Commento su Salmi 76:14

למנצח בנגינות כו':

למנצח בנגינות - על נגינות שונות, או נועם פיוט תחלתו כן.

למנצח, יסדו אסף בימי חזקיה על נס של מפלת סנחריב:

נודע. זה המזמור נאמר על מלחמת גוג מגוג, ואמר אז נודע ביהודה ויהיה בישראל גדול כשיראה נקמתו בגוים הנאספים על ירושלים, וזכר יהודה בפרט לפי שירושלים לשבט יהודה ושם תהיה המלחמה:

נודע ביהודה כו' במדרש אמר רבי יוחנן בן נורי בשעה שגלו עשרת השבטים שבט יהודה ובנימין לא גלו התחילו אומות העולם לומר אין זה אלא חניפות פנים לפי שהם בני אכסניא שלו נשא להם פנים ולא הגלם הודיע הקב"ה נאמנותו בעולם שנאמר בשבטי ישראל הודעתי נאמנה אותה שעה נודע ביהודה אלהים עכ"ל. ודעתם ז"ל שפירושו נודע במה שעשה דין ביהודה שם אלהים באומות שאינו נושא פנים אך לפי זה אומרו בישראל גדול שמו בלי צודק כי האומות היו האומרים שהי' משוא פנים בדבר. אמנם באיכה רבתי אמרו רז"ל כי העשרה שבטים היו האומרים כשגלו הם ולא שבט יהודה פנים הקב"ה נושא לבני אכסניא שלו אבל כשראו שגלתה יהודה אז הודו כי אין לפניו ית' משוא פנים חלילה אך שם באיכה רבתי לא הזכירו פסוק נודע ביהודה אלהים ואפשר להמשיך הכתובים לפי המדרש ההוא באר היטב שאמר אסף דברי רז"ל בעצמן שאמר הנה כאשר נודע ביהודה תואר אלהים שהוא עשות שם דין ורוגז בחרבן אז בישראל הם עשרת השבטים גדול שמו יתברך שאינו נושא פנים:

אלהים, שמו. התבאר בכ''מ, ששמו מורה על הפרסום והוא מדרגה קטנה מן נודע אלהים, שהוא ידיעת עצמו שזה ביהודה שהשכינה שם, ובישראל רק שמו גדול :

נודע - כדרך: כי נודע דוד לכל.

נודע. אז בעת מפלת סנחריב יהיה אלהים נודע ומפורסם ביהודה:

נודע ביהודה אלהים בישראל גדול שמו. אפשר כי הנה שמואל הנביא ע"ה משח את דוד למלך ונודע לרוב ישראל. ואחר כך דוד הע"ה סבל מרורות והלך בצערו"ת מדהרות דהרות בכי וצירות וסכנות רבות והיה הדבר קשה להמון ישראל ומן בתר כל אלין כאשר מלך על יהודה נתישבה דעתם שנתקיים מיהא שימלוך והיינו דקאמר נודע ביהודה אלהים שניכר ונודע כי נאמן בבריתו וקיים במאמרו וברוך שם כבודו כן יתן לידידו הוד מלכות. ואח"כ שמלך על כל ישראל גדול שמו יתברך המה ראו כי כל דבריו אמת וצדק. א"נ אפשר במה שאמרו פרק הכונס כי תצא אש מעצמה שלם ישלם אמר הקב"ה אני הצתי אש בציון ואני עתיד לבנותה. ופירוש מאמר זה נתבאר אצלי בעניותי באורך ומשם באר"ה דגבריאל השליך הגחלים ומחייוהו שיתין פולסי כמשז"ל דשינה השליחות והיה מקום פטור והוא מענותנותו אמר אני הצתי אש בציון ואני עתיד לבנותה. והיינו דרמז נודע ביהודה אלהים דנחרב הבית. בישראל גדול שמו דאע"ג דגבריאל עשה זה מענותנותו ישלם וגדול שמו:

נודע ביהודה אלהים, כי שבט יהודה עבדו את ה' ונודע ביניהם עפ"י מעשיו, וגם בישראל שהם יתר השבטים, שביניהם לא נודע אלהים כ"כ, בכ"ז גדול שמו ביניהם:

וטעם ביהודה – שהם יושבי ירושלם.

בישראל. כפל הדבר במ״‎ש:

ויהי. ואז יהיה בשלם בסכה שיבנה שם בית המקדש. וזכר ציון בפרט לפי שהוא מקום המלך, ושלם הוא ירושלים, ואברהם קרא לבית המקדש יראה, אמר הקב"ה אם אקרא אותו כמו שקראו שם אבטל דברי אברהם ואם אקרא אותו כמו שקראו אברהם אבטל דברי שם קרא אותו ירושלים:

עם היות כי שם היתה אכסניא שלו כי ויהי בשלם סכו ומעונתו בציון ואף על פי כן נודע ביהודה אלהים:

בשלם. הוא ירושלים כמ״ש ומלכי צדק מלך שלם (בראשית י״ד:י״ז-י״ח):

סוכו, מעונתו. הסוכה ארעי והמעון קבוע, ושם מעון בא לרוב על דברים הגיונים, או מעון חיתו טרף הנוראים :

ויהי בשלם - היא ירושלם אולי נקראה כן, כי היא שלימה כנגד שער השמים, או שהיא ראויה להיות בשלום, או קראוה כן על דרך תפלה, כדרך: שאלו שלום ירושלם.

ויהי בשלם. אז ידעו הכל אשר סוכו ומדורו של המקום הוא בציון ובירושלים:

בשלם סוכו. בהרבה מדוייקים נכתב בוא"ו עם הדגש וכן במסורת (ירמיהו כ״ה:ל״ח) סכו ג' בקריאה וסימן עזב ככפיר סכו כן כתיב. ויהי בשלם סוכו כן כתיב. ויתמם כגן שכו כן כתיב בשי"ן:

ויהי בשלם סוכו. פירש בספר מגדול דוד לדרכו דירושלם הוא יראה שלם וסילק היראה ונשאר שלם ובית המקדש סילק הקדושה ונשאר סוכו:

ויהי בשלום סוכו, בירושלים ששם ישבו ההמון, שם היה סוכתו של ה', שהסוכה היא דירת עראי, ומעונתו בציון, בציון שם ישבו המלך והסנהדרין וכהני ה', שם היה מעונתו בקביעות כי שם היה מקדש ה':

ומעונתו. מלשון מעון ומדור:

שמה שבר רשפי קשת. של סנחריב ואוכלוסיו:

רשפי קשת. הפ"א רפה והם החצים והקשת, אמר כי באותה מלחמה ישבר האל יתברך כל כלי מלחמת הגוים:

ואדרבה באכסניא שלו שהוא בציון הנזכר שמה שבר רשפי קשת שהם חצים של קשת הרוגז הם מלאכים רעים משחיתים אף וחמה פועלי הפורענות והוא מאמר רז"ל כי ראה הקב"ה כי אף וחמה אם היו פועלים הפורענות על ישראל לא היה נשאר שריד על כן מה עשה השליט את האף וחמה על ציון להתיך בה כחם וזהו כלה ה' את חמתו שפך חרון אפו במה שויצת אש בציון וזה יאמר שמה שבר רשפי קשת שהוא בציון הנזכר כי שם שיבר כח אש רוגזם הנה זה עשה באכסניא שלו עצמה והטעם היה למען יהיה לישראל מגן כי כאשר המגן סובל הכאות שמכים את בעליו כך ציון סבלה מכות בעד ישראל ועם כל זה לא פטר לגמרי את יהודה חלקו כי לא הספיק זה רק לבל יכלו ישראל ביד האף והחמה אך עדיין נשאר על ישראל חרב ומלחמה סלה הנה בזה גמר אומר כי לא נשא פנים לבני אכסניא שלו כי אדרבה האכסניא עצמה אבד ושבר בה רשפי קשת וגם בבני האכסניא לא חסר חרב ומלחמה סלה:

רשפי. גחלים כמו רשפיה רשפי אש (ש״ה ח׳) והוא מושאל לזוהר ברזל החיצים וכמו שיאמר בלהב חרב וברק חנית (נחום ג׳:ג׳):

שמה - א"ר משה: כי זה המזמור נאמר על מלחמת אויב שצר על ירושלם ונחלש ודימה החצים לרשפים וכניצוצים שהם עפים.

שמה. סביבות ירושלים שבר וביטל להב ברזילי חצי הקשת:

רשפי קשת. הפ"א רפה על פי המסורת וכן כתב רש"י ז"ל ועיין שיר השירים ח':

שמה שבר רשפי קשת, סנחריב שהלך בקשת וחרב ומלחמה לכבוש את כל העולם כשהגיע לציון שבר ה' כלי מלחמתו ונחה שקטה כל הארץ, סלה סיום הענין:

רשפי קשת. אין רשפי קשת לשון רשפי אש שאין לשון רשפי אש נופלים בקשת וזה רפי ורשפי אש דגוש ורשפי קשת ל' ולחומי רשף (דברים ל״ב:כ״ד) דמתרגמינן עוף, ובני רשף יגביהו עוף (איוב ה׳:ז׳) וכן ומקניהם לרשפים (לקמן עח) לצפרים, וכן ובני רשף בני עפיפה הם שדים יגביהו לעוף אף זה לשון חצים המעופפים כענין שנאמר ומחץ יעוף יומם, שמה שבר רשפי קשת חצים שהקשת מעופף, וכל המזמור הזה מדבר במפלת סנחריב שלא מצינו אויב נופל בירושלים אלא הוא:

ושבר - ישרת בעבור אחר ושבר מגן וחרב וכלי מלחמה באמת.

מגן וחרב. גם שבר מגן וחרב ואת המלחמה עד עולם מבלי תקומה:

ד״א ואכבדה בפרעה], מגיד הכתוב כשהקב״ה פורע מן האומה שמו מתגדל בעולם, שנאמר ושמתי בהם אות ושלחתי מהם פלטים אל הגוים (ישעיה סו יט), כה אמר ה׳ יגיע מצרים וסחר כוש (שם מה יד), ואחריו מה כתיב אכן אתה אל מסתתר (שם שם טו), ואומר ונשפטתי אותו בדבר ובדם (יחזקאל לח כב), וכתיב והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי וגו׳ (שם שם כג), וכן דוד הוא אומר נודע ביהודה אלהים (תהלים עו ב).

נאור אתה אדיר. לשון נאר מקדשו (איכה ב׳:ז׳) נארת ברית עבדך (לקמן פט) מנאר את אויביך וקמיך ומטאטאן מן העולם, נאור על שם מעשיו נקרא כמו חנון ורחום וקנא על שם שהוא חונן שהוא מרחם שהוא מקנא:

נאור. הנכון מן אור והוא נפעל בשקל נכון או נאור אתה כמו שאמר נודע ביהודה כי במלחמה ההיא יוודע ויגלה באור הבהיר בישראל וילחם מלחמותיו:

נאור אתה אדיר כו' אומרים בני הגלות החיל הזה כשמעם מאמר רוח הקדש כי שמה שבר רשפי קשת כי כלה ה' חמתו שפך חרון אפו במה שלא השליטם רק על ציון לבל ישלחו בישראל ידיהם הנה מזה מצאנו ראינו תשובה גדולה על קושית האומרים גוים מרקדים בהיכלו איה נוראותיו כי על כן ירמיה לא אמר הנורא ודניאל אמר גוים מרקדים בהיכלו איה גבורותיו ועל כן לא אמר הגבור אך הננו אנחנו מודים ואומרים כי ב' התארים שהם נורא וגבור אדרבא היו אז בתקפם וזהו נאור אתה שהוא נורא כדעת המתרגם שתרגם דחיל את וגם גבור וזהו אדיר במה ששמה שברת רשפי קשת יותר מהררי טרף כלומר יותר מאשר בהרי א"י כאשר כבשו ל"א מלכים שהיית טורפם לפניהם יותר היית אז נורא אדיר והוא כי אז לא היו אף וחמה נגד ישראל כי אם אדרבה נגד הגוים אך עתה הראית היותך נורא ואדיר ששברת רשפי קשת הבאים ברוגזם לפקוד על ישראל ושברת אותם שלא ישלטו רק בעצים ובאבנים:

נאור. מל׳ הארה:

נאור. מענין אור, והוא שם הקריאה :

נאור - אין דבר נראה שהוא נכבד שאיננו גוף והוא עצם דבר, רק האור לבדו.

נאור אתה. אתה הוא המנהיר והמצהיל ויותר חזק מההרים אשר בהם חיות הטורפים והוא משל על חיל סנחריב:

נאור, מפלת סנחריב היתה בלילה, עפ"ז ימליץ את ה' היוצא מהר ציון להכות במחנה אשור כאריה וככפיר היוצא בלילה מהררי טרף להכות בעדר צאן, (וכן המשילו ישעיה כאשר יהגה האריה והכפיר על טרפו) וקראו בשם נאור, כאומר שלא יחשך לך בלילה בלכתך אל מחנה האויב, ואתה אדיר מהררי טרף, לטרוף את הבאים לצור על הר ציון:

אדיר מהררי טרף. חזק מענקים טורפים הגבוהים כהרים ולנגדך אין גבורת' נודעת:

אדיר מהררי טרף. ואתה אדיר על האויבים כמו האריה היוצא מהררי טרף לטרוף כן תטרף האויבים כלם, וההרים ששוכנים בהם החיות הטורפים יקראו הררי טרף:

אדיר. חוזק:

ומלת נאור – כמו נכון והנה זה כנגד הכבוד ואדיר, כמו: אדיר במרום ה'.

וטעם מהררי טרף – שלא יוכל אדם לעלות שם. א"ר משה הכהן: אם הצר שנפחד ממנו ישגב בהרים, שמשם ירדו החיות לא ינצל. ואין טעם בדבריו. גם מפרשים אמרו: כי נאור מגזרת נאר מקדשו, כמו משחית, והנו"ן שרש. והנה שם התואר כמו קרוב ורחוק, אך הוא פועל יוצא, כמו: ושבח אני.

אשתוללו. כמו השתוללו כמו (דה"י ב' כ') ואחרי כן אתחבר אחזיה וגו' כמו התחבר ונגזר אשתוללו מגזרת (איוב יב) מוליך יועצים שולל, והוא לשון משגה ושלו כשוטים שוגים והתי"ו נופלת בלשון המתפעל באמצע התיבה בכל תיבה שתחילתה שי"ן:

אשתוללו. האל"ף במקום ה"א התפעל והוא כמו השתוללו, ואשתוללו מן שלל אומר כי הגוים אבירי לב שנאספו על ירושלים יהיו לשלל לישראל:

והנה קושיא זו שמצאנו לה תירוץ היא כל כך גדולה כי עליה אשתוללו ורפו ידי אבירי לב ירמיה ודניאל בראותם גוים מרקדים בהיכלו ואחד לא הזכיר נורא ואחד לא הזכיר גבור באמרם שלא היה הוא יתברך בזמן ההוא משתמש במדות ההם אמנם כאשר נמו שנתם ויהיו ישני עפר כי נסתלקו האבירי לב הנזכרים אז ולא מצאו כל אנשי חיל הם אנשי כנסת הגדולה ידיהם של אבירי לב הנזכרים כי מה ידים למו לומר כך והוא מאמרנו אנחנו ועל פי דרכו רמז כי לא מהיותם מהרהרים אחריו יתברך אמרו כן האבירי לב הנזכרים לומר אולי לקו במותם כי אם ששינה היתה מיתתם ולא עוד כי אם קלה משינה מתייחס לתנומה וזהו נמו שנתם כי כוונו כמדובר שלא היה הוא יתברך משתמש אז ממדת גבורותיו:

אשתוללו. ענץ סכלות כמו מוליך יועצים שולל (איוב י״ב:י״ז):

(ו-ז)

אשתוללו - האל"ף תחת ה"א התפעל כמו אתחבר, ויחסר בי"ת ממלת שנתם.

אשתוללו. חיל סנחריב שהיו אבירי לב למלחמה נעשו שוטים לבלי דעת לערוך מלחמת ונרדמו בשינה וכל אנשי החיל לא מצאו ידיהם לערוך מלחמה והוא ענין מליצה לומר שכולם נפלו פגרים מתים:

אשתוללו, ואיך אבירי לב אלה חיל סנחריב, השתוללו ונשכח מהם דבר זה, שהטורף האדיר מכל יבא עליהם בלילה מהר ציון להשחיתם, ואיך נמו שנתם ושכבו לישן בלילה הזאת, עד שאח"כ לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם, יצייר שנאבדו ידיהם מהם, ובעת בא הטורף עליהם לא היו להם ידים ללחום כנגדו, איך היה זה משיב מגערתך אלהי יעקב נרדם, לא ישנים היו, רק ע"י גערת האריה האדיר הזה נפל עליהם תרדמה מרוב הפחד, עד שנרדם הוא ורכב וסוס שלו, הגם שדרך הסוס להיות נעור בלילה:

נמו שנתם. נרדמו בשינה לשון תנומה:

נמו שנתם. לא היה להם כחל הלחם כאילו הם מתים והגבורים ואנשי חיל שבהם לא מצאו ידיהם להלחם:

נמו. מל׳ תנומה:

אשתוללו. הא' במקום ה' השתוללו, וכן כל מלבושי אגאלתי (ישעיה ס''ב) ופי' מענין שכחה, וכן וסר מרע משתולל (שם נ''ט) לפירושי

ולא מצאו. ידיהם וכחם כשבאת ליפרע מהם:

נמו שנתם, נרדם. תנומה קלה משינה, ותרדמה היא השינה העמוקה, שנמו קצת ובאו לשינה ומן השינה נרדם בתרדמה עמוקה ע''י גערת אלהי יעקב, הפך מגערת אנשים שמעיר מן השינה, נרדם הוא ורכב שלו :

נרדם ורכב וסוס. וי"ו של ורכב טפילה היא כמו (בראשית ל״ו:כ״ד) אלה בני צבעון ואיה וענה וי"ו של ואיה טפילה היא:

נרדם. המלך שהוא גוג מגוג ונשיא ראש משך ותובל, ולפי שזכר אבירי לב אמר נרדם על המלך שהוא ראש האבירים וכן והרכב והסוס נרדמו:

ומה שלא מצאו כל אנשי חיל ידי המתמיהין הוא באמרם כי אי אפשר שלא היה נורא בעת החרבן כי הלא מי הפיל תרדמה על כל גבורי ישראל שהיו כרדומים בשינה הם וכל רכב וכל סוס שלהם שלא עצרו כח להתקומם נגד אויביהם אם לא שחתת אלהים ומוראו נפלה עליהם בעונותם וזהו מגערתך אלהי יעקב שהוא בהיות ישראל חייבים שנקראים יעקב ותכונה לאלהי יעקב אז בעת החרבן מפאת גערתך אלהי יעקב היה מה שנרדם יעקב הנזכר הם עמך אז שבשם יעקב יכונה וגם רכב וסוס שלהם:

ורסב. הוי״ו יתירה:

מגערתך - טעם אלהי יעקב, כאשר הזכיר בתחלה: בישראל גדול שמו.

מגערתך. שגערת בחיל סנחריב נרדם ונשתקע בשינה הרכב והסוס:

וטעם נרדם – כל אחד מאנשי חיל הנזכרים בפסוק ראשון, והוא הוא נרדם כל איש חיל ורכב וסוס.

מאז אפך. משעה שאתה כועס:

אתה נורא. שייראוך כי מי יעמוד לפניך מעת שיחרה אפך:

ואם כן יוכרח לומר כי לא חסרה מדת נורא מאתו יתברך ואם כן אמור מעתה כי אתה נורא אתה שהוא אתה שהיית נורא מתחלה גם נורא אתה גם עתה מי יעמוד לפניך כי אתה ה' לא שנית ואם כן למה היה אריכות אפים ההוא לראות גוים מרקדים בהיכלך וששאגו צורריך בקרב מועדך ושתקת הנה היה שאלו היית מעכב בידם היית פוקד כל אשמות ישראל בראשם והיו כלים חס ושלום על כן סבלת למען הטיל הכעס על ציון ובית המקדש וזה הענין מבאר במה שמודיע בפסוקים עם שאמר קצת ממנו למעלה וגם ישיב על מה שאמר למעלה שעם ששמה שבר רשפי קשת הם אף וחמה ששיבר כחם במה ששפך חמתם בציון עם כל זה לא הספיק כי נשאר חרב ומלחמה לאט עד שמירק הכל:

אתה - הטעם אתה לבדך נורא והיה האחד מספיק וכמוהו: ה' מעון אתה היית לנו, כי היה מספיק ה' מעון היית לנו, ומאז כמו מאז הפקיד אותו.

ומי יעמוד. מי יוכל להתקיים:

אתה ה', נורא אתה, ומי יעמוד לפניך מאז ששלחת אפך, ר"ל שאשור שהיה שבט אפו של ה', כמ"ש הוי אשור שבט אפי, מאז ששלח ה' את אפו על הארץ, לא היה ממלכה שתעמוד לפניו, והיית נורא מאד, אבל בעת אשר משמים השמעת דין, בעת שבא על ציון שאז שלחת מלאך משמים לדון אותו ולשפוט משפט עמך נגד הצר הצורר, כמ"ש והיה כי יבצע ה' את כל מעשהו בהר ציון ובירושלים אפקד על פרי גודל לבב מלך אשור, אז ארץ אשר יראה עד עתה, שקטה מיראתה, והטעם ששקטה, כי בקום, מה שקם אלהים למשפט, הלא הוא להושיע כל ענוי ארץ כי המשפט האלהי לא יבא לתת תוקף להעריץ העושק וחומס, רק להושיע את הענוים הנדכאים תחת ידו, ולכן עת ששמעה שבא ה' למשפט שקטה מיראתה, סלה סיום הענין:

מאז אפך. משעה שחרה אפך משא״‎כ מחרון אף ב״‎ו שלפעמים תשש כחו:

משמים השמעת דין. כשנתנבא ישעיה על פורענותו של סנחרב ונתקיים בו, ארץ ישראל שיראה ממנו ומאוכלוסיו אז שקטה:

מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ אמר חזקיה מאי דכתיב משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה אלא בתחילה יראה ולבסוף שקטה וכו':
(שבת פח ע"א)

משמים. כמו שאמר אש וגפרית אמטיר עליו ועל אגפיו לפיכך אמר משמים השמעת דין, הדין שתעשה בהם משמים השמעת אותו:

ויתן טעם איך לא פקד השארית מיד וזה בפסוקים אלו מאומרו מאז אפך משמים השמעת דין וכו' והוא בהזכיר מאמרם ז"ל בפסוק משמים כו' וזה לשונם כי בשמוע הארץ שהיה יתברך מצוה דינים לישראל יראה ותאמר על מצוה אחת שצוה לאדם לקיתי אני כד"א ארורה האדמה בעבורך עתה על מצות רבות הלא אלקה וזהו משמים השמעת דין ארץ יראה ואחר כך כששמעה אנכי כו' שקטה הנה חלקו אומרו יראה ושקטה לשנים יראה ואחר כך שקטה שאל"כ אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה שהוא הכרח האמור בגמרא ואף אנו נאמר על דרך זה והוא כי בשטים בערבות מואב אשר היה אז אפך לכלות את שונאי ישראל לולא עמד פנחס ויפלל והנה אין פנחס בכל דור על כן מה עשה הוא יתברך מאז השמיע על ידי מרע"ה בתורתו אשר יעשה לבלתי כלות את ישראל שהוא לכפר אדמתו עמו שיטיל חרון אפו בארץ לכפר בעד עמו והוא האמור בפרשת נצבים וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה אשר חלה ה' בה כי שם ביארנו כי הגוים הרואים אשר חלה ה' בארץ יתמהו בראות הארץ שלא חטאה גפרית ומלח שרפה כמהפכת סדום אך ישיבו לעצמם ויאמרו אין זה כי על אשר עזבו את ה' וילכו אחרי ההבל אשר אשמת דבר זה ודאי תחייב כליה על כן הטיל כעסו בארץ ועל שארית חמה נתפייס במה שוישליכם אל ארץ אחרת וישארו קיימים כיום הזה וזה יאמר הנה מאז אפך בערבות מואב על עון השטים משמים השמעת דין להחריב הארץ ועל כן יראה באמור וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה גפרית ומלח שרפה כו' כמהפכת כו' הלא מאז יראה אך אחר כך ושקטה בסוף הענין שהיה להשאיר לישראל שארית:

ושקטה. ענין מנוחה:

משמים - כי כל הגזרות באות משמים. וטעם השמעת כאשר ישמעו כל יושבי הארץ שישבת לכסא ודנת באמת, אז יראו הנשארים ממך וישקוט כל אחד במקומו ולא יבואו לעיר קדשך להלחם עליה.

משמים. כאשר השמעת מן השמים דין משפט סנחריב אז כל יושבי הארץ יראו מישראל ושקטו מלהלחם בהם:

משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה. אמרו פרק ר' עקיבא אמר חזקיה מאי דכתיב ארץ יראה ושקטה אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה אלא בתחלה יראה ולבסוף שקטה וכו' ע"ש ואינו מובן דמה מקשה ומה מתרץ והלא פשטיה דקרא הכי הוי ופירש הרב הגדול מהר"י הכהן ז"ל דלבעלי ההגיון יראה אימה גדולה ואחר היראה דרך טבע יבא פחד וכיוצא דכמעט שעברה היראה הגדולה אכתי פשו פחד ואביזראה ואחרי ככלות הכל אז תהיה שקיטה והיינו דק"ל אם יראה שהיה לה יראה גדולה למה שקטה איך יכון אחר היראה שקיטה ואם שקטה למה יראה דאם שקטה לא אפשר שקדמה לה יראה גדולה ומיראה הגדולה תכף תבא שקיטה ומשני בתחילה יראה ולבסוף שקטה כלומר ודאי דבין יראה לשקיטה היה פחד וכיוצא ולא נקט קרא אלא ההתחלה והסוף ולא חש להזכיר מאי דאיכא בין היראה לשקיטה:

מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ: (דאר"ש) בן לקיש מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר אם ישראל מקבלין את תורתי מוטב ואם לאו אני אחזיר אתכם לתוהו ובוהו (והיינו דאמר חזקיה) מאי דכתיב משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה אלא בתחלה יראה ולבסוף שקטה אמר להם הקב"ה מכם יבאו ויעידו בהן בישראל שקיימו את התורה כולה וכו':
(עבודה זרה ג ע"א)

ארץ יראה ושקטה. לפיכך ארץ העמים יראה מהאל ושקטה עוד להלחם בישראל:

ויש אומרים: כי טעם ארץ יראה – הרשעים.

ושקטה – הצדיקים.

בקום למשפט אלהים. לעשות משפט מאויביו להושיע חזקיהו וסיעתו:

בקום למשפט. או כשיקום אלהים למשפט העמים להושיע את ישראל מהם שהם ענוי ארץ אז יראו כל העמים וישקטו:

באמור כי בקום למשפט אלהים על הארץ הוא להושיע כל ענוי ארץ סלה והוא כי אם לא היה משפט על הארץ עתה בפעם ההיא יכלו שונאי ישראל ואפילו דורות ענוים בני ציון העתידים ימנעו מן העולם והיא תרצה את בניה כי תאהבם כי כלם יקבצו יבואו לה ועל כן טוב לסבול עתה רוגז זה שעל ידי כן ישארו שארית בישראל ויושעו וישארו על ידי כן כל ענוי הארץ סלה שבכל דור ודור כי ישראל השפלים בין האומות יקראו ענוי ארץ וזהו בקום למשפט אלהים עתה הוא כדי להושיע על ידי כן כל ענוי ארץ סלה שהוא בכל דור ודור וייחס אותם אל הארץ כי לציון יאמר איש ואיש יולד בה ותאהב ענוים שלה ולכן תסבול הצרה עתה משום הריוח העתיד סלה:

בקום - זה הפסוק דבק, עם הבא אחריו. אמר ר' משה: כן פירוש הפסוק כאשר תעשה דין בבעלי החמות, תודה לך כל חמת אדם. והטעם כל אדם בחמתו ירא ממך. ולפי דעתי: כאשר תודה לך חמת אדם והם הצרים על ירושלם, אז שארית חמות תחגור ותקשור ותהיינה ברשותך, להתיר מהם כפי חפצך.

בקום. בעת קום אלהים לעשות משפט סיבה היא להושיע כל ענוי ארץ לעולם כי בזה יפחדו מלהרע להם:

כי חמת אדם תודך. כעסן של רשעים גורם שהבריות מודים להקדוש ברוך הוא כשהם מראין כעסם והקב"ה נפרע מהם הכל מקלסין לפניו ואף הם עצמם מקלסין לפניו כשרואין שאין כעסן כלום כמו שמצינו בנבוכדנצר כשהשליך חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש מה נאמר שם יהא שמיה דאלהא מברך וגו' וע"י כן שארית החמת תחגור תעכב ותחדול שאר הרשעים מעוכבים ונמנעים מלהראות גאותם וחמתם, תחגור ל' עכבה בלשון משנה פגימת הסכין כדי שתחגור בו הצפורן, ושמעתי משמו של רבי אלעזר הגאון בר' יצחק שהיה מביא המקרא הזה עדות לאותה משנה, ויש עוד לפתור חגירה זו כמשמעה לשון חגורה ופירושו לך נאה לחגור חימה ולעטות קנאה כי הכח והיכולת שלך ולשון שארית זה הוא מאחר שחמת אדם אינו כלום נשארו כל חגורות חימה לך:

כי. אמר כנגד האל יתברך אותם בני אדם אשר נאספו להלחם והיתה חמתם אליך הם יודוך על כרחם כלומר חמתם תשוב הודאה לך:

כי חמת כו' אמר הלא אמרת למעלה כי גם ששמה שבר רשפי קשת שכלה ה' חמתו שפך חרון אפו במה שויצת אש בציון על כל זה לא הספיק זה על כל פשעיהם ועל כל חטאתם כי נשארו שארית חמות שעל כן לא חסרו מדורות הבאים חרב ומלחמה סלה כמפורש למעלה ועל כן הלא יפלא איך האריך להם הוא יתברך ולא פקד עליהם ביום אפו על כן אמר כי חמת אדם תודך וכו' והוא ענין מאמרם ז"ל במדרש מהו נוקם ה' ובעל חמה ב"ו החמה מושלת עליו אבל הקב"ה הוא בעל ואדון על החמה מעכבה כשירצה ופועל בה כשירצה הנה כי חמת ה' מוחלקת מחמת אדם כי האדם לא יעצר כח בעת חמתו לעכבה מלפעול מיד ככתוב אצלנו על פסוק כי קנאה חמת גבר וכו' כי להיותה חמת גבר לא יחמול ביום נקם משא"כ הקב"ה כמפורש אצלנו על פסוק ויחר אף ה' בם וילך כי אם היה יתברך נחרה מיד על אהרן בדברם במשה היה נוזף אותם ולא היה מדבר אתם אך סילק חמתו עד כלותו לדבר אתם ואח"כ ויחר אף ה' בם וילך מאתם ובזה יאמר כי אם היתה מדתנו כמדתו יתברך לשלוט על החמה לסלקה בעת הרוגז ולהחזירה לפעול בה אחר כך לא היינו נותנים הודאה להשי"ת על שכשפקד קצת אשמותינו על ציון ונשארו עוד ליפקד לא פקד אותם מיד בנו שארית החמות באמור כי גם לנו כמדתו לסבול והאריך בעת הרוגז אך בהיות כי חמת אדם הוא לפקוד מיד על כן עלינו לשבחך שלא פעלת לנו כמדתנו לבלתי פקוד מיד שארית אשמותינו נמצא כי חמת אדם היא סיבת ההודאה כאלו היא עצמה תודך וזהו כי חמת אדם תודך על אשר לא התנהגת בה באויביך כי אם שארית חמות של ישראל תחגור שהוא מה שנשאר מלפקוד על מה שהצרו להם אויביהם לא תפקוד להם כי אם תחגור אותם בל ישמטו לשלוט עליהם לכלותם חס ושלום מה שאין כן אם היית פועל מיד ובלתי מעכבה על הגוים כי בישראל היית עושה כן:

שארית. מל׳ שיור:

תחגר. תעצור, כחגור על דבר שלא ימוש ממקומו ולפי' הב' הוא נסתר לנקבה. חמת אדם היא תחגור ותעצור שארית חמת ה' :

חמת אדם. החמה היא המביא ההודאה לה׳‎ כי סוף הדבר אשר יענשו:

כי חמת אדם תודך, החמה של בני אדם תשבח אותך, כי אתה יש לך כח לחגור ולעצור בעד שארית חמות, שלא תעיר כל חמתך, מה שאין זה ביד אדם, גם ר"ל שע"י חמת אדם, וחמת סנחריב שרצה להשחית הכל בחמתו, עי"כ עצר ה' שארית חמתו ולא שלח עוד להחריב גוים וממלכות:

שארית חמות תחגור. כשתעשה הנקמה הגדולה במחנה גוג מגוג תחגור ותאזור שארית חימות, שארית הגוים כי יראו ממך ולא יהיה עוד להם חימה על ישראל:

תחגור. מל׳ חגורה:

שארית חמות. ובעבור זאת תחגור מסביב לאסור ולקשור שארית החמה ר״‎ל לא יכעסו עוד מעתה:

נדרו ושלמו. נדריכם:

נדרו. ואז יאמרו זה לזה נדרו ושלמו לאלהיכם שעשה עמכם הנפלאות האלה:

נדרו ושלמו כו' ראוי לשים לב על אומרו למורא ולא אמר לה' או לאלהים וכן תחלת הפסוק לנוכח וסופו שלא לנוכח אך יאמר ענין בצדקה תכונני ואומר ושביה בצדקה על כן אחר אומרו ענין תשועת ישראל אמר דעו ישראל כי בצדקה תכוננו אך הזהרו מלאחר נדריכם כי אם נדרו ומיד שלמו לה' אלהיכם כל סביביו הם הצדיקים כד"א וסביביו נשערה מאד או שכולל בזה כל ישראל כד"א ועמך כלם צדיקים ויאמר מאמר ר' אלעזר וזולתו פ' השותפין אם נתת צדקה מוטב ואם לאו באים אומות העולם ונוטלים בזרוע וזה יאמר נדרו ושלמו לה' כו' ואם תעשו כן אני מדבר אתכם לנוכח ואם לאו מלבד שאני הופך פני מכם ומדבר שלא לנוכח מה שהיה לכם לתת צדקה יובל שי למורא שהוא למי שמוראו עליהם הם האומות:

יובילו. יביאו כמו לרקמות תובל למלך (לעיל מ״ה):

שי למורא. השמות שנוסף בם מ''ם האמנתי''ו מורים על המקום המיוחד לאיזה דבר, כמו מקדש מושב וכדומה. כמ''ש באילת השחר (כלל ז'). ומלת שי לא נמצא רק במנחה שמביאים לה' אל היכלו לרצותו. (ישעיה י''ח. למעלה ע''ב) :

נדרו - יתכן שאמרו כן אנשי ירושלם בעת צרתם, או כאשר תחגור שארית חמות יאמרו אלה לאלה נדרו ושלמו.

נדרו. אתם בני ישראל נדרו נדרים ושלמו אותם לה׳‎:

נדרו. הנו"ן מעמדת בגעיא מכלול דף י"ט ויש ספרים שהדל"ת בשוא ופתח:

נדרו נדרים לה' אלהיכם, ושלמו נדריכם, עד שכולם יובילו שי למורא, ר"ל אחר שעקר מקור היראה הוא בה', שכחו של אשור ומה שהתיראו כולם מפניו היה ע"י שה' חלק לו חלק מיראתו, וה' הוא המורא, ר"ל המקור של היראה, שמשם קבל אשור את היראה, שהטיל על מלכי ארץ, וא"כ למה תובילו שי לאשור, הובילו שי אל מקור שמשם בא היראה, למורא למקום היראה ומקורה:

כל סביביו. השומעים תשועה זו וכן עשו כמ"ש (ישעיהו י״ט:י״ח) יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען ונשבעות לה' צבאות:

כל סביביו יובילו שי למורא. וכן כל סביביו האומות שהם סביב ארץ ישראל יובילו מנחה לאל יתברך שהוא מורא ואז יהי' מורא לכל העולם: ואמר סביביו. שפירושו סביב האל כיון שהאל שכן בארץ ישראל סביבי ארץ ישראל הם סביביו:

שי. תשורה ודורון:

למורא - בעבור המורא. ורבי משה אמר: כי הוא תאר, כמו הוא מוראכם.

כל סביביו. העובדי כוכבים היושבים סביבות ירושלים בשומעם מפלת סנחרב יביאו מנחה בעבור המורא של ה׳‎ ופחד גאונו:

לה' אלהיכם. האל"ף בגעיא בס"ס:

יובילו שי למורא. למה לפי שבעת חפצו:

יבילו שי. בספרים מדוייקים חסר וא"ו אחר יו"ד וכן במסורת ב' חד מלא וחד חסר יובילו מלכים שי. נדרו ושלמו קדמאה מלא:

יבצור רוח. גסה של נדיבים ממעט גאותם, יבצור ימעט כמו (בראשית י״א:ו׳) לא יבצר מהם:

יבצור. יקטף האל יתברך ויכרית ראש נגידים כלומר גאותם ויהיה נורא למלכי ארץ. כבר במכלול בשרש חגר פירשתי זה המזמור על מחנה אשור כשבא על ירושלים, אבל עתה נראה לי לטעם המזמור אשר למעלה ממנו לפרש אותו על גוג מגוג:

ולא עוד כי אם שאם רוח נגידים בעלי הממון לא יהיה לתת מממונם צדקה ויהיה איש מנהיג ובוצר רוח נגידים לתת צדקה כ"כ יהיה זכותו שאין צריך לומר שלא יהיה עליו מורא מהאומות כי אם שאדרבה יהיה הוא נורא למלכי ארץ כי גדול המעשה:

יבצור. ענין מניעה כמו ועתה לא יבצר מהם (בראשית י״א:ו׳):

יבצור. יקטוף, כמו כי תבצור כרמך או מענין מניעה כמו לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. ויבצור רוח נמשך גם למטה יבצור רוח נורא למלכי ארץ :

יבצור - דרך משל כטעם יכרות מגזרת בציר וזה דבק כי כל סביבות ירושלם יובילו שי בראותם, כי השם יבצור רוח נגידים, שהוא נורא למלכי ארץ, כמו: על כל מלכי ארץ.

יבצור. כי כאשר ימניע הגאוה והכעס של המושלים אז הוא נורא ומאויים למלכי ארץ כי יפחדו שלא יקרה להם כמקרם:

יבצור, כדי שהמורא יבצור רוח נגידים, שהם שרי אשור, (ויבצור רוח) של סנחריב שהוא נורא למלכי ארץ, שאחר שהרוח העריץ של סנחריב ונגידיו ושריו קבלו מאת המורא, היינו מה' שהוא מקור המורא, שהוא נתן חתיתו על כולם הובילו אליו שי, שיבצור ויקטן את רוחם, ובל יוסיף עוד לערוץ אנוש מן הארץ:

רוח. ענינו כעס וגאוה כמו ומושל ברוחו (משלי וז):

נגידים. שרים ומושלים:

מקדש ה׳. השם מלא ככתבו כך קרייתו, כי כיון שנבנה בית המקדש [נודע בישראל, שנאמר] נודע ביהודה אלהים, בישראל גדול שמו (תהלים עו יב). וכתיב ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון (שם עו ג).

ויבא יעקב שלם. זש"ה ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם (תהלים קכא ח). ישמר צאתך ובואך. ויצא יעקב. ויבא יעקב. לפי שכתוב והוא צולע על ירכו (בראשית לב לב). הוצרך לכתוב ויבא יעקב שלם. שלם בגופו שלא היה צולע אלא לפי שעה. אות היא לבניו על דור השמד. כמו שמפורש למעלה בענינו. ועד שבא אל שר עשו היה שלם בגופו ושלם במחנותיו. דכתיב ויאמר אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו (שם לב ט). ונמצא שלם בלא פגע רע. ושלם בממונו כי כל המחנה ששיגר לעשו לא חסר כלום. כי נמצא עוד שלם שם העיר. וחמור אבי שכם קרוי על שם בנו שכם. כענין שנאמר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך (בראשית ד יז). וכמו ויקראו ללשם דן כשם דן אביהם (יהושע יט מז). אבל שלם היא ירושלים. דכתיב ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון (תהלים עו ג). לכך אמרו רז"ל שלם על שם יעקב. כי בא שלם בכל.