Halakhah su Salmi 92:3

בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה שֶׁלְּפָנֶיהָ בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה פּוֹתֵחַ בָּהּ בְּבָרוּךְ וְחוֹתֵם בָּהּ בְּבָרוּךְ. וּשְׁאָר בִּרְכוֹתֶיהָ חוֹתֵם בְּכָל אַחַת מֵהֶן בְּבָרוּךְ וְאֵין לָהֶם פְּתִיחָה בְּבָרוּךְ. בְּרָכוֹת אֵלּוּ עִם שְׁאָר כָּל הַבְּרָכוֹת הָעֲרוּכוֹת בְּפִי כָּל יִשְׂרָאֵל עֶזְרָא הַסּוֹפֵר וּבֵית דִּינוֹ תִּקְּנוּם וְאֵין אָדָם רַשַּׁאי לִפְחֹת מֵהֶם וְלֹא לְהוֹסִיף עֲלֵיהֶם. מָקוֹם שֶׁהִתְקִינוּ לַחְתֹּם בְּבָרוּךְ אֵינוֹ רַשַּׁאי שֶׁלֹּא לַחְתֹּם. וּמָקוֹם שֶׁהִתְקִינוּ שֶׁלֹּא לַחְתֹּם אֵינוֹ רַשַּׁאי לַחְתֹּם. מָקוֹם שֶׁהִתְקִינוּ שֶׁלֹּא לִפְתֹּחַ בְּבָרוּךְ אֵינוֹ רַשַּׁאי לִפְתֹּחַ. מָקוֹם שֶׁהִתְקִינוּ לִפְתֹּחַ אֵינוֹ רַשַּׁאי שֶׁלֹּא לִפְתֹּחַ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל הַמְשַׁנֶּה מִמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים בַּבְּרָכוֹת הֲרֵי זֶה טוֹעֶה וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ כַּמַּטְבֵּעַ. וְכָל שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר אֱמֶת וְיַצִּיב בְּשַׁחֲרִית וֶאֱמֶת וֶאֱמוּנָה בְּעַרְבִית לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ:

קא.
תקנו לומר והוא רחום במעריב לפי שאין במעריב קרבן לכפר עון. אבל יוצר ומנחה שיש תמידין שמכפרין אין צריך לומר מפי ר' אליעזר הגדול: ת'. יש להקשות והא איכא תמיד של שחר שמכפר על עבירות של ליל ותפילה השחר כנגד תמיד של שחר תקנו: ת'. אבל יש אומרים לפי שכן נהגו (לומר העם) החוטאים ללקות בשעת מעריב שאו' ציבור והוא רחום. שמקבל החוטא עליו את הדין ואחר שנלקה או' והוא רחום. ועוד שכל המלקה או' ג' פעמים והוא רחום. ויש בו מי"ג תיבות. ובין כולן מ' חסר אחת שהיא סוכמת את הארבעים. ומונה כן. והוא אחת. שתים כו': ועוד (שהכל) [שבכל] היום אדם חוטא ולערב צריך לומר והוא רחום: והקורא ק"ש מברך שתים לפניה ושתים לאחריה. תניא מאימתי מתחילין לקרוא ק"ש ערבית משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן. וסימן לדבר צאת הככבים. ותניא הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו. א"כ למה קורין אותה בבית הכנסת כדי לעמוד לתפילה מתוך דברי תורה: הכא תניא בברכות ירושלמי. ולפיכך חובה עלינו לקרותה משתחשך. ובק"ש פרק ראשון קורא על מטתו ויצא: ת' ור"ת השיב על זה. ועל ק"ש ששאל על פי שאילתו. עשה תלמוד ירושלמי עיקר ותלמוד שלנו (תפלה) [טפלה] שטובי שק"ש שעל מיטתו עיקר. וזאת לא תהיה. (שבקום) [שבמקום] שתלמוד ירושלמי חולק על שלנו דחינן ליה ומדחי. שכך שנינו אע"פ שקרא אדם ק"ש בבית הכנסת מצוה לקרותה על מטתו. משום שנאמר ובשכבך. ומצינו למדין שאותו של בית הכנסת עיקר. ותוציא יקרי לאור. ותאור באור חיים. יעקב בר' מאיר: וכמה כוכבים יצאו ויהיה לילה. תניא ר' נתן אומר. כוכב אחד יום. שנים בין השמשות. שלשה לילה. (ד)א"ר יוסי לא כוכבים גדולים הנראים ביום ולא כוכבים קטנים הנראים בלילה. הכי איתה בשלהי במה מדליקין: לכך אומר בלילה אמת ואמונה. דכת' (תהילים צ״ב:ג׳) להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות. ואי זו אמונה יש כאן. לפי שאין לך אדם שאין נפשו כאיבה עליו בלילה מרוב עמל וטורח שטרח ביום. וכשעולה ברקיע בלילה אין הנשמה רוצה לשוב בקרבו עד שאומר לה המק' שוב למקומך בתוך האדם איני רוצה לוותר אומנותי כנגדו. הוא האמין בי והפקידך אצלי. שנאמר בידך אפקיד רוחי. ועושה הק' אמונה ומחזירה לו ובבקר עושה לו נס ומחדש את כוחו ואינו חלש מכל מה שטרח אתמול. ועל זה נאמר (איכה ג׳:כ״ג) חדשים לבקרים רבה אמונתך: ולפי ששנינו תפילת ערבית רשות לפיכך הוסיפו ראשי ישיבות (שבכל) [שבבבל] ברכה זו. ב"א י"י המלך בכבודו כו' להודיע שתפלת ערבית רשות. ואין צריך לסמוך גאולה לתפילה. וקבעו שם ברכה זו ברוך י"י לעולם אמן ואמן. והתיבות שיש בהן י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות על הסדר ביבנה. כדאמרי' בברכות. שמעון הפקולי הסדיר י"ח ברכות על הסדר ביבנה. ולכך אנשי בבל תקנו את אלה ושלחום לחכמי יבנה ונתיישרה בעיניהם. ובטרם נשיאי ישר' קבעו י"ח שבחות בישתבח. שיר ושבחה הלל וזמרה. וי"ח קיומין באמת ויציב: ת'. ויציב. ונכון. וקיים. וישר. ונאמן. ואהוב. וחביב. ונחמד. ונעים. ונורא. ואדיר. ומתוקן. ומקובל. הרי י"ג. וה' קיומין. אחרי כן. הרי י"ח: ת'. גרסי'. בפ"ק דברכות א' מר קורא ק"ש ומתפלל. מסייע ליה לר' יוחנן דאמר איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה של ערבית לתפילת של ערבית. ואע"ג דצריך לומר השכיבנו לאו מפסיק הוא. דכיון דתיקון רבנן השכיבנו בגאולה כגאולה אריכת' דמיא ובתפילת שחרית נמי כיון דתקינו רבנן י"י שפתי בתפילה כתפילה אריכת' דמיא ת'. החזן אומר בקול רם והוא רחום והציבור שותקים. ומטין אזנם למשמעו: