Commento su Salmi 74:32

יעשן אפך. כל הכועס נחיריו מוציאין עשן:

משכיל. זה המזמור ידבר על הגלות. ואמר למה אלהים זנחת לנצח. הרחקת אותנו לעולם:

משכיל לאסף כו' הנה אסף ברוח קדשו ידע מאז את כל אשר נעשה בחרבן ב"ה ובשבי ישראל בידי אדונים קשה ומאז השכיל ויתחנן לפני המלך ה' על צרותינו ועל פדיון נפשנו ועל חרבן ביתנו ויאמר למה אלהים כו' ולבא אל הענין נזכיר מאמרם ז"ל באיכה רבתי שאמרו כי בעת חרבן בית ראשון נשבע הקב"ה שלא לשוב לישראל עד עת קץ לולא בכתה רחל ותתחנן לו יתברך ואז אמר לה הוא יתברך מנעי קולך מבכי וכו' כי יש שכר לפעולתך ושבו מארץ אויב וכן כתבנו על פסוק למה לנצח תשכחנו כו' לומר למה תהיה השכחה עד עת קץ הנקרא נצח עוד ידענו מרז"ל כי ה' כרוב רחמיו לבלתי השחית שארית ישראל לא השליט חמה אפו על ישראל רק בעצים ובאבנים כד"א כלה ה' את חמתו שפך חרון אפו ויצת אש בציון וכן אמרו ז"ל שעל כן זימר אסף ואמר מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך כו' והוא כי אף וחמה הם מלאכים רעים חיצונים אכזרים. ונבא אל הענין והוא כי הנה ארבעה המה גליותינו בבל בחרבן ראשון מדי על ידי המן הרע יון ואדום בחרבן בית שני וכנגד ארבעה גליות אלו דבר אסף ובראשון החל ויאמר למה אלהים זנחת לנצח והוא מה שכתבנו מרז"ל כי נשבע ה' שלא ישוב לישראל עד עת קץ הנקרא נצח ועל גלות ההוא אמר המקונן למה לנצח תשכחנו וגם הוא מאמר המשורר למה אלהים זנחת לנצח והביטה וראה כי אם ככה את עושה להתרחק ממנו הלא יעשן אפך בצאן מרעיתך והוא כי הלא לחוש על עמך שפכת אפך במה שהצתה אש בציון כד"א שפך חרון אפו ויצת אש בציון ומה הועלת בתקנתך כי הלא אם לנצח תזנחנו אחר שתצת באפך אש בציון אם לא נושענו באש ההוא יראה שעשן אש האף ההוא עדיין נשאר מהאש ההוא והלא יעשן בצאן מרעיתך ויכלו בעשן וזהו למה אלהים כו' יעשן כו':

זנחת. עזבת כמו זנח ה׳ מזבחו (איכה ב):

משכיל לאסף למה אלהים זנחת - מלת משכיל תחלת פיוט והנה זה המזמור על אותו הטעם.

זנחת לנצח. למה עזבת את ישראל זה זמן רב עד שנראה כאלו כן יהיה לעולם יעשן. למה יעשן אפך בישראל שהמה הצאן שאתה רועם:

משכיל לאסף, הוסד על חרבן בהמ"ק, למה ר"ל כי מה שארך הזמן ולא נושענו, יהיה בא' משני פנים, א. אם העזיבה היתה עזיבה עולמית ע"מ שלא לשוב אלינו עוד, עז"א למה אלהים זנחת לנצח, ב. אם עזב רק לזמן עד יכלה כעסו רק שעדן לא נח רוגזו, ועז"א למה יעשן אפך בצאן מרעיתך:

יעשן אפך. כי בהתקצף אדם יתחמם ויצא עשן מנחיריו ואמר כן על הבורא יתברך דרך משל:

יעשן. הוא ענין כעס כי ע״י חמום הכעס נראה יוצא מהנחירים כמו עשן ואמר בלשון הנופל באדם כדי לשבר את האוזן:

למה - פעול.

זנחת - הצאן, בעבור שידמה הכעס לאש, על כן נקרא אפך.

קנית קדם. לפני בריית עולם שנאמר (לקמן צ') מעון אתה היית לנו בטרם הרים יולדו:

זכור. כמו שקניתם אז ממצרים כן תקנה אותם מבבל עוד וטעם קניצת שהיו עובדים למצרים כאלו מכורים היו בידם: שבט נחלתך. זכר כל השבטים כאחד לפי שהיו מיוחדים במצרים בין עם אחד והם היו שם נחלת ה' קרואים בשמו, או אמר נחלתך באשר קנה אותם מבית עבדים נקראו נחלתו:

ועל גלות ב' שבקש המן להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים אמר זכור עדתך ישראל כי אם אין ישראל אין עולם כי על כן הם משבעה דברים שקדמו לעולם כמ"ש ז"ל תורה וכסא הכבוד והאבות וישראל וכו' והוא ככתוב אצלנו במקומו שהם שבעה דברים הוצרכו להתקיים בהם העולם ובלעדם אין עולם ובזה יאמר אל תזנחם ביד המן הרע כי הלא בהם עולם כי הנה זכור עדתך קנית אותה קדם לעולם אשר לא קניתם מאז אם לא שבלעדם אין עולם ואם הוא על שהשתחוו לצלם נ"נ הלא אח"כ גאלת שבט נחלתך כי שמת לבך אל חנניה וחבריו שלא השתחוו שהם משבט יהודה שהוא נחלתך כד"א ונחל ה' את יהודה חלקו באופן שגאלת שבט נחלתך ואיך אומר גאלת אחר שעתה הם בכלל כל ישראל להשמיד כו' ועוד כי אם כן למה אחר החרבן שציון נעשה הר שכנת בו כי לא זזה שכינה מכותל מערבי ואלו גזרה חכמתך לכלותם במדי היה לך להסתלק מהר ציון אחר החרבן כי האמנם ישב אלהים על הארץ אלא להורות כי יש תקוה וחפץ להחזירם אליו שמה וזהו הר ציון זה שכנת בו כלומר ולכן אתה ה' תשמרם מהמן הרע:

נחלתך. הנחלה מציין הקנין מדור דורים מאבות לבנים, כי הנגאלים היו שלו נחלה מהאבות, והגאולה היא מצד השייכות שיש לו בדבר כנודע, ומלת זכר נמשך לשתים זכור הר ציון :

זכור - טעם קנית שהיו כמו נמכרים במצרים, יתכן להיות שבט נחלתך - שבט שהוא נחלתך, כמו: והם עמך ונחלתך, או נחלתך כמו בהר נחלתך ויהיה שבט סמוך והעד הר ציון.

קנית קדם. אשר קנית לך לעם מזמן קדום מאז גאלתם ממצרים והבאתם אל הר ציון ששכנת בו והוא מקרא קצר:

זכור, שלשה דברים, א. עדתך קנית קדם שמקדם בימי האבות והשבטים קנית העדה הזאת שתהיה שלך, וכבר הבטיח להאבות להיות להם לאלהים ולזרעם אחריהם, וראוי שלא תעזוב קנינך, ב. שאח"כ גאלת שבט נחלתך, שעת החזיקו זרים בקנינך ונחלתך, היית אתה הגואל, (שהגואל הוא מצד שיש טענה וזכות בהדבר) וא"כ ראוי שתגאלם שנית אחר שהם שבט נחלתך שהם לך לנחלה עולמית, ג. הר ציון זה הלא שכנת בו, והאר פניך על מקדשך השמם למען ה' אשר שכן שם:

זה שכנת בו. תקון לשון הוא כמו (ישעיה מ"ב) זו חטאנו לו והוא כמו אשר שכנת בו:

הר ציון זה שכנת בו. אמר קנית אותם וגאלתם ממצרים עד שהבאת ם אל הר ציון ששכנת בו. ובאומרו הר ציון זה בעבור כי הוא ידוע או בעבור כי בציון נאמר זה המזמור:

הרימה פעמיך למשואות נצח. הגבה פעימות ובהלות שלך שיהו לאויביך למשואות נצח על כל אשר הרע האויב בבית המקדש, כן חברו מנחם עם ותפעם רוחו:

הרימה פעמיך. כמשמעו רגליך והוא על רך קומה ה' ויפוצו אויביך:

ועל גלות יון אמר הרימה פעמיך כו' והוא באשר ידעת כי כל ישעם וכל חפץ יון בגלותם היה נגד הקדושה בין מה שפירצו פרצות בהיכל בין מה שנגעו בשבת חדש ומילה בין במה ששלחו יד בבנות ישראל בין במשאז"ל בב"ר שהיו אומרים לישראל כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל כל כוונתם היתה חלילה לשחת בקדש ולא לבצע כסף וכיוצא בו ועל כן עליהם הוא אומר הרימה פעמיך ומהר פסיעותיך למשואות ושממות נצחית כי כל הרע אויב זה כל מה שהרע היה בקדש ולא להנאת עצמם לנגוע בקדש כמדובר:

פעמיך. הרגלים שפוסעין בהן וכן פעמי דלים (ישעיה כ״ו):

למשאות. לחורבת, והרימה פעמיך כמו הוקר רגלך, או וישא יעקב רגליו ההליכה מפה

הרימה - הטעם, כדרך: קומה ה'. אמר רבי משה הכהן: כי למשואות שם תחת שם הפועל, כאילו כתוב להשאות כל הרע אויב בקדש, כל אויב שהרע בקדש כי הוא הפוך כמו כל תשא עון וקח טוב, שהטעם: כל עון תשא. ולפי דעתי: כי למד למשואות כמו בעבור כלמ"ד פן יאמרו לי והנה הוא הרימה פעמיך, בעבור נחלתך הנזכרת למעלה, שהוא משואות נצח כל אשר הרע אויב בקדש. וכן כל תשא עון - כל שתשא עונינו תקח הטוב שיש בידינו והוא הודית לשונינו ששפתינו טובות מפרים להביא, וזה הוי"ו שהוא וקח טוב לא יוכל אדם להבינה איך תשמש, רק כלשון ישמעאל שכמוהו פ"א רפה, וככה: טוב ויחיל ודומם, ביום השלישי וישא אברהם את עיניו, ויעזב את עבדיו.

הרימה פעמיך. הרם רגליך ללכת להחשיך עד נצח את כל האויב העושה הרעה בבהמ״‎ק והוא הפוך כמו כל אויב הרע בקדש וכן כל תשא עון (הושע י״ד:ג׳) ומשפטו כל עון תשא:

(ג-ד) הרימה, שיעור הכתוב הרימה פעמיך שאגו צורריך בקרב מועדיך, הצוררים כשבאו במקדש ה' שאגו עליו בקול לאמר, הרימה פעמיך מפה, לך מפה למשואות נצח, אל חורבת נצח, ר"ל שפה ישאר שואה ושממה לנצח, ותחת ששכנת בהיכל תשכון בשממות עולם, כי כל הרע אויב בקדש, כל בקדש הרע אויב, הוא הרע והשחית כל אשר היה בקדש כן שאגו הצוררים בקרב מועדך במקדש, ונוסף לזה שמו אותותם אותות, ששמו ע"ז אות ומופת שאין יכולת בידך להציל, כי אמרו יודע, אמרו הלא בזה יודע שדבר זה דומה כאילו מה שמשחיתים בבהמ"ק למטה מביא אותו למעלה, היינו שרע בעיני השמים למעלה, אם יסבך העץ את הקרדמות, אם יבלעו הקרדמות בהעץ ולא יוכלו לפעול פעולתם, זה יהיה אות שהורע דבר זה למעלה, או יל"פ בזה יודע ה', אם יביא למעלה את הקרדמות המכים בהעץ, בסבך של העץ אם יבלעו בהעץ, (ובאמת אמרו חז"ל שהקרדומות נבלעו בהשערים, שתחלה נעשה האות, רק שאח"ז נפסק נס הזה, ובזה שמו אותותם אותות שה' מסכים על החורבן):

למשואות. לשון חורבן כמו שאיה (שם ו'), תשאה שממה (סא"א):

למשאות נצח. שם במקום מקור כמו להשאות:

למשואות. ענין חושך:

כל. שיעורו כל בקדש, הרע אויב :

כל הרע אויב בקדש. פירושו כמו הפוך הרע כל אויב ופירוש הפסוק הרימה פעמיך להשאות נצח כל אויב שהרע בקדש רוצה לומר בבית המקדש:

מועדך. הוא בית המקדש אשר נאמר בו ונועדתי לך שם:

שָׁאֲגוּ צֹרְרֶיךָ: אזל שדריה לטיטוס הרשע ואמר אי אלהימו צור חסיו בו זה טיטוס הרשע שחירף וגידף כלפי מעלה מה עשה תפש זונה בידו ונכנס לבית קדשי הקדשים והציע ספר תורה ועבר עליה עבירה ונטל סייף וגידר את הפרוכת ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא וכסבור הרג את עצמו שנאמר שאגו צורריך בקרב מועדיך שמו אותותם אותות וכו':
(גיטין נו ע"ב)

מועדיך. בית המקדש הנקרא מועד לפי שנועדים שם ישראל לרגלים: ואמר שאגו. כמו שאמר קול נתנו בבית ה' כיום מועד:

ועל גלות ד' בחרבן בית שני אמר שאגו צורריך כו' כמו שאמרו ז"ל בהנזקין שדרשו פסוק זה על טיטוס נינקוט מהא שעל חרבן שני ידבר ויאמר הנה אלה רשעים התפקרו נגדך והוא כי הנה ידענו מרז"ל כי בכל יום שואג כ"י על חרבן ביתו שנאמר שאוג ישאג על נוהו ועל כן הרשעים האלה רצו לעשות אות ומופת על תוקף ידם והוא כי שאגו בקרב מועדך כלומר הנה אלהי ישראל ישאג על נוהו ואם עוד גבורתו בו לקול שאגתנו גם הוא ישאג ויחרדו אויביו ואם לא נדעה והוא מאמרם ז"ל שאמר המן אלהיהם של אלו זקן הוא ותשש כחו חלילה ובראות ששאגו צורריך בקרב מועדך ותשתוק שמו אותותם שהם היותם מחריבים והיותם שואגים אותות והענין בשום לב אל היות אותתם חסר וי"ו בין ב' התיוי"ן ובמלת אתות הוטלה וי"ו בין שתיהן אך הוא כי בראות שהוא יתברך שתק היה להם לאות והוא אות חסר כי אדרבא הן הן גבורותיו והן שמו הדבר כאלו הן שתי אותות מלאים ושלמים כי לא בלבד אמרו שנסתלק כי אם שהיה חלילה מבלתי יכולת כאמרם זקן הוא כו' כמאמרם ז"ל:

שאגו. צעקו:

שאגו - נקראו המקדשים מועדים, בעבור התחברות שם ישראל במועדים. וכמוהו: שרפו כל מועדי אל בארץ.

בקרב מועדך. בתוך בה ״‎מ מקום שהיו נועדים שם כל ישראל והשכינה עמהם:

שמו אותותם. כשגברה ידם להחריבו אז שמו להם את אותות קסמיהם שהם אותות אמת ומה הם הקסמים קלקל בחצים שאל בתרפים:

שמו אותותם אותות. נבוכדנצר שם אותות להחריב בית המקדש כמו שאמר שאל בתרפים:

מועדך. מל׳ וועד ואסיפה:

ואותותם - כפי מחשבתם, כדרך: והאנשים רדפו אחריהם.

שמו אותותם אותות. אמרו שהאות שלהם הוא אות אמת כי עד לא הלך נ״‎נ על ירושלים עשה אותות לדעת אם יצלח כמ״‎ש שאל בתרפים ראה בכבד (יחזקאל כ״א:כ״ו) ובא לו האות ללכת ואחר שכבשה אמר שיש ממשות באלה האותות:

יודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות. יודע האויב כשהיה מכה בשערי פתחי המקדש שהוא כמביא מכותיו למעלה ברקיע ומנין היה יודע שהרי היה רואה שהיה העץ מסבך ואוחז את הקרדומות ובולען כמו שאמרו רבותינו כולהו בלעתינהו חד תרעא דירושלים:

יודע. כשנבנה בית המקדש מי שהיה מביא קרדומו בסבך עץ לכרות אותו לצורך הבנין היה נודע כאלו היה מביא אותו למעלה בשמים לפני כסא הכבוד כל כך היו שמחים ומתפארים בבנין:

יודע במביא כו' הנה אמרו כמביא לא יצדק רק במוריד או במוליך ומביא לא במעלה למעלה וגם מה הוא מה שיודע כמביא ומה ענין בסבך עץ וענין הקרדומות. אך הנה דרך המכה בקרדום על העץ או כיוצא כי מעלה הקרדום למעלה ומביאה דרך ירידה בכח לבקע מה שרצונו לבקע נמצא שהעליה היא הכנה בלבד וההובאה היא העיקר בכוונת הבקוע אמר יודע באמת שבהכותם בביתך בקרדומות והגרזן כי כמו שהוא המביא שהוא עיקר כוונת פועל הבקוע למטה כן היה אצלם למעלה כי העלאתם הגרזן למעלה להביאה היה להם עיקר המכוון כמו שהוא דרך במביא למטה לבקע כי כל ישעם וכל חפץ לא היה כחפצים להכות למטה רק למעלה בלבד חלילה כלפי הקדושה כאלו בסבך עץ הוא יד הקורדום היו שתי קרדומות אחד בכוונה ואחד בפועל הכוונה למעלה והגביה הקרדום כלפי מעלה ופועל הנראה למטה:

בסבך. הענף נקרא סבך ע״ש שמסתבכים ונאחזים זה בזה כמו נאחז בסבך (בראשית כ״ב):

בסבך. מקור, שיבלע העץ ויסתבכו בו הקרדומות, ולפירוש הב' בסבך שם, ויל''פ כי בעת הבנין לא נשמע מקבות וכלי ברזל בהבנתו עפ''ז אמר הלא תחלה אם באו קרדומות בסבך עץ היה נודע כאלו הביא הברזל למעלה, ואיך עתה פתוחיה בכשיל וכילפות יהלומון :

יודע - אמר רבי משה: כי זה קשור עם הפסוק שהוא אחריו והוא מספר כי עת בנות שלמה את בית ה' וחצוב החוצבים את האבנים היה חושב המביא בתי הידים בגרזן לחצוב את האבן, כי הגיע מעלה למעלה וככה הוא יודע למעלה, כהביא המביא בסבך עץ קרדומות. ולפי דעתי: כי בעת שיובאו הקרדומות בסבך עץ, לכרות העץ שהיה לבניין הבית היה לו שאון למעלה.

יודע וכו׳‎. כל מי שהביא קרדומו בסבך עצי הלבנון לחטוב ארזים להביאם לבנין בה״‎מ היה נודע לו כאלו מביא למעלה לפני כסא הכבוד כי למצוה רבה היה נחשב בעיניו:

בסבך עץ. בקמץ חטוף ובמדויקים הבי"ת במאריך והסמ"ך בשוא לבד וכן הוא לב"א ובקצת ספרים הסמ"ך בשוא ופתח כמנהג קריאתם במלת סבכי היער (ישעיהו י׳:ל״ד) ובכיוצא והעולם נוהגים לקרות בסבך בשוא נח כמו יקטל עני יתמך דברי תכשכן עליו ודומיהם כמו שכתבתי במאמר המאריך:

בסבך עץ קרדומות. לשון נאחז בסבך (בראשית כ״ב:י״ג), העץ סובך אותם והם נסבכין בו:

בסבך. כמו נאחז בסבך והוא משקל אחר כי זאת הבי"ת נקראת בקמץ חטף:

קרדמות. גרזנים:

ועת. ועתה קרי:

ועתה. אע"פ שהיה רואה שלפני הקב"ה קשה לא נמנע מלהלום כל פתחיה וכל שעריה יחד:

וְעַתָּה פִּתּוּחֶיהָ יָּחַד: ומי סליק נבוכדנצר לירושלים והכתיב ויעלו אותו אל מלך בבל רבלתה ואמר ר' אבהו זו אנטוכיא רב חסדא ורב יצחק בר אבודימי חד אמר דמות דיוקנו היתה חקוקה לו על מרכבתו וחד אמר אימה יתירה היתה לו ממנו ודומה כמי שעומד לפניו אמר רבא טעין תלת מאה כודנייתא נרגא דפרזלא דשליט בפרזלא שדר ליה נבוכדנצר לנבוזראדן כולהו בלעתינהו חד דשא דירושלם שנאמר פתוחיה יחד בכשיל וכילפות יהלומון בעי למיהדר אמר מסתפינא דלא ליעבדו בי כי היכי דעבדו בסנחריב נפקא קלא ואמר שוור בר שוור נבוזר אדן שוור דמטא זימנא דמקדשא חריב והיכלא מיקלי פש ליה חד נרגא אתא מחייה בקופא ואיפתח שנאמר יודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות הוה קטיל ואזל עד דמטא להיכלא אדליק ביה נורא גבה היכלא דרכו ביה מן שמיא שנאמר גת דרך ה' לבתולת בת יהודה קא זיחא דעתיה נפקא בת קלא ואמרה ליה עמא קטילא קטלת היכלא קליא קלית קימחא טחינא טחינת שנאמר קחי רחים וטחני קמח גלי צמתך חשפי שובל גלי שוק עברי נהרות חטים לא נאמר אלא קמח חזא דמיה דזכריה דהוה קא רתח אמר להו מאי האי אמרו ליה דם זבחים הוא דאישתפיך אמר להו אייתי ואנסי אי מדמו כסי ולא אידמו אמר להו גלו לי ואי לא סריקנא לכו לבשרייכו במסריקא דפרזלא אמרו ליה האי כהן ונביא הוא דאינבי להו לישראל בחורבנא דירושלם וקטלוהו אמר להו אנא מפייסנא ליה אייתי רבנן קטיל עילויה ולא נח אייתי דרדקי דבי רב קטיל עילויה ולא נח אייתי פרחי כהונה קטיל עילויה ולא נח עד די קטל עילויה תשעין וארבעה ריבוא ולא נח קרב לגביה אמר זכריה זכריה טובים שבהן איבדתים ניחא לך דאיקטלינהו לכולהו מיד נח הרהר תשובה בדעתיה אמר מה הם שלא איבדו אלא נפש אחת כך ההוא גברא מה תיהוי עליה ערק שדר פורטיתא לביתיה ואיתגייר וכו':
(סנהדרין צו ע"ב)

ועתה. יחד. כל הפתחים והצורים שהיו עשויים בזהב כולם יחד ויהלמון אותה בכשיל ובכלפות וכינוי פתוחיה על המלאכה כלומר מלאכת הבית שהיו פתוחיה הלמו אותם האויבים:

ובמה יודע שאמרתי יודע כמביא כו' הלא הוא כי ועתה פתוחיה יחד וכו' והוא כי אין צריך לומר בעת החרבן כי אם גם עתה שכבר נחרב מה שנשאר באבנים הנהרסות ובעצים המצויירים אחר ששרפום במה שנשאר בעצים או באבנים מפתוחי הציורים ההם יחד יתקבצו ובכשיל וכילפות יהלומון:

פתוחיה. ענינו החתירה והחקיקה של צורות ודקלים כמו פתוחי חותם (שמות כ״ח):

פתוחיה. הפתוחים והצורות המפותחים על הקירות

ועתה, בכשיל וכילפות - כלי ברזל להשחית. ויש אומרים: כי כשיל מגזרת כשלון וכלפות בהתחלף הכ"ף בקו"ף, שהיו מקלפים כמו כובע וקובע.

ועתה. בעת החורבן כל פתוחי הזהב שעל הקירות היו הצרים הולמים ומשברים בכשיל וכילפות:

וכילפות. הפ"א דגושה ובמקצת ספרים וכלפות בלא יו"ד בשרשים כתוב שהיו"ד לחשך:

ועתה, הלא ראינו שלא נעשה האות הזה כי יהלומון בכשיל וכילפות וכלי משחית, את פתוחי הזהב שעל הקירות, ואח"כ שלחו באש מקדשך ושרפוה, וגם חללו לארץ משכן שמך שהוא הארון וכלי הקדש:

בכשיל וכילפות. כלי משחית של נגרים הם ובקרדומות באו לה תרגום יונתן בכשיליא, כילפות לשון ערבי הוא כך פירש דונש והוא מכלי הנגרים:

כשיל. הוא קרדום:

בכשיל וכילפות. שמות כלים עשוים לשבר בהם אבנים:

כשיל. תרגום בקרדומות באו לה בכשילין, וכילף, כלי שמשברים בה את האבנים :

יהלמון. הה"א נחטף פתח בכל המדוייקים:

יהלומון. האויבים:

וכילפות. הוא כלי מעץ כמו הקרדום:

יהלומון. ענין הכאה ושבירה כמו יהלמני צדיק (לקמן קמ״א):

ומה בצע להם בזה הרי שלחו באש מקדשך כו' ומה להם עוד אלא שכלום הם עושים אלא להכעיס על דבר שהפתוחים הם רמזי דברים עליונים של מעלה כנודע כי לא היה דבר ריק למטה רק שלאיכות עצום מקביל אל העליון ואם באנו לדקדק בלשון שהל"ל שלחו אש במקדשך או שלחו מקדשך באש וגם שמה ענין שליחות באש כי הלא באמרו יתברך ושלחתי אש כו' הוא כי הוא יתברך משלח אש על ידי מלאכיו אך הגוים בעצמם יעשו ואיך יאמר שלחו והוצרכו המפרשים לומר שהוא ענין השחתה כד"א וישלחו את כתנת הפסים בשלח יעבורו. ואחשוב יאמר ראה נא רעתם רבה מאד כי הלא בהיות מקדשך באש בוער היה עדיין נקל בעיניהם נקמתם זאת והיו בשלח מכים במקדש וזהו שלחו באש מקדשך כד"א וישלחו את כתונת יוסף ושמא תאמר למה בשלח ולא בדבר אחר הלא הוא כי לארץ חללו משכן שמך כאלו היו משליטים חלילה חרבם שהוא כחם כד"א ועל חרבך תחיה הוא כח סמאל שרם כד"א חרבך הנפת עליה ותחללה והיו כמדכאים חלילה משכן שמך בזו כחם:

שלחו. ענין הצתה והבערה:

שלחו - הלמ"ד קל ואף על פי שהוא מהבנין הכבד, כמו: בקשו נפשי. אמר בן בלעם: כי זה הפוך שהנכון: שלחו אש במקדשך. ויתכן שהטעם שהיה האש סביב וכאילו המקדש משולח.

שלחו באש מקדשך. כמו שלחו אש במקדשך:

שלחו באש. קלה הלמ"ד וכ"כ ר' יונה בספר הרקמה וכמוהו רבים קלים מהדגש כמ"ש ביחזקאל מ' וכמ"ש רד"ק במכלול דף ע"ד. ובמסורת שופטים א' שלחו ד' דגשין והתם חשיב להו ואזיל וכל דסמיכי לאש דכוותייהו דגשין בר מן א' רפי שלחו באש מקדשך ומטעין ביה:

תהרוס קמיך. קמינו לא נאמר, אלא קמיך, וכן בכ״מ שונאי ישראל הם שונאי מי שאמר והיה העולם, אל תשכח קול צורריך (תהלים עד כג), כי הנה אויביך וגו׳ (שם פג ד), על עמך יערימו סוד (שם), כי הנוגע בים כנוגע בבבת עינו (זכריה ב יב).

חללו. מל׳ חולין:

לארץ. מקום שכינת שמך חללו והשפילו עד לארץ:

משכן שמך. המ"ם במאריך במדוייקים ומכאן ראיה שאין מאריך בזה מניע השוא הבא אחריו:

אמרו בלבם נינם יחד. נינם מושליהם וכן (לעיל ע"ב) ינון שמו, ואחריתו יהיה מנון (משלי כ״ט:כ״א) כל מושליהם מחשבה א' להם הראשונים כאחרונים להזדווג לפטרונם של ישראל תחלה ואח"כ יזדווגו להם ותדע שהרי שרפו כל מועדי אל שהיו בארץ כל בתי וועד שלו, פלשתים החריבו שילה נבכדנאצר החריב בית ראשון ואחרים החריבו בית שני:

נינם יחד. נינה אותה רוצה לומר נהרגם כמו חרב היונה כי יש בלשון הזה אונאת ממון ובגוף וכמו והאכלתי את מוניך:

אמרו בלבם כו' הנה ישראל אין כחם אלא בפיהם כי הקול קול יעקב ומה גם בהתאחדם בבתי כנסיות כנודע כי אין קול יעקב מועיל לנצח אם לא על ידי אחדות לכן מפחד פן בקולם יוכלו נגדם אמרו בלבם נינם ונכלם מהיותם יחד לכן מה עשו שרפו כל מועדי אל בארץ לבל יהי להם בית ועד תפלה להתאחד:

נינם. ענין שררה כמו ינון שמו (לעיל ע״ב):

נינם. מענין נין ונכד :

אמרו, נינם - חסר וי"ו ולא הזכיר מי אמרו. ורבי מרינוס אמר: כי נינם מגזרת לא תונו אף על פי שמלת לא תונו מהבנין הכבד ונינם מהבנין הקל כדרך ונירם. ולפי דעתי: שזה נכון והנה העד: חרב היונה.

נינם יחד. כל שריהם בעצה אחת:

תרף, ה'. יש פסיק אחר חרף כדי להרחיק לשון חירוף מהשם:

אמרו, עד שלא לבד שנשאר המקדש חרב בימיהם, כי נינם ובני בניהם אמרו בלבם יחד שהם שרפו כל מועדי אל בארץ, כי החורבן ערך עד ימי נינם, עד שגם נינם מתפארים שאין עוד לאלהים מקום מועד שישכן שכינתו בארץ, וכן מתראה כדבריהם, כי אותותינו, כי שכינת האלהים בארץ היתה מתגלה, א. ע"י נסים ונפלאות ועתה אותותינו לא ראינו, ב. היתה מתגלה ע"י השפעת הנבואה לנביאים ועתה אין עוד נביא, ג. היתה מתגלה ע"י רוח הקדש ועתה אין אתנו יודע עד מה:

כל מועדי אל. זהו בית המקדש:

כל מועדי אל. כל המקומות המיועדות לה׳‎ בהכ״‎נ ובהמ״‎ד:

יהללו שמך. כן הוא בס"ס:

אותותינו. שהבטחתנו ביד נביאך אין אנו רואים אותם בימים רבים שאנו בגולה נתנבא אסף על ימי הגלות:

אותותינו. אותות הגאולה לא ראינו עדיין וארך זמן רב גלותנו:

אותותינו לא ראינו כו' אומרים בני הגלות הלזה המר והארוך הנה בידנו אותות של טובה של קץ הימין וב' של העדר טובה שהם תאבד תורה מכהן ודבר מנביא וכן הוא אומר לא רעב ללחם ולא צמא למים כ"א לשמוע את דבר ה' שהוא כמאמר רשב"י על ידיעת התורה שלא תמצא הלכה פסוקה וכן הוא אומר אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם ובזה יאמר כי זו היא התלונה כענין רבי עקיבא ששמח בראות בציון שועלים הלכו בו באמור כי מי שקיים נבואת הרעה יקיים הטובה על דרך זה יתלונן ויאמר אסף כאלו מדברים בני הגלות החיל הזה למה ראינו אותות הרעה ואותותינו של טובה אינם כי הנה אותותינו של טובה לא ראינו רק השתים של רעה כי אין עוד נביא וגם כי ולא אתנו יודע עד מה כלומר ולמה תאריך עד נאבד יותר :

עד מה. עד מתי וכן עד מה ה׳ תאנף לנצח (לקמן ע״ט):

עד מה. עד דבר מה, ר''ל כל מאומה :

אותותינו - הפך שמו אותותם אותות.

אותותינו. עדיין לא ראינו אותות הגאולה ואין עוד נביא לגלות הזמן:

עד מה. עד מתי נהיה בצרה זו:

אין עוד נביא. משמתו חגי זכריה מלאכי לא היה לנו עוד נביא להגיד העתידות ומתי תהיה הגאולה או פירוש אין עוד נביא אין עדיין כלומר הנביא שעתיד להגלות לנו סמוך לגאולה והוא אליה הנביא לא בא עדיין:

וטעם אותותינו – כפי פירושינו דברי הנביאים.

ולא אתנו. אין מי מאתנו יודע עד מתי יתאחר:

ואתנו יודע עד מה. תהיה הגאולה ומה פירושו מתי:

ולא תעשה למעננו כי אם על דבר כבוד שמך כי עד מתי את אלהים יחרף צר ולא על שמחרופו ידבק בידך מאומה חלילה כי אין הדבר רק שינאץ אויב ויכעיס. אך שמך הוא לנצח שלא ישתנה ולא יגרע מכבודו וממנו חלילה וזהו ינאץ אויב שמך לנצח כי מה שאת אלהים יחרף הצר אינו כי אם שינאץ אויב אך שמך הוא לנצח:

ינאץ. ענין בזיון:

יחרף צר, ינאץ אויב. הצר הוא בגלוי והאויב בלב כמ''ש בכ''מ, הצר מחרף בפרהסיא והאויב מנאץ בלב :

עד מתי - פעול.

יחרף צר. באומרו מבלי יכולת ה׳‎ הניחם ביד האויב:

עד מתי מתחיל לטעון שראוי שיעשה ה' למען כבוד שמו, כי עד מתי אתה אלהים, יחרף צר וינאץ אויב את שמך, הכי יהיה זה לנצח:

יחרף - הוא את שמך, כדרך למה אלהים זנחת לנצח.

ינאץ. וכי ינאץ האויב את שמך לנצח בתמיה:

ואת הצפור לא בתר. אלו ישראל דכתיב אל תתן לחית נפש תורך (תהלים עד יט).

מקרב חיקך כלה. השליכה והוצא אותה מתוך חיקך והלחם באויביך, כלה לשון גרש כמו (שמות י״א:א׳) כלה גרש יגרש:

לָמָּה תָשִׁיב יָדְךָ: ת"ר ידך זו שמאל אתה אומר שמאל או אינו אלא ימין תלמוד לומר אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים ואומר ידה ליתד תשלחנה וימינה להלמות עמלים ואומר למה תשיב ידך וימינך מקרב חיקך כלה וכו':
(מנחות לו ע"ב)

למה תשיב. כמו השיב אחור ימינו אויב:

למה תשיב ידך כו' הנה ידוע כי יד סתם היא של שמאל נמצא כי על שתי ידים ידבר באמרו ידך וימינך ויהיה הענין כי שתי בחינות הנקראות שמאל וימין שהן הגבורה והחסד נסתלקו בחרבן החסד כמקרא שכתוב השיב אחור ימינו מפני אויב והגבורה סילק למעלה לבלתי עשות משפט באויבים למען יצא אל הפועל אשר דבר על ישראל על כל רעתם אשר עזבוהו ועל כן הנביא ירמיה לא אמר רק הגדול והנורא ולא אמר הגבור באמרו גוים מרקדים בהיכלו איה גבורותיו כלומר כי סילק בחינת גבורתו ולא היה פועל בחינת הגבורה עד שאנשי כנסת הגדולה החזירוה באמרם כי עם שנסתלק לא יבצר מלפעול גבורה כי הן הן גבורותיו. ונבוא אל הענין אומר אסף בשם בני הגלות הלא צר לנו מאד על דבר כבוד שמך עד מתי אלהים יחרף צר כו' והנה אפשר תשיב ותאמר עד נרחץ נטהר מחלאת אשמותינו ויהיה העולם ראוי לשוב שתי המדות האלה שמאל לפקוד על שונאינו וימין לעשות עמנו חסד על כן אנו אומרים עשה על דבר כבוד שמך אשר יחרף צר חלילה ולא תאריך עד שוב ידך וימינך אל הארץ יעמנו כאשר נכשיר מעשינו כי הלא למה תשיב ידך וימינך אל העולם כדי לפעול בהן ולא מקרב חיקך מלמעלה עודן תוך המסכים שביניהם ובין העולם הנמשכים למלבוש המפסיק בין האדם לחוץ כמסך שבין הלבוש לחזה הנקרא חיק משם כלה כל צר ואויב מחרף שמך כי אין מעצור לכלותם משם או יכוין באמרו מקרב חיקך על המחשבה המתיחסת ללב שבתוך החיק לומר ידענו כי יום נקם בלבך כי לבא לפומא לא גלי' אך למה תמתין עד תגלה לפומא עוד הנקם בלב משם מקרב חיקך כלה וכלל שני הדברים אחד שעם היות מסך בינתים כי נסתלק למעלה יכלה אותם מלמעלה ולא בידים כ"א במחשבה שהיא בקרב החיק וזהו מקרב חיקך כלה:

כלה. ר״ל מנע:

מקרב. המ''ם מורה על ההוצאה, השיבה מקרב חיקך וכלה את האויב :

למה תשיב - כדרך תשיב אחור ימינו, ידך השמאלית כאילו הזכיר שתי ידיך דרך משל. והאמת שתכלה מקרב השוכן שם, שהוא אויביך.

תשיב ידך. לאחור לבל הכות בו את האויב:

למה תשיב ידך וימינך והלא אינך צריך לפעול פעולה נגדו רק שלא למנוע הפעולה, כי אתה משיב ידך וימינך ולא תניח את ידך לצאת כנגדו, רק הסתרת אותם בתוך חיקך לבל יעשו דבר, ואם (תוציאם) מקרב חיקך כלה, הלא אז יכלו ממילא, ולמה תעצרם בחיקך ולא תניח אותם שיצאו ויכלו אותם, ור"ל שלפעמים האויב חזק עפ"י הטבע וא"א לכלותו רק ע"פ נס ושידוד הטבע, ולזה צריך זכות הדור וכשאין הדור זכאים לא יעשה ה' נס להתנוסס, אבל פה א"צ לזה נס, כי האויב חלוש מצד טבעו ואם רק לא תשים ידך בחיקך, אם תוציא אותה מתוך חיקך יכולה עפ"י דרך הטבע, רק אתה מסתיר ידך ומונעה מלכלותו:

ידך. היא השמאלית:

כלה. ימינך כלה מקרב חיקך והוציאה משם והכה תכה בו את אויביך:

מקרב חיקך כלה. כלה האויב מקרב חיקיך והוא בית המקדש שהוא מקום סתרך כמו החק לאדם: או פירושו כלה ימינך מקרב חיקך ונקום נקמתך כי מי שישים ידו בחיקו לא יעשה פעולה כדרך העצל שיתן ידו בחיקו: וטעם כלה. שלא תשיבנה עוד אל חיקיך עד עשותה משפט ברשעים והכל דרך משל:

ואלהים מלכי מקדם. והרי אתה תשועתנו מקדם:

ואלהים. איך הוא זה שתניחנו בגלות מקדם הוא מלכי ופועל לי ישועות בקרב הארץ ועתה הוא כאילו אינו מלכי שבעלונו אלהים זולתו, וטעם שאמר בקרב הארץ כלומר אף על פי שאתה עליון אתה משגיח בתחתונים ועושה בהם כרצונך: וטעם בקרב. אפילו בתוך ארץ האויבים הכופרים ואין כח להם להנצל מידו אפילו בתוך ארצם:

ולא בלבד לפקוד צבא המרום במרום ושאנחנו נלחם למטה בעם כי אם כאשר אלהים היה מלכי מקדם שלא בלבד היה פוקד למעלה על צבא המרום במרום כ"א גם היה פועל ישועות בקרב הארץ למטה על אויבינו בשר ודם כמאמר הכתוב ימינך ה' תרעץ אויב:

ואלהים - כדרך: ינאץ אויב שמך לנצח, שהוא מלך ישראל.

מקדם. מעולם הוא מלכי והוא פועל הישועה:

ואלהים מלכי מקדם וכו'. אפשר במשז"ל דליל יציאת מצרים אותה הלילה היתה מאירה כשמש ואפשר לומר דרך דרש דהטעם במה שפירש הרב עמודיה שבעה מש"ה וידעת היום והשבות אל לבבך וכו' דמהשמש יש להכריע נגד שלשה סברות הכופרים דמהשמש ניכר שיש מניע כמו שהאדם יודע שהולך שיש לו מניע כן מהשמש ניכר שיש לו מניע וז"ש וידעת היום הוא השמש והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל וזה לאפוקי הכופרים בעיקר. ונגד הכופרים שאומרים שאינו משגיח בתחתונים השמש מכחישם שבראו ה' להאיר על הארץ וז"ש ועל הארץ מתחת שהוא משגיח על הארץ. וכלפי האומרים דפועל הטוב אינו פועל הרע אתי שמשא ומחי להו אמוחא כי השמש מיבש הלח ומתיך היבש והקשה והן פעולות הפכיות אלא שמשתנה הענין כפי המקבלים וכן הוא כביכול כי אין רע יורד מלמעלה אך הוא רע מצד המקבלים זהת"ד וכבר כתבו המפרשים דפרעה היה כופר בכל אלו הכפירות וה' לזכות את ישראל העיר לבבם שאותה הלילה האירה כשמש שיהיה לטוטפות השמש שממנו יכריעו נגד הג' כפירות האמורות וז"ש ואלהים מלכי מקדם לאפוקי הכופרים בעיקר. פועל ישועות דהישועות טובות לצד אחד ורעות לשכנגדו וזה לעק"ר מספח"ת האומרים פועל הטוב אינו פועל הרע. בקרב הארץ לאפוקי האומרים שאינו משגיח בתחתונים. והראיה אתה פוררת וכו' שהם מכות אשר הוכו פרעה ומצרים וקריעת ים סוף אתה בקעת מעיין ונחל אתה הובשת נהרות איתן שהם דברים הפכיים להורות דפועל הטוב הוא פועל הרע וה' אחד. ואמר לך יום השמש אשר עשית הוא מגיד האמת. אף לך לילה ליל פסח מצרים היא מגדת אלהותו. ונתן טעם אתה הכינות מאור ושמש שיש לו מניע. אתה הצבת כל גבולות ארץ שאתה משגיח בתחתונים קיץ וחורף אתה יצרתם והם הפכיים המשתנים מצד המקבלים ומעמדן בארץ ההיא דיתרבה החום או הקרירות לפי מדרגת הארץ וכל זה נלמד מהשמש. והראשונים פירשו לך יום דהיום מתייחס אליו כדכתיב ויקרא אלהים לאור יום. אמנם גבי חשך כתיב ולחשך קרא לילה ולא הזכיר שמו. אף לך לילה דמצינו שייחד שמו כביכול על הלילה דכתיב ליל שמורים הוא לה' הוא הלילה הזה לה' והטעם הוא אתה הכינות מאור ושמש דאותה הלילה היתה מאירה כשמש ולכן נתיחד שמו כ"י על דרך ויקרא אלהים לאור יום:

ואלהים מלכי מקדם, והלא מקדם היית מלכי אשר לא לבד שלא השבת ידך אל חיקך כי גם חשפת זרועך הנטויה בדרך נס, עד שהיית פועל ישועות בקרב הארץ, ר"ל כי הישועות שיעשה ה' עפ"י הטבע והמערכה הוא פועל אותם בשמים, שמצד שהוא אלהי השמים ומנהיג מערכת השמים יסדרם באופן שיושעו ישראל כפי הסדר הטבעי, אבל אם יעשה נס שלא כדרך הסדר הטבעי הקבוע בשמים, אז הוא פועל הישועות בקרב הארץ למטה, הגם שהסבות הקודמות היורדות משמים אין מסכימים לזה:

פועל ישועות - ידועות בעבורנו בקרב הארץ.

ראשי תנינים. הם מצרים שנקראו תנינים שנאמר (יחזקאל כ"ט) התנים הגדול וגו':

פוררת. לשון שבר ורצוץ אמר מקדם עשית לנו כל הישועות האלה בעבורינו שברת בעוזך ים ועברנו בתוכו ושברת ראשי אויבינו במים דימה מצרים לתנינים:

וזהו אתה פוררת בעזך ים בים סוף שברת ראשי תנינים הם שרו של מצרים וגדולי חיילותיו ושרי פרעה למטה שכלם נקראים תנינים וכל זה היה על המים למטה בים שבעולם השפל בקרב הארץ כמאמר הכתוב וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים וארז"ל מתים לא נאמר אלא מת הוא שרו של מצרים כו':

פוררת. ענינו הרצוץ לחתיכות רבות כמו פור התפוררה ארץ (ישעיהו כ״ד:י״ט) תנינים. תנים שם דג גדול שבים פרעה נקרא תנים כמ״ש בו התנים הגדול הרובץ וכו׳ (יחזקאל כ״ט:ג׳) ולכן יקראו המצרים תנינים:

אתה פוררת - כפול מעלומי העי"ן, כדרך פור התפוררה או כדרך ויפרפרני הפך שלו. והטעם: כי ממשלתך מושלת בארץ כאשר הזכיר בקרב הארץ, בים - והתנינים אשר בו. ויש אומרים: כי זה רמז לבקיעת ים סוף.

בעזך. בכחך פוררת הים לי״‎ב גזרים לכל שבט שביל לעצמו כן ארז״‎ל:

אתה פוררת בעזך ים, הלא נס של קריעת י"ס שנתפורר הים ונעשה יבשה לפני ישראל היה נס בקרב הארץ שלא ע"י טבע השמים והמערכה, שברת ראשי תנינים על המים, ובעת ההיא שנעשה יבשה לפני ישראל בצד אחד, הטביע את התנינים המצרים מצד השני, והיה נס כפול, והנה המצרים נקראים בשם תנינים כמ"ש התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו, שהיו מאמינים שיש להם כח ע"י המים ונהר נילוס שהיו עובדים אותו ואת התנינים שבו, כמ"ש לי יאורי ואני עשיתני כמש"פ שם, ובכ"ז שברת אותם על המים:

וטעם שברת – בשובו לחרבה. ויש אומרים: כי התנינים פרעה ושלישיו.

על המים. כי נתקשו מי הים כסלעים והיו המצרים נזרקים עליהם ונשבר ראשם:

ראשי לויתן. פרעה נקרא כן שנאמר (ישעיה כ"ז) יפקוד ה' בחרבו הקשה על לויתן וגו':

ראשי לויתן. הוא פרעה כי לויתן פירושו התנין הגדול כמו על לויתן נחש בריח: ואמר ראשי. על שלישיו ועל גבוריו:

אתה רצצת כו' הנה ידוע מרבותינו ז"ל כי הוא יתברך הכין את לויתן לחלק לצדיקים לעתיד לבא ושסירס את הזכר ושהרג את הנקבה ומלחה כמפורש פרק הספינה לחלקה לצדיקים לעתיד לבא ובזה יאמר הלא נתרעמתי ואמרתי עד מתי אלהים יחרף צר כו' כלומר שימהר יחישה מעשהו להביא את הקץ ושיקרב קצו ויכלה אותם אמר עתה הנה רצצת ראשי לויתן שמחצת ראש הנקבה וראש גוית הזכר במה שסרסת אותו והמתחיל ומכין אומרים לו גמור כי למה רצצת ראשיהם לא לחלקו לישראל האם תתנהו מאכל לעם לציים אשר אין בהם לחות עבודת שמים כלומר ודאי כי לנו היה מה שהכנת אותם לתתו לנו למאכל לכן מהרה חושה כי הלא לנו הוא ולמה תאחר יעודך וזהו תתנהו וכו' בתמיה:

רצצת. ענץ שבירה לחתיכות:

לעם לציים. לעם שוכני ציה, והלמ''ד כפול, כמו לעדך ליעקב, לאדוני לעשו :

אתה - אמר רבי משה: כי כל שוחה בים וגופו גדול, יקרא לויתן והאות שהזכיר ראשי ולא ראש אחר. ולפי דעתי: שלויתן דג גדול ותחסר מלת כל, כמו ראשי כל לויתן והנה השם נתנו מאכל לעם לציים שהם שוכנים בציים כנגד הים, וידוע כי יש מקומות שיאכלוהו מעת לעת בזמן ידוע. ורבי משה אמר: כי לעם לציים כמו לעבדך ליעקב. וטעם לציים - לאנשי הספינות.

ראשי לויתן. שריו ושלישיו של פרעה הנקרא לויתן:

אתה רצצת ראשי לויתן, שהם שרי המצרים וגדוליהם, תתננו מאכל לעם לציים, העם שהלכו בציה ומדבר שהם בזו בזת המצרים ושלל הלויתן:

תתננו מאכל לעם לציים. נתת ממונו לעם ישראל לאוכלו לציים לכתות וצבאות שהוצאת:

תתננו מאכל לעם לציים. זהו ביזת הים שבזזו ישראל שהיו עם ההולכים לציים:

לויתן. זה פרעה כי התנין הגדול הוא לויתן כמ״ש את התנינים הגדולים (בראשית א) והוא הלויתן ובת זוגו:

תתננו מאכל. נתת עושרם לבזה לעם ישראל שהלכו במדבר מקום ציה ושממה:

ציים. סיעות כמו (במדבר כ״ד:כ״ד) וצים מיד כתים כתרגומו וסיען:

ציים. פירושו מדברות כי בצאתם ממצרים כל מסעיהם במדברות היו:

לציים. מל׳ ציה ושממה:

אתה בקעת. לישראל מן הצור מעיינות:

אתה בקעת. להם הצור היבש עד שיצא ממנו מים:

אתה בקעת מעין כו' הנה כפולה היא שאלתנו מאתו יתברך בשני דברים נגדיים דין לאומות עכו"ם ורחמים לישראל על זה אמר איני מקשה לשאול כי הלא פועל ב' הפכים אתה כי הנה אתה בקעת מעין ונחל להוציא מהם מים כענין יבקע צורים כו' וגם תמנע מים ממקום רבויים כי אתה הובשת נהרות איתן:

הובשת. מל׳ יבש:

בקעת מעין, בקעת הצור שיהיה מעין, וכן וטחני קמח :

אתה בקעת - ביבשה, כמו: יבקע צורים במדבר.

אתה בקעת. את הסלע והוצאת להם מעין ונחל:

אתה, וגם ראינו שאתה פועל פעולות הפכיות, בצד אחד בקעת את הסלע ונעשה ממנו מעין ונחל, ובצד אחר הובשת נהרות איתן, שתעשה מן העפר מים ומן המים עפר, וכמ"ש מה לך הים כי תנוס ההופכי הצור אגם מים:

אתה הובשת. ירדן שהוא נהר איתן:

מעין ונחל. על שם סופו אמר מעיין כי המעיינים לא יבקעו אלא הצור יבקע ויהיה מעיין:

איתן. ענין חוזק כמו איתן מושבך (במדבר כד):

איתן - שם, כמו: וישב הים לפנות בקר לאיתנו.

נהרות איתן. זה הים והירדן ר״‎ל עשית להם נסים מחולפים במקום היובש השפעת מים ומקום המים הובשת:

אתה הובשת נהרות איתן. דבר והפכו כי הצור החלמיש הפכת למעיין ומקום המים הפכת ליבשה ועל הירדן אמר נהרות איתן שהיה בחזקתו מלא על כל גדותיו ועברו ישראל בתוכו ביבשה: ואמר נהרות. והוא אחד מפני נהרות אחרים אשר נשפכים בו:

ואיתן. שם לא תואר לפיכך נסמך נהרות אליו:

לך יום. גאולתם של ישראל:

לך. לפי שזכר ההפכים שעשה לישועת ישראל לעשות היבש לח והלח יבש זכר גם כן ההפכים שעושה בעולם בבריאתו טבע כנגד טבע כי בכל יום ויום הוא הופך הטבעים לרצונו כצורך עבדיו להראות כי הכל בידו וכלם בראם כן לצורך הברואים כי הלילה מנוחת בני אדם וטרף החיות לפיכך אמר אף כי אפילו הלילה שלא יראה שיש בו תועלת גדולה ולך היא כי אתה כוננת בו להיות חשך חצי הזמן לתועלת הברואים:

וכן לך יום היא מדת יום שהיא של רחמים אף לך לילה שהיא לילה של דין והראיה כי אתה הכינות מאור הוא הירח ושמש שזה ממשלת היום וזו ממשלת הלילה והענין הוא מאמרם ז"ל היאך הכיר אברהם את בוראו כי ראה את השמש אמר אולי זה הוא אדון העולם כשראה שבא השמש אמר אינו זה בא הירח אמר אולי הוא זה ראה כי עבר גבולו וחזר היום ויצא השמש אז אמר הנה אין םפק כי אדונים לאלה המסדר ומוציא אותם לכל א' בזמנו במכונתו וסידורו הנה כי מאשר הכין מאור ושמש כל אחד ואחד בזמנו וסידורו יורה כי אל אחד לכולם הוא מניעם מוציאם ומביאם ואם חלילה וחס היה ליום רשות אחד ולילה רשות אחר לא היה הסידור ביניהם כאשר הוא אך יורה כי שניהם תחת רשות אחד נמצא כי מדת יום ומדת לילה אחת היא על כן אמרתי לך יום אף לך לילה והראיה כי אתה הכינות מאור ושמש:

הכינות. מל׳ כן ובסיס:

לך - הטעם שאתה עושה אלה הנפלאות בכל זמן ביום ובלילה, כי המושלים בהם אתה הכינותם.

לך יום. ר״‎ל אתה בראתם:

לך יום, ובאר הטעם שביכלתך לשנות ולהפך סדרי המציאות אחר שסדר הטבעי כולו הקבע מאתך ומתיחס אליך ולכן תוכל לשנותו כרצונך, ובאר שסדר הילוך המאורות הוא קבוע מאתך, בין המהלך היומי שסובבים את הגלגל בכל יום ממזרח למערב שממנו בא היום והלילה, לך יום אף לך לילה, הגם שהלילה הוא העדר האור הוא מתיחס אליך, כי אתה הכינות מאור ושמש, שגם אל הלילה הכינות מאור הלבנה שמקבל אורו מן השמש:

אף לך לילה. ועמך היו בצרות הלילה:

מאור – הוא הירח והזכירו לפני השמש בעבור שהשלים במלת לילה, כי כן דרך המקרא: ואתן לעשו.

אתה הכינות. להיות על כנם ולא ישנו את תפקידם:

אתה הכינות מאור ושמש. אתה הכינות להם מאור התורה:

מאור. הוא הירח הנקרא מאור הקטן (בראשית א):

אתה הצבת. להם כל גבולות ארצם בכל טוב:

קיץ וחורף. גם כן דבר והפכו ובכלל חורף וקיץ כלל קור וחום וכל אחד מהם הוא צורך הברואים וזכר התנועה התמידית יום ולילה וזכר התנועה התמידית קיץ וחורף, וכן כל גבולות ארץ שהם שבעה נופות וכל נוף הפך האחר ואוירו משונה מחבירו והכל לצורך הברואים:

וכן אתה הצבת כל גבולות ארץ שיש גבול שטבעו חם ויש שטבעו קר אל אחד בראם והראיה כי קיץ וחורף אתה יצרתם ומי שיצר הקיץ חם והחורף קר ודאי שגם הוא ברא גבול אחד מקצה הארץ חם מעין הקיץ וגבול אחר קר מעין החורף והכרח ענין קיץ וחורף הלא הוא מאשר אמר אתה הכינות מאור ושמש כי מאשר הכינם ע"פ סדורם וסיבובם נמשך הקיץ והחורף ומזה ג"כ ימשך היות חלוק בגבולות ארץ זה חום וזה קר על פי סיבוב השמש שיש מקום ששולט חומו יותר מבזולתו כנודע לבעלי התכונה.

הצבת. העמדת:

אתה - הטעם שהזכיר הדבר והפכו בקעת והובשת וכולם בארץ, והזכיר כי השבעה גבולות הם נצבים לעולם ולא יתחלף היישוב.

כל גבולות ארץ. להיות כל מחוז במקום הראוי לו:

אתה, וגם התנועה השנתית שתלך השמש מצפון לדרום ומדרום לצפון על קו המזלות, הוא מאתך, כי אתה הצבת כל גבולות ארץ, שעי"כ יצוייר הישוב בארץ בצפון ובדרום, כי קיץ וחורף אתה יצרתם, שעי"כ יהיה הקיץ והחורף לפי מה שתלוז השמש מן קו המשוה לצפון ולדרום כנודע וכנ"ל סי' י"ט, עד שגם בסדור הטבעי נמצא פעולות הפכיים, והכל לתכלית ישוב הארץ וכולם בחכמה עשית:

קיץ וחרף אתה יצרתם. הרי זה דוגמת (ירמיהו ה׳:כ״ד) שבועות חוקות קציר ישמור לנו, לא שנית לנו סדר השנים:

ומאור ושמש. פירושו מאור אור הלבנה והככבים בלילה אחד ואור השמש ביום וכל זה הכינות לצורך הברואים כי אור השמש גלויה תועלתו באורו ובחומו ואור הירח והככבים צורך הולכי מדברות ויורדי הים ובהם לצורך הצמחים ויש לירח גם כן בכח המים וכל כוכב וכוכב יש לו כח בצמחים או באבנים ובמתכות:

או ענין שיעור הכתובים ואלהים מלכי מקדם וכו' לומר הלא אמרתי

קיץ. ימות החמה:

וטעם קיץ וחורף – בעבור היות רוב היישוב בפאת שמאל וקצתו בפאת דרום, וטעם להזכיר זה עם גבולות ארץ, כי בהיות במקום אחד קיץ הוא במקום אחר חורף.

(י) עד מתי אלהים יחרף צר כו' כי גם שצר לי בגליות איני חש רק על כבודך כי עד מתי את אלהים יחרף צר כו':

וחורף. ימות הגשמים:

(יא) ואם תתעכב עד השיבך אל העולם ידך שהוא שמאל לעשות דין בעכו"ם וימינך להיטיב את ישראל ואי אפשר עד נשוב עדיך ונתקן מעשינו הנה זה היה אם היה בלתי אפשר לעשות הדבר עד תשיב מדותיך אלה בעולם אך אין זה צריך כי למה תשיב ידך וימינך אל העולם בשביל זה הלא מקרב חיקך בעודך מסולק למעלה מקרב חיקך הוא מבפנים אל המסכים שבינתים כלה מלמעלה:

(יב) ומה שאני שואל שתעשה על כבוד שמך שחלל הצר לא מבלתי הייתך עושה נפלאות גדולות למעני כי הלא כאשר אתה היית מלכי מקדם היית עושה נפלאות ביבשה ובים ביבשה כי היית פועל ישועות בקרב הארץ בארץ מצרים:

(יג) וגם בים כי אתה פוררת בעזך ים בים סוף שברת ראשי תנינים על המים וכן אתה רצצת כו' כמפורש בסמוך:

(טו) וכן אתה בקעת מעין ונחל כמו שאמרו ז"ל ותבקע הים לא נאמר אלא ויבקעו המים מלמד שכל מימות שבעולם וכל מעינות ונחלים נבקעו וזה יאמר אתה בקעת מעין ונחל וכן אתה הובשת נהרות איתן כירדן ועל ידי אליהו על ידי אדרתו ויחצו המים:

(טז) והטעם הוא כי לך יום כו' לומר בשבילך שיהיה לך יום לעסוק בו בתורתך שיהיה היום לך וגם שיהיה לך לילה כענין והגית בו יומם ולילה וזה אינו כ"א על ידי ישראל כד"א אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי לומר שאם לא בשביל התורה שנקראת ברית יומם ולילה שיעסקו בה חקות שמים וארץ להיות סדר שמש וירח להיות מדת יום ומדת לילה לא שמתי והוא מאמר פסוק זה לך יום אף לך לילה שהוא להיות בך להוציאם בתורתך ע"כ אתה הכינות מאור ושמש למדת יום ומדת לילה שהוא ענין חקות שמים וארץ ואמר לך כו' אף לך לילה למה שעיקר עסק התורה הוא ביום כמו שאמרו ז"ל אנן אגירי דיממא אנן יזפינן ביממא ופרעינן בליליא ע"כ אמר לך יום בעצם ואף לך גם לילה:

(יז) וגם למען היות לך יום כו' שהוא לך יום ולילה לעסוק בתורתך היה מה שאתה הצבת כל גבולות ארץ קיץ וחורף אתה יצרתם שכל זה הוא ע"י ישראל כי הכל בראת בשבילם שיעסקו בתורתך ועל כל זה גא אמרנו שתעשה למעננו כ"א זכר זאת שהוא מה שאויב חרף ה' כו' שהוא מה שאמרתי עד מתי אלהים יחרף צר כו' וגם זכר עם נבל נאצו שמך ועשה אשר בקשתי ממך באמרי מקרב חיקך כלה:

(י) או יאמר עד מתי אלהים יחרף צר כו' שידבר על טיטוס שחירף אלהים חיים זה פעמים אחד בבית המקדש שדבר תועה ובעל שם זונה על ספר תורה וגידר את הפרוכת ואחרי כן בסערת הים אמר אלהי ימים ומים אלהיהם של אלו שכל כחו על המים בהם הטביע את פרעה והביא את המבול יצא אתי ביבשה ואראה מה כחו גדול. עליו יתכן דבר אסף ברוח קדשו ואמר עד מתי את אלהים יחרף צר שסבלת מה שחירף בבית המקדש למה איחרת פקידתו עד שב ונאץ שמך הגדול אשר הוא לנצח כי נאץ באמרו שהוא יתברך אלהי ימים ולא של יבשה עם היות שממזרח שמש עד מבואו גדול שמך בגוים כמאמר הנביא וזהו עד מתי יחרף שימשך שגם ינאץ שמך אשר הוא לנצח:

(יא) ושמא תאמר כי השבת אחור ימינך מפני אויב הלא זה הוא על ימין חסדך מלהיטיב את ישראל בזמן ההוא אך למה ידך הפועלת דין למה תשיבנה גם היא וזהו למה תשיב ידך וימינך והיה די להשיב הימין לבדה ושמא תאמר כי היית כמי שידו תוך חיקו עד יוציאנה תגלה ותראה כחה כך היתה ידך בלתי מתגלית למעלה כי יעכב הגלותה מסך אשמות ישראל כי היה השפע צפון ובלתי מתגלה על כל זה מקרב חיקך כלה:

(יב) כי אין מעצור לך כי הלא ואלהים מלכי שמלך עלי במתן תורה כי מאז היה לי לאלהים ואני לו לעם ועל כל זה מקדם היותו מלכי היה פועל ישועות בקרב הארץ שהוא עד שלא יצאנו ממצרים שעדיין לא היינו כדאים והיו לנו עונות וחטאות כמו שאמרו ז"ל על פסוק לבא לקחת לו גוי מקרב גוי כו' הללו עובדי ע"א והללו עובדי ע''א:

(יא) או שיעור הכתובים בדרך הזה למה תשיב ידך וימינך כמדובר ושמא תאמר הלא פקד על טיטוס ארצה אחרי כן ע"י יתוש שנקר את מוחו ע"כ אמר למה איחרת כ"כ מקרב חיקך שהוא במקום שהיתה שכינה כי לא זזה מכותל מערבי אלא שהיתה כעוטיה בהסתר כדבר שהוא בקרב חיק למה תיחל עד יצא לחוץ ידבר סרה פעם שנית ואחרי צאתו מהים ללקותו ע"י יתוש. מקרב חיקך תוך ביהמ"ק שהיתה שם שכינה כמלובשת ששם חירף משם כלה זה הוא על מה שחירף אויב בבית המקדש:

(יב) ועל אשר נאץ שמך באמרו כי יכלתך הוא בים ולא ביבשה שעל זה אמרתי ינאץ אויב כו' תפח רוחו כי הלא ואלהים מלכי מקדם במצרים ושם היה פועל ישועות בקרב הארץ שהוא ביבשה בארץ מצרים:

(יג) ומה שנתלה לומר שאת המצריים לא הלקה כ"א בים גם זה לא כן הוא כי הן אמת שאתה פוררת בעזך ים שעשית אותה פירורים שהוא שהיו י"ב חלקים במחיצות מים להם חומה בין כל שבט ושבט בי"ב שווקים על כל זה מה ששברת ראשי תנינים הם שרו של מצרים וראשי חילותיו כמו שכתוב בספר הזוהר כי היו עמו ראשי חיילות כחות חיצונים אלפים ורבבות ושלישים על כלו הנה מה ששברת את ראשי תנינים ההם לא בים היה רק על המים שהוא למעלה מן המים באויר הנה שלא היתה פעולתו במים בלבד:

(יד) ואפילו מה שרצצת ראשי לויתן מאז נברא העולם גם שהיה בים הנה הפעולה היתה לצורך יושבים ביבשת שהוא למען תתנהו מאכל לעם לציים הם יושבי ציה שעל בן סירס את הזכר והרג את הנקבה:

(טו) ועוד כי אתה בקעת תוך היבשה מעין ונחל שהוא במבול שנבקעו מעינות תהום וגם מהמים עשית יבשה כי אתה הובשת נהרות איתן כי כל פעולות אלו אל היבשת יתיחסו:

(טז) ולא בלבד אתה עושה דין ורוגז בים וביבשה ובאויר כמדובר כי גם בעולם הגלגלים במאורות כי הנה לך יום בעצם המאיר לארץ ולדרים עליה שהוא מתייחס אל היות לך רצוי לך כי אור בהיר הוא השמש אך לא הלילה בעצם כ"א בלשון אף כלומר כי אף לך לילה כי מיעטת את הירח באופן שהיות לך הלילה נאמר בלשון אף וזה לא היה כן מתחלה כי הנה אתה הכינות כאחד מאור ושמש כי יחדו היו תמים כלומר אלא שעשית רוגז עם הירח.

או שיעור הכתוב למה סבלת מרשע א' מה שחירף שמך והלא לא כן עשית עם הירח עם שלא חירפה כ"א שדברה נגד השמש וזהו לך יום בעצם ריצוי לך ולא כן הלילה כ"א אף לך כלומר אף ולא בעצם כי לקתה עם היות כי אתה הכינות בכוננות אחד את שניהם כי אתה הכינות מאור ושמש בשוה כלומר ויהי נא אויב זה כירח שלא הארכת לה כ"א לקתה מיד בדברה ולמה תעשה כה:

(יז) ואין לומר שטעה במה שראה כי הים היה סוער עליו משא"כ ביבשה ועל כן תקל אשמתו זה לא כן הוא כי הלא דבר בלתי נעלם הוא כי כל הארץ אתה בראתה כי הלא אתה הצבת כל גבולות ארץ כי הים הוא אחד מגבולי הארץ ולא יתכן כי גבול אחד לה והשאר לזולתו חלילה שאם כן איך בעל הים אינו מציף כל הארץ בהיות שהים גבוה מן הארץ למה ירחם על הארץ שאינה שלו אך יורה כי אתה הצבת והעמדת כל גבולות ארץ פן יציפם הים ואם הוא כי היתה דעתו כי ים ויבשה הם נגדיים ועל כן ייחס הדבר אל שתי רשויות זה אינו כלום כי הנה קיץ וחורף הם שני נגדיים ואתה יצרתם ע"י סדר מאור ושמש וסבובם. כלל הדברים הוא כי הנני שב אל מאמרי אשר אמרתי עד מתי אלהים יחרף צר כו' .

זכר זאת אויב וגו'. ואחרי שכל תשועתנו בך זכור זאת אשר האויב חרף אותך בהשמידו אותנו:

זכר. אתה שעשית כל זה זכור כי האויב מכחש בך בכל זה ומנאץ שמך וזכור זאת לו והשפילו והוציאנו מידו ואל תתננו לעולם בידו:

וזהו אומרו עתה כנותן קנצי למלין זכר זאת שהוא מה שאויב חרף כו' ועשה על כבוד שמך:

נאצו. ענין בזיון:

זכר - ואני אומר לאויב זכור זאת.

זכר. ר״‎ל אם אמנם הכל בידך ותשגיח על הכל זכר גם זאת מה שהאויב היה מחרף את ה׳‎:

זכר זאת אויב חרף ה', הגם שסדר היום והלילה וחקות הטבע הם מאתך, הלא זאת היא הסבה שהאויב מחרף את ה', כי ע"י שרואה שהטבע הולך על סדר קיים קבוע יאמר כי עולם כמנהגו נוהג ולית דין ולית דיין, ועם נבל נאצו שמך המפורסם שאתה בורא כל, ואומר שהכל הוא בטבע, וא"כ ראוי שתראה נפלאותיך ונסיך כבימי קדם:

ועם נבל - אשר נאצו שמך, כמו: עם לבבכם שלם.

ועם נבל. כפל הדבר במ״‎ש:

אל תתן לחית. לגדודי האומות כמו (שמואל ב כ״ג:י״א) ויאספו פלשתים לחיה:

אל תתן לחית. הנסמך חסר כאילו אמר לחית האביונים, נפש ישראל שהוא התור שלך כי נמשלו ישראל ליונה ותור לפי שהם חלושי הכח ונטרפים ואינם טורפים. וחית. פירושו עדת וכן חית ענייך עדת ענייך:

אל תתן לחית כו' לחית הוא מלך בבל הנקרא אריה כד"א עלה אריה מסובכו נפש תורך הם ישראל הנקראים לתומם תורים. להשתחוות לצלם אל ימסרו ביד החיה רעה ההיא ובימי המן חית ענייך אל תשכח לנצח.

לחית. ענין עדה וקבוץ וכן חית פלשתים (ש״ב כג):

נפש, חית. באו בהגבלה שניהם על הנפש, וחיה היא הנפש הנצחית שנקראת חיה על שחיה לעולם, ונפש היא נפש החיונית, ועל שניהם ביחד אמר ויהי האדם לנפש חיה

אל, לחית - פתח כי הוא סמוך והנסמך אליו חסר, כמו: שפעת אני רואה. והטעם: חית השדה.

לחית. לעדת העובדי כוכבים אל תמסור נפש ישראל:

אל, (טענה ב') הלא ראוי ג"כ שתושיע בשבילנו, שישראל שדומים כתור וגוזל בל יטרפוהו החיות הטורפות, וגם חית ענייך היינו נפש חיה שלה, שהיא נשמתה האלהית, אל תשכח לנצח ר"ל כי מבואר מסוד המציאות שהצורות נכנעות זו תחת זו, עד שלכן יכנעו החיות החלשות נגד הטורפות מצד טבע צורותיהם, יאמר הגם שישראל דומה כתור, שהוא עוף בייתי חלוש ונוסעת בטבע, כן הם נוסעים ומטולטלים וחלשים, ראוי בל תתננה לחיות הטורפות מצד חיתה, נשמת חיים שבה, שהיא הצורה היותר עליונה מכל הצורות שבעולם השפל, כי היא בת אלהים חיים:

נפש תורך. תור שלך וי"ת לשון תורים ובני יונה התור הזה משמת הזכר בן זוגה אינה מזדווגת לאחר אף ישראל לא החליפוך באל אחר אע"פ שרחקת מהם והיו כאלמנה:

תורך. מל׳ תור והיא כנסת ישראל והמשילה לתור כמו שהמשילה ליונה כמ״ש יונתי בחגוי הסלע (ש״ה ב):

תורך. התור היא היונה הנוסעת, וע''כ ממשיל בו את ישראל (המשולים ליונה) בעת נסיעתם מגולה אל גולה :

ותורך - כמו: שתי תורים. ויש אומרים: לחית כמו גער חית קנה, חית פלשתים.

חית ענייך. עדת ישראל שהמה עניים ומוכנעים:

ואכל העוף את בשרך מעליך. שארית עמי יבזום (צפניה ב ט). ומנין שישראל נקראו עוף שנאמר מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם (ישעיה ס ח). ואומר אל תתן לחית נפש תוריך (תהלים עד יט). פשטיה דקרא והנה שלשה סלי חורי. סלים של חורים. חורי למפרע יחור. כמו יחור של תאינה. והם סלים של נצרים. ויש אומרים חורי כמו חורים.

חית ענייך. נפש ענייך:

הבט לברית. אשר כרת את אבותינו:

לברית. בפת"ח הלמ"ד להורות על הידיעה, כלומר הברית שכרת לאבותינו:

ובימי השלישי הוא יון הבט לברית שהיה מבקש לבטל וכאשר מלאו מחשכי ארץ נאות חמס בגלות הרביעי כד"א אמלאה החרבה לא נתמלאה צור כו' ונשארו בניך עניים:

מחשכי. מל׳ חושך:

הבט לברית - בפתחות הלמ"ד שהיא ידועה ומלת הבט תשמש בעבור אחרת והבט מלאו.

הבט. ראה הברית אשר כרת לאבותינו לגאול בניהם:

הבט לברית, (טענה ג') כי בסוף התוכחות שבתו"כ אמר וזכרתי את בריתי יעקוב וכו' והארץ אזכר, והארץ תעזב וזכרתי להם ברית ראשונים, באר שאחרי שתשיגם המון צרות וגם הארץ תעזב אז יזכור ברית האבות וברית שכרת עמהם על הארץ, ועז"א אחר שכבר מלאו מחשכי ארץ נאות חמס, שבארץ צרה וחשכה והמחשכים שלה מלאו נות חמס, ראוי שתבט לברית שכרת ע"ז עם האבות:

נאות חמס. נוה חמס לשון מדור:

מחשכי ארץ. הם מקומות הגלות שהם לישראל חשך ואפילה והם מושבות חמס שבבליים חומסים אותם. ואמר מלאו. לפי שכל מקומות הגלות הם נאות חמס:

נאות. מדור:

וטעם מחשכי ארץ – כנגד הבט טעמו המקומות הנסתרים שם.

מחשכי ארץ. המקומות שישבו בהם בחשכת החורבן נתמלאו מדורי חמס:

נאות - כמו: נאות רועים.

אל ישוב דך נכלם. אל ישוב דך מלפניך בתפילתו נכלם:

אל ישוב. זה העני המתפלל לפניך נכלם שלא תשמע תפלתו, והעני הוא ישראל בגלות:

אל ישוב דך נכלם הוא מלך המשיח הנקרא עני ורוכב וכו' ובכל עת מבקש לבא אל ישוב נכלם כי לא יבעטו בניך על ענים כי אדרבה עני ואביון יהללו שמך על שאמונה עניתם.

אל - שם לא ישוב הדך נכלם לעולם יהללוך כל עני ואביון.

דך. המדוכה אל ישוב נכלם בעת תפלתו רק קבלם ברצון ואז העני והאביון יהללו את שמך בעבור זה:

אל, (טענה ד') שראוי שתושיע את המקוה לך לבל ישוב דך נכלם, וכדי שעני ואביון יהללו שמך שאתה מושיע חוסי בך ושומע אל אביונים:

עני ואביון יהללו שמך. ראה שהם מהללים שמך בגלותם. או פירושו כאשר לא ישוב נכלם מלפניך יהלל שמך:

חרפתך. גדופיך כמו זאת אויב חרף:

קומה. אם לא תעשה בעבורינו עשה בעבורך כי ריבנו ריבך הוא, כי האויב יחרף אותך ואומר כי אין בך יכולת להוציאנו מהם:

לכן קומה אלהים ריבה ריבך עם נ''נ שענין הצלם ריב הנוגע לך הוא וגם במדי זכור חרפתך מני נבל הוא המן האומר לאחשורוש אלהיהם של אלו זקן הוא ישן הוא ככתוב אצלנו על נבל כי ישבע לחם שהוא המן :

מני. כמו מן:

קומה - טעם ריבך שהאויב חרף שמך, ויו"ד מני נוסף, כמו: מני אפרים.

ריבך. כי למולך קמו לגדף:

קומה, (טענה ה') הלא ראוי שתקום לריב ריבך מה שנוגע לכבודך המחולל, כי ראוי שתזכר חרפתך מני נבל כל היום, שהוא, א. שפלות המבייש שהוא נבל, ב. התמדת החירוף כל היום, ג. שהם עצמם ילעגו עליך בזה, ויאמרו אל תשכח קול צורריך, כן שאון קמיך עולה תמיד, שהעם עצמם יאמרו בשאון וקול בניאוץ ובוז שלא תשכח קול צורריך, יצייר במליצה שע"י ששאונם עולה תמיד הם עצמם מזכירים אותך תמיד בל תשכח קול צורריך רגע:

כל היום. מה שחרף בכל עת:

אל תשכח. קולם ושאונם שנותנים עליך תמ יד הוא עולה לפניך אל תשכחנו:

ועל יון אמר אל תשכח קול צורריך כי אליך כוונו להצר בשלוח יד במקיימי מצותיך ומקדשך ועל הגלות הלז הארוך אמר ראה שאון קמיך עולה תמיד והוא מאמרם ז"ל שראה יעקב השלש מלכיות עולים ויורדים ואת מלכות רביעי עולה ואינו יורד ונתיירא וזהו שאון וגאון קמיך הוא עולה תמיד ולא יורד לכן קיים עליו אם תגביה כנשר כו':

שאון. ענין המיה:

אל - טעם קול צורריך – הוא שהזכיר: שאגו צורריך בקרב מועדיך.

עלה תמיד. אשר הוא עולה תמיד לחרף כלפי מעלה:

עולה תמיד. במדוייקים חסר וא"ו:

(יט) או יהיה שיעור הכתובים שהזכיר המלכיות מלמטה למעלה והוא במה שארז"ל כי עמלק נקרא חית קנה כי נאמר על טיטוס וידוע כי שרו הוא סמאל הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות ובזה יאמר הנה שני דברים צריכים ישראל שבגלות האחרון א' חירות ממלאך המות הוא שרו של טיטוס הנקרא חית קנה שנית משעבוד מלכיות ועל ב' הדברים אמר על הא' אל תתן לחית נפש תורך שתשלוט בנפש תורך תמימם כתור אל תתן בידו הנפש כ"א שיהיה להם חירות ממלאך המות ועל חירות משעבוד מלכותם אמר חית ענייך אל תשכח לנצח שלא תשכחם לזמן הקץ האחרון הנקרא נצח כ"א שתחישנה:

שאון קמיך - יהי עולה תמיד - עד הגיעו אליך אל השמים וזה דרך משל.

(כ) ואם יש בהם עון בצע אשר הוא דבר שהוא יתברך מתלונן תמיד עליו כמאמרו באמרו בעון בצעו קצפתי ואכהו כו' והוא עון המקטרג ראשון לכל עון כמ"ש ז"ל על פסוק ובצעם בראש כלם והוא עון שבו נחתם גזר דין המבול ואותו עון אינו חסר בגלות טיטוס בקרב ישראל לזה בא אסף ויאמר הבט לברית ורחמם על זה כי עניותם גרם להם וזהו כי מלאו מחשכי ארץ נאות חמס כלומר כי להיותם עניים מחשכי ארץ גרם שמלאו נאות שלהם חמס. או יאמר הבט לברית אשר כרת לגאלם כי מלאו מחשכי ארץ הם האומות עכו"ם נאות חמס מבניך וחתום גזר דין האומות על הגזל:

(כא) ועוד טעם אחר אל ישוב דך נכלם הוא ישראל ועני ורוכב על חמור וגם אביון הוא משיח בן יוסף התאב לגאול את ישראל יהללו שמך שיהיה שלם בימים ההם משא"כ עתה כי אם שתי האותיות לבדן כמאמר רז"ל על פסוק כי יד על כס יה:

(כב) ועל גלות יון שלפני גלות טיטוס אמר קומה אלהים ריבה ריבך שכל ריבם הוא נגד ה' כנזכר למעלה ועל גלות מדי שלפניו אמר זכור חרפתך מני נבל כבקודם:

(כג) ועל הראשון הוא בבל שהחריב בית ראשון אמר אל תשכח קול צורריך הוא קול שנתנו בבית ה' כיום מועד כי מאז נתפקרו כל קמיך נגדך מאז כי שאון קמיך עולה ונתוסף תמיד:

ששה דברים קדמו לבריאת עולם. יש מהם שנבראו. ויש מהם שעלו במחשבה לבראות. התורה וכסא הכבוד נבראו קודם לעולם. התורה. שנא' ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז (משלי ח כב). כסא הכבוד. דכתיב נכון כסאך מאז (תהלים צג ב). האבות. עלו במחשבה לבראות. שנא' כבכורה בתאינה בראשיתה ראיתי אבותיכם (הושע ט' י). ישראל. עלו במחשבה להבראות. שנא' זכור עדתך קנית קדם (תהלים עד ב). בית המקדש. עלה במחשבה לבראות. שנא' כסא כבוד מרום מראשון וגו' (ירמי' יז יב). שמו של משיח. עלה במחשבה לבראות. שנאמר יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו (תהלים עב יז). ר' אחא ב"ר זעירא אמר אף התשובה. שנא' בטרם הרים יולדו (שם צ ב). וכתיב תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם (שם שם ג).