Commento su Salmi 44:26

וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל. וכי מפני שמת ויאנחו בני ישראל, אלא מלמד שנצטרע, כענין שנאמר אל נא תהי כמת (במדבר יב יב), ואמרו לו לרחוץ בדם בני ישראל, לפיכך ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים, אין ישראל נגאלין אלא מתוך דוחק גדול, וכה״א כי שחה לעפר נפשנו (תהלים מד כו), וכתיב קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך (שם שם כז), כי יראה כי אזלת יד (דברים לב לו), כי ידין ה׳ עמו (תהלים קלה יד), ועת צרה הוא ליעקב וממנה יושע (ירמיה ל ז).

כי. מתי תושיענו כי נפשנו שחה עד לעפר כלומר קרובה לצאת מן הגוף:

כי שחה כו' יאמר הנה חיבור האדם מגוף ונפש עשה אלהים למען הגבה למעלה את הגוף לאיכות הנפש כי בחברתה עם תורה ומצות יזדכך כנודע לא כן הרשעים כי יהפכו שישפילו את הנפש ויביאוה לאיכות הגוף ובזה יאמר ראה נא ה' כי אשר נתערבנו בגוים היה סיבה שנלמד מעשיהם ומה גם בלחץ אויב באופן שע"י כן תחת השלים את החומר השפלנו את הנפש והבאנוה אל איכות החומר וזהו כי שחה לעפר נפשנו כי הושפלה אל העפר הוא החומר נפשנו וגופנו שכל הבריות הם מאכל לגוף האדם כנודע כי הצומח מאכל לחי בלתי מדבר והבלתי מדבר מאכל לבעל חי מדבר עתה בטננו שהמאכל יתייחס אליו דבקה לארץ שגם הבעל חי היה לו למאכלו עתה אבד שלמותו עד שדבקה לארץ גדרו ויחשב עם הצומח הדבק לארץ ולהיות גרוע אפילו מהבעל חי בלתי מדבר והוא מאמרם ז"ל שאם לא זכה האדם אומרים לו יתוש קדמך וזהו דבקה לארץ בטננו. או יאמר כי הנה אמרו רבותינו ז"ל על פסוק כל הנשמה תהלל יה כי הנשמה שבאדם כל שעה מבקשת לצאת אלא שרואה את הקב"ה וכו' וביארנו שם כי למה שהיא חלק אלוה ממעל תקוץ באדם שעפר יסודו אמר עתה הנה כ"כ נכנעה נפשנו בגלות ששכחה יתרונה להשתוקק לצאת מתוך העפר כי כבר שחה לעפר הוא חומר האדם ולא יגבה לבה לצאת וגם החומר הושפל גדרו בעיניו עד כי בטננו אשר היה קץ אדם הראשון שלא הרשוהו לאכול בעל חי כי אם צומח מהארץ עתה לא יתאו בטננו לאכול רק דשא מארץ עשב השדה כי כאשר הנפש דמתה עצמה לאדם כך האדם דמה עצמו לבהמה. או יאמר סמוך לפסוק שאח"כ הנה דרך העולם הוא שבהיות איש בתכלית השפלות תקרב העליה כי גלגל חוזר אמר הנה באנו עד תכלית השפלות כי שחה וכו' ואם לאט נתחיל לעלות יחשבו כי גלגל הוא שחוזר והמזל עושה ולא אתה:

שחה. מלשון שחיה וכפיפה:

נפשנו. הנפש הרוחנית (כנ''ל ג') :

כי - מה תקוה תהיה לנו ונפשינו שהיא מן השמים העליונים.

כי שחה. נפשנו מושפלת עד לעפר:

כי שחה לעפר נפשנו, הוא גלות הנפש, וגם דבקה לארץ בטננו גלות הגוף:

דבקה לארץ בטננו. כי הנופל יסמוך על ידו וכי תמעד ידו הנה בטנו דבקה לארץ:

שחה לעפר - והדבק לארץ הוא הקבר.

וטעם בטננו – הוא הגוף.