Halakhah su Salmi 92:1

הַשִּׁיר שֶׁהָיוּ הַלְוִיִּם אוֹמְרִין. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן הָיוּ אוֹמְרִין (תהילים כד א) "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ". בַּשֵּׁנִי הָיוּ אוֹמְרִין (תהילים מח ב) "גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ" וְגוֹ'. בַּשְּׁלִישִׁי הָיוּ אוֹמְרִין (תהילים פב א) "אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט". בִּרְבִיעִי הָיוּ אוֹמְרִין (תהילים צד א) "אֵל נְקָמוֹת ה' אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ". בַּחֲמִישִׁי הָיוּ אוֹמְרִין (תהילים פא ב) "הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ הָרִיעוּ לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב". בַּשִּׁשִּׁי הָיוּ אוֹמְרִין (תהילים צג א) "ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ לָבֵשׁ ה' עֹז הִתְאַזָּר" וְגוֹ'. בְּשַׁבָּת הָיוּ אוֹמְרִין (תהילים צב א) "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת". בְּמוּסְפֵי שַׁבָּת אוֹמְרִים שִׁירַת (דברים לב א) "הַאֲזִינוּ" וְחוֹלְקִין אוֹתָהּ לְשִׁשָּׁה פְּרָקִים הַזִּי''ו לָ''ךְ כְּדֶרֶךְ שֶׁקּוֹרְאִין אוֹתָהּ שִׁשָּׁה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. וְאוֹמְרִין פֶּרֶק בְּכָל שַׁבָּת. גָּמְרוּ הַשִּׁירָה בְּשִׁשָּׁה שַׁבָּתוֹת חוֹזְרִין לָרֹאשׁ. בְּמִנְחָה שֶׁל שַׁבָּת אוֹמֵר (שמות טו א) "אָז יָשִׁיר משֶׁה" וּ(שמות טו יא) "מִי כָמֹכָה" וְגוֹ'. בְּמוּסָף שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה הָיוּ אוֹמְרִין הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ. וְאִם חָל לִהְיוֹת בַּחֲמִישִׁי אוֹמֵר (תהילים פא ז) "הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ" וְגוֹ'. בְּמִנְחָה שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה הָיוּ אוֹמְרִים (תהילים כט ח) "קוֹל ה' יָחִיל מִדְבָּר" וְגוֹ':

קלד.
לכך אנו אומרי' אין כאלהינו בשבת. שיש בו ד' פעמים אין. ד' פעמים מי. ד' פעמים נודה. שהן י"ב פעמים. כנגד י"ח ברכות שבכל יום. ועוד ברכת המינין שתיקנו ביבנה. הרי י"ט. ובשבת אין אנו אומרים אלא ז' ברכות. נמצא י'ב ברכות חסר תפילת היום מחול. כנגד י"ב ברכות החסירות אמרי י"ב פעמים אמן. אין. מי. נודה. ולבסוף ברוך אתה. נראה עתה כאן י"ב פעמים. ברוך אתה. אמן. והן י"ב ברכות. והשבע שאנו או' הרי י"ט ברכות. ת': ויש תימה. דאמרי' במסכת (ב"ר) [מנחות] רב [חייא בריה דרב] אויא טרח וממלי להו (באספוקי) [באספרמקי] ומגדי. ואם איתה למה לי לאטרוחי ולאתויי מיני פירות ולברוכי אכל חד וחד ולאשלומינהו. הא כבר נפיק חובתיה בצלותיה כי האי גוונא. ואי אכתי לא איתקין היכי סליק אדעתייהו דבתראי לתקוני השלמתם בכך הא קחזינן ליה לרב (אויא) [חייא] דלא מצי משכח אלא בכי האי גוונא באיתויי פירי וברוכי. ולא להרבות תפילות וברכות. ואינהו ז' ברכות תקון ולא יותר. על (תהילים קי״ט:קס״ד) שבע ביום הללתיך. ותו כיון דליכא בהו שום מלכות. ולא איתנהו כשאר ברכות היכי חשב להו ברכה: על כן נראה דהכי גרסי' מי. אין. והוא כמו כמי ששואל מי כאלהינו ומי דומה לו. ומשיב אין כמוהו. ואין דומה לו. וכן דרך מקרא לשאול מי זה ולהשיב על הדבר כגון (ישעיהו מ׳:י״ג) מי תכן. והשיב י"י. וכגון (שם מא) מי פעל ועשה קורא הדורות מראש. ומשיב אני י"י ראשון. וכגון (תהילים כ״ד:ח׳) מי זה מלך הכבוד. ומשיב י"י צבאות. וכמוה הרבה במקרא: ודוגמא לזה הסדיר רבינו שלמה זצ"ל בסדר פסוקי סליחות. (תהילים פ״ט:ט׳) י"י אלהי צבאות מי כמוך חסין יה. (שם פו) אין כמוך באלהים י"י ואין כמעשיך. ת': ומה שאנו מסיימין בו ליום שכולו שבת מנוחה לחי העולמים. האומר לחיי. טועה. אלא לחי. שזה עיקר הלשון. ליום שכולו שבת. כלומר שהשבת מנוחה לחי העולמים. לרבונו של עולם שעתיד לשבות אותו יום. כדאמרי' בחלק. שיתא אלפי שני הוו עלמא וחד חרוב. שנאמר (ישעיהו ב׳:י״א) ונשגב י"י לבדו ביום ההוא. ותניא כשם שהשביעית משמטת שנה לז' שנים. כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלף. שנאמר (תהילים צ״ב:א׳) מזמור שיר ליום השבת. שאמר דוד שירה על אותו אלף שנים שהעולם עתיד ליחרב ולהיות תהו ובהו וישבות הק'. כמו שאנו עושין בשבת. אבל עתה בשבתות הללו הוא יושב ועוסק במתן שכרן של צדיקים. שהוא קרוי מלאכה. שנאמר (שם לא) מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך וגו'. ואו' (ירמיהו ל״א:ט״ז) [כי] יש שכר לפעולתך. גם בפורענותם של רשעים שקרוי מלאכה דכת' (שם נ) פתח י"י את אוצרו ויוצא את כלי זעמו כי מלאכה היא לי"י. אבל באותם אלף שנים ישבות הק' מכל וכל. וכן הוא או' ונשגב י"י לבדו ביום ההוא. אותו יום ישבות הקב"ה מלבראות כלום בעולם. לפי שיהא העולם חרב. (ואם) [ועם] האמור באן. הן אלף שנים שנאמר (תהילים צ׳:ד׳) אלף שנים וגו' וזהו יום שביעי שהוא מנוחה לחי העולמים. ועליו אמר דוד שירה. ולבך אומרי' אותו בשבת. על שם שהק' עתיד לשבות עולם כבשבת:

כיוון שהתורה בירך וקידש את יום השבת, לכן חובה על כל איש מישראל לכבד את יום הקדוש הזה ולענגהו, כמו שאמר הנביא (ישעיה נח, יג): "וקראת לשבת עונג לקדוש ד' מכובד". וזה לשון הרמב"ם ברמב"ם הלכות שבת פרק ל' (הלכה א'): "ארבעה דברים נאמרו בשבת, שניים מן התורה, ושניים מדברי סופרים, והן מפורשין על ידי הנביאים. שבתורה, "זכור" ו"שמור"; ושנתפרשו על ידי הנביאים, כבוד ועונג וכו'. איזהו כבוד? זה שאמרו חכמים (שבת כה ב), שמצווה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת, מפני כבוד השבת, ומתעטף בציצית, ויושב בכובד ראש ומיחל להקבלת פני השבת כמי שהוא יוצא לקראת המלך. וחכמים הראשונים היו מקבצין תלמידיהם בערב שבת, ומתעטפין ואומרים: "בואו ונצא לקראת שבת מלכתא", עד כאן לשונו. ועכשיו אנחנו מתאספים בבתי כנסיות ובתי מדרשות, ואומרים חמישה מזמורים, מן "לכו נרננה" (תהילים צ״ה: א׳) עד אחר "ד' מלך ירגזו עמים", לפי שאלו הזמירות הם על לעתיד לבוא, שאז יאמר אחד לחבירו: "לכו נרננה לד'" (רד"ק), ואז "ד' מלך", כלומר, שיתקיים מקרא שכתוב (זכריה יד ט): "ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד". ועל כי שבת הוא רמז לזמן ההוא, יום שכולו שבת, ואז נשיר לד' שיר חדש; דכל השירות בלשון נקבה, ושיר שלעתיד הוא בלשון זכר, כדאיתא במדרשות, לכן אומרים מזמורים אלו. ואומרים גם המזמור דשבעה קולות (תהלים כט), לפי שבו מרומז גם כן על האלף השביעי, יום שכולו שבת, ואז "ד' למבול ישב וישב ד' מלך לעולם", ואז "יברך את עמו בשלום"; ושבת הוא מעין עולם הבא, ולכן אומרים אותו. והם שישה מזמורים, כנגד ששת ימי השבוע, שכולן מושכין השפעתן משבת, כי היא מקור הברכה. ואחר כך אומרים שיר "לכה דודי לקראת כלה", ובסופו מחזירין פניהם למערב ואומרים: "בואי בשלום עטרת בעלה, בואי כלה, בואי כלה", ואומרים זה בעמידה. וזהו כמו החכמים הראשונים, שהיו אומרים: "בואו ונצא לקראת שבת מלכתא". ואחר כך אומרים "מזמור שיר ליום השבת" (תהילים צ״ב: א׳), וזהו עיקר קבלת שבת (וכתב הקדוש של"ה בסידורו, שייזהרו לומר "מזמור שיר ליום השבת" קודם שקיעת החמה, דאם לא כן, המזיקים שנבראו בערב שבת בין השמשות מתעוררים ממקומם להזיק, עיין שם ודו"ק).