Commento su Salmi 95:13

לכו. כן יאמרו ישראל בימות המשיח איש לאחיו שירננו לאל שהושיעם וכבר פירשנו כי מלת לכו ולכה הוא במקומות ענין זירוז המעשה לא הליכה ממש:

לכו נרננה לה' כו' הנה קיימו וקבלו רבותינו ז"ל כי י"א מזמורים אלה שלא נזכר בהם מי עשאם משה אמרם שנזכר בראשון שהוא תפלה למשה כו' ונבא אל הענין והוא בהזכיר מאז"ל שאמרו כי דור המדבר שמתו במ' שנה נתעתדו לבא עם משה לעתיד ויהיה כי לדבר על לבם שהיו הולכים בלי חמדת הכנס לארץ עם אחיהם אמר להם לכו לעולמכם ואל תעצבו כי אני ואתם נרננה לה' אך אחר כך לפני צור ישענו הוא שם אלהים הוא שכינה שהיא חוזק לנו להושע בישועתה למה שהוא מדת הדין צריך כריעה לפניו:

לכו. הוא ענין זרוז כמו ועתה לכו ונהרגהו (בראשית ל״ז:כ׳) והלא בא אצלם נריע. מל׳ תרועה:

לכו נרננה - לכו אלי כמו מלת סורו, דברי המשורר לישראל.

לכו נרננה לה׳‎. לעתיד יזרזו זא״‎ז ויאמרו לכו נרננה וכו׳‎:

לכו, מזמורים אלה עד סימן ק' כולם מדברים מענין אחד, מדבר על שני מיני הנהגות שיניהג ה' עולמו, א. השגחה באמצעות הטבע, ב. השגחה נסיית שלא באמצעות הטבע, ומזמור צ"ה הוא הוצעה למזמורים הבאים אחריו, מודיע הבדל בענין זה בין ישראל לעכו"ם, ואח"ז ידבר במזמור צ"ו צ"ז, מענין הנהגה הראשונה באמצעות הטבע שבזה יעשה נסים נסתרים, ובמזמור צ"ח צ"ט ידבר מן ההנהגה השניה ובאו בם דברים נמרצים ונשגבים מאד, השני פסוקים הראשונים, הם כעין מפתח אל כל הענין. - אמר לכו נרננה לה' שנרנן לו, א. מצד שהוא ה' בורא העולם וממציא כל המציאות, ב. נריעה ביחוד, מצד שהוא צור ישענו, שהוא מצד ההשגחה הפרטיית, שהתרועה תהיה עת שבא המלך בתוך העם שאז יריעו תרועה גדולה, כמ"ש מה קול התרועה הגדולה הזאת במחנה העברים וידעו כי ארון ה' בא אל המחנה (שמואל א ד׳:ו׳), ויריעו העם ויאמרו יחי המלך (שם י'), והנה הכרת ה' והשגחתו תהיה ע"י שני אופנים, א. הכרת מעשיו המיוחדים ע"י הכוללים, ר"ל שע"י שיכירו תחלה ע"י כלל הבריאה שיש בורא שהוא סבת הסבות, עי"כ יחקרו במעשיו הפרטיים איך כולם ערוכים בחכמה ובחסד וברחמים על בריותיו, וידעו שהוא המשגיח ג"כ והמנהיג את העולם, והכרה זו היתה מיוחדת אל העכו"ם, ובזה קורא לבני העולם, לרנן לה' תחלה, ששם הויה מורה על הבריאה הכוללת, ועי"כ נכיר גם השגחתו ונריעה לצור ישענו:

נקדמה. ענין הזמנה:

משיבים הם ואומרים למה נלך מהעולם בבטחון העתיד שנרננה כו' טוב טוב נבקש לתקן בהווה לבא עם אחינו לארץ ולזה נהפך השיטה שלא כדברך שנרננה ואחר כך נריעה כי אם שנקדמה פניו תחלה בתודה ווידוים כד"א תן לו תודה ואחר שיקבלנו בזמירות נריע לו לשם הרחמים עצמו והלואי שגם בהיות הזמירות בהכנעה והוא שם רחמים שיועיל לנו:

נקדמה - שנודה לו ותרועתינו תהיה עם זמירות, כי זאת היא התודה והזמירות, כי הוא תקיף.

נקדמה. נקדם עצמינו לבוא מול פניו בהודאת שפתים להודות לו על הטובה הבאה:

נקדמה פניו בתודה. אפשר דהכונה לכו לבתי כנסיות ולבתי מדרשות נרננה בשמחה תהיה ההליכה כדי אשר נריעה לצור ישענו. ואח"כ נקדמה פניו בתודה לומר וידוי על חטא ועון וזה יהיה בהכנעה ועצבות ובושה וכלימה. ואחר הודוי תכף יבטח בה' שהוא בעל הרחמים ויתעורר בשמחה בזמירות נריע לו כמ"ש בזהר הקדוש ורבינו האר"י ז"ל דמלבד שעת ודוי שיהיה עצב ואם יכול יבכה על העונות. וכל השאר יהיה בשמחה גדולה:

נקדמה, ההכרה השנית שנשיג מעשיו הכוללים מן המיוחדים, וזה מיוחד לישראל, שהשגחתו הפרטיית דבוקה עמהם והרבה לעשות עמהם אותות ומופתים עד שהכירו מזה שהוא משגיח עליהם בהשגחה פרטית מופלאת, ועי"כ הכירו ג"כ שהוא הבורא שברא כל, כי מי שיוכל לשנות הטבע הוא בראה בהכרח, ושע"כ התחיל במעמד הר סיני אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא אמר אני ה' אשר בראתי את העולם, כמ"ש הכוזרי, מפני שלנו נודע ה' על ידי הטובות הפרטיות שעשה עמנו וע"י השגחתו, ועז"א נקדמה פניו בתודה שתחלה נבוא בתודה והודאה על טובותיו הפרטיים אלינו, ואח"כ בזמירות נריע לו שהוא ספור שבחיו הכוללים:

בתודה. בתודת שפתים שנודה לו הטוב שעשה לנו:

כי. זה נאמר אז כי אז לא נמצא מכחיש כמו שהם מכחישים בזמן הזה על בלתי יכולתו או על בלתי השגחתו, כי אז בימות המשיח יהיה ניכר וידוע לכל כי הוא יכול גדול:

ומה שנבטח אחר שקצף הב"ה עלינו כי אל שהוא תואר חסד גדול ה' וגם שבו תואר מלך שיורה דין על כן בי' ימי תשובה שהם ימי דין נתארהו בתואר מלך יתקיים תואר זה לו על כל אלהים כענין ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה' כי לא תהיה תפארתו הראות מלכות רוגז דינו:

כי גדול ומלך על כל - מלאכי שמים, כי מלאכיו הם והם עושי מלאכותו.

אלהים. הם מלאכי מעלה:

כי אל גדול ה' וכו' אשר בידו מחקרי ארץ וכו'. וא"כ הוא מלך ושליט וכ"ע דיליה ויכול למחול וכבודו מחול וכמ"ש פ"ק דקדושין דמייתי וה' הולך לפניהם יומם וקאמר שאני קב"ה דכ"ע דיליה וא"כ אעפ"י שחטאנו בואו נשתחוה ונכרעה וכו' לפני ה' עושנו כי הוא הבורא וכ"ע דיליה כי הוא אלהינו ואנחנו עם מרעיתו והוא האומר היום אם בקולו תשמעו:

כי אל גדול, מבאר ההבדל בין שני ההכרות האלה, לעכו"ם ה' הוא אל גדול ומלך גדול, (אל מורה על הכח והיכולת, ומלך מורה על ההנהגה והממשלה), העכו"ם יכירו תחלה שהוא אל גדול על כל אלהים, שהוא בעל יכולת והוא תקיף על כל אלהים, ר"ל כחות הטבע כולנה, מצד שברא הכל, ועי"כ יכירו שהוא מלך גדול על כל אלהים, ר"ל שמנהיג הכל ע"י השגחתו:

ומלך גדול על כל אלהים. והם צבא השמים שהם אלהים ושופטים בארץ, ואז יכירו כי הוא מלך עליהם ולא יעשו דבר אלא בשליחתו:

ותועפות. לשון גובה כעוף המעופף:

מחקרי. המ"ם בסגול, וכמו שגבוהים השמים והארץ בידו והוא מלך עליהם כן בידו תחתיות הארץ, ואמר בהם לשון מחקר על דרך ויחקרו מוסדי ארץ למטה:

ומתודים אנו שחטאנו במה שיראנו את עמלק יושב בארץ הנגב הוא הר כאמרו עלו זה בנגב וכו' ואת האמורי היושב בהר כי אשר בידו מחקרי ארץ שהוא אפי' קצוות שאין מציאותם מושג רק על ידי חקירות כ"ש שתועפות שראינו בהרים הנז' שלו הם ויתנם בידינו וחטאנו בפחד פחדנו:

מחקרי. מלשון חקירה וחפוש:

אשר - בעבור שהזכיר צבא השמים, אמר: כי ברשותו תחתיות ארץ, גם ההרים הגבוהים על הארץ.

מחקרי ארץ. דברים הנעלמים בארץ אשר יחקרו בדעת להבינם:

(ד-ה) אשר, שיעור הכתובים, לכל אלהים הוא אל גדול ומלך גדול מצד שבידו מחקרי ארץ ומצד שלו הים והוא עשהו, שהם ישיגוהו ע"י מעשיו הכוללים, מצד שברא ארץ והרים וימים, אבל אנחנו נשתחוה ונכרעה ונברכה מצד שהוא אלהינו ואנחנו עם מרעיתו, היינו מצד מעשיו המיוחדים וטובותיו הפרטים אלינו והנה באר הבדל גדול בזה, כי העכו"ם שהם יכירוהו רק מצד מעשיו הכוללים, שע"י שיראו שיסד את המציאות בחכמה נפלאה ולבעבור תכלית, עי"ז יכירו ג"כ שהוא משגיח על קיום הבריאה והתמדתה, הנה הם לא ישיגו רק שהוא מקיים הבריאה ומעמידה עפ"י חקים הטבעיים אשר יסד בעת היצירה, וכן לפי השגתם עשה כל מה שעשה לכונן את התבל מצד רצונו לבד, ואין לה קשר עם מעשים הבחיריים של בני אדם, וז"ש שהם יכירו שבידו מחקרי ארץ, שהם בידו וכחו, ושהם בידו לא ביד בני אדם, ר"ל שאין זה תלוי במעשיהם, וגם תועפות הרים לו, שהגם שהארץ נשתנה אחר הבריאה הראשונה והולידה הרים וגבעות, (כי ההרים נולדו אחר הבריאה) בכל זאת אין זה מצד בחירת הארץ ורצונה רק הוא מיוחס לו להשם בלבד, אל חקים הטבעיים שיסד בארץ שעל פיהם יעמדו הרים על ידי רעש הארץ או הטבעת מקומות ודומיהם, וכן אשר לו הים שזה ג"כ מיוחס לו, מה שאחר הבריאה הראשונה אמר יקוו המים ונעשה הים והיבשה:

ותועפות הרים לו. זכר תחתיות הארץ וזכר גבהי הארץ והם הרים הגבוהים, זהו ותועפות הרים לו:

ותועפות. ענין גבהות ע״ש העוף אשר יעופף בגובה האויר:

ותועפות - כח. ויש אומרים: כמו קרנים.

ותועפות. גבהי ההרים המה לו:

וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ: דרש בר קפרא גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ דאילו במעשה שמים וארץ כתיב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים ואילו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אדני כוננו ידיך השיב בבלי אחד ור' חייא שמו ויבשת ידיו יצרו ידו כתיב והכתיב יצרו א"ר נחמן בר יצחק יצרו אצבעותיו כדכתיב כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת וכו':
(כתובות ה ע"א)

אשר. זכר הארץ בכלל ועתה זכר בפרט הים והיבשה כי הכל לו כלומר בידו וברשותו:

וא"י הוא יצרה ובידו לתתה לנו כי הלא אשר לו הים מאז בראה שהיה שליש ים וב' שלישים יבשה והוא עשהו השליש השני בדור אנוש וזהו והוא עשהו מהיבשה ים ולמה לא הציף יותר הלא הוא כי יבשת היא א"י ידיו יצרו שנקראת יבשת על שאפי' כשנעשה ים כל העולם במבול נשארה יבשה כי לא גושמה ביום זעם וזה תרמוז התי"ו שהיא ת' פרסה על ת' פרסה ואותה בלבד ידיו יצרו והוא מ"ש ז"ל כי בתחלה לא ברא הב"ה אלא א''י אלא שאחר כך נתפשט השאר שנאמר עד לא עשה ארץ וחוצות והיא הגינה שלא תתפשט יותר כי בדור אנוש הגיעה עד יפו שהיא סמוכה לארץ שנאמר עד פה תבא עד יפו תבא:

עשהו. ענין תקון כמו וימהר לעשות אותו (בראשית י״ח:ז׳):

עשהו, יצרו. מבואר אצלנו ההבדל בין בריאה יצירה עשיה, שבריאה הוא הוצאת עצם הדבר מאין אל היש, ויצירה הוא הוצאת הצורה המתדבקת, ועושה הוא גמר הדבר והוצאת הצורה הבלתי מתדבקת, והבחינה בין הצורה המתדבקת ובין הצורה הבלתי מתדבקת, הוא, שהצורה המתדבקת לא תסור מעצמה אם לא ע''י הכרח, למשל המתכת שהיא מקשה לא תותך רק ע''י האש, ובסור האש תשוב להיות מקשה כבתחלה, אבל הצורה הבלתי מתדבקת תוסר מעצמה, וכן צורת הים הוא בלתי מדובק אליו כי הוא מקובץ במקום אחד נגד טבעו, שטבע המים היו לכסות הארץ, רק ע''י דבר ה' המים נקוים נגד טבעם, ולולא פקודת ה' עליהם היו שבים לכסות הארץ, אבל צורת היבשה היא צורה מתדבקת ולא תסור רק ע''י מקרה אם יעלה הים ויכסה את הארץ :

אשר - הזכיר בפסוק הזה הים והיבשה כי הם כמו כדור אחד בראיות גמורות מחכמת התולדה.

והוא עשהו. תקנו על מקומו להיות נקוה במקום אחד:

ידיו יצרו. בריש פ"ק דכתובות השיב בבלי אחד ורבי חייא שמו ויבשת ידיו יצרו ידו כתיב ובכל ספרינו כתוב ידיו גם לא נמנה במס"ג עם נ"ו מלין חסרים יו"ד באמצע תיבותא וקריין:

והוא עשהו. תקן אותו שיהיו נקוה המים אל מקום אחד, ויצר היבשה להיות כל חי וצומח עליה, והואיל ובידו הכל מעלה ומטה בידו להגביה ולהשפיל מי שירצה ונתן אותנו שפלים בגלות ועתה רוממנו:

נברכה. לשון ויברך את הגמלים (בראשית כד):

בואו. יאמרו איש לאחיו בואו ונשתחוה כי חייבין אנו להודות לו ולכרוע לפניו בכל מיני כריעות:

על כן על דבריהם אלה משיב מרע"ה אליהם ואומר הלא אמרתי אליכם לכו עתה מהעולם כגזרת ה' ונרננה לעתיד ולא אביתם אלא לבקש לבא עם אחיכם וחשבתם לתקן במה שתקדמו בתודה עשו כן ולא כאמרי לכו כי אם בואו אך לא יספיק לכם הקדמת תודה כי אם גם נשתחוה בפישוט ידים ורגלים וכריעה וקידה לפני ה' עושנו אשר אחר צאת נפשנו בסיני חזר ועשאנו ומי שאז החיינו גם עתה לא יקשה בעיניו לרחמכם:

עושנו. ענין הרמה וגדולה כמו הוא עשך ויכוננך (דברים ל״ב:ו׳):

נכרעה, נברכה. כרע הוא כריעת הראש עם קצת הגוף, ונברכה היא כריעת הברכים בארץ, כמו כרעו על ברכיהם :

בואו - בעבור שהזכיר שהוא מלך, על כן אנו חייבין להשתחות לפניו.

נשתחוה. הוא שטוח כל הגוף בארץ:

לפני ה'. הלמ"ד במאריך בס"ס: (זה המזמור צ"ו כתיב ג"כ בגד"ה א' ט"ו סמוך למזמור הודו לה' קראו בשמו אחר פסוק ובנביאי אל תרעו ואמרו רבותינו שהחלק הראשון היו אומרים אותו בבוקר והחלק השני היו אומרים בערב ויש בין מזמור זה לאותו שבד"ה איזה חילופים במלות שונות כמו שנמצא גם במזמור הודו ובתרתי להעיר על קצת מהם כדי להבחין בין זה לזה ומי שיתן בהם טעם לשבח ישא ברכה מאת ה'):

באו, אבל אנחנו אין אנו מכירים אותו תחלה ע"י מעשיו הכוללים, כי אנחנו, באו ונשתחוה ונכרעה לפני ה', לא בעבור שברא כלל המציאות רק בעבור שהוא עשנו, שעשה אותנו לו לעם, שאנחנו נשיג אותו תחלה על ידי טובותיו המיוחדים:

נשתחוה. הוא שטוח כל הגוף בארץ בפישוט ידים ורגלים:

נברכה - כמו: ויברך על ברכיו.

ונכרעה. הוא כפיפת הראש וקצת הגוף נברכה. הוא כריעת הברכיים על הארץ:

ונכרעה. כריעת הראש עם קצת הגוף כמו שאנו כורעים בברכות:

וטעם עושינו - כי עשה הים והיבשה והם כללים ומהם עשה הפרטים.

עושנו. המגדל והמרומם אותנו:

נברכה. היא כריעת הברכים בארץ:

לפני ה' עושנו. מגדלנו ומרוממנו כי הוא שופטנו:

היום. בעולם הזה אם בקולו תשמעו:

הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ: אמר רבי יהושע בן לוי שנים ראיתי וקול ג' שמעתי אמר ליה אימת אתי משיח אמר ליה זיל שייליה לדידיה והיכא יתיב אפיתחא דקרתא ומאי סימניה יתיב ביני עניי סובלי חלאים וכולן שרו ואסירי בחד זימנא איהו שרי חד ואסיר חד אמר דילמא מבעינא דלא איעכב אזל לגביה אמר ליה שלום עליך רבי ומורי אמר ליה שלום עליך בר ליואי א"ל לאימת אתי מר א"ל היום אתא לגבי אליהו א"ל מאי אמר לך א"ל שלום עליך בר ליואי א"ל אבטחך לך ולאבוך לעלמא דאתי א"ל שקורי קא שקר בי דאמר לי היום אתינא ולא אתא א"ל הכי אמר לך היום אם בקולו תשמעו שאלו תלמידיו את רבי יוסי בן קיסמא אימתי בן דוד בא אמר מתיירא אני שמא תבקשו ממני אות אמרו לו אין אנו מבקשין ממך אות א"ל לכשיפול השער הזה ויבנה ויפול ויבנה ויפול ואין מספיקין לבנותו עד שבן דוד בא אמרו לו רבינו תן לנו אות אמר להם ולא כך אמרתם לי שאין אתם מבקשין ממני אות אמרו לו ואף על פי כן אמר להם אם כך יהפכו מי מערת פמייס לדם ונהפכו לדם בשעת פטירתו אמר להן העמיקו לי ארוני שאין כל דקל ודקל שבבבל שאין סוס של פרסיים נקשר בו ואין לך כל ארון וארון שבארץ ישראל שאין סוס מדי אוכל בו תבן וכו':
(סנהדרין צח ע"א)

ואנחנו עם מרעיתו. שרעה אותנו עד הלום:

כי הלא הוא אלהינו וגם של אומות וגם לא יזוננו על ידי שר כי אם ואנחנו עם מרעיתו ולא כרועה עדרו ירעה מדשא הארץ או על ידי מה שימציא לו ריוח והוא מתפרנס על ידי עצמו אלא צאן ידו שמידו ימטיר לנו לחם מן השמים וזאת עצתי באו .נשתחוה כו' הוא כדי שיהיה היום ולא כמאמרי לכו כו' אך צריך היה אם בקולו תשמעו:

אם. כאשר וכן ואם יהיה יובל (במדבר לז):

עם מרעיתו וצאן ידו. היל''ל עם ידו וצאן מרעיתו, כי העם ימשול עליהם המלך בידו, והרועה ירעה צאנו, אמנם ה' ימשול עלינו מצד שהוא רועה אותנו לא בכח ויד, וירעה אותנו מצד שהוא בעל היכולת ר''ל בכח למעלה מן הטבע :

כי, אלהינו - מרחוק, או אלהינו אמונתו.

עם מרעיתו. שהוא רועה ומנהיג אותנו:

כי הוא אלהינו, אנחנו משיגים אותו מצד שהוא אלהינו המיוחד אלינו, לא ע"י הבריאה הכללית רק ע"י השגחתו הפרטית עלינו, שיש קשר בינינו ובינו, אם מצדו שהוא אלהינו, ואם מצדנו שאנחנו עם מרעיתו צאן ידו, שרועה אותנו כרועה עדרו ירעה והפליג טובותיו עלינו, עוד יש הבדל בזה, שיחוס הבורא עם הנבראים אינו תלוי בבחירתם החפשיית כי הוא ענין הכרחי מצד שבראם ואינו דבר מתחדש ולא דבר התלוי ברצונם ועז"א אשר בידו מחקרי ארץ ר"ל שהוא דבר התלוי בידו, וכן השנוים שנעשו כמו ההרים והים והיבשה מיוחס לו, אבל יחוס ה' וקשורו עם עמו הוא דבר התלוי בבחירתם, והוא דבר מתחדש עפ"י מעשיהם, שעז"א אבל מה שהוא אלהינו ומה שאנחנו עמו וצאן מרעיתו הוא דבר מתחדש היום ותלוי בבחירתנו אם בקולו תשמעו:

וצאן ידו. שנחה אותנו בשבט אמונתו:

וצאן ידו - כנגד ידיו יצרו.

וצאן ידו. ר״‎ל כמו הרועה הרחמני אשר ינהג הצאן עם נטיית היד ולא במקל:

היום. קנה אותנו מבית עבדים ונהיה צאן ידו והוא אלהינו:

וטעם היום – דבק עם בואו נשתחוה אם בלבבכם לשמוע בקולו השתחוו לו היום, אם בקולו תשמעון וזה הוא קול השם.

היום. ר״‎ל היום ההוא ינהיג אתכם כן כאשר בקולו תשמעו:

אם בקולו תשמעו. שלא תהיו כאבותיהם דור המדבר, כי תכף שגאלה מבית עבדים נסו אותו ברפידים כמו שעשו אבותיכם במריבה:

כיום מסה. שם המקום נקרא מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין:

ועל דברי משה על זה משיבה רוח הקדש כאלו הוא יתברך משיב ואומר אל תקשו וכו' לומר הלא במריבה היה ע"י תשובה כזאת שאתם עושים עתה ועסק תורה ותקשו לבבכם ותרפו ידיכם מהתורה ותריבו על המים וכן ביום מסה במדבר:

תקשו. מלשון קשה:

אל תקשו - השתבשו המפרשים.

אל תקשו לבבכם. להרהר אחרי ה׳‎ כמו במי מריבה:

אל, ולפ"ז ראוי שאתם אל תקשו לבבכם, ר"ל כי העכו"ם שעליהם זרוע ה' לא נגלתה באותות ובמופתים, אם אין מכירים את ה' אין זה בגדר קישוי לבב, (שגדר קישוי לבב הוא כשרואה מעשה ה' ונפלאותיו ומקשה לבו כנגדו כמ"ש ואני אקשה את לב פרעה) אבל אתם שראיתם בעיניכם את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה יהיה זה בגדר קישוי לב, כמו שהיה במריבה וכיום מסה במדבר, כמש"ש כי כל האנשים הרואים את כבודי ואת אותותי וגו' וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי אם יראו את הארץ, וז"ש אשר נסוני אבותיכם הגם שראו פעלי, והיה זה מצד קישוי לבם, וגדר הפעל הוא שעדן פועל ועוסק בדבר, שהגם שראו פעלי איך אני עוסק תמיד בצרכם להיטיב להם בכל זה נסוני ובחנוני:

כיום מסה - והנכון בעיני: על ביאת המרגלים והמריבה היא נתנה ראש.

כיום. כמו במי מסה במדבר וכפל הדבר במ״‎ש כי היא היא כמ״‎ש ויקרא שם המקום מסה ומריבה וגו׳‎ (שמות י״ז:ז׳):

והמסה – כי שם כתוב: וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי.

בחנוני. חנם:

אשר. כמה פעמים נסוני גם ראו שבקעתי להם הים והמן שהורדתי להם והצור שבקעתי להם ואף על פי כן ניסוני זהו פירוש גם כי אפילו אחר שראו פעלי קודם הניסים אעפ"כ לא האמינו בי ונסוני:

ואין לומר כי עתה שתקבלו הטבה לא תשובו לכסלה לא אאמין אתכם כי הלא אשר נסוני אבותיכם היה אחר אשר בחנוני גם ראו פעלי שהיטבתי עמכם כענין ומנך לא מנעת מפיהם אחר עשותם העגל:

נסוני, בחנוני. כבר בארתי (מלאכי ג' י' ולמעלה כ''ו ב') שהבוחן יבחן את הדבר אם הוא כפי מהותו הרגיל, והמנסה ינסה אם יש בו כח חדש, ותחלה נסוני שחשבו שאין זאת בכחי, כמ''ש הגם לחם יוכל תת אם יכין שאר לעמו, ואח''כ שכבר ידעו שיש זאת בכחי בחנוני אם ארצה לתת להם ואם אמלא דברי :

אשר - פירש מי הם המנסים.

אשר נסוני. אם היכולת בידי ליתן להם מים כמה שנאמר שם:

גם ראו פעלי. במצרים:

וטעם ראו פעלי – שמתו כולם במדבר, ככתוב אחריו.

בחנוני גם ראו פעלי. אפילו אחר שראו פעלי במצרים ועל הים ובמדבר עכ״‎ז לא האמינו בי וחזרו ובחנו אותי:

ארבעים שנה. קטתי בהם, רבתי עמהם לשון נקטה נפשי בחיי (איוב י׳:א׳) נלחמתי בם ארבעים שנה להמיתם במדבר כי אמרתי תועי לבב הם:

אַרְבָּעִים שָׁנָה: תניא ר' אליעזר אומר ימות המשיח ארבעים שנה שנאמר ארבעים שנה אקוט בדור רבי אלעזר בן עזריה אומר שבעים שנה שנאמר והיה ביום ההוא ונשכחת צור שבעים שנה כימי מלך אחד איזהו מלך מיוחד הוי אומר זה משיח רבי אומר שלשה דורות שנאמר ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים וכו':
(סנהדרין צט ע"א)

ארבעים שהכעיסוני בדבר המרגלים עד שאמרתי שיהיו מתאחרים במדבר ארבעים שנה: ופיר' אקוט. מן ראיתי בוגדים ואתקוטטה ענין קטטה: ופירש בדור. בדור המדבר אמר:

ע"כ הסכמתי כי מ' שנה אקוט בדור על כי ואומר עם תועי לבב הם שיצר הרע הכלול בלבב שהם הב' יצרים מתעה אותם ועוד כי גם והם לא ידעו דרכי כי אין אדם יורד עד סוף דעת רבו עד מ' שנה ומה גם דעת דרכי קונו כמ"ש ז"ל על פסוק ולא נתן ה' לכם לב לדעת עד היום הזה שהיה בסוף המ':

אקוט. מל׳ קטטה ומריבה:

ארבעים שנה אקוט - כמו ונקוטותם נקטה נפשי בחיי כמו: געלה כי לא מצאנו נבואה למשה בתוך הארבעים.

אקוט בדור. היה לי קטטה באנשי הדור ההוא ואמרתי זהו העם אשר לבבם תועה מאחרי:

ארבעים שנה אקוט בדור. וברגז רחם יזכור אשר לילך לא"י אורכה ורחבה צריך יותר מארבעים יום הרבה ולהיות שגלוי לפניו שיהיה נגזר עליהם יום לשנה קצר ימי הליכתם. גם היו מ' שנה שלא ימות שום א' פחות מבן ס' שנה. ועד אחרן עלה על לבו כביכול כי הוא נשבע באפו כדי שיבואו לעתיד וכיון שהיה כך בדעתו מותרים כמו שהארכנו בעניותנו בדרושים בס"ד:

(י-יא) ארבעים, הגם שאריב ואקוט עם הדור הזה ארבעים שנה, ושיעור הכתוב, ארבעים שנה אקוט בדור אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי ואומר עם תועי לבב הם, שעם הדור הזה שגזר עליהם שלא יכנסו לארץ והוליכם ארבעים שנה במדבבר, התקוטט עמם כל משך הארבעים שנה ואמר להם שהם עם תועי לבב, כמ"ש ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר שלמותיכם לא בלו וכו' למען תדעו וכו' ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות וגו' עד היום הזה:

עם תועי לבב הם. אמר שתועי לבב הם ולבם למרע ולא יאמינו בי:

תועי. ענין הפניה מדרך הישר כמו תעיתי כשה אובד (לקמן קיט):

וטעם לא ידעו דרכי – כאשר אמר משה: ולא נתן ה' לכם לב לדעת.

והם. אחר כל הקטטה לא ידעו הם את דרכי:

והם לא ידעו דרכי. לא הכירו כל הניסים שעשיתי עמהם ופחדו להכנס לארץ ולא בטחו בי על כן נשבעתי שלא יבאו שם ומתו במדר מבן עשרים שנה ומעלה:

אל מנוחתי. לארץ ישראל ולירושלים אשר קראתים מנוחה שנאמר (לקמן קלב) זאת מנוחתי עדי עד:

אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי: ת"ר דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא שנאמר במדבר הזה יתמו ושם ימותו יתמו בעולם הזה ושם ימותו בעולם הבא ואמר אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי דברי ר"ע ר"א אומר (הן באין) לעולם הבא שנאמר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח אלא מה אני מקיים אשר נשבעתי באפי באפי נשבעתי וחוזרני בי וכו':
(סנהדרין קי ע"ב)

אשר. בעבור זה קצפתי עליהם ונשבעתי שלא יבואון אל מנוחתי והיא ארץ ישראל שנאמר עליה אל המנוחה ואל הנחלה כי שם נחו ישראל: ואמר מנוחתי. כלומר המנוחה שנתתי להם: ופירוש אם. בדרך שבועה כמו שאדם אומר יהיה כך וכך אם יהיה זה:

אמנם איני מוציאכם ריקה כי יש לכם תקוה כי הנה אשר נשבעתי באפי לא היה רק אם יבואון אל מנוחתי הם בלי מי שמביאם בזכותו כשאר ישראל שנשאר משה והם באים כלומר אך אתם יש מי שמביא אתכם עמו בזכותו הוא משה כנודע מרבותינו ז"ל שבבא משה לעתיד יביאם עמו בזכותו ב"ב:

אשר מנוחתי - שתהיה להם מנוחה ונחלה, כדרך: ושמחתים בבית תפלתי.

אשר נשבעתי. אשר בעבור זה קצפתי עליהם ונשבעתי בחרון אפי שלא יבואון אל מנוחתי זה ארץ ישראל:

אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי: תניא רבי אליעזר אומר יש להם על מה שיסמכו שנאמר כי יפליא כי יפליא שתי פעמים אחת הפלאה לאיסור ואחת הפלאה להיתר רבי יהושע אומר יש להם על מה שיסמכו שנאמר אשר נשבעתי באפי באפי נשבעתי וחזרתי בי ר' יצחק אומר יש להם על מה שיסמכו שנאמר כל נדיב לבו חנניה בן אחי רבי יהושע אומר יש להם על מה שיסמכו שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך וכו':
(חגיגה י ע"א)

אם יבואון. ענין שבועה הוא וגזם ולא אמר והרי הוא כאדם האומר כך וכך יהיה אם אעשה הדבר הזה וכן אם לדוד אכזב (לעיל פט):

לכו נרננה לה' נריעה לצור ישענו. לכו נרננה היינו בצירוף אומות העולם כי עכ"פ הש"י מחיה ומהוה אותם. לזאת צריכים גם הם לרנן, אבל אנחנו ישראל עמו, נריעה לצור ישענו בחצוצרות וקול שופר, משמחת לבב הנובע מעמקי הלב, משל למלך שעשה סעודת נשואין לבנו וזימן קרואים לסעודתו וכיבדם במאכל ומשתה, הנה שמחת הקרואים הוא בעבור הסעודה שעשה להם וכיבדם, אבל שמחת בנו הוא שמחה עצמיות.

לכו נרננה לה' נריעה לצור ישענו. לכו נרננה לה' הוא בעת שהשי"ת מראה השגחתו בכלל מזה יבוא השמחה להאדם לרנן לה', וכשרואה שהשי"ת מביט אליו ביחוד אז השמחה בהתגברות מאוד וזה נריעה לצור ישענו.

לכו נרננה לה' וגו' אשר בידו מחקרי ארץ. הנה אלו הפרשות אמרן משה רבינו, אכן היה צריכים להאמר דרך דוד המלך ע"ה ואינם מפורשים בתורה, ובאמת למבקשי ה' המה יופיעו מפורש בתורה במקום שהם כתובים כי תורה הוא יותר נגלה מנביאים וכתובים. אשר בידו מחקרי ארץ, ארץ רומז ללב שמהלב ישפע רצון לכל הגוף וכן מארץ ישפע השפע לכל העולם, ומחקרי ארץ נקראו עורקי הלב שמעוררים הרצון לדקדק כחוט השערה אף בלי דעת האדם כלל ורק השי"ת יודע, וזהו אשר בידו מחקרי ארץ, ותועפות הרים לו תועפות הוא לשון מהירות והרים רומז על כוחות והיינו שיש כוחות נמהרים שאין ביד האדם להשמר מזה כגון העינים והאזנים והחוטם שאיתא במדרש (תנחומא תולדות י"ב) שאינם ברשותו של אדם, לכן כתיב ותועפות הרים לו שבמקומות האלו שם השי"ת לבדו שולט. אשר לו הים, ים רומז לתאוה והיינו שאפילו במקום שגובר על האדם התאוה גם אז רואה השי"ת כמה טרדה נמצא בו וכמה ישוב הדעת נמצא אז בו, וכדאיתא (שוחר טוב צ"ה) הקב"ה יודע כמה מדות יש בים, ויבשת ידיו יצרו, זה הוא סוד עמוק כמו שאיתא בגמ' (כתובות ה'.) דרש בר קפרא גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ וכו' השיב בבלי אחד ורבי חייא שמו ויבשת ידיו יצרו ונתבאר בחלק זה (ליקוטי הש"ס כתובות) שאף שכתיב (ישעיה מ"ח,י"ג) ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, שבשמים ניכר החסד שהוא מדת ימין וארץ רומז להסתר ונדמה שנברא בשמאל, אבל באמת בכל הסתרה בשורשה יש חסד אל רק נסתר כי שיקרא על שם ישראל שעל ידי עבודתם יתגלה זאת בעוה"ז בעת שיגלה השי"ת את אורו, וזה שכתיב ויבשת ידיו יצרו שיבשת רומז להסתר וגם זה באמת הוא בימין אכן רבי חייא רצה לעורר זאת קודם הזמן ולכן נקרא אז בגמ' בשם בבלי כמו שאיתא בגמ' (מנחות צ"ט:) הבבלים אוכלין אותו כשהוא חי ומפרש בגמ' (שם ק'.) לא בבליים הם אלא אלכסנדרים הם ומתוך ששונאים את הבבליים קורין אותן על שם בבליים, והיינו שמי שרוצה למהר הדבר קודם הזמן נקרא בבלי.