Musar su Salmi 5:8

ודוקא אם היא שעה עוברת לאותה מצוה שמפסיק בשבילה, דאם לא כן העוסק במצוה פטור מן המצוה וק"ל, הואיל ואינה שעה עוברת דיכול לגמור בתחילת מצות נטילת ידים שהתחיל בה לברך עליה תכף מיד בבואו לבית הכנסת בלי הפסק אמירת תהלים, ואח"כ יוכל לומר תהלים כרצונו כדלעיל^הגה"המה שאנו מפסיקין בפסוק (במדבר כד, ה) מה טובו וגומר, (תהלים ה, ח) ואני ברוב חסדך וגו', וכיוצא באלה פסוקים שאנו נוהגין להתחיל בהם בבואנו לבית הכנסת, לא קשה מידי, דודאי ראוי ונכון לכל אשר בשם ישראל יכונה בבואו לבית הכנסת שהוא מקדש מעט לקבל עליו מורא מקדש ולפארו, וכי לא יהא כח גבוה חמור מכח הדיוט שהרי אמרו רז"ל (ברכות יד, א) שאסור לאדם להקדים לפתח חבירו ליתן לו שלום קודם שהתפלל, אפילו הכי אמרו אם פגע בו יכול ליתן לו שלום כמוזכר (בטור סימן פ"ט), קל וחומר לשכינה וכבוד ההיכל כשיפגע במקום הקדוש הזה בביאתו לתוכו שיכרע וישתחוה ויפאר וירומם להש"י ולכבד בית ה', על כן לא חשיבי הנך פסוקים הפסק. ועוד דמלתא זוטרתי הם ואגב מיעוטא לא נחשבו הפסק, מה שאין כן באמירת תהלים דחשיבי הפסק והיסח הדעת הואיל ואומרים כל כך מזמורים, לא זכר הנטילה וישכחהו:
ועוד טעם אחר, דלא דמי אמירת תהלים להנך פסוקים. דבשלמא הני פסוקים, הואיל ונהגו כל בית ישראל לאומרם מעולם ועד עולם בבואם לבית הכנסת, לא הוה הפסק. דמיא להא דאמרו רז"ל (ברכות ד, ב) על פסוק (תהלים נא, יז) ה' שפתי תפתח וגו', הואיל ותקנוהו רבנן הוה כגאולה (צ"ל כתפילה) אריכתא [דמיא] ולא הוה הפסק. אע"ג דלא דמיא ממש, דשאני פסוק ה' שפתי וגומר שהוא תקנות חז"ל חכמי התלמוד, מה שאין כן אלו פסוקים שאינן אלא מנהג בעלמא. מכל מקום הואיל ונהגו לאומרם, לא הוי הפסק כיון שהכל בשביל התפלה. מה שאין כן אמירת תהלים שאינו מנהג קדמון, כי שמעתי אומרים שמנהג הזה נתפשט בזמן קרוב באלו הארצות לאמרו בציבור, ואף גם עתה אין כל הקהל אומרים אותו רק יחידי העדה. משא"כ באלו הפסוקים מה טובו וגו', שכל ישראל שוים בו לאומרם בבואם לבית הכנסת, על כן אינם נחשבין הפסק. ולזה היה נראה דאין להפסיק בין הנטילה לברכת על נטילת ידים בשום תחינה ובקשה או תהלים, כי אם בפסוקי מה טובו וגו', ואני ברוב חסדך וגו', כמנהג, דאין לך אלא מה שנהגו ואל תוסף על דבריהם, עד כאן הגה"ה::

סיבה ב', אדם טועה שהוא סובר שהוא רע כענין (תהלים קה, יז) לעבד נמכר יוסף, ואדרבה זו היתה סיבה שיוסף נעשה מלך, ומדרש רז"ל אודך כי עניתני ותהי לי לישועה (תהלים קיח, כא), והארכתי בדרשת שובה שזהו כוונת (מל"ב כ, ג) והטוב בעיניך עשיתי, ולא הטוב בעיני, כי אני טועה. וזהו (תהלים סט, יד) ענני באמת ישעך, לא ישועה שהיא בשקר, דהיינו מה שהאדם סובר שהוא טוב ובאמת הוא רע. והענין כי הש"י מטה כלפי חסד אף שלפום ריהטא נראה לעיני שהוא רע. ועל דרך זה יתפרש הפסוק (שם) ואני תפלתי כו' עת רצון, רצה לומר, שאף הנגלה יהי רצון, על דרך שאמרו רז"ל (עי' הוריות י, ב) מי סני לצדיקי דאכלי שני עולמות. וזהו תפלתי לך יהו"ה שם הרחמים, שיהיה תמיד עת רצון. אלהים מדת הדין, אבל הוא רוב חסד כמו שכתוב (תהלים ה, ח) ואני ברוב חסדך, אף שהוא מדת הדין באמת ישעך כדפירשתי:

וכן פירש בפרשת תרומה, השכים ועלה עמוד השחר, התחיל הוא גם כן לבא ליכנס לבית הכנסת וקשר עצמו בשלשה אבות בפתח בית הכנסת. אמר (תהלים ה, ח) ואני ברוב חסדך אבוא וכו', וכולל עצמו בסוד הת"ת אדו"ם כלול חסד גבורה תפארת. נכנס לכנסת מל"ה, ומכוין בפסוק בג' אבות, חסדך דא אברהם, אשתחוה אל היכל קדשך דא יצחק, דמסטריה השתחויה לכפוף קומתו נגד מדת הדין להיות נדחה מפניה, ואז השעה נדחית מפניו, כי יומשך שפע הרחמים מלמעלה עליה למתקה. ביראתך דא יעקב, דכתיב ביה (בראשית כח, יז) מה נורא המקום הזה, והרי כלל עצמו בהם מחשבה דבור ומעשה. כי מחשבה שזכרנו, היא הכוונה. הדיבור, הוא הפסוק. והמעשה, הביאה לבית הכנסת והשתחויתו נגד היכלו קודם תפילה עומד בבית הכנסת פיו מקור נובע תפלה ויחוד יסוד מקור הבאר נפתח בבאר שהוא בית הכנסת, ומתקן שכינה בכל יכולת כונתו בתפילתו: