Commento su Salmi 53:9

על מחלת. שם כלי שיר, ד"א על מחלתן של ישראל כשיחריב הבית וכבר אמר מזמור אחר דוגמת זה (לעיל יד) אמר נבל בלבו אין אלהים וגו', הא' על חרבן בית ראשון וזה על בית שני:

למנצח על מחלת כו' אמר נבל כו' הנה מזמור זה משונה קצת הוא ממזמור י"ד והנה שם כתבנו שהוא מדבר על הגלות החיל הזה ודרך ויכוח מתחיל בגלות מדי והוא מקושר אל המזמור שלפניו כי פה דבר בד' גליות ופה אחשוב שהובא בכונה אחרת מקושר אל הקודם וידבר בגלות מדי בעצם והוא כי התלונן דוד על לשון הרע של דואג ואמר גם אל יתצך לנצח כו' ונגד שאול שקבלו והרג נוב עיר הכהנים על לא דבר אמר במזמור הזה רואה אני כי ה' לא מאס בשאול ובזרעו כי הלא אביא לך ראיה ממקום שהיה נראה שה' געל בו ואדרבה משם יראה דבקותו יתברך בו והוא בענין אסתר המלכה שיראה שהיתה נדחית חלילה בהנשאה לנכרי ואדרבה על ידה הצמיח ה' תשועה לכל ישראל עמו והוא צפה כל זה והשכיל ברוח הקדש כי על כן לא הרג את שמעי כמאמרם ז"ל עד יוליד מי שיצא ממנו מרדכי ואסתר וזהו למנצח על מחלת שהיה על מחילה שמחל לו הוא יתברך לשאול וזה משכיל לדוד כי מאז השכיל זה ברוח הקודש וזהו על מחלת משכיל לדוד והוא על שנתבייש שאול וקבל בסבר פנים יפות הריגתו והריגת בניו במלחמה שידע הדבר והוליכם עמו כמי שמוליכם לחופה:

מחלת. שם כלי נגון:

למנצח על מחלת - יש אומרים: כי מחלת, מגזרת חלול, כמו: במכסת נפשות מפעלי הכפל וזה איננו נכון, כי במכסת סמוך, והנכון על נועם פיוט תחלתו מחלת משכיל כבר פירשתיו. ויאמר רבי משה: אמר נבל בלבו בעבור שהשחיתו דרכו. והנכון בעיני: שהדבר הפוך ובתחלה אמר לשון יחיד, ואחר כך לשון רבים, חוטא ומחטיא.

משכיל. האמור בהשכל רב:

(המזמור נ"ג הלז משונה קצת ממזמור י"ד ורועה א' אמרן ברוח הקודש וניתנו לידרש קצתם באו במדרשי רבותינו ז"ל וקצתם פירשם אבן יחייא):

למנצח על מחלת משכיל. כתב בספר ארץ החיים הנה יש שני קליפות האחת נקראת מחלת שמעוררת לאדם לעבירה לכל מיני שמחה שחוק וקלות ראש והשניה נקראת לילי"ת וגורמת לאדם יללה ודאגה וצער בעת שצריך להיות בשמחה כגון בתורה ותפלה ושבת וי"ט שמחה של מצוה. מחלת מבטלין בצום ובכי והכנעה. לילית מכניעין בתורה כי יש לה ת"ף מחנות כמנין לילית ומכניעין אותה בתלמוד גימטריא תף. ובצדקה ואקחה פ"ת לחם ואמר דוד כי על מחלת צריך השכלה ביותר עכ"ל ואפשר כי מי שלא נשא אשה שולטת עליו לילי"ת וכשנשא אשה הנקראת לחם מבטל פ"ת לילית. וזה רמז ואקחה שהוא לשון קנין אשה כדכתיב כי יקח איש אשה אז במקום פת לילית נעשה לחם זו אשה. וזה רמז על פת לחם יפשע גבר ומי שקורא משניות מבטל יצה"ר כמ"ש הרב ראשית חכמה כי מתניתין גימטריא תתק"ס גימטריא לילית מחלת עם ב' כוללים וזה טעם דבזכות המשניות באה הגאולה כי מבטלם ועיין בקונטריס פתח עינים בתרומות ע"ש:

למנצח על מחלת, מזמור זה כבר בא למעלה סי' י"ד בשינוי קצת, ובארתי שם שהראשון הוסד מדוד המלך על שניצול ממלך אדיר וחילו הגדול שבאו עליו, ובימי חזקיהו שנעשה להם נס במפלת סנחריב מצאו שמזמור הזה מכוון לענינם, ותקנוהו לאמרו על מחלת שהוא מין כלי זמר מיוחד, ואמרו שדוד ראה ברוח הקודש את העתיד ושרמז עליו, וע"כ אמר שהוא משכיל לדוד, שדוד השכיל על דבר בשכל טוב שהוא השגת רוה"ק, ונחזיר פה את הענין בקוצר:

אמר נבל בלבו. זה על טיטוס כשגידר את הפרוכת וחרבו מטפטף דם אמר הרג את עצמו:

אמר. כבר פירשנו זה המזמור למעלה בספר הראשון ועתה שנה אותו הנה במלות שונות מעט וכבר פירשנו אותו שהוא מדבר על הגלות ומסיים בישועה והטעם אשר חבר אותו בין דבר דואג ובין דבר ה זיפים להמשיל דבר דוד אל דבר משיח בנו, כי כמו שהיה מקוה דוד למלכות וגם הטובים שבישראל היו מייחלים למלכותו והיו רעים בהם שהיו מתנכלים אליו להמיתו כמו דואג והזיפים והאל השיב להם גמולם בראשם ומלכות דוד עומדת כן הוא במלכות בנו ועמו ישראל:

ואמר הנה אמר נבל הוא המן כמאמרנו על ונבל כי ישבע לחם אמר אין אלהים כמאמרם ז"ל שאמר לאחשורוש אלהיהם של אלו כבר הוא זקן ואינו יכול כו' והנה ישראל השחיתו בצלם וסעודת אחשורוש אלא שהתעיבו עול שהיו מתעיבים העול ומכירים האמת כי בזה לא יסכלו היות כפי הדין מה שנגזר עליהם ועם יודעם כן אין עושה טוב לתקן העוות ולבטל הרעה:

נבל. אדם פחות ונבזה:

השחיתו - דרכם.

אמר נבל. המחריב את הבית אמר בלבו אין אלהים הכל לפי המקרה ואמר בל׳‎ עבר כדרך הנבואה במקומות רבות:

אמר נבל בלבו. ר"ת אבן כי היצה"ר נקרא אבן:

אמר נבל בלבו אין אלהים, סנחריב כפר בה' ושלח את שלוחיו לחרף אלהים חיים, וגם כל חילו כולם השחיתו והתעיבו עול, ואין עושה טוב גם טוב נימוסי:

והתעיבו עול. התעיבו דרכם בעול שעשו והוא חסר וי"ו השימוש:

והתעיבו - בעול שיעשו והבי"ת חסר, כמו: הנמצא בית ה', והפסוקים פירשתים במזמור הראשון.

השחיתו. הוא ועמו השחיתו ועשו עול תעוב ואין בהם מי שיעשה טוב:

ואז ה' משמים השקיף השקפה לרעה על בני אדם להביאם במצור ובמצוק ע"י המן לראות היש משכיל על מה זה ועל מה זה דורש את אלהים לתקן הדבר כלומר עד נמצא דורש את אלהים הוא מרדכי כמ"ש ז"ל ששאל משה ע"ה את אליהו יש איש באותו עולם צדיק ואמר לו יש מרדכי אמר לו יבקש רחמים הוא משם ואני מכאן ויתוקן וזהו ומרדכי ידע את כל אשר נעשה בשמים אז וילבש וכו' הרי שבזכות מרדכי בא משאול עמדה לו:

השקיף. ענין הבטה בכוונת הלב:

השקיף. לראות מעשה העם ההוא:

אלהים משמים. האל"ף בגעיא בס"ס:

אלהים משמים השקיף על בני אדם לראות היש משכיל. לבטל מחלת שצריכה השכלה כמ"ש על מחלת משכיל. דורש את אלהים כלומר ללמוד בתורה לבטל השנית. אין עושה טוב צדקה לבטל השנית כמ"ש ואקחה פ"ת לחם כמש"ל:

אלהים, והגם שנמצא בינימו איזה שרים שנתנו כבוד לה' כמו שאמרו חז"ל שנצולו נבוכדנצר ועוד איזה שרים, והיה לנ"נ זכות שחס על כבוד ה' בעת ששלח מרודך בלאדן ספרים אל חזקיה והקדים שם חזקיה לשם ה' ורץ אחר השליח והחזיר אותו, שמזה נראה שלא כחש בה', בכל זה אלהים היודע תעלומות לב השקיף משמים על בני אדם לראות אם יש ביניהם אחד שידרוש את האלהים מצד שהוא משכיל, היינו שישכיל בשכל טוב להשכיל את ה' ושידרשהו באמת, וראה כי כולו סג שהיה באמת כסף סגים מצופה על חרש, כי היה זה רק מן השפה ולחוץ כי יחדיו נאלחו ונתעבו ואין עושה טוב אין גם אחד גם האחד שנראה קצת שנתן כבוד לה' שהוא נבוכדנצר, לא דרש אותו באמת ולא עשה טוב כי היה רשע כחבריו:

היש משכיל. למחות בדבר:

על בני אדם. הבי"ת בגעיא בס"א מטוליטולא:

דורש. לדרוש ולחקור אלהים לדעת אשר השגחתו בכל:

כלו סג. לשון סיגים:

וגם זכות אסתר כי הלא עם מה שעשה מרדכי לא היו שבים כל המון ישראל עד שעשתה היא ומה שעשתה במשתה המן שאלמלא זה אין צ"ל באגרות ראשונות כ"א גם כאשר כלו סג אחור שכתבו בשניות לסוג אחור גזרת הראשונות לא היתה תקנה כי אם יחדו נאלחו כי כתב אשר נכתב בשם המלך כו' כראשונות אין להשיב ועל כן היו הראשונות קיימות באופן כי אז אין עושה טוב אין גם אחד כי עדיין לא שבו ישראל בתשובה על כל מה שראו שעשה מרדכי בשוקים וברחובות

סג. ענין חזרה לאחור כמו והוסג אחור משפט (ישעיהו נ״ט:י״ד):

כולו סג. כל העם חזרו לאחור ופרשו מדרך הטוב ויחדיו נבאשו ר״‎ל קלקלו מעשיהם:

כלו סג. ולהלן הוא אומר בסימן י"ד הכל סר ויש בו דרש באגדת תילים:

אין גם אחד. מכל חייליו שימחה בידו:

נאלחו. נבאשו כמו נתעב ונאלח (איוב טו):

נאלחו. ברוב הספרים האל"ף בחטף סגול וכן חברו לעיל בסימן י"ד:

אין עושה טוב. בציר"י וכן דינו כפי המסורת דמלכים ב' י"ז וכמהו אין עשה טוב שבסמוך:

הלא. יש לידע לאוכלי עמי כמאכל לחם ואלהים לא קראו שסופם שיפחדו שם פחד באחרית הימים:

עד שהזמינה אסתר את המלך והמן אתה והוא דעת ר' נחמיה שטעם שהזמינה אסתר את המלך והמן היה שלא יאמרו ישראל אחות לנו בבית המלך ולא ישימו בה' בטחונם וכן היה כי אז אחזתם רעד באמרם הנה המן בעצה עמה ועל מי נבטח אז קראו את ה' בחזקה ואלמלא כן היו מתרפים נמצא שכל זכות הגאולה תלוי בה וז"א הלא ידעו כו' ויהיה הלא כמו אם לא כד"א הלא הוגד מראש הלא ה' זו חטאנו ואמר אם לא ידעו פועלי און שבישראל הצריכים תשובה שאוכלי עמי הם המן והמלך אכלו לחם יחד שהוא בסעודת אסתר אם לא שידעו כן ה' לא היו קוראים וזהו ה' לא קראו נמצא שכל הזכות עליה:

הלא ידעו. ר״‎ל איך יאמרו אין אלהים הלא יש לדעת לפועלי האון שמה שאוכלים את עמי באין מוחה כאוכל את הלחם שכ״‎ז הוא בעבור אשר עמי לא קראו לה׳‎:

פעלי און. כ"כ:

(ה-ו) הלא ידעו, בארתי שם שבימי דוד נפל פחד על הדור בעבור חטא שמצאו שלא ברכו ברכת השבח על המזון ויתר הנאות העולם, ועשו תשובה ע"ז ותקנו מאה ברכות בכל יום, וא"כ הלא צריך לפועלי און אוכלי עמי לדעת שעם ה' בחטא שאכלו לחם וה' לא קראו שם פחדו פחד, שהם פחדו מה' ומענשו בעבור חטא קטן שהיה בידיהם שלא קראו וברכו את ה' על הלחם שאכלו, ומזה נראה איך היו ישראל צדיקים אז ועבדו את ה', והיה להם להתירא מגוי צדיק (וכמש"ש כי אלהים בדור צדיק), ע"ז אמר עתה באמת לא היה פחד, אחר שפחדו מה' ותקנו מעשיהם לא נתקיים הפחד שפחדו מסנחריב, כי ה' פזר עצמות חנך, שמחנה סנחריב שחנו על ירושלים פזר ה' את עצמותיהם השרופות הבישתה בל יאספו ולא יקברו כי אלהים מאסם:

לא היה פחד. זה כפחד הראשון שאירע לבלשצר כי בגאולה זו פזר הקב"ה עצמו' חונך החונים עליך ירושלים כענין שנאמר המק בשרו וגו' (זכריה י"ד), וכן פתרו מנחם, ודונש פתר אותו כמו (משלי כ"ב) חנוך לנער על פי דרכו וכ' של חונך היא יסוד במלה ככ"ף של חנוך, (סא"א):

פזר עצמות. האומות החונים עליך ירושלים בימי גוג:

כי בזכות ששם פחדו פחד על כן לא היה פחד אחרי כן בהגיע עת אגרות ראשונות כי בעת ההיא כבר אלהים פזר עצמות חונך הוא המן החונה אתך בשושן הבירה ובזה היה מורך בלבבם וגם שרי עם ועם לא היו עוזרים רק את היהודים עם שאין להשיב הראשונות כי הלא הבישותה כי אלהים מאסם כי אתה ה' הבישותה את שונאי ישראל שבכל עיר ועיר מעמו של המן כי נבאשו בעיני העמים להורות כי אלהים מאסם:

לא היה פחד - כמוהו כמו זה העם לא היה עם כמוהו.

שם פחדו. כי הלא שם בירושלים עצמה בעת בוא סנחרב וצר עליה הלא פחדו פחד אשר לא היה כפחד הזה מעולם על כי כולם נפלו פגרים מתים:

פחדו פחד. פחד הפ"א רפויה:

הבישותה. אתה ה' את כל אויבי כי מאסתם:

הבישותה. התי"ו נגד משיח ור"ל הובשתם ושמתם לחרפה כי אלהים שיהיה עמך מאסם, והנה כל המזמור מפורש עם הפירוש הכתוב במזמור הראשון:

ומלת חונך – מגזרת חנה והכ"ף לנוכח השם, או המשיח ובעבור היות המלה מהפעלים העומדים, על כן פירושה החונים עליך.

כי אלהים. כאשר אלהים פזר עצמות החונים עליך ירושלים:

ומלת חונך – בא על דרך: כשמעתו ענך. ותי"ו הבישות לנוכח דוד הבישות אותם, כי אלהים מאסם.

הבישותה. ומה שאתה טיטוס ביישת את ישראל בהרג ואבדן זה היה בעבור כי ה׳‎ מאסם אז ברוע מעלליהם ולא בא במקרה:

ושמא תאמר הלא לזה סיוע מה שהיתה כבר אז שכינה שרויה בציון כי שלמו השבעים שנה של גלות בבל ועל כן עזר מעט היה צריך ולא היה כל כך מה שנעשה ע"י זרע שאול לז"א אם מעט הוא בעיניך רב הוא בעיני כי מי יתן מציון ישועות ישראל העתידות גם הן שלא יקוה יתברך עד ישובו ישראל ע''י חבלי משיח כי אם שמציון אשר נגד שער השמים יערה עלינו רוח קדושה לשוב אליו יתברך להושע שיהיו כזאת משוללי צרות שבשוב ה' שבות עמו שהתשובה הראויה לישראל להתחיל לשוב ישיב לנו ה' וזהו בשוב אלהים שבות עמו כי אז יגל יעקב ישמח ישראל שלא יהיו חבלי משיח כאשר היה בזמן ההוא כי נגאלו מיד ע"י אסתר ועלו ישראל לירושלם בלי התמדת צרות ובזה יבא על נכון השינוי שבין מזמור זה למזמור י"ד וגם אומרו פה אלהים במקום ה' כי פה כוון כי גם הכל היה בשורת הדין ועכ"ז לא קטרגה מדת הדין על שאול להיות התשועה ע"י זרעו וגם להיות על ידי אסתר שלבשה מלכות כנודע שנתלבשה בה שכינה:

בשוב. ענין הנחה ומשיבת נפש:

מי - פירשתיו.

מי יתן. הלואי שתבוא מהרה תשועת ישראל מהשוכן בציון:

מי יתן מציון ישועות ישראל. תרתי משמע שיושיע מהשתי קליפות האמורות בשוב אלהים שבות עמו כי כבר נתבררו ניצוצות הקדושה אשר היו בשביה ואז יגל יעקב הניצוצות חדשות שנתבררו. ישמח ישראל על כללות ישראל ישמח עם משיח שהוא ישמח אתווי דדין כאתווי דדין. ישראל בזכות אבות העולם והאמהות הרמוזות בשם ישראל כמ"ש כמה פעמים:

מי יתן, באשר היו מקוים בעת ההיא על הישועה הגדולה לקבץ נדחי ישראל שהגלו אז ע"י סנחריב, ושיבא הגאולה העתידה שהיה אז עת הכושר לזה (כמ"ש ישעיה סי' י"א וסי' מ"ט) בקש שיתן שמציון יבא ישועת כלל ישראל ע"י שישיב ה' שבות עמו ויבא זמן הגאולה, ואז יגל יעקב שהם עשרת השבטים הנדחים, וישמח ישראל שהם בני יהודה, וגיל מורה על דבר מתחדש, ושמחה היא השמחה התמידית, כי לישראל שהם שבט יהודה לא יתחדש דבר חדש, אבל ליעקב שהם עתה אובדים ונדחים יהיה זה דבר מתחדש שע"ז שייך לשון גילה:

(ו) או יאמר הבישותה כו' לומר מה תאמר מה שהבישות את המן היה כי אלהים השרוי בציון שלא זזה שכינה מכותל מערבי מאסם והמן ובניו היו שלוחים ומשתדלים לבטל הבנין כנודע מרז"ל.

שבות. מל׳ שיבה:

בשוב. בעת אשר ישקיט ה׳‎ את בני הגולה ר״‎ל שהכל יכירו אשר מאת ה׳‎ ההשקטה:

(ז) לז''א עם כל זה מי יתן כו' כמדובר כי עכ"ז זכותה הועילה. או יאמר הנה בהיות השכינה כ''י בגלות אתנו צריך הרבה יסורין ליגאל כי עונותינו יעכבוה אך מי יתן שנהיה זכאים באופן שתשרה מיד שכינה בציון ומשם תושיענו שבשוב אלהים היא השכינה שבות עמו שהיא כבר בציון ומשיבה את שבותנו כי אז לא יהיו חבלי משיח רק יגל יעקב כו' והוא מ"ש באיכה רבתי כי בכל צרות ישראל מרגיש יעקב אבינו שנאמר ויבער ביעקב כו' אמר כי עתה יגל יעקב על העדר הצרות ישמח ישראל על הגאולה ויתכן שעל שני אלה אמר ישועות לשון רבים על ענין יעקב ועל ענין ישראל. או יאמר במה שנאמר על ידי הנביא כי עם היות שציון וישראל בצרה אין תקנתם שוות כי ציון במשפט תפדה ובדין הוא שתפדה כי לא חטאה כי מה שלקתה היה לאשמת העם אך ושביה הם העם יהיו בצדקה בתורת צדקה מאתו יתברך ובזה יאמר מי יתן ומבחינת ציון תהיינה ישועות ישראל שיזכו בתשובה שלמה מאליהם שתהיה גאולתם במשפט ולא יצטרכו ליגאל בתורת צדקה שהוא ענין זכו אחישנה כי לענין כן לא יהיו חבלי משיח ולא ימותו הבלתי צדיקים וישארו קצתם בלבד אשר קדוש יאמר לו כי אם ישארו וישמחו יחד כלם בין אשר לא שלמים המה אשר בשם יעקב יכנו בין שלמים שבשם ישראל יכנו כלם ישמחו וזהו בשוב ה' שבות עמו אז יגל יעקב ישמח ישראל שהם השני סוגים:

יגל יעקב. אז ישמחו כי גאולה שלמה תהיה:

כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך. הוא תחלה ואח״כ בעבדיך ובעמך, וכל כך למה בעבור תדע, שאמרת לא ידעתי את ה׳ (שמות ה ב), אמנם כי הלשון מתחלף למען תדע (שם ח ו), בעבור תדע, כמו זדון לבך השיאך (עובדיה א ג), השיא אותך (ירמיה מט טז), וכן בלשון הנביא מחלפין הלשון והרצון אחד, שהרי סגנון אחד עולה לכמה נביאים, ואין שני נביאים מתנבאין בסגנון אחד, ואפילו הנביא בעצמו משנה הלשון, שכן כל שירות ותשבחות של דוד אין לשון זה כלשון זה, כלו סג (תהלים נג ד), הכל סר (שם יד ג), ויחגרו (ש״ב כב מו), ויחרגו (תהלים יח מו).