Kabbalah su Proverbi 30:23

(רעיא מהימנא) ועוד אש תמיד תוקד על המזבח וגו'. דא אורייתא, דאתמר בה הלא כה דברי כאש נאם יי'. לא תכבה ודאי, דעבירה אינה מכבה תורה. אבל עבירה מכבה מצוה, ומאן דעביד עבירה דמכבה מצוה דאיהי נר, הכי מכבה נר דיליה, דאתמר בה נר יי' נשמת אדם מגופיה, והאי הוא כבוי, דאשתאר גופא בחשוכא. והכי מאן דסליק שכינתא מאתרהא, גרים כבוי וחשוכא לההוא אתר. וחשוכא איהי עבירה, ושפחה כי תירש גבירתה.

וצריך אני לעוררך על עיקר גדול: דע כי בהתאחד מידת אל ח"י במידת אדנ"י אזי מידת אדנ"י יושבת על כיסא המלכות ומושלת על כל הנבראים, וכשא"ל ח"י נבדל ומסתלק ממנה אזי מידת אדנ"י, שנקרא שכינה, הולכת בגלות תחת שאר ממשלות וכוחות נכריות, והסוד: ושפחה כי תירש גבירתה (משלי ל, כג). לפיכך אמרו: צריך לסמוך גאולה לתפילה, כי סוד גאולה, אל ח"י, וסוד תפילה, אדנ"י ובהיותם שניהם סמוכים זה לזה אזי הכול בייחוד בשלימות ובברכה, וסימן: סומך ה' לכל הנופלים (תהלים קמה, טו). ואומר: נפלה לא תוסיף קום (עמוס ה, ב). ולפיכך צריכים ישראל להתכוון בכל יום כוונה גדולה לסמוך גאול"ה לתפיל"ה, כדי שיתחברו ויתאחדו שני שמות הללו. וכשמגיע אדם בברכת אמת ויציב לגאל ישראל, צריך להתכוון בלבו סוד גאולה זו מה היא, והיאך סומך אותה לתפילה כשמתחיל 'אדנ"י שפתי תפתח', כי בכאן הוא העיקר הגדול. ואותו חכם שהיה משתבח שפעם אחד סמך גאולה לתפילה, אל יעלה בדעתך כי שאר הימים היה מפסיק ומספר בין גאולה לתפילה והיה עובר עבירה; חלילה חלילה לה' אלהינו, וחלילה לחסידיו ועבדיו הקדושים מעשות כדבר הזה. אלא סוד סמיכות גאולה לתפילה, שהיה מתכוון בברכת אמת ויציב להמשיך כל הצינורות ולייחד כל הספירות עד שתגיע המשכות כל הצינורות אצל חתימת גאל ישראל, וכשהתחיל אדני שפתי תפתח, נח כוח א"ל חי במידת אדנ"י ונתאחדו הספירות על ידי חכם זה:

אנת ברא דמלכא, כגוונא דילך אתמר בעמודא דאמצעיתא בכלא, חדוה דילך, כחדוה דיליה יהא, כד ייתי למפרק לכלתיה, והוא כחתן יוצא מחופתו וגו'. דהא לבושין דילה בגלותא חשוכין, ובזמנא דאיהי מתלבשת בהון, איהי אמרה אל תראוני שאני שחרחורת. ואלין קליפין אינון, משחית אף וחמה, נוקבא בישא, שפחה בישא, שבתאי, ושפחה כי תירש גבירתה, דאיהי שבת מלכתא. משחית אף וחמה, סחרין לתלתא אבהן.