Commento su Salmi 71:26

בך. המזמור הזה אמרו סמוך למזמור אשר לפניו לפיכך לא אמר בו פתיחה למנצח ומזמור ואמרו בברחו מפני אבשלום בנו והעד מה שאמר אל תשליכני לעת זקנה ובברחו מפני שאול לא היה זקן:

בך ה' חסיתי כו'. הנה יראה מהמפרשים כי על צרת אויביו מבקשי רעתו ידבר המזמור וביחוד יראה מהרד"ק שהיה על זמן ברחו מפני אבשלום בנו ויתכן יאמר הנה ידעתי כי מבלי שאתפלל רק שאחסה בך די לי לשלא אבושה לעולם וזהו בך ה' חסיתי אל אבושה לעולם.

חסיתי. בטחתי:

בך ה' חסיתי - הנכון בעיני: כי זה המזמור דוד חברו, כמו המזמור: ברכי נפשי את ה' אלהי גדלת מאד, כי הוא דבק.

בך. על כי חסיתי בך מהראוי שאל אבוש לעולם:

בך ה' חסיתי. אפשר בך רמז לתורה שיש בה כ"ב אותיות והתורה היא קב"ה כמ"ש בזהר הקדש ותורה בעידנא דעסיק ובעידנא דלא עסיק אגוני מגנא ואצולי מצלא כדעת רב יוסף פ"ג דסוטה וכבר כתבנו בעניותנו דבילקוט כ"י על פרשיות המועדים אומר סברת רב יוסף בלשון שנו רבותינו וקאמר דשאני דואג ואחיתופל דלמדו שלא לשמה דהוא פירכת רבא לרב יוסף בש"ס. אל אבושה לעולם בצדקתך תצילני ר"ל בשכינה דנקראת צדקה תצילני ותפלטני כמ"ש שכינה עמו ובא לידי חטא בתמיהה ולזה אמר תצילני מאויבי ותפלטני מיצה"ר שלא אחטא:

בך, ר"ל הלא בך חסיתי, לכן אל אבושה לעולם הושיעני גם עתה כמו שהושעתני אז, כי פן יאמרו מבלי יכולת ה' להושיע, ובא בג' טענות, א. מצד שחסה בו ב. בצדקתך שיעשה למען צדקות ה', ג. מצד התפלה הטה אלי אזנך:

בך ה' חסיתי. וכיון שחסיתי בך ידעתי כי לא אבוש לעולם:

בך - אתה השם עומד לנצח, על כן לא אבוש לעולם.

בצדקתך. לא בצדקתי כי ידע דוד כי זה היה עונש עון אוריה:

אך עכ"ז כ"כ תאבתי לדבר עמך ושתהיה שומע דברי מפי שעם היות שבצדקתך תצילני ממות ותפלטני מצרה למעלה שתגזור הצלתי ותפלטני וזהו בצדקתך תצילני ותפלטני אחלה פניך שלא תפעול התשועה למטה עד תשמע דברי תפלתי וזהו הטה וכו' והושיעני ע"ד הכתוב אצלנו על וארשת שפתיו כו' שאם טרם אתפלל היית עושה התשועה בפועל לא הייתי מתפלל.

בצדקתך - הטעם שתדין בצדק, כי אויבי יעשו לי עול.

בצדקתך. ולא לפי גמול המעשה:

הטה וגו׳‎. להאזין תפלתי:

לבוא תמיד. באותו מעון, להנצל בתוכו מן הרודף:

היה. לפי שברח ממעונו מירושלים מפני אבשלום שאל שהאל יהיה לו מעוז להשיב בו מפני בנו:

ועוד שנית אבקש ממך שלא יהיה על ידי שליח רק היה לי. שלישית שלא תהיה לי כמחסה סלע שאין נסתר רק מאחוריו אך מלפניו אפשר יבא האויב דלחם בו אך היה לי לצור מעון מסובב מאיכותך כמי שבתוך מעון ובית. ועוד רביעית שלא יהיה המעון בלבד בעת הצרה כמי שמאימת אויב ברדפו אחריו יתחבא בתוך מגדל ומצודה כ"א לבא תמיד שהוא כי תהיה איכותך מעון שתמיד אהיה בא ונכנס בפנימיות קדושתך כנודע כי אין קץ לפנימיות קדושתו יתברך שאינו כבא תוך בית שאחר שהוא בפנים נגמר השגת פנימיותו כי בקדושתו יתברך יכול אחד קדוש להיות נכנס תמיד תוך פנימיות קדושתו יום יום אלף שנים ולא יבא עד קץ פנימיותו כי אין לו קץ וזהו לבא תמיד ואחר אומרו כל שאלותיו אלה פירש ואמר מה שאמרתי היה לי הוא כי עד כה צוית להושיעני על ידי שליח ומה שאמרתי לצור מעון הוא כי עד כה סלעי שהייתי נשמר מצד אחד כחוסה בצד שן סלע כי הייתי נשמר שלא אהרג והייתי ירא שמא אהרוג ומה שאמרתי לבא תמיד הוא כי עד כה גם שלפעמים הייתי נשמר מכל צד הייתי כמי שהוא במצודה נטמן בעת הצרה שאינו נטמן במצודה רק בעת הצרה בלבד וזהו ומצודתי אתה כי לעומת שני הדברים האחרונים שהם מעון לבא תמיד אמר כי סלעי ומצודתי אתה שהם שני דברים שהיו לו תחלה:

מעון. מדור:

היה לי - כמו מעון להסתר בו, על כן אחריו לבא תמיד, כי כל מעון הוא למעלה.

לצור מעון. להיות דומה לצור העשוי בו מקום מדור המוכן לבוא בו תמיד להסתר:

לצור מעון. במקצת ספרים ישנים כתוב מעוז בזי"ן וכך הוא גירסת המתרגם שפירש זה כמו שפירש לצור מעוז שבמזמור ל"א. אמנם לגי' כל ספרים מדוייקים כ"י זה כתוב מעון בנו"ן וכן במסורת מעון ד' ומלא בקריא וסימן (תבעטו. והבטת (שמואל א' ב'):

היה לי, כי בנעוריו היה לו לצור מעון כנ"ל סי' ל"א שבקש שם היה לי לצור מעון, א"כ ראוי שאבא בצור מעון הזה תמיד וגם עתה אשגב בו, כי לבא תמיד צוית, הציווי שלך היה שאל הצור הזה אבא תמיד למען תושיעני בו, כי לא צויתני לבא רק לפי שעה רק לעולם כי סלעי ומצודתי אתה, ע"כ הקדמת המזמור שחזר הדברים שדבר בימי נעוריו כשברח מפני שאול, עתה מתחיל תפלתו ביחוד:

צוית להושיעני. פעמים רבות הושעתני על ידי שלוחיך:

צוית להושיעני. כמו תצוה עבר במקום עתיד או פי' צוית פעמים רבות להושיעני כן תושיעני עתה, והמצוה היא למלאכים כמו שכתוב כי מלאכיו יצוה לך:

ומצודתי. ענין מבצר חזק:

וטעם צוית – שהבטיחו שמואל או על דרך הוא צוה ויעמד כמו דבור השם, שהטעם על הגזרות על ידי המלאכים.

צוית. הלא מעולם צוית למלאכיך להושיעני כי אתה לי למעוז כסלע ומצודה מימות עולם לזה גם עתה אל תרף ידך:

לבוא. כצ"ל:

תפלה למשה. וכל בר נש וקריו דכוותהון בר מן חד ועל (צ"ל ואת) קריתים (מדבר ל"ב) כן מצאתי במסרה כ"י ועמ"ש במזמור ל"א:

וחומץ. כמו חומס וכן (ישעיה א') אשרו חמוץ, נגזל:

אֱלֹהַי פַּלְּטֵנִי: כדקתני סיפא מעשה באחד שחטף חלקו וחלק חברו והיו קוראין אותו בן חמצן עד יום מותו אמר רבה בר רב שילא מאי קראה אלהי פלטני מיד רשע מכף מעול וחומץ רבה אמר מהכא למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ: מעשר שני בין בשוגג בין במזיד לא קידש דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר שוגג לא קידש מזיד קידש וכו':
(קידושין נג ע"א)

אלהי. אמר רשע על אבשלום:

אלהי פלטני כו' הנה רז"ל פירשו פסוק צופה רשע על היצר הרע ועל דרך זה יאמר פה אלהי פלטני מיד רשע הוא שטן המקטרג לפניך יותר מכף בשר ודם המעול וחומץ כי מ"ם מכף כמו הטובה ממנה שהוא יותר וכמוהו אין מספר:

וחומץ. חומס וגוזל כמו אשרו חמוץ (ישעיה א׳):

מיד, מכף. התבאר (שיעיה ס''ב ג', ירמיה ט''ו כ''א, משלי י' ד', ל''א כ')

אלהי - התברר טעם בצדקתך.

אלהי פלטני מיד רשע. האל"ף בגעיא בס"ס:

אלהי פלטני מיד רשע, אבשלום וסייעתו, ומוסיף מכף מעול שכף הוא יותר מן היד, הגם שכבר תפסני בכפו, וכן הוסיף מעול וחומץ:

מְעַוֵּל וְחוֹמֵץ: הצנועין מושכין את ידיהן והגרגרנין נוטלין ואוכלין ומעשה באחד שנטל חלקו וחלק חבירו והיו קורין אותו בן חמצן עד יום מותו אמר רבה בר (בר) שילא מאי קרא אלהי פלטני מיד רשע מכף מעול וחומץ וכו':
(יומא לט ע"א)

מעול וחומץ. על אחיתופל:

וחומץ. כמו וחומס, ועמ''ש ישעיה (ס''ג א) :

וחומץ - כמו: אשרו חמוץ.

וחומץ. בצד"י כמו בסמ"ך:

מנעורי. כלומר מנעורי הכרתי וידעתי כי אתה האל ושמתי מבטחי בך:

כי מן אדם לא אירא כי אתה תקותי שאמרת לא תמות אלא הנני מקים רעה מביתך כו' יורה שיצערני ולא ימיתני. ועוד כי ה' אלהים מבטחי מנעורי שהבטחתני עד למרחוק ככתוב בתחלת מלכותו:

כי - אין לי תקוה זולתך, ככה אותך קויתי מיום היותי על האדמה, וזה הוא מבטחי מנעורי.

אתה תקותי. אליך אקוה ואתה לי למבטח מנעורי:

כי אתה תקותי ה' על העתיד, וגם מבטחי מנעורי בעבר:

אתה גוזי. אתה מוציאי ומעבירי כמו (במדבר י״א:ל״א) ויגז שלוים, כי גז חיש ונעופה (לקמן צ'):

אַתָּה גוֹזִי: במאי קמיפלגי מר סבר עיקר חיותא באפיה ומר סבר עיקר חיותא בטיבוריה לימא כי הני תנאי מהיכן הולד נוצר מראשו וכן הוא אומר ממעי אמי אתה גוזי ואומר גזי נזרך והשליכי וגו' אבא שאול אומר מטיבורו ומשלח שרשו אילך ואילך אפילו תימא אבא שאול ע"כ לא קאמר אבא שאול אלא לענין יצירה דכי מיתצר ולד ממציעתיה מיתצר אבל לענין חיותא דכולי עלמא באפיה הוא דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו וגו':
(סוטה מה ע"ב)

מבטן. אע"פ שלא ידעתי בצאתי מן הבטן עליך נסמכתי כי אתה המכין מזוני:

ולא עוד כ''א גם עליך נסמכתי מבטן לבלתי השאר נפל יותר מעל אדם או אבות שנתנו לי משנותם שבעים שנה וכן אמרו רבותינו ז''ל שהוא יתברך סתם בדבר מימי אדם והוא כ"א אתה לא היית מוציאני ממעי אמי מה היו מועילים לי שנותם כי אין לאל ידם רק להאריך את החי לא להחיות את המת וזהו ממעי אמי אתה גוזי לכן בך תהלתי תמיד ולא באדם ואבות ואלו חפצת להמיתני עתה לא עשית את כל זאת:

גוזי. ענין הוצאה כמו ויגז שלוים (במדבר י״א:ל״א) שהוציאם מן הים:

מבטן ממעי אמי. בארתי בישעיה (סי' מ''ט) שמעי אמי מציין טרם התפרד הולד מביצי ההולדה, ועז''א גוזי שאתה גוזז ומפריד העובר מן המעים בתחלת רקימת הולד, והוא מוסיף על מבטן שמציין בעת נפרד העובר מן המעיים ומונח בבטן אמו :

עליך, גוזי - כמו: ויגז שלוים, על כן תהלתך בך תמיד.

מבטן. מעת צאתי מבטן אמי:

בך תהלתי. תי"ו ראשונה רפה:

עליך, ולא לבד מנעורי כי עליך נסמכתי מבטן בעוד הייתי בבטן אמי, ויותר מזה שממעי אמי אתה גוזי, עי' באה"מ, ור"ל כל קיומי והוייתי בעולם הוא על ידך, וכן בך תהלתי תמיד שהתהללתי רק בך, ואם לא תושיעני יאמרו מבלתי יכולת ויהיה חילול ה':

מִמְּעֵי אִמִּי דתניא מהיכן הולד נוצר מראשו שנאמר ממעי אמי אתה גוזי ואומר גזי נזרך והשליכי וכו':
(יומא פה ע"א)

גוזי. בשקל טוב:

אתה גוזי. אתה הוצאתני מרחם אמי ולזה תמיד מהלל פי הוא בך:

מִמְּעֵי אִמִּי אַתָּה גוֹזִי: תנא דבי ר' ישמעאל משל לכהן שמסר תרומה לעם הארץ ואמר לו אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הריני שורפה לפניך א"ר אלעזר מאי קרא ממעי אמי אתה גוזי מאי משמע דהאי גוזי לישנא דאשתבועי הוא דכתיב גזי נזרך והשליכי וכו':
(נדה ל ע"ב)

בך תהלתי. תמיד אני מתהלל בך על הטובות שעשית עמי:

כמופת הייתי לרבים. רבים ראו צרותי ודאגו פן יקראם דוגמת צרתי פן אהיה להם לאות כאשר הוקרה לזה כן יקרה לנו כענין שנאמר (יחזקאל כ"ד) והיה יחזקאל לכם למופת:

כמופת. כי רבים יוסרו בראותם כי נענשתי על העון ואני מופת להם:

כמופת הייתי לרבים כו' כל כך היה מציאות הויתי וקיומי על דרך נס כי מתחלתי הייתי ראוי להיות נופל וגם שנות חיים לא היו לי וקיימתני ע"י נסים ונפלאות והצלתני מכמה צרות ורדיפות ואימות מות עד כי אפילו אם היו לי אלפים ורבבות זכיות נתמעטו ונתעכלו עד גדר כי כמופת הייתי לרבים כי הייתי בעיני רבים כדוגמא ומופת בעלמא מתקיים על דרך נס להיות אות ומופת להורות לעולם גדולתו יתברך והשגחתו והיטיבו את בני האדם ומקיימני שלא בטבע ושלא בזכותי רק למען הראות השגחתו בלבד אך לא כן הוא כי אם שאתה מחסה של בשבילי וזהו ואתה מחסי והראיה כי הלא אין החסות השאר אני קיים בלבד כי אם גם הוא היות לי עוז ואם לא היה שמצאתי חן בעיניך כ"א שהייתי מופת בעלמא עם היותי בלתי כדאי לא היה לי מחסה בעוז:

כמופת. בא תמיד על דבר היוצא מדרך הטבע :

כמופת - הטעם בעבור שנסמכתי עליך ואתה סמכתני הייתי כמופת לרבים שלא היו מאמינים בך, כדרך והיה יחזקאל לכם למופת.

כמופת. עם כי הייתי כמופת לרבים ר״‎ל הצרות הבאות עלי המה היו לאות ולמופת להפחיד בני אדם שלא יחטאו שבל יקרה להם כמקרי:

לרבים. במקצת דפוסים ישנים הלמ"ד קמוצה ובמדויקים כ"י בשוא:

(ז-ח) כמופת הייתי לרבים, רבים חשבו אותי כדבר מופת ופלא, שגבורתי והצלחתי אינה דבר טבעי רק מופת ופלא, ואתה מחסי עז ימלא פי תהלתך, אולם פי היה מלא תהלתך שכחי אינו מעצמי רק שאתה מחסי עז, ולא יחסתי שום תהלה אל עצמי רק שהיה פי מלא רק מתהלתך, כי יחסתי הכל אליך, וגם כל היום היה פי מלא תפארתך, שהם הענינים הנפלאים לגמרי שבם תתפאר:

ואתה מחסי עוז. פי' אע"פ שאני בורח בעונש עוני אתה מחסי עוז שתשיבני למלכותי:

ואתה מחסי עוז. אבל אתה מחסי עוז ולא כלו אותי הצרות ההמה:

יִמָּלֵא פִי תְּהִלָּתֶךָ: א"ר יהודה שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה מסלקן לצד א' ומברך תניא חדא בולען ותניא אידך פולטן ותניא אידך מסלקן ל"ק הא דתניא בולען במשקין והא דתניא פולטן במידי דלא ממאיס והא דתניא מסלקן במידי דממאיס במידי דלא ממאיס נמי לסלקינהו לצד אחד וליברך תרגמא רב יצחק קסקסאה קמיה דרבי יוסי בר אבין משמיה דרבי יוחנן משום שנאמר ימלא פי תהלתך וכו':
(ברכות נ ע"ב)

ימלא. כשתצילני אהללך בכל פי ואזכיר כל היום תפארתך שאני מתפאר שתושיעני:

ימלא פי וכו' אחרי אומרו כי הוא יתברך מבטחו מנעוריו ושעליו נסמך מבטן כו' כי רבו נסיו ונפלאות אשר עשה עמו אמר עתה שומע דברי אלה אפשר יעלה על לבו כי מה שאני מחזיק טובה אליו יתברך ומהללו הוא כי על הרבה לעשות הטובות ונפלאות רבות אך לא על כל אחד ואחד על כן אני אומר כי לא כן כ"א אין צריך לומר על תהלות רבות על הטובות רבות שעשה לי כי אם אפילו על אחד בלבד אפילו אם ימלא פי תהלתך וגם אתמיד בהלול כל היום לא אגמור ולא יראה כמפליג יותר מכדי באופן שיתייחס להעדר תפארת לבעל ההלול כי לא כן הוא כי גם אם על הטובה אחת שיעשה מלך מבני אדם לאיש אם האיש יפליג להללו על הדבר יום אחד אינו תפארת למלך כי א"א מלך מבני אדם דבר שסיפור הלולו יצטרך זמן ואם יפליג הרבה המקבל יהיה גנאי למלך ששומע הילול יותר מהראוי ושותק אמר דוד אינך כמלך מבני אדם ואין הטבותיך כהטבותיו כי אתה גם כי ימלא פי תהלתך ושיהיה כל היום היא תפארתך כי לא יכיל פה ולא זמן אפילו לאחד מהלוליו יתברך:

תהלתך, תפארתך. תפארת מציין הענינים הנשגבים שיעשה ה' למעלה מן הטבע שבם יתפאר, כמ''ש כן נהגת עמך לעשות לך שם תפארת :

ימלא - כנגד בך תהלתך, ככה עד שימלא פי, והטעם כל ימי.

ימלא פי. ובעבור זה ימלא וכו׳‎:

ימלא פי תהלתך כל היום תפארתך. אפשר דרך רמז ואסמכתא מ"ש רבינו האר"י זצ"ל דאין ללמוד מקרא בלילה. ונודע כי תורה שבכתב הוא כנגד הקב"ה בחינת תפארת ותורה שבע"פ היא כנגד השכינה הנקראת תהלה וז"ש ימלא פי תורה שבע"פ פי דייקא תהלתך היא השכינה כי תורה שבע"פ כנגדה ולא אמר זמן דביום ובלילה קורין תורה שבעל פה. אך תורה שבכתב כל היום ר"ל כל יום תפארתך תורה שבכתב אשר היא כנגד תפארת. א"נ יש לרמוז דהקב"ה הבטיחו שלא יפסק מלכותו עד שיבא המשיח והוא משיח בן דוד ור"ת תהלתך כל יום בגימטריא משיח בן דוד עם הכולל ועל זה השב"ח השבי"ח בכל פה שזיכהו לכך וז"ש ימלא פי תהלתך. ובספר ארץ החיים כתב ימלא פי רמז מילוי פי וז"ש ימל"א פ"י והיינו פא יוד גימטריא ק"א שהיה שונה פרקו מאה ואחד פעמים גימטריא מיכאל שהוא מלאך הזכרון ועל זה היה חוזר תלמודו ק"א פעמים:

כל היום. מוסב על ימלא פי לומר כל היום ימלא פי לספר תפארתך:

לעת זקנה. אם זקנתי בחטאים כלומר שחטאתי הרבה:

אל תשליכני. עתה כשאני זקן וכלה כחי רק היה עתה כחו ומעוזי:

אל תשליכני לעת זקנה כו' הנה יש שני מיני אויבים אל האדם הא' הם אויבי הגוף הבאים להרגו והשני הם אויבי הנפש המשחיתים אשר ברא בכל עון אשר חטא על הנפש ומיחלים מיתתו לידבק בנפשו והנה נפילת ביד אויבי הגוף תלוים באויבי הנפש כי בהיות עונות וחטאים יפול ביד אויבי גופו ויהרגוהו למשחית עוד ידענו כי הוא יתברך שומר רגלי חסידיו ומרחקו מן החטא והיה מקום לומר כי ככלות כח האדם ימעט הוא בשמירתו אותו מן החטא באמרו כי אז שנתקררה דמו וכשל כחו מזוקן יספיק הוא בטיב בחירתו לשמור את עצמו כ"א עם שנצרר דמו וכשל כח יצרו גם ה' יהיה עמו לשמרו אם כן נמצא כאלו אין האדם עושה דבר בכשרותו אשר יכשר בעת זקנה. ונבוא אל הענין והוא כי אחרי הפליגו לדבר מתגרת אויביו בכתובים הקודמים אמר עתה אל תשליכני לעת זקנה ביד אויבי ובמה יהיה מה שאומר שאל תשליכני הלא הוא שככלות כחי אל תעזבני מלהיות עמי לשמרני מן החטא כלומר שאם תעזבני מטעם שעל ידי מה שכלה כחי כשל כת יצר סמוך מלהחטיאני ועל כן היה אפשר תעזבני כי באמרך כי בזקנה אין צריך שמירה מה' היית כמשליכני ביד אויבי להרגני כי איני בוטח בעצמי גם בזקנה ועל כן אמרתי אל תשליכני כו':

אל - הטעם כאשר עזרתני מנעורי, עזרני עת זקנתי.

לעת זקנה. לבל יאמרו כל מה שנתחזקתי לשעבר היה בכח ידי ולא ה׳‎ פעל כל זאת ולזה לא נשאר בחזקי בעת הזקנה כי תש כחי:

ככלות כחי. בכ"ף וחד בבי"ת בכלות בשרך (משלי ה׳:י״א) כמ"ש במסורת:

ולכן אל תשליכני לעת זקנה ככלות כחי, כי אז יאמרו שכל מה שעשיתי עד עתה היה מחמת רוב כחי ובכלות כחי הטבעי פסקו גבורותי:

כי אמרו אויבי לי. אמרו אויבי עלי ונועצו יחדו לאמר אלהים עזבו אין אנו נענשין עליו שכבר נכשל בעבירה:

כי אמרו לי. בעבורי ובפסוק האחר מפרש מה אמרו ומה נועצו יחדיו:

כי זה תלוי בזה כי בהיות אויבי הנפש בעולם אויבי הגוף מצליחים כמתיעצים יחד אלו עם אלו וזהו כי אמרו אדבי לי הם אויבי הגוף ושומרי נפשי הם אויבי הנפש השומרים ומקוים מיתתי לאחוז ולידבק בה נועצו יחדו:

כי, לי - בעבורי, כמו פן יאמרו אויבי לי.

כי אמרו אויבי לי, שאמרו כן בפני לי בעצמי, וכן נועצו יחדו שומרי נפשי, הרוצים להרגני יעצו כן בינם לבין עצמם:

ושומרי נפשי. שהיו אוהבי ושומרי נפשי מתחילה עתה נועצו עלי יחדיו:

ושומרי נפשי - שהייתי מחשב שהם עוזרי, נועצו יחדיו עם אויבי.

לֵאמֹר אֱלֹהִים עֲזָבוֹ: א"ר יוסף דרשיה רבי מנחם בר יוסי להאי קרא כי סיני ואילמלא דרשוה דואג ואחיתופל הכי לא רדפו בתר דוד דכתיב לאמר אלהים עזבו וגו' מאי דרוש ולא יראה בך ערות דבר וגו' והן אינן יודעין שעבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה מאי בוז יבוזו לו אמר עולא לא כשמעון אחי עזריה ולא כר' יוחנן דבי נשיאה אלא כהלל ושבנא דכי אתא רב דימי אמר הלל ושבנא אחי הוו הלל עסק בתורה שבנא עבד עיסקא לסוף א"ל תא נערוב וליפלוג יצתה בת קול ואמרה אם יתן איש את כל הון ביתו וגו':
(סוטה כא ע"א)

לאמר. כלומר עד הנה עזרו והיה מצליח במלחמותיו אבל עתה נראה כי עזבו כי אפילו בנו ורודף אחריו להמיתו:

ומה שאמרו אויבי לי כלומר בשבילי הוא לאמר אלהים עזבו כלומר מה שראוי לאמר הוא אמור כי אלהים עזבו שהוא כי בראות אויבי גופי אותי נרדף ובורח אמרו מה שראוי לאמר הוא כי אלהים עזבו להיות כי כבר הזקין שהיה זה ככתוב למעלה בברחו מפני שאול בנו וטעמם לומר כי בהיות עת זקנה עזבו מלשמרו מן החטא ועל כן לא נעדר מלחטוא ונלכד בעונו והוצרך לברוח ומה שנועצו שומרי נפשי יחדו הם המשחיתים שעשה בעונותיו שהם מסיעת היצר הרע מפתים כמיעצים את אויבי הגוף ואומרים להם רדפו ותפשוהו כי אין מציל כי אלהים עזבו באופן כ"א תעזבני נמצאת כמשליכני ביד רודפי להרגני:

לאמר - זה אומרים ואומרים אלה לאלה.

לאמר. כה יאמרו אלהים עזבו ר״‎ל נעזב הוא אל המקרה ולזה רדפוהו כי אין לו מציל לא בכח יד ה׳‎ ולא בכח ידו כי מעתה תש כוחו:

רדפו ותפשוהו. כן הוא לב"א:

לאמר אלהים עזבו מפני עונותיו, ולכן רדפו וגם תתפשו אותו כי אין מציל כי אין ה' אתו, ולכן אלהים אל תרחק ממני שתעמוד קרוב לי, וגם לעזרתי חושה ולא תתמהמה מלעזור תיכף, עד כי יבשו ויכלו שוטני נפשי להרגני יכלו לגמרי, ומבקשי רעתי להוציא עלי דבה יעטו חרפה וכלימה:

ואין מציל. כי אלהים שהיה מצילו עד עתה עזבו:

רדפו ותפשוהו. כל אחד היה אומר לחבירו רדפוהו תפשוהו:

אלהים. שהם חושבים שרחקת ממני הראה להם שלא רחקת ממני:

ושמא תאמר כי אם יש לי עונות אויבי הנפש איככה אוכל לינצל מהם שלא יתחזקו אויבי גופי עמהם הלא הוא כי יש שני דברים אחד הצלה מן המות עם שעדיין ישארו מיני יסורין ויש הצלה גם מיסורין מה שאני מבקש הוא כי אלהים שהוא מדת הדין אל תרחק ממני כ"א ישארו לי יסורין בצד מה כי אם במה שאתה אלהי לא תעזבני כי אם לעזרתי מן המות ביד רודפי חושה באופן שאנצל ממות וישארו יסורין:

אלהים אל תרחק - אם רחק יום ישועתי, יחשבו כי רחקת ממני.

אלהים. לזה אתה אלהים אל תרחק ממני אם כחי כלה הלא ידך לא תקצר:

חישה. חושה קרי:

יבושו יכלו. כשיכלו יבושו:

ועל ידי כן יתוקן הכל כי ע''י יסורין הממרקין כל עון אשר חטא יבושו יכלו שוטני נפשי כי בתחלת היסורין יבושו ובהמשכם יהיו הולכים וכלים המשחיתים עצמם שהם שוטני נפשי ועל ידי מה שאלהי לעזרתי. חושה יעטו חרפה וכלמה חפצי רעתי הם רודפי אויבי הגוף:

שוטני. מל׳ שטן וקטרוג:

יבושו, שוטני נפשי - הם שהיו אוהביו שוטני נפשו.

יבושו. אז יבושו בראותם כי ה׳‎ עמדי:

יעטו. יעטפו כמו עוטה אור כשלמה (לקמן ק״ד):

ומבקשי רעתי - הם אויבי.

יכלו. לא יוסיפו להשטין עוד בראותם כי לא יועילו:

יעטו. יהיו מסובבים בכלימה כהלבוש הזה המעטף גוף האדם מסביב:

ואני תמיד איחל. לישועתך וכשתושיעני אוסיף על תהלתך:

ואני. אף על פי שאני בצרה תמיד איחל שתושיעני:

ואני תמיד איחל כו' הנה חליתי פניך כי לעזרתי חושה אמר לא על שבקשתי שתחיש הוא שאם אראה שאתה מתאחר אתייאש מן הרחמים כ"א ואני תמיד איחל ובזה והוספתי על כל תהלתך שחוננתני דעה והשכל לייחל ולבלתי התייאש כי אם להשכיל שיש איזה עון ואתה מאריך עד אגמור איזה תיקון שאצטרך. או יאמר ואני תמיד איחל כי אין לי יום שאין לי דבר צרה שאצטרך תמיד היות מיחל לישועתך ובזה והוספתי על כל תהלתך הפך בשר ודם:

איחל. אקוה:

ואני - הטעם אם רחק יום ישועתי, אני תמיד אייחל ואוסיף להללך.

ואני תמיד איחל. על כי ידעתי אשר תמלא תוחלתי:

והוספתי. במקצת דפוסים ישנים והוספתי מלעיל וכן כתבו רד"ק ומכלל יופי אבל בכל ספרים כ"י מדוייקים מלרע וכן במסורת. והוספתי ד' בקריאה ב' מלעיל וב' מלרע על ימיך. על כל תהלתך מלרע:

ואני, שיעור הכתובים הגם שיבושו ויכלו שוטני נפשי בכ"ז אני תמיד איחל, כי התוחלת לעזרת אדם הוא רק בעת צרה, ובעת שלוה אין שייך תוחלת, אבל אני הגם שלא יהיה לי שוטן נפשי ולא דורש רעתי בכ"ז איחל, כי התוחלת לך אינו מצד שתושיע ותתן לי דבר החסר לי, רק מצד שגם קיום ההצלחה והתמדתה היא ג"כ מאתך, כי הצלחתי אינה טבעיית רק השגחיית כאלו כל רגע אני מקבל הקיום והתמדת השלוה מאתך, ואני מיחל שתוסיף השגחתך גם בזמן הבא, ובזה והוספתי על כל תהלתך, כי בכל רגע יתוסף תהלה חדשה, שאצייר לעצמי כאילו אפפוני כל הרעות (שאני מוכן לכל רע אם תסור השגחתך רגע) ואתה הצלתני, וזה תוספת התהלה שא"צ להמתין עם התהלה עד בוא הצרה ותשועתה שזה במי שי"ל קיום עפ"י הטבע, לא כן אנכי שהתמדת קיומי וטובתי הוא השגחיי, הנה אקבל נס וטובה בכל רגע, ומבאר כי פי יספר צדקתך במה שכל היום תשועתך, כי אתה מושיע כל היום תמיד, אחר שאין לי קיום רגע בלעדיך, א"כ אני צריך תמיד לישועה, ובזה אגזור לאמר כי לא ידעתי ספורות, כי בכל רגע קבלתי אלף נסים ומופתים שלא אדע מספרם כלל, כי מציאותי וקיומי כל רגע הוא נס חדש לא ע"פ הטבע:

והוספתי על כל תהלתיך. אני מיחל שאוסיף עוד להללך בהושיעך אותי על כל מה שהללתיך בצרות שעברו עלי:

על כל תהלתך. אשר הללתיך מאז אוסיף עוד:

הגדלתי. וגדלתי מלעיל. ומה שכתוב כאן בפירוש רד"ק הנדפס בעיר נאפולי כתוב קריאתו מלרע וגירסא ישרה היא ועמ"ש (במלכים ב' כ'):

והוספתי. קריאתו מלעיל:

לא ידעתי ספורות. של צדקות והתשועות שעשית עמי:

כל היום. כמו כל הימים כלומר בהושיעך אותי פי יספר תהלתיך אף על פי שיש עלי לספר כל הימים תשועתך כי תמיד אתה עושה עמי טובות עד שלא ידעתי להם ספורות והוא שם כמו מספרים, ספורה בשקל בשורה:

ומה הוא תוספת התהלה הלא הוא כי פי יספר צדקתך והוא כי בו יתברך לא נוכל לומר כך וכך צדקות או כך וכך תשועות עשה לי ה' כי הלא למה שתמיד בכל רגע איחל שאין רגע שלא אצטרך תשועה ומי יוכל למנות כי אין מספר על כן פי יספר צדקתך אחת כאלו כלה אחת היא וכן כל היום עם היותם רבות הם תשועתך חשובות כא' שכל כך הם רבות וסמוכות כי לא ידעתי ספורות שאין לי ידיעה לספור אותם כי אין מספר:

ספורות. שם, והנפרד ספורה כמו בשורה, ר''ל לא ידעתי מספר להם :

פי, צדקתך - שעשית לאחרים ועמי בימים הראשונים והתשועות שעשית.

כי לא ידעתי ספורות. לא ידעתי מספר ידוע לתשועתך לומר אגמור לספר כולם ואחדל כי אין להם מספר ולכן אספר כל היום:

כי לא ידעתי - כדרך: כי עם קשה עורף הוא, אף על פי שלא אדע מספריהם וחולם ספורות תחת שורק, על משקל גבורות.

אבוא. להודות ולהלל בגבורתך:

אבוא. כשאבא להלחם עם אשר כנגדי לא אבא בגבורת הגבורים אשר עמי ולא אבטח בגבורתם אלא בגבורתיך אבא ואזכיר צדקתך לבדך כי אין לי צדקה אלא ממך:

ולא להעדר דעתי כעת אני אומר שלא ידעתי ספורות כ"א אפילו לעתיד בשובי להיות רועה עמך כמאמר יחזקאל ודוד עבדי יהיה עליהם למלך כי אז אין ספק כי תגדל ידיעתי כי מלאה הארץ דעה ומה גם לדוד עכ"ז לא אדע רק אומר כי אחת היא וזה אומר אבא בגבורות ה' אלהים לעתיד בגבורות העתידות אבא אני וגם אז עם היותם רבות לא אזכיר צדקותיך רק צדקתך כי לאחת אחשיבם וגם לא אעצר כח להזכיר צדקות ב' שמותיך אלה כי אם צדקתך לבדך.

אבוא - לספר גבורותיך, ובעבור כי משפטי רבים מהגבורים להשתרר, על כן: אזכיר צדקתך לבדך.

אבוא. בכל מקום בואי הנה אבוא בעזר גבורות ה׳‎ ולזה אזכיר לבד צדקתך הואיל ואין לי עזר כ״‎א ממך:

בגברות. כן כתיב:

אבא, בזה אהיה נבדל מכל המספרים תהלת ה' שלא ישיגו גבורות ה' רק ביחוס אל דבר אחר, שע"י שראו שהושיעם מצרתם נודע להם גבורותיו, ולא השיגו גבורותיו מצד עצמם רק כפי מה שהם בצירוף הנושע, כפי שהתגבר נגד אויביו או נגד יתר רעות, אבל אני אבא בגבורות ה' אלהים כפי מה שהם בעצמם, שה' שלימותו בעצמו וגבורותיו הם בכחו, הגם שלא יתראו ע"י ענין חוצה להם כי הם תמיד אצלו בפועל מצד עצמם, וכן אזכיר צדקתך לבדך, שלא אזכיר צדקתך ביחוס כפי מה שהתגלה הצדקה לבני אדם, רק כפי מה שהיא מחויבת מעצם האלהות מצד עצמו, עד שהגבורה והצדקה היא אצלו בפועל תמיד:

או יאמר לבדך שעם שהייתי עושה צדקה לא אזכיר את שלי לומר שעליה גמלת לי רק צדקתך לבדך:

ועד הנה. עד היום במה שעבר עלי:

למדתני. שנתת לי לב מבין מנעורי להזכיר כי הכל מאתך ומאז ועד הנה אגיד בכל שעה נפלאותיך:

אלהים למדתני מנעורי כו' הנה אלהים למדתני מנעורי וגם עד הנה ומה הוא מה שלמדתני הלא הוא אגיד נפלאותיך אל העם:

אלהים - כמה היה משפטי להללך, כי אתה למדתני כמו רגילות, כמו: פרא למוד מדבר וגם עזרני להלך כמנהגי.

למדתני. נתתי לי בינה מנעורי להכיר נפלאותיך ומאז ועד הנה אספרם:

אלהים למדתני מנעורי ועד הנה אגיד נפלאותיך. והמזכיר נסים ונפלאות שעשה הקב"ה עושים לו נס כמ"ש רז"ל בשוחר טוב לעיל מזמור ע' וז"ש דמנעוריו מגיד ומספר הנסים שעשה הקב"ה וא"כ יצילהו ה' וגם עד זקנה וכו':

אלהים, הנה למדתני מנעורי וגם עד הנה שאני אגיד נפלאותיך, שאני אודיע לבני האדם איך אתה עושה נפלאות חוץ לטבע, וא"כ מהראוי כי גם עד זקנה ושיבה אלהים אל תעזבני, שאז יכירו כולם שלא התגברתי בכחי רק בכח אלהי, ובזה אגיד זרועך לדור, שבזה שיראו שגם בעת זקנתי שתמו כחותי הטבעיים אני עושה חיל יכירו את זרועך, שהזרוע מציין הכח הראשי המניע את היד הפועלת, ר"ל יכירו כי הכל הוא מאתך, ואגיד זאת לדור היינו לדור הזה, וגם לכל (דור) יבא (אגיד) גבורתך:

ועד זקנה ושיבה. לכשאגיע לששים ושבעים אל תעזבני (סא"א):

לכל יבוא גבורתך. לכל אשר יבוא אצלי אגיד גבורתיך:

וגם. כלומר לא עזבתני עד הנה כי לא תעזבני עד זקנה ועד שיבה והשיבה יותר מהזקנה:

אמנם הנה שאלתי כי וגם עד זקנה כו' אל תעזבני עד אגיד זרועך לדור לכל יבא לפני ומה הוא שאחפוץ להגיד לדור נוסף על מה שהגדתי עד כה שעל כן אחפוץ בחיים שאל תעזבני הוא גבורתך לומר שהכל הוא גבורחך גבורה אחת ושלא נייחס הדבר לגבורות רבות כי להיותנו צריכים תשועה בכל רגע ורגע והם רבות תכופות עד אין חילוק כלם לאחת יחשבו:

זקנה ושיבה. שיבה הוא יותר מן הזקנה, זקנתי ושבתי זרועך, הזרוע הוא הפרק העליון של היד והיא המניעה את היד, מציין ראשית הסבה המנעת את המסובבים, ואצל ה' יציין לרוב מה שיעשה מעצמו בזולת עזר מעשה התחתונים וצדקתם כמ''ש בכ''מ.

זרועך - תוקף זרועך.

עד אגיד. ר״‎ל בכדי שאוכל להגיד ולהראות בעצמי כח זרועך להדור ההוא למען יודע גבורתך לכל הדורות הבאים כי האבות יספרו לבניהם:

וגם עד זקנה, ושיבה. בטעם גרמי' אחר מלת זקנה:

עד אגיד זרועך. אם אנצח אויבי בעת הזקנה הכל יאמרו כי זרועך היא שהושיעה לי לא גבורתי. וכן אני אגיד לדור. כלומר לדור שאני בו. וכן לכל יבוא. פי' לכל דור שיבוא אחרי יגידו הנשארים מהדור הזה אמרי גבורתך. או אני אגיד גבורתך בכל הדורות הבאים בכתבי אותה בספר:

(טו) או יאמר פי יספר כו' ענין רבי חנינא בן דוסא שכשהיה מתפלל על החולים היה אומר זה חי וזה מת אמרו לו מנין אתה יודע אמר להם אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאו יודע אני שהוא מטורף וזה יאמר כאשר פי מאליו יספר צדקתך ששגורה תפלתי בפי אז אין צריך לומר בעתות הידועות לתפלות שהן עת רצון כ"א כל היום בכל עת שיהיה היא תשועתך שיודע אני שהתפלה מקובלת והתשועה ודאית אך כאשר לא ידעתי ספורות שאין תפלתי שגורה בפי שמסתתם פי שלא אדע מה אומר שזהו כי לא ידעתי ספורות:

לדור. נמשך לשתים לכל [דור] יבא :

לדור - הבא.

לכל יבא. חד מן י"ד דסבירין יבואו לשון רבים וקרינן יבוא לשון יחיד מסורת סוף פרשה שמיני ועיין בפירוש רד"ק:

(טז) אז אני יודע כי אבא בגבורות כו' שהוא אני בא בב' גבורות של אדנות ושל אלהים שהם שתי בחינות דין עליונות מתוחים על הדבר ועל כן אין תפלתי שגורה בפי והנה אין זה רק כאשר אזכיר צדקתך לבדך שהוא בהתפללי ביחיד שאזכיר צדקתך כלומר ולא צדקת שלש עשרה מדותיך הבלתי נאמרים רק בעשרה שברית כרותה שלא ישובו ריקם:

לכל יבא - לכל אשר יבוא. הטעם: שיולד כמו: דור הולך ודור בא.

(יד) או יאמר ענין מאמרם ז"ל בגמרא על רבי חייא ובניו שבהוסדם יחד להתפלל טרם ישאלו מאת ה' מטר בברכת השנים כי אם בהזכרה בלבד בברכת גבורות אמרו משיב הרוח ונשב זיקא מוריד הגשם ואתא מיטרא ורגש עלמא שלא יאמרו מחיה מתים קודם זמן התחיה ויתכן כי את זה שאל דוד מאתו יתברך שאמר הנה אין צריך לומר טרם אשאל שאלתי כ"א גם טרם הזכיר תהלותיך בשלש ראשונות אני שוהה שעה א' והוא כחסידים הראשונים שהיו שוהין שעה א' ומתפללין כדי שיכוונו לבם למקום וזהו ואני תמיד איחל שאני שוהה ומיחל עד כוון לבי וגם בג' ראשונות אני ע"י טוב הכוונה אני מוסיף וזהו והוספתי על כל תהלתך שבשלשתן:

(טו) לכן מה שאחלה פניך הוא שלא אצטרך לשאול כדי שתענני כי אם שפי יספר צדקתך שהוא טרם אשאל תשועתי באמצעיות שאחר שלש ראשונות שאינני שואל עדיין כי אם שבעוד שפי יספר צדקתך בברכת אבות באמרי מלך עוזר ומושיע ומגן שהוא סיפור צדקתך כנודע מרבותינו ז"ל כי התשועה מתנה לעולם שנאמר ותתן לי מגן ישעך בתורת צדקה ואמר כי מאז פי יספר צדקתך אין צריך לומר בעתות קביעות התפלה כי אם כל היום בכל עת ממנו מיד תשועתך שהיא הצדקה הנזכרת כי מיד תושיעני ע"י הסיפור בלבד בהזכיר צדקת ישועתך תבא מיד וזהו בברכת אבות:

(טז) וכן כשאבא בגבורות אדני אלהים היא ברכת גבורות שבה גבורות גשמים ותחיית המתים גם שם לא אצטרך בקשה כ"א אזכיר צדקתך לבדך שהיא הצדקה אשר היא לך לבדך היא מפתח גשמים שלא ניתנה לזולתו יתברך והזכרה בלבד תספיק בלי שאלה ולא אמר צדקותיך לבדך שהם שני הדברים הנזכרים בברכת גבורות ושניהם בידו יתברך לבדו שהם מפתח של גשמים ושל תחיית המתים כי חש דוד פן יחוש הוא יתב' על התחיה קודם זמנה כאשר רגש עלמא על תפלת ר' חייא שלא יאמר מחיה מתים על כן אמר דוד כאשר אבא בגבורות שהיא ברכת שתי גבורות תחיה וגשמים לא על שתיהן הנזכרים שואל אני כ''א על האחד וזהו אזכיר צדקתך לבדך היא צדקת הגשמים אך לא של התחיה וזה כוון באמרו צדקתך לשון יחיד ולא צדקותיך על שתי הגבורות שהזכיר:

(יז) אלהים למדתני כו' זולת מה למעלה יאמר מעין ענין חנוך לנער וכו' כי בלמוד הנערות ישאר מלומד תמיד אמר אלהים למדתני מנעורי ועל ידי כן עד הנה אגיד נפלאותיך:

(יח) אך ירא אני פן לא יועיל לי גם עד זקנה ושיבה מחמת חולשה על כן אחלה פניך כי גם עד זקנה ושיבה אל תעזבני מללמדני כבנערות עד גדר יהיה בי כח להגיד זרועך לדור כלו שהוא ברבים מאד ואל אלאה לבלתי אגיד אחרי כן לכל יחיד ויחיד אשר לא הבין בהשמיעי לרבים ויבא אלי שאשוב ללמדו נפלאות אל וזהו לדור לכל יבא כו':

וצדקתך אלהים. אשר היא עד מרום, שני המקראות מחוברים עם אגיד זרועך לדור:

וצדקתך. גדולה וגבוהה עד מרום:

וצדקתך אלהים כו' אחרי אומרו כי הוא יתברך עושה נפלאות גדולות ומראה גודל זרועו וגבורתו בעבור האדם וחלה פני אל יחנהו להגיד זרועו לדור כו' אמר עתה והנה זולת זה עוד תפליא לעשות בעד עמך שהוא כי חיבבתנו על כל עולם המלאכים כי הלא כל מדת צדקתך אלהים אינה אלא עד מרום שהוא לבני אדם משא"כ למלאכים שבמרום כי אינן צריכין צדקה הנה יורה כי מבני אדם עושי רצונו הוא עושה עיקר ולא שמה שבמרום הוא תפל אל מה שלמטה כי הלא אשר עשית גדולות מהמרום ולמעלה בעולמות לא יכילם דבור להגידם כ"א דרך כלל לאמר אלהים מי כמוך ועל כל זה כל זרועך וגבורתך וצדקתך הם עד מרום לבני אדם. או יאמר עם היות כי צדקתך אלהים גדלה עד מרום על כל זה אשר עשית גדולות מכל צדקתך הנזכרים עד גדר שלא יספר כ"א אמור אלהים מי כמוך:

וצדקתך. גדר הצדקה הבא אצל ה' התבאר (ישעיה נ''ט) ובכ''מ, שהוא מורה על המעשים שיעשה מצד אלהותו שלא בהשקף על מעשי בני אדם ועל סבות טבעיות :

וצדקתך - גבוהה מצדקת כל צדיק, כדרך ומרומם על כל ברכה. ויפת אמר: שלא אוכל לספרה, כי גבוהה עד מרום והגדולות שעשית, לאות כי אין אלהים כמוך.

וצדקתך. אף אגיד לומר הצדקה אשר עשית עמדי גברה למעלה עד מרום ולא בגמול עשית מה שעשית:

וצדקתך אלהים עד מרום, ר"ל שהתשועה שתהיה עפ"י הטבע, על פי סבות ומסובבים טבעיים, יזמין ה' אל התשועה רק הסבה הראשונה, אבל המסובבים ממנה ילכו מעצמם כדרכם ע"פ הטבע, אבל התשועה שהוא בדרך נס גם המסובבים הם מה', כי יוכל להוציא המסובב מסבה הפכיית לה, כמו רפואה ע"י מכה, הרמה ע"י שפלות, וא"כ צדקתך תלך מן הארץ עד מרום, היינו מן הסבה האחרונה והמסובב האחרון שהוא בארץ עד הסבה הראשונה שהוא במרום כולם הם מה' וע"פ צדקתו לא ע"פ הטבע, אשר עשית גדולות, שזה ההבדל בין גדול ובין רם, (כנ"ל סי' ל"ד על פסוק גדלו לה' אתי) שרם הוא דבר העומד ברום עולם, וזה משל להסבה הראשונה, וגדול הוא דבר המגיע מן הארץ עד מרום, שהוא משל שכל שלשלת הסבות והמסובבים, מן הארץ עד מרום הוא מאתו, ובזה אלהים מי כמוך, כי כל כחות העליונים והתחתונים לא יוכלו לעשות דבר רק כפי קשר הטבעי שיש להמסובב עם הסבה, וכמו שבארו חכמי הטבע שלא כל דבר שיזדמן יסובב מכל דבר שיזדמן, אבל אתה תוציא דבר מהפוכו, ומי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק:

אשר עשית. עמי ועם אחרים עד שיאמרו הכל מי כמוך. ומלת אלהים. קריאה לשם יתברך, אתה אלהים יכול ומי כמוך אל ויכול כי כל היכולים תכלה יכולתם לבד מיכלתך שלא תכלה:

אלהים. ר״‎ל כי אלהים אתה בעל היכולת ומי כמוך למחות בידך:

הראיתנו. כתוב בוי"ו וקרי ביו"ד, והכתיב על כל בני הגלות והקרי מדבר על דרך יחיד. וכן תחיינו. כתיב בוי"ו וקרי ביו"ד, כי המזמור הזה אעפ"י שאמרו דוד על עצמו כלל בו ברוח הקודש דבר בני הגלות, כי כמו שהיה הוא גולה ואחר כך שב לירושלים כן ישראל ישובו לירושלים ב"ב. ומזה הפסוק עד סוף המזמור על לשון בני הגלות. וזאת תהי' צדקה גדולה לנו מאתך שהראיתנו צרות רבות ורעות עד שאומרים הכל כי כלנו בגלות ואתה תשוב תחיינו שהיינו כמתים בגלות, ומתהומות הארץ שהיינו כאילו טבענו בתהומות הארץ תשוב ותעלנו משם, זאת תהיה צדקה גדולה עד מרום:

הלא המה אשר הראיתנו צרות וכו' שעל יסורין אלו נעלה למעלה מהמרום כי גדולות הן המעלות הנקנות ע"י יסורין שעל ידן תשוב תעלנו כי הלא אשר הראיתנו צרות כו' הוא סבה שתשוב תחיינו בתחיית המתים ומתהומות הארץ והשפלות שאנו בגליות תשוב תעלנו כי מחמת תהומות הארץ מעוצם ירידתנו או לפי המקרא שהוא על צרת דוד ימשך שתשוב תעלני כי ע"י הצרות ינוכה כל עון:

מתהומות. ענין עומק המים:

אשר - לספר הגדולות שעשה ודימה הצרות, כאילו היה בתהומות הארץ.

אשר הראיתני. הצרות הבאות עלי הנה אתה הראתני אותם ומידך באו ואין ביד מי למנעם וגם אתה תשוב תחייני ואין ביד מי למחות:

הראיתנו. הראיתני קרי:

אשר, והראיה לזה כי אשר הראיתני צרות רבות ורעות היה הסבה שתשוב תחייני, וזה הפך הטבע שהצרות הם סבה אל המות, וכן מתהומות הארץ תשוב תעלני, והשפלות היא סבה אל הגדולה, שעי"כ תרב גדולתי, ותסב, ר"ל והשפלות היא הסבה שתסבב שתנחמני:

תחיינו. תחייני קרי ובמקצת ספרים כתוב תחיני ביו"ד אחד ועיין בסימן פ' ובסימן פ"ה:

תעלנו. תעלני קרי:

תרב. ולא יד שתוציאנו מן הגלות אלא שתרבה גדולתינו ממה שהיתה טרם הגלות:

ולא עוד אלא טובה כפולה והוראת חיבה יתירה שעם היות צרותי סבת גדולתי על כל זה ינחמני הוא ית' אחרי כן על צרותי וזהו תרב גדולתי ע"י היסורין ותסוב תנחמני עליהם כענין נחמו נחמו כו' אנכי הוא מנחמכם כו' כאיש אשר אמו כו' הנה שאין צדקה גדולה מזו. ועל היות בין על ישראל ובין על עצמו וגם על כפל הטובות שע"י היסורין אמר עשית גדולות ששיעור הכתוב וצדקתך אלהים עד מרום אך אשר עשית גדולות עד גדר שאין להם שיעור רק לומר מי כמוך שהגדולות הן אשר הראיתנו וכו' תשוב תחיינו תשוב תעלנו וכו':

תרב. תרבה:

תרב - מבנין הכבד על דרך: ויפן זנב אל זנב.

תרב. לא הצלה בלבד כ״‎א עוד תרבה גדולתי ולזה תסובב לי נחמה על הצרות אשר עברו עלי:

גדלתי. בס"ס בגעיא:

ותסוב תנחמני. תסב אלינו, כי בגלות כאילו הפכת פניך, ותשוב אלינו ותנחמנו בשוב הגלות:

ואמר גדולתי – כנגד אשר עשית גדולות.

תנחמני. בס"ס בגעיא:

וטעם תנחמני – בעבור הצרות שעברו עליו.

גם אני. כשתרבה להטיב גם אני ארבה להודות, בכלי נבל וכנור אזמרה לך. מה שלא אוכל לעשות כן בגלות, כי ערבה שמחתינו כמו שאמרו בני גלות בבל איך נשיר אל שיר ה' וגו':

גם אני אודך כו' אחרי אומרו שיסוריו ויסורי ישראל היו סיבה אל התחיה ואל המעלה אמר על התחיה אין צריך לומר ישראל כ"א גם אני שאני חי וקיים אודך על התחיה בכלי נבל להרים קול על היות אז אמתך אלהי כי גם שעתה קראתיך אינו בעצם כי על כן שאל שיקרא יתברך אלהי דוד כאבות אז בזמן ההוא שתרבה קדושתי תהיה אמתך היותך אלהי ועל המעלה אזמרה בכנור ולא בנבל בהרמת קול בל יראה שאני מתגאה במעלה שנתת לי שאני אמלוך בעצם כי הלא אתה מלכם קדוש ישראל משא"כ אני כי אני כאחד מהם. או יאמר על הנוגע אלי אודך על היותך אז באמת אלהי אך על הנוגע אל ישראל אשר תמיד אלהיהם אתה יהיה שאזמרה על יחס הדמותם אליך אז בקדושה שיהיה נכון שם הקראך קדוש ישראל:

גם, אמתך - זה הוא אמתך, שהוא חייב להודות.

גם אני. כמו שתרבה גדולתי כן ארבה גם אני להודות בנבל על אמתך ולזמר בכנור:

בכלי נבל. המסורת עליו לית סגול והיה כנור ונבל (ישעיהו ה׳:י״ב) מכלול דף ר"ד ושרשים:

גם אני אודך על הטובות שעשית עמדי, וגם אזמרה לך שהוא ספור השבחים הכוללים מצד שאתה קדוש ישראל:

אמתך. שיעדתנו להוציאנו מן הגלות, וכאשר תעשה כן תקיים אמתך ואזמרה לך:

אזמרה לך בכנור. בי"ת רפה:

קדוש ישראל. כי אז יתקדש שמך בישראל:

תרננה שפתי. עם זמר קול הכנור כשאזמרה לך בכנור:

תרננה. בשעת שאזמרה לך שפתי ונפשי ירננו כלומר שיהיו פיו ולבו שוים:

תרננה שפתי וכו' ראוי תרננה על שזכו שאזמרה לך עם שמחומר קורצתי ונפשי שראויה היא מה שתרנן על כי אזמרה הוא על כי בזמירותי פדית אותה כנודע כי זמירות דוד פדו נפשו מאשר הוטמאה באדם כי ע"כ אמר אדם טוב להודות לה' ולזמר כמפורש שם:

(כג-כד)

תרננה - הדגש לחסרון נו"ן שלישית, כי המלה מפעלי הכפל והטעם כאשר אזמרה לך בכנור, גם שפתי תרננה, גם נפשי תרנן.

תרננה שפתי. בחתוך הדבור כי בפה אזמר לך:

תרננה שפתי כי אזמרה לך וכו' גם לשוני כל היום תהגה צדקתך וכו'. אפשר כמ"ש בזה"ק דהקם בחצות לילה השכינה מודיעה לו את חובו כמש"ה א"ו הודע אליו חטאתו א"ו גימטריא ז' רומז למדה שביעית גם אחיתופל ודואג היו סוברים דעבירה מכבה תורה ואין האמת כן אלא עבירה אינה מכבה תורה כמ"ש בש"ס גם היו קורין אותו מעוות ואין האמת כן דאינו נקרא מעוות אלא ת"ח הפורש מן התורה. וז"ש תרננה שפתי כי אזמרה לך בכל לילה ואלו היו כ"כ עונות כמו שאומרים הם השכינה היתה מודיעה אותי. גם לשוני כל היום תהגה צדקתך התורה שנקראת צדקה כמ"ש בזהר ובמדרש אני עוסק תדיר וא"כ איני מעוות ואין עבירה מכבה תורה ויתפרסם כי בושו על שקורין אותי מעוות כי חפרו על שמגדילים העונות ואומרים דעבירה מכבה תורה ואין בפיהם נכונה. והעד על זה כי הם יבושו דשלמה בן בת שבע הוא ימלוך ויבנה בהמ"ק וזה מופת כי דבריהם לעו כזבי"ם לכל דבריהם. וזהו הסמיכות כי בושו כי חפרו מבקשי רעתי לשלמה:

(כג-כד) תרננה ועם השיר בכלי ארנן גם בשפתים, ולא לבד מן השפה ולחוץ שהוא בכל הגוף, כי גם נפשי אשר פדית, וגם לשוני (שהלשון מציין הדבור הנשגב התבוניי שהיא ע"י הנפש המשכלת) גם היא תהגה ותעיין בצדקתך בהגיון לב ובעיון, כי בושו וגם חפרו מבקשי רעתי, שזה היה ע"י נסיך הרבים:

אשר פדית. מהגלות שאין לבי נכון עמי בגלות ואין הנפש יכולה לקבל רוח הקודש לשורר ולזמר:

שפתי, לשוני. התבאר בכ''מ שהלשון פנימי מן השפה, ומציין תמיד על עניני בינה לכן אמר תהגה, שההגיון הוא הוצאת דבר מדבר ע''פ מופתי התבונה

והזכיר פדית – עם הנפש, כי הוא מושל בגוף.

ונפשי. גם נפשי אשר פדית תרנן גם היא כפי רוחניותה:

בשו, חפרו. החפר הוא יותר מן הבושה שחופר פנים בטמון, כמ''ש בכ''מ :

גם לשוני. לפי שזכר השפתים זכר גם כן הלשון, כי הדברים יאמרו עם השפה והלשון:

גם לשוני כו' יותר עיקרי הוא שבח המתואר אל הלשון מהמתואר אל השפתים ובזה יאמר יותר בעצם אשבחך כי אין צריך לומר שפתי כי אם גם לשוני תהגה צדקתך במה שמבקשי רעתי שעם אבשלום בושו על כי חפרו לנפשי שוחה ללכדני מבקשי רעתי כי שבו אליה ויתחרטו כי מידך היתה זאת להם וכן תזמר לך נפשי אשר פדית מלחטא שלא שלחתי יד במבקשי רעתי ולא הרגתים ועוד צדקה גדולה אחזיק לך עליה טובה והיא כי אין צריך לומר בלילה בהעיר רוח הקדש בנבל וכנור כ"א גם לשוני מעריבות שירי זמרת הלילה נשארת כל היום הוגה צדקתך על כי בשו מרעתם כאשר חפרו ולא יכלו לי מבקשי רעתי באופן שאליך ישובו ולא יענשו על ידי כי גם ענוש לצדיק וכו' כאשר כתבנו כי גם כל העם אשר עם אבשלום בושו אחרי כן והיו ממהרים להשיב את המלך קודם לאיש יהודה:

תהגה. תדבר כמו לא יהגו בגרונם (לקמן קט״ו):

גם - עתה אזמר בכינור, רק תמיד לשוני תהגה צדקתך בלא כינור, על כן מלת גם והזכיר כי בושו או חפרו ארנן, כי אין לי פחד.

צדקתך. לומר מה שעשית הוא בצדקה ולא בגמול:

מבקשי רעתי. מאן דקרי מבקשי נפשי טעי במילתא דמיינוקיא אמרין כל יומא בגו מדרשא ובכנישתא ושטיותא ליה ובהתתא:

כי בשו. הם יבושו ואני אזמר:

חפרו. ענין כלימה:

כי יבושו. בראותם כי עוד הרבית גדולתי נוסף על הצלת הרעה ובעבור זאת אספר צדקתך כל היום:

אלקים למדתני מנעורי ועד הנה אגיד נפלאותיך וגם עד זקנה ושיבה וכו'. הנה האדם צריך להביט ולהבין מימי עלומיו טרם יצרו גבר עליו בתקופות, צריך להבין לאיזה דבר גברה אז תאוותו ומאיזה דבר רחק לבו, ומזה ישכיל איזה דבר הכין לו הש"י לנסותו בה שיברר את עצמו ובדבר הזה צריך להתגבר ולשמור, כי לכל אדם חלק הש"י דבר מיוחד למען יברר את עצמו בה, והאדם צריך לבוא על בירר איזה דבר השייך לו, וזאת יכול בעיקר להתבונן מימי עלומיו, כי כאשר יתגבר עליו היצר אז יטהו להרבה דברים ולא יבין מה הוא העיקר אצלו, וזהו אלקים למדתני מנעורי, היינו מנעוריו יכול האדם להתבונן ולבוא ע"ז ועד זקנה ושיבה אלקים אל תעזבני.