Commento su Salmi 68:41

למנצח. זה המזמור נאמר על חיל סנחריב שבא לירושלים בימי חזקיהו:

למנצח לדוד כו'. הנה מזמור זה יוסד על מעלת השכינה הוא שם אלהים הכולל שני דברים א' כי כאשר שם הרחמים פועל שני הפכים כמפורש בשירת הים כך שם אלהים פועל שני הפכים ועוד שנית כי גם בגלות המתייחס לגלות שכינה כ"י הוא רם וגדול ומשגיח בשמים ובארץ ועל שני הדברים הנאמרים באמת אמר מזמור שיר מזמור על הא' ושיר על הב':

למנצח, אחרי ההשקפה על פרטי השיר וסדורו ומערכתו אחשוב כי נתיסד על המון המלחמות שהיה לו עם מואב ופלשתים וארם צובה וארם דמשק ואדום כנזכר בש"ב (ח'), וכפי המבואר משיר הזה היה המלחמה בעבר הירדן אצל הר בשן, כי גבול מואב ואדום הוא בצד ההוא, לשם נקבצו האויבים, במדבר ההוא היה מקום המערכה בגבול המזרחי אצל ההרים הרמים שמה, ובעת מלחמתם העפילו האויבים לעלות ההרה ושם נפלו, ויען שבמקומות אלה הופיע ה' לישראל בימי קדם באותות ומופתים בין במתן תורה בין במלחמת מלכי האמורי, הלביש המשורר את השיר מחלצות מנסי קדם, עד כי ישוטט במחשבתו בין העבר ובין ההוה, מצייר כאילו הנסים הקודמים עודם שוכנים במקומות אלה וחסדי ה' לא תמו, בזה חלק את השיר על ארבעה רבעיו כמספר מלות סלה: (חלק א') יקום, יצייר איך בקום אלהים להושיע את עמו נפוצו אויביו מפניו, ולקח מליצתו מימי המדבר, שכתוב ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וכו':

יקום אלהים יפוצו אויביו. עמלק וכיוצא בו:

יקום. הקימה היא הראות גבורתו, וטעם יקום יתכן דרך תפילה או דרך נבואה, אמר כי כן יהיה שיקום אלהים אז ויפוצו אויביו. וכן היה שיצא מלאך ה' והכה בהם:

ועל הא' החל ואמר יקום אלהים כו' והנה ראוי לשים לב אל היות פסוק זה שלא לנוכח ושלאחריו לנוכח וגם כי בתורה נאמר ויפוצו אויביך ופה נאמר יפוצו אויביו בלא וי"ו אך הנה ארז"ל כי לעתיד במה שמכלה את הרשעים ומלהט אותם ושורפם הוא מרפא ומענג את הצדיקים שנאמר הנה יום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושה רשעה קש ולהט אותם כו' וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה כו' וארז"ל כי מה שמלהט ושורף את הרשעים הוא עצמו מרפא ומענג את הצדיקים שאמרו לעתיד לבא הקב"ה מוציא חמה מנרתקה ושורפת הרשעים והיא עצמה תרפא את הצדיקים ועל הדרך הזה יהיה פה ענין הכתובים כי אלהים שהוא אש אוכלה תלהט הרשעים מלפניו ומשמחת ומענגת את הצדיקים שלפניו והוא שאמר דוד הנה מאמר משה היה קומה ה' ויפוצו אויביך כו' כי האויבים יפוצו והשונאים ינוסו אך ישארו בחיים אלו ואלו אמר הנה ידעתי כי יקום אלהים מגלות שכינה לעתיד שהוא שם אלהים ואז לא יבצר ממה שאמר משה רע"ה כשיקום אלהים שיפוצו אויביו וינוסו משנאיו מפניו:

יפוצו. ענין פוזור:

אויביו, משנאיו. התבאר למעלה (י''ח י''ח), כי השונא הוא פחות מן האויב, שיש שונא בלתי דורש רעתו בפועל, ויצייר שהאויבים התקבצו למלחמה, והשונאים עומדים מרחוק, האויבים יפוצו, והשונאים כשיראו מרחוק ינוסו :

יקום אלהים יפוצו אויביו - זה המזמור נכבד מאד ורובי מפרשים פירשוהו על מתן תורה ועדותם ה' בם סיני בקדש, רק לא יוכלו לדבק הטעמים, כי אחר שנכנסו לארץ ישיב לבקיעיו הים בצאת אבותינו ממצרים וזאת איננה דרך נכונה. והנכון בעיני: כי זה המזמור חברו דוד על המלחמה שהיתה לו עם ערלים ורוב מחנהו היה יהודה ובנימן וזבולון ונפתלי אז נראתה גבורתם במלחמה, על כן הזכירם והעד שהחל יקום וזה דומה לדברי משה: קומה ה' והטעם כי בקומו ינוסו מיד המשנאים. וטעם הקימה הראות גבורתו.

אנכי ה׳ אלהיך. אני הוא שהייתי במצרים, ואני הוא שעשיתי לכם נסים על הים, אני בסיני, אני לשעבר, אני לעתיד לבא, אני בעולם הזה, ואני לעולם הבא, שנאמר ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי (דברים לב לט), ואומר אני ה׳ ראשון ואת אחרונים אני הוא (ישעיה מא ל), ר׳ נתן אומר מיכן תשובה למינין שאומרים שתי רשויות הן שכשעמד הקב״ה ואמר אנכי ה׳ אלהיך, מי עמד ומיחה בידו, ואם תאמר במטמוניות דיבר, ת״ל לא (מראש) בסתר דברתי במקום ארץ חשך (שם מה יט), פי׳ ובמקום ארץ חשך, הוא כמו שאמרנו למעלה, ממחרת הפסח, פי׳ וממחרת הפסח, בשעה שאמר הקב״ה אנכי ה׳ אלהיך, היו ההרים מתרעשין, והגבעות מתמוטטות, ובא תבור מאלים, וכרמל מאספמיא, שנאמר חי אני נאום המלך ה׳ צבאות [שמו] כי כתבור בהרים וככרמל בים יבא (ירמיה מו יח), זה אומר אני נקראתי, וזה אומר אני נקראתי, שנאמר למה תרצדון הרים גבנונים (תהלים סח יז), וכיון ששמעו שהוצאתיך מארץ מצרים, עמד כל אחד ואחד במקומו, ואמרו לא עסק זה אלא עם מי שהוציא ממצרים, והיה העולם מזדעזע, שנאמר ה׳ בצאתך משעיר [וגו׳], ארץ רעשה (שופטים ה ד), אותה שעה נתקבצו כל אומות העולם ובאו להם אצל בלעם, א״ל כלום העולם חוזר לתוהו ובוהו, אמר להם לאו, אלא ה׳ עוז לעמו יתן, פנו איש למקומו, וכל כך למה, שלא יתן פתחון פה לאומות העולם לומר אילו נתבענו כבר קבלנו עלינו, שהרי שבע מצות שקיבלו בני נח ולא קיימום, והאיך יעמדו בתרי״ג מצות, שהרי לא תרצח ברכת בני עשו בה, שנאמר ועל חרבך תהיה (בראשית כז מ), לא תנאף עיקר לידת בני לוט עמון ומואב, לא תגנוב הוא יסוד בני ישמעאל, שנאמר הוא יהיה פרא אדם ידו בכל (שם טו מב), וכתיב גנב גנבתי (שם מ טו) שקנאוהו ישמעאלים, א״ר שמעון משל לשני גזברין אחד נתמנה על אוצר של תבן, ואחד על אוצר כסף וזהב, נחשד זה שהיה ממונה על אוצר של תבן, והיה מתרעם למה לא מינוהו על אוצר של כסף וזהב, אמרו לו רשע אם על התבן נחשדת, היאך ימנו אותך על כסף וזהב, כך ז׳ אומות אם בשבע מצות לא עמדו, בתרי״ג מצות היאך יעמדו, לכך נאמר עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים (חבקוק ג ו), ראה שלא קיבלו ושלא קיימו הראשונות, והתירם לגיהגם.

אמר ר׳ יוחנן מאי דכתיב ה׳ יתן אומר המבשרות צבא רב (תהלים סח יב), כל דבור ודבור שיצא מפי הקב״ה נתחלק לשבעים לשון.

דבי ר׳ ישמעאל תנא הלא כה דברי כאש נאם ה׳ וכפטיש יפוצץ סלע (ירמיה כג כט), מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות. אף כל דבור ודבור שיצא מפי הקב״ה מתחלק לכמה טעמים, אמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב לחייו בערוגת הבשם מגדלות מרקחים (שה״ש ה יג), על כל דבור ודבור שיצא מפי הקב״ה, נתמלא כל העולם בשמים, מיד מוציא הקב״ה רוח מבית גנזיו, והיה מעביר ראשון ראשון לגן עדן, שנא׳ שפתותיו שושנים [נוטפות] מור עובר (שם). וא״ר יהושע בן לוי כל דבור ודבור שיצא מפי הקב״ה נשמתן של ישראל פורחת, שנאמר נפשי יצאה בדברו (שם), והוריד הקב״ה עליהן טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם, שנאמר גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננתה (תהלים סח י). וא״ר יהושע בן לוי על כל דבור ודבור שיצא מפי הקב״ה היו ישראל נרתעין לאחוריהן, והיו מלאכי השרת מדדין אותן, שנאמר מלאכי צבאות ידודון ידודון וגו׳ (שם שם יג).

כהנדוף. כהתנדף כאשר יתנדף העשן כן תנדפם:

כהנדוף. מקור מבנין נפעל ומשפטו כהנדף בקמץ תחת הנו"ן ולפי דעתי שהוא שם הפועל מבנין הפעיל והוא שלם וכן תנדוף שלם ופירוש כהנדוף הרוח העשן כן תנדוף אתה האויבים: או כהמס דונג מפני אש. כן יאבדו רשעים מפני אלהים והדונג הוא השעוה:

אך שאלתי ובקשתי אינו זה בלבד ושישארו חיים כי אם שכהנדוף עשן תנדוף אשר ידפנו רוח סועה מסער באופן בל יראה ובל ימצא רמז מנהו כן יהיה פזורם כפזור העשן כי לא שמאליהם יפוצו מלפניך כ"א שתנדוף אותם בעצמך לבל ישאר למו שורש וענף ועל הסוג השני הם משנאיך הנסים מפניך לא תתן להם בית מנוס רק ימסו מלפניך כהמס דונג מפני אש כי תהיה אתה להם לאש והם לדונג לפניך שמלא כל הארץ כבודך והמס ימסו בכל מקום שהם כהמס דונג כו' מפני אלהים:

כהנדוף. ענין דחיפה כמו עלה נדף (ויקרא כו):

כהנדוף. שם מבנין הפעיל, ובא בשלמות :

כהנדוף - בא תנדוף שלם, כמו: וכל עצביכם תנגושו.

כהנדוף עשן. כמו העשן הנדחף ממקומו ברוח קל כן תנדוף האויב בסבה קלה:

כהנדוף, הוא כעין באור למליצה הראשונה, שאמר בנסוע הארון קומה ה' ויפוצו אויביך, כי בעת נסע הארון במדבר הלך לפניהם עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה, ומציין שכן גם עתה תחת שנחית עמך בענן יומם, התהפך לאויביהם לעמוד עשן המכלה את העינים ותנדוף את עיניהם כהנדוף עשן, ולעומת שנחית עמך בעמוד אש הנה כהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלהים שיהיה להם כאש, וכמ"ש וברא ה' על מכון הר ציון ענן יומם ועשן נוגה אש להבה לילה, וכמש"פ שם אבל וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלהים, כי הארת השכינה שהוא לרשעים עשן ולהבה יהיה לצדיקים ענן ונוגה ושמחה וששון וישישו בשמחה, והשמחה שישמחו בה' תעורר משוש בגלוי בראותם כי ה' עמהם:

מפני אלהים. מפני הארון בימי משה ובנוחה יאמר שובה ה' וגו' (במדבר י׳:ל״ו):

כהמס. מלשון המסה והמגה דונג. שעוה:

כהמס - שם הפועל מפעלי הכפל.

דונג - שעוה.

יאבדו רשעים - הם הנלחמים עם דוד.

וישישו בשמחה. וזהו המשוש וכן יאמרו שירו לאלהים וגו':

וצדיקים ישמחו ויעלצו. חזקיהו וישראל ישישו בשמחה, הכפל לרוב השמחה:

אך צדיקים שמהפכים מדת הדין לרחמים במקום שהגוים ימסו מפני אלהים שם ישמחו ויעלצו שהוא לפני אלהים מקום אשר אויביו יתברך נמסים כדונג מפני האש כענין הנה יום בא בוער כתנור וכו' וזרחה לכם יראי שמי שמש וכו' שהחמה מנרתקה שורף לזה ומרפא לזה וישישו בשמחה כי לא יצטרכו לגיל ברעדה כד"א עבדו את ה'בשמחה וגילו ברעדה כ"א וישמחו בשמחה והוא כי אז לרוב השלמות אין פחד בא לידי חטא מרוב שמחה כי לעתיד יגדל בישראל הכשרון. או יאמר באשר נדקדק כפל הכתוב באמרו ישמחו יעלצו וגם מה שחזר ואמר וישישו בשמחה וגם אומרו לפני אלהים בינתים ולא אחרי כן לומר ישמחו יעלצו וישישו בשמחה לפני אלהים. אך יאמר מאשר אתה שם אלהים תנדוף האויבים ותמס מפניך כדונג את השונאים שהכל לפני אלהים על שני אלה הצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלהים ישמחו על האויבים יעלצו על השונאים ולא יאשמו על כי בנפול אויביהם ישמחו כי אם אדרבה וישישו באותה שמחה ששמחים לאיד הרשעים ההם:

יעלצו. ענין שמחה:

ישמחו, יעלצו, וישישו. כבר בארתי שפעל עלץ בא על שמחה נפשיית, ובא לרוב על השמחה בה', ושמחה וששון מובדלים שהששון בא על סימנים החיצונים שיעשו להוראת השמחה (ישעיה ל''ה ובכ''מ) :

וצדיקים - שהם עם דוד והם ישראל ישמחו.

וצדיקים. בגעיא בס"ס:

ישמחו יעלצו. בס"א דפוס ישן כתוב ויעלצו בוא"ו וראיתי אחרים נסתפקו בזה אמנם ברוב הספרים הוא בלא וא"ו:

סולו. לשון שבח וכן לא תסלה בכתם (איוב כ״ח:ט״ז) המסולאים בפז (איכה ד'):

סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת: אמר ר' יוחנן כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה אתה מוצא ענוותנותו דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים כתוב בתורה כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים וכתיב בתריה עושה משפט יתום ואלמנה שנוי בנביאים כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש וגו' וכתיב בתריה ואת דכא ושפל רוח משולש בכתובים דכתיב סולו לרוכב בערבות ביה שמו וכתיב בתריה אבי יתומים ודיין אלמנות וכו':
(מגילה לא ע"א)

שירו לאלהים סולו. רוממו. כמו סלסלה ותרוממך וכן כל לשון סלל הוא לשון הגבהה ורוממות:

שירו לאלהים וכו' הנה טרם נבוא אל הביאור נזכירה מאמרם ז"ל פרק אין דורשין כי שבעה רקיעים הם וילון רקיע שחקים זבול מעון מכון ערבות וילון נכנס שחרית ויוצא ערבית ומחדש כו' רקיע שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות שחקים שבו מלאכי השרת שוחקים מן לצדיקים לעתיד לבא זבול שבו ב"ה של מעלה כו' מעון שבו כתות מלאכים כו' מכון שבו רוח סערה כו' ערבות שם נשמות וגנזי חיים כו' וכסא הכבוד כו' ע''כ ענין מאמרם. והנה כתבנו כמה פעמים כי אין שבעה רקיעים הללו שבעה גלגלי כוכבי לכת חלילה שא"כ הוא איך אומר שחמה ולבנה כוכבים ומזלות שהם שבעה כוכבי לכת וגלגל שמיני וגלגל יומי כלם ברקיע השני וגם איך יתכן יהיה ב"ה של מעלה בגלגל חמה והוא בעולם המלאכים ששם מיכאל מקריב נשמותן ומה גם כי כדי בזיון הוא שיהיה בית המקדש של מעלה שובב סובב עם גלגל חוזר יום יום ביום על הארץ ובלילה מתחת לארץ ומה גם לאומרים במדרש שבכל יום עולה השמש לזבול להשתחוות לה' ואם הזבול הוא גלגל חמה שם הוא ואיך עלה להשתחוות ואיך יהיו כל כתות מלאכים מלאכי השרת משוררים לפניו יתברך במאדים ולמה ירדו מעולם המלאכים להלל את ה' עליון ונורא ומי נתן מלאכים שוחקים מן לצדיקים בכוכב נוגה ומי נתן נשמות הצדיקים וכסא הכבוד וגנזי חיים במזל שבתאי האם יהיה מושב כסא הכבוד למטה מעולם המלאכים ולמטה מגלגל המזלות ולא עוד אלא שהגלגלים דרכן להתנועע ומה גם שרובם הפך תנועתם הטבעית ע"י גלגל היומי שבכל יום אי אפשר אם לא שיהיו סמוכים זה לזה והשבעה רקיעים שמנו רז"ל הם אמרו שבין רקיע לרקיע מהלך ת"ק שנה אך אין זה כי אם גלגלים לחוד ורקיעים לחוד והמה כוללי' כל התשעה גלגלים ברקיע שני והשלישי הוא תחלת עולם המלאכים ועולה כמה מעלות טובות עד השביעי העולה על כלם בספיריות ורוחניות שבו כסא הכבוד. ונבוא אל הביאור והוא בשום לב אל שנותו את טעמו כי בפסוק הקודם אומר לשון עתיד ובזה לשון הווה אך יאמר הלא אמרתי כי לעתיד יקום אלהים לכלות את הרשעים ולהפליג בטובת הצדיקים שישמחו יעלצו כו' והנה ממוצא דבר יצא עתק מאיש שומע לדבר ולומר ולמה יעשה כן לעתיד ולא מעתה בזמן הגלות ויבא להרהר ביכלתו חלילה על ענין שכינה בגלות או מענין צור ילדך תשי על ידי עונות ישראל או יאמרו כי סילק שכינתו למעלה ועזב השגחת והנהגת העולם לשרים של מעלה ומלכיהם נהוגים על פיהם על כן להסיר תועה מלבות בני האדם בא ויאמר שירו לאלהים לומר מה שאתם בצרת הגלות ויתר יסורין אל תחושו ותחשבום לצרה כי אדרבה שירו לאלהים הוא למדת הדין אשר יתנהג אתכם כי לטובתכם הוא וגם אל תגרעו מיכלתו חלילה כ"א זמרו שמו כי אין בשמו שינוי על ידי הזמן ח"ו וגם אשר היה אפשר להרהר על הסתלקו עד רקיע שביעי שהוא ערבות אשר שם כסא הכבוד כאשר כתבנו מרז"ל והוא סוף שבעה עליות שעלתה שכינה מאדם עד אברהם שהורידה לששי אל יעלה על רוחכם כי עזב ה' את הארץ חלילה כי הלא דעו אפוא שאם הוא בערבות אין שם מושב הדרו כ"א םלו ורוממו למי שהוא רוכב בערבות ומה הוא הרוממות שתרוממו אותו יתברך הלא הוא כי לא יעצרנו הסילוק עד ערבות מלהתפשט והשגיח בעולם השפל וזהו סלו לרוכב בערבות שהוא ברקיע השביעי ועל כל זה ביה שמו כי בשני עולמות שנבראו בשתי אותיות אלו עולם הבא ביו"ד ועולם הזה בה"א בשניהם נמצא שמו כי לא יעצרנו הסלוק מהשגיח למטה בארץ וזה לו רוממות גדולה ואם כן ועלזו לפניו כלומר עלזו כי לפניו אתם כשתשוררו ותזמרו אותו פה בעוה"ז כי גם פה הוא יתברך והעיר אזנינו להבין בדבר כאמרו רוכב בערבות ולא אמר יושב והוא כי איך יתכן יהיה מושב אלהים בארץ ומה גם בהסתלקו לערבות אך הוא ענין מדרש רבה על פסוק מעונה אלהי קדם כו' משל לרוכב על הסוס וכליו משופעים למטה כי מה ענין משל הרוכב עם אומרו כליו ולא אמר רגליו שאחשבה בכוונתם כי כאשר רוכב הסוס אינו כמי שהוא בעגלה שכל עצמו למעלה כי אם שמתפשט למטה כך בהיותו יתברך בערבות התפשטותו למטה בעולם השפל ולא נשא המשל ברגלים על כי גם הם מעצמיות הרוכב כי אם אל שוליו לרמוז כי בנמשל אינו בבחינת עצמות מה שמתפשט כי אם כערך בחינת השולים אצל הרוכב כי כאשר אינו דומה איכותו שעל הסוס אל שולי בגדיו המשתלשלים למטה כך מה שהוא למעלה בעליונים הוא איכותו יתברך ופה התפשטות התלבשותו יתברך המשתלשל עד הארץ הלזו שהם נקראים כנפי שכינה וזהו אשר נשא המשל פה אל רכיבה בערבות ולא אמר יושב בערבות כי הוא להעמידנו על משל רז"ל כמדובר ואף גם זה יהיה אשר הנביא דבר באמרו יושב על כסא כו' ושוליו מלאים את ההיכל שהוא כי מה שהוא על השמים הנקראים כסא כד"א השמים כסאי הוא רם ונשא באיכות אך שוליו יקראו מה שממלאים את ההיכל שבעולם הזה הוא בית המקדש של מטה כמפורש אצלנו במקומו בס"ד:

סולו. ענין הרמה והגבהה כמו סולו סולו המסילה (ישעיה סב):

סולו. עשו מסלה, כמו סולו סולו פנו דרך

שירו - יאמרו אלה לאלה שירו לאלהים.

שירו לאלהים. ר״‎ל היו בטוחים על התשועה ומעתה שירו עליה:

שירו לאלהים, מצייר את ה' כאיש מלחמה רוכב על סוסו מרכבתו ישועה, ומקום מרכבתו הוא בערבה במדבר כי שם רוכב ללחום את אויביו, אומר שישירו לה' ויסולו דרך לרוכב בערבות המדבר, כמ"ש ישרו בערבה מסלה לאלהינו (ישעיהו מ׳:ג׳) והוא רוכב עם יה שמו, כי שם זה שמורה על גבורתו רוכב עמו להלחם באויביו, ואתם ישראל שירו לה' ועלזו לפני הגבור הזה הרוכב בערבה, כי הגם שיתראה לאויביו כאיש מלחמה הנה במעון קדשו בשמים, הוא אבי יתומים ודיין אלמנות, ובא לתבוע דין אביהם של היתומים ובעליהם של האלמנות שנהרגו ע"י הגוים האלה:

ביה שמו. בשם י"ה שהוא ל' יראה כדמתרגמינן דחילא עזי וזמרת יה (לקמן קי"ח) וכן כי יד על כס יה (שמות י״ז:ט״ז) בתרגום וכן כי ביה ה' (ישעיה כ"ו) ארי בכן תתפרקון במימרא דחילא ה' ותקיף עלמא אומר המשורר שבחו לפניו וגורו מפניו ועלזו וזהו דוגמת האמור במקום אחר וגילו ברעדה (לעיל ב'):

לרוכב בערבות. כמו שהרוכב מהלך בהמה כך האל יתברך מסבב הגלגל. וערבות יקרא הגלגל העליון המקיף בכל ומניע כל גלגלים בתנועתו:

בערבות. במדבר, וערבה היא מקומות שבמדבר שמלאים שיחים וקוצים כמ''ש (ישעיה מ')

סלו - כמו סלסלה כענין הללו.

סולו. רוממו לה׳‎ הרוכב על השמים הנקראים ערבות:

ביה שמו. סולו אותו ביה שהוא שמו מורה עליו שהוא בורא העולם וסבת היותו:

עלזו. הוא הריקוד והרעדה מחמת שמחה :

בערבות - שם לשמים. ורבי משה אמר: נקרא כן שמים, בעבור שהוא רחב, גם אמר כי מלת סלו כמו סולו סולו המסילה. וטעם לרוכב בערבות, הוא החוגג אל בית השם שהוא רוכב ערבה. והנכון: שהוא לרוכב בשמי שמי קדם ובעבור כי התנועות שלש: האחת עולה כמו האש וכנגדו ההר והשנית יורדת כמו הארץ וזה כנגד השפלה והערבה אמצעית כתנועת הגלגל, ובי"ת ביה משרת.

ביה שמו. ר״‎ל היו בטוחים בתשועה בעבור כי עתה יה שמו ואין השם שלם עד הזמן ההוא ותבוא א״‎כ התשועה למען שמו ולזה מעתה עלזו ושמחו לפניו:

ועלזו לפניו. בבית המקדש:

והטעם כשם הזה סולו אותו ורוממוהו לא כאשר חשבו רבים, כי הבי"ת עיקר, עד שיעשו כן עם כל האותיות וככה כי ביה ה' תוקף הנצוח.

אבי יתומים. זהו השבח שתשבחו לפניו כל הענין עד סוף כל המזמור:

אבי. לפי שזכר רוכב בערבות שהוא גבוה מעל גבוה אמר הוא גבוה וסומך החלשים והשפלים והם היתומים והאלמנות שאין להם כח להנצל מעושקיהם והוא אביהם, ודן את דינם:

אבי יתומים כו' הנה אמרתי כי גם אחר שסילק הוא יתברך שכינתו שהוא שם אלהים שעלה למעון קדשו עם כל זה הוא בעוה"ז גוזר ומקיים אמר הנה אלו הדברים הידועים לכל ומזה נקח אל כל השאר והוא כי הנה אבי יתומים ודיין אלמנות הוא אלהים עודנו במעון קדשו שהוא גם אחר שנסתלק למעלה למעון קדשו וא"כ אמור מעתה כי גם אחר הסילוק לא זזה השגחתו והתפשטותו מן העולם השפל:

במעון. ענין מדור:

אבי - אע"פ שהוא רוכב בערבות, כמו: כי רם ה' ושפל יראה והוא היתום אשר אין לו עוזר ואפילו דעת אין לו, וככה בתורה: כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים, ואחריו: עושה משפט יתום ואלמנה.

אבי יתומים. וגו׳‎ במעון קדשו ר״‎ל אף כי אלהים יושב במעון קדשו בשמים ממעל מ״‎מ משגיח הוא בתחתונים והוא לאב ולדיין לישראל שנקראו יתומים ואלמנות כמ״‎ש יתומים היינו וכו׳‎ אמותינו כאלמנות (איכה ה):

אבי יתומים. שנעשה אב לישראל שהם יתומי' כמו שנאמר (איכה ה׳:ג׳) יתומים היינו ואין אב:

אלהים במעון קדשו. אע"פ שוא במעון קדשו בשמים הוא עם השפלים בארץ וכן ישראל שבא עליהם מלך אשור עם מלכים גדולים וישראל היו כנגדם מועטים ושפלים ולא היה בם כח לעמוד כנגדם אם לא כי האל יתב' עזרם:

וטעם במעון קדשו - אף על פי שכבודו מקום גבוה ויתומים בתחתית התחתית שהיא הארץ.

ודין אלמנות. שעשה משפטה של ירושלים שנאמר בה היתה כאלמנה (שם א'):

מושיב יחידים ביתה. ישראל שהיו מפוזרין כנסם יחד איש איש מנדחו והושיבם בית שלם וכנסיה שלימה:

אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן קשה לזווגם כקריעת ים סוף שנאמר אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות (אל תיקרי מוציא אסירים אלא כמוציא אסירים אל תיקרי בכושרות אלא בכי ושירות) איני והאמר רב יהודה אמר רב ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני לא קשיא הא בזווג ראשון הא בזווג שני וכו':
(סנהדרין כב ע"א)

אלהים מושב יחידים ביתה. ישראל שהיו כיחידים הושיעם מהאויב וברכם והרבם והושיבם ביתה שהוא כלל בנים כמו ויעש להם בתים:

וכן אלהים מושיב יחידים ביתה כו' והוא מאמרם ז"ל בבראשית רבה שאלה מטרונה את ר' יוסי לכמה ימים ברא הקב"ה את העולם א"ל לששה ימים א''ל ומאז מה הוא עושה א"ל מזווג זווגים בת פלוני כו' שנאמר אלהים מושיב יחידים וכו' מאי בכושרות בכי ושירות זכו משוררים לא זכו בוכים ד''א בלשון הזה השיב לה עושה סולמות מעשיר לזה ומוריש לזה שנא' ה' מוריש ומעשיר כו' ויתכן כי שני הדברים אמת ושניהם בכתוב זה ויהיה אומרו בכושרות כמשמעו לדעת המפרשים מבלי נחלק התיבה לשנים והוא לפי דרכנו שאומר כי גם עתה שאלהים במקום קדשו אומנותו תדירה כי הוא מזווג זווגים וזהו מושיב יחידים ביתה כי גם אשר אינם זוגות כ"א שהם יחידים זה מבת זוג אחד וזה מבן זוג אחר ומתפרדים על פי מעשיהם שהיה לפי הטבע בלתי אפשר להיות יחד וכעובדא דההיא מטרוניתא שזווגה אלף עבדים עם אלף שפחות ויהי בבקר והנה עבדיה מוכים אך הוא יתברך מושיבן בעל כרחן ביתה ועל השנית והוא שמעשיר לזה ומוריש לזה אמר מוציא אסירים בכושרות בשלשלאות אשר אסרוהו הנושים בו או אשר שבו אותו שהוא תכלית העוני מוציאם לרוחה אך סוררים שהיו דשנים רטובים לפני שמש מביאם לידי עוני עד שכון צחיחה מרוב עוני לפי מעשיהם שהוא ענין מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם ואמר אך לשון מיעוט כי לא לכל הסוררים יעשה כן כ"א לקצתם כי לא יעדרו רשעים וטוב להם על פי אל דעות ה':

בכושרות. מלשון כשר:

ביתה. לבתיהם

אלהים, ביתה - על דרך: כי בית יעשה לך ה', ויעש להם בתים, איש וביתו שה לבית. והטעם: כי היחידים ישימם רבים ויושיבם.

מושיב יחידים. ר״‎ל בהיותכם במצרים יחידים מפוזרים בכל הארץ אחד הנה ואחד הנה הלא בעת בוא הגאולה כנס המקום אתכם בשעה אחת לרעמסס והושיב אתכם בבית אחד כלומר בכנסיה אחת:

בכושרות. מלא דמלא אע"פ שדרשוהו רז"ל על פנים רבים כדאיתא בפ"ק דסוטה וספרי פ' ראה ודוכתי אחריני ואין זה תימא כמ"ש בסוף מלאכי:

אלהים, בבא האויב בקצה עבר הירדן עזבו היושבים יחידים בחצרים ובערי הפרזות את משכניהם מפחד אויב, ועתה הוא מושיב יחידים שישבו ביתה, היינו בבתיהם, הגם שיושבים יחידים נפוצים בכפרים, וגם הוא מוציא עתה אסירים בכושרות, היינו אלה שנפלו שבי ביד אויב ואסרו אותם בכושרות, אלי עצים עבים, אך סוררים, ר"ל בני ישראל לא ישבו במדברות וצחיחים להתחבאות מפני אויבים כי ישבו בבתיהם, רק הסוררים הם ישכנו עתה בצחיח ובציה במדבר, לא עם ישראל:

מוציא אסירים בכושרות. הוציא את ישראל ממצרים בחדש שהוא כשר להולכי דרכים לא חמה ולא צנה:

אֱלֹהִים מוֹשִׁיב: אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן וקשין לזווגן כקריעת ים סוף שנאמר אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות איני והא אמר רב יהודה אמר רב ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני בית פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני לא קשיא הא בזוג ראשון הא בזוג שני:
(סוטה ב ע"א)

מוציא אסירים בכושרות. אותם שהיו אסורים בשלשלאות של ברזל הוא מוציא אותם השבויים שהיו במחנה אשור מכוש וממצרי וגם מבני יהודה:

(ה) או יאמר הלא אמרתי שפועל כאחת דין לאומות עובדי כוכבים ורחמים לישראל אמר עתה לכן שירו לאלהים על הטובה עם שהוא הפך המתייחס אליו כי הוא דין וגם זמרו שמו שהוא על מה שהוא שמו בעולם שהוא פעולת דין כי גם על מה שעושה דין בגוים עלינו לזמר ואל יראה כמו זר לכם מה שפועל רחמים שהוא הפך מדתו כי דעו לכם כי אינו כדבר שפועל בטבע שא"כ כל מה שיהיה קרוב ימשך רוגז ודין לאשר לפניו אך הוא בהפך כי בהיותו קרוב הוא רחמים וכשהוא רחוק הוא דין כי סולו ורוממו לרוכב בערבות אלהים הנזכר הוא שכינה כשהוא מסולק עד ערבות כי אז ביה שהוא בשני העולמות שנבראו בשתי אותיות אלו הוא פועל מה שהוא שמו בעולם שהוא היותו דין אך ועלזו כשאתם לפניו שהוא בהיות השכינה בתחתונים כי אז רחמים ושמחה ימשך לכם וזהו ועלזו לפניו:

צחיחה. ענין צמאון ויובש כמו צחיח סלע (יחזקאל כד):

בכושרות, מענין ידיה שלחה בכשור, שהוא עץ האורג, וי''א כמו בקושרות בקו''ף שאסורים בקשרי זקים וחבלים

ומלת בכושרות – קשורה עם אסירים, כאילו אמר: אסורים בזיקים.

מוציא. הנאסרים במאסר הגלות היה מוציא בעת הכושר אשר ייטיב להולכי דרכים לא חמה ולא צנה כי כן בימי ניסן:

אך סוררים. מצרים:

בכושרות. הם הכבולים כענין קשורות כי כ"ף והקו"ף הם ממוצא אחד:

(ו) ומה שאמרתי שבהיותו מסולק למעלה פועל דין בשני העולמות אין הכוונה שאינו פועל אז בארץ ג"כ רחמים כ"א שפועל זה וזה כי הנה גם בזמן הסילוק פועל דין ורחמים בעולם כאחת שהרי הוא אבי יתומים שעשה דין בהם שסילק את אביהם מעל ראשם ומרחם על בניהם וכן מרחם על היתומים כאב ופועל דין במצר לאלמנות וזהו ודיין אלמנות עם שאינו בתחתונים כ"א אלהים במעון קדשו העליון בזמן שהוא מסולק למעלה ברוחניות וכן פועל הפכים כי אלהים מושיב יחידים כו' כדלעיל:

צחיחה. מקום יבש וצמא, ומזה צחיח סלע, וצחה צמא :

וטעם כושרות – הכבל שטעמו, כמו: ידיה שלחה בכישור.

אך סוררים. רק אנשי מצרים הסוררים הם לבדם נשארו שוכנים בארץ צמאון ויובש בעבור המכות שהכה בהם אבל אתם הייתם מלאים כל טוב:

שכנו צחיחה. ונשארה ארצם ציה וצמאה, (מצאתי):

אך סוררים שכנו צחיחה. האסירים יצאו לריוח והצלה, והסוררים שהוא מלך אשור וחיילותיו שכנו במקום צמא כלומר כאילו מתו בצרת צמא כי מתו בלא חרב ובלא חנית:

וטעם סוררים – העושים חמס ליתומים.

ומלת צחיחה – כמו: צחה צמא, כמו והשביע בצחצחות נפשך. יבושת, וזה הפך מושיב יחידים ביתה, לפנים ביישוב וצחיחה מקום צמאון.

בצעדך. כשצעדת בצעדך בצעד שלך:

אלהים בצאתך. כי כשהיו מנצחים האויבים כאילו ה' יוצא לפניהם לנצח המלחמה גם ארון ברית ה' נוסע לפניה' והזכיר נצוח המלחמות בלכתם במדבר סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן, ורעש הארץ וההרים, הוא משל כל פחד המלכים שרגזו מפניהם כלומר כמו שהל לפניהם אז ולחם מלחמותיהם כן תעשה עתה:

אלהים בצאתך כו' חוזר אל ענינו אשר אמר כי שם אלהים עושה שני הפכים והוא כי אלהים בצאתך לפני עמך שהוא בעמוד ענן לנחותם הדרך וכן בצעדך בישימון סלה בכל נסיעה ונסיעה שהיתה שכינה נוסעת עם ישראל ממקום למקום

בצעדך. מלשון צעד ופסיעות:

אלהים - כל המפרשים פירשו: כי בעת מתן תורה רעשו שמים וארץ וככה אלוה מתימן יבוא. וכן ה' מסיני בא. וכן ה' בצאתך משעיר. וככה אלהים בצאתך לפני עמך וזה הכתוב יכחישם, כי לא יתכן לומר על מתן תורה בצעדך בישימון סלה - כי ישימון מגזרת והבמות תשמנה ובהיות ישראל בסיני היו ביישוב לא בתוהו יליל ישימון, שהוא המדבר הגדול והנורא, בארץ לא עבר בה איש וזה היה אחר נסעם מהר סיני. ועוד: כי אין כתוב בתורה שהארץ רעשה גם שמים ביום מתן תורה רק הר סיני חרד לבדו, וזה פי' הפסוקים כתוב בתורה: ה' מסיני בא, כי מסיני החל לבוא במחנה ישראל ולא נראתה גבורתו רק אחר שסבבו את הר שעיר ככתוב ופארן סמוך אליהם, כי כן כתוב: ואת החורי בהררם שעיר עד איל פארן וזה הוא: בצעדך משדה אדום וככה אלוה מתימן יבוא, שהוא כמו: תימן אומר.

בצאתך. בעמוד ענן להורות הדרך:

אלהים בצאתך. האל"ף בגעיא בס"ס:

אלהים, פה סיום המאמר, מפרש מתי היה זה שנפוצו אויביו והושיב יחידים ביתה, זה היה בצאתך לפני עמך עם חיל דוד היוצאים למלחמה ללחום מלחמתם, בצעדך בישימון ששם היה המלחמה, כשצעדת שם צעד אחד נפוצו האויבים וישראל עושה חיל סלה סיום הענין: (חלק ב) ארץ מתחיל לבאר פרטי המלחמה הזאת, בצאת ה' לקראת נשק רעשה ארץ ונטפו שמים, מפני אלהים זה סיני, ר"ל כי האלהים ניכר בגלילות אלה במדבר מאז שירד על הר סיני שראו אז את כבודו, ולכן רעשו עתה בהגלותו שנית, מפני אלהים אלהי ישראל, שנודע במדבר הזה מצד שהוא אלהי ישראל, מצד הנסים והנפלאות שעשה להם בימי קדם, והוא ציור מליצי כאלו מקומות האלה הם מקומות הנפלאות מאז, מסוגלים לזה מקדם לנוסס נס ליראיו:

סלה. שם הראיתני זה דרכך לעולם לכל צרה גאולה:

בצעדך בישימון. במדבר שהוא מקום שממה:

בישימון. מלשון שממה:

והטעם בצאתך לפני עמך – לכת הארון תחלה, כאשר נסעו מהר סיני.

בישימון סלה. במדבר שהוא מעולם מקום שממון ואין שם דרך סלולה:

בצעדך בישימון. הבי"ת בישימון רפה:

וטעם ארץ רעשה – כמו: וירגזו ההרים, שפחדו כל הגוים הלא תראה בשירת דוד, אמר: ותגעש ותרעש הארץ ומוסדי. והטעם כמעט היה הופך כל העולם ובעבור היות הארץ עומדת, אמר: רעשה הארץ כאשר רעשה סיני ביום מתן תורה מפני השם. ורבי משה אמר: כי זה סיני טעמו, הנה זה עד בעמוד הכבוד עליו.

וטעם אלהי ישראל – כי בעבור ישראל ירד האלהים על הר סיני.

עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם ואף סוררים לשכון יה אלהים. יש להבין המשך הכתובים וביאורם. גם יש להבין דשבי ומתנה הם שני ענינים נפרדים ומנגדים לגמרי, דשבי הוא בע"כ ובשנאה ומתנה הוא ברצון ובאהבה והיאך אמר הכתוב שהיה לו שניהם ביחד גם יש להבין אמרו לקחת מתנות דלפי דרך לשון הנהוג לא שייך לומר שלקח מתנה רק קיבל או נתנו לו מתנה דמתנה עיקרה נקראת על שם הנותן יען כי בו תלוי עיקר הנתינה ובכל מקום דנמצא בפסוק לשון לקיחה הוא במקח וממכר וכדאיתא בריש קידושין אין קיחה אלא בכסף או כשנוטלו בכחו בע"כ וכמו אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי. אבל במתנה לא נמצא לשון לקיחה. ועיין במדרש רבה פרשה יתרו על פסוק ומשה עלה וז"ל שבית שבי יכול מפני ששבה אותה נטלה חנם ת"ל לקחת בלקיחה נתנה לו יכול יהיה חייב ליתן דמים ת"ל מתנות, הרי דדרש האי לקחת לשון מקח וממכר:

זה סיני. גם הוא רעש מפני ה' אלהי ישראל:

ארץ רעשה. כמו שפירשנו, שפחדו ורגזו עם הארץ:

ארץ רעשה בנסיעתו יתברך שע"י אלהים שהיה בפניהם היתה הארץ מתרעשת וכל תל היה נעשה נמוך וכל גיא מתנשא אף שמים מאימת אלהים הצועד שם היו שמים נוטפים שכנגדו למעלה וזהו אף שמים נטפו מפני אלהים שהיא הוראת מוראת רוגז וחתת אלהים בהטלת מורא על העולם וזה יורה אומרו אף שמים נטפו כי אף ורוגז היה מה ששמים נטפו מפני אלהים הוא שם מדת הרוגז ועל כל זה שארץ רעשה ושמים נטפו טיפות רוגז זה סיני נשתנה משאר מקומות כי שם מפני אלהים להיותו אלהי ישראל היושבים שם לקבל אלהותו לא היו טיפות רוגז ומחמת אימה

נטפו. מלשון נטיפה והזלה:

ארץ. יושבי הארץ:

אף שמים נטפו מפני אלהים. דרך משל שחשכו השמים על האויבים ויום המטר הוא חושך ענן, דרך משל על הצרות הבאות על האויבים:

שמים. שרי מעלה:

זה סיני. וכמו שזה סיני רעשה מפני אלהים אלהי ישראל, כן רעשה הארץ כלומר העמים, וההר זה רעש ביום מתן תורה:

נטפו. זיעה מגודל החרדה:

זה סיני. ר״‎ל זה האלהים הנגלה לישראל על הר סיני:

גשם נדבות תניף. עוד זאת עשית לנו אם הוצרכנו לגשמים הניפות והטלת עלינו תמיד גשמי נדבה וברכה:

גֶּשֶׁם נְדָבוֹת ואריב"ל כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצתה נשמתן של ישראל שנאמר נפשי יצאה בדברו ומאחר שמדיבור ראשון יצתה נשמתן דיבור שני היאך קיבלו הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם שנאמר גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננתה וכו':
(שבת פח ע"ב)

גשם. לפי שזכר שמים נטפו שהוא רמז לצרות על האויבים, אמר בהפך זה גשם נדבות תניף אלהים כלומר על ישראל תניף גשם נדבות:

כי אם אדרבה גשם נדבות מאתך הנפת ברצונך דרך נדבה לרחמם והוא מאמרם ז"ל במכילתא פרשת יתרו שהיו ישראל בסיני משולהבים מאש של מעלה ואמר הקב"ה לשמים הזילו על בני טל כו' וכן אמרו רז"ל שיצאה נשמתם ומתו ע"י שמוע שתי הדברות שנאמר נפשי יצאה בדברו וצוה הקב"ה להטיף עליהם טל שעתיד להחיות בו את המתים וזה יאמר גשם נדבות תניף אלהים והיה למה שישראל הנז' הם נחלתך וחסת עליהם להשיב נפשותם בהם וגם היתה נלאה מקבלת הנבואה הגדולה אשר השיגו בהקיץ המדכאה את החומר וגם כמ"ש ז"ל שהיו חוזרים לאחוריהם י"ב מיל ושבים למקומם י' פעמים שהיו נלאים על כן על היות ישראל נחלתך והיותה נלאה אתה כוננתה:

תניף. ענין הזלה והתכה כמו ונופת צופים (לעיל יט):

נדבות. הוא דבר שאינו מחויב רק שידבנו לבו, וקורא כן הגשם שיורד במדבר

גשם - הנה טעם אלהים בצאתך לפני עמך לספר תחלת נצוח ישראל.

גשם נדבות. כשבאו לארץ הזלת עליה גשמי נדבה ר״‎ל לא בגמול המעשה כ״‎א בנדבה:

גשם, בעת חנו מחנה דוד אז במדבר יעפו מפני הצמאון, וירד להם הגשם והיה להם כמים קרים על נפש עיפה, וכן לא היה להם מה לאכול ונזדמנו להם מקנה רב מהאויבים שרעו במדבריות אלה ואכלו שלל אויביהם, וע"ז ישיר, הן הנפת אתה אלהים גשם נדבות, (מצייר שבמקום הישוב החיוב מוטל עליו להוריד הגשם להכין מזון לבריותיו, לא כן במדבר אינו מחויב להוריד הגשם והיה נדבה וחסד, נחלתך הגשם הזה הנפת על נחלתך ובזה ונלאה אתה כוננתה, כוננת את הנלאה ויגיעה מחום ומצמא: (יא) חיתך ישבו בה, החיות והבהמות שישבו במדבר הזה, היינו הבהמות הרועות במדבר הנה בטובתך הכנת אותם שיהיו שלל ומחיה לעני, לישראל שהיו מעונים בלי מזון ומחיה (וגם ציור זה מתדמה עם מה שהיה בימי קדם שנתן להם מים ושליו):

נחלתך ונלאה אתה כוננתה. כשהיתה נחלת ארצך נלאה וצמאה למטר אתה כוננת אותה, (מצאתי) נחלתך ונלאה הקרויה נחלתך והיא נלאה כלו' פעמים שהיא כך:

גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף: וטל שעתיד הקב"ה להחיות בו מתים דכתיב גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננתה שם אופנים ושרפים וחיות הקדש ומלאכי השרת וכסא הכבוד מלך אל חי רם ונשא שוכן עליהם בערבות שנאמר סולו לרוכב בערבות ביה שמו ומנלן דאיקרי שמים אתיא רכיבה רכיבה כתיב הכא סולו לרוכב בערבות וכתיב התם רוכב שמים בעזרך וכו':
(חגיגה יב ע"ב)

נחלתך. ישראל שהם נחלתך:

או יאמר כי הנה גשם מטרות עזו ית' נקנה בשלשה דרכים או יתן ה' מטר על הארץ בעבור האדם העושים רצונו של מקום כד"א אם בחקותי תלכו כו' ונתתי גשמיכם כו' והיה אם שמוע כו' ונתתי מטר ארצכם כו' או יהיה בזכות הארץ כד"א ויקנא ה' לארצו ויחמול על עמו ויען ה' ויאמר לעמו הנני שולח לכם את הדגן כו' . והנה יראה מרז"ל שארץ הקדושה נהנית משפע עליון ע"י המטר או יהיה בזכות הבהמות כמאמרם ז"ל אדם ובהמה תושיע ה'. והנה אין ספק כי אוי לו לדור שיאכילם ה' בזכות בהמה כי לחמם לחם אונים להם כי זו לעגם כי טובים היו חמוריהם מהם מר ממות אך אם היו אוכלים בזכות הארץ הקדושה תקל חרפתם כי הארץ הקדושה למטה מכוונת לארץ העליונה וגדול כבודה מהב"ח ליודעי דת ודעת כי אין א"י ככל ארצות ארץ העמים שהיו אדמה טמאה אשר לב"ח עליה ב' מעלות צומח וב"ח אך עכ"ז אינו לפי כבוד עם בני ישראל יהיו צריכים לאכול בזכות אדמתם כי גדול כבוד איש הישראלי כי חלקו ה' אמרה נפשו ואיככה ישח אדם וישפל לזון בזכות אדמת עפר ואשרי הדור אשר בזכותם תהנה הארץ במטר השמים ומתמצית זכותם יצמיח הוא ית' חציר לבהמה וכמאמרנו על מקרא שכתוב ואספת דגנך ותירושך ויצהרך ונתתי עשב בשדך כו' שאומר הוא ית' והיה אם שמוע כו' שתעשו רצוני ואספת דגנך כו' כאלו שלך היא והנה לא היתה ארצך מוציאה עשב וקש כי אם יהי פסת בר בארץ אלא שמה שונתתי עשב בשדך הוא לבהמתך למה שהיא שלך כי תאכל הבהמה בזכותך אך אתה העיקר כי ואכלת ושבעת. או שיעור הכתובים ע"ד זה ונתתי העשב שבשדך בלבד יהים בשביל בהמתך כלומר אך לא הדגן כי לא יהיה בשביל הבהמה כי אם דגנך לך שלך בשבילך ועל כן ברכת השבע שתהיה אוכל ושבע אינו אלא לך וזהו ואכלת ושבעת שלא תצטרך לאכול הרבה לשבוע כי אם מהחלך לאכול תהיה אוכל ושבע כענין ואכלתם אכול ושבוע. והנה מלבד האושר והכבוד אשר יהיה לאדם יתרון על הבהמה ועל האדמה בתת ה' אלהים גשם על הארץ בזכות בני האדם עוד יש רב טוב לכל העולם והוא כי אגב פותחו יתברך את אוצרו הטוב את השמים יפתחו ארובות וצנורות כל מימי ברכות והצלחות עד אין מספר כמאמרם ז"ל בב"ר שע"י גשמים כל העולם מתברך ואפילו עוברות מתרווחות ועוברים במעי אמם ואפילו דגים שבים ואפילו כו' ואפילו חולים מתרווחים כאשר האריכו רז"ל בב"ר לומר שכל עניני העולם מתברכים כי הוא מקור שפע מושך אחריו כל מיני ברכות אך בהיותו בזכות הארץ ויעדר זכות האדם לא יספיק רק אל הדגן שיהיה בשופע בלבד וז"א הנה כאשר פקדת הארץ שהפקידה היא מחמת הארץ מצד עצמה עם שותשוקקה כל הטוב אינו רק כי רבת תעשרנה ברב תבואות אמנם עדיין נשאר פלג אלהים העליון מלא מים הוא משל אל השפע הנשפע מלמעלה כי אין מריקים רק שפע ברכת רוב תבואות אך מה שאחלה פניך הוא כי תכין דגנם של בני אדם למען עצמם באופן יתייחס הדגן אליהם יש תועליות רבות א' שאגבן תתברך ותהנה הארץ וגם הבהמות. ב' שהאושר ושופע הברכות אשר יהיה בכל הסוגים בהיות בזכות האדם משא"כ כאשר הוא על זכות הארץ או הבעלי חיים ועל הא' אמר כי כן תכינה כי כן בהיות שתכין דגנם שהוא בזכות עצמם תכינה גם כן את הארץ:

ונלאה. הוי״ו יתירה והוא ענין עייפות כמו ונלאתי כלכל (ירמיה כ):

תניף. תטיף על נחלתך

ומלת תניף – תרוה, כמו: נפתי משכבי.

נחלתך ונלאה. כשהיתה נחלתך עייפה וצמאה למטר הלא אתה ה׳‎ כוננת אותה במטר רב:

כִּי קִנְאַת בֵּיתְךָ: ואיבעית אימא גמירי דסנהדרין בחלקו דיהודה ושכינה בחלקו דבנימין ואי מדלינן ליה מתפליג טובא מוטב דניתתי ביה פורתא כדכתיב ובין כתפיו שכן ועל דבר זה נתקנא דואג האדומי בדוד כדכתיב כי קנאת ביתך אכלתני וכתיב זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה' וגו' אם אבא באהל ביתי אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה' וגו':
(זבחים נד ע"ב)

ונלאה אתה כוננתה. פי' ואם נלאה כלומר ואם נלאה נחלתך ביד אויב שכבר תפש כל ערי יהודה תכונן אתה שלא תעשנה מכל וכל ולא תתן ירושלים בידו:

כוננתה. מל׳ הכנה:

ונלאה. תואר, כוננת את הנלאה :

נחלתך - היא ארץ ישראל והטעם כי השם ירוה אותה לעולם, כדרך: תמיד עיני ה' אלהיך בה.

וטעם ונלאה – כאילו היתה נלאה, אתה כוננתה אותה.

חיתך ישבו בה. עדתך ישבו בה כמו ויאספו פלשתים את מחניהם לחיה (שמואל ב כ״ג:י״א) ד"א חיתך, כנסת ישראל קרויה בהמתו וחיתו של הקב"ה:

חַיָּתְךָ יָשְׁבוּ בָהּ אמר רב הונא מ"ד חיתך ישבו בה תכין בטובתך לעני אלהים אם אדם משים עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת ואיכא דאמרי שמסרחת ואוכלת תלמודו מתקיים בידו ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו וכו':
(עירובין נד ע"א)

חיתך ישבו בה. עדתך. בה. בירושלים:

והיה ההתכוננות שחייתך הם הנפשות המכונות בלשון יחיד ישבו בה בנחלה הנ"ל שהם ישראל כי לגודל השגת נפשותם שהשיגו חיות יתירה משפע עליון נורא ודבקות עצום עד שלא היה אפשר להשאר בגויותם ועל כן רמז אל החיות ורוחניות העצום קורא אותם חיתך ואמר כי בהיות שלא עצרו כח להתעכב והשאר בגויותיהם וידבקו בשכינה ויצאו חוצה ונשארו הגופים פגרים מתים והוא יתברך ע"י טל המחיה את המתים בהכין החומר כאשר לעתיד שמכין החומר בטל הרוחני לקבל הנשמות בתחיה כן אז הזיל על גויותם והכינם להתיישב בם נפשם וזהו אתה כוננתה את נחלתך באופן שחייתך הם הנשמות המכונות בלשון יחיד להיותם נשמות ישראל כנודע ישבו בה בנחלתך שיכלו הגופים לסובלם במה שהכינות אותם וזיככתם ע"י הטל והוא כי כן דרכך כי תכין בטובתך לעני אלהים כן עשית עם חומרם שעני היה מהכנה לקבל הנשמות אחר שקבלו השפע וההארה הגדולה בצאתן והדבקן בשכינה הכינות אותו באותו טל לקבל הנשמות אשר נתקדשו ודבקו בשכינה. או יאמר תכין בטובתך כו' כמ"ש ז"ל על פ' כחסדך זכר לי אתה למען טובך ה' שאמרו כי אמר דוד גם שאיני שלם הכשרון בעצם זכרני בכלל מקבלי טוב האושר שאתה מטיב לצדיקים ולא תעשה בגיני רק למען טובך ה' כי רב טובך אשר צפנת ליראיך ואם אינך נותנו רק לגדולי השלמות ממני מה תעשה מכל הטוב ההוא לכן למען טובך ה' שלא תאבד להעדר הראוי' זכר לי אתה ועל דרך זה יאמר כי גם שחומר עם בני ישראל עני היה באותה שעה מזכיות כי כמעט עדיין לא הטהרו מע"א שהיו עובדים במצרים אך תכין בשביל טובתך שלא יאבד למי שהוא עני הוא חומרם להחיותם ולהשיב נפשותם בגויותם:

חיתך. עדתך וכן וחית פלשתים (ש״ב כ״ג):

חיתך - קהלתך כמו חית פלשתים והנה יספר שנכנסו ישראל לארצם.

חיתך. עדתך ישבו בהארץ ההיא:

תכין בטובתך. כשיצאו ממצרים הסיבותם במדבר ארבעים שנה לפי שעמדו כנעניים וגדעו את האילנות ובתוך כך שעכבו במדבר עמדו ותקנו הכל:

תכין בטובתך. ישראל שנשברו ועניים הם כי כל עשרה השבטים גלו ויהודה ובנימין רבים מהם נשבו:

וטעם תכין – לנכח השם שהיתה לישראל בעת עניים תכין להם, שתטיב להם.

בטובתך. במדת טובך הכנת המטר לגדל התבואה להשביע נפש העני:

אד' יתן אומר המבשרות וגו'. אומר מאמר עוד הוא ישאג בקול להשמיע צבאות הגוים הרבים ומהו האומר:

אֲדֹנָי יִתֶּן א"ר יוחנן מאי דכתיב ה' יתן אמר המבשרות צבא רב כל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות וכו':
(שבת פח ע"ב)

אדני יתן אמר. צבא רב מן הנשים המבשרות ואומרות.

ואיך היה הגשם נדבות הלא הוא כי ה' יתן אומר והוא שכתבנו מרז"ל שאמר הקב"ה לשמים הזילו הזילו על בני טל כו' ואז כ"כ רבתה השמחה שהמבשרות שהקב"ה רצה להחיותם היו צבא רב האיכות מלמעלה:

המבשרות. מלשון בשורה:

אדני, אמר - דבק עם המבשרות. והטעם השם יקים דברי הנשים המבשרות בשיריהן.

אדני יתן. ר״‎ל כמו שעשה עמנו לשעבר כן יקיים אומר הנביאים המבשרות לצבא ישראל הגדול והרב:

המבשרות. המ"ם רפויהוהה"א סמוכה בגעיא מכלול דף נ"א:

ה' יתן אומר, ה' נתן אומר וכרוז ומן הכרוז הזה עמדו צבא רב המבשרות בשורה טובה לישראל:

צבא רב. חיל רב:

צבא רב - מישראל כי תאותם וכל שאלתם שתגביר ישראל וזה הוא האומר: מלכי צבאות ידודון ידודון מפניכם. והטעם: כי מלכי צבאות הגוים יברחו מפניכם, וידודון פעמיהם.

מלכי צבאות הגוים ידדון ידדון. יתנדו וישלכו מתוך א"י וכנסת ישראל שהיא נות בית תחלק את שללם כמו שנאמר והי' סחרה ואתננה קדש וגומר (ישעיהו כ״ג:י״ח):

וּנְוַת בַּיִת תְּחַלֵּק שָׁלָל: א"ר אמי מלמד שהשאילום בעל כרחם איכא דאמרי בעל כרחם דמצרים וא"ד בעל כרחם דישראל מ"ד בעל כרחם דמצרים דכתיב ונות בית תחלק שלל מ"ד בעל כרחם דישראל משום משוי:
(ברכות ט ע"ב)

מלכי צבאות. שחנו על ירושלים. ידודון ידודון. כלומר ינוסון מפני ישראל:

ואז מלכי צבאות הן ד' ראשי מחנות שכינה שהיה עולה בדעתם שלא יחזרו נפשות ישראל בהן ותנתן דת למלאכים אז ידדון ידדון ממחשבתם ומקבוצם ונשאר הדבר כי נות בית הם נפשות ישראל הנקראים נפש אחת תחלק שלל התורה בעולם כאשר יבא ביאור הכתוב לפנים בס"ד:

ידדון. מלשון נדידה:

נות בית. בעלת הבית שהנוה שלה :

ונות בית - הקהלה שנשארת בירושלם שלא יצאה למלחמה, תחלק שלל אף כי היוצאת.

צבאות. וזהו הבשורה שהעובדי גילולים יהיו נדודים מא״‎י:

מלכי צבאות ידודון ידודון ונות בית תחלק שלל. אפשר במ"ש פרק ר' עקיבא דלא היו רוצים לקבל התורה וכפה עליהם ההר כגיגית ומכאן מודעא רבא לאוריתא והדור קבלוה בימי אחשורוש וז"ש מלכי צבאות ישראל בני מלכים ידודון שלא רצו לקבל התורה וכפה עליהם ההר וקבלוה. וגם אחר זה ידודון פעם אחרת שהיה להם מודעא אך בימי אסתר הדור קבלוה. וזהו ונות בית היא אסתר האשה רבה הנאחזת בשכינה תחלק שלל השתדלה דהדור קבלוה. והרב הגדול מהר"ם ן' חביב ז"ל הרב המחבר גט פשוט וכו' בדרשותיו כ"י פירש דנשי ת"ח פלגן בהדייהו וכמ"ש ר' עקיבא שלי ושלכם שלה הוא וז"ש מלכי צבאות מאן מלכי רבנן ידודון ידודון שהולכים ממקום למקום ללמוד תורה ונות בית תחלק שלל דפלגן בהדייהו עכ"ד ואני עני נ"ל להרחיב הדברים במ"ש התוספות בכתובות דף ס"ב ע"א שהקשו דאיך יצאו ר' עקיבא וכל הנהו והלא איכא צערא דגופא ותירצו דהתם בלא פתוי שהן היו שמחות שהיו בעליהן הולכים ללמוד תורה ולהיות תלמידי חכמים ואדרבא אדעתא דהכי נישאו שילכו ללמוד תורה עכ"ד וזהו מלכי צבאות מלכי רבנן ידודון מנדדים ממקום למקום ללמוד תורה וזמנין דאחר בואם ידודון פעם אחרת כר' עקיבא שאחר שבא חזר וישב י"ב שנים אחרים. ויקשה על זה דצערא דגופא לא ניתן לימחל. לז"א ונות בית תחלק שלל כלומר האשה מעצמה היא שמחה שבעלה ת"ח וז"ש ונות בית תחלק שלל ויש לה שמחה על זה:

מלכי ה' נתן אומר וכרוז, שמלכי צבאות הגוים אשר התאספו למלחמה ידודון ידודון מכאן אחד אחד, ונות בית שהוא ישראל תחלק את שללם, מצייר את ישראל כנות בית כי היא בעלת הארץ הזאת, והאויבים הם זרים הבאים לגרשה מביתה, צוה שידודון מארץ לא להם:

מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן ואמר ר' יהושע בן לוי כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה חזרו ישראל לאחוריהן י"ב מיל והיו מלאכי השרת מדדין אותן שנאמר מלאכי צבאות ידודון ידודון אל תיקרי ידודון אלא ידדון:
(שבת פח ע"ב)

ונות בית. היא עדת ישראל ונויהם תחלק שלל הויבים. ה' יתן, ויקיים דבריהם, וזכר הנשים כי אינן יוצאות למלחמה ומנחמות האנשים בדברים טובים ונחומים:

(יב) אדני יתן אומר כו' מלבד האמור יתכן כי הנה בביאור ספר משלי הערנו על שאלת המלאכים שתנתן להם התורה כי מה זו שאלה מי מעכב בידם שלא ילמדו התורה ושלא ישמעו מכל הישיבות של מעלה כי לא מעשה היו מבקשים כ"א למוד כי רוחניים הם ושם כתבנו והכרחנו כי מה שהיו מבקשים הוא ענין מאמרם ז"ל בשמות רבה שאמרו שכל מה שחדשו החכמים בכל דור ודור בכל בחינות חלקי התורה הכל קבלו נפשותם בסיני וכל אחד מחדש בעולם מה שקבלה נפשו מאז והוא כי כל נפש ונפש יש לה שייכות עם התורה בכל סעיפי חלקיה וכל אחת דבקה בה מעין בחינתה בתורה דבקות עצמיי והיא חלק נפשו ועל כן האומר דבר שלא בשם אומרו אמר רשב"י שעליו נאמר אל תגזל דל כו' וקבע את קובעיהם נפש כי את נפשו הוא גוזל באמור הדבר בשם עצמו והוא מחבירו כי חלק נפשו הוא גוזל ועל כן הוא יתברך גם מימי משה היה אומר הלכה בשם ר' אליעזר פרה בת שנתה כו' כי חלק נפשו של ר' אליעזר היה וענין זה כתבנו בס' הנז' שהיה מה ששאלו מלאכי השרת שתנתן להם התורה שהוא להיות שייכות להם בה לחדש כי תדבק בחינת סודותיה בהם כאשר דבקה בחכמי כל דור ודור לחדש עניניה היוצאים משייכות נפשותם ע"י עסוק בה אחרי בואם לעולם אך מלאכים אין להם מצד עצמם רק מה ששומעים מישיבות של מעלה או מחכמי ישראל כמ"ש ז"ל שנתמלאה הבקעה אש בדרוש רבי אלעזר בן ערך במעשה מרכבה כי באו מלאכי עליון לשמוע מפיו. ובזה נבוא אל הענין והוא שאומר ה' יתן אומר כו' לומר כי כאשר ה' יתן אומר בדברות התורה בסיני אז המבשרות שהם נפשות חכמי הדורות המחדשות בכל דור ודור חדושי התורה שהן כמבשרות חדושיו יתברך אשר מעולם העליון היו צבא רב אז על הר סיני כי כל נשמות העתידות שם נמצאו ושם היו :

ונות. מל׳ נוה ומדור:

ונות בית. הכנסיה הדרה מעולם בבתי הארץ ההיא תחלק לעצמה שלל:

(יג) ואז מלכי צבאות אשר בקשו התורה ידודון שהוא כי הן אמת שלא בקשו שייכות בדרך פשטה רק בדרך הסוד אלא שהוא יתברך דחה אותם כמ"ש ז"ל באמור להם אדם כי ימות באהל כלום מיתה יש בכם כו' וכן באמרו אשר הוצאתיך כלום למצרים ירדתם כו' שהוא כי אחר שדרך פשט התורה אין להם שייכות בו גם דרך סודה לא תנתן להם כי יתפרדו חלקיה אך בני אדם שיש להם חומר ונפש יש לו שייכות לשתיהן וזה יאמר מלכי צבאות על ידי מה שידודון מהדרך הפשטיי ידודון מהסודיי וזהו ידודון ידודון ואז ונות בית תחלק שלל כי נות בית היא התורה כמו שאמרו ז"ל במכילתא פרשת בא אל פרעה תחלק שלל שהוא כי לכל נפש ונפש מהמבשרות הנז' הם הנשמות העתידות לחדש בכל דור תחלק חלקי בחינות כל אחד ואחד שיחדשו בכל דור ודור שהוא מה שכתבנו שבקשו מלאכי השרת ולא ניתן רק לישראל:

שלל. ענין ביזה:

או יאמר מלכי צבאות ידודון ידודון מישיבה אל ישיבה לשמוע מה שנות בית היא נשמת הצדיק תחלק ותשמיע שלל סודות התורה בישיבות של מעלה וגם למטה כענין אשר באו לשמוע מרבי אלעזר בן ערך ודומים להם כי נפשו היתה נות בית ה' ובאה לעולם לחלק שלל וידודון שרפי קדש מלמעלה לשמוע מנות ביתו יתברך היא נשמת הצדיק:

אם תשכבון בין שפתים וגו'. כל זה האומר יאמר להם אם אתם שכבתם בין תחומיכ' והתענגתם בתענוגים זאת יונתי כנסייתי כנפיה נחפה בכסף ומהו הכסף והחרוץ בפרש שדי וגו' כשפירש הקב"ה לפניהם תורתו אשר המלכים נשלגים ומתלבנים בה בארץ צלמות וחשך אז נחפו כנפיה (כנפי יונה) בכספה וחמדתה של תורה ומצות כנפי יונה. פלומ"א בלעז:

אִם תִּשְׁכְּבוּן: דרש רב עוירא בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים בשעה שהולכות לשאוב מים הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים ובאות ושופתות שתי קדירות אחת של חמין ואחת של דגים ומוליכות אצל בעליהן לשדה ומרחיצות אותן וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן בין שפתים שנאמר אם תשכבון בין שפתים וגו':
(סוטה יא ע"ב)

אם. גם זה מדברי הנשים, או דברי המשורר כנגד ישראל והוא הנכון:

והנה על ענין זה שאמרנו שאמרו רבותינו ז"ל כי כל מה שחכמי הדורות אומרים בכל דור ודור מחידושי התורה הכל קבלו בסיני הלא יקשה אם כן אפוא היה ראוי כי בלי עמל ובלי יגיעה בתורה יחדש כל אחד מה שהופקד לנפשו מאז ואיככה נוכל וראינו מאמרם ז"ל באמרם יגעת ומצאת האמן והוא מאמר שלמה בחכמתו אם תבקשנה ככסף וכו' אז תבין כו' אך הנה הוא כי אז קבלו הנשמות עודם משוללות גופים ועל כן צריך להוציא מה שקבלו הנפשות אל הפועל בהיותן מלובשות חומר להתישו ביגיעת בשר בבתי כנסיות ובתי מדרשות ואז ע"י התשת החומר תגבר הנפש להוציא אור חדושיה אשר בקרבה חוצה כאשר נתבאר אצלנו בספר רב פנינים באר היטב ועל כן אמרו רז"ל לא מעבר לים היא כי אין התורה מתקיימת בעמלי הון ועושר העוברים מים אל ים וזה יאמר אם תשכבון כו' לומר אשר אמרתי כי התורה חילקה לכל נפש חלק בתורה לחדש בעה"ז אל יראה לכם שהוא גם כי תעסקו בעניני העולם כי לא כן הוא רק אם תשכבון בין שפתים כיששכר הרובץ בין המשפתים כי אז ע"י כן תזכו להריק חלקי חדושי התורה לישראל וזה ע"י השכינה שתפרוש כנפיה שם בבית המדרש אשר אתם שם להעירכם להוציא אל הפועל קבלת נפשותיכם וזהו כנפי יונה שהיא השכינה אלא שאינה נראית כי אם נחפה מן העין ואשר היא אתכם שם הוא בכסף שהוא בהיותכם בלתי מטפלים לצבור כעפר בצר ועפרות זהב כי אם כסף בלבד לשבוע לכם לשובע הנפש אך ואברותיה שהן הנוצות שבהן פורחת יהיו לה בירקרק חרוץ שהוא בהיותכם פונים אחר גוון הזהב יגעים להעשיר כי אז אברות לברוח יהיו לה לבלתי המצא אתכם ואז ימנע מכם כל אשר קבלה נפשכם ובזה יצדק השינוי לשון כי אומרו כנפי אמר על מהות הכנף בעצמה הפרושה על עמלי תורה ואברותיה הן הנוצות הגדלות בה לפרוח בהן:

שפתים. הוא מקום עריכת ומושב הקדרות כמו שפות הסיר (יחזקאל כ״ד):

שפתים. הגבולים, כמו למה ישבת בין המשפתים, וקרוב עם לשון שפה שבא על קצה הדבר וגבולו, שפת הים

אם, בין שפתים - כמו שפות הסיר שהוא כעין שחרות. והטעם לא תפחדו מהאויב כי אילו הייתם שוכנים בין שפתים אתם לבנים כמו יונה שהיא נחפת בכסף.

אם תשכבון. ר״‎ל אף אם מצרות תהיו חשוכים וכעורים כשוכב בין מקום שפיתת הקדרות:

(יד-טו) אם, כ"ז מן האומר שנתן ה', ה' הכריז לאמר אתם מלכי צבאות אם תשכבון בין שפתים, שהוא גבול הארץ המזרחי בעבר הירדן, דעו כי כנפי יונה אשר היא נחפה בכסף, אשר יפרוש שדי בה בהיונה הזאת וכנפיה, את המלכים ששכבו בין משפתי ארצה אז תמלא שלג את ההר בשן, צייר את ישראל כיונה כנגד החיות והעופות הטורפות שבאו לשלול את קנה, וכמו שהיונה עם חולשתה תלחם בכנפיה עם הזרים הבאים לשלול קנה, כן יצאה היונה הזאת ללחום נגד כל עיט וכל עוף טורף הבא על משכנה, וצייר את היונה הזאת שהיא עצמה נחפה בכסף ושאברותיה מצופים בירקרק חרוץ שהוא ציור היופי וגם החוזק, כאלו היא מחופה במתכת בל יוכלו לנשכה, ואומר כי ה' יפרוש בה בהיונה הזאת ובכנפיה, את המלכים שבאו עליה, והוא הציור של פרישת מחנה ישראל על מחנה האויב, ומצייר שבעת תפורש כנפיה תשלג בצלמון את הר אלהים הר בשן, וציור זה לקוח ממה שהר בשן הרם ונשא מכוסה בשלג כל ימי הקיץ כדרך ההרים הגבוהים וגבנונים, והררי שלג אלה בעת יהיה סער וינשב השלג שמה בחוזק, יפול על מחנות בני אדם העומדים עליו ויפילם במהמורות בל יקומו, עפ"ז צייר שכשעלו לראש ההר ולחמו משם עם ישראל, סער עליהם השלג עד שנעשה שם צלמון וצלמות וישלג ויכס את מחניהם ויאבדו מתוך הקהל, ויוכל להיות שהיה כן באמת, או שלקח זה במליצה לציור הצרה והחשכה שבא עליהם בהר ההוא, כי סערת השלג הוא נורא לבני הארצות האלה שאין השלג מצוי שם, ובא המליצה שכנפי היונה כסו את המחנה בשלג וחשכת צלמות, ע"י ה' שפרש בכנפיה את המלכים ויכס עליהם בצלמות:

ואברותיה. כנפיה שעופפת בהן:

כַּנְפֵי יוֹנָה דאמתיל כנסת ישראל ליונה שנאמר כנפי יונה נחפה בכסף וגו' מה יונה כנפיה מגינות עליה אף ישראל מצות מגינות עליהן:
(שבת מט ע"א)

בין שפתים. שפתי הכירים נקראו כן לפי ששופתים עליהם קדירות. אמר אם תשכבון במקום שפל כמו זה ושחור וקודר עד עתה מפני עקת אויב עוד תהיו לבינים ובכנפי יונה שתדמה כאילו נחפה בכסף כך תהיה יפה. גם רמז בפסוק הזה על הכסף ועל הזהב שלקחו במחנה אשור. ומלת בכסף סגו"ל באתנח:

(י) או יאמר במה שאז"ל בפרקי ר"א כי לפעמים הארץ שותה מלמעלה בהיותנו צדיקים מהאוצר הטוב והוא שנאמר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב כו' ואז יש ברכה עצומה מאד כד"א כי כאשר ירד הגשם כו' והולידה והצמיחה כו' ואז הארץ כאשר הרה מבעלה ושעל זה נאמר כי כאשר ירד הגשם כו' והולידה כו' וכשאין אנו זכאים תשתה מלמטה ע"י העבים המעלות מים מהים ואז הארץ היא כאשה הרה לזנונים כו' ובזה יאמר הנה פקדת הארץ רביעה אחת ותשוקקה עוד ב' לא יבצר שרבת תעשרנה ע"י פעמים רבות אך שאלתי היא מפלג אלהים הוא העליון שהוא מלא מים העליונים אשר לא יגרע ממנו כל מה שימטיר משם תכין דגנם כי בהיות כן תכינה את הארץ הכנה רבה:

נחפה. מכוסה:

בירקרק חרוץ. בחרוץ ירקרק, כמו רבים עמים, משנה כסף, וחרוץ זהב משובח :

ואברותיה - כמו מי יתן לי אבר כיונה.

כנפי יונה. מ״‎מ תהיו נאים כמו כנפי יונה הנראה כמחופה בכסף ובזהב משובח הנוטה מעט לגוון הירוק ר״‎ל סוף הדבר לגאולה שלימה ורב טוב:

רובץ בין המשפתים. שהרביצו תורה בישראל. שנאמר בהם אם תשכבון בין שפתים וגו' (תהלים סח יד).

את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך. א״ר שמואל בר נחמני אמר ר׳ נתן שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים, ומלאכת נשים לאנשים, דרש ר׳ עקיבא בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים, בשעה שהולכות לשאוב מים, הקב״ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן, ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות לשתי קדירות, אחת של מים ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ורוחצות אותם, וסכות אותם, ומאכילות אותם, ומשקות אותם, ונזקקות להם בין שפתים, עליהם הכתוב אומר, אם תשכבון בין שפתים כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ (תהלים סח יד), בשכר שתשכבון בין שפתים, זכו ישראל לביזת מצרים, שנא' כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ, וכיון שמתעברות באות לבתיהן, וכיון שמגיע זמן מולידיהן, הולכות ויולדות בשדה, שנאמר תחת התפוח עוררתיך שמה חבלתך אמך ושמה חבלה ילדתך (שה״ש ח ה), והקב״ה שולח משמי מרום ומניק אותן ומשפיר אותם, כחיה זו שמשפרת את הולד, שנאמר ע״י יחזקאל, ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך ובמים לא רוחצת למשעי והמלח לא הומלחת והחתל לא הותלת (יחזקאל טז ד), ומלקט להם שגי עגולים, אחד של שמן, ואחד של דבש, שנאמר ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור (דברים לב יג), וכיון שמכירים בהם מצרים באין להורגם, ונעשה להם נס ונבלעים למקומם בקרקע, לאחר שהולכין מבצבצין ויוצאין כעשבי השדה, שנאמר רבבה כצמח השדה נתתיך (יחזקאל טז ז), [וכיון שמתגדלים באים עדרים עדרים בבתיהן, שנאמר ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים וגו׳ (שם)], וכשנגלה הקב״ה על הים, הם הכירוהו תחילה, שנאמר מפי עוללים ויונקים יסדת עוז (תהלים ח ג), וכיון שהכירו שכינה, אומרים זה אלי ואנוהו (שמות טו ב).

בירקרק חרוץ. פתר דונש בן לברט החרוץ הוא זהב ולכך נתנו המשורר אצל הכסף וירקרק החרוץ הוא הזהב אשר יובא מארץ החוילה ומארץ כוש זהב טוב מאד מאד לא הוא ירוק ולא הוא אדום ולכך קראו ירקרק כמו (ויקרא י״ג:מ״ב) לבן אדמדם שאינו לא לבן ולא אדום לכך נכפל ירקרק אדמדם:

כַּנְפֵי יוֹנָה דדמיא כנסת ישראל ליונה שנאמר כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ מה יונה זו כנפיה מגינות עליה אף ישראל מצות מגינות עליהן וכו':
(שבת קל ע"א)

אברותיה בירקרק חרוץ. הזהב המשובח הוא ירוק. ואמר התואר במקום המתואר ומשפטו בהפך:

(יא) מבלי צורך אל פעמים רבות כי אם תלמיה רוה פעם אחת כדעת האומר כן כי על גשם נאמר כי כאשר ירד כו' ושמה לא ישוב כ"א הרוה כן מיד תלמיה רוה נחת גדודיה הם כחות הקדושה המתייחסים אל הארץ הקדושה הם גם כן ירדו וישפיעו כל טוב כי מאשר תלמיה רוה ברביבים תמוגגנה בלבד בלי השקאות רבות צמחה תברך:

ואברותיה. כנפיה כמו אבר כיונה (לעיל נ״ה):

בירקרק - עין הזהב וכמו ונהפכו כל פנים לירקון. והטעם מהרה תתנער מן השחרות ויראה הלובן.

כַּנְפֵי יוֹנָה: רבה בב"ח הוה קאזל בשיירתא אכל ואשתלי ולא בריך אמר היכי אעביד אי אמינא להו אנשאי לברך אמרו לי בריך כל היכא דמברכת לרחמנא מברכת מוטב דאמינא להו אנשאי יונה דדהבא אמר להו אנטרו לי דאנשאי יונה דדהבא אזיל ובריך ואשכח יונה דדהבא ומאי שנא יונה דמתילי כנסת ישראל ליונה דכתיב כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ מה יונה אינה ניצולת אלא בכנפיה אף ישראל אינן ניצולין אלא במצות:
(ברכות נג ע"ב)

(יב) ומאשר תנחת גדודיה ימשך שעטרת שנת טובתך באופן שכל מעגליך ירעפון דשן מכל צנורות השפע לכל דבר ודבר ירעפו כו' כדלעיל:

בירקרק. גוון ירוק:

חרוץ. מין זהב כמו ומחרוץ תבואתה (משלי ג׳):

בפרש. לשון ופרשו את השמלה (דברים כ"ב) בוררין את הדבר כשמלה חדשה:

בְּפָרֵשׂ שַׁדַּי מְלָכִים: א"ר חמא ברבי חנינא כל הקורא ק"ש ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנם שנאמר בפרש שדי מלכים בה תשלג בצלמון אל תקרי בפרש אלא בפרש אל תקרי בצלמון אלא בצלמות:
(ברכות טו ע"ב)

בפרש. ענין שיטוח לומר שהכה בהם האל והנה כולם פגרים מתים על הארץ מלכים ושרים: וטעם בה. בירושלים:

בפרש שדי מלכים כו' הנה על פסוק בי מלכים ימלוכו שהם דברי התורה ארז"ל מאן מלכי רבנן הקשינו על דבריהם כי איזה מלכות יערכו לר' חנינא בן דוסא או לר' אלעזר בן פדת או לרבה בר נחמני ובביתם אין לחם ואין שמלה והשבנו כי הוא ענין מאמר ספר הזוהר על פסוק כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך שיראה כי בחכמי ישראל יש כמוהו יתברך והוא דבר שיתחמץ לבב כל השומע כדבר ההוא אך השיבו ז"ל שהוא כי בכל חכמי הגוים אין עושה על ידו מעין מעשיו יתברך כעין חכמי ישראל כענין שמש בגבעון דום וכענין ר' חנינא בן דוסא שאמר לחומץ והדליק ורבים כאלה אין מספר נמצא שבבחינה זו ידמו לקונם לומר שבחכמי ישראל יש כמוהו יתברך וממוצא דבר מצאנו ראינו טוב טעם ודעת אל מאז"ל מאן מלכי רבנן שהתורה אומרת בי מלכים ימלוכו כי אין מלוכה גדולה כהשתרר על העולם לשנותו ולעשות בו כרצונו להעמיד השמש וכיוצא בכל שינויי הטבעים כאלו הם מלכי העולם לעשות בו כרצונו ע"י התורה ובזה יאמר פה בפרש שדי כו' לומר הלא אמרתי כי התורה חילקה בסיני חלק לכל נפש ונפש מישראל לחדש בה היגע בתורה אמר עתה ראו נא כמה מעלות טובות לעוסק בתורה כי הלא בפרש והתפשט מדת שדי בעולם לשדד ולהכניע אותו אם אז שמלכים בה שהוא מלכים בתורה הנזכרת אשר הם רבנן אז התורה בשבילם תשלג ותלבין כל חשך וצלמות כל צרות שבעולם כי תקים דבר עבדיה ועצת מלאכיה תשלים. או שיעור הכתוב ענין ר' חייא ובניו שטרם ישאלו מטר כי אם בהזכיר גבורת גשמים בתחיית המתים שהוא בספר יכלתו יתברך באמרם משיב הרוח נשב זיקא מוריד הגשם ואתא מיטרא כי אין זה רק שבתורה מלכים ימלוכו בעולם ליעשות רצונם וזה יאמר בפרש שדי כו' לומר בפרש תואר שדי שהוא יכלתו ית' שפירשו והזכירו בפיהם הנקראים מלכים בה שהם אשר הם מלכים בתורה הנזכרת למעלה אז התורה תשלג במקום צלמות ואפלת חורב וצרות כענין מוריד הגשם ואתא מיטרא.

בפרש. מל׳ הפרשה ופרוד:

תשלג. פעל יוצא מן שלג וצלמון מענין חשך וצלמות :

בפרש - טעם שדי כמו מנצח כאשר פירש הנגיד.

בפרש. אז כאשר יפרוש שדי לגרש העובדי כוכבים מא״‎י:

מלכי'. אלו ת"ח כמו שנאמר (משלי ח׳:ט״ו) בי מלכים ימלוכו:

תשלג בצלמון. אז בפרש שדי המלכים תתלבן כשלג העדה שהיתה בחשך. תשלג פועל עומד, ואפשר שהוא פועל יוצא והתי"ו כנגד האל. בצלמון בחושך, כמו צלמות:

או יאמר אם כ"כ מעלות יש בתורה למה מלכיה עושי פלא על ידה יש להם יסורין והכנעה לזה אמרה רוח הקדש אל תתמה על החפץ כי הם סובלים צרות הדור כי בפרש תואר שדי את מלכים בה מאן מלכי רבנן שהם מלכים בה שפרשה הוא כד"א פרשה ציון בידיה אז הוא כי התורה תשלג תקרר ותלבין בצלמות אשר לדור:

תשלג. מל׳ שלג:

ומלכים – הם מלכי ארץ ובה שב אל: חיתך ישבו בה.

בה. בהארץ ההיא תתלבן כשלג אתה העדה היושבת בגולה:

בצלמון. מל׳ צלמות ור״ל חושך:

ותשלג – יראה הלובן כמו השלג הנמצא תמיד בצלמון והוא הר ידוע הנמצא בעבור הירדן מזרחה.

למה - יספר שבח ארץ ישראל.

ויעמדו מרחוק. היו נרתעין לאחוריהן שנים עשר מיל, כנגד מחנה ישראל, ומלאכי השרת מדדין אותם, שנאמר מלאכי צבאות ידודון ידודון (תהלים סח יג).

הר אלהים הר בשן. והיכן פירשה בהר סיני שהוא הר אלהים סמוך לבשן בעבר הירדן:

הר אלהים. הוא הר סיני אף על פי שהוא במדבר ומקום חרב וציה והוא הר שפל, הוא הר המשובח כי שכן עליו הכבוד:

הר אלהים הר בשן כו' הלא יקשה כי אם הוא הר אלהים איך הוא הר גבנונים. ועוד שמזכירו פעמים. ועוד כי אחד הוא ואומר תרצדון לשון רבים. ועוד כי אמרו רבותינו ז"ל שהיו הרים גבנונים תבור וחרמון שהיו מסוף העולם שבאו. ועוד אומרו אף ה' ישכון לנצח כי לא לנצח שכן בסיני רק בזמן מתן תורה. אך יאמר כי הנה בבא השני הרים הגבוהים שתנתן בם התורה וה' לא רצם אמר הר בשן שהוא בחלק ראובן וגד והוא גם הוא גבוה ותלול שיקרא שמו גם הוא הר גבנונים ואמר הלא הר אלהים הוא הר בשן שהוא נחלק לשבטים מה שאין כן תבור וחרמון כלומר וטוב טוב הוא תנתן התורה בהר אלהים מבהר ח"ל ואם הכונה להיותם הר גבוה הלא הר גבנונים ג"כ הר בשן כי גם הוא. גבוה:

הר בשן. הוא מקום דשן ושמן כמ״ש שמעו וכו׳ פרות הבשן (עמוס ד׳:א׳) גבנונים. מל׳ גב וגובה והנוני״ן באים להקטין כמו האמינון אחיך (ש״ב י״ג):

הר גבנונים - מגזרת או גבן או דק, אולי ככה הוא.

הר אלהים וגו׳‎. הר סיני אשר ירד עליו אלהים הוא לכם הר בשן ר״‎ל כמו שהר בשן הוא דשן ושמן ומקום מרעה כן הוא לכם הר סיני כי זכות התורה שקבלתם שמה היא הרועה אתכם ומגין עליכם:

הר גבנונים. הר המיוחד שבהרים:

הר בשן. בעבור כי הבשן הוא מקום דשן ושמן ומקום הרעה:

הר גבנונים וגו׳‎. הר בית ה׳‎ שהוא מקטני ההרים הוא לכם הר בשן כי זכות המקדש עומדת לכם ורועה אתכם כהר בשן שהוא מקום מרעה:

גבנונים. לשון הרים על שם גובהם כמו (יחזקאל ט״ז:כ״ד) ותבני לך גב כל דבר גבוה קרוי גב:

למה תרצדון הרים גבנונים. כל זה מוסב על ה' יתן אומר עוד יאמר להם למה תרצדון הרים גבנונים למה תארובון אתם ההרים גבנונים הגבוהים להשחית את ההר אשר חמד אלהים לשבתו לשרות עליו שכינה הוא הר הבית אף הוא לנצח ישכון שם קדושתו קדושת עולם משנבחר לשבתו לא שרתה שכינה במקום אחר, ראיתי ביסודו של רבי משה הדרשן רצד הוא מארב בל' ערבי, אבל מנחם פירש תרצדון כמו תרקדון אף אותו לשון נופל על השיטה הזאת:

לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים: דרש בר קפרא מאי דכתיב למה תרצדון הרים גבנונים יצתה בת קול ואמרה להם למה תרצו דין עם סיני כולכם בעלי מומים אתם אצל סיני כתיב הכא גבנונים וכתיב התם או גבן או דק אמר רב אשי ש"מ האי מאן דיהיר בעל מום הוא:
(מגילה כט ע"א)

הרים גבנונים. הרים הגבוהים. נקרא ההר הגבוה כך לפי שבגבהותו יש לו גבנות באמציעתו ובו מראה גבהותו, והרים הגבוהים גם כן משובחים לגבהותם. ואמר יחיד עם רבים שאמר הר ואמר גבנונים רצה לומר כל הר והר שיש לו גבהות משובח כל אחד ואחד לפי מה שהוא. ואמר עוד הר בשן לרוב שבחו שהוא דשן ושמן וכולם אינם משובחים כמו הר הבית לפיכך אמר, למה תרצדון. יש מפרשים תרצדון כמו תרקדון כלומר מה תשבחו עצמכם אין אתם נחשבים לכלום כנגד ההר שחמד אלהים לשבתו והוא הר הבית, שבו בית המקדש בו יראה הכבוד תמיד, כי הנה כל הארץ שלטה בהם יד האויב ועל ירושלים אומר לא יורה שם חץ וכו'. ואמר אף ה' ישכון לנצח. לפי שבהר סיני לא ישכון לנצח:

על כן השיב הוא יתברך ואמר על הב' ועל הר בשן למה תרצדון הרים גבנונים התחשבו שעל ההר אני משרה שכינתי ח"ו לא כן הוא כי האם ההר חמד אלהים לשבתו בתמיהה והוא כתמיהת שלמה באמרו האמנם ישב אלהים על הארץ ועוד שנית כי האם אף ה' תחשבו שישכון לנצח בסיני שתקנאו בו לנתר ולומר שישכון בכם הלא לא יהיה כי אם בעוד שתנתן דת עליו בלבד:

תרצדון. כמו תרקדון:

תרצדון. פעל מורכב משתי תיבות תרץ צד תרוצו על צדי הרים גבנונים, וגבנונים מענין גב וגובה, ונוסף הנו''ן כמו או גבן, שבא על גב שיש בגופו :

למה תרצדון - תשפלו אתם הרים גבנונים וזה הטעם דבק עד אם תשכבון בין שפתים. והטעם: לא תשפל הר בשן כי אתה הר שחמדו המלאכים לשבת בו, אף השכינה תשכן שם.

למה תרצדון. אתם הנמשלים מול המקום להרים קטנים למה תרקדון בהיכלו הלא הוא ההר אשר חמד ה׳‎ לשבת בו ואף ישכון שם לנצח ולא ישאר בידכם:

תרצדון. געיא בס"ס:

למה וא"כ אתם מלכי צבאות, למה תרצדון ורצתם על הרים גבנונים האלה להלחם משם עם ישראל, הלא ההר אשר חמד אלהים לשבתו, שבחר בו שיהיה בקדושת הארץ ושיהיה שלו להשרות שכינתו שם, א"כ אף ה' ישכן לנצח ולא תוכלו לגרשו משם, (וגם בציור הזה עלה במחשבתו הגבורות שעשה ה' בימי קדם בהרים האלה במלחמת סיחון ועוג, וישראל רמה ידו: (יח-יט) רכב, מסב פניו לדבר אל רכב אלהים, אחר שצייר את ה' כרוכב בערבה הזאת, מצייר עלותו למרום הר בשן לגרש האויבים משם כאלו עלה שמה בסוס ורכב מלחמה, ושעורו, אתה רכב אלהים עלית למרום שבית שבי שהוא מה שהרכב הזה עלה למרום הר בשן וגרש את האויב ושבה שביו, ומדי זכר את הרכב ציין ענינו ומהותו ורב חילו, ואומר רבותים אלפי שנאן הרכב הזה עולה בחיל של רבבות רבים של אלופי הגבורים והתקיפים, אשר ה' (עלה) בם סיני בקדש, שכבר עלה ברכב הזה וגבוריו על הר אחר שהוא הר סיני, ואז לא עלה למלחמה רק בקדש, (המליץ ירכיב בשירו עליתו להר בשן עם עליתו להר סיני שהוא ג"כ במדבר הזה: (יט) עלית, אתה רכב אלהים עלית עתה למרום, היינו למרום הר בשן, ושבית שבי ממחנה האויב, לקחת, שעורו שבית שבי (באדם) לקחת מתנות באדם מה שבימי קדם כשעלית למרום ההר שהוא הר סיני לקחת אז מתנות, שאז נעשו לך לעם מרצונם וכאלו נעשו שלך בדרך מתנה, עתה שבית אותם בדרך שביה ע"י מלחמה, שאז לקחת לך בני אדם בדרך מתנה ועתה בדרך שביה, ואף (שבית) סוררים, את העכו"ם שבית, כדי לשכון יה אלהים כדי שתוכל לשכון בהר, שהם רצו לגרש אותך משם בל תשכון שמה, ולכן שבית אותם בשבי כדי שתשאר שוכן שם, ר"ל כדי שישכנו שם ישראל שעמהם ה' שוכן:

ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה. מלמד שראה בית המקדש בנוי וחרב ובנוי. כמו שנאמר ביצחק. מה נורא בנוי. וכה"א נורא אלהים ממקדשיך (תהלים סח לו). אין זה. הרי חרב. וכה"א על זה דוה לבנו וגו' (איכה ה לו) וזה שער השמים בנוי. וכה"א כי חזק בריחי שעריך (תהלים קמז יג).

[ומה שכר נטלו על כך לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו (דברים כג ח). ד״א ויהי בשלח] זש״ה אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות (תהלים סח ז), מאי בכושרות, בכי ושירות מצרים היו בוכים, שנאמר והיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים (שמות יא ו), וישראל היו אומרים הלל. לכך נאמר ויהי בשלח פרעה את העם, אימתי צעק פרעה ווי, בזמן שראה את העם נוסעים (בחומה) [כאומה], כי כל זמן שהיו רומסים בטיט היו בעיניו כאין, כיון שיצאו ראה אותם יוצאים בצבאות בדגליהם, אז ראה ומצטער וצעק ווי.

רכב אלהים וגו'. עוד זה מוסב על ה' יתן אומר להזכיר חבת עמו אף כשנגלה רכב אלהים רבותים של אלפים שנאנים שנונים מלאכים חדים וה' היה ביניהם בסיני בקודש אף שם:

רֶכֶב אֱלֹהִים: ואיבעית אימא רוכב על כרוב קל שלו ושט בשמונה עשר אלף עולמות שנאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן אל תקרי שנאן אלא שאינן וכו':
(עבודה זרה ג ע"ב)

רכב. ירד רכב אלהים שתי רבבות לעזרת ישראל:

ועל הא' שאמרתי ותמהתי שהאם ההר חמד אלהים לשבתו אל תשיבוני מסיני שנאמר בו וירד ה' על הר סיני כי הלא אינו כפשוטו כי הנה רכב אלהים כו' הם מרכבת מלאכיו ה' בם כלומר ולא בסיני כי לא יעלה על לב יבא אלהים מבלי מרכבתו שתשרה בה ועל השנית שאמרתי שלא היה לשכון שם לנצח אמר סיני בקדש לומר כי אין זה רק בעוד שסיני בקדש אך לא אחרי כן. או יאמר סיני בקדש ענין הנה מקום אתי לומר שהוא יתברך הסובל את המקום אך לא שהמקום סובלו וזהו רכב אלהים כו' ה' בם ולא בסיני ושמא תאמר סוף סוף לא יבצר כי ה' במלאכיו ומלאכיו בהר הרי כי גם הוא יתברך בהר כי אם שהוא באמצעות מלאכיו לא כן הוא כי אם שאדרבה סיני הוא בקדש לא שהקדש אפילו מלאכיו יתברך הם בסיני כי הקדש סובל את ההר ולא ההר את הקדש:

אלפי. שרים וגדולים כמו אלופי יהודה (זכריה יב):

אלפי שנאן. אלופים ושרים של שנאנים, שהם המלאכים ה' בם, מלת עליך נמשך לכאן, ה' עלה בם :

רכב - זה דבק עם חמד אלהים לשבתו.

רכב אלהים. מוסב למעלה לומר גם בעבור זה היו בטוחים כי סוף הדבר יהיה גאולה שלימה כי ראה חיבתם לפני המקום כי הלא מלאכי רכבו המה הרבה רבבות שרים וה׳‎ שוכן בם אף בעת בואו בקדושתו להר סיני ליתן התורה כי גם המלאכים ירדו עמו ובכל עת המה קרובים לשכינה:

אדני בם. חד מן ג' רפין במפיק כמ"ש בישעיה ל"ד:

אלפי שנאן. אלפים מן המלאכים הנקראים שנאנים:

שנאן. כן יקראו מלאכי מרום:

וטעם רבותים – כמו סביבות אלישע רבבות רבות.

אדני בם. בא ה' עמהם כמו שבא סיני בקודש. ובי"ת בם רפה שלא כמשפט אהו"י הסמוך לבג"ד כפ"ת:

אלפי - שנים במספר כמו אלף אלף ואל"ף שנאן תחת יו"ד בניין קניין. ויש אומרים: כי זה רמז למספר הלוים במדבר ואין זה מטעם המזמור.

וטעם ה' בם – השכינה בם בסיני בקדש ויחסר כ"ף, כמו: ועיר פרא אדם יולד. והנה הטעם: כי קדושת ארץ ישראל בהר סיני.

עלית. אתה נגיד עמו משה בן עמרם למרום, שבית שבי את התורה, ולקחת מתנות מן העליונים ולתתם לבני אדם:

עָלִיתָ לַמָּרוֹם ואריב"ל בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת וכו' מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר שנאמר עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות וכו':
(שבת פט ע"א)

עלית למרום. עד עתה שנלכדה ארץ ישראל כאיל אתה עלית למרום ושבית שבים כי אתה בהעלותך שמירתך מעליהם ובא האויב גבר האויב:

עלית למרום כו' יאמר ענין הכתוב אצלנו בביאור התורה על פסוק ומשה עלה אל האלהים שהזכרנו ענין אליהו ז"ל לאותו תלמיד שהראה לו עליית הצדיקים מג"ע לישיבות של מעלה ואמר לו בכל העולם הסתכל בר' חייא לא תסתכל ואמר לו במה אדע איזה הוא ר' חייא א"ל כל אחד משאר המלאכים מעלים קתדרא שלו ושל ר' חייא עולה מאליה וכתבנו שם שהודיעה לנו התורה שמה שזכה ר' חייא אחר מותו משולל גוף זכה משה בגוף ונפש וזהו ומשה עלה אל האלהים כי עלה מעצמו מבלי שיעלהו מלאכים כאליהו שהעלוהו רכב אש וסוסי אש בסערה השמימה. וזה יאמר פה על משה עצמו עלית למרום לומר הלא אמרתי כי רכב אלהים רבותים כו' כי מלאכי השרת הם מרכבה אל השכינה כי אדני בם ושמא תאמר נא ישראל אם כן אפוא שכ"כ גדלה מעלתם שעליהם שורה השכינה א"כ למה בחר באדם לתת לו את התורה ולא במלאכים אשר בקשו אותה מאתו יתברך ועל כן היה מקום לומר כי אולי מה שנתן לבני אדם לא היה רק דרך פשט התורה אך סודה ותוכיותה הבלתי מתייחס לבעלי חומר מתן למלאכי השרת לז"א דע וראה כי גדול אתה איש ישראל מכל מלאכי מרום כי הלא אתה עלית למרום שאין צ"ל שעל ידי מלאכים שהעלוך היתה עלייתך כי אם כקתדרא של ר' חייא אחר מותו משולל גוף עלית אתה בגוף ונפש שהוא עלית למרום שהוא עלית מעצמך למרום וגם לא שבית דרך הפשט של תורה הבלתי מתייחס לשבי אצל בעלי חומר כי אם שבית מה שהוא שבי באמת שהוא גם דרך הסוד אשר הוא זר לאיש חומרי כשבי אצלנו וגם לקחת מתנות הן שני הלוחות מידו יתברך עם היותך באדם שהיתה הנפש בגוף הנקרא אדם על שקורץ מן האדמה מה שלא היה מן התימה אם היה מפשט מהחומר בקבלו הלוחות מידו יתברך ושמא תאמר ומה הועיל כל זה אחר שמיד חטאו בעגל וחזרה המיתה והשעבוד למקומן ואיה ההדמות שנדמו למלאכים לז"א גם אחרי כן נדמו להם כי הלא ואף סוררים שסרו מהר מן הדרך וסררו בעגל לא נעדרו מלהיות משכן לו יתברך כי צוה אחרי כן ואמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם שהוא בתוכם וקרבם של ישראל כי בתוכו לא נאמר כי אם בתוכם כי היכל ה' המה וזהו ואף סוררים לשכון יה אלהים שהוא מעין מלאכי השרת שהם רכב אלהים. או יאמר כנודע מרז"ל כי גדול הצדיק לפניו יתברך כמלאכי השרת ובה יאמר הלא אמרתי כי איני משרה שכינתי כי אם ברכב אלהים שהם מלאכים אל תאמר איש ישראל כי גרעת בעיני מהם כי אדרבה אתה בן אדם עודך מלובש בחמר עלית למרום ולא עוד אלא ששבית מה שהיה שבי ביד המלאכים שהיו מחזיקים בתורה אשר גם בערכם היא שבי כי איכותה למעלה מאיכותם כי היא חכמתו יתברך והלא תאמר הלא זה לא היה רק במשה ולמה ע"י יתרונו תייחס יתרון כללות ישראל בזה לז"א לקחת מתנות באדם כי גם במין האנושי כל איש ממך ישראל לקחת שתי מתנות באדם כי גם כל אדם מישראל עטרוהו מלאכי השרת שתי עטרות והוא מאמר ר' סימאי במסכת שבת שבשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו ששים רבוא מלאכי השרת וקשרו שני עטרות בראש כל אחד ואחד מישראל אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע הרי כי באדם עצמו ניתנו שתי מתנות שהן שתי עטרות ושמא תאמר הרי פירקום מעליהם ע"י העגל באמור להם הוא יתברך הורד עדיך מעליך והוא לשון סוף המאמר ההוא בחורב טענו ובחורב פרקו השתי עטרות שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב אם כן מאז שחזרה זוהמת נחש למקומה בטלה מבן האדם מדרגת היות האדם כמלאכי השרת לז"א עם כל זה לא ירדו אחרי חטאם ממדרגת המלאכים כי מה היא מעלתם שהם מרכבה אל השכינה הנה אף סוררים שהוא ישראל אחר שהיו סוררים בעגל זכו לשכון יה אלהים בם ממש כמו שכתבנו מאמרו ושכנתי בתוכם ולא אמר בתוכו כי היכל ה' המה:

למרום. לרום ההר, כמו חוצבי מרום קברו (ישעיה כ''ג), כי השח יושבי מרום (שם כ''ו)

עלית - דברי בן אדם לדוד וזה אמרו ברוח הקדש או תפלה.

עלית למרום. ועכ״‎ז אתה ישראל עלית למרום ר״‎ל רמה ידך להתגבר עליהם לקבל את התורה ושבית אותה מיד המלאכים ולקחת אותה למתנה להיות מצויה בבני אדם ולא בין מלאכי מעלה:

עלית למרום שבית שבי. אפשר דהכוונה שבית שבי את הצב"י ואת המלקוח שלקח התורה וגם לקחת מתנות באדם שכל המלאכים נתנו מתנות למשה רבינו ע"ה. ואף סוררים עשו וישמעאל שסרו מהתורה נתנו מתנות ורמז לשכן יה אלהים שם רמז המתנות שנתנו ישמעאל למחדי מאתתיה כמ"ש בזהר פרשת בלק וזהו לשכן יה דאיש ואשה שזכו יה ביניהם וע"י דחדי ב"נ עם אתתיה שם יה ביניהם וזהו לשכן יה. אלהים דין שיהא רשות לבית דין לדון ד' מיתות וזהו מתנת עשו:

ואף סוררים לשכון יה אלהים. אף עוד גרמת ששכן הקב"ה במשכן בתוך עם שהיו סוררים וממרים ומקציפים אותו:

לקחת מתנות באדם. המתנות שנתת באדם להשרות שכינתך ביניהם ולשמרם מכל רע ולקחת אותם המתנות עד שגם סוררים והם מלך אשור ואשר עמו חשבו לשכון במקום הקדוש במקום אלהים והוא ירושלים שהוא משכן אלהים:

שבית. נמשך לשתים, שבית באדם, ואף שבית סוררים, ולקחת מתנות מוסגר, שתחלה לקחת מתנות :

וטעם למרום – המבצרים הגבוהים.

ואף סוררים. אף כי הרבו לסור מאחרי ה׳‎ עכ״‎ז נתרצה להם וציום על המשכן לשכון בם:

לקחת מתנות באדם - העבדים הנמכרים ואף סוררים ויכרתו ברית עמך הסוררים שיתגיירו וישכנו עם מקום השכינה.

ברוך אד' וגו'. זה מן השיר האמור למעלה שירו לאלהים:

בָּרוּךְ אֲדֹנָי ואמר רבי זירא ואיתימא רבי חנינא בר פפא מ"ט דרבי יהודה דכתיב ברוך ה' יום יום וכי ביום מברכין אותו ובלילה אין מברכין אותו אלא בא לומר לך בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו וכו':
(סוכה מו ע"א)

ברוך ה'. ישא לנו ברכותיו האל שהוא ישועתינו שהושיענו מחיל רב ועצום:

ברוך אדני כו' אחרי אומרו את כל אשר חיבבנו יתברך כמלאכי השרת הלא יתחמץ לבב אנוש לדבר ולומר אם כן אפוא למה ידכאנו בצרות כי אין יום שאין לאישי ישראל יסורין ומה גם בגליות לזה אמר ברוך ה' יום יום כו' שהוא שאומרת רוח הקדש כאלו ישראל המדברים ואומרים אין צריך לומר שלא נתלונן על יסורינו כי אם אדרבה נברך אלהינו ונאמר ברוך ה' יום יום כו' כנודע כי שם אדנות הוא מדת דין ושיעור הכתוב ברוך שם אדנות שהוא דין יום יום שבכל יום נותן לנו יסורין אלא שלפי רצונו יעמס לנו היסורין ויש לנו להחזיק טובה לשם אל שמקל אותם בכל עת שלא יעמיסו הרבה כי האל ישועתנו סלה והוא מאמר חכמי הקבלה האומרים כי פירוש ואל זועם בכל יום הוא מדת חסד אל זועם את מדת הדין בל יכביד הדין עלינו נמצא כי על מה ששם אדנות היה מעמיס הדין עלינו האל ישועתנו סלה יום יום בזעום את מדת הדין יקל ידו ולא יעמיס עלינו.

יעמס. ענין הטענת משא כמו אבן מעמסה (שם):

יעמס. בא על משא שאחר הניח עליו כאלו אנו העמסנו עליו משא זאת לישא אותה :

ברוך אדני - יודה השם שהגביר ידו.

ברוך אד׳‎. ראוי לנו לומר ברוך ה׳‎ אשר בכל יום טוען לנו ור״‎ל ברכותיו או טובותיו וקצר בדבר המובן מאליו:

ברוך אדני יום, יום. יש פסיק בין יום יום:

ברוך ה' יום יום, וע"ז יהיה מבורך על מה שעושה בכל יום, בין על מה שעשה בימי קדם בין על שעשה בימים אחרונים, כי יעמס לנו האל ישועתנו הוא עומס ונושא ישועתנו בשבילנו, שהישועות שעשה בימי קדם נשארו אצלו והוא נושא אותם עד דור אחרון לעשותם שנית בכל יום ויום ובכל דור סלה סיום הענין:

יעמס לנו. יתן לנו ישועה רבה מכל עומס ככל אשר נוכל שאת, (מצאתי יום יום יעמס לנו כל הימים כן נוהג בנו לכל צרה ישועה)

בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם יוֹם אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר ברוך ה' יום יום וכו':
(ביצה טז ע"א)

יעמוס, פירושו ישא וחסר ברכותיו או טובותיו ויתפרש החסרון לפי הענין, או פירוש יעמס לנו ישועתינו שזכר אחר כן, ופירושו האל יעמוס לנו ישועתינו ויום יום ברוך הוא:

יעמס לנו - ברכותיו. ויש אומרים: כי הפעול הוא ישועתנו ויהיה האל בעבור אל למושעות, לנו האל לנו הוא לבדינו למושעות ויש לו תוצאות וסבות להמית אויבינו.

האל. הוא האל המושיע לנו עד עולם:

ישועתנו. געיא בס"ס:

בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם יוֹם: כי אתא רב דימי אמר עתיד הקב"ה ליתן לכל צדיק וצדיק מלא עומסו שנאמר ברוך ה' יום יום יעמס לנו האל ישועתנו סלה א"ל אביי וכי אפשר לומר כן והלא כבר נאמר מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת תכן אמר מאי טעמא לא שכיחת באגדתא דאמרי במערבא משמיה דרבא בר מרי עתיד הקב"ה ליתן לכל צדיק וצדיק ג' מאות ועשרה עולמות שנא' להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא יש בגימטריא תלת מאה ועשרה הוי וכו':
(סנהדרין ק ע"א)

בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם יוֹם: ר' יהודה אומר בורא מיני דשאים: א"ר זירא ואיתימא ר' חיננא בר פפא אין הלכה כרבי יהודה וא"ר זירא ואיתימא ר' חיננא בר פפא מ"ט דרבי יהודה אמר קרא ברוך ה' יום יום וכי ביום מברכין אותו ובלילה אין מברכין אותו אלא לומר לך כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו הכא נמי כל מין ומין תן לו מעין ברכותיו:
(ברכות מ ע"א)

האל לנו אל למושעות. אל מושיע הוא לנו ולפניו יש הרבה תוצאות מיני מות תוצאות דרכים אל המות אך לא עלינו הוא נותנם אבל ימחץ בהם ראש אויביו:

לַמָּוֶת תּוֹצָאוֹת: על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא וכו' רב נחמן בר יצחק אמר לעת מצא זו מיתה שנא' למות תוצאות תניא נמי הכי תשע מאות ושלשה מיני מיתה נבראו בעולם שנאמר למות תוצאות תוצאות בגימטריא הכי הוו קשה שבכלן אסכרא ניחא שבכלן נשיקה אסכרא דמיא כחיזרא בגבבא דעמרא דלאחורי נשרא ואיכא דאמרי כפיטורי בפי ושט נשיקה דמיא כמשחל בניתא מחלבא וכו':
(ברכות ח ע"א)

האל לנו. לנו הוא למושעות ולאויבינו יש לו תוצאות להמיתם זהו למות תוצאות כלומר יש לו תוצאות דינים להוציא משפטי המיתה בענינים רבים להמית אויביו ולכלותם:

והלא יאמר איש הלא האל למה לא יושיענו לגמרי אלא להקל ולא עוד אלא שנברך את שם אדנות על שמייסרנו בכל יום והלא טוב היה העדר היסורין לגמרי. לזה אמר הן אמת כי האל לנו אל למושעות רבות בשלמות ולא לישועתנו א' להקל בלבד אך מדת שם אדנות המביא עלינו מיני יסורין יום יום הוא כדי שעל ידי כן יהיו לנו אחר מות יציאות לעלות למעלה אחר שביסורי העולם הזה יסירונו משאול מטה כי פה ינוכה הראוי לנו לידון בגיהנם וזהו אומרו ולה' אדני למות תוצאות והוא בשום לב אל אומרו לאלהים באותיות הויה ונקודות אלהים וגם אומרו ולאלהים ולא אמר ואלהים אדני כי מה טעם אל אות הלמ"ד הזאת וגם אל אומרו אחריו שם אדנות שהוא השם שאמר עליו שיעמס לנו והוא כי הנה ידוע כי שם הויה בנקודות אלהים היא היא מדרגה גדולה עליונה כנודע ליודעים חן ומי יעלה שמה אם לא בעלי יסורין בעולם הזה וזהו אומרו ולאלהים הוא שם הויה בנקודות אלהים אדני שהוא שם המעמיס לנו יסורין שהוא שם אדנות גורם שלאלהים הנזכר לעלות אליו הנה היא המדרגה ההיא היא הכנה להיות לעת מות תוצאות לעלות לאלהים הנזכר שהיא למדרגת הויה בנקודות אלהים כי לא יעלה איש אל המדה ההיא אם לא על ידי שמדת אדני יביא לנו יסורין יום יום ושיעור הכתוב האל לנו גם שזועם למדת הדין לא יזעום לנו כי לנו הוא למושעות אלא שכדי לעלות לשם הויה בנקודות אלהים לזה אדני שהוא שם אדנות ביסוריו יום יום עושה שלמות העתידה לאדם יהיו תוצאות לצאת משאול וגם מתחת כנפי השכינה עד מדת שם הויה בנקודת אלהים הנזכר. או שיעור הכתובים מעין האמור ברוך ה' על כי יום יום יעמס לנו יסורין וגם האל במה שזועם בכל יום בעולם דרך כלל גם הוא ישועתנו סלה שגם הוא יום יום יקל לנו שם אל מעט מעט בכל יום:

תוצאות. סוף הגבול, והיה תוצאות הגבול (יהושע ט״ו:ד׳) :

אל למושעות. הוא לנו אל להושיע ולא להביא הרעה עם כי בידו הרבה מיני תוצאות הנפש מן הגוף להביא המיתה מ״‎מ לא יביאם עלינו:

האל, לנו. מלת האל בשני טעמים ויש פסיק אחריה כמנהג בכמה מקומות כשסוף תיבה ותחלת מה שלאחריה שוין כמו אל תט לבי לדבר, רע סימן קמ"א. וכן ואם זרוע כאל, לך (איוב מ׳:ט׳). להנחיל אהבי, יש (משלי ח׳:כ״א). ולאביגיל וגו' שלח דוד מלאכים, מהמדבר (שמואל א כ״ה:י״ד). הנה עבדי, יאכלו (ישעיהו ס״ה:י״ג). לכל, לראש (סוף ד"ה א') ודומיהן:

האל, (חלק ג') האל הוא לנו האל והתוקף אל המושעות, החוזק של התשועות הם נמצאים בו, אבל זה רק לנו, אבל לצרינו יש לה' אלהים למות תוצאות, תוצאות וסוף הגבולים ששם ישכון המות הם שייכים לה' יצייר כאלו המות יש לו ארצות מיוחדים היינו בחוץ לארץ, ואינו מושל בא"י, ושם תוצאותיו וגבולו שאין לו רשות לבא שם, כי מן תוצאותיו וגבוליו ואילך הם שייכים לה' לא יבא המלאך המות שמה, ומי יהרוג שם את האויבים שהגיעו להר בשן ששם אין מלאך המות שולט? אומר אך אלהים ימחץ ראש אויביו, שם לא ימחצם המות רק אלהים בעצמו ימחץ את ראשם, וגם ימחץ קדקד שער קדקדו של עשו איש שעיר, ר"ל קדקוד בני אדום אשר הוא מתהלך באשמיו וחטאיו, והכונה שלא מתו בבשן ע"י המות בדרך הטבעי רק ע"י ה' בענין נסי לא ע"י המות הטבעי:

ושמא תאמר אם כן אפוא באיזה דבר ישמור לעשות חסדו שם האל לבדו שיהיה בלי יסורין משם הדין הלא הוא כי הנה האל לנו אל למושעות לעתות בצרה יושיענו למען חסדו ואם יאמר איש אם כן יהיה הכל על ידי שם אל שבמה שזועם בכל יום לא יעדרו יסורין וצרה בצד מה ולעתות בצרות יהיה לנו אל למושעות ואם כן למה זה שם האדנות יעמס לנו יסורין גם הוא לזה אמר כדי שעל ידי היות היסורין רבים ע"י שם אדנות לעלות לאלהים שהיא הויה בנקודות אלהים יהיה סיבה אדני במה שיעמס לנו שיהיה נשאר לנו למות תוצאות לצאת משאול מטה אל השם הנזכר שהיא הויה בניקוד אלהים שהיא למעלה למשכיל וזה אמר לאלהים אדני כו' כי לעלות למדרגת אלהים יהיה שם אדנות סיבה שיהיה שמור לנו למות תוצאות אל האלהים הנזכר:

למושעות. געיא בס"ס:

תוצאות. לפי המסורה דפרשת מסעי חסר וא"ו קדמאה וכן הוא במקצת מדוייקים:

קדקד שער. קדקדו של עשו שהוא איש שעיר המתהלך תמיד באשמיו (ואינו חוזר מרעתו):

אך. בלילה ברגע אחד הכה מאה ושמנים אלף:

אך אלהים ימחץ ראש כו' גומרים מאמרם עם בני ישראל ואומרים הנה ברכנו ה' על שיעמס לנו יסורין כמדובר בשני הכתובים הנאמרים אך אבקשה כי מי יתן אך אלהים לפחות ימחץ ראש אויביו בעולם הזה המצרים את ישראל כי גם שלא ימחץ את כלם לפחות את הראש שלהם הוא מלך או שר שלהם המכה ומצר אותנו לפחות קדקד הראש הנזכר כמלא שער כי הלא מתהלך מן העולם הראש הנזכר באשמיו שלא יפרע מהם כלום ולמה זה יסבול הוא יתברך שיעשה הרעות כל ימיו ולא יראנו ברעתו ולקותו כלום:

ימחץ. ענין רציצה ופציעה כמו מחצת ראש (חבקוק ג׳):

אך וגו׳‎. אך במיני המיתות ההם ימחץ ראש אויביו ולא ראשינו:

ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חומה. אמר ר׳ מאיר כשעמדו שבטים על הים, זה אומר אני יורד תחלה לים, וזה אומר אני יורד תחלה לים, מתוך שהיו עומדין וצווחין, קפץ שבטו של בנימין וירד תחלה לים, שנאמר שם בנימין צעיר רודם (תהלים סח כח), מהו רודם רד ים, לפיכך זכה שבטו של בנימין לשרות שכינה בחלקו, שנאמר לבנימין אמר ידיד ה׳ ישכון לבטח עליו (דברים לג יב). ר' יהודה אומר שבט יהודה נכנס תחלה לים, שנאמר היתה יהודה לקדשו (תהלים קיד ב), לפיכך ישראל ממשלותיו, זכה למלכות.

אלהים. לבדו הוא שיעשה זה שימחץ ראש אויביו בלא חרב ובלא חנית בלילה אחת:

קדקד שער. כן נקרא גובה הראש כי שם נחלק שער הראש אילך ואילך ומוסב על ימחץ לומר בהם ימחץ קדקד של מי שהוא מתהלך ואוחז באשמיו ולא שב מהם:

קדקד שער. כי בקדקד הראש יחלק שער הראש חציו לימין וחציו לשמאל ולפי שהקדקד מקצוע הראש יאמר לגזרות היורדות על האדם הרעות או הטובות קדקד:

מתהלך באשמיו. ימחץ קדקד מי שהוא מהלך באשמיו וברשעו ולא ישוב בו:

אמר ה' מבשן אשיב. כי כן הבטיח להשיב אותנו מתוך אבירי בשן ומאיי הים:

אָמַר אֲדֹנָי: אמר רב יהודה אמר שמואל ואיתימא רבי אמי ואמרי לה במתניתא תנא מעשה בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים אמרו אם אנו טובעין בים אנו באין לחיי העולם הבא דרש להן הגדול שבהן אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים מבשן אשיב מבין שיני אריה אשיב ממצולות ים אלו שטובעין בים כיון ששמעו ילדות כך קפצו כולן ונפלו לתוך הים נשאו ילדים ק"ו בעצמן ואמרו מה הללו שדרכן לכך כך אנו שאין דרכנו לכך על אחת כמה וכמה אף הם קפצו לתוך הים ועליהם הכתוב אומר כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה וכו':
(גיטין נז ע"ב)

אשיב. האויבים מארץ ישראל כמו שהשיבותי מצרים ממצולות ים כלומר שלא שבו למצרים אלא טבעו בים כך מחנה מלך אשור:

ועל כן משיבה רוח הקדש ואומרת אמר ה' כו' לומר תדע מה אמר ה' על שאלה זו הלא הוא אל יעלה על לב איש שאני ותרן לאשר הרע לבני כי אם טרם ימות היה זמן שלא זכה עדיין לראות מקבל הרעה להנקם לא לעולם ישאר כך כי הנה מבשן אשיב אשיב ממצולות ים והוא מאמר ספר הזוהר כי לעתיד יביא בגלגול את כל אשר הצרו את ישראל בכל גלות וגלות ויראנו בהם נקמות כי הצובאים לא נאמר אלא אשר צבאו כו' וזה יאמר כי אמר ה' כו' אשיב ממצולות ים גם את השקועים אשיב לעולם הזה ליום הדין:

ממצולות ים. מעומק הים:

אמר - פירושים רבים ראיתי ואין אחד מהם קשור באשר לפניו ואחריו. ולפי דעתי: כי פירושו, כי האויב הבא אל בשן אל ארץ ישראל ככה ישוב אל ביתו כאשר ישוב הטובע במצולת ים. וטעם אמר כך גזר השם, כאשר פירשתי בכמה מקומות.

אמר אד׳‎. כבר הבטיח לנו להשיב אותנו לא״‎י:

אמר ה', ה' אמר אל המות, פה לא תמחץ אתה, רק מבשן אשיב, שאשיב את פליטי האויב מבשן שיברחו משם אל חוץ לארץ, וגם אשיב את האויב ממצולות ים, הוא ים המלח שהיה ג"כ בגבול ההוא המזרחי ושם נלחמו ג"כ, כמ"ש וישב יואב ויך את אדום בגיא מלח, שהגיא מלח היה שם תחלה ים ונעשה במקומו גיא מלח כנודע, ואשיב אותם מן הארץ אל גבול ארצם ששם שולט המלאך המות:

וזכר בשן. שהוא בארץ הגלעד, כי שם היתה תחילת מלך אשור בישראל:

למען תמחץ. רגלינו:

למען תמחץ. תאדם. כמו הפוך תחמץ מן חמוץ בגדים שפירושו אדום:

למען שתמחץ רגלך בדם הנוטף מלשון כלביך באכלם את אויביך אשר הצרו לך בעולם הזה כי כל כך כלביך דמם ישכרון שמהדם הנוטף מלשונם תמחץ רגלך אתה ישראל לעיניך מכל אשר עשו לך וזה מאויבים מנהו הוא מנהו של ה' הנזכר כי לא ינכה ה' אשר חטאו לה' כי לא יעשה עיקר רק מאשר עשו לך כי אז תנקם מהם ועדיין יהיו אויביו יתברך כי לא יעשה בהם שפטים רק על מה שהצרו לך והוא מאמר ספר הזוהר כי לעתיד לבא יאמר הוא יתברך לכל אחד מאשר הצרו לו האומות הנה אשר הצר לך הנקם ממנו כו':

מנהו. ענין הכנת מזון כמו מן הוא (שמות יז):

קדקד שער. איש שער, כמו ואני תפלה, ואני מוסר לכולם (הושע ה') :

למען תמחץ רגלך - כף רגלך לנוכח דוד כי עלית למרום.

למען תמחץ. למען יהיו רגליך נראים כאלו הם מחוצים על כי תדרוך בדם הרוגי אויביך ותלכלך רגליך בדמם:

למען תמחץ. התי"ו במאריך והמ"ם בשוא נח כמו שכתבתי במזמור ס"ה על אשרי תבחר:

למען תמחץ רגלך בדם, שאלה השבים מן הארץ תהרוג אתה בחרבך ותמחץ רגלך מדמם, וגם תמחץ לשון כלביך מאויבים מנהו, מצייר את המות כשר הטבחים שי"ל כלבים שהולכים אתו לאכול את ההרוגים, וימחצו הכלבים את לשונם מאויבים אשר הם מנהו, שהם מהם ומהמונם שהאויבים הם שותפים ודומים לכלבי המות, שאחר שיהרגם המות יאכלו כלביו את בשרם, והמליצה שבארץ ישראל נפלו ע"י ה' ע"פ נס, וכשיצאו מגבול ארץ ישראל רדפו אחריהם והמיתום בחרב ובשרם השליכו לכלבים:

בדם. כשימחץ את ראש האויב תהא רגלינו בוקעת בדמם תמחץ לשון בוקע בתוך הדם כמו (שופטי' ה) מחצה וחלפה רקתו כמו בקעה ול' משנה הוא והיו עולי רגלים בוקעים עד ארכבותיהם בדם ד"א תמחץ שם כלי ששואבין בו יין מן הבור מחץ שמו במסכת ע"ג: מאויבים מדם האויבים:

בדם לשון. למען תמחץ רגלך ותמחץ לשון כלביך המלקקים דם האויבים כלומר כי הפגרים יהיו אוכלים אותם הכלבים ותאדם לשון הכלבים מן הדם ותאדם גם כן רגל ההולך עליהם: וכף רגלך וכף כלביך, כנגד ישראל. ומלת בדם. סמוכה למלת מאויבים הרחוק ממנו לא ללשון כלביך הקרוב. וכמוהו רבים לפיכך בדם קמוץ ומפני מ"ם מאויבים אין לו משפט הסמיכות להיות בפתח: ומלת מנהו תוספת ביאור כי כבר אמר מאויבים. ואמר עוד מנהו והוא יחיד דרך כלל. או יהיה פירושו מנהו ממלך אשור והוא הנכון כי אף על פי שלא מת במחנה אשור באשר שב לארצו בבושת פנים הכוהו בניו בחרב:

תמחץ. המלוכלך בדמים נראה שנמחץ שם והדמים זבים מגופו

ותי"ו תמחץ רגלך - לשון נקבה כמו רגלי עמדה במישור ותהיה המלה מהפעלים העומדים, או תי"ו תמחץ לנכח דוד וזה דרך משל. ור' יהודה אמר: כי תמחץ הפוך, כמו חמוץ בגדים.

מנהו. הכנת מזון כ״‎א מלשון כלביך יהיו ניזון מדם אויביך כי ילוקק דמם בלשונו:

מנהו. תהיה פרנסתו כדאמרינן מאי משמע דמן לישנא דמזוני הוא דכתיב (דניאל א׳:י׳) אשר מנה את מאכלכם וגומר:

מנהו. כינוי הנסתר בה''א וא''ו, ר''ל שהאויבים הם מהם מן הכלבים וממינם :

לשון כלביך - רמז לאויבים שהיו מדברים על דוד.

מאויבים - מדם אויבים.

מנהו - כמו מן הוא והלאה ובא משונה בעבור היותו סוף פסוק. ויש אומרים: מאויבים מהכלל.

ומנהו - כמו שמץ מנהו רמז למלכה. ואחרים אמרו: כי מנהו, כמו צוהו והשלש נקודות אין מנהג שימצאו תחת קמץ גדול כי הוא פתח קטן.

ראו הליכותיך אלהים. כלומר לאלו נאה לך להושי' שכשראו הליכותיך בקדושתך בים קדמו שרים לשורר לפניך שירת הים ואחריהם באו הנוגנים אלו המלאכים:

ראו. ישראל מגפת אויבים ובזה ראו הליכותיך והכירו כי הליכותיך היו שהלכת לפניהם והכית אויביהם. ואותם הליכות היו הליכות אלי שהוא מלכי בקדש כלומר הוא מלך בשמים שהוא מקום הקדש ושלח מלאכיו לעזרת ישראל:

ראו הליכותיך כו' הנה למעלה באמרו עלית למרום כו' סיפר חיבתו ית' עם בני ישראל כמלאכי השרת ונמשך הענין עד כה ועתה חוזר אל ענינו ואומר הנה עוד הורית מאז חיבתך עם ישראל כי לא בלבד ביום מתן תורה שכבר הטהרו מזוהמתן אלא גם בצאתם ממצרים סמוך אל זמן עבדם ע"א הראיתם חיבתך כי ראו הליכותיך אלהים שעשית להם י"ב הליכות שהיו י''ב דרכים מוקפות חומת מים ובכל א' שבט א' מוחלקים לשבטים כאשר בהיותך עמהם בארץ הקדושה שהיה בה כל שבט בפני עצמו וזהו ראו הליכותיך אלהים שהם י"ב הליכות שהיו מעין הליכות אלי כשהיה מלכי בקדש שהוא בארץ ישראל שנחלקה לי"ב שבטים כל אחד בגבול בפני עצמו:

ראו - ישראל, אלו הדרכים וההליכות שהלך השם עם ישראל פעם אחרי פעם.

ראו. ר״‎ל ראויים המה לזה כי כאשר ראו הליכותיך אל תוך הים בעמוד הענן בקדש. השוכן בשמי קודש:

ראו, אחר שספר ענין המלחמה יספר איך שב ה' שר הצבאות עם עמו אל ארץ ישראל אחרי הנצחון ואיך שררו לו במקהלות, וכמו שדמה מליצתו תחלה אל מליצות אדון הנביאים ויהי בנסוע הארון וכו', ידמה עתה שובו למ"ש ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל, שבשוב ה' מן המלחמה יצאו לקראתו רבבות אלפי ישראל בתופים ובמחולות, עת שראו הליכותיך אלהים בקדש, ששבת מן עבר הירדן אל ארץ הקדושה וראו הליכותיך הולכים בקדש, אז קדמו שרים, לפני הליכותיך הלכו שרים, כמלך השב מן הנצחון ומשוררים הולכים לפניו, אחר נוגנים, והמשוררים הלכו אחר נוגנים המנגנים בתוך עלמות תופפות, הנוגנים הולכים תחלה ואחריהם לפני הליכות המלך הלכו המשוררים לשיר גבורתו ונצחונו:

וטעם בקדש – השמים, כמו: הכוכבים ממסלותם.

בתוך עלמות תופפות. בתוך מרים ונערותיה אשר לקחה התוף בידה ואמרו בשבחם:

קִדְּמוּ שָׁרִים: אמר רבי יצחק מקרא סופרים ועיטור סופרים וקריין ולא כתיבן וכתיבן ולא קריין הלכה למשה מסיני מקרא סופרים ארץ שמים מצרים עיטור סופרים אחר תעבורו אחר תלך אחר תאסף קדמו שרים אחר נוגנים צדקתך כהררי אל קריין ולא כתיבן פרת דבלכתו איש דכאשר ישאל איש בדבר האלהים באים דנבנתה לה דפליטה את דהגד הוגד אלי דהגורן אלי דהשעורים הלין קריין ולא כתבן וכתבן ולא קריין נא דיסלח זאת דהמצוה ידרוך דהדורך חמש דפאת נגב אם דכי גואל הלין כתבן ולא קריין וכו':
(נדרים לז ע"ב)

קדמו. המשוררים שהיו בישראל לשורר בפה ואחריהם הנוגנים בכלי ובתוכם העלמות תופפות או השרים והנוגנים בתוך עלמות תופפות ופי' תוספות מכות בתוף אשר בידם כי דרך הנשים בתוף:

ועוד חיבבת אותם שקדמו שרים הם ישראל לומר שירה קודם לנוגנים שהם מלאכי השרת אפילו הנשים כי בתוך שהוא בין האנשים ומלאכים היו עלמות תופפות כד"א ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה כו' והוא פירושם ז"ל באמרו בתוך עלמות כו' כי הנשים שוררו בין ישראל למלאכים:

שרים. משוררים:

שרים, נגנים. השיר בפה והניגון בכלי, והשרים הולכים אחר נוגנים קודם הליכות ה'

קדמו, תופפות - שם התאר או פועלות מפעלי הכפל ונקמץ הפ"א בעבור היותו סוף פסוק, רק מתופפות על לבביהן מעלומי העין.

קדמו שרים. כאשר נמשכו אחריו והלכו בחרבה ומצרים נטבעו אז השרים הקדימו לשורר בפה את השירה ואחריהם נגנו המנגנים בכלי נגון לבשם הקול:

קדמו שרים אחר נגנים. זה א' מן המקראות שקראו עיטור סופרים וכבר ביארתי זה הענין על תשלומו סוף פ' בהעלתך:

ויאמר ברוך ה' אלהי שם. אין השכינה מתייחד אלא בבני שם בתוך ישראל. שנאמר במקהלות ברכו ה' אלהים ממקור ישראל (תהלים סח כז).

אחר נוגנים. כמו ואחר:

(כה) או יאמר הנה ישראל חמדו לדמות למלאכי השרת ואתה ברוב חסדך הקדמת מתחלה להחשיבם יותר מהם והוא כי על פסוק ודגלו עלי אהבה ארז"ל שראו ישראל בסיני ד' מחנות שכינה בבחינת ד' דגלים וחמדו יעשה מישראל כך וכן עשה שעשאם ד' מחנות בד' דגלים. ונבא אל הענין אמר הנה ישראל ראו הליכותיך אלהים מתהלך בד' מחנות בד' דגלים מיכאל בדגל חסד והשאר על דרך זה ויהי להם כן כי הליכותם במדבר היו הליכות מלכי בקדש של מרכבתו הרי כי בקשו להדמות למלאכים וברוב חסדך קודם לזה העדפת יתרון לישראל על מלאכי השרת כי הנה קדמו שרים כו' כדלעיל. או יאמר ראו הליכותיך אלהים של מדת הדין למצרים ובענין עצמו ראו הליכות אלי הוא מדת חסד לישראל כי עשית ב' הפכים לאהבת ישראל כענין מכת הדם שהיה המצרי שותה דם וישראל מים עד שהעשירו מזה ישראל וכן בכל מכה ומכה ומה גם בקריעת ים סוף ועוד שנית כי הורית חיבתך לישראל יותר ממלאכי השרת כי אין צריך לומר בהיותך בסיני שעשית מרכבה לישראל כי אם גם על הים שהיה מלכי בקדש הם מלאכים הרוחניים כאמרו למעלה סיני בקדש על המלאכי מרכבה:

עלמות. נערות:

תופפות. תואר :

בתוך עלמות. הם מרים וחברותיה ביניהן היו תופפות לנגן בהם להודות על הנס:

תופוות. תואר במשקל שוממות:

תופפות. מלשון תוף והוא כלי שיר:

במקהלות ברכו אלהים אד' ממקור ישראל. אף עוברים ממעי אמן אמרו שירה:

בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים: ר' יוסי הגלילי אומר לפי רוב הקהל הם מברכים שנאמר במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל וכו':
(ברכות מט ע"ב)

במקהלות ברכו אלהים. להודיע נפלאותיו לכל:

כי עם היות המלאכים אז מרכבת מלכי ולא אני על כל זה אז חיבב אותי מהם כי קדמו שרים לשורר הם ישראל ואחר הנוגנים הם המלאכים שהיו מרכבתך וגם הנשים הם עלמות תופפות שוררו קודם למלאכים שהוא בתוך בין ישראל למלאכי השרת:

במקהלות, ממקור ישראל - היוצאים ממקור ישראל, כמו: וממי יהודה יצאו.

במקהלות. בקהל רב ברכו את ה׳‎:

במקהלות. מפני הגעיא שעם השוא תקרא פתח בהרחבה מכלול דף קפ"ט ובפ"ק דכתובות מניין לברכת חתנים בעשרה שנאמר ויקח עשרה אנשים דרות רבי אבהו אמר מהכא במקהלות ברכו אלהים וכתבו התוספות אע"ג דמקהלות תרי קהלות משמע אין סברא לחלק בין עשרה לעשרים בשום ענין ומקהלות דעלמא בעי למימר ומיהו בירושלמי פ' שלשה שאכלו דריש במקהלות חסר וא"ו עכ"ל. ובכל ספרים שלנו מלא וכן במסורת פרשת מסעי ויחנו במקהלת לית חסר וא' מלא במקהלות ברכו:

במקהלות, ועמהם הלכו מקהלות רבות אשר ברכו אלהים ואדני, ממקור ישראל, ר"ל בארץ ישראל, ידמה את המחנות שיצאו חוץ לארץ למלחמה שהיו ג"כ מקהלות, כמים שנזלו חוץ למקור, ואת ההולכים לקראתם מארץ ישראל יצייר כמקור עצמו המלא מים רבים ומקהלות אין מספר:

בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים: גופא אמר רב נחמן אמר לי הונא בר נתן תנא מנין לברכת חתנים בעשרה שנאמר ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה ורבי אבהו אמר מהכא במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל וכו':
(כתובות ז ע"ב)

ממקור ישראל. ברכו את ה' כל אותם שיצאו ממקור ישראל:

(כה) או יאמר ראו כו' כי בשני דרכים ראו פעולת מדת הדין הוא שם אלהים שהוא עשות דין במצרים ועשות דין בשרו של מצרים שהוא ענין וירא ישראל את מצרים מת כו' כי מתים לא נאמר אלא מת שהוא על השר כמ"ש ז"ל והוא מה שכתבנו במקומו כי הפלא חסדו להם הוא יתברך כי נתן כח בעיניהם לראות לקות שר רוחני ושזה לא השיגו רק הנקראים ישראל לא הנקראים בשם עם הוא הערב רב וזהו וירא ישראל כו' ועל שבח זה הוא אומר ראו הליכותיך אלהים הנה כי נתן בהם יתרון על בני אדם אשר לא ישיגו לראות בלקות השר רוחני ומה גם לספר הזוהר שמה שראוהו מת על שפת הים היה על שפת הים העליון שעל השמים כבודו אמר שגם נתן להם יתרון על מלאכי השרת כי התנהג בדרכים והליכות חסד הם הליכות אלי שעם היות מלכי בקדש הם רכב אלהים מלאכים הרוחניים על כל זה החשיבני מהם כי קדמו שרים כו' כבקודם:

ממקור ישראל. המברכים היו אלו הבאים ממקור ישראל ר״‎ל מזרע ישראל כינה הזרע במי המקור ודוגמתו וממי יהודה יצאו (ישעיהו מ״ח:א׳):

בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים: היה רבי מאיר אומר מנין שאפי' עוברים שבמעי אמן אמרו שירה שנאמר במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל (והא לא חזו אמר רבי תנחום כרס נעשה להן כאספקלריא המאירה וראו):
(סוטה ל ע"ב)

(כז) במקהלות ברכו וכו' אחרי אומרו שלא בלבד אנשי ישראל זכו להקדים לשורר ולברך את ה' קודם למלאכי השרת כי אם גם הנשים הלא תתפלא לאמר איזה טעם מצא הקב"ה להשתיקם גם בשביל הנשים כי הלא יראה מן התימה דהני נשי במאי זכיין למעלה זו אל תתמה כי כה אמר ה' לישראל לפני המלאכים אז במקהלות בין קהלת אנשים בין קהלת נשים ברכו אלהים תחלה כי לא גרעו הנשים של מצרים ואדרבה העדיפו כי הלא אדני הוא שכינה היות בישראל שעמה זכו לצאת לא היה להם אלא ממקור ישראל הוא הנשים כי היו טהורות משום פיסול וכמאמרם ז"ל על פסוק גן נעול כו' ועל פסוק תחת התפוח כו' שבזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים שאלמלא הן לא היתה יציאה וכל שכן שירה ובכן אל יפלא מה שאחר האנשים אמרו שירה קודם המלאכים:

שם בנימין. הצעיר נעשה רודה עליהם:

שָׁם בִּנְיָמִן: כאשר השביעך יהודה מאי היא דתניא היה ר"מ אומר כשעמדו ישראל על הים היו שבטים מנצחים זה עם זה זה אומר אני יורד תחלה לים וזה אומר אני יורד תחלה לים קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה שנאמר שם בנימין צעיר רודם אל תקרי רודם אלא רד ים והיו שרי יהודה רוגמים אותם שנאמר שרי יהודה רגמתם לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן לגבורה שנאמר ובין כתפיו שכן וכו':
(סוטה לו ע"ב)

שם בנימין. ויהודה היו בימי חזקיהו ששאר השבטים גלו בימי הושע בן אלה בשנת שש לחזקיה, ומה שאמר שרי זבולון שרי נפתלי. כי נשארו מועטים מפוזרים בארץ ישראל מעט כאן ומעט כאן:

שם בנימין צעיר כו' אחר אומרו שמעלת ישראל היתה בזכות טהרת מקורם הם אמותם והלא מזה יתחמץ לבב דוד באמור כי הלא רות אם זקנו היתה מבת לוט מאביה ופרץ מתמר עם חמיה לזה דברה בו רוח הקדש ותאמר שם בנימין כו' צוה אלהיך כו' לומר דע כי במקום אשר עשה ה' בשביל טהרת מקור אמותם שהוא בים סוף שם נתן לך ה' עוז המלכות והמעלה והוא ענין מאמרם ז"ל כי בנימין היה שהתחיל ליכנס בים סוף וקנאו בו נחשון בן עמינדב וסיעתו וירגמו בבנימין אבן עד שהוציאם חוצה ונכנסו נחשון ושבטו ואמרו ז"ל רדם אל תקרי רדם אלא רד ים ויתכן לפי דרכם מבלי נפרש רדם רד ים כי אם שרצה להיות רודה ומושל להקדים לכל אחיו ונחשון על ידי רגום אותם הוציאם ואחריו שרי זבולון כו' שאלו היה פגם במקורך אדרבה את בנימין היה לו יתברך לעזור ולא את שבט יהודה הבאים מתמר:

צעיר. קטן:

רודם. רודה אותם, והרד''ק מפרש כמו רודם רודה בם, וכבר בארתי זה (יחזקאל ל''ד ד') שבד' מקומות נקשר הרדיה עם מלת את ע''ש

שם בנימן צעיר - במספר, כי היה הזמן קרוב לדבר פילגש בגבעה, או בעבור היותו קטן מכל הבנים.

שם. בעבור הירידה אל הים שירדו שם זכה בנימן צעיר השבטים לצאת ממנו שאול המלך להיות רודה ומושל בישראל כי הם ירדו תחלה אל הים ובעבור זה זכו למלוכה כן ארז״‎ל:

שם, (הם דברי השיר שאמרו), יציירו את העמים שהביאו שבי כאלו הביאו חיות המדבר פרים עם אבירים ונכנעו לפניהם עד שנער הצעיר שהוא בנימין רודם במקלו, ושרי יהודה א"צ למקל כי ירדו בה ע"י רגמתם, ע"י שישליכו עליהם צרור אבן, כמו שישליכו על הבהמה להטותה הדרך, וכן שרי זבולון ונפתלי:

רודם. כמו רודם בקמ"ץ משם זכה להיות מלך לפי שירד תחלה לים וכן אמר לו שמואל לשאול (שמואל א ט״ו:י״ז) הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה ותרגמו יונתן שבטא דבנימן עבר בימא בריש כל שאר שבטיא:

רגמתם. קיבוצם כלומר כי בירושלים נתקבצו כולם:

רודם. ענין ממשלה כמו רדה בקרב אויביך (לקמן קי) רגמתם. ענין השלכת אבנים:

רגמתם. רוגם עליהם באבנים :

וטעם רודם – הרודה שיש להם והמ"ם סימן במקהלות ובא בקמץ קטן תחת גדול, כמו: המעלם מים.

רגמתם. היו רוגמים עליהם באבנים כי היו מתקנאים בהם:

שרי יהודה רגמתם. מתקנאים בהם וזורקין בהם אבנים וכן שרי זבולון ונפתלי וכן אמר לו צוה אלהיך עזך (סא"א), ד"א (רגמתם רקמתם לבושן בגדי וכו') רקמתם לשון ארגמן, כך חברו מנחם:

בנימין צעיר רודם. שהיה צעיר השבטים:

ורגמתם - כמו: שרים וככה רגם מלך וכבר הזכרתי זה הפסוק בתחלת המזמור.

שרי זבלון וגו׳‎. וכן גם המה ריגמום באבנים ומוסב למעלה לומר ראויים המה לנס כי אינם כפויי טובה ומודים על הנס:

רודם. רודה היה בנימין באויבים ואע"פ שהיו הם חיל גדול מ"מ אלהים הכה אותם וישראל בזו הביזה. ומלת רודם בקמץ קטן תחת קמץ גדול:

שם. ר"ל במקום הברכה והתהלה יהיו כל השרים והגדולים שבשבטים אלה ויברכו כולם השם במקהלות העם:

עוזה אלהים וגו'. עכשיו חוזר המשורר לתפלתו שהתפלל יקום אלהים ויפוצו אויביו עוזה אלהים והתגבר אשר כל אלה פעלת לנו:

צוה אלהים עוזך. כנגד ישראל בדרך כלל או כנגד חזקיהו. אמר הנס הזה שהיה לך על האויב אלהיך צוה אותו לפיכך הודו כולכם:

ואדרבה שם צוה אלהיך עוזך שהוא עוז מלכות כד"א יתר עז שהוא מלכות מתמיד עד מלך המשיח כנודע מרז"ל כי משם זכה וכמאמרנו על היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו משיב דוד ואמר עוזה אלהים כלומר מה אני שתעשה עיקר ממני לצוות עוז לי כי אם עוזה אלהים לצאת מגלות שכינה כי בזה אשר תעשה פעלת לנו שעל פי דרכך נושע גם אנו כי ישועתו של הקב"ה ישועתן של ישראל:

עוזה. שם, ע''מ חוקה אחת :

צוה, עזך - לנצח דוד וזה עזה כמו הגבורה אתה האלהים פעלת לנו והנה משקל עזה, כמו חקה.

צוה אלהיך. כבר צוה אלהיך העוז והחוזק אשר יבוא לך:

עוזה. נכתב בוא"ו עם הדגוש:

צוה, כן צוה אלהיך, כן צוה עזך, הוא צוה שיכנעו לפני עם ה', עוזה אלהים, אתה עוז אלהים! (מצייר העוז כעצם מופשט) זו פעלת אתה לנו, כי לא בכחנו עשינו את החיל, ור"ל זו פעלת לנו מהיכלך אשר הוא על ירושלים, שבהיכל שכן עוז ה', ולכן לך יובילו מלכים שי, השי שהביאו מלכים הוא שייך לך, ורמז עמ"ש (שמואל ב ח׳:י׳) שתועי מלך חמת שלח לדוד כלי כסף וכלי זהב על אשר הכה את הדרעזר ודוד הקדיש אותם לה':

זו פעלת. העזה זאת אתה פעלת לנו ועזה נכתב בוי"ו עם הדגש:

עוזה אלהים זו. ר״‎ל העוז הזו הבא מאלהים אשר עשה על הים הנה זה בעצמו כבר פעלת לנו על הגאולה ההיא כי כל ענייני הגאולה שמורה ומוכנת:

מהיכלך על ירושלם. וממה שיראו המלכים כבוד היכלך אשר על ירושלים יובילו לך דורון ושי:

מהיכלך. כמשמעו כמו נורא אלהים ממקדשיך כלומר מהיכלך ששם שוכן הכבוד יצא על ירושלים העז שנוצלה מן האויב מה שלא נוצלו שאר ערי יהודה לפיכך יובילו מלכים שי שיכירו כי העז בא להם לישראל מכבוד ה' השוכן בתוכם לפיכך יובילו לך מלכים מנחה:

מהיכלך על ירושלים כו' אחרי אומרו שלא נבקש ישראל לעתיד עוז לנו כי אם עוזה אלהים תחת היות שכינה בגלות כ"י תעוז מלכות שמים בא ואמר הנה ברוב עוזך לעתיד מלכי גוים יביאו מנחות ודורונות אחלה פניך אל תחזיק להם טובה כי הלא ממנו הוא והוא במה שידענו כי הצדיק נקרא היכל ה' וגם נזכירה מאמרם ז"ל כי את דיוקן יעקב נטל ה' והעלהו לפניו לרחם על ידו על ישראל עוד אמרו רז"ל על פסוק מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו יביאו לא נאמר אלא ישיבו מלמד שהמנחה שנתן יעקב לעשו עתידים להחזירו לעתיד לבא ובזה יאמר מהיכלך שהוא הצדיק שהוא היכלך ומי הוא שנקרא היכלך אותו שהוא על ירושלים שהוא יעקב שדיוקנו למעלה מירושלים בעליונה לפניך ממה שלקחו ממנו הוא מה שלך יובילו מלכים שי הם מלכי תרשיש:

יובילו. יביאו:

מהיכלך - הטעם כי מהיכלך הכ"ף לנכח דוד, עד המקומות הרחוקים תהיינה המנחות המובאות לך.

מהיכלך. מכבוד היכלך אשר היא על ירושלים יהיה הסיבה אשר המלכים יביאו לך מנחה:

שי. תשורה כמו יובל שי לה׳ (ישעיהו י״ח:ז׳):

גער חית קנה. זה עמלק שנמשל כחית יער הדר בין הקנים:

גער ענין השחת והוא מקור בפלס שכב המלך ופירושו נגער חית קנה. או יהיה גער צווי במקום תי"ו אית"ן כלומר יובילו לך מלכים שי כשתגער בחית קנה:

ואחר שכן הוא אל תחזיק להם טובה כי אם אדרבה גער חית קנה היא צור שארז"ל כשנשא שלמה את בת פרעה נעץ גבריאל קנה בים ועליו נבנה כרך גדול של צור שהוא שבים העליון היתה לו אחיזה וכח לסיטרא ההיא ולהיות על ידי גבריאל יהיה מה שאמרו ז"ל על פסוק זה שאמר הקב"ה לגבריאל שלא יקבל עמלק למה שעל ידו נבנתה ואחשוב יתן טעם הכתוב באמרו עדת וכו' והוא כי אין לך אומה שהחטיאה את ישראל בע"א כעמלק ובזה יאמר גער חית קנה שעדת אבירים הם ישראל בעגלי עמים כלומר שהצמידו בעגלי עמים ועתה מתרפס ברצי כסף שמביא שי לפייס ויהיה מתרפס ברצי כסף כמתמיה והנה ארז"ל שמצריים ייראו מהביא מנחה על שעבדם את ישראל ואמר הקב''ה שהיו אכסניא לבניו ויביאו ובזה יתכן שאחר אמרם ישראל שיגער בעמלק אומר שגם לא יחפוץ לקבל מהמצרים ועליהם וכיוצא בהם אמרו בזר עמים קרבות יחפצו כמצרים שזולת אומר נתחכמה למושיען אחר כל האותות רדפו אחר ישראל להלחם בם בים:

ויעש גם הוא מטעמים ויבא לאביו ויאמר לאביו יקום אבי ויאכל. בא וראה מה בין צדיק לרשע. יעקב אמר קום נא שבה בבקשה. וכן עמד לפניו. שנאמר קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך (במדבר י לה). אבל עשו פתח יקום אבי. בו בלשון עתיד הקב"ה ליפרע ממנו. שנאמר יקום אלהים ויפוצו אויביו (תהלים סח ב).

גער. ענין צעקת נזיפה:

חית קנה. הדרים בין קנה ושיחים במדבר

גער - כמו: הנני גוער לכם, שאין בו בית.

חית קנה. זה הו׳‎ ישמעאל הדומה לחיה הדר בין הקנים אשר ביער והמה עדה החזקה:

גער, ששלח לך, שי למען תגער חית קנה ועדת אבירים בעגלי עמים, שתועי שלח מנחה על שכבשו את אויביו שהיו כחית קנה הטורפים וכעדת אבירים הנוגחים בקרניהם מתרפס, ר"ל שתועי הוא מתרפס ומתכנע לפניך ברצי כסף אשר בזר ושלל מעמים אשר קרבות יחפצו, הביא לך מנחה מכסף שאסף משלל אויביו כדי שתגער חית קנה, שהוא על שהכה את חיל הדרעזר:

עדת אבירים בעגלי עמים. עם ששמנו ועשתו כפרים אבירים בתוך שאר האומות שאינם אלא כעגלים לנגדם:

עדת אבירים. שבאו בעגלי עמים ושחת אותם עד שהנשאר בהם בא מתרפס לפניך ברצי כסף ופי' חתיכות כסף:

אבירים. חזקים:

מתרפס. כמו לך התרפס ורהב ריעך, שהוא הבקשה וההכנעה

חית - קהלת חיתך ישבו בה.

מתרפס. נעשה מרמס ר״‎ל מוכנע וירוד בעבור רצוי הכסף כי מבלעדי הכסף אין לרצותו להכניע זדון לבו:

מתרפס ברצי כסף. אינם מתרצי' לכל אדם אלא א"כ מרצה להם מעות:

בזר עמים קרבות יחפצו. כשפזר אותם עמים שהיו חפצים למלחמה:

מתרפס. ענין רמיסה ברגליה רפסה (דניאל ז׳):

בזר. הכסף שבא בשפע ובפיזור רב, וכן ורכוש להם יבזר, ופי' בזר מעמים :

קנה - החיה שהרמחים ארוכים, כמו הקנה וכן שם רמחים בלשון קדר.

בזר עמים. בזדון לבו מפזר עמים ובכל זמן חפצים במלחמה:

בזר עמים. פזרו את השבטים כד"א (דברים ל״ג:ג׳) אף חובב עמים ותמיד קרבות יחפצון, חפצים להלחם בנו:

בזר. כמו פיזר והבי"ת והפ,א הם ממוצא אחת:

ברצי. מל׳ רצוי:

בעגלי עמים - כמו: עדת אבירים, כמו: אבירי בשן פרות הבשן, והטעם כפול.

חית. כמו עדת:

בזר. כמו פזר כי בומ״ף מתחלף וכן ורכוש להם יבזור (שם י״א):

גער - בהם עד שיהיה כל אחד מהם מתרפס לפניך.

קנה הוא הרומח כלומר עדת הרמחים שנלחמים ברמחים:

קרבות. מלחמות כמו ביום קרב (לקמן ע״ח):

ברצי כסף – לתת מס, אמר שפזרו כל האנשים החפצים להלחם עמך.

בעגלי עמים. הם המלכים והשרים:

בזר - כמו: ורכוש להם יבזור.

מתרפס. כמו משתטח. דמה אותם לעגלים כמו סבבוני פרים רבים:

וקרבות - כמו: המלמד ידי לקרב.

יאתיו חשמנים. ואז כשתחריב את עמלק ויקום מלך המשיח יביאו לך דורונו' ממצרי' ומכוש, ומנחם פתר משמנים שם מדינה יושבי חשמונה והפותרים פותרין אותו ל' דורון:

חשמנים. הם הסגנים והגדולים כמו שנקרא מתתיה חשמונאי. כשבא סנחרב ממלחמת כוש ומצרים בא עם כל השבי ההוא לירושלי' וחנה על העיר ואותם שנצלו מן המגפה שבו לדת ישראל, וכן אמר הנה יאתיו השמנים מני מצרים ושי יביאו למקדש, וכן עדת כוש תריץ ידיו במנחה לאלהים. ואמר תריץ על הידים ואעפ"י שהרגלים הם הרצים, לפי שהידים הם המביאים את המנחה:

משיב הוא יתברך יאתיו חשמנים מני מצרים כי היו אכסינא לבני וכוש תריץ ידיו לדברי הכל שיהיו לרצון לאלהים שלא הצרה את ישראל:

יאתיו. יבואו כמו אתא בוקר (ישעיה כ״א):

חשמנים. אנשים גדולים :

יאתיו חשמנים - סגנים כחשמונאי, וכוש תריץ ידיו בזהב:

יאתיו. אז הגדולים ממצרים יבואו עם תשורה לה׳‎ בהודאה:

(לב-לג) יאתיו, וכן עוד יאתיו חשמנים ושרים ממצרים, וגם כוש הרחוקה מאד תריץ ידיו לאלהים, וכן כל ממלכות הארץ יבואו וישירו לה' ויזמרו לו, וכמ"ש בתחלת הענין שירו לאלהים זמרו שמו שכולם יכירו כח ה' ועזוזו, סלה סיום הענין: (חלק ד') לרוכב, מפני שסיים במה שהתחיל שירו לאלהים זמרו שמו, ושם אמר סולו לרוכב בערבות, שהוא מה שרכב במדבר להושיעם בדרך מלחמה שהוא דרך הטבע, אמר עתה (שירו) לרוכב בשמי שמי קדם, שהוא המנהיג הנהגה עליונה נסיית גבוהה ונעלה מן השמים שלנו הנוהגים הנהגה הסדורה הטבעית, כי הם שמי השמים המשפיעים על השמים והם קודמים להם בממלה הן הוא יתן בקולו קול עז שהוא גבוה מקול הטבעי:

חשמנים. עניינו גדולים וחשובים וכן חשמונאי ובניו:

תריץ ידיו. הרגלים יהיו מריצים את הידים להביא בהם תשורה לה׳‎ (כי בריצת הרגלים גם הידים ירוצו בכללות הגוף):

מני. כמו מן:

תריץ. מל׳ ריצה ורדיפה:

שירו לאלהים. שהראם גדלו וגאל את עמו:

ממלכות הארץ. כי מכל הארצות היו שם:

ממלכות הארץ שירו כו' אחר אומרו כי לעתיד יובילו מלכים שי ולא יקבל מחית קנה ודומה לה אשר שעבדו את ישראל אומרת רוח הקדש כמדברת עם האומות הם המלכיות המשעבדות את ישראל ממלכות הארץ שירו לאלהים הוא מדת הדין הפועל דין ושעבוד על ישראל תחת ידיהם בהיותם בגדולה ולא יעלה על רוחכם כי שריכם או מזלכם הוא הנותן לכם כח לשעבד את ישראל כי אם האלהים ובזה שתהללוהו שיורה כי לא תשעבדוהו רק לעשות רצונו על כי חטאנו לו כי תרויחו כי לא תבכו לעתיד מאשר יצר לכם מאתו כי אם זמרו ה' סלה כי תהיו מאשר יקבל דורונכם כי מאשר תכירו כי הוא מאתו יתברך לא תשעבדום בקושי כי אם לכפר עונם:

ממלכות - המביאות המס לדוד.

שירו. כאשר ישבר שבט המכה:

הן יתן. הן נותן:

לרוכב בשמי שמי קדם. כמו שמי השמים והוא הגלגל העליון המקיף הכל הנקרא ערבות. ואמר קדם מפני שהשמים ואישיהם הם עומדים מקדם מיום שנבראו ולא כן אישי הארץ:

ואל תאמרו איך נשיר לאלהים והוא סילק השגחתו מהארץ מאז שכינה עלתה ונסתלק מיום החרבן ועזב הנהגת העולם לשרים של מעלה כי מה שאמרתי שירו לאלהים הוא לרוכב בשמי שמי קדם שהוא כי לא נסתלק לגמרי חלילה כי לא בלבד על השרים כי אם על כל עולם המלאכים שעולמם הם שמים של שמי קדם הם הגלגלים והוא כרוכב על הסוס והוא מאמר רז"ל בבראשית רבה על פסוק מעונה אלהי קדם שהוא יתברך בשמים כרוכב על הסוס שכליו משופעים מכאן ומכאן שהוא ככתוב שם אצלנו שהוקשה למו כי האמנם ישב אלהים על הארץ לכן אמרו כי הוא כרוכב על הסוס ובגדיו משולשלים עד למטה כך הוא יתברך על השמים אלא שהתפשטות מלובש מאתו הוא המשופע ומשתלשל למטה לארץ כמשל שולי בגדי הרוכב המשופעים עד למטה לארץ וזה יאמר פה אל תקשו לבבכם לומר כי סילק שכינתו והניח ההנהגה לשרים ואיך נשיר לאלהים כי לא כן הוא כי אם לרוכב בשמי שמי קדם כלומר כי לרוכב ידמה על השמים כי גם שהוא שם שוליו מלאים את העולם השפל והשגחתו עומדת לעד ואשר אמרתי זמרו ה' סלה שעל ידי כן שמעתה תשירו לאלהים ימשך שתזמרו לאדני סלה גם לעתיד הוא שאם לא תעשון כן הן יתן בקולו קול עוז שהוא פן בקולו הידוע שהוא קול ה' שובר ארזים עוד יוסיף ויתן בקולו הידוע קול עוז באופן שלא ישאר מעמלק הארץ המשעבד את ישראל שריד:

לרוכב - בקשור בי"ת דרך הבהמה אשר אני רוכב בה. והטעם שמי השמים.

בשמי שמי. בשמים אשר מעל השמים אשר ברא בימי קדם:

הן יתן בקולו קול עז. יתן על האויבים בקולו שהוא קול עז:

וטעם קדם – יש לו סוד כנגד בני הדור ופעול יתן קול עוז.

הן יתן. הן הוא הנותן קול חזק להפחיד כל בני עולם:

תנו עז. בדברים תנו לו העוז כי עוזו עשה לכם נקמה באויבים ולא בכחכם:

ושמא תאמרו הממלכות כי הנה תראו כי לכם עוז להשמיד ולאבד ולרקד בהיכלו ואין מכלים וישראל עם ה' אך נכאים כי הלא זה יורה כי משר צלם העוז נתן למו ותתנו תפלה לאלהים חלילה קנו דעה ותנו עוז לאלהים לומר כי העוז שלכם תנו אותו לאלהים כלומר הבינו כי מאתו יתברך הוא לכם ולא לכם הוא משלכם כי אם תנו וייחסו אותו לבעליו כי הוא הנותן לכם כח לשעבד את ישראל ולעשות חיל ולמרק אשמותם ולא מאהבתו אתכם נותן עוז לכם כי על ישראל גאותו כי אין אצלו יתברך לכבוד ולגאוה כי אם בהיותו שורה על ישראל אך לא עליכם כי במה נחשבתם לפניו ואשר תרקדו בהיכלו ושותק אינו מבלי יכולת חלילה כי אם שאדרבה הן הן גבורותיו שסובל וזהו ועוזו בשחקים כי עוז מתייחס לו יתברך היותו בשחקים שהוא למעלה מהגלגלים כי שחקים הוא רקיע ג' וכל הגלגלים בשני כמפורש במזמור השמים מספרים כלומר בשחקים ולא במקום גשמות שמהגלגלים ולמטה כי מסתלק למעלה וכובש גבורתו ושותק כי תרקדו בהיכלו:

תנו. אמרו כמו נתנו לדוד רבבות (שמואל א י״ח:ח׳) ויתכן שהוא מלשון שם יתנו צדקות ה׳ (שופטים ה׳:י״א) שהוא ענין ספור:

גאותו. כבר התבאר בכ''מ שגאוה הנאמרת אצל ה' הוא אם יתנשא על חקי הטבע ויעשה נסים ונפלאות, (עי' ישעיה י''ב, ולקמן צ''ג), וכן שחקים נבדלים משמים, שמורה על הנהגה הנסית כמ''ש (ישעיה מ''ד) :

תנו - פירש מה הוא הקול שהשם אמר: תנו עז, להודות בדיבור.

תנו עוז. אמרו שכל החוזק הוא לה׳‎ לבדו ובעבור ישראל הראה גאותו וכחו נראה בשחקים בהלוך כוכבים ומזלות אשר לא ישנו את תפקידם:

תנו, אמנם הנהגה זו הנסיית לא ינהיג ה' רק בשביל ישראל כשהם ראוים לזה ע"פ מעשיהם, (לא כהנהגה הטבעיית שהיא קבועה תמיד), לכן אמר תנו עוז לאלהים שאתם תכינו א"ע במעשים טובים, שעי"ז תתנו לו עוז אל הנהגה זו הנעלה, כי על ישראל גאותו ועזו בשחקים, הנהגת ה' ע"ש הפלא והנסים, נקרא בכתבי הקדש בשם גאות ה', שבו יתגאה על הטבע ויתנשא עליה, והנהגה זו קבועה בשחקים שהם למעלה מן השמים והמערכת, הנה גאותו ועזו אשר בשחקים להנהיג הנהגה הנסיית הוא על ישראל שזה ינהיג רק בעבורם וכפי מעשיהם אם יזכו לזה ולכן תנו עוז לאלהים, ע"י מעשים טובים:

על ישראל גאותו ועוזו בשחקים. וי"ו ההשואה כלומר כמו שנראה עוזו בשחקים כמו שנאמר השמים מספרים כבוד אל כן נראית גאותו על ישראל כי נלחם בעבורם באויבים בגאוה ובעוז:

על ישראל - שהם סגולתו מכל הארץ עליהם תראה גאותו.

ועוזו בשחקים - כי משם יבוא העוז לישראל.

נורא אלהים ממקדשיך. ממה שהחרבתו אתה יראוי אם למקדשו לא נשא פנים קל וחומר לרשעים ומדרש אגדה אל תקרי ממקדשיך אלא ממקודשיך, שכשהקב"ה עושה דין בצדיקים מתירא ומתעלה ומתקלס, וכן הוא אומר בקרובי אקדש (ויקרא י') ונקדש בכבודי (שמות כ"ט) במיתת שני בני אהרן, ורבותינו דרשו כל המזמור עד ברוך ה' יום יום על מתן תורה וגשם נדבות במתן תורה וחיתך ישבו בה, ואני אין לבי מתיישב לאמן לשון ישבו בה בל' נתיישבו בתורה וההר חמד אלהים לשבתו אין מתיישב לדרשו על הר סיני שהרי לא לשבתו חמדו ולא לשכון בו לנצח וכאן כתיב ישכון לנצח וכן מלכי צבאות פירשו כמו מלאכי צבאות ואין זה לשון המקרא:

נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיך: והיינו דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן מאי דכתיב נורא אלהים ממקדשך אל תיקרי ממקדשך אלא ממקודשיך בשעה שעושה הקב"ה דין בקדושיו מתיירא ומתעלה ומתהלל וכו':
(זבחים קטו ע"ב)

אלהים ממקדשיך. היראה תבוא לבני אדם ממקדש, כי שם שוכן הכבוד ומשם יצאו הנפלאות בישראל, ואתה נורא בעבורם וכתוב ממקדשיך ביו"ד לשון רבים כי מקדש מטה מכוון כנגד מקדש של מעלה שהוא כסא הכבוד ומפני זה נבחר המקום ההוא. או רבוי מקדשיך כי המקדש היה שלשה בתים אולם והיכל ודביר:

נורא אלהים ממקדשיך כו' הנה ידענו כי אם היות שלא יבצר מהיות כי שכינה עלתה למעלה בעת החרבן על כל זה יש בחינה שלא זזה מכותל מערבי כנודע מרז"ל אמר כי ממלכות הארץ המשעבדים את ישראל אל תחשבו כי אחר שעיקר שכינה עלתה שמה שנשאר בכותל מערבי אין לירא ממנה כי דעו כי נורא אלהים גם אשר הוא ממקדשיך למטה כי כל כך הוא נורא שאל ישראל הוא הנותן עוז כו' שאלמלא חסד אל לא היה להם כח לסבול הגלות כי גם שהעיקר למעלה חלק הנשאר הוא מושפע מהעליון וזהו ברוך אלהים כי הוא מושפע החלק הנשאר למטה מכחותיו יתברך העליונים וזהו משמעות ברוך ליודעיו שהוא מושפע וברוך מאל ישראל הנזכר.

ותעצומות. מל׳ עצמה וחוזק:

נורא - יהיה מורא אלהים בארץ ממקום המקדש, כדרך: ברוך ה' מציון. והנכון: כי בית המקדש בארץ מכוון כנגד בית המקדש בשמים, כמו: וזה שער השמים והוא סוד מכוסה, ובעבור שהזכיר: תנו עז לאלהים בדיבור שיודו שהוא בעל העוז, אמר שהעוז במעשה באמת, גם התעצומות השם יתן אותם לישראל והודו לשם, על כן ברוך אלהים.

ממקדשיך. מן הכבוד השוכן במקדש תבוא היראה לבני אדם כי משם יצאו כל הנפלאות:

נתן, עז. יש פסיק בין נתן לעז:

נורא אלהים ממקדשיך, אתה ישראל, דע כי ממקדשיך, מן הבהמ"ק שלך וממה שאתה מתקדש לפניו, אלהים הוא נורא, ר"ל שעל ידו ינהיג הנהגה נוראה שהיא הנהגה נורא נסיית למעלה מן הטבע שעל ידי הנהגה זו ייראו כולם מפניו, ומצד שהוא אל ישראל ומשגיח עליהם בהשגחה פרטית, הוא נותן עז ותעצומות לעם, העוז הזה נתן לישראל, כי הנהגה זאת יוצאת לרגלם וכפי בחירתם ומעשיהם ובידם ניתן העוז הזה למשול בשמים ובארץ ולדרוך על הטבע, ברוך אלהים על נפלאותיו וטובו:

לעם בקמ"ץ הלמ"ד מורה על הידיעה כלומר העם הידוע והוא ישראל שהוא עמו:

או שיעור הכתוב נורא אלהים ממקדשיך עד"ה ונעשה אל ישראל הוא חסד לישראל כי הוא האלהים הנזכר נותן עוז כו' לסבול הגלות על כן ברוך אלהים יאות לנו לומר ובזה מלת הוא אינה מיותרת כי הכוונה הוא לומר כי האלהים הנז' אל ישראל הוא:

אל ישראל. חוזקן של ישראל הוא ומעולם נותן עוז וחוזק לעם הידוע הנבחר לו ובעבור זה יהיה אלהים ברוך:

ברוך אלהים. ועל דבר זה ראוי שנודה לו, ונאמר ברוך אלהים:

גשם נדבות תניף אלקים נחלתך ונלאה אתה כוננת. גשם נדבות תניף אלקים היינו שהש"י נותן כח לישראל לסבול כל מה שיעבור עליהם מהאומות, וזהו נחלתך ונלאה היינו כל מה שישראל סובלין ושותקין הוא מגודל תקופותם מחמת שידוע להם כי בטח לא תעזבם ומסתמא הוא לטוב להם אך שהם נלאים, וזהו אתה כוננת היינו שבזה יתנחמו שהש"י כונן, בכדי שכל הטובות של האומות יבואו לישראל בקדושה.

גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננתה. גשם רומז על השפעה. נדבות, היינו ברצון טוב ולא כמו שנותן בעל כרחו ואחר כן מחזיר פניו מהמקבל רק השפעה יהיה מלא נדיבות ורצון. תניף אלהים, לשון נייחא כמו המנשב על אדם שמצער לו חום. נחלתך ונלאה, היינו שישראל הם נלאה בלי התחדשות חשק הוא מחמת שהם נחלתך לכן הם בפשיטות, לכן אתה כוננתה תשפיע להם דברי תורה להשיב נפשם.

איתא במדרש רבה בפרשת ויחי וזה לשונו בשעה שבא הקדוש ברוך הוא ליתן את התורה על הר סיני היו ההרים רצים ומדיינים אלו עם אלו וכו' תבור בא מבית אולם וכרמל מאספמיא זה אומר אני נקרא וכו' אמר הקב"ה למה תרצדון הרים וגו' למה אתם רצים ומדיינים כולכם הרים אבל כולכם גבנונים על כולכם נעשה עכו"ם על ראשיכם וכו' עיין שם. ויש לפרש על פי מה דאיתא אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם שהמחובר לא נאסר בנעבד. והנה כאן הואיל ונתלשו כמבואר דהיו נתלשו ממקומם אם כן שוב אי אפשר ליתן התורה עליהם דהא נעשו תלוש ונעבד אסור בתלוש. וזה הוא הפירוש אף על פי שכולכם הרים כלומר ומחובר לא נאסר בנעבד מכל מקום השתא כולכם גבנונים דהרי עתה נעשו תלוש:

4117 / (תהלים סח,יד) / (כנפי)[כנפים]
פלומי"ש / plumes / נוצות