Midrash su Isaia 65:13

בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, אִם בִּבְגָדִים לְבָנִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר, כַּמָּה בְּגָדִים לְבָנִים יֵשׁ לָהֶם לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם. וְאִם בִּשְׁמָנִים טוֹבִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר, כַּמָּה שְׁמָנִים טוֹבִים יֵשׁ לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם. הָא אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּמִצְוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים וּבַתּוֹרָה. רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא מְשָׁלוֹ מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה וְזִמֵּן אֶצְלוֹ אוֹרְחִים, אָמַר לָהֶם לְכוּ וְרַחֲצוּ וְגַהֲצוּ וּסְכוּ וְרַחֲצוּ בִגְדֵיכֶם וְהַתְקִינוּ עַצְמְכֶם לַסְּעוּדָה, וְלֹא קָבַע לָהֶם זְמַן אֵימָתַי יָבוֹאוּ לַסְּעוּדָה, וְהָיוּ הַפִּקְחִין מְטַיְּלִין עַל פֶּתַח פָּלָטִין שֶׁל מֶלֶךְ, אָמְרִין כְּלוּם פָּלָטִין שֶׁל מֶלֶךְ חָסֵר כְּלוּם. הַטִּפְּשִׁין שֶׁבָּהֶן לֹא הִשְׁגִּיחוּ וְלֹא הִקְפִּידוּ עַל דְּבַר הַמֶּלֶךְ, אָמְרוּ שֶׁסּוֹפֵנוּ לְהַרְגִּישׁ בִּסְעוּדַת הַמֶּלֶךְ, כְּלוּם יֵשׁ סְעוּדָה שֶׁאֵין בָּה הֶטְרֵחַ וְחֶבְרָה אֵלּוּ לָאֵלּוּ. וְהָלַךְ הַסַּיָּד לְסִידוֹ, וְיוֹצֵר לְטִיטוֹ, נַפָּח לְפֶחָמוֹ, כּוֹבֵס לְבֵית הַמִּשְׁרָה שֶׁלּוֹ, פִּתְאֹם אָמַר הַמֶּלֶךְ יָבוֹאוּ הַכֹּל לַסְּעוּדָה, מִהֲרוּם, אֵלּוּ בָּאוּ בִּכְבוֹדָם וְאֵלּוּ בָּאוּ בְּנִוּוּלָם, שָׂמַח הַמֶּלֶךְ עַל הַפִּקְחִין שֶׁקִּיְמוּ דְּבָרוֹ שֶׁל מֶלֶךְ וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכִּבְּדוּ פָּלָטִין שֶׁל מֶלֶךְ, וְכָעַס עַל הַטִּפְּשִׁין שֶׁלֹא קִיְּמוּ אֶת דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְנִוְּלוּ פָּלָטִין שֶׁל מֶלֶךְ, אָמַר הַמֶּלֶךְ אֵלּוּ שֶׁהִתְקִינוּ עַצְמָן לַסְּעוּדָה יָבוֹאוּ וְיֹאכְלוּ בִּסְעוּדַת הַמֶּלֶךְ, וְאֵלּוּ שֶׁלֹא הִתְקִינוּ עַצְמָן לַסְּעוּדָה, לֹא יֹאכְלוּ בִּסְעוּדַת הַמֶּלֶךְ, יָכוֹל יֵלְכוּ וְיִפָּטְרוּ לָהֶם, חָזַר הַמֶּלֶךְ לוֹמַר לָאו, אֶלָּא יִהְיוּ אֵלּוּ מְסֻבִּין וְאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין, וְאֵלּוּ יִהְיוּ עוֹמְדִים עַל רַגְלֵיהֶם לוֹקִין וְרוֹאִין וּמִצְטָעֲרִים. כָּךְ לֶעָתִיד לָבוֹא, הוּא שֶׁיְשַׁעְיָה אוֹמֵר (ישעיה סה, יג): הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכֵלוּ וְאַתֶּם תִּרְעָבוּ. זִיוְתָאי אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, אֵלּוּ מְסֻבִּין וְאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין, וְאֵלּוּ מְסֻבִּין לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׁוֹתִין, לֹא דוֹמֶה צַעֲרוֹ שֶׁל זֶה שֶׁהוּא עוֹמֵד לְצַעֲרוֹ שֶׁל זֶה שֶׁהוּא מֵסֵב, זֶה שֶׁהוּא עוֹמֵד לֹא אוֹכֵל וְלֹא שׁוֹתֶה דּוֹמֶה לִמְשַׁמֵּשׁ, זֶה שֶׁמֵּסֵב וְאֵינוֹ אוֹכֵל צַעֲרוֹ כָּפוּל וּמְכֻפָּל וּפָנָיו מוֹרִיקוֹת, הוּא שֶׁהַנָּבִיא אוֹמֵר (מלאכי ג, יח): וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע. בַּר קַפָּרָא וְרַבִּי יִצְחָק בַּר קַפָּרָא אָמְרֵי לְאִשְׁתּוֹ שֶׁל בּוּלְדָּרִיס שֶׁהָיְתָה מְקַשֶּׁטֶת עַצְמָהּ בִּפְנֵי שְׁכֵנוֹתֶיהָ, אָמְרוּ לָהּ שְׁכֵנוֹתֶיהָ בַּעְלִיךְ אֵינוֹ כָּאן בִּפְנֵי מִי אַתְּ מְקַשֶׁטֶת עַצְמֵךְ, אָמְרָה לְהוֹן בַּעְלִי מַלָּח הוּא, אִם יִזְדַּמֵּן לוֹ מְעַט רוּחַ תֵּיכֶף יָבוֹא וְנִמְצָא עוֹמֵד לְמַעְלָה מֵרֹאשִׁי, לֹא מוּטָב שֶׁיִּרְאֶה אוֹתִי בִּכְבוֹדִי וְלֹא בְּנִוּוּלִי, כָּךְ, בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים מִן הָעֲבֵרוֹת, וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר מִמִּצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. תָּנֵי וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתְךָ, שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אָמְרִין לֵיהּ רַבִּי וְכִי אָדָם יוֹדֵעַ אֵימָתַי הוּא מֵת שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה. אָמַר לָהֶם לֹא כָּל שֶׁכֵּן, יָשׁוּב הַיּוֹם שֶׁמָּא יָמוּת לְמָחָר שֶׁל אַחֲרָיו, וְנִמְצְאוּ כָּל יָמָיו בִּתְשׁוּבָה, לְכָךְ נֶאֱמַר: בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים.

ו׳) בְּכָל לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ אַל תַּשְׁגֵּנִי מִמִּצְוותֶיךָ - הלב הזה הוא מכניס הצדיקים לג״ע, ולבן של רשעים מורידם לגיהנם, וכה״א הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכֵלוּ וְאַתֶּם תִּרְעָבוּ הִנֵּה עֲבָדַי יִשְׁתּוּ וְאַתֶּם תִּצְמָאוּ וגו׳ הִנֵּה עֲבָדַי יָרֹנּוּ מִטּוּב לֵב וְאַתֶּם תִּצְעֲקוּ מִכְּאֵב לֵב וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ (ישעיה ס"ה, י"ג י"ד), וכן היה דוד אומר לשלמה בנו, וְאַתָּה שְׁלֹמֹה בְנִי דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה כִּי כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ ה׳ וגו׳ (דהי"א כ"ח ט').

ואמרת להם זה האשה וגו' (במדבר כח ג). לא שניהם בבת אחת, אלא את הכבש האחד תעשה בבקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים (שם שם ד), אמר ר' יהודה בר סימון מעולם לא לן אדם בירושלים ובידו עון, כיצד תמיד של שחר היה מכפר על עבירות שנעשו בלילה, ותמיד של בין הערבים היה מכפר על עבירות שנעשו ביום, מכל מקום לא לן בירושלים אדם ובידו עון, שנאמר צדק ילין בה (ישעיה א כא), אמר להן הקב"ה לישראל בעולם הזה אתם מקריבים לחם הפנים וקרבנות, אבל לעולם הבא אני אערוך לכם שולחן גדול, ויהיו אומות העולם רואין ובושין, שנאמר תערוך לפני שולחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה (תהלים כג ה), ואומר הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו וגו' (ישעיה סה יג).

תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: צַדִּיק אוֹכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ (משלי יג, כה). זֶה אֱלִיעֶזֶר, שֶׁאָמַר לְרִבְקָה, הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם (בראשית כד, יז), כְּדֵי גְּמִיאָה. וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסַר (משלי יג, כה), זֶה עֵשָׂו, שֶׁאָמַר לְיַעֲקֹב, הִלְעִיטֵנִי נָא (בראשית כה, ל). אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר זְעִירָא, פָּעַר פִּיו כְּגָמָל, וְאָמַר, אֶפְתַּח פִּי וְאַתָּה מַכְנִיס. הַתָּם תָּנִינָן, אֵין אוֹבְסִין אֶת הַגָּמָל וְאֵין דּוֹרְסִין, אֲבָל מַלְעִיטִין. דָּבָר אַחֵר, צַדִּיק אוֹכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ, זוֹ רוּת הַמּוֹאָבִיָּה, שֶׁכָּתוּב בָּהּ, וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתּוֹתָר (רות ב, יד), שֶׁהַבְּרָכָה שָׁרְתָה בְּפִיהָ שֶׁל אוֹתָהּ צַדֶּקֶת. וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסַר, אֵלּוּ הַגּוֹיִם. מַעֲשֶׂה בְּגוֹי אֶחָד שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה לְכָל בְּנֵי עִירוֹ. אָמַר רַבִּי דּוֹסְתַּאי, אוֹתִי זִמֵּן לְאוֹתוֹ סְעוּדָה עִם כָּל בְּנֵי עִירוֹ, וְלֹא הָיָה שֻׁלְחָנוֹ חָסֵר מִכָּל מַטְעַמִּים שֶׁבָּעוֹלָם אֶלָּא אֱגוֹזֵי פֶּרֶךְ בִּלְבַד. מֶה עָשָׂה. נָטַל אֶת הַטַּבְלָה מִלְּפָנֵינוּ שֶׁהָיְתָה יָפָה יוֹתֵר מִשִּׁשָּׁה כִּכְּרֵי כֶּסֶף, וּשְׁבָרָהּ, אָמַרְתִּי לוֹ, מִפְּנֵי מָה עָשִׂיתָ כָּךְ. אָמַר לִי, אַתֶּם אוֹמְרִים: שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁלָּנוּ, וְהָעוֹלָם הַבָּא שֶׁלָּכֶם. אִם אֵין אָנוּ אוֹכְלִין עַכְשָׁו, אֵימָתַי אָנוּ אוֹכְלִין. קָרָאתִי עָלָיו, וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסַר. וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם שְׁנַיִם. לֹא שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת אֶלָּא, אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַּבֹּקֶר וְאֶת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבַּיִם. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִמּוֹן, מֵעוֹלָם לֹא לָן אָדָם בִּירוּשָׁלַיִם וּבְיָדוֹ עָוֹן. כֵּיצַד, תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר מְכַפֵּר עַל עֲוֹנוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בַּלַּיְלָה. תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם מְכַפֵּר עַל עֲוֹנוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בַּיּוֹם. מִכָּל מָקוֹם לֹא לָן אָדָם בִּירוּשָׁלַיִם וּבְיָדוֹ עָוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: צֶדֶק יָלִין בָּהּ (ישעיה א, כא). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּעוֹלָם הַזֶּה, אַתֶּם מַקְרִיבִים לְפָנַי לֶחֶם הַפָּנִים. לָעוֹלָם הַבָּא, אֲנִי אֶעֱרֹךְ לָכֶם שֻׁלְחָן גָּדוֹל וְיִהְיוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה רוֹאִין וּבוֹשִׁין, שֶׁנֶּאֱמַר: תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צוֹרְרַי וְגוֹ' (תהלים כג, ה). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכְלוּ וְגוֹ' (ישעיה סה, יג).

(משלי טז יא): "פלס ומאזני משפט לה', מעשהו כל אבני כיס": פלס - זה המקרא, ומאזני משפט - אלו הדינין, לה' - אלו ההלכות, מעשהו כל אבני כיס - זה התלמוד, וכל עושיהן עתידין ליטול שכרן לעתיד לבוא. אמר רבי יוסי הגלילי: משל למלך בשר ודם, שהיה לו פרדס גדול, ובנה בתוכו מגדל גבוה ומקירו שהיה גנתו בתוכו, והשכיר פועלין והפקידן שיהיו עוסקים במלאכתן. עמד המלך ועלה בראש המגדל, והיה רואה אותם והן לא היו רואים אותו. לפנות יום בא המלך ועמד עליהם בדין, אמר: המעדרים יבואו ויטלו שכרן, המנכשין יבואו ויטלו שכרן, מלקטי צרורות יבואו ויטלו שכרן, ונשתיירו בהן פועלים שלא עסקו במלאכתן. אמר המלך: אלו מה הן עושין? אמרו לו: הן מפנין בתים מלאים לתוך בתי ריקנין. אמר המלך: וכי מה הנאה יש לי מהם? אמר המלך: אלו שעוסקים במלאכתי יטלו שכרן, ואלו שלא עסקו במלאכתי יצאו להריגה, שמרדו בדברי. כך ברא הקב"ה עולמו, ונתן בתוכו בני אדם, ופקדן שיהיו עוסקים בתורה ובמצוות ובמעשים טובים, והשרה שכינתו ביניהם, הוא רואה אותם והם אינם רואין אותו, שנאמר (תהלים יא ד): "וה' בהיכל קדשו". לעתיד לבוא, עתיד הקב"ה לישב עליהם בדין, ומניח ספר תורה על חיקו, ויאמר: כל מי שעסק בזה - יבוא וייטול שכרו, שנאמר (ישעיהו לג יח): "איה סופר, איה שוקל, איה סופר את המגדלים": איה סופר - אלו מלמדי תינוקות לשם שמים, יבואו ויטלו שכרן. איה שוקל - אלו שוקלין קלים וחמורים, יבואו ויטלו שכרן. איה סופר את המגדלים - זה לומדי הלכות והגדות, יבואו ויטלו שכרן. רבי זעירא אומר: הרשעים, מה עתיד הקב"ה לעשות בהם? עתיד לומר להם: רשעים, לריק יגעתם כוחכם, הואיל ולא עסקתם בתורה ובמעשים טובים, אלא הייתם בעולמי ככלי ריק שאין בו חפץ, אין לי חפץ בכם. יכול ייפטרו וילכו להם חינם? לא, אלא בתחילה יראו בשמחתן של צדיקים, ואחר כך הם נידונים בגיהנם. משל למלך שעשה סעודה, והזמין את הכל, ולא קבע להם זמן, אלא אותם שהיו מקפידין על דבר המלך, הלכו ורחצו וסכו, וכיבסו את בגדיהם, והתקינו עצמם לסעודה, ואלו שלא היו מקפידין על דבר המלך, הלכו ועשו מלאכתן. כיוון שהגיע זמן הסעודה, אמר המלך 'יבואו כולם בבת אחת', אלו באין בכבודן, ואלו באין בניוולן. אמר המלך: אלו שהתקינו עצמם לסעודה יאכלו מסעודתי, ואלו שלא התקינו עצמם לסעודה לא יאכלו מסעודתי. יכול ייפטרו וילכו להם? אמר המלך: לא, אלא אלו יהיו אוכלין ושותין ושמחין, ואלו עומדין על רגליהן ורואין ולוקין ומצטערין, שנאמר (ישעיהו סה יג): "לכן, כה אמר ה' אלהים: הנה עבדיי יאכלו ואתם תרעבו, הנה עבדיי ישתו ואתם תצמאו, הנה עבדיי ישמחו ואתם תבושו, הנה עבדיי ירונו מטוב לב ואתם תצעקו מכאב לב ומשבר רוח תילילו". מי גרם להם? לפי שלא הקפידו על דבר המלך, עליהם פירש שלמה בחכמתו ואמר: (משלי טז כה): "יש דרך ישר לפני איש, ואחריתה דרכי מוות" - דרך ישר לפני איש, אלו שמקפידין על דבריו של הקב"ה; ואחריתה דרכי מוות - אלו שאין מקפידין על דבריו של הקב"ה.

וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם (במדבר כח, ג), לֹא שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת אֶלָּא (במדבר כח, ד): אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן מֵעוֹלָם לֹא הָיָה אָדָם בִּירוּשָׁלַיִם וּבְיָדוֹ עָוֹן, כֵּיצַד, תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר מְכַפֵּר עַל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּלַּיְלָה, וְשֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם מְכַפֵּר עַל עֲבֵרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בַּיּוֹם, מִכָּל מָקוֹם לֹא לָן אָדָם בִּירוּשָׁלַיִם וּבְיָדוֹ עָוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א, כא): צֶדֶק יָלִין בָּהּ וגו', אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּעוֹלָם הַזֶּה אַתֶּם מַקְרִיבִין לְפָנַי לֶחֶם הַפָּנִים וְקָרְבָּנוֹת, לָעוֹלָם הַבָּא אֲנִי אֶעֱרֹךְ לָכֶם שֻׁלְחָן גָּדוֹל וְיִהְיוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים רוֹאִים וּבוֹשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כג, ה): תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיה סה, יג): הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכֵלוּ וְאַתֶּם תִּרְעָבוּ הִנֵּה עֲבָדַי יִשְׁתּוּ וְאַתֶּם תִּצְמָאוּ.

(דף קמד) תנן התם רבי אליעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלו תלמידיו את רבי אליעזר וכי אדם יודע איזה יום ימות. א״ל וכ״ש ישוב היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה ואף שלמה אמר בחכמתו (קהלת ט ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר. אמר רבן יוחנן בן זכאי משל למלך שזימן את עבדיו לסעודה ולא קבע להם זמן פקחים שבהם קשטו את עצמן וישבו על פתח בית המלך אמרו כלום חסר לבית המלך. טפשין שבהן הלכו למלאכתן אמרו כלום יש סעודה בלא טורח. פתאום בקש המלך את עבדיו פקחים שבהם נכנסו לפני המלך כשהן מקושטים והטפשין שבהן נכנסו לפניו כשהן מלוכלכין. שמח המלך לקראת פקחין וכעס לקראת טפשים. אמר הללו שקשטו את עצמן לסעודה ישבו ויאכלו וישתו הללו שלא קשטו את עצמן לסעודה יעמדו ויראו. חתנו של ר״מ היה אומר משום ר״מ והלואי שיהיו הללו עומדין ונראין כמשמשין אלא אלו ואלו יושבין הללו אוכלין והללו רעבים הללו שותים והללו צמאים שנא׳ (ישעיה סה יג) כה אמר ה׳ הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו הנה עבדי רונו מטוב לב ואתם תצעקו מכאב לב. דבר אחר בכל עת יהיו בגדיך לבנים אלו ציצית. ושמן על ראשך אל יחסר אלו תפילין:

קטו תְּנָן הָתָם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתְךָ. שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וְכִי אָדָם יוֹדֵע אֵיזֶה יוֹם יָמוּת? אָמַר לָהֶם: וְכָל־שֶׁכֵּן! יָּשׁוּב הַיּוֹם, שֶׁמָּא יָמוּת לְמָחָר, וְנִמְצָא כָּל יָמָיו בִּתְשׁוּבָה. וְאַף שְׁלֹמֹה אָמַר בְּחָכְמָתוֹ: (קהלת ט׳:ח׳) "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים, וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר". אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁזִּמֵּן אֶת עֲבָדָיו לִסְעוּדָה, וְלֹא קָבַע לָהֶם זְמָן. פִּקְחִים שֶׁבָּהֶם קִשְּׁטוּ אֶת עַצְמָן, וְיָשְׁבוּ עַל פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ. אָמְרוּ: כְּלוּם חָסֵר לְבֵית הַמֶּלֶךְ? טִפְּשִׁין שֶׁבָּהֶם הָלְכוּ לִמְלַאכְתָּן. אָמְרוּ: כְּלוּם יֵשׁ סְעוּדָה בְּלֹא טֹרַח? פִּתְאוֹם בִּקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ אֶת עֲבָדָיו, פִּקְחִים שֶׁבָּהֶם נִכְנְסוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ כְּשֶׁהֵן מְקֻשָּׁטִים, וְהַטִּפְּשִׁין שֶׁבָּהֶן נִכְנְסוּ לְפָנָיו כְּשֶׁהֵן מְלֻכְלָכִין. שָׂמַח הַמֶּלֶךְ לִקְרַאת פִּקְחִין, וְכָעַס לִקְרַאת טִפְּשִׁים. אָמַר: הַלָּלוּ, שֶׁקִּשְּׁטוּ אֶת עַצְמָן לַסְּעוּדָה, יֵשְׁבוּ וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ. הַלָּלוּ, שֶׁלֹּא קִשְּׁטוּ אֶת עַצְמָן לַסְּעוּדָה, יַעַמְדוּ וְיִרְאוּ. חֲתָנוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר הָיָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: וְהַלְוַאי שֶׁיִּהְיוּ הַלָּלוּ עוֹמְדִין וְנִרְאִין כִּמְשַׁמְּשִׁין. אֶלָּא, אֵלּוּ וָאֵלּוּ יוֹשְׁבִין, הַלָּלוּ אוֹכְלִין, וְהַלָּלוּ רְעֵבִים. הַלָּלוּ שׁוֹתִים, וְהַלָּלוּ צְמֵאִים. שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיהו ס״ה:י״ג) "כֹּה אָמַר ה': הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכֵלוּ, וְאַתֶּם תִּרְעָבוּ, הִנֵּה עֲבָדַי יִשְׁתּוּ, וְאַתֶּם תִּצְמָאוּ. וְגוֹ' הִנֵּה עֲבָדַי יָרֹנּוּ מִטּוֹב לֵב, וְאַתֶּם תִּצְעֲקוּ מִכְּאֵב לֵב". דָּבָר אַחֵר: "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים", אֵלּוּ צִיצִית. וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר", אֵלּוּ תְּפִלִּין.

דָּבָר אַחֵר, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם, [הדא הוא דכתיב] [[דכתיב]] (משלי ט, ה): לְכוּ לַחְמוּ בְלַחְמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִי גָּרַם לָכֶם לֶאֱכֹל מִן הַמָּן וְלִשְׁתּוֹת מֵהַבְּאֵר, מִפְּנֵי שֶׁקִּבַּלְתֶּם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טו, כה): שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וגו', הֱוֵי בִּזְכוּת לַחְמִי נְטַלְתֶּם לַחְמוֹ שֶׁל מָן, וּבִזְכוּת יַיִן שֶׁמָּסַכְתִּי, שְׁתִיתֶם מֵי הַבְּאֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי. וְלָמָּה לֹא אָמְרוּ שִׁירָה עַל הַמָּן כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ עַל הַבְּאֵר, אֶלָּא עַל הַמָּן הָיוּ מוֹצִיאִין דִּבְרֵי תִפְלוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא, ו): וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינִי מְבַקֵּשׁ לֹא תַרְעוֹמוֹתֵיכֶם וְלֹא קִלּוּסֵיכֶם, לְפִיכָךְ לֹא נָתַן לָהֶם רְשׁוּת לוֹמַר שִׁירָה אֶלָּא עַל הַבְּאֵר, מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ מְחַבְּבִין אוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כא, יז): עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ. דָּבָר אַחֵר, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים כג, ה): תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי, אֵימָתַי אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל דָּבָר זֶה כְּשֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם, וְהָיוּ הָאֻמּוֹת אוֹמְרִים עֲתִידִין אֵלּוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר, וְאָמְרוּ (תהלים עח, יט): הֲיוּכַל אֵל לַעֲרֹךְ שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּר, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֶסִּבָּן תַּחַת עַנְנֵי כָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג, יח): וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם, וְהֶאֱכִילָם מָן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח, טז): הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר. וְהָיָה גָּבְהוֹ שֶׁל מָן יוֹתֵר מִמֵּי הַמַּבּוּל, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עח, כג): וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָח, וּבַמַּבּוּל כְּתִיב (בראשית ז, יא): וַאֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ, וְהָיוּ אֻמּוֹת רוֹאִין אֶת יִשְׂרָאֵל מְסֻבִּין וְאוֹכְלִין וּמְקַלְּסִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כג, ה): תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי, זֶה הַשְֹּׂלָו, (תהלים כג, ה): כּוֹסִי רְוָיָה, זֶה הַבְּאֵר. וְכֵן לֶעָתִיד לָבוֹא הוּא עוֹשֶׂה שָׁלוֹם לָהֶם, וְהֵם מְסֻבִּין וְאוֹכְלִין בְּגַן עֵדֶן, וְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים רוֹאִין מִנְהָגָם וְנִימוּסִין [נסחא אחרת, ונימסין], שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סה, יג): הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכֵלוּ וְאַתֶּם תִּרְעָבוּ וגו'.

ה"ע ו"ף - מלמד שאמר לפניו שרה של גיהנם, רבש״ע! רצונך שתודיע לי כבודן וגדולתן של צדיקים שאתה מנחיל להן בג״ע לעוה״ב? א״ל הקב״ה, לאו, שנאמר כה אמר ה׳ הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו וגו' (ישעיהו ס״ה:י״ג). העו"ף - כשם שהעוף פורח באויר של עולם ואין לו רשות ליכנס בחופות מלכים ורוזנים לישב במשכנות עמהם על כסא הכבוד, כך אין לך רשות ולא עסק בהן לראות בטובתן של ישראל, שנאמר לא יגורך רע (תהילים ה׳:ה׳-ו׳). ומהו לא יגורך רע, מלמד שכך אמר דוד לפני הקב״ה, רבש״ע! אל יהי במגורך רע, ואין רע אלא שטן ויצר הרע, שנאמר כי יצר לב האדם רע (פ׳ נח), וכשם שאין יצר הרע במגורותיו של הקב״ה, כך עתידין ישראל שלא יהיה במגורתם שטן ולא מלאך המות ולא יצר הרע. אימתי? לעולם הבא, שנאמר וישב עמו בנוה שלום ובמשכנות מבטחים (ישעיהו ל״ב:י״ח) בלא שטן, ובמנוחות שאננות בלא מלאך המות ובלא יצר הרע, שנאמר בלע המות לנצח וגו׳ (ישעיה כ״ו).

בכל לבי דרשתיך אל תשגני ממצותיך. הלב הזה הוא מכניס לצדיקים לגן עדן לבן של רשעים מורידם לגיהנם. וכן הוא אומר (ישעיה סה יג-יד) הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו. הנה עבדי ירונו מטוב לב ואתם תצעקו מכאב לב ומשבר רוח תילילו. וכן היה דוד אומר לשלמה בנו (דברי הימים-א כח ט) ואתה שלמה בני דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם כי כל לבבות דורש ה' וגו':