Commento su Salmi 42:3

מתי אבא ואראה פני אלהי'. לעלות לרגל ונתנבא כאן חורבן הבית ונאמר כאן מה תשתוחחי ג' פעמים כנגד שלש מלכיות העתידות לבטל עבודת המקדש וישראל צועקים ונגאלים מלכות בבל ויון ואדום:

צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים: ת"ר חמשה תלמידים היו לו לישו מתאי נקאי נצר ובוני ותודה אתיוהו למתי אמר להו מתי יהרג הכתיב מתי אבוא ואראה פני אלוהים אמרו לו אין מתי יהרג דכתיב מתי ימות ואבד שמו אתיוהו לנקאי אמר להו נקאי יהרג הכתיב ונקי וצדיק אל תהרוג אמרו לו אין נקאי יהרג דכתיב במסתרים יהרג נקי אתיהו לנצר אמר להו נצר יהרג והכתיב ונצר משרשיו יפרה אמרו ליה אין נצר יהרג דכתיב ואתה השלכת מקברך כנצר נתעב אתיוהו לבוני אמר להו בוני יהרג הכתיב בני בכורי ישראל אמרו ליה אין בוני יהרג דכתיב הנה אנכי הורג את בנך בכורך אתיהו לתודה אמר להו תודה יהרג הכתיב מזמור לתודה אמרו ליה אין תודה יהרג דכתיב זובח תודה יכבדנני:
(סנהדרין מג ע"א)

צמאה. לא אמר רעבה כי יהיה האדם בלא מאכל שנים שלשה ימים ולא יהי' בלא מים וכשימצא הצמא מים וישתה תשוב נפשו אליו, וצמאון הנפש המשכלת אל כבודה יותר מצמאון הגוף אל המים:

בי הלא צמאה נפשי לאלהים כו' לא למענה רק מתי אבא אני החומר ואראה פני אלהים בחיים חייתי ולהתכת התיבות יאמר כי הנה המבקש בקשה מאת מלך בשר ודם ידאג על האיחור פן ימות הוא או המלך ההוא בטרם יבא הדבר אל הפועל אמנם הנפש המבקשת התקרב אליו ית' להראות פני אלהים לא יקרנה אסון מות ומה גם המלך הקדוש שממנו יתברך בקש כי הוא אלהים חיים ומלך עולם באופן שאין לה להצטער על האיחור על עצמה כי אם עודה בחומר האדם לא תאושר בארץ לא יבצר ממנה אחרי מותו וז"א צמאה נפשי לאלהים על הראותי לפניו ית' בבית מקדשו עם היות שאינה מתה ואדרבה אחרי מותה לא יבצר ממנה דבקותו יתברך וגם הוא לאל חיי כי הוא בעל החיים הנצחיים ולכן לא תהיה צמאונה למענה כי לא יבצר אחרי כן ממנה אך מה שנפשי צמאה הוא למען עצמי מתי אבא בגוף ונפש ואראה פני אלהים בטרם אמות וזהו ואראה המתייחס אל הגוף כי הנפש בהפרדה רואה פני שכינה אך הגוף פה מתראה לפניו ית':

צמאה - המים ירוו האדם רגע ויחיה ותשוב נפשו אליו ולא כן הלחם, על כן דמה הכספו לבית השם כהכסף הצמא על המים, ובעבור כי חיי בני אדם תלויים במים, על כן לאל חי.

צמאה נפשי. מתאוה אני לבית אלהים כצמא מתאוה למים ואשאל מתי אבא לראות פני ה׳‎ בבה״‎מ:

צמאה נפשי לאלהים לאל חי מתי אבא וכו'. וזהו על הנוגע לי לבא לראות פני אלהים אבל גדול מאד צערי יותר ויותר על חילול שמו הגדול וזהו שאמר היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה באמור אלי כל היום איה אלהיך וכו' ודא עקא דמוע תדמע עיני על חילול ה' וכבוד שמו הגדול וסיים הוחילי לאלהים וכו':

צמאה, מבאר כי ההשתוקקות הזה הוא ג"כ מצד שני דברים, א. טבעיי כמו שיצמא האיל מצד טבעו אל המים כן נפשי מצד טבעה צמאה לאלהים, מצד שהוא אל חי, שבו תלוי חיות הנפש ורוחניותה, כמ"ש ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום, וע"ז צמאה לאמר מתי אבוא ואראה פני אלהים כמו בימי קדם, זאת שנית היא צמאון מקרי כמו האיל שיתוסף בו הצמאון ע"י מאכלו שאוכל השרשים הארסיים, כן אנכי היתה לי דמעתי הלחם של יומם ולילה, שלחם היום שהוא סעודת הבקר ולחם הלילה שהוא סעודת הערב היא דמעתי, שאני בוכה בבקר ובערב ע"מ שאומרים אלי כל היום איה אלהיך, והלחם הזה שהיא הדמעה מעורר עוד יותר הצמאון הזה אל המים הקדושים ממעיני הישועה שהיא הנבואה ורוה"ק, ור"ל שמלבד שהנפש תשתוקק לזה מצד טבעה, נתוסף תשוקתה ע"י מה שנעדר האור הזה ממנה וע"י רוב כוספה שישוב אליה, (וצייר דמעתו כלחם, כי לחם הנפש היא התורה והקרבנות והעבודות, ועתה כי נעדר לחמה תשבע מן הדמעות שתבכה ע"ז שבזה תמצא הנפש מרגוע, אבל עי"ז יתוסף עוד החשק והצמאון):

צמאה נפשי. כנסת ישראל אומרת כן בגלות בבל:

לאלהים. ואח"כ פי' לאל חי לפי שהאלהים זולתו הם מתים:

מתי אבוא - יתאוה ביאת הגואל.

מתי אבא ואראה. כמו שהיו באים בא"י שלש פעמים בשנה אל המקדש:

ואראה פני אלהים - זהו יראה כל זכורך.

צמאה נפשי לאלהים לאל חי מתי אבוא ואראה פני אלהים. לא כתיב ואראה שהיה משמע שמקווה לראות פני אלהים רק כתיב ואראה שהיה משתוקק שיהיה הוא נראה כפני אלהים כרצון השי"ת וכמו שנתבאר בחלק זה (פרשת קדושים ד"ה את) וכדאיתא בזוה"ק (בא ל"ח.) מאן פני ה' דא רבי שמעון בן יוחאי.