Commento su Salmi 69:41

על שושנים. על ישראל שהם כשושנה בין החוחים שהחוחים מנקבין אותם והתפלל עליהם:

למנצח. המזמור הזה נאמר על לשון הגלות והוא מדבר לשון יחיד דרך כלל. או כל אחד מבני הגלות מתפלל ובוכה על צרותיו ואומר:

למנצח על שושנים כו' הנה רז''ל פירשו מזמור זה על בני הגליות ויתכן לפי דרכם זה יכלול בו כל ארבעה גליות כאשר נבאר בס"ד ואומרה כי ייחס הדבר אל השושנים על כי שתים הן בחינות השושנה אחד בגוון ואחד בריח והוא כי רז"ל בכל מקום מייחסים השושנה אל האודם כמאמרם ז"ל על סוגה בשושנים ובמקומות אחרים והוא על כי סתם שושנה אדומה שנית בחינת ריחה כי טוב ועל כן ימשל הגלות שהוא דין ורוגז אל השושנה אדומה לפי המראה אך טוב לישראל שע"י כן עולה מהם ריח טוב לפניו יתברך שמתמרקין עונותיהם ועל כן יתכן קרא דוד אל הגליות שושנים ואמר למנצח על שושנים לדוד:

שושנים. שם כלי נגון עשויה בצורת שושנה:

למנצח על שושנים - פיוט תחלתו כן.

למנצח על שושנים. בעבור שבמזמור זה מזכיר צרות ועוני ישראל אמר על שושנים כי ישראל נדמו לשושנים גדולים הגדלים בין החוחים שהחוחים נוקבים אותם תמיד וכן א"ה הם מצערים את ישראל תמיד. מפרשים:

למנצח, י"מ אותו על עת שנרדף מפני אבשלום, וי"מ אותו על הגלות, ופירושנו יסבול שני הענינים:

כי באו מים. האומות:

הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים: אמר לו רבי יהודה לא כך היה מעשה אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה שנאמר סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל ויהודה עוד רד עם אל ועליו מפרש בקבלה הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש טבעתי ביון מצולה ואין מעמד וגו' אל תשטפני שבולת מים ואל תבלעני מצולה וגו' באותה שעה היה משה מאריך בתפלה אמר לו הקב"ה ידידיי טובעים בים ואתה מאריך בתפלה לפני אמר לפניו רבונו של עולם ומה בידי לעשות אמר לו דבר אל בני ישראל ויסעו ואתה הרם את מטך ונטה את ידך וגו' לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל שנאמר היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו מה טעם היתה יהודה לקדשו וישראל ממשלותיו משום דהים ראה וינוס וכו':
(סוטה לז ע"א)

עד נפש. עד עת יציאת הנפש כלומר קרוב למיתה, ודימה צרת הגלות למים כשהאדם בהם עד צוווארו שהוא קרוב למות:

הושיעני אלהים כי באו וכו' הנה כי ארבעה המה הגליות בבל ומדי יון והד' ובראשון החל הוא גלות בבל ואמר הושיעני וכו' והוא כי דרך שעבוד המלכיות את עבדיהם אינו כי אם אל גויותיהם בכל עבודת עבודה ועבודת משא אשר יעמיסו עליהם אך לא יגעו בנפש והנה גלות בבל בגופים החל עד להשחית ואח"כ זדון לב נבוכדנאצר השיאו לגזור ישתחו לצלמא די הקם אשר היא צרה מגעת אל הנפש להאבידה ועליה יאמר הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש ולא אל הגוף לבדו.

הושיעני, כי באו מים - המשיל האויבים למים, כמו: ימשני ממים רבים.

עד נפש. המשיל עומק הצרות למים שוטפים הבאים עד הצואר והנפש קרובה לצאת:

הושיעני אלהים כי המים באו עד נפש שהסכנה גדולה מאד:

ביון מצולה. בבוץ טיט של מצולה:

טבעתי. בצרה תוך צרה לפיכך ואין מעמד, פירוש המצולה היא ממעמקי הים ויטבע אדם בהם עד צווארו במים, וכן יטבע ביון אעפ"י שאין מצולה. ומעמד פועל מבנין הפעיל, ופירושו ואין אחד מאברי שהוא מעמד:

ועל גלות מדי אמר טבעתי ביון מצולה הוא רפש וטיט והוא מאמרם ז"ל במדרש חזית שעושים עיקר מה שנתחייבו ישראל בדור ההוא על שנהנו מסעודתו של אחשורוש שהיה סיבה ראשונה המן להחטיאם כי מלא סאת עון הצלם ואמרו ז"ל במדרש הנזכר שאמר משה לאליהו אם בדם היא תתומה אין תפלתנו נשמעת אבל אם בטיט היא חתומה תפלתנו נשמעת וביארנו במקומו שהוא אם בדם כו' שאם חתימת הגזר דין הוא על עון הצלם שעל בחינת ע''א היתה חתימת הגזירה שהוא נוגע אל הנפש וזהו אם בדם כי הדם הוא הנפש אין תקומה אך אם בטיט שהוא על הסעודה שהוא על הנאת החומר שהוא טיט תפלתנו נשמעת ועל זה יאמר טבעתי ביון מצולה הוא טיט של מצולה שבטבעו קשה לצאת ממנו הנטבע בו כך היה קשה לינצל כי היו בו יין נסך ומאכלות אסורות והיו לפניהם זונות ואין מעמד מפני שמתחבר אליו עון הצלם כאשר הכרחנו במקומו כי בין למ"ד שנתחייבו על עון הצלם בין למ"ד על עון הסעודה הצד השוה שבהם כי שני העונות היו ולא נחלקו רק על מה נחתמה הגזירה וז"א תדע למה הספיק המן לגזירה ההיא במה שהוא עשה ענין הסעודה כמפורש במדרש חזית עם היות עון בלתי כולל כי אם לשל שושן הוא על כי בתחלה באתי במעמקי מים של עון הצלם ומפני זה הספיק אח"כ שבולת מים לשטפני וזהו באתי במעמקי מים וע"י כן שבולת של הסעודה שטפתני כמבואר אצלנו בביאור המגלה באר היטב:

ביון. הוא הרפש שבקרקעית המים:

טבעתי ביון - רפש כמו: מטיט היון, ואין מעמד. העי"ן בקמץ חטף כמו היה מעמד במרכבה והיה ראוי להיותו בפתח, כי הוא שם. ר' משה אמר: שהוא שם על משקל מוקטר מוגש והשתנה, בעבור אות הגרון.

ואין מעמד. אין שם מקום קשה להשאר עומד וארד א״‎כ מטה מטה:

באתי, מצייר את הסכנה בג' ענינים, א. הטיט שתחת רגליו הוא יון מצולה, שוא יון טיט נדבק שקשה להוציא רגליו משם, והטיט עמוק מאד עד שאין מעמד, אין שם תהום שיכול לעמוד עליו ברגליו, ב. באתי במעמקי מים שהמים עמוקים, ג. שהם רודפים כי שבולת שטפתני, והנמשל, מקומו בירושלים נרפש ע"י המרד, והאויבים רבים, והסכנה עצומה, והשבולת שטפו ממקומו לברוח מן הארץ:

ושבולת. הוא שטף חוזק הנהר פי"ל בלע"ז:

באתי במעמקי מים. יטבע אדם בהם ולא ישטף:

מצולה. עומק המים:

ושבולת - כמו: הנהר.

במעמקי מים. ר״‎ל הנה הבא במים עמוקים הוא מסוכן אף אם אינם רדופים ושוטפים והבא במים שוטפים הוא מסוכן אף אם לא בא במקום העמוק ומכ״‎ש הבא במים שוטפים ובמקום העמוק שהוא מסוכן ביותר וכן באו עלי צרות כפולות ומצירות:

ושבולת. הנהר אעפ"י שאינו מעמקים ישטף האדם, וכל זה רמז לצרות החזקות:

ושבולת. היא מרוצת המים כמו משבולת הנהר (ישעיה כז):

וטעם שטפתני כמעט קט והיא תשטפני כדרך ונשמה לא נותרה בי והעד כי הוא מתפלל אחר כן אל תשטפני.

נחר. יבש כמו (איוב ל׳:ל׳) חרה מני חורב:

יגעתי. הטובע צועק לעזרה ואני יגעתי בקראי עד שנחר גרוני, ונחר נפעל שרשו חרר מן ושכן חררים שהוא מקום היובש:

ועל גלות יון אשר כל ענינם לא היה רק על הדת כמאמרם ז"ל שהיו אומרים לישראל כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל על כן לא שמו נגד פניהם רק תפלה לאלהי ישראל יבא ויושיעם מהבאים להסיר אלהותו מעליהם וממיתים אותם על כך כענין ז' בני חנה ועל הגלות ההוא אמרו יגעתי בקראי כו' כלו עיני מיחל לאלהי הפך אמרם שאינו אלהי:

נחר. ענין יובש כמו ושכן חררים (ירמיה יז):

נחר. עבר מן הכפולים, כמו ושכן חררים :

יגעתי, נחר - מגזרת וחרה נחשתה ובאה הנו"ן שבור כדרך: אל מקדשי כי נחל והוא בניין נפעל מפעלי הכפל.

בקראי. בעבור רוב הקריאה על קושי הלחץ:

יגעתי בקראי. על אשר פגמתי בדבור. ניחר גרוני. על אשר פגמתי במאכלות אסורות. כלו עיני על אשר פגמתי במחשבה. מפרשים:

יגעתי, בהטבעו קורא אל בני אדם לעזרה ויגע בקוראו עד שנחר גרונו ואין שומע, וגם צופה לשמים שיבא עזרו משם וכבר כלו עיני מרוב היחול:

כלו עיני. כל תוחלת ממושכה קרויה כליון עינים כמו (דברים כ״ח:ל״ב) וכלות אליהם כל היום, מכלות עינים (ויקרא כ״ו:ט״ז) ועיני רשעים תכלינה (איוב י״א:כ׳):

כלו עיני מיחל לאלהי. כי הטובע ישא עיניו למעלה ומיחל אם יבוא אדם ויושיעהו ואני מיחל לאלהי עד שכלו עיני מהביט למעלה וזה רמז לאורך הגלות:

מיחל. מל׳ תוחלת ותקוה:

כלו עיני - בעבור היותו מיחל.

נחר. הצועק הרבה מתייבש רטיבת הגרון:

כלו עיני. המקוה לדבר מה ואינה באה קרוי בלשון המקרא כליון עינים:

טובעו. בטיט, שנאמר טבעתי ביון מצולה (תהלים סט ג), הם מררו חיי ישראל בטיט ובלבנים, לפיכך טבעו בטיט בתוך ים סוף.

אויבי שקר. שונאים אותי על שקר שאין אני רודף אחר שקר שלהם לתפוש טעותם:

רבו. במספר:

ועל גלות טיטוס שלא בלבד טיטוס היה בעוכרנו בחרבן בית שני כי אם הביא מכל לשונות הגוים כמפורש בספר בן גוריון על כן על הגלות ההוא אמר רבו משערות ראשי אויבי חנם כו' ועוד העולה על כלן והוא ענין עשרה הרוגי מלכות בתואנה שמכרו את יוסף בעשרים כסף ואינו דין של מטה להשיב גזילת אבות אבותיהם וזהו עצמו מצמיתי כי עצמו כח מצמיתי אויבי שקר שאומרים שהם אויבי על עשותנו גזל ושכונתם לעשות משפט והוא שקר כי אין עושים רק משנאתם אותנו להנקם ממנו כי אשר לא גזלתי אז אשיב ומלת אז היא לומר כי אז לא גזל כ"א בדור שהי' יוסף חי אלא שנתגלגלו אז והוא שלא כדין בדיני אדם:

עצמו. חזקו והוא מלשון עצם שהוא קשה וחזק:

שנאי חנם, איבי שקר. עי' למעלה (ל''ה י''ט), על השונאים אמר רבו בכמות, ועל האויבים עצמו באיכות, כי הם ילחמו אתו להצמיתו ולהכריתו :

רבו, מצמיתי - כדרך מחשבתם, וככה: וירא בלק בן צפור מלך מואב וילחם בישראל האנשים רדפו אחריהם.

משערות. יותר מחשבון שערות ראשי:

רבו וגם האויבים עומדים סביב להטביעני, והוא בג' ענינים, א. השונאים אותו ע"י שאומרים שהוא חוטא ואיש רע מעללים, ועז"א רבו משערות ראשי שונאי חנם, שבאמת שנאתם הוא בחנם כי לא חטאתי, ב. אויבים המבקשים רעתו שחשבו שהוא הרע להם ועז"א רבו מצמיתי והם אויבי שקר כי לא עשיתי להם רע, ג. הבאים לקחת ממונו עז"א אשר לא גזלתי אז, אשיב, ר"ל שבאו עליו בג' ענינים על נפשו ועל גופו ועל ממונו וכנ"ל סי' ל"ה:

אז אשיב. כשהם נאספים עלי אני משחד אותם בממון מה שלא גזלתי מהם:

עצמו בכח:

מצמיתי. ענין כריתה כמו לבקרים אצמית (לקמן ק״א):

שונאי חנם. כי לא הריעותי את אחד מהם:

שקר. כמו חנם והוא כולו סגול באתנח:

עצמו. הכורתים אותי נתחזקו והמה אויבים לי על שקר ובחנם:

אשר לא גזלתי. אומרים גזלתי ומתחייבים אותי בטענות הבל להשיב כאילו גזלתי:

אשר לא גזלתי. הדבר אשר לא גזלתי מעולם בע״‎כ אשיב אז כאשר יעלילו עלי:

לאולתי, בדברים שאני סכל בהם:

אלהים אתה ידעת כו' הנה חילקנו הדבור על ארבע גליות שעל גלות בבל שגזרו להשתחוות לצלם אמר הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש והפסוקים שאחריו אל שאר הגליות ועתה חוזר לדבר על כל אחד מהם ובראשון החל ואמר מה שאמרתי הושיעני אלהים אל תאמר אלי כי עונותי הסבו רעתי כי אלהים אתה ידעת לאולתי הוא אשר חטאתי שוגג ואנכי לא ידעתי ואיך אתודה עליה אם אתה ידעת ולא אני וזהו אתה ידעת לאולתי ואשמותי המה הזדונות ממך לא נכחדו כי התודיתי עליהם ולא כחדתי אותם ואמר ממך להיות כי עונות שבין אדם למקום אסור לגלותם לבני אדם כי אם לה' לבדו בינו לקונו כמ"ש ז"ל על פסוק אשרי נשוי פשע כו' וזה כוון באמרו ממך לא נכחדו לומר כי גם כי לא גליתים לבני אדם ממך לא נכחדו ממני ואליך:

לאולתי. מל׳ אויל ור״ל עבירות כי אין אדם עובר עבירה אא״כ נכנס בו רוח שטות:

אולתי. אויל הוא המסתפק כמ''ש בפי' משלי :

אלהים אתה - דין האמת.

אתה ידעת לאולתי. כאומר הלא אינם מרובים כ״‎כ להיות מיוסר ביותר:

אלהים אתה ידעת. אל"ף של אלהים בגעיא בס"ס:

אלהים, (מתחיל תפלתו), אתה ידעת לאולתי, אולת היא הספיקות שי"ל בעיון שע"י תרופף בידו אמונתו, והגם שאנכי אויל בדבר, אתה ידעת, ואשמותי שהם העבירות שעשיתי בפועל, ג"כ ממך לא נכחדו, שלא לבד שידעת ענינים שכליים ידעת גם ענינים פעליים הנתלים בזמן ובמקום:

ואשמותי. שאני אשם בשגגה:

נכחד. נמנעו מלדעת אותם:

אתה ידעת - אם הייתי אויל.

ואשמותי וגו׳‎. כפל הדבר במ״‎ש:

ממך לא נכחדו. ואתה ידעת שהם מאשמים אותי בחנם:

ואשמתי - לאלה הצוררים בשגגה או בזדון, כאשר יזכיר אויבי שקר.

ולמ"ד לאולתי – נוסף בלמ"ד הרגו לאבנר.

אל יבשו בי קויך. אל תניחני בידם פן יבושו קויך במה שמאורע בי ויאמרו הלא כך אירע למי שהיה מקוה להקב"ה:

אל יבושו. אני מקוה בגלות ואע"פ שארך ואם תאבד תקותי תאבד תקות כל המקוים אליך ויבושו כי יאמרו אלה היו מקוים בגלותם ואין מושיע:

וגם שאפשר שלא הספיקה תשובתי עם כל זה על השוגג שהיא אולתי שאיני מתודה עליה רק מקוה ישועתך עשה לבל יבושו בשבילי קויך בראותם כי אינך מושיעני עם היות שאין בי זדונות ולא שגגות ידועות ויאבדו תקוה גם הם על עצמם ועל האשמות בזדון שהתודיתי ובקשתי מחילה הושיעני אל יכלמו בי מבקשיך שיהרהרו כי אינך מקבל שבים ואתה אלהי ישראל כאב לנו:

בי. ר״ל על ידי:

(ז-ח)

אל, ה' צבאות - שהוא אלהי השמים, כי הצבאות שמה הם.

אל יבושו. כי אם לא תענה לי יבושו א״‎כ כל המקוים לך בראותם שלא הועיל לי תוחלתי:

אל יבושו ר"ל הגם שאתה ידעת לאולתי, בכ"ז עליך להושיעני כדי שלא יבושו על ידי קויך ה' צבאות, ויש הבדל בין בושה וכלימה, שהבושה היא בעצמו והכלימה היא מאחרים, והתקוה היא בלב, ואם לא תבא התקוה יבושו בפני עצמם שקוו בחנם, ואל יכלמו בי מבקשיך אותם המבקשים אותך בפועל, שזה נראה לכל ואם לא תבא בקשתם יכלמו גם מאחרים שראו שבקשו בחנם:

אל יכלמו. הוא כפל ענין במלות שונות כמנהג: וזכר צבאות. כי הוא אדון צבאות שמים שהגזירות יוצאות משם ברצונו והוא אדון צבאות ישראל והוא נתנם בגלות והוא יוציאם משם. ובקריאה הוא אלהים צבאות והוא כמו אלהי צבאות ויבא במ"ם בסמיכות, ובכתיבה הוא יו"ד ה"א וי"ו ה"א והוא שם תואר והתואר נסמך אבל שם העצם אינו נסמך, כי יש בזה השם שם העצם ושם התואר:

יבשו, יכלמו. התבאר בכ''מ בושה מעצמו וכלימה מאחרים, וחרפה גדולה מכלימה, רק שהכלימה הוא דוקא בפניו, וכן החרפה הוא על דבר והכלימה הוא גם בלא דבר, ובזה כלימה מוסיף על חרפה, וכ''ה בירמיה (כ''ג מ') :

אלהי ישראל - שהם צבאותיו בארץ.

אל יכלמו. כפל הדבר במ״‎ש:

תשלח חרונך יאכלמו כקש. תשלח חרונך, לעתיד לבא, שנאמר שפך עליהם זעמך וחרון אפך ישיגם (תהלים סט כה).

כי. בעבורך אני סובל החרפה בגלות כי אילו הייתי רוצה לצאת מדתך לשוב לדתם הייתי גדול כאחד מהם:

ועל אשר השתחוינו לצלם שהוא מה שאמרתי כי באו מים עד נפש והוא עון הגדול שאפי' הגוים היו מחרפין אותנו ורוקקים בפנינו כמ"ש ז"ל כי בצאת חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש היו כל הגוים רוקקים בפני כל איש ישראל ומחרפין אותם ואומרים היה לכם אלוה כזה ועבדתם ע"א על זה אומרים ישראל כי עליך נשאתי חרפה עליך על כבודך באופן שאבל אשמים אנחנו אפילו בעיני הגוים הנה תנוכה אשמתנו במה שכסתה כלמה פני והיא תשובה גדולה כמ"ש ז"ל שעל שנכלם שאול מעון נוב נכנס במחיצת שמואל הנביא:

כי עליך - בעבורך, בעבור שאני עבדך יחרפוני צוררי.

כי עליך. החרפה שאני נושא היא בעבורך כ״‎א התחברתי עמהם למעול בך הייתי אהוב להם:

כסתה כלמה. כ"ף של כלמה רפי:

כי, באר הטעם שיבושו קווי ה' אם לא יושיעהו, כי החרפה שנשאתי הי' עליך ובעבורך כמו שיבאר, וא"כ ראוי שיושיעהו ה' ואם לא יושיעהו יבושו קווי ה', כשיראו שאינו מושיע קוויו ומיחליו:

כסתה. כפל הדבר במ״‎ש:

לאחי. לעשו:

מוזר. מופעל מן זר רוצה לומר כי הם יחשבו אותי זר:

ולא בלבד כסתה כלמה פני מאשר היו הגוים מכלימים אותי ברקקם על פני כי אם גם מישראל אלו באלו והוא כי לפי האמת כל ישראל לא עשו אלא לפנים ולא מלבם חלילה והיו חושדים זה את זה אולי חבירו השתחוה מלבו והוא כי מוזר הייתי לאחי כי אחי בני אבי המחבבים אותי ביותר לא חשדוני בהשתחויתי לגוי גמור כי אם למוזר כמי שממיר ונעשה זר שאעפ"י שחטא ישראל הוא ויש לו בחינת לב יהודי אך לבני אמי הייתי נכרי ממש שהתנכרתי לע"א כגוי בעיניהם באופן שהיו מכלימים אותי באמרם שבכל לב השתחויתי נמצא כי גם מעמי וקרובי הייתי נכלם כלומר ואחר שכן הוא די לי כלמתי והייתי צריך להתנצל מחשדם כי לא עשיתי אלא לפנים:

מוזר. מלשון זר:

מוזר לאחי, ונכרי לבני אמי. בארתי (ישעיה כ''ח), שהנכרי גרוע מן הזר, שהזר הוא לאותו דבר כמו ישראל אצל תרומה וכדומה, והנכרי הוא מארץ רחוקה, לאחי מן האב אני מוזר מן הירושה ולא נכרי לגמרי, ולבני אמי שאיני יורש עמהם אני נכרי לגמרי :

מוזר - והטעם השתניתי עד שלא יכירני אחי, כאילו הייתי זר.

מוזר. בעבורך אני נחשב לזר לאחי והם בני ישמעאל:

(ט-י) כי, מה שהייתי מוזר לאחי היה מצד שקנאת ביתך אכלתני, ר"ל שהיה לי קנאה על בני ביתך שאינם שומעים לקולך, (מציין את ה' עם ישראל כאב עם בני ביתו) ובזה היה לי ריב עם אחי, וגם חרפת חורפיך נפלו עלי, שהזדים המחרפים אותך הם מחרפים אותי על אמונתי:

לאחי. הם בני ישמעאל:

לבני אמי. הם בני עשו:

קנאת ביתך. ראו החבה שנהגת בנו בעוד ביתך קיים ונתקנאו בי:

כי קנאת ביתך. שהם מושלים בני ואני בחוץ:

כי קנאת ביתך וכו' עודם מדברים בני גלות בבל ואומרים אל ימעט בעיניך ה' מה שכסתה כלמה פני על עון הצלם כמדובר כי הלא באה על היותנו כנשרפים על צרת חרבן ביתך כי הנה אש קנאת ביתך שהחריבו אכלתני ושרפתני ועל מה שהיה בי יקד יקוד כיקוד אש חרפות חורפיך נפלו עלי. או במה שכתבנו כי אומרו עליך נשאתי חרפה הוא מה שהיו הגוים מכלימין ומחרפין ורוקקין על פני כל איש ישראל בצאת חנניה וחביריו מכבשן האש באמרם היה לכם אלוה כזה ועבדתם ע"א ובזה יאמר הנה אלה רשעים הם היו אויב מחרפים תוך ביתך ושורפים ומחריבים עד שהייתי נכוה כי קנאת ביתך אכלתני ושרפתני כי עזבתי צרת גלותי ואשר הרגו ממני והייתי נכוה מחורבן ביתך על כבודך ונהפך עלי כי חרפות שהיו מחרפים חורפיך אשר עד כה היו חורפיך מחרפים אותך בהחריב ביתך עתה נפלו עלי שהפכום נגדי לומר כי אני הוא אשר הייתי נגד ה' ומחרפין אותי שלא חסתי על כבודו אחר שהייתי נכוה עד כה על כבודך כמדובר:

נפלו. חנו ושכנו כמו על פני כל אחיו נפל (בראשית כ״ה):

כי - טעם קנאת ביתך - שהיו הצוררים מחרפים הבית שהיה שם הארון. והקרוב: כי זה המזמור נאמר ברוח הקדש על זמן הגלות, והעד: ויבנה ערי יהודה.

קנאת ביתך. על כי המה מתקנאים בתפארת בהמ״‎ק לזה אוכלים אותי ועוד יוסיפו לחרפני בדברים:

וחרפות. מתחלפת וחרפות רפי:

חורפיך. חורפי הם חורפיך כי אומרם אין לי תקוה ולא נצא לעולם מהגלות ואתה אמרת להוציאנו ולגאלינו בקרוב או ברחוק:

ואבכה בצום נפשי. בתעניתי:

ואבכה בצום נפשי. חסר וי"ו כאילו אמר ואבכה ובצום נפי כלומר אני בוכה ומתענה תמיד:

ולא עוד כי אם שואבכה בצום נפשי כו' והוא כי על עם בני ישראל באה צרה בגופם במכת חרב והרג ואבדן ושבי ובזה וגם היתה להם צרת הנפש כמו שכתבנו שעליה אמר כי באו מים עד נפש שהוא על עון הצלם שגזר נבוכדנאצר להשתחוות לפניו אמר עתה הנה דרך אנשים לבכות על צרת עצמם מעל העון שהיא צרת הנפש אך אני לא עשיתי כך כי אם ואבכה בצום נפשי לא הייתי בוכה כי אם את נפשי ולא עם רוחי את גויתי וכ"כ הייתי מתפעל בצום ובכי כאחד עד שנשחת מאיש מראיתי ותהי נפשי לחרפות לי כי אם מתי היה טוב לי כי בהיותה בקרבי הייתי חרפה בעיני כל רואי נמצאת היותה בקרבי שהיא לחרפות לי.

ואבכה - הפעול נפש כמו: ולבכותה.

ואבכה. וכאשר אבכה בעת תהיה נפשי בצום:

(יא-יב) ואבכה, כשאבכה להתפלל על זאת היא לי לחרפה, וכשאתנה לבושי שק להתאבל ע"ז אהי להם למשל:

ותהי לחרפות לי. מה שאני בוכה ומתענה לפניך הם מתלוצצים עלי:

ותהי לחרפות לי. אתה לי לחרפות שיחרפוני עליך:

או יאמר בצרת הגלות לא אדע מה לעשות ליתקן כי הנה החלתי ואבכה בצום נפשי שהוא כי עזבתי צרת גופי מהגלות ואבכה על צרת הנפש על אשר חטאתי וטמאתיה ואראה כי הנה ותהי הנפש לחרפות לי כי בהיותי בוכה ואומר אוי לי על נפשי שאבדתי בהשתחויתי לצלם היו מחרפין אותי בגוים באמור הלא זו היא חרפתכם שהיה לכם אלוה כזה ועבדתם להבלי הגוים והיו רוקקים בפני ואלו לא הייתי מזכיר רק צרת הגלות לא היו מחרפין כי הייתי להם בזה למזכירי עון:

ותהי - כאשר הזכרתי כי כח השם בפועל שעבר או עתיד וככה הוא, ואבכה בכיה היתה לחרפות לי.

ותהי. הבכיה תהיה לי לחרפה באמרם אם לא מאס בכם מדוע לא ישמע קול בכיות:

ואהי להם למשל. כי על כל דבר גרוע יזכירוני:

על כן חשבתי דרך אחרת והוא כי ואתנה לבושי שק משתיקה ולא שוה לי כי הנה ואהי להם למשל כי האויבים אמרו כי אין זה כי אם משל עלינו סימן רע להם באמרם כי אין העבד לובש שק רק על צרת בעליו או שעושים סימן להם שיהיו כהם באופן שהיו מונעים אותי מללבוש שק:

ואתנה. וכאשר אתן לבושי שק בעבור התשובה המה מביאים ממני משל בדרך לעג:

ונגינות. בי לשותי שכר (סא"א):

ישיחו. כשיאספו לשבת בשער או לשתות כי היא שיחתם ללעג וקלון:

אז לקחתי דרך אחרת והוא להתפלל לה' אך אמרתי מה אעשה ותהיה תפלתי עת רצון על כן מה אני עושה בעת שאני רואה כי ישיחו בי יושבי שער והוא כי דרך הגוים הדשנים ומעונגים כי בשערי החצרים או בשערי העיר יכינו מושבות קבועים לשבת שם להתלוצץ על קשי יום העוברים לפני שער מושבם ויאמר זה בכה וזה אומר בכם וימלאו אז שחוק פיהם בהלעיגם עליהם ואומר איש ישראל הגולה הנה ישיחו בי יושבי שער וגם ונגינות שותי שכר שישתו שכר על שמחת צרתי וגלותי:

ישיחו. ענין ספור דברים:

ישיחו - יספר שילעגו לו בני אדם יושבי שער, בעבור עוונותיו.

יושבי שער. השופטים היושבים בשערי העיר אף המה ישיחו בי עם שאין מדרך החשובים לדבר דברים של מה בכך:

(יג-יד) ישיחו בי יושבי שער ואני תפלתי, אומר אולם בעת שישיחו בי יושבי שער, ושותי שכר עושים ממני נגינות להתלוצץ, בעת ההיא אני תפלתי לך, כי העת הזאת שהם מתלוצצים עלי היא עת רצון, ובעת ההיא תפלתי אלהים ברב חסדך ענני, א. שתענני מצד החסד, ב. שתענני באמת ישעך, מצד האמת על ישעך, היינו מצד ההבטחה שהבטחת להושיע לי:

ונגינות. שותי השכר ינגנו בדברי הקורות אותי בדרך לעג ובזיון:

ואני תפלתי לך ה'. יהי עת תפלתי עת רצון:

עֵת רָצוֹן: א"ל רבי יצחק לרב נחמן מ"ט לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי אמר ליה לא יכילנא א"ל לכנפי למר עשרה וליצלי אמר ליה טריחא לי מלתא ולימא ליה מר לשלוחא דצבורא בעידנא דמצלי צבורא ליתי ולודעיה למר א"ל מאי כולי האי א"ל דאמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יוחי מאי דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין:
(ברכות ז ע"ב)

ואני. הם משיחים בי ומלעיגים לי ואני אין לי אלא תפלתי לך שתושיעני מידם:

אז ואני תפלתי לך ה' עת רצון היא ודאי עת רצון כי הלא אז שמחים על נפילתנו והוא ענין בנפול אויבך אל תשמח כו' והשיב מעליו אפו ולכן בעת שמחם לאידי אמרתי כי אז ודאי עת רצון כי תשיב מעלי אפך ותרצני אך עדיין אין זה מספיק רק אל בחינת שם ה' הוא שם הרחמים כי הוא המשיב אפו בשמוח האויב לאיד אויבו כאומרו פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב כו' ועל כן אז אמרתי הנה על בחינת שם הרחמים היא עת רצון וזהו לך ה' עת רצון אך מה אעשה אם לפי מעשי יהיה לי נגוד משם אלהים הוא מדת הדין על כן אני גומר ואומר אלהים ברוב חסדך כי גם בשם אלהים לא יבצר ממנו גם כן בחינת חסד וברוב חסדך ענני ולא שאני כדאי מצד עצמי כי אם באמת ישעך כי ידוע כי שכינה בגלות כ"י וגם ידענו כי ישועתו של הב"ה ישועתן של ישראל שאגב ישועתו יושיענו לומר אם ישועתי מסופקת מצד עצמי ענני באמת של הישע שלך שהיא אמתית שאגב ישעך תענני גם אני:

באמת. ענינו דבר מקויים:

חסדך, באמת. מבואר בכ''מ שהחסד הוא בדבר שאינו מחויב, והאמת הוא לקיים דבר המובטח :

ואני - מתפלל אולי אמצא עת רצון.

ואני תפלתי. אבל אני אתפלל לפניך ואינני פונה ללעגם:

ואני תפלתי לך ה' עת רצון וכו'. אפשר במשל ששמעתי שמלך אחד היה לו אוהב וריע שתמיד היה אצלו. והיה יום גנוסיא של מלך ושלח בכל מקומות ממשלתו שכל אשר יבא וישאל ביום שמחתו יתן לו שאלתו ולכן באו כמה וכמה בני אדם וכל אחד ישלח דברו לשאול מהמלך ויום זה ריע המלך לא נראה בכל היום כי אם בסוף היום וא"ל המלך תמהני עליך מדוע לא באת ביום הזה יום שמחתי ואתה ידעת כי היום הזה נדרתי לכל שואל די מחסורו והשיב יען ידעתי שהמלך טרוד מאד עם מרבית העם לאו ארח ארעא לישב עם המלך כי כל אחד רצונו שיהיו דבריו עם המלך בסוד נכמס. ועל השנית אני שואל ברגע אחד מהמלך שכל אשר אשאל מהמלך בכל עת יתן את שאלתי ודידי עדיפא מכלהו. והשיב המלך כן דברת אני עושה אשר תשאל ממני בכל עת ובכל זמן. עד כאן שמעתי ומזה יש ללמוד דרז"ל אמרו דעת רצוי היא כשהצבור מתפללים וכשהוא מתפלל עם הצבור שהוא עת רצון אז יתפלל שה' יענהו בכל שאלותיו שישאל לו. ונמצא דכבר בעת רצון שמע ה' בקשתו שיענה לכל שאלותיו ונראה זה קצת תקון לכל שאלות שישאל ביחיד שיהיו כמו ששואל בעת רצון ואפשר שז"ש ואני תפלתי לך ה' עת רצון שהיא בעת שהצבור מתפללין ומה היא התפלה אלהים ברב חסדך ענני באמת ישעך כלומר שכל ממה שאשאל תענני ונמצא שכל שאלותי הם בעת רצון:

עת רצון. כלומר אני תפלתי לך תמיד אולי יהיה באחת עת רצון שתקבלנה להוציאני מן הגלות:

באמת ישעך - בישעך באמת. ויש אומרים: כמו בבעל פעור בעבור ואיננו נכון בעיני, וזאת היא תפלתי: הצילני מטיט, זה הוא ביון.

עת רצון וגו׳‎. ר״‎ל ברב חסדך יהיה עת רצון וענני בישע אמת ומתקיים:

ענני באמת ישעך. ברוב חסדך ואמתך ענני שתאמת הבטחתך לי, והמענה הוא ישעך שתתן לנו, והאמת הוא הישועה והחסד להחיש הישועה, לפיכך אמר ברב כי רב חסד צריך להחיש הגאולה ולא יפנה למעשינו הרעים:

הצילני. וזאת היא תפלתי. אל אטבעה וכו'. ומה שאמר למעלה טבעתי שטפתני הוא על דרך הצרה הגדולה הקרובה למות כי הקרוב למות יאמרו עליו מת. ומה שאמר עתה אמר על המיתה הגמורה שלא אהיה בגלות כל ימי עולם:

הצילני מטיט כו' הנה כתבנו שאחר שסידר הד' מלכיות המשעבדות את ישראל שעל בבל אמר הושיעני אלהים כו' ועל מדי אמר טבעתי ביון מצולה כו' ושאחר הזכירו ארבעתן חזר על כל אחד ואחד ועל מה שאמר על בבל הושיעני אלהים כו' חזר לדבר בו ואמר אלהים אתה ידעת לאולתי כו' עד סוף פסוק הקודם בא עתה לדבר על הגלות הב' אשר עליו אמר טבעתי ביון מצולה כו' שהוא על המן שהחטיאם בסעודת אחשורוש שהיא הנאת החומר הנמשל לטיט כמו שכתבנו שעל כן אמר משה לאליהו אם בטיט היא חתומה ועל זה חזר ואמר פה הצילני מטיט ואל אטבעה כו' והוא כי הנה כתוב אצלנו בביאור המגלה כי בין למ"ד שמה שנתחייבו כליה היה על כיון הצלם ובין למ"ד שהיה על עון הסעודה לא יבצר שהיו שם שני גופי עבירות ואין ההפרש רק על איזו מהם נחתם הגזר דין שעל כן הוצרכו שני גואלים כמפורש אצלנו שם בס"ד ועל כן על אשר אמר טבעתי ביון מצולה שהוא על עון הסעודה שאחר מעמקי מים של עון הצלם שהוא על גלות מדי בא ואמר הצילני מטיט כו והוא כי הנה כתבנו בפסוק טבעתי ביון מצולה כו' שמדמה הדבר אל מי שטבע במים שבעמק מצולה ועדיין היה אפשר לו לשחות ולעלות אך בא אח"כ שטף מים בכח על ראשו ומחמת כח הכאת שטף המים על הראש נשטף והנמשל כי בבבל הנקראת מצולה כד"א והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה שם השתחוו לצלם והיו כבאים במעמקי מים אך ע"י תשובה היו יכולים לשחות ולעלות כי מים זכים המה שהוא כי לא עשו אלא לפנים אך אח"כ בא שבולת מים הוא המן הרע שהוליכם לסעודת אחשורוש וע"י כן נטבעו בטיט היון שאחר עון הצלם כי הסעודה ההיא נקראת טיט שעל כן אמר משה אם בטיט היא חתומה כו' ועל זה אמר למעלה טבעתי ביון כו' אמר עתה פן יאמר איש מה זה תשאל על עון הסעודה הנמשל לטיט כאמור והלא גם כי תנצל מעון הסעודה הלא גם לפניך עוד שני דברים קשים אחד היות לך שונאים בני אדם המן ואחשורוש כמ"ש ז"ל כי יותר היה שונא המלך מהמן משל לבעל התל ובעל החריץ והם בעלי בחירה ומי ינצל מידם כי אין הקב"ה מונע הבחירה. ועוד שנית כי הלא יש גם כן עון הצלם הנמשל למעמקי מים כמפורש למעלה בפסוק טבעתי כו' על כן אמר הצילני מטיט הוא עון הסעודה ואל אטבעה בחתימת הגזירה ואחר שאני נקי מעון זה אנצלה משונאי עם היותם בעלי בחירה וממעמקי מים הוא עון הצלם והוא כי מי גרם שטבעתי בטיט היון שבולת המים הוא המן כמפורש למעלה שהוא קבצן אל הסעודה כמ"ש ז"ל ועל כן בהסיר מעלי טביעת הטיט שהוא עון הסעודה אנצלה משונאי וגם ממעמקי מים של עון הצלם כמו שכתבנו למעלה כי עון הצלם לבדו היה קל לינצל ממנו כי לא עשו אלא לפנים:

וממעמקי מים - כנגד מצולה.

מטיט. הוא משל על הצרות:

הצילני, נגד מ"ש טבעתי ביון מצולה בקש הצילני מטיט ואל אטבעה, ונגד מ"ש באתי במעמקי מים, רבו שונאי חנם, בקש אנצלה משונאי וממעמקי מים, ור"ל כי כשינצל מן המים הוא ירא משונאיו העומדים על שפת המים להרגו, וכשישאר במקומו מתירא מן המים, מבקש שיצילהו ה' משניהם:

משונאי וממעמקי מים. זכר המשל והנמשל. וי"ו וממעמקי וי"ו ההשואה, כלומר אנצלה משונאי, כמו אם אנצלה ממעמקי מים:

ואל אטבעה. להיות נשקע ונאבד:

וממעמקי מים. ר״‎ל והרי הוא כאלו אנצל ממעמקי מים:

ואל תאטר. ואל תסגור עלי:

תאטר. תסגור, ואם יסגור פי הבאר אין לי מוציא ממנו והבאר הוא הגלות:

וזהו אל תשטפני שבולת מים שהוא עון הסעודה שע"י המן כמדובר ובזה אל תבלעני מצולה שהוא עון הצלם של המצולה היא בבל כמו שכתבנו שאם לא היה שבולת מים של המן לא היו נבלעים בעון הצלם שהיה במצולה היא בבל ושמא תאמר ומה אעשה והם בעלי בחירה ומי ינצל מהם הלא לעומת זה יש טעמים א' כי ואל תאטר עלי באר פיה שהיא אסתר הצדקת שהיא כבאר מים חיים כך מפיה אנו חיים נגד בעלי בחירה שתבעה בפיה אל המלך ותהפך לבבו נגד המן נמצא שיהפך המלך לאוהב ויהרוג את המן השונא האחר ויתוקן הדבר וזהו אל תאטר עלי באר פיה שהוא מלדבר אל המלך כי תהיה עמה בל תאטר פיה ובזה יצדק אומרו באר שאם כדברי המפרשים שהוא על גיהנם או הגלות היה ראוי לאמר בור:

תאטר. ענין סתימה וסגירה ודוגמתו אטר יד ימינו (שופטים ג׳:ט״ו):

אל, ואל תאטר עלי באר פיה - כי יש שם מים חיים.

ואל תאטר. עם שכבר נפלתי לבאר המים אל תסגר עלי פיה לבל אוכל לעלות ר״‎ל לא אשתקע בה:

תאטר. האל", בשוא לבדו במדוייקים:

אל תשטפני, ר"ל שאין לי עצה להנצל משונאי רק או אם השבולת תשטפני מפה, או שתבלעני מצולה לבל יראני, או שהבאר תאטר עלי פיה בל אתגלה לפניהם, ע"ז מבקש שלא בדרכים אלה ינצל משונאיו, רק ענני ה' כי טוב חסדך, ותוכל להצילני בדרך טוב כפי חסדך, (ר"ל שיוכל להנצל ע"י שיברח מירושלים כמשל שתשטפהו השבולת, או ע"י שיסתר במערות כמשל בליעת המצולה, או שישגב בעיר מבצר כמשל שתאטר עליו באר פיה), כי טוב, א. מצד החסד, ב. מצד הרחמים שיראה בעניו, עז"א כרוב רחמיך פנה עלי:

באר. צרה נכריה זו את פיה לבלעני:

ותאטר - כמו תסתם ותסגר, כמו: איש אטר יד ימינו.

תאטר. כמו אטר יד ימינו (שופטים ג׳:ט״ו) סגור יד ימינו שאינו משתמש בה:

חסדך. טוב לי ואעפ"י שאני חוטא פנה אלי כרוב רחמיך, לא כמעשי:

ואל יחשדני שומע לומר שאני בוטח באשה ולא בך כי לא במה שהיא נשאה חסד לפניו אני בוטח שעתה גם כן תמצא חסד ונושע בדרך טבע כי אדרבה אני אומר ענני ה' כי טוב חסדך כלומר טוב הוא מדת חסדך מהחסד אשר היא נושאת בעיני המלך כלומר שלא אמרתי שאל תאטר כו' כי אם שתגלגל זכות על ידי זכאית ואם העון גורם הסתר פנים כמאמרם ז"ל בגמרא מנין לאסתר מן התורה שנאמר ואנכי הסתר אסתיר כו' כי פנה כו' וביארנו במקומו כי לאסתר היה הסתר פנים כי הוצרכה לינשא לערל ובבואה לפני המלך נסתלקה שכינה ממנה בבואה לבית הצלמים ורמז הכתוב הטעם שאנכי הסתר אסתיר פני הוא לכפר בעד עון הצלם שהיתה פניה מה אל אלהים אחרים עם שלא היה בעצם כי אם לפנים והוצרך תכפר היא בעד עון זה למה שע"י המן שבא אל העולם ע"י שאול שהניח את אגג לילה אחת שהוליד בלילה ההוא את אבי אבות המן שהרטיא את ישראל בסעודה ונתעורר על ידו עון הצלם לחייב גם את כל כללות ישראל כאמור בסמוך ומפורש אצלנו במקומו באר היטב. ונחזור אל הכתוב אמר הנה אמרתי ענני ה' כי טוב חסדך שאם העון גורם לאסתר הסתר פנים כרוב רחמיך פנה אלי שהוא הפך ההסתר פנים:

ענני כי טוב חסדך - הטעם מטיב, או כמה הוא טוב לי.

ענני ה' כי טוב חסדך כרב רחמיך פנה אלי. לאפוקי תנו לו ואל יראה פני ואל תסתר וכו' מהר ענני לאפוקי הניחו לו עד שיתמקמק:

ואל תסתר. הוא על דרך משל שמי שאינו חפץ באדם מסתיר פניו ממנו, ולפי שצר לי מאוד צריך שתענני במהרה:

ואם גם אני ישראל ראוי שתסתיר פנוך ממני ואין אתה עושה בגיני עשה בגין מרדכי וזהו אל תסתר פניך מעבדך ולא תאריך עד יום מועד שהוא עד י"ג לאדר כי הלא צר לי מעתה וכמ"ש ז"ל על פסוק והעיר שושן נבוכה שהיו הגוים מאז מצרים את ישראל ואומרים מחר אני חונקך כו' לכן מהר ענני:

ואל - בעבור היותו במקום נסתר, במעמקי מים.

מהר ענני. על כי הצרה כבר הוגשה:

ואל ולא לבד שתענה אותי ותפנה אלי, כי גם אל תסתר פניך מעבדך, בענין שאראה אותך שאתה עומד להושיעני, ואחר שצר לי מהר ענני מבלי עיכוב:

קרבה אל נפשי. (קרב אלי):

קרבה. כאילו הוא רחוק ממנה בעודה בגלות:

קרבה אל נפשי גאלה כו' עודם מדברים עם בני ישראל שבגלות מדי על צרת גזרת המן ואומר בלשון יחיד כללות ישראל שבגלות קרבה כו' והוא כי כל צרות מות של המלכיות הם לגוף אך אם היו שומעים אליהם להמיר כבודם בתבנית אליליהם תהיה רעתם אל הנפש ומה רב טוב לבית ישראל שבכל צרתם שגזר עליהם המן לא המירו את כבודם מאימות מות מה שאין כן בהתהפכות שרבים מעמי הארץ מתיהדים. ונבא אל הענין והוא כי הנמצא בנסיון קדש את ה' באמרם אליו אבד נפשך או בהרוג גופך מהנפש יעשה עיקר ויחלה פני אל ויחננו יהי' עם נפשו להחזיק את לבו בל יאבדנה בהמיר טוב ברע בהשליך את גופו מנגד למות תחת נפשו ואם הוא יתברך יפליא חסדו לו להציל גם את גופו כאשר עשה לאברהם ולחנניה וחביריו ישלם תודות לה' וענין זה יכוין פה באמרו קרבה אל נפשי התקרב אתה ה' והדבק אליה שע"י דבקותך תתחזק לעמוד בנסיון וגאלה בגוף שילך תחתיה כי דרך העובדי כוכבים לומר או תן לי הנפש ועבור על דת או תהרג גופך וזהו קרבה אל נפשי גאלה בגוף כי במה נחשב גופי בערך נפשי אך אתה ה' למען אויבי פן יעלצו לי אם ימיתו את גופי פדני גם את גופי ותתן אותם תחתי שיהיו דמי פדיוני והוא ענין חנניה וחביריו שגם גויותיהם נפדו באותם די הסיקו יתהון דאכל יתהון שביבא די נורא וכדניאל שניצל גופו ונפדה באותן דאכלו קרצוהי דכל גרמיהון הדיקו וכן היה אז כי נפדו ישראל בהמן ובניו וכל הנלוים אליו:

גאלה, פדנו. התבאר (ישעיה ל''ה) ובכ''מ, שהגאולה הוא מצד הקורבה, והפדיה הוא מצד הדבר עצמו והול''ל קרבה כי הוא מגזרת פעל, ואמר קרבה שר''ל מצד הקורבה גאל אותה :

קרבה - אמר רבי משה: כי קרבה, כמו: וקרב אותם.

למען אויבי. לבל יאמרו ידם רמה:

קרבה, הגאולה היא מצד הקורבה, כמו גאולת קרובים, והפדות הוא מצד הדבר עצמו, וז"ש קרבה אל נפשי מצד הקורבה שיש לך עם נפשי מצד שהיא חלק אלוה ממעל, ומצד זה גאלה כקרוב הגואל את קרובו כי אין גואל קרוב ממך, ומצד גופי שאינו קרוב שלך למען אויבי פדני, תפדהו מצד עצמו אחר שנפל ביד אויביו לבל ישחיתהו:

גאלה. גאול אותה:

גאלה. גאל אותה:

ומלת גאלה – כמו גאולתה. וככה יפרש רבי משה: קרבה, דרך ציווי פועל יוצא ויתפלל לשם קרבה גאולת נפשי כמו וקרב אותם שהוא ציווי כמו בלע ה' פלג לשונם על כן וקרב כולו פתוח וגאלה שם פתח, כמו זהבה שללה על כן הוא גאולתה כך פירש לי החכם שיחיה. והנכון: שהוא כמו זכרה לי.

למען אויבי. שלא יאמרו כי אין היכולת בידך לפדותה:

וגאלה - ציווי על דרך ולמדה את בני ישראל או תחסר מלת אשר. וכן הוא: קרבה אל נפשי אשר גאלה. והטעם: מי שגאלה וטעם למען אויבי שיעשו לי חמס.

אתה. זכר החרפה בשלש לשונות כלומר בכל מיני חרפה:

אתה ידעת כו' הנה אחרי אומרו אנצלה משונאי והוקשה לו על עצמו איזה הדרך ינצל מהבעלי בחירה אחרי שכלל גדול הוא שאין הקב"ה מונע שום בחירת אדם להרע או להיטיב ואמר טענה שהוא על ידי אסתר כי תהפך רצון המלך שהוא אחד מהשונאים להרע את המן הוא השונא האחר ולהיטיב לישראל כמדובר על ואל תאטר כו' ונמשכו כמה פסוקים שאחריו בא עתה ויתן טעם שני והוא כי הנה אתה ידעת חרפתי כו' כלומר כי לא הייתי שם על לב מה שהיה נוגע אל עצמי כי אם על הנוגע אליך כי על נוגעם בכבודך היה מה שהייתי מוחפר ובוש ונכלם באופן כי נגדך הם כל צוררי ולא נגדי כי לנגד ולחלוק עליך הם מכוונים ואויביך יקראו בעצם ואויבי במקרה כלומר ולכן אין ענין הבחירה מעכבת מלמנעם מלהצר אותי כי לא ינקה המנגד אותך ולוחם בך:

חרפתי, ובשתי, וכלמתי. עיין פסוק ז' ח' :

אתה ידעת - מה שיש בלבך לחרפני, כי נגדך כל צררי.

נגדך. ר״‎ל רואה אתה כל המצירים לי:

אתה, נגד הגאולה הנפשיית אמר אתה ידעת חרפתי ובשתי שהיא בעבורך, כמ"ש כי עליך נשאתי חרפה, ונגד הפדות למען אויביו, אמר הלא נגדך כל צוררי, וראית איך צוררים המה לי בנכליהם:

ויבן נח מזבח לה'. הבין מדעתו, אמר מה טעם רבה הקדוש ברוך הוא בטהורים שבעה שבעה, ובשאינם טהורים שנים שנים, אלא להקריב מהם קרבן, מיד ויקח מכל הבהמה הטהורה. ר' אליעזר אומר על מזבח גדול שבירושלים הקריבן ששם הקריב אדם הראשון. דכתיב ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס (תהלים סט לב).

נגדך. כי אין נסתר ממך: ופי' כל צוררי. שאתה רואה אותם כנגדך והם חושבים שלא תראה:

ואנושה. ואאנש ואחלה כמו (מיכה א׳:ט׳) כי אנושה מכותיה וכמו (ש"ב י"ב) ויאנש הילד דבת שבע, וא"ת היאך האל"ף זו משמשת שורש ומשמשת שימוש המיסב הדיבור אל המדבר כן דרך תיבה שתחלתה אל"ף כגון (מלאכי א׳:ב׳) ואהב את יעקב אני אהבי אהב (משלי ח׳:י״ז) הרי הוא כמו ואאהב, וכן (צפניה א׳:ב׳) אסף אסף כמו אאסף:

ואנושה. משפטו ואנושה והאל"ף פ"א הפועל נעלמת ואל"ף אית"ן הוא מענין כאב והשור"ק הוא במקום חול"ם:

חרפה שברה לבי כו' עוד בני גלות מדי מדברים לפניו ית' בלשון יחיד על כללות האומה והנה בביאור המגילה כתבנו לתת טעם אל משתה השני למה היה ולא גלה הענין בראשון כאשר עשתה בשני שהוא כי ישראל שבשושן נהנו מסעודת אחשורוש ז' ימים בלא לילות כי אי אפשר להיות גם בלילות כי הוא בלתי אפשר להיות ז' וימים וז' לילות בלי שינה ומה גם לשבעים ושכורים והנה בשלשת ימי הצום כוונה אסתר למרק בם אוכלם ושותם והיו שלשה ימים ושלשה לילות לעומת ששה ימים מהז' של המשתה שהיו בלא לילות ותאמר אסתר בלבה אם היום השלישי שהיה בו המשתה הראשון שעשתה למלך והמן תגלה הדבר נמצא שעדיין לא השלימו ישראל ימי מרוקי עון הסעודה כי בג' הצומות עם הלילות מירקו ששת ימי המשתה ועדיין נשאר מלהתמרק יום השביעי על כן מה עשתה אמרה למלך שיבא המלך והמן אל המשתה אשר תעשה גם מחר אז בהשמע הדבר אל כל היהודים אשר בשושן נסתמו עיניהם ולבם ונהפך לאבל מחולם באמרם הלא זאת אסתר מודעתנו אשר אמרנו בצלה נחיה וחשבנו תדבר אל המלך להשמיד את המן במשתה אשר עשתה לו ותהי להפך כי אדרבה חזרה והזמינתו פעם שנית עם המלך אין זה כי אם גם היא עם המלך והמן בעצה ומעמד שלשתן לעכרנו ותהי להם הלילה ההוא שאחר שלשה ימי הצום עם שלשה לילות כיום מר ואכילתם להשיב נפש שאכלו אז אחר הצומות נהפך ללענה וראש ויין משתה לחומץ בבטנם כי יתחמץ לבבם על רעתם והיא עשתה זאת יהי להם הלילה ההוא תחת אשר נהנו ביום השביעי מסעודת אחשורוש כי הלילה כשיעור היום בלא לילה כמדובר ואחר הלילה ההוא שהושלמו ימי מרוקיהם אז גלתה הדבר במשתה השני ויושע ביום ההוא את ישראל וזה ענין הכתובים כי ישראל אחר אשר ענו בצום נפשם שלשת ימים לילה ויום ויראו והנה שמחתם לתוגה נהפכה כי במשתה שביום השלישי לא הגידה אסתר למלך את רעת המן האגגי ואדרבה זימנתו ליום מחר אז אמרו חרפה שברה לבי איך צמנו שלשה ימים ושלשה לילות ואנחנו לא נושענו ואנושה מכאב לב ולמנחמים הם מרדכי ואסתר כי בעצתו עשתה היא בשלחו אליה כי אם החרש תחרישי ולא מצאתי כי אדרבה חזרה לזמנו ליום מחר:

ואנושה. ענין חולי כאוב כמו ויאנש הילד (ש״ב יב):

ואנושה. כאב אנוש והא' היא א' איתן ונפלה א' השורש

חרפה - חרפתם אשר יחרפוני השפילו לבי.

ואנושה. בעבור שברון לב נחליתי:

ולמנחמים. מקצ' מדוייקי' הלמ"ד במאריך:

חרפה, החרפה כבר שברה את לבי, שהלב הוא מקור החיים והוא נשבר, עד כי אנושה שהיא מכת מות אחר שנגע עד לבי, ואקוה לנוד מצייר א"ע כמת ורוצה שינחמו וינודו עליו כמו שעושים על מת ואין מגיד לו ומנחם אותו:

לנוד. שיבואו לי אוהבים לנוד לי ולנחמני:

ואקוה לנוד ואין. קויתי שיהיה אחד מהם מי שירחם עלי ויבא לנוד לי ולנחמני על שברי ואין. ואקוה הוי"ו קמוצה ועניינו עבר:

לנוד, ולמנחמים. בארתי (ישעיה מ''ט) כי הנידה הוא מן הקרובים ואין, כי אין קרובים, ומנחמים יהיו גם אחרים, רק הוא לא מצא מנחם :

ואנושה - האל"ף סימן המדבר ותחסר אל"ף ויאנש ובא שורק תחת חולם, כמו: ישפוטו הם.

לנוד. לבא מי לנחם אותי ולנודד בראש כדרך המנחמים:

ולמנחמים. הלמ"ד פתוחה מורה על הידיעה ר"ל לאותם שהיו נראים לי כאוהבים:

לנוד - כמו: לנוד לו.

ולמנחמים. כפל הדבר במ״‎ש:

בברותי. בסעודתי כמו תבא נא תמר אחותי ואברה מידה (שמואל ב י״ג:ה׳):

וַיִּתְּנוּ בְּבָרוּתִי רֹאשׁ: תא שמע דא"ל ההוא צדוקי לרבי מי שיצר הרים לא ברא רוח ומי שברא רוח לא יצר הרים דכתיב כי הנה יוצר הרים ובורא רוח אמר ליה שוטה שפיל לסיפיה דקרא ה' צבאות שמו אמר ליה נקוט לי זימנא תלתא יומי ומהדרנא לך תיובתא יתיב רבי תלת תעניתא כי הוה קא בעי מיברך אמרו ליה צדוקי קאי אבבא אמר ויתנו בברותי רוש וגו' א"ל רבי מבשר טובות אני לך לא מצא תשובה אויבך ונפל מן הגג ומת אמר לו רצונך שתסעוד אצלי אמר לו הן לאחר שאכלו ושתו א"ל כוס של ברכה אתה שותה או ארבעים זהובים אתה נוטל אמר לו כוס של ברכה אני שותה יצתה בת קול ואמרה כוס של ברכה ישוה ארבעים זהובים וכו':
(חולין פז ע"א)

ויתנו בברותי. במאכלי ר"ל אפילו בעת הגלות שארצה לשמוח הם ממרים לי בריבם עמדי כמו מי שיהיה רעב וירצה לאכול ויתנו ראש ולענה במאכלו או כמו מי שהוא צמא וישקוהו חומץ:

אז ויתנו בברותי ראש כשהחלתי לאכול להשיב נפש בלילה אחר הצומות ולצמאי שהייתי שותה היתה לי התהפכות המנחמים כמשקים לי חומץ כי היגון היה מחמץ המשקה שלי במזון כאלו ישקוני חומץ:

בברותי. עניינו אכילה מועטת כמו הביאי הבריה (שם יג):

בברותי. פעל ברה על האכילה בא על שמאכילים החולה להברותו (ש''ב י''ג), או על סעודת הבראה של האבל, להברות את דוד לחם (שם ג' ל''ה), ולא ברה אתם לחם (שם י''ב י''ז), היו לברות למו (איכה ד׳:י׳) :

ויתנו בברותי - בעבור שצם כאשר הזכיר ואבכה בצום נפשי והע' רעב וצמא בברותי מגזרת הברייה.

ויתנו וגו׳‎. המשיל עצמו למי שהוא רעב ללחם וצמא למים ומאכילין אותו עשב מר ומשקין אותו חומץ שנתוסף מכאוב על מכאובו כי כן ישיב האויב שנית ידו להכות ולייסר:

ויתנו בברותי ראש בסעודת הבראה שעושים לו (כמו שעושים להאונן שסעודה זו באה משל אחרים) יתנו בה ראש ולענה, ותחת שהיו נותנים להאבל בסעודה זו יין לשתות, כמ"ש תנו שכר לאובד, ישקוני חומץ:

ראש. מרה:

ראש. שם עשב מר כמו ראש ולענה (דברים כט):

ולשלומים. כשיקוו לשלום יהפך שלומם למוקש:

יְהִי שֻׁלְחָנָם לִפְנֵיהֶם: ת"ר מה ראתה אסתר שזימנה את המן ר"א אומר פחים טמנה לו שנאמר יהי שלחנם לפניהם לפח ר' יהושע אומר מבית אביה למדה שנאמר אם רעב שונאך האכילהו לחם וגו' ר"מ אומר כדי שלא יטול עצה וימרוד ר' יהודה אומר כדי שלא יכירו בה שהיא יהודית ר' נחמיה אומר כדי שלא יאמרו ישראל אחות יש לנו בבית המלך ויסיחו דעתן מן הרחמים ר' יוסי אומר כדי שיהא מצוי לה בכל עת ר"ש בן מנסיא אומר אולי ירגיש המקום ויעשה לנו נס רבי יהושע בן קרחה אומר אסביר לו פנים כדי שיהרג הוא והיא רבן גמליאל אומר מלך הפכפכן היה וכו':
(מגילה טו ע"ב)

יהי וגו'. כנגד בברותי:

באמרם יהי שלחנם כו' לומר מי יודע אם יהיה שלחנם לפניהם במשתה השני לשניהם לאסתר והמלך והמן לפח לנו כי שלשתן בעצה עלינו ופח הם פורשים על ישראל ולא כן היה לפי האמת כי אם לשלומים הם המן וכל סיעתו ורוב בניו ועמו שהיו שלומים בלי צער כישראל להם היה למוקש מאתו יתברך על ידי אסתר ככל הנמצא כתוב במגלה:

לפח. לרשת:

ולשלומים. משם שלום, ויל''פ יהיו לפניהם לפח ולאנשי שלומים למוקש :

יהי - כנגד ויתנו בברותי ראש.

יהי שלחנם. לזה יענשו אשר שולחנם שהוא לפניהם יהיה למוקש ופח ר״‎ל מה שיחשבו לטובה יהפך לרעה:

ולשלומים. געיא בס"ס:

יהי, העוף נצוד בפח ע"י שנותנים אוכל בהפח והוא בא לשם ונצוד, עפ"ז יאמר ששולחנם שיבואו לאכול עליו יהיה לפניהם לפח, והפח צד את הבעל חי ואינו מזיקו, והמוקש הוא המזיק אותו, ועז"א ולשלומים דבר שיחשבו שהוא לשלום, יהיה לפניהם למוקש:

ולשלומים למוקש. ומה שיקוו הם לשלומים יהי להם למוקש:

ולשלומים - תחת שלומים כלמ"ד: ותהי להם הלבנה לאבן.

ולשלומים. מה שיקוו לשלום יהפך עוד למוקש וכפל הדבר במ״‎ש:

המעד. צווי מבנין הפעיל ובא בפת"ח בהפסק, כאשר לא יראו ימעדו רגליהם ויפלו, רוצה לומר שיפלו ממעלתם ומגאותם. וזכר המעדה במתנים כי עיקר היות כח האדם בקומה ובכח הוא המתנים:

תחשבנה עיניהם כו' עודנו מדבר על גלות מדי על רעת המן ואמר תחשכנה כו' והוא כי הנה אמרו רז"ל כי הקב"ה הראה לאברהם ד' מלכיות והם אימה זו בבל כמה ד"א ואמתני ותקיפא חשכה זו מדי שהחשיכה פני ישראל בצומות ותעניות כו' הנה כי גלות מדי נקרא חשיכה על שהחשיכה פניהם ועל כן אפשר שאמר בגמר דבריו כי לעומת מה שהחשיכה פני ישראל תחשכנה עיניהם מראות וכנגד מה שהיו מתאזרים נגד ישראל מתניהם תמיד המעד:

המעד. ענין השמטה והחלקה:

תחשכנה - כאשר לא יראו וימעדו אז יפלו.

ומתניהם. בעבור כי יחשך מאור עיניהם יעמדו בהליכתם (ואמר ומתניהם לפי כשרגלי האדם נחלקים ונשמטים מרגיש כאב במתנים):

תחשכנה עיניהם מראות שלא יראו את המוקש ויוקשו בו, ומתניהם תמיד המעד כדי שימעדו ויפלו בהפח:

ישיגם. שלא יכלו להמלט מזעמך ומחרון אפך:

שפך עליהם זעמך כו' כהתימו לדבר על גלות מדי החל על גלות יון אשר הזכיר למעלה באמרו יגעתי בקראי כמפורש למעלה על אשר הפליגו בכל מיני צרות לישראל על כן אומרים בני הגלות ההוא שפך עליהם זעמך שהיא טרדה רבה כאחד בל ישעו אל הצרות הרבות והרעות והנה אשר חל עליו זעם ה' בעצם רגע ימות ושוב לא ירגיש צער אם לא בבא הזעם לאט לאט אמר שפך עליהם זעמך בבת אחת ויהיו באופן שלא יכלו רק תתן להם כח לסבול באופן שיהיה חלק גם לחרון אף לחול עליהם טרם יכלם הזעם וזהו וחרון אפך ישיגם שלא ימותו טרם יבא עליהם החרון אף:

זעמך. כעסך:

זעמך וחרון אפך. עי' הבדלם ישעיה (י' ה') :

שפך - קשור באשר לפניו כאשר יפלו שפוך עליהם למעלה זעמך, שאם ברחו ישיגם חרון אפך כאשר לא ימלטו הם תחרב טירתם.

שפָךְ עליהם זעמך. בספר אחד כ"י כתוב שפךְ ונכתב בצדו מהחלפת שפָךְ- ואני מצאתיה קמץ חטוף בכל שאר ספרים שלפני:

שפך עליהם, הזעם הוא הקללה, וחרון אף הוא הקצף, והמליצה תצייר כי המוכן ליסר את החוטא הוא שבט אפו של ה', והיסורים עצמם שבם ייסר הוא הזעם, כמ"ש הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי, ועז"א שישפוך עליהם זעמו וקללתו, וחרון אפו שהוא ההולך בשליחותו להריק עליהם זעמו, הוא ישיגם:

תהי טירתם. ארמנותם:

ועל אשר שלחו ידם בהיכל ה' שהיא טירתו יתברך כנגד זה תהי טירתם נשמה ולא תמגר טירתם ותהרסה לכלות בה החרון אף האמור רק תהי טירתם נשמה מאין יושב שיכלו בזעם וחרון האף כי אם שלא יהרס וישום שלא יהיו מהם מגורשים מטירתם ויהיו אהליהם קיימים כ"א גם באהליהם אל יהי יושב:

טירתם. ארמונם כמו טירת כסף (ש״ה ח):

טירתם. בא על הארמנות ובנינים הגדולים שבו יתקבצו העדה כמו בתי העצה, או בתי עבודת אליליהם :

תהי טירתם שהיא קבועה תהיה נשמה, וגם באהליהם שהם מטולטלים ממקום למקום אל יהיה יושב, כי לא יהיה להם אף אהל עראי:

נשמה. שוממה:

כי. את העם הזה אשר אתה הכית:

כי אתה. רוצה לומר כי אתה עשיתה כל זה הרע שהם עושים כי אם היית חפץ לא הי' בם כח להרע לי אלא מה ש'הכית אתה רדפי הם:

כי אתה כו' אחרי דברו על ג' מלכיות אשר הגלו את ישראל מהד' שהזכיר למעלה בא ודבר על הד' הוא אדום אשר עליו אמר למעלה רבו משערות ראשי אויבי חנם אמר עתה עליהם כי אתה כו' והוא פן יהיה פתחון פה להם לומר כי הלא מצות יצחק אבינו עליהם באמרו והיה כאשר תריד כו' והסכים הוא יתברך עמו שכאשר יעברו ישראל על פתגמי אורייתא שיהיה אדום רצועות מלקותם ואם כן אדרבה אחר שעברנו מצות ה' ראוי היה כל מה שהצרו אותנו בעת החרבן לזה אמר הנה זה היה אם לעשות משפט בעוברי רצונו יתברך היו עושים אך אדרבה להכעיס את ה' היה עם לבבם כי הלא אתה ה' אשר הכית רדפו שהוא אשר הכית בעוני ושביה וביסורין לא חסו מלרדפם על רעתם ולא עוד כי כדי להכאיבם היו מספרים לפניהם את מספר ההרוגים וזהו ואל מכאוב כלומר ולבעבור תת מכאוב שהוא להכאיבם חלליך יספרו אשר היו חלליך חללים שלך מעמך יספרו להתפאר ולהכאיב לב הנשארים. או יאמר בשום לב כי הראוי היה יאמר כי אשר הכית אתה רדפו אך אמר ענין האמור פרק הנזקין על בר דרומאי ועל בן כוזיבא שאמרו האויבים אי לאו דאלהיה קטליה לדין מאן הוה יכיל ליה והוא כי כל הרוגי הגליות לא הגוים הם המכים או ההורגים לפי האמת כי אם האלהים בעונותם ואמר כי האויבים אין צריך לומר שאין מודים כי מה' היו מכותם כי אם שידברו נגדו יתברך וזהו כי אתה אשר הכית ולא הם כי ממך היו מכותם להם אתה אשר הכית הוא אשר רדפו ולא את עמך כי ממש כביכול אותך רדפו והוא כמאמרם ז"ל על טיטוס ודומה לו כי נגד ה' היו מדברים כרודפים אותו יתברך וזהו כי אתה אשר הכית הוא שרדפו ובשביל מכאוב שאתה כביכול כואב ומצטער על חללי בת עמך שהם חלליך שאלמלא אתה הרגתם לא יכלו להם כי ודאי הוא ית' כואב ומצטער כד"א מי יתן ראשי מים כו' ואבכה כו' על חללי בת עמי בשביל מכאוב שיש לך על חלליך יספרו הריגתם תמיד כמקהה שני הכואב עליהם חלילה וזהו ואל מכאוב חלליך יספרו:

כי - אמר רבי משה: ולהכאיב חלליך יספרו זה לזה שאנחנו מוכים וחללים.

כי אתה וגו׳‎. הוא הפוך כאלו אמר כי מי אשר אתה הכית רדפו אותו גם המה להוסיף מכאוביו:

כי, שיעור הכתוב כי יספרו, אתה אשר הכית רדפו, שיאמרו שהנרדף מאתם הוא מוכה אלהים, שאלהים הכהו, והמוכה מאתם יאמרו שאתה כבר עשיתו חלל, בענין שיאמרו שרודפים את המוכה מאלהים ומכאיבים את החלל של ה', שכבר קדם להיות חלל קודם שיכאיבוהו, וקדם להיות מוכה קודם שירדפוהו להכותו:

רדפו. אתה קצפת מעט והם עזרו לרעה:

ואל מכאוב חלליך. כמו ועל מכאוב ופירושו להכאיב חלליך יספרו זה לזה חללו אל הם נכה אותם. וחלליך אינו רוצה לומר שמת לגמרי שלא יכאיב אדם המת אלא קרוב למיתה:

ואל מכאוב וגו׳‎. יספרו זה לזה בעבור להביא מכאוב על חללי ה׳‎ ר״‎ל הקרובים להיות חללים כי החלל לא ירגיש ואין לו מכאוב:

ואל מכאוב חלליך יספרו. דבריהם לבוא בעצה נשחיתם בהיותם כאבים:

תנה. להם עונש של עונם שעוו בנו:

תנה עון כו' הנה אין מדרכו יתברך אפילו לאומות עובדי כוכבים לתת עון על עון. ועוד שאם הם שתי עונות שלהם למה האחד אמר סתם ועל השני אמר עונם ואפשר יאמר כי הנה דרכו יתברך לעשות צדקה עם האדם להעביר ראשון ראשון שהוא שהעון הראשון אינו נמנה וכן השני עד השלישי ומשלישי ואילך נמני' אמר תנה עון על עונם שהוא על עונם היחידי שהוא הראשון שימנה גם הוא ויחשבו זה על זה שלא יבואו בצדקתך שהוא בכלל הצדקה שאתה העושה להעביר ראשון ראשון:

תנה - תן זה העון שיספרו ויתהללו עם עונם.

תנה עון. חשוב העון הזה להצטרף על העונות שכבר עשו:

תנה עון. בגעיא:

תנה עון זה שאומרים שאתה עשית זאת, על עונם, שיהיה עון זה צף למעלה על עונותיהם, ואל יבואו בצדקתך, כמו שהם רוצים להצדיק מעשיהם על ידי שמיחסים לך עולה, כן לא יבואו בצדקתך, רק ימחו מספר חיים ואל יכתבו עם צדיקים, כדי שהם רוצים להצדיק מעשיהם שהם צדיקים בזה והם שלוחי ה', וע"י שיענשו יתראה שלא היו צדיקים בדבר זה:

ואל יבואו בצדקתיך. בצדקה ובטובה שאתה עושה עם כל ישראל. או פירושו לאחר מיתה לעולם הבא, והפסוק הבא אחריו מפרש זה:

ואל יבואו - אמר רבי משה: כי טעמו בדרך צדקה שתעשה עמהם. ולפי דעתי: שפירש הכתוב הבא אחריו ועם צדיקים אל יכתבו.

ואל וגו׳‎. ר״‎ל אל תעשה עמהם צדקה:

יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִּים: א"ר כרוספדאי א"ר יוחנן שלשה ספרים נפתחין בר"ה אחד של רשעים גמורין ואחד של צדיקים גמורין ואחד של בינוניים צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה בינוניים תלויין ועומדין מר"ה ועד יוה"כ זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה א"ר אבין מאי קרא ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו ימחו מספר זה ספרן של רשעים גמורין חיים זה ספרן של צדיקים ועם צדיקים אל יכתבו זה ספרן של בינוניים וכו':
(ראש השנה טז ע"ב)

ימחו. הפסוק כפול בענין במלות שונות, ור"ל שלא יכתבו בספר החיים שהוא חיי העולם הבא:

ועל ידי כן ימחו מספר חיים שאם נכתבו בר"ה בספר החיים להיות להם רוב זכיות ועל ידי תתך עון על עונם יהיו הרוב עונות ימחו ואם לא נכתבו עדיין והם בינוניים על בלתי תת להם עון על עונם תנה עון על עונם באופן שעם צדיקים בדינם אל יכתבו:

ימחו - כבר פירשתי בספרי, כי ספר החיים הם השמים ושם כל הגזירות העתידות להיותם כתובות ביום הבראם.

ימחו. אם כבר כתובים המה בספר חיים בעבור זכות מה אזי ימחו ממנה ואם עדיין אינם כתובים לא יהיו נכתבין עם הצדיקים לחיים:

ואני. להם לא תתן ישועתך אבל לי תתן שאני עני וכאוב בגלות:

ואני עני וכואב כו' משיב עם בני ישראל שבגלות הזה האחרון המר ואומר ואני עני ודל במצות ואין לי זכות ליגאל וגם כואב על אורך הגלות ואין בי ישוב הדעת לעשות תשובה הראויה לכן אין לי נחמה רק שישועתך אלהים שתושיע עצמך בלי ספק זה תשגבני שאגבך תושיעני גם אני או על ידי היותי עני וכואב עני מממון וכואב ביסורין בזכות שני מיני יסורין אלו ישועתך אלהים תשגבני כמדובר:

ואני, תשגבני - כנגד עני.

ואני עני. עם שאני עני ובעל מכאוב ואין לאל ידי להתחזק מעצמי מ״‎מ תשועתך תשגבני:

ואני, לא כדבריהם שאתה הכית אותי, כי בהפך אני עני וכואב על ידם, וישועתך אלהים תשגבני:

תשגבני. מהשפלות שאני בו:

אהללה. כשתוציאני מן הגלות:

אהללה שם אלהים כו' אחרי אומרו כי ישועת השכינה תשגבני שאושע גם אנכי אמר אז אעשה שני דברים א' שאומר שיר חדש על תשועת השכינה ואקריב תודה על גאולתי והנה יותר יחשיב הוא יתברך התודה שעל גאולתי מהשיר שעל תשועת השכינה שהיא שם אלהים כי הנה כל ענין השיר אינו אלא שאהללה שם אלהים בשיר כי דברי השיר אינן כי אם הלול שם אלהים בלבד וזהו אהללה שם אלהים בשיר אך יותר מזה הוא עשותי התודה על ישועתו כי הנה ואגדלנו בתודה כי על ידי זכות מה שאחזיק לך טובה יגדל אלהים כענין ועתה יגדל נא כח אדני והוא ענין ואנכי מלאתי כח את רוח ה' שמתמלא שפע מהשם הנזכר הגדול כענין הנזכר הפך ענין צור ילדך תשי וזהו ואגדלנו בתורה:

אהללה - וטעם בתודה - שאודה החסד שגמלני.

אהללה שם אלהים לספר תהלותיו הכוללים, ואגדלנו יותר בתודה שאביא להודות על טובותיו המיוחדים אלי:

בתודה. שאודה חסדו ואקריב לפניו קרבן תודה:

ותיטב. הלולי לה':

וְתִיטַב לַיְהֹוָה: ואמר רב יהודה שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו שנאמר ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס מקרין תרתי משמע אמר רב נחמן מקרן כתיב וכו':
(חולין ס ע"א)

ותיטב. התהילה שאהללנו בשיר תיטב לו משור פר. ופירוש משור פר. משור ומפר ומ"ם במקום שנים עומדת, והשור הוא הגדול והפר קטן ממנו:

ובזה ותיטב לה' תודה זו משור פר שהקריב אדם הראשון כי שם היה מקרין מפריס שקדמו קרנותיו לפרסותיו כי תחלה קדמו אשמותיו ולתקן היה הקרבן וזה רמז באמרם קדמו קרנותיו שהם נגיחותיו שהם משל אל החטאות לפרסותיו שהוא משל אל התיקון שהוא פרסות סדוקות כי הקרבן היה תיקון אל העון מה שאין כן התודה שאינה באה על חטא:

משור פר. כפל המלה בשמות נרדפים לתוספות ביאור וכן אדמת עפר (דניאל י״ב:ב׳) מפריס. פרסות הרגל:

ותיטב, משור - מ"ם משור ישרת אחר, כאילו הוא כתוב: משור מפר, כדרך: ככבש אלוף ככבש כאלוף, כי השור גדול מהפר ואיך יסמוך שור אל פר, כמו: קח את פר השור.

ותיטב. תהלתי יוטב לה׳‎ יותר מקרבן שור פר:

מקרן. לית וחסר במה מדליקין אמר רב יהודה שור שהקריב אדם הראשון קרן אחד היתה לו במצחו שנאמר מקרין מפריס ופריך מקרין תרתי משמע אמר רב נחמן מקרן כתיב ופירש"י תרתי משמע דסתם מקרין כל קרניו וכן פי' בפ' אלו טרפות וכן כתב רבינו תם בפרקא קמא דע"ז דמקרן נראה קרן אחד יותר ממקרין. ובמתנות כהונה דיוק מדכתבי חסר יו"ד משמע בעל קרן א' כמו בתלת בערי יהודה חסר וא"ו ודרשו חז"ל חד בתולה הזה מקרין משמע בעל שתי קרנים כמו מפריס וחבריו ע"כ. ועיין עוד בירושלמי פ' במה מדליקין ומדרש קהלת פסוק מה שהיה הוא שיהיה ומערכת האלהות פ"ט:

ותטב, הגם שיביא פר לתודה, מה שיגדל את ה' לשבחו, זה תיטב בעיניו יותר מן השור פר שי"ל קרנים ופרסה:

משור פר. הוא שור שהקריב אדם הראשון שנברא בקומתו וביום שנקרא שור בו ביום הביאו שהשור בן יומו קרוי שור שנאמר (ויקרא כ״ב:כ״ז) שור או כשב או עז כי יולד, בו ביום נדמה לפר שהוא בן שלש:

וְתִיטַב לַיְהֹוָה: שפיר קאמר רבי יוסי ורבנן כל השופרות אקרו שופר ואקרו קרן דפרה קרן אקרי שופר לא אקרי דכתיב בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו ור' יוסי אמר לך דפרה נמי אקרי שופר דכתיב ותיטב לה' משור פר אם שור למה פר ואם פר למה שור אלא מאי שור פר משופר וכו':
(ראש השנה כו ע"א)

מקרין מפריס. טעמו על הפר שהוא בעל קרנים ופרסותיו חזקות כי קודם שיהיו לו קרנים פרסותיו רכות, ואמר זה לפי שפחות מזה לא יכשר לקרבן, ופר הנזכר לקרבן בתורה הוא בן ג' שנים:

מקרין מפריס - שב אל הפר לבד שנראה קרנו ופרסתו. הטעם: שאינו קטן מאד.

מקרין מפריס. ר״‎ל בעל קרנים גדולים ופרסות רחבות שהוא יפה למראה ובעל בשר:

מקרן מפריס. קרנותיו קדמו לפרסותיו שהרי בקומתו ובקרניו נברא וראשו יצא מן הארץ תחלה כדרך כל הנולדים הוציאתן הארץ נמצאו קרניו קדמו לרגליו:

וְתִיטַב לַיְהֹוָה: ת"ר יום שנברא בו אדם הראשון כיון ששקעה עליו חמה אמר אוי לי שבשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי ויחזור עולם לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים היה יושב [בתענית] ובוכה כל הלילה וחוה בוכה כנגדו כיון שעלה עמוד השחר אמר מנהגו של עולם הוא עמד והקריב שור שקרניו קודמין לפרסותיו שנאמר ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס וכו':
(עבודה זרה ח ע"א)

מַקְרִן מַפְרִיס דא"ר יהודה שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו שנאמר ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס מקרין תרתי משמע אמר ר"נ בר יצחק מקרן כתיב וכו':
(שבת כח ע"ב)

ראו. יראו ענוים הישועה וישמחו לה, כי הענוים דוקא יראו כי אותם שלא ישובו אל ה' בעת הגאולה יכלו ויאבדו:

דאו ענוים ישמחו כו' אחרי אומרו ואני עני וכואב שיהיה פירושו ואני עני ליושע בזכותי וכואב על גלות שכינה כ"י שהוא שם אלהים ועל כן ישועתך אלהים תשגבני שעל ידי ישועתך הושע גם אני משיבה רוח הקדש כאלו הוא יתברך מדבר בנו ואומר הנה ראו ענוים בחינה זו כי טוב לדאג ולהצטער על כבוד אלהים היא שכינה בגלות מעל כבודם וישמחו על זה והנה גם אשר לא ראו בחינה זו היו גם אתם דורשי אלהים ולא דורשי צרת עצמכם ויחי לבבכם החשוב כמת בצרתכם:

ראו - וי"ו ויחי לבבכם כפ"ה רפה בלשון ישמעאל, כמו: ביום השלישי וישא אברהם את עיניו, ויעזב את עבדיו ואתם דורשי אלהים ראו זה ויחי לבבכם.

ראו. כאשר יראו הענוים אשר הוטב תפלתי:

ראו ענוים ישמחו. כן כתיב ישמחו בלא וא"ו בראש תיבה ועמ"ש בד"ה א כ"ג:

ראו ענוים שמקבלים באהבה כל העובר עליהם מהצרות ישמחו כי ידעו שיש תקוה, דורשי אלהים החוקרים באלהות שעד עתה היה לבם עצב על שראו שלות הרשעים ויסורי הצדיקים עתה יחי לבבכם:

דורשי אלהים. הם הענוים והוא כפל דבר במלות שונות: ואמר לבבכם. כמנהג המקרא לדבר פעם לנוכח ופעם לנסתר ופי' ויחי. כמו וישמח שהאדם הדואג והכואב לבו כמו מת, ובבוא השמחה יחיה הלב:

דורשי. וכאשר יראו דורשי אלהים ויחי. אז יחיה לבבכם והוא ענין שמחה כי הדואג לבו מת:

אביונים. הם בני הגלות והם אסיריו אע"פ שהם אסירי הגלות, שכאשר ירצה הוא לא יהיו אסורים, ויאמרו אז הגוים כי ה' שומע אל האביונים ולא בזה אותם בגלותם:

כי דעו אפוא כי הוא יתברך בראות מתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר עונה את המתפלל תחלה וזה יאמר דעו כי שומע אל אביונים ה' הם בני הגלות תחלה ואחר כך ואת אסיריו היא שכינה וכל פמליא שלה כאשר ראה אותה יחזקאל בכל מרכבותיו בתוך הגולה אחר ששומע אל אביונים המבקשים עליהם אחרי כן ואת אסיריו לא בזה:

כי, אביונים - כנגד שהזכיר ואני עני וכואב.

כי שומע. השמחה תהיה על כי ראו כי שומע ה׳‎ אל אביונים:

כי, עתה יראו שלא היו יסורי הצדיקים מפני חסרון ידיעה והשגחה, כי שומע אל אביונים ה', ולא מפני המאוס והבזיון שאין נחשבים בעיניו להושיעם, כי את אסיריו לא בזה:

אסיריו - כמחשבת אויביו שיאסרוהו ואם על בני הגלות יותר נכון.

ואת אסיריו. ר״‎ל עם כי נאסרו בדבר ה׳‎ על כי מרו בו מ״‎מ לא בזה את תפלתם:

יהללוהו שמים וארץ. על דרך משל שתרבה השמחה והתהלה בעולם:

יהללוהו שמים כו' אמר ענין תכבדני חית השדה כו' כי נתתי במדבר מים להשקות עמי בחירי כי הוא יתברך עשה למעננו והב"ח שנמשך להם טובה מאליה יהללו את ה' וזהו תכבדני חית השדה על כי נתתי במדבר מים כו' עם שלא בשבילם עשיתי רק להשקות עמי בחירי כן יאמר הנה יהללוהו כו':

רומש. הלוך הבריות קצרי הרגל קרוי רמיסה בלשון המקרא:

יהללוהו - שוכני שמים והארץ ועוברי ימים, או דרך משל, כמו: ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה.

יהללוהו. בעבור זה יהללוהו צבא השמים ויושבי הארץ:

יהללוהו שמים וארץ ימים וכל. בס"ס שתי התיבות בגעיא:

יהללוהו, מלבד זה יהללו שמים וארץ וכל המציאות על תשועת ציון בשוב דוד למלכותו:

ימים. שוכני ימים:

כי אלהים וגו'. זכר ציון וערי יהודה כי הם העיקר והוא הדין לשאר ערי ישראל:

על כי אלהים יושיע ציון עם היות ששאר העולם אינו מתיישב ונבנה רק ויבנה ערי יהודה וישבו שם שתהיה להם ירושה שהיא בלי הפסק לעולם מה שלא היה כן בגאולות הראשונות שהיתה בחינת מתנה שיש לה הפסק:

(לו-לז)

כי - ויש אומרים: כאשר אהללנו יהללוהו שמים וארץ ואם על הגלות יהללוהו, בהושיעו ציון. והזכיר ערי יהודה שיש להם חלק בירושלם.

כי אלהים וגו׳‎. כאשר אלהים יושיע את ציון וגו׳‎:

כי אלהים יושיע ציון, עיר המלוכה, ויבנה ערי יהודה יתר ערי ארץ ישראל, וישבו שם וגם יירשוה בירושה:

וישבו שם. אסיריו שזכר:

וירשוה, ינחלוה. ירושה היא הורקת הרשות מהמוריש להיורש, ונחלה הוא נחלת אבות לבנים עד עולם (ישעיה נ''ז י''ג) :

וישבו. אנשי יהודה ישבו שם:

וירשוהו. בציר"י מגזרת פועל יורש כמו כי חפץ בבת יעקב וכנוי וירשוה על ציון או על ארץ ישראל כולה, אעפ"י שלא זכרה הנה זכר ציון שהיא ראש הממלוכה, כלומר הם ובניהם ינחלוה:

עם היות כי אין לשאר העולם הנאה במה שה' יושיע ציון כי הלא זרע עבדיו ינחלוה ולא שאר העולם שהוא על מה שנמשך להם על פי דרכו יתברך יהללוהו ומה גם עתה ישראל המקבלים בעצם וראשונה והטוב הנמשך לשמים וארץ כו' והוא כי אם אין ישראל חלילה נפרדים והיה העולם אבד מבלי ישראל:

וזרע - הטעם וירשוה הם ובניהם בימי דוד, או בימי המשיח.

עבדיו. הם האבות כי בזכותם ינחלו זרעם את הארץ:

וזרע עבדיו ינחלוה מוסיף שינחלוה גם בנחלה לבניהם אחריהם עד שזרעם ינחלוה מאתם ולא שיגלו אח"כ ממנה כי אוהבי שמו ישכנו בה בשלוה והשקט:

ואוהבי שמו. של המקום ב״‎ה הם ישכנו בה:

ואני תפלתי לך ה' עת רצון. כי לפעמים מרגיש האדם בעצמו חשקות ורצון גדול לדרוש את ה' ועוזו, ואז צריך להתאמץ בתפלה ולבקש מהש"י שישאר זה הרצון קבוע בו לעד, וכמו שדוד המלך ע"ה בקש מהש"י כאשר הרגיש נדבת לב ישראל לביהמ"ק אז אמר (דברי הימים א' כ"ט,י"ח), שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות וכו', היינו שלא ינתק מהם לעד וזה פי' עת רצון מילתא הוא שנא' בגמ' (יבמות ע"ב.)

4118 / (תהלים סט,ג) / שבלת
פי"ל / fil / זרם
המשמעות היסודית של fil הוא חוט, אך בהשאלה, בין הזאר, זרם (גם היום אומרים בצרפתית fil au l’eau de, "עם זרם המים").