Commento su Salmi 79:34

לעיים. לגלים ומהו מזמור והלא קינה היא אלא לפי שנאמר (איכה ד') כלה ה' את חמתו ובמה כלה ויצת אש בציון מזמור ושיר הוא ששפך חמתו על עצים ועל האבנים ולא עשה כליה בבניו:

מִזְמוֹר לְאָסָף: חמשה בני סמכי הוה ליה לאבימי בחיי אביו וכי הוה אתא רבי אבהו קרי אבבא רהיט ואזיל ופתח ליה ואמר אין אין עד דמטאי התם יומא חד אמר ליה אשקיין מיא אדאייתי ליה נמנם גחין קאי עליה עד דאיתער איסתייעא מילתיה ודרש אבימי מזמור לאסף וכו':
(קידושין לא ע"א)

מזמור. נאמר זה המזמור על חרבן ירושלים כמו שמפרש: ואמר אלהים. לשון קריאה כלומר אתה שאתה אלהים איך התאפקת על זה שבאו גוים אחרים על נחלתך:

מזמור לאסף אלהים כו' אנשי כנסת הגדולה שהחזירו העטרה ליושנה לומר הגבור והנורא נתנו טעם ואמרו כי ראות גוים מרקדים בהיכלו כו' הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו שהיא גבורה עצמית וזה יאמר אלהים באו כלומר הוראת מדת אלהים ותגבורת היה מה שבאו גוים בנחלתך וכן נתנו את נבלת עבדיך כו' שפכו כו' וכל כך אזרת כח וגבורה עד שאני קץ בדבר ואומר עד מה ה' תאנף כו'. או יאמר בשום לב אל לשון מזמור שאמרו רז"ל קינה מיבעי ליה ותירצו שהוא על שהטיל כעסו יתברך בב"ה או שזימרו בני קרח שמי שיעלה שערי ב"ה שטבעו יעלה את אביהם. ויתכן יאמר בשום לב אל אומרו באו גוים בנחלתך כי אחר שטמאו ועשו הרעה מה צורך להזכיר מציאות הביאה אל הנחלה כי מה יתן ומה יוסיף בואם בנחלה יאמר מה שטמאו ובכלל היא הביאה ועוד כי הלא שרפו כל מועדי אל בארץ והציתו אש בהיכל ובדביר ולא מצא אסף בידם רעה כי אם שטמאו את היכל קדשו. ועוד אמרו שמו את ירושלים לעיים כי הלא גם במקדש שלחו את ידם ולמה לא יזכיר כי אם את ירושלם בענין הריסה או שריפה. אך לבא אל הענין נזכירה מאמרם ז"ל בפסיקתא כי במקדש ראשון אשר היה כבודו גדול מהשני כנודע לא השליט הוא יתברך את הגוים לשורפו בידם באש כי אם על ידי משרתי עליון וז"ל פתיתני ה' ואפת בשעה שהגיעה קצה של ירושלים ליהרס א"ל הקב"ה לירמיה קום לך לענתות וקח השדה מאת חנמאל דודך אותה שעה חשב ירמיהו בלבו שמא נותן חן המקום על בעליו ונושאים ונותנים בתוכו א"ל הקב"ה קום לך קנה השדה כיון שיצא ירמיה מירושלים ירד מלאך מן השמים ונתן רגליו על חומת ירושלים ופרצו קרא ואמר יבואו השונאים ויכנסו לבית שאדונו אינו בתוכו ויבוזו אותו ויחריבו אותו ויכנסו לכרם ויקצצו את גפניו שהשומר הניחו והלך לו שלא תהיו משתבחים ואומרים שאתם כבשתם אוחו קריה כבושה כבשתם עם הרוג הרגתם באו השונאים וקבעו בימה שלהם בהר הבית הלכו ועלו להם בבימה האמצעית מקום שהיה המלך יושב ונוטל עצה מן הזקנים משם שנשתכלל ב"ה. שם ישבו השונאים ונטלו עצה היאך לשרוף בית המקדש עד שנמלכו ביניהם נטלו עיניהם והנה ד' מלאכים יורדים ובידם ד' לפידים של אש ונתנו בד' זויות של היכל ושרפו אותו ירמיה הנביא יצא מענתות לבא לירושלים נטל עיניו וראה עשן ב"ה עולה אמר בלבו שמא חזרו ישראל בתשובה להקריב קרבנות שהרי עשן הקטורת עולה בא ועמד לו על החומה וראה כו' עד כאן. הנה כי בבית ראשון לא השליט הוא יתברך את הגוים לשלוח יד בב"ה רק לבא אל תוך נחלתו להתייעץ היאך ישרפו אותו. ובזה נבא אל הענין והוא כי בד' גליות לא בכלן יהיה לגוים שליחות יד בב"ה כי אם בשלשה מהם נ"נ ויון שנכנסו להיכל וטימאו הטהרות ואדום שלא בלבד ב"ה כי גם כל ירושלים אמרו ערו ערו עד היסוד בה אך בגלות מדי עדיין לא נבנה בית המקדש וגם שעיכב אחשורוש את הבנין היה מניעת טוב לא הבאת נזק והנה על מעמד שלשה רגלים שהצרו בבית המקדש בא אסף ויאמר הנה מזמור ראוי לזמר על הנוגע אל ב"ה וירושלים כי לא היתה לקות גדולה כי הלא הפעם הראשונה לא היתה שליטתם רק כי באו גוים בנחלתך שהוא להתייעץ בלבד איך ישרפו את ב"ה כי זה הורה כי לא געלת במקום כי אם שלעולם היא נחלתך כי לא זזת ממנה וכן בפעם השנית בימי יון טמאו את היכל קדשך שנכנסו וטמאו הטהרות אך לא החריבו וגם עדיין הר קדשך יקרא כי גם בחרבנן יש להם קדושה כמ"ש ז"ל ממקרא שכתוב והשמותי את מקדשיכם שהוא ממה שלא נאמר ואת מקדשיכם אשומם וכל שכן בימי יון כי מיד חזרו וטהרו הכל וז"א את היכל קדשך ואפי' בפעם השלישית ששלט אדום בב"ה לא שמו לעיים את ב"ה רק את ירושלים והוא מאמר הכתוב זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה אך לא השליטם ה'ביסודות ב"ה כי אם עדיין קיימים כי אשר בנה דוד לא שלטו בו אויבים כנודע מרז"ל אך הצרה הגדולה שאין לזמר כי אם קינה מיבעי לן הוא על בניך כי רעתם רבה כי נתנו את נבלת עבדיך כו' שפכו כו'. ועל דרך רז"ל האומרים כי מה שזימר אסף הוא על כי הטיל כעסו יתברך על הבנינים ולא על האנשים ימשך הענין לפי דרכם שאומר מזמור יזמר אסף על כי באו גוים בנחלתך כו' כי בב"ה וציון וירושלים שפכת כעסך שהוא ענין כלה ה' את חמתו כו' ויצת אש בציון כו' אך הזמר היה גמור אם על ידי כן היו ישראל נצולים מחרב אויב אך הנה נתנו את נבלת כו' שפכו כו' כי בזה ודאי נהפך לאבל מחולנו:

לעיים. ענינו תל וגל כמו לעי השדה (מיכה א׳):

לעיים. לגלים, ותרגום לעי השדה ליגרי חקלא, ויגר תרגום של גל :

מזמור לאסף אלהים באו גוים - הזכרתי מחלוקת המפרשים בתחלת הספר. יש אומרים: כי מזמור דבר שנזמר ונכרת מרבים אולי קינות היו, או טעם מזמור שראה ברוח הקדש בעבור מה שכתב באחרונה, כי ישראל היו עמו ונחלתו.

אלהים. אתה אלהים איך תתאפק על אשר באו גוים בנחלתך:

אלהים באו גוים. בס"ס בגעיא האל"ף באמצע החטף סגול או בראשו:

באו גוים בנחלתך. אפשר דהכוונה שבאו ולא היה לקיים דיבורך להעניש ישראל על שלא עשו רצונך דהרי טמאו את היכל קדשך ע"ד שאמרו פרק הניזקין דטיטוס הציע ס"ת בהיכל וכו'. שמו את ירושלם לעיים ואבדו ממונם ונחלתם נתנו את נבלת עבדיך וכו' שפכו את דמם וכו' ובאכזריות גדול אבדו גופם וממונם:

מזמור לאסף, הוסד על החורבן, אלהים באו גוים בנחלתך, כולל כל מקומות המקודשות שהם נחלת ה', ומפרש את ההיכל טמאו ואת ירושלים שמו לעיים:

מִזְמוֹר לְאָסָף: א"ל רבא מי קא מדמית נהרג מתוך רשעו למת מתוך רשעו מת מתוך רשעו כיון דכי אורחיה קמיית לא הויא ליה כפרה נהרג מתוך רשעו כיון דלאו כי אורחיה מיית הויא ליה כפרה תדע דכתיב מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך [וגו'] נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ מאי עבדיך ומאי חסידיך לאו חסידיך חסידיך ממש עבדיך הנך דמחייבי דינא דמעיקרא וכיון דאיקטול קרי להו עבדיך וכו':
(סנהדרין מז ע"א)

לעיים. לגלים כי העיר ההרוסה היא גלי אבנים:

וטעם אלהים – איך הוא אלהים וגברה יד בני אדם על חסידיו ועל מקום קדשו.

לעיים. כן דרך החרבות להיות מלאים מגלי אבנים:

בנחלתך. הבי"ת בגעיא:

בנחלתך - ארץ ישראל.

לעיים - מקומות שפלים והפך זה: נכון יהיה הר בית ה'. ויש אומרים: מקום שאין שם ישוב, או שחפרו ירושלם לבקש מטמונות.

בשר חסידיך. והלא רשעים היו אלא משקבלו פורענותם הרי הם חסידים וכן הוא אומר (דברים כ״ה:ג׳) ונקלה אחיך כיון שלקה אחיך הוא, כן מפורש באגדה:

נתנו. כתב אדוני אבי ז"ל כי היו בהם עובדי האל וחסידים שהרי דניאל חנניה מישאל ועזריה היו מן הגולים מירושלים שהיו חסידים ועובדי האל, כמו כן היו אחרים אלא שהיו נחבאים בבתים ולא היו יכולין להראות בחוצות וברחובות חסידים שהיו בירושלים מהם נוצלו מן המיתה וגלו ומהם לא נוצלו הכל לפי הדין הנתון מאת האל יתברך:

נתנו את נבלת כו' אמרו רבותינו ז"ל פ' נגמר הדין מאי עבדיך ומאי חסידיך אמר רב חסידיך ממש עבדיך הנך דמחייבי דינא דמעיקרא וכיון דאקטול קרי להו עבדיך דכיון דלאו כי אורחיה מת הויא ליה כפרה עד כאן. וראוי לשים לב מי דחקו לומר שעבדיך אינם צדיקים וחסידיך כמשמעו אך הוקשה למו אומרו בעבדיך לבלת ובחסידיך בשר אך הוא כי את הבלתי צדיקים קורא אותם נבלה ומעין זה חילקו ז"ל בפסוק יחיו מתיך נבלתי יקומון שאמרו רז"ל שמתיך הם מתי א"י נבלתי הם מתי ח"ל ועל שלא מתו בתשובה ווידוי אמר דכיון דלאו כי אורחיה מית הויא ליה כפרה עד כאן. ועל דרך הפשט נמשיכהו אל הכתוב שאחריו שפכו כו' בשום לב כי הלא תחלה היה ראוי לומר שפיכת הדם ושאין קובר ואחר כך נתנו את נבלת כו' וגם בכלל אמרו נתנו את נבלת כו' הוא שאין קובר. ועוד היתכן שההורגים היה להם לקבור הרוגיהם. אך יהיה על דרך מאמרם ז"ל על פסוק ושלחתי דבר בתוככם ונתתם ביד אויב כי על ידי הדבר היו נתנים ביד אויב כי במות המת ואין מלינים המת בירושלים ועל ידי כן היו מוציאין אותו לקוברו והאויבים שחוץ לעיר היו לוקחים אותם להרגם וזהו ונתתם ביד אויב ועל דרך זה יאמר נתנו את נבלת כו':

לחיתו. הי״ו יתירה וכן וחיתו ארץ למינה (בראשית א׳:כ״ד):

לחיתו ארץ. מובדל במובנו המדויק מחית השדה שהם חיות המצוים בישוב, שכלכלו אותם בבשר שחתכו מן נבלת החסידים

נתנו - קשור זה הפסוק כי החסידים לא נקברו בעיים הדומים לקברים.

נתנו וכו׳‎. כי לא נתנום לקבורה:

נתנו וכו' בשר חסידיך, הנבלה הוא גוף של המת כמו שהוא והבשר הוא אם מחתכים אותו לחתיכות, ומוסיף שחתכו בשר החסידים לחתיכות והשליכום לכלבים ולחית הארץ:

לחיתו ארץ. כמו לחית הארץ הוי"ו נוספת:

ואין קובר. כי ישראל היו קוברים הרוגיהם:

ושמא תאמר למה לא היו יוצאים מהעיר לקבור הרוגיהם ולא יניחום לעוף השמים ולבהמת הארץ לז"א שפכו דמם כמים סביבות ירושלים ועל כן ואין קובר שלא היו יוצאים מישראל לקבור ההרוגים פן ישפכו דמם סביבות ירושלים והנה אמרו רבותינו ז"ל מאי כמים שלא נהגו בדמם כדם צבי ואיל שנאמר בהם ושפך את דמו וכסהו בעפר אלא כמים ואחשוב לפי דעתם שעל כן יאמר ואין קובר לומר שאין קובר את הדם הנזכר שהוא הכסות בעפר שהוא מעין קבורה:

שפכו - דעת השופכים כי אין דורש דמם, כמים שהם מותרים.

ואין קובר. כי הנשארים פחדו לצאת ממקום מחבואם ולקברם:

סביבות ירושלם. שניהם בגעיא בס"ס:

שפכו, ולא היה זה מעט כי שפכו דמם כמים רבים, ולא בשדה במדבר כי זה היה סביבות ירושלים, ובכ"ז אין קובר מרוב השממון, כמ"ש בירמיה סי' ח':

וקלס. לשון דבה לדבר בם כמו למשל:

היינו חרפה. זהו בגלות:

היינו חרפה לשכנינו כו' אמר כי שכנינו הדשים בנו לא היינו חשובים בעיניהם להיות לועגים עלינו כי היינו חרפה בעיניהם אך סביבותינו הרחוקים קצת היו מלעיגים ומקלסים עלינו וזהו לעג וקלס לסביבותינו ונמשך אל מה שאחר ואמר היינו חרפה כו' בשום לב אל אומרו גוים ואמרו ממלכות וכן אומרו אכל לשון יחיד והשמו לשון רבים. ועוד אומרו נוהו שאם הוא של יעקב אין ב"ה נקרא אלא נוה של הב"ה ואם חוזר אל הקב"ה נוך היה ראוי לומר כי כל הכתובים לנוכח אתו יתברך ידברו אך יאמר כי הנה נאמר בנפול אויבך אל תשמח פן כו' והשיב מעליו אפו והרי שכנינו וסביבותינו שמחים לאידנו שמשמחתם היינו לעג וקלס:

וקלס. ענין לעג וחרפה כמו וקלסה לכל הארצות (יחזקאל כ׳):

חרפה. לשכנינו וכו' (כנ''ל מ''ד י''ד) :

היינו - הנשארים ממנו.

היינו חרפה. השכנים היו מחרפים אותנו:

היינו חרפה לשכנינו, האומות השוכנים בינינו היה להם זה לחרפה, והשוכנים סביבותינו היינו להם לעג וקלס:

וקלס לעג וחרפה:

עד מה. עד מתי:

עד מה. אף על פי שהמזמור נאמר על הגלות ראשון ולא היה אלא שבעים שנה בעיניהם היה ארוך וכן אמר זכריה הנביא עד מתי אתה לא תרחם את ירושלים וגו':

ואם כן השב מעלינו אפך כי אחר ששמחו אויבינו עד מה ה' תאנף לנצח ולא תשב אפך ממנו ומה תעשה מהאף תשיב מעלינו תבער בם כמו אש תבער כמו אש קנאתך שתקנא על שמחתם.

תאנף. מל׳ אף וחימה:

תאנף. גדר פעל אנף (לקמן פ''ה ו') :

עד מה ה' תאנף לנצח - בנו.

עד מה. עד מתי יהיה כן וכי תאנף לנצח וכי תבער קנאתך כמו אש שהולך ושורף עד תומו:

עד מה ה' תנאף לנצח, אנף הוא בשמכלה חרון אפו, ובזה ראוי שיופסק הכעס, ואיך תנאף לנצח, אחר שכבר כלית חרון אפך בנו, א"כ ראוי שתבער כמו אש קנאתך ותשפך חמתך הפנימית על הגוים אשר לא ידעוך, ועל ממלכות אשר הגם שידעוך בשמך לא קראו:

תאנף. תקצוף:

תבער כמו אש קנאתך - קנאת בעבור שעבדו ישראל אלהים אחרים, ולמה לא תקנא בזרים?!

קנאתך. חמתך שאתה מקנא להנקם ל' אל קנא (שם ד') אנפרנמנ"ט בלע"ז:

חמתך. קנאתך וחמתך שהיא בוערת כמו אש עלינו שפוך אותה אל הגוים אשר לא ידעוך כי אנחנו אף על פי שחטאנו ידענוך וקראנוך בשמך:

ואם יכלו ולא ימרקו אשמותינו בגלות כי אינם שפוך חמתך אל הגוים שכנינו וסביבותינו אשר לא ידעוך כי ידך עשתה זאת כי על כן היינו חרפה ולעג וקלס להם ועל ממלכות הם שתי ממלכות נ"נ בבית ראשון ואדום בבית שני אשר בשמך לא קראו בעשותם החרבן לא אמרו שעל כבוד שמך אשר הכעסנו היו עושים ולשמו יתברך היו מצרים אותנו:

אל הגוים. על הגוים:

חמתך. הוא הכעס הפנימי כנ''ל (ו יב)

שפוך, ועל ממלכות - כמו אל הממלכות, כמו: אל יסוד המזבח.

שפוך. הסר החמה מאתנו ושפוך אותה על הגוים אשר לא יירצו לדעת אותך:

אל הגוים. ובירמיה על הגוים:

אל הגוים. כמו על הגוים:

לא ידעוך. בשמך לא קראו. וכן בירמיה (י' כ''ה) :

ועל ממלכות. לפי שאבדה מלכות ישראל בגלות שבט יהודה בחרבן ירושלים זכר ממלכות כי עד עתה אף על פי שגלו עשרת השבטים לא אבדה מלכות ישראל:

כי אכל. דרך כלל:

ומה שהיה להם לקרוא בשמך הוא לומר כי שמך הנזכר אכל את יעקב כי ה' איש מלחמה ה' שמו פעל כל זאת ואדרבא היו אומרים ידם רמה ולא בלבד נמנעו מלקרוא בשמו יתברך לומר כי הוא העושה על ידם ולכבודו שחיללו ישראל הם עושים אדרבה ואת נוהו של שמך הנזכר השמו כי ב"ה נוה שמו יתברך קראו ה' באמרו כי אם אל המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם. או יאמר כי אכל כו' לומר אם יאמר אין אשם אדום גדול כי הלא הוכן לרצועת מלקות לישראל כמאמרם ז"ל על והיה כאשר תריד וכו' שאמר לו אם תראה שעוברים בני יעקב על התורה עשה בהם שפטים וכן אמרו רז"ל בב"ר שצוה יצחק לעשו אם יעבור זרעי על התורה גזור עליהם גזרות לז"א הנה זה היה קצת התנצלות על מה שהצרו את עצמם אך לא על הממון ועל בית המקדש והנה אצ"ל בני עשו המחריבים כי אם עשו הוא אדום אכל את יעקב כמו שאמרו ז"ל שמלבד המנחה ואשר לקח מן הבא בידו אבנים טובות ומרגליות נטל אחר כך את כל נכסיו לגמרי כמו שאמרו ז"ל על בקברי אשר כריתי לי שנטל כל נכסיו ועשה מכל ממונו כמין כרי של תבואה ונתן לעשו על חלקו שבמערה וז"א בלשון יחיד כי אכל את יעקב שהוא על עשו ואחר כך בניו את נוהו יתברך השמו ומפני כבודו יתברך לא אמר נוה ה' כי אם נוהו סתם:

כי - לא די שלא תקנא בעבור שלא ידעוך עד שאכלו את יעקב, שידע אותך.

אכל. כלו והשמידו:

ואת נוהו. בגעיא:

כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו. ואנחנו בגלות ואנחנו כמו שכורים כמ"ש בערובין דף ס"ה ושכור פטור אל תזכור לנו עונות ראשונים מהר יקדמונו רחמיך כי דלונו מאד ודקדוקי עניות מעבירין את האדם על דעת קונו וכי תימא צריך למבעי רחמי לזה הקדים שאנו בגלות ושכור פטור מתפלה כמו שביאר הגאון מהר"ר נפתלי והבאתיו לעיל במזמור נ"ה ומשם באר"ה לך נא ראה וא"ש בפסוקים אלו ודוק:

כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו, כי ה' החריב המקדש לכלות חמתו על העצים והאבנים, וא"כ אחר שנוהו השמו למה אכל את יעקב ג"כ, וא"כ עשו בנו יותר ממה שגזרת עלינו:

השמו. דרך פרט ולפי שאכלת את יעקב אשר ידע אותך והשמו נוהו שהיו עובדים בו אליך היה לך לשפוך חמתך עליהם כי אף על פי שחטאנו ובמצותיך וברצונך באו עלינו היה להם לרחם ולא לאכול ולכלות:

נוהו השמו. החריבו מדורו זה בה״‎מ:

אל. על העונות הראשונים שעשו בימי נעורים אמר כאילו אמר עונות:

אל תזכר לנו כו' הנה בית ראשון נחרב על ע"א ג"ע ש"ד ובית שני על מדות רעות אמר כדי לגאלנו אל תזכר לנו עונות ראשונים כי על האחרונים שהוא רוע מדות מהר יקדמונו רחמיך על כי אין אשמתנו רבה כי הלא דלונו מאד ועניות לא הניח מדה טובה לישראל. או יהיה כי יאמרו ישראל שבגלות החיל הזה הנה שנים הם עונות ראשומם לכל שאר עונות כי הם הנתבעים ראשונה בתת דין וחשבון למעלה שהם קבעת עתים לתורה נשאת ונתת באמונה ואמר כמדברים אל שם אלהים הנ"ל הנה אנחנו בדלותנו בצרת הגלות זאת שואלים מאתך מדת הדין והוא אל תזכר לנו עונות ראשונים אותם ב' עונות ראשונים לא שתותר אותם רק שתרפה מעט כדי שעל ידי כן טרם יזכרו מהר ימצא מקום מדת רחמים לקדם ולהליץ טוב וזהו מהר יקדמונו רחמיך להליץ בעדנו ולומר כי לא אשמים אנחנו סובלי הגלות על ב' עונות אלה כי הנה דלונו מאד ועל כן עניות לא הניחנו לקבוע עתים לתורה כי אם אין קמח אין תורה וגם לא לשאת ולתת באמונה כי בקשנו אוכל לנו ודלונו מאד ועל פת לחם יפשע גבר כי רש עושה כף רמיה כי אין בית הבליעה פנוי ולא יחוש אם מותר או אסור לשבוע לחם והענין הוא כי כאשר הדיין מוצא זכות לנדון בתביעות ראשונות מקיל בכל שאר תביעות:

יקדמונו, הקדימה היא לפני דבר אחר, ור''ל לפני זכירת העונות :

אל - מפרשים רבים אמרו: כי ראשונים תאר לעוונות. והנכון בעיני: כי עוונות סמוך לאבות ראשונים, ומלת יקדמונו כנגד ראשונים.

אל תזכר וכו׳‎. אם אמנם עתה נשוב אליך:

אל תזכר, ר"ל שהמוכה עבור חטאיו אין מרחמים עליו אחר שהוא אשם בדבר, לכן אבקש שיקדמונו רחמיך טרם תזכור העונות הראשונים, שאם תזכור עונות לא תרחם, ולכן אל תזכר לנו עונות רק טרם שתזכור העונות יקדמונו רחמיך על כי דלונו מאד, וגם עזרנו מצד שהיית תמיד אלהי ישענו, על דבר כבוד שמך כי בזה יתחלל כבוד שמך, אחר שיודעים שתמיד היית מושיע לנו יאמרו מבלתי יכולת, ואז אחר שיקדמונו רחמיך בסבת כבוד שמך ותתעורר עי"כ לעזרנו טרם שתזכור לנו עונות ראשונים, אז הצילנו וכפר על חטאתינו שאז תזכור כי חטאנו לפניך, ותכפר עון, וזה ג"כ למען שמך, שאתה טוב וסלח, שאחר שכבר קדם מדת הרחמים והסכים להושיענו, ראוי שתכפר גם החטאים שהם מעכבים את הישועה:

מהר. צווי או שם:

וטעם כי דלונו מאד – אין לנו כח ואין לאל ידינו, על כן נבקש רחמים.

מהר. במהירות רב תקדים לנו רחמיך כי דלונו מאד בתכלית העוני ואין לנו כח לסבול עוד:

יקדמונו. ענין הזמנת הדבר והביא אותו לפני אדם:

דלונו מאד. ואין לנו כח לסבול הגלות:

עזרנו. על דבר כבוד שמך, שהוא מחולל בגוים ואחר שתעזרנו יהיה מכובד:

עזרנו אלהי ישענו כו' אמר אם נאמר לפניך תצילנו למען שמך הלא תאמר איך ארחמכם למען שמי ואתם חטאתם על דבר כבוד שמי וחללתם אותו כי בעונותינו שם שמים מתחלל בגוים על כן אמר עזרנו אלהי ישענו על דבר כבוד שמך לשוב לתקן עותתנו בדבר הזה ואחר כך והצילנו וכפר על חטאתינו למען שמך. או יאמר והוא הנכון אם בגלות נצטרך למות על קדוש שמך עזרנו אלהי ישענו ואמץ את לבבנו נשים את עצמנו למות על דבר כבוד שמך לקדש שמך כענין חנניה מישאל ועזריה אך אחרי כן והצילנו כאשר הצלת אותם וחיו ושמא תאמר אם אצילכם במה יכופרו חטאתיכם לזה אנו אומרים אחר שנמסור עצמנו למות גם שלא נמות כפר על חטאתינו למען שמך:

על דבר. בעבור כמו ועל דבר כזבי (במדבר כ״ה:י״ח):

עזרנו אלהי ישענו. העזר פחות מן הישועה, שהמושיע עושה הכל בעצמו לא כן העוזר, ואחר שתמיד היית מושיע, עכ''פ עזור עתה

עזרנו - הטעם עזרנו עד שנכבד שמך, או עזרנו בעבור כבוד שמך שנקרא עלינו, על כן אחריו.

על דבר. בעבור כבוד שמך לבל יחולל:

וכפר על חטאתנו למען שמך. אפשר במ"ש בזהר הקדוש דהחטא מכביד גדפוי דשכינתא ח"ו וז"ש וכפר על חטאתנו למען שמך דשם היא שכינה ולמען דיהיה ריוח לשכינה כפר על חטאתנו ואז לא יהיה צער לשכינה ח"ו וזה אפשר טעם כל המעביר על מדותיו מעבירין על כל פשעיו דכיון דהוא מעביר על מדותיו ומכפר לחבירו מה שחטא לו א"כ לא נשאר חטא ולא יש צער לשכינה ומדה כנגד מדה מעבירין לו על כל פשעיו ובזה לא יהיה צער לשכינה מפשעיו שנתכפרו לו כשם דהוא היה סיבה דלא היה צער לשכינה בחטא חבירו שמחל לו:

עזרנו והצילנו. ע''ל ז' ב' :

למען שמך. המורה שאתה רחום וחנון:

למה יאמרו. וזהו החילול:

למה יגעו הגוים בכבוד שמך שיאמרו הגוים אם לא תצילנו מהמות במסור עצמנו איה אלהיהם וזהו למה יאמרו הגוים כו' אך בזה שתצילנו יודע בגוים לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך כי בראותם כי אתה עמנו על מוסרנו את עצמנו ידעו מה יקר דם עבדיך כי עשית פלא להצילנו מידם על מוסרנו עצמנו על קדוש שמך ומזה ידעו כי לא השלכת אחרי גוך נקמת דם עבדיך השפוך כי מה שלא הצלתם מידם להיות עת רוגז ולא יבצר כי עבדיך היו ולא יותר דמם:

למה - טעם לעינינו שנהיה חיים לפני מותנו.

למה יאמרו וגו׳‎. למה יאמרו הגוים איה אלהיהם אם אלהים הוא יריב ריב עמו יודע לזאת יודע:

איה אלהיהם. בגעיא האלף בס"ס בראש החטף סגול או באמצע:

למה, מפרש מ"ש על דבר כבוד שמך, כי למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם ויש בזה חילול ה', אחר שהיית תמיד אלהי ישענו, זאת שנית ראוי שיודע בגוים לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך, שזה ג"כ נוגע לכבוד שמך:

יודע בגוים. בנקום נקמת דם עבדיך:

ודם עבדיך - הוא הנזכר בתחלת המזמור.

בגיים. בגוים קרי:

הותר. פתח אסירים ממסגר שלהם כמו (לקמן קמ"ו) מתיר אסורים, שלח מלך ויתירהו (לקמן ק"ה):

אסיר. בבור:

ושמא תאמר אם חטאתם על דבר כבוד שמי וחללתם אותו חלילה בגוים למה לא תמותו כי לא יכופר עד תמותון לזה אמר תבא לפניך אנקת אסיר והוא כי כל המקדש את ה' ומוסר את נפשו הוא אם יתפש ויאסר תחת ידם להעבירו על דת או יהרג וזה אשר תעשה כי תבא לפניך אנקת אסיר הנתפש אשר ינאק כי שמוע תשמע נאקתו כי צרת מאסרו ונאקתו יספיקו כי גם אם בני תמותה יהיו תתיר אותם מן המות.

אנקת. ענין צעקה וגניחה כמו באנוק חלל (יחזקאל כו):

הותר. שיתירם מן המאסר, או שישאירם בחיים :

תבא - בעבור היות ישראל בגלות כאסיר בבית כלא.

אנקת:. צעקת האסיר:

תבוא, וגם ראוי שתעשה זאת מצד התפלה, שתבא לפניך אנקת אסיר שהוא מוכן למות, וראוי שתותיר אותו מן המות כגודל זרועך:

בני תמותה. בני הנהרגת עליך, תמותה אנמוריניד"א בלע"ז, ויש דוגמתו בלשון חכמים מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותה שחוטה ואל יאכלו בשר תמותה נבילה ופירושו בשר מסוכנת ששחטה, במסכת קידושין:

הותר בני תמותה. השאיר אותו בחיים, ויש מפרשים הותר התר יתרם שהם קשורים בגלות כמו שקראם אסיר קשורים ואסורים:

או יאמר תבא לפניך כו' ענין מאמרם ז"ל שאמר אליהו ז"ל לריב"ל כי היה המשיח בפתחא של רומי עצור ואסור נגוע מוכה מתיר ואוסר נגעיו ונאנח על ישראל ובזה יתכן שאומרים אנחנו בני הגלות החיל הזה המר והארוך תבא לפניך אנקת אסיר הוא מלך המשיח האסיר בפתחה של רומי שהוא כפרש"י ז"ל שהוא ברקיע כנגד פתחה של רומי ואם אין אנו כדאים כגודל זרועך הותר בני תמותה:

הותר. ענץ פתיחת הקשר:

הותר - מגזרת הותירם שהם מוכנים למות, ומשקל תמותה תשועה, תקומה תרועה. ורבי משה אמר: כי הותר הסר יתד ופתח קשורם בעבור שהזכיר אסיר.

הותר. התר קשרי הנאסרים להוציאם להריגה:

והשב לשכנינו. חרפתם אשר אמרו איה אלהיכם:

והשב לשכנינו כו' הנה על אשר חרפו אותנו והצרו אותנו לא נבקש כי אם העדר מות כי תתיר בני תמותה אך והשב לשכנינו שבעתים כו' על אשר חרפוך ה' ולהתכת תיבות הכתוב ראוי לשים לב אל אומרו אל חיקם מה ענין החיק בהשבת חרפתם ועוד היתכן לשלם שבעתים שהם י"ד על חרפתם והיה די כפלים כי אין דרכו ית' להכפיל העונש כ"כ ועוד כי מלת חרפתם מיותרת. אך יאמר והשב לשכנינו שבעתים ומספר זה הוא אל חיקם ומחשבת לבם שבחיקם כי נותנים אל לבם לפי הנראה להם כי שבעתים הוא אך אינו כי אם חרפתם שהוא שיעור חרפה אחת כי הלא הוא אשר חרפוך ה' ולגדולתך ה' אין קץ לענשם ושבעתים א' המה. או יאמר הנה שני דברים תעשה בגודל זרועך אחד הותר בני תמותה וגם בזרועך שהיא יד שמאל שפועלת דין תשיב להם שבעתים כמנין יד וזהו והשב לשכנינו שבעתים ולא שדבק בך חלילה אשר חרפוך כי אם אל חיקם שהוא על מחשבת לבם שמחרפים אך אדרבה לפי האמת אדרבה חרפתם היא כי את עצמם הם מחרפים כי חרפתם היא אשר חרפוך ה' ולא חרפה לך חלילה במה שאתה ה'. או שיעור הכתוב חרפתם היא למה שגם אחר שחרפוך אתה ה' בהויתך ולא כב"ו שמשתנה על ידי מה שיחרפוהו. ויתבן במאמרם ז"ל על פסוק יען אמור מואב ושעיר ככל הגוים בית יהודה שאמרו על הכרובים שראו בחרבן ככל הגוים עובדי צורות בית יהודה ונבא אל הענין והוא כי השכנים הרעים אשר ידבר בם פה הם במואב ושעיר שהם שכנים לא"י שהם מכלל עשרה עממים שאמר הקב"ה לאברהם לתת לנו והשאיר שלשה עד לעתיד והם של שעיר ומואב ועמון ואמר וכן בגודל זרועך הנזכר תן כח לשכנינו לקבל שבעתים אל חיקם שהם שתי פעמים שבעה כמנין יד ה' שהוא הזרוע הנזכר והוא כענין טיטוס שכלה ומשיבים אותו לאיתנו לידון וזהו והשב להם שבעתים ז' בשביל מחשבתם וזהו אל חיקם וז' על הדבור וזהו חרפתם כו' שהוא על הנוגע אליך ה' שהוא באמרו ככל הגוים בית יהודה:

והשב. כמו שעשה לנו כן השב גמול פורעניות אל שכנינו:

והשב, וגם ראוי שתשיב לשכנינו על מה שחרפו אותך, שזה ג"כ נוגע לכבוד שמך, וראוי שתשב להם שבעתים, כי כפי ערך המחרף והמתחרף אין די אם תשיב להם כפי חרפתם, כי אין ערך שוה בינך ובינם, וראוי שיקבלו שבעתים, ר"ל פעמים אין מספר:

שבעתים. שני פעמים שבעה ר״‎ל רבת פעמים השב להם גמולם:

אל חיקם. הפורעניות תביא אל חיקם ולא יטה לכאן ולכאן:

חרפתם. גמול חרפתם אשר חרפוך:

ואנחנו עמך. בין בגלות בין בצאתינו מן הגלות נודה לך לעולם:

ואנחנו עמך כו' הנה אלה שתחת שר יפלו המה ושריהם אך ואנחנו עמך שאתה אלהינו מצד נפשותינו וגם צאן מרעיתך שאין עלינו שר ורועה ירענו מתחת ידך כי אם אתה האלוה והרועה את גופינו בעה"ז על כן למה שאתה קיים לעד נתקיים גם אנחנו ועל בחינת נפשנו הקיימת נודה לך לעולם ועל גופינו שאתה רועה אותנו בחיינו לדור ודור לבנינו ובני בנינו נספר תהלתך כמד"א ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי כו'. או יאמר הלא שאלנו השב לשכיננו שבעתים כו' אל יאמר איש שכל ישענו וכל חפץ הוא למען באבוד רשעים יהיה כל העולם לנו והיה כל הטוב אשר תיטיב את עולמך לבדנו כי הנה לא לבנו הלך במחשבה זו כי אם ואנחנו עמך כי אתה אלהינו וגם צאן מרעיתך שלא תרעה אותנו על יד שר כמלכי האומות כי אם על ידך כי אנו צאן מרעיתך באמת וזה די לנו ועל שתי אלה נודה לך לעולם לדור ודור נספר תהלתך אם מעט ואם הרבה נאכל כי הנה קרבת אלהינו לנו טוב. או יאמר ואנחנו עמך שאתה אלהינו וגם הרועה וזן אותנו על ידך שאנו צאן מרעיתך וגם שיש דור שאינך רועה אותנו שהוא בגלות בארץ אויבינו שאנו נזונים מתחת שר צלם עכ"ז לדור ודור אפי' בדור שאנו בארץ אויב יש לנו לספר תהלתך על מה שאתה עתה בארצך אנו עמך וצאן מרעיתך. או יאמר על דרך כי טוב חסדך מחיים וכו' כי טוב החסד שאתה עושה לנו יותר מתת לנו חיים במה שזכיתנו ששפתי החומריים ישבחונך עד"ז יאמר נודה לך לעולם גם אחרי מות על מה שזכיתנו שבדור ודור בגוף ונפש לדור ודור לבנינו נספר תהלתך:

לעולם, לדור ודור. לעולם הוא הזמן התמידי, ולדור ודור הוא הזמן המתחלק לשני דורות (כנ''ל ל''ג י''א), ההודאה על הטובה העברה היא תמידית כל ימי חיינו שהוא מצדנו, וספור התהלה היא לדורות הבאים מדור לדור :

ואנחנו עמך - אנחנו הנודעים שהם עמך, אז נודה לך בפדותך אותנו.

ואנחנו. ואז אנחנו שאנו עמך וגו׳‎ נודה לך לעולם בעבור זה ונספר תהלתך להדורות הבאים:

אשר חרפוך אדוני. בשם של אל"ף דל"ת:

ואנחנו, וגם שעי"כ נודה לך לעולם ויתקדש שמך, בין ע"י הודאה על הטוב, בין ע"י ההילול שהוא ספור שבחך:

לדור ודר. חד מן ד' קדמאה מלא ותניינא חסר וסימן במסרה גדולה סימן מ"ט:

4123 / (תהלים עט,ה) / (קנאתך)[קנאה]
אינפרינמינ"ט / enprenment / חרון-אף, התכעסות

4124 / (תהלים עט,יא) / תמותה
אינמוריניד"א / enmorinede / גוססת (שהמיתה נכנסה לתוכה)