Commento su Salmi 51:35

למנצח כו' בבוא כו'. הלא כמו זר נחשב שתחת הוראת הכנעה בכי ואנקה על בשורת העבירה ואשר קצף עליו ה' לא די שאמר למנצח או מזמור כ"א למנצח ומזמור שיורה שמחה כפולה עם שמהראוי קינה מיבעי ליה על כן אמר בבוא אליו כו' והוא כי דרך אנשים המוצאים תואנה להקל אשמתם שתתקרר דעתם מלתקן עותחם וישאר עונם על אשמותם אך ע"י התעוררות איש נביא וכיוצא שיעיר לו אזן כי אשר לא טוב עשה מה יקר חסדו יתברך בזה כי ע"י כן יתן אל לבו לשוב עד ה' ויחיה ולא ימות וזה אמר למנצח ומזמור יאות לדוד לזמר שהיא שמחה כפולה על שני דברים:

למנצח מזמור לדוד בבא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע. אפשר לומר במ"ש בזהר הקדוש דבבא אליו נתן אמר חטאתי וא"ל גם ה' העביר חטאתך לא תמות דהמקטרג שהיה מקטרג העבירו תכף וז"ש העביר חטאתך. וזה אפשר שעל זה אמר למנצח מזמור שנצח הסט"א בבא אליו נתן שאז נאמר גם ה' העביר חטאתך והעבירו מלקטרג. ולכן אמר חנני אלהים כחסדך שהעברת המקטרג. ה' יגמר כרב רחמיך מחה פשעי שימחו המקטרגים מכל וכלכ"ה מחיתי כעב פשעיך:

בבא. כי אז התודה ואמר חטאתי לה' אבל זאת התפילה אחר שהלך נתן אל ביתו אמרה:

א' בבא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע כלומר כי להיות על דבר בת שבע כי בת זוגו היתה וגם היה לה גט כריתות היה הדבר קל בעיניו באופן לא ישוב ויתקן מה שאין כן עתה שהעיר לו הנביא אזן והשנית כי אלו היה הוא יתב' גם בשליחות הנביא מתנהג עמו כמאמרו אחרי כן אתה עשית בסתר ואני אעשה נגד כל ישראל והיה משלח הנביא שיוכיחהו לפני העם הלא יהיה לו מר ממות על כן זימר על שחס עליו הוא יתברך ולא שלחו כי אם אליו לבדו שלא יכלם וזה כוון באמרו בבוא אליו כי אליו לבדו בא ולא לזולתו גם רמז לפי זה באמרו כאשר בא כו' לומר כי אשר הוכפלה שמחתו לא היה על עריבות בשורת אומרו אחרי כן גם ה' העביר חטאתך לא תמות שהוא על בשורת החיים כי אם על מציאות בואו כאשר בא אל בת שבע שהוא על מציאות תוכחתו על ביאת בת שבע והוא מהטעמים שרמז שהעיר לו אזן לתקן אשמתו ועל הוראת היותו חפץ בו ולא ביישו ברבים כמדובר:

בבא אליו נתן הנביא - בהתנבאות נתן על דוד ואמר לו: גם ה' העביר חטאתך לא תמות, כי מלת גם תורה כי כבר עשה תשובה, על כן אמר לו: העביר חטאתך וכבר פירשתי דבר בת שבע כי לא היתה אשת איש באמת.

בבוא. להוכיחו בדבר ה׳‎ כאשר בא אל בת שבע:

בבוא. בגעיא בספרי ספרד:

חנני. לא כפי מעשי:

חנני אלהים כו' הנה בהיות על איש חטאות ואשמות אשר חטא למלך ויחייב את ראשו עליהם ואין לו תקנה אם לא לבקש מאת המלך ימחול עונו ויסלח חטאתו אך אם ראה והנה אין רצון המלך טוב עמו כי אדרבה נהפך לו לאויב על אשר חטא לו ואיככה יוכל לעמוד לפניו לבקש על נפשו מלפניו והוא אויב לו על כן טרם ידבר שוחר טוב יבקש רצו ןמאת המלך עד יהיה לחן בעיניו ואחרי כן יבקש מלפניו יכפר בעדו כי אחר היות לב המלך טוב עמו יקל בעיניו לכפר חטאתו ועונו נמצא כי עיקר צרכו לעשות מבוקשו תחלה הוא להיות לחן לפניו תחלה כי אחרי כן קל מהרה יכפר עונותיו ויעבור על פשעיו כי כן לבו עמו והן זאת דברי המלך דוד לפניו יתברך לומר הנה נא לי עונות וחטאות ואם אין אתה חפץ למחול ולסלוח אותם לי מת אנכי אך איככה אוכל לבקש על נפשי עליהם ולבך בל עמי ואיך יהיו לרצון אמרי פי על כן קודם כל דבר אשאלה ממך בתורת חסד תתנני לחן בעיניך שהוא הדבר הקשה ואחרי כן בהיותי לחן בעיניך איני צריך אל מדת חסד למחול פשעי כי מדת רחמים הקלה מהחסד תספיק לכך וזה יתכן בכוונת הכתוב באמרו וחנתי את אשר אחון שאתנהו לחן בעיני ואחרי כן ורחמתי את אשר ארחם לכפר בעדו וזה אמר חנני אלהים תחלה שתתנני לחן בעיניך כי זה דרכו יתב' שהוא עצמו נותן את חן השב בעיניו כמאמרנו בכל יום תמיד ותננו לחן ולחסד ולרחמים בעיניך כו' ולזה צריך מדת חסד וזה אמר כחסדך שיתקיים בי וחנתי את אשר אחון ואחרי כן כרוב רחמיך הקלים מחסדים מחה פשעי שהוא ענין ורחמתי את אשר ארחם. עוד כוון נמשך אל הכתובים שאחריו והוא בשום לב כי על הפשעים הקשים מכלם מיקל יותר ואומר מחה פשעי ועל העונות הקלים מהם מצריך כבוסים ואומר הרב כבסני. ועוד כי אינו מזכיר טהרה רק בחטאת. ועוד כי בפשעים אמר לשון רבים ובעונות וחטאות אמר לשון יחיד באמרו מעוני ומחטאתי. ועוד כי על הפשעים אמר אני אדע ולא אמר כן בעון וחטא וגם אומרו אדע לשון יחיד. ועוד שמדבר בפשעים כאמרו כי פשעי אני אדע ומשמיט העון ומדבר בחטאת ואומר וחטאתי נגדי תמיד. ועוד כי למה לא יהיה גם העון נגדו תמיד. אמנם הנה בענין בת שבע שעליו ידבר יש שני פשעים ועון אחד וחטאת אחד כמפורש אצלנו על פסוק חטאתי אודיעך כו' השני פשעים הם בדבר אוריה אחד מציאות הריגתו שעליו נאמר לו על ידי הנביא את אוריה החתי הכית בחרב והשני היות בחרב בני עמון ומה גם לחכמי האמת שאמרו שהיה שם ע"א חקוק בה ועל זה חזר הנביא ואמר ואותו הרגת בחרב בני עמון אחרי אומרו תחלה את אוריה החתי הכית בחרב והעון הוא החילול ה' שבא עליה בעוד היות אוריה חי כי בזה נבאש בעיני העם עד אמרם לו הבא על אשת איש מיתתו במה עם שלפי האמת גט כריתות היה לה אלא שהיה בכוונה לחזור עמה בשובו מן המלחמה והחטאת הוא מציאות החמידה וקראו חטאת כי היה כשוגג כי היה בלבו כי בת זוגו היתה וראויה היתה לו אלא שאכלה פגה ושגג בזה כי את אשתו חמד. ונבוא אל הענין אמר הנה הזדונות תשע או עון יסורין ממרקין ואמר אם ימרקו יסורין זה וזה לא אוכל אך אעשה כמי שחייב למלך זהב וכסף ונחשת ואומר לו אם תתפרע מהכל לא אוכל אך אחלה פניך תמחה שטר חוב הזהב לגמרי וחוב הכסף אפרע מעט מעט אך לא בבת אחת כי אזלת ידי אך חוב הנחשת אפרע בבת אחת כן אמר דוד הנה נא לי שלשה שטרי חובות פשעים ועון וחטא אם תמרק ביסורין שלשתן או השנים הגדולים לא אוכל לסבול אך עשה זאת אפוא השטר של פשעים מחה אותו:

חנני - כאילו התאוה עשתה לו חמס שהתגברה על דעתו.

חנני, מבאר שראוי שיסלח ה' לעונו מצד ג' דברים, א. מצד החסד, והוא פעולת החנינה ומתנת חסד חנם, וזה חנני אלהים כחסדך ב. מצד הרחמים בראותו דכאות לב החוטא וכניעתו, וזה כרוב רחמיך מחה פשעי ג. מצד המשפט והיושר, ועז"א הרב ושיעור הכתוב הרב כבסני מעוני ומחטאתי טהרני למען תצדק בדברך (ומ"ש כי פשעי אני אדע הוא מאמר מוסגר), העון הוא עיות השכל שכופר במצוה זו או במצוה עליה, והחטא הוא המעשה עצמה, העון הוא כתם הנשאר בנפש, כי הטעות נמצא עדיין בשכל החוטא גם אחר המעשה, ועז"א כבסני מעוני שיכבס את נפשו מן הכתמים שבה, אבל החטא יחוסו עם החוטא אחר המעשה היא רק כטומאה שנגעה בגוף שהחטא טמא אותו, אבל דבר המטמא איננו עוד אצלו, וצריך טהרה על הטומאה שנגעה בו בעבר, ועי"ז סר הכתם מן הנפש אחר שעתה אינו מכחיש עוד את המצוה ויודע שפשע, ונגד מחטאתי טהרני אמר וחטאתי נגדי תמיד ששב עליו בתשובה, ובאר שראוי שיסלח על החטא, ודי בתשובה לבד, שאם היה החטא בין אדם לחברו לא היה מועיל תשובה לבד, אבל אנכי לך לבדך חטאתי, כי לא חטאתי נגד אוריה (לא בהריגתו שהיה מורד במלכות ולא בבת שבע כי מגורשת היתה וכמ"ש בארך (ש"ב י"א) והיה החטא רק לך לבד, וגם בחטא נגד ה' אם נעשה בגלוי אין מועיל תשובה מפני שהיה חילול השם שאינו נמחל, אבל אני רק הרע בעיניך עשיתי, כי היה המעשה בצנעה, למען שב למעלה וא"כ הרב כבסני מעוני למען תצדק בדברך והנהגתך, שאם לא תמחול יאמרו שאינך נוהג בצדק ובמשפט:

פשעי. זה הפשע ואחרים שעשיתי או פירושו כי בזה הפשע היו שנים דבר בת שבע ודבר אוריה:

וטעם פשעי – בעבור דבר בת שבע ודבר אוריה.

הרבה. כתוב וקרי הרב ואחד הוא:

ושל עון אפרע אותו קו לקו ולא יהיו יסורין קשים למרקו פעם אחת וזהו הרב כבסני מעוני שאתייסר פעמים רבות שהם הרבה כבוסים מעט מעט לבל יכבד בפעם אחד ומה גם שהם במקום מיתה שהוא חילול השם והחטא בבת אחת טהרני משא"כ העון שצריך כבוסים הרבה עד יטהר ועל היות השאלה גדולה אמר הנה שם אלהים השופט עם שעיקר ענינו הוא מדת דין לא יבצר ממנו היותו כלול מחסד ומרחמים וע"כ אחלה פניך כי במעמד שלשתן תעשה עמי.

(ד-ה)

הרב - לשון ציווי, כמו הרף ואגידה לך ויהיה כבסני שם הפועל, כמו לכבסני, או יהיה הרב שם כמו הרבה ויהיה כבסני ציווי, והנה דימה הנשמה שנתגאלה לעשות מה שאיננו נכון, כדבר מטונף שהוא צריך לכיבוס וטהרה.

הרב. הרבה ומאוד כבסני:

הרבה. הרב קרי:

כבסני. פי' הרב רחמך וכבסני מעוני או יהיה הרב שם כמו הרבה כלומר מאד כבסני מעוני כי העון בנפש כמו הכתם בבגד:

(ג) בבחינת חסד שבשם אלהים אני אומר חנני אלהים כחסדך כי להיותי לחן בעיניך חנני כחסדך בבחינת החסד שבך ובבחינת רחמים למחות פשעי על ידי בקשתי בטענותי שאני מסדר:

פשע, עון, חטאת, בארתי הבדלם באילת השחר [כלל שס''ג], (וע''ל ל''ב א' ה', ל''ח י''ט, ס''ב ד', פ''ט ל''ג, ק''ג י', ק''ז י''ז) :

טהרני. שנטמאה הנפש בעון:

(ד) ועל ידי בחינת הדין שבך המייסרני על העון הרב כבסני ביסורין שהוא כבוסים הרבה ולא בבת אחת כי יכבד החולי והוא ע"ד הכתוב למעלה שהוא בפעמים רבות ומחטאתי טהרני בבת א' כי קל הוא ובבת אחת תגמר הטהרה:

וחטאתי נגדי תמיד. מתוך שאני מתחרט ודואג עליו דומה לי כאילו הוא לפני תמיד כל שעה:

כִּי פְשָׁעַי ת"ר עבירות שהתודה עליהן יוה"כ זה לא יתודה עליהן יום הכפורים אחר ואם שנה בהן צריך להתודות יוה"כ אחר ואם לא שנה בהן וחזר והתודה עליהן עליו הכתוב אומר ככלב שב על קיאו כסיל שונה באולתו רבי אליעזר בן יעקב אומר כ"ש שהוא משובח שנאמר כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד וכו':
(יומא פו ע"ב)

כי פשעי. רבים כמו שפירשתי:

והנה על דבריו אלה יפלא איך הקשה לשאול כי הפשעים שמחול ימים יכבדו אמר שימחם וכן בחטאת אמר שבבת אחת יטהר אולי יצטרך יותר לזה אמר מה שאמרתי מחאה בלי יסורין על היותר חמור הוא הפשע וגם החטא הקלתי בו ליטהר כאחת כאלו צריך מעט אל אאשם כמיקל אשמתי כי הלא פשעי אני אדע לא אמר אני יודע רק אדע לומר לא אומר שכשתמחם אשליכם אחרי גוי רק אני אדע אותם תמיד להיות דואג ומתקן תמיד ואשר אני זוכר אתה תעביר מלפניך כנודע ממדתו יתברך שהעון שהאדם שוכח הקב"ה זוכרו ואשר אדם זוכר הוא יתברך מעבירו וכן חטאתי שהעברת מלפניך כמאמר הנביא גם ה' העביר חטאתך שהוא הקטיגור שנעשה מהחטא שלא יהיה לפניו ית' לקטרג הוא נגדי תמיד הפך המהבילים את השוגג באמרם לא נתכוונתי. או יאמר על דרך זה כאשר הפשעים אמרתי אני אדע באופן כי זכורים לי תמיד בצער מתחולל כן חטאתי לא אוכל לשוכחו כי הוא נגדי תמיד בהיותי נשוי לבת שבע כי בראותי אותה אזכור ענינה באופן שחטאתי נגדי תמיד ולא אשכח מהיות מתקן תמיד. או יאמר במה שכתוב אצלנו על פסוק אעשה לו עזר כנגדו שהוא לא טוב היות האדם לבדו כ"א עם אשה אפילו שלא יקח בת זוגו אך זאת אוסיף להיטיב לו כי אעשה לו עזר כנגדו כלומר אותו שהוא כנגדו הוא בת זוגו שהוא מקביל אל נפשו בעולם העליון וזהו כנגדו ובזה יאמר דוד אליו יתברד אל יכבד עלי חטאתי לבל יטהר כאחד כי הלא מה שהוא חטאתי שהוא לקיחת בת שבע היא נגדי מקביל אלי בת זוגי היתה תמיד מאז נבראת נפשי ונפשה וגזל היתה ביד אוריה אפילו בהיותה עמו באופן כי אין חטפי ודידי חטפי:

כי - וטעם חטאתי בעבור מחשבתו, בעבור שלא שמר מצות השם, והנה פשעי כנגד האדם.

אני אדע. מכיר אני שפשעתי ותוהה אני עליו:

אני אדע. אכיר ואדע כי חטאתי ולא אכפור בחטא:

נגדי תמיד. לזכור בו ולדאוג עליו:

תמיד. שאני תמיד בחרטה על חטאתי זאת:

לך לבדך חטאתי. לפיכך בידך לסלוח ואף מה שהרעותי לאוריה לא חטאתי אלא לך שהזהרת על הדבר:

לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ תִּזְכֶּה בְשָׁפְטֶךָ: (אמרו בשעת) פטירתו של אדם לבית עולמו כל מעשיו (נפטרין) לפניו ואומרים לו כך וכך עשית במקום פלוני ביום פלוני והוא אומר (הין) ואומרים לו חתום וחותם שנאמר ביד כל אדם יחתום ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין ואומר להם יפה דנתוני לקיים מה שנאמר למען תצדק בדברך וכו':
(תענית יא ע"א)

לך לבדך. כי דבר בת שבע בסתר היה ואין יודע זולתך ואע"פ שקראתי אותה על יד עבדי לא היו יודעים למה קראו אותה, וגם בדבר אוריה אין אדם יודע למה סבותי מיתתו כי חשבו בני אדם לפי שעבר מצותו צוה לסבב מיתתו ואתה ידעת בשני הדברי' כי לבבי להרע ולא אכפור בחטא. והגאון רב סעדיה פי' לך לבדך חטאתי וגו':

לך לבדך כו' הנה כתוב אצלנו על דרוש הידיעה כי יש הפרש בין ידיעה לדבור כי מה שאינו יוצא מפיו יתברך רק ידיעה בלבד אינה מכרחת מן הטעם הכתוב אצלנו שם אך הדבור לא ישוב ריקם וזהו מאמר הכתוב כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כו' והוא מאמרם ז"ל ואלו צדיק ורשע לא קאמר וכמו שכתבנו על פסוק מי זה אמר ותהי ה' לא צוה מפי עליון לא תצא כו'. ונבוא אל הענין אמר הנה נא ה' אל תשת עלי חטאת לא על בחינת אוריה שלקחתי את אשתו ולא על הנוגע אליך על דבר אשת אוריה אין בו דבר כי לך לבדך חטאתי ולא לו והוא כי גט כריתות כתב לאשתו וגם על הנוגע לך איני כבד עון כי הלא מאז אמרתי לך שתשוה אותי אל האבות ואמרת שלא נסיתני כהם ידעת שאחטא כי עיניך הרואות העתיד ראו שאחטא אך עדיין אם לא היה רק מראה עיניך שהיא הידיעה לא הייתי עושה כי אין הידיעה מכרחת אך נצטרף הדבור שאמרת לי לא תעמוד בנסיון ועל כן הוכרחתי כי הדבור עושה רושם והוא מה שמאז ראו עיניך ושיעור הכתוב מה שהרע בעיניך שראית מאז שלא אעמוד בנסיון עשיתי הלואי לא היה רק מראה עיניך כי לא הייתי עושה אך מה אעשה כי אמרת שלא אעמוד בנסיון ועשיתי למען תצדק בדברך ולכן ראוי הוא שתזכה אותי בשפטך. או יאמר למען תצדק בדברך באמרך ארבעים יום קודם יצירתי בת פלוני לפלוני כי מאז אמרת שהיתה שלי כי ראויה היתה לי כי בת זוגי היתה על כן לא בלבד תפטרני מן הדין רק גם תחשבהו לי לזכות וזהו תזכה בשפטך שהצלתי עשוקה מיד עושקה כי היתה לאיש אחר אשר לא בת זוגה היא ולא פשעה ולא חטאתה ועשיתי מצות דברך אשר יצא מפיך בת פלוני כו':

תצדק בדברך, תזכה בשפטך. הצדק הוא בפני העולם והזכות הוא בפני עצמו, כמ''ש איוב (כ''ה ד' ובכ''מ), ר''ל תצדק בהנהגה בפני העולם ותזכה גם בפני עצמך בשפטך :

לך - זאת היא החטאת שהיא נגדי תמיד היא שחטאתי לך לבדך.

לך לבדך. ובידך א״‎כ למחול משא״‎כ אם היה החטא לאדם:

למען תצדק בדברך. כמו במנהגך, (סא"א) כח היה לי להתגבר על יצרי אלא שלא יאמרו העבד נצח את רבו שאמרתי לפניך בחנני ונסני (לעיל כ"ו) ובחנתני ולא נמצאתי שלם כדי שתצדק אתה ולא אני, ד"א למען תצדק בדברך אם תמחול לי תצדק בדינך לנכח כל הרשעים שאינם שבים שלא יוכלו לומר כאילו עשינו תשובה לא הועלנו:

לך כלומר אני מתודה ואומר חטאתי לך לבדך ולא אפרסם החטא לזולתי ולך אומר הרע בעיניך עשיתי:

וטעם למען תצדק – קשור עם פשעי אני אדע. הטעם: אני מודה ואין צריך להוכיחני, או יהי קשור עם חנני, כי אני מודה ואתה אמרת כי תסלח לשבים מתודים מעונם.

בעיניך. כפל הדבר במ״‎ש:

למען תצדק בדברך. כלומר שתשא חטאתי כמו שאמרת למשה נושא עון ופשע וחטאה:

למען וגו׳‎. מתחלה נעשית למען תהיה צדק בדברך שאמרת שלא אעמוד בנסיון כזה וכמ״‎ש רז״‎ל:

למען תזכה בשפטך. אותי בקו המשפט שלא יוכל אדם לומר עלי כי אמרת דבר אחד ועשית תמורתו, ואחר שאמרת שתשא חטא השבים ישא חטאתי כי אלו היה חי היה החטא לך ולו אבל עתה שהוא מת לך לבדך חטאתי אני מודה לך החטא כי כל חטאתי נשאר לך שאין לי ממי לבקש מחילה אלא ממך:

תזכה וגו׳‎. מוסב על מלת למען כאומר ועתה מחול לי למען תהיה זכאי בשפטך את הרשעים הממאנים לשוב על כי יראו שמחלת לי בתשובה:

הן בעוון חוללתי. ואיך לא אחטא ועיקר יצירתי ע"י תשמיש הוא שכמה עונות באים על ידו, ד"א עיקר יצירתי מזכר ונקבה שכלם מלאים עון, יש מדרשים למקרא זה ואינם מתיישבים לפי ענין המדבר במזמור:

הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי: ואמר רבי יצחק אמר רבי אמי אין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה שנאמר הן בעון חוללתי וכו':
(נדה לא ע"ב)

הן. אדוני אבי ז"ל פי' כי אמר דבר זה כדי לסלק מעליו העון ואמר כי מדרך זה העון שעשיתי נבראתי והיא טיפת הזרע וממנה:

הן בעון חוללתי כו' הנה על פסוק בחנת לבי כו' כתבנו שאמר דוד אם באמרי בחנני ה' היה לבי פתלתול ובלתי מסכים לעמוד בנסיון כ"א מן השפה ולחוץ ואין פי ולבי שוין אז אשום אשמתי אך לא כן הוא כ"א אז בחנת לבי כי שלם היה עם מאמר פי אלא שהפועל לא יצא מתוקן למען תצדק בדברך וכיוצא בטעם זה כענין מאמרם ז"ל לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא שאם יחטא יחיד כו' ובזה יאמר הנני רואה כי אינך עושה עיקר כי אם מהלב והכליות כי הלא הן בעוון חוללתי מאז גזרת הולדתי על ידי עון בת לוט ששכבה את אביה שהיא זמה והוא עון פלילי ומאז חוללתי כמו שארז"ל מצאתי דוד עבדי היכן מצאתיו בסדום וכן ובחטא יחמתני אמי היא רות הנקראת אם כמאז"ל וישם כסא לאם המלך לאמה של מלכות בית דוד ואז אשר נתחממה לשכב מרגלות בועז היה חטא חילול השם מריב לשונות כי על כן אמרו רז"ל שהתפלל בעז ויאמר אל יודע כי באה האשה הגרן:

חוללתי. נבראתי כמו ואל שרה תחוללכם (ישעיהו נ״א:ב׳):

הן - בעבור התאוה הנטועה בלב אדם כאילו בעון חוללתי. והטעם: כי בשעת הלידה היצר הרע נטוע בלב.

הן בעוון חוללתי. כמ״‎ש רז״‎ל ולזה אמר הלא נבראתי בעון לזה מאוד גבר בי היצה״‎ר להחטיאני בדבר העון אשר הוא מעין העון אשר נבראתי בה:

הן בעוון חוללתי. ד' מלאים תרי ווי"ן בלישנא בקריא' וזה אחד מהם ועיין מה ששכתוב רש"י בדברי הימים (א' כ"א):

הן, מבאר איך מחויב הוא מצד המשפט להעביר עונו, כי האדם בטבעו מוכן בין אל העון שהוא עוות השכל, כי מצד ששכלו כלוא בחומר קל הוא שיטעה בדברים העיונים, ועז"א הן בעון חוללתי היינו שטבע יצירתי מחייב את העון שהוא עוות השכל, וכן הוא מוכן אל החטא שהוא מצד התאוה, כי בחטא יחמתני אמי, בעת החימום שנולד על ידי תאות המשגל נשאר בו טבע התאוה, שעל ידי זה עלול אל החטא שהוא מצד התאוה:

יחמתני. ל' חמימות כמו (בראשי' ל') ויחמנה הצאן בבואן לשתות (סא"א):

יחמתני אמי. כאד' שזורע גרעיני מרה האילן והפרי מרים בטבע וכל הדברים ילכו אחר תולדותם והאדם נעשה מטפת זרע בשעת תשמיש ואע"פ שיש בזה מותר ואיסור אם יטעה אדם באותו הדרך טבעו הוא וממנו הוא נוצר ואיננו דבר גדול אם יתקפהו יצרו לעבור על דבר זה וכל חטא אחר אינו מוטבע באדם על כן חייב יותר אם יעשה אותן, והאדם הצדיק המושל בתאותו בדרך תשמיש אם יתקפהו יצרו דבר גדול הוא יותר מאשר ימשול ברוחו מלעבור עבירה אחרת כי זה טבעו וזה אינו טבעו:

יחמתני. מלשון חמימה:

ומלת יחמתני – זרה כאילו יחמה ממני על דרך: ליחמנה. ויש אומרים: כי זה רמז לחוה שלא ילדה רק אחר שחטאה.

ובחטא יחמתני אמי. כשנתחממה אמי כשנתעברה ממני היה בחטא וכפל הדבר במ״‎ש:

יחמתני. יחמה אותי כי מהתחממות הנקבה עם הזכר תצא טפת זרע שהולד נוצר ממנה:

אמי כי היא סיבת הזכר יותר מן האיש כמו שאמרו אשה מזרעת תחילה יולדת זכר:

בעוון. מלא ויש בו דרש רבי אחא אומר בעון מלא אפילו חסיד שבחסידים א"א שלא יהא לו צד עון:

הן אמת חפצת בטחות. והריני מודה על האמת כי חטאתי:

הן. האמת שחפצת היא בטוחות כלומר אע"פ שחטאתי היצר גבר עלי אבל לא עלה בלבי ובכליותי למרוד בך ובמצותיך ועתה אני מתחרט והחרטה תהיה לאות כי לא עשיתי במרד אלא דרך תאוה ואתה תודיעני האמת ובדבר הסתום תודיעני חכמה שאבין הדברים הסתומים בדרך האמת כי בלבי לעשות רצונך ואני מתחרט על שעברתי רצונך:

ולא החשבת אתה ה' הדבר לרעה כי הן אמת חפצת בטוחות ובחנת כליותיהן כי טובות הנה כלומר ולכן גם לי אל זה תביט כי הן אמת היה לי בטוחות באמרי בחנני ה' ומאשר בם תעשה עיקר והראיה כי בטוחות שלי חפצת כי הלא במה שהוא סתום מתורתך שמת לי בטוחות חכמה כענין אברהם שארז"ל שהיו כליותיו נובעות חכמה ואם לא שהיו טוחותי נאמנים לפניך לא הודעת לי על ידם חכמה ואפילו בדבר סתום כי אשר אמרתי בחנני ה' ונסני שאעמוד בנסיון אמת היה בטוחות כי פי ולבי שוין ולא הייתי מדבר מפי ובלבי הייתי מכזב לך חלילה:

בטוחות. בכליות הטוחות ומכוסות בחלב וכן מי שח בטוחות חכמה (איוב ל״ח:ל״ו):

(ח-ט)

הן אמת - הטעם אע"פ שחטאתי, אמונת לבי באלהותך לא השתבשה וזה הוא אשר תחפוץ ותרצה מן האדם.

הן אמת וכו׳‎. הלא חפץ אתה להיות נשרש האמת אף במחשבות הכליות וא״‎כ לא יפה עשה אבי במחשבתו עם כי לא חטא בפועל:

הן אמת, שהגם שה' נטע באדם כחות שעל ידם ינצל בין מן העון בין מן החטא, כי נגד עוות השכל נטע בו כח התבונה שבו יגיע אל האמת בדברים העיונים, ונגד תגבורת התאוה נטע בנפש כחות נושאי החכמה, שכבר בארנו בספר משלי שהחכמה היא ההנהגה בדברים שיפול עליהם טוב ורע, ונגדו הוא החטא, והבינה הוא בדברים שיפול עליהם שם אמת ושקר ונגדו הוא העון, וכל נפש היא מוכנת לקבל ציורי החכמה שעי"ז ינצל מחטא, ע"ז משיב שכח הבינה שבו ישיג האמת בדברים העיונים הוא נצפן מאד וטוח עליו טיח החומר עד שלא בקל יתגלה אל האדם ויתראה אליו, וז"ש הן אמת אשר חפצת שנשיג את האמת בעיון, הוא טח בטוחות החומר, ומכוסה סביב בטיט עב מאד, וכן החכמה שזה לא יושג אל האדם מעצמו רק ע"י הודעה מה' (כמ"ש בס' הנ"ל), ועז"א חכמה תודיעני, החכמה הזאת היא בסתום, סתומה בעומק הנפש, ולא בקל ידלה האדם מימיה העמוקים וע"כ יכשל בקל בחטא:

בטוחות. אלו כליות שהן חלקות, ומנחם חברו עם כמטחוי קשת (בראשית כ"א), וכן מי שת בטוחות חכמה (איוב ל"ח) פתרונו לשון משך כי כאשר יש לקשת משך כן יש משך לדעת (סא"א):

בטחות. הם הכליות:

אמת, חכמה. כבר התבאר בפי' משלי באורך ששם חכמה נופל על כל הדברים שיפול עליהם טוב ורע, ובינה נופל על הדברים שיפול עליהם שם אמת ושקר, ושהחכמה היא נתונה מאלהים ומקובלת, והבינה יוציא האדם מדעתו, גם התבאר שם שחטא הוא הנלוזה מחקי החכמה והעון הוא המעוה נגד הבינה :

בטוחות - המקומות הנעלמים שהם מכוני הלב. וקדמונינו ז"ל אמרו: אלו כליות שהם מכוסות בחלב, כמו: מי שת בטוחות חכמה.

ובסתום. בהכליות הסתומים הודעתני חכמה ר״‎ל כמוני כמות כל האדם תלויה החכמה בהכליות ולזה רע מאוד מחשבה רעה כי היא נעשה בכליות מקום נביעת החכמה ולפי גודל החטא הגדיל בי היצה״‎ר:

ובסתום חכמה תודיעני. ובלב שהוא סתום הודעתני חכמה להתודו':

ובסתום - תוריני ותודיעני הדבר הנעלם ממני. ולפי דעתי: כי הטעם כפול, ותי"ו תודיעני שבה אל אמת, כי עקרו אמנת והתי"ו לשון נקבה אמת מארץ תצמח, כדרך בת והנה בתו הוא בנתו, וככה אמתו ולשון רבות אמנות לא אמתים, כאשר לא יאמר מן בת בתים כי אם בנות.

תחטאני באזוב. כמו שמטהר המצורע וטמא מת:

תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר: אמר רב יהודה אמר רב ששה חדשים נצטרע דוד ונסתלקה הימנו שכינה ופירשו ממנו סנהדרין נצטרע דכתיב תחטאני באזוב ואטהר תכבסני ומשלג אלבין נסתלקה הימנו שכינה דכתיב השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני ופרשו ממנו סנהדרין דכתיב ישובו לי יראיך וגו' ששה חדשים מנלן דכתיב והימים אשר מלך דוד על ישראל ארבעים שנה בחברון מלך שבע שנים ובירושלים מלך שלשים ושלש שנים וכתיב בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים וגו' והני ששה חדשים לא קחשיב ש"מ נצטרע אמר לפניו רבש"ע מחול לי על אותו עון מחול לך עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו כי אתה ה' עזרתני ונחמתני א"ל בחייך איני מודיע אבל אני מודיע בחיי שלמה בנך בשעה שבנה שלמה את בית המקדש ביקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים דבקו שערים זה בזה אמר עשרים וארבעה רננות ולא נענה אמר שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד מי זה מלך הכבוד ה' עזוז וגבור ה' גבור מלחמה ונאמר שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד וגו' ולא נענה כיון שאמר ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דויד עבדך מיד נענה באותה שעה נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה וידעו כל ישראל שמחל לו הקב"ה על אותו העון וכו':
(סנהדרין קז ע"א)

תחטאני. כמו שאמר הרב כבסני כי העון בנפש כמו הכתם בבגד או נגע צרעת בגוף, ואמר תחטאני כמו שמחטאים באזוב שהיא סוף הטהרה תחטאני מעוני והחיטוי הוא טהרת החטא:

תחטאני כו' ראוי לשית לב מה ענין האזוב ואמרו ואטהר שהוא מיותר. ועוד שמיחס הטהרה אל עצמו ואם הוא מחטאו הוא החטוי. וגם למה משנה הלשון מחטוי לטהרה. אך הנה ארז"ל על אזוב המצורע שהוא למען ישיב אל לבו שהוא שפל כאזוב ולא יגיס לבו לדבר לשון הרע כי גסות הרוח ולשון הרע הם משבעה דיברים שמביאים הנגעים ועל דרך זה יאמר הנה אתה ה' חפץ נתחיל ליטהר ותסייענו זה אחלה פניך תתחיל בזה שתחטאני באזוב ואטהר כמו שהחטאת את המצורע באזוב שיתן בו אל לבו הכנעה כן תטע בלבי הכנעה ושפלות להכיר חסרון האדם ושפלותו לפני קונו אשר חטא לו ואשר נגרע ערכי על ידי העותי ובזה ואטהר אני מעצמי קרוב אל מאמרנו על השיבנו ה' אליך ונשובה שעל ידי התחלתו יתברך אגמור אני התשובה ואחר שאטהר מחלאת העון על ידי הכנעת לבי לא אצטרך שהרב תכבסני שהוא פעמים רבות כ"א פעם אחת תכבסני ובה משלג אלבין שזולת הטהר מחלאת העון אקנה בו ליבון שאעשנו זכות שעל ידי קדימת ההכנעה אשוב מאהבה עד עשות מהזדון זכות כמפורש בגמרא כי השב מאהבה זדונות נעשים םזכיות וזה אמר אלבין שאלבין את הכתם מהיותו נמשל אל שחרות או אודם על ידי ההכנעה אלבין אותו:

תחטאני. תסיר חטאי וכן ובכל תבואתי תשרש (שם לא) ור״ל תסיר השורש באזוב. שם עשב מה:

תחטאני - דמה זה המקרה שקרה לנשמה כנגע צרעת בגוף, על כן: תחטאני באזוב.

תחטאני. ולזה תסיר חטאי כמו שמסירין הטומאה עם הזאת האזוב ואהיה טהור מטומאת החטא:

תחטאני, אומר עוד טעם שראוי שימחל עונו וחטאתו מצד שכבר סבל יסורים כנגדו וכופר בנגעים עונו ונטהר ע"י אזוב כדין המצורע, ומצייר שבזה ראוי שימצא בין הטהרה מן החטא ובין הכיבוס מן העון (כנ"ל פסוק ד') ומצייר שהאזוב שבו יטהר המצורע יועיל אל הסרת החטא, כמ"ש תחטאני באזוב ואטהר, שטהרה הוא מן החטא, כמ"ש מחטאתי טהרני, כי האזוב יצייר הכנעת החומר והשפלתו בל יוסיף עוד להתאות ולהתגאות, והנגע עצמו הוא ציור העון, שהעון שהוא עוות המחשבה שהיא הנגע הפנימית והכתם הדבוק בנפש בוקע דרך עור הבשר, כמ"ש והצרוע אשר בו הנגע, והנה כתם הנגע היא בהרת שדינה שהיא עזה כשלג כמבואר בנגעים, ואם אחר ההסגר כולו הפך לבן טהור הוא, שאז אינו כתם רק מראה הבשר בכללו, ומצייר כאילו פשתה הנגע על כולו, וזה היה הכיבוס מן הכתם, כי משלג אלבין שנעשיתי כולי לבן כשלג, ר"ל שהיסורים והגדלת הנגע על כל בשרו זה היה הכיבוס מעונו וטהרת נגעו:

תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר: ורבי יוחנן אמר סמוך לטבילה שנאמר ובחטא יחמתני אמי מאי משמע דהאי חטא לישנא דדכויי הוא דכתיב וחטא את הבית ומתרגמינן וידכי ית ביתא ואי בעית אימא מהכא תחטאני באזוב ואטהר וכו':
(נדה לא ע"ב)

ואלבין. הוא פועל עומד שהוא מבנין הפעול:

ומלת אלבין – מהפעלים העומדים הלבינו שריגיה.

תכבסני. ר״‎ל מחול לי לבל ישאר רושם עון ואהיה לבן יותר מן השלג מבלי רושם עון כלל:

תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב: אמר רב כהנא מנין לשחיטה שהיא מן הצואר שנאמר ושחט את בן הבקר ממקום ששח חטהו ממאי דהאי חטהו לישנא דדכויי הוא דכתיב וחטא את הבית ואיבעית אימא מהכא תחטאני באזוב ואטהר ואימא מזנבו שח מכלל שזקוף בעינן והא שח ועומד הוא ואימא מאזנו בעינן דם הנפש וליכא וכו':
(חולין כז ע"א)

תשמיעני ששון ושמחה. סליחת החטא:

תשמיעני. על ידי נביא שסלחת לעוני ויהיה ששון ושמחה לנפשי הכואבת על החטא:

תשמיעני ששון כו' אחת שאלתי אותה אבקש מאתך והיא כי לא תעזוב בשורת קבלת בקשתי זאת שסלחת לעונותי ככל האמור עד אחרי מותי כ"א כאשר השמעתני ע"י הנביא מה שקצפת עלי בעוני כן תשמיעני ששון ושמחה שתודיעני ע"י הנביא איך סלחת העון וגם איך משלג הלבין ונעשה זכות. ועל הא' אמר ששון ועל השני אמר שמחה ושמא תאמר מה בצע בהשמיעך זה ברבים אחר שהוא יתברך עושה כן ודי לי שאדע אחר מות בעולם הבא בעת השכר לזה אמר תגלנה בהודיעך אלי בחיי עצמות דכית באמרך אלי אתה האיש כו' אחרי אומרי שימות האיש ואת הכבשה כו' וגם שדכית על ידי סיגופי תשובתי:

דכית. ענין כתיתה:

ששון ושמחה תגלנה. שמחה וגיל שניהם הם בלב, והששון הוא הוראת החיצונים שיעשו להוראת השמחה, וההבדל בין שמחה וגיל שהגיל הוא תמיד על דבר חדש כמו מציאה בשורה טובה ודומיהם (ויתבאר בספר זה י''ד ז', ט''ז ט', כ''א ב', ל''א ח', ל''ב י''א, ל''ה ט', מ' י''ז, מ''ג ד', מ''ח י''ב, ס''ח ד' י''ד, צ''ו י''א, צ''ז א' ח', קי''ח כ''ד, קמ''ט ב') :

תשמיעני - טעם ששון - בעבור היות נפשו מתאבלת.

תשמיעני ששון ושמחה. השמיעני סלחתי ויהיה לי שמחה וששון ואז תגלנה העצמות אשר דכית בדבר הנבואה הקשה הבאה אלי:

תשמיעני, מצייר כאילו ע"י נגעו הורס בנין גופו ועתה יבנה כולו מחדש, ונגד תחטאני באזוב ואטהר אמר תשמיעני ששון ושמחה, כי בצרעתו ישב חוץ למחנה בגדיו פרומים וזה הפך הששון, שמורה על הסימנים החיצונים שיעשו להוראת השמחה, וכן טמא טמא יקרא שהוא הפך השמחה בלב, ועתה יהיה לו ששון בגלוי ושמחה בלב, ונגד תכבסני שהוא הסרת המכאוב והנגע, אמר תגלנה עצמות דכית, שיגילו העצמות המדוכאים בנגע ומכאוב ועתה ימצא גילה פתאומית ע"י הרפואה:

עצמות דכית. כשכעסת עלי:

העצמות תגלנה. והוא הגו על דרך ושמועה טובה תדשן עצם, ואע"פ שאמר לו נתן הנביא גם ה' העביר חטאתך לא תמות הבטיחהו ממיתה לומר שבה העביר חטאו שלא ימות ושאר העונשים כבר אמר לו נתן הנביא ולא התפלל על אותם עונשים כי ראוי לקבלם לכפר עונו ולא יכול להתכפר בלתם אם כן טוב יהי' לו העונש ההוא:

תגלנה - כן לתוקף כח הגוף.

דכית. כי מפחד האל ית' נבהל ודכאו עצמיו:

הסתר. שלא יהא נגד עיניך חטאי ולא לזכרם ולענש עליהם עוד וכן כל עונותי עד היום הזה מחה כי בכולם אני מתחרט ושב בתשובה לפניך:

הסתר פניך מחטאי כו' אחרי אומרו יכבסהו מעונו קשה איך יאמר עתה שימחה אותם וכן בחטא אמר טהרני ועתה אומר יסתר פניו מהם אך לזה נדקדק אומרו למעלה עון וחטאת לשון יחיד ופשעים לשון רבים ועתה אמר חטאים ועונות לשון רבים ופשע לא יזכיר אפילו אחד. אך אמנם עד כה דבר על דבר בת שבע כי בענין זה היו כלם כמפורש אצלנו במזמור ל"ב עון א' וחטא א' ופשעים שנים ועליהם דבר עד כה ועתה נעתק לדבר על יתר חטאים ועונות אך לא פשעים שלא היה לו סוג זה רק בדבר אוריה החתי ועדיין קשה כי יראה כמו זר יאמר יסתר פניו מחטאיו וגם ימחה העונות והלא קב"ה לאו ותרן הוא. ועוד שאם כן חמורים הם החטאים מעונות כי על החטאים יסתר פניו בלבד והעונות ימחה לגמרי. אמנם במאמר רשב"י ע"ה בספר הזוהר על פסוק גם ה' העביר חטאתך לא תמות שהקטיגור הנעשה על ידי העון הוא הנקרא חטאת ואותו העביר הוא יתברך מלקטרג על דוד ועל כן לא ימות וכן כתבנו על פסוק וחטאתי נגדי תמיד שהקטיגור הנעשה מהעון עומד נגדו למעלה לקטרג וענ דרך זה יתכן יאמר הסתר פניך מחטאי הם קטיגורים שעשיתי בעונותי בל תראה להם פנים בבואם לקטרג ועי"כ וכל עונותי מחה בתשובתי בהעדר מזכירי עון ליתפש:

הסתר - דרך משל. והטעם: שלא יראה חרון אף השם.

הסתר פניך. לבל יעמדו מול פניך לקטרג בי:

וכל עונותי. בגעיא בס"ס:

הסתר, עתה יסדר איך יבנהו ה' בנין חדש, א. שיסירו חטאיו ועונותיו הקודמים, והנה החטאים שהם במעשה אין להם מציאות בנפש רק חוץ לנפש, כי החטאים עומדים בפ"ע מופרדים מן העושאם, כמו שכל מעשה אחר העשותה אין לה עוד קישור עם העושה רק מה שהוא היה סבתה, וצריך שה' יסתיר פניו מהם מן המעשים שעומדים נכח ה', והעונות שהם במחשבה אין להם מציאות בפ"ע רק שנפש האדם דומה להם כנייר שהם כתובים עליו וחרותים על לוחותיה, בקש כל עונותי מחה, שימחה אותם ה' מן לוח נפשו, ולא ימצאו שם:

לב טהור ברא לי אלהים. שלא אכשל עוד:

לֵב טָהוֹר דרש ר' עוירא ואיתימא ר' יהושע בן לוי שבעה שמות יש לו ליצה"ר הקב"ה קראו רע שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו משה קראו ערל שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם דוד קראו טמא שנאמר לב טהור ברא לי אלהים מכלל דאיכא טמא וכו':
(סוכה קב ע"א)

לב. כי כונתי טובה מעתה ואתה עזרני בה, וסמוך לבי ורוחי שיהיה טהור שלא ימשול בי יצר הרע עוד וזהו הבריאה והחידוש:

לב טהור כו' יקשה על שאלתו זאת שאם כן מה טובה יחזיק לו הוא יתברך אחרי זאת בכשרותו אך אפשר במה שאמרו הן בעוון חוללתי כו' שתכונתו בלתי מוכנת להיטיב על כן לב טהור ברא לי עם שלא תעשה כן לזולתי כי תכונתי גורמת וזה אומרו לי ואם להיות תכונתי רעה יטמא הלב טהור בקרבי כאשר יקרה לנשמה טהורה שתטמא בגוף החוטא לזה אמר רוח נכון לקבל הלב טהור בל יטמא חדש בקרבי. או יאמר בשום לב אל אומרו בלב בריאה וברוח חדוש והוא כי רוח יאמר על רוחו ונשמתו שבקרבו והוא כי הנה אין ספק כי נפש האדם באדם ע"י העון נפגמת וכן מכ"ש הלב ואין ספק כי אין תקון שניהם שוה כי הנפש להיותה חלק אלוה ממעל קלה לקבל טהרה ע"י שפע עליון מהלב כי בשר הוא על כן על הלב אמר לב טהור מפגם ברא לי אלהים מחדש שלא יספיק הרקת שפע מה בו אחר שנפגם אך רוחי איני אומר ברא מחדש רק שתשפיע בה רוח טהרה שתתחדש עודנה בקרבי וזהו חדש בקרבי הכוונה לומר שלא תצטרך לקבל חדוש אל התגלגל באיש אחר וז"א חדש בקרבי ובאמרו נכון כוון לומר אל תאמר נא ה' כי אחר כי הכל תלוי בלב כמאמר שלמה תנה בני לבך לי וכו' א"כ בבריאת לב טהור אין פחד לבא לידי חטא לזה אמר הנה בהיות הרוח נפגם אין בו הכנה לקבל קדושה מלב טהור כי גדול פגם הרוח ומה גם כאשר הוא גדול כשל דוד ע"כ אמר ורוח נכון לקבל טהרת פגמה ע"י לב הטהור חדש בקרבי:

לב, רוח. עמ''ש יחזקאל (י''א י''ט, ל''ו כ''ו) :

לב - בעבור שהזכיר כי חולל בעון. והטעם: התאוה הנטועה הביאתהו לחטא, יתפלל אל השם שיעזרהו על יצרו, שלא יחטא פעם אחרת חטא כזה, וזה לב טהור.

לב טהור. לבל אחטא עוד:

לב טהור ברא לי אלהים. רבינו האר"י ז"ל כתב לב טהור ברא ר"ת טבל דע"י הטבילה מסתלקת הסט"א ואפ"ל דס"ת לב טהור ברא לי אלהים אברים דהלב הוא העיקר ומזה נמשך אל כל אברים. ורוח נכון חדש ס"ת נחש לדחות הסט"א שבקרבו. אלמדה פושעים וממילא חטאים אליך ישובו א"נ וחטאים יהיו זכיות אליך ישובו כמו מצות. תרנן לשוני צדקתך תורה. ומתוך תורה נעמוד בתפלה אדני שפתי תפתח ואח"כ ופי יגיד ימשיך תהלתך. א"נ ימשיך תהלתך שהיא השכינה שנקראת תהלה ימשיכנה פב"פ. לב נשבר ונדכה ר"ת לנו גימטריא אלהים שיהפך לרחמים תכף כס"ת הרב א"נ לב נשבר ונדכה שהוא עניו הוא מרכבה לשכינה שם אלהים הרמוז בר"ת לנו גימטריא אלהים. ועל ידי הענוה יגלו לו רזי תורה וכן ס"ת גימטריא רז. א"נ ס"ת רבה רמז מ"ש בזוה"ק מאן דאיהו זעיר איהו רב. א"נ ס"ת ברה דע"י הענוה מכוין ההלכה שהיא בר"ה ואמיתית:

לב טהור, החטא בא ע"י התאוה שהיא מצד החומר, והעון בא ע"י עוות השכל או הרוח שהוא המעלה ציורים אל הלב ויעלה ציורים רעים נוטים לרוע, והבלתי חוטא י"ל לב טהור, והבלתי מעוה י"ל רוח נכון, רצוני שהלב מציין הכלי החיצוני החומריי שבו ישכון הרוח שהוא הכח הפנימי הנפשיי, וטהרת הלב הוא שהחומר אין לו נטיה ותאוה אל הרע, והרוח הנכון יציין שהרוח הפנימי יעלה רק ציורי אמת וטוב על פני הנפש, והפוכם לב טמא ורוח מעוות, והנה הלב הבלתי טהור יהיה בתולדה, לא כן הרוח הבלתי נכון, רצוני, שהחומר בתולדתו י"ל נטיה אל התאוה, עד שאם ירצה ה' לתקנו שלא יתאוה אל הרע צריך בריאה חדשה, ועז"א לב טהור ברא לי אלהים, שיברא לבו בריאה חדשה שלא יתאוה עוד לרע, אבל הרוח אינו מעות מתולדתו, כי הנפש מצד שרשה והתחלתה מוכנת שתצייר רק אמתיות וטוב עד שעוות הרוח נולד אצל האדם אחר כך, ואין צריך רק שיחדש ה' בקרבו רוח נכון כמו שהיתה הנפש בתחלתה, ועל זה אמר ורוח נכון חדש בקרבי:

ורוח נכון - הטעם כפול.

ורוח נכון. רוח ישר וכפל הדבר במ״‎ש:

ורוח קדשך אל תקח ממני. שלא יהא רוח הקודש מרוחק ממני (סא"א):

אל תשליכני. כאדם השנאוי והמתועב אלא פנה אלי בעין הרחמים והאהבה או פירוש על רוח הקדש והפסוק כפול כי רוח הקדש היתה בו ובאותה הרוח היה אומר המזמורים ועתה כשחטא נסתלקה ממנו והתפלל שלא יקחנה ממנה לעולם אבל ישיבנה לו וזהו שאמר:

ויתן טעם לשאלתו זאת בפסוק שאחריו והוא בשום לב אל אומרו אל תשליכני מלפניך היתכן שיושלך מלפניו יתברך ומי לנו כדוד נכבד למלך הקדוש אך הנה ארז"ל על הפרש שבין האבות שנאמר בהם התהלך לפני אשר התהלכו אבותי לפניו ובנח נאמר את האלהים התהלך נח כי אברהם לא היה צריך סעד לתומו והיה כמהלך לפניו שלא היה צריך יחזיק בידו הוא יתברך להדריכו משא''כ נח שהיה כמהלך אחריו יתברך כאלו היה הוא יתברך אוחז בידו והוא נמשך אחריו ודוד היה טרם יחטא התהלך לפניו יתברך כאבות והיה ירא פן אחר שחטא נתעכר איכותו עד יתהפך להיות כנח שלא ילך לפניו יתברך וכן היה ירא פן תתמעט השגת רוח הקדש שהיתה בו טרם יחטא על כי לא נתקן רוחו לקבלו על כן הקדים ואמר לב טהור כו' וגם רוח נכון ואמר לא יפלא מה שהקשיתי לשאול שני דברים אלו כי לו שאלתי להעדיף על אשר היה לי היה קשה אך לא אשאל רק לבל אחסר מאשר היה לי וזהו מה שאמרתי לב טהור וכו' הוא כדי שאל תשליכני מלפניך שהוא מהתהלך לפניך כאשר הייתי כאבות ולא כנח והנה כתבנו ענין אומרו נכון שהוא לקבל מהלב טהור או ימשך אל סוף הפסוק לומר מה שאמרתי ורוח נכון הוא כדי שרוח קדשך אל תקח ממני להעדר רוח נכון מוכן לקבלו. ואם נשים לב אל אומרו נכון ולא אמר נכונה כי נקבה היא יהיה כנודע מספר הזוהר כי נפש אדם היתה באבות קודם היותה בדוד והחל ליתקן וגמר התיקון בדוד ובזה יאמר אלו מאדם היה בא אלי שבאה פגומה היה קשה לחדשה אך עתה שהיתה באיש נכון לכך אינו קשה כי כבר באה בתיקון וזהו ורוח של נכון חדש בקרבי כאשר היתה טהורה:

אל - פחד שיפול ממעלת אנשי רוח הקדש ומצאנו באחרית ימיו שאמר: רוח ה' דבר בי.

אל תשליכני. למאס בי ולעזבני אל המקריים:

אל תשליכני, מבקש עוד שאחר שיברא לו ה' לב חדש בל ישוב עוד לכסלה ולא יסור מן הדבקות עם המקום, והדבקות הזה הוא משני צדדים, הא' הוא מה שהאדם הוא אצל ה', והב' הוא מה שה' הוא אצל האדם, מצד שהצדיק הוא אצל ה' וקשור בידיעתו הוא מושגח ונושע מכל פגעי הזמן, כי אינו תחת הטבע רק תחת ההשגחה, ועל צד זה בקש אל תשליכני מלפניך, ומצד שרוח ה' הוא אצל האדם תנהלהו בדרכי השגת האמתיות ותעזרהו אל שלמות נפשו, וע"ז בקש ורוח קדשך אל תקח ממני, ומפרש נגד מ"ש אל תשליכני מלפניך ועי"כ השיבה לי ששון ישעך, שעי"ז אהיה מושגח מאתך ונושע מכל פגעי הזמן, ונגד מ"ש ורוח קדשך אל תקח ממני, מפרש ורוח נדיבה תסמכני, שעי"ז תסמכני הרוח נדיבה בדרכי השלמות:

ורוח קדשך. רוה״‎ק אשר בי מאז:

השיבה לי ששון ישעך. רוח הקודש שנסתלק מעלי:

הָשִׁיבָה לִּי דאמר רב יהודה אמר רב ששה חדשים נצטרע דוד ופרשו הימנו סנהדרין ונסתלקה הימנו שכינה דכתיב ישובו לי יראיך ויודעי עדותיך וכתיב השיבה לי ששון ישעך וכו':
(יומא כב ע"ב)

השיבה. רוח הקודש היא ששון הנשמה וישעה:

השיבה לי ששון ישעך וכו' הנה מה שרם לבבו להתעורר יצרו עליו לחמוד האשה בלבבו היתה שמחת הצלחת מלחמותיו שכן כתיב ויהי לתשובת השנה לעת צאת המלכים וישלח דוד את יואב וכו' וישחיתו את בני עמון ויהי לעת הערב ויקם כו' וירא אשה רוחצת כו' כי שמחת ישועה במלחמה מעוררת את היצה"ר לחטא אמר עתה בבקשו על סליחת החטא אל תמנע מלהשיב לי ששון ישעך מאויבי כאשר בתחלה על היותו סיבת עוני כ"א השיבה לי ששון ישעך כבחחלה ואל תמנע פן יקרני כענין בת שבע כי הנה בכלל בקשתי הוא כי ורוח נדיבה תסמכני שהוא כי כל מלחמות דוד לא הין רק לפרנס העניים באמרם אליו עמך ישראל צריכין פרנסה והיה מחלק שלל לעניי ישראל ואמר אוחילה לפניך שרוח נדיבה תסמכני שרוח נדיבה שיש בי בישועה שאתה מושיעני בנצחי את אויבי היא תסמכני מלהתפקר לחטוא שזכות הנדיבות שאני עושה ע"י הישועה תסמכני לבלתי צאת תקלת עון ממה שבא על ידו זכות. או יאמר השיבה לי ששון כו' על דרך מאמרם ז"ל מזמור נ"ד על פסוק ה' בסומכי נפשי וז"ל עד שאני במעי אמי כבר נתנבא עלי איתן האזרחי מצאתי דוד עבדי וכו' הוי ה' בסומכי נפשי ע"כ. הנה שמוציא סמך לטובו מאיתן האזרחי הוא אברהם אבינו ועל דרך זה יאמר פה הלא נדרת לי ששון ישעך לעתיד שתהיה גאולתך ע"י כמפורש במזמור שני ואני נסכתי מלכי כו' אספרה כו' שאל ממני כו' ועתה ע"י החטא הלז כשל זכותי על כן אחלה פניך להשיב לי ששון ישעך העתיד ואם אין תשובתי מספקת לזה רוח נדיבה תסמכני הוא רוח אברהם הוא רוח נדיבה כי הוא נקרא נדיב ורוחו רוח נדיבה שהתנבא במזמור הנזכר איתן האזרחי הוא אברהם מצאתי דוד עבדי כו' ואמונתי וחסדי עמו ובשמי תרום קרנו ושמתי בים ידו ובנהרות ימינו כו' שהוא מעלת מלך המשיח כי ע"י דוד תהיה תשועה נמצא כי רוח אברהם תעזור ותסמוך ידו שלא תשוב נבואתו ריקם:

נדיבה. מלשון נדיב האוהב לתת מתן:

השיבה - בעבור היותו קודם שיחטא שמח כי לא חטא מימיו, על כן טעם השיבה.

השיבה. שלח לי ששון ישועה כמאז:

נדיבה. לשון נדיבות קצינות:

ורוח נדיבה. היא רוח הקודש שמתנדבת דברי שיר לשבח לאל יתב' והיא בעלת רצון טוב:

ותי"ו תסמכני קשורה עם רוח נדיבה. והטעם שתסמכני רוח נדיבה, להתנדב עד אלמדה.

תסמכני. סמוך אותי ברצון אהבת המתן כמשפט לאוהבי ה׳‎:

תסמכני. ותי"ו טעמה אל הרוח או טעמה כנגד האל ית' וטעמה וברוח נדיבה:

אלמדה פושעים דרכיך. וממני ילמדו וישובו אם יראו שתסלח לי:

אלמדה פושעים. כשתסלח לי אלמדה פושעים וחטאים דרכך שאתה נושא עון ופשע וישובו אליך ואתה תקבלם:

אלמדה פושעים וכו' אם תעשה לי החסד הזה אעשה שלא יתייאשו הפושעים באמרם כי מאסתם על גודל עונם שהם הפשעים או שלא תעלם במקום מחיצת צדיקים או במקום ששאר בעלי תשובה עומדים כי הלא מאשר תפליא לעשות עמי אלמדה את הפושעים דרכיך לקרבם כל כך עד גדר שהחטאים שעשו כמאמר ברוריה מי כתיב חוטאים חטאים כתיב הם כחות הטומאה הנעשים מפשעיהם כמאמר רשב"י על פסוק גם ה' העביר חטאתך וכן כתבנו למעלה על מלת חטאי שלא די שלא יקטרגו עליהם רק שיעשו כחות קדושים ודבקים בך שזדונות יעשו כזכיות וזהו אליך ישובו:

פושעים - כנגד כי פשעי אני אדע.

אלמדה. אז אוכל ללמד את דרכיך את הפושעים ולהזהירם על התשובה ולומר להם ראו מה עלתה בי ע״‎י התשובה:

אלמדה פושעים, עי"כ אלמדם לשוב בתשובה, והנה הפושעים שהוא החוטאים מחמת מרד לא מצד התאוה, שהם יחשבו לרוב שדרכי ה' והנהגתו לא טובים וימרדו בו, אלמדה אותם את דרכיך, שהם מלאים טוב וחסד, ועי"כ ישובו בתשובה, והחטאים שהם מצד התאוה, להם א"צ לימוד, כי סבת החטא אינו מחמת חסרון ידיעה, רק שע"י שיראו שאני גובר על תאותי ושבתי בתשובה הגם שטבעי היה נוטה אל התאוה, כן גם הם יכניעו תאותם וישובו אליך, וזה מקביל נגד מ"ש אל תשליכני מלפניך, ובזה אלמדה פושעים דרכיך, שיראו שאתה מרחם ושופט צדק, ונגד מ"ש ורוח קדשך אל תקח ממני, ובזה חטאים אליך ישובו, בעזרת רוח נדיבה שהוא רוח הקודש אשר יסמכם נגד התאוה ויצר מעללי לב:

(יב) או שיעור הכתובים קרוב אל האמור שאמר דוד ירא אני פן יקרני כדאמרי אינשי גמלא אזלא למבעי קרני אודני דהוו ליה גזיין מניה כך אני שאלתי שיאמרו אלהי דוד ועי"כ צרפתני בל תמצא על כן ירא אני פן לא בלבד לא אשיג היתרון ששאלתי כי אם גם מה שהיה לי אפסיד על כן מה שאני שואל מחדש הוא כי לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי אך בשאר דברים איני שואל כי אם שלא יחסר לי אשר היה לי מתחלה כי איני אומר להשיג מה שהשיגה יד אברהם שתקרא אלהי דוד כמוהו כ"א שלא אפסיד ממה שהיה לי מתחלה שלא תגרום מה ששאלתי יותר מאשר היה לי להפסיד מאשר לי והוא שלשה דברים אחד שאל תשליכני מלפניך כמפורש בסמוך. ב' שרוח קדשך אל תקח ממני. ג' השיבה לי ששון ישעך כבתחלה כמדובר.

וחטאים – כנגד וחטאתי.

אליך ישובו. ע״‎י דברי אלה ידעתי כי ישובו:

(טו) ושמא תאמר ולמה שאלת מחדש לב טהור ורוח נכון הלא הוא כי ע"י כן אלמדה פושעים כו' והוא ענין מפורש אצלנו במקומות רבים כי הכנס תורה ומוסר בלב השומעים תלוי בלב המשמיע כ"א לב המשמיע ונפשו טהורים גם אל לב ונפש המקבלים יכנסו ויעשו פועל משא"כ אם יוצאים ח"ו מן השפה ולחוץ ולבו בלתי טהור כי גם לשומע לא יעשה בו רושם בקרב לבו. ונבוא אל הענין אמר דוד הלא ע"י עון זה נתמעטה טהרת לבי והכנת רוחי ואיך יכנסו דברי תוכחות מוסרי אל לב הפושעים לשילמדו כי עתה אפשר לא ישמעו ולא ישובו אליך ע"י באמרם בלבם יוכוח את עצמו כי הוא כבד עון ואיך יאמר לנו טול קיסם מבין שניך והלא נאמר לו טול קורה מבין עיניך אך עתה שלב טהור תברא לי אלהים ורוח נכון תחדש בקרבי דברי יעשו רושם בלב השומעים עד גדר שאלמדה פושעים דרכיך וכ"כ ישובו שאפילו החטאים שהם העונות עצמם כמאמר ברוריה מי כתיב חוטאים חטאים כתיב כי הזדונות עצמם ישובו אליך אל הקדושה יהפכום לזכיות כי ישובו מאהבה כמסקנת הגמרא שהשב מאהבה נעשים לו כזכיות וזה יהיה לי מהיות לי לב טהור כמפורש אצלנו במקומות רבים כי המוכיח לאחרים ולבו לא נכון עמו אין דבריו עושים רושם בעיני שומעיהם ואשר לו לב טהור יכנס בלב שומעו התוכחת כחצי גבור שנונים ויצליחו:

הצילני מדמים. שלא אמות בחרב על עונשו של אוריה שהרגתי:

הצילני. מדמי אוריה שלא תענישני עליהם:

הצילני מדמים כו' הנה על פסוק אל תירא אברם אנכי מגן לך וכו' ארז"ל בבראשית רבה שלשה דברים אחד שהיה מתיירא אברהם אולי בקרב הגוים אשר הרג היה איש או אנשים כשרים ויאשם בדם נפשות נקיים אמר לו הקב"ה אל תירא אברם כי נקי וצדיק לא הרגת. עוד שנית אמרו שהיה ירא פן יקומו גואלי דמים על אברהם ויסתכן בידם דלאו כל שעתא מתרחיש ניסא ואמר לו הקב"ה אל תירא וכו'. עוד שלישית אמרו שהיה ירא שמא נכו זכיותיו כאשר נפלו תחת רגליו הארבעה מלכים ואמר לו הקב"ה אל תירא וכו' ואפשר כי מעמד שלשתן יחד בפ' שעל הא' אמר אל תירא אברם ועל השנית אמר אנכי מגן לך ועל השלישית אמר שכרך הרבה מאד ויתכן כי גם שלש אלה רמזן דוד בפסוק זה על הא' אמר הצילני מדמים אלהים שהוא מעון דמים פן יש בקרב הנופלים תחת ידי נקי וצדיק ועל השנית אמר אלהי תשועתי כי להיותו יתברך מכנה אלהותו בישועת דוד לא יירא מרבבות יקומו עליו בשום זמן ועל השלישית אמר תרנן לשוני צדקתך כי צדקה תעשה עמי בתורת לדקה ולא בנכוי זכות:

הצילני - בעבור הריגת אוריה.

מדמים. שלא יושפך דמי בגמול עון הזה ואז תרנן לשוני הצדקה שעשית עמדי:

מדמים אלהים. בגעיא בס"ס בין השו"א לסגו"ל:

הצילני, אולם בקש נגד מ"ש לו הנביא ואת הכבשה ישלם ארבעתים שיצילהו ה' מדמים ובזה תרנן לשוני צדקתך, והנה הלשון מציין הדבור הפנימי, והפה והשפה מציינים הדבור החיצוני, והצדקה תציין צדקת ה' בעצמו, והתהלה תציין מה שיהללוהו בקהל עם ויפרסמו מעשיו שעי"כ יהולל שהוא עושה צדקה, ואמר שבזה שתצילני מדמים אכיר את צדקתך בבינתי, שאינך מתנהג כפי מדת המשפט (שלפיהו ראוי שאת הכבשה ישלם ארבעתים) רק כפי הצדקה העליונה הנבדלת מדרכי המשפט הנימוסיי, (שזה ההבדל בין צדקה ומשפט) ועל זה אמר שלשוני היינו דבורי הפנימי רוח בינתי תרנן צדקתך, ואח"כ ה' שפתי תפתח, היא השפה החיצוני שבה יודיע דבריו לאחרים, ופי יגיד תהלתך גם לאחרים, והוא כי לא תחפוץ זבח, שאיך אתן בכורי פשעי ופרי בטני חטאת נפשי, אחר שלא תחפוץ גם זבח של בהמה, וכ"ש זבחי אדם, וכבר התבאר אצלי שיש הבדל בין חפץ ובין רצון, החפץ הוא ענין נפשי, שתאותו ונטיית נפש חפץ בדבר מצד הערב או המועיל, והרצון הוא ענין מחשביי, שהדבר נרצה אצלו מצד הטוב, והנה הזבח של שלמים שלא בא על חטא הם נרצים לפניו, הגם שאינו חפץ בהם, כי א"צ לו בעבור עצמם כי לא יאכל בשר וע"כ אינו חפץ בהם, ומ"מ הם נרצים לו, שע"י יכיר האדם את בוראו, והם עושים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים כמ"ש חז"ל, וע"כ אמר כי לא תחפוץ זבח, אמנם העולה שהיא באה לכפר על עשה ול"ת הניתק לעשה, לא לבד שאינו חפץ גם לא ירצה אותה כי היה רוצה יותר שלא יחטא ולא יצטרך לכפרה, שמ"ש ונרצה לו לכפר עליו הוא ריצוי ופיוס אחר שכבר חטא אבל היה רוצה יותר שלא יחטא ולא יביא עולה:

אלהים. אתה כי אתה שופט על הכל ובידך לשפוט ולמחול, ואקרא לך:

(יד) ואפשר להמשיך הענין באמרו השיבה לי ששון כו' והוא כי הנה נתבשר דוד להיות הגאולה העתידה מהמלכיות על ידו כאשר דבר נתן אל דוד וגם הוא החזיק לו יתברך טובה באמרו ותדבר על בית עבדך למרחוק כו' וכן אמרו רז"ל על פסוק ואני נסכתי מלכי כו' שאל ממני ואתנה גוים נחלתך כו' והנה היה ירא פן הוסרה ממנו התשועה ההיא מלהיות על ידו על אשר בא אל בת שבע ואת אוריה הרג בחרב בני עמון על כן אמר השיבה לי ששון ישעך שהוא הישע שלך כי אז הוא ישועת שכינה מהגלות על ידי נקמת הגוים ההם אשר יפלו אז כל המלכיות הרמוזים בצלם ע"י אבן די לא בידין והדקת פרזלא נחשא כספא ודהבא שהם כל הד' מלכיות כמפורש במקומו ואמר אם ימעט זכותי לכך רוח נדיבה היא רוחו ונשמתו של אברהם הנקראת נדיבה כנודע כי על כן נקראו ישראל בני אברהם בת נדיב ונאמר נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם כמדובר למעלה. והנה ארז"ל בבראשית רבה כי ד' מלכים שנפלו ביד אברהם הם ד' מלכיות אמרפל מלך שנער זו בבל אריוך מלך אלסר זו מדי כדרלעומר מלך עילם זו יון ותדעל מלך גוים זה עמלק ושם כתבנו במקומו כי איך יתכן ועמלק לא היה עדיין בעולם אך אין הענין כ"א שמאז בהפיל הוא יתברך ד' מלכים ביד אברהם היה דוגמת ד' מלכיות שימשלו בישראל והראה לו מאז כי זכותו יעזור למו להפיל אותם תחת ישראל כאשר עתה נפלו ד' מלכים האלה תחת ידו ובזה יאמר נא דוד הלא שאלתי תשיב לי ששון ישעך העתיד המתייחס לכך כי ישועתו של הקב"ה ישועתן של ישראל ואם יש לי מעט זכות רוח נדיבה של אברהם תסמכני כי זכותו הוא הסומך כי על כן מאז נפלו בידו ד' מלכים גדולים ומה גם לנודע מחכמי האמת כי גלגול אדם שבדוד גם היה באבות ועל ידי אותו היחס היו לו גם משנות אברהם וגם יצדק יסמך בזכותו:

וטעם תרנן לשוני צדקתך – כי אינני רוצח וחייב מיתה כי הוא לא צוה להרוג אותו, רק מחשבתו רעה היתה לשומו במקום הסכנה.

אלהי תשועתי. שתושיעני מזה הדין:

(טו) ואם תאמר נא ה' כי אברהם שאני שהיה לו זכות הנפש אשר עשו בחרן לזה אמר גם אני אלמדה פושעים דרכיך כו' ואקנה נפשות רבות ואביאם תחת כנפי השכינה:

תרנן לשוני צדקתך. שתעש' לי כשתמחול לי:

(טז) ובכלל אשר זכות אברהם תסמכני הוא כי השלש בשורות שבשרתו אז באמור אל תירא אברם כו' ג"כ תעשה עמי והוא הצילני מדמים אלהים כו' כמפורש בסמוך:

ודם. נאמר בלשון יחיד ובלשון רבים בעבור כי הוא אחד ורבים, הוא נושא את כל הארבע' יסודות:

אדני שפתי תפתח. מחול לי ויהי לי פתחון פה להגיד תהלתך:

אֲדֹנָי שְׂפָתַי: מתיב מר בריה דרבינא בערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה ואי אמרת בעי לסמוך הא לא קא סמך גאולה לתפלה דהא בעי למימר השכיבנו אמרי כיון דתקינו רבנן השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא דאי לא תימא הכי שחרית היכי מצי סמיך והא אמר רבי יוחנן בתחלה אומר ה' שפתי תפתח ולבסוף הוא אומר יהיו לרצון אמרי פי אלא התם כיון דתקינו רבנן למימר ה' שפתי תפתח כתפלה אריכתא דמיא הכא נמי כיון דתקינו רבנן למימר השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא:
(ברכות ד ע"ב)

אדני. אתה שאתה נושא על הכל שפתי תפתח כשתרנן לשוני צדקתך ר"ל שישיב לו רוח הקודש שיופיע בלשונו דבר השיר כמו שהיה לו מתחילה וזהו שפתי תפתח שיהא עזר אלהי:

אדני שפתי תפתח כו' אפשר יאמר ענין רבי חייא ובניו שבאמרם משיב הרוח נשב זיקא מוריד הגשם ואתא מיטרא טרם ישאלו רק בהזכרה בלבד שלא היו עדיין שואלים רוח וגשם רק מגידים שבחו של מקום בלבד וזה יאמר שתים תעשה עמי א' שאתה שפתי תפתח שתלמדני ותעזרני להתפלל. ועוד שנית שלא תצריכני עד אשאל רק בעוד שפי יגיד תהלתך בלבד שבאמרי שאתה משיב הרוח ותשיב זיקא וההיקש בכל שאר הדברים. או יאמר וימשכו כל שאר המקראות כי אחרי אומרו את כל הטובה אשר שאל נוסף על מחילת חטא וסליחת עון ופשע אמר במה אקדם ה' להחזיק לו טובה על זה אם אמרתי לשבחו בכל מיני גדולות מלבד שאם אבא לספר יאמרו לי סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך עוד אני מוסיף ואומר כי אין צריך לומר תהלות רבות כי אפילו אין בי כח לאחת כי ה' צריך ששפתי תפתח כדי שפי יגיד תהלתך שהיא תהלה אחת. ומה גם עתה רבות אשר שאלתי מאתך ותקיימם:

שפתי, ופי. השפה חיצונית נגד הפה כמ''ש בכ''מ :

ה' - תעזרני להגיד תהלתך.

תפתח. במה שתמחול לי תפתח פי להגיד תהלתך לרבים ולהעיר לבם על התשובה:

כי לא תחפוץ זבח. שאין זבח חטאת בא על המזיד:

כי. אם ידעתי שתחפוץ זבח על העון אתן אותו אבל ידעתי כי אתה רוצה בלב נשבר והנני שב בלב נשבר לפניך כי לא צוה האל ית' בקרבנות אלא על השוגג, אבל הוא מזיד היה ואין בו קרבן כי אם תשובה בלב נשבר ונדכא:

ואם אמרתי שאקדמנו בעולות ועגלים בני שנה מה המה לפניו ולכן מה שהיה נראה ראוי הוא לבא ברוח נשברה עם הקרבן בהרהור תשובה ומחשבה טובה לומר בלבי כי כל הנעשה בקרבן היה ראוי לעשות בי ויחשיב לי הוא יתברך כאלו נעשה בי ואת עצמי הקרבתי כאשר המיר הוא יתברך אילו של יצחק ביצחק עצמו אך ידעתי ה' כי לא תחפוץ בזבח ואתנה והוא בשום לב אל אומרו ואתנה בוי"ו והל"ל כי לא תחפוץ מתן זבח אך יאמר כי הנה הזבח שהאדם מביא אין עיקרו שור או שה רק מה שהאדם נכנע עי"כ בעלות על לבו שכל הנעשה בבעל חי ההוא היה ראוי לעשות בו והוא הזבח האמתי כד"א אדם כי יקריב מכם כי ההקרבה אמתית היא האדם עצמו ואם יצויר ישבר רוח האדם בלי קרבן ככל הראוי שהוא הזבח האמתי כשיעור מה שנשבר על ידי הזבח לא היה חפץ הוא יתברך יותר מזה וימחול לו השה כענין עולותיכם ספו על זבחיכם וזהו כי לא תחפוץ שני הדברים יחד זבח ושגם כן אתנה כ"א יצויר זבח מבלי אתן יספיק כי אינך כמלך בשר ודם שחפץ לקבל כי הלא אין קרבן שהכל יהיה עולה השמימה כליל לה' כעולה ועל כל זה עולה לא תרצה:

ואתנה. מלשון אתנן ומתן:

לא תחפוץ, לא תרצה. ההבדל בין חפץ ובין רצון בארתי בס' התו''ה (ויקרא סי' ל''א), שהרצון היא תכונה מחשביית, והחפץ הוא תכונה נפשיית שנפשו נוטה אל הדבר הגם שלפי עצת שכלו לא ירצה בו, כמו החפץ אל הרע, והתבאר עוד (ש''א ט''ו, לקמן קמ''ז י') :

כי - לא שאלת בתורתך ובקשת להקריב עולה, או חטאת בעבור עון כזה.

כי לא תחפוץ. אין עיקר חפצך בזבח ומתן:

ואתנה. שאם תחפוץ אתננו לך:

זִבְחֵי אֱלֹהִים: א"ר יהושע בן לוי בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה שבשעה שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה שכר עולה בידו מנחה שכר מנחה בידו אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם שנאמר זבחי אלהים רוח נשברה ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת שנאמר לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה וכו':
(סוטה ה ע"ב)

זבחי. הזבחים שהוא רוצה הוא רוח נשברה:

ואשר אמרתי שיש זבח מבלי אתן הוא כי זבחי אלהים אינו הקרבן רק רוח נשברה שנשברת על ידי הקרבן לא הקרבן עצמו ועל כן אמרתי שלא תחפוץ שעם זה גם כן אתנה וזה כבר ישנו פה וראה נא ה' כי גם שלא נשברה רוחי בעצם הלא נשבר לבי ואם ימעט גדר שבר בלב משבר ברוח קבל נא כפל שברון בלב במקום שברון א' ברוח כי ברוח נשברה בלבד תחפוץ והנה בלב יש שברון ודכוי וזהו לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה:

זבחי - חשובה היא התשובה כזבחי אלהים. והתשובה היא: לב נשבר ונדכה.

זבחי. רוח נשברה הוא הזבח המרוצה ולא תבזה אם כן לבי הנשבר והנדכה:

זבחי אלהים. במקצת ספרים הבי"ת בחטף פתח ומה שהביאה לזה היה בראותםהמאריך עם החירק כמ"ש רד"ק בכמה מקומות ואין כאן מקום להאריך:

זבחי, כי עקר הזבח שירצה בו אלהים הוא רוח נשברה, שישבר האדם את רוחו הפנימי, שהרוח הוא המעלה הציורים על הלב, שלא יצייר עוד ציורים רעים רק ציורי החכמה ויראת ה', וזה יקבל ה' כזבח, וגם לב נשבר ונדכה, שהלב הוא הכלי החיצוני שבו שוכן הרוח ומורה על כח המתעורר והיצה"ר וכח הממשלה אשר בנפש לכבשו, אם הלב נשבר ע"י כניעה וצום ועינוי, שעי"כ ישבר הכלי החיצוני בל יתאוה תאוה, כמ"ש ולבי חלל בקרבי, גם זה אלהים לא תבזה, אבל לא ירצה בקרבנות וכ"ש במיתת נפשות:

זִבְחֵי אֱלֹהִים: ואריב"ל בזמן שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה שכר עולה בידו מנחה שכר מנחה בידו אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולן שנאמר זבחי אלהים רוח נשברה ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת שנאמר לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה:
(סנהדרין מג ע"ב)

ולב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. אעפ"י שאין עמו זבח והזבח אתה בוזה כאשר אין הלב נשבר:

(ב) היטיבה ברצונך כו' הנה כעת אינך חפץ בזבח רק בהכנעת החוטא היטיבה ברצונך את ציון שיהיה מחמת רצון שתזכנו להיות דור שכולו זכאי ולא להיותנו דור שכולו חייב כי אז נהיה צדיקים ויתקיים בנו מקרא שכתוב כלם נקבצו באו לך הן כלם כעדי תלבשי כמפורש אצלנו שהוא מפאת צדקתם ואז תבנה בעצמך חומות ירושלים כד"א אנכי אהיה לך חומת אש סביב כו':

היטיבה. לבנות בית מקדשך בתוכה בימי שלמה בני:

היטיבה. בשני הפסוקים האלה נראה שבעודו אומר השיבה לי ששון ישעך כן היה לו ששבה לו כי אלה הפסוקים הם נבואה עתידה שעתיד בית המקדש להחרב ראשון ושני על העונות ואע"פ שהיו מקריבים קרבנות תמיד כיון שהיו מעשיהם רעים ביזה האל הקרבנות והחריב המקדש ובימות משיחנו יהיו קרבנותיו רצוים שיהיו כל ישראל בלב אחד לעבוד את ה' לפיכך הטיבה ברצונך את ציון:

ציון, ירושלים. עי' הבדלם ישעיה (מ''א כ''ז) :

היטיבה - אמר אחד מחכמי ספרד: כי אלה השנים פסוקים הוסיפם אחד מהחסידים שהיה בבבל, שהיה מתנפל לפני השם ומתפלל המזמור הזה והצריכו לדבר זה, בעבור שלא נודע כי ציון הוא המקום הנבחר רק בעת זקנות דוד, גם נכון הוא שנאמר ברוח הקודש.

היטיבה. חוזר גם להתפלל על בני הגולה בבבל ואשור ואמר ראה לבותם הנשברים והיטיבה ברצונך את ציון שתבנה ותכונן:

היטיבה, אמנם הגם שעתה אינו חפץ בקרבנות, בעת שתיטיב את ציון ע"י רצונך, ציון מציין מקום המקדש והשכינה ואותה ייטיב ע"י רצונו ע"י שרצונו ישכון שם, לא ע"י חומה בריח ודלתים, וירושלם מציין העיר עצמה, מקום מושב ההמון, לה תטיב ע"י שתבנה חומותיה החיצונים:

אז. אותם הזבחי' יהיו זבחי צדק:

כי על ידי כן רוח הטומאה המחטיאה תעבור מן הארץ כי אז נהיה משוללי עון ולא נצטרך הכנעה רק אז תחפוץ זבחי צדק כד"א כי נחם ה' ציון כו' ששון ושמחה כו' תודה כו' שיהיו עולה ומנחת כליל כי אז לא יהיו פרים הנשרפים מחוץ למחנה שהם פרים הבאים על עון פר ע"א ופר בא על כל המצות וכהן משיח רק כלם יהיו עולים עולה על מזבח ולא יבאו על עון.

וכליל. היא מנחת כהן שנאמר בה כליל תהיה (ויקרא ו׳:ט״ז) לפי שכולו נשרף:

אז, זבחי צדק - הם השלמים.

אז תחפוץ וגו׳‎. כי אז תמלא הארץ דעה ולא יחטאו ולא יצטרכו עוד להביא חטאות ואשמות ולבד זבחי צדק יזבחו והם שלמים ועולות הבאים בנדבה ומבלי חטא:

אז תחפץ זבחי צדק, שאז לא לבד שתרצה כי גם תחפוץ זבחים, מצד שהם יהיו זבחי צדק, שהשלמים שיביאו לא יורו על הצלחות עוה"ז רק על הצדק, שיבואו להודות לך על שתלמד להם דרכי הצדק ועל שיתמיד הצדק ביניהם, וזה דבר שיחפוץ בו ה' מצד עצמו, וגם שלא לבד שתחפוץ בזבחים, כי תחפוץ גם עולה וכליל, שגם הם יורו על הצדק לא על החטא, ובכ"ז גם אז לא תחפוץ שאתן בכורי ופרי בטני מנחה לה', כי רק פרים יעלו אז על מזבחך, אבל עתה לא תחפוץ זבח, (וידוע שחטאת ואשמות של יחיד אינם קרבים בבמת צבור):

עולה וכליל. הוא כפל דבר כי העולה היתה כליל או אמר כליל על מנחת כהן שהיתה כליל:

או יאמר אז יעלו כי בשני הבתים ומשכן היו פרים נקרבים על המזבח הולכים ומתמעטים למה שלא יצדה העולם מהאומות מ"ה ותרבה עלינו חית השדה אמנם כאשר תבנה חומות ירושלים ואין פחד מהם אז לא ירדו על מזבחך ויתמעטו רק יעלו ויתרבו כי לא יהיו רק כליל לה' ולכבודו יתברך לא יהיו יורדים ומתמעטים כ"א עולים ומתרבים:

ועולה - היא עולת תמיד ומוספים.

אז יעלו וגו׳‎. כפל הדבר במילות שונות:

פרים. על החטאת והשלמים:

וכליל - מנחת כהן.

פרים. והוא הדין לכבשים אלא זכר הגדול שבמין הקרבנות:

תחטאני באזוב ואטהר. אזוב איתא בזוה"ק (מצורע נ"ג:) דא ו' זעירא דיניק לה לכנסת ישראל שהוא מדת היסוד היינו צמצום שהוא בסוד שם שדי שאמר לעולמי די, שבטהרה יש טהרה ממקור הטהרה שהשי"ת מראה לאדם שממנו יצאו הדברים כבושים וכדאיתא בזוה"ק (בהעלותך קנ"ב: קנ"ג.) דנשמתא איהו מאנא דקוב"ה וכו' ובימינא דתמן תורה שבכתב דאיהי מים וטהרה ממקור דמיה וכו' אבל אינון דמשתדלין באורייתא דבכתב ובאורייתא דבע"פ דאינון אש ומים, ואינון דמשתדלין ברזי דאורייתא דאיהו אור דכתיב בה ותורה אור (משלי ו׳:כ״ג) באורייתא אינון מתדכין בה, והטהרה באופן זה אינו צריך לצמצום ולברורים כיון שהשי"ת מאיר לו בעומק לבו שהיה תמיד דבוק בו אף בשעת החטא, ורק כדאיתא בגמ' (קידושין פ"א:) באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה שהפר לה בעלה והיתה שותה יין ומטמאה למתים. וכדאיתא בזוה"ק (פקודי רס"ו:) שיש טהרה במיין דכיין עלאין דכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וכו' ובזוה"ק (חקת קפ"א.) וזוה"ק (תזריע מ"ט.) שמים טהורים הוא למעלה מטלא דבדולחא שהוא טהרה מרישא עלאה, והטהרה באזוב נתנה לטמאים היותר מרוחקים היינו מצורע וטמא מת שהם צריכים להצטמצם מאוד ועל ידי הצמצום הגדול אז מקבלים טהרה, היינו על ידי שיכירו שפלותם וחסרונם כמו שנתבאר במקומם בענין טומאת מת ומצורע (בחלק א') והיינו שכל מה שיכירו יותר שפלותם יגיעו להכיר רוממות השי"ת ששוכן אף במקום היותר מרוחק, וזה ענין האזוב לטהרת טמאים האלו שצריכים מצדם לנקות עצמם מאוד מכל שמץ תקופות וגיאות ולטאטא במטאטא השמד כל פסולת לבערם מעומק לבו, וזה שהתפלל דוד המלך ע"ה להשי"ת שכל כך היה משתוקק לטהרה עד שהיה שפל בעינו כל כך ונבזה מאוד וכשל כח סבלו מלשא, כמו אדם שנתלכלך מאוד ומבקש מחבירו שינקה אותו באיזה אופן שירצה ואומר לו טאטאני אף במטאטא אך נקני וטהרני מחלאתי, וכן בקש דוד מהשי"ת שיטהר אותו אפילו באזוב היינו ע"י בירורים וצמצומים אך שיטהר.

הצילני מדמים אלהים אלהי תשועתי. היינו שבקש מהשי"ת שיצילו ממעשה שיוכלו בני אדם לחשוד לו שהמעשה הוא היפך מרצון השי"ת והחושדים יתענשו על זה, כי באם חושד בחבירו בדבר שעומק לבו הוא נקי זה החושד נענש, ולכן בקש שלא יגרמו מעשיו שחלילה יתענש אדם על ידו.