושו, ויחפרו, ויכלמו. הבושה היא מעצמו, והכלימה והחרפה והחפר הוא מאחרים (לקמן מ''ד ט''ז), וחפירה וחפר גדול מכלימה, מבקשי נפשי יחפרו, וחפצי רעתי יכלמו, שהוא קטן מחפירה, כפי מדת רעתם תהיה בשתם, ולמעלה (ל''ה) דבר בהשקפה אחרת שגם חושבי רעתו יחפרו, בדרך לא זו אף זו :

יבושו, לספותה - כמו: האף תספה.

יבושו. כשיראו הצלתי:

יבושו, עד שעי"כ יבושו מבקשי נפשי להרגני, וגם יסוגו אחור חפצי רעתי שהם השונאים אותי בסתר, הגם שאין באים בפועל לבקש נפשי, רק שמתאוים רעתי:

מבקשי נפשי כאשר יראו שאתה עמדי ואין להם כח להזיקני. ומלת

יסוגו אחור. יחזרו לאחור:

יסוגו אחור. כאדם הבוש החוזר על עקבו:

לספותה כמו לכלותה. וכן: האף תספה (בראשית יח כג).

ישומו. יתמהו:

ישמו יהיה להם שממון

אך אשר אמרו לי האח האח שהיתה שמחתם כפולה שעל זה אמרו האח זה פעמים על רעתי ועל שזכו נראותה בעיניהם כד"א האח האח ראתה עיננו על כן אבקש ממך שתתן בלבם תשובה יותר גמורה שמלבד בושתם על אשר יזמו לעשות ישומו ויתמהו על מה שאיחרו עד כה מלהתבייש על זאת וזהו ישומו על עקב בשתם שישומו על איחור בשתם ויהי עקב כמ"ש המתרגם על תשופנו עקב כד"א עקבות משיחך ורבים כאלה שהוא לשון סוף ואיחור וכ"ז צריך להשלים תשובת האומרים האח האח:

ישומו. לשון שממון:

ישומו - ישומו הם בסוף הבושת שיעשו לי. ויש אומרים: כנגד שכר, כמו לעולם עקב, והנה בשתם על שני פירושים דקדוקו אחד.

ישמו. יהיו שוממים בעבור גמול שכר בשתם שמביישים אותי ואומרים עלי האח ושמחים לצרתי:

ישמו, וגם אותם שמביישים אותי ע"י שמוציאים עלי דבת שקרים והם אומרים האח האח ראתה עיננו (כנ"ל ל"ה כ"א), ישמו בעבור בשתם שמביישים אותי:

על עקב בשתם. כשיקבלו בשתם על עקב הכל במדה שמדדו ובדרך שהלכו למולי, על עקב (לקמן ע"ז) ועקבותיך לא נודעו (שיר השירים א׳:ח׳) צאי לך בעקבי הצאן כולם לשון מדרך כף רגל הם טרצי"ש בלע"ז, על עקב אנ"ציש טרצ"יש:

על עקב בשתם בשכר בשתם שהיו מבישים אותי בעת צרתי. עקב פרושו: שכר, כמו: עקב תשמעון (דברים ז יב); עקב כי בזתני (שמואל ב יב י).

עקב. ענין שכר וגמול כמו עקב תשמעון (דברים ז׳:י״ב) האח. הוא ענין לשון שמחה:

האומרים לי האח. האומרים עלי בשבילי האח כשהצרה באה מתהללים באידי, כל עני ואביון שבתהלים אינו אלא כנגד ישראל:

האמרים לי האח האח: האמרים בעבורי האח האח: שמחה שמחה. וכן: האח האח ראתה עיננו (תהלים לה כא).

ישישו וישמחו בך האויבים ישמו, אבל

ישישו וישמחו בך כו' הנה מאז החל המזמור אמר קוה קויתי ה' והוא כי שתי הדרגות יש שם אדנות ולמעלה ממנו שם ה' אמר הנה קוה קויתי ה' לומר מהקווי הראשון היה שקויתי ה' ולא התחלתי באדנות ושוה לי ויט אלי מלמעלה השם הגדול וישמע שועתי שלא על ידי שם אדנות כי אם השם ההוא נטה אלי וישמע וכן בסוף המזמור אמר רצה ה' להצילני כו' שהוא על ידי שם ה' אמר עתה ישישו וישמחו שמחה כפולה כל מבקשיך כי מבקשי ה' הנזכר אין צריך לומר שיצליחו כי אם גם שתכפל שמחתם שבו ממש ישמחו ולא במה שלמטה הימנו בלבד. ושיעור הכתוב ידעתי כי ישישו וישמחו בך השם הגדול כל מבקשיך ה' שלא יבקשו את שם אדנות כי לא יאמרו יגדל אדני כי אם מרגלא בפומייהו תמיד יגדל ה' שמה שהשם בלתי שלם כ"א י"ה נפרד מו"ה יגדל בהתחברות אוהבי תשועתך שהיא הוציא שם אדנות מגלות כ"י שעם שהעיקר הוא של שכינה הוא אדנות הם אין מזכירים רק שם ה':

ישישו וישמחו. השישה בפועל והשמחה הוא בלב, כמו שפרשתי בכ''מ

ישישו - זה טעם בשרתי צדק.

בך. בתשועתך:

כל מבקשיך. בס"ס המאריך:

ישישו וישמחו בך כל מבקשיך, באשר יראו שאתה מושיע להבוטחים בך, ויאמר שיש הבדל בין המבקש ה' להמבקש תכלית אחר, שהמבקש תכלית אחר לא ישמח ע"י הבקשה רק אם בקש ומצא את הדבר אשר בקש, אבל בך ישמחו גם מבקשיך, כי הבקשה עצמה היא התכלית והיא השגת המבוקש כמ"ש ישמח לב מבקשי ה', ויאמרו תמיד יגדל ה' אוהבי תשועתך שמי שאינו אוהב התשועה בעצמה רק את התכלית הנצמח ע"י התשועה מה שע"י התשועה נמלט מצרה, הוא לא יבקש את התשועה, כי היה רוצה יותר שלא היתה הצרה מגעת אליו ולא היה מצטרך לישועה, אבל אלה שרוצים ואוהבים התשועה בעצמה באשר ע"י התשועה יתקדש שם ה', הם רוצים שיצטרכו תמיד לתשועה כדי שעי"ז יגדל ה' תמיד ויתקדש שמו, והם רוצים שיצטרכו תמיד לישועה כדי להגדיל שם ה' עי"כ:

כל מבקשיך ישמחו.

אוהבי. האוהבים שיבוא להם התשועה על ידך יאמרו תמיד יגדל ה׳‎ ר״‎ל יבוא להם התשועה ויהללו את ה׳‎:

יאמרו תמיד. במקצת ספרים כתוב ויאמרו בוא"ו ולפי דעתי נתחלף להם בין זה ובין אותו שבמזמור ע' שכתוב בוא"ו בכל הספרים וכן נראה בעיני להכריע מהמסורת שזהו בלא וא"ו שכן בישעיה (סימן י"ד) נמסר ט' ויאמרו ותרי מנייהו ירנו וישמחו סימן ל"ה ישישו וישמחו בך סימן ע' ואי הוה דין בוא"ו הוה להו עשר והתם במזמור (ע' ול"ה) נמסר ט' רפין והכא לא נמסר מידי ש"מ כדכתיבנא. תו אשכחנא בתר הכי מסרה דיקא וברירא דאמרה הכי קדמאה ויאמרו תמיד תנינא יאמרו תמיד תליתאה ויאמרו תמיד וזו אינה צריכה לפנים:

יאמרו תמיד יגדל יהוה. וטעם יגדל כי בעשותו הנסים לחסידים מתגדל שמו בעולם, ואומרים הכל: גדול הוא ועושה נפלאות.

אהבי תשועתך: ומבקשיך הם האהבים תשועתך, שלא יבקשו תשועה ועזר מאחר.

יחשב לי. יתן לי לב לחשוב עניותי ואביונותי להושיעני:

ואני עני ואביון אף על פי שדוד היה מלך, עני ואביון הוא בן אדם לרוב תצטרכו לעזרת האל, יתברך, ולתשועתו תמיד.

אך לא כן אנכי כי ואני עני ואביון מי יתן ואדני הוא שם אדנות יחשב לי שיחשבני כי לא אלך בגדולות ושאלתי היא כי היותך אלהי מכנה זה השם עלי אל תאחר.

ואביון. הוא דל מעני כי תאב הוא לכל דבר היות הכל נמנע מאתו:

אני - אחשב עצמי כי אני עני ואביון ולא אוכל לעמוד לפני אויבי.

עני ואביון. אני מכניע את עצמי לפניך כעני ואביון וה׳‎ יחשב לי את ההכנעה הזאת לזכות:

ומפלטי. קל הלמ"ד ברוב ספרים ויש מהם בדגוש:

ואני, ר"ל ואני מצטרך תמיד לישועה, כי ה' יחשב לי שאני עני ואביון, ואין לי מאומה מצד עצמי רק מה שאשיג בישועת ה', כי רק עזרי ומפלטי אתה, שאני נרדף תמיד מאויבי ואני עני וחלש כח כנגדם רק מה שאתה עזרי ומפלטי מידם, לכן אלהי אל תאחר את הזמן הצריך לישועה כי דלותי מאד מצד עצמי:

יחשב לי. פנישוי"יט בלע"ז:

אדני יחשב לי עזרתי ומפלטי אתה יחשב להטיב לי ולעזרני ולפלטני בעת צרה. וכבר פרשתי יחשב לי במלת מחשבותיך (פסוק ו). או פרוש יחשב לי: עניי שאני בו לכפרת עונותי. או פרושו מענין לא חשב אנוש (ישעיהו לג ה), כלומר: שאהיה בעיניך חשוב וטוב.

תאחר. מלשון איחור והמתנה:

יחשב לי - זה והטעם שפלות לבי, או לי במקום בעבורי, כמו: הנלחם לכם.

אל תאחר. להביא את התשועה:

אתה. בס"ס האל"ף בפתח כמ"ש במזמור מ' ושופטים י"א וכן כתב המכלול דף רס"ב:

אלהי אל תאחר: כי מיד תושיעני כמו שאמר (פסוק יד): לעזרתי חושה.

אל תאחר - פועל עומד, כמו: מדוע אחרו.

לעשות רצונך אלהי חפצתי ותורתך בתוך מעי. יש לומר על פי ששמעתי מאדמו"ר מאיזביצא זצוקללה"ה נבג"מ כי בתורתך בתוך מעי רומז על מצות אכילת מצה, שכל המצוות הם אור מקיף וקדושת מצוה זו היא אור פנימי. וע"י קיום המצוה בפועל, שנכנס הכזית מצה לתוך המעיים בזמן המצוה, זה גופא פועל הקדושה בפנימיות הנפש, ונעשה מזה ותורתך בתוך מעי.
(תורת אמת פורים תרכ"ו ד"ה לעשות, פסח ליל שני ד"ה לעשות)

4081 / (תהלים מ,ג) / טיט היון
פניי"ש / fanjias / בִּיצָה טובענית

4082 / (תהלים מ,ו) / ערך
אפרישיי"ר / aprisier / להעריך

4083 / (תהלים מ,טז) / על עקב
אי"ן שי"ש טרצי"ש / en ses traces / בעקבותיו

4084 / (תהלים מ,יח) / יחשב
פיינ"י שוי"ט / feini soit / יהא נחשב
חסר בכתבי-היד. ההשערה היא אפוא לפי גרסות הדפוסים בלבד ("פנישויי"ט"), וההנחה היא, שלפנינו בינוני פעול של feindure.