Commento su Salmi 42:28

לבני קרח. אסיר ואלקנה ואביאסף הם היו תחלה בעצת אביהם ובשעת המחלוקת פרשו וכשנבלעו כל סביבותיה' ופתחה הארץ את פיה נשאר מקומם בתוך פי הארץ כענין שנאמר ובני קרח לא מתו ושם אמרו שירה ושם יסדו המזמורי' הללו ועלו משם ושרת' עליהם רוח הקודש ונתנבאו על הגליות ועל חרבן הבית ועל מלכות בית דוד:

למנצח. יתכן לפרש כי דוד חבר אלה המזמורים ברוח הקודש ונתנם לבני קרח המשוררים הנמצאים בזמנו, ולפי שבני קרח היו נביאים יחס אלה בני בניהם אליהם ואמר לבני קרח לקצר, וזה המזמור י"א כי אמרו כשהיה גולה בין פלשתים וי"א כי נאמר על לשון בני הגלות והוא הנכון ואמרו בלשון יחיד, כאילו כל אחד מבני הגלות הומה וצועק מן הגלות שיתאוה לארץ הקדוש לשוב הכבוד עליה וזהו אליך אלהים:

למנצח משכיל וכו' כאיל וכו'. הנה בתחלת הספר הקדמנו כי משכנו ידינו מלהעלות הערות על ספר פן כמשא כבד יכבדו עלינו ובמדת הקיצור אחזתי ולא ארפנה והמשכיל יבין לאשורו כי בדרכנו יהי' כל עקוב למישור בעזר משדי:

למנצח לבני קרח - לבני קרח לאחד מבני הימן נכד שמואל הנביא. אמר ר' משה: כי זה המזמור נאמר בבבל. ויש אומרים: כי ידבר על לשון אנשי הגלות הזאת.

משכיל. בזה ילמדו דעת והשכל להתפלל על הגאולה:

למנצח משכיל לבני קרח. פירש בספר ארץ החיים הנה בני קרח היו משכילים אם לעמוד לפני משה שכך אמרו במדרש אם נעמוד אין אנחנו מקיימין מצות כבוד אב שאמר שאין לעמוד ואם אין אנחנו עומדים אנו מבטלים מצות מורא וכבוד רבינו ולבסוף עמדו ונ"ל הטעם אם התורה שאמר משה רבינו אינו אמת ח"ו כמ"ש קרח אין תורה מן השמים א"כ כבוד אב מנין ז"ש למנצח שהוא התורה מנצח והוא השכלה גדולה עכ"ל ויש להשיב קצת דלדידהו שעמדו לכבוד משה א"כ סברו שהתורה אמת והרי נצטוו לכבוד אב. אך יש לומר בסגנון זה דהכריעו בני קרח וסברו כדעת הטור דאם אביו רשע אין חייבים בכבודו וזה רמז למנצח משכיל דנצחו והשכילו לעמוד לפני משה מסיבת שהם בני קרח ואביהם רשע ואינם חייבים בכבודו ובזכות זה ענה אותם הקב"ה וניצולו מגיהנם כאיל תערוג ועונה אותה הקב"ה כך בני קרח קראו מצרה לה' וענה אותם כמ"ש רז"ל בשוחר טוב:

למנצח משכיל לבני קרח, מזמור זה הוסד מאת המנצחים מבני קרח, על הגלות, ונחלק לשלשה חלקים, כי בגלותינו נעדרו ממנו שני ענינים נכבדים שהיה לנו בימי קדם, א. גילוי שכינה והנבואה, ב. האותות והמופתים, כמ"ש אותותינו לא ראינו אין עוד נביא, כי בשני אלה נכבדנו בימי קדם, כמ"ש השמע עם קול אלהים חיים או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים, ואמר (ישעיהו ס״ג:י״א) איה המעלם מים את רועה צאנו איה השם בקרבו את רוח קדשו, וזאת שלישית הגלות בעצמו שהוא הפיזור שהיו מפוזרים אז בין עכו"ם סובלים צער ומכאובות, והם שלשה ענינים מיוחדים, א. העדר הנבואה ורוה"ק וגילוי שכינה, הוא ענין הנוגע להנפש אשר היא בת אלהים ומשתוקקת אל הדבוק הזה הנפלא שחסר לה עתה, וע"ז הוסד החלק הראשון, טענת הנפש ע"ז ותנחומותיו אשר ינחם אותה (פסוק ו') מה תשתוחחי נפשי ב. העדר המופתים והנסים, הוא ענין הנוגע אל האלהות וכבוד שמו, שע"י הנפלאות היה ניכר גדולתו ומלכותו, וע"ז הוסד חלק השני מן פסוק ו' והלאה, וישוב ינחמנה במ"ש מה תשתוחחי נפשי, ג. הגלות והפזור והמכאובים, הוא דבר הנוגע אל הגוף הכללי המון בית ישראל, וע"ז הוסד חלק ג' בסימן מ"ג טענות הכנסיה ותלונותיה ובקשה על קיבוץ גלויות ובנין בית הבחירה, ותנחומותיו ע"ז שלישית במ"ש מה תשתוחחי נפשי, ואמר בראשון ישועות פניו, ובשנים האחרונים ישועות פני ואלהי, כי השבת השכינה שבקש בראשון הוא ישועת פניו שיאיר פניו עלינו ולא יכנף עוד, והשבת המופתים והישועות העתידות שבקש אח"ז הם ישועות פני ואלהי, שבזה יודע הקשר שי"ל עם ישראל ושהוא אלהיהם, ולא מאסתים ולא געלתים לכלותם כי אני ה' אלהיהם:

הנה המזמור הלזה ייסדו בני קרח על בני הגלות החיל הזה לעורר לבבות עם בני ישראל הבלתי מרגישים אבדתם ורעתם כי מר כי אוי להם שגלו מעל שלחן אביהם ולו חכמו ישכילו חין ערך האושר הגדול אשר היה להם בבואם לראות פני אלהים כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים זכו לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו שלש פעמים בשנה כמונו ומי עם בבד עון החפץ חיים ואחרי זאת ולא יבחר מחנק נפשו מדאגה מדבר זה ולא ישקוט עד ישובעד ה' וירחמהו ואל אלהינו וירבה לסלוח וארמון על משפטו יושיב והנה הן אמת כי נפש עם בני ישראל אשר חלק ה' היא יודעת מאד חין ערך הטובה הגדולה ושאיבת הקדושה אשר היתה לנו בעלותנו שלש פעמים בשנה לראות פני אלהים אך הגוף בער לא ידע בין ימינו לשמאלו ועל כן כל איש ישראל אשר גלינו מארצנו יעצרנו הגשם מהכיר גדולות ונועם האושר אשר היה לנו ולהביט ולראות את חרפתנו על אבדתנו על כן רוח ה' דבר בבני קרח נשא המשל במזמור הלז כאלו כל נפשות עם בני ישראל החשובות כאחת נצבת לעומת חלק הגופים ומצטערת על גויותינו על אבדתנו ומשתוקקת מתי נזכה עם רוחנו גויותינו לעלות לראות פני אלהים כי כן דרך נפש הקדושה כי גם לה גם לגוף המלבישה תדרוש שלום ואמת לקרבם אל ה' אלהי ישראל והוא לומר כי על עצמה לא תרבה הדאגה כי הלא לא יבצר ממנה כי עלה תעלה אל האלהים אשר נתנה ושם תשמח בה' אך לא כן החומר כי ישוב אל הארץ כשהיה ולא ישמח אל גיל הראות פני אלהים עד יחיו מתינו על כן תשוח ותהמה הנפש היודעת חין ערך האושר ההוא על גויותינו מתי יזכה ויראה פני אלהים בעוד אשר נשמה באפו ותהי המצאת המשל כי חלק הגופים עורכת תחנה לפניו יתברך ומספרת תשוקת נפשנו בחמלתה על גויותינו ומחלה פני אל יעשה בגינה ולמענה אם לא למעננו כי חלקו היא והיא המשגת איכות הטוב ההוא ולא החומר ולכן גם אתה ה' חמול על עמך כחמלתך על הנפש והשב ארמון על משפטו:

ומשכיל - חסר פעול. ויש אומרים: שהוא שם, כמו: והודי נהפך עלי למשחית. ולפי דעתי: כי פיוט תחלתו משכיל.

כאיל תערג על אפיקי מים. ל' ערג נופל על קול האיל כאשר יפול לשון נהם לארי ושקוק לדוב וגעה לשוורים, וצפצוף לעופות, אמרו רבותינו האילה הזאת חסידה שבחיות וכשהחיות צמאו' למים הם מתכנסות אליה שתתלה עיניה למרום ומה היא עושה חופרת גומא ומכנסת קרניה לתוכה וגועה, והקב"ה מרחם עליה והתהום מעלה לה מים:

כאיל. האילים הם במדבר במקום שאין מים מצויה ויתאוו למים, ועוד כי יאכלו הנחשים ויתחממו ויבקשו המים להתקרר וזהו טעם אפיקי מים שהם מים הנגרים שם, גם י"א כי האיילים כשרודפים אחריהם הכלבים הצדים ילכו אחריהם עד שימצאו מים עמוקים הולכים ועורגים ויבוא בתוך המים עייפים וינצלו מהם, ואמר איל לשון זכר ותערוג לשון נקבה כולל זכרים ונקבות, או אמר תערוג כי אפשר כי הנקבה עורגת יותר מן הזכר תערוג ותצעק מרוב תאוה ולשון עריגה נופל על האיל כמו לשון געייה בשור:

והן אלה דברי חלק הגופים לפניו ית' כאיל תערוג כו' והוא בהזכיר מאמרם ז"ל כי בשנת בצורת יצמאו כל החיות ותלכנה אצל האיל חסיד שבכולם שיבקש רחמים עליהם והוא חופר בקרקע ונועץ קרנו וגועה והקב"ה שומע קולו ובוקע מים לפניו. ונבוא אל הענין אומרים עם בני ישראל אשר בגלות החיל הזה לפניו ית' הנה אני כח החומר לא אדע ערך מעלת דבקותך המושג בבקר בהיכלך כאשר נפשי יודעת מאד והנה יקרנה כמקרה האיל כי גם שהוא גם הוא שותה כיתר חיות כי גם הוא היה צחה צמא ועכ"ז כל ישעו וכל חפץ הוא להטיב את החיות הקרובים אליו ובאים לבקש מלפניו כי על כן לא יעשה דבר עד בואנה אליו הנה כמשל הזה הוא מה שנפשי משתוקקת להראות לפניך בבית מקדשך וזהו כאיל תערוג על אפיקי מים שכל ישעו וכל חפץ להיטיב לזולת כן נפשי תערוג אליך לא בעצם למענה רק להיטיב לי.

תערוג. כן נקרא שאגת האיל וכמו נהם לארי ושוקק לדוב והדומים:

כאיל. איל שם כולל זכרים ונקבות, והנקבה עורגת ביותר מהזכר, ותערג תהמה, כמו געיה לשור, והגה ליונה, ונביחה לכלב, ושאגה ונהימה לאריות וכדומה :

כאיל - ידוע הוא דבר האיל האוכל הנחשים שיתחמם קרבו, אז בקש אפיקי מים חזקים.

כאיל. כמו האילה הצועקת על חסרון המים כשאין לה לרוות הצמאון כן נפשי וכו׳‎:

כאיל, האיל הוא צמא למים מצד טבעו ומלבד זה אוכל שרשים ארסיים ומבקש לכבות הארס במים, וע"י שני אלה תערג על אפיקי מים והיא צמאה למים, כן נפשי תערג אליך אלהים, אל גילוי השכינה והנבואה ורוה"ק כמו בימי קדם:

כאיל תערוג. כאילת תערוג לא נאמר וכאיל יערוג לא נאמר אלא כאיל תערוג דבר הכתוב בזכר ובנקיב' הזכר עורג על עסק המי' כמו שפרשנו, הנקיבה כשהיא כורעת לילד והי' צועקת הקב"ה מרחם עליה, ומנחם חבר תערוג עם לחייו כערוגת הבשם אכן לא יתכנו דבריו, גם דונש פתר אותו לשון קול של איל (סא"א):

אפיקי. הם המקומות הנגרים בהם המים בחוזק:

ואיל - על לשון נקבה, כמו: עז בת שנתה.

מתי אבא ואראה פני אלהי'. לעלות לרגל ונתנבא כאן חורבן הבית ונאמר כאן מה תשתוחחי ג' פעמים כנגד שלש מלכיות העתידות לבטל עבודת המקדש וישראל צועקים ונגאלים מלכות בבל ויון ואדום:

צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים: ת"ר חמשה תלמידים היו לו לישו מתאי נקאי נצר ובוני ותודה אתיוהו למתי אמר להו מתי יהרג הכתיב מתי אבוא ואראה פני אלוהים אמרו לו אין מתי יהרג דכתיב מתי ימות ואבד שמו אתיוהו לנקאי אמר להו נקאי יהרג הכתיב ונקי וצדיק אל תהרוג אמרו לו אין נקאי יהרג דכתיב במסתרים יהרג נקי אתיהו לנצר אמר להו נצר יהרג והכתיב ונצר משרשיו יפרה אמרו ליה אין נצר יהרג דכתיב ואתה השלכת מקברך כנצר נתעב אתיוהו לבוני אמר להו בוני יהרג הכתיב בני בכורי ישראל אמרו ליה אין בוני יהרג דכתיב הנה אנכי הורג את בנך בכורך אתיהו לתודה אמר להו תודה יהרג הכתיב מזמור לתודה אמרו ליה אין תודה יהרג דכתיב זובח תודה יכבדנני:
(סנהדרין מג ע"א)

צמאה. לא אמר רעבה כי יהיה האדם בלא מאכל שנים שלשה ימים ולא יהי' בלא מים וכשימצא הצמא מים וישתה תשוב נפשו אליו, וצמאון הנפש המשכלת אל כבודה יותר מצמאון הגוף אל המים:

בי הלא צמאה נפשי לאלהים כו' לא למענה רק מתי אבא אני החומר ואראה פני אלהים בחיים חייתי ולהתכת התיבות יאמר כי הנה המבקש בקשה מאת מלך בשר ודם ידאג על האיחור פן ימות הוא או המלך ההוא בטרם יבא הדבר אל הפועל אמנם הנפש המבקשת התקרב אליו ית' להראות פני אלהים לא יקרנה אסון מות ומה גם המלך הקדוש שממנו יתברך בקש כי הוא אלהים חיים ומלך עולם באופן שאין לה להצטער על האיחור על עצמה כי אם עודה בחומר האדם לא תאושר בארץ לא יבצר ממנה אחרי מותו וז"א צמאה נפשי לאלהים על הראותי לפניו ית' בבית מקדשו עם היות שאינה מתה ואדרבה אחרי מותה לא יבצר ממנה דבקותו יתברך וגם הוא לאל חיי כי הוא בעל החיים הנצחיים ולכן לא תהיה צמאונה למענה כי לא יבצר אחרי כן ממנה אך מה שנפשי צמאה הוא למען עצמי מתי אבא בגוף ונפש ואראה פני אלהים בטרם אמות וזהו ואראה המתייחס אל הגוף כי הנפש בהפרדה רואה פני שכינה אך הגוף פה מתראה לפניו ית':

צמאה - המים ירוו האדם רגע ויחיה ותשוב נפשו אליו ולא כן הלחם, על כן דמה הכספו לבית השם כהכסף הצמא על המים, ובעבור כי חיי בני אדם תלויים במים, על כן לאל חי.

צמאה נפשי. מתאוה אני לבית אלהים כצמא מתאוה למים ואשאל מתי אבא לראות פני ה׳‎ בבה״‎מ:

צמאה נפשי לאלהים לאל חי מתי אבא וכו'. וזהו על הנוגע לי לבא לראות פני אלהים אבל גדול מאד צערי יותר ויותר על חילול שמו הגדול וזהו שאמר היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה באמור אלי כל היום איה אלהיך וכו' ודא עקא דמוע תדמע עיני על חילול ה' וכבוד שמו הגדול וסיים הוחילי לאלהים וכו':

צמאה, מבאר כי ההשתוקקות הזה הוא ג"כ מצד שני דברים, א. טבעיי כמו שיצמא האיל מצד טבעו אל המים כן נפשי מצד טבעה צמאה לאלהים, מצד שהוא אל חי, שבו תלוי חיות הנפש ורוחניותה, כמ"ש ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום, וע"ז צמאה לאמר מתי אבוא ואראה פני אלהים כמו בימי קדם, זאת שנית היא צמאון מקרי כמו האיל שיתוסף בו הצמאון ע"י מאכלו שאוכל השרשים הארסיים, כן אנכי היתה לי דמעתי הלחם של יומם ולילה, שלחם היום שהוא סעודת הבקר ולחם הלילה שהוא סעודת הערב היא דמעתי, שאני בוכה בבקר ובערב ע"מ שאומרים אלי כל היום איה אלהיך, והלחם הזה שהיא הדמעה מעורר עוד יותר הצמאון הזה אל המים הקדושים ממעיני הישועה שהיא הנבואה ורוה"ק, ור"ל שמלבד שהנפש תשתוקק לזה מצד טבעה, נתוסף תשוקתה ע"י מה שנעדר האור הזה ממנה וע"י רוב כוספה שישוב אליה, (וצייר דמעתו כלחם, כי לחם הנפש היא התורה והקרבנות והעבודות, ועתה כי נעדר לחמה תשבע מן הדמעות שתבכה ע"ז שבזה תמצא הנפש מרגוע, אבל עי"ז יתוסף עוד החשק והצמאון):

צמאה נפשי. כנסת ישראל אומרת כן בגלות בבל:

לאלהים. ואח"כ פי' לאל חי לפי שהאלהים זולתו הם מתים:

מתי אבוא - יתאוה ביאת הגואל.

מתי אבא ואראה. כמו שהיו באים בא"י שלש פעמים בשנה אל המקדש:

ואראה פני אלהים - זהו יראה כל זכורך.

היתה לי דמעתי לחם. מכאן שהצרה משבעת את האדם ואינו מבקש לאכול וכן הוא אומר בחנה ותבכה ולא תאכל (שמואל א א׳:ז׳):

היתה לי דמעתי. שאבכה מדברי האויבים והדמעה תמידה לו ביום ובלילה כמו המאכל כלומר אין יום שלא אבכה פעמים, וי"מ שיבכה בעת המאכל:

ואם תאמר אלי ה' כי אחר שחננתני ה' דעה והשכל בעוד שבי נשמת חיים למה לא ארגיש גם אני חסרוני על גלותי כי אם הנפש לבדה לז"א היתה לי דמעתי כו' ולומר הנה זה יתרון הנפש כי גם מה שאינו נגלה לפני תרגיש ותבחין אך הגוף גם כי רוח אלהים בקרבו וכי דעת וכי שיג לו לא יתפעל ממה שאינו נגד עיניו כי הנה נא דבר אחד שאני מרגיש כמות על היותי רואה בעיני עד רדת דמעותי מצרתי והוא כי היתה לי דמעתי כו' הלא הוא מה ששם שמים מתחלל חלילה באמרם לישראל איה אלהיך כלומר בגלות הזה שאינו מושיעך וח"ו מטילים פגם כלפי מעלה ובזה אפילו החומר ירגיש וזהו היתה לי דמעתי כו' באמור אלי כו' ולהגדיל הדבר אמר יומם ולילה לומר כי אני בוכה יומם ולילה על מה שאומרים לי ביום לבד איה אלהיך וז"א היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה בעד אמור לי כל היום כו' כ"כ אני מצטער עד סור ממני תאות האכילה מרוב הבכי כי אשר אוציא אש דאגתי חוצה הוא לי לשבעה במקום לחם.

היתה - יש אומרים: הוא צמא ודמעיו שהם מים, כמו: לחם לו. וטעם הדמעה, בעבור אורך הגלות ואיננו עולה לרגל לשמוח. ויש אומרים: שהוא בוכה ומזיל דמעות כמו מאכלו.

היתה לי וגו׳‎. דמעות בכיותי המה לי במקום הלחם ר״‎ל ישבעו אותי כאלו אכלתי לחם כי דמעות הבכי ימנעו האכילה וכן נאמר בחנה ותבכה ולא תאכל (ש״‎א א):

היתה-לי. כ"כ:

באמר אלי כל היום. בגלות יאמרו לי איה אלהיך ואם הוא אלהים אמת ואתה עובד אותו היה מושיע אותך ומוציאך מן הגלות:

או יאמר כל כך אני בוכה על זה כי אין לי זכות לאכול לחם בעה"ז כי אם על זה וזהו היתה לי דמעתי לחם כו':

יומם ולילה - תמיד בסתר ובגלוי.

באמור. בעבור שאויבי אמרו לי איה אלהיך אם אלהים הוא יקום ויעזרך:

באמר. קדמאה באמר בתראה באמרם ויש ספרים שהאל"ף באמר בשוא לבדו ואינה נקראת וכ"כ האבודרה"ם בסדר של פסח ובמסו' מוגה ג' באמר חסר בקריאה וזה א' מהם ושנים האחרים הם בחטף סגול בכל הספרים וגם זה כמותם ברוב הספרים:

וטעם איה אלהיך – שהיית עולה שלש פעמים בשנה לראות פניו.

אלה אזכרה. כי אעבור בסך פשוויי"אה בלע"ז, את זאת אני זוכרת ונפשי משתפכת בזכרי עליית הרגלים שהייתי עוברת בגדודי בני אדם ומדדה עמהם עד בית אלהים. סך ל' חשבון סך בני אדם, ד"א סך לשון סכך וסוכה כלומר בעגלת צב שהיו מחופות כמין סוכה ושמן בלשון אגדה סקפסטאות ואסקופיטי:

אלה. כשאזכור עליית הרגל בשמחה אשפוך עלי נפשי:

וכן אני מעורר את כללות הנפשות הנקראות נפש אחד לאחדות שרשם להשתפך ולהתפעל עלי כלומר בשבילי לפרי קונה והוא כי אלה אזכרה בפי וע"י הזכירי אותם אשפכה מיד לפני ה' את נפשי לבקש עלי ואלה שאמרתי שאזכרה הוא כי אעבור בסך בהזכירי ימים ראשונים כשהייתי עובר בסך הגדול לרגל ומה שאשפכה עלי נפשי הוא באמרה בהתעוררי לזכור הנה אדדם עד בית אלהים והוא אמרה כי סך גדול מאד מישראל בעלותם לרגל מקצוי ארץ ישראל לא היה משיגם לאות ועמל אך היה כי אנכי הייתי מדדה אותם כאשה שמדדה את בנה כי הנפש היתה מנשאה את הגוף ובזכות מה בזכות קול רנה ותודה של זכות רבים מהמון חוגג שהיו הולכים בקול תודה ושירה לה' בדרך:

בסך. מלשון סכך ומכסה:

בסך. מסוכה של קוצים, כמו ישר ממסוכה (מיכה ז׳:ד׳), ואמר הנני שך את דרכך בסירים (הושע ב׳:ח׳) חוגג, כמו אוכלים ושותים וחוגגים (שמואל א ל׳:ט״ז) :

אלה - יזכור הימים הקדמונים בעלותו לרגל.

אלה. הדברים האמורים למטה אזכרה ובעבור הצער שעלי נפשי משתפכת ורוצה לצאת:

אלה, עוד נתוסף ענין אחר אשר אזכרהו ואשפכה עלי נפשי, כאלו אני סבותי בכל זאת שלא יצאתי לעזרתה, ונפשי תבכה ותתאונן עלי, כי תזכור כי אעבר בסך, שבימי קדם הייתי זריז ורץ ונמהר ללכת אל בית אלהים, עד שגם אם הוצרכתי לעבר בסך וקוצים, הייתי מדדה עליהם בכל הדרך עד בית אלהים, הלכתי על הקוצים והברקנים בקול רנה ותודה, לא יחידי רק המון חוגג, ועל זה עלי נפשי, תשתפך נפשי על שאני מתרשל עתה מעבודתו ואיני מוסר נפשי לבא לבית אלהים ושלא לחוש לכל המונעים והמכשולים אשר יעמדו לפני בדרך הזה:

אדדם. אדדה עמהם כמו מדדים עגלים וסייחים והאשה מדדה את בנה ותיבה זו משמשת כשתי תיבות, אדדה עמהם אטוויי"אמוץ שנבל"א בלע"ז, ומנחם חברו לשון ידידות כמו נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה, ודונש פתר אדדם לשון דממה וכן דום לה' והתחולל לו ופתרון אדדם אאלם ואחריש עד אבא בית אלהים ברנה כמו אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי וכמו ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו ודם הוא שורש בתיבה:

כי אעבור בסך. אע"פ שאבותיהם היו עוברים וראו באותה שמחה וכן וירעו אותנו המצרים:

אדדם. ענין ההלוך לאט ובנחת ובדרז״ל האשה מדדה את בנה (שבת קכ״ח):

וטעם בסך – כמו מוסך השבת שהיה בהר הבית. ויש אומרים: עם כלל החוגגים, כמו סך חשבון. אמר בן לברט: כי אדדם כפול והוא כמו אדום. ומי יתן וידום, כי פ"א הפועל לעולם לא יכפל ומה טעם לאמרו ידום ואחריו בקול רנה ותודה?! והקרוב אלי: שהוא לשון משנה אתנועע כאילו אמר: אדדה עמהם עד בית אלהים, וכמוהו: אדדה כל שנותי ובאה המלה מבנין נפעל כדרך וילחמוני חנם.

כי אעבור. בזכרי אשר עברתי לירושלים שלש פעמים בשנה בעגלות מכוסות כדרך החשובים והייתי מדדה ללכת לאט ובנחת עד בואי אל בה״‎מ:

אדדם. אדדה עמהם כמו ולא יכלו דברו לשלום (בראשית ל"ז) דבר עמו בשלום:

כי אעבור בסך. כל אחד אומר כשאזכור כשהייתי עולה במניין העולים:

המון. מלשון המיה:

המון חוגג. בקול המון שמח ורוקד:

המון חוגג. שהיו הולכים לחוג, ועל ככה יסד הפייט (בשחרית פ' שקלים ביוצר של אלה אזכרה ע"ש) עוצם המון חוגג ושוטף כנהר, ומ"א ל' יוני שקורין לבריכ' מים חוגגין:

אדדם. אדדה עמם ופי' אתנהלה כלומר שהיינו מתנהלים בארצינו לעלות לרגל כי לא היה שטן ולא פגע רע בדרך והיינו בקול רנה ותודה:

חוגג. ענין רקידת השמחה כמו אוכלים ושותים וחוגגים (ש״א ל׳):

תודה. שהיינו מודים ומשבחים בדרך שהיה מוליכנו בהבטחה:

המון חוגג. כי בקרבנותיהם היו עולים להקריב בחג, או פי' חוגג מרקד מרוב שמחה:

תשתוחחי. לשון כי שחה לעפר נפשנו (לקמן מ"ד) ושח כשהוא מדבר על מתפעל התי"ו חולקת את אותיו' שרשי התיבה כדרך כל תיבה שיסודה שי"ן בתחלת':

מה. אחר שתשתפך נפשי עלי בזכרי אלה ה שמחות אשוב ואנחם אותה ואומר לה מה תשתוחחי נפשי הוחילי לאלהים:

הופך פניו צד החומר אל הנפש ואומר מה תשתוחחי נפשי עלי כלומר בשבילי על הנוגע אלי שאזכה בגוף ונפש להראות פני אלהים אל תתמרמרי על הדבר כי משכון גדול לי והוחילי לאלהים כי איחלה לאל כי עוד אודנו בגוף ונפש ישועות פניו והוא כי הלא שכינה בגלות כ"י והיא כביכול בהעדר הארת פנים כי על כן בקש דניאל מה' ויאמר והאר פניך על מקדשך השמם למען אדני הוא שם האדנות הוא השכינה המשוללת הארת פנים והוא ישועתו של הקב"ה שתלויה בו ישועתן של ישראל וזהו כי עוד אודנו כו' כלומר הוחילי לאלהים הוא השכינה שתעלה גם שם זה כי עוד אבטח שאודנו ישועות פניו שיושיע ויאר פניו ואגבו גם אני אושע:

תשתוחחי. מלשון שחייה וכפיפה:

מה - ינחם נפשו וטעם ישועות פניו על דרך הושיעה לו ימינו דרך משל, או ישועות פעול עם פניו כדרך: פני ה' חלקם, ותחסר מלת את או עם.

מה תשתוחחי. כאלו מנחם נפשו ואומר לה אתה נפשי למה תלך שחוח ולמה תהמי בקול יללה קוה לה׳‎ כי עוד יבא עת שאודה לו על הישועה הבאה לי מעמו:

ותהמי. קדמא' ותהמי תנינא ותליתא ומה תהמי ובמקצת דפוסים הה"א בשוא לבדו וכן מצאתי בס' אחד כ"י ישן ואולם בשאר ספרים בחטף סגול:

מה תשתוחחי נפשי, משיב תשובה אל נפשו, הנה שמעתי ממך שני דברים, א. השתוחחות ושפלות כמתיאשת על שהתרחק האור ממך, ב. שתהמי עלי, כאלו אני חייב בדבר על שאיני עובר בסך עד בית אלהים ולכן עלי תהמי ותתלונני, בשני דברים אלה לא צדקת, נגד מה שתהמי עלי לא בי הדבר תלוי רק הוחילי לאלהים, כי הישועה תלויה בו בעת שיהיה רצון מלפניו, ונגד מה שתשתוחחי ותתיאשי, אל תתיאשי רק הוחילי לאלהים, כמיחל על דבר המובטח, כי עוד יבא הזמן אשר אודנו על ישועות פניו בשובו שכינתו אליך:

הוחילי. המתיני וצפי לגאולה:

ישועות פניו. בישועות פניו כלומר עוד אעשה כמו שעשיתי שיושיעני ויוציאני מהגלות:

הוחילי. מלשון תוחלת ותקוה:

אזכרך מארץ ירדן. ממה שעשית לנו בירדן והרי חרמון אחר כל הכעס שהכעסנוך בשטי', הובשת לנו את הירדן:

אלהי. כלומר על כן תשתוחח עלי ותהמה כשאזכרה שהיינו רגילים לבא מארץ ירדן לעלות לבית המקדש וכן אום שהיו יושבים בהר חרמון וכן מהר מצער זכר קצות א"י שהיו עולים לרגל, כי הר חרמון מעבר הירדן מזרחה והר מצער לא נמצא, ואולי יהי' מעבר הירדן ואפשר שהיה ציעור הנזכר בערי יהודה שהיה בהר:

ואחרי כן שב כללות ישראל כלפי ה' ואומרים אלהי עלי כו' לומר היתכן שבהיות אתה אלהי כאב לי יהיו לי דורשי שלומי ודואגים על צרתי זולתך ומי קרוב לבן יותר מאביו וזהו אלהי בהיותך אלהי היתכן עלי תהיה נפשי תשתוחח שעל בניך ועל פועל ידיך יהיו אפוטרופסים זולתך על כן אזכרך כו' לומר אם מה שהרחקת ממני הוא על העדר זכותי הלא אזכרך מארץ ירדן בערבות מואב על ירדן ירחו סמוך לעון שטים הכנסתני לא"י ולמקדשך וגם חרמונים הם סיחון ועוג שבהר חרמון הוא שריון שנתתם בידנו בנסענו מהר ההר הוא הר מצער שהוא הר קטן ומצער שעל הר גדול כי שם פשענו ומרינו ונשוב מצרימה שמונה מסעות כנודע לולא חרב נוקמת של שבט לוי שהפילה כמה מישראל ולגמרי כמה משפחות משמעון ובנימין וגם נסענו מהר מצער לא מנעת ממנו מלכבוש את החרמונים סיחון ועוג כלומר וגם אתה אל תפן אל רשענו ומהר לגאלנו ונראה פני אלהים:

על כן. על אשר:

אלהי - תשוב מה תשתוחחי.

אלהי. כאלו תחזור הנפש להתרעם שוב ואומרת אתה אלהי הנה נפשי עלי תשתוחח על אשר אזכור הטובה שהיה לי ממך אשר הלכנו אל בית ה׳‎ מארץ ירדן וכו׳‎ וזכר המקומות ההם על כי היו בקצה גבול ארץ ישראל:

אלהי. בס"ס יש געיא באל"ף בין שוא לסגול:

אלהי, (חלק ב') מתחיל התאוננות השני על שעתה אותותינו לא ראינו ונעדרו הנסים והנפלאות, ועז"א אלהי עלי נפשי תשתוחח על ענין שני, כי על כן אזכרך מארץ ירדן וחרמונים, שאזכור הנסים שעשית מקדם אצל הירדן ואצל הרי חרמון מהר מצער של הרי חרמון, שהיה מחולק להר גדול וקטן ועל ההר המצער היו רוב הנסים בעת מלחמת כנען:

מהר מצער. מהר סיני שהוא צעיר לשאר ההרים אחר שהכעסנוך בו במעשה העגל סלחת לעונינו והלכת עמנו, כל אלה אני זוכר' שמנעת מלהטיב לי וגזרותיך מתחדשות עלי זו אחר זו:

וחרמונים. הרי חרמון:

וטעם מארץ ירדן – שהיו באים למועדים מעבר הירדן מזרחה.

מצער. כך שם ההר:

וטעם חרמונים הרים, גם מצער שם הר.

תהום אל תהום קורא. צרה קוראה לחברתה:

תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא: א"ר אלעזר כשמנסכין את המים בחג תהום אומר לחבירו אבע מימיך קול שני ריעים אני שומע שנאמר תהום אל תהום קורא לקול צנוריך וגו' אמר רבה לדידי חזי לי האי רידיא דמי לעיגלא (תלתא) ופירסא שפוותיה וקיימא בין תהומא תתאה לתהומא עילאה לתהומא עילאה א"ל חשור מימיך לתהומא תתאה א"ל אבע מימיך שנא' הנצנים נראו בארץ וגו':
(תענית כה ע"ב)

תהום. רמז לצרות הגלות הנמשלות כמים, כאלו הצרות קוראות זו לזו לבא:

ולמה נגרע מטפות גשמיך כי תהום אל תהום קורא כו' והוא כי ארז"ל בב"ר שכשיורדים מימי תהום העליון בהברה ההיא הם קוראים אל מימי תהום תחתון יעלה לקראתם לקבלם ואומרים לגיון של הקב"ה אנו קבלונו כו' וזה יאמר הנה תהום אל תהום קורא לקול צנוריך שיקבלום להיותם לגין של מלך ומי לגיון של הקב"ה יותר ממנו בני ישראל ולמה לא תקבלנו ואם חטאנו הלא כל משבריך וגליך עלי עברו בגליות:

תהום. מקום כניסת מים רבים:

תהום - כטעם הפרשה יזכור הצינורים שירדו המים מההרים הגבוהים.

תהום אל תהום. ר״‎ל ועתה הצרות המרובות כתהום קורא כל אחד אל חבירו לבוא עלי כי עד שלא תלך האחת תבוא השנית וכאלו קוראין זה לזה לבוא:

תהום-אל-תהום. כ"כ:

(ח-ט) תהום, בעת ההיא ראיתי תמיד את נפלאותיך, שבעת שבאו עלי צרות גדולות היה זה אצלי אות ומופת שתעשה לי נסים ונפלאות גדולות, ומצייר במליצתו את הזמן כים זועף ואת האומה הישראלית כאניה השטה בלב ים הגדול הזה, ואת הצרות המתעוררות מצייר כגלי ים ומשברים העוברים להטביע את האניה, וצייר כי התהומות המתנשאות בים בעת הסער והם המעוררים בים גלים ומשברים סער וזעף, הם מקבלים הרעש מן הצינורות העליונות לקול תתו המון מים בשמים, וכאלו הצינורות העליונות הם נותנים קול ה' על התהומות, והתהומות יקראו אל הגלים והמשברים, והגלים יקראו ויענו בקול רעם ורעש, ויצייר כי בעת נשמעו הקולות האלה קולות מים רבים אדירים תהומות ומשברים שמע כי צעקו בקולם והודיעו תיכף כי חסד ה' מוכן לבא, וכי זה סימן כי יצוה ה' חסדו לנוסס נסים ופלאות ואותות ומופתים, וז"ש ששמעתי אז שתהום האחד קרא לתהום האחר לאמר יומם יצוה ה' חסדו, שבעת התנשאו התהומות לקול צנוריך ע"י קול ופקודת הצינורות העליונות שע"י מי הצינורות העליונות התגעשו מי תהום רבה, ואז תהום אל תהום קורא וכן קראו אז כל משבריך וגליך אשר עלי עברו כולם קראו ואמרו לאמר כי עתה יתגלה היום והישועה אשר יצוה ה' חסדו, ר"ל התשועה ע"י נס מפורסם שזה נקרא בשם חסד, והנמשל שכל צרה שבאה אז על ישראל עד שחשך להם היום והיה לילה, היה סימן להם כי ברגע זו יתגלה אור ה' והיה יום וה' יצוה חסדו, שהנס והפלא נקרא בשם חסד בכתבי הקדש כנ"ל (סי' ל"ג וסי' ל"ו), ור"ל יומם ביום הבא יתגלה חסדו, וגם בלילה שלפני היום בעוד היה הצרה שירה עמי, כבר היה עמי שירו של החסד שכבר שרתי שיר החסד והתפללתי עליו תפלה לאל חיי, כי בהנשא התהומות והמשברים ידעתי שיבא החסד אחריהם:

לקול צנוריך. טישקנאל"ש בלע"ז, המקלחים עלי פורענות כמים שוטפים עד כי כל משבריך וגליך עלי עברו, משבריך לשון גלי ים על שהיה גליו עולים למעלה ומשתברים ונופלים:

לקול צנוריך. כלומר נפשי השתוחח לקול צנוריך, כלומר כך נמשכות עלינו הצרות כמו מים נשפכים מן הגג מן הצנור ומשמיעים קול, ויש לפרש כי העננים יקראו צינורים לפי שהם שופרים המטר והכל משל על הצרות:

צנוריך. מלשון צנור ומרזב שהמים זוחלין דרך בה:

וטעם תהום אל תהום קורא – שהיו מתחברים מימי הצנורים למטה, כדרך ושעיר אל רעהו יקרא. והטעם שהיה מתענג בעברו אל ההרים, המים יורדים כמו משברי הים וגליו ויכסו אותו בימי הקיץ, והמפרש זה הפסוק על דבר הגלות, איננו קשור באשר לפניו ואחריו.

לקול צנוריך. ונכונה אני לסבול המים הנשפכים מן הצנורות המשמיעים קול גדול בשפכם כי רבים הם והוא משל על רוב הצרות:

כל משבריך וגליך עלי עברו. עברו עלינו ואמר משבריך וגליך, כי אתה הבאתם עלינו בעונינו:

משבריך. כן יקראו גלי הים ע״ש שנראה כשוברים את הים ונשברים מאליהם וכן משברים יתחטאו (איוב מ״א):

כל משבריך. צרות מרובות כגלי הים עוברים עלי:

יומם יצוה ה' חסדו. יבוא האור ויצוה ה' חסדו לנו:

יוֹמָם יְצַוֶּה יְהֹוָה חַסְדּוֹ: ומנלן דאיקרי שמים דכתיב הבט משמים וראה מזבול קדשך ותפארתך מעון שבו כיתות של מלאכי השרת שאומרות שירה בלילה וחשות ביום מפני כבודן של ישראל שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי אמר ר"ל כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ומה טעם יומם יצוה ה' חסדו משום ובלילה שירה עמי וכו':
(חגיגה יב ע"ב)

יומם. אמר נפשי אל תתיאשי מן הגאולה כי עוד יצוה ה' חסדו לנו ויושיענו:

ואם תאמר שניחל עוד זמן ועדן כי אם יתמהמה הקץ לא יכזב הן אמת כי ידעתי כי יומם יצוה ה' חסדו הוא בבא הגאולה הנמשלת ליום ע"י מה שבלילה של גליות שירה עמי היא תורתו ית' כמ"ש ז"ל על ויכתוב משה את כל דברי השירה כו' אך אוי מי יחיה לראות הבקר ההוא כי הלא צריך תפלה לאל חיי יאריך חיי עד הזמן ההוא כי כל ישעי וכל חפץ הוא שיהיה בימי:

שירה. מלשון שיר:

חסדו. מורה על הנס (כנ''ל ל''ג ה', ל''ו ו'),

יומם - יספר הליכתו ביום עם החוגגים לבטח בחסד השם ובלילה היו שרים, כמו: חבל הנביאים והזכיר כי השיר תפלה לא שיר, כדברי חשק.

יומם יצוה. בימים הראשונים כאשר הלכתי את בית ה׳‎ הנה ביום צוה ה׳‎ חסדו עלי והלכתי בטח בלילה במלון היה עמי שירה ותפלה לה׳‎ השומר חיי:

ובלילה שירה עמי. ב' במסורה חד כתיב וא"ו ויהי שירו חמשה ואלף וחד כתיב ה"א ובלילה שירה עמי ובמסו' רבתא מערכת אות האלף חשיב להו באלפ"א בית"א מן ב' ב' ותרויהון בתרי לישנא. ורש"י פי' שירה עמי תהא חנייתו בתוכנו שירה לשון חנייה כדמתרגמינן ויחן ושרא וזה למדתי מתוך מסורת הגדולה שחבר את זה עם ויהי שירו חמשה ואלף באלפ"א בית"א של שתי תיבות החלוקין בפתרונן לימד שאין זה לשון שיר ומדרש האגדה פותרו לשון שיר וכו' ע"ש. עוד נ"ל שיש בזה רמז שלמדו רבותינו בפ"ק דע"ז מזה הפסוק שבלילה הקב"ה יושב ושומע שירה מפי חיות הקודש וגם למה שאמרו בס' הזוהר פרשת ואלה שמות דף י"ח שהקב"ה ברא המלאכים הממונים בחסדו ביום וברא המלאכים הממונים לומר שירה בלילה ואיתא התם א"ר נחמיה אשרי הזוכה לדעת באותו שיר דתני' הזוכה באותו שיר ידע בעניני התורה והחכמה ויאזין ויחקור ויוסיף כח וגבורה במה שהיה ובמה שעתיד להיות ובזה זכה שלמה וגו' ועיין ברעיא מהימנא ריש פרשת נשא וריקאנטי פרשת בראשית דף כ"ז מערכת האלהות פ"ג בפי' חייט סוף דף ל"ג:

ובלילה. בחשך הצרה:

יוֹמָם יְצַוֶּה יְהֹוָה ואיבעית אימא יושב ושומע שירה מפי חיות שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירו עמי וכו':
(עבודה זרה ג ע"ב)

ובלילה שירה עמי. ועוד שאנחנו בילה שהוא הגלות נשורר לאל ית' על כל החסדים שעשה עם אבותינו והוא עושה בכל יום עמנו בגלות:

ושירה. רצונו לומר שיר החסד :

לאל חי - שיחייהו עד ראותו בית ה'.

שירה עמי. תהא חנייתו בתוכנו שיר' ל' חני' כדמתרגמי' ויחן ושרא, זו למדתי מתוך מסורת הגדולה שחבר את זה עם ויהי שירו חמש' ואלף (מ"א ד), באלפ"א בית"א של שתי תיבות החלוקים בפתרונן לימד שאין זה לשון שיר, ומדרש האגדה פותרו לשון שיר וכך הוא פותרו שכך ישראל אומרים להקב"ה זכרנו מה שעשית לנו במצרים מצוה אחת שצויתנו ביו' בערב פסח ושמרנוה ובלילה גאלתנו ושרנו לפניך את ההלל ועכשיו הרבה מצות אני שומרת ועל זאת אומרה לאל סלעי למה שכחתני וגו':

תפלה לאל חיי. כלומר שנתפלל לאל חיינו שיחיינו עד בא גואלנו ונראה בישועתו ונאמרה בתפלתנו אמרה לאל סלעי:

קודר. לשון שחרות כמו וקדר עליהם (מיכ' ג'):

אמרה לאל. שהי' מקדם סלעי ומגדל עוז מפני האויבים:

אומרה לאל סלעי כו' ראוי לשים לב מה זה השינוי כי למעלה אמר ישועות פניו ופה אמר פני ואלהי אמנם אחר הפליג חלק הגופים לפניו יתברך על דאגת הנפש עליו בדברי שאגתו הפך פניו נגד הנפש ויאמר לה הנה נא לי נחמה אחרת להשקיט דאגתך על הנוגע אלי והיא גדולה מאד מהראשונה אשר אמרתי לך מה תשתוחחי כו' הוחילי כו' ישועות פניו כו' והוא בהזכיר מאמרם ז"ל כל המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה כו' והוא כי הנה שכינה בגלות וכביכול מחוללת בגוים באמרם כל היום איה אלהיך וגם אני בגלות ואיני עושה עיקר להצטער על גלותי כי אם על גלות שכינה כי הנה על גלות עצמי אומרה למה זנחתני למה קודר אלך בלחץ אויב:

סלעי. חזקי:

אומרה - טעם לאל סלעי - שהיה סלעי בראשונה.

אומרה. זאת בזכרי אומרה לאל חזקי למה עתה שכחתני ולמה אלך בחושך:

למה שכחתני. למה הראשון רפה ומלרע והשני דגוש ומלעיל מסורת ורד"ק בפי' ומכלול דף רס"ו ומה שכתוב כאן במסורת ואם הוא סמוך לאותיות אח"ע צריך להגיה א"ה כמ"ש בירמיה ט"ו:

אומרה, אולם עתה שיש גלים ומשברים ולא נשמע קול החסד ואין נס ופלא, אמרה לאל סלעי למה שכחתני ואין נס נמצא, ולמה קודר אתהלך ע"י שני דברים, א. בלחץ אויב על ידי הלחץ הגלוי, ב. זאת שנית ברצח אשר בעצמותי, הוא הרצח הפנימי הנסתר, הבא על ידי מה שחרפוני צוררי באמרם אלי כל היום איה אלהיך, מדוע לא יעשה לכם נפלאות כבימי קדם:

למה שכחתני. עתה בגלות ואלך קודש בלחץ אויב שילחצנו בגלות:

קודר. חשוך ושחור כמו קודר שחותי (לעיל ל״ה) בלחץ. ענין דחק:

למה שכחתני - הטעם בעבור אורך הגלות.

שכחתני. קדמאה למה שכחתני בתראה למה זנחתני והוא חד מן ג' זוגים מתחלפים קדמאה שי"ן ותניינא זי"ן כמו שנמסר במלכים ב' י"א:

למה. הראשון רפי ומלרע והשני דגוש ומלעיל:

למה קודר אלך - כמו אבל הלובש קדרות.

קדר אלך. קדמאה אלך בתראה אתהלך והאבודרה"ם נתן סימן ש"א"ל ז"א"ת. פי' הראשון שכחתני "אלך השני "זנחתני אתהלך:

ברצח בעצמותי חרפוני צוררי. נדמה לי כאילו הורגים אותי כך עצור בעצמותי מה שצוררי מכעיסין ומחרפין אותי:

ברצח בעצמותי. כי הם מוסדות הגוף:

וכ"י על גלות שכינה וכבודה המחולל כו' אני אומר לפניו יתברך ברצח בעצמותי כו' באמרם אלי כל היום איה אלהיך הנה על הנוגע אל לחץ גלותי יקל צערי שלא אומר אלא למה קודר אלך שתוכי לא יתפעל רק מראיתי החיצון שקודר אלך מחמת לחץ אויב בגלות אך מה שהוא ברצח בעצמותי שישיבני עד דכא כמרצחים אותי עד החלל אפי' לעצמות הוא על הנוגע אל דבר כבוד שמך באמרם אלי כל היום איה אלהיך שעם שמרגלא בפומייהו כל היום לא אמעט בהתפעלות שיעשה לי אמירתם כטבע דכיון דדש דש רק שעם כל זה הוא רצח בעצמותי:

ברצח. ר״ל בחרב שרוצחים בה:

ברצח. אלך ברצח הנמצא בעצמותי :

ברצח - כאשר יאמרו לי איה אלהיך היה לי כמו רצח בעצמותי ככה היתה זאת החרפה נחשבת בעיני.

ברצח וגו׳‎. ר״‎ל מה שחרפוני צוררי באמרם איה אלהיך דומים בעיני כאלו בחרב דקרו בעצמותי:

ברצח בעצמותי. בגעיא:

ברצח. הוא שם תואר לחרב שמרצחין בו:

פני ואלהי. הקב"ה שהוא אור פני ואלהי עדיין יש לי בו תקוה ולמה תהמי:

מה. חזר לנחם נפשו ואמר אע"פ שהאויבים אומרים איה אלהיך:

וע"י כן הנני חוזר ואומר לחלק הנפשות מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי עלי בשבילי הותילי לאלהים כי אצ"ל שעל ישועות פניו אבטח כמאמרי למעלה שעל פי דרכו יושיעני גם אני כ"א שקודם יעשה בגיני ממה שיעשה בגינו ית' כי הלא בראותו ית' שאומר אליו באמת שיותר אני מרגיש מה שנוגע אל כבודו מהלחץ שילחצו אותי על כן גם הוא יתברך ישיב לי גמול שיותר בעצם וראשונה שיעשה על הנוגע אלי מהנוגע אל ישועות פניו וזהו כי עוד אודנו ישועות פני תחלה שיושיע פני שאני הולך קודר שקדרותי בפני יענה מלחץ אויב ואחרי כן על בחינת היותו אלהי שיאמרו אלי איה אלהיך והוא עינן כל המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה כך על הרגישי יותר גלות שכינה כ"י מגלותי יעשה תחלה על ישועות פני ואח"כ על ישועות אלהי:

מה - טעם ישועות פניו כי הוא ישועות פני והוא אלהי מימי קדם, כנגד איה אלהיך ישראל.

מה תשתוחחי. כאלו חזר לנחם שוב את נפשו ואומר לה מה תשתוחחי:

ומה תהמי. ברוב הספרים הה"א בחטף סגול כמ"ש לעיל:

מה, משיב אל נפשו, מה תשתוחחי ותתיאשי, או מה תהמי עלי שתחשוב שבי הדבר תלוי, הוחילי לאלהים כנ"ל פסוק ו':

הוחילי לאלהים. כי אלהים אמת הוא ועוד אודנו על הישועה שתהי':

כי עוד אודנו. בעבור התשועה אשר יבא אלי כי הלוא הוא מעולם ישועות פני ואלהי:

ישועות פני. כלומר בחיי יביא ישועה:

ואלהי. והוא יהיה אלהי באמת ולא יאמרו לי איה אלהיך:

צמאה נפשי לאלהים לאל חי מתי אבוא ואראה פני אלהים. לא כתיב ואראה שהיה משמע שמקווה לראות פני אלהים רק כתיב ואראה שהיה משתוקק שיהיה הוא נראה כפני אלהים כרצון השי"ת וכמו שנתבאר בחלק זה (פרשת קדושים ד"ה את) וכדאיתא בזוה"ק (בא ל"ח.) מאן פני ה' דא רבי שמעון בן יוחאי.

4085 / (תהלים מב,ה) / אעבר בסך
פש"א וויא"ה / pase woie / הולך בדרך (בעלייה לרגל)
למלה וויא"ה woie ("דרך") יש משמעות מיוחדת של עלייה לרגל. חסר בכתבי-היד.

4086 / (תהלים מב,ה) / אדדם
אווי"א או"ץ שינבל"א / awoie oz senble / יוצא לדרך יחד אתם
חסר בכתבי-היד. השחזור שלי השערה בלבד. בדפוסים קוראים: אטווי-אמוץ שנבל"א. ואני מניח, שהטי"ת נכנסה בטעות, ולפנינו הפועל awoier ("לצאת לדרך") בהווה, או אולי אווייריי"א awoiereie בעתיד, ואת ההשערה הזאת מחזק המקום החריג של הגרשיים. מו"ץ שגיאה שכיחה במקום או"ץ oz ("הם") ו – senble (לטינית simul) "יחד". כדי לאמת את ההשערה, היה רצוי למצוא דוגמאות של שימוש ב – senble בתורת מילת – חיבור אחורית (postpositio), ואז oz senble יחד אתם.

4087 / (תהלים מב,ח) / צנוריך
טי"ש קיניל"ש / tes chenels / זרמיך
"צינור" שימש, כמו היום, להעברת נוזלים (קרוב לעברית "קנה") וגם זרם מים.