Halakhah su Salmi 49:13

ועל כן האיש הירא ראוי לו שתהיה מחשבתו מתקשרת עם העליונים, ושתהיה אכילתו לקיום גופו בלבד ולא להמשך אחר התענוגים, כי ההמשך אחר התענוגים סבת אבדן הגוף והנפש וסבת שישכח את העיקר, כי מתוך האכילה והשתיה יגבה לבו ויבא לידי מכשולות וחטאים גדולים ולעשות מעשים אשר לא נעשו. והנה אחי יוסף לא מכרוהו אלא מתוך אכילה ושתיה שנאמר (בראשית ל״ז:כ״ה) וישבו לאכל לחם וישאו עיניהם. ומטעם זה אמרה תורה שלא לאכול ביוה"כ שהוא יום הדין לנפשות כי תהיה אכילתו סבה להחטיא את נפשו. ואפי' בדיני הוראה וממונות אמרו אכל ושתה אל יורה. ולמה זה ממה שכתוב (ויקרא י׳:ט׳) יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך וסמיך ליה להורות את בני ישראל כשתצטרכו להורות הזהרו מן היין לפי שהיין מבלבל את השכל ואינו מבדיל בין הקודש ובין החול וע"כ כתוב ולהבדיל. כל זה ראיה כי האכילה והשתיה סבה להעביר את האדם מקו התורה והעבודה להשליך כל חקי השם ית' אחרי גוו, כל זה גרם לו כשאכל ושבע ולכך צותה תורה (דברים ח׳:י׳) ואכלת ושבעת וברכת, כלו' אחר שתאכל ותשבע ואתה קרוב לפרוק עול, וברכת את ה' אלהיך באותה שעה תצטרך לברך שתקבל עליך עול מלכותו ותברך לשמו, וזהו לפי דעתו ביאור הכתוב (משלי ג׳:ו׳) בכל דרכיך דעהו, יאמר גם בעת האכילה שאתה קרוב שתשכחנו ותפריד שכלך מדעתו באותה שעה דעהו והדבק בו, ואם אתה עושה כן והוא יישר את ארחותיך יישר דרכיך בארחות חיים הוא הצלחת הנפש לעוה"ב, ואם כן אין ראוי לו לאדם שיאכל אלא לקיום הגוף בלבד. ואסור לו להמשך אחר שום תענוג אלא אם כן עשה להבריא את גופו ולפקוח עיני שכלו בלבד, כדי שיהיה גופו בריא וחזק נמשך לרצונו ולרצון בוראו, כי איבריו מזוגים בעלי כח שיעור שיוכל לסבול עול תורה ומצותיה, כענין שכתוב בענין שבטו של יששכר (בראשית מ״ט:ט״ו) ויט שכמו לסבול, הוא הלשון של מתן תורה (תהילים י״ח:י׳) ויט שמים וירד, ומי שזאת כונתו מלאך ה' צבאות הוא, ומי שאינו מכוין את התכלית הזה נמשל כבהמות נדמו, וראה גם ראה יוסף הצדיק שהוחזק במדת היראה ממה שכתוב (בראשית מ״ב:י״ח) את האלהים אני ירא. ועוד אמר (שם ל) התחת אלהים אנכי רמז על ענין הזה שאמר (שם) ואת רעבון בתיכם קחו ולכו. בא להורות וללמד דעת את האדם שאין ראוי להם לאכול אלא לשבר רעבונם בלבד לא למלא כרסם ולהמשך אחר הטעם הנבזה והנמאס כי חרפה היא לנו והבל גמור ודבר שאין שום עיקר בו. ולא תאמר כי זה היה בזמן הרעב, כי כיון שהיה יוסף נגיד ומצוה לאומים ואוצרות המלך תחת רשותו היה בידו לספק לחם ומזון לאביו ולאחיו כמו בשאר שני השבע, אלא הודיענו בזה דרך התורה ויראת השם יתברך שאין ראוי לו לאדם שיאכל וישבע וימלא כרסו אלא לשובע נפשו:

בו יבאר מה שאמרו חז"ל, שמצוה לשמח חתן וכלה, ובאיזה מקומות אין חיוב בזה
והנה לשמח חתן וכלה גם זה ענין גדול, כמו שאמרו חז"ל בכמה מקומות, וגם זה נכלל בכלל גמילות חסדים, כדאיתא בפרקי דרבי אליעזר פרק ט"ז הנ"ל, עין שם. ומצינו באיזבל אשת אחאב המרשעת, שהסיתה אותו לעבודה זרה, וגם לשפך דם נבות היזרעאלי. וענש אותה הכתוב שיאכלוה -הכלבים, וכתיב בקרא, שהלכו לקברה, ולא מצאו בה כי אם הגלגלת והרגלים (מלכים ב' ט' ל"ה) וכפות הידים. ואמרו חז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק י"ז), שהיה זה עבור שהיתה מרקדת ברגליה ומקשקשת בראשה לפני הכלות, לכן נשארו אלו האיברים, ולא אכלום הכלבים. מכל זה יש להתבונן גדל המצוה שיש בזה. אך יש לזהר שלא יהא הקלקול יתר על התקון, כגון: במקומות שהבחורים פורעי מוסר ובני בלי תרבות, מרקדים עם הבתולות, שהוא עון פלילי, ועוברים בזה ^*וכבר צוחו ככרוכיא על זה בכמה ספרים קדושים. ומי זוטר הוא (האם הוא קטן - בעיניך) מאי דאמרו חז"ל (ברכות ס"א.): המסתכל באשה, אפילו באצבע קטנה של אשה, כיון שמסתכל בה להנות, אפילו יש בידו תורה ומעשים טובים - לא ינקה מדינה של גיהנם. וזהו אפילו בהסתכלות בעלמא, וכל שכן בזה שהוא מרקד עמה, ועובר על זה בלאו (במדבר ט"ו ל"ט) ד"לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם", לפי מה שפרשו חז"ל (שם י"ב:), עין בספר החנוך (מצוה שפ"ז). וגם על מה דכתיב (דברים כ"ג י'): "ונשמרת מכל דבר רע"; ואמרו חז"ל (עבודה זרה כ':), שהוא אזהרה, שלא יהרהר אדם ביום, ויבוא לידי טמאה בלילה. הרי דאפילו הרהור בעלמא בלבו, שהוא שלא כהגן, אסרה התורה, כדי שלא יבוא לידי טמאה; כל שכן בזה, שהוא עושה מעשה בפרהסיא להביא עצמו לידי הרהור ולידי הסתכלות, וגם בודאי לידי טמאה גם כן בסוף. [ועל כלם מצוי, שעובר על ידי הרקוד גם על הלאו ד"לא תקרבו לגלות ערוה" (ויקרא י"ח ו'). כי לפי מה שידוע, שכתבו הפוסקים, דבתולות דידן בכלל נדות הם, משיגיעו לזמן וסת, ובכלל עריות הם; ולפעמים מחבקין ומנשקין איש את רעהו בעת הרקוד, וכמו שכתב הרמב"ם פרק כ"א הלכה א' מהלכות אסורי ביאה, דהמחבק ומנשק אחת מכל העריות דרך תאוה, ואפילו בלא ביאה - עובר בלאו ד"לא תקרבו לגלות ערוה", ולוקה על זה. ובודאי מצוי חבוק כזה בעת שהיצר הרע בוער בקרבו. ועון פלילי הוא מאד, ופסול מן הדין עבור זה לעדות ולשבועה [דהא להרמב"ם (שם) והפוסקים (אבן העזר סימן כ' סעיף א') דסוברין כותה, הוא לאו גמור שלוקין עליו, וכבר מבאר בחשן משפט סימן ל"ד סעיף ב', דבזה הוא פסול מן התורה, ולא מכשרינן שם בסעיף כ"ה בהג"ה, כי אם בחשוד בעלמא, דמלקין אותו רק משום לא טובה השמועה, וכמבאר ברא"ש (סנהדרין פרק שלישי סימן י"ג) ובטור (סימן ל"ד אות ד'), וכן הסכים בבית יוסף (שם) לשיטת הרא"ש, עין שם. ודחק גדול לומר שהם טועין וסוברין דאפילו קריבה כזו מתר. ואפילו זה אינו מועיל רק שלא להפסל לעדות ולשבועה, אבל על כל פנים עוון פלילי הוא מאד], והוא מאביזריהו דעריות, שצריך להרג, ולא לעבר עליהן. אוי ואבוי יהיה להעושים כן בשאט נפש. ודע עוד, דאפילו אם היא עתידה להיות אשתו, כגון שהוא אחר כתיבת התנאים, גם כן אסור בכל הדברים הנ"ל, וכן באסור יחוד עמה, כמו עם כל הנשים. ואין שום התר בזה מחמת שנתקשר עמה, אפילו אם היתה טהורה; וכל שכן שהיא בודאי נדה כל זמן שלא טבלה. על כן אסור להתיחד עמה, וכל שכן בחבוק ונשוק מן התורה. ויש מההמון שמקלין באסור יחוד בזה. והוא באמת עון פלילי, ובא לפעמים על ידי זה לידי קלקול גדול, ועתידין לתן את הדין על זה בעולם הבא, וגם לסבל יסורין עבור זה בעולם הזה]. ועוד בא מענין הרע הזה של התקרבות אהדדי לכמה אסורים גדולים של עון כרת, רחמנא לצלן. וכבר אמרו חז"ל (שבת י"ג.) המליצה: לך אמרין נזירא, סחור סחור, לכרמא לא תקרב (לך אומרים לנזיר, סביב סביב, לכרם לא תתקרב). דהינו, שלא יעבר על הגדר, פן יבוא לידי עצם האסור; וכל שכן בעניננו, שההתקרבות גופא גם כן אסור. ואשרי להבורח ממסבות כאלו, אם דבריו אינם נשמעין להם, כי השעירים ירקדו שם. וכן כתב ב'ספר חסידים' סימן שצ"ג, וזה לשונו: כל מצוה הבאה עברה על ידה - מוטב שלא יעשה המצוה, כמו מצוה לשמח החתן. ואם יש פריצים, ויודע שבלא פריצות לא יהיה, או אינו יכול להיות בלא הרהור, או אינו יכול להיות מלראות בנשים, אל יהיה שם, עד כאן לשונו. ובעיני יפלא: הלא אמרו חז"ל (ב"מ ה':): חזקה, אין אדם חוטא ולא לו, ואלו בענין זה כמה פעמים מצוי, שהאדם מתנדב ומוציא מעות לכלי זמר, בשביל שאחרים ירקדו רקוד מאוס כזה, אין זאת כי אם שהיצר הרע מעור את עיני האדם, ומזרזו להוציא ממנו מעותיו בעולם הזה, וגם להביא עליו מכות ושפטים רבים בעולם הבא, כי הוא מסיע ידי עוברי עברה, ועובר על (ויקרא י"ט י"ד): "ולפני עור לא תתן מכשול". על כמה וכמה אסורים או שאר פריצות, כאשר מצוי, בעונותינו הרבים, באיזה מקומות. מחתנות כאלו, שמתנהגות שלא כדרך התורה, צריך לברח מאד, כי השטן מרקד ביניהם; ואין שום מצוה לשמח אנשים כאלו, שהפקר אצלם דברי השם בפרהסיא. כי אלו היה חתן וכלה מצטערים בזה, בודאי לא היה בא לידי זה; ואם ישהא אצל מסבות כאלו, יבוא לקלקול לכמה ענינים ^*הג"ה. ובאמת אתפלא על המחתנים, איך מניחים דבר פריצות על שמחת בניהם ! הלא ידוע, שעקר הענין תלוי בכל הפעלה שאדם עושה, אם השם יתברך מתדבק עמו עם הפעלה ההיא, אז בודאי יצליח בה; ואם חס ושלום הקדוש ברוך הוא מתרחק אז ממנו - לשוא יהיה כל עמלו. ואם כן בעניננו, בעת שהחתנה מתנהג בדרך הפריצות, בודאי אין השכינה שורה שם, ושעירים ירקדו שם; ובודאי אין תכלית זווג בניהם יעלה יפה, ויהיה קטטות ומריבות ביניהם, וכן זרעם לא יהיה נכון לפני ד' - ואיך יניחו דבר כזה ! וראה מה שכתב הב"ח (ב'אבן העזר' סוף סימן ס"ב) משם מנהגים: כאשר יש בחפה אנשים ונשים בחדר אחד, אין לומר שהשמחה במעונו, דאין שמחה כשהיצר הרע שולט שם, וכן כתב ה'בית שמואל' שם. וכתב הבעל 'ברכי יוסף', שכבר קדמם בזה ב'ספר חסידים' סימן שצ"ג, וזה לשונו שם: אם נשים יושבות בין האנשים, שהרהורים שם, לא יתכן לברך שהשמחה במעונו; וכן כתב בסימן קס"ח, וזה לשונו: אל תערב בנים ובנות, פן יחטיאו, וכדכתיב (ירמיה ל"א י"ב): "אז תשמח בתולה במחול", והינו, לבדה. אבל: "בחורים וזקנים יחדו". וכן בסוף תהלים (קמ"ח י"ב): "בחורים וגם בתולות", ולא אמר "בחורים עם בתולות", כמו שאמר "זקנים עם נערים". מעשה באדם שהיה רוכב יחידי בלילה, והלבנה זורחת באותו לילה. והיה רוכב במדבר, והיה רואה חיל גדול ועגלות גדולות, ועל העגלות יושבים בני אדם, והמושכים העגלות בני אדם. ותמה, מה היו עושים. כשנתקרב אצלם, הכיר מקצתם שכבר מתו. אמר להם: מה זה, שאתם מושכים כל הלילה העגלות ומקצתכם על העגלות אמרו לו: בשביל עונינו; כשהיינו חיים באותו עולם, היינו משחקים עם נשים ובתולות. ועתה אנו מושכים העגלה, עד שכך אנו עיפים ויגעים, שלא נוכל לנהג יותר. ואז יורדים אותם שעל העגלה, ואנו עולים ונחים, ונוהגים אותנו עד שיגעים ועיפים, ואחר כך הם עולים ונחים. וזהו שנאמר (עמוס ב' י"ג): "הנה אנכי מעיק תחתיכם, כאשר תעיק העגלה". וכתיב (ישעיה ה' י"ח): "הוי משכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה". [הינו, שמכל עון נברא משחית, והוא נעשה כבד מאד כעגלה טעונה שצריך למשכו בעבותות גדולות, ובעל כרחו צריך האדם למשכו מפני אימתו. והענין הזה הוא הכל מדה במדה, כמו שהיה פה מרקד כל אחד לפני חברו, עד שהיה מתיגע ושובת, וחוזר השני ומרקד לפניו, עד שהוא מתיגע וחוזר חלילה; וכן נעשה אחר כך הענש]. והישרים מכים את המוליכים [קורא ישרים לשלוחי הדין, שהולכים עמהם בצותא חדא, ומפני הרמז שמביא על זה מהכתוב, שנאמר שם "ישרים"] כמנהיג את הבהמה והעגלה, שנאמר (תהלים מ"ט י"ג): "נמשל כבהמות נדמו", וכתיב בתרה (שם ט"ו): "וירדו בם ישרים לבקר" [רוצה לומר, שמע מנה, שהישרים רודים בהמוליכים כמנהיג את הבהמה] ומי שעשה מעשה בהמה בחייו, יש לו לעבד באותו עולם כבהמה, עד כאן לשון הספר חסידים (בסימן קס"ט). ויסתמר שערות האדם ממעשה הנורא הזו.. אך אם הוא משער, שכאשר יהיה על החתנה, אפשר שיקבלו תוכחתו, וימנעם מזה, בודאי מצוה רבה להיות שם ולמנעם, וזכות הרבים יהיה תלוי בו.

נקטינן אריה אבי תרי לא נפל, והא חזינן דנפל, האי דאדמי להו כבהמה, שנאמר נמשל כבהמות נדמו ונ"ל לפי מ"ש בזוהר פ' בראשית פקודא תשיעאה למיתן למסכני כו', דכתיב נעשה אדם בצלמינו כדמותינו, נעשה אדם בשותפא כלול דכר ונוקבא בצלמינו עתירי, ומסטרא דנוקבא מסכני כו' הכי איצטריך ב"נ לתתא למהוי עתירי ומסכני בחבורא חדא כו', רזא דכן חמינן בספרא דשלמה מלכא, דכל מאן דחס על מסכני ברעותא דלבא לא משתני דיוקניה לעלם מדיוקנא דאדם, וכיון דדיוקנא דאדם אתרשים ביה שליט על כל בריה, הה"ד ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ כו', מנ"ל מנבוכדנצר אע"ג דחלם האי חלמא כל זמן דהוי מיחן למסכני לא איענש וכד חב מה כתיב עוד מלתא בפום מלכא כו' מיד אשתני דיוקניה כו' ע"ש וזהו אריה אבי תרי לא נפל פי' אם הוא בלול מתרין דכר ונוקבא עתירי ומסכני כחדא, דיוקניה דאדם קדמאה ושליט על כל בריה, אלא דהמקשה לא הבין לזה פריך והא חזינן דנפל, ומשני האי דאדמי ליה כבהמה, היינו דלא כלול דכר ונוקבא ואפי' מאה מהם כבהמה המה להם, אבל בי תרי בחבורא חדא בצלם ודמות מקויים בו ומוראכם כו' וזה כוונת המשורר תהלים אך בצלם יתהלך איש אך הבל יהמיון יצבור ולא ידע מי אוספם פירוש אם רק בצלם יתהלך האדם ולא כלול בדמות דהוא סטרא דנוקבא מסכני, אז אך הבל יהמיון יצבור ולא ידע מי אוספם ואינו דבר קיום לו.