Commento su Salmi 7:71

שגיון לדוד. מנחם אמר שגם זה אחד משמות הזמר ע"ש הכלי וכן פי' על שגיונות, ורבותינו פירשו ל' משגה שנתודה ונתפלל על השגיון שאמר שירה על מפלתו של שאול כמו שנאמר וידבר דוד לה' וגו' (שמואל ב כ״ב:א׳) אבל ענין המזמור אינו מוכיח על כך, ואומר אני שאמרו על עסקי ישבי בנוב (שם כא) שבא עליו על עונשו של שאול כמו שפירשו רבותינו שאמר לו הקב"ה על ידך נטרד דואג האדומי על ידך נהרג שאול ובניו כו' (כדאית' בחלק שגיאות שבקש דוד להקב"ה להמסר ביד שונא ולא יכלה זרעו, סא"א) והפך דוד את תפלתו והתפלל שלא יפול ביד אויב וכן פתרונו משגה שר דוד לה' על ששגג לומר להקב"ה למוסרו ביד אויב על דברי שאול שנהרג על ידו, ד"א על שגיון כנף המעיל אשר כרת לשאול:

שִׁגָּיוֹן לְדָוִד: ראשונים מאי היא וידבר דוד לה' את דברי השירה הזאת ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומכף שאול אמר לו הקב"ה לדוד דוד שירה אתה אומר על מפלתו של שאול אלמלי אתה שאול והוא דוד איבדתי כמה דוד מפניו היינו דכתיב שגיון לדוד אשר שר לה' על דברי כוש בן ימיני וכי כוש שמו והלא שאול שמו אלא מה כושי משונה בעורו אף שאול משונה במעשיו וכו':
(מועד קטן טז ע"ב)

שגיון לדוד כבר בארנו כי שגיון אחד ממיני הנגון. וכן אמר בתפלת חבקוק (ג א): על שגיונות.

שגיון בראותו שאחרי רדוף שאול אחריו כאשר נתראה פנים וכנף מעיל שאול בידו ואמר לו הקולך זה בני דוד אז שר ושיבח ואמר שלא היה מחזיק הטובה לשאול כי אם לה' ששם בפיו דברים טובים. וזה אשר שר לה' על דברי כוש בן ימיני שעל דבריו שדבר טוב לו השיר והשבח לה' יאות כי הלא כוש הוא כמ"ש ז"ל מה כושי זה אינו משתנה מעורו כך שאול אינו משתנה משנאתו עם היותו בן ימיני שהוא משורש קדוש

שגיון. מלשון שגיאה:

שגיון - יש מפרשים בו: תענוג, כמו: תשגה תמיד. ויש אומרים: על שגגתו. והנכון בעיני, שהוא על נועם פיוט שתחלתו שגיון.

שגיון לדוד. התפלל בזה על השגיאה מה שכרת כנף מעיל שאול:

שגיון לדוד אשר שר לה' על דברי כוש בן ימיני. אפשר לרמוז דלהיות דשאול לא מחה זכר עמלק וגרם דהנחש עדיין אחז בפגם הירך וגם משו"ה אין השם שלם כביכול וחסר ו"ה להיות שלם השם. ודוד הע"ה תקן הרבה בשירותיו כמ"ש המקובלים. וכשתחשוב נחש לרמוז דשאול גרם שעדיין אוחז בפגם הירך ונוסף דעדיין אין השם שלם כביכול דחסר ו"ה לתקן בצד מה אמר שגיון שהוא בגימטריא נחש לבטל יניקתו מהירך ועוד ו"ה לתקן איזה תקון וז"ש שגיו"ן על דברי כוש דהוא שאול דכתיב בן שנה שאול שהיה נקי מחטא כבן שנה וזה מצד יראת ה' שהיה תמיד שם הויה נגד עיניו ובזה ניצול מיצר וזה רמז בתיבת כוש דהיה בין עיניו כ"ו שם הוי"ה ובזה מבטל יצר גימטריא ש' וזה רמז כוש כ"ו מספר שם הוי"ה. ש' בגימטריא יצ"ר ועוד בן ימיני דלא השתחוה לעשו. ועוד דבנימין בן יעקב אחד מד' שמתו בעטיו של נחש. ועם כל זה חטא שלא מחה זכר עמלק. והוא פלא. לזה התפלל ה' אלהי בך חסיתי הושיעני מכל רודפי היצר וכחותיו והצילני מן החטא. והוא התפלל סתם כמו שמתפלל על אויביו הנגלים בארץ אך כונתו על אויבי הנפש סט"א וגונדא דחימה והקב"ה בוחן לבות וידע כונתו וזו חכמת דוד הע"ה לשאול מה' יתברך להצילו מאויבי הנפש והגוף ומסט"א וכיוצא:

שגיון, על דברי כוש בן ימיני, המבואר מדברי השירה הזאת, כי כוש זה רדף אחר דוד, ולקח עמו עדת לאומים, עדה ועם רב להלחם נגדו ועצתו זאת היה לו למוקש, כי בבור כרה בו נוקש, ומצייר כאילו כוש ועדתו היה שבט אפו של ה' לענוש את דוד, אבל אחר שהביט ה' על מעשיהם הרעים וערך לנגדם צדקת דוד, שב אפו מדוד על עדת צורריו ונוקשו בבור כרו:

כוש. מה כושי משונה בעורו אף שאול משונה במעשיו:

אשר שר ליהוה על דברי כוש בן ימיני: רבותינו, זכרם לברכה, אמרו (תרגום במקומו ובבלי מועד קטן טז ב בקצת שנוי): כי המזמור הזה נאמר על שאול. וקראו כוש לפי שהיה יפה, כמו האשה הכשית (במדבר יב א), דמתרגם: אתתא שפירתא; וכן דעת כל המפרשים. ואמרו: כי קראו כושי, מה כושי זה אינו משתנה בעורו, כך שאול לא היה משתנה בשנאתו אל דוד. ועל הדרך הזה נאמר (ירמיהו יג כג): היהפך כושי עורו ונמר חברברתיו גם אתם תוכלו להיטיב למדי הרע. והחכם ר' אברהם בן עזרא, זכרו לברכה, הרחיק זה הפרוש. כי אמר: היאך יאמר זה על משיח יי' הנה יחבל און (פסוק טו)? ואמר: כי אחד מבני בנימין היה שהיה שונאו ושמו כוש. ואין טענתו טענה שיאמר על שאול הנה יחבל און; ולמה לא יאמר כן? והנה אמר לו דוד בפניו: מרשעים יצא רשע (שמואל א כד יד)? ואמר לו: ונקמני יי' ממך (שם שם יג)? ובדרש (שוחר טוב במקומו): לפיכך כנה שמו כוש לפי שכתוב (קהלת י כ): גם במדעך מלך אל תקלל; ונכון הוא הדרש. תראה אתה שהכל שוים, כי על שאול נאמר זה המזמור, לבד המפרש הנזכר. ומה שאמר על דברי, לפי שדברים וענינים רבים היו לו עמו. ופעמים רבות חשב להרגו כמו שכתוב. תחלה בהתחתנו עמו חשב להפילו ביד פלשתים, אחר כן חשב להמיתו בביתו; וכשהיה עומד לפניו היה מטיל לו החנית כמה פעמים, ואחר שנפרד ממנו גם כן פעמים רבות כשהיה רודף אחריו. ועל דברי פרושו: על עניני, כמו על דבר הצפרדעים (שמות ח ח), והדומים להם.

שר. מלשון שירה:

על דברי כוש - כמו שכותבין כותבי ספרד הפיוטין יכתבו למעלה בתחלת טור הפיוט, טעם פיוט ידוע.

כוש בן ימיני. זה שאול הבא מבנימין וקראו כוש כי היה משונה במעשיו לשבח ככושי הזה המשונה בעורו:

על דברי. ענין בעבור כמו על דבר כזבי (במדבר כ״ה):

על דברי כוש בן ימיני - יש אומרים: שהוא שאול שהיה יפה כדרך: כי אשה כושית לקח וזה רחוק בעיני שיורידו מלת שבח לגנאי וזה הפך סגיא נהור. ומה שאמרו רז"ל: שלא הזכירו לברכה, שלא תשלוט בו עין הרע רחוק הוא מאד. והנכון שזה כוש היה יהודי וככה שמו והוא מבני בנימין, כי רחוק הוא שיאמר על שאול בחיר ה' הנה יחבל און.

יהוה אלהי בך חסיתי הושיעני מכל רדפי והצילני: בך חסיתי ולא בעזרת אדם, לכן הושיעני מכל רדפי הנסמכים עם שאול.

וגם שדבר טוב לא אבטח בו אחרי כן שיקים את דברו הטוב כי אם ה' אלהי בך חסיתי ולא בו ולא מצדו אני ירא בעצם כי הנה צדיק הוא כי אם מרבים אשר אתו רודפים אותי כדואג וזיפים ודומיהם המקוממים אותו עלי. וזה הושיעני מכל רדפי ושמא תאמר מה יסכון למו מועצותם אליו שיהרגך הלא בעת הפועל הוא שב ומדבר לך דברים טובים כאב את בן ירצה לז"א והצילני גם ממנו:

הושיעני, והצילני. ההצלה מוסיף על הישועה, שגם כשהוא ביד האויב יצילהו מידו (ירמיה טו) :

הושיעני, אחר כי בך חסיתי, וגם הצילני מידם, (כי הצלה מורה שכבר נתפס ביד מוקשיו וניצל) כי אם לא תציל, אירא פן יטרף את נפשי כאריה טורף, כי הלא כבר פורק את איברי ועדן אין מציל:

א״ר שמעון בן גמליאל משום ר' יהושע משחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה, שנאמר ואל זועם בכל יום (תהלים ז יב), א״ר יהודה בר אלעאי חצופה היא ארץ ישראל שהיא עושה פירות לאויבים, אבל לעתיד לבוא עתידין להחזיר כבתחלה, שנאמר ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא (יחזקאל לו ח).

פורק. ל' פרקו נזמי הזהב (שמות ל״ב:ב׳):

פן יטרף כאריה נפשי פרק ואין מציל: זה לא יאמר על אויב אחר שהיה לו לדוד אלא על שאול שהיה מלך ועליו יאמר: פרק ואין מציל. ואמר: כאריה, כי הוא גבור שבחיות ונקרא מלך עליהן, ואם יפרוק אין מציל. ופרק מענין ופרקת עלו (בראשית כז מא).

פן יטרוף וכו' לומר הן אמת שמתפייס הוא אחר המיתון או שיראה אות כזה שהראיתי לו כנף בגדו אך ירא אני מעת פתאומיית וטרפה פן יטרוף וכו' כי לא ימצא מי שיאמר לו מה תעשה כי אם פורק ואין מציל:

פורק. ענין שבירה כמו ופרסיהן יפרק (זכריה י״א):

פורק. הוא אחר הטרף שפורק את העצמות ומפרידן :

פן יטרוף. כשלא תושיעני יתגבר עלי האויב ופן יטריפני כאריה:

(ב) או יאמר הנה הוא נכוה בשתי אשות א' ממיתת הגוף פן יהרג שנית ממיתה הנפש פן יהרוג את שאול ואנשיו כענין יעקב ויירא מאד פן יהרג ויצר לו פן יהרוג ועל סכנת הגוף אמר הושיעני מכל רודפי את גופי שמא אהרג והצילני:

פורק. ישבר אותי ולא אמצא מציל כי כולם קמו עלי:

(ג) פן יטרוף כאריה נפשי ומי הוא הטורף אותו שהוא פורק ואין מציל הוא היצה"ר כי אין מציל מידו כי בא ליטמא פותחין לו ואין מצילין מידו פן יבער אפי פתאום ואשלח ידי במשיח ה' או שאר ישראל ותטרף נפשי:

אם עשיתי זאת. מה שמפורש אחריו:

יהוה אלהי אם עשיתי זאת אם יש עול בכפי: אם זאת עשיתי מה שהוא עושה לי. וזה הוא מה שהוא מפרש: אם גמלתי שולמי רע אם עשיתי בידי רע לאדם בעול ובחמס.

ואם תאמר נא ה' כי הלא גם עתה כבר שלחת יד ותכרות כנף המעיל וגם על זה נענש כמ"ש ז"ל וא"כ אפוא יהיה לך עיכוב לשאצילך מליהרג הנה ה' אלהי אם עשיתי זאת שבידי שכרתי כנף המעיל אם יש עול בזה שכפי שכרתו אך לא בלבי ובנפשי:

אם עשיתי. אם כשעשיתי את זאת לכרות כנף מעיל שאול:

ה' אלהי, הנה כוש הזה נלכד במעשה ידיו ולא נהרג בידי דוד, והיו רבים אומרים שדוד היה סבה להריגתו, משיב לעומת זה, הלא גם אם עשיתי זאת, רצה לומר גם אם הייתי עושה זאת להרגו בידי, האם יש בזה עול בכפי במה שהייתי הורג את הבא להרגני?:

אם יש עול בכפי. האם עשיתי לעשות עול לבזותו להעמידו מלובש מעיל קרוע כדרך הפחותים:

אם גמלתי שולמי רע. אם גמלתיו כגמולו:

אם גמלתי שולמי רע מי שהיה עמי בשלום אם גמלתיו רע, כמו שהוא עושה עמי שהייתי בשלום עמו והייתי חתנו ונלחמתי מלחמותיו והוא גומל לי רעה תחת טובה.

ועוד כי אפי' אם גמלתי גמולו הלא שולמי רע הוא ששלם לי הוא רעה תחת טובה וכדין היה לגמולו ועוד כי אלו הייתי חולץ צוררי ריקם שלא הייתי אפילו כורת כנף מעילו כי אם ואחלצה צוררי ריקם

ואחלצה. אוציא ואשלוף:

שולמי. איש שלומי,

אם גמלתי. בעוד שהיה שאול איש שלומי וכי גמלתיו אז רעה תחת טובה כאשר חשב הוא שאני לו לאויב:

שולמי רע. במקצת מדוייקים מלרע הטעם במ"ם ונמסר עליו לית ומלא:

האם גמלתי את שולמי ואיש שלומי רע, במה שאחלצה חלוצים ללחום נגד צוררי ריקם, נגד הצורר אותי לחנם על דבר ריק, הכי ראוי כי ירדף האויב את נפשי וגם ישג וירמוס את חיי לארץ, ומלבד זה גם את כבודי לעפר ישכן, כאילו הרגני בדין ובמשפט על חטאי, הכי היה ראוי שאשתוק על זה (ולדברי חכמינו זכרונם לברכה שפי' כוש בן ימיני זה שאול, כיון על שהיה בידו להכותו בכרתו כנף מעילו ואם היה הורגו היה הורגו כדין כי רודף היה אחרי נפשו וכבודו), סלה בזה סיים הענין, ומתחיל לצייר מפלת כוש:

ואחלצה צוררי ריקם. שיחתי את חליצתו בכרתי את כנף מעילו אם להשחית ולחלצו ולהעמידו ריקם ובשנאה עשיתי אלא להודיעו שהיה מסור בידי להרגו ולא הרגתיו ואחלצה ל' הפשטה:

ואחלצה צוררי ריקם: לא די שלא גמלתי שלמי רע, אבל חלצתי מי שהיו צוררי ריקם. ובחנם הייתי מציל אותו, כמו שהציל שאול מיד אבישי שהיה הורג אותו לולי שמנעו שאמר: אכנו נא בחנית ובארץ פעם אחת ולא אשנה לו (שמואל א כו ח); וכן כשהיה במערה נאמר: וישסע דוד את אנשיו בדברים ולא נתנם לקום אל שאול (שם כד ח). וא"ו ואחלצה כמו וא"ו ועבדיך באו לשבר אכל (בראשית מב י) שפרושו: לא אדני כמו שאתה אומר כי מרגלים אנחנו, אבל עבדיך באו לשבר אכל.

צוררי. מלשון אויב:

ואחלצה. מענין חלוצי צבא, ומלת

ואחלצה. הלא אף בעת שהיה צר עלי לרדוף אחרי בחנם על לא חמס יקרה עוד נפשו בעיני והוצאתיו מן המיתה כי הצלתיו מיד אנשי אשר בקשו להרגו כמ״‎ש בשמואל א׳‎ וכאומר והנה בעבור זה כרתי מעילו להודיעו זאת שהיה מסור בידי ולא שלחתי בו יד:

ואחלצה צוררי ריקם. במדוייקים אין במלת ואחלצה כתף ימין ומיושב ולכן נגינת סוף פסוק במלת צוררי וכן נכון לפי' רש"י ורד"ק שמלת ריקם אינה סמוכה למלת צוררי אבל לפי אבן עזרא ואחרים שפירשו הצוררים אותי שנאת חנם נכון להיות כתף ימין ומיושב במלת ואחלצה:

ריקם. רצה לומר בחנם:

ריקם. משמש כמלת חנם, כמו הבוגדים ריקם, ר''ל על דבר ריק :

ירדף אויב נפשי המלה הזאת (ירדף) היא מרכבת מפעל הקל ומפעל הדגוש: מן הקל יאמר יִרְדֹּף ומן הדגוש יאמר יְרַדֵּף; והרכבה המלה הזאת משניהם. וטעם ההרכבה, כי האויב ירדפהו בעצמו וירדפהו לאחרים, שיאמר לאחרים שירדפוהו. כך שאול היה רודפו ומרדפו לישראל. ואמר: נפשי כי לא ירדפני לאסרני במאסר אלא להמיתני כמו שדמה כמה פעמים להמיתו בידו.

הלא ירדוף אויב נפשי אויב הוא שאול נפשי כו' והוא כי הלא ע''י ראותו כנף מעילו בידי הוא ששב אפו ממני כי אמר אשר סגרגי היום בידך ולא הרגתני כו' והתכת התיבות שלא בלבד ירדוף גופי כי אם גם נפשי כי בהכותו אותי לא אעצר כח לבלתי שלוח ידי בו או באנשיו וע"י כן וישג וירמוס לארץ חיי של גוף ונפש וכבודי הוא המלכות בשפלות לעפר ישכן סלה כי לא ישקוט עד יחטיאני ואמות בעון שאשלח ידי להרגו וגם יהיה לפוקה לאבד המלכות כמאמר אביגיל על דבר בעלה ולא תהיה זאת לך לפוקה על כן טוב טוב היה שהנחתי רוגזו של יצרי בכרתי המעיל:

ירדף. הוא לשון מורכב מן יפעול ויפעיל:

ירדף. מורכב מבנין הקל ירדף, ומהכבד ירדף, שרודף בעצמו ומעמיד אנשים לרדפו :

ירדף. כאומר ואם לא כדברי כן הוא יהיה גמול עונשי שהאויב ירדוף אחר נפשי ויזרז לזולת לרדפני וישיג אותי וירמסני בארץ כל ימי חיי ואת כבודי ישפיל להיות שוכן לעולם עד העפר:

ירדף. הרי"ש בפתח ודקדוק המלה עיין בפי' רד"ק ומכלול ד' צ':

וישג וירמס לארץ חיי ואם ישיגני ירמס לארץ חיי, כי לא יניחני שלא יהרגני. ותחסר מלת אם כמו (ישעיהו ל ג): ונתן לכם אדני לחם צר ומים לחץ: שפרושו ו א ם נתן; ותמאן לשלחו (שמות ד כג ג) ו א ם תמאן. וא"ו וירמס כפ"א רפה בלשון ישמעאל. או פרושו: הוא חושב בנפשו כשרודף אחרי שישיגני וירמס לארץ חיי וכבודי לעפר ישכן.

חיי. רצה לומר כל ימי חייו:

וכבודי לעפר ישכן סלה: וכבודי הוא נפשי. ומחשבתו שישכין כבודי לעפר. ואף על פי שהנפש לא תשכון בעפר במות האדם, הוא על דרך משל, כמו: דבקה לעפר נפשי (תהלים קיט כה). או לפי מחשבת האויב, כי יחשוב שאין לנפשי תקומה, כי יחשבני לרשע ואיש דמים. ומלת סלה פרשתיה (תהלים ג ג) שהיא הרמת הקול בנגון, ואין לה טעם בענין שהיא בו; ואיני צריך לפרש אותה בכל מקום.

קומה ה' באפך. על שונאי כגון ישבי ואחיו ופלשתים שלא אמסר בידם:

קומה יהוה באפך קומה מלרע: הטעם במ"ם. אמר: קומה יי' באפך על הרודפים אותי לקחת נפשי.

קומה הנה אין ספק יחרה אף ה' על המצרים ורודפים להמית את דוד אך לא אבה דוד רעה תבא אליהם על ידו כי גם ענוש לצדיק לא טוב על כן אמר קומה ה' מעשות בהם משפט ותהיה קימתך בהם באפך ג"כ כי אתה תשא את האף מלנקום מהם וגם הנשא בעברות צוררי אשר נתמלאו עברות ואותם העברות צוררי נעשו קטיגורי' עליהם לכלותם כענין ותמוגנו ביד עונינו וגם אתה ה' הנשא בעברות צוררי כי תנשא מעליהם וגם באותן הכחות שהם עברות צוררי שגם הם ינשאו בל יעשו גם הם בהם משפט ושמא תאמר כי אחר שנחרה אף ה' ועברתם כי קשתה לא ישובו ריקם כי אם עשו משפט ורוגז על כן התיקון הוא כי ועורה אלי כו' כי תעורר למעלה משפט צוית לעשות אלי שהוא האמור במזמור שני שאל ממני ואתנה גוים נתלתך כו' שהוא מה שעתידה להיות על ידו לעתיד לבא ויהיה מאמר רז"ל האומרים כי בקש דוד לכלותם מעתה ולא הניחו אברהם כד"א וירד העיט על הפגרים וישב אותם אברם בזה יאמר ועורה אלי משפט צוית מעתה לעשות לעתיד כי אז על ידי התעוררות רוח משפט ההוא שתעורר אלי באופן אערוך מלחמה כוללת כאשר לעתיד שיתיצבו מלכי ארץ כו' על ה' ועל משיחו עשה מעתה:

באפך, בעברות. מבואר אצלי ההבדל בין

קומה ה׳‎. ר״‎ל עם כי לא חטאתי בשאול אין אני מבקש עליו ועל אנשיו אך קומה ה׳‎ באפך והנשא במה שתביא עברה על צוררי:

קומה. מלרע:

קומה ה', מצייר כאילו האויב הוא שבט אפו של ה' להעניש בו את דוד, ועל זה אמר קומה ה' באפך שאתה קוצף על עונותי והנשא עוד יותר בעברות צוררי, כי יש הבדל בין אף ובין עברה, ששם עברה מציין שהקוצף עובר הגבול לקצוף יותר משיעור הראוי כפי החטא, רצה לומר שצוררי מגדילים הקצף יותר מן השיעור ומקטרגים ומשטינים להענישני יותר מן הראוי, והדלתות מקבילים, קומה ה' באפך ועורה אלי משפט צוית שתעיר את המשפט והפסק דין שצוית להענישני כפי מדת חטאי, שזה גדר האף, והנשא בעברות צוררי:

הנשא. התפאר להראות נקמת עברה בהתעברך עליהם:

הנשא בעברות צוררי בעברתך עליהם כמו שאמר, באפך או פרושו: בעברות שיש לצוררי עלי הנשא אתה עליהם והצילני מידם.

אף. ובין

ועורה אלי. עורר אלי אמיץ כח הזרוע להתגבר עליהם לעשות בהם נקם המשפט אשר צוית וגזרת עליהם ר״‎ל על ידי יהיה נקם המשפט:

ועורה אלי. שאוכל לעשות בהם משפט נקמה אשר צוית והיכן צוית תרועם בשבט ברזל (לעיל ב) ואיבתי את אויביך (שמות כ״ג:כ״ב) זה מצאתי במדרש:

ועורה אלי משפט צוית: עורה עלי במשפט אשר צוית עלי, והוא משפט המלוכה.

עברה. שאף הוא על החוטא, והמתעבר יעבור הגבול להעניש גם את הבלתי חוטא, או להעניש את החוטא יותר ממדת חטאו, (ע''ל ע''ח מ''ט ס''ב, פ''ה ד', צ''ט ט' י''א) וע''ז לעומת האף אמר ועורה אלי משפט צוית, היינו המשפט הראוי לעומת החטא כי ע''י העברה יתנשא יותר להעיר משפט אשר לא צוה, ר''ל יותר ממדת החטא :

ועדת לאמים תסובבך. אם יחזרו אחריך להושיעם אל תשמע לקולם, התרחק מעליהם ושוב ושב במקומך במרום רפיש"א בלעז ד"א למרום שובה להראות להם שידך עליונה:

ועדת לאמים תסובבך ועליה למרום שובה: אמר עדת בכלל ואמר לאמים בפרט. עדת היא עדת ישראל הכוללת אותם כלם; לאמים הם שנים עשר שבטי ישראל. ונקראו לאמים עמים וגוים כמו שאמר יצחק ליעקב: והיית לקהל עמים (בראשית כח ג); וכן אמר האל ליעקב (שם לה יא): גוי וקהל גוים יהיה ממך. הנה תראה כי קורא אותם עמים וגוים כנגד השבטים, וקורא אותם קהל ועדה; כי השנים עשר שבטים קהל אחד ועדה אחת. ואלו היה אומר לאמים על אמות העולם לא היה אומר ועדת; כי לא תכלול אותם עדה אחת, כי כל לאום ולאום עדה בפני עצמה. על כן טעו הנצרים המפרשים הפסוק על ישו ומפרשים ועדת לאמים על הגוים ששבו לאמונתו, ואומרים: ועליה למרום שובה לאות, כי ירד לקחת בשר. ואתה אמור להם תחלה: כי המזמור מפרש בראשו על מי נאמר. ועוד כי התפלה לשוא, אם הוא אלוה, ואם היתה תפלתו על הבשר, לא הועילה תפלתו. ואם יאמרו לך: כי כן היה רצונו שיתלה; אם כן סכל היה שהיה מתפלל על דבר שלא היה רוצה. ועוד, כי רוב המזמור מדבר על אויב אחד והוא אויבים רבים היו לו. ועל לקיחת הבשר כבר כתבתי לך במזמור השני מה שתשיב להם. ולפרושנו יהיה פרוש זה הפסוק כן: ידוע היה בישראל כי דוד נמשח למלך, והיה ידוע גם כן כי על פי יי' משחו שמואל. ובמקום שנמשח הכירו הכל כי לא עשה שמואל הדבר מדעתו; כי בבוא אליאב הגדול מאחיו אמר: אך נגד יי' משיחו (שמואל א טז ו), שהיה סבור כי הוא היה המלך, עד שאמר לו יי': אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו (שם שם ז); וכשבא הקטן אמר לו האל קום משחהו כי זה הוא (שם יב). אם כן הרודף אחרי דוד כרודף אחרי האל, והסובב עליו לתפשו כסובב האל יתברך. ומפני זה אמר: תסובבך, על דרך שאמר הנביא (זכריה ב יב): כי הנגע בכם כנגד בבבת עינו. כי כשיעבור האל על פשע האדם, כאלו ירד ממקום יכלתו וממכון משפטו, וכאשר יפקד עונו וישפטנו, כאלו יקום וינשא וישוב למרום למקום המשפט. וכך נאמר בנקמת פרעה (שמות טו א): כי גאה גאה.

ועדת לאומים אשר תסובבך כאחד שיתיצבו מלכי ארץ כו' על ה' באופן שכל עדתם תסובבך באמרם כי ממך הכל ואז ועליה למרום לפקוד צבא המרום שובה ושפוך עליהם זעמך אשר היה על ישראל צוררי אך בקשתו זאת לא נעשה כמ"ש ז"ל וירד העיט כו' שבקש דוד לכלות את האומות ולא הניחו אברהם וזהו וישב אותם אברם שהוא כי יעץ עלינו להשתעבד למלכיות:

ועליה. בעבורה:

ועדת. ואף אם עדת הפלשתים ועמון ומואב תסבב לחזור אחריך להושיע להם שוב למרום בעבורה להתרחק ממנה ואל תפן אליה:

ועדת לאומים תסובבך שכוש ועדתו יסובבו אותך כאילו הם מוכנים לקטרג עלי לפניך ולעשות בי משפט חרוץ יותר ממה שצוית, והיא על ידי העברה שהוא יותר מן הגבול, אבל ועליה למרום שובה, עליה ובעבורה שוב למקומך למרום ותנחם על הרעה שרצית לעשות לי, רצה לומר עת תשקיף על מעשיהם ותעריך מעשיהם מול מעשי אצא צדיק בדיני ותשוב למקומך, ומפרש. ה' ידין עמים אחר שידין ה' ויבקר את הכלל כולו ויערוך מעשה אלה נגד אלה, אז עת תשפטני במשפט הצרופי הזה מעשי מול מעשיהם אז שפטני ה' כצדקי וכתומי עלי, כי לנגדם אצא צדיק בדיני, ואז יגמר נא רע רשעים, גמר הרע וסוף הפורעניות יהיה ברשעים, רצה לומר הגם שהתחיל הרע בי יגמר לבסוף בהרשעים האלה והם יאבדו, ותכונן צדיק כונן מורה על גמר הבנין שגמר הבנין יהיה לבנות בית צדיק והנה אמר כצדקי וכתומי עלי, כי הצדק מציין הצדק החיצוני לפי המעשה, והתמימות מציין שהוא תמים במחשבתו לעשות הצדק כתום לבבו, ומצד מעשיו החיצוניי ישפטהו במשפט הצרופיי, שעל זה אמר ה' ידין עמים, אבל מצד תום לבבו לא יצטרך למשפט הצרופיי כי ה' יבחן לבבו שהוא גם בפני עצמו תמים עמו, שעל זה אמר כתומי עלי לענין התמימות ישקיף עלי בפני עצמי ונגד שני אלה אמר ובוחן לבות וכליות, שהלא ה' בוחן לבות לדעת תמימות לבבו, וזה נגד כתומי, ונגד כצדקי אמר אלהים צדיק:

ה' ידין עמים. הפוך הדין מעלינו ותנהו על הרשעים:

יהוה ידין עמים הם ישראל, כמו שפרשתי לאמים ופרוש ידין: שיקח נקמתי ודיני מהם. וזהו שאמר:

יי ידין. אמר כאשר ה' ידין עמים אז שפטני ה' כצדקי כו' כי אז תערוך מעשי אצל מעשיהם ותשפטני כצדקי וכתומי שהוא עלי כי כל מצוה נעשה ממנה מלאך עליו אך עתה איני חפץ שתערוך צדקי עם צדקת שאול כי מי יודע וכמ"ש ז"ל שאמר לו הקב"ה אלמלא אתה דוד והוא שאול הייתי מאבד כמה דוד מפני שאול:

ידין, שפטני. הדין הוא שמוע הטענות, והמשפט הוא גמר הדין, ובא גם על קיום הפסק דין והעונש ובדוד כבר היה הדין רק העמים ידין עתה לראות גם על זכויותיהם נגד דוד ואז יהיה המשפט והגמר דין של דוד באופן אחר :

ידין עמים. כשתדין העמים במשפט הראוי אז שפוט אותי כפי צדקי וכתומי אשר עלי ר״‎ל שפטני לפי המעשים טובים ומן החטאים תשמט ידך:

שפטני יהוה כצדקי וכתמי עלי: כי אני אין בי עון, ולא חטאתי להם כדי שישנאו אותי. ולא אמר על כלם, אלא על הרעים שבהם שהיו שונאים את דוד בחנם; ועליהם אמר: יגמר נא רע רשעים. כי רוב ישראל היו אוהבים את דוד כי הוא היה המוציא והמביא אותם בהיותו עם שאול; ומוכרחים היו ברדפם אחריו במצות שאול. גם משבט בנימין היו רבים אוהבים אותו, כמו שכתוב בדברי הימים (א יב א ב): שבאו אל דויד לצקלג.

כצדקי וכתמי. הצדק הוא במעשה, והתמימות הוא בלב, וגדרו שמעשיו בלא נטיה ובלי פניה חיצונית, ודוד הגם שהיה לו חטא בפועל לא נלוז מתמימותו, לכן אמר כתומי עלי :

שפטני ה' כצדקי. שפוט לפי מעשים טובים שבידם ולא לפי העבירות:

יגמר. ל' כליון וכן פתר מנחם גמר אמר (לקמן טז) גמר חסיד (לקמן יב) וכן כלם (סא"א):

יגמר נא רע רשעים אמר: שהרע שחושבים ושעושים הרשעים יגמר אותם ויכלה אותם.

אך מה שאני שואל להיות לשתי הכתות יהודים כמאמר ברוריה מי כתיב חוטאים חטאים כתיב שיחזור הוא יתברך את החוטאים בתשובה ויתמו החטאות שחטאו וע"ד זה אמר כאן אשאלה ממך שיגמור נא רע רשעים בדינם כמוני כהם כי הרע הוא המשחית הנעשה בעונות יגמר ויכלה כי תשיבם אליך ויכלה. ותכונן את מי שהוא צדיק ביני ובין שאול וכל זה אני אומר למה שאיני מחזיק את עצמי לצדיק ממנו כי הלא ובוחן לבות וכליות אלהים צדיק כי הוא לבדו היודע מי הוא הצדיק:

יגמר. מלשון גמר וסוף:

יגמר. פעל גמר בא על גמר המעשה וסופה, לאל גומר עלי, ה' יגמר בעדי וכן כונן בא על גמר הבנין, בונה עיר וכונן קריה, תבנה ותכונן :

יגמר וגו׳‎. הרע שהרשעים עושים יקטרג עליהם לכלותם מן העולם ואת הצדיק תכונן להיות עומד על כנו ובסיסו:

ותכונן צדיק ובוחן לבות. אתה יודע מי הוא הצדיק שתכוננהו:

ותכונן צדיק והצדיק תכונן דרכו ומחשבתו, ותסייע אותו. ואמר זה על עצמו ועל הצדיקים שהיו בישראל.

נא. עתה:

ובוחן. הלא אתה אלהים בוחן לבות וכליות של הצדיק וידעת כי לבבו שלם עמך:

אלהים צדיק. כן שמך:

ובחן לבות וכליות אהים צדיק: הוא שהוא בחן לבות ויודע מחשבות האדם הוא יודע הצדיקים והרשעים; כי הרבה בני אדם מראים עצמם טובים ואינם כן. והוא אלהים צדיק רצונו לומר: שופט בצדק ויתן לכל אחד כפי דבריו ומחשבותיו, כי הוא יודע הכל.

מגני על אלהים היה לו לומר מגני אלהים: מהו על? אך כי מבטחי ומשעני הוא אלהים שיהיה מגני שהוא מושיע ישרי לב:

ואל יחשדני שומע כי אני אומר כן לפנים ולא כן לבי כי אם שאני הצדיק כי הלא אדרבה ביושר לבי הוא מה שאני בוטח להושע ואיך אדבר שלא ביושר לבב וזהו מגיני שיש לי על אלהים שאבטח יגן לי הלא הוא להיותו מושיע ישרי לב כי הוא יודע כי ישר לבב אני וביושר לבב אני אומר כי ה' לבדו הוא היודע מי הוא הצדיק:

מגיני. ענין מחסה כגבור על המגן:

מושיע. לפי שהוא מושיע ישרי לב:

מגני, מפרש נגד בוחן לבות וכליות אלהים ולכן מגני על ה' אלהים הוא יהיה לי למגן מצד שהוא מושיע ישרי לב ויודע שלבי ישר במצפוני, כמ"ש היטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם ונגד מ"ש אלהים צדיק אמר כי מגני על, אלהים שהוא שופט את הצדיק ואת הזועם אל בכל יום, שהגם שבחיצונותי ימצא בי איזה עון הלא ישפוט את המשפט הצרופי שיצרף מעשה הצדיק לעומת מעשה הרשע הזועם את האל בכל יום, ועושה תועבות להכעיס:

שופט צדיק. אתה לשפוט צדק:

אֱלֹהִים שׁוֹפֵט צַדִּיק וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם: מאי למען דעת צדקות ה' אמר להן הקב"ה לישראל דעו נא כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי כל אותן הימים בימי בלעם הרשע שאילמלא כעסתי כל אותן הימים לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט היינו דקאמר ליה בלעם לבלק מה אקב לא קבה אל (וגו' אותן היום [הימים] לא זעם ה') אל זועם בכל יום וכמה זעמו רגע שנאמר כי רגע באפו חיים ברצונו וגו':
(סנהדרין קה ע"ב)

אלהים שופט צדיק כמו: שפטני יי' כצדקי (למעלה פסוק ט) ופרושו: אלהים שופט הצדיק כצדקתו והרשע כרשעתו וזהו שאמר:

ומה שאני תמיד בצרות ומורדף בלי חשך ואין יום שאין לי צרה אין זו ראיה כי לא צדיק אני כי הלא אלהים שופט צדיק ומיסרו ועושה בו משפט. והיה מביא היםורין כאחת אלא שאל שהוא מדת החסד מחלקם ממנו מעט בכל יום וזהו ואל זועם בכל יום שאוכל לסובלם. או יאמר אלהים הוא השופט מי הוא אשר יקרא צדיק ואין צרותי ראיה שאיני צדיק כי אדרבא חסד אל הוא היותו זועם בכל יום כענין ויסרתיך למשפט:

זועם. ענין כעס:

שופט צדיק. שופט משפט צדיק וכועס בכל יום על המריעים לו:

שופט צדיק. מלא וא"ו (ובד"ה ב' כ"ו) יש חלופי מסרות ושם אכתוב בס"ד מה שנראה בעיני:

זועם בכל יום. כשרואה את מעשה הרשעים:

וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם: ומי איכא רתחא קמיה דקודשא בריך הוא אין דתניא ואל זועם בכל יום וכו':
(ברכות ז ע"א)

ואל זעם בכל יום: כלומר: שופט הצדיק, ושופט מי שהוא זעם אל בכל יום, כי לא ישוב מרשעו. וזהו שאמר אחריו: אם לא ישוב. אם במקום כי, כמו ואם יהיה היבל (במדבר לו ד) שהוא במקום כי, או כאשר. ובכל יום רוצה לומר: תמיד. ומה היה זעם שאול לאל? שהיה מבזה מעשה האל ודברו, כי היה יודע כי דוד על פי יי' נמשח למלך אחריו והוא היה רודף אחריו כל יום להרגו. הנה היה חושב בכל יום לבטל דברי האל. ועוד: שהיה דוד נקי ולא חטא לו, והיה רוצה לשפוך דם נקי. ועוד: שנשבע חי יי' שלא ימיתנו. ומכל אלה היה ראוי להקרא זעם.

וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם: רב פפא רמי כתיב אל זועם בכל יום וכתיב לפני זעמו מי יעמוד לא קשיא כאן ביחיד כאן בצבור וכו':
(עבודה זרה ד ע"א)

אם לא ישוב. הרשע מרשעו:

אם לא ישוב חרבו ילטוש כבר פרשנוהו דבק למעלה. ואמר: כי לא ישוב מרשעתו וחרבו ילטוש להמיתני.

אם אמר הנה חליתי פניך שתחזירהו בתשובה באמרי יגמר נא רע רשעים ואם לא ישוב מדרכו כי אם שיחזיק ברדיפתו הנה חרבו ילטוש כלומר חרבו אשר עתידה להמיתו ילטוש אותה להכינה מהר וכן קשתו אשר דרך לנגדי מתחלה עתה ויכוננה ומה שאמרתי שעתה ילטוש חרבו שנראה שכבר מוכנת לו החרב ליהרג בה אלא שבזה הוא לוטש אותה למהר הכנתה:

ילטוש. יחדד כמו לוטש כל חורש (בראשית ד׳:כ״ב):

אם לא ישוב. אם הרודף את הצדיק לא ישוב מדרכו כי עוד יחדד חרבו וקשתו אשר דרך מכונה לירות בו על הצדיק:

אם לא ישוב, נגד מ"ש למעלה ועליה למרום שובה שבעבור מעשה הרשע ישוב ה' למרום ולא יעניש את דוד, וראוי לפי זה שגם הרשע שהוא השליח לענוש ישוב גם כן למקומו, ואם הוא לא ישוב, רק חרבו ילטוש וקשתו אשר דרך יכוננה לכונן חציו על יתר:

חרבו ילטוש. הקב"ה עליו ילטוש פורביר"א בלעז וידרוך קשתו:

קשתו דרך ויכוננה לירות בי, כלומר: קרוב אני אל המות בכל יום כמי שהוא עומד כנגד הקשת הדרוכה.

ולו. ולרשע הכין הקב"ה כלי מות:

ולו הכין כלי מות חציו לדלקים יפעל: לו ולדלקים עמו אחרי הכין ופעל חצים וכלי מות להרגני. ויש מפרשים ולו כמו בעבורו, כלומר: בעבור נפשו: כלומר החצים שהכין לו לנפשו הם, כי הוא ימות בהם. ודלקים, כמו כי דלקת אחרי (בראשית לא לו).

הלא הוא כי הנה ולו לעצמו כבר הכין כלי מות מקודם לזה אך עתה שמכין חציו לדולקים ורודפים אשר ידלקו אחריו להמיתו במלחמה יפעל ולא לי:

לדולקים. לרודפים כמו דלקת אחרי (שם ל״א):

ולו הכין. גמול ענשו יהיה שהכין כלי מות האלה על עצמו והחצים שעשה בפועל ידיו הנה באמת פועל אותם על הרודף ר״‎ל עצמו כי הוא יהיה נהרג בהם:

לדולקים. הלמ"ד בגעיא:

ולו, המאמרים מקבילים, מה שחרבו ילטוש לו לעצמו הכין כלי מות ומה שכנן חצי קשתו חציו יפעל שיהיו מוכנים לנגד הדולקים והרודפים אותי:

לדלקים. לרודפים כמו כי דלקת אחרי (בראשית ל״א:ל״ו) וכן פירושו חציו להרוג את הרשעים הדולקים את הצדיקים יפעל הקב"ה ויזמינם להמיתם, כל דליקה ל' רדיפה היא:

יחבל. ל' הריון ולידה כמו (שיר השירים ח׳:ה׳) שמה חבלתך אמך:

הנה יחבל און והרה עמל וילד שקר: ידמה מחשבות הלב להריון. וכשיוצאין בפה או במעשה דומין לחבלי האשה וללדה. אם כן דמיון הדבור הוא החבלים ודמיון המעשה הוא הלדה. ואמר: כי דבר האון בפיו, כי יחשבנו בלבו ויוציאנו בפה למעשה. ואון ועמל ושקר ענין אחד, אלא שהמלות שונות.

ואין לומר כי אחר שאומר שלא ירדפני עוד יקיים דברו לא כן הוא כי אחר שהחל ברעה אין להאמינו כי הנה יחבל און ששלח הזיפים לאמר לכו נא הכינו עוד ודעו וראו את מקומו כו' ומיד והרה עמל כי וילך שאול ואנשיו לבקש כו' אחרי התחלות רעות אלו לא ימשך אמת ובטחון בדבריו כ"א וילד שקר שודאי התולדה תהיה שקר כי ישקר בהבטחתו ולא יקיימנה:

יחבל און, והרה עמל. יחבל הוא קליטת הזרע, כמו שמה חבלה ילדתך, ואחריו ההריון, ואחריו הלידה,

יחבל און. כמו האשה אשר ממה שיש לה חבלי לידה הדבר ההיא בעצמה הרתה ואותה תלד כן הרשעים הללו הנה מעשיהם הרעים לא בהזדמן עשאום כ״‎א חשבו עליהם מתחלה לעשותם ובדבר הזה עצמו יהיה גמול תשלומיהן:

הנה יחבל און, מצייר במליצה ההכנה והמחשבה והפעולה של הרשעים כאילו קלט הזרע והרה אותו בבטן וילד הנה חובל און והרה עמל אבל בבוא עת הלידה ילד שקר, רצה לומר לא יולד הילד שהתכוון אליו במעשהו, כי נהפך הוא לרעתו:

והרה עמל וילד שקר. כל מה שהוא מוליד ויגע הכל משקר בו שאינו מתקיים בידו מתלא אמר כל מה דשקרא מוליד פחתא נסבא:

ומה שאמרתי שכבר הוכנו לעצמו הוא כי בור כרה בקבלת לשון הרע על נוב עיר הכהנים ויחפרהו שהמיתם ויפול בשחת יפעל:

והאון. הוא הכח שלא במשפט, והעמל הוא ענין נפשי, ואמר (איוב ד') חורשי און וזורעי עמל, שמכין פעולת און, שמדמהו לחרישה או קליטת הזרע ושומרו בלבו להוציאו אל הפועל, וזה מדמה לזריעה או להריון, וכשירצה לציין גמר המעשה יאמר הרה עמל וילד און (ישעיה נ''ט ד' איוב ט''ו ל''ה), אבל פה שמציין שלא יכול להוציא את האון שהכין אל הפועל, אמר שילד שקר ובדרך המליצה נוכל לאמר שאון ועמל ושקר הם הפועלים, האון חבל וקלט הזרע, והעמל הרה, והשקר הוא ילד, רצונו לומר שמה שהכין על ידי און ועמל ילד השקר,

כרה ויחפרהו. כשבאו נרדפים מציין בכריה התחלת הכריה וחפר גמר החפירה ויכרו שם עבדי יצחק באר רצונו לומר שהתחילו לכרות, ואז ואבימלך הלך אליו מגרר וכו' ויהי ביום ההוא ויבואו עבדי יצחק ויגידו לו על אדות הבאר אשר חפרו, שגמרו החפירה, ויאמרו לו מצאנו מים, וממ''ש כי יכרה איש בור למדו דבור ט' לנזקין ולכורה אחר כורה :

בור כרה ויחפרהו כפל ענין במלות שונות. ואמר: כי הוא כרה בור להפילני בו והוא יפל בו. התנבא שימות שאול בחרב. ואמר:

בשחת. בבור כמו כורה שחת (משלי כ״ו):

בור כרה. בזה יפרש המקרא שלפניו ויאמר הנה הבור אשר כרה ובתחילה חשב לחפרו על מי אזי גמולו אשר בעצמו יפול בו:

בור כרה ויחפרהו. אמרו רז"ל בשוחר טוב כל שהרשעים הן חופרים לנפשם הן חופרין ובסוף יפול בשחת יפעל ישוב עמלו בראשו זה המן שכל מה שחשב למרדכי נעשה לו עכ"ל ויתבאר זה במ"ש במדרש ר' פנחס ור' חוניא לפי שהרשעים אומרים כמה רבואות גהינם היא מחזקת אמר הקב"ה כל מה שאתם רבים בעולם היא מתפתה בכל יום ומרחבת ומעמקת שנאמר כי ערוך מאתמול תפתה עכ"ל וידוע שגיהנם נקרא בור והרשעים קונים גהינם בממון גדול אשר לדבר עבירה פז"ר גדו"ל ברצון טוב וז"ש בור כרה מלשון אשר כריתי לי שכן קורין למכירה כירה. וכי תימא כמה רבואות מחזיק גיהנם לז"א ויחפרהו שהן חופרין לנפשם כי מתרחבת ומעמקת. ומ"ש ובסוף יפול בשחת יתבאר במעשה הרוח שדיבר למהרח"ו ז"ל שהיה כ"ה שנים שהיה ביסורין קשים מאד כי מ"ש משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש הוא כשילכו לגיהנם אבל קודם גהינם הם יסורין יותר קשים ואחר כמה שנים הולכים לגהינם ושם הם י"ב חדש וז"ש ובסוף יפול בשחת יפעל דהגהינם הוא בסוף כמה יסורין קשים. ומה שדרשוהו בהמן הפשוט שהמזמור מדבר בשאול הע"ה שהוא גרם לצרת המן שהחיה אגג ודוד הע"ה הוא היה יסוד המעלה להצלה כמו שארז"ל דבזכותו ניצולנו לזה דריש בור כרה בהמן שהוא קנה בדמים מרובים מפלתו ויפול בשחת יפעל כי הוא פעל ועשה ומדד עצמו על העץ ישוב עמלו בראשו כמ"ש ואת עמלנו אלו הבנים שהוא נתלה בתחילה ובניו עליו. וחתם דוד הע"ה אודה ה' כצדק"ו שהוא מודה על נס זה כמו שמודה אסתר שהיא צד"ק ואזמרה שם ה' עליון דתמיד בשירותיו הוא מתקן הירך והנצח כמ"ש נעימות בימינך נצח וזו ששאל דוד הע"ה זכרני ה' ברצון עמך שיזכירהו בנס זה וא"ל הקב"ה לך אני מזכיר תחילה איש יהודי ואח"כ ושמו מרדכי כמו שאמרו רז"ל. ולכן אמר אודה ה' כצדקו ואזמרה שם ה' עליון:

ומפרש, נגד מ"ש הנה יחבל און בור כרה הכריה היא תחלת החפירה, וזה במשל שקלט את הזרע של האון, ונגד מ"ש והרה עמל אמר ויחפרהו, רצה לומר שגמר את החפירה, וזה משל ההריון של העמל ששמר את רעתו ועסק בו לגמרו כאשה השומרת את הולד בעת הריונה, ונגד וילד שקר מפרש ויפל בשחת יפעל, דרך ציידי החיות לכסות בור עמוק בו תפול החיה ושם עושים שחת בה תלכד ותשחת, ממליץ כי בהכינו בור ללכוד אנשים בעת פעל השחת נלכד בו הוא עצמו חופר גומץ בו יפול ולפי זה גמר המעשה שמיוחס אל הלידה לא היה כפי מחשבתו והוליד שקר, והנה האון הוא המעשה הרע הנעשית באון וחמס שלא במשפט, והעמל הוא רוע המחשבה שחושב להרע, ועל זה אמר שחבל און שהכין את עצמו לעשות פועל חמס והרה עמל שהוא רוב המחשב לבצע את הרע:

ויפל בשחת יפעל: עבר במקום עתיד כמו שפרשנו.

4026 / (תהלים ז,ח) / מרום
ריפוש"א / refuse / מקום להימלט
חסר בכתבי-היד.

ישוב עמלו בראשו שקרו שהיה עושה ברדפו אחרי ישוב בראשו.

כי ישוב עמלו בראשו שיהרג על אותו עון ועל קדקדו הוא זרעו שיוצאים מן הקדקד כנודע כי משם טפת הזרע יוצאה ג"כ חמסו ירד וכן היה כי מתו עמו שלשת בניו:

קדקדו. הוא אמצעית הראש שם יחולק השער אילך ואילך:

ישוב עמלו. העמל שרצה לעשותו לזולתו ישוב על ראשו:

ישוב עמלו בראשו. הבי"ת רפה:

ישוב עמלו בראשו נגד העמל שהוא ענין מחשבי אמר שישוב בראשו, שהראש מציין המחשבה שיוצאת מן המוח ונגד האון שהוא בפועל אמר שעל קדקדו חמסו ירד, שהקדקד הוא חיצונית הראש:

ועל קדקדו חמסו ירד: כפל ענין במלות שונות.

ועל קדקדו. כפל הדבר במ״‎ש להתמדתו:

ועל קדקדו. קו"ף שניה בחטף קמץ כמ"ש בשמואל ב' י"ד:

4027 / (תהלים ז,יג) / ילטוש
פורבי"ר / forbir / לצחצח
חסר בכתבי-היד.

אודה ה' כצדקו. כשיצדיק הדין הגמור לשפוט הרשעים כרשעם:

אודה יהוה כצדקו ואז אודה יי' כפי צדקו שעשה עמי.

אודה יאמר כי מי יוכל להודות לה' על כל עניניו ולא יאמרו לו סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך אך אודה ה' כצדקו שעושה עמי בלבד וגם אזמרה שם ה' שאינו כשם מלך בשר ודם שאין בשמו ממש רק בעצמו אך הוא יתברך שמו גם כן עליון כנודע:

אודה ה' כצדקי ואזמרה שם ה', ההודאה הוא מצד הכרת הטובה, והזמר הוא מצד הכרת תהלותיו מצד עצמם, וכשבאו נרדפים ייחס ההודאה לה' והזמר לשמו (לקמן ט' ב' ג', י''ח נ', צ''ב ב') שעל ידי הכרת הטובה יכירו את ה' המטיב, והכרת שבחיו הוא רק מצד הפרסום כי לא יוכר מצד עצמו, ואמר שעל ידי שיודה ה' ע''י טובותיו ע''י יכיר תהלותיו ופרסום שמו ויזמר לשמו :

כצדקו. כאשר ראוי להודות על הצדקת דינו:

אודה ה', ההודאה הוא על הטוב שקבל, וגם אזמרה שם ה' להגיד נפלאותיו והשגחתו וגבורותיו:

ואזמרה שם יהוה עליון: כי הוא עליון על הכל ומושל בכל ויעשה ביצורים כחפצו.

או יאמר הנה אנכי בצרה רדוף ומצטער ומצד אחר עשה הוא יתברך עמי צדקה שמצילני מן המות לא אחוש על צערי ואודה ה' כצדקו על ההצלה ובשכר זאת אבטח בה' שאזכה לעלות במעלה חלף צערי זה שאני סובל וזהו ואזמרה שם ה' עליון כי אבטח שאזמרה שם ה' בהיותי עליון נצב מלך:

ואזמרה. אשבח בזמר את שם ה׳‎ לומר שעוד הוא עליון ומאד נעלה על כל התשבחות: