Commento su Salmi 78:74

תורתי. מה שאני מורה בסיפור הטובות שעשה האל לישראל ומדברי תלמודו היה לכם ליראה ממני ושלא להמרות דברו ומצותו:

משכיל לאסף כו' בא להוכיח את ישראל יראו ויקחו מוסר בל יקרם כאבותם שלקו בעונם ככל הכתוב בתורה ואשר קרה להם אחרי כן עד מלכות דוד המלך ע"ה והנה המוכיח כמוהו מדבר עם הטובים בעצם הבלתי צריכים תוכחת ועם יתר ההמון והנה השלמים שבישראל והקרובים אל ה' הלא יאמרו מה ידעת ולא נדע ומה תחדש לנו ומה בצע לנו בתוכחתך על כן בהם החל ואמר הקרובים אלי אשר צדיקים אתם ונקראים עמי האזינו תורתי עם שאינכם צריכים תוכחת כי שכר האזנה בידכם ולהמון הצריכים תוכחה ולא הוסרו מראות מה שכתוב בתורה כשמוע מפי מוכיח לכם אני אומר הטו אזנכם לאמרי פי. או יאמר גם שקצת דברי כתובים בתורה האזינה עמי תורתי ועל מה שאני מוסיף זולת הכתוב הטו אזנכם לאמרי פי כלומר לא ממנו אתם שומעים כי אם מאשר משים האלהים בפי והוא כי דרך רוח הקדש כי שם ה' הדברים בפי הצדיק כד"א רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני וזהו הטו אזנכם לאמרי פי כלומר כי אינן דברי עצמי כי אם דברי פי הוא אשר ישים ה' בפי בלי בחירתי כי אם ברוח הקדש:

האזינה. ענין הקשבה:

משכיל לאסף - פיוט תחלתו משכיל או משכיל השומע. וטעם הסמך התורה אליו תורת השם, שהיא תורת אמונתו. והנכון כמו: אמרי פי מי שירצה להורות כדרך: תורת אמך.

האזינה עמי תורתי הטו אזנכם לאמרי פי. אפשר במ"ש רז"ל שהיו טוענים שאנוסים הם על התורה כמ"ש מכאן מודעא רבא לאוריתא. ואמרו ברעיא מהמנא דהת"ח קבלו התורה ברצון ולא היו אומרים טענת מודעא ודוקא המון העם היו אומרים שיש להם מודעא. ותואר עמי דרשוהו רז"ל על הת"ח כמ"ש פ"ב דמציעא הגד לעמי פשעם אלו ת"ח ולז"א האזינה עמי שהם הת"ח תורתי שאינם אומרים טענת מודעא וקבלו התורה ברצון ולהם אני אומר האזינה עמי תורתי. אך להמון העם אני אומר הטו אזנכם לאמרי פי אפתחה במשל פי שהמון העם יש להם נחת רוח ממשלים וחידות:

משכיל, המשורר כיון בדבריו להחזיק מלכות בית דוד ואת בהמ"ק אשר בנה, נגד מלכות אפרים ונגד שהיה המשכן עומד בחלקו, כמ"ש בסוף דברו וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר, וספר כל קורות ישראל בעת צאתם ממצרים עד מלוך דוד, לומר שהגם שהיו הדורות מכעיסים ידע ה' כי יקום דור כלבבו יראו יקחו מוסר, וכי יקום מלך שיהיה הוא והמקדש אשר יבנה מהלך שלמות הכללי, ותיקון קלקול הדורות שלפניו, ותכלית ואחרית ותקוה לדורות הבאים עד עת קץ, האזינה עמי תורתי, כי בשיר הזה יספר קורות האבות כפשוטם, אמנם ספורי קורות ישראל נבדלו מאד מקורות יתר העמים, כי כל המוצאות לעם ה' היה בהשגחה פרטית ובנסי ה' ופליאותיו, עד שידיעת קורות ישראל בימי קדם היא עצמה תורה ואמונה, כי בם נודע מציאות ה' יכלתו והשגחתו שכרו וענשו, לכן אמר האזינה תורתי, וגם הטו אזנכם לאמרי פי, כי חיצונית הספור שהוא אמרי פיו, עם פנימותיו שהיא התורה הרצופה בו, משולבות אשה אל אחותה:

ומשה. ו׳ מוסיף על ענין ראשון, שהקב״ה מקדים רפואה למכה, לפי שנאמר ויאנחו בני ישראל, הקדים את משה שנדבק ליתרו והיה רועה את צאנו, כדרך שהיה יעקב רועה את צאן לבן, יעקב אבינו נתגדל מן הצאן, שנאמר ויצל אלהים את מקנה אביכן ויתן לי (בראשית לא ט), דוד נתגדל מאחרי הצאן, שנאמר ויקחהו ממכלאות צאן מאחר עלות הביאו (תהלים עח עא), עמוס נתגדל מן המרעה, שנאמר ויקחני ה' מאחרי הצאן ויאמר ה׳ אלי לך הנבא על עמי ישראל (עמוס ז טו), וכן משה רבינו לקח גדולה ממרעה הצאן, שנאמר ומשה היה רועה, וכתיב וירא מלאך ה׳ אליו, לפי שנמשלו רועי ישראל לרועה של צאן.

במשל פי. הם דברי תורה:

אפתחה. יש ספרים התי"ו בקמ"ץ חטף ויש ספרים בשו"א לבדו המשל אשר במזמור הזה כמו לערוך שלחן במדבר ואש נשקה ביעקב ודלתי שמים פתח ודגן שמים:

ושמא תאמרו מה בצע באמור לכם מה שכתוב בתורה וטוב טוב היה להגיד דברים הבלתי כתובים מאשר ארעו בעולם ולא נכתבו לז"א הנה אם אפתחה במשל פי לומר דברים אשר ארעו בעולם שיהיה לכם למשל בל יקרכם כאשר לכמה בלתי כשרים שלקו בעונם לא יבצר ממני מלהגיד כי הלא אביעה חידות מני קדם אמתיות:

אביעה. ענין אמירה כמו יום ליום יביע אומר (לעיל יט):

אפתחה - קמצות התי"ו בחטף, בעבור אות הגרון כמו אשמעה מה ידבר ואילו היה בשוא לבדו, היה שוה רק ככה נמצא, וטעם חידות שהיא מני קדם והמשל: כמו: נושקי רומי קשת, לערוך שלחן, ואש נשקה ביעקב, בחוריו אכלה אש. והחידות לחם אבירים אכל איש, כדרך מהאכל יצא מאכל. ויהרג במשמניהם ויתן לשבי עזו, כי לולי שהוא מפורש בספר שמואל שבית הארון היתה החידה קשה.

אפתחה במשל פי. אפתח פי לדבר במשל והמשל הוא מ״‎ש ואש נשקה ביעקב וכדומה:

אפתחה. בספרים כ"י מדוייקים התי"ו בשוא לבדו ורד"ק כתב שיש ספרים התי"ו בקמץ חטף וגם הראב"ע כתב קמצות התי"ו בחטף בעבור אות הגרון כמו אשמעה מה ידבר סימן פ"ה:

אפתחה, ר"ל כי כל העמים הקדמונים היה להם בהבלי אמונתם ספורים רבים מקורות אליליהם מימי קדם, והם ספורים בדויים בדו כהני האליל, אשר היה למשל אל ענינים פנימים, איזה חכמה או מוסר שהלביש בו ממציא הספור, ובזה היו בם שני מגרעות, א. במה שהמשל הוא דבר בדוי וכזב, ב. שגם המשל דברו אותו בחדות ובדברים נעלמים שלא יבינום ההמון רק חכמיהם, וההמון שלקחו הספורים הבדוים כפשוטן נחלו שקר, וגם אולת, כנודע בהבלי שירי האלילים והמיטאלאגיא שלהם, לא כן ספורי התורה, ואנכי אפתחה במשל פי, וגם אביעה חדות מני קדם, אשר יש להם שני מעלות, א. שאינם חדות צפונות וחתומות, רק אשר שמענו ונדעם, כי מה שספר מקריעת הים והורדת המן והשלו וירידת ה' על הר סיני וכדומה, אינם חדות סתומים רק נדעם שכן היה, וכן אינם משלים בדוים רק אבותינו ספרו לנו, שכן היה באמת, עד שהספורים האלה מהנפלאות הגם שהם חדות, (כי אין אנו מבינים איך היה), בכ""ז נדעם שהיו באמת, והגם שהם משלים שעל ידם נכיר ההשגחה והיכולת, בכ"ז אינם כמשלים אחרים שאינם אמת, כי אבותינו ספרו לנו שהיו המעשים באמת:

והחירות. לחם אבירים אכל איש שהוא אומר על המן כמו חידה ויתן לשני עוזו שהוא אומר על הארון ולא היו מבינים זה לולי שכתב בספר שמואל גלות הארון והדבר הסתום יקרא חידה:

חידות. דברים סתומים קשה ההבנה והוא מ״‎ש ויתן לשבי עוזו כי אלו לא נאמר בשמואל שלקחו הפלשתים את הארון לא היינו יודעים מה הוא:

וארובות השמים. מדה טובה מרובה ממדת פורענות. שלהלן הוא אומר ודלתי שמים פתח (תהלים עח כג). וכאן נאמר וארובות השמים נפתחו.

מני קדם. מה שנעשה מימי קדם:

אשר שמענו. הדברים האלה מפי הקדמונים:

אשר שמענו ונדעם ואבתינו ספרו לנו כלומר אך אני לא אבחר להביא רק מהתורה :

אשר שמענו - זה מפי אנשים רבים וצדיקים שחייב אדם לקבל מה שהעתיקו היתה הקבלה, כמו דעה וזה הוא ונדעם.

אשר שמענו. מבני הדור שלפנינו:

ואבותינו ספרו לנו. שלא יאמרו אלא האמת:

וטעם המספרים – כי המספרים אוהבינו היו והם אבותינו, שאין להם חפץ להכשילנו.

ונדעם. שהאמת כן הוא:

ונדעם. ידענו אותם גם כן מפי הכתוב מתורת משה רבינו:

ואבותינו ספרו לנו. ואין מדרך האב להשריש בלב בנו ספורי שקר:

לא נכחד מבניהם. וגם אנו לא נכחד מבניהם של אבותינו מלהודיעם מה שספרו לנו:

מבניהם. בני אבותינו והם אחינו שאינם לומדים ואינם יודעים הקבלה חייבים אנו היודעים להזכיר להם ולא נכחד מהם עד שיהיו גם הם מספרים לבניהם ובניהם לבני בניהם עד שיהיו עד דור אחרון מספרים תהילת ה':

ושמא תאמרו האם לספר לנו מה שכתוב בתורה לא יבצר זולתך רבים יספרו ועוד כי הלא כתוב הוא בתורה לפנינו הנה לא נכחד שמבניהם של אבותינו הנזכרים כמוני לדור אחרון מספרים עניני התורה אך הנה לא יספרו להוכיח ולקחת השומעים מוסר בל יקרם כאבותם רק לספר תהלות ה' ועזוזו ונפלאותיו אשר עשה אך לא כמוני שאוכיח בדברים:

נכחד. ענין מניעה כמו ולא כחד ממנו (ש״א ג):

לא - והנה חייבים אנחנו שלא נכחד מה ששמעו מאבותינו לאשר הם מזרעם, עד שיהיו גם הם מספרים תהלות השם.

מבניהם. מבני אבותינו אשר לא בא להם הקבלה מהאבות:

מספרים. המ"ם בגעיא בס"ס:

לא נכחד, הנה הבלי היונים וחדותיהם הם מכחידים אותם מבניהם, כי לא ימסרו אותם רק לזקניהם וכהניהם, אבל משלי התורה וספוריה לא נכחד מבניהם עד דור אחרון, כי הם מספרים תהלות ה' ועזוזו, ר"ל כי הבלי היונים יספרו דופי אליליהם ומעשים מגונים קנאה תאוה ואכזריות, אבל הם מספרים תהלות ה', ב. הם מספרים חולשת אליליהם איך נפלו ולא קמו לפני כחות נשגבות מהם, אבל הם מספרים עזוזו, ג. הם מספרים נפלאות אשר לא עשו, כי המהבילים בדו הספורים מלבם, אבל משלי התורה יספרו נפלאותיו אשר עשה באמת:

ועזוזו. מל׳ עוז וחוזק:

לדור אחרון. למען תספרו לדור אחרון את תהלת ה׳‎ וגו׳‎:

ונפלאותיו. חסר וא"ו בתר אלף על פי המסורת דפרשת שמות:

ויקם. וכמו שצריך להזכיר הנפלאות ולהודיע לבנים כן צריך להודיעם התורה והעדות והתורה אשר הקים שם בישראל אחר שהוציאם ממצרים וצוה לאבותינו להודיעם לבניהם:

ושמא תאמרו הלא העד העיד בנו ה' בתורה והיתה השירה הזאת לך לעד כו' ודי לנו זה לקבל תוכחת הנה אשיבכם כי גם שויקם בתורה עדות ביעקב וגם תורה שם בישראל שממנו יראו וכן יעשו עם כל זה אנחנו חייבים לאמרו להוכיח כי הלא אשר צוה ה' את אבותינו להודיעם היה לבניהם כד"א ולמען תספר באזני בנך כו' וידעתם כי אני ה' והגדת לבנך וכו' וכמה כתובים כאלה מה גם במשנה תורה:

עדות, תורה. ע''ל ס' קי''ט

ויקם עדות - המצות ששקול הדעת יעיד עליהם, על כן מלת ויקם, וקם הבית ותורה המצות שנעלם סודם מרבים, על כן מלת שם שקבלו ככה מפי משה.

ויקם. העמיד עדות התורה ביעקב להיות מתקיים לעולם בעבור אשר צוה את אבותינו להודיע לבניהם:

ביעקב. הבי"ת בגעיא:

ויקם, ספורי התורה הפשוטים נקראים עדות, שהם מעידים על דברים אמתיים שהיו במציאות, כמו הבריאה והמבול ועונש סדום והפלגה וספורי האבות וספורי גאולת מצרים, והלמודים אשר יצאו מן הספורים האלה נקראים תורה, ותחת הספורים האלה נצפנים ענינים נשגבים מסודות הבריאה והאלהות ממעשה בראשית ומרכבה וכדומה, והעדות הקים ביעקב, שהם ההמון, והתורה שם בישראל שהם הגדולים ושני אלה צוה את אבותינו שיודיעו אותם לבניהם, ולא יעלימו מהם דבר רק שתמשך הקבלה מדור דור, כי התועלת הנמשך מהודעה זאת, הוא למען ידעו דור אחרון, שהגם שבין הספורים האלה היא העדות של העונשים שהעניש ה' לדור המדבר ועדת קרח ומרגלים, בכ"ז ידע ה' שהדורות הבאים ילכו מהלך השלמות, וע"י העדות האלה שיעידו בם מעונשי ה' והשגחתו יקום דור אחרון שישמרו העדות האלה ולא יבגדו עוד (וכיון בזה על דור דוד ושלמה), וז"ש למען ידעו דור אחרון, כי עוד יולדו בנים אשר יקומו ויספרו העדות והתורה לבניהם והם וישימו באלהים כסלם, א. הבטחון לבטוח בה' ולהאמין בו, ב. שלא ישכחו מעללי אל, שהם הפעולות המעידים על מדותיו חנון ורחום וכו', ג. ומצותיו ינצורו שהם המצות שצוה להם:

יעקב, ישראל. התבאר תמיד יעקב ההמון וישראל הם הגדולים, עי' ישעיה (ט' ז') :

וטעם צוה – כדרך: והודעתם לבניך ולבני בניך.

למען. וכן הבנים צריכים להודיעם לבניהם עד דור אחרון והבנים כשילדו כשיקומו בדעתם גם כן:

ולא היה הצווי רק למען ידעו דור אחרון בנים יונדו אשר לא ראו את מעשה ה' ולא ישכחו כו' ולא יהיו כו' ולא להזכיר ולספר תהלות ה' רק ללמדם מוסר לקיים מצוה זו עתה באתי ברוח הקדש והלמודים הם ג':

למען - דור אחר דור, עד עמוד התורה כימי שמים.

דור אחרון. למען ידעו בני הדור שאחריהם ויספרו לבניהם ובניהם לבניהם עד סוף כל הדורות:

אחד הוא וישימו באלהים כסלם ולא יבטחו בכחם. ב' ולא ישכחו מעללי שם אל אשר עשה בתורת חסד אל מבלי היותנו ראוים ועל ידי כן כאשר יזכרו מה שקבלו בתורת חסד ישמרו חקיו למה שהם חקיו ותורותיו למה שהם תורותיו שלא על מנת לקבל פרס:

והכית בצור ויצא ממנו מים. המוציא לך מים מצור החלמיש (דברים ח טו), וכן דוד אומר הן הכה צור ויזובו מים ונחלים ישטופו (תהלים עח כ).

כסלם. תוחלתם וכן אם שמתי זהב כסלי (איוב ל״א:כ״ד):

כסלם. מבטחם:

כסלם. בטחונם כמו אם שמתי זהב כסלי (איוב ל״א:כ״ד):

כסלם. הבטחון שישמרם מכל רע (איוב ד') :

וישימו, כסלם - כמו מבטחם אשר יקוט כסלו וכאשר לא ישכחו מעשה השם, אז ישמרו מצותיו.

וישימו. ע״‎י ספורי הנפלאות ישימו בטחונם בה׳‎ ולא ישכחו פלאי מעשיו למען ישמרו מצותיו:

ולא ישכחו. מה ששמעו זכרו תמיד כדי שלא ישכח מפיהם ובזה יאמינו בו ובתורתו וינצרו מצותיו:

כאבותם. שהיו במצרים ובמדבר:

ולא יהיו כאבותם. שלא שמו בטחונם באל יתברך, והיו דור סורר ומורה וזה היה דור המדבר שלא הכינו לבם לאל יתברך:

שלישי ולא יהיו כאבותם כו' ושמא תאמרו איך נחשד להיות דור אחד סורר ומורה כי אפילו על בן אחד קשה עד שיש אומר שלא היה כי הלא דעו אפוא כי אין היצר הרע מאביד את האדם פעם אחד רק קו לקו כי אשר היו דור סורר ומורה לא מתחלה היו כך רק החלו מעט מעט כי תחלה דור לא הכין לבו לעבוד כראוי אך רוחו עדיין שלם עם ה' ואשר לא הכין לבו ומזה נמשך שלא נאמנה את אל רוחו הוא גם נפשו ונגעו באמונה חלילה:

סורר. סר מדרך הישר:

לבו, רוחו. עי' לעיל נ''א י''ב :

כאבותם. המה אנשי דור המדבר שהיו סוררים מדרך ה׳‎ ומורדים בו:

נאמנה את אל. כן כתוב בספרים מדוייקים את אל ובקצת דפוסים ישנים כתוב אל אל ואין לסמוך עליהם:

ולא, והדור האחרון הזה שיגיעו אל השלמות ולא יהיו כאבותם, שהיה, א. דור סורר ומורה יודעים רבונם ומורדים בו, ב. דור לא הכין לבו לדרוש את ה' כלל ולדעתו, ג. ולא נאמנה את אל רוחו, שרוחו הפנימי המעלה הציורים על הלב היה מעלה ציורים רעים לכל חטאת עד שלא יכול לעמוד באמונה בעבודת האל:

לא נאמנה את אל רוחו. לא נתקיימה עם אל מחשבתו ורצונו או פירושו לשון אמנה כמשמעו:

ומורה. ענין מורד ומסרב:

לא הכין לבו. אל דבר ה׳‎:

ולא נאמנה. לא האמינו בו:

בני אפרים. שיצאו ממצרים בזרוע לפני הקץ ובטחו בגבורתם ובחציהם וסופם הפכו לנוס ביום קרב כמפורש בדברי הימים והרגום אנשי גת הנולדי' בארץ:

בני זה היה במדבר ואע"פ שלא נזכר בדברי הימים והרגום אנשי גת הנולדים בארץ והלכו אל גת בלא מצות האל יתברך כנגד דברו כי אמר ארבעים שנה יהיו במדבר והם המרו את רוחו ונגפו: וטעם נושקי רומי קשת. שהלכו בכלי מלחמותם ונשענו בהם ולא באל יתברך והפכו עורף לפני אויבים זהו הפכו ביום קרב הפכו עורף ביום מלחמה:

ובראשון החל הוא אומרו וישימו באלהים כסלו כו' אמר בני אפרים ששמו כסלם בהיותם נושקי רומי קשת ולא בה' על כן הפכו ביום קרב לפני פלשתים:

ויאמר ה׳ אל משה לא ישמע אליכם פרעה. זה הדבור קודם לכן נאמר לו למשה רבינו ולא ישמע אליכם פרעה, שנאמר ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך (שמות ג יט), זה הפסוק מוקדם ומאוחר, וכן הוא אומר ומשה ואהרן עשו את כל המופתים האלה, ולאחר שיצא משה מעם פרעה קודם מכת בכורות אמר לו פרשת בכורות, ופרשת חוקת הפסח, ופרשת קדש לי, ופרשת פטר רחם, כדי לחנכם במצות, ישתבח שמו של אלהינו שהביא המכות על פרעה ועמטו כטכסיס מלכים, בתחלה סכר להם אמת המים, שנאמר ויהפוך לדם יאוריהם ונוזליהם בל ישתיון (תהלים עח מד), כיון שלא חזרו הביא עליהם קלנים, אלו הצפרדעים, כיון שלא חזרו ירה בהם חצים אלו הכנים, שנאמר ותהי הכנם באדם ובבהמה (שמות ח יג), שהיתה נכנסת בתוך גופו של מצרי כחץ, כיון שלא חזרו הביא בהם את הלגיונים, אלו הם הערוב, שנאמר הנני משליח בך וגו׳ (שם ח יז), ואומר ישלח בם חרון אפו (תהלים עח מט), כיון שלא חזרו הביא בהם דורמייסות, זה הדבר, והרג את מקניהם, כיון שלא חזרו הביא בהם נפט, זה השחין כיון שלא חזרו השליך עליהם אבני בליסטראות, זה הברד, כיון שלא חזרו גירה בהם אוכלסין הרבה, זה ארבה, כיון שלא חזרו נתנם בבית האסורים, זה החשך, ואח״כ הכה הגדולים שבהם, שנא׳ ומת כל בכור (לעיל פסוק ה).

ויאמר ה׳ אל משה לא ישמע אליכם פרעה. זה הדבור קודם לכן נאמר לו למשה רבינו ולא ישמע אליכם פרעה, שנאמר ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך (שמות ג יט), זה הפסוק מוקדם ומאוחר, וכן הוא אומר ומשה ואהרן עשו את כל המופתים האלה, ולאחר שיצא משה מעם פרעה קודם מכת בכורות אמר לו פרשת בכורות, ופרשת חוקת הפסח, ופרשת קדש לי, ופרשת פטר רחם, כדי לחנכם במצות, ישתבח שמו של אלהינו שהביא המכות על פרעה ועמטו כטכסיס מלכים, בתחלה סכר להם אמת המים, שנאמר ויהפוך לדם יאוריהם ונוזליהם בל ישתיון (תהלים עח מד), כיון שלא חזרו הביא עליהם קלנים, אלו הצפרדעים, כיון שלא חזרו ירה בהם חצים אלו הכנים, שנאמר ותהי הכנם באדם ובבהמה (שמות ח יג), שהיתה נכנסת בתוך גופו של מצרי כחץ, כיון שלא חזרו הביא בהם את הלגיונים, אלו הם הערוב, שנאמר הנני משליח בך וגו׳ (שם ח יז), ואומר ישלח בם חרון אפו (תהלים עח מט), כיון שלא חזרו הביא בהם דורמייסות, זה הדבר, והרג את מקניהם, כיון שלא חזרו הביא בהם נפט, זה השחין כיון שלא חזרו השליך עליהם אבני בליסטראות, זה הברד, כיון שלא חזרו גירה בהם אוכלסין הרבה, זה ארבה, כיון שלא חזרו נתנם בבית האסורים, זה החשך, ואח״כ הכה הגדולים שבהם, שנא׳ ומת כל בכור (לעיל פסוק ה).

נושקי. מזויינים כמו נושקי קשת ומגן (דה״ב י״ז):

נשקי, רומי. נושקי נשק, רומי קשת, הפכו, עורף :

בני אפרים - דרך דרש כי כל ישראל יקראו כן, כמו: הבן יקיר לי אפרים גם רמז לבני אפרים, שיצאו ממצרים, בטרם געת הקץ והרמז בדברי הימים והרגום אנשי גת ויתאבל אפרים אביהם. ועל דרך הפשט כי עקר זה המזמור נאמר על מלכות דוד ובנין הר ציון, ושם היה הארון במלוך דוד אחר שחרבה שילה שהיתה לבני אפרים, על כן: ובשבט אפרים לא בחר באחרונה אחר שבחר בם בראשונה לשכן שמו בשילה והעד הנאמן על זה הפירוש: שבט אפרים רומי קשת הם אנשי שילה שאמר אחריהם: לא שמרו ברית אלהים ועוד: נגד אבותיהם עשה פלא וזה היה אחר צאת ישראל ממצרים.

בני אפרים. ר״‎ל עם כי ראו אשר בני אפרים שעל כי בטחו בכחם כי היו מזוינים נושאי חצים ומורים בקשת לזה מהרו את הקץ לצאת ממצרים קודם הזמן וסופם הפכו עורף לנוס ביום קרב והרגום אנשי גת כמ״‎ש בד״‎ה:

בני אפרים. בגעיא:

בני אפרים, אחר ההצעה הזאת מתחיל דבריו, ויתחיל לדבר ממה שמאס ה' במשכן שילה שעמד בחלק של אפרים, ובבני אפרים בימי עלי, הגם שבני אפרים היו נושקי רומי קשת, בכ"ז הפכו ביום קרב עם הפלשתים, וזה היה על כי (י-יא) לא שמרו, ר"ל שה' היה משתדל להושיעם מפני ג' טעמים, א. מצד הברית שכרת עמם אבל הם לא שמרו ברית אלהים, ב. בזכות ששומרים התורה, אבל הם ובתורתו מאנו ללכת, ג. מצד שכבר עשה עמהם נפלאות בימי קדם ובו הם מזכירים אותו בתפלותיהם, אבל הם שכחו עלילותיו ונפלאותיו:

רומי. משליכין וזורקין, כמו רמה בים (שמות טו):

ונושקי רומי סמוך על סמוך ופי' מזויינים ומורי חיצים בקשת:

רומי. ענין השלכה כמו פרש ורומה קשת (ירמיהו ד׳:כ״ט):

נושקי - חסר כ"ף, כמו: אש אוכלה הוא. ומלת נושקי דבקה עם קשת, כדרך: נהרי נחלי דבש וחמאה. והטעם שהפכו עורף ביום קרב, משל בעבור שלא שמרו ברית אלהים, שהשכין כבודו בתוכם.

קרב. מלחמה כמו המלמד ידי לקרב (לקמן קמ״ד):

ויש אומרים: שמנהג רומי קשת שלא יעמדו במקום אחד, כן הפכו ככה בני אפרים.

ברית אלהים. ברית שכרת עמהם בהר סיני:

כי בטחם בעצמם גרם שלא שמרו ברית אלהים ויהי' שמרו כד"א שמר את הדבר שלא המתינו ברית אלהים אשר כרת להוציאם לסוף הד' מאות שנה והקדימו ל"ו שנה ושמא תאמר טעו למנות ממראה בין הבתרים הלא ובתורתו שכתוב בה פקוד יפקוד אלהים אתכם שהיתה מסורת בידיהם שבהיות פקידה כפולה בפי הגואל הוא האמתי ולא עשה כן רק מאנו ללכת בתורתו זאת ולא המתינו עד בא משה שאמר כי אמר ה' פקוד פקדתי אתכם שהוא פקידה כפולה.

מאנו. לא רצו:

לא שמרו ברית אלהים - זה ברית סיני.

לא שמרו. עכ״‎ז לא שמרו אנשי דור המדבר את ברית ה׳‎ ולא לקחו מוסר מבני אפרים:

ועל המוסר השני שהוא ולא ישכחו מעללי אל הלא תאמרו אם כתוב אצלנו בתורה איך נשכחהו כי תצטרך לומר לנו ולא ישכחו כו' כי הנה לזה אני אומר וישכחו כו' לומר אל תתמהו לאמר מה בצע בהזכיר מה שכתוב בתורה כי ידוע הוא כי הלא וישכחו כו' כי היה דור של יוצאי מצרים ששכחו מה שעיניהם ראו ולא זר וזהו וישכחו כו' אשר הראם ואמור מעתה אם שכחו מה שראו בעיניהם מה גם מה שכתוב ולא ראוהו על כן טוב לספרו למען יזכר ואמרו עלילותיו ונפלאותיו יהיה כי בכל פלא היה ענין אחר גם כן נמשך כמכת דם שהיתה להכות את מצרים ומעשירים ישראל וההיקש בשאר או כענין הכתוב אצלנו על אשר התעללתי במצרים ואת אותותי כו'. או יאמר שאם הם נפלאות הוא למראה עינינו אך בבחינתו יתברך הוא כיתר פעולות וז"א עלילותיו כלומר פעולות בלבד הם מפאת עצמו כי אין הדבר פלא בעיניו יתברך ואם הם נפלאותיו הוא בבחינת אשר הראם למראה עיניהם וזה יאמר פסוק נורא עלילה על בני אדם שמה שהוא עלילה נורא על בני אדם:

עלילותיו. הם הפעולות היוצאים מתכונות נפשיות כמו רחום וחנון :

וישכחו - בעבור היות הנפלאות נעלמות, אמר כנגדם הראם.

ונפלאותיו. בס"ס מלא וא"ו אחר אלף וכן נכון עפ"ה דפרשת שמות כי לא נמנה שם עם החסרים:

נגד אבותם עשה פלא. אחרי כן כשהגיע הקץ אף הם ויוסיפו לחטוא לו כמו שמסיים והולך:

נגד. אותם שנולדו במדבר שלא ראו בנפלאות שעשה האל יתברך במצרים שמעו מאבותם כי נגד אבותם עשה פלא בארץ מצרים:

נגד אבותם עשה פלא כו' הנה אמרו רז"ל שהיו יולדות בשדה תחת התפוח והוא יתברך בורא לכל אחד בחלל הארץ כשני דדין אחד של דבש ואחד של חלב והיה הוא יתברך מגדלם שם ובגדלם היו באים בשדה עדרים עדרים רוכל אחד מכיר אביו וזה יאמר נגד אבותם הרואים בניהם באים כנגדם עשה פלא שהכיר כל אחד אביו ואיזה פלא עשה נגד אבותם בארץ מצרים שדה צוען כאלו ראו בעיניהם מה שנעשה בשדה כאשר על גבם חרשו חורשים ובאו רבבה כצמח השדה וזהו בארץ כו' כי בבא הבנים נגד אבותם עשה פלא שהכירו אבותם כאלו בארץ מצרים בישוב היתה שדה צוען וגדלו שם עם אבותם ולא זזה ידם מתוך ידם:

נגד הראם, כי נגד אבותם עשה פלא והם שמעו מפיהם.

נגד אבותם. ארז״‎ל האבו׳‎ באו על הים והראם הקב״‎ה הפלא שעשה באנשי ארץ מצרים שנטבעו שמה:

נגד אבותם עשה פלא וכו' בקע ים ויעבירם וכו' וינחם בענן וכו'. יש לדקדק דהוי ליה למימר וינחם בענן וכו' קודם בקע ים דקדמו ענני כבוד לקריעת ים סוף ולפי פשוטו אפשר לומר דסמך קריעת ים סוף שלקו המצריים שם כמה מכות כמו שלקו מכות במצרים אמנם אפשר לומר דרך דרש ורמז במ"ש הרב עיר וקדיש מהר"י קובו ז"ל בספר גבעת עולם מיסוד רז"ל דמאחר דהמרו על ים בים היו ראוים ליטבע אך יען שהמצריים הוכו המכות על ששעבדו בישראל שמדת רחמיו לדון באשר הוא שם ואינו מביט במה שעתידין לחטוא אם יטבעו ישראל על שהמרו אז יהיה חילול ה' דמאחר שהם רשעים למה הוכו המצריים כ"כ ויהיה חילול ה' ח"ו לכך ניצולו ישראל זהת"ד בקצ"ר אמיץ וז"ש נגד אבותם עשה פלא שהוכו המצריים בארץ מצרים שדה צע"ן גימטריא רד"ו וזו היתה סיבה בקע ים ויעבירם הגם שלא היו ראוים מ"מ על ידי שעשה פלא והוכו המצריים בקע ים וכו' כדי שלא יהיה חילול ה' ח"ו כנזכר ולכן סמך בקע ים וכו' למ"ש נגד אבותם עשה פלא לרמוז חסד ה' על ישראל:

נגד, הגם שהנפלאות נעשו נגד עיני אבותיהם שמסרו להם בקבלה שהם ראום בעיניהם, שנגד אבותם עשה פלא, ר"ל נגד עיניהם, וזאת שנית שהיו הנפלאות גלוים וכוללים לעיני כל מצרים, כמ"ש לכל האותות והמופתים וכו' לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו וכו' אשר עשה משה לעיני כל ישראל, ועז"א בארץ מצרים שדה צוען:

נגד אבותם. אברהם יצחק ויעקב באו על הים והראם הקב"ה היאך הוא גואל את בניהם:

ופלא דרך כלל כי לא היה פלא אחד אלא פלאים רבים:

וטעם במצרים – כל המופתים שהיו במצרים.

שדה צוען. יושבי שדה צוען והוא מארץ מצרים וכפל הדבר במ״‎ש כדרך המליצה:

ד״א ועברתי בארץ מצרים. עברתי ויראתי במצרים ; ואין עברה אלא זעם, וכה״א ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה (תהלים עח מט), וכתיב הנה יום ה׳ בא אכזרי ועברה וחרון אף (ישעיה יג ט).

שדה צוען. כפל דבר במלות שונות כי שדה הוא כמו ארץ וצוען היא עיר מלוכה במצרים:

יש אומרים: כי שדה צוען – כדרך שדה אדום.

ד״א שמעתי את תלונת, א״ר יהושע אמר הקב״ה למשה גלוי וידוע לפני מה שאמרו ישראל, ומה שהן עתידין לומר, דבר אליהם בלשון קשות לאמר, מה דבר, ומה לאמר, לשון קשה, ולשון נחת, אמור אליהם בין שני דברים אתם עומדים בלחם ובבשר, בלחם ששאלתם כהוגן, אני נותן לכם כהוגן לשבוע, שנאמר ובבקר תשבעו לחם, חזרתם ושאלתם בשר ממלא מעיים, הרי נותנו לכם, שלא תאמרו אין ספיקה בידו ליתנו לי, וכן דוד אמר וינסו אל בלבבם לשאל אוכל לנפשם, הן הכה צור ויזובו מים וגו׳ הגם לחם יוכל תת אם יכין שאר לעמו (תהלים עח יז יח כ), אלא הריני נותנו לכם, ולבסוף אני נפרע מכם, שנאמר לכן שמע ה׳ ויתעבר ואש נשקה ביעקב וגו׳ (שם שם כא).

כמו נד. תל גבוה כדמתרגמינן נצבו כמו נד (שם) קמו כשור:

בקע ים. אחר הנפלאות שעשה להם במצרים בקע להם את הים:

בקע ים כו' הל"ל בקע ים ויצב מים כמו נד ויעבירם אך הנה אמרו רבותינו ז"ל על והמים להם חומה חמה כתיב שהים נתמלא עליהם חמה לטבעם אחר שעברו ונכנסו בו לולא ה' מנעם מלשטפם וזה יאמר בקע ים ויעבירם ביבשת ואחרי כן שהים מתמלא חמה לשטפם כשהיו בתוכו על אשר המרו על ים בים סוף ויצב מים כמו נד שיעמדו נצבים ולא ישפכו עליהם:

נד. צבור ותל כמו נצבו כמו נד (שמות ט״ו:ח׳):

בקע - ויבקעו המים.

ויצב. העמיד המים הבאים להיות כמו תל גבוה ולא ירדו כדרכם:

בקע, מבאר מ"ש נפלאותיו ועלילותיו, הפלא הוא הנס, והעלילה הוא מה שבו מתראה מדות ה' ודרכיו שעלילות הם הפעולות היוצאות מתכונות נפשיות, ומפרש נגד נפלאותיו בקע ים, שזה היה נס ופלא, ונגד עלילותיו ויעבירם, כי מה שהעביר בו את ישראל היה מצד מדותיו של רחמים וחסד, ויצב מים כמו נד שבזה נפתו מצרים לרדת אל תוך הים, כמ"ש וברוח אפיך נערמו מים שהמים עשו ערמה, שבמה שנצבו כמו נד ערבו המצרים את לבם לרדת אל תוך הים, וזה ג"כ מצד עלילותיו ומדותיו שרצה להטביע את המצרים לשלם להם כמדתם, כמ"ש כי בדבר אשר זדו עליהם, שזה מעלילות ה' לשלם מדה כנגד מדה:

ויצב מים כמו נד. כמו שכתוב נצבו כמו נד נוזלים:

ויצב מים כמו נד - והמים להם חומה.

ותעל השליו ותכס, איני יודע כמה, כשהוא אומר ויטוש על המחנה כדרך יום כה וכדרך יום כה וגו' וכאמתים על פני כל הארץ (במדבר יא לא), שתי אמות היתה גבהם מן הארץ כדי שיהא אדם עומד כנגד לבו ונוטל שלא בצער, שמלבו ולמטה שתי אמות ולמעלה אמה אחת, וכן דוד מלך ישראל אומר ויפל בקרב מחנהו סביב למשכנותיו (תהלים עח כח), ולא ידענו כמה, כשהוא אומר כדרך יום כה וכדרך יום כה, הרי עשרה פרסאות שהם ארבעים מילין שהן מהלך יום לאדם בינוני.

וינחם. ואותם שהעבירם בים הנחם הענן יומם שהיה הולך לפניהם לנחותם הדרך וגם לפני עבור הים היה להם אחר שנסעו מסוכות:

וינחם כו' ראוי לשית לב אל אומרו באור אש ולא אמר באש כמו שאמר ביום בענן וכן אמרו וכל הלילה מה שביום לא נאמר כל היום והנה אפשר לומר כי ביום לא נאמר בכל כי טרם כלות היום היה מקדים עמוד האש ונאותים לאורו בערב יום אבל אם היה עמוד הענן מקדים טרם הסתלק עמוד האש והיה מסתלק מיד עמוד האש היו משוללים מעט בסוף הלילה מהאור כי אם וכל הלילה באור אש באופן כי לא היתה קדימת עמוד הענן לילה כי אם לכבוד בעלמא אך עמוד האש היה מאיר כל הלילה עוד כוון באמרו באור יש בשום לב אל אומרו בתורה להאיר להם ללכת יומם ולילה שיראו מלות יתירות אך כוון הכתוב להודיע בל יראה שלא היה אור עמוד האש מאיר רק ליושבים ראשונה במחנה אותם שהעמוד בפניהם אך לא לכל אשר במחנה עד סופו באופן שאם היו חפצים ללכת בלילה לא יאיר להם עמוד האש רק להולכים ראשונה במחנה הראשון אך כל יתר העם בחשך ילך על כן אמר להאיר להם כו' לומר שהיה מאיר להם באופן שיאותו לאורו ללכת כלם יומם ולילה כי אור האש היה פרוש בכל המחנות מאיר להם כמו שמאיר להם אור היום וזהו הזכירו מדת יום בלילה באמרו להאיר כו' יומם ולילה כי אומרו יומם הוא מיותר אך הוא להקיש ולומר כי אור עמוד האש היה מאיר להם בלילה עד שיכלו ללכת לאורו כאשר ביום וז"א להאיר להם ללכת יומם ולילה וזה יאמר פה באמרו באור אש שהוא כי לא היה עמוד אש לפניהם מעובה שלא יהנו ממנו רק אשר העמוד בפניהם כי אם באור אש שבאורו היה הוא יתברך מנחה אותם כאשר בענן ביום. עוד יתכן יאמר כי לא היה העמוד אש מחמם להם באופן יצר להם חומו ומה גם בימות החמה לז"א באור אש לומר שאור אש היה להם ולא חומו וזה גם כן כוונה תורה לפי זה באמרו בעמוד אש להאיר להם. עוד יתכן באמרו וכל הלילה ובאמרו באור והוא כי עמוד אש היא מדת לילה שהוא דין והיה קשה כי לפחות מחצי הלילה והלאה היה ראוי להתחיל במדת הפכה על כן אמר וכל הלילה באור אש לומר שאדרבה גם תחלת הלילה לא היה בעצם כאש כי אם באור אשר בו שהוא הדקות והבהירות שבעמוד האש כלהבת היוצאה מהגחלת כי הלהבת דקה כך דקות מדת הדין הוא אור שבאש היה המאיר להם הוא החסד ורחמים שבאש וזה כל הלילה אפילו תחלת הלילה וזהו וכל הלילה כו':

וינחם. נהגם:

וינחם - יספר חסדי השם עמהם, כי הענן ביום שלא יכם השמש ואור אש בלילה, שלא היו צריכים לאבוקות.

וינחם, קריעת ים סוף מורה יכלתו לשדד הטבע וינחם בעמוד הענן והאש, וכן נתינת המים שמורים השגחתו וטובו להנחותם הדרך ולתת להם צרכיהם בדרך פלא:

וכל הלילה באור אש. כי כל הלילה היה להם עמוד אש עד בא אור היום שלא היו צריכים לאור נר לילה כי גם בחנותם היה עמוד האש על המשכן להאיר להם:

ובנימין בכה על צואריו. בכה על משכן שילה. שהיה עתיד ליחרב. שבחלקו של יוסף היה. שנא' ויטש משכן שילה (תהלים עח ס).

חיל אחז יושבי פלשת, כיון ששמעו [אנשי פלשת] שישראל נכנסין לארץ, אמרו עתה באים לעורר ערעור של בני אפרים, שנא׳ אלה בני אפרים שותלח בנו ועזר ואלעזר והרגום אנשי גת הנולדים בארץ כי ירדו לקחת מקניהם (דה״א ז כ כא), ואומר בני אפרים נושקי רומי קשת (תהלים עח ט), אמרו אין להם דרך אלא עלינו עתה באים ובוזזים את נכסינו.

מחספס. שנבלע ברמ״ח אברים מנין מחספ״ס, וכה״א לחם אבירים אכל איש (תהלים עח כה), לחם שנבלע ברמ״ח אברים, וכה״א ונפשנו קצה בלחם הקלקל (במדבר כא ה), קל היה במעיהם שאוכלין ואינן נפנים.

דק ככפור. זה הגליד שהיה הטל כגליד, אבל המן כזרע גד, וכן מפורש במס׳ יומא בפרק אחרון, וכבר היו ר׳ טרפון והזקנים יושבין, ור׳ אלעזר המודעי יושב לפניהם, אמר להם ר׳ אלעזר המודעי, ששים אמות היה גבהו של מן, אמרו לו מודעי עד מתי את מתמיה עלינו, אמר להם מקרא אני דורש ממבול, דכתיב חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים (בראשית ז כ), וכתיב וארובות השמים נפתחו (שם שם יא), וכתיב במן ודלתי שמים פתח וימטר עליהם מן לאכול (תהלים עח כג וכד), כמה ארובות בדלת ארבע, בשני דלתות שמונה, לשני ארובות חמשה עשר אמות לשמונה ארובות ששים אמה, וכולה מפורש במס׳ יומא.

יבקע צורים. והכית בצור וגו' (שם יז):

יבקע צורים. ברפידים ובקדש:

יבקע צורים כו' הנה מהראוי היה יאמר יבקע צור כי הלא אחד היה וגם ראוי לשית לב כי בפסוק זה אומר בקוע ובשני אומר ויוציא נוזלים מסלע ולא אמר בקוע ובזה ובזה נאמרה הכאה בצור הוא אומר והכית בצור ובסלע נאמר ויך את הסלע כו' וגם בצור הוא אומר וישק כתהומות רבה ובסלע הוא אומר ויורד כנהרות מים וגם בסלע נאמר נוזלים ולשון ירידה מה שאין כן בצור שלא אמר לא זה ולא זה והנה במדרש אמרו וז"ל יבקע צורים במדבר אמר רבי יהודה בר' סימון בשם ריב"ל משה מכה את הצור להוציא מים וכל הצורים שבמדבר נבקעו והיו מוציאים שנאמר יבקע צורים לאגרדמיס שיצא לשער את המדות ומצא את החנונים מנועלים מה עשה נטל את הראשון והכהו ושמעו כלן ופתחו מאליהן עד כאן. והנה יראו דברים משוללי הבנה כי מי נתן בזה חנונים וחנויות ומדות ואגרדמיס לשערן ומי סגר החנות והלא הצור מאליו הוא סגור ומסוגר ומה גם כי היה צור החלמיש. ולבא אל הענין נשים לב מה צורך הכאה בצור כי האם חפץ ה' להוציא מים מצור מבלי הכאה יוציאם.

יבקע צורים. סלעים:

(טו-טז)

יבקע - טעם צורים - פעמים רבים במדבר הגדול והנורא.

יבקע צורים. להוציא את המים:

כתהמות רבה. מפי' רש"י משמע שהיה קורא בתהמות בבי"ת וכן נמצא באיזה דפוס אמנם במדוייקים כ"י בכ"ף וכן פי' רד"ק בפי' תילים ובשרשים שרש תהם :

(טו-טז) יבקע צורים במדבר, הגם שהמדבר אינו מקום מעינות השקה אותם כתהומות רבה, ולא תאמר שבמקום זה היה מקום מעין שהלא הוציא נוזלים מסלע שבארה של מרים היה סלע יחידי מתגלגל עמהם ממקום למקום, ובכ"ז הוריד מים כנהרות:

וישק כתהומות רבה. אף כשהיו הולכים בתוך הים שמימיו מלוחים המתיק להם מעיינות בתוך התהום:

יבקע עתיד במקום עבר וכמוהו רבים והנה זכר הנפלאות ואם לא זכרם כסדר:

אמנם הנה ידוע מחכמי האמת כי המדבר מלא כחות חיצונים וכל שפע הנמצא בו לשוכנים בו הוא בהשתלשלות שרים חיצונים והנה דרכם וטבעם הוא להריק בצרות עין כי גם המים הנמצאים במקומות ידועים במדברות הלא מזער הם והנה רצה הב"ה להשפיע מים לישראל בהשתלשלות השר של המדבר ההוא והיה רוצה לשער המדות שהוא שלא יתן המים לישראל רק במדה גדושה ורבה אשר לא כטבע וכן בכל צנורות כחותיו שיושפעו בהם המים אך המה סגרו מוצאיהם כי אינם רוצים להריק בשופע לישראל על כן צוה יתברך לשבר כח חיצוניותם במטה האלהים הקדוש והכה את הראשון הוא הראש הוא השר ומיד כל כחותיו נבקעו והזילו מים כל צנוריו ובזה יובן צורך אומרו יתברך הנה אנכי עומד לפניך שם על הצור לומר כי להכניע את השר צריך אהיה אני עליו כי לא את אבן צור אני מכה כי אם את כח חיצוני קשה שמלובש בו והנה מרז"ל נקח כי כח חיצוני היה ונמשך אחר פשט הכתוב כי צור אחד נבקע ולא כל צורי המדבר נאמר כי הן אמת שלא יבצר כי צור חלמיש היה הצור ההוא אך בעון תלונת ישראל כי על כן מסה ומריבה קרה ה' למקום ההוא על כן מצא מקום עונם הקשה ההוא שהוא כח חיצוני הנעשה בעון והיה סוגר מבוא שפע המים בצור נמצאו ב' צורים יחד אחד רוחני חיצון וטמא ואחד צור החלמיש טבעי ובזה יתיישב אמרו בכתוב צור זה פעמים הנני עומד לפניך שם על הצור והכית בצור כי והכית בו היה ראוי לומר כי הצור כבר נזכר אך אומר הוא יתברך הנה שני צורים המה ואלו היה הצור הטבעי אין מעצור להוציא מים אך הוא כי יש צור אחר הוא קשי עונם ועל כן להכניעו צריך אהיה נצב לפניו ומפני ששופט כל הארץ אני ויאות עשות משפט על כן זכותך משה תעזור להם להחליש קושי עונם וזהו הנני עומד לפניך כי היותי לפניך סבת בלתי מנעי מים כי זכותך תעזור ועל כן המטה אשר הכית בו את היאר שהוא את השר של יאר גם בו תכה את הכח החיצון הזה הוא הנעשה בעון וזהו והכית בצור בפת"ח שהוא כמו בהצור לומר כי אחר שזכותך תסייע גם את הכח ההוא תלך בכחך זה והכית אותו ומאליו יבקע הטבעי ובזה מצאנו ראינו טעם אומרו יבקע צורים ולא אמר צור כי שנים היו כמדובר ולא תתייחס ההשקאה אל הצור כי אם אליו יתברך וז"א וישק כתהומות שחוזר אל ה' הנזכר למעלה שהוא יתברך היה המשקה בעצם ומוציא מים כתהומות רבה כי חוץ מן הטבע הוא והנה זה היה בצור:

צורים, סלע. צור קשה מסלע, ותחלה הכה צור בחורב (שמות י''ז) ואח''כ את הסלע (במדבר כ׳:ח׳), והמשורר סמך בקיעת ים שעשה מן המים יבשה אל הוצאת מים מן הסלע שהוציא מיבשה מים, וכמ''ש מה לך הים כי תנוס מלפני אדון ההופכי הצור אגם מים, עמ''ש שם :

וישק - חסר, כמו וישקה אותם.

וישק. השקה אותם די ספוקם כאלו שתו בתהומות אשר כל אחד רבה וגדולה:

וישק בתהומות רבה. השקם מן הצורים כמו מתהומות רבה ותואר לתהום, ואמר לשון יחידה עם לשון רבות כמו בנות צעדה עלי שור:

ורבה - תואר לתהום, ובאה דרך יחיד, כמו: בנות צעדה עלי שור. הטעם שנוי במלות שונות דרך צחות.

ויורד כנהרות מים. שהיו נוזלין מן הבאר והנשיאים היו עושין שרטוט במשענותם והמים נמשכים אחריהם לכל חניית שבט ושבט כענין שנאמר במחוקק במשענותם כמו שמפורש בארבעים ותשע מדות:

ויוצא. כפל הענין במלות שונות כמנהג לחזק הענין ואמר:

אך בסלע לא היה כן כי אינו קשה כצור והוא מאמרנו בביאור התורה כי עון הנעשה ברפידים היה גדול שהוא עון ביטול תורה שהספיק לחרבן בית ראשון שויתר הב"ה על ע"א כו' ולא ויתר על ביטול תורה על כן נברא מהעון כח קשה כצור מה שאין כן בקדש כי על כן היה כסלע הבלתי קשה ולא חיצוני בעצם רק בכסוי בלבד ולכן צוה יתברך שבדבור יתן מימיו כאלו הסלע עצמו הוא הנותן כאמרו ונתן מימיו ועל כן לא נאמר בקיעה בסלע רק בצור לשבר קליפה קשה חיצונית ועל כן נאמר ויזובו שזבו מתוך הצור מה שאין כן בסלע שאמר ויוציא נוזלים מסלע כאלו מהסלע עצמו היו יוצאים כי היה כמכסה בעלמא בלתי טמא ככתוב אצלנו במקומו שהיה על שהתעצלו מהטפל בקבורת מרים שהבאר בזכותה ועל כן הקפיד הוא יתברך בהכאה במטה ולא הניח מתחלה לצאת אלא טיפין טיפין והנה ארז"ל מהו ויך את הסלע פעמים כי בהכאה ראשונה לא יצאו אלא טיפין טיפין חזר והכה ויצאו מים רבים וזה יאמר על הראשונה ויוציא נוזלים מסלע ועל השנית ויורד כנהרות מים כי להורות ההקפדה על שלא היה בדבור היה בלתי צאת הרבה מתחלה ומטעם האמור בצור אמר כתהומות ובסלע אמר כנהרות כי הצור היה על המים כארץ על התהום שצריך ליבקע הארץ כדי שיצא כד"א ויבקעו מעינות תהום אך בסלע היה כדבר הנוזל כנהר:

נוזלים. מל׳ הזלה ונטיפה:

ויורד. הסלע הוריד המים כמו הנהרות:

ויורד. כי הסלע מקום גבוה:

ויוסיפו עוד כו' אמר שעם ראותם השגחתו הגדולה לא משו מלהוסיף לחטא לו למרות עליון בציה והוא אמרם כי עליון הוא והציה מקום חיצונים ואין לו יתברך מבוא לבא במקום ההוא להשגיח בקדושתו יתברך ואין זה כי אם ששכחו וכו' על כן אני מצוה ולא ישכחו וכו':

עד יעבור עמך ה׳. עד יעבור עמך את הים, עד יעבור עם זו קנית, את הירדן, מהו עם זו קנית, לפי שכל העולם כולו שלך, ואין לך עם אלא ישראל, שנאמר עם זו יצרתי לי (ישעיה מג כא). ארבעה נקראו קנין, ישראל עם זו קנית, שמים וארץ שנאמר קונה שמים וארץ (בראשית יד כב), בהמ״ק שנאמר הר זה קנתה ימינו (תהלים עח נד), התורה שנאמר ה׳ קנני ראשית דרכו (משלי ח כב).

למרות. להקניט כמו ממרי' הייתם (דברים ט):

ויוסיפו. כי המים על ידי חטא ותלונה באו להם:

למרות. למרוד:

ויוסיפו - נפתח למ"ד למרות, בעבור היותו מבנין הפעיל, כמו: לצבות בטן ולמרות עיני כבודו.

ויוסיפו. אחר כל הנסים האלו הוסיפו עוד לחטוא:

ויוסיפו וכו' למרות עליון בציה. אפשר דהכתוב פתח בהצלה דמה שחטאו היה מסיבת שהיה ציה וקליפה קשה שולטת שם כמ"ש בזהר הקדוש:

ויוסיפו, בכ"ז חטאו לו, והיו מסתפקים ביכולת האל, והוא כי היו משוקעים בדעות מושחתות אשר נחלו ממצרים, שאל עליון שהוא סבת הסבות אינו משגיח בפרטים רק חלק כח אלהות לכחות פרטיים נשגבים טבעיים, זה מושל על המים וזה על הלחם וכדומה, וחשבו כי גם האלהים אשר עשה הנפלאות למשה אינו אל עליון סבת הסבות, רק הוא מן האלים מלאך או גלגל או כח למטה ממנו, אשר עפ"י רב כחו יוכל להשפיע שפע על איש או עם או מקום פרטי, ומ"מ כח מוגבל ובעל תכלית, ועז"א שחטאו למרות עליון, שהיה המרי נגד עליון שהוא סבת הסבות, שהיו מכחישים שאינו משגיח בציה:

למרות. כמו להמרות:

בציה. במדבר שהוא ציה ושממה:

בצייה - במקום צמא, והטעם כי הם המרו עליון במקום שיש להם צורך אליו.

ד״א כ״ה כ״ה ב׳ פעמים, הרי חמשים, אלו חמשים מכות שלקו המצריים, כמה לקו באצבע עשר מכות, אמור מעתה במצרים לקו חמשים מכות, ועל הים לקו חמשים ומאתים מכות, לפי שכל מכה ומכה שהביא הקב״ה על המצריים היתה של חמש מכות, שנאמר ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים (תהלים עח מט).

ציה. ענינו ענין מדבר: ואמר לעיון. לפי שהוא עליוןעל הכל ובידו הכל וכמו שהיה בידו להוציא מים מן הסלע היבש ולהוריד המן מן האויר כן בידו להביא להם בשר במדבר, וזה היה בקברות התאוה:

הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים. עשר מכות היו חקוקות על מטה משה דצ״ך עד״ש באח״ב, לפי ששפכו דמם של ישראל כמים, נהפכו לדם יאוריהם, ונוזליהם בל ישתיון (תהלים עח מד).

ד״א בראותם מלחמה, אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו ויצאו בלא רשות ונהרגו שנאמר בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרי (תהלים עח ט) מפני מה, שלא שמרו ברית ה׳ ובתורתו מאנו ללכת (שם שם י).

בלבבם. במחשבותם, כי לנסותו שאלו הבשר כי המן היה מאכל טוב וערב ולא היו צריכים הבשר, אבל לא אמרו כן בפיהם, רק אמרו שצורך היה להם הבשר:

וינסו אל כו' אחר דברו על הב' מוסרים בא אל הג' והוא ולא יהיו כאבותם דור סורר ומורה על ידי תאות אוכל שקו לקו מתפקר ועל זה אמר וינסו כו' לשאל אוכל כו' והנה כתבנו בביאור התורה שאומרו התאוו תאוה הוא כי ב' תאות היו להם אחד בשר שנית עריות אך של עריות הסתירו בלבם ולא ערבו אל לבם לבטא בשפתים רק אכילת הבשר וז"א ויאמרו מי יאכילנו בשר כי מה שאמרו בפה לא היה רק לשאל אוכל לנפשם וזה יאמר פה וינסו אל בלבבם בתאוה שבלב אך מה ששאלו בפה הוא אוכל לנפשם כלומר שלא למלא בטנם רצו רק להחיות נפש והוא אמרם ועתה נפשנו יבשה כו':

לנפשם. לתאותם כמו כי תאוה נפשך לאכול בשר :

וינסו - זה הוא דרך עקלתון שיבקש העבד מאדוניו מה שאין צורך לו, וזה הוא דרך הבשר כאשר אפרש עתה.

בלבבם. ר״‎ל מה ששאלו על הבשר לא היה עליה תוכן הכוונה כ״‎א בלבבם היה לנסות את ה׳‎:

וינסו הנה בספורי התורה מבואר שנתן להם המן והשלו טרם שהוציא נוזלים מסלע, כי הוצאת המים היה ברפידים, וזה סותר למ"ש כאן? אולם התבאר אצלי, שהמתאוננים שנזכרו בפרשת בהעלותך היה ענין אחד עם מ"ש אח"כ והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה, כי באמת לא אל הבשר התאוו רק רצו לנסות את ה', שלא האמינו שכחו הוא בלתי ב"ת ושיוכל למלא הבטחתו מהורשת הכנענים, והנה בתחלה בעת נתן להם המן ירד להם המן והשלו כמ"ש בפרשת בשלח בערב תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם, אולם השלו נפסק בבואם לרפידים, ששם הוציא להם מים, וחשבו ישראל שע"י שכחו מוגבל ובעל תכלית אין לו כח להוציא ג' דברים כאחד, לחם ובשר ומים, ושלכן כשהוצרכו למים לא יכול עוד לתת להם בשר, שכחו היה די על לחם ובשר לבד, או לחם ומים לבד, שהם שני דברים, לא על שלשה דברים, (שכן הוא בכל מי שכחו מוגבל ואינו מעצמו, כמו אליהו שלא יכול שיהיה בידו מפתח של גשמים ותחיה כאחד כמ"ש חז"ל), וע"ז רצו לנסות אם יוכל לתת להם גם בשר, שבזה ידעו שאין כחו כח מוגבל, וז"ש וינסו אל בלבבם לשאל אוכל לנפשם מה ששאלו אוכל לא היה מצד התאוה לבד רק מצד הנסיון שהסתפקו ביכולת האל:

לשאל אוכל לנפשם. לתאותם, ואמר לנפשם כי הנפש היא בעלת התאוה:

וידברו. ומה דברו אמרו:

ואף גם מה שדברו בפה קו לקו נתפשטו להרע כי תחלה וידברו באלהים לומר שהיתה מדת הדין מונעת הטוב מהם ומזה נתפשטו לומר היוכל כו' גם מדת חסד אל לערוך שלחן במדבר מקום שאין המבט שלו גוזר בו שפע לחם ומים ועל כן קראם למעלה דור סורר ומורה שמתחילים במעט כמוהו:

לערוך. ענין סדור:

לערך שלחן. שלחן מלא מכל :

וידברו - לערוך שלחן, משל על הבשר.

היוכל. האם יוכל לערוך במדבר שלחן מלא להאכילם בשר:

וידברו באלהים שאמרו היוכל אל לערך שלחן שהשלחן לא יחסר כל בו לחם ובשר ומים, אם יוכל לערוך שלחן שלם שלא יחסר דבר, שהגם שעד עתה נתן לנו בשר הן הכה צור ויזובו מים, וכבר נגרע מכחו אל הוצאת המים, וא"כ עתה נרצה לנסות הגם לחם יוכל תת אם יכין שאר לעמו, ר"ל עתה שנגרע כחו ע"י הוצאת המים, אם ירצה להכין למו שאר ובשר לא יוכל לתת לחם, כי כחו מוגבל, וחשבו שלכן פסק מלתת הבשר, מפני שאם היה נותן להם גם בשר עתה שהוצרך לתת מים לא יוכל לתת לחם, ולכן פסק מלתת הבשר כדי שיוכל לתת לחם שהוא נחוץ יותר:

ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם, משל למה הדבר דומה לאדם שהיה מהלך בדרך, ובנו הולך לפניו ובאו לסטים מלפניו, ונתנו מאחוריו, באו לסטים מאחריו, נתנו לפניו, באו לסטים מלפניו וזאבין מאחריו, נטלו על זרועותיו, שנאמר ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו (הושע יא ג), התחיל מצטער הבן מפני החמה, פירש עליו בגדו, שנאמר פרש ענן למסך (תהלים קה לט), רעב, האכילו לחם שנאמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז ד), צמא, השקהו מים, שנאמר ויוצא נוזלים מסלע (תהלים עח טז).

וטעם במדבר - מקום שאין שם יישוב.

שאר. בשר:

הגם לחם יוכל תת. והדיבור והמאמר הזה היה בלבבם כי לא אמרו הם בפיהם כי בדרך נסיון היו שואלים הבשר ולא לצורך:

והביטו וראו איך רעה בלבבם ואין רעתם מה שיוציאו בשפתם כי הלא אין עיקר תביעתם רק עריות שבלבבם כי הלא ק"ו הדברים כי הן הכה צור דזובו מים כאשר ראו בעיניהם וניכר שלא בטבע היה כי הלא ונחלים ישטופו והגם לחם כלומר אין צריך לומר המן שהוא לחם מן השמים כי אם הגם לחם גשמי מכ"ש שיוכל תת כי האם מה שהוא גם לחם כמן יוכל ודאי תת מקל וחומר ואם כן האם יש ספק אם יכין שאר לעמו בתמיה שאין צריך בריאה והויה חדשה רק הכנה כי הב"ח או עופות ישנם בעולם כלומר שודאי יכין אם כן אמור מעתה כי אין זה רק דבר אחר שבלבבם:

תת. מל׳ נתינה:

הן - אמר רבי משה הכהן: הנה בתורה כתוב כי רדת המן היה בתחלה במסעים רבים, קודם הכות צור ברפידים. ועוד: כי לא חרה אף השם על דבר המן, שהוא אומר: ואש נשקה ביעקב ואחריו כתוב וימטר עליהן מן לאכול והנה הכתוב בלבל דברו, שאחר המוקדם והפך זה ולא חשש מזה, כי מפורש הוא אצלנו בתורת משה.

הן. אמרו הן ראינו כי הכה צור וזב המים וזה לבד ראינו לזה ננסה לדעת אם גם יוכל תת את הלחם ר״‎ל הבשר כמ״‎ש את קרבני לחמי (במדבר כז) אם יכין שאר, כפל הדבר במ״‎ש:

הֲגַם־לֶחֶם יוּכַל תֵּת אִם־יָכִין שְׁאֵר לְעַמּוֹ. כך הם הטעמים במדוייקים:

היוכל אל לערוך שלחן במדבר. במקום אשר לא ימצא בו דבר מחיה אם יוכל הוא לערוך שלחן מלא כי הנה נתן מקצת צורך השולחן והוא המן וכן המים נתן ויותר פלא יהיה אם יתן בשר כי המן הוריד מן השמים כמו השלו ואבני הברד והמים הרבה סלעים יש שיצא מים רבים מהם אבל הבשר מאין יביא אותו, זהו שאמר הגם לחם יוכל תת כל זה חשבו בלבם:

שאר. בשר כמו אכלו שאר עמי (מיכה ג):

וטעם הגם לחם יוכל תת – על המן. והטעם: היוכל לתתו תמיד בלא הפסק וכמוהו הורד עדיך לפי דעתי. נאם אברהם בן עזרא המחבר, אלה הדברים יש בהם שיבוש ואני אפרש הכל.

הן. אמר הכה כי על ידי מכה יצאו מהצור ברפידים: ואמר צור. ולמעלה אמר צורים כי כאשר שאלו בשר בקברות התאוה לא היה עדין דבר מי מריבה שהיה בקדש, ומה שאמר הכה צור על צור רפידים אמר:

טעם לשאול אכל לנפש – על בשר קברות התאוה וזה הוא לערוך השלחן ומלת הגם לחם הוא הבשר, כמו את קרבני לחמי לחם אשה והעד אם יכין שאר לעמו שהטעם כפול, כי שאר כמו בשר.

ונחלים ישטופו. יצאו ממנו מים רבים עד שהיו נחלים גדולים שוטפים המקומות נגרים בהם:

הגם לחם. הוא בשר כמו את קרבני לחמי:

אם יכין שאר לעמו. כפל דבר במלות שונות:

ואש נשקה ביעקב. כמו ובערו והשיקו (יחזקאל ל״ט:ט׳) שהוא ל' היסק ותבערה כדכתיב ותבער בם אש ה':

לכן. אף על פי שאמרו בלבבם:

לכן שמע ה' ויתעבר והוא מה שכתבנו על פסוק וישמע ה' ויחר אפו ובעיני משה רע שה' למה שהשי"ת שומע ומבין כד"א שמעני אדוני לומר כי הוא יתברך למה שהוא רואה מה שבלב על כן ויחר אפו שהבין כי רעה בלבבם על דבר העריות אך ובעיני משה רע שהאדם יראה לעינים היה רע כלומר רע בלבד ולא חרון אף בעצם כי לא ראה רק ענין הבשר וז"א פה לכן שמע ה' ויתעבר לומר שלמה ששמע ה' מה שבלב כאשר הכרחנו ויהיה מעין טרם יקראו ואני אענה שיודעו מה שבלב הוא כאלו שמע מפיהם על כן ויתעבר מה שאין כן משה ועל כן עם היות שאש נשקה ביעקב הם קצה המחנה בתבערת מתאוננים וראו ולא לקחו מוסר ויבכו גם על הבשר על כן גם אף עלה בישראל והוא מה שכתבנו בספר תורת משה כי במתאוננים לא הניח את האף לשלוט בם רק הוא יתברך בעצמו ובבשר הניח גם את האף וזהו וגם אף עלה בישראל:

ויתעבר. מל׳ עברה וזעם:

יעקב, ישראל. כנ''ל פסוק ה' :

לכן - טעם ואש על חרון אף השם, ככתוב: ואף ה' עלה בהם.

ויתעבר. נתמלא עברה וזעם:

נשקה ביעקב. בשי"ן שמאלית לשון היסק והבערה:

ולכן שמע ה' והבין את דבריהם וכונתם, ויתעבר, ותחלה אש נשקה ביעקב שהוא מה שבערה בהם אש ה' ע"י המתאוננים שהיה ג"כ ענין זה בעצמו, היה רק ביעקב שהם הפחותים, כמ"ש ותאכל בקצה המחנה שהם הפחותים, ואח"כ גם אף עלה בישראל שהם המובחרים שבהם, עת שגם הם רבו על הבשר כמ"ש וישובו ויבכו גם בני ישראל לאמר מי יאכילנו בשר, שבכו גם גדוליהם עלה אף ה' שנית בקברות התאוה, וטעם האף לא היה בעבור שהתאוו אל הבשר, רק בעבור. כי לא האמינו באלהים, וחשבו שכחו מוגבל ובעל תכלית, וע"כ לא בטחו בישועתו, והסתפקו אם יוכל להושיע להם על ירושת הארץ:

שמע ויתעבר. בהם, ואש נשקה. חמתו נשקה ביעקב:

(יט) או יאמר וידברו באלהים כו' בשום לב כי אומרו ויאמרו הוא מיותר שאמר אוי למי שכח דבורו לדבר דבר הוא מאת האלהים ומוציא דבורו לדבר נגד האלהים וזהו וידברו באלהים בעזר אלהים שנתן להם דבור ויאמרו היוכל אל כו' כי מאשר נתן בהם כח לדבר היה להם לדעת כי גם ישגיח לערוך שלחן במדבר ומה שאחר פסוק זה על דרך הקודם:

נשקה. מל׳ היסק והבערה:

ואש נשקה. בערה כאש חמתו וכפל הדבר במ״‎ש וכפל עוד לומר וגם אף וכו׳‎:

אף עלה בישראל. כפל הענין במלות שונות:

(יח) או שעור הכתובים מלמעלה וינסו וכו' והוא במה שכתבנו בביאור התורה וזכרנוהו בסמוך כי שתי תאות היו להם אחד עריות כמו שאמרו ז"ל על בוכה למשפחותיו על עסקי משפחות ב' תאות בשר ועל האחד נאמר וינסו אל בלבבם. והנה לפי זה ראוי לשית לב למה נענשו על המחשבה אחר שלא הוציאו בפיהם ענין העריות והכתוב מורה כי על זה נענשו כמו שאמרו ז"ל בוכה למשפחותיו על עסקי משפחות ועל כן ויחר אף ה' כו' לכן אחשוב שבכלל הנסיון היה אם ישגיח ה' לדעת מחשבת לבם וזהו וינסו אל בלבבם שהיה ענין תאות עריות אם יתגלה לפניו יתברך ומהשגחה זו יתגלה גם לזולתה אך מה שאמרו בפה לא היה רק לשאל אוכל לנפשם:

נשקה. בערה והנכון בעיני כי זה הפסוק כולל שני דברים דבר תבערה ודבר קברות התאוה ושניהם מקום אחד הוא אלא שעל מעשה הראשון היו מתאוננים רע בערה בם אש קרא אותו תבערה, ועל מעשה השני שהתאוו תאוה ומתו המתאוים קרא אותו קברות התאוה, ומה שאמר בזה הפסוק ואש נשקה ביעקב אמר על דבר תבערה, ומה שאמר וגם אף עלה בישראל על שהתאוו תאוה ושני המעשים היו במקום אחד ועל שניהם נענשו כי היה בהם מיעוט האמנה כי מתאוננים היו שאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו ולא האמינו באל שיתנה להם בלא מלחמה, ושאלת הבשר גם היא מיעוט האמונה:

(טו) ומה עשו להראות פנים לשאלת הבשר אמרו היוכל אל כו' והוא בשום לב אל שינויי השמות שאומר וידברו באלהים ואחר כך אומר היוכל אל אך הנה אלהים שהוא שכינה שמלא כל הארץ כבודה אינו מן התימה תערוך שלחן במדבר כי היא מדה התחתונה וקרובה אל העולמות התחתונים מכל השאר אמנם מדת אל שהיא למעלה בה אמרו שנסתפקו אם השפע הבא ממנו מבלי יתעבה איכותו בהשתלשלו לבא דרך המדרגות בכל מדה ומדה כי אם שכאשר יוצא ממנו יהווה למטה במדבר דברים גשמיים והוא כי גם שלא יבצר שיבא דרך המדרגות על כל זה לא ישמשו המדות שלמטה ממדת אל רק למעבר בלבד לא שיתעבה בכל מדרגה מעין איכותה וזהו היוכל אל לערוך שלחן במדבר וזה אינו כ''כ קשה כי אינו נגד השגחתו יתברך כי אם שהעולם השפל לגשמיותו לא יוכל לקבל שפע עליון מבלי יתעבה ועל כן מעיד הכתוב כי לפי האמת וידברו באלהים לומר מה שוידברו קושי לפי האמת באלהים היה בלבם אלא שלא אמרו אלא היוכל אל לערוך שלחן כו' שלא פירשו רק שבמדת אל הגבוה היה להם הספק היוכל לערוך שלחן שהוא בלי השתלשלות המדרגות כמדובר כלומר כי באלהים שהוא המדה האחרונה לא הסתפקו בה שודאי תוכל לערוך שלחן:

(כ) אך לפי האמת גם באלהים הסתפקו באמרם בלבם הן הכה צור כו' לומר הנה מה שהיה עד כה היה קרוב אל הטבע כי הן הכה צור ויזובו מים שהוא בטבע ולא היה מה שעשה האלהים רק כי במה שזבו מעט צוה את ברכתו לעשות שונחלים ישטופו וכן מודים אנו כי הגם לחם טבעי יוכל תת כי היא ה"א הידיעה כלומר הידוע שהוא גם לחם יוכל להוות כאשר נתן לחם מן השמים אך הספק הוא אם יכין שאר לעמו לכן גם שלא פירשו שמע והבין ה' כי גם באלהים שהוא על ידי השתלשלות שם אלהים הסתפקו והוא כי נגעו בהשגחה לחשוב שיתעלם מבוחן לב מה שמשלים מכוונתם:

(כא) לכן שמע ה' מה שבלבם עם היות במחשבה התעבר ועוד טענה על מה שצירף המחשבה למעשה על כי בא זה נוסף על מה שבתחלה כבר אש נשקה ביעקב ותבער בם אש ה' בהמון העם שהיו כמתאוננים הנקראים עם כאומרו ויהי העם כו' עוד הוסיף עתה שגם אף עלה בישראל שהם אשר הוסיפו ויבכו גם בני ישראל שרדה אותם באף:

(יט) או יהיה אומרו וידברו באלהים כו' שלא היו אומרים אלו לאלו או למשה מי יאכילנו בשר כ"הוידברו באלהים כי עם השכינה ההולכת לפניהם דברו אמרו לה היוכל אל הוא שם אל לערוך כו' הן הכה צור כו' כבסמוך:

(כא) לכן שערכו אל לבם לשאול לשם אלהים על שם אל היוכל כו' שהוא עזות לשאול את קונם עצמו התוכל לעשות שאלתי שמע ה' ויתעבר כי הלא כל השמות אחדות א' המה ואין פירוד חלילה שאל"כ על שאלת בשר לא היה קוצף כ"כ ואש כו' כדלעיל:

כי לא האמינו. שיוכל להכניסם לארץ:

כי לא האמינו וכו' אמר הנה עוד ראיה שכך היה ולא על שאלת בשר בעלמא יצא הקצף קשה מלפני ה' כי הלא גדולה מזו סבל הוא יתברך ולא עוד אלא שהיטיב להם טובה גדולה והוא כי לא האמינו באלהים כאשר המרו על ים בים סוף ולא בטחו בישועתו שהושיעם שיגמור הישועה כאשר הושיעם ממצרים לתת להם לחם.

כי - בעבור שהזכיר וינסו אמר כנגדו, כי לא האמינו.

כי לא האמינו. שיוכל למלאות משאלותם:

ולא בטחו בישועתו. שהושיעם כמה פעמים:

ולא בטחו - הטעם כפול.

ולא בטחו. מבלי נסיון:

וַיְצַו שְׁחָקִים נענה רבי אלעזר המודעי וכו' וכי אי זה מדה מרובה מדה טובה או מדת פורענות הוי אומר מדה טובה ממדת פורענות במדת פורענות הוא אומר וארובות השמים נפתחו במדה טובה הוא אומר ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח וימטר עליהם מן לאכול ודגן שמים נתן למו כמה ארובות יש בדלת ארבע ארבע הרי כאן שמונה ונמצא מן שירד להם לישראל גבוה ששים אמה וכו':
(יומא עו ע"א)

ויצו. וכבר צוה להם שחקים לתת להם מן:

ועכ"ז ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח וימטר עליהם מן לאכול ובזה לא יקשה עלינו סמיכות זה אל הקודם וגם היפוך הסדר כי זה היה קודם וגם שמפסיק בזה תוך ענין הבשר ולבא אל ביאור הכתובים נעיר אל שנוי וכפל שחקים ושמים ומה צוה אל שחקים ומה ענין הדלתות ובאמרו עליהם על מי הוא שלא יצדק על העם ומה המן ומהו דגן שמים ומהו לחם אבירים ומה היא הצידה אך במזמור י"ט הכרחנו כי ז' רקיעים אינן ז' כוכבי לכת כי הלא בג' כוללו חמה ולבנה כוכבים ומזלות ושם הכרחנו כי השלישי הוא שחקים ששם שוחקים מן לצדיקים הוא התחלת עולם המלאכים ומה ששוחקים שלהיות המן רוחני עליון מלבישים בצד מה ומכינים אותו ליאכל כטוחן חטים ומכינם ליאכל וע"ד זה הוא ויצו שחקים ממעל יעשה מלאכתם להכין מן לישראל ואמר ודלתי כו' הוא כי דרך הדברים המשתלשלים דרך העולמות עד לארץ שבכל עולם שיורד אליו מתהפך ומתעבה כאיכות המקום אשר עובר בו באופן כי בבואו משחקים שהוא עולם המלאכים אל רקיע השני אשר הוא עולם הגלגלים שבו חמה ולבנה כוכבים היה ראוי יתלבש המן ויתגשם מעין העולם ההוא ועד"ז בבואו דרך הראשון הנקרא וילון אמר כי השמים שלמטה משחקים לא ישמשו להתהוות המן כאיכותם כ"א למעבר בלבד שדלתותיהם פתח כי דלתי שמים הם הב' פתח שלא ישרתו רק למעבר בלבד לשיבאו כאיכות הג' שהוא למעלה מכל הגלגלים כמבואר אצלנו מזמור י"ט:

שחקים, שמים. שחקים גבוהים משמים (כנ''ל ע''ז י''ח) ומורה על הפלאות, ומציין שירד משחקים דרך דלתות שמים ומוציא מן ההיכל הפנימי דרך דלתות שער החצר החיצונה :

ויצו - וכבר צוה וככה וימטר.

ויצו. הלא כבר צוה השחקים וכו׳‎:

(כג-כד) ויצו, ולכן הראה להם שהגם שצוה שחקים ממעל וימטר עליהם מן לאכול, בכ"ז המטיר עליהם כעפר שאר וכחול ימים עוף כנף, והראה להם שהגם שנתן להם לחם כבתחלה בכ"ז היה יכול לתת גם בשר בשפע רב, - ויצו שחקים ממעל יש הבדל בין שחקים ובין שמים, שהשחקים גבוהים משמים ומורים על השפעה הנסיית שהוא למעלה מן השפעה הטבעיית היורדת משמים, והמן לא ירד משמים, ר"ל מן המערכה והטבע, רק משחקים שהם ממעל, כאילו נפל משחקים אל השמים, ודרך דלתי שמים אשר פתח נפל אל הארץ, ובאופן זה המטיר עליהם מן לאכול, ולא היה מזון טבעי כי דגן שמים נתן למו, ובאשר גם מן טבעי יורד במדבר ההוא בשני חדשי השנה, בא להוציא מלב המכחישים בל יאמרו שהיה מזון טבעי הנמצא גם עתה במדבר, לכן באר סימנים שבם נדע שהיה דגן שמים כי לחם אבירים אכל איש, שהמן היורד במדבר אינו מאכל בריאים לשובע רק נותנים אותו לחולים, והוא היה לחם הנאות לאנשים אבירים, זאת שנית שהמן היורד בטבע אינו משביע, ואינו יורד רק מעט, וא"א שיהיה מספיק לכל איש ואיש שהיו ששים רבוא, ופה לחם אבירים אכל כל איש, וגם ששלח להם צידה לשובע, שזה א"א במן הטבעי:

וַיְצַו שְׁחָקִים: תניא ר' מאיר אומר במדה שאדם מודד מודדין לו דכתיב בסאסאה בשלחה תריבנה אמר ר' יהושע וכי אפשר לומר כן אדם נותן מלא עומסו לעני בעולם הזה הקב"ה נותן לו מלא עומסו לעולם הבא והכתיב שמים בזרת תכן ואתה אי אומר כן איזו היא מדה מרובה מדת טובה מרובה או מדת פורענות הוי אומר מדה טובה מרובה ממדת פורענות במדה טובה כתיב ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח וימטר עליהם מן לאכול ובמידת פורענות הוא אומר וארובות השמים נפתחו במידת פורענות כתיב ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר והלא אדם מושיט אצבעו באור בעולם הזה מיד נכוה אלא כשם שנותן הקב"ה כח ברשעים לקבל פורענותם כך נותן הקב"ה כח בצדיקים לקבל טובתן:
(סנהדרין ק ע"א)

דלתי שמים פתח. להם להמטיר עליהם מן ולא שמו על לבם שכמו שיעשה זה כן יעשה זה, ואמר ודלי שמים על דרך חשב לרוב המן שהוריד להם:

וימטר ה׳ ברד. א״ר יוסי בר חנינא צלוחית מלאה אש ומאחריה ברד. ר׳ יוחנן אמר שלשה טפחים [התחתונים ברד, ושלשה טפחים] העליונים אש, מצרי יושב נכוה בברד, עומד נכוה באש, ולמה הכם הברד, לפי שהיו המצריים חושבים שיהיו ישראל בוצרים את כרמיהם, וכן מפורש ע״י דוד, יהרוג בברד גפנם ושקמותם בחנמל (תהלים עח מז), בא חן מל וקיצץ את האילנות.

וַיְצַו שְׁחָקִים: א"ר יהודה שני רקיעים הן שנאמר הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים ר"ל אמר שבעה ואלו הן וילון רקיע שחקים זבול מעון מכון ערבות וילון אינו משמש כלום אלא נכנס שחרית ויוצא ערבית ומחדש בכל יום מעשה בראשית שנאמר הנוטה כדוק שמים וימתחם כאהל לשבת רקיע שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות קבועין שנאמר ויתן אותם אלהים ברקיע השמים שחקים שבו רחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים שנאמר ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח וימטר עליהם מן לאכול וגו' זבול שבו ירושלים ובית המקדש ומזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן שנאמר בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים וכו':
(חגיגה יב ע"ב)

ודגן שמים. כי היה להם לאכול המן במקום דגן ויותר טוב וערב:

ולא כל המן שירד היה כך כי מלבד היורד דרך הדלתות שמים גם וימטר עליהם של שמים הנז' מן שלא בדרך הדלתות רק בם שיתלבש בהם יותר כאיכותם שיוכשר בו לאכול ופירש מה שאמרתי תחלה ויצו שחקים ושלא היו השמים רק למעבר ועתה אמרתי וימטר עליהם הוא כי כמו שנתן להם משחקים מן רוחני מאד כן ודגן שמים שהוא שבהם הוא מתהוה ליקרא דגן שמים כדגן היוצא מן הארץ גם זה נתן למו:

וימטר - הטעם: וכבר המטיר עליהם, כמו: וייצר ה' אלהים וכבר יצר. ויאמר ה' למשה וכבר אמר. ויסעו מרפידים וכבר נסעו. ויאמר בת מי את וכבר אמר. ויאמר אל משה אני חותנך ואחר ויבא ורבים ככה. והטעם למה בקשו בשר תאוה? לנסות את השם. ומה צורך היה להם לבשר והלא היה להם המן שהי' מתוק וערב ונקי ומלקטין אותו בלי טורח חנם?! והכה להם הצור ויש להם לספוקם, אמר: וימטר כי מן השמים ירד, ודגן שמים כי באויר יולד.

וימטר. וכבר המטיר המן וראו א״‎כ שידו לא תקצר:

מן לאכל. ברוב הספרים האל"ף בחטף סגול:

ודגן שמים נתן למו. בפירוש רבינו אפרים עה"ת כ"י מגאוני קמאי אשכנז כתוב דמהמן נעשה כגרעיני חטה מגובל כעיסה שיש מים הרבה וזהו ודגן שמים נתן למו ומקריבין ממנו למנחות וללחם הפנים ועמ"ש אני עני בפתח עינים מנחות על דף מ"ה ואכמ"ל:

ודגן שמים. הוא המן וכפל הדבר במ״‎ש:

לחם אבירים. לחמם של מלאכים, ד"א אבירים איברים שהיה נבלע בכל האברים ולא היו צריכים לנקביהם:

לֶחֶם אַבִּירִים תנו רבנן לחם אבירים אכל איש לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו דברי ר"ע וכשנאמרו דברים לפני רבי ישמעאל אמר להם צאו ואמרו לו לעקיבא עקיבא טעית וכי מלאכי השרת אוכלין לחם והלא כבר נאמר לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי אלא מה אני מקיים אבירים לחם שנבלע במאתים וארבעים ושמונה וכו':
(יומא עה ע"ב)

אבירים. השחקים הם אבירים כמו שנאמר עליהם חזקים כראי מוצק, וזה דבר תימה כי אכל איש נברא מן האדמה לחם שחקים:

ולמה היו ב' מינים לזה אמר לחם אבירים ששוחקים מלאכים בשחקים אכל הנקרא איש כמשה ודומה לו אבל לשאר צידה שלח להם כו' שהוא כדבר מבושל שמכין הסיר אותו לנאכל כצידה שהיא דבר מבושל נתן להם לכלל לשובע כי אין ההמון שבעים בדבר רוחני עד יתגשם ולרמוז כי בני עליה הם מועטים אמר אכל איש לשון יחיד או שעל פי דרכו רמז כי היה מה שאכל האיש משה במרום שאינו לא לחם ולא מים כ"א שמ"ה נהנים ממנו:

אבירים. חזקים:

לחם אבירים - הם השחקים.

לחם אבירים. לחם מן השמים הקרואים אבירים שהוא ענין חוזק וכן נאמר עליהם חזקים כראי מוצק (איוב ל״ז:י״ח):

צידה. יש מחלוקת בספרים אם הוא חסר יו"ד או מלא ואולם לפי המסורת מלא כי בשופטים ז' נמנו ג' חסרים ואין זה מהם:

צידה שלח להם. כי בכל מקום שהיו הולכים היה צרכיהם מוכן להם לשובע:

(כג) או יאמר ויצו כו' לומר ראו כי רעה נגד פניהם כתאות עריות כי הלא לא' מז' טעמים אדם רוצה לשנות מאכלו א' לבקש מאכל קל האיכות ממנו מפני העיכול ב' להיות השני קרוב המציאות מהראשון ג' להיות בלתי צריך טורח להכינו ליאכל כבישול וכיוצא ד' להנאת העין שהשני טוב למראה והעינים נהנים ממנו ה' להיות השני מחזיק מהראשון ו' אם הראות הוא נא והאדם תאב למבושל ז' שהראשון אינו משביע כשני אמר הנה מכל זה לא היה גם א' כי על הא' הנה המן היה רוחני כי ויצו שחקים כו' למעלה מעולם הגלגלים שאין קל העיכול כמוהו:

צידה. מזון:

וטעם איש – שהוא בן אדם נברא מהאדמה.

אכל איש. כאומר הלא דבר תימה הוא שאיש נברא מהאדמה אכל לחם שמים:

(כד) ועל הב' אמר וימטר עליהם שהוא קרוב שעליהם הוא כמו ועליו מטה מנשה ועל הג' אמר מן לאכול שהוא מוכן מעצמו לאכול כמו שהוא ועל הד' אמר ודגן שמים שהוא שכהפרש שבין דגן הארץ לגוון הארץ שנתהוה בה כך לדגן שמים ספיריות במן על גוון עצם השמים:

והטעם צידה - בעבור היותם תמיד הולכים.

לשובע. ר״‎ל להשביעם מכל מין שירצו כי טעמו במן כל המטעמים ושאלו א״‎כ הבשר שלא כהוגן:

(כה) ועל הה' אמר לחם אבירים כו' שעושה לאוכליו אבירים ועל הו' אמר צידה נתן להם שבמה שנתן להם יש טעם כל מבושל כצידה שאדם עושה מכל בישול שתאב ועל הז' אמר לשובע אך אין זה כ"א שתואנה היו מבקשים. כלל הדברים כי כל אלה יורו שרעה בלבבם על דבר העריות כמדובר ועתה חוזר אחר הראיה מהמן אל הענין הראשון מקברות התאוה ואמר:

יסע קדים. ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים (במדבר י״א:ל״א):

יסע הסיע רוח קדים לגוז השלוים:

יסע קדים כו' אם אומר יסע הוא שהסיע את השליו אומר בשמים אין לו הבנה ועוד מי הכניס תימן בזה ועוד שא"כ ב' רוחות היו ובתורה אינו אומר אלא א' ורוח נסע מאת ה' ועוד אומרו כעפר וכחול ימים ועוד כי יראה ששני מינים היו שאר ועוף כנף ובתורה אינו רק מין אחד אמנם הם אמרו היוכל אל הוא שם אל המתייחס לתימן כנודע על כן הוצרך שע"י רוח תימן יבא השליו ואיך התורה אומרת ורוח נסע מאת ה' ע"כ אמר ברוח הקדש כי רוח קדים המתיחס אל שם ה' הסיע השליו מים סוף השמימה כדי להמטיר לארץ במחנה וע"כ אחר היותם למעלה נגד הים היה צריך לנחותו באויר עד המדבר כנגד מחנה ישראל על כן וינהג משם רוח תימן המתיחס אל אל עד כנגד מחנה ישראל וזהו וינהג בעזו יתברך את רוח תימן יביאם שלא בדרך טבע ולא עוד אלא שרוח תימן הוא חזק מאד שאלמלא נץ מגין היה מאבד העולם מזעפו שלא ינהיג באופן שינוחו במקום א' רק ישאם בזעפו והוא יתברך בעוזו בו נהגם ובהגיעם אל מחנה נגד ישראל עצר הרוח המוליכו בעוזו

בעזו. בחזקו:

יסע - שב לספר דברי הבשר שהחל לומר עליו, לכן שמע ה' ויתעבר.

יסע. עכ״‎ז הסיע ונשב רוח קדים מן השמים:

יסע, והגם שנתן להם המן, נתן להם גם בשר הפך דעתם, ולבל יאמרו שהרוח שהגיז שלוים מן הים היה דרך מקרה שהרוח נשאם לשם בטבע, מבאר בראיה שגם זה היה בנס, כי הים היה במערב וצפון לישראל, וא"א שישאם למחנה ישראל רק רוח מערבי או רוח צפוני, אבל יסע קדים בשמים שהיה רוח מזרחי, וגם ינהג בעזו תימן, הוא רוח דרומית, שלפי הטבע היה ראוי שרוחות אלה ירחיקום מגבול ישראל וישאם הלאה לצד האחר, וא"כ היה הנשיאה הפך ממקום הרוח בדרך נס:

וינהג בעוזו תימן. רוח דרום כי מזרחי דרומי היה אותו הרוח:

קדים - הטעם רוח קדים והנו תואר, כי ימצא רוח לשון זכר מפרק הרים.

תימן. רוח דרום כי הרוח היתה ממקצוע דרומית מזרחית:

ותימן - מגזרת ימין, והוא הרוח מזרחי דרומי.

שאר. בשר:

וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם וישחטו וכו' תנא משמיה דרבי יהושע בן קרחה אל תיקרי שטוח אלא שחוט מלמד שירד להם לישראל עם המן דבר שטעון שחיטה אמר רבי וכי מכאן אתה למד והלא כבר נאמר וימטר עליהם כעפר שאר וכחול (הים) עוף כנף ותניא רבי אומר וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה על רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה וכו':
(יומא עה ע"ב)

וימטר. כי באו לרוב כמו מטר וזה פלא כי המטיר להם עוף כנף ולא היה בו כח לעוף הנה והנה אלא הפילם במחנה:

וימטר עליהם בלבד. על הרבוי אמר כעפר שאר ועוד נס שני כי עוף פורח שהיה השליו מי יורידהו ארצה ואחר שהורד הלא ידא על כנפי רוח ע"כ אמר וכחול ימים אשר חול ימים יכבד כך היו אלו עם היותם עוף כנף:

וימטר - בעבור שהרוח הביאו והיה עליהם, והנה התברר פירושי על דבר שאר, שהוא הגם לחם - הוא הבשר.

כעפר. מרובה כעפר:

וכחול. כן הוא בספרי ספרד:

וימטר, והנס השני היה כשבא למחנה ישראל לא פרחו משם הלאה, רק שם המטיר אותו עליהם מלמעלה למטה כעפר שנופל למטה, והיו רבים כחול ימים:

עוף כנף. עוף בעל כנף:

עוד נס אחר והוא ויפל בקרב מחנהו סביב כו' אשר דרך עוף כנף לברוח ממקום שיש אנשים ואלה הראי' שה' הפילם הוא היותם בקרב מחנהו סביב למשכנותם וגם באמרו בקרב מחנהו כלל הכוון בהשגחה ולפי זה פירוש הכתוב הוא ורוח נסע מאת ה' הוא להסיע מהים לשמים ומכלל שהיה עוד רוח אחרת אשר לא מאת ה' והוא תימן כמדובר אשר הנחהו אחר שעלה מן הים:

ויפל - הזכיר נפילת העוף באמצע וסביבות למשכנותיו, כמו מחנהו, והם האהלים.

בקרב מחנהו. למען לא יטריחו ללכת אחריהם למרחוק:

סביב למשכנתיו. ב' חד חסר וחד מלא וסימן ויפל בקרב מחנהו נבואה למשכנותיו בסימן קל"ב ובמדוייקים הראשון חסר והשני מלא:

ויפל, וגם שהפיל את השלו בקרב מחנהו, הגם שטבע העוף להתרחק מבני אדם נפלו סביב למשכנותיו לא רחוק, ולא על גבי האהלים:

(כו) עוד יתכן יסע קדים שאם רוח הקדים שמים סוף שבמזרח היה מביא השליו מהים היה מביאו למערב ולא היה בא נגד מקום מחנה ישראל לכן ויסע ה' את רוח קדים למעלה בשמים ואחר שנסתלק רוח הקדים למעלה בא רוח תימן וינהגהו עד לעומת מחנה ישראל מים סוף והשאר כבקודם:

סביב למשכנותיו. כפל הדבר במ״‎ש:

ויאכלו. מאד יותר מדאי:

ויאכלו וישבעו כו' הנה דרך המתאוה תאוה גופנית אשר לא כדת שיקוץ בה אחר מלאת תאותו כמעשה דאמנון עם תמר אחותו אמר הלא אמרה תורה לא יום אחד תאכלון ולא יומים עד יהיה להם לזרא ואלו ויאכלו וישבעו מאד ולא קצו בתאוה כי אם אדרבה ותאותם היתה שיביא להם יותר:

ויאכלו - טעם מאד – כמו: והיה לכם לזרא.

ותאותם. בדבר הנסיון אשר נסו את ה׳‎:

(כט-ל) ויאכלו, כבר בארתי באה"ש דרוש ח', שה' הביא ראיה שעיקר תלונת העם לא היה מצד התאוה שהתאוו לבשר, רק מצד הכפירה שהתחרטו על יציאת מצרים ששם לא היה עליהם עול מצות, ומאסו את ה' ואת מצותיו, ותלונת הבשר היה רק עלילה, וכמ"ש חז"ל שבכו על משפחות שנאסרו להם, והסימן לזה, כי יש הבדל בין החוטא מצד התאוה לבין החוטא מצד המרד והכפירה, שהחוטא מצד התאוה אז כשמלא תאותו יתחרט תיכף על חטאו, וכשמלא תאותו ומוסיף בחטא זה סימן שהוא חוטא מצד הכפירה, וז"ש לא יום אחד תאכלון ולא יומים עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא, שהגם שלא יהיה לכם עוד תאוה אל הבשר בכל זה תאכלו ממנו ולא תתחרטו על מעשיכם, זה סימן שלא רציתם הבשר מצד התאוה רק מצד כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם, שהיה החטא מצד הכפירה, ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים, שעיקר בכיתכם היה שהתחרטתם על יציאת מצרים וקבלת עול תורה ומצות, וז"ש ויאכלו וישבעו, הגם שתאותם יביא להם וכבר נתמלא תאותם, בכל זה לא זרו מתאותם ועוד היה אכלם בפיהם וזה סימן שהיה החטא מצד הכפירה והזדון, לכן ואף אלהים עלה בהם, ולבל תאמר שמתו ע"פ הטבע שהשלו היה בשר קשה לעיכול, בפרט שלא אכלו בשר ימים רבים והזיק להם, עז"א ויהרג במשמניהם, כי יצוייר שיזיק מאכל קשה העיכול לזקנים או לחלושי המזג, אבל פה מתו האנשים השמנים והגבורים, ובחורי ישראל הכריע לא הזקנים:

יביא - היה מביא, כדרך: יעשו עגל בחורב.

לא זרו מתאותם. לא נעשו זרים מתאותם כי כל תאותם השיגו:

לא זרו. לא קצו בשר ולא זרו ממנו כי עוד היה אכלם בפיהם ואף אלהים עלה בהם:

כי לא זרו מתאותם על כן לא האריך להם עד כלות אכלם מפיהם כ"א עוד אכלם בפיהם ואף אלהים מיד עלה בהם כו' וזהו וישבעו מאד ותאותם יביא להם לא זרו כו':

לא זרו. לא התנכרו, ופרושו כמו והיה לכם לזרא :

לא - עוד לא היה להם לזרא, עד שחרה אף השם בהם.

לא זרו. עם כי לא נעשו זרים מתאותם כי המקום מילא משאלותם והיה עוד אכלם בפיהם אוכלים ומתענגים בהם:

עוד אכלם בפיהם. ואף ה' חרה בעם, דבר אחר לא זרו מתאותם לא נתרחקו מתאותם עד שבאת להם הפורענות:

(כט) או יאמר במה שכתבנו על מאמרו יתברך התאוו תאוה כי שתי תאות היו אחת תאות עריות והשנית תאות בשר אך בושו מלגלות של עריות ולא אמרו בפה רק מי יאכילנו בשר ובזה יתכן מאמר הכתוב לא יום אחד תאכלון כו' עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא שאמר מה שאמרתי להם עד חדש ימים הוא עד אשר הבשר יצא מאפכם שתקוצו בו אך בזאת שהתאוה שהיא לכם בקרבכם שהיא של עריות תהי לכם לזרא שהוא לתאוה זרה ורעה שהיא חרטה ותשובה וז"א לכם כלומר שאם מתחלת בא הבשר לא תהיה לכם התאוה אחרת לזרא לא אאריך לכם ואמר פה הנה ויאכלו מיד וישבעו מאד ותאותם של בשר היתה שעוד יביא להם:

(ל) וגם התאוה האחרת של עריות לא זרו מתאותם כי לא היתה להם לזרא ע"כ לא האריך להם כ"א עוד אכלם בפיהם כלומר שמה שהוא עוד אכלם כד"א אכלה ומחתה פיה היה בפיהם המחשבה הרעה של עריות היו מוציאים בפה ולא בפירוש ממש אלא אמור עוד אכלם זהו מה שהיה בפיהם כלומר כאשר ניתן למו אוכל זה מי יתן עוד אכלם יותן כי בפיהם היה אמור עוד אכלם מיד ואף ה' עלה כו':

ובחורי ישראל. נבחרים שבהם והאספסוף הם הזקנים שנאמר בהם אספה לי (שם):

אמר אף עלה. כמו עלה עשן באפו:

ואף אלהים כו' הנה בתורה נאמר ואף ה' חרה בעם ויך ה' בעם מכה רבה מאד ויהיה ענין הכתוב כי אף ה' שהוא אחד משלוחי רוגז של ה' חרה בעם ואם היה מניחו הוא יתברך היה מכלה את העם כלו כי כשניתן רשות למשחית אינו מבחין או שהיה מוצא טענה גם אל אשר לא התאוו על שלא מיחו ביד המתאוים על כן לבל יכלה האף את הכל סילקו ויך ה' בעצמו מכה רבה מאד כי טוב הוא היות מכה רבה בעם מלמות כל עם ועל כן קרא יתברך למקום ההוא קברות התאוה להורות כי שם קברו את העם המתאוים כלומר ולא יותר כאשר אם היה ע"י האף שהיה מכלה גם מה שהם בלתי מתאוים וזה יאמר פה ואף אלהים עלה בהם שהוא שעלה בהם לעשות משפט ולא עלה בידו כ"א ויהרוג האלי"ם הנזכר במשמניהם של הנקראים עם. והנקראים בני ישראל אשר גם הם שבו ויבכו עם האספסוף כד"א וישובו ויבכו גם בני ישראל הכריע והכניע בלבד משא"כ אם ע"י האף היה נעשה הדבר שגם את הכל היה מכלה. או יאמר ואף אלהים הוא המשחית עלה בהם ומה שהניח אלהים את האף הוא כי ויהרוג במשמניהם הם האספסוף ששמנו עשתו זהו מה שעשה האף ומה שעשה האלהים הנזכר הוא כי ובחורי ישראל הכריע שמנע האף לפעול בהם והכריעם ולא הרגם משא"כ אלו הניח את האף לגמור גם בישראל:

ויקראו בית ישראל את שמו מן. דורשי רשומות אמרו בני ישראל קראו אותו מן, אבל עד שבאו בני ישראל לקרוא שמו מן, לא היה שמו מן, אלא לחם אבירים (תהלים עח כה).

במשמניהם. מל׳ שמן:

ואף - הזכיר אף עלה, כמו: העלות אהרן את הנרות.

ואף. עכ״‎ז לעומת זה עלה בהם אף ה׳‎ בעת ההיא:

ויהרוג במשמניהם. בחיר"ק המ"ם הראשונה והוא שם תואר ופירושו בבריאים ובחזקים שבהם:

הכריע. ענין הנפילה על ברכים:

במשמניהם - גדולי המחנה והעשירים המתענגים, כמו: ומשמן בשרו ירזה.

במשמניהם. בהחשובים שבהם:

והזכיר ובחורי – בעבור כח תולדתם והנה לא הועילם בעלות בהם אף השם.

ובחורי. הנבחרים שבהם כרעו ונפלו:

בכל. עוד חטאו בדבר מרגלים ובדבר קרח ובדבר מי מריבה:

בכל זאת חטאו וכו' כי ממש בכל הקודם שבו וחטאו שנית שנסו אל בלבבם בהשוות עבד לקונו ע"י שאלת אוכל בפיהם באמרם אשר אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל דהיינו לשאל אוכל לנפשם ועוד אחרת אחריה והיא לא האמינו בנפלאותיו במרגלים והוא מאמר הכתוב כי כל הרואים את כבודי ואת אותותי וכו' ולא אמרו ללבבם כי מי שעשה נסים במצרים יעשה להם כן בארץ ישראל:

בכל - כדרך: וינסו אותי זה עשר פעמים, אף על פי שאינם נזכרים בתורה. והנכון: שמלת חטאו - על דבר המרגלים על כן אחריו.

בכל זאת. אף אחרי רואם שהמקום משלם גמול עכ״‎ז חטאו עוד בדבר המרגלים:

בכל זאת חטאוּ עוד. כן הוא בספרי ספרד במאריך החי"ת ובמקף:

בכל זאת חטאו עוד במרגלים, ולא האמינו בנפלאותיו, שהגם שראו שנתן להם בשר ג"כ, לא האמינו שיוכל לכבוש ארץ שבעה עממין:

ולא האמינו בנפלאותיו בכל נפלאותיו שעשה להם לא האמינו עדיין שיכניסם לארץ ויתן להם הארץ:

בנפלאותיו. במקצת מדוייקים מלא וכן נכון על פי המסורת דפרשת שמות:

ויכל. שאמר להם תשאו את עונותיכם ארבעים שנה יהיו מתים בכל שנה ושנה עד שמתו כלם מבן עשרים שנה ומעלה:

ועל כן על דבר המן ויכל בהבל ימיהם ע"י הנחש כי הבל הוא היה נושכם וממיתם ושנותם של מרגלים בבהלה כי כל הדור ההוא היו מתים בהשלים ששים שנה ואשר לא היו לו שנים כ"א שנים שהם אשר נכנסו בשנת הס' היה כלה בהבל ימיהם שלא היו ממתינים להם עד מלאת השנה כ"א קצת מהימים כי לא נאמר את מספר ימיך אמלא כ"א בצדיקים וזהו דכל בהבל ימיהם ואשר היו להם עדיין שנים לחיות עד ששים היו שנותם בבהלה כי היו כל ליל ט' באב חופרים קבריהם ונכנסים איש איש בקברו מספק אם הגיע לו משנת הס' ואשר לא הגיעו היו קמים נמצאו שנותם בבהלה כי היו תמיד בבהלה מפחד לבם שמא כלו ימיו בשנה ההיא והיו כמבוהלים עד תשעה באב ואפילו הקמים היו בבהלה עד הט' באב האחר ועל דרך זה כל שנותם וזה מוכרח שהרי כלם מתו בט' באב והיתכן שכלם נולדו בט' באב אלא שהימים הראשונים יפלו:

ימיהם, ושנותם. עמ''ש (יחזקאל כ''ב ד') :

ויכל - וטעם בהבל – שלא ראו הארץ, שבעבור זה יצאו ממצרים.

ויכל. עי״‎ז כלה ימיהם בהבל ובבהלה כי היו נעים ונדים במדבר ומתו שמה:

ויכל בהבל ימיהם, בניכם יהיו רועים ארבעים שנה במדבר ונשאו את זנותיכם, ושנותם בבהלה, ופגריכם אתם יפלו במדבר הזה:

בבהלה. הבי"ת פתוחה להורות על הידיעה כלומר באותה בהלה שמתו המרגלים פתאום:

ובבהלה - לפני ארבעים שנה.

אם הרגום ודרשוהו וגו'. אף היא לא באמת אלא בפתוי בפה וכזבו בלשונם:

אם. אם זה במקום אשר ופירושו כשהרגם דרשו הנשארים כי ידעו כי חטאו ושבו ושחרו אל:

אם הרגם ודרשוהו כו' ושמא תאמר למה כלה שנותם בבהלה ולא קבלם בשחרם בבקר כד"א וישכימו בבקר ויעלו אל ראש ההר לאמר הננו ועלינו כו' כי חטאנו הנה היה ראוי יכנעו וישובו בתשובה ואחר כך יעשו זה אך לעלות ההרה בלי דעת הננו וכו' לא זו הדרך וממה בא זה להם כי ראו כי חס עליהם ויגזור מלאת ששים שנה לכל אחד שהלא אלו הרגם שהיה גוזר להם הריגה ביומם אין ספק כי היו דורשים אותו יתברך ושבו ושלשו ושחרו אל כל זה היו עושים אך בראות האריכות חשבו לרפאות שברם על נקלה:

ושחרו. ענין דרישה כמו שוחר טוב (משלי יח):

אם - ההרוגים היו סבת דורשים אחרים, או טעמו אז אמר להרגם, או כמעט והרגם.

אם הרגם. כאשר אמר להרגם במדבר חזרו ודרשו לה׳‎:

ודרשוהו. י"ס ודרשהו:

אם הרגם ודרשוהו, כמ"ש ויתאבלו העם מאד, ואז דרשו אותו וידעו שה' משגיח ושבו ושחרו אל הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו:

ושבו - עשו תשובה.

ושחרו אל. כ"כ ושי"ן במאריך:

ושחרו אל - שהתפלה בבקר לפני יתעסק אדם, בדברי צרכיו.

ויזכרו. זכרוהו אבל ולבם לא נכון עמו:

והיה להם לזכור כי מה שלא הרגם מיד הוא כי אלהים צורם ולא מזכותם ויחשבו כי על ידי תשובה והכנעה אל עליון יהיה גואלם:

ויזכרו, צורם - כמו חזקם.

ויזכרו. היו זוכרים בפיהם אשר אלהים הוא חזקם:

נאלם. בס"ס כ"י גְאָלָם וטעות הוא:

ויזכרו כי אלהים צורם, ואז אמרו שיודעים שיש להם צור מעוז ומחסה בה', ושגואלם הוא אל עליון סבת הסבות ואינו מקבל כחו מאחרים, ובכ"ז ויפתוהו בפיהם, אמרו זאת רק בפיהם, שע"י שהרגם אמרו כן, ובלשונם יכזבו לו, הלשון מורה על דברים תבוניים, שבחקירתם בדבר בזה דברו לו כזבים, וחקרו חקירות פילוסופיות להכחיש בה':

ואל עליון גאלם - והשם שגאלם הוא אל עליון שיוכל לעשות בארץ ויושביה כל חפצו והנה ויזכירו בפה, כמו: ומשא ה' לא תזכרו עוד, והעד: ולבם לא נכון.

וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם: אמר רבי אמי אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו שנאמר נשא לבבנו אל כפים [איני והא] אוקים שמואל אמורא עליה ודרש ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו ואף על פי כן והוא רחום יכפר עון וגו' לא קשיא כאן ביחיד כאן בצבור וכו':
(תענית ח ע"א)

ויפתוהו בפיהם, לפי מחשבותם יפתוהו אבל הוא יתברך שמו אינו מפותה כי יודע היה לבבם אף עפ"כ במדת הרחמים שעמו מכפר למראים תשובה ואינו מכפר להם הכל אבל פוקד עונם ומשיב אפו מהם ואינו מעיר להם כל חמתו אלא מקצת ולפי שאין תשובתם שלימה אין סליחתו שלימה, ומן הדין היה שלא יסלח להם כלל כי הכל הולך אחר כוונת הלב אלא מפני בני אדם הרואים בתשובה הגלויה ואינם יודעים הלבבות ואם לא יסלח להם כלל יאמרו אין תשובה מועלת וזהו שאמר:

אך לא עשו כן כי ויפתוהו בפיהם באמרם הננו ועלינו וכו' ובלשונם פנימה יכזבו כי לא יעשו בפועל:

בפיהם, בלשונם. מבואר אצלי תמיד שהפה מורה הדבור החיצוני והלשון מורה הדבור התבוניי, שהלשון פנימי מן הפה (ע''ל נ' י''ט, ולמעלה ל''ד י''ז) :

ויפתוהו - דבר הכתוב כפי מחשבתם, כדרך והאנשים רדפו אחריהם ודבר שמואל אחרי מותו.

ויפתוהו. אבל לא היה בלב שלם רק חשבו לפתות את ה׳‎ בפיהם ויכזבו לפניו בלשונם:

ויפתוהו. חצי הספר וקשיא לי הא דאמרינן בפ"ק דקדושין והוא רחום יכפר עון חציין דפסוקי' ועיין מ"ש בסוף פרש' צו:

ולבם. לא כפיהם נכון ואף עפ"כ והוא רחום להם ומכפר עונם תמיד ולא השחיתם:

ואשר אמרו כי חטאנו לבם לא נכון כו' כי מי יתן והיה לבבם שלם כי הלא אם הרגם מיד לעשרה מרגלים שכלה בהבל ימיהם כמדובר:

ולבם - הנה התברר כי עקר התפלה, כונת הלב.

ולבם. אבל לבם לא היה נכון עם ה׳‎:

ולבם לא נכון עמו, וגם במחשבת לבם לא היו נכונים לה', ולא נאמנים בבריתו, רק הם חשבו שה' אין יודע מחשבותיהם, וחשבו שמרמים אותו בפיהם, כמ"ש בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני:

(לד) או יאמר אם היה ית' הרגם לכל הדור ההוא שיצאו ממצרים בני עשרים שנה ולא היה מאריך ודרשוהו כל הנותרים ולא היו נעים במדבר ארבעים שנה עד תום כל הדור ההוא כי היו שבים מאשר לא מיחו בגדולים והיו שבים בכל לב כי צדיקים היו ואחר התשובה היו משחרים אל אל אך הדור ההוא לא שבו מלבם ולא שחרו לאל:

(לה) ואף שויזכרו כי אלהים צורם וכו' לא מלבם כי ויפתוהו וכו':

והרבה. פעמים רבות:

וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ: אמר רבי אמי אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו שנאמר נשא לבבנו אל כפים [איני והא] אוקים שמואל אמורא עליה ודרש ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו ואף על פי כן והוא רחום יכפר עון וגו' לא קשיא כאן ביחיד כאן בצבור וכו':
(תענית ח ע"א)

והוא רחום יכפר עון ולא ישחית. אף על פי שלא נאמנו בבריתו הוא רחום המכפר להם עון ולא ישחיתם מהכל כמו שהיו חייבים:

והוא רחום יכפר כו' ושמא תאמר אם פתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו למה לא הרגם מיד כי חטאו חטאה גדולה כלפי מעלה עד אין קץ ולא היה די מה שחיו כל שנותם בבהלה ואם אינו שם על לב מה שחטאו לו אם כן גם כלות שנותם בבהלה לא יעשה לזה אמר והוא רחום יכפר וכו'. לומר כי הלא והוא יתברך רחום לא שיוותר כי מאן דאמר דקב"ה ותרן הוא יותרו מעוי כ"א שיכפר עון ע''י יסורין ששם שנותם בבהלה אך רחמנותו היא שלא ישחית להיות תם ורשע מכלה כמשחית שכיון שניתן לו רשות להשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע אך הוא יתברך לא ישחית כ"א יביא יסורין לאטו לכפר עון וגבי דיליה ורב טוב לבית ישראל כי והרבה במה שעשה להשיב אפו הוא המשחית הנקרא אף לא הניחו לפקוד העון כי הוא היה משחית הכל כי כשניתן רשות כו' ועל כן משיב האף מעל ישראל בל יפקד הרע על ידו ואפילו כשמניח את החמה שהיא קלה מהאף כי על כן סלקה משה בעגל והוא יתברך את האף אינו מעיר אותה לגמרי כ"א קצתה וזהו ולא יעיר כל חמתו:

אפו, חמתו. החמה הוא הכעס השמור בלב והאף הוא הגלוי (כנ''ל ו' ב') וכשיש אף וחמה ביחד בא להשחית, כמ''ש כי יגורתי מפני האף והחמה אשר אמר ה' להשמיד אתכם, ומשה עמד בפרץ להשיב חמתו מהשחית, כמ''ש חז''ל שחמה משה הרגו, וע''י שלא העיר החמה שב האף ולא השחית :

והוא, יכפר - כנגד הזמן העומד, כמו: והבית ימלא עשן.

והוא רחום. עכ״‎ז ה׳‎ הוא רחום ומכפר עון ולא ישחית האדם בעבור עונו ומרבה להשיב אפו מן החוטא פעמים רבות ואינו מעורר כל החמה הראוי לעורר על החוטא:

ולא ישחית. הוא"ו בגעיא:

והוא רחום יכפר עון ולא ישחית וכו'. ואפשר במ"ש רז"ל כי הענו מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות וגם שניצול מגזרות רעות גם אם מתפלל על הצבור שהם בצרה הוא נענה והנה עון אותיות ענו לרמוז שאם הוא ענו אזדא ליה העון וז"ש והוא רחום יכפר עון אם הוא ענו אותיות עון ה' ברחמיו יכפר עון במה שהוא ענו אותיות עון כי הוא כמקריב כל הקרבנות וזוכה לי"ש עולמות כמספר יכפר בגימטריא ש"י ולא ישחית דניצול מגזרות רעות. והרבה להשיב אפו דאם מתפלל על צרת צבור נענה ובמקום אפו נעשה אני ה' גימטריא אפו לרחם עליהם ולא יעיר כל חמתו אפילו כל שהוא כמו שהוא ענו ומפרש תועבת ה' כל גבה לב אפילו כל שהוא. ומשו"ה מתפלל על הצבור לא שהוא מחזיק עצמו ענו רק סובר שומע תפלת כל פה אפילו כל שהוא ולכך נענה ולא יעיר אפילו כל שהוא מחמתו ודוק מפני שהכ"ל יפה וכתבתי בקצור והקדמות האמורות כתבתי בעניותי בדרושים בס"ד:

והוא, ובכ"ז ע"י שהוא רחום יכפר עון, ויש הבדל בין אף וחמה, שהאף הוא האף החיצוני המעניש, והחמה היא החמה הפנימית השמורה בלב, והנה האף החיצוני כבר יצא והתחיל הנגף, וה' הרבה ברחמיו להשיב אפו, ואת החמה הפנימית לא יעיר כלל, כי כשהחמה מצטרפת עם האף א"א להשיבו, כמ"ש כי יגורתי מפני האף והחמה אשר אמר ה' להשמיד אתכם:

להשיב אפו. מהם ואף אם נפרע מהם לא העיר עליהם כל חמתו כי אם מעט מעט לפי שזכר כי בשר המה ויצר הרע טמון בלבם והוא רוח הולך כשימותו ולא ישוב אותו רוח בהם לעולם הבא כשיחיו אין יצר הרע שולט בהם ולא יתכן לפרש רוח הולך ולא ישוב רוחם של חיים בהם שאם אמרת כן כפרת בתחית המתים וכן מפורש באגדת תהלים:

וְהוּא רַחוּם: והמכה מכה בידו אחת בכל כחו והקורא קורא אם לא תשמור לעשות וגו' והפלא ה' את מכותך ואת מכות וגו' וחוזר לתחלת המקרא ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו' וחותם והוא רחום יכפר עון וגו' וחוזר לתחלת המקרא וכו':
(מכות כב ע"ב)

והרבה להשיב אפו. כי צריך גבורת לב והרבות כח מדת הרחמים להשיב האף:

אפו - הוא הפעול.

ויזכורכי. טבע הבשר לבקש התאוות ואי אפשר שלא יחטא לפיכך צריך שיכפר להם: ועוד כי בם רוח הולך. כלומר קצרים ימיהם וצריכים כפרה בעודם חיים: ומה שאמר ולא ישוב. הוא מדרך הטבע כי מאין מדרך הטבע לשוב הרוח אל הבשר עוד משתצא הרוח ממנו אבל האל יעשה נפלאות לעתיד להשיב הרוח אל הבשר כאשר ירצה:

ולמה ירחם כל כך ומה גם בעון גדול כזה שיפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולא יכלה את שונאי ישראל הלא הוא כי הנה ויזכור כי בשר המה כו' והוא מאמרם ז"ל שכשבא לדון את האדם בגוף הגוף פוטר עצמו באמרו כי בשר הוא וגוש עפר שבלי נפש לא יחטא והנפש אומרת בלעדי הגוף לא אחטא כי הנה בצאתי ממנו לא שבתי לכסלה והוא ית' משיב ואומר כל אחד לבדו לא חטא אני מביא את הנפש בגוף כאשר בהעותכם ואדין אתכם כמשל החיגר והסומא שהיו נוצרי תאנה ואכלו פריה והן אמת כי גם שאין טענת כל אחד מספקת להציל את הגוף והנפש מן הדין הצלה פורתא לבלתי השחית לגמרי כ"א להרבות להשיב אפו כו' יספיק וזה יאמר ויזכור כי בשר המה והיא טענת הגוף כי בשר הוא ובלי נפש לא יחטא וגם טענת הנפש כי הלא הוא רוח הולך מאת הגוף ולא ישוב לחטא נמצא כי הרוח לבדו איננו חוטא ועל כן יועילו טענות זה וזה לבלתי הכביד את העונש גם שלא יועילו לפוטרו ממנו:

ויזכור - אמר רבי משה הכהן: טעם ויזכור כי בשר המה כי אין להם כח לסבול אף ה' כי מיד ימותו וזה טעם רוח הולך. ולפי דעתי: כי הגוף הוא הבשר, כדרך: ויגל כבודי אף בשרי, וככה עם בשרא לא איתוהי.

ויזכור. על כי יזכור שהאדם הוא בשר וטבעו לרדוף אחר התאוה ובזה יחטא ואשם:

ויזכור כי בשר המה. אפשר דרמז בזה דהאבות כל חייהם תק"ב שנים עבדו את ה' וזה רמז בהעלם כי בשר המה בש"ר גימטריא תק"ב שני חיי האבות וכדאי לרחם עליהם:

ויזכר, כי זכר כי בשר המה, והבשר מוכן לחטוא מצד טבעו ויצרו הרע, וגם רוח הולך ולא ישוב, שהרוח הפנימי שהוא הכח המעלה הציורים על הלב שהוא המעורר לחטוא, הלא הוא אפס עם הגויה והוא דומה כמו הבשר עלול לכל דבר פשע:

והזכיר בשר – כי הם יתאוו הבשר, כי התולדת תתאוה הדומה לה שיחזקנה. ועוד: כי מדת קשור הוא הרוח בבשר איננה ארוכה על כן יבקשו להתענג טרם הפרדם והנה מלת המה תשרת בעבור אחרת המה רוח הולך, כי האדם הוא רוח וגוף שהוא בשר, שהוא מרגיש.

רוח הולך. ארז״‎ל זה היצה״‎ר שהולך מן האדם בשעת מיתה ולא ישוב עוד אליו ולזה ירבה להסית את האדם עודו חי:

כמה. פעמים ימרוהו תמיד במדבר:

במדבר. זכר בפרט המדבר והחטא שחטאו ואמר כמה פעמים המרוהו, זולתי הנזכר בעודם במדבר וענין ימרוהו יכעיסוהו בשנותם מצותיו:

כמה ימרוהו כו' הלא יאמר איש אלו היה יתברך מתראה להם היו בושים ויראים מלחטא לו אך הסתרו גורם לבלתי זכור גדולתו ולחטא לו לזה אמר אין זו טענה כלל כי הלא ראה כמה ימרוהו במדבר וכו':

כמה. ענין מספר מרובה:

במדבר בישימון. הישימון גרוע מן המדבר, ומציין השממון הגדול אשר שם, והמדבר הוא לפעמים ארץ זרועה (כמ''ש ירמיה ב' ב')

כמה, במדבר - שאין שם יישוב.

כמה. פעמים רבות מרו בו במדבר ובמעשיהם העציבו לפניו במדבר שממה וכפל הדבר במ״‎ש:

כמה ימרוהו. מלרע כי כן טבע המלה להיות מלרע כמו כמה לי עונות וחטאות (איוב י״ג:כ״ג) כמה נר רשעים ידעך (איוב כ״א:י״ז):

כמה, וחוץ מחטאים שחשב, המרוהו כמה פעמים במדבר מצד המרי והמרד, וכמו מעשה העגל וקרח ובית פעור, וכמה יעציבוהו בישימון, שהעציבו אותו מצד שהוא ישימון, שהתלוננו על לחם הקלוקל ועל חסרון המים, שזה מצד שהוא ישימון היו מעציבים אותו בדברי עוצב שחסר להם צרכיהם:

יעציבוהו בישימון. כפל הענין במלות שונות:

יעציבוהו. מלשון עצבון:

וימרוהו, ויעציבוהו. מובדלים, וכן בישעיה (ס''ג י') כמ''ש שם :

יעציבוהו - דרך משל מן עצבון, כטעם מר, כמו: אם דרך עוצב בי.

התוו. לשון סימן כמו והתוית תו (יחזקאל ט׳:ד׳) וסימן הוא לשון מופת ונסיון בקשו ממנו אות וסימן היש ה' בקרבנו אם אין (שמות י״ז:ז׳):

וישובו. אחר ששאלו הבשר וידעו כי חטאו באף השם שחרה בהם שבו עוד:

וישובו וינסו אל העושה חסד אתם עם היות כי וקדוש ישראל התוו שראוהו על הים והתוו אותו כי כביכול התוו וסיימו אותו יתברך כמורים אותו באצבע כד"א והתוית תיו פירוש והתוית כמו תסיים ותצייר תיו כך סיימו והראו אותו באצבע שאמרו זה אלי ואנוהו:

התוו. ענין סימן ואות כמו והתוית תיו (יחזקאל ט):

התוו. כמו תתאו לכם הר ההר, והתוית תו, גבול וסימן :

וישובו - בעבור שהזכיר בתחלה וינסו אל בלבבם. והטעם: שבו לנסותו, והטעם אל אחר שהתברר שהוא אל.

וישובו וינסו. חזרו ונסו את ה׳‎ במי מריבה:

וישובו, ובזה שבו כפעם בפעם וינסו אל, אם יוכל למלאות כל צרכיהם ששאלו בכל פעם, וקדוש ישראל התוו, שחשבו אותו לבעל גבול ותוו תו סביבו, למדוד כחו ויכלתו וחפצו וכדומה:

וינסו אל. במי מריבה ובדברים אחרים שלא נזכרו בתורה: ואמר אל. שהוא יכול על הכל והם חסרו במחשבתם יכלתו וינסוהו אם יכול לעשות זה וזה:

התוו - כמו: והתוית תיו ששמו בלבם תיו וגבול שלא יוכלו לעברו.

התוו. שאלו ממנו סימן ואות:

וקדוש ישראל התוו. ומי שנקדש בישראל בכמה אותות ונפלאות שעשה לעיניהם הגבילו אותו כלומר שמו לו גבול בלבבם זה יכול לעשות אבל זה לא יוכל לעשות מן והתוית תי"ו מענין גבול וסימן לדבר:

וקדוש ישראל - שהשם נקדש ונכבד מזאת המחשבה.

לא זכרו את ידו. את כחו הגדול ואשר פדה אותם מהצרה שהיו בהם בכח גדול וביד חזקה:

ושמא תאמר כי מאז שראוהו על הים עד אחר היותם במדבר עבר זמן והיה ראוי יראוהו בקרוב כפעם בחדש וכיוצא לזה אמר אוי לנו כי ביום עצמו שראוהו שכחוהו וחטאו לו שהמרו על ים בים סוף כמ"ש ז"ל שאמרו שנגב המים ולא הטיט וזהו לא זכרו את ידו היא היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים הוא השר שראוהו מת על שפת הים כי שם ראו את ידו וביום עצמו שכחוהו ולא זכרוהו וחטאו לו והוא כי את ידו הוא כח הנקרא יד ה' אשר עשה ה' במלאך רוחני שהוא כביכול בראיית עצמו ומה גם לחכמי האמת ששפת הים שראו בו מיתת השר היה בים העליון כי אין מלאך נידון בשפת ים גשמי הרי שביום שראו את ידו שכחוהו ביום עצמו אשר פדם מני צר כ"א וימרו על ים בים סוף אחרי הכנסם בים שלא עבר זמן לשכח וזהו כמה כו' יום אשר כו' לומר כמה ימרוהו כו' וישובו כו' שוה אל מה שלא זכרו את ידו יום אשר פדם מני צר:

לא - הטעם לא פחדו ממכתו שהכה המצריים במות הבכורים, וזה טעם: יום אשר פדם מני צר.

את ידו. את חוזק ידו שהראם ביום אשר פדם ממצרים:

אשר פדם. בס"ס יש געיא באל"ף:

לא זכרו, הוסיף לאמר שלא זכרו את ידו וגבורותיו, גם ביום ההוא בעצמו אשר פדם מני צר, כי תיכף אחר גאולת מצרים שכחו נפלאותיו וחשבו שאין ביכלתו לעשות נסים יותר, כמ"ש וימרו על ים בים סוף:

אשר. הפסוק כפל הענין במלות שונות כמנהג:

אשר שם כו' יאמר כי הנה במצרים היה המכות ומופת אל היותם מאתו היה ניכר בשדה צוען כצאתו משרע"ה את העיר ופורש כפיו היתה המכה מסתלקת. או יאמר אשר שם במצרים אותותיו הם אשר עשה תוך העיר ומופתיו בשדה צוען הוא אשר עשה בשדה ופירש מה שאמרתי אשר שם במצרים אותותיו כי ויהפוך לדם כו' ישלח בהם כו' ומה שאמרתי ומופתיו בשדה צוען הוא כי ויתן לחסיל יבולם יהרוג כו' ויסגר כו':

אותותיו ומופתיו. האות הוא לסימן ולהוכחה על דבר, והם המכות שבאו בהתראה בזאת תדע כי אני ה', והמופת דבר זר היוצא מן הטבע, כמ''ש ישעיה (ח' י''ח), והם דברים מפליאים שבאו שלא בהתראה, ושדה צוען כולל כל מה ששייך לממלכת מצרים, שהמופתים הלכו בכל גבוליהם סביב, אבל האותות נתנו לפרעה ולשריו בארץ מצרים :

אשר - רוב האותות שיזכירם הנביא טרם היותם וככה האותות, כמו הבאות והמופתים הם הפלאים.

אשר שם במצרים אותותיו, היו בין המכות אותות ומופתים, שהיו מכות שהתרה בם תחלה והיו לאותות, כמו דם צפרדע היו אותו על מציאת ה', ערב דבר על שאין כמהו בכל הארץ, וכמו שבארתי בפי' התורה, והמכות שלא התרה בם תחלה היו מופתים, כמו כנים שחין וחשך שבשלש אלה לא היה התראה, כי הם לא היו מורים לאות על דבר, רק אחר כל שני מכות ששלח לאות על דבר ולא שמעו בקולו נתן להם מופת, היינו מכה שהכה בם דרך בזיון להענישם על שלא שמעו האותות היו במצרים, כי היו ללמד את העם פנה מפנות האמונה, והמופתים היו בשדה צוען, כי לא באו ללמד רק להכות את הארץ בכללה:

ויהפוך. גם זה הפסוק כפל ענין:

ויהפוך לדם כו' הנה למה שאינו מזכיר כנים שחין וחשך אפשר על כי הם סוף כל כת מדצ"ך עד"ש באח"ב שכל כת משלשתן ענין בפני עצמו כמפורש במקומו ולא הוזכרה אשר היא סוף להיותה גמר דבר כאשר בתורה לא נאמרה התראה בשלש אלה מטעם זה ועם שמכת בכורות היא סוף באח"ב הזכירה למה שבה יצאו עם היות שבשלישית שבכל כת נגמר הנרצה בכת ההוא כמבואר אצלנו במקומו ועוד טעם שני נמשך מביאור כוונת הכתובים והנה תחלה הוא השגחה בדם והוא כי גם שהמצריים היו עושים דם בלטיהם הלא היו ב' הפרשים א' כי הם היו עושים להט שהיה מראה דם ולא היו מהפכים המים לדם ממש ועוד כי מה שהם עשו בלהט היה במים שהיו פועלים בם הלהט בלבד אך לא בשאר מימות אך הוא יתברך ויהפוך לדם יאוריהם ממש היה נהפך להם. שנית כי לא בלבד היאורים של נילוס שהכה במטה כ"א גם ונוזליהם וכו' עוד כוון כי במה יודע כי מעשה ה' היה דם ממש כי הלא גם נוזליהם בל ישתיון מה שאין כן שלהם כי בם הכה המטה ולא בנוזליהם זולתו עכ"ז ונוזליהם בל ישתיון:

יאוריהם. הם ברכות העשויות בידי אדם:

ויהפך - לא הזכיר דבר התנין, כי לא היתה מכה בהם.

ונזליהם. בכמה ספרים מדויקים חסר וא"ו אחר הנון:

ויהפך, הנה במכות אלה שחשב פה דלג מכות כנים ושחין וחשך? וזה מבואר ממ"ש ששלש מכות אלה לא באו לאותות כמו יתר המכות שבאו לאות, שבסדר הראשון אמר בזאת תדע כי אני ה', ובסדר השני אמר כי אני ה' בקרב הארץ, ובסדר השלישי אמר כי אין כמוני בכל הארץ, ובא התראה לפני כל מכה, אבל שלש מכות אלה לא הורו על דבר, רק אחר כל שתי מכות שבאו בהתראה להורות על אחד מג' דברים הנזכרים, ולא שמעו, הכה אותם דרך בזיון בלא התראה, וע"כ דלג אותם פה מן החשבון שלא חשב רק המכות שבאו בהתראה, והנה תראה שהפך בה סדר המכות, וחשב דם ערוב צפרדע ארבה ברד דבר מכות בכורות, והוא לכונה עמוקה ונפלאה מאד, כי פה בא להודיע שהיה תכלית המכות להראות כחו וגבורתו, ולכן כל המכות חוץ מדם באו כפולות, ר"ל ששש מכות שבאו בהתראה חוץ מדם, באו כפולות, שהיה יכול להכותם בשלש, ושלש מהם היו למותר כמו שיבאר, ובזה נראה שהיה הכונה להרבות אותותיו למען ידעו כחו וגבורותיו, והנה מכת דם לא היתה כפולה ולכן חשבה על הסדר, ויהפך לדם יאוריהם, וגם נוזליהם בל ישתיון, כי גם כל המימות לקו, אולם יתר המכות היו כפולות, והם א. ישלח בהם ערב, ר"ל שמכות ערוב וצפרדע היו כפולות, שאחר שבמכת ערוב באו כל החיות והשרצים המזיקים, ממילא בא גם הצפרדע בתוכם, ולמה שלח תחלה את הצפרדע בפני עצמו, הלא היתה כלולה במכת ערוב, וז"ש הלא ישלח בהם ערוב ויאכלם, ובכ"ז שלח צפרדע ותשחיתם, וא"כ היתה הצפרדע למותר:

בל ישתיון. עמו כמו שכתוב כי לא יכלו לשתות ממימי היאור:

ונוזליהם. מלשון הזלה ושפיכה ר״ל מים היורדים מעצמן:

ונוזליהם - הטעם כפול.

ותשחיתם. שומטין את ביציהם:

ישלח. לא כתב המכות על הסדר כי אין חסרון בזה כי סדורים הם בתורה:

ישלח בהם כו' ראוי לשים לב אל שנותו את סדרי המכות שמקדים הערוב לצפרדעים והארבה אל הברד ועל פי דרכנו יתיישב מה שהשמיט כנים ושחין וחשך זולת מה שכתבנו והוא מאמרנו על פסוק אשר התעללתי במצרים ואת אותותי כו' והוא כי כל מכה ומכה שהביא הקב"ה על המצרים במצרים היה בה נס כפול ומכופל והוא בשום לב כי מה שעשה הערוב היה יכול לעשות על ידי הצפרדע שקדם והיה ע"י בריה יותר קלה והוא כי הצפרדעים שהיו מקרקרים בכריסם ומה גם לספר הזוהר שכל מים שהיו שותים היו משריצים צפרדעים בקרבם ולכן אשר נתן כח בצפרדעים לסרסם למה לא נתן להם כח לבקע כרסם האם קשה היה כח בשר כרסם מהשיש שברצפת הקרקע שהיה נבקע מפני הצפרדעים בעלותם הביתה ולמה לא תמית הצפרדע כאשר המית בהם הערוב כמו שאמרו ז"ל כי לא היה מצרי שלא היו צפרדעים בבטנו כי כלם היו שותים מים וכן למה השאיר הוא יתברך מהברד החטה והכסמת שלא נכו ומה גם לרז"ל האומרים כי פלאי פלאות הוצרך הוא יתברך לעשות בהם להשאירם והוא מן התימא למה יעשה הוא יתברך ניסא לשקרי וכן למה עצה טובה קא משמע למו במכת הברד באמרו ועתה שלח העז את מקנך ולמה לא הניחם ולא ישאיר מהם שריד כי רחמי רשעים אכזרי אך הורה הוא יתברך נס במה שמכה ונס במה שמעכב המכה מלהתפשט והוא ענין מאמרם ז"ל נוקם ה' ובעל חמה אמרו אין הקב"ה כבשר ודם שהאף והחמה מושלים בו ואין כח באדם לעכבה כי חמת אדם בוערת בו ועושה מה שאחר כך מתחרט אך הקב"ה הוא בעל ואדון על החמה לעשות ממנה מה שהוא חפץ אם למנעה אם לאחרה אם לומר די במקצתה ולהשיבה אחור מלגמור פעולתה והן אלה עשה הוא יתברך בעשר מכות שהביא על המצרים במצרים שלא השליט הצפרדעים להמית רק להשחית ולסרס בלבד ואם היה נותן בהם כח להמית כל אשר צפרדע בבטנו לא נצול גם אחד כי כלם שתו מן המים ושרצו צפרדעים בקרבו ולא מת אחד וגם בברד עשה פלאי פלאות לבלתי השליט המכה ההיא גם בחטה וכסמת כ"א עשה בהם פלאי פלאות ועיכב ביד המכה בל תתפשט הרבה וכן בברד התרה להאסף הביתה בעירם ומקניהם ולא השליט הברד בכל מקנה הירא את דבר ה' ולמה עשה כל זה לקצר כל יד מכה מאלו מלהתפשט עד מקום שידה מגעת הלא זה הדבר בא אסף וביארו והוא כי גזרה חכמתו יתברך להביא עשר מכות במצרים ככתוב אצלנו כי בם רצה הקב"ה לזכות את ישראל עין בעין יראו חידוש העולם שהיה בעשרה מאמרות אשר המכות האלו היו לעומתן כמבואר אצלנו באר היטב והנה ראה יתברך שאם הצפרדע היה משחיתם במי יתקיימו שאר המכות ומה יאכל הערוב ומה גם לרבותינו ז"ל האומרים כי היה איש מצרי משלח עשר בניו עם איש יהודי לטייל עמו בגן ה' בארץ מצרים וריקן ישוב לביתו והיה המצרי מחזיק בכנף איש יהודי ואמר לו בני היכן הם אשר מסרתי בידך והיה משיב לו שב בני שב ואגידה לך אנכי בדרך נחני ה' והנה תערובת חיות רעות באו לקראתנו ובא הארי ונטל שנים והזאב א' והנמר א' והדוב א' כו' עד כלותם והנה אם הצפרדע היה ממית הכל מה היה אוכל הערוב על כן לא השליט ה' את הצפרדע כ"א לסרסם היא השחתה בלבד כמ"ש ז"ל וזה יאמר הכתוב ישלח בהם ערוב וכו' והוא בשום לב אל אומרו ישלח לשון עתיד ולא אמר שלח אך הוא לומר כי על אשר היה עתיד שישלח בם הוא יתברך ערוב ותאכלם על כן מתחלה צפרדע ותשחיתם בלבד שהוא סירוס ולא הרגם למען תחול מכת הערוב:

ערוב. תערובת מיני חיות:

ותשחיתם, וכן ותעל הצפרדע, המין בא בלשון נקבה :

ישלח - הזכיר ערוב תחלה כי היתה קשה ממכת הצפרדע, או פירושו וצפרדע כבר השחיתה אותם, כמו: וירם תולעים ויבאש ולא הזכיר, מכת כנים גם מכת שחין גם מכת חשך גם מכת דבר, בעבור שנמלטו בני אדם ובעבור היות מכת דם ראשונה למכות הזכירה, גם צורך גדול יש למים.

וצפרדע. שם כלל לצפרדעים:

וצפרדע. שם מין שרץ המים:

ויתן לחסיל יבולם. כי התבואות כל יגיע האדם:

וכן מה שלא השליט הקב"ה את הברד גם בחטה וכוסמת היה למען תחול מכת הארבה שאל"כ מה יאכל והוא מאמרנו על מקרא שכתוב ויאכל כל אשר השאיר הברד כי מהראוי היה יאמר נשאר מהברד אך הוא כי האלהים עשה להשאיר בשביל הארבה כאלו הברד משאירו להאכיל את חבירו וזה יאמר ויתן לחסיל כו' לומר שעל מה שנתן לחסיל יבולם ויגיעם לארבה

לחסיל. מין ארבה:

ויתן - הזכיר זאת, בעבור צורך הארץ ליבול הארץ.

ויגיעם. היא התבואה הבאה ע״‎י עבודה ויגיעה וכפל הדבר במ״‎ש:

(מו-מז) ויתן, ב. מכות ארבה וברד היו כפולות, שאחר שהארבה אכל כל אשר הותיר הברד, והברד לא החריב את הכל, כמ"ש והחטה והכסמת לא נכו, וא"כ היה הברד למותר, שהיה די בארבה לבדו לאכול כל פרי ארצם, וז"ש הלא יתן לחסיל יבולם ויגיעם לארבה ובכ"ז יהרג בברד גפנם, והיה הברד למותר, ועל כן הקדים המשורר ארבה לברד:

יבולם. מלשון יבול ותבואה וכן ונתנה הארץ יבולה (ויקרא כ׳):

בחנמל. שם ארבה, ומדרשו בא חן ומל היה מולל את ירק העץ והעשב ואוכלו:

יהרג. על דרך השאלה גם יתכן בצומח מיתה, אחר אשר בו נפש הצומחת:

היה מה שיהרוג בברד גפנם ושקמותם בחנמל ולא החטה ומכוסמת כי נשאר לתת לחסיל כו' ולא אמר שהכה הפשתה והשעורה בברד כ"א גפן ושקמה להכריח הענין והוא כי הנה מאמרנו זה יצדק במאמרם ז"ל שפלאות עשה ה' להשאירם ולא היה בטבע אך פשטו של מקרא יראה כי להיותם עדיין לחים לא שברם הברד ע"כ אמר לא כן הוא כי הלא ויהרוג בברד גפנם כי אין יחס הריגה בגפן אך הוא ששרף כל לחות שרשם כהרוג שהוסר לחות גופו וכן שקמותם ששורש שקמה יורדת למטה בארץ כמה אמות כמ"ש ז"ל בבראשית רבה ועם כל זה על ידי מכת הברד באש מתלקחת בתוכו נשרף כל לחותו הרב שבקרב הארץ א"כ צא ולמד כי ק''ו הדברים כי מכ"ש שהיתה מכת הברד שורפת באש שתהלך ארצה כל לחות החטה והכוסמת והברד מכה וגו' אך הוי אומר כי פלאי פלאות נעשה בהם להשאירם ואין זה רק בשביל הארבה שיהיה לו מה יאכל ומה מתקו מאמרם ז"ל בזה בחנמל שהוא כשלש תיבות בא נח מל שמיד שבא ונח כרת שהענין יהיה להורות מה רב כח הברד ההוא שהשקמה שרטובה היא הרבה בבואו הכריתה כלומר ומה יעשו חטה וכוסמת וזה כתבנו על פסוק אשר התעללתי כו' לומר כי העולה על לב פרעה המצרי כי קצר כח המכה מלהתפשט עד אם כלה הכל והיה מוצא מקום להכביד את לבו אך ה' ישחק לו וזהו אשר התעללתי במצרים להשגיא לגוים כי לא מבלתי יכולת לגמור הדבר היתה המכה מתקצרת כ"א כדי שעי"כ ואת אותותי אשר שמתי בם שהוא כל אחד היתה מנחת מקום לחול המכה הבאה אחריה כמדובר:

יהרוג. הוא לשון מושאל על השבירה:

חנמל. מין ברד :

יהרג - דרך משל כמו תכאיבו באבנים.

ושקמותם בחנמל. כתב בספר דברי אמת להרב מהר"ר שלמה עדני ז"ל בחנמל מין ממיני הברד ורבינו סעדיה גאון ז"ל פירש אלצקי"ע בערבי אבל הרא"ם פרשת שלח ע"פ וכן היינו בעיניהם שמענום חנמלים יש (חנמלים) ופירוש חנמלים חגבים כמו ושקמותם בחנמל וזה דלא כפירוש רד"ק ז"ל:

ושקמותם. הם מין ממיני התאנים מדבריים וזכר הגפן והשקמה אף ע"פ שהכה הברד כל עץ השדה, לפי שאלה הם רוב אילנותיהם במצרים:

ושקמותם. מין אילן תאנה כמו ובולס שקמים (עמוס ז):

ושקמותם - לשון נקבות גם שקמים זכרים כמו נפשות נפשותם. אמר חסאון: כי בחנמל מין ממיני הארבה ופירש חנמל שתי מלות. ולפי דעתי: כי בחנמל – אבן, כמו אבנים גדולות מן השמים, כי הוא כנגד ברד ויש לשקמים פרי כמו לתאנים ומלת חנמל רבעית.

בחנמל. הוא מין ממיני הברד ורב סעדיה פירש אותו בלשון ערבי א"ל שק"יע והוא הקרח החזק המשבר פרחי האילנות ומייבש הליחות:

בחנמל. הוא מין ברד:

ויסגר לברד בעירם. כשהתחיל הברד לירד המצרי מבריח צאנו לבית והברד נעשה למולו כמין כותל והמצרי שוחטו ונותנו על כתיפו להוליכו לבית ולאוכלו והעוף בא ונוטלו הימנו וזה ומקניהם לרשפים לעופות כמו ובני רשף יגביהו עוף (איוב ה׳:ז׳) זה מדרשו ולפי פשוטו לרשפים רשפי אש כדכתיב (שמות ט׳:כ״ד) ואש מתלקחת בתוך הברד:

ויסגר לרשפים. כמו שכתוב ואש מתלקחת בתוך הברד:

ועוד זאת עשה אלהים על הדרך הזה והוא כי הנה ויסגר לברד בעירם כו' והוא כי צוה להעז ולהסגיר בעירם ומקניהם הביתה מפני הברד ולמה עשה כן ואדרבה היה לו יתברך להסתיר דבר למען כלותם מהר וזה יאמר אסף הלא תראה כי ויסגר לברד שהוא בשביל הברד בעירם ומקניהם בשביל הרשפים הם רשפי אש מתלקחת בתוך הברד התרה להסגירם הביתה באמרו ועתה שלח העז את מקנך כו' ולמה עשה ככה:

ויסגר. ענין מסירה כמו לא תסגיר עבד (דברים כ״ג:ט״ז):

בעירם, ומקניהם. בעירם הבהמות, ומקניהם כולל כל הקנינים שלא הוכו מהברד אכלום רשפי אש, כמ''ש ואש מתלקחת בתוך הברד :

לרשפים - הם, ותהלך אש ארצה.

לרשפים. רשפי אש שהיתה מתלקחת בתוך הברד:

(מח-מט) ויסגר, הברד הרג גם את בהמתם, וגם זה היה למותר שזה נכלל במכת דבר שהדבר הרג את כל הבהמות, וא"כ מכת הברד על הבהמות היה למותר, וז"ש ויסגר לברד בעירם שהברד והרשפים הרג את בעירם ומקניהם וזה היה למותר, כי הלא ישלח בם חרון אפו הלא עתיד לשלח חרון אפו שהוא הדבר, והוא יכלה את הבהמות:

בעירם. בהמתם לרשפים. ענין להט ולהב:

ישלח. זה הפסוק כולל למכות שלא הזכיר בפרט:

ואדרבה היה ראוי ישלח בהם חרון אפו עברה כו' ולא לצוות עליהם יסגרו לינצל:

חרון אפו, עברה, וזעם. זעם משתתף עם השמות המורים על העונש והקללה (ישעיה י' ה'), וההבדל בין חרון אף ועברה שהעברה הוא שהכועס יעבור הגבול לכעוס גם על מי שלא חטא, כמ''ש בכ''מ כי בברד ניצול הירא את דבר ה' והניס מקנהו אל הבתים, לא כן הדבר הכה את כולם :

ישלח - רמז לרוב פחדם ממכת הברד כאשר הזכיר כל מגפותי אל לבך והלא תראה לא הודה פרעה לעולם לאמר: אני ועמי הרשעים, רק במכה הזאת והנה דימה אלה המגפות לעברת השם, ומשלחת מלאכי רעים בעבור האש כמו עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט.

מלאכי רעים. אינו סמוך אבל הוא חסר מ"ם והוא כמו מלאכים והמכות הם מלאכים רעים כי בשליחות האל יתברך וברצונו באו:

ומלת מלאכי – אינה סמוכה, כאילו כתוב: מלאכי השם, כמו ביד נביאי כל חוזה.

משלחת. הדבר שיבוא בריבוי זה אחר ה:

יפלס נתיב לאפו. אע"פ שבאף נשתלחו המכות לא שמשו אלא שליחותם מה שנצטוו להמית המיתו ולא הכל בנתיבותם הלכו, בפירושים אחרים מצאתי כן יפלס נתיב לאפו כשהכה כל בכור במצרים הורה דרך למשחית באף לבוא אל בתי מצרים ולא לבתי בני ישראל:

יפלס. יישר האל דרך לאפו שילך בלא ערוב אליהם:

אך אין זה כי אם שיפלס נתיב לאפו והוא כמאמרם ז"ל מרכבות פרעה וחילו ירה בים והלא כל המרכבות הכה הברד אלא מן הירא את דבר ה' הניס כו' כי טוב שבהם הרוג וכו' נמצא כי נמצינו למדין למפרע כי על כן צוה ה' מאז להעז את המקנה אל הבתים למען תחול בהם מכת הים וזה יאמר פה למה ויסגר כו' תחת היות ראוי ישלח בם חרון כו' הלא הוא כי מעתה יפלס נתיב בברד בשביל יום אפו הוא יום שע"י אפו מרכבות פרעה וחילו ירה בים כמד"א וברוח אפיך נערמו מים ובזה יתכן אומרו ישלח בם לשון עתיד ולא אמר שלח בם כו' והנני מביא ראיה לזה מן התורה והוא כי הלא לא חשך ממות נפשם כי במכת הדבר האם לא ראינו חשך ממות נפשם של מצריים וחיתם בלבד הם בהמתם לדבר הסגיר ולמה לא המית בדבר גם האנשים ויכלם אך אין זה כ''א שהאלהים עשה למען הביא מכת בכורות אל הפועל כי בה הכירו גדולתו יתברך וגם ראו כי המכה ההיא נגעה עד הנפש משא"כ הקודמות שלא היו באנשים ואלו היה הדבר מכה באדם טרם בא מכת בכורות היו משלחים את ישראל על כן למען תחול בם גם מכת בכורות התעלל בהם לבלתי השליט הדבר באדם כמדובר וזה מאמר התורה באמרו כי עתה שלחתי את ידי כו' ותכחד מן הארץ ואולם בעבור זאת העמדתיך למען הראותך את כחי כו' שהוא הלא בדבר הייתי מכחיד גם האנשים ולא משליטה בב"ח בלבד אך בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי כו' שהוא ע"י מכת בכורות כאמרו כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי כו' שהיא מכת בכורות כמו שאמרו ז"ל מכאן ששקולה מכת בכורות ככל המכות כמבואר אצלנו במקומו בס''ד והרי מפורש בתורה בזה מעין האמור בשאר מכות וזהו כמביא ראיה באמרו לא חשך כו' כלומר לא חשך ממות נפשם של בני אדם וחיתם בלבד שהוא בהמתם לדבר הסגיר:

יפלס. ענין ישר כמו פלס מעגל רגליך (משלי ד׳:כ״ו) ועש״ז גקרא קנה המאזנים בשם פלס כי מיישר המשקל:

יפלס נתיב. נתיב הוא שביל היחיד, ופלס שבא על הדרך בא תמיד על המעגל, פלס מעגל רגליך, וכל מעגלותיו מפלס (כמ''ש ישעיה כ''ו), שהוא שישקול הדרך הסבובי היוצא מדרך הישר, וכן שקל הנתיב הפרטי שנטה מדרך הכולל של אפו, כי הדרך הגדול הכולל של האף לא היה חושך ממות נפשם והיו מתים כולם בדבר, ושקל נתיב מיוחד שרק חיתם הסגיר לדבר :

יפלס - דרך משל נכבד לרדת הגזרות מן השמים.

יפלס. היה מיישר שביל להוליך דרך בו את אפו עליהם:

(נ-נא) יפלס, גם מכת בכורות היה למותר, שהיה יכול להרוג את כולם בעת הדבר, כמ"ש כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ, רק ה' יפלס נתיב לאפו, ר"ל שאף ה' שהוא הדבר שיצא היה ענינו להשחית את כולם, וה' פלס ושקל לו נתיב מיוחד, שהנתיב הוא דרך צר ליחיד, שגבל לו נתיבו שלא ילך בדרך הכולל להשחית את בני אדם, כי זה הניח למכה מיוחדת במכות בכורות והדבר לא השחית רק הבהמות כדי שיכפול אותותיו ומופתיו, וז"ש לאפו אשר לא חשך ממות נפשם יפלס לו נתיב וחיתם לדבר הסגיר, ר"ל שאם היה אפו יוצא בדרכו הגדול לא היה חושך את נפשם ממות, לכן פלס לו ה' נתיב שילך בדרך היחיד, ורק חיתם לדבר הסגיר, ולא המית את האנשים, ועל ידי כן ויך כל בכור במצרים, שלח עליהם שנית מכות בכורות להרוג אנשים, ומ"ש ויך כל בכור היינו גדול הבית, וראשית אונים הוא מי שנולד מטפה הראשונה, והנה הבכור וגדול הבית לא נהרג רק במדינת מצרים, בין שהיה מילדי מצרים בין שהיה מילדי מדינה אחרת וגר במצרים, וז"ש ויך כל בכור במצרים, והראשית אונים לא נהרגו רק מילדי מצרים ולא הגר שם ממדינה אחרת, אבל זה נהרג אף במדינה אחרת אם היה מילדי מצרים, ועז"א ראשית אונים באהלי חם, שחם כולל השורש שמצרים יצא ממנו, כמ"ש ובני הם כוש ומצרים ופוט וגו', ואם נמצא יליד מצרים גם באהלי חם, שגר בכוש או בפוט וכנען, נהרג ג"כ, וכן אמרו חז"ל שנהרגו בכורי מצרים שגרו במקום אחר ובכורי אומות אחרות שגרו במצרים:

וחיתם. גופם:

לא חשך. אין צריך לומר שלא מנע נפשם ממות אותם שהגיע עתם אבל הסגירם למות בלא עתם ועל מכת בכורים אמר זה כמו שמפרש בפסוק זה הבא אחריו:

נתיב. שביל ודרך:

וחייתם - נפשם וזו היא מכת בכורות, כאשר פירש אחרי כן.

וחיתם. כמו נפשם ויש מפרשים וחייתם על מות המקנה:

לא חשך. לא מנע:

וחיתם. ובהמתם:

הסגיר. ענין מסירה:

באהלי חם. הזכיר חם כי הוא אבי מצרים:

כי אם על מה שויך כל בכור במצרים כו' שתחול המכה ההיא כמדובר ומשם נקח אל השאר כי השאיר מקום בא' לכנות מקום לשאחריה כי ילמד סתום מן המפורש וכפל ואמר ראשית אונים כו' וגם שינה התואר באמרו אהלי חם למה כי שני מיני בכורות לקו בכור פטר רחם וראשית אונו של האב וארז"ל שהיה בית שהיו בו עשרה בנים וכלם היו מתים הגדול שבכלם שהיה בכור לאמו והשאר שהיא זינתה עם ט' רווקים וילדה ט' בנים וכל אחד היה ראשית אונו של אביו וזה יאמר ויך כל בכור שהוא פטר רחם וגם ראשית אונים ושמא תאמר למה ריבה חלליהם שכלל ראשית אונים ולא פטר רחם בלבד לז"א באהלי חם לומר מה שהכה גם ראשית אונים הוא להיות באהלי חם שהוא בעון אבותם חם שכשנתגלה אביו בתוך אהלו נאמר וירא חם כו' שסירסו או ריבעו או ב' הדברים כאחד למ"ד על כן באהלי חם הכביד ה' מכת ילדיו. או יאמר מעין זה מה שאמרתי ראשית אונים ולא אמרתי ראשית און שהוא לרבות ראשית אונים רבים בבית אחד כענין רווקים רבים שזינו באשה אחת הלא הוא להיות באהלי חם כי שם מקום זמה למודי חם אביהם ומזרעו שטופי זמה וע"כ אינו מן התימה המצא בזרעו ראשית אונים רבים כאחד שתזנה אשה עם רווקים רבים:

אונים. ענין כח כמו מצאתי און לי (הושע י״ב:ט׳):

ויך - הזכיר חם אביהם, דרך חסרון וקלון להם.

ראשית אונים. הם הבכורים כמו כחי וראשית אוני (בראשית מ״ט:ג׳):

ויך כל בכור במצרים ראשית אונים באהלי חם. אפשר במ"ש הרב מהר"י ביערות דבש דף ט"ז דע' נפש דיעקב ההולכים מצרימה הם כנגד ע' שרי האומות וכלם דכורין חוץ משר מצרים הנמשל לנקבה ולכן פרעה אמר וכל הבת תחיון ולכן מתו הנקבות בכורות והאריך בזה ע"ש וכפי דבריו אפשר דהנקבות בכורות מצריות מתו רמז לשר מצרים הנמשל לנקבה אך בכורות שאר אומות אשר במצרים לא מתו רק בכורי שאר אומות הזכרים אשר במצרים מתו וז"ש בשמות רבה פי"ח ראשית אונים אפילו נקבה שהיא טפה ראשונה מתה כלומר הנקבות בכורות מצריות וזה דקדוק הכתוב ויך כל בכור במצרים ר"ל כל בכור זכר בין מצרי בין משאר אומות אשר במצרים. אך הנקבות ראשית אונים באהלי חם דוקא המצריות מתו ובזה אשכחנא פתרי למה שיש לחקור דאמאי נקבות בכורות ליתנהו בפדיון דגם נקבות בכורות שאר אומות לא מתו וישראל היו אורחים במצרים וכמ"ש בשמחת הרגל בפירוש ההגדה בפסקת תם מהו אומר ועיין עוד בפירוש ההגדה אשר בקונטרס פני דוד ובפירוש ההגדה שבקונטרס גאולת עולם בפסקת תם מ"ש על החקירה הנזכר בס"ד:

וראשית אונים – תחלת בנים שנראה און האב.

חם. הוא מצרים הבא מחם:

ויסע. הסיעם ממצרים אחרי מות הבכורים והסיעם לאטם כמו הרועה צאנו:

ויסע כצאן עמו כו' הנה על פסוק מה תצעק אלי דבר אל בנ"י ויסעו כתבנו שפירושו מה תצעק ותתפלל אתה בעד בני כאלו הם מחוסרי זכות ליעשות להם נס דבר אל בנ"י בדבור קל ויסעו תוך הים ולא יחושו כי גדלה האמנתם ובזכות האמנה ואתה הרם את מטך כו' ובקעהו וזה יאמר ויסע כצאן כי הסיע הוא ית' את ישראל ע"י משה באמרו דבר אל בנ"י ויסעו והסיעם כצאן בתמימות לב ע"ד מאמרם ז"ל בויקרא רבה על פסוק אדם ובהמה תושיע ה' שאדם המתנהג כצאן בתמימות תושיע ה' וזהו ויסע כצאן עמו ומה שהסיעם על ידי אחר הוא בנסיעה בלבד אך אחרי כן וינהגם הוא יתברך בעצמו כעדר במדבר והוא בשום לב אל פתח הכ"ף של כעדר שהוא כאומרו כהעדר הידוע ויהיה כי איזה עדר ידוע היה במדבר הוי אומר אלו ישראל שעליהם נאמר בנאות דשא וכו' שלא חסרו דבר וזה יאמר וינהגם תוך הים כעדר הידוע במדבר שלא חסרו דבר כך בים לא חסרו דבר מכל טוב העולם כאשר הפליגו רז"ל בזה ובזה:

(נב-נג)

ויסע - טעם כצאן, שנהלם לאט.

כעדר. כמו שהרועה מנהיג העדר במקום מרעה כן נהגם במדבר ולא חסרו דבר:

ויסע כצאן עמו, שהסיעם אז ממצרים והם הלכו אחריו כצאן שהולך אחרי הרועה, וינהגם כעדר במדבר, במדבר היו דומים כעדר שמוצא מרעהו שם, כן מצאו שם מחיתם מן ומי באר:

וינהגם, וינחם. שם נהג בא על נהוג הבהמות שהולכים בלא דעת, שעז''א כצאן, כעדר ושם נחה על המוליך בן דעת, שאח''כ הלכו בדעת ולא פחדו :

ולא פחדו. אף על פי שכתוב ויראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה' לא היה רגע אותו פחד כי מיד הבטיחם משה שימותו כל אויביהם וכן ראו בעיניהם לפיכך אמר ואת אויביהם כסה הים:

ושמא תאמר ומה צורך בזה האם אשמורה בלילה היו חסרי מעדנים מה בכך לז"א וינחם וכו' לומר כי הלא בראות ישראל את מצרים טובעים בים והמה יודעים שגם המה חטאו וכמו שאמרו ז"ל שאמרו למשה מצרים מלאה מע"א שלהן היאך אנו נגאלים ועל כן תפול עליהם אימתה ופחד פן גם עליהם תעבור כוס הטביעה אך בראותם כי הקב"ה מנחה אותם בתענוגים ברוב כל תנוח דעתם באמרם לו חפץ ה' להמיתנו לא הראנו את כל זאת שאין הקב"ה נותן מעדנים למתים וזהו וינחם כו' לומר כי במה שוינהגם כעדר במדבר היה סיבה שוינחם לבטח ולא פחדו בראות שאת אויביהם כסה הים שעל ידי הטוב ההוא לא פחדו יהיה להם כן. או יאמר כי עם היות שוינחם לבטח שעל ידי היות הוא יתברך המנחה אותם היה מה שהיו לבטח עם כל זה נתן להם שכר על מה שלא פחדו ובאו תוך הים עד חוטמם במים כאלו מעצמם היה כי בשכר האמנתם שלא פחדו זכו שואת אויביהם כסה הים וז"א וינחם לבטח הוא יתברך ועם כל זה על מה שנמשך מזה שולא פחדו ואת כל אויביהם כסה הים:

וינחם - שלא יצא עליהם אויב בדרך בצאתם עד בואם אל הים, על כן הזכיר ואת אויביהם כסה הים.

וינחם, ותחת שהצאן במדבר יראים מן חיות רעות, הם לא פחדו, כי את אויביהם כסה הים:

ויש אומרים: וינחם לבטח - ביבשה בעברם ולא פחדו.

וַיְבִיאֵם אֶל גְּבוּל קָדְשׁוֹ: בית המקדש קנין אחד מנין שנאמר מקדש ה' כוננו ידיך ואומר ויביאם אל גבול קדשו הר זה קנתה ימינו:
(אבות ו י)

גבול קדשו. ארץ ישראל:

ויביאם כו' לא אמר ויוליכם כי אם ויביאם להורות כי מושב שכינה בא"י היא ויביאם אצלו אל גבול קדשו הוא תחום א"י שארץ העמים היה גבול חיצונים ואל יעלה על רוחך כי לא יקרא גבול קדשו רק הר המוריה אשר שם האלהים כי הנה הר זה תואר גדול מזה יש לו שהוא כי הר זה קנתה אותו ימינו יתברך אך כל שאר א"י לא יבצר מהקרא גבול קדשו. או יאמר אל תתמה אם ראשית גבול א"י אני קורא גבול קדשו כי דע אפוא כי אין צריך לומר הר המוריה כי אם גם הר זה שבגבול א"י קנתה ימינו והוא ענין מאמרם ז"ל על פסוק עד לא עשה ארץ וחוצות כי תחלת ברייתו של עולם לא היה כי אם א"י ואחר כך נתפשטה חוצה לארץ וזהו עד לא עשה ארץ וחוצות כי תחלה עשה ארץ ואחר כך חוצות וידוע כי עולם חסד יבנה שהוא ימין נמצא שבהברא העולם בימין חסדו הר זה קנתה ימינו באופן כי גם הר זה שבתחלת תחום הארץ גבול קדשו יקרא:

ויביאם אל גבול קדשו - ירושלם.

גבול קדשו. זה א״‎י:

ויביאם אל גבול קדשו וכו' ועדותיו לא שמרו וכו' ויסוגו ויבגדו כאבותם וכו'. אפשר דהכונה במ"ש הרשב"א ז"ל דבנתינת הארץ בטלה מודעא וזוהי תמיהתו ויביאם אל גבול קדשו כו' שנתן להם ארץ ישראל ולא יש מודעא ואעפ"י כן ועדותיו לא שמרו ויסוגו חזרו לאחור אחר דסברו וקבילו בנתינת א"י נסוגו אחור לעבור על דת ויבגדו כאבותם שהי"ל מודעא קודם שבאו לארץ ישראל ויכעיסוהו בבמותם ובפסיליהם ועברו על לא יהיה לך ששמענו מפיו יתברך:

ויביאם, ובזה קיים כל הבטחותיו, ויביאם לארץ ישראל, ושם בחר להם הר המוריה לבית המקדש, כמ"ש תביאמו ותטעמו בהר נחלתך:

והר זה. בית המקדש: ואמר זה. כי אמר זה המזמור אחר שנודע המקום על יד גד הנביא:

הר זה - הוא הר המוריה, אם אסף זה המשורר הוא שהיה בימי דוד אולי התנבא, או אמר זה המזמור אחר נבואת גד.

הר וגו׳‎. זה בה״‎מ אשר קנתה ימינו להיות שלו לשכון שמה:

קנתה ימינו. כמו שכתוב כוננו ידיך:

ולפי דעתי: כי גבול קדשו – הוא ארץ ישראל.

והר זה קנתה ימינו – ההר הטוב הזה והלבנון, והעד על זה הפירוש שאחר כן כתיב.

ויגרש מפניהם. ז' אומות:

ויפילם. השכין ישראל בחבל נחלה כמו על פני כל אחיו נפל ויש מפרשים ויפילם על הגוים כי הפילם האל בחרב בארצם:

ומשם החל הוא יתברך ויגרש מפניהם גוים על ידי עצמו ולא על ידי מלאך להיות כי שם גבול קדשו ויאמר על הגרגשי שפנו מלפני ישראל והלך למרחקי ארץ והנשארים משבעה גוים ויפילם חללים בחבל נחלה שהוא בארץ ישראל עצמו וישכן באהליהם של אלו ואלו את שבטי ישראל:

בחבל. הוא קו המדה:

ויגרש מפניהם גוים - הם השבעה.

גוים. אלו שבעה עממין בכנען:

ויגרש, בשבע שכבשו ויפילם בחבל נחלה בשבע שחלקו, וישכן באהליהם אחר גמר החלוקה:

באהליהם. של גוים:

(נד) או יאמר ויביאם אל גבול קדשו כו' במה שאמרו ז"ל כי בית המקדש קנין אחד שנאמר הר זה קנתה ימינו ובזה יאמר כי זכות ב"ה הביאם וכבש לפניהם הארץ וזהו ויביאם וכו' מי הביאם הר זה כו' הוא זכות ב"ה. ושמא תאמר כי אין כל הקדושה ההיא רק אחר שנבנה בית המקדש אך לא מקודם אשר עדיין לא היה שמו כי אם הר הוא הר המוריה דע לך כי לא כן הוא כי הר זה עודנו הר להיותו הר זה ביחוד קנתה ימינו אותו. או יאמר ויביאם אל גבול קדשו הוא הר המוריה ושמא תאמר האם לקדשו יש גבול חלילה כי הלא מלא כל הארץ כבודו לז"א אמת הוא אך מה שקראתי לזה גבול קדשו על יתרון שיש לו על השאר כי הר זה קנתה ימינו:

ויפילם. הפיל גורל לתת לכל שבט חלקו במדידת חבל כי כן הדרך למדוד הקרקע בחבל:

(נה) ושמא תאמר למה תאמר ויביאם שיורה שהיה המקום כבוש ובטוח ולא הוצרך כי אם הבאה אל הר המוריה והלא הם כבשו הארץ שבע שנים בחרב וקשת ומלחמה לז"א האמת שלא היתה רק הבאה כי הנה לא בחרבם ירשו ארץ כי הלא ויגרש מפניהם גוים וכו':

באהליהם. של שבעת עממין:

וינסו וימרו. בימי השופטים:

וינסו וימרו. אחר שמת יהושע והזקנים:

וינסו וימרו כו' אמר כי מעט מעט עזבו את ה' כי תחלה וינסו בענין ההשגחה ואחר כן וימרו את אלהים באמרם כי הוא עליון כי על השמים כבודו ואיננו משגיח למטה בארץ וזהו וימרו את אלהים עליון ועדיין היו שומרי מצותיו אך עוד מעט נמשך כי גם עדותיו לא שמרו הן המצות שהן עדות לישראל על השגחתו כענין שבת עדות על חדוש העולם וכיוצא בה:

וינסו - עתה יספר איך מרו בני אפרים, על כן חרבה שילה.

וינסו וימרו. בימי השופטים:

ועדותיו. מלא וא"ו כתיב ועיין מ"ש בסדר ואתחנן סימן ו':

וינסו, ובכל זאת שבו לנסות שנית אחר מות יהושע והזקנים, וימרו את אלהים עליון, שהסתפקו שנית אם הוא אלהים עליון סבת הסבות, שלכן עבדו ע"ז בחשבם שהוא רק כח מכחות פרטים המושלים בתבל, ועדותיו לא שמרו, שהם מה שהעידו בם הנביאים, וכן עדות של עונשי התורה:

כקשת רמיה. שאינה זורקת חץ למקום שהמורה חפץ:

ויסוגו. ויפנו בימי השופטים בין שופט לשופט:

ויסגו ויבגדו כו' ויסגו אחור אל אבותם להדמות אליהם ככל הנזכר למעלה אשר עשו אחרי צאתם ממצרים מ' שנה במדבר ומי יתן והיה מה שנסוגו אחור אל דור שלפגיהם כי אם שהיה ההתהפכות רב עד אבותם הקודמים במצרים והוא כי אבותם אשר נחלו הארץ כשרים היו כי אם נהפכו אחור ביותר עד דורות הרבה כקשת רמיה והוא כי דרך בעלי קשתות למען יבטחו העוברים ולא ישמרו מקשת דרוכה יעבירו היתר מהקשת ויניחו שתי ראשי הקשת כפולות אל העבר מזה אשר לא כדרך יריית חצים אשר יראה הרואה ויבטח לבו באמרו כי אנשי אמת שונאי בצע המה ומדי עברם מנגד פניהם יהפכו קשתם על מתכונתו מהעבר האחר וישימו היתר על מושבו ויכוננו חצם על יתר לירות במו אופל לנקי חנם לשלול שלל ולבוז בז וזהו קשת רמיה שהיא הפך דריכתה לרמות ומהפכין אותה אחר כך אל הקצה האחר והנה נשא פה המשל הזה כי אחר היותם מהופכים אל האמת והצדק כקשת שהוסר היתר וראשי הקשת מהופכים אל העדר דריכת חצים נהפכו אל הקצה האחר כקשת רמיה וכן נהפכו ולא מעט אל הדמות אל דור שלפניהם כי אם אל שלפני פניהם שהוא היפוך רב כמדובר:

ויסגו. ענין החזרה לאחור:

ויסוגו - נין נפעל, מגזרת סג כמו ויכונו.

כקשת רמיה. מורה הקשת הרמאי מראה עצמו כמורה לצד זה וברגע חוזר ומהפך עצמו לירות בצד אחר אל מקום הנרצה כן ישראל עבדו את ה׳‎ כל ימי השופט ובמות השופט נהפכו כרגע לעבוד הגלולים:

ויסגו ויבגדו כאבותם, ר"ל אחר שהיה הכונה האלהית שילכו במהלך השלמות ממדרגה למדרגה לפנים, נסוגו הם לאחור אל מדרגת הבגידה של אבותיהם, נהפכו כקשת רמיה, שמורה החץ נגד בעליו, כן תחת שחשב ה' שיהיו בידו כחצים ביד גבור ללמד אמונת האמתי ולבער הגלולים, שבו כחץ נגדו, כי ויכעיסוהו בבמותם, כמ"ש הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם, שכעס על הבליהם ובמות שעשו להבלים, וקנא על שהחליפו עבודתו בעבודת פסילים ובלא אל:

כאבותם. האחרונים:

וטעם כאבותם – בימי השופטים.

רמיה. ענין מרמה כי המורה הרמאי הערום מראה עצמו מורה לצד אחד והוא מורה לצד אחר כדי שלא ישמרו ממנו העומדים בצד האחד והוא נהפך כרגע לצד אחר כך ישראל היו עובדים בימי השופט ובמות השופט היו נהפכים כרגע לעבור ע"א:

נהפכו כקשת רמיה - אמר רבי משה: רמיה תאר לקשת והטעם כדרך זכר עצל וכלי כמו ורמיה תהיה למס. ולפי דעתי: כי רמיה - שם כמו והשתיה כדת כמו רומי קשת והעד לשון רמיה ואחריו חצי גבור שנונים והנה הטעם תתהפך הקשת לא ירמה בה הרומה, או טעמו כאשר פירשתי במלת הפכו ביום קרב, על כן פירש עתה מה שהזכיר בראשונה.

ויכעיסוהו בבמותם. כי בימי עלי ושמואל היו בהם עובדי ע"א עד שהשיבם שמואל לדרך טובה אחר שוב הארון משדה פלשתים:

ויכעיסוהו בבמותם כו' תחלה הכעיסוהו בבמותם להקריב בם לשמים אחר איסור הבמות בזמן משכן שילה ומזה נמשכו כי בפסיליהם יקניאוהו עשו שיהיה מקנא במה שהמה הבל:

בבמותם. מל׳ במה:

ויכעיסוהו - לעשות עולות בבמות לא לגבוה.

יקניאוהו. מלשון קנאה והכעסה כמו הם קנאוני בלא אל (דברים ל״ב:כ״א):

שמע. דברי ההכעסה שהיו אומרים בעובדם אלהי נכר:

אז שמע אלהים היא שכינה השורה במשכן שילה ויתעבר וימאס מאד בישראל:

ויתעבר. מל׳ עברה וזעם:

ויתעבר. כנ''ל (מ''ט) :

שמע - לאות שהכעיסוהו בדברים שדברו בו, על כן: שמע אלהים ויתעבר, מגזרת עברה שעבר חוק החרון.

(נט-ס) שמע אלהים ויתעבר, גדר העברה הוא שמתוך קצפו עובר הגבול לכעוס גם על מי שלא חטא כנגדו, וכן פה ע"י שמאס מאד בישראל שהם חטאו כנגדו, עי"כ התעבר ויטש משכן שלו, שע"י העברה נטש את המשכן, וטעם העברה היה, כי אהל שכן באדם, שעקר משכן אהלו היה באדם, אם הם ראוים לכך, ואחר שבני אדם לא היו ראוים שישכון ביניהם, נטש את המשכן:

וימאס מאד. שהגלה הארון מהם:

וימאס - כי חרבן בית שילה קשה על כל ישראל.

וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ: ובכולן לא שרתה אלא בחלק בנימין שנאמר חופף עליו כל היום כל חפיפות לא יהו אלא בחלקו של בנימין כי אזיל אביי אמרה קמיה דרב יוסף אמר חד ברא הוה ליה לכייליל ולא מיתקן והכתיב ויטש (את) משכן שילה וכתיב וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר וכו':
(זבחים קיח ע"ב)

ויטש. הארון שהיה בשילה זהו אהל שכן באדם, כמו שאומר ושכנתי בתוך בני ישראל: ואמר אהל. כי תחת היריעות היה הארון בשילה:

ועל כן ויטוש משכן שילה להיות שורה שם ואם יאמר איש האם יאבד משכנו מפני השוטים כי אם מאס בישראל שחטאו משכנו מה חטא להחריבו לז"א אל יעלה על רוחך כי הוא יתברך מכין מושבו בבית או באהל כי אם באדם כי היכל ה' המה וזה מאמרו יתברך באמרו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם כי בתוכו לא נאמר אלא בתוכם כי לא באהל ובמשכן עושה יתברך מושב לו כי אם באנשים אם שלמים וראויים המה אך אם יעברו רצונו יטוש בית מקדשו כי גם בעשותם רצונו לא מהמשכן עושה מושב כי אם מהאדם וזהו אומרו ויטוש משכן שלו תדע למה הלא הוא כי אהל שכן באדם הוא ולא בעצים ובאבנים. או יאמר כי על שוימאס מאד בישראל היה מקום לעשות כליה ח"ו לולא שהטיל כעסו במשכן כי ויטוש משכן שלו והטעם הוא כי ישראל חשובים לפניו יתברך מהמשכן כי אם אהל שכן היה באדם שהוא בעבור האדם ועל כן טוב הוא כי המשכן יכפר בעד עמו בל יכלו: והנה בבמדבר רבה אמרו רז"ל כי כאשר הוקם משכן למטה הקים הקב"ה משכן למעלה הוא משכן הנער ובזה יאמר ויטש משכן שלו לא המשכן המכוון נגדו למעלה הרוחני של מטטרון כי אם אהל שכן באדם שהוא של מטה:

ויטוש. ענין עזיבה:

ויטוש - הזכיר משכן כי כן כתוב שהארון היה בהיכל רק בלי תקרה, על כן קראו אהל.

ויטוש משכן שלו. בימי עלי הכהן:

אוהל. את האוהל אשר שכן בה בין בני אדם:

ויתן לשבי עוזו. מסר הארון והלוחות ביד פלשתים:

עוזו ותפארתו. הוא הארון כי בו נראה עוז האל ותפארתו:

ויתן לשבי כו' אמר כי נתן לשבי עזו הוא ארון הברית ולא חש על כבוד ארונו יען כי הלא ותפארתו של ארון היה בהיותו ביד צר כו היו מפארים ומחשיבים הצרים אותו באמרם אלה הם האלהים האדירים המכים את מצרים בכל מכה וכן אחרי כן בבואו כמפורש בשמואל היו מחשבים אותו כלומר ביד צר היה תפארתו משא"כ יתברך בהיותו אתם כי אדרבה בפסילים הקניאוהו על כן ויסגר וכו'. או שעור הכתובים עד סוף ז' פסוקים מפסוק ויתן לשבי עזו כו' לומר ראה והביטה כמה זכות איש או אשה מועיל לפי העת כי הלא וימאס מאד בישראל ואיך נהפך הדבר שהכה את פלשתים בעפולים והשיב שבות יעקב ושב הארון בכבוד הלא הוא זה זכות אלמנת פנחס בן עלי הכהן כי באה לה שמועה ממות חמיה ואישה שהיא מיתה ממש ולא בכתה ולא שתה לבה וכשמעה כי נלקח ארון האלהים חרה לה ותבכה עד צאת נפשה כי מתה עם היות כי ארון האלהים לא היה לבוז ח"ו כי אם אדרבה כבדו אותו וזה ענין הכתובים ויתן לשבי עזו הוא הארון ועם היות כי לא היה לבוז כי אם אדרבה ותפארתו היה ביד צר:

עזו. כן יקרא הארון ע״ש שהראה כח ה׳ בפלשתים להכות בהם כמ״ש בשמואל א:

עזו ותפארתו. תפארת מוסיף על עז, ומורה תמיד על דבר נסיי ופלאיי :

ויתן, עזו - הוא הארון אתה וארון עזך דרשו את ה' ועוזו.

ויתן לשבי עוזו. זה הארון אשר נשבה ביד פלשתים:

ותפארתו ביד. הוא"ו בגעיא ביד רפוי' שאין טעם מפסיק קודם לה:

ויתן, מבאר איך היה נטישת המשכן, כי נתן את הארון לשבי ביד פלשתים, והארון הוא עזו מצד התורה שיש בו, והוא תפארתו מצד שעל ידו עשה אותות ומופתים, והוא נתן תפארתו ביד צר, שהם הצליחו והתפארו:

ויסגר. כי מתו רבים מישראל באותה מלחמה:

אך צרת העם עצמה מאד כי ויסגר לחרב עמו כו' בחוריו אכלה אש כו':

ויסגר. מסר:

ובנחלתו התעבר. נחלה מציין הקדושה (כמ''ש ירמיה ב') והתעבר עובר הגבול (כנ''ל מ''ט) :

ויסגר - וגם מגפה גדולה היתה בעם.

ויסגר, ועי"כ הסגיר עמו לחרב, שמתו שלשים אלף, ובנחלתו התעבר שחרב משכן שילה ע"י העברה כנ"ל:

בחוריו אכלה אש. עברתו:

אכלה אש. על דרך משל נקראה המלחמה אש: ואמר הבחורים. כי הבחורים יוצאים למלחמה:

הוללו. בית החופה נקרא בדרז״ל הלולא (כתובות ה׳) ע״ש שמהללים ומשבחים שמה את החתן ואת הכלה:

לא הוללו. שהיו מהללים אותה כלה נאה וחסודה :

בחוריו - דימה מאכלת החרב למאכולת אש, כדרך: כי אש יצאה מחשבון. וטעם וי"ו בחוריו - למות חסידים במלחמה.

בחוריו. אנשי המלחמה:

לא הוללו. נכתב בוא"ו עם דגש בלמ"ד:

בחוריו אכלה אש, כי במלחמת מצוה אפילו חתן יוצא מחדרו וכלה מחופתה ושם נפלו הבחורים, והבתולות לא הוללו בחופה:

לא הוללו. לא נכללו לאפריון וחופה שמתו הבחורים במלחמה:

ובתולותיו לא הוללו, כיון שמתו הבחורים לא נכנסו לחופה שהיו נשואות לבחורים שמתו אם היו חיים:

ובתולותיו - שהיו צנועות, לא ראו חופות במות הבחורים.

אכלה אש. בערה בהם אש חמת ה׳‎ ומתו במלחמה:

הוללו. לשון הלולא בארמית, ורבותינו דרשוהו על נדב ואביהוא, ואין לבי מתיישב לפרשו כן שהרי כבר התחיל במשכן שילה:

והוללו. ענין שמחת החופה וכן קראו בית החופה בי הלולא ונקרא כן לפי שמהללים בשירים חתן והכלה:

לא הוללו. לא באו אל בית החופה כי חתניהם מתו במלחמה:

כהניו בחרב נפלו. חפני ופנחס:

כהניו. חפני ופנחס ושאר כהנים שהיו עם הארון שמתו במלחמה:

וגם כהניו הם חפני ופנחס בחרב נפלו ועם כל זה אלמנותיו לא תבכינה את בעליהן כי אם אל הלקח ארון האלהים:

כהניו - חפני ופנחס.

כהניו. הם חפני ופנחס בני עלי ויתר הכהנים נושאי הארון:

כהניו, חפני ופינחס, ואלמנותיו לא תבכינה ואשת פנחס הרה ללדת וכו' ותמת:

ואלמנותיו לא תבכינה. אף אלמנתו לא ניתנה לבכותו שאף היא מתה ביום השמועה כמו שנאמר (ש"א ד') ותכרע ותלד כי נהפכו עליה ציריה:

לא תבכינה. שמתו מכאב לב:

ואלמנותיו - כאשת פנחס, גם קרה ככה לאלמנות הרוגים אחרים.

לא תבכינה. כי הרבו לבכות על לקיחת הארון ולמול זה לא היה נחשב צער אלמנותם למאומה:

מתרונן. מתעורר ומתגבר בדבור להקיץ מיינו, מתרונן לשון רנה הוא:

ויקץ. כאדם שנרדם מרוב היין ששתה ועתה הוא מקיץ מיינו וצועק ומתרונן: ואומר כגבור. כי לא תחסר הגבורה ממנו כי אם בעבור היין, כך הקב"ה היה רואה בעונות ישראל מחריש להם וכשגברו עונותם והכעיסו במעשיהם הרעים הקיץ והתנקם בהם והיה כגבור מתרונן מיין:

על כן נכמרו רחמיו יתברך ויקץ כישן אדני הוא שם אדנות הוא שכינה שבארץ הקיץ כישן שהוא כי בראות כי גוים כבדוהו ולא ישראל היה ישן מלפקוד את עמו ומלהצר את צריהם אך על ידי זכות אשת פנחס הקיץ כישן והוא בשום לב אמרו השינה אחר ההקצה ולא אמר וכישן הקיץ לומר כי לא הספיק זכות להתעורר בעצם צריו על כי צריו פארוהו על כן לא היתה ההקצה שלמה כי אם עודנו כישן מעט ולא כגבור מתרונן משמחתו לינקם רק כמתרונן מיין שאינו מתאמץ כנקמה:

ויקץ - דבר הכתוב כנגד מחשבות פלשתים שתפשו מקום הכבוד, או על דרך משל, בעבור שלא נראתה גבורת הכבוד בהלקח הארון, ועתה מתרונן המתרונן מיינו שהוא בוטח בכחו. ויש אומרים: כי המתרונן הוא השכור בנפול התרדמה.

ויקץ כישן. כי עד הזמן ההוא החריש המקום מענוש את ישראל על מעשיהם כאלו היה ישן ובעת ההיא גברו העונות והקיץ משינתו לעשות בהם נקם:

ויקץ כישן אדני. יש פסיק בין כישן לשם כי אין למעלה לא יקיצה ולא שינה ועיין מ"ש לעיל בסימן מ"ד:

(סה-סו) ויקץ, ובכ"ז הקיץ כמו הישן על שקנא לכבוד הארון, ויך צריו אחור מה ששת להם עפולים שהוא מכת אחור ומכת חרפה ובוז:

מתרונן. המתעורר משכרות היין ע״‎י צעקה ורנון:

ויך צריו אחור. מכות אחורים בעפולים ובטחורים והוא חרפת גדוף להם עולמית:

צריו. הפושעים שהיו בישראל הכה אותם עד ששבו אחור לפני אויביהם, או אמר אחור לפי שנסו ישראל מפני פלשתים ופלשתים מכים אותם מאחוריהם והשם עשה זה לעונש עונותיהם שרבו:

על כן לא הרגם רק הטיל הכעס בבייש אותם בעולם ולהניחם בחיים שהוא כי ויך צריו אחור שהוא טחורים באחוריהם שלא היה רק כי חרפת עולם נתן למו בלבד:

ויך - רמז לטחורים.

ויך. הכה צרים מאחוריהם כי נסו מפני פלשתים ורדפו אחריהם והכום מאחוריהם כדרך הרודף להנרדף:

חרפת עולם נתן למו. גלות הארון שהיתה חרפה לישראל לעולם:

חרפת עולם. זהו לקיחת הארון:

וימאס באהל יוסף. הוא שילה שהוא בחלקו של יוסף:

וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף: באו לשילה וכו': מנא הני מילי א"ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כתוב אחד אומר ותביאהו בית ה' שילה וכתוב אחד אומר ויטש (את) משכן שילה אהל שכן באדם וכתיב וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר הא כיצד לא היתה שם תקרה אלא אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן והיא היתה מנוחה:
(זבחים קיח ע"א)

וימאס. שחרב משכן שילה ויש מפרשים ויקץ כישן על מה שעה בפלשתים שהיה ישן בגלות הארון והקיץ אחר כך והכה בפלשתים שלקחוהו:

ותחת אשר מאס מאד בישראל עתה לא מאס רק באהל יוסף והטיל בו הכעס והטעם כי בשבט אפרים ששם היה משכן שלו לא בחר והוא מה שכתבנו למעלה כי השראת שכינה אינה במקום כי אם באדם ועל כן כאשר לא היתה הכנה בשבט אפרים להשראת שכינה מאס באהל יוסף ועל פי דרכו כוון מאמרנו כי שב אפו ותחת מה שהיה לו על ישראל גדר מאיסה נהפך להעדר בחירה בם בלבד וזהו ובשבט אפרים לא בחר:

וימאס - מאז לא היה הארון בחלק אפרים רק מאהל אל אהל וממקום למקום עד בוא דוד, והיה הארון בעיר ציון.

וימאס. מאז מאס במשכן שילה שהיתה בנחלת אפרים בן יוסף:

ובשבט. הוא"ו בגעיא וכן הוא בס"ס:

(סז-סח) וימאס, ומאז מאס באהל יוסף, שלא עמד המקדש עוד בחלקו של יוסף, וכן בשבט אפרים לא בחר אל המלוכה, ומפרש נגד מ"ש ובשבט אפרים לא בחר ויבחר את שבט יהודה, ונגד מ"ש וימאס באהל יוסף אמר ויבחר את הר ציון אשר אהב:

ויך צריו אחור. הם הפלשתים וזהו מכת הטחורים ואותה המכה היתה להם חרפת עולם:

ובשבט אפרים. הוא הוא וכפל הדבר במ״‎ש:

וימאס באהל יוסף. כי אף על פי ששב הארון לא שב בשילה אלא הלך ממקום למקום עד שהביאו דוד לירושלים:

ויבחר. בירושלים כי בירושלים בחלק יהודה ודוד משבט יהודה:

ויבחר את שבט כו' הנה מהראוי יאמר ואת הר ציון או בהר ציון כי ציון עיר היא ולא אדם אך הנה ציון מחלת שבט יהודה היא ואחרי אומר כי מאס מהיות משכנו בשבט אפרים אמר עתה כי בשבט יהודה בגבול נחלתו בחר והוא כי אומר את הוא כמו עם כד"א משחיתם את הארץ ואמר כי נתחבר זכות שבט יהודה עם זכות ציון אשר אהב כי על כן מבריאת העולם שרתה בה שכינה כנודע והיא מיהודה בהר ציון אשר אהב:

ויבחר - הזכיר השבט שהיה ממנו דוד, כי בעבורו עקר כל המזמור.

ויבחר. להיות בנחלתו מקום המקדש:

אשר אהב. מימים רבים כי שם נעקד יצחק:

ויבן כמו רמים מקדשו וגו'. כמו שמים וארץ שנאמרו בהם שתי ידים שנאמר אף ידי יסדה ארץ וימינו טפחה שמים (ישעיה מ"ה) אף בית המקדש בשתי ידים שנאמר (שמות ט״ו:י״ז) כוננו ידיך, ד"א כמו רמים מקדשו כארץ יסדה מה שמים וארץ אין להם חליפין אף מקדש אין לו חליפין להשרות שם שכינה:

רמים. כמו ארמונים רמים:

ויבן כמו רמים כו' לבא אל הענין נקדים מה בין משכן לבית המקדש והוא כי הנה ידוע כי אין השראת שכינה בבנין בית של מטה תלוי אלא בשל מעלה והוא כי ב"ה של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה וכל פרטי מציאות של מטה היכל ואולם וכל חדרי משכיתו וכל כליו דוגמא לכל מה שבב"ה של מעלה וע"י כן בחכמת הבנותו על פי כל הדברים שבעליון יורק שפע העליון בתחתון ותשרה בו שכינה מעין העליון לעולם ועד כאשר השראתה בעולם העליון לא תמוט לעולם ועל כן גם בחרבן לא זזה שכינה מכותל מערבי אך המשכן אינו כנגד ב"ה של מעלה אך הוא כמאמר רז"ל במדבר רבה שהוא כנגד משכן עליון המשמש בימי הגלות הנקרא משכן הנער וכל מה שבמשכן של מטה הוא דוגמת כל פרטי משכן של מעלה עצמותו וכליו וכמו שמבואר אצלנו על פסוק ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן שהוא תבנית המשכן של מעלה ואת תבנית כל כליו של מעלה וכן תעשו למטה והנה אין ספק שאינו דומה אשר הוא דוגמת ב"ה של מעלה לאשר הוא דוגמת משכן הנער לא ברוממות ולא בהתמדת השראת שכינה שם כי על כן בחרבן בית המקדש שהוא לעומת של מעלה לא זזה שכינה משם ובהבטל משכן ממקום מושבו לא נשארה שם שכינה. ונבא אל הענין אחר אומרו וימאס באהל יוסף כו' הוא משכן שלו אמר ויבחר כו' את הר ציון כו' ומה בין בית המקדש שביהודה למשכן שהיה בתחלה הלא הם שני דברים אחת כי ויבן כמו רמים מקדשו שלא היה כמשכן שהיה כמו משכן הנער כי אם כמו רמים הוא רוממות עולם האצילות ואמר רמים לשון רבים שהוא מה שבזבול ברקיע רביעי ואשר הוא דוגמתו בעולם האצילות מה שאין כן במשכן שנית שהיה כארץ כו' שהוא כאותה ארץ שיסדה לעולם כך בית זה היה כאותה ארץ שיסדה לעולם כך בב"ה יסדו לעולם כי גם אחל החרבן לא זזה שכינה ממנו כנודע:

ויבן, רמים - תואר והמתואר חסר, כמו ומאכלו בריאה שה, או עגלה. וכן זה ויבן בארמונים רמים.

כמו רמים. ר״‎ל בנהו בנין עדי עד כמו השמים הרמים ויסדם להיות לעולם כמו הארץ:

(סט-עב) ויבן כמו רמים מקדשו שהמקדש היה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה שהוא מקשר עולם העליון עם התחתון, והוא כמו רמים עולמות העליונים, והיסוד שלו הוא כמו הארץ כו', והנה המקדש ומלכות ב"ד שניהם היו צריכים לשלמות הכלל, והמקדש ומלכות ב"ד תלוים זה בזה כמו שבארתי בסי' קל"ב וז"ש ויבחר בדוד עבדו, והבחירה היתה מצד רעיית הצאן, כמ"ש במדרש שבחן טוב לבבו בהנהגת הצאן, וז"ש מאחר עלות הביאו לרעות בשני מיני הנהגות, א. המדינית, עז"א ביעקב עמו, ב. המוסרית, עז"א ובישראל נחלתו כי ישראל גדול מיעקב, והוא רעה אותם כתום לבבו, בהנהגה התוריות ובתבונות כפיו ינחם בהנהגה המדינית:

כארץ יסדה לעולם. כן בנה לעולם מקדשו שם לעולם לא כמו שהיה בגלגל ובשילה ובנוב ובגבעון אלא לעולם היה ויהיה המקדש שם בהר המוריה:

וטעם כארץ – בעבור היות הארץ בכלל העומדת וחלקיה, על כן הזכיר זה החלק מהארץ עומד, כנגד הארץ בכללה.

ממכלאות צאן. דירי צאן כמו (סוף חבקוק) גזר ממכלה צאן:

ויבחר. וכן בחר בדוד לעבדו לעולם שלא יהיה מלך אחר לירושלים אלא הוא וזרעו אחריו:

ואם תאמר ואיך יהיה לעולם והלא היה עתיד ליחרב פעמים ואם יגרמו העונות לבלתי התקיים אחרי כן לעולם מה בצע במה שלא תזוז שכינה אם הבית הוא חרב לזה אמר הנה ויבחר בדוד כו' כלומר החנם הלך אלהים לקחת לו מושל בישראל ממכלאות צאן ולא לקח מהבעלי שררה חשובים לעם:

ממכלאות. מל׳ בית הכלא ומאסר והוא דיר הצאן שהמה כלואים בה:

ויבחר - וכבר בחר כדרך וישאל אותה ורבים ככה, כי הר ציון דוד תפשו ועל שמו נקראת ירושלם, קרית חנה דוד.

ויבחר בדוד. למלוך על ישראל:

ויקחהו ממכלאות צאן. להיות מלך על ישראל: ופי' ממכלאות צאן. כמו גדרות צאן:

ויקחהו - אחר שלקחו.

ממכלאות צאן. ממה שהיה תמיד עם הצאן בדיר שלהם:

ממכלאות - כמו: גזר ממכלה צאן.

מאחר עלות הביאו. שהיה רועה לאביו הצאן המניקות שהיה רחמני ומוציא הגדיים תחלה ומאכילן ראשי עשבים העליונים שהם רכים, ומוציא התיישים אחריה' ואוכלין אמצע העשבים ואחר כך מוציא הזקנות ואוכלות השרשים אמר הקב"ה ראוי הוא זה להיות רועה את עמי:

עלות. הנקבות מן הצאן המניקות נקראו עלות על שם בניהן שנקראו עולים, ומה שאמר מאחר עלות שהרועה צריך להיות אחר העלות לנהלם לאטם:

כי אם שמאחר עלות הביאו אך אין זה כי אם כי יודע אלהים כי אל דעות הוא כי זה לבדו הוא הראוי לרעות את ישראל בזמן הזה ולעתיד לבא וזהו לרעות ביעקב עמו שהוא בזמן הזה ובישראל נחלתו בימות המשיח:

עלות. מגדלות עולליהן ר״ל מניקות:

מאחר עלות. הצאן המניקות, כמ''ש עלות ינהל

מאחר עלות - תואר דומה לפועל על דרך העולים על הצאן העלות הם הנקבות.

מאחר עלות. ממה שהלך אחר המניקות לרעותן הביאו להיות מלך רועה ישראל:

לרעות ביעקב. לקחו לרעות ישראל:

יעקב, ישראל. כנ''ל פסוק ה'

לרעות - עם בי"ת נוסף כמו: רועה את אחיו בצאן, והנה בתחלה היה רועה צאן ושב לרעות ישראל, כאשר התחיל בתחלת המזמור: ויסע כצאן עמו.

עמו נחלתו. נחלה מציין הקדושה והדת (ירמיה ב') :

וטעם ובתבונות כפיו ינחם – בעבור שדימה עם השם לצאן ויש צורך למרעה טוב והכל במקל, על כן ובתבונות. ולפי דעתי: כי בי"ת בתבונות ישרת שנים כמו וזרועו כשדים כאילו כתוב: ובתבונות בכפיו ינחם. והנה טעם כתום לבבו, לעשות טוב לעמו ובתבונות כפיו - הוא המעשה, ככתוב: ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו.

וירעם. כמו שהיה היושר והתמימות בלבבו כן רעה אותם:

וכן היה כי וירעם בזמן הזה כתום לבבו ובתבונתו כפיו ינחם לעתיד לימות המשיח:

ינחם. ינהגם:

כתום לבבו. כפי תמימות לבו ירעה אותם:

וירעם. בספרים מדוייקים כ"י ודפוסים ישנים היו"ד בחירק וכן מוכחת מסורת הושע ד' עיין עליה:

בתבונות כפיו ינחם. כנה בתבונות לכפים לפי שרועה הרועה הצאן במקלו בכפיו וצריך שינחם אותם בתבונה וכינה התבונה לכפים ואף על פי שהיא בלב לפי שהם העושות את המלאכה:

(סט) או שיעור הכתובים מעין זה ויבן כמו רמים מקדשו דוגמת הרמים ושמא תאמר והלא גם הוא נחרב לזה אמר כארץ שיסדה לעולם שהוא שיסדה על יסוד אחד שהוא צדיק יסוד עולם:

ובתבונות כפיו. עם כי התבונה היא בלב אמר כפיו לפי שבהם ינהג הרועה ויראה כאלו התבונה בכפיו ודומה לו שכל את ידיו (בראשית מ״ח:י״ד) ור״‎ל שעשה בהשכל וכ״‎ז חוזר לראשית האמרים לומר את כל זה יספרו לבל יאחזו במעשה אבותם שמרו בה׳‎ כ״‎א יאחזו במעשה דוד שזכה למלוכה בעבור כשרון דרכו:

כתם. בכף ובחולם ואחד כתם פרח (ישעיהו י״ח:ה׳) בקמץ חטוף:

(ע) כך ויבחר בדוד עבדוכו' להיות לו יסוד לקיום המקדש ועל כן ויקחהו ממכלאות צאן כו':

(עא) שהוא יסוד לזמן הזה לרעות ביעקב עמו ולעתיד כדי שובישראל נחלתו:

(עב) וכן היה כי וירעם כתום לבבו ובתבונות כפיו ינחם לעתיד והוא כי במלכו בזמן הזה יצטרך לרעותם בחכמת לבו לתומו אשר ישים ה' בתום לבבו בהתבודדו אך לעתיד לא יצטרך לכך כי אם בתבונות כפיו ינחם מעין מלמד ידי למלחמה כי אם שיהיה אז יותר כי את אשר יהיה ראוי לשלוח בו יד הן למות הן ליסורין ידיו מאליהן יתקוממו לעשות ואת אשר יהיה ראוי להיטיב לו ולתת לו מתנות וכיוצא גם הוא יתקוממו לעשות כי אז תמלא הארץ דעה את ה' ומה גם למלך המשיח:

ובתבונות כפיו ינחם. זה רומז שנמצא בידים בינה למעלה מדעת האדם שיכול לכוון כרצון השי"ת בלי דעתו כלל לא יחטיא המטרה, וכמו שנתבאר בחלק ראשון (ליקוטי הש"ס יומא) ובחלק זה (פ' בהעלותך ד"ה אם יהיה) ששבט יהודה מכוון רצון השי"ת שלא מדעת וכעין עובדא דקניא דרבא (נדרים כ"ה.) וכן בגמ' (בבא מציעא צ"ז.) איכסוף לסוף אגלאי מלתא דלמיסר טעונה הוא דנפק ששלא מדעתו כוון לרצון השי"ת.