Midrash su Salmi 77:1

רְאֵה אָנֹכִי. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וְלָעָם הַזֶּה תֹּאמַר כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי נוֹתֵן לִפְנֵיכֶם אֶת דֶּרֶךְ הַחַיִּים וְאֶת דֶּרֶךְ הַמָּוֶת (ירמיה כא, ח). וּכְתִיב: מַשְׂכִּיל לְאָסָף, הַאֲזִינָה עַמִּי תּוֹרָתִי, הַטּוּ אָזְנְכֶם לְאִמְרֵי פִי (תהלים עח, א). וּכְתִיב: רַק הִשָּׁמֵר לְךָ וּשְׁמֹר וְגוֹ' (דברים ד, ט). וּכְתִיב: יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ וְגוֹ' (שם פסוק י). לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל מִי שֶׁמִּתְבַּטֵּל מִן הַתּוֹרָה, כְּאִלּוּ כּוֹפֵר בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. שֶׁלֹּא נָתַן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיַּעַסְקוּ בָּהּ יוֹמָם וָלַיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְגוֹ' (יהושע א, ח). וּכְתִיב: כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וְגוֹ' (תהלים א, ב). וְכָל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּמְקַיְּמָהּ, כְּאִלּוּ קִבְּלָהּ מֵהַר סִינַי. לְפִיכָךְ כְּתִיב: וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ (דברים ד, ט). וְסָמִיךְ לֵיהּ, יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ וְגוֹ' (שם פסוק י). כְּשֶׁבָּא אָסָף, הִתְחִיל לוֹמַר, הַאֲזִינָה עַמִּי תּוֹרָתִי (תהלים עח, א). וְכֵן שְׁלֹמֹה אָמַר, כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי וְגוֹ' (משלי ד, ב). אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לְאָסָף, וְכִי יֵשׁ תּוֹרָה אַחֶרֶת, שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, הַאֲזִינָה עַמִּי תּוֹרָתִי. כְּבָר קִבַּלְנוּהָ מֵהַר סִינַי. אָמַר לָהֶם: פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים: שֶׁהַנְּבִיאִים וְהַכְּתוּבִים אֵינָן תּוֹרָה, וְאֵינָם מַאֲמִינִין בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא שָׁמַעְנוּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת בְּתוֹרֹתָיו אֲשֶׁר נָתַן לְפָנֵינוּ בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים (דניאל ט, י), הֲרֵי שֶׁהַנְּבִיאִים וּכְתוּבִים, תּוֹרָה הֵם. לְכָךְ נֶאֱמַר: הַאֲזִינָה עַמִּי תּוֹרָתִי. דָּבָר אַחֵר, הַאֲזִינָה עַמִּי תּוֹרָתִי. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: לֵב חָכָם יַשְׂכִּיל פִּיהוּ וְעַל שְׂפָתָיו וְגוֹ' (משלי טז, כג). כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל חוֹטְאִין, נִמְנָעִין מִכָּל טוּב. וּכְשֶׁזּוֹכִין מִן טוּב, מוֹסִיפִין תּוֹרָה. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא, כְּשֶׁעָשׂוּ אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, נִמְנְעוּ מִכָּל אוֹתָהּ טוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וְגוֹ' (שמות לב, יט). וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ מֹשֶׁה רַחֲמִים עֲלֵיהֶם, אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מֹשֶׁה, לֹא בָּרָאתִי אֶת הָעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ וְגוֹ' (ישעיה נא, טז). וְהֵם הֵמִירוּ כְּבוֹדִי בְּתַבְנִית שׁוֹר, וְאַתָּה שִׁבַּרְתָּ אֶת הַלֻּחוֹת, וְהֵיאַךְ הָעוֹלָם עוֹמֵד בְּלֹא תּוֹרָה. אָמַר לוֹ: וּמָה אֶעֱשֶׂה. אָמַר לוֹ: פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחוֹת אֲבָנִים כָּרִאשׁוֹנִים. לְכָךְ נֶאֱמַר: לֵב חָכָם יַשְׂכִּיל פִּיהוּ. לְפִיכָךְ כְּשֶׁעָמַד אָסָף, הִזְכִּיר לְמַעְלָה, נָחִיתָ כָּצֹּאן עַמֶּךָ וְגוֹ'. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו. מַשְׂכִּיל לְאָסָף, הַאֲזִינָה עַמִּי תּוֹרָתִי.

ד"א האזינה עמי תורתי. זשה"כ (איש) [לב] חכם ישכיל פיהו וגו' (משלי טז כג), כשישראל חוטאין נמנעין מכל טוב, וכשזוכין מוסיפין טובה, וכן אתה מוצא כשעשו אותו מעשה, נמנעה מהם כל טובה, שנאמר ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל וגו' (שמות לב יט), וכשביקש משה רחמים עליהם, אמר לו הקב"ה משה לא בראתי את העולם אלא בשביל תורה, שנאמר ואשים דברי בפיך וגו' (ישעיה נא טז), והם המירו כבודי בתבנית שור, ואתה שברת את הלוחות, והיאך העולם עומד בלא תורה, אמר לו מה אעשה, אמר לו פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים (דברים י א), לכך כתיב (איש) [לב] חכם ישכיל פיהו וגו' (משלי טז כג), לפיכך כשעמד אסף הזכיר למעלה נחית כצאן עמד ביד משה ואהרן (תהלים עז כא), ואחר כך משכיל לאסף (שם עח א).

למנצח על ידותון. קולי אל אלקים ואצעקה. אמר חבקוק (חבקוק ב א) על משמרתי אעמודה. מה עשה חבקוק צר לו צורה ועמד בתוכה אמר לפני הקב"ה רבונו של עולם איני זז מכאן עד שתענני. אמר לו הקב"ה אלי קראת ולא היית מהרהר אחרי אני עונה אותך. לכך (שם ב) ויענני. אמר לו כבר אמרתי את הקץ ועבר ואל תאמר שאינו בא אלא חכה לו וכן הוא אומר (שם ג) אם יתמהמה חכה לו. כך הקב"ה מראה לצדיקים צרותיהן של ישראל הן עומדין ומתרעמין לפניו. לכך למנצח על ידותון. על הדתין ועל הדינין שהראה הקב"ה שעוברין עליהם כיון שהיו רואין היו צועקים לפני הקב"ה והיו נותנים את קולם שנאמר קולי אל אלקים ואצעקה. אימתי הוא מאזין ביום צרה שנאמר ביום צרתי דרשתי ה'. בעת צרה ישראל דורשין להקב"ה לכך נאמר מאנה הנחם נפשי. למה היא ממאנת להנחם שאינה יודעת מתי יבוא הקץ תודיעני עתך ואני מתנחמת. משל לאדם שבא להכות את בנו אמר לו עשר רצועות אתה לוקה. הכהו אחת אמר עוד תשע יש לך ללקות הוא מונה והולך עד עשר והיה מתנחם והולך שהיה יודע כמה יש ללקות. כך אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה מאנה הנחם נפשי למה שאיני יודע את הקץ עד מתי אני לוקה בין העכו"ם (תהלים לט ה) הודיעני ה' קצי: