Commento su Salmi 8:63

הגתית. כלי זמר שבא מגת שם מצוים אומנים לעשותם ורבותינו אמרו על אדום שעתידה לידרך כגת כמו שנאמר פורה דרכתי לבדי (ישעי' סג) אך ענין המזמור אינו מוכיח:

למנצח על הגתית מזמור לדוד: כבר פרשנו למעלה (תהלים ד א): כי גתית ממיני הנגון. ויש אומרים: כי כשהיה דוד בגת חברו ואמרו. ויש אומרים (אבן עזרא): כי נתנו לבני עבד אדום הגתי. והמזמור הזה הוא הלל ושבח והודאה לאל וספור גבורותיו.

הגיתית. כלי זמר הבאה מגת:

למנצח על הגתית, ה' אדונינו - זה המזמור נתנו למשפחות עובד אדום הגתי שהוא מבני לוי, כמו לידותון, או פיוט תחלתו הגתית מתפארת והדומה לה. ורבי משה אמר: כי הוא כלי יתיחס אל משפחת עובד אדום הגתי. ולהתיחס ככה לא מצאנו. ומהבילים אמרו: על ניגון הדורכים גת.

למנצח פה רמים ישפוט ויתפלסף נגד הפילוסופים המקטינים ענין האדם מאד, עד שחשבו זאת לשגעון שנאמר כי האדם הוא מבחר היצור ושהוא נחלת ה' בעולמו, ובאו על זה בטענות יתדמו למופתים חותכים בראשית העיון, כי אם נשקיף את המון הכדורים הרבים והעצומים הסובבים את הכדור הקטן הארצי משכן האדם, אשר הוא אך כנקודה קטנה בערכם וכמר מדלי בתוך מי הנהר העצומים והרבים, ואף כי להשקפת התוכניים האחרונים אשר יחזו בכליהם על מגדל הצופה המון שמשיות רבים סובבים את כוכב אוראניוס, עד שגם השמש שלנו עם המון כוכביה כאין נחשבת נגד השמשים המאירים רעותיה המלאים כחול הים בנהר דינור היא המסלה החלביית אשר מעל לראשינו, ומי אשר עינים לו ולא יביט לדעת כי רחוק הוא שנאמר כי כל אלה נבראו בעבור כדור קטן קל לערכם הוא הכדור השפל. ואף כי בעבור האדם אשר מציאותו בטל נגד הכדור בכלל, וכבר הרחיבו האריכו בראיה זו גם מחכמינו (במורה ח"ג, והבדרשי בס' בחינת עולם) ובאו על זה בכמה טענות, א. מצד ריבוי הכדורים, ב. מצד גדלם, ג. מצד דקות מלאכתם, ד. מצד מקומם שהם גבוהים ועליונים ה. מצד שהם קיימים באיש לא במין, ויאמר המליץ, הזה פועל חכם שיכין כלים משקלם עשרת אלפים ככר כסף כדי לעשות מחט ברזל אחד.? אמנם עדת המאמינים השלמים עם עצת התורה ודרכיה לא יוכלו להכחיש זאת, כי עדות ה' נאמנה שהכוכבים כולמו נבראו בעבור הארץ כמ"ש ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ, וצאצאי הארץ כולם נבראו אך בעבור האדם שנברא אחרון לכולם, כי בו ועל ידו השיג המציאות כולו את השלמות ואת תכליתו האחרון אשר לו, ובעבורו ראתה החכמה העליונה להוציאו אל היש, ומין האדם כולו היה אך בעבור השלם אשר ישמור מצות ה' ופקודיו, ולא זאת לבד אלא כי טבע המציאות בכללו משועבד אל האדם הלז, יעלה או ירד ישתלם או יופחת או יתבטל לגמרי לפי מעשה האדם בשמרו מצות ה' או במריו, וקוטב זה הוא יסוד התורה בכללה, ויסוד השכר והעונש הברכות והקללות הנמצא בתורה, עד שהונח אצל התורה ליסוד מוסד כי השלם שבאדם הוא לבדו ולא זולתו חלק ה' בעולמו, והראה זאת בפועל עת חשף זרוע קדשו באותות ומופתים בימי צאתנו מארץ מצרים, ועת ירד על הר סיני ועת אהל שכן באדם במקדש ומשכן, כאילו אך פה אוה למושב לו, ואך הארץ הזאת ועם הזה שומרי מצותיו היא הסגולה אשר בעבורם עשה כל מה שעשה, ושעל כן קראם בכל לשון של חבה, בן בכורו וארוסתו עמו ונחלתו. אמנם איך יצדק כל זה עת יעמדו לפנינו מופתי הפילוסופים וטענותיהם, על זה בא המשורר במזמור הזה וערך נגדם מערכה פילוסופית ובטל טענותיהם בדברים ראוים אל האלהי הזה, כאשר נברר תשובותיו בבאור המזמור אחת אחת, ויען כי החקירה הזאת מלבד שהיא עקר ויסוד בתורתנו, היא גם כן יסוד כל דת בכלל, כי אך בזה לא יתפלא לנו ההשגחה האישיית הדבקה במין האדם, ואך בזה נכה על קדקוד המכחישים האומרים עזב ה' את הארץ וכי על השמים כבודו, אשר זה היה טענת כל הגוים עובדי השמש העושים כונים למלכת השמים, לכן יתעלה הדרוש הזה לפי יוקר הנושא המדובר בו ומעלתו:

מה אדיר שמך. יותר מכדי כח מדת התחתונים לא היו התחתונים כדאי שתשרה שכינתך ביניהם:

יְהֹוָה אֲדֹנֵינוּ: ואריב"ל בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מה לילוד אשה בינינו אמר להן לקבל תורה בא אמרו לפניו חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים וכו':
(שבת פח ע"ב)

יהוה אדנינו מה שאתה הוא אדון הנוצרים העליונים והתחתונים.

יי אדונינו כו'. הנה הסכימו רז"ל כי פסוק זה מלאכי השרת אמרוהו שתנתן להם התורה. והנה ראוי לשים לב איך בקשו תורה אם בדרך פשטיותה אין להם מבא לבא אליה ואם דרך סודה אשר כל התורה שמותיו של הקב"ה למה לא ניתנה להם שהם רוחניים גדולי הערך. ולבני אדם בעלי החומר קלי האיכות יתן דרך פשוטה. ובכן נבא אל ענין המזמור בשום לב אל מלת אשר שהיא מיותרת באמרו אשר תנה. ועוד אומרו מפי עוללים כו' איך יתקשר אל הקודם ואיך יוסד עוז מפיהם ופה להם ולא ידברו וגם אומרו צורריך משולל הבנה. ועוד מי הכניס בזה אויב ומתנקם ומה ענין שתי תארים אלו. ועוד כי אומרו מה אנוש כי תזכרנו היה ראוי לומר אחר אומרו אשר תנה הודך על השמים כי הם סוף דברי מלאכי השרת. ועוד כי פסוק כי אראה שמיך אינו מתקשר לא למעלה ולא למטה וגם כפל אומרו אנוש כי תזכרנו ובן אדם כו' ומהו ותחסרהו מעט כו' וידוע מה שאמרו ז"ל כי על משה ידבר ומי הכניסו פה. ועוד אומרו תמשילהו כו' שמורה שהשליטו על הכל ויצא בצנה ואלפים וגם אומרו כלם האם כחו הוא הוית כלם. ועוד שלא פרט רק צנה ואלפים ואיה כל יתר העולם ודרך תוספת אמר וגם בהמות שדי. ועוד אומרו צפור שמים כו' מה צורך אומרו שעובר ארחות ימים ואומרו עובר לשון יחיד ולמה חזר לומר ה' אדונינו כו'. אמנם הנה בגדר מדרגת האדם נתחלפו הדעות א' כי נפשו אלי"ם הוא אשר נתנה חלק אלוה ממעל וגם כי הלבישו ית' כתנות עור ובשר לא יעצרנו הגשם מלהיות גבוה מעל מלאכי אלי"ם אך צדיקים ומעם בני ישראל. ב' כי גם כי נפשו מלמעלה אך הוא שפל האיכות מן המלאכים כי הוא מלובש בחומר והמלאכים שכלים נבדלים רוחניים בעצם. ג' מקטינים ערכו מן המלאכים אך לא מן הגלגלים ויש מקטינים ערכם גם מן הגלגלים. ד' האומרים כי מותר האדם מן הבהמה אין כי כמות זה כן מות זה כי נפשם לא שכל נבדל הוא כי אם מתהווה עמו כרוח הבהמה ותפסד עמו במותו רחמנא ליצלן מהאי דעתא. והנה הדעת הראשונה היא דעת חכמי האמת והצדק שמעלת הצדיקים גדולה ממעלת מלאכי השרת ולא בלבד בספר הזוהר כי אם גם במדרש ארז"ל מי גדול השומר או הנשמר כי מלאכיו כו' לשמרך מי גדול הנושא או הנישא ונאמר על כפים ישאונך מי גדול הנותן רשות או הנוטל רשות ונאמר שלחני כי עלה השחר וכן כתיב ורוה די רביעאה דמה לבר אלהין קדמאה לא נאמר אלא רביעאה ורבים אין מספר למאמרי רבותינו ז"ל המכריזים כי גדול הצדיק לפניו ית' ממלאכי השרת כי על כן היו ס' רבוא מלוים את יעקב ושלח שלוחים אל עשו אחיו ועל כן קדמו שרים הם ישראל לומר שירה אחר נוגנים הם מלאכי השרת אך מלאכי אלים עולים ויורדים באיכות האדם שדעתם הסברא השנית. והנה בא דוד ברוח קדשו להחזיר סברא הראשונה ולבטל השניה והשלישית ובשניה החל והיא דעת מלאכי השרת שאמרו ה' אדונינו כלומר למה שאתה ה'. אדונינו תקרא כי זה כבודך ליקרא אדון לנו ולא לבעלי חומר. ואם כונתך לפרסם שמך בארץ הנה אין צריך כי הנה מה אדיר שמך כבר בכל הארץ על ידי יציאת מצרים אך התורה תנה לנו ולא לחומריים כי גם שיש פשט בה הנה החלק אשר תנה אינו הפשט כי אם הודך הוא דרך הסוד על השמים שהוא לרוחניים שרפי קדש כלומר כי אך הפשט ינתן לבני אדם כי להם יאתה הנה כי היה דעתם כי אין מדרגתו שוה למדרגתם כי אנחנו החומר והמה הרוחניים:

תנה. כמו נתת עתיד במקום עבר וכמוהו רבים במקרא:

תנה, מקור, לתת, שהארץ תתן הוד ה' אל השמים :

ה' אדונינו - בעבור שאמר: תמשילהו במעשי ידיך.

מה אדיר שמך. מה מאד חזקת בכל הארץ משגיח ומושל בכל:

ה' אדונינו, תחלה הניח ליסוד מוסד, כי שם ה', והיא החכמה והיכולת אשר בה התגלה על ידי המציאות אשר המציא אשר בעבורו נקראהו בשם ה' (כי מהותו מצד עצמו נעלם ונסתר מאתנו, ושמו אשר בו נכנהו, הוא מזה הצד אשר בו נכירהו, ונקראהו בשם הויה, שהוא מהוה וממציא כל הוה ונמצא), הנה שמך זה, הוא אדיר אך בארץ רצה לומר שעיקר החכמה והגבורה אשר בו נכיר שם ה' על ידי בריותיו נמצא אך בארץ וצאצאיה, באופן אשר נאמר כי האור האלהי, האור הגדול אשר זרח על המציאות, זרח בארץ ושם חביון עוזו, והשמים הם מקבלים אך נגה האור החוזר מן הארץ כאשר תקבל הירח אור השמש, שעל זה אמר אשר תנה הודך על השמים, שמך האדיר בארץ הוא יתן את הודך אל השמים, שעל ידי החכמה והיכולת הנראה במעשהו בארץ נכיר את הודו בשמים, והנה מלבד כי יצדק לנו הנחה זאת לפי עדות התורה שהנהגת השמים מן המטר והאור כולו תלוי במעשה הארץ, עד שהארץ תתן את ההוד אל השמים, והארץ תשפיע והם מקבלים ההוד, הוא מבורר גם כן מן החקירה אם נשקיף על כלל המציאות בעין השכל, כי הפילוסופים אשר גזרו אומר כי השמים ואשר בהם הם נעלים יותר מן הארץ ואשר עליה, הם לא הביטו אך על הנמצאים מצד חומרם, וכאשר ראו כי גוף השמש גדול כמה אלפים פעמים מגוף כדור הארץ ומשך אבירים בכחו את הארץ וכל הכוכבים המלוים את השמש הסובבים לרגליו, דנו כי הארץ שפלה מהם וקטנה בערכם, אבל לא מחכמה שאלו על זאת, כי נודע כי כל מלאכת חרש וחושב לא ניתן לו יקר מצד חומרו אך מצד החכמה והתבונה אשר בה הוציא כלי למעשהו, אשר היא צורת המלאכה, לפיה תעלה או תרד, ואם חרש חכם המציא מאשין אחד, הנה לא נעריך ערך הכלי לפי גודל כמותו אם המאשין גדולה או קטנה, רק לפי ריבוי החכמה וההמצאות אשר המציא החכם הזה עד שהוציא את מבוקשו, וכל שהצטרך לחקים רבים וריבוי חכמות וידיעות והמצאות אשר כולם התקבצו בהוצאת הכלי כן תתפאר המלאכה ביתר שאת, ואדרבה תתעלה יותר אם ריבוי ההמצאות האלה נקבצו בכלי קטן דק המלאכה, כאשר יפואר יותר מראה שעות הקטן כגודל עדשה וימצא בו גלילים ואופנים דקים נפלאים, מאשר נתפלא אם יעשה זאת בכלי גדול הכמות, ועתה הנה סיבוב הכוכבים כולמו בנוי על חק אחד טבעי, הוא כח המשיכה המשותף לכל החומריים, וחק הזה בעצמו אשר בו ועל ידו תמשוך הארץ אליה את הגופים הקטנים אשר סביבה, ואשר על ידו יפול האבן הנזרק למעלה לארץ, הוא עצמו ימשוך את הגופים הגדולים זה לזה, ועל פי חקי התנועה והמאכאניק המשותפים לכל הגשמים בארו החוקרים האחרונים כל מלאכת השמים וסיבוב הכוכבים כנודע בספריהם, עד שנאמר כי חכמה אחת והמצאה אחת אשר שם היוצר בטבע החומריים כולנה, הוא סבת מהלך צבא השמים ותנועותיהם, וכן היסודות הפשוטים כולם מוגבלים בחקים פשוטים, כמו האויר על ידי ההתפשטות הנטוע בטבעו, על ידו יעלו האדים ירד המטר ישב הרוח יקם סערה לדממה, עד שהחוקר הטבעי ימצא בכולם חק אחד פשוט אבל עת נביט על המורכב, כמה חכמות והמצאות נמצא בהצומח ובעשב אחד הגדל על רגב אדמה, כי מלבד שנקבצו בקרבו החקים הפשוטים אשר על ידם יסובבו צבא השמים שהוא כח המשיכה ואשר על ידו יהיה הגשם והמטר והקולות שהוא כח ההתפשטות הנטוע בטבע האויר, כי נוסף על החקים האלה המיוסדים בטבע הפשוטים שהם יסודי המורכב, המציא החרש בחכמתו הבלתי בעל תכלית חקים חדשים נפלאים אשר על ידם יזון הצמח, יהפך הניזון אל מזגו, כמה חקים נפלאים עין חוקר ופילוסוף עוד לא שזפתם, נצפנו בכח המצייר אשר בצומח, בו יוליד בדומה ציצו פרחו וזרעו לשמור מינו ואיך התעלתה החכמה ודקת המלאכה ביצירת החי, אשר מלבד כי נשמרו בו כל חקי החכמה אשר התקבצו בהפשוטים והמורכבים אשר תחתיו עד הצומח, נוספו בו חקים חדשים ונפלאות ישתומם עליהם המשכיל בכל אבר ואבר, כמה חקי החכמה התקבצו בהמצאת כח הראות, מה גדלו מעשי ה' בצהר הנפלא הזה אשר כנן בהחי, בו יאיר את אורו הגדול המתפלש בקצוי הבריאה אל חגוי הנפש פנימה, כמה חקים התיחדו בשבירת האור, בחזרתו בתפיסתו, כנודע בחכמת המראות (אפטיק), וכן במלאכת האזן, במלאכת יתר החושים ופעולת הנפש, ועד כמה התעלתה החכמה והפליאה ביצירת האדם, אשר מלבד כי בו התקבצו כל חקי החכמה המפוזרים בכל מעשי בראשית הפשוטים והמורכבים ומורכבי מורכביהם, עד הנפש החיונית, נוסף בו כח המדבר השכלי, הקשר הנפלא בו קשר שני עולמות גשמי ושכלי פועלים ומתפעלים זה בזה, אשר ילאה כל שכל לדעת מה ואיך היו ונתיסדו החקים הנפלאים האלה, עד שהאדם לפי צורתו ולפי הנפלאות ורבוי המלאכות וחקי החכמה אשר נקבצו באו בהרכבתו, וביחוד במה שחמרו מצד עצמו חלוש ורפה מאד, עד שהוא בצאתו מרחם אמו עולל ויונק, חלוש וחסר כח, קטן ודל מצד חמרו, ומלא פליאות נשגבות מצד דקות מלאכתו בכל אבר ואבר, ובקישור כל האיברים בכל פליאות מלאכתם לתכלית אחד כולל שהוא העמדת הגויה והנפש, אשר בעבורו היה לאדם, האדם הזה נתדמה כנקודת השרפה אשר במראה המלוטשת, בה יתקבצו כל הניצוצות המפוזרות על פני שטח המראה בכללה, הוא חותם תכנית מלא חכמה וכליל יופי, בו נפתחו כל כחות מעשה בראשית בכללם ופרטם, עד שכל משכיל עת ישים דברים האלה על לבו, עם המשורר האלהי יקרא לאמר, ה' אדוננו, שמך המורה על חכמתך ונפלאותיך, הוא אדיר אך בארץ, אך שם פלשת את אורך הגדול אשר הוא דמות כבודך ומחזה פליאות חכמתך, האור הזה התגלה אך בארץ, אשר האור אשר בשמים מבריאת הכדורים הגדולים והרבים המתגלגלים שמה והחקים אשר יסדת במהלכתם במערכת, הוא רק הוד ואור חוזר מן האור העצמי הנראה אך בארץ, כי. מפי עוללים ויונקים יסדת עז, עוללים ויונקים הוא האדם אשר חמרו חלוש מאד, עד שבראשית יצירתו הוא עולל ויונק ורפה המזג מאד יתר מכל הבע"ח הקודמים לו בהרכבה, העוללים והיונקים האלה, עם חלישת חומרם, הן מפיהם יסדת עז, רצה לומר מפיהם של העוללים האלה שהוא הכח הדבור הנטוע בפיהם, שבעבורו נקרא חי מדבר, מצד שכלו ותבונתו וכחות השכלים הנטועים ומקושרים בכח המדבר, אשר הוא אחרית הנפלאות ותכלית החכמה והפליאה שהראה ה' בעולמו איך קשר המון חכמות ונפלאות חקים נפלאים לאלפים אשר התאחדו ביצירת המדבר הלז, הן מפי העוללים ודבורם השכלי, יסדת עז הוא היסוד של עז, כי בו נשתלמה המציאות כולו, בו התקבצו כל מעשי בראשית, כאילו הוא היה יסוד הבנין עקרו ושרשו וכל הנבנה זולתו מן הארץ עד המון הכדורים הרבים אשר בשמים, הם רק עמודים ואדנים ענפים ובדים ופארות אל היסוד והשורש הזה, אשר הוא צור הבריאה ויסוד המציאות, עד שבו חשפת זרוע עזך למען צורריך, אם ימצא עוד אויב וצורר, (שהם האפיקורסים המכחישים מציאות ה' שהם הנקראים אויבים שונאים וצוררי ה' בכתבי הקדש) אם ימצא עוד מכחיש ופוקר, אשר לא ישים לבו להכיר מציאותך מן המציאות בכללו, הן בהכרח יצטרך ויוכרח להודות שיש בורא, כל עת ישכיל ויביט ויחקור על ענין האדם, ועל המון הנפלאות אשר התאחדו ביצירתו, כי אז יסתום פה הפוקר, ואז יושבת אויב ומתנקם, הרוצה להכחיש אלהותך, כי גם הבעל דין יודה בהכרח, כי יד ה' עשתה זאת: (ד) כי, אחר שהקדים ההקדמה הזאת, אשר היא תכלית הדרוש וקוטבו, בא להראות גם כן הטענות אשר יטענו להכריח הפך זה, אשר רוצים לברר כי השמים המון הנמצאים הרמים והנשאים אשר בתוכם, יקרים ונעלים ממין האדם, וזה מכמה טעמים, א. מצד מקומם שהם עומדים ברום עולם, ועל זה אמר כי אראה שמיך כי שם שמים הוא הריבוי הזוגיי ממלת שם שמורה על הריחוק, ובטענה זו כולל, א. מצד המצב שמצב העולמות האלה עליון ונשא על כדור הארץ משכן האדם שהיא מערה שפלה, ב. מצד התפשטות הכמות במקום, גדלם ומרחקם עובי הגרמים השמימיים והמרחק אשר ביניהם, אשר אי אפשר לעמוד על שעורו. (הטענה הב') מצד יופי מלאכתם ודקות חומרם, וביחוד לשטת הראשונים אשר הניחו כי חומר השמים הוא משונה מחומר הארץ וקראוהו גשם חמישי, ועל זה אמר מעשה אצבעותיך, כי ההבדל בין מעשה ידיו ובין מעשה אצבעותיו, שמעשה ידיו כולל גם הנעשה בפקודתו על ידי שליח לא כן מעשה אצבעותיו שמגביל רק אשר עשה האומן בעצמו שלא על ידי אמצעי, ומיופי המלאכה ותפארתה המובט בראשית ההשקפה בכדורים השמיימים מתראה שאלה עשית באצבעותך, בעצמך ומתיחסות אליך בבלתי אמצעי לא מלאכת הארץ ואשר בה שהיא גרועה בערכם, כאילו היא רק מעשה ידך באמצעות שלוחך לא מעשה אצבעותיך. (טענה ג') מצד הקיום והנצחיות הנראה בגופים השמימיים שהם קיימים באיש ובלתי נפסדים, לא כן תולדות הארץ וצאצאיה שכולם רק קיימים במין, ויסודם הוא ההעדר אשר הוא סבת ההויה, על זה אמר ירח וכוכבים אשר כוננת, ומלת כונן מורה על הקיום והחוזק וההתמדה, ובהשקף על אלה הטענות מצד העילוי והתפארת שנמצא אל הנמצאים העליונים אלה אגזור בהכרח בראשית העיון לאמר מה אנוש כי תזכרנו, שם אנוש מורה על ההקטנה, האנוש הקטן מאד מצד קוטן גופו וחולשתו מצד שפלת מקומו, מצד פחיתת כחותיו הטבעיים חלוש ההרכבה רפה המזג, ניתר הקשורים, שכל זה נכלל במלת אנוש, במה נחשב הוא כי תזכרנו, וזה מגביל נגד שני טענות שהזכיר במעלות העליונים, שכללם במ"ש שמיך מעשה אצבעותיך, ומה בן אדם, שם זה מציין מה שהאדם בלתי נצחי בלתי קיים באיש כגרמים השמימים, רק הוא בן אדם נולד מאדם אשר רק מינו מתקיים לא אישו, ובמה נחשב הוא כי תפקדנו (עיין באה"מ), (וזה נגד מ"ש ירח וכוכבים אשר כוננת):

אשר תנה הודך על השמים. ראוי שתתנהו על השמים ואתה בענותך הגדולה יסדת עוז וגו':

מה אדיר שמך כמו: מה אדיר אתה, כי שמו הוא והוא שמו: שם בן ארבע אותיות שאיננו שם תאר, והוא אדיר.

מה אדיר - דבר פלא.

אשר תנה. בעבור אשר גם הוד שכינתך נתון בשמים ממעל ואפילו חלש למעלה לחזק יחשב ומכ״‎ש גבור למעלה:

בכל הארץ רצונו לומר: גבורתך נראית בכל הארץ. בין בישוב, בין במדבר, בין בים בכל הארץ נראית גבורתך; אבל ההוד הגדול והכח העצום נראה בשמים, כי הארץ דבר קטן נגד השמים, והיא כנקֻדה בתוך העגֻלה.

ומלת תנה – שם הפועל, כמו: מרדה מצרימה כאילו אמר: תת הודך על השמים.

אשר תנה הודך על השמים: ומלת תנה הוא מקור במקום נתת; כי משתמשים במקור במקום עבר כמו ילדה ועזוב (ירמיהו יד ה): כמו ועזבה, ואחרים זולתו. וכן במקום עתיד ובינוני; וכמו שבארנו בספר המכלול בחלק הדקדוק ממנו. וענין הפסוק כן: מה אדיר שמך בכל הארץ, ומה אדיר שאתה נתת הודך על השמים. ופרוש מלת הוד הכח וההדר. ויש לפרש אשר תנה הודך על השמיםטעם למה אדיר שמך בכל הארץ. רצונו לומר: בעבור אשר נתת כח בעליונים להנהיג התחתונים; כי הארץ וכל אשר בה, הימים וכל אשר בהם, הכל בהנהגת העליונים.

יסדת עוז מפי עוללים ויונקים השרית שכינתך במקדש ותקנת להודות לך עוז מפי הלוים והכהנים שהם בני אדם גדלים בליכלוך, כעוללים ויונקי שדים, עוללים לשון ועוללתי בעפר קרני (איוב ט״ז:ט״ו) וע"ש הלכלוך נקראו כל תינוקות עוללים:

מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים: תנו רבנן דרש רבי יוסי הגלילי בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה וכיצד אמרו שירה עולל מוטל על ברכי אמו ותינוק יונק משדי אמו כיון שראו את השכינה עולל הגביה צוארו ותינוק שמט דד מפיו ואמרו זה אלי ואנוהו שנאמר מפי עוללים ויונקים יסדת עוז וכו':
(סוטה ל ע"ב)

מפי עוללים וינקים יסדת עז תחלת הנפלאות אשר באדם אחר יצאו לאויר העולם היא היניקה. כי צריך האדם להודות הבורא ולהכיר כחו ויכלתו מצד מעשיו הנראים בשמים ובארץ, ומתכונת גופו שנברא מטפת הזרע אשר תהפך לדם, ומשם יגדל מעט מעט עד שישתלמו אבריו ויצא לאויר העולם. וכבר זכר זה במזמור יי' חקרתי ותדע (קלט למטה). ובזה המזמור אמר: מתחלת צאתו לאויר העולם ומיניקתו נכרות נפלאות הבורא וחסדו על האדם. לפיכך אמר יסדת: כמו שהיסוד תחלת הבנין, כן היניקה תחלת ההכרה בחסד הבורא על האדם אחר צאתו לאויר העולם שעשה לו הקדוש, ברוך הוא, נקב בשדים כעין נקב מחט דקה. לא יותר רחב מכך, שאם היה יותר רחב פן יזרום החלב בלא מיץ ויבוא לתוך פיו יותר מן הצורך עד שיחנק בו; ואם יהיה יותר דק ממה שהוא יכבד המיץ על הילד ותכאבנה שפתיו, אלא הכל בשעור ובמדה. והפליאו משאר החיים שנתן לאמו דדים במקום בינה, כמו שאמרו רבותינו, זכרם לברכה (בבלי ברכות י א). לפיכך אמר: מפי עוללים וינקים יסדת עז. שיכול האדם להכיר, כי הכל בכונת מכון; לא כמו שאמרו אויבי יי', כי הכל בטבע ובמקרה, בלא הנהגת מנהיג וכונת מכון. וזהו שאמר:

ואומר דוד ברוח הקדש הנה מפי עוללים ויונקים יסדת עוז לנו לנצחם והוא כי עוללים יקראו אחר השלם ימי היניקה כד"א עוללים שאלו לחם ויונקים הם תוך כ"ד חדש של יניקה. והנה ארז"ל כי בגלות מצרים היו מעוברות יוצאות ויולדות בשדות והיה הקב"ה מבליען בארץ והיה מזמין הקב"ה לכל אחד בחלל הארץ כשני דדין והיו יונקים מאחד דבש ומאחד חלב ולא בלבד כ"ד חדש של יניקה כי אם עד שהיו גדולים והיו יוצאים אחר זמן שהיה הקב"ה פותח הקרקע ויוצאים עדרים עדרים וכל אחד מכיר את אביו ואלה היו אשר על הים היו מורים באצבע ואומרים זה אלי ואנוהו כי ראוהו צח ואדום כאשר בהיותם יונקים שהיה הקב"ה מתראה להם כבחור צח ואדום וזה לא נעלם ממלאכי השרת ואין לנו טענת עוז לנצחם גדולה מזו כי מ"ה עם היותם רוחניים אין רואים את הקב"ה ואומרים איה מקום כבודו ואותם הנערים מלובשים בחומר הורו באצבע ואמרו זה אלי הנה כי גדולה מעלת האדם השלם ממעלת מ"ה להיותם מקבלים גם סוד התורה וזה יאמר מפי אותם שהיו עוללים ויונקים שאחר זמן יניקתם בהקראם עוללים כד"א עוללים שאלו לחם עדיין היו יונקים אשר לא היה זה כי אם שם כי עד שהיו גדולים ראויים ללכת מצרימה עדרים עדרים לבקש אבותם היו יונקים דבש וחלב מתחת לארץ מפיהם של אלו שהוא באמרם זה אלי ואנוהו יסדת עוז לנו נגד מלאכי השרת ולמה היה מאמר פי עוללים ויונקים למען צורריך הם עוזא וסיעתו הבאים נגד ישראל לעזור את פרעה שנאמר עליו אמר אויב ארדוף אשיג כו' שהיה בא להנקם מישראל וע"י מאמר פי עוללים ויונקים רחם ה' והכניע צורריו והושבת אויב ומתנקם:

עוללים. אף במעי אמן יקראו עוללים כמו כעוללים לא ראו אור (איוב ג׳:ט״ז):

יסדת, היסוד הוא העקר להבנין, וה' לקח יסוד לעזו מפי עוללים, ומאבני המופת שלקח מפי עוללים יסד עזו נגד צורריו,

מפי - א"ר משה: כי טעם מפי עוללים אם לא ידברו בפיהם, הם בעצמם יודו לחסדיך כי תכלכלם ותפרם ותרבם בגופם באורך וברוחב. והנכון בעיני: בעבור היות אדם נכבד מכל נבראי מטה אמר כן, כי מעת שיחל הנער לדבר וזה טעם מפי עוללים אז תחל מתכונתו לקבל כח הנשמה החכמה עד שתשכל בשקול דעתה כח בוראה, כי תחזק הנפש יום אחר יום וזה טעם יסדת עוז.

מפי עוללים ויונקים. מן פי העוללים אשר הם סתומים במעי אמן ובהולדם נפתח פיהם ויונקים תדיר משדי אמן מן הפלא הזה יסדת יסוד מוסד לדעת עוזך כי הוא דבר שאין הטבע מתחייב:

מפי עוללים ויונקים. בס"ס הוא"ו בגעיא ובקצת ספרים ויונקים מלא וא"ו:

מפי עוללים ויונקים יסדת עז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם. רז"ל אמרו במדרש חזית שהקב"ה במעמד הר סיני שאל לישראל תנו לי ערבים ואמרו ישראל בנינו ערבים עלינו אמר הקב"ה הא ודאי ערבים טובים שנאמר מפי עוללים ויונקים יסדת עז. וחקרו המפרשים דקי"ל לא יפרע מן הערב תחילה והרי הלווים הם חיים וטובים ולמה הקב"ה אינו נפרע מן הלוה והרי הכל ברשותו כנפש האב וכנפש הבן ויש בזה כמה תירוצים. ואני בעניי אמרתי דאעיקרא דמילתא אין כאן חקירה דהכא מיקרי אין ללוה לשלם כי הנה אלה רשעים עושים מצות וקצת תלמוד תורה והכל הולך לסט"א ולו חפץ ה' להמיתם יענשו עונשים מרים אבל מי יעלה לנו ניצוצי הקדושה מתורתם ומצותם אשר בסט"א וא"כ אין ללוה לשלם. ונפרע מן הערב הם הבנים קטנים שאין להם חטא ונשמתם נקיה והיא טהורה ובקרבתם לפני ה' וימותו בו בפרק החלו עולין ניצוצות הקדושה שנטמעו ע"י אביהם. וזה כונת הכתוב בדרך אפשר מפי עולללים ויונקים יסדת עז כי בפיהם ירצו כשנשמתם עמדה בהר סיני שנתרצו הבנים קטנים להיות ערבים כמו שכתב הרב מהר"ש יפה ז"ל בספר יפה קול. וכי תימא אמאי צריך ערב והרי הקב"ה יכול ליפרע מכל חי אבות על בנים. לז"א למען צורריך הם גונדא דחימה כי צוררים הם לטרוף טרף התורה והמצות. ובכי הא אין ללוה לשלם מיקרי ולכן לוקח הבנים נקיים ונעימים ובזה יתבררו ניצוצי הקדושה ויוסר חיות הסט"א וז"ש להשבית אויב הסט"א ומתנקם לגנוב הניצוצות ולכן מועיל הערב דיש לו לשלם מיקרי כי לו במותו יקח כמה ניצוצות אשר שם והמה יעלו לקדושה:

למען צורריך. להודיעם כי עמך אנחנו:

למען צורריך להשבית אויב ומתנקם: ואף על פי שזה החסד גם כן בבהמות ובחיות, באדם נתן האל בינה ושכל להכיר מעשה האל ולהודות לו ולשבחו על הכל, וכלם נבראו לתועלתו; אם כן עליו להתבונן ולהכיר מעשה האל ולהודות לו על הכל. והחכם רבי אברהם בן עזרא פרש (במקומו): בעבור היות האדם נכבד מכל נבראי מטה אמר כן, כי מעת שיחל הנער לדבר, וזה טעם מפי עוללים, אז תחל מתכונתו לקבל כח הנשמה עד שתשכיל בשקול דעתה כח בוראה, כי תתחזק הנפש יום אחר יום: וזה טעם יסדת עז. וטעם למען צורריך לבטל דברי המכחישים האומרים אין אלוה. ורבנו משה הכהן בן גיקטילא פרש: מפי עוללים אשר לא ידברו בפיהם, הם בעצמם יורו על רוב חסדיך, כי תכלכלם ותרבם בגופם באורך וברוחב.

והצורר. הוא בפועל,

וטעם למען צורריך – לבטל דברי המכחישים האומרים: אין אלוה, וזה טעם להשבית אויב ומתנקם, על המאמינים בשם בדבור או במעשה.

למען צורריך. למען הכחיש צורריך אשר כחשו בה׳‎:

להשבית חרפת אויב ומתנקם האומר לא טובים אתם מהאומו' ואני כשאני רואה שמיך וגו' אני תמה בלבי מה אנוש כי תזכרנו:

והאויב. הוא בלב, והכתובים יציירו שונאי ה' והמכחישים כאויבים, והעושים בפועל מעשים להכעיסו כצוררים (כמ''ש בפי', ישעיה א' כ''ד, נ''ט י''ח ובכ''מ) :

להשבית. לבטל דברי האויב והמתנקם את המאמינים בה׳‎:

כי אראה שמיך מעשה אצבעתיך ירח וכוכבים אשר כוננתה: ולא זכר השמש. יש אומרים כי בלילה אמר זה המזמור בעת שהיה מסתכל בירח ובכוכבים ומבין בנפלאות הבורא. ויש אומרים (אבן עזרא במקומו) כי ביום לא יראה כי אם השמש לבדו, ובלילה יראה צבא גדול מאוד; לפיכך לא זכר השמש. ויש אומרים (שם בשם אחרים): כי מה שאמר אשר תנה הודך על השמים רמז בו על השמש, כי היא הבריאה הגדולה. ואמר כי אראה שמיך כלומר: כשאראה הבריאות הגדולות אשר יש לך בעולם ואבין ענין האדם אני תמה. ואמר:

ועוד ראיה על מעלת האדם הוא כי נבראו שמים וכל צבאם בשבילו וזהו כי אראה שמיך כו' והוא כי טענת האומרים כי מותר האדם מן הבהמה גדול הלא היא כי לא יחשד פועל חכם יוציא עשרת אלפים ככר כסף לעשות מחט ברזל אחד וזה יאמר כי אראה שמיך הגדולים מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננתה לעבודת האדם לאותות ולמועדים ולמגד תבואוה שמש וגרש ירחים ושימושי הכוכבים שכלם לעבודת האדם:

מעשה אצבעותיך. מובדל מן מעשה ידיך, שמציין דבר שעשה בעצמו לא על ידי שליח (ישעיה ב' ח') וכן יציין המלאכות הנפלאות והדקות :

כי - ידוע כי שבעה מעונות למאורות ולחמשה כוכבי לכת והמעין השמיני לצבא גדול והתשיעי לגלגל המזלות ההולך ממזרח למערב והעשירי כסא הכבוד, על כן כתב: מעשה אצבעותיך, כי הם עשר והזכיר הירח והכוכבים ולא הזכיר השמש, בעבור כי אין יכולת לעין לראותם יומם בעבור אור השמש.

כי אראה. מן הפלא הזה אראה בחכמה שמעשה אצבעותיך הם שמיך אף הירח והכוכבים אשר כוננתה המה כולם מעשה ידיך ואין העולם קדמון:

ויש אומרים: כי טעם הודך – על השמש כי היא הבריאה הגדולה והנה לא יראה ביום, כי אם אחד ובלילה יראה צבא גדול מאד.

מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ: ואריב"ל בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מה לילוד אשה בינינו אמר להן לקבל תורה בא אמרו לפניו חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים וכו':
(שבת פח ע"ב)

מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו: ומה אנוש הוא הפך מה אדיר שמך, כי הוא להגדלה וזה להקטנה. אמר: כי אראה שמיך והירח והכוכבים, שהם בריאות גדולות ומשכילות: מה אנוש כי זכרת אותו ואצלת עליו מהוד המשכילים העליונים שאינם גוף; כי אף אותם שהם גופות אני רואה גודל גופם וערכם, כי האנוש כאין נגדם! ואמר: מעשה אצבעתיך, ואמר: אשר כוננתה להכחיש הכופרים האומרים שהעולם קדמון; לפיכך אמר מעשה וכוננתה שאתה חדשת אותם כלם. ואמר: אראה על שמיך, ואם אין נראה לנו אלא הסמוך לנו, לפי שהם זה ממול זה עד השמיני שהוא גלגל המזלות, ולפי שהם מזהירים כלם כמו הדבר אשר בתוך כלי הזכוכית שהוא נראה מבחוץ. וכתה החכם רבי אברהם בן עזרא, זכרו לברכה: כי אמר אצבעתיך, כי האצבעות עשרה והגלגלים עשרה: שבעה רקיעים שבהם שבעה ככבי לכת, וגלגל המזלות, וגלגל התשיעי למעלה מגלגל המזלות, והעשירי כסא הכבוד. מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו כפל ענין במלות שונות. או רצונו לומר: כי תזכרנו, כי זכרתו בבריאתו שהאצלת מהודך עליו. ותפקדנו, כל הימים אשר הוא חי תשגיח עליו ובמעשיו לתת לאיש כדרכיו.

והנה מה אנוש כי תזכרנו לברא כל זה לעבודתו מצד עצמו ולא מצד היותו בן אדם כי תפקדנו אך הוי אומר כי לא על היותו אנוש או בן אדם הוא מכינו אך הוא מפאת נפשו שודאי היא גדולה מהדברים שנעשו לעבודתו ולא יחסרנו הגשם:

תפקדנו. תזכרנו וכפל הדבר במ״ש:

אנוש, בן אדם. האנוש מורה על חולשתו מצד עצמו ובן אדם מציין חולשתו מצד מינו שאינו מתקיים זמן רב (ישעיה נ''א י''ב),

מה - ידוע כי הירח ואחד עשר כוכבים הנקודה בעגולה מהגלגל וכל הארץ כנקודה שלא תתחלק כנגד הרקיע, ובן אדם נחלק שלא יקבל חלוק כנגד כל הארץ, על כן: מה אנוש כי תזכרנו, דרך בזוי והטעם: אחר שיש לך בריאות גדולות ונכבדות מהאדם, איך שמת לב לתת לו כבוד.

מה אנוש. הוסיף להוכיח שה׳‎ משגיח על הכל ואמר הלא מה הוא חשיבות האדם להזכר לפני ה׳‎:

מָה אֱנוֹשׁ: אמר רב יהודה א"ר בשעה שבקש הקב"ה לבראות את האדם ברא כת אחת של מלאכי השרת אמר להם רצונכם נעשה אדם בצלמנו אמרו לפניו רבש"ע מה מעשיו אמר להן כך וכך מעשיו אמרו לפניו רבש"ע מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו וכו':
(סנהדרין יח ע"ב)

תזכרנו, תפקדנו. הפקידה היא אחר הזכירה, שמציין שפוקד לעשות לו איזה דבר טוב או רע (התו''ה אחרי סי' קמ''ח) ומוסיף וכ''ש איך עוד תפקדנו :

ותחסרהו מעט מאלהים וגו'. מאלהים ל' מלאכים שנתת כח ביהושע להדמים החמה וליבש את הירדן במשה לקרוע מי ים סוף ולעלות למרום ובאליהו להחיות את המת:

וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים: רב ושמואל דאמרי תרוייהו חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נתנו למשה חסר אחת שנאמר ותחסרהו מעט מאלהים עניו דכתיב והאיש משה עניו מאד וכו':
(נדרים לח ע"א)

ותחסרהו מעט מאלהים הם המלאכים. בעבור כי נשמת האדם מתכונת המלאכים שאיננה גוף כמו שהם אינם גופות. והחסרון הוא לפי שהיא בגוף.

ולא עוד כי אם ותחסרהו כו' והוא מאמר ספר הזוהר ששאל גוי אחד על מקרא שכתוב כי בכל חכמי הגוים כו' מאין כמוך וכי בחכמי ישראל יש כמוהו והשיבו לו כי כן הוא כי בכל חכמי הגוים אין עושה כמעשיו ית' כי אם בחכמי ישראל כי מי היה בחכמי הגוים יאמר שמש בגבעון דום כיהושע או ימטיר בבקר לא עבות ככל צדיק מושל ביראת אלהים נמצא שחכמי ישראל נדמו לאלהים וזה יאמר ותחסרהו מעט מאלהים כי כמעט הוא כאלהים אומר ונעשה רצונו ולא תקפיד עליו כי אם אדרבה וכבוד והדר תעטרהו שמתגדל שמך על ידו:

וכבוד והדר, ההדר הוא ההדר החיצוני תמיד המתהדר למראה עינים, והכבוד הוא הנקשר בעצם הדבר, עיין בהבדל בין הוד והדר בס' התו''ה (קדושים סי' ל''ח) ובין כבוד והדר (ישעיה סי' ל''ה) :

ותחסרהו מעט מאלהים - המלאכים והכלל כאשר אמר דניאל: אלהין די מדרהון עם בשרא לא איתוהי.

ותחסרהו. על כל זה בהשגחתך חסרתו רק מעט מהמלאכים בדבר החכמה והדעת ועטרתו בכבוד והדר כי הוא מתעלה על כל חי בחוש הדבור:

ותחסרהו מעט. המ"ם דגושה בס"ס:

ותחסרהו, אחר שהזכיר דעת הפילוסופים ומופתיהם אשר הביאו להקטין מעלת האדם נגד גרמי השמימיים, שב לסתור טענותיהם, ולהעמיד דעת התורה על תלה, ובחן בזה מעלת האדם נגד העליונים מצד ארבעה סבותיו שהם החומריית והצוריית והפועלת והתכליתית, שבהשקף על אלה ארבעתם יתגלה לנו מעלתו ויתרונו על כל הנמצאים, א. מצד הסבה החומריית, הניח הנחה אחת כי גדר האדם האמתי אינו כמו שגדרוהו הפילוסופים, שגדר האדם חי מדבר, רק גדרו האמתי, הוא מדבר חי, וטרם תבין דברי אלה תדע, את אשר נתבאר בפילוסופיא, כי הדברים השוים בהבדל ואינם דומים בסוג לא יכנסו תחת סוג אחד, למשל התנין אשר בים דג (וואלפיש) עם יתר דגי הים, נכנסים תחת סוג דג, והבדלו המיוחד הוא שהוא דג המוליד חיים ויונק, אמנם התנין הימי עם האדם, הגם שדומים מצד ההבדל הזה ששניהם מולידים חיים ויונקים, לא יכנסו מצד זה תחת סוג אחד ולא נוכל נאמר התנין הימי והאדם, סוגם הכולל הוא שהם מולידים חיים, והבדלם הוא שזה חי בים וזה ביבשה, כי לא יתפס תחת הסוג רק מה שהוא עקר ועצמי בגדר, מה שאין כן מה שמוליד חיים ויונק אינו עצמי בגדר, אמנם אנחנו אומרים שהאדם עומד בסוג אחד עם העליונים, מצד שדומה אליהם מזה הצד שהוא שכלי כמוהם, ועל זה תשאל הלא זה מה שהוא שכלי הוא ההבדל בגדרו לא הסוג, ואחר שאינו דומה אל העליונים רק מצד שהוא מדבר שכלי כמוהם, והוא נבדל מהם במה שהוא חי, כחיי הבהמה חיות גופני, שהוא סוגו, איך ישתתף עמהם בסוג אחד, אחר שסוגו מובדל מהם, לכן הקדמתי לאמר, שגדר האדם האמתי הוא מדבר חי, רצוני שעקר עצמות האדם ואמתתו הוא נפשו השכליית, רצוני האדם מצד עצמותו ושרשו אינו שייך אל התחתונים כלל רק אל העליונים, כי עצם האדם ועקרו הוא נפשו ושכלו, וגופו הגשמי הוא רק מקרה לו לא עצמותו, המקרה הזאת תפרד ממנו עת ישוב העפר על הארץ כשהיה, ועצמותו שהוא נפשו השכליית היא תשאר ולא תשתנה ולא תעדר כי זה גדר העצם בל יקבל שינוי והפסד, ומצד עצמותו הוא דומה אל העליונים, ועומד עמהם בסוג אחד, וההבדל שבינו לבין העליונים, הוא מצד המקרה הדבוק בו שהוא חי חיי הגוף והתנועה המקושר בזמן ובמקום, כי העצמית הוא הסוג, והמקרה הוא המבדיל, ועתה לפי מה שגדרוהו הפילוספים, אשר דימו עצמות האדם ועקרו, שהוא מיושבי שפל וחשבו שגופו החומרי הוא עקרו ועצמותו, שמצדו יכנס בסוג עם יתר הגופים כמוהו, וחשבו שנפשו השכליית הוא רק מקרה דבוק בו, שהמקרה הזאת מבדלת בינו לבין בעלי חיים זולתו, הנה לפי הגדר שהניחו הם עקר גדר האדם והבדלו המיוחד הוא מה שהוא בעל מעלה, שהבדלו בין שוכני שפל הוא מעלתו הנמצא בו שהוא נפשו ושכלו, אבל לפי הנחת התורה שהאדם עצמותו הוא שהוא מן העליונים ודומה עמהם בסוג, ואם כן גדרו העקרי שהוא הבדלו המיוחד, הוא מה שהוא בעל חסרון, שהחסרון שנמצא בו מה שנפשו התלבשה בחומר, שבעבורו נבדל מן העליונים, מצד שהוא חי חיים גופנים, הוא הבדלו המיוחד, וזה שכתוב ותחסרהו מעט מאלהים גדר האדם האמתי הוא שסוגו הוא שהוא דומה אל אלהים ובני עליון, והבדלו המיוחד הוא החסרון המקריי לו שהוא בעל חי בעל גוף, באופן שלפי זה חומר האדם העקרי שהוא עצמותו, הוא אלהי שכלי רוחני נצחי, אשר אין ערך אליו בין הכדורים השמיימים כולמו שחומרם הוא גשמי, ואחר שהגרמיים מצד סוגם הם משתתפים עם כל בעלי חומר, והאדם משתתף עם האלהיים והרוחניים, מבואר כי כולם כאין נחשבו נגדו (טענה ב' מצד הסבה הפועלת), הנה חכמת הפועל השלם הבלתי בעל תכלית ניכר ביצירת האדם על שני אופנים, כמו שבאר העקרים כי חכמת הפועל יוכר בפעולתו על שני פנים, אם שיפתח פתוחים דקים נפלאים מעשה חרש וחושב במתכות יקר אשר הוא מטבעו מוכן לקבל הציורים הנפלאים האלה, כמו מי שיפתח משכיות מלאים חן ויופי בזהב, אשר הזהב מוכן אל הציורים האלה, ובזה לא יעלה שיווי הכלי מצד הפועל, רק מצד הפעולה, מצד שהחומר בעצמו יקר ומעולה, ויש שיפתח פתוחים נפלאים כאלה בעץ או בברזל, אשר החומר בטבעו הוא רחוק שיקבל הציורים הנפלאים האלה, ובזה יוכר חכמת הפועל ויעלה שיווי הכלי ותפארתה מצד המלאכה הרצופה בה. והנה בשני החלקים אשר מהם הורכב האדם, שהוא הנפש והגויה, ניכר בהם חכמת הפועל על שני אופנים אלה, כי במלאכת הנפש צייר ה' ציורים נפלאים בחומר המוכן בטבעו אל הציורים הנפלאים האלה כי הנפש מצד עצמה ורוחניותה מוכנת אל קיבול החכמה והתבונה וההשכלה, ובזה ניכר מעלת המלאכה מצד הפעולה בעצמה, כי הנפש מצד עצמה יקרה ונעלה, ובמלאכת הגויה צייר ציורים נפלאים ברגבי אדמה בשר ועצמות, אשר הם מטבעם רחוקים לקבל הציורים היקרים האלה, ובזה ניכר חכמת הפועל ותתפאר המלאכה מצד הפועל. ועל שני החלקים האלה אומר וכבוד והדר תעטרהו, הכבוד מיוחס אל הנפש שנקראת כבוד בכתבי הקודש ע"ש כבודה העצמי בהיותה בת אלהים, וההדר מיוחס אל הגויה מצד הדר מלאכתו החיצוני, שגדר ההדר הוא היופי החיצוני וזה המבדיל בינו לבין הוד בכל מקום, עד שהחכמה הנראית בבריאת האדם בשני חלקיו מצד ההשקפה הזאת נפלאת ונעלית על כל אשר תראה בכל הגרמיים השמיימים שחומרם זך ונקי:

וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים: רב ושמואל חד אמר נ' שערי בינה נבראו בעולם וכולן ניתנו למשה חסר אחד שנאמר ותחסרהו מעט מאלהים בקש קהלת למצוא דברי חפץ בקש קהלת להיות כמשה יצתה בת קול ואמרה לו וכתוב יושר דברי אמת ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וכו':
(ראש השנה כא ע"ב)

וכבוד והדר תעטרהו: בנשמה העליונה שנתת בו. ובה

וכבוד והדר תעטרהו - בעבור כח נשמת חיים שנפח בו, שהיא עליונה ואיננה גוף על כן לא תמות.

תמשילהו במעשי ידיך היצורים השפלים. או פרושו אף העליונים. והממשלה היא שמבין בשכלו מהלך הגלגלים והכוכבים.

ופירש במה תחסרהו מעט מאלהים הוא כי תמשילהו במעשה ידיך הם שמים וארץ כי ידיו יתב' נטו שמים ואומר אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים כו' בכל אתה ממשילו כענין יהושע שמשל בשמים לעכב תנועתם ודומה לזה וכל שתה תחת רגליו כענין ר' חנינא בן דוסא מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק וכיוצא בזה:

שתה. שמת:

תמשילהו. כונתו תאומית על הממשלה, ועל המשל שהיא צורת כלל העולם :

תמשילהו במעשי ידיך - בארץ לבדה כאשר יזכירם אחר כן.

תמשילהו. המשלתו בכל הבריות:

(טענה ג' מצד הסבה הצוריית), הנה צורת האדם היא צורת העולם בכללו, עד שכל החקים הנפלאים הנמצאים בכל מעשה בראשית כולם נקבצו באו בהאדם, ומצד זה קראוהו הראשונים עולם קטן, אשר הוא המשל והדמות והחיקוי של העולם הגדול כולו, וכמו שבארתי זאת בארך בבאורי על ספר בראשית, על זה אמר תמשילהו במעשי ידיך הוא המשל והדמות של מעשי ידיך, עד שערך כולם נגד האדם כערך החלק נגד השלם והפרט נגד הכלל (טענה ד' מצד הסבה התכליתית) הנה כבר בארתי בפרשת בראשית כי הבריאה צעדה אל יצירת האדם ממדרגה למדרגה, מדומם לצומח מצומח לחי מחי למדבר, וגם בזה לא עלתה ממדרגה למדרגה פתאום, רק על ידי אמצעים ושליבות וסולמות הממצעים בין הצומח והחי, וכן בהחי בעצמו, מן התולע אל הרמש מן הרמש אל הדגים מן הדגים אל העופות מן החיים המטילים ביצים אל החיים שדמם חם ומולידים חיים אשר האדם הוא ממינם, ואז יצתה עטרת הבריאה ושלימות כל הנמצאים הוא האדם, והנה המשורר השקיף על זה השקפה שכליית מצד התכלית, הנה האדם הוא התכלית האחרון של הבריאה כולה, וכל הקודם אליו הוא רק אמצעי להגיע אל התכלית הזה שהוא האדם, עד שידמה האדם מצד ההשקפה התכליתית כאילו הוא דורך על כולם וכולם עומדים תחת רגליו, מוכנים לסבתו, שעל זה אמר כל שתה תחת רגליו, והנה הביא מופת על זה מצד מה שנראה כי כל שהתקרבו הבע"ח אל האדם, כן ירבה להשתמש בהם ולקבל מהם תועלת, כי הבע"ח שנבראו בששי שכולם דמם חם ומולידים חיים כמו האדם, ירבה להשתמש בהם יותר מאשר ישתמש מן הבע"ח שנבראו בחמישי שהם העופות והדגים, וגם בבעלי חיים שנבראו בששי שבהם נמצאו שני מינים בהמה וחיתו ארץ, הנה הבהמות הבייתות שהם הקרובים ביותר אל טבע האדם, הם אשר תועלתם רב אל האדם ותשמישו בהם קל ותדיר, לא כן החיות המדבריות שהם רחוקים בטבעם מן האדם, לא ישתמש בכולם ולא בכל זמן, שעל זה אמר צנה ואלפים כלם, דקדק במלות כולם לאמר הצאן והאלפים בכולם ישתמש, תמיד ובכל עת, אבל וגם בהמות שדי, גם בבהמות שדי המדבריים ישתמש אבל לא כמו עם הצונה ואלפים, ואחריהם במדרגה, הם צפור שמים שרחוקים יותר מן האדם, והם שנבראו בחמישי אחר הדגים, ואחריהם במדרגה הם דגי הים, כי בדגי הים אם ירצה להשתמש אז בהכרח עובר ארחות ימים, ויצטרך לסכן את עצמו בימים ובנהרות עד שישיגם, באופן שמבואר שכל שהתרחק טבע המין ההוא מן האדם, עד שלכן קדמה בריאתו, כן רחוק תשמישו ותועלתו אל האדם, מזה מבואר כי כל המינים שנבראו קודם האדם, היו רק אמצעיים אל האדם שהוא תכליתם האמתי שכולם נבראו בעבורו, וכל שהתקרב היצור אליו, כן התקרב אל התכלית, והיה הסבה הקרובה אליו, וכל הרחוק הרחוק ממנו, לפי רחוקו הוא גם כן סבה יותר רחוקה, כאילו הדג אמצעי אל הצפור שמים והצפור אל חיתו ארץ והחיה אל הבייתי, והבייתי הוא האמצעי הקרוב אל האדם, ולכן כל שהתרחק האמצעי מן התכלית, כן תתרחק תועלתו ותשמישו וזה צייר במ"ש כל שתה תחת רגליו, כאילו האדם עומד עליון על כל הנבראים ובהמות הבייתות עומדים תחת רגליו, והחיות המדבריות תחת רגלי הבייתות, ותחת רגליהם צפור שמים, ותחת רגלי עוף כנף יעמדו הדגים, עד שכולם ישיבו שלשלת של אמצעיים אחוזים וקשורים זה בזה עד תכליתם שהוא האדם, ומכל אלה הראיות מבואר ונתברר את אשר הניח בראשית הדרוש, והוא כי, ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ, והפך דעת המתפלספים אשר לא ראו אור:

כל שתה תחת רגליו: התחתונים כלם תחתיו כמו שאמר (בראשית ט ב) ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים.

ויש אומרים: כי כל שתה תחת רגליו – המתכת והצמחים.

תחת רגליו. ר״‎ל נכנעים אליו:

צנה ואלפים. צאן ובקר כמו (דברים כה) שגר אלפיך, צנה לשון פעולה הוא כמו (במדבר ל״ב:כ״ד) וגדרות לצנאכם, אוביילדי"ץ בלעז, יש מדרשי אגדה ואינם מתיישבין לפי המקראות:

צנה ואלפים אל"ף צאן נעלמת בצנה מהמכתב; וה"א צנה נהפכה לאל"ף ונראית במלת לצנאכם (במדבר לב כד). ואמר: צנה ואלפים כי הם גדלים עמו ומזומנים למלאכתו ולמאכלו ולמלבושו. והצאן הוא הכבשים והעזים. ואלפים הם השורים.

ושמא תאמר הלא מה יועיל שבחך גדר ישראל מקבלי התורה והמה נבזים ושפלים גם בין יתר בני אדם לז"א אם יתמהמה חכה כי דע אפוא כי כאשר יבא זמן שצנה ואלפים כלם וגם בהמות שדי הם חיות היער יהיו יחד שהוא זמן שגר זאב עם כבש:

צנה. מלשון צאן:

צנה - הזכיר הצאן והאלפים, בעבור צרכו למאכלו ומלבושו יותר מרכיבת הסוסים והחמורים ואחר כן הזכיר חיות השדה ושדי, כמו שדה, על דרך כל אצילי ידי.

ואמר: כלם על שאר הבהמות הגדלות עמו והם הסוסים והחמורים והגמלים.

ואלפים. פרים, כמו שגר אלפיך (דברים כ׳):

ומלת בהמות – כוללת לא כאשר אמר יפת: כי הבהמה היא האוכלת עשב. והנה מה יעשה: ליש גבור בבהמה?!

ואמר: וגם בהמות שדי: שהם חיות השדה. ואמר: וגם, כי גם אותם שאינם גדלים עמו בישוב בהם הוא מושל בשכלו ובתחבולותיו עליהם. ואמר עוד:

שדי. כמו שדה בה״א:

צפור שמים ודגי הים אמר: אפילו באותם שאינם בארץ עמו כמו הצפור שהיא פורחת באויר, הדגים שהם שטים במים, על הכל הוא מושל וצד אותם בתחבולותיו. ועוד בשכלו ובתחבולותיו

אז צפור שמים הם מלאכים המתייתסים אל ה' שמכונה שמים ודגי הים הם מלאכים המתייחסים אל השכינה המכונה בתואר ים וגם לויתן שהוא עובר ארחות ימים כדעת המתרגם כלם יודו אז ויאמרו ה' אדומנו כו' ולא יאמרו עוד תנה הודך על השמים כבתחלה:

צפור - ואחר כן הזכיר העוף, שיעוף למעלה הימנו והדג שיצוף למטה הימנו.

צפור שמים. הפורח למעלה לאויר השמים ועם כל זה ימשול בו האדם ויצודו בחכמה:

עבר ארחות ימים: שעושה ספינות ועובר בהם ארחות ימים.

וטעם עובר ארחות ימים – שבחכמתו עושה ספינות ויכיר ארחות ימים, והזכיר זה, בעבור שיצוד הדגים בלב הים. ויש אומרים: כי על הדג ידבר שישוב עובר ארחות ימים.

עובר ארחות ימים. ר״‎ל כי האדם בחכמתו יעשה אניות ובהם עובר ארחות ימים ויכול הוא לצוד אף דגי הים:

יְהֹוָה אֲדֹנֵינוּ ואריב"ל בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה וכו' מיד הודו לו להקב"ה שנאמר ה' אדונינו מה אדיר שמך וגו' ואילו תנה הודך על השמים לא כתיב וכו':
(שבת פט ע"א)

יהוה אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ: שב עוד להודות כאשר כלה לספר החסד שעשה לאדם והיכלת שנתן לו על הכל, והוא קטן ונבזה כנגד הבריאות הגדולות של מעלה שהוא משתתף עמהם בשכל; שב להודות ואמר: יי' אדנינו וגומר.

ה' אדונינו כו' אחר שהוכחנו שהאדם עיקר העולם נמצא מסקנא דמלתא שאינו כדברי המלאכים האומרים ה' אדונינו כו' שכוונו שהם אדון למו יקרא ולא לבני אדם שאינו כבודו ואמרו שכבר מה אדיר שמך נודע בכל הארץ בלי החשיב את ישראל לתת להם תורה עתה אנו אומרים כי אנו העיקר כי ה' אדונינו יקרא וגם מה שאמרו כי מבלי היות ה' אדונינו כבר אדיר שמך בכל הארץ לא כן הוא כי אדרבה בהיות ה' אדונינו אדיר שמך מה שאין כן בלעדנו כי אם אין ישראל אין עולם ואיך יהיה אדיר שמו בכל הארץ בלעדנו:

ה' - פעם אחרת ככה בכל דור ודור, כי הארץ לעולם עומדת.

מה אדיר. מכל זה נראה שמה מאד אדיר שמך בכל הארץ משגיח ומושל בכל:

את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך. א״ר שמואל בר נחמני אמר ר׳ נתן שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים, ומלאכת נשים לאנשים, דרש ר׳ עקיבא בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים, בשעה שהולכות לשאוב מים, הקב״ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן, ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות לשתי קדירות, אחת של מים ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ורוחצות אותם, וסכות אותם, ומאכילות אותם, ומשקות אותם, ונזקקות להם בין שפתים, עליהם הכתוב אומר, אם תשכבון בין שפתים כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ (תהלים סח יד), בשכר שתשכבון בין שפתים, זכו ישראל לביזת מצרים, שנא' כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ, וכיון שמתעברות באות לבתיהן, וכיון שמגיע זמן מולידיהן, הולכות ויולדות בשדה, שנאמר תחת התפוח עוררתיך שמה חבלתך אמך ושמה חבלה ילדתך (שה״ש ח ה), והקב״ה שולח משמי מרום ומניק אותן ומשפיר אותם, כחיה זו שמשפרת את הולד, שנאמר ע״י יחזקאל, ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך ובמים לא רוחצת למשעי והמלח לא הומלחת והחתל לא הותלת (יחזקאל טז ד), ומלקט להם שגי עגולים, אחד של שמן, ואחד של דבש, שנאמר ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור (דברים לב יג), וכיון שמכירים בהם מצרים באין להורגם, ונעשה להם נס ונבלעים למקומם בקרקע, לאחר שהולכין מבצבצין ויוצאין כעשבי השדה, שנאמר רבבה כצמח השדה נתתיך (יחזקאל טז ז), [וכיון שמתגדלים באים עדרים עדרים בבתיהן, שנאמר ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים וגו׳ (שם)], וכשנגלה הקב״ה על הים, הם הכירוהו תחילה, שנאמר מפי עוללים ויונקים יסדת עוז (תהלים ח ג), וכיון שהכירו שכינה, אומרים זה אלי ואנוהו (שמות טו ב).

4028 / (תהלים ח,ח) / צנה
אוביילדי"ץ / oveildiz / מכלאות-צאן

ויהי ברדת משה מהר סיני, ומשה לא ידע כי קרן עור פניו. מיכן אמרו חכמים הנותן מתנה לחבירו והוא דבר שעתיד לגלות, אינו צריך להודיעו, שהרי היום ולמחר יודע לו, שנאמר ומשה לא ידע, היה עתיד לידע, ומפני מה בלוחות הראשונות לא קרן עור פניו, לפי שהראשונים נכתבו מעשה אלהים, שנאמר כתובים באצבע אלהים (שמות לא יח), ולהלן הוא אומר כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך (תהלים ח ד), ואומר ומעשה ידיך שמים (שם קב כו), והוא דבר ה׳, שנאמר בדבר ה׳ שמים נעשו (שם לג ו), אבל השניים כתב משה מפי הגבורה, ובכותבו הוקרנו, פניו, ועליו הכתוב אומר חכמת אדם תאיר פניו (קהלת ח א).

גת דרך אדני (איכה א, טו), ובגדיך כדרך בגת (ישעיהו סג, ב), דרכים גתות (נחמיה יג, טו), ענין יקבים הם. ויש גת ראוי להיות פתרונו כלי מכלי זמר, למנצח על הגתית (תהלים ח, א), כמו על עלמות שיר (שם מו, א), ועל מחלת (שם נג, א), ועל שמינית (שם ו, א), ועל הנבלים ועל הכנורים (שם נז, ט), ועל הנגינות (שם ד, א), ועל שגיונות (חבקוק ד, א), ועל עשור (תהלים צב, ד), כולם כלי זמר, וכפי המשא שמותם. ורבו העלמות, ויתכן להיות כלי חלול העשוי על חרשי גת, כמוהו חרשי צירים (ישעיהו מה, טז), הבאים מצור לעבודת בית אלהינו. ונקרא הכלי 'גתית' על שם המקום גת.