Commento su Salmi 44:30

למנצח לבני קרח, מזמור זה הוסד ג"כ על הגלות, מזכיר הנפלאות שעשה ה' להם בימי קדם ומבקש שיוסיף ידו שנית להושיעם כי רק בו בטחו, ומספר כל הצרות שעברו עליהם בגלותם, ושבכל זאת לא נסוג לבם אחור מאמונתו, וע"כ ראוי שיפדם למען חסדו, ובא אל התפלה תחלה מצד כבוד ה' לבל יחולל, ואח"כ מצד גודל אמונתם, ואח"כ ידבר מצד חסד ה', שכל השפל יותר יגדיל ה' עמו חסדו, כמ"ש כי שחה לעפר נפשנו ופדנו למען חסדך, והם הג' דברים שהזכיר לקמן סי' קט"ו כי לשמך תן כבוד על חסדך על אמתך:

באזנינו שמענו. מכאן אתה למד שהיו מדברים בני קרח בשביל דורות הללו הבאים אחריהם שאילו בשביל עצמם לא היה להם לומר אבותינו ספרו לנו שהרי הם עצמם ראו נסי המדבר והים והירדן ומלחמות יהושע כך מפורש באגדת תהלים:

אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ: רבא איקלע להגרוניא גזר תעניתא ולא אתא מיטרא אמר להו ביתו כולי עלמא בתעניתייכו למחר אמר להו מי איכא דחזא חילמא לימא אמר להו ר' אלעזר מהגרוניא לדידי אקריון בחלמי שלם טב לרב טב מריבון טב דמטוביה מטיב לעמיה אמר שמע מינה עת רצון היא מבעי רחמי בעי רחמי ואתי מיטרא ההוא גברא דאיחייב נגדא בבי דינא דרבא משום דבעל כותית נגדיה רבא ומית אשתמע מילתא בי שבור מלכא בעא לצעורי לרבא אמרה ליה איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא לברה לא ליהוי לך עסק דברים בהדי יהודאי דכל מאן דבעיין ממרייהו יהיב להו אמר לה מאי היא בעין רחמי ואתי מיטרא אמר לה ההוא משום דזימנא דמיטרא הוא אלא לבעו רחמי האידנא בתקופת תמוז וליתי מיטרא שלחה ליה לרבא כוין דעתך ובעי רחמי דליתי מיטרא בעי רחמי ולא אתי מיטרא אמר לפניו רבונו של עולם אלהים באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו פועל פעלת בימיהם בימי קדם ואנו בעינינו לא ראינו אתא מיטרא עד דשפוך מרזבי דצפורי לדיגלת אתא אבוה איתחזי ליה בחלמיה ואמר ליה מי איכא דמיטרח קמי שמיא כולי האי אמר ליה שני דוכתיך שני דוכתיה למחר אשכחיה דמרשם פורייה בסכיני וכו':
(תענית כד ע"ב)

אלהים. שמענו כי אבותינו ספרו לנו:

אלהים כו' הנה המזמור הלזה יוסד על בני הגליות המתחננים לקונם ישוב ירחמם וממצוקותיהם יושיעם. ולבא אל הענין נזכירה מאמרנו בביאור התורה בשערים כי בעשר מכות שהביא הקב"ה על המצרים במצרים הוכרה בריאת העולם בעשרה מאמרות ומה גם למה שכתבנו שם כי מעשה כל מכה ומכה היה דוגמת מעשה כל אחד ואחד מעשרה מאמרות ועל כן לא הוצרך הוא יתברך להודיע במתן תורה כי אם אנכי ה' אשר הוצאתיך כו' כי הן המה ראו את מעשה ה' בארץ מצרים כמעשהו בבריאת העולם והנה כל דורות עולם שמעו מפיו יתברך אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך כו' גם אנחנו בני הגליות כי שם ישבנו כל רוח ונפש משוללי גוף אך עדיין בריאת עולם היתה האמנה כי אשר לא ראו את מעשה ה' בארץ מצרים לא השכילו נפלאותיו כי הן המה היו מעשה ה' בבריאת עולם אך הנה אבותינו אשר ראו את ה' במצרים סיפרו לנו כי אשר פעל ועשה ה' במצרים הוא מעין מעשה בראשית כי על כן צוה ה' ויאמר ולמען תספר באזני בנך כו'. ונבא אל הענין טרם יתחננו על צרת הגלות המר הלז שיעלנו יתברך לארצנו ראה הנה נגד פנינו מאמר הגוים לומר לסטים אתם שכבשתם ארצות גוים ועודכם שבים לדרוש אלהים לעשות כן גם עתה כמאמר ר' יצחק שעל כן לא התחילה תורה מהחדש הזה כו' אך עדיין אין ההתחלה ההיא מספקת כי עדיין יאמרו מי יאמר בשבילכם נברא העולם ולא בשביל זולתכם כי כלם בני אדם וחוה המה על כן אמר המשורר הנה נא לנו ב' ראיות כי בישראל בחר ה' א' כי מי גוי שמע קול אלהים כמוני וזהו אלהים עצמו באזננו שמענו משא"כ זולתנו רק הקולות וברקים כמ"ש ז"ל שעל החרדה חשבו שהיה בא מבול והלכו אל בלעם ואמר להם אינו אלא שהקב"ה נותן תורה לישראל. ועוד שנית הלא היא כי יו"ד מכות שעשה הקב"ה בשבילנו במצרים הם לעומת עשרה מאמרות שבהם נברא העולם הרי הורה יתברך שבשביל עובדיו נברא העולם ואם כן כשנתן הארצות לזולתנו פקדון היו בידם ועל הא' אמר אלהים באזנינו שמענו ועל הב' אמר אבותינו סיפרו וכו' והוא כי הנה באמור אנכי ה' אשר הוצאתיך כו' שתלית אלהותך במה שהוצאתנו ממצרים ולא אמרת אשר בראתי העולם שהוא יש מאין דבר גדול מיציאת מצרים אך אבותינו סיפרו לנו כי פועל פעלת בימיהם במצרים הוא עצמו אשר היה בימי קדם הם ימי הבריאה:

פועל. הבדלו מן מעשה התבאר (ישעיה ה' ובסי' זה סי' כ''ח ד') :

אלהים באזנינו שמענו - והמספרים היו אבותינו, שהיו צדיקים והם נאמנים.

פועל פעלת. הפעולה אשר פעלת:

אלהים, ר"ל כי דבר הנמסר לאדם ע"פ השמועה והקבלה יכול להיות שקר משני טעמים, א. אם המספר הראשון בדהו מלבו, ב. אם המספר האמצעי המספר בשמו בדה מלבו או שלא הבין דבריו כראוי, לעומת זה אמר שהקבלה שיש לנו מן הנסים שנעשו לאבותינו מימי קדם הם אמת מכל הצדדים, א. שלא קבלנו הספורים ע"י מספרים אחרים רק באזנינו שמענו, ב. שאא"ל שמורישי הקבלה הזאת בדו מלבם הדברים האלה, כי אבותינו ספרו לנו, וידוע שהאבות לא יורישו לבניהם אמונה כוזבת, וקבלה כזאת הנמשכת מאבות לבנים היא אמתיית, ובא לנו הקבלה כי פועל פעלת בימיהם, היינו שפעלת אז פעולה חדשה בלתי נתלה בסדרי הטבע וחקיה שזה קרוי מעשה, (שמעשה הוא הדבר הנגמר שהוא פעולת הטבע, ופעולה הוא העסק המתחדש עתה), רק פעלת ע"פ נס ענינים חדשים נעלים על סדרי הטבע, וזה היה בימיהם, שהם ראו זאת בעיניהם, רק שזה היה בימי קדם, כי עתה אותותינו לא ראינו - מבאר מה היה הפעל. אתה ידך גוים הורשת, מה שהורשת את הגוים ליטע שם בני ישראל לא עשית זאת ע"י אמצעי וע"י הטבע, רק אתה בעצמך, ובידך לא ע"י סדרי הטבע, והיה בזה שני ענינים, א. שגוים הורשת לטובת ישראל כדי שתטעם שם בארץ, ב. עשית זאת מפני רשעת הלאומים, שעז"א תרע לאומים שזה יען רצית להרע להם ע"י רוע מעשיהם, ועי"כ ותשלחם מן הארץ, וכמ"ש כי מרשעת הגוים ה' מורישם מפניך ולמען הקים את השבועה, ר"ל לטובת ישראל, ולהעניש את הלאומים:

בימיהם. על האבות הקדמונים כי אבות בני הגלות לא היה דבר זה בימיהם אלא האבות שנכנסו לארץ שהיה בימיהם הפועל הנורא שעשה האל ית' לישראל שכבשו הארץ ולא נצרכו למלחמה הם ספרו לבניהם ובניהם לבניהם דור אחר דור:

ועוד: טעם אבותינו – שכל אב אוהב את בנו ולעולם לא יורנו, רק האמת לבדו.

ד״א אנוהו. אנוה שמו הנכבד והנורא בפני כל האומות, שיאמרו כי אין כה׳ אלהינו, שנאמר מה דודך מדוד היפה בנשים (שה״ש ה ט), שכך אתם מומתים על שם קדשו, שנאמר על כן עלמות אהבוך (שם א ג), אפילו הן מומתין אין כופרין בך, שנא׳ כי עליך הורגנו כל היום (תהלים מד כג), ואומר כי שבעה ברעות נפשי (שם פח ד), ואומר אם שכחנו שם אלהינו (שם מד כא), בזמן שהעובדי כוכבים אומרין לישראל הרי אתם נאים, הרי אתם גבורים, הרי אתם חכמים, בואו והתערבו עמנו, ישראל אומרים לעובדי כוכבים, אם מכירין אתם אותו, עתה שמעו נא מקצת שבחו, דודי צח ואדום דגול מרבבה (שה״ש ה י), וכל הענין, מיד הם אומרים א״כ נלכה עמכם כי שמענו ה׳ עמכם, שנאמר אנה הלך דודך היפה בנשים וגו׳ ונבקשנו עמך (שם ו א), וישראל אומרים להם, אין לכם חלק בו, אלא דודי לי ואני לו (שם ב טז).

תרע לאומים. הרעות לשבעה אומות גדולות ושילחתם מפנינו ואתה בידך כחך הורשתם מתוך ארצם ותטעם לאבותינו בתוכה:

אתה ידך. כמו בידך אמר אתה בידך גרשת הגוים כי לא הוצרכו להלחם ונטעת את ישראל במקומם, וטעם הנטיעה שיהיו שם עומדים לעולם כאלו הם נטועים בארץ:

ובזה ידענו כי מאשר שמענו באזנינו אנכי ה' כו' אשר הוצאתיך כו' הוא חדוש העולם ובמופתיו הנה נתאמת כי אתה ידך כלומר אתה שבאת בעצמך כביכול תוך מצרים אתה עצמך ידך שיסדה ארץ או בהפך אתה שבראת את העולם ידך שעשית נפלאות במצרים שראו היד הגדלה אשר עשה ה' במצרים נמצא כי בשביל מי שעשית הנפלאות במצרים שהם עבדיך בראת העולם ואם על ב' הדברים האלו סרה מעלינו תלונת הגוים האומרים לסטים אתם שכבשתם כו' כי אינו אלא שאתה בראת העולם כלו בשביל עובדיך אלא שכשרצית גוים הורשת שירשו ארץ ותטעם בה ואחר כך תרע לאמים הם שלשים ואתד מלכים ותשלחם ממנה. או שיעור הכתוב אתה ידך לומר אתה הוא ידך שיסדה ארץ ועל שאתה עשית את הארץ על כן גוים הורשת מהארץ ותטעם את אבותינו הנזכרים תחתם וגם הגרגשי שפנה והלך וסיעתם ממוראך היה כי תרע לאמים ותשלחם מהארץ:

הורשת. גרשת:

אתה ידך. מוציא שליח כמ''ש באילת השחר (כלל ר''ט) :

אתה - כבר הזכרתי כי משפט העברים לחסר הבי"ת, כמו מצאתי בית ה', וככה: אתה בידך - בכוחך או במכתך.

אתה ידך. בכח ידך גרשת את העובדי גלולים מא״‎י ובמקומם נטעת את ישראל תרע. הרעות העובדי גלולים ושלחתם מארצם:

אתה ידך גוים. בספרי ספרד ידך בטעם מרעיש ויש ספרים ידי גוים:

תרע לאומים. הלמ"ד לשימוש כי נמצא בלא למ"ד שרשו אומים:

גוים, לאומים. מבואר למעלה (ב' א') שגוים יקראו מצד הקיבוץ ולאומים או אומים יקראו מצד הדת, ושנאת ה' אותם היה על ידי דתיהם הנשחתות שהיו עובדי גלולים, ועז''א תרע לאומים והלמ''ד הוא לשימוש, או שחסר הלמ''ד תרע ללאומים :

ומ"ם ותטעם – שב אל אבותינו.

ותשלחם. שלחת האומים מפניהם, וי"מ ותשלם ותהרגם:

ולמ"ד לאומים – משרת כמו: שבחוהו כל האומים

ומ"ם ותשלחם – שב אליהם כמו ותגרשם.

רציתם. לשון רצון:

כי לא בחרבם. כי אתה הורשת הגוים:

ועוד כי לא בחרבם ירשו ארץ וכו' כדי שיצדק לומר לנו לסטים אתם כי ימינך להיטיב להם וזרועך להפיל השונאים ואור פניך ההולך לפניהם כד"א פני ילכו והנחותי לך שהיה יתברך בעצמו הולך לפניהם באור פניו שבארון ההולך לפניהם כל זה היה כי רציתם לעשות על ידי עצמך. או יאמר כי עשית על זכות אבותם וזהו כי ימינך שהוא אברהם המתייחס אל הימין והוא שלו יתברך וזהו כי ימינך וגם זרועך של שמאל הוא יצחק ואור פניך הוא יעקב שדיוקנו תמיד מאיר לפניך להאיר לנו בזכותו ועשית בשביל שלשתם כי רציתם:

רציתם. מלשון רצון:

ימינך וזרועך. התבאר אצלי בכ''מ שכתוב זרוע שהוא הפרק העליון והוא המניע את היד, ואצל ה' יציין תמיד המעשה שיעשה בלי השקף על זכות המקבלים :

כי - מ"ם בחרבם, שב אל אבותינו.

כי לא בחרבם. מה שירשו ישראל את הארץ לא ירשו בחרבם ובכחם אלא אתה הושעת להם בימינך ובההארה הבא להם מפניך כי היית מרוצה להם:

כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם. כי ימינך בזכות אברהם איש החסד. וזרועך בזכות יצחק לו זרוע עם גבורה ואור פניך בזכות יעקב. ארץ החיים:

כי, מבאר שדבר זה לא היה ע"פ הטבע רק אתה ידך גוים הורשת, כי לא בחרבם ירשו ארץ שלא כבשו ע"י חרבם וגבורתם, וגם זרועם לא הושיעה למו, הזרוע הוא הפרק העליון של היד, ומציין תמיד את המניע הראשון, את הכח המניע את היד, ומבואר אצלי תמיד שבכ"מ שנזכר זרוע אצל ה' יציין שגם ראשית התנועה וסבתה בא מאת ה', ר"ל כי כל המעשים שיעשה ה' ע"י זכות ישראל יצוין שנעשה המעשה בידו לא בזרועו, כי הזרוע שהניע את היד הוא הזכות, אבל המעשה שנעשה שלא בהשקף על זכות הדור וצדקתם נקרא זרוע ה', ואמר פה שלא לבד שלא בחרבם ירשו ארץ, כי גם לא היו אז ראוים לזה ע"פ מעשיהם, כמ"ש לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, עד שגם זרועם לא הושיעם למו, שלא היו גם בזכותם, רק ימינך וזרועך שהיה ע"י ימין ה' העושה נפלאות, וע"י זרועו שהוא החסד העליון הבלתי מביט על זכות כלל שלא היה בזכות הדור, ולא היו נסים נסתרים רק שהיה אור פניך שנתגלה אורך אז בגלוי בנסים גלויים, כי רציתם, ע"י הרצון העליון שאין טעם לרצון:

זרועם לא הושיע למו:

כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם - זה לבדו הושיעם.

כי ימינך וזרועך. כפל העניין במלות שונות, וזכר הימין כי בה יעשו המלאכות והמלחמות:

ואור פניך. אור הבא להם מאת פניך כי הישועה נמשלת לאור והצרה לחושך:

כי רציתם. רצית בישראל ונחלמת בעבורם:

צוה ישועות יעקב. גם לבאים אחרינו:

אתה. כאשר ידבר על הגלות ידבר פעם דרך פרט ופעם דרך כלל. אמר כמו שהיית מלכי אז כן אתה מלכי עתה ואתה אלהים שופט האמת א"כ כמו שהושעת אבותינו כי תושיענו עתה:

אך אתה בגלותנו שתמה זכות אבות אין לנו אלא אתה מלכי אלהים ואמר מלכי לומר שהוא עלינו בבחינת דין כמלך כי תואר מלך הוא על הוראת דין שעל כן בימים הנוראים אנו אומרים המלך הקדוש וזהו אתה הוא מלכי בבחינת אלהים שהוא דין ואין זה רק על היותנו בלתי כשרים שלא נתייחס לתואר ישראל כי אם לתואר יעקב אך עשה זאת כי אם בהיותנו ראויים היית עושה על ידי עצמך כאומרו גוים הורשת כו' עתה שאנו בשם יעקב בלתי ראוים צוה ישועות יעקב ע"י זולתך כי הרבה שלוחים יש לך להושיענו:

אתה - ידבר המשורר על לשון ישראל.

מלכי אלהים. הלא אתה אלהים ובידך להושיע ואתה הוא מלכי וראוי למלך להושיע לעמו כאשר יש לאל ידו ולזה צוה להביא ישועות יעקב:

אתה, א"כ אחר שנפלאותיך הקדומים לא קדם להם זכות וכשרון הדור, וגם לא היית אז מחוייב לעשות זה למען כבודך כי אז עדיין לא נקרא שמך עליהם, כמ"ש בימיהם בימי קדם, כ"ש עתה אשר אתה הוא מלכי אלהים ושמך עלינו נקרא, ויש לחוס על כבוד שמך, הלא ראוי שתצוה ישועות יעקב גם עתה, ואמר שגם אם לא תושיע בעצמך כמו מקדם, עכ"פ צוה ע"י שליח:

צוה. על דרך כי מלאכיו יצוה לך:

(ג) או יאמר אתה ידך כו' לומר אין אתה כמלך בשר ודם שהוא דבר אחד וידו שפועל בה דבר אחר ואינו פועל בעצמותו אם אינו שולח את ידו אך אתה ידך כי אתה עצמך בלי שליחות יד תפעל ועל כן כאשר במציאותך כלול דין ורחמים כי יד סתם היא שמאל כך בפעולותיך ועל כן נמצאים יחד שני הפכים כי גוים הורשת שהוא דין ותטעם את אבותינו הנזכרים שהוא רחמים וכן תרע לאמים כי הטלת בהם מורא ותשלחם את הגרגשי שלא נפלו ביד ישראל שהוא רחמים:

וטעם להזכיר יעקב בדבריו – המלאך הגואל אותי מכל רע.

(ד) והוא כי לא היה כבשר ודם שפועל בפועל ע"י פעולה ולא ע"י רצון שעל כן לא ייטיב וירע בבת אחת כי אתה ימינך להיטיב להצילם וזרועך לפעול רוגז בגאים ואור פניך להשפיע בישראל שפע טוב קניני זולת ההצלה אינו ע"י פעולות שונות כ"א ע"י רציתם ומרצונך טוב בנו נמשך הכל כי הרצון המשיך הכל:

(ה) אתה הוא מלכי כו' נוסף על האמור יתכן יאמר אתה הוא מלכי אינו אומר אתה מלכי כ"א אתה הוא לומר אינך כמלך מבני אדם שאם ימלוך על יחיד אינו מלך כי אם אתה הוא מתייחס מלכותך על יחיד ליקרא מלכי עם היותך אלהים שהוא תואר כולל כלומר אתה הוא בהוייתך כי לא שנית לייחס היותך מלך גם ליחיד צדיק מישראל ועל כל זה אין אנו אומרים תעשה בשביל איזה צדיק יחיד מהדור כי אם הלואי תעשה בשביל כלנו מה שעשית בשביל יחיד הלא הוא צוה ישועות יעקב שהוא כי ליעקב לא הפלת אתה את שרו של עמלק ויעקב את עשו כי אם הב' ישועות עשה הוא שנאמר כי שרית עם אלהים הוא שרו ועם אנשים ותוכל כן גם אתה תתן בידינו את השר וחילו הוא עמלק:

נבוס קמינו. נרמס ונרפוס אויבינו לשון מתבוססת בדמיך (יחזקאל ט״ז:ו׳) תבוס נופת (משלי כ״ז:ז׳) והיו כגבורים בוסים בטיט חוצות (זכריה י׳:ה׳):

בך. עם עזרתך ננגח צרינו אף על פי שאנחנו תחת רשתם בגלות:

שבך צרינו ננגח ובשמך נבוס קמינו הם עמו והתכת התיבות כי את השר שהוא למעלה לא נשיגהו כי אם נגיחותינו שהוא בקרני הוד אורות זכיותינו שבהם תכה למעלה וז"א בך ואז על הקמים למטה לא יצטרך רק בשם אלהינו נזכיר וזהו בשמך נבוס קמינו:

ננגח. מלשון נגיחה:

צרינו, קמינו. הקמים הם יותר מן הצרים שכן נקראו ע''ש קומם למלחמה :

בך - בעזרתך נוכל לנגח צרינו, שלא ירעו לנו גם בשמך נבוסם.

בך. בעזרתך:

בך, ואם לא תעשה לנו כמו בימי קדם שלא הוצרכנו למלחמה כלל, עכ"פ תהיה המלחמה ע"י עזרתך, עד שמה שננגח צרינו יהיה בך, ואם גם זאת לא תעשה לנו שתסייע לנו בעצמך כמ"ש בך, על כל פנים בשמך נבוס קמינו, תשלח עזר בשמך, מלאך הבא בשם ה', ונבוס על כל פנים את אלה הקמים עלינו לכלותנו:

נבוס. שנבוסס תחת רגלינו:

נבוס. ענין רמיסה ודריכה כמו כפגר מובס (ישעיה י״ד):

בשמך וגו׳‎. כפל הדבר במ״‎ש:

וקמינו. כמו צרינו לפי שהם קמים על האדם לרעה יקראו קמים:

כִּי לֹא בְקַשְׁתִּי אֶבְטָח: ואומר ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי וכי בחרבו ובקשתו לקח והלא כבר נאמר כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני אלא חרבי זו תפלה קשתי זו בקשה וכו':
(בבא בתרא קכג ע"א)

כי. לשון יחיד על דרך כלל, אמר אין אנחנו בוטחים שנצא מהגלות בכחינו ובגבורתינו אלא באלהינו ובעזרתו:

ומה שאמרתי בך ובשמך הוא כי לא בקשתי מרחוק אל השר אבטח רק בך שאסייע בנגיחות כאמור וחרבי לקמי לא תושיע על כן אמרתי בשמך:

כי - דברי דורך קשת מהמונינו.

כי, כי א"א שתניח אותנו אל המקרה והטבע שאנחנו בעצמנו ננצח את האויב, כי לא יושלם זה בין מצד הפועל בין מצד הפעולה, שמצד הפועל אנכי לא בקשתי אבטח, שאין אנו מלומדים עוד להלחם בקשת, ולא מצד הפעולה כי חרבי לא תושיעני, שהחרב היא מתנגדת לנו כי לא נתן ליעקב ברכת חרב:

(ה) או יאמר לא ימנע או אנו בעלי אחדות או לאו אם יש בו אחדות אתה הוא מלכי אלהים מכנה מלכותך אלי ולכן אחלה פניך אל תראני בצרת ותגרת אויב גם שתפיל את שונאי על ידי עצמי בחרבי וז"א בלשון יחיד אתה הוא מלכי אלהים ולכן צוה ישועות יעקב שהוא כי ישועות שעשה יעקב אשר עשה על ידי עצמו באמרו אשר לקחתי בחרבי ובקשתי איני כדאי על ידי עצמי כמוהו כי אם צוה על ידי זולתנו כמלאך ודומה לו:

וחרבי – הגבור שיש בנו ע"כ בלשון יחיד.

(ו) ואם יש בנו פירוד אין לנו תקנה אלא עמך כי בך צרינו ננגח כמקודם ובשמך שיגדל להיות שלם ע"י נקמת עמלק נבוס קמינו הם עמלק שקמו עלינו שנבוס ונסחוב אותם כמד"א אם לא יסחבום צעירי הצאן:

(ז) ומה שאמרתי שאם יש בי אחדות צוה ישועות יעקב הלא הוא כי אני לבדי איני כיעקב שאמר בחרבי ובקשתי כי אני לא בקשתי אבטח ומכ"ש שוחרבי לא תושיעני כי אינו נגד אמורי רק נגד מי שהחרב היא שלו ואיך אוכל לו בשלו:

וראיתי כתוב טעם אחר מהפסוקים אחרים והם (תהלים מד כא) אם שכחנו שם אלהינו וכו׳ הלא אלהים יחקר זאת וכו׳ ירצה אם שכחנו שם אלהינו ונפרוש כפינו לאל זר אשר היא העבודה הנאהבת אצל השי״ת להוריד השפע ולקש׳ הטהר׳ והקדוש׳ הלא אלהי׳ יחקור זאת כי הוא היודע ועד כי לא לבנו הלך אבל היה נעלם ונסתר מהפועל המגונה ההוא והוא אומרו תעלומות לב עכ״ל ולי נראה שפי׳ הפסוקים הוא כך תדע שאמת ונכון הוא שח״ו שכשהשתחוו לצלם לא היה לבם נוטה אחרי ההבל כש״ה אם שכחנו שם אלהינו מלכינו כשפירשנו כפינו לאל אחר בודאי שהיה הדבר זר לנו וראוי שיגזור השי״ת ח״ו גזירה וא״ת מנין נדע כי לא השתחוו לצלם בלב שלם ובנפש חפצה או לפחות בעת ההשתחויה אולי שכחו אל מושיעם לז״א אם כך היה הלא אלהים יחקר זאת על המחשבה כלומר לא יש מי שיוכל לחקור מחשבות אדם ותחבולותיו כי אם היודע תעלומות לב שהוא אלהים ואם ח״ו היה בנו שום מחשבה רעה היה גוזר ח״ו גזירה כי לא יש דבר שהשי״ת במחשבה בלבד יצרף אותה למעשה בלתי ע״א שנאמר (יחזקאל יד ה) למען תפוס את ישראל בלבם כשרז״ל מחשבה רעה אין הקב״ה מצרפה למעשה זולת מחשבת ע״א ולא תמצא חרון אף אלא בע״א כש״ה השמרו לכם וכו׳ וחרה אף ה׳ וכו׳ אם כן אם ח״ו היה שום צד מחשבה רעה הלא לאלהים שהוא מדת הדין לחקור זאת אם כן בודאי בראותינו שהפך הצרה והיגון לששון ולשמחה שהלב היה נעלם ונסתר מאותו הפועל המגונה א״כ הרי אלו שתי ראיות לדבר הזה האחד הראיה שהביא רשב״י ע״ז פסוק כי לא ענה מלבו כמ״ש והב׳ מהפסוקים הללו ועל פי שנים עדים יקום דבר.

כי. פעמים רבים הושעת אבותינו והושעת אותנו בגלו' זה של בבל כאשר עומדי' לכלותינו ואתה מפר מחשבותם וזהו משנאינו הבישותה. כי האדם שאומר לעשות דבר ולא יקום בידו בוש ונכלם:

ומה שאמרתי שאם יש בי פירוד שאצרף עזר בשמך שישתלם אז מה אעשה שאזכה ששמך יעמוד לי הלא הוא הודאה תמידית מק''ו והוא ומה אם כאשר הושעתנו מצרינו שהוא ממצרים עם שלא הרגתם רק שמשנאינו הבישות:

הבישות. מלשון בושה:

מצרינו משנאינו. הצר הוא המריע בפועל, והושעתנו מידם, והשונא הוא בלב, ויתביישו על שנאתם וכמ''ש לקמן (פ''ט ג') :

כי - גם ראינו שהושעתנו מצרינו והתברר מה שספרו אבותינו לנו.

כי הושעתנו. לא בכח ידינו אלא ממך באה הישועה:

(ח-ט) כי הושעתנו, מביא ראיה לזה שאין אנו מוכשרים להלחם ולנצח בכחנו, כי בכל עת שהושעתנו מצרינו באלהים הללנו כל היום, ולא יחסנו התשועה לעצמינו, כי ידענו שלפי הטבע א"א לנו לנצח רק הללנו א"ע באלהים שהוא עשה התשועה, ונודה תמיד את שמך להגדיל בזה שם ה', כי אנחנו אין לנו כח ועצה וגבורה למלחמה, סלה נשלם הענין:

באלהים. בפני האויבים אנחנו מהללים עצמינו בך לפי שיש לנו אלהים שיצילנו מידם:

באלהים הללנו כל היום בזכור כל היום יציאת מצרים ביום ובלילה כ"ש עתה שהוא בשביל שמך המתגדל בישועה זו שלעולם נודה סלה וזהו רמז שלשלת שעל מלת ושמך לרמוז שלשלת של גלות שכינה כ"י שנתקן שודאי נודה סלה שהוא יותר מכל היום האמור:

הללנו. מלשון הלול ושבח:

באלהים הללנו כל היום - נחבר תהלות והטעם שהללנו נפשנו שאתה מלכנו.

באלהים. במהללי אלהים:

ושמך לעולם נודה. כי לא ימוש מפינו מפני אורך הגלות:

ושמך לעולם. שמך הקיים לעולם נודה סלה אף בטרם בוא התשועה:

כל היום. כמו הימי':

אף זנחת ותכלימנו. אף אם אתה תכלימנו אנו שמך לעול' נודה:

אף. לא די שלא הושעתנו אלא גם זנחתה אותנו ותניחנו ביד האויבים לעשות בנו רעות ותכלימנו כי אנחנו מהללים בך לאויבים ואומרים להם על כל פנים תושיענו והנה הישועה רחקה ממנו ואנחנו נכלמים בעיניהם שיאמרו איפה דבריכם ואיה המושיע לכם:

אף זנחת כו' מתחיל לספר צרת הגליות ואומר הנה אף שהוכפלו צרות שזנחת ותרחק ממנו ותכלימנו ולא תצא בצבאותינו:

זנחת. עזבת:

אף - אמר הירושלמי: כי יחסר בי"ת והטעם באף זנחת ואיננו נכון, כי לא היה דבק כמו: אף ה', ואילו היה כדברו, היה האל"ף קמוץ, רק הוא כמו גם בשחוק והנה כי הושעתנו בימים הראשונים והבישות משנאינו ועתה לא די שלא הושעתנו אלא עד שזנחתנו.

אף זנחת. אף בעת אשר עדיין זנחת אותנו והכלמת אותנו ולא תצא בצבאותינו:

אף, מעתה יתחיל לומר שלא לבד שאינך פועל ישועות כמקדם, כי עתה עברו על ראשינו המים הזדונים ובאנו מדחי אל דחי ואין מושיע, וחושב כל הצרות שעברו על ישראל ממדרגה למדרגה, תחלה זנחת אותנו ותכלימנו, במה שלא הופיע לנו אור ה' כמקדם, ואחר זה לא תצא אלהים גם בצבאותינו, בעת שנחלצנו לצבא עזבת אותנו ביד המקרה, לנצח או להנצח, ואח"כ הוספת להרע עמנו, עד שתשיבנו אחור מני צר, שגם בעת שהיינו מנצחים עפ"י הטבע עזרת אתה את הצר והשיבות אותנו אחור, ומשנאינו שסו למו את ממונינו, אח"כ גדלה הרעה יותר כי תתננו, שהיינו דומים כצאן העומדים למאכל, וזריתנו בגוים כזורה צאן מאכל בין זאבים, שכולם אכלו אותנו בכל פה, אחר כך גדלה הרעה יותר, כי תמכר עמך, שלא לבד שהיינו הפקר לבז ולמשסה, זכו בנו אדונים כאלו היינו קנין כספם, כאלו מכרת עמך, ולא שמכרת אותנו בעד הון רב שאז יחוס האדון על כספו, כי מכרתם בלא הון, וגם לא הי' זה כמו שמוכרים חפץ ולא יקחו הון רק ישאירו המעות אצל הקונה ברבית שנותן בעד המתנת המעות, כי לא רבית במחיריהם, בעד המחיר שנשאר ביד הקונה לא לקחת רבית, אח"כ גדלה הרעה יותר, כי תשימנו חרפה לשכנינו, שבאנו למדרגה כזו שגם אדונים לא מצאנו, כמ"ש והתמכרתם לעבדים ולשפחות ואין קונה, כי לא רצה שום איש או עם שנשכון אצלם, כי היה זה לחרפה מי שיהודי שכן ודר בארצו, וגם לא היה אפשר שנשכון בערים מיוחדים כי היינו לעג וקלס לסביבותינו, ולא הניחו אותנו אף לגור בסביבותם:

ולא תצא בצבאותינו. כמו שהיינו אומרים לאויבים שתצא בצבאותינו שיצאו בעזרתך צבאות בני ישראל מבבל:

בצבאותינו. ענין קבוצת אנשי המלחמה:

ותכלימנו - כנגד הבישות.

תשיבנו אחור. לשון הוה הוא:

תשיבנו. כשבאים להרע לנו אין בנו כח וכאשר אין אתה בעזרתינו כאלו אתה תשיבנו אחור:

וגם תשיבנו אחור מני צר בהיותנו במחנה נגד אויבינו הלא נתנחם כי כל הרעה לא היתה כי אם שבשובנו אחור נטשנו כלינו וכל אשר היה במחנה ואויבינו שסו למו את כל נכסינו אך גויותינו היו לפלטה:

שסו. בזזו כמו שוסים את הגרנות (ש״א כ״ג):

צר, ומשנאינו. כנ''ל פסוק ח', הצר לוחם, והשונא בלתי לוחם רק שוסה אח''כ ובוזז :

תשיבנו - לא די שלא תעזרנו אלא שתשיבנו, עד שתביא מורך בלבבנו לברוח.

תשיבנו אחור. לברוח לאחור מפני הצר:

שסו למו. בזזו נכסינו איש לו:

שסו למו. כמו המה שוסים מנחי הלמ"ד ובא מלעיל מפני מלת למו הסמוכ' שהיא מלעיל ופירושו שסו ממונינו לעצמ':

ומשנאינו שסו למו - כמו להם ממוננו.

שסו למו. בוזזים לעצמם את אשר לנו:

זריתנו. אפנדישנו"ש בלע"ז:

תתננו. כמו הצאן שהוא למאכל:

אך מה שאנו מצטערים הוא כי תתננו כצאן מאכל בגלות בבל כד"א נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים ואמר צאן מאכל כלומר כי נהפך עלינו כי תחת היותנו צאן מרעיתו יתברך באופן שיאמר עלינו אדם אתם בי צאנו יתברך הם בגדר אדם אצל כל האומות שהיו כבהמות עתה נהפך שתתננו לגוים כצאן מאכל כצאן שהוא מאכל להם ואח"כ ובגוים זריתנו בגלות מדי בשבע ועשרים ומאה מדינה:

זריתנו. פזרתנו כמו וזריתי פרש (מלאכי ב):

תתננו - יש ממנו הרוגים ויש ממנו נמלטים זרויים בארצות.

כצאן מאכל. כצאן הנתונים למאכל:

תתננו כצאן מאכל ובגוים זריתנו. פירשו הראשונים דהוי כמו תמיהא דידוע דהמאכל הוא לברר ניצוצי הקדושה מדומם צומח חי מדבר. והגלות הוא לברר ניצוצות הקדושה ועתה הוא כמתמיה מאחר דתתננו כצאן מאכל לברר. א"כ אמאי הוצרך ובגוים זריתנו בגלות לברר ותרתי למה לי כך שמעתי. ולפי הנראה דהני בי תרי סדר"י בירורין לא שוו בשעוריהן נאמר דהכתוב אינו דרך תמיהא:

תִּמְכֹּר עַמְּךָ: ת"ר מחיר כלב זהו חליפי כלב וכן הוא אומר תמכר עמך בלא הון ולא רבית במחיריהם וכו':
(תמורה ל ע"א)

תמכור עמך. כי מוכר הדבר אינו מקוה שישוב אליו עוד והמוכר יקח ממון ואתה לא כן:

ואז תמכור עמך בלא הון בי נמכרנו להשמיד להרוג ולאבד ובלא הון כי נאמר לו הכסף נתון לך שנמצינו מכורים בלי ההון והוא במה שבתבנו במקומו כי המכר נשאר עשוי אלא שאמר שהכסף החזיר נתון במתנה ושמא תאמר אחר שמתנה היתה הרי היה בהון לז"א גם שנחשוב כאלו קבל לא יבצר שלא רבית רק במחיריהם שקצבת בצאתם ממצרים מחצית השקל כמ"ש ז"ל כי זה חשבון המן:

הון. המון רב:

ולא רבית. מענין נשך ותרבית, ובא ממנו הפעל הוי המרבה לא לו (חבקוק ב׳:ו׳) לפי פירושי :

תמכר - יש ממנו עבדים נמכרים בלא הון רב, או חנם.

ולא רבית. לא לקחת רב הון בחלופיהם:

תמכר עמך בלא. בי"ת רפה:

ולא רבית במחיריהם. כי אינך נצרך לול שתצטרך להם כי לך הכסף והזהב:

רבית. מל׳ רבוי:

ולא רבית במחיריהם - הטעם כפול.

לא רבית. לא הרביתה הונך:

במחיריהם. ענין חליפת הדבר וערכו:

תשימני. שמדי ופרס שכנינו מחרפים אותנו ואנחנו לעג וקלס להם:

ואחרי כן בגלות יון תשימנו חרפה לשכנינו כי היינו בארצנו והיינו חרפה לשבנינו הרואים את קלוננו ביד יון כי שלחו יד בהיכל ובבנות ישראל כי אשר ראו את קלוננו כאשר גלינו לבבל לא היתה חרפה לנו כי הכשדים יושבי הארץ לא ראו תחלה את כבודנו אך כאשר יון הרע לנו ואנחנו בארצנו היינו חרפה לשכנינו שראו את כבודנו אחר בנין בית שני לעג וקלס לסביבותינו:

וקלס. ענין לעג כמו וקלסה לכל הארצות (יחזקאל כ״ב:ד׳):

לעג וקלס. עי' הבדלם (ירמיה ה' כ' ח'), והשכן שוכן עמו ביחד והוא לו לחרפה, וסביבותינו א''ל חרפה רק הם לועגים עלינו :

תשימנו - הנשארים ממנו הם לחרפה למכירים אותנו ,בהיותנו בארצינו.

לשכנינו. בעבור כי הם יודעים ביותר מהצרות הבאות עלינו ולזה יחרפו אותנו:

משל. בנפול דבר רע ובזיון עושים הבבליים אותו משל ליהודים:

ואחרי כן בגלות אדום תשימנו משל ושנינה בגוים מנוד ראש בלאמים:

בגוים בלאומים. כנ''ל פסוק ג' :

תשימנו - הרחוקים מארץ ישראל.

תשימנו משל. כאשר יבוא על מי צרות מרובות וגדולות ימשלו לומר שדומה הוא לצרות הבאות על ישראל:

תשימנו, ובכל זה לא היינו כדבר בזוי שאין איש מדבר ממנו, כי היינו משל בגוים שעל ידי שהיינו נכבדים ועם ה' בימי קדם ועתה ירדנו פלאים, היינו למשל בפי כולם, והגוים הם הקבוצים, והלאומים הם האומות שיש להם דת מיוחד, היינו למשל מצד הקיבוץ, והיינו מנוד ראש בלאומים מצד הדת שלעגו על תורתנו ואמונתנו:

מגיד ראש. שמניעים ראשם עלינו:

מנוד - כנגד ויניעו ראשם ולמ"ד בלאומים שרש, כמו: ולאום מלאום יאמץ.

מנוד ראש. נדים בראש בדרך לעג:

בלאומים הלמ"ד שורש:

כל היום. כל הימים:

והנה מהיותי משל בגוים ומנוד ראש בלאמים כל היום היתה כלמתי נגדי ועל כל זה לא הגיע ההתפעלות רק על גדר היות כלמתי נגדי אך לא היה ההתפעלות הרבה מאד כי היה על הנוגע אלי אך ובושת פני כסתני מכף רגל ועד ראש:

כלימתי, ובושת פני. התבאר (ישעיה א', תהלות ל''ה ד' ו', מ' ט''ו, מ''ד ו', ס''ט ו', ח' כ', ק''ט כ''ט) :

כל - אפילו יחיה יהודי בגוים יחרפוהו.

נגדי. רואה אני בכלימתי:

כל היום כלימתי נגדי. פירש בספר ארץ החיים כל היום כלימתי נגדי שאמרת כל היום דוה שהוא אלף שנה ובשת פני כסתני שנתארך הגלות כל כך אפילו באלף הששי עכ"ד ואפשר להרחיב קצת דלפעמים הוא זמן גאולה ובהיות כי גברו העונות במקום גאולה יארע צרות גדולות על דרך דבשנת זאת היה ת"ח אומר בזהר הקדוש שיהיה הגאולה והן בעון נהרגו כמה אלפים וזהו בשת פני כסתני דבמקום גאולה נתנה רשות לסט"א להרוג ולהשמיד כמה אלפים א"נ בסגנון אחר שראיתי בכתבי גורי האר"י ז"ל משם האר"י דאמר דעד שנת של"ה היה בסוג אחישנה ומשנת של"ה נכנס בגבול בעתה וז"ש ובשת פני כיסתני דאחר האלף שנים עבר גבול אחישנה וגם עברו מאתים שנה מגבול בעתה וזה ודאי בושה כפולה ומכופלת:

כל היום כלמתי נגדי, הכלימה הוא מה שמקבל כלימה מאחרים, ובושת פני כסתני הוא מה שמתבייש מעצמו, ומפרש כל היום כלימתי נגדי מקול מחרף, בדברים שבין אדם לאדם, ומגדף מצד הדת והאמונה, ובושת פני כסתני מפני אויב ומתנקם:

כלימתי. לשון יחיד על דרך כלל והנה אנחנו נכלמים מן המכרפים והמגדפים אותנו זהו שאמר מקול מחרף ומגדף:

ובושת פני. מה שמביישים פני כסה אותי לגודל רבויים והוא מלשון מליצה:

ומתנקם. מבקשים להנקם ממנו:

מקול מחרף ומגדף כלפי מעלה כענין אמרם איה אלהיך וכיוצא בזה והתפעלתי מזה מהקול בלבד ששמעתי יותר מראות בעיני פני אויב ומתנקם ממני בפועל ביסורין רעים נגד פני יותר בושת פני כסתני מקול המחרף ומגדף יותר מראות פני אויב ומתנקם ממני בפועל כי מ"ם מפני הוא מיותר כמו טוב אתה מבלק בן צפור הטובה ממנה ורבים כאלה:

ומגדף. ענין בזיון:

מחרף ומגדף. הגידוף הוא מצד הדת כמ''ש (ישעיה ל''ז ו', יחזקאל ה' ט''ו, צפניה ב' כ') :

מקול - הטעם בזדון בפרהסיא.

מפני אויב. אשר חרפונו ומפני רדיפות אשר רדפונו:

ומתנקם. ר״ל מרבה להרע ומראה בעצמו כנוקם ומשלם גמול:

כל. עם כל התלאה הזאת אשר באה אלינו לא שכחנו אותך ואע"פ שאנו רואים בשלות בבל:

כל זאת באתנו כו' בשני כתובים כקודמים דבר בלשון יחיד יתכן כי לא על כללות ישראל דבר בהם רק על שלומי אמוני ישראל החרדים על כבוד ה' מיוחדים שבעם ועליהם דבר בלשון יחיד ואמר כי יותר היו נכוים על הנוגע אל כבוד ה' מהנוגע אל כבוד עצמם כמדובר ועתה שב אל כללות המון ואמר גם שלא הגענו אל גדר היחידים ההם לפחות לא יבצר ממנו כי כל זאת באתנו בגליות ולא שכחנוך בגלות הראשון עם היותנו משוקעים שם שבעים שנה וגם לא שקרנו בבריתך במדי בגזרת להשמיד להרוג ולאבד והוא מאמרנו על פסוק ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי בתיקון הגזרה היו מתיהדים הגוים אך בעת הגזירה לא המירו ישראל לינצל ממנה וזהו ולא שקרנו בבריתך. או יאמר כי הלא אמרת בתורה לא מאסתים לכלותם להפר בריתי אתם והנה בראות ישראל גודל הגזירה ההיא היה מקום חלילה להתפקר ולומר איה דבר ה' אשר אמר שלא יפר בריתו והיה אפשר להטיח דברים ולייחס שקר בדבר חלילה אמר לא כן עשינו כי אם לא שקרנו בבריתך:

כל, באתנו - באה אלינו, כי המלה מהפעלים העומדים.

כל זאת. עם שכל זאת בא עלינו אעפ״‎כ לא שכחנו מלהודות לך ולא שקרנו להכזיב התורה שקבלנו בברית:

כל זאת באתנו ובכל זאת לא שכחנוך, ולא לבד שלא שכחנוך בלב, כי גם לא שקרנו בבריתך, שלא רצינו לשקר להפר ברית מילה ושבת בשעת השמד:

לא. שב לבנו אחור מאמונתך ולא נטה אשורנו מני ארחך. ולא שזכר עומד במקום שנים:

ועל הגלות יון שהיה כמ"ש ז"ל בב"ר שהיו אומרים לישראל כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל שהוא כמפורש אצלנו שישובו אחור להתחזק בעון העגל שהוא להמיר את כבודם בתבנית שור ועל זה אמר לא נסוג אחור שהוא אחור למעשה העגל שקדם וגם לא תט אשורנו מני ארחך והוא כי גם שלחו יד בבנות ישראל כי אז היה ענין ההגמון בבתולות שהוא ענין המתייחס לאורח ודרך הארץ אמר לא תט אשורנו מני ארחך לאורח הגוי המר ההוא כי אדרבה היו מוסרים נפשם על הדבר:

נסוג אחור. ענין חזרה לאחור:

ותט. גם אם נטתה, וכן ונפרוש, גם אם נפרוש :

לא נסוג - בנין נפעל ומלת לא תשרת אחרת ולא תט אשורינו.

ותט. מלת לא משמשת בשתים כאלו אמר ולא תט ר״‎ל לא נטה רגלינו מן ארחך:

לא נסוג אחור לבנו. במסורת פרשת דברים לא תסיג ד' כתיבין סמ"ך בלשון השגה והתם חשיב להו וכל נסיגה דכזותא בסמ"ך בר מן חד כתיב שי"ן לא נשוג אחור לבנו ע"כ והך גירסא אינה אלא מן המתמיהות שהרי בכל הספרים כתיב לא נסוג בסמ"ך בלא מחלוקת ואומר אני שטעות סופרים הוא שנתחלף להם דוד ביהונתן וכן צריך לגרוס לא נשוג אחור ופסוק הוא בש"ב א' בקינת שאול ויונתן דכתיב קשת יהונתן לא נשוג אחור ואין לגמגם בזה דודאי הכי הוא והתם נמי נמסר עליו לית כתיב שי"ן:

לא נסוג, והגם שלפעמים מפני כובד הגלות נטתה אשורנו מני ארחך ולא יכלנו לקיים המצות כראוי, מ"מ לא נסוג אחור לבנו, כי בלבבנו היינו שלמים עם ה' גם בעת אשר תט אשורנו מני ארחך, ולא זאת בלבד:

אשורנו. רגלינו:

ותט אשרינו. בספרי' מדוייקי' כ"י יתיר יו"ד יש מהם גם מלא וא"ו כו"כ החכם לונזאנו בכל ס"ס מלא יו"ד וקשה כי ותט לשון יחיד:

מני. מן והיו״ד נוספת:

כי דכיתנו במקום תנים. כי זה משמש בלשון כאשר ואף כאשר השפלתנו בארץ ערבה ושוחה מדבר מקום תנים וכסית עלינו בצלמות חשך אף בכל זאת אם שכחנו שם אלהינו הוא יחקור זאת כי הו' יודע תעלומו' וגומר:

כי כאשר עשית לנו כל הצרה שדכיתנו במקום תנים המשיל הבבליים המושלים בנו לתנים שיש לה אכזריות:

ועל הגלות טיטוס שהגלם לרומי שהיה מקום תנים הוא סמאל שרו של טיטוס התנין הגדול אשר שם ירבץ וכח גדול לו שם לשלוט להחטיא כי הוא שטן הוא היצה"ר והנה שם היו גזרות גדולות וכל אשר הפליגו רז"ל על דור הגזרות והיו מעבידין את קצתם אלהי נכר על זה אמר אל תגדל אשמתנו על הדבר כי הלא דכיתנו ביסורין רעים במקום תנים הוא מקום שליטת סמאל וכחותיו העצומים ותכס עלינו בצלמות והוא כי היו מדכדכים אותם עד דכדוכה של נפש והמכסה שהיו מכסים עלינו להגן מהדכוי והיסורין היה צלמות שהיו אומרים עבוד עבודת אלילים והפטר ממות ומיסורין רעים כי היו חפצים לעשות להם מכסה מצל טומאת עבודת אלילים הוא צל מות וזהו ותכס עלינו בצלמות שהבאתנו בעונותינו לנסיון כסוי חטאה והוא מאמר הכתוב ועבדתם שם אלהים אחרים עץ ואבן:

תנים. נחשים:

כי, במקום תנים - המ"ם תחת נו"ן כמו בחיין לקץ הימין. והטעם: בתחתית הים מקום התנינים וחשכת מים זה צלמות, דרך משל, והעד דכיתנו כטעם דכים. ויש אומרים: במקום אין שם יישוב, רק תנים ובנות יענה.

כי דכיתנו. עם כי דכית אותנו במקום תנים:

כי גם בעת אשר דכיתנו במקום תנים, בעת שהיינו בין אכזרים כתנים, ותכס עלינו בצלמות שהמיתו אותנו במיתות משונות וענו אותנו ביסורים קשים לצאת מן הדת, גם בעת ההיא האם שכחנו שם אלהינו הגם כי ונפרוש כפינו לאל זר, הגם שהיינו אנוסים לפרוש כפינו לאל זר היה זה רק במעשה אבל בלב גם בעת שפרשנו כפים לע"ג היה לבנו שלם עם יחוד ה' ואמונתו:

ותכס עלינו בצלמות הנה אנחנו מכוסים בחושך הגלות:

בצלמות. ענין חושך:

אם. בכל הצרו' שיש לנו אם חשבנו בלבנו כי המצירים לנו אינם מאמיני' באלהינו והם שלוים ואנחנו שמאמינים בו בצרה, נשכחהו מלבנו ונשוב לאלהיהם, אם עשינו זה:

והנה גם שעבדו ממש קצתם או רבים מעמי הארץ לא היה רק מהשפה ולחוץ ולא מלבנו כי אם שכחנו שם אלהינו גם כאשר נפרוש כפינו לאל זר:

אם שכחנו - כנגד לא שכחנוך.

אם שכחנו. האם שכחנו שם ה׳‎ בתמיה וכי פרשנו כפינו לאל זר:

ונפרוש כפינו - כנגד ולא תט אשורינו מני ארחך.

הלא אלהים יחקר זאת כי הוא יודע תעלומות לב. אם עלה שום חיקור לב בלבנו לכפור באמונתו בעבור זה. וטעם ונפרש כפינו לאל זר, אפילו ע"י הכרח לא פירשנו כפינו לאל זר כי היינו מוסרים עצמנו להריגה וזה הוא כי עליך הורגנו כל היום:

הלא אלהים יחקר זאת כו' ואם יאמר איש הלא עכ"ז היה ראוי למסור עצמכם על קדוש השם לזה אמר כי עליך הורגנו כו' והוא בהזכיר מאמר מדרש חזית וז"ל א"ר חנינא בר אבא אם יאמר לי אדם תן נפשך על קדושת שמו של הקב"ה אני נותן ובלבד שיהרגוני מיד אבל בדורו של גזרה איני יכול לסבול ומה היו עושים בדורו של גזרה היו מביאין כדוריות של ברזל ומלבנין אותם באש ונותנין אותם תחת שיחיהם ומשיאין נפשותם מהם ומביאין קרטיות של קנים ונותנין אותם תחת צפרנם ומשיאין נפשותיהם מהם הוא שאמר דוד אליך ה' נפשי אשא ע"כ. הנה כי גם בחפצים למסור נפשם על קידוש השם יקשה עליהם במיתת יסורין קשים וארוכים ויקל להם לעבור בשלח כי רגע ימותו בלי צער מתמיד ויתכן כי הן זה מאמר בני קרח לתת התנצלות מה לאשר לא מסרו עצמן על קידוש השם שאמרו כי דכיתנו בדכדוך שהם יסורין המדכאים וכו' על כן עבדנו ע"א ואם שכחנו כו' בפרוש כאינו לאל זר הלא אלהים יחקר זאת ומה שלא מסרנו עצמנו למות על זה אנו אומרים כי הוא יתברך יודע תעלומות לב:

יחקר. חקירה וחפוש:

הלא - אם היה צריך יוכל לחקור זאת ואף כי הוא יודע תעלומות.

הלא וגו׳‎. כי אמרנו הלא אלהים יחקר זאת וענש יענש:

הלא אלהים יחקר זאת. במדוייקים ח"ו וכן נכון כי אינו במנין ט' מלאים בכתובים:

הלא אלהים יחקר זאת שהוא יודע האמת מה שהיה בלבבנו, כי הוא יודע תעלומות לב, וגם הנסיון יעיד ע"ז, כי הלא עליך הורגנו כל היום, שגם האנוסים שהמירו דתם בעת השמד נהרגו אחר כך ונשמדו, שבחנו וחקרו אחריהם ונודע להם שהם שומרים דת ישראל בסתר, א"כ עורה למה תישן ה', שאתה עושה עצמך כישן שאינו רואה ומרגיש מה שנעשה אצלו, או למה פניך תסתיר שאתה כמי שרואה ומסתיר פניו, או שתשכח לגמרי ענינו ולחצנו:

תעלומות. מל׳ העלמה:

כצאן טבחה. כצאן של טבח:

כי. על יחוד שמך שלא רצינו לכפור בך הורגים אותנו:

כי אלו עליך היינו נהרגים שהוא הריגה כמו רגע הנה כל היום היינו עושים ושמחים שהיינו מוסרים עצמנו להריגה כל היום בלי קפידא ולא היינו מרגישים כי נחשבנו כצאן טבחה שהיו חותכים סימננו בסכין חריף ומתים מיד מה שאין כן על ידי מה שדכיתנו בדכדוך יסורין כנדוך במכתש ומצטמק ורע לו ויסלד בחילה עד שתצא נפשו וזהו כי עליך הורגנו כו':

כי - והעד הנאמן לדברינו כי ברצוננו אנו נהרגים על דבר כבוד שמך, וברצוננו נחשבנו כצאן טבחה אע"פ שאנחנו בני איש טובים מהטובחים אותנו, וזאת המלה, כמו: רב הטבחים.

כי עליך. אלא בעבור יראתך הורגנו והיינו נחשבים כצאן המוכן לטבח:

כל היום. תמיד:

וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל. וכי מפני שמת ויאנחו בני ישראל, אלא מלמד שנצטרע, כענין שנאמר אל נא תהי כמת (במדבר יב יב), ואמרו לו לרחוץ בדם בני ישראל, לפיכך ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים, אין ישראל נגאלין אלא מתוך דוחק גדול, וכה״א כי שחה לעפר נפשנו (תהלים מד כו), וכתיב קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך (שם שם כז), כי יראה כי אזלת יד (דברים לב לו), כי ידין ה׳ עמו (תהלים קלה יד), ועת צרה הוא ליעקב וממנה יושע (ירמיה ל ז).

כצאן. הטובחים שהם מוכנים לטבוח אותם לא לרעותם ולהחיותם:

עוּרָה לָמָּה תִישַׁן: מאי מעוררים אמר רחבה בכל יום ויום שהיו עומדים לוים על דוכן ואומרים עורה למה תישן ה' אמר להן וכי יש שינה לפני המקום והלא כבר נאמר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל אלא בזמן שישראל שרויין בצער ועובדי כוכבים בנחת ושלוה לכך נאמר עורה למה תישן ה':
(סוטה מח ע"א)

עורה. כשאינך רואה בצרותינו כאלו אתה ישן ואם היית כישן הקיצה מהיום ואילך אל תזנח לנצח:

עורה למה תישן וכו' אמר לא יבצר או מה שאנו מאריכים בגלות הוא שבעונותינו אתה כמתנמנם מלהשגיח עלינו או הדרגה רבה מזו עד גדר שינה שתתייחס לישן או חלוקה שלישית והיא שאינך לא כישן ולא כמתנמנם כי אם מסתיר פנים לפנים בלבד עד נחזיק בך בתשובה שלמה בעצם אם הוא החלוקה האחת שאתה כמתנמנם עורה למה מגדר זה תבא לישן כי בהעדר השגחה מגדר תנומה נבא להרהר ונוסיף לחטוא בינתים ותבא לגדר שינה וזהו עורה למה תישן אדני ואם כבר אתה כישן הקיצה אל ימשך שתזנח לנצח פן נתייאש מן הרחמים ונכביד בחטאים ותאריך ותזנח לנצח הוא עד עת הקץ שהוא בעתה ולא לאחישנה ואולי אם לא תישן יזכו בצד מה לאחישנה.

תזנח. תעזוב:

עורה, הקיצה. הקיצה היא יותר מן התעוררות (חבקוק ב', איוב י''ד) :

עורה - תישן אינו עושה מאומה ובעבור שלא הושעתנו תדמה לישן, או ידבר על האויב שהוא אומר עליך אולי ישן הוא וייקץ.

עורה. לזה עורה נא להושיע ולא תהיה כמו הישן:

למה תישן, אדוני. יש פסיק בין תישן לשם כי השינה מדה גופנית ואין ליחס אותה אל הבורא רק בשאלה ודכוותיה ויקץ כישן שבמזמור ע"ח וכל כיוצא בזה שנא' בתורה ובדברי נביאים וכתובים הוא דרך משל ומליצה לשבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע ועל הכל אמרו חכמים דברה תורת כלשון בני אדם:

למה. כאדם שאינו רוצה לראות הצרה או ראית ושכחת וזהו:

ואם היא השלישית שהיא הסתר פנים לפנים אי אפשר כי למה פניך תסתיר האם תשכח ענינו ולחצנו כי לו היה הסתר פנים של העדר טובה החרשנו כי היה אפשר שלא נתפקר לחטוא ונשובה אך יש לנו עוני הבלתי מניח מדה טובה לישראל ויש לנו לחץ אויב שלוחצים ביסורין ומביאים להרבות לפשוע כמאמרם ז"ל אלמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא וא"כ איך ע"י מה שהוא לפנים יהיו לנו דברים המרשיעים אותנו או יאמר אין זה הסתר פנים כי האם תשכח ענינו ולחצנו שהעוני הוא קשה מכל היסורין כמ"ש ז"ל בשברי לכם מטה לחם כו' זו קשה מכולם והלחץ שאלמלי נגדוה כו' וא"כ אין אלו דברים המתייחסים להסתר פנים כי אם לדברים שבקום עשה ולא לפנים. או שיעור הכתוב אם אינו כבודך לומר שתישן ואינו רק הסתר פנים גם השכחה אינה לפי כבודך והלא תשכח ענינו וכן לחצנו באופן שעל כל בחינה יאות למהר גאולתנו. או יאמר למה פניך תסתיר כו' והוא כי הנה ידענו כי גלות שכינה כ"י הוא העדר ממנה הארת פנים שעל זה בקש דניאל בתפלתו באמרו והאר פניך כו' למען אדני שהוא שם אדנות הוא שכינה שיאר פניו למען השכינה שלא זזה מהמקדש והיא בהסתר פנים ובזה יאמר הקיצה אל תזנח לנצח ואם חטאנו אנחנו למה פניך תסתיר משכינתך שנגד פניך באריכות הגלות ומי יתן תשכח ענינו ולחצנו ואל תצטער בצערנו והוציאה פניך מהסתר וגלות וזהו למה כו' תשכח כו' ואם הוא שמדת רחמיך הוא לרחם עלינו ולא תוכל להסתפק מלהצר על צרתנו אלא שתייחל עד נכנע ונשוב הנה כי שחה לעפר כו' כאשר יבא ביאורו בס"ד:

ולחצנו. ענין דחק:

למה - או אתה כאדם מסתיר פניו שלא יראה מה יעשו אויביו, או ראית ושכחת על כן תשכח עניינו ולחצינו.

תשכח. מוסב על למה תשכח וכו׳‎:

ולחצנו. בגעיא:

תשכח עניינו. דברה תורה כלשון בני אדם:

(כד) או יאמר בשום לב אל שם שבלמה תישן באדנות שהוא שם אדנות שהוא שכינה שבגלות כ"י ואנו אומרים על מה שעליך הורגנו כל היום החרשנו כי אין אנו שמים על לב כי כבר הורגלנו ונחשבנו כצאן טבחה אך מה שאין לנו נחמה הוא על שכינה שבגלות כ"י שהוא שם אדנות ועליו אני אומר עורה למה תבא עד גדר שינה אדנות הוא שכינה אל תזנח עד לנצח הוא עד קץ של בעתה:

וטעם תשכח – כנגד לא שכחנוך.

(כה) כי למה פניך מהגלות בעולם תסתיר כעניה סוערה אם הוא בעבורנו תשכח ענינו ולחצנו ואל תחוש עלינו והאר פמך כי מה אנו שעלינו תסתיר פניך חלילה:

כי. מתי תושיענו כי נפשנו שחה עד לעפר כלומר קרובה לצאת מן הגוף:

כי שחה כו' יאמר הנה חיבור האדם מגוף ונפש עשה אלהים למען הגבה למעלה את הגוף לאיכות הנפש כי בחברתה עם תורה ומצות יזדכך כנודע לא כן הרשעים כי יהפכו שישפילו את הנפש ויביאוה לאיכות הגוף ובזה יאמר ראה נא ה' כי אשר נתערבנו בגוים היה סיבה שנלמד מעשיהם ומה גם בלחץ אויב באופן שע"י כן תחת השלים את החומר השפלנו את הנפש והבאנוה אל איכות החומר וזהו כי שחה לעפר נפשנו כי הושפלה אל העפר הוא החומר נפשנו וגופנו שכל הבריות הם מאכל לגוף האדם כנודע כי הצומח מאכל לחי בלתי מדבר והבלתי מדבר מאכל לבעל חי מדבר עתה בטננו שהמאכל יתייחס אליו דבקה לארץ שגם הבעל חי היה לו למאכלו עתה אבד שלמותו עד שדבקה לארץ גדרו ויחשב עם הצומח הדבק לארץ ולהיות גרוע אפילו מהבעל חי בלתי מדבר והוא מאמרם ז"ל שאם לא זכה האדם אומרים לו יתוש קדמך וזהו דבקה לארץ בטננו. או יאמר כי הנה אמרו רבותינו ז"ל על פסוק כל הנשמה תהלל יה כי הנשמה שבאדם כל שעה מבקשת לצאת אלא שרואה את הקב"ה וכו' וביארנו שם כי למה שהיא חלק אלוה ממעל תקוץ באדם שעפר יסודו אמר עתה הנה כ"כ נכנעה נפשנו בגלות ששכחה יתרונה להשתוקק לצאת מתוך העפר כי כבר שחה לעפר הוא חומר האדם ולא יגבה לבה לצאת וגם החומר הושפל גדרו בעיניו עד כי בטננו אשר היה קץ אדם הראשון שלא הרשוהו לאכול בעל חי כי אם צומח מהארץ עתה לא יתאו בטננו לאכול רק דשא מארץ עשב השדה כי כאשר הנפש דמתה עצמה לאדם כך האדם דמה עצמו לבהמה. או יאמר סמוך לפסוק שאח"כ הנה דרך העולם הוא שבהיות איש בתכלית השפלות תקרב העליה כי גלגל חוזר אמר הנה באנו עד תכלית השפלות כי שחה וכו' ואם לאט נתחיל לעלות יחשבו כי גלגל הוא שחוזר והמזל עושה ולא אתה:

שחה. מלשון שחיה וכפיפה:

נפשנו. הנפש הרוחנית (כנ''ל ג') :

כי - מה תקוה תהיה לנו ונפשינו שהיא מן השמים העליונים.

כי שחה. נפשנו מושפלת עד לעפר:

כי שחה לעפר נפשנו, הוא גלות הנפש, וגם דבקה לארץ בטננו גלות הגוף:

דבקה לארץ בטננו. כי הנופל יסמוך על ידו וכי תמעד ידו הנה בטנו דבקה לארץ:

שחה לעפר - והדבק לארץ הוא הקבר.

וטעם בטננו – הוא הגוף.

ופדנו למען חסדך. אין אנו באים בכח מעשינו אלא למען חסדך עשה:

קומה. מלרע:

לכן מיד קומה עזרתה לנו ועשה קצה אחר שלא כדרך הגלגל שחוזר לאט אלא שתקימנו ותפדנו שתתן עמלק תחתינו ולאמים מ"ה תחת רגלינו וזהו ופדנו למען חסדך שאין הגלגל מתהפך מן הקצה אל הקצה במהרה אלא לאט לו וידעו גוים כי יד ה' עשתה זאת:

קומה - לעזור אותנו, או קומה אתה שהיית עזרתה לנו.

קומה. לזה קום ועזור לנו ואם אין אנו ראויים פדנו למען חסדך:

קומה. מלרע וכן וכל תהלות דכותיה בר מן אחד וקומה בעזרתי כמ"ש בסי' ל"ה:

קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדיך. אפשר דהכונה להקים סוכת דוד וזהו קומה עזרתה קרי ביה עזרת ה' עזרת מלשון אעשה לו עזר ה' שהיא השכינה. לנו גימטריא אלהים ואח"כ ופדנו למען חסדך כמ"ש בזהר הקדוש ועמה יפקון א"נ קומה עזרתה לנו שאנחנו יש לנו התעוררות לשוב בתשובה ואתה תעזרנו לשוב. ופדנו למען חסדך כי דוקא פעם אחת חייב לפדותה וזאת שנית למען חסדך כמו שפירשו הראשונים ציון משפט תפדה פעם ראשונה ושביה פעם שנית בצדקה:

קומה עזרתה לנו לישועת הנפש, ופדנו מגלות הגוף, והגם שאין לנו זכות עשה למען חסדך:

עזרתה. כמו לעזרתה:

למען חסדך. אם אין בנו מעשים שתפדנו למעננו:

4089 / (תהלים מד,יב) / זריתנו
אפנדי"ש נו"ש / apandis nos / פיזרת אותנו