Commento su Salmi 85:22

למנצח. זה המזמור נאמר על גלות בבל או אחרים:

למנצח לבני קרח - זה המזמור על גלות בבל, גם על גלותינו בדרך נבואה.

למנצח, הוסד בימי עזרא ונחמיה ששבו מגלות בבל והתחילו לבנות הבית, והתפלל שתהיה גאולה זו גאולה נצחיית, והזכיר מענה אלהים ע"ז (ב-ג) רצית ה', התרצה אל עמו בג' דברים, א. שהתרצה אל ארצו החרבה, שעז"א רצית ה' ארצך, ב. אל עמו הגולים ששב שביתם, שבת שבית יעקב, ג. מה שמחל עונותיהם נשאת עון עמך, סלה סיום הענין, והנה המשורר הזכיר בכל א' מג' דברים אלה תנאי שנחשב בעיניו למגרעת, אשר לפיהו ראה שגאולה זו לא תהיה נצחיית, ומתפלל על כל א' שישנהו ה' לטוב, כי בדבר הא' שרצה את ארצו הזכיר שם הויה, ר"ל שרואה שמה שהתרצה לארצו לא היה בהסכמת מדת הדין רק מצד הרחמים לבד, שרחם על שוממתה וחורבנה ומבואר שיש הבדל גדול בין התשועה שהיא רק לפי שעה מצד שלא יכול לראות בצרת הנדכא, ואחר סור הרחמים יצוייר שיקצוף שנית, משא"כ אם היתה התשועה במה"ד שהדין מחייב זה, שאז תהיה תשועה עולמית, ב. במה שהשיב שבית עמו ראה ג"כ חסרון, במ"ש שבית יעקב, דהיינו שהם עדיין בשביה, כי היו עדיין תחת רשות מלכי פרס, והגאולה האמתיית ראוי שתהיה גאולה שלימה, (והקרי) [והכתיב] הוא שבות יעקב בו', וכיון גם בזה חסרון שהיתה הגאולה ע"י השתדלותם וברשיון כורש ששבת השבות שהם הכינו לעצמם ומיוחס אליהם, וזה לאות שאינה הגאולה המובטחת, שהיא תהיה ע"י ה' (לא ע"י השתדלות אדם) ובאותות ובמופתים, ג. בענין מחילת העונות ראה ג"כ חסרון, שאמר שה' נשא עונם וכסה חטאתם, שנשיאת עון מורה שהעון ישנו עדיין במציאות רק ה' סובל אותו, וכן החטא שהוא השוגג י"ל מציאות רק שה' כסהו לפי שעה, ובגאולה האחרונה יעביר ה' את העונות לגמרי שלא יהיו עוד במציאות כלל, וזה סימן שאינה הגאולה האמתיית, שעליה הבטחנו, א. שיהיה הקיבוץ כללי וגאולה שלמה ובלי השתדלות אדם, ב. שלא יהיה רק מהתפעלות הרחמים לפי שעה, אבל יהיה לעולם כמ"ש ובחסד עולם רחמתיך, ג. שיבוטל מדת כעסו לגמרי ולא יהיה עון במציאות כלל, כמ"ש כי בושת עלומיך תשכחי כמו שפרשתי שם, וז"ש אחר כי אספת כל עברתך, ויש הבדל בין עברה לחרון אף, שחרון אף הוא על החוטא, ועברה הוא שע"י הכעס על החוטא עובר הגבול לקצוף גם על מי שלא חטא, ולפ"ז עונש ישראל יתייחס אל החרון אף, כי הם חטאו, ועונש הארץ תתיחס אל העברה, כי הארץ לא חטאה, ועתה ע"י שרצית ה' ארצך אספת כל עברתך, וע"י ששבת שבית יעקב השיבות מחרון אפך, ואם כן אחר שעתה אין עברה ואין חרון אף מדוע לא יתקיימו עתה יעודי הנביאים שתהיה עתה התשועה הנצחיית, וא"כ אבקש שובנו, כולל ג' בקשות, א. נגד מ"ש שבת שבית יעקב שלא היתה השבה גמורה כי הם עדיין שבוים ותחת רשות כרש, וכן לפי הכתב שבות שלא היה השבה ע"י ה' לבדו רק ע"י השתדלותם, בקש שובנו אתה בעצמך, ושתהיה השבה גמורה שלא נהיה עוד תחת רשות ב"ו, ב. נגד החסרון שאמר רצית ה' ארצך שהיה רק מהתפעליות מדה"ר לא בהסכמת מה"ד, בקש שובנו אלהי ישענו שאלהים הוא מה"ד שגם מה"ד יסכים לזה, ג. נגד מ"ש שרק נשאת עון עמך אבל העון ישנו עדיין במציאות, ויצוייר שיתעורר עוד כעס עליו אחר שלא נסלח לגמרי, בקש והפר כעסך עמנו, עד שלא ימצא שום כעס במציאות כלל:

רצית ה' ארצך וגו'. אם שבת שבות יעקב ונשאת את עונם וכסית חטאתם ואספת עברתך מהם והשיבות עצמך מחרון אפך אז רצית ארצך ועולמך מתרצה וכל זמן שלא תעשה זאת אין ארצך ועולמך מתרצה:

רָצִיתָ יְהֹוָה אַרְצֶךָ: אמר רבי תנחום בר חנילאי אין הגשמים יורדים אלא א"כ נמחלו עונותיהן של ישראל שנאמר רצית ה' ארצך שבת שבות יעקב נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה וכו':
(תענית ז ע"ב)

רצית. מתנבא על הגאולה בשלשה פסוקים הראשונים ואחר כך זכר תפילת הגלות ואחר כך אמר כי שמע תפילתי כי האל מבטיח על הגאולה באמת ויש מפרשים כאשר רצית בבית שני ונשאת עון עמך ואספת כל עברתך כן שובינו מגלות מדי, אמר רצית כי כאשר זעמת אותה זה כמה שנים עתה רצית אותם:

רצית. מלשון רצון:

שבות. בחירי''ק מענין שביה, ובכ''מ כתוב שבות בוי''ו והוא מענין השבה כמ''ש בירמיה, והכתיב פה שבות בוי''ו :

רצית ה' ארצך - בזמן בית שני.

רצית. כמו שרצית את ארצך מאז והשבת שבות יעקב מגלות בבל:

שבות. שבית קרי:

רצית ה' ארצך שבת שבות יעקב נשאת וכו'. אפשר דרך רמז ודרש במ"ש הגאון מוהר"ר נפתלי כ"ץ ז"ל כי שטן נחש אם תסיר מתוכם אותיות חט ישאר שן שן וז"ש שינ"י רשעים שברת עכ"ד לפי הרשום בזכרוני וזה רמז רצית ה' ארצך על השכינה ידבר דודאי תמיד רצית וזה שח"ו בצד מה היא עם בניה זה לכבודה ולאהבתה לרחם על בניה וז"ש רצית ה' ארצך לשעבר רצית וזה שבצד מה נראה דח"ו יש צער גם זה מאהבה דבזה שבת שבות יעקב. ובמקום שתי שן של נחש שטן שבת שבות דר"ת וס"ת שבת גימטריא שן שן הם הנשארים משטן נחש ור"ת וס"ת שבות גימטריא שן שן רמז לעשו כי שיני"ו גימטריא עשו. וה"ט שנשארו ש"ן ש"ן מתיבות נחש שטן כי אותיות חט הלכו דהרי נשאת עון עמך כסית כל חטאתם ונשארו שן שן משטן נחש. וגם שיני"ו דעשו ובמקום זה שבת שבות יעקב. וכמדומה כי מ"ש שיניו גימטריא עשו כן כתב רבינו אפרים ז"ל. ואמרו בילקוט תהלים מזמור ל"ב דכביכול הוא מנשי חובינן וסולח וכו' ושם בפירוש הילקוט מביא משם רבינו מהר"ם קורדובירו ז"ל דפירוש נשאת עון עמך שכחת עון עמך ובירושלמי סוף פ"ק דפאה רב הונא בשם ר' אבהו הקב"ה אין לפניו שכחה הא בשביל ישראל נעשה שכחן וכו' ולכאורה יפלא מה טיבה של שכחה זו ופירשתי בעניותי במ"ש בשער אפרים סימן כ"ח בהגהת בנו ז"ל דשכחה הוי פשיעה והביא ראיה ממ"ש כל לא ידענא פשיעותא והביא עוד ראיות והרב שבות יעקב ז"ל ח"ב סימן קמ"ח דחה ראיותיו ושאני ההיא דכל לא ידענא פשיעה דההיא בפקדון דחייב להזהר הרבה בפקדון ובזמנינו גברה השכחה מאד ע"ש באריכות וכתבו המפרשים דהמצות הם אצלנו בפקדון וסט"א מאסף אסופות כמה שכחות חבילות חבילות בכללי ופרטי שריגי וענפי המצות שעברו עליהם ישראל מחמת שכחה וסובר דשכחה הוי פשיעה כדעת הרב מהר"ר לייב בן הרב שער אפרים ובפרט דחושב דהמצות הם כפקדון ממש. והקב"ה להראות כי כל טרחו לריק מראה עצמו כשוכח וכבר ידע המקטרג כי אין שכחה לפני כסא כבודו ח"ו אך מחוי במחוג דהשכחה מצויה ושכחה הוי אונס כמ"ש מהר"ם מינץ סימן ק' ונעלמה תשובתו מהרב שבות יעקב בתשובה הנזכר כאשר יראה הרואה וגם הרב מהרש"ך ח"ב סימן ר' והרב מקור ברוך סימן נ"ב סברי דשכחה הוי אונס ואין המצות כפקדון וא"כ הבל הביא המקטרג מכמה שכחות אינהו ואביזרייהו. וז"ש נשאת לשון שכחת עון עמך כסית כל חטאתם סלה ובדרושים הארכתי בעניותי בס"ד:

שבת. פעל ייצא כאילו אמר השיבות ויש מפרשים אותו ענין מנוחה וזהו דעת רבי יהודה חיוג:

כאשר נשאת - כי בעבור עונם וחטאתם גלו והעד שנשאת עוני.

שבות. קרי ביו"ד וכתוב בוי"ו ואחד הוא:

נשאת. כבר פירשתי טעם נשאת וכסית במזמור אשרי נשוי פשע כסוי חטאה:

נשאת. ענין מחילת העון:

נשאת עון. יש עדיין העון במציאות רק ה' סובל אותו, וכמ''ש מיכה ז' י''ח בהבדל בין נושא עון ובין כובש עון ועובר על פשע עיי''ש, וההבדל בין עון וחטא ידוע בכ''מ :

נשאת. כי מחלת עונם וכסית חטאתם עד עולם לא יזכר:

כסית כל. הכ"ף רפה:

מחרון. הוא מקור בתוספת נו"ן כמו מחרות ואיננו כמו שוב מחרון אפך כי אותו הוא שם סמוך למלת אפך ואילו היה כמהו היה לו לומר שבת מחרון אפך אבל השיבות הוא פעל יוצא והפעול הוא אפך כאילו אמר השיבות אפך שלא יחרה:

אספת. ענין הכנסה כמו ואין איש מאסף (שופטים י״ט:ט״ו):

עברתך, חרון אפך. עי' הבדלם בבה''ע :

אספת - כדרך אספו נגהם ופעול השיבות - הוא אפך והנה מחרון כמו מחרות, שם הפועל.

אספת. הכנסת עברתך לבל תכעוס בהם:

אספת כל. הכ"ף רפה:

עברתך. מל׳ עברה וזעם:

השיבות. חזרת מחרון אפך:

שובנו. שוב אתה והשיבנו:

שובנו. פירשתיו:

שובינו - הנה הטעם שמדבר המשורר על לשון ישראל בגלותינו כאשר שבת שבות יעקב בבית שני, תשיבנו גם עתה.

שובנו. כן שובנו מגלות אחרון והפר כעסך אשר עמנו:

אלהי ישעינו. כי ישענו תלוי בך ואתה תושיענו ולא אחר:

הפר כעסך - כנגד אספת כל עברתך.

והפר כעסך. שהיה עמנו זה כמה שנים הפר אותו ובטל אותו:

הלעולם. אין ארך הגלות כל כך וכי לעולם תאנף בנו:

תאנף. מלשון אף וחמה:

תאנף, תמשך אפך. גדר פעל אנף שכלה חרון אפו ע''י העונש וזה הפך של תמשך אפך, שימשוך דור דורים, כמ''ש ישעיה י''ב ובכ''מ, וההבדל בין לעולם ובין דור ודור למעלה ל''ג י''א ובכ''מ :

הלעולם - בעבור היות גלות בבל שבעים שנה וגלות החל הזה לדור ודור עד היום.

הלעולם. וכי עד עולם תכעוס בנו וכי תמשוך אפך לסוף כל הדורות:

לדר ודר. בספרים מדוייקים שניהם חסר וא"ו:

הלעולם, הלא בהכרח יתבטל כעסך עלינו בעת מן העתים, ויש הבדל בין אף ובין אנף, שאף מורה שהכעס מתגלה ע"י עונש, ואנף מורה שמכלה את האף ע"י העונש, העונש הבא ע"י אף יצוייר שיהיה עונש חלקי, למשל אם התחייב מאה מכות יכהו אחת ויניח המותר לימים הבאים, והעונש הבא ע"י אינוף הוא עונש כללי עד שאין אחריו אף ועונש כלל, ויש הבדל בין לעולם ובין לדור ודור, שלעולם יאמר על הזמן הנצחי הבלתי מתחלק, ולדור ודור יאמר על הזמן המתחלק לפי הדורות, ור"ל אם תאנף ותכלה החרון אף ע"י שתגמור לכלות בנו בפעם א' כל העונש, וכי לעולם תאנף בנו, וכי יהיה עונש של כליה עד שנהיה כלים לעולם, ואם תמשוך אפך, אם לא תענוש אותנו בפעם אחד, רק תמשוך את האף לימים רבים להעניש מעט מעט, ותחלקנו לשני דורות להעניש דור אחר דור, וכי תמשך אפך לדור ודור, הלא בהכרח יכלה בדור אחד ולא ימשך עד סוף כל הדורות, ומפרש שא"א שלעולם תאנף בנו, כי הלא אתה תשוב תחיינו, וא"כ א"א שתעשזה בנו כליה עולמית, שאף אם נדמה את הגוף הכללי של האומה הישראלית בגלותה כעצמות היבשות פגרים מתים, הלא אתה תשוב תחיה את הגוף הכללי הזה, כמ"ש הנה אני פותח את קברותיכם עמי (יחזקאל ל״ז:י״ב), וכן א"א שתמשוך אפך לדור ודור, כי הלא אז עמך ישמחו בך, כי תשוב לשוש עליהם לטוב, וא"כ אבקש הראנו ה' חסדך, שתהיה התשועה הנצחיית עתה בימינו בדור הזה, ולנו תתן ישעך, ושלא תהיה גאולת עראי לפי שעה ע"י התפעלות הרחמים רק שתהיה ע"י חסדך, כי מתנאי החסד שלא יתום לעולם, כי הרחמים ושאר כל המדות הם תלוים לפי המרוחם או המחונן, לפי ענינו או לפי מעשיו, לא כן החסד שהוא מצד האל ולא לפי המקבל, שעז"א בחסד עולם רחמתיך, וגם ישעך תתן לנו, שלא תהיה הישע לפי מעשינו או השתדלותנו רק שלך מצד חסדך:

תמשך אפך. כלומר תאריך אפך לדור ודור:

הלא אתה. סופך שתשוב תחיינו שהרי הבטחתנו כן על ידי נביאך:

הלא. אתה כי אין זולתך שיחיינו מתמותת הגלות ואז עמך ישמחו בך:

הלא - טעם אנחנו נחשבנו בגלות כמתים ואין מי יוכל לחיותינו זולתך.

הלא אתה. הלא סוף הדבר תשוב תחיינו מן הצרות וישמחו עמך בישועתך:

הלא אתה. בס"ס הה"א בגעיא וכן הוא בחילופים לב"א:

תחיינו. מתחלפת תחינו ביו"ד אחד בלבד כדלעיל סימן פ':

הראנו. כי אם גברו עונינו אתה תעשה חסד עם החטאים ולא תגמלם כפשעם ואותו החסד הראה אותו לנו:

הראנו. לזה הראה לנו חסדך במהרה בימינו:

הראנו ה' חסדך וישעך תתן לנו. אפשר תתן פירוש תניח כמו ולא נתן את ישראל עבור ור"ל תניח מדה"ד שהוא אלהים גימטריא לנו שיגבירו החסדים ויתבטלו הדינים. א"נ חסדך גימטריא הויה אדנות עם הכולל שיהיה יחוד קבה"ו ומשם תפרה ישע:

וישעך תתן לנו. בסגול היו"ד:

אשמעה מה ידבר. אזכה לשמוע מה ידבר הקב"ה כשידבר שלום אל עמו:

אשמעה. אמר הנביא אני שומע מה שדיבר האל השם ומה הוא מדבר כי ידבר שלום אל עמו להוציאם מהגלות:

לכסלה. מל׳ כסיל ור״ל לחטוא:

אשמעה - דברי המשורר יבקש דרך נבואה, כמו:על משמרתי אעמודה עד שראה בחזיון שאף השם ישוב מישראל, וידבר שלום על עמו לכסלה, מגזרת כסיל, כדרך: ועמך כולם צדיקים.

אשמעה. הן שומע אני מה ידבר האל אשר ידבר שלום אל עמו ומבטיחם שלא ישובו לחטוא עוד:

אשמעה. בגליון א' מס"ס נכתב בצדו נ"א אשמעה חטף קמץ ועיין מ"ש בריש מזמור ע"ח בשם הראב"ע:

אשמעה, אחר שהציע התפלה הלז, יספר ששמע מה ידבר האל להשיבו על תפלתו זאת, שמעתי כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו, ר"ל שה' השיב לו שרוצה שגאולת ישראל עתה תהיה ממוצעת בין מדת החסד ובין מדת האמת, שהדרך הוא מה שיעשה ה' מצד חסדו לבד ולא ישקיף כלל על מעשה הדור צדקתם או רשעתם, והאמת הוא מה שיעשה ה' כפי מעשה הדור וצדקתם, ובשניהם יש מגרעת, כי אם יעשה ה' רק מצד החסד, הגם שחסדו אין לו גבול והתשועה הנעשית בסבת החסד היא תשועה עולמית, י"ל חסרון שלא נוכל להתכבד בתשועה זאת אחר שלא השגנוה ע"פ מעשינו, ואין לנו כבוד, ואם יעשה ה' רק מצד האמת לבד ע"פ צדקת הדור, הגם שאז יש לנו כבוד ע"י תשועה זו, יש חסרון אחר שאז לא תהיה תשועה עולמית, אחר שתלוי במעשים, אם ימעט זכיותינו תופסק התשועה, ולכן בחר דרך ממוצע בין החסד והאמת והרכבת שניהם יחדו, והוא שהתחלת התשועה וסבתה תהיה ע"י מדת האמת, שהוא ע"י זכות הדור וצדקתם, ובזה יהיה לנו כבוד, אולם אחר שתתגלה הישועה במדת האמת יתעורר אח"ז מדת החסד, באופן שהתשועה לא תהיה מוגבלת ע"י האמת לבד כפי צדקת הדור רק תתפשט ותתרחב ע"י חסדי ה', באופן שחסד ואמת יפגשו זה בזה, דהיינו שהתחלת התשועה וסבתה תהיה בעבור האמת וזכות הדור, והתשועה עצמה וכמותה ואיכותה תהיה כפי חסד ה', לא כפי הזכות שהוא בעל גבול רק כפי חסד עליון שהוא בלתי ב"ת והוא לא יתום לעולם, ואחר שחסד הזה התעורר בסבת האמת, ר"ל בסבת זכות הדור, בהכרח שכח חסד העליון ישמור גם את הסבה שהתעורר עבורה, והוא שישמור אותנו לבל נשוב עוד לכסלה, ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ, כדי שלא נחטא עוד ולא יתמוטט העמוד אשר החסד נשען עליו, ודבר זה קרא בשם שלום, כי שלום מורה על הקיום, ועז"א שה' סבר שלום אל עמו ואל חסידיו שיעמדו תמיד שלמים עם אלהיהם, ושלמים באשרם שלא ישובו עוד לכסלה, שלא ישובו לחטוא בשום פעם כדי שלא תסור הסבה שבעבורה משך ה' את חסדו עליהם:

לכסלה. לשטות לחטוא לפניו:

ואל חסידיו. וחסידי אומות העולם שישובו לדת ישראל בשוב הגלות:

ואל ישובו. הוא"ו בגעיא בס"ס:

ואל ישובו לכסלה. ואל ישובו עוד לכסלות ולדרך רע:

אך. אם יהיו כל ישראל יראיו קרוב יהיה להן ישעו כי הגאולה תלויה בתשובה:

אך - אל ידאג עמו בעבור אורך הגלות, כי הישועה הקרובה אם ישראל ישובו ליראה את השם - אז ישוב השם מחרון אפו לשכון כבודו בתוכם זה אך קרוב, והנה זה המזמור לעד כי הכבוד לא היה בבית שני.

אך קרוב. ר״‎ל אין הדבר קשה כי קרוב לפני ה׳‎ וקלה בעיניו להביא ליראיו ישעו ולשכון כבוד בארצנו:

אך קרוב, ר"ל שלא תהיה התשועה מצד מדת החסד לבד בלא זכות הדור וצדקתם, שאז הישע רחוק מיראיו, כי הישע לא באה על ידם רק ע"י ה' מלמעלה, וכן לא תהיה התשועה מצד מדת האמת לבד שהוא כפי מעשה הדור לבד ולא יותר, שאז יראיו הם הפועלים את הישע והוא מיוחס להם לא לה', ולכן תהיה באופן ממוצע, שאך קרוב ליראיו ישעו, שמצד שתהי ע"י מדת החסד, יותר מכפי המעשה של הדור והכנתם, נקראת ישעו של ה', ומצד שההתחלה תהיה ע"י מדת האמת ע"י מעשי יראיו וצדקתם תהיה קרוב ליראיו וי"ל קורבה עמהם, כי התחילה ע"י צדקתם, ובזה הגם שהוא ישעו של ה' בלתי בעל תכלית בכ"ז הוא קרוב ליראיו, ובזה ירויחו שני דברים, א. כבוד בארצנו שאם היה הישע רק מצד החסד לא היה לנו כבוד כי היה חסד חנם, אבל עתה נשיג כבוד, ב. לשכון כבוד, שהכבוד הזה ישכון לעולם ולא יבוטל בשום זמן, שאם היתה התשועה רק בעבור מדת האמת לפי מעשנו היה הכבוד מסתלק בעת יתמו זכיותינו, לא כן עתה ישכון הכבוד לעולם:

לשכון כבוד בארצינו. שבבא הגואל ישכון הכבוד שם כמו שכתוב ושכנתי בתוך בני ישראל ולא אעזוב את עמי ישראל ואמר כי אני ה' אלהי ישראל בא בו אמר זה על הכבוד שיהיה בבית המקדש:

חסד ואמת נפגשו. שיהיו ישראל דוברי אמת ומן השמים יפגוש בהם החסד:

חסד. אז בעת הגאולה שישכון הכבוד בבית המקדש יהיו חסד ואמת בעולם כי יהיו כל ישראל עובדים את השם בדרך אמת ויהיה צדק ושלום בעולם:

נפגשו. ענין פגיעה:

חסד ואמת. הבדלם מבואר :

חסד - הטעם בהיות הכבוד שוכן בארץ ישראל, אז יהיו כולם חסידים ושלום אמת בעבור היות הגזירות תלויות לפי מעשה האדם בארץ, על כן אמר: תפתח ארץ ויפרו ישע.

חסד ואמת. החסד והאמת פוגשים זה בזה ר״‎ל האחד תלוי בחבירו כשנדבר אמת תבוא חסד אל:

חסד ואמת נפגשו, עתה מבאר איך יהיה זה אומר כי בתשועה זו יפגשו חסד ואמת, שתהיה מורכבת מחסד ואמת גם יחד, עד ששניהם יפגשו יחדיו כשני ריעים הפוגשים זה את זה באמצע הדרך, שהאמת תעלה מן הארץ שהוא זכות הדור, ולנגדה ירד החסד מן השמים שהיא התשועה הגדולה בלתי בעל תכלית יותר מכפי המעשים, והנה תולדות הפגישה הזאת שיפגשו חסד ואמת, הם צדק ושלום, כי גדר הצדק שהוא ממוצע בין המשפט ובין החסד, כי התשלומין שהם מוגבלים כפי המעשה שהוא האמת הם בדרך משפט אבל גדר הצדק והבדלו מן משפט שהוא לא ישקיף על חקות המשפט הכללים רק יעשה לפנים משורת הדין, והוא דבר ממוצע בין האמת שהוא הדין הגמור ובין החסד הגמור, כי הוא חסד מורכב עם משפט, שבהצדק יפגשו יחדו חסד ואמת, הנתונה לפי האמת והדין, והנתונה לפי החסד ולפנים משורת הדין, וכבר בארנו שע"י שהחסד שיעשה ה' הוא מיוסד על האמת שהוא המעשה, בהכרח ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו, היינו שישגיח שהמקבל החסד יהיה לו קיום ולא יתמוטט מן העמוד שהחסד נשען עליו, רצוני שלא יבא לידי חטא כמ"ש ואל ישובו לכסלה, לפ"ז ע"י שחסד ואמת נפגשו, עי"ז צדק ושלום נשקו, כי מפגישת החסד עם האמת יבא הצדק מלמעלה לרגלי החסד הבא משם, והשלום יבא מלמטה לרגלי האמת העולה ממטה למעלה, ושניהם נשקו ויתחברו יחדיו, ומפרש אמת מארץ תצמח, מדמה הדבר לצמיחת התבואה שיתחברו בו השפע האלהית עם ההשתדלות האנושי, כי אם לא יחרשו ויזרעו ויכינו את הארץ להצמיח שדי תבואה לא תועיל השפע העליונה מהטל והמטר, רק אחר שהארץ מוכנת ונזרעת וצומחת אז יריקו השמים עליה טל ורביבים וברכת ה', כן האמת תצמח מארץ שהוא זכות התחתונים, שבזה יוכנו לקבל חסד ה', ואז צדק משמים נשקף שהוא החסד אשר יריק על מעשיהם שנקרא צדק כנ"ל:

צדק ושלום נשקו. הצדקה שהיו ישראל עושים והשלום מאת הקב"ה יהיו נושקין זה לזה כלומר והיה מעשה הצדקה שלום (ישעיה ל"ב):

נשקו, כלומר אחים ורעים כיון שיהיה אמת וצדק בבני אדם יהיה להם מהאל יתברך חסד ושלום:

נשקו. מלשון נשיקה:

נשקו. פגשו זה בזה ונשקו יחד ר״‎ל תלוים המה זה בזה כשנעשה צדק תבוא השלום:

אמת מארץ תצמח וגו'. כשהיו ישראל דוברים אמת וישקפו מן השמים צדקה שהם עושים בארץ:

אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח: אמר ר' אמי אין גשמים יורדין אלא בשביל בעלי אמנה שנאמר אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף וכו':
(תענית ח ע"א)

אמת. כשיהיו עושים בארץ המעשים טובים יהיה נשקף עליהם צדק משמים כי הגזירות היורדות מן השמים הם לפי מעשה בני אדם בארץ:

נשקף. ענין הבטה:

(יב-יג)

אמת. כשתתרבה האמת בארץ אז יהיה הצדק נשקף מן השמים להראות ע״‎פ הארץ:

אמת מארץ תצמח וכו'. אפשר במ"ש הגאון מהר"ר נפתלי כ"ץ ז"ל דכשאדם מקבל לעשות צדקה תכף משפיע לו על ידי השכינה ואמרו בתנא דבי אליהו אין אמת אלא צדקה וז"ש אמת מארץ תצמח הצדקה כאשר מארץ תצמח כמו צמח האדמה שמתחיל לצמוח כמו הנטיעה שצומחת שמקבל לעשות צדקה. וצדק השכינה משמים הקב"ה נשקף להטיב. וכשיעשה הצדקה גם ה' יתן הטוב יסוד שיתיחדו הדודים. וארצנו מלכות תתן יבולה שפע רב:

אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח: ת"ר מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת וחברו עליו אחיו ובית אביו ואמרו לו אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותם ואתה מבזבזם אמר להם אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה שנאמר אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו שנאמר צדק ומשפט מכון כסאך אבותי גנזו דבר שאין עושה פירות ואני גנזתי דבר שעושה פירות שנאמר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו אבותי גנזו [אוצרות] ממון ואני גנזתי אוצרות נפשות שנאמר פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי שנאמר ולך תהיה צדקה אבותי גנזו לעולם הזה ואני גנזתי לעולם הבא שנאמר והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך:
(בבא בתרא יא ע"א)

תצמח. תחלת הצמיחה, ותתן יבולה הוא הגמר, וכן נשקף הוא ההתחלה ויתן הטוב הוא הגמר :

גם ה' יתן הטוב. יפתח אוצרו את השמים לתת מטר כדי לעשות ארצו את יבולה:

גם. כמו שיעשו הם הטוב גם השם יתן הטוב להם והוא הגשם כמו שכתוב יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו:

יבולה. תבואתה ופריה:

גם - זה הוא הגשם אוצרו הטוב.

גם ה׳‎ וגו׳‎. ר״‎ל מלבד גמול המעשה יתן גם את הטוב מה שהבטיח בחסדו:

גם ה', תחלה צייר תחלת הצמיחה ותחלת ההשקפה וידמה האמת כזרע המתחיל לצמוח מן האדמה, והצדק לעומתו כמטר שמים המשקיף מלמעלה ומוכן לרדת בעת יצמח האמת מן האדמה, ועתה מצייר גמר גדולם, איך יוצאים ופוגשים זה בזה, כי ה' יתן הטוב מלמעלה וארצנו תתן יבולה מלמטה:

וארצנו תתן יבולה. כי לא יחסר להם עוד הטוב:

וישם לדרך פעמיו. וישם הקב"ה את הצדק בדרכי פעמיו שיתנהג בהם את בניו:

צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ: וכדרב אידי בר אבין ד)אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן אסור לו לאדם לעשות חפציו קודם שיתפלל שנאמר צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו ואמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן כל המתפלל ואח"כ יוצא לדרך הקב"ה עושה לו חפציו שנאמר צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו:
(ברכות יד ע"א)

צדק. כל איש יהלך לפניו צדק כלומר שיהיה הצדק נוכח פניו תמיד:

פעמיו. צעדיו כמו פעמי הכן (לקמן קי״ט):

צדק לפניו יהלך. לפני הטוב, יצייר הצדק והטוב כעצמים מופשטים, והטוב ילך בדרך אחרי הצדק המורהו דרך ילך :

צדק - השם יהלך הצדק לפניו דרך משל. והנכון: כי צדק שם דבר ותחסר מלת איש, כאילו כתוב: איש צדק לפניו.

צדק. כל איש יהלך לפניו הצדק ר״‎ל שיהיה הצדק תמיד נוכח עיניו וישים פעמיו לדרך הצדק ללכת אחריה וכפל הדבר לחוזק:

צדק לפניו יהלך. ס"ת גימטריא ענו דמי שהוא עניו מרכבה לשכינה וה' עמו וז"ש צדק לפניו יהלך ותפלתו מקובלת ורמוז בר"ת צלי:

צדק, יצייר במליצתו הנשגבה, שהטוב שיתן ה' אינו רוצה ללכת בדרך לבדו עד שילך מורה דרך לפניו שהוא הצדק, עד שימשל הצדק כמורה דרך ומנהל שהולך לפני הטוב ומראה לו הדרך ומנהלהו, ואז הטוב הולך ונמשך אחריו, וז"ש הצדק לפניו יהלך (היינו לפני הטוב המוזכר בכתוב הקודם) ואז (הטוב) ישים לדרך פעמיו, אז יכין הטוב את פעמיו ללכת בדרכו לרגלי הצדק, והכונה שיבא הטוב לרגלי הצדק:

וישם לדרך פעמו. וישם לדרך הצדק פעמיו והכפל לחזק:

יהלך - השם כדרך התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק. והטעם: שיעזור איש צדק להתהלך לפניו ובא חסר איש, כמו: אל תהי מרי ואני תפלה צדק ישרת אחר, וכן הוא: ישם לדרך צדק פעמיו והנה הטעם כפול.

אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו. היינו שדוד המלך ע"ה הטה אזנו לשמוע במה עוסק הש"י בינו לבין עצמו, ושמע כי אין רצונו רק להיטיב לישראל, כי בעת שדבר עמו אז דבר עמו מטובת ישראל, אבל הוא רצה לדעת במה יעסוק ה' בינו לבין עצמו, ושמע כי גם שם ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו.