Commento su Salmi 96:16

שיר חדש. מזמור זה על העתיד וסופו מוכיח כי בא לשפוט את הארץ, בכל מקום שיר חדש על העתיד:

שירו. יאמר איש לאחיו שירו לה' שיר חדש שקבץ אתכם מבבל ואמר חדש כלומר שתתחדשו לו שיר זולתי המזמורים והשירים הנכתבים וכפל עוד:

שירו לה' שיר חדש כו' הנה כל המזמורים האלו ידברו על הגאולה העתידה ב"ב ולבא אל ענין הכתובים נזכירה מאמר הנביא כי בימים ההם לא יאמרו אשר העלה את ישראל ממצרים כי אם מכל הארצות כו' והוא כי הטובה העתידה גדולה על כל הקדומות באופן כי לא נצטרך לשורר ולזמר על התשועות הישנות ולהזכיר השירות הקודמות כי אם השיר חדש בלבד כי הוא יהיה כ"כ גדול כי הוא לבדו שקול כנגד כל הקודמים וזה יאמר שירו לה' שיר חדש כי החדש שהוא על החדוש יספיק וראו נא גדלו כי הלא יספיק לשישוררו כל הארץ והוא כי נסים שביציאת מצרים לא היו רק במצרים וכן בכל מקום שנעשה בו נס לישראל היה מקום פרטי אך אשר לעתיד יהיו נסים כוללים בכל הארץ כמה ד"א ונתתי מופתים בשמים ובארץ השמש יהפך כו' שהם דברים כוללים וגלויים בכל הארץ באופן יאות ישירו כל הארץ על הדבר העתיד וזהו שירו לה' כל הארץ. או יאמר הלא אמרתי שירו לה' שיר חדש והלא גם שירת הים היה חדש בזמנו ושירת דבורה וכל שיר מהט' שקדמו לזה ומה ענין הפרש החדוש הזה שיהיה לעתיד ועוד כי גם שירת הים וזולתה גם כן לה' הלא הוא שירו לה' כל הארץ שהוא כי אז יהיה דבר חדש עצום מאד לכבוד ה' והוא כי בשירת הים הן אמת שנתפרסם שמו יתברך אך לא נתקדש הכל כי מצרים נשארה בטומאתה וכל ארצות כל העמים עובדי כוכבים גם הן כי על כן גם אויר ארץ העמים הוטמא אך לעתיד שאת רוח הטומאה יעביר ה' מן הארץ ותקדש המלאה לה טומאה אין ערוך אל מעלה זו וזהו שירו לה' לומר מה שתשירו הוא אמור לה' כל הארץ צודקת ונאותה לה' ובכלל הדבר יהיה כי כל הארץ ישובו עד ה' ויהפכו כלם שפה ברורה לקרא כלם בשם ה':

שירו לה' שיר חדש - פעמים, והטעם תמיד.

שירו לה' שיר חדש. אפשר חדש בגימטריא שי"ב גימטריא י"ב צרופי הויו"ת המאירים בי"ב חדשים ואפשר דהלוקח שחד דפוגם בא' דאחד כמ"ש הרב כתנות אור שהוא חד ופוגם בא'. הוא פוגם בהם אותיות שחד גימטריא שי"ב. וכבר כתב הרב זרע ברך ששולט עליו קליפת ריב והוא בר"ת ראשיה בשחד ישפוטו וא"ש ההי"ב:

שירו מספר תחלה (בסימן זה ושאחריו) השגחת ה' באמצעות הטבע שיעשה נסים נסתרים ויסדר את הטבע באופן מסכים לתשועת ישראל ולהצלחת עבדיו ואוהבי שמו, ואמר שירו לה' שיר חדש, כי העכו"ם היו יודעים שה' הוא הסבה הראשונה וקראו לו אלהא דאלהיא, רק שלא האמינו שהוא אינו דומה כפועל אחר, שאחר שפעל את מעשהו אין העשוי נתלה עוד בהפועל ונסתלקו ידי הפועל ממנו, למשל העושה מורה שעות, אחר שעשהו הוא סובב על אופניו וגליליו מעמצו, לא כן אצל ה' שהוא עודנו מסבב ועוסק במעשיו בכח שאין לו תכלית, וקיום הבריאה היא בריאה מתמדת, וכל המציאות לתלוי מכחו שאם יסלק רגע ידיו ממנו ישוב הכל אל האפס, וא"כ העכו"ם היו משוררים לו שיר ישן, על שהיה הסבה הראשונה להמציאות בראשית קדומים, ואתם תשירו לו שיר חדש, כי הוא מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, וזאת שנית שירו לה' כל הארץ לא כמו עד עתה שרובי ההמון עם מן העכו"ם כחשו בה' ויאמרו לא הוא, ויחסו כל הבריאה לכוכבים ומזלות:

שירו לה' שיר חדש. לחזק, וזה המזמור חברו כשהעלה הארון מבית עובד אדום עם מזמור הודו לה' קראו בשמו אלא שיש ביניהם שינוי מעט וחדש בזה שיר חדש לפי ששנה אותו בזה הספר על קיבוץ גליות:

כל הארץ - כל יושבי הארץ, וכל הארץ באו מצרימה.

כל הארץ. כל יושבי הארץ:

מיום ליום. ר"ל תמיד בכל יום: וטעם בשרו, זה לזה אף על פי שכולם ידעו כאחד הישועה מכל מקום יהיה סיפור הישועה חביבה בעיניהם בכל יום ויום כאילו נהיתה אז כי הבשורה היא חידוש הסיפור והוא ערב על האדם ביום שמעו ואחר כך הולך ומתמעט הערבות ההוא, ואמר כי בכל יום ויום ערב הסיפור הישועה כאלו אותו היום הוא יום בשורה:

שירו לה' כו' אחרי אומרו כי לה' כל הארץ מה יהיה היתרון מכר לישראל על יתר אומות לזה יאמר שירו ישראל לה' ברכו שמו שהוא כי יושפע לכם על ידי השיר שפע נבואיי כמה ד"א ונבאו בניכם ובנותיכם כו' מה שאין כן לגוים בשירם כאשר יבא וזה אמר שירו לה' כו' לומר מה שאמרתי לישראל שירו לה' הוא כי ברכו שמו שהוא שעל ידי השיר חדש ברכו שמו שהוא כי תמלאו כח את רוח ה' שהוא המשיך שפע הנקרא ברכה מהמלוא העליון וזהו ברכו שמו ויתכן כי בכלל הדבר הוא כי שמו יתברך שהוא בפירוד אותיות י"ה מאותיות ו"ה על ידי השיר חדש שיעלה השבח למעלה ישפיע ברכה להתחבר האותיות והיא ברכה בשמו יתברך עצמו כי על ידי אותו השפע יכנע כח טומאת שרו של עמלק ויתקיים ענין כי יד על כס יה מלחמה כו' ועל ידי אשר תוסיפו בשיר בחצרות ה' מהתהפכות השפע הנמשך לכם מלמעלה יושפע בכם רוח הקדש עד גדר שתבשרו יום יום מה שעתיד הוא יתברך להוסיף בישועתו מחר וזהו בשרו מיום ליום ישועתו כי אין לך יום שאין תשועה הולכת ונוספת יום יום ואמר כי בכל יום יבשרו ברוח הקדש מה שיהיה במחרתו:

בשרו. ענינו השמעת חדשות:

ברכו. עי' גדר הברכה לקמן קל''ד

שירו - שמו הנכבד שהוא שם העצם.

בשרו מיום ליום. בכל יום בשרו זה לזה על הישועה חדשה:

מיום ליום. ובד"ה מיום אל יום:

שירו לה'. קב"ה ברכו שמו שכינתיה הנקראת שם. כי גדול ה' ומהולל מא"ד גימטריא מ"ה כמספר הויה במילוי אלפין והם אותיות אדם מאד. נורא הוא על כל אלהים ולזה שם אדם לא יתכן לומר בלשון רבים כמו גבר גברים אנוש אנשים חכם חכמים. ארץ החיים:

שירו, מפרש נגד מ"ש שירו לה' שיר חדש, והוא שעם מה שתשירו לה' תברכו שמו, שהברכה לא תבוא רק על הטובה וההשפעה שישיגו ממנו, שהעכו"ם שלא הכירו שהוא המנהיג והמשפיע כל טוב הם רק יהללו שמו, אבל לא יברכוהו, אבל אתם תברכו שמו, כי תדעו שהוא המשפיע שפע ברכה, כי תבשרו מיום ליום ישועתו, שישועתו מתחדש בכל יום, כי מחדש בכל יום מעשה בראשית ומצמיח ישועות חדשות בכל יום, ומבואר כי הבשורה לא תהיה על דבר הרגיל, רק על דבר שביאתו מסופק והוא בלתי רגיל לבא בתמידות, שלא יצדק לבשר שהאיר השחר בבקר, כי הוא דבר המתמיד ומוכרח לבא, ולכן אמר כי גם ישועתו המתמדת בכל יום תבשרו, שתבשרו שהוציא המאורות, כי גם יציאתם אינו דבר המוכרח רק תלוי ברצונו שמחדש בכל יום מעשה בראשית ספרו, ונגד מ"ש שירו לה' כל הארץ מפרש ספרו בגוים כבודו, כי עד עתה היו בין העכו"ם שתי כחות, שהם גוים ועמים, (שמבואר אצלי שעמים הם חשובים יותר מן הגוים) שהגוים הפחותים לא ידעו מה' כלל, והעמים החשובים שידעו שיש ממציא ראשון וסבה ראשונה לא ידעו שהוא מושל ומשגיח ושהיכולת בידו לעשות בכל הבריאה כחפצו, ולפי דעתם ראוי לעשות לו כבוד מצד שהוא הסבה הראשונה, אבל לא לברך אותו, ולא לספור נפלאותיו, כי לא האמינו שהוא מנהיג העולם ופועל ישועות וברכה, ושבכחו לעשות נפלאות ולשדד הטבע, ועתה גם גוים הפחותים יכירו כבודו, שהוא הסבה הראשונה, והעמים החשובים שהם הכירו כבודו גם עד עתה, יכירו עתה נפלאותיו, וידעו שבידו לשנות ולהרוס את הטבע כחפצו:

בשרו. הבשורה הוא רק על דבר חדש בלתי מוכרח לבא מעצמו, ובא תמיד על דבר טוב, לבד ש''א (ד' י''ז) שבא על דבר רע מצד שראהו בעיניו, עי''ש :

בשרו - אתם עם ה' אלה לאלה.

ספרו. כבודו שכבד אתכם לעיני העמים שהייתם נבזים ושפלים ביניהם:

ספרו כו' אמר המשורר ע"ה הלא אמרתי השיר שתשוררו לעתיד והלא תאמרו ביני וביני בעוד שאנו בין הגוים בגלות בבל ומדי כו' מה נאמר מה נדבר ביניהם להם שיכירו גדולתו יתברך ויקלו מעלינו לזה אמר ספרו בהיותכם בגוים את כבודו ובהיותכם בכל העמים נפלאותיו והוא כי בגלות בבל לא נתפזרו בכל העמים כי אם שבבבל נמצאו עממיא כו' ז' כמו שאמרו ז"ל שהם אחשדרפניא כו' אבל בזמן מדי נתפזרו בעמים כאמרו ומפורד בכל העמים וכן באחרון ועל גלות בבל שהיו שם בין ז' גוים אמר יותר ממציאות נפלאות תוכלו לספר שהוא את כבודו יתברך שהוא כי כבוד גדול נתכבד הוא יתברך באותו גלות בין הז' גוים על ידי חנניה מישאל ועזריה וזהו ספרו בגוים את כבודו ואפשר שמה שמלת את לא קרינן הוא כי אם היינו קורין אותה היה האת מרבה גם כבוד ישראל שנעשה להם נס אך לא היה כבודם שלם כי בבחינה אחת היה להם קלון שהיו הגוים רוקקים בפניהם ואומרים להם היה לכם אלוה כזה והייתם עובדים ע"א על כן לא קרינן לה גם יתכן שבסיפור כבודו ית' בגוים לכל גם ענין דניאל בגובא דאריותא בזמן דריוש שהומלך על מלכות כשדים ועל אתון נורא שבזמן נ"נ וגובא דאריותא בזמן דריוש אמר ספרו בגוים את כבודו ועל גלות שהיו מפוזרים בכל העמים אמר שיספרו בהיותם בכל העמים נפלאותיו אשר עשה והוא כי ישראל בלי נפלאות רבה אמונתנו בה' אלהינו משא"כ הם צריך לספר ביניהם נפלאותיו יתברך למען ייראו:

בגוים, עמים. התבאר בכ''מ שעם מעולה מן גוי שמציין אומה שיש לה מלך :

ספרו - בעבור שהזכיר בגוים, על כן כל הארץ הוא ארץ ישראל.

ספרו בגוים כבודו. בספרים ישנים אין בהם מלת את לא בקרי ולא בכתיב וכן הוא במסורת סוף יושב אבל בד"ה כתוב את כבדו ועיין מ"ש בסימן פ"ו:

אלהים. הם המלאכי' יגדלוהו וירוממוהו ויהללוהו וטעם זה הסיפור כי אז יודו כל העמים בו וישראל הם שיודיעו בעמים כי הוא גדול ומהולל:

ואם יאמר איש מה צורך לספר לגוים נפלאות אל הלא בכל מקום גדול שמו בגוים כמאמר הנביא לזה אמר הן אמת כי גדול ה' ומהולל מאד בגוים מכל אלהים אבל אין מוראו יתברך עליהם כי על כן את אלהיהם הם עובדים שאם נורא הוא הוא על כל אלהים שהם שרים של מעלה וכיוצא כי למה שיש בהם השכלה ישכילו כי אלהים צורם וייראו ממנו מה שאין כן הגוים עובדיהם על כן למען ייראו צריך לספר להם נפלאותיו יתברך:

כי - אף על פי שתספרו כבודו ונפלאותיו, הוא יותר גדול ומהולל מאד על כל אלהים - הם המלאכים, כי הוא אלהי האלהים.

על סל אלהים. הם השמש והירח וכל צבא השמים שהיו העובדי גלולים עובדים להם וקבלום לאלוה:

נורא הוא. ובד"ה ונורא:

כי גדול, נגד מ"ש ספרו בגוים כבודו, מפרש כי גדול ה' ומהולל מאד, שם גדול מורה שהוא הסבה הראשונה והאחרונה לכל דבר, כמ"ש בכ"מ, ור"ל שכחו מתפשט על כל ההויה, ובכ"ז הוא מהולל מאד, מפני שהכל נעשה בתכלית החכמה והחסד, עד שבכל פרט נראה יכלתו וכחמתו וטובו, ונגד מ"ש בכל העמים נפלאותיו מפרש כי נורא הוא על כל אלהים, שבל תאמר שכחות הטבע הם קצובים באופן שלא יוכל לשנותם עוד, כמו האומן אחר גמר מעשהו שאין המעשה צריך לאליו עוד, וכן כחות הטבע עומדים בפ"ע ופועלים בכחם, רק הוא נורא על כל אלהים, שכל הכחות מתיראים ממנו, כי יכל לשנותם ולבטלם, כי חיתם וקיומם תלוי ברצונו, ובהסתלק רצונו מהם יהיו כאין:

כי כל אלהי העמים. שהיו עובדין לשעבר השמש והירח והככבים הם אלילים כלומר כאין הם נדו כי הוא עושה אותם וזהו וה' שמים עשה:

ומה שנורא ה' על כל אלהים הוא על כי כל אלהי העמים אלילים הבל המה ואין בם מועיל ואין אלוה מבלעדו יתברך כלל ושמא תאמר אם המה הבל למה אין הקב"ה מאבדן מן העולם והנה תשובת זה הוא מאמר המשנה שהשיבו הזקנים לשר ברומי בזמן טיטוס אלו היו עובדים לדברים שאין העולם צריך להם היה מאבדם אבל עובדים לשמש ולירח ולצבא השמים האם יאבד הקב"ה את עולמו אשר עשה מפני השוטים וזה יתכן שהרגיש המשורר אחר אומרו כי כל אלהיהם אלילים ראה כי יוכלו להשיב אם אין בהם ממש למה אין הקב"ה מאבדן לז"א וה' שמים עשה לומר שעם היותם הבל הוא סובל ואינו מאבדן מפני כי וה' שמים עשה כלומר אלו היו עובדים למי שאין צורך העולם בהם היה מאבדן אך עובדים לחמה וללבנה שהם מהשמים שעשה ית' לצורך עולמו וכי בשביל השוטים יאבד הקב"ה את עולמו אשר עשה וזהו וה' שמים עשה לומר הנה כל אלהי העמים אלילים ומה שלא יאבדם הוא כי וה' שמים עשה ואיך יאבד עולמו אשר עשה מפני השוטים. או יאמר כי כל אלהי העמים אלילים כו' והוא כי הלא יש עובדים למלאכי מרום והלא כמו זר נחשב אומרו שגם הם אלילים כלומר כי אין בם מועיל והנה באמרו כל מרבה גם המלאכים לזה אמר אל תתמה כי הנה וה' כלומר לבדו שמים עשה והוא מאמרם ז"ל על פסוק אני ה' נוטה שמים לבדי כו' שהכל מודים שלא נבראו מלאכים ביום ראשון שלא יאמרו מיכאל היה מותח בדרומו של רקיע וגבריאל בצפונו כו' והקב''ה ממדד באמצעיתו וזה יאמר כי כל אלהי העמים אלילים ושמא תאמרו האם אלילים יקראו גם מלאכים לזה אמר גם המה לא ייטיבו ולא ירעו ואפילו להיות לאמצעיים לעשות דבר כי הלא וה' שמים עשה לבדו פן יאמרו עזרוהו חלילה הרי כי לא עשו שרי מעלה לא שמים ולא ארץ כי שמים וארץ קדמו להם:

אלילים. הוא מלשון אל ולא, ר״ל דבר מבלי תועלת וכן רופאי אליל (איוב יג):

כי, אלילים - שוא ושקר כמו רופאי אליל והוא מגזרת אל, אל יש בו או אל יש הוא והלשון תקצר לדבר, כמו וטוב משניהם את אשר עדן לא היה.

אלילים. כי למול ה׳‎ כמוהם כאין:

כי, כל אלהי. צריך להדגשי כ"ף של כל מפני הטעם מפסיק ולכן צריך להפסיק בין מלת כי למלת כל כמו שידוע ג"כ אצל בעלי הסוד וכן צריך להפסיק בין אלילים ובין וה' שמים עשה שלא יהא כחוזר למעלה:

כי כל אלהי העמים, שהם מיחסים אלהות לצבא השמים בחשבם שהם פועלים בכחם, הם אלילים בעצמם, כי כחם קצוב ומוגבל מאת בוראם, השמים שהעכו"ם עובדים להם אין פועלים דבר בכחם רק ה' בשמים עשה, הוא העושה בשמים והכל בכחו ובשפעו, כי הוא עשה את השמים והכל נתלה ממנו:

וטעם שמים – מעונות המלאכים שהזכיר והוא השם הנורא על הנשמות, שהם צורות נכבדות והוא עשה הגופות.

וה׳‎. אבל ה׳‎ עשה את השמים וצבאיו בכללו א״‎כ גם המה מעשי ידי ה׳‎:

עז ותפארת במקדשו. ובד"ה עז וחדוה במקומו:

הוד והדר. הם הככבים יכירו בגדולתו ויתנו הוד והדר לפניו:

הוד והדר וכו' אחרי אומרו שנספר אנו בגוים את כבודו יתברך ונפלאותיו למען יראוהו ושמא תאמרו כי הלא יהיה לגוים פתחון פה לומר כי הנה ראה יתברך גוים מרקדים בהיכלו ואיה גבורותיו חלילה ולמה לא שפך עליהם כאש חמתו והנה תשובת דבר זה הוא מאמר אנשי כנסת הגדולה כי עצור כח לסבול על העדר זכות בישראל הן הן גבורותיו וזה יתכן יאמר אל תתמהו אם שתק אלהי ישראל בראות גוים מרקדים במקדשו כי הנה זה היה על העדר צדיקים בישראל להגין על העם שהוצרך במקום לקות העם בל יכלו להטיל הכעס במקדש אבל כאשר יהיה הוד והדר לפניו שהוא כי יהיו צדיקים בעיר בפרט במקדש הנקרא לפניו כמו שאמרו ז"ל שאין חצוצרות אלא בבית המקדש שנא' בחצוצרות כו' הריעו לפני המלך ה' והוא כי הצדיק בעיר הוא הודה הוא הדרה וזהו הוד והדר לפניו אז עז ותפארת יהיה במקדשו אך כאשר אין הוד והדר לפניו כיום החורבן שלא היו צדיקים אז היה עוז משולל תפארת שהוא כי היה סובל שהוא עוז והן הן גבורותיו אך בלי תפארת כי אדרבא היו פוערים פיהם שונאי ישראל:

הוד והדר עז ותפארת, ההבדל בין הוד והדר התבאר אצלי בחבורי התו''ה (קדושים ס' ל''ח), שההוד הוא ענין פנימי, וכן העז נמצא בעצמות הדבר והוא גלוי יותר מן ההוד, וההדר הוא בחיצונית הדבר, והתפארת מדרגה גדולה ממנו, ובא אצל ה' תמיד על המעשים הפלאים שבם יתפאר בעולמו כמ''ש בכ''מ :

הוד, לפניו - לבדו, לא לפני אלילי העמים.

הוד והדר לפניו, ההוד הוא ענין פנימי בעצמות הדבר, וההדר הוא היופי החיצוני למראה עינים, וכן העז הוא ענין פנימי, שהדבר עז בעצמותו, והתפארת הוא ענין חיצוני שבו יתפאר לפני אחרים, עפ"ז יאמר שה' בעצמו נמצא לפניו הוד והדר, כפי רצונו הפנימי וכפי הרצון המתגלה, ומזה נשתלשל עז ותפארת במקדשו, שמן ההוד הפנימי שנמצא בעצמו נשתלשל העוז במקדשו, שבו מנהיג העולם, ומן ההדר נשתלשל התפארת, שבו ינהיג הנהגה הפלאיית, שבה יתפאר בכחו הגדול:

עוז ותפארת. יתנו במקדשו והוא השמים שהם מעון קדשו והם יודו שהוא אדון על הכל:

במקדשו - השמים משמי קדשו, או הארון שנקרא עוז בבית המקדש והוא הנכון. והטעם: כי השמים מעונות הכוכבים ובית המקדש בית זבול לו:

הבו לה' משפחות עמים. ומה תתנו לו הבו לה' כבוד ועוז:

ואחר אומרו שנספר בגוים כבודו ית' גמר אומר ואמר הבו לה' משפחות עמים והוא לומר אם תראו שלא כל העמים ישמעו לכם לשוב להיות ממנו ית' ולא מאלהיהם איני חושש אם לא יהיו כלם כי הבו לה' משפחות עמים כי קצת משפחות עמים מספיק שתתנו לה' לקרא כלם בשם ה' כמשפחות בני הפילגשים לרז"ל שהם ישרתונו וכיוצא בהם שלא הצרו את ישראל ואתם משפחות עמים אשר יראתם את ה' על נפלאותיו אך לא נתתם לו הכבוד כי אם לאלהיכם עתה הבו לה' הכבוד והעוז ולא עוז בלבד.

הבו. תנו ור״ל תנו בפה ואמרו כמו ולא נתן תפלה (שם א):

(ז-ט)

הבו - שתודו בפה כי הכבוד והעוז לו לבדו הם.

הבו לה׳‎. וחוזר ומפרש הבו לה׳‎ כבוד ועוז ר״‎ל ספרו כבודו ועוזו:

הבו לה' משפחות עמים, אתם משפחות עמים, בל תיחסו שום דבר לזולתו רק לו לבדו, ומבאר הבו לה' כבוד ועז, ר"ל כי יש עמים שהודו במציאות האל, רק שאמרו שהגם שברא העולם אינו מנהיג העולם רק מסר ההנהגה למערכת השמים, ודמו אותו כמלך היושב בחדרי חדרים ומסר הנהגת המדינה לשריו ויועציו שהם ינהגו עפ"י החקים אשר חקק מבלי ישנו דבר, ובזה יאות לו הכבוד מצד שהוא הבורא, אבל לא העז ולא המורא, אחר שאין בכחו לשנות דבר, עז"א שיתנו לו בין הכבוד, מצד שהוא הבורא הכל, ובין העז, מצד שהוא המנהיג ובידו לשדד את הטבע, כפי רצונו וכפי הצורך להנהגת הגמול והעונש, ועתה מבאר שני אלה, נגד מ"ש הבו לה' כבוד, אומר הבו לה' כבוד שמו, כי בצד זה מדמהו כמלך היושב בחדרי חדרים, והוא עצמו אינו ניכר לבני עמו, והכבוד שנותנים לנותנים לשמו, ובזה תדמו כעבדים נושאי מנחה לחצרות המלך ואינם מגיעים אל היכל המלך פנימה לראות פניו, כי הוא נסתר מבני עמו, ור"ל בצד זה שתכירו שהוא הבורא מגיע לו הכבוד והרוממות מצד זה והמנחה שתשאו לשמו תניחו בחצרותיו, כאילו העולם כולו הוא חצר המלך הזה ששם נצבים שריו ופקידיו שמקבלים המנחה שתביאו אל המלך, כי הם העומדים תחתיו בזה, עתה מוסיף לאמר (נגד הבו לה' עז) השתחוו, אבל דעו כי באמת מן החצרות האלה שבאתם לשם תגיעו עד היכל המלך, כי באמת אינו יושב נבדל מן העם, רק מוכן להתראות לפני המבקרים חצרותיו ומקדמים פניו במחנה, ובעת תראו את המלך עצמו השתחוו, אבל דעו כי באמת מן החצרות האלה שבאתם לשם תגיעו עד היכל המלך, כי באמת אינו יושב נבדל מן העם, רק מוכן להתראות לפני המבקרים חצרותיו ומקדמים פניו במנחה, ובעת תראו את המלך עצמו השתחוו לפניו ביראה ופחד בהדרת קדש, שמצד הזה שמתגלה בהדרו יתרומם על החקים הטבעים ויפליא פלאות כפי רצונו, שזה נקרא בשם קודש, שהוא מה שיתנשא על הטבע, ובעת מתראה לבריותיו בהשגחתו הפרטיית אז יתעלה מחקי הטבע הקבועים אל הקדושה והפליאה, וזה הדרתו הדרת מלך, שאינו צריך אל שרים ופקידים עוזרים לו בהנהגה, כי הוא משפילי לראות בשמים ובארץ, ובזה חילו מלפניו כל הארץ, שעי"ז מגיע אליו היראה והפחד, מצד שבכחו להרוס את הטבע ולהנהיג הנהגה השגחיית:

או יאמר אל תתעו בחשוב כי העוז לאלהים והכבוד לה' כי אם הבו לה' כבוד ועוז כי ה' הוא האלהים ולא יפרדו בשום בחינה חלילה כי ה' איש מלחמה:

הבו וכו'. עי' למעלה כ''ט :

הבו לה' בני אלים. תנו לו בפיכם כבוד ועוז וכן תנו לו הכבוד במעשה שתשאו לו מנחה:

הבו לה' כו' הנה מעט מעט תקנו האמונה לגמרי שאחר תתכם לה' הכבוד ועוז שלא תתנו העוז לה' והכבוד לאלהיכם לעבדם כי אם תודו כי הכל לה' ושאליו יתברך לבדו ראוי לעבוד ועדיין אפשר כי לא יוסר מפיכם שם אלהים מהם שתקראו אותם אלהים והמה לא אלהים כי גנוב הוא שם זה עליהם אך מעתה הבו לה' כבוד שמו שהוא שלא תתנו כבוד שמו לזולתו לקרא לאלהיכם אלהים כ"א הבו לה' לבדו כבוד שמו המיוחד לו כי אין צריך לומר שלא תכנום בשם אלהכם כ"א אף שם אלהים סתם לא תכנו עליהם ואחר הודיעי אתכם כי הוא לבדו אלהים אל תאמרו מה בצע אם לא תקבלו גרים לימות המשיח לז"א עשו לפי עצתי ואקרבכם לחצרות ה' כישראל והוא ענין שהנביא דבר והביאו את כל אחיכם מנחה לה' בסוסים וכו' וגם מהם אקח לכהנים ללוים וכו' והפירוש שיראה עיקר הוא שגם מהמביאים יקח לכהנים ללוים אפילו לא נאמר שהוא לשרת את הכהנים כו' לא יבצר מלהיות להם מבוא בחצרות ה' כעזרת ישראל לפחות ככל אישי ישראל וזה יאמר עוד אזכה אתכם משפחות עמים באשר אני מיעץ אתכם ששאו מנחה עליכם או בסוסים בפרדים וכו' ועל ידי כן ובאו לחצרותיו. או יאמר שאו מנחה כו' לומר אל יעלה על רוחכם כי יש לו להחזיק לכם טובה שתבאו לחצרותיו כי נהפוך הוא כי אדרבה אתם הנושאים ומקבלים דורון ממנו ית' במה שיניח אתכם לבא לחצרותיו מעין מאז"ל על המקדש את האשה שאם אדם חשוב הוא אפילו נתנה היא ואמר הוא מקודשת כי במה שרצה לקבל ממנה יחשב כנותן לה הוא ועל דרך זה יאמר כי במה שמניח אתכם לבא לחצרותיו לנושאים ומקבלים דורון ממנו תחשבו וזהו שאו מנחה ובאו לחצרותיו כי מלת שאו לשון קבלה כד"א שאו את ראש כו' שא את ראש כו' שתרגומו קבל:

הבו - טעם כבוד שמו - הוא הארון שהוא נקרא שם, על כן ובואו לחצרותיו.

כבוד שמו. כבוד הראוי לשמו:

ובאו לחצרותיו. בד"ה ובאו לפניו:

בחצרותיו. והם חצרות בית המקדש לכבוד שמו:

שאו. סבלו מנחה על הכתף ובואו עמה לחצרותיו בה״‎מ:

בהדרת קודש. בבית המקדש שיהיה מהודר ומקודש על כל בתים:

השתחוו לה' כו' עוד המשורר מדבר עם העמים ואומר להם שאין זולתו יתברך אלהים בכל העולם ושהם מקבלין דורון ומנחה במה שזכו לבא לחצרות בית ה' בבית המקדש והנה מזה אפשר יצא עתק מפיהם כי יאמרו אמור אם אלהי ישראל אלהי כל הארץ יקרא א"כ אפוא בכל הארץ כבודו וא"כ אפוא מה יתן ומה יוסיף הביאה לחצרותיו יותר מכל שאר העולם האם משאר העולם יעדר וגם האם גבול לו חלילה לז"א השתחוו לה' כו' לומר דעו לכם כי אשר אמרתי שתבואו לחצרותיו איני שולל שמלא כל הארץ כבודו אלא שאני אומר שתשתחוו לה' בהדרת קדש שהוא במקום שמתגלה בו הדר רוח הקדש שהוא בבית המקדש לפי הכנת המקום כנודע מכמה נסים שהיו נעשים כענין החזיק המועט את המרובה עומדים צפופים ומשתחוים רוחים וכיוצא שהוא כעין האדם שעם היות שנפש האדם ממלאה את כל אברי הגוף עם כל זה אין ראות בשום אבר כי אם בעין אך הוא כי כל אבר משיג מהנפש לפי הכנתו כך גם שמלא כל הארץ כבודו. מקום שלעומת שער השמים מוכן יותר אך לא יבצר שמלא כל הארץ כבודו וזהו חילו מפניו כל הארץ כלומר כי בכל הארץ בכל מקום שתהיו בפניו אתם עומדים וזהו חילו מפניו כל הארץ לא תחילו ממי שבבית המקדש ולא שם כי אם ממי שבכל מקום שם פניו יתברך וזה בכל הארץ כי בכל הארץ כבודו:

חילו. מלשון חיל ורעד:

השתחוו - בבואם במנחה אל החצר ותהיה השתחוייתכם בחיל ופחד.

בהדרת קדש. בבה״‎מ המהודר בקדושה:

חילו מפניו. בד"ה חילו מלפניו:

השתחוו לה' בהדרת קדש. ר"ת קבלה מכאן רמז ללמוד בשבת קבלה כן כתבו גורי האר"י ז"ל וכן כתבו משם הרמ"ק ז"ל שהיה לו הצלחה רבה ביום השבת בלימוד קבלה שהיא חכמת האמת חילו מפניו כל הארץ לראות גדולות ויחוד מדות העליונות ונפלאות תורתו. והנה מ"ש גורי האר"י ז"ל הוא על פסוק השתחוו לה' בהדרת קדש שבמזמור כ"ט הבו לה' בני אלים הנאמר בקבלת שבת. אך משם נלמוד דאפשר לפרש דפסוק זה נמי רומז לשבת. ובזה א"ש מאי דקאמר חילו מפניו כל הארץ והוא במ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רז"ל כמ"ש ע"ה מותר לנוחרו כדג ביוה"כ שחל להיות בשבת שעמי הארץ פוגמים בעשיה ואין הפגם כל כך אך בשבת העולם העשיה עולה למעלה וכל העולמות מתקשרים אף עם הארץ כשפוגם בשבת הוא פגם גדול עד האצילות וכו' ע"ש ובזה פירשתי בעניותי מ"ש בירושלמי פ"ד דדמאי דע"ה בשבת אימת שבת עליו ואומר אמת ופירש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה דעמי הארץ חמור בעיניהם לעשות עבירה בשבת מפני כבוד היום ע"ש וצריך טעם מה היה לעם הארץ שהוא ירא בשבת יותר מבחול. ולפי דברי רבינו האר"י ז"ל הנאמרים באמת א"ש דע"ה אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי שפגם שלו בשבת הוא חמור מאד ולכן מתירא לעבור עבירה בשבת יותר מבחול והיינו קראין השתחוו לה' וכו' ואיירי בשבת חילו מפניו כל הארץ אף מי שהוא ע"ה לפום גמלא שחנא צריך לירא כי העולמות הם נקשרים ופוגם עד האצילות וא"ש חילו מפניו כל הארץ אף עמי הארץ:

חילו מלפניו כל הארץ. שלא חלתם ולא יראתם מפניו עד עתה ובראותכם נפלאותיו חילו מלפניו:

ה' מלך. לעתיד לבא יהא שיר זה:

אמרו. אמר משפחות עמים הבאים לבית המקדש בשובכם לארצכם אמרו בגוים ה' מלך והארץ שוקטת: זה אף תכון תבל בל תמוט. כי תכירו מלכותו כי הוציא עמו מהגלות בכבוד גדול כי אף מלכי פרס ומדי שלחום אל ארצם תראו שהוא מושל על הכל ותכירו במשפט שעשה בגוים שבאו על ירושלים כי הוא מושל ולו המלוכה, אף עוד תכירו מלכותו כי תכון תבל בל תמוט כי כל העולם הם בשלוה לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה:

אמרו בגוים וכו' הנה ידוע כי תואר מלך ענינו דין ומשפט כי על כן בימים הנוראים אשר הוא יתברך יושב על המשפט נתארהו בתואר מלך לומר המלך הקדוש המלך המשפט. ונבא אל הענין אחר אומרו כי כל העובדי כוכבים מעתה יאמינו באלהי אמת לבדו ולא ילכו איש בשם אלהיו אמר עתה אמרו בגוים מה ירויחו בזה והוא אמור להם הנה ה' מלך שהוא כי יתואר לעתיד בתואר מלך בקומו לערוץ הארץ לשפוט כל הגוים כי על כן נקרא תואר מלך לכן לה' תהיו מעתה ואם טרם בא יום ה' לא תשובו אל ה' ולא תתנו לו כבוד ועוז וכבוד שמו ולא תכירו האמת הלא יקום לערוץ הארץ ועולם ימוט וידין העמים במדת רוגז ולא ישמחו בבואו לא שמים ולא ארץ אך תשמעו בקולי ככל הכתוב למעלה טוב לכם וטוב לעולם עליונים ותחתונים וזהו אמרו תדעו אשר תרויחו בעצתי שתשובו אל ה' הלא הוא הנה ה' בעל הרחמים מלך ואין צריך לומר בחינת החסד ורחמים כי אם אף תכון כו' שגם לא תקטרג האף והרוגז שלו עם היותו בא לערוץ הארץ כי אם אדרבה אפילו מדת אף ורוגז שלו תכון תבל בל תמוט כי לא יחריב תבל בכלות כל הגוים הכופרים בו כי אם אדרבה תכון תבל כו' והטעם כי הנה ידין עמים במישרים שהוא במדת רחמים וחסידות כי זה ענין מישרים כד"א ועשית הישר והטוב ואמרו רבותינו ז"ל זו לפנים משורת הדין:

אף תכון תבל. ע''ל צ''ג :

אמרו - ידבר עם המביאים המנחה שיאמרו הגוים בשובם, כי השם מלך. והטעם כי השם ישב את האדם על הארץ.

אמרו בגוים. אמרו זה לזה ה׳‎ מלך ר״‎ל עתה הראה מלכותו:

אמרו בגוים, עפ"ז תודיעו בגוים, כי ה' מלך, שלא מסר מלכותו והנהגתו לשרי צבאות ולכחות הטבע רק הוא בעצמו מולך ומנהיג, ואז תכירו כי גם ההנהגה הטבעיית כולה נסים נסתרים, וכי ערך את הטבע באופן שעמה ימצא ג"כ המשפט לגמול ולענוש, והנהגת העולם אינה קבועה רק לפי הטבע לבד, רק שהגם שתכון תבל בל תמוט בכל זה ידין עמים במישרים, שהגם שחקי הטבע ערוכים וקבועים ולא ימוטו לעולם, בכ"ז ערך בחכמתו את הסדר בטעיי באופן שיסכים עם הסדר ההשגחיי לפי המעשה, עד שהגם שהתבל מכונן על חקי הטבע, בכ"ז ידין עמים לפי הגמול או העונש, חקי הטבע ימשכו לפי מעשי בני אדם, כמ"ש אם שמוע תשמעו אל מצותי ונתתי מטר ארצכם בעתו, פן יפתה לבבכם וכו' ועצר את השמים:

ידין עמים במישרים. אותם שיהפוך להם שפה ברורה:

ידין עמים במישרים. כי שפט העמים ביושר וכלה הרשעים שבהם:

וטעם אף תכון – כי השם מלך צדק הפך פור, התפוררה ארץ ימוטו כל מוסדי ארץ.

אף תכון. ר״‎ל עתה נראה שאף העולם אתה ה׳‎ הכנת לבל תהי נוטה לפול:

במישרים. זכיות:

ידין. הוא הדן את העמים במשפט הישר לפי מדת רחמים:

ירעם הים. להרים קול בתהלה:

ישמחו. שמחת השמים וגילת הארץ ורעם הים ועלזות השדה ורננת העצים, הכל דרך משל על שמחה הגדולה שתהיה מפני השלום הגדול שיהיה בעולם והטובה הגדולה שתהיה:

ובזה ישמחו השמים כו' שאלו לא תשובו לקרא כל הגוים שפה ברורה בשם ה'. בבא יתברך לעתיד יעצבו שמים ותאבל הארץ כי מן השמים ירדו דם ואש ותימרות עשן וגפרית ואש אשר גם לשמים יהיה עצב וכל שכן הארץ מקבל הפורענות אך בשובכם עד ה' כמדובר ישמחו השמים משפע חסד ורחמים המשתלשל על ידם ותגל הארץ ולא יהיה רעם מה רק בים ומלואו כי יזכור שרו של הים הפעם הראשונה שבא יתברך אל העולם כי אז נקרע הים ויירא גם עתה וזהו ירעם הים ומלואו. או יאמר כי אין מרגיש צער רק הים בצוד את לויתן שירעים הים:

ישמחו, ותגל. שמחה על דבר המתמיד וגיל על דבר חדש, כנ''ל כ''א ב' :

ישמחו - בתת טלם והארץ תתן יבולה והשדה יתן פריו וזהו יעלוז.

ישמחו השמים. ענין מליצה הוא על רוב השמחה שתהיה אז בעולם וכן ביום רעה נאמר שמש וירח קדרו (יואל ב׳:י׳‎):

ירעם. בס"ס היו"ד במאריך וכן הוא בחילופים לבן אשר וקבלנו קריאתו בשוא נח:

ישמחו, ומצד זה ישמחו השמים ותגל הארץ, יש הבדל בין שמחה ובין גיל, השמחה היא התמידית, והגיל הוא על דבר מתחדש, ובעת תתנהג ההנהגה לפי הסדר הקבוע יצדק שמחה על דבר הטוב המתמיד, ובעת יבא הטוב לפי המעשה לא לפי החק הקבוע, יצדק גיל, ואחר שהנהגת ה' מצד זה מסודרת בין טבע והשגחה, שהשמים פועלים תמיד לפי סדורם הטבעיי המתמיד והם ישמחו תמיד, ובכ"ז תגיע ההנהגה אל הארץ לפי המעשה ויתחדש שם טוב ושפע לפי הגמול לא לפי החקים המסודרים, ויצדק בה גילה, ובאר איך ימצאו שני אלה ביחד, שהגם שישמחו השמים בכ"ז תגל הארץ, ר"ל שהגם שהשמים ומערכתם ילכו מהלכם הטבעיי והטבע תנהג כמנהגה, בכ"ז תונהג הארץ לפי ההשגחה ולפי הגמול והמעשה, שזה יהיה, או על ידי שירעם הים ומלואו, שלפעמים יצא הים וישטף את העולם אם העולם חייבים, ולפעמים יעלז שדי וכל אשר בו, או אז ירננו כל עצי יער, דהיינו שהגם שהשמים לא ישתנו ויתנו גשמיהם כמנהגם, בכ"ז תתפעל הארץ כפי המעשה, שאם כפי הטבע ראוי שירדו גשמים מועטים בכ"ז יעלוז שדי וכל אשר בו, כי ירדו הגשמים רק על השדות ויעשו פרי תבואה, ולפעמים כשיהיו חייבים וראוי לפי הטבע שירדו גשמים מרובים, ירדו הגשמים על היערות לא על שדי תבואה וירננו כל עצי יער כמ"ש חז"ל בר"ה, ובאופן זה הגם שישמחו השמים בכ"ז תגל הארץ, כי בארץ ישתנה הדבר לפי הגמול והעונש:

ומלואו. דגי הים:

וטעם ירעם – העננים העולים מהים או הכל דרך משל, כי כל העולם יהיה בהשקט ובטח בהראות צדק השם בארץ, או על דרך צאת השרים והמנגנים לפני המלך בבואו ממקום רחוק.

ירעם. ישמיע קול רם לגודל השמחה:

וטעם כי בא – השני פירוש הראשון, כמו: אל החצר החיצונה אל העם.

ומלואו. הבריות הממלאים אותו:

כל עצי יער. כל שלטוני האומות:

שדי כמו שדה ר"ל השדה והמדבר:

אך שאר כל הארץ אין צריך לומר בני אדם כי אם גם יעלוז שדי שתתהפך ארירתה לברכה כי אז אררה ה' כמ"ש ז"ל להוציא יתושין ופרעושין וקוצים ודרדרים כי נעצבה כמ"ש ז"ל עתה יעלוז שדי שאדרבה יהי פסת בר זך ונקי בארץ ויתוקן כמ"ש ז"ל ו' דברים שלקתה הארץ שבכללן הוא שלקו פירות הארץ ופירות האילן וכן יעלזו כל אשר בו כי מתחלה חיות השדה שואגים לטרף ומצטערים הן ושור וכשב ועז הנאכלים מהם אך אז שאריה כבקר יאכל תבן יעלזו אלו ואלו וזהו וכל אשר בו וכן אז ירננו כל עצי יער שהוא כי עתידים כל אילני סרק הם עצי יער לעשות פירות:

יעלוז. ישמח:

וכל אשר בו. הבריות המצויות בשדה:

יעלז שדי. בד"ה יעלץ השדה:

וכל אשר בו. חיות המדבר:

שדי. כמו שדה:

ירננו כל עצי יער. בד"ה ירננו עצי היער:

כי בא. השני הוא פירושו של ראשון והכפל לחזק:

וכל טובה זו למה הלא הוא לפני ה' כי בא שלא בא מדת אלהים כי אם מדת רחמים וחוזר בטעם זרקא כמאריך התנועה ואומר הלא תקשני שהרי כתיב וירד ה' לראות את העיר וכו' והיה רוגז גדול לז"א כי בא וכו' לומר הנה אמרתי שירבה הטוב לפני ה' כי בא והלא תראה כי בא בדור הפלגה והיה רוגז שזרקם והפיצם ה' ותתמה אינו דומה כי אז היה לשפוט הארץ כי היו רשעים אויבי ה' אבל עתה ישפוט תבל בהיות כבר אתם צדק כענין ושביה בצדקה וכן עמים בהיות להם אמונתו שהאמינו כבר בו ככל הכתוב למעלה שמדבר עם האומות שיאמינו בה' בכל הפרטים הנזכרים וייטב להם ולעולם לעתיד במהרה בימינו:

בצדק, באמונתו. ובס' צ''ח בצדק, במישרים וכן ט' ט' ע''ש, וגדר האמונה התבאר למעלה (ל''ג ד', ל''ו ג', ובסי' פ''ט) :

לפני ה׳‎. השמחה תהיה לפני ה׳‎ על כי בא וחוזר ומפרש שבא לשפוט יושבי הארץ:

לפני ה' כי בא כי בא לשפט הארץ. ובד"ה מלפני ה' כי בא לשפוט את הארץ:

לפני ה' כי בא כי בא, אמר פה שני פעמים כי בא, כי ביאתו זאת תהיה ע"י אמצעי באמצעות הסדר הטבעי, כאילו בא תחלה והשפיע הסדר הטבעיי בשמים, ובא שנית לשפוט הארץ, שהגם שהסדר הראשון הולך כפי דרכו הטבעיי, תשפט הארץ לפי מעשה בני אדם, ובזה יתתפו ב' הנהגות ביחד, כי ישפט תבל בצדק ועמים באמונתו, שמבואר אצלינו כי אמונה שבא על הנהגת ה' הוא מה שינהיג עפ"י הטבע הקבועה, שהיא אמונה אומן מראשית קדומים, והצדק הוא כשיעיין על מעשה בני אדם, וינהיג לפי הגמול והעונש, ובצד זה שינהיג הנהגה השגחיית באמצעות הטבע תתקיים בין הצדק ובין האמונה:

באמונתו. באמת לפי הראוי:

ישפט תבל. לפי הנראה בחילופים הפ"א בקמ"ץ חטף לב"א ולב"ג בחולם ובכל הספרים הפ"א בחולם כב"ג שלא כמנהג ולפיכך אני אומר שהחילוף שביניהם הוא אם יש מאריך בפ"א דומיא דחילופי אחריני דהתם ואי בעית אימא איפוך לכ"א בחולם ולב"ג בקמץ כדאפליגו כי האי גוונא גבי כי יגנב איש בפרשת משפטים ואחריני דכוותייהו ועיין מ"ש בסימן ט' על ישפט תבל: