Musar su Salmi 4:3

ועוד התבונן ברעת המתאחר מן התשובה כי רעה הוא. כי לולי התמהמה. כי [עתה] שב נאנח במרירות לב ברגזה ובדאגה. ודלפה עינו מתוגה. כי יפגשהו יצרו שנית ויזדמן החטא לידו. יכבוש את יצרו יזכור אשר עברה עליו כוס המרירות ולא יוסף לשתותה עוד. כמו שנאמר (תהילים ד׳:ה׳) רגזו ואל תחטאו ביאורו רגזו והצטערו על אשר חטאתם ואל תחטאו עוד. כי הזכיר חטאם למעלה באמרו תבקשו כזב סלה. ויעיד על זה הפירוש אמרו רגזו מלשון (בראשית מ״ה:כ״ד) אל תרגזו בדרך (חבקוק ג׳:ט״ז) ותחתי ארגז. וענינם הצער על הדבר שעבר ועל ההווה. ולא אמר יראו או גורו. וכאשר יאחר לשוב בבא החטא לידו יפול במוקשו כנפול בתחלה. ויגדל עוונו האחרון מאוד. ותעלה רעתו לפני ה'. כי מראשית לא חשב כי פתאום יבא היצר השודד עליו. אך אחרי אשר ראה דלות כחו ואשר גברה יד יצרו עליו וכי עצום הוא ממנו. היה עליו לראות כי פרוע הוא. ולשית עצות בנפשו להוסיף בה יראת ה'. ולהפיל פחדו עליה. ולהצילה ממארב יצרו ולהשתמר מעונו. ואמר שלמה המלך עליו השלום (משלי כ״ו:י״א) ככלב שב על קיאו כסיל שונה באולתו. ביאורו כי הכלב אוכל דברים נמאסים וכאשר יקיאם נמאסים יותר והוא שב עליהם לאכלם. כך ענין הכסיל. כי יעשה מעשה מגונה. וכאשר ישנה בו מגונה יותר כאשר בארנו:

ואמרו במדרש כששאל לדואג בן מי זה העלם א"ל זהו בן ממי שמכריע העולם בצדקתו ויש להבין דואג שאויב לדוד עד מאוד מה ביקש בזה ששיבח את ישי אבי דוד לשאול אבל יובן בשנבין דברי גמרא (יבמות ע"ו ע"ב) דפריך על הא דשאל בן מי זה העלם ולא הוי ידע ליה והכתיב ויהי אצלו לנושא כליו אלא מאבוהו קשאיל והא כתיב והאיש בימי שאול וכו' זה ישי אבי דוד שנכנס באוכלסין ויצא באוכלסין וכו' ויש להבין בממ"נ מה קושיא יש כאן אמת דידע לישי וידע לדוד אבל לא ידע שדוד הוא בנו של ישי ואם אמרינן דקושית הגמרא דכתיב והנה ראיתי בן לישי בית הלחמי וכו' הרי דידע דדוד בן ישי א"כ בקיצור הוי ליה להקשות מהך קרא דידע לאביו של דוד דכתיב ראיתי בן לישי ולמה ליה דרש הנ"ל דיצא ונכנס באוכלסין אמנם נראה לפי מה דאמרינן בקדושין פרק יו"ד יוחסין (דף ע"ו) דהנושא אשה כהנת צריך לבדוק וכו' ואין בודקין ממי שהוא נכתב באסטרטיא של מלך כי היו הכל מיוחסים כדי שתהיה זכות אבותם מסייעתם וא"כ קושית הגמרא כך דזה ודאי דס"ל להגמרא הא דאמרינן אאבוהי קשאיל אין הכוונה מי הוא אביו דזה פשוט ידע דהא כתיב ראיתי בן לישי וכו' כנ"ל רק קושית הגמרא דלמא אאבוהי קשאל לידע אם הוא מן משפחה מיוחסת או לא וע"ז פריך הגמרא הא נמי ידע ליה דהוא מן המיוחסין שבישראל דאמר מר וכו' זה ישי שנכנס באוכלסין וע"כ היה מיוחס דאל"כ איך אפשר לכנס הא אין יוצאים למלחמה רק מיוחסים שבדור ולכך משני הגמרא דשאל אי מפרץ קאתי וכו' וא"ש ובזה יובן המדרש הנ"ל דדואג ביקש להעמיד דעתו דדוד מפסול קהל ממואב כמבואר בגמרא ודלא יקשה א"כ איך ישי נכנס ויצא באוכלוסין קאמר דבריו הנ"ל דהנה כל טעם דבעי מיוחס כדי שזכות אבותיו יסייעהו וזהו באדם בינוני אבל בצדיק מופלג אשר כמוהו לא היה ממש כמו ישי שמת בעטיו של נחש (ב"ב יז) ודאי שאין צריך לזכות אבותיו וזכותו מכריעה יותר מכולם וכבר פירשו המפרשים דהא דאמרינן בגמרא (תענית כ"ה ע"ב) דרבי עקיבא התפלל ונענה ור"א התפלל ולא נענה ויצא בת קול לא שזה גדול מזה רק זה מעביר על מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו ופירשו המפרשים חס ושלום שר"א לא היה מעביר על מדותיו אבל הכוונה שר"ע היה בן גרים והיה ראוי לו טבע אבותיו במדות מגונות והוא לא עשה כן והיה צדיק גדול וזהו מעביר על מדותיו ולכך נענה אבל ר"א כך הראוי כי היה בן צדיק גזע משה רבינו ומה יש להתפלא אם מדותיו מובחרות וטובות הרי דמי שהוא בן מקופה של שרצים והוא צדיק יותר אהוב וחביב לפני מקום מבן של קדושים וא"כ ישי שהוא כ"כ צדיק אין צריך לזכות אבותיו וראוי לו לילך למלחמה כי ודאי שחפץ ה' בידו יצליח על אויביו יתגבר אף יצריח וזהו מאמרו של דואג כי ישי הוא צדיק גמור מופלא בצדיקים וא"כ אף שאינו מיוחס כדאי לילך למלחמה כנ"ל ומ"מ אין כאן ראיה על זרע בועז מרות שהם כשרים לקהל ה' ובזו יובנו דברי רש"י בחומש פרשת מטות (ל"א ו ד"ה אותם) אותם ואת פנחס מלמד שפנחס שקול כנגד י"ב אלפים איש ולמה שלח פנחס עמהם וכו' ויש להבין למה לא אמר שאלה זו מקודם טרם שאמר פנחס שקול כנגד כולם ולפי הנ"ל ניחא די"ל דלכך שלח פנחס דידוע דשבטים היו מבזים אותו בן פוטי זה וכו' ולכך יחסו הכתוב כנודע ולכך להראות לכל שהוא מיוחס שלחו המקום לראש צבא לצבוא על מדין וא"כ ע"כ מיוחס דלולי זאת לא היה יוצא למלחמה ולק"מ אבל עכשיו דאמרינן דפנחס היה שקול כנגד כולם א"כ דכ"כ רב זכותיה אין כאן ראיה על יחוסו רק לרוב זכות עצמו ראוי לילך למלחמה כנ"ל בישי א"כ שפיר שאל רש"י למה שלח פנחס עמהם וא"ש צאו ולמדו כמה יש לאדם מבלי להתגאות ביחוסי אבותיו ועיקר לראות ביחוס עצמו להיות שפל ברך ורואה לזכות נשמתו ולתת נחת רוח ליוצרו כי במה יתגאה אדם ויותר שאדם שפל אנשים ונכנע עד מאוד עד העפר יותר הקב"ה חפץ בטובתו וירוממהו בקהל עם ובין נגידים ישים כסאו והקב"ה סר לתפלתו ואין גבהות ושפלות לפני המקום וזהו אמר דוד במזמור מה רבו צרי הנ"ל כי לדוד היו שני מיני אויבים מתחלה דואג וסייעתו הם היו קודם שחטא בבת שבע ודברו עליו שאין ראוי לבוא בקהל אף כי למלך בישראל ואח"כ אחיתופל וסייעתו שכבר נגמרה ההלכה שמותר לבוא בקהל אומרים עליו שבא על בת שבע אשת איש ואין לו חלק לעולם הבא ואיך ימלוך בקרב ישראל ועל שני מיני אויבים אמר דוד מה רבו צרי פירוש שיש לו שני מיני אויבים ובענינים מתחלפים כי רבים קמו עלי שהם אומרים שגבוהים ממני והם ממשפחה מיוחסת עד שנאה להם המלוכה ולא כן דוד שהוא ממשפחה בלתי ראויה לקהל ה' ואיך ימלוך עליהם איש נכרי וזהו קמים עלי שהם בעיניהם גבוהים יותר מדוד ומין השני שהוא אחיתופל וסייעתו שאומרים שאין לו חלק לעולם הבא וזהו רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה אמנם דוד השיב על שניהם ואמר ואתה ה' מגן בעדי כבודי ומרים ראשי להראות שאני נאה למלך ולי יאתה משפט המלוכה ואמר על כת ראשונה בטענתה היותי ממשפחה בזויה ע"ז אמר אדרבה זוהיא מעלה היותי מעביר על מדותי כמו ר"ע הנ"ל ובזה הקב"ה ישמע תפלתי ביותר להיות שאיני הולך בעקבות משפחת בית אמי אומות המואביות כמו הנ"ל בר"ע שהתפלל ונענה וזהו אומרו קולי אל ה' אקרא ויענני מהר קדשו סלה והיינו שתיכף נענה בתפלתו והוא כמו ר"ע וזהו כבודי שאף שהוא מזרע מואב ומ"מ לבבו שלם עם ה' ה' ישמע בקולי וה' כבודי ומרים ראשי ועל טענה שניה שאין לו חלק לעולם הבא כבר אמרו חז"ל (שבת נ"ו) וה' עמו אפשר חטא בא בידו וה' עמו ובאמת זה גופא צריך ראיה שהשכינה היתה עמו יען זה היה נס מפורסם שנעשה לאות וראי' מוחלטת שחפץ ה' בו וכי הוא חביב לפני המקום והוא כי כל חצות לילה היתה רוח צפונית מנשבת בעצמו להקיץ לדוד לעבוד מלאכתו מלאכת השמים וש"מ כי נרצה פעלו מאוד לפני המקום וזהו אומרו של דוד אני שכבתי ואישנה הקיצותי מעצמי כי הכנור מעיר אותי עד שאני ניעור ולכך קאמר הקיצותי סתם כי מעצמי ניעור וזהו לראיה כי ה' יסמכני וה' נצב לימיני ולכך היתה הקצת דוד ע"י כינור כבודו של דוד כנ"ל ולכך קאמר עורה כבודי עורה הנבל וכינור כי זהו כבודו התעוררות ע"י נבל וכינור ולכך לא אירא מרבבות עם אשר סביב שתו עלי כי השם יסמכני וה' לי לא אירא אמנם להבין מה ענין כנור שרוח צפונית מנשבת ונוגעת הכנור הוא בשנבין מ"ש (ברכות ד) למה אמר משה כחצות שמא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא ויש להבין מהיכי תיתי יטעו ומה טעותם בזה הלא כל איש נבוב ילבב לדעת רגע חצות הלילה מענין חצות יום ע"י כלי שעות וכלי מים וכדומה ומה יועיל באומרו כחצות אולי יטעו כשיעור מרובה אבל הענין כבר אמרו (יבמות ע"ב) אין לך חצות לילה שאין רוח צפונית מנשבת בו בעת רצון מה' הוא שנאמר ויהי בחצות הלילה וה' הכה כל בכור הרי בחצות הוא עת רצון לה' ולכך באותו עת ורגע פקד עמו לגאלם ולייסר למצרים והנה לפ"ז דעת רצון הוא למעלה וכמ"ש בזוהר ג"כ (ח"ג ס"ח) דחצות לילה אתעורר רעותא למעלה ויש לדקדק כי חצות לילה בכדור ארצי סובב בסבוב הכדור באופן שאין לך מדינה ומדינה שלא ישתנה בו עת חצות ומה שהוא חצות בצרפת אינו חצות בספרד וא"כ למעלה דעת רצון הוא לגבי הקב"ה וכדאמרינן (זוהר ח"א ע"ז) הקב"ה נחית לשעשע עם צדיקים שבגן עדן אין ספק שאין כל חצות לכל מדינות דא"כ כל מעת לעת זימנא הוא למעלה שיהיה עת רצון וברור ופשוט שרגע אחד מן כ"ד שעות הוא לבדו עת רצון למעלה וע"כ דחצות שהוא בארץ ישראל הוא רצון למעלה כי למעלה הכל נדון לפי ארץ ישראל היא הארץ אשר תמיד השגחת ה' בה ועץ חיים למעלה וזה השער לה' להשפיע בו כלל האמצעי והכל נדון לפי ארץ ישראל וכל התורה ומצות הכל בארץ ישראל הם עיקר ושם ה' יקרא על ארץ ישראל וא"כ ה' שאמר בחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים כי אז עת רצון מילתא כוון על רגע חצות של ארץ ישראל אבל אם יאמר סתם בחצות יטעו אצטגניני פרעה ויחשבו דמחצות של ארץ מצרים דיבר ובאמת במצרים לא היה אז חצות כי יש הבדל בין מצרים לארץ ישראל ברוחב מעלה כנודע למפות הארץ וא"כ יאמרו משה בדאי ולכך אמר כחצות שבמצרים אינו חצות ממש רק רגע סמוך לחצות אמנם מלבד זה היה טעות לאצטגניני פרעה כי הם כל מגמותם לצפון וזה היה כל כשופם כנודע כי מצפון תפתח הרעה וכל סטרא בישא שוכן בצפון כנודע וגם עבודתם היה לטלה שהוא ראש למזל הצפוני ולכך עבדו לטלה כנ"ל ולכך מצפון תפתח הרעה (ירמיה א' יד) ויש להבין בחצות לילה שמנשבת רוח צפונית איך יתכן שיהיה הוא לעת רצון ולעשות ישועה בקרב ארץ ובישא לא הוי טבא ובכתבי האר"י ז"ל האריך בזה ג"כ והארכתי בזה במקום אחר ואין כאן מקומו אבל באמת י"ל כן כי כך מדותיו להוציא יקר מזולל דהיינו לערב דין ברחמים כי ברחמים א"א לנקום ברשעים כי רחמיו על כל מעשיו כתיב ולכך מערב דין ברחמים ורשעים נדונים וצדיקים מתרפאים לכך בחצות הלילה שרוח צפונית מנשבת היה דין במצרים וה' הכה כל בכור ורחמים לישראל דזהו עת רצון מילתא שנושבת רוח צפונית לייסר רשעים ולהטיב לצדיקים וכן בצדיקים דוקא ע"י יסורים זוכים לשלימות כנ"ל באיוב והם יסורים של אהבה וזהו מרוח צפונית שיש בה מהדין לייסר לצדיקים אבל אחריתן טובה ועת רצון להטיב באחריתם ואולי לכך נקראת צפונית כי כבר כתבנו לעיל דעת צופר הנעמתי ואליהוא בן ברכאל כי זה שלפעמים צדיק אובד בצדקו ורשע מאריך ברעתו הוא מסודות ה' וכבשי דרחמנא ולכך נקרא צפון טמון לא ישיגו כל שכל על בוריו כי מי ימצא חקר אלוה וזה הטעות של אצטגניני פרעה כי יודעים כי בחצות לילה רוח צפונית וזהו עיקר עבודתם לטלה שהוא ראש לצפון וע"ז היתה סובבת כל אמונתם ולכך ראש לצלמי משכיתם נקרא בעל צפון כי הוא ראש לצפון ויטעו לומר שמשה בדאי הוא כי צפון הוא מאלהיהם ולכך לא פעל ה' כי אם עבודה זרה שלהם ולכך אמר כחצות שאין כאן רוח צפונית והבן ודע כי במ"ש רוח צפונית מריעה בתחלה ומטיבה לבסוף וכן היה בדוד שהיה סובל יסורים אבל אחריתו וכסאו כשמש נגד ה' וכבר אמרתי מ"ש דוד (תהלים מ"ט ה) בכינור חידתי כי החידה הוא הכינור כי נודע בכינור כאשר ידחק בנימא ישמע קול ויותר אשר דופק באצבעו בנימא ודוחקו יותר משמיע קול וכן הדבר בבן אדם יותר שסובל דוחק וצער ויגון יותר ריחו נודף ומאיר נשמתו ככינור המשמיע קול ערב ונגוני ביותר דוחקו ודופקו ולכך אמר בכינור חידתי וזוהיא רוח צפונית שהיתה מנשבת בכינור של דוד כי כך רוח צפונית ג"כ מוחת ומרפאה וזהו היה כבודו של דוד שסבל מרעין וקבלן מאהבה ורבים צחקו עליו ולכך אמר דוד (תהלים ד ג) בני איש עד מה כבודי לכלימה ולכך אמר (שם נב ט) עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעידה שחר שמעו וראו כי זהו הכבוד לאדם שמקבל יסורים מאהבה ונכנע לפגיעת הזמן ובזה יתפאר האדם שהיא תפארת לעושיה אבל לא יתגאה האדם ברוב הונו ועוצם הצלחתו בעולם ומה יתגאה איש בדבר שאינו שלו ותכלית הסכנה לירד כל יום לבאר שחת ח"ו ומה יתגאה איש בהולך על פחים ויוקשים אשר כל שעה מוכן לנפול לבאר עמוק ח"ו וכן הדבר באיש המצליח בעסקי העולם הרי מוכן לו פח אשרי האיש הנמלט מפח ההוא ובורר לו דרך ישרה ויכונו רגליו מבלי ימוט וא"כ מה זו גיאות רוח זימה מה שירים ראש על איש עני ואביון נגוע ומוכה מאלהים ויסך אלוה בעדו וזה האיש יושב בטח לא יירא מפח יקוש ומשוט רשע כמעט בטוח לו שלא יראה שחת היות מיני גיהנום שולטת בחייו וא"כ לו התפארת והצלחה נצחית ולא לאיש המצליח בקנינים ודרכו נסתרה מה' וכבר אמרו כי אם רשע רודף אדם מחמת רשעתו ולא ברצון ה' ודאי שסופו לקבל כהנ"ל ואם הנרדף רואה במפלת רודף זהו סימן ישועה כי חפץ ה' להטיב לו אבל אם הקב"ה מעניש לרשע הרודף מחמת רשעו אבל רצון ה' הוא לרדוף להנרדף הלזה אזי אין הנרדף רואה במפלת הרודף לבל יאמר כי לכך נענש הואיל שרדפו כי באמת גוף הרדיפה היתה בדין רק נענש על רוע לבבו כנ"ל בנבוכדנאצר וכאשר הארכתי לעיל בזה אך קשה הא אמרינן (ברכותז) אל תתגרה ברשע ששעה משחקת לו שרואה בשונאיו שנאמר כל צורריו יפיח אבל הענין זהו דוקא אם הרשע בעצמו רודפו אזי יכול לו להתגבר על שונאיו אבל שיהיו שונאיו נכנעים מעם ה' זה לא יזכה לראות בחייו במפלת שונאיו וזהו מאמר דוד קומה ה' הושיעני למה כי הכית את כל אויבי לחי והיינו מכות גלויות שאראה במפלת שונאי וזהו לי לסימן ישועה כדכתיב (תהלים קי"ח ז) ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי רק שמא הוא סימן לרשע שרואה בשונאיו וע"ז אמר שיני רשעים שברת אתה הכית ושברת תוקפן ולא אני עשיתי כן א"כ זהו לי לישועה וכבר נודע מ"ש במדרש (וכן בגמרא מו"ק ט"ז ע"ב) דדוד על אשר שר על מפלת שאול דאמר לו הקב"ה על ידך נטרד ונענש ואתה אומר שירה וא"כ אילו היה אבשלום נענש באמת לא היו ישראל יכולים לומר שירה על הצלחה ונצחון נגדו אבל עכשיו דאינו נענש כמ"ש לעיל א"כ בישועה ונצחון יכולים ישראל לומר שירה וזהו אומרו לה' הישועה על עמך ברכתך סלה שתמיד יכולים לומר ברכה ותהלה לה' על הטוב ומטיב והנה אמרו מידת החנופה וגאוה היא כת מספרי לשון הרע ואין צריך להאריך בזה כי כבר נודע ברבים גדול עונם אשר המה מכת נחש ויותר גרוע כי אמרו (ערכין ט"ו ע"ב) כי נחש ממית בשליחות של מקום כדמפרשינן הישוך נחש בלי לחש מן המקום וממית בלי הנאה רק לשליחות של מקום ולכך אמרו (יומא כב ע"ב) כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם כי ת"ח ראוי לנקום ולנטור מה שהוא לכבוד המקום ותורתו לנקום בעושי רעה ולחויה בחוויה דרבנן דלית ביה אסותא אבל באופן שלא יהיה לו משום כך שום דבר נגיעה לכבודו בשום אופן כנחש שנושך מבלי הנאה כלל כאומרם (ערכין שם) כלום הנאה יש לך אבל אם נוקם ונוטר בשביל כבודו והנאתו אין זה תלמיד חכם ולכך אמרו שצריך לנקום ולנטור כנחש ובעו"ה נהפך הוא כל ענין קנאתם ושנאתם לכבודם ולהנאתם וכבוד שמים במקומו עומד ח"ו אם יעמוד אחד ויתריס נגד רב ופרנסי קהל ויזלזל בכבודם או יעבור על תקנת קהל בעניני מסים שיקח ערך מזויף וכדומה ירדפוהו עד חרמה ואם יפגום בכבוד התורה והרמת יד בתורת משה ישימו יד לפה ואפילו הטובים יאמרו ימח שמו רשע הוא וכדומה אבל בשביל כך לא יאמרו לרדוף אותו וליקח ממנו העירנות וכדומה ביושים ובזיונות לאדם כזה וזהו אורך גלות שלנו שאינם מקנאים קנאת ה' צבאות ובעו"ה אם בימי חכמי תלמוד אמרו (בב"ב קס"ה איתא הכל באבק לה"ר) רובם באבק לשון הרע אנן מה נענין אבתריה מאותו אבק נעשה אבן גדול אבן נגף ובאמת אמרו בגמרא (שבת נו ע"ב) כשירד מפיבושת לקראת דוד ואמר לו אתה וציבא תחלקו השדה אמר לו לא עליך אני כועס שבאת בשלום אלא על מי שהביאך בשלום והדברים תמוהים אבל יובן וכדומה שראיתי כן בספר תולדות יצחק כי אמרו (ד"ר ח' י ועיין ירושלמי פאה פ"א ה"א) בדורו של שאול היו צדיקים אלא שהיו בעלי לשון הרע ולא הצליחו במלחמה אבל בדורו של אחאב היו בעלי עבירה ועבודה זרה רק לא היו בעלי לשון הרע ולכך הלכו במלחמה ונצחו וא"כ א"ש דאמר לו מפיבושת לא עליך אני כועס כי אתה באת בשלום וא"כ הוכחת דע"כ לא קבלת לה"ר דאל"כ לא היית מצליח במלחמה דזהו עונש לה"ר להיות נופל בחרב מלחמה אמנם על מי אני כועס על מי שהביאך בשלום דהוא יודע כי באמת קבלת לה"ר וא"כ לא היה לו להצליח כעונש בעל לה"ר ראו כמה גדול עון לה"ר אפילו בעלי עבירות כדורו של אחאב לא היה דבר שהיה להרשיע המלחמה כי אם לשון הרע והטעם כי בהסתת הנחש היה נעשה להט חרב המתהפכת לרוע ולטוב ולכך בשומרם עקב רב מבלי לעשות ואינם בעלי לשון הרע ואז חרב נהפכת עליהם לטובה לעשות באויביהם נקמה ואם תפשו מעשה נחש אזי החרב נהפכת לרעה לעשות בהם כלייה ולכך נצחון המלחמה תלוי בלשון הרע וכל השומר פיו מלשון הרע כובש החרב המתהפכת ולכך נאמר (תהלים קמט ו) רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה כו' וכבר אמרו כל דיבור שיוצא מפי אדם עושה רושם ובעו"ה אדם מפטפט כל היום בדברים ואינו מרגיש שבכל דבר עושה רושם עד שאמרו חז"ל (סנהדרין קב ע"ב וכן במו"ק י"ח) ברית כרותה לשפתים ואיך לא ישמור אדם מבטא שפתיו על כל דבר פשע אמרו במדרש (ויק"ר פל"ב ה וכן במדרש שה"ש ד' ה) בזכות ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים שלא שינו שמם ולשונם ושלא נתערבו בבנות ארץ ולא היו בעלי דילטורין להבין ד' דברים הללו יובן במ"ש (ב"ר פ"ד ז) ביוסף שהביא דיבתם רעה שנושאים עיניהם בבנות הארץ וקוראים לבני אמהות עבדים ואוכלים אבר מן החי ותמוה דבשלמא שנותנים עין בבנות הארץ הוא באמת דיעות רבות שהשבטים לקחו מבנות כנען כדכתיב (בראשית מ"ו י) שאול בן הכנענית וכן לבני אמהות עבדים דס"ל היותם מן שפחה וולדה כמוה אבל ח"ו שיאכלו אבר מן החי שאסור לבני נח ואזהרתן זהו מיתתן וכבר דברו בו המפרשים דברים רבים אבל מה שנראה הוא כי שבטים ביקשו לנסות את יוסף אם ירכל ברכילות אותם אצל אביהם ואמרו כשאכלו בשר שחוטה שאוכלים בשר אבר מן החי כדי לראות אם יוסף יאמין עליהם והם אצלו בחזקת עברינים ואם ילשין אותם לאביהם ויוסף גם זה חשב לרעה היותם מוציאים דבר איסור כזה מפיהם וברית כרותה לשפתים וזהו מאמר הקרא (בראשית ל"ז ב ב) ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם דיבתם רעה כי במבטא שפתם דברו רע ופעלו בזה און וזהו מ"ש במדרש (ב"ר פ' פ"ד ז) אתה מביא דיבה רעה על אחיך חייך שאני מגרה הדוב אשת פוטיפרע והיינו דיש להבין במה שבאה עליו בעלילה איך בא לשכב עמה דאיך תתכן חוצפה כזו וגם איך שייך דתתפוש בבגדו לומר שכבה עמי אבל הענין כי יוסף כאשר הפצירה בו יום יום לדחות אותה אמר לה כעת אין זמן גורם כי בני ביתו יראו וירגישו בנו אבל המתיני עד שלא יהיה אדם בבית אז אמלא חפצך ובאמת כוונת יוסף היה לדחותה בדברים ויהי היום ובאמת איש לא היה בבית ויוסף בא החדרה תפשה בו לשכב עמה כי כך היתה הבטחה שלו ולכך העיזה פניה אח"כ בא אלי לשכב עמי כי הלא כה היה מאמרו כנ"ל ואפשר כי זה אמרו חז"ל (סוטה ל"ו ובשבת מ"ט ע"ב) יוסף לעשות צרכיו נכנס כי ברית כרותה על שפתים הואיל ואמר שיעשה צרכיו כאשר אין איש בבית וזהו מדה כנגד מדה וז"ש אתה מביא דיבה רעה משום ברית כרותה לשפתים אף אני מגרה בך הדוב דגם שם היה ברית כרותה לשפתים ובזה יובן דבשביל חטא שבטים ויוסף ירדו למצרים ולכך נגאלו בזכות ד' דבטלו ד' סיבות שהיו גורמין בנזקין להוריד ישראל מצרימה ואחד היה על שתלו עיניהם בבנות ארץ תקנו ישראל שלא נתערבו בבנות ארץ ועל מה שהיו קורין לבני שפחות עבדים והיה להם לקראם בשמם דן נפתלי וכו' ולא עבדים תקנו שלא שינו שמם במצרים כדאמרינן דן על דן נפק ועל מה שהיו אומרים באכלם בשר שחוטה שאוכלים בשר אבר מן החי א"כ היה שינוי בלשונם ודיבתם רעה שאומרים על בשר כשר אבר מן החי ולכך תקנו ישראל במצרים שלא שינו לשונם ועל חטא יוסף שהלשין בעד אחיהם תקנו ישראל שלא היה בהם דילטורין ראו כמה שפת שקר ולשון תרמית מגיע וכמה נזק גורם לו ולצאצאיו אחריו עד סוף כל הדורות אשרי איש שומר לשונו מכל רע ובאמת כבר אמרו חז"ל (ערכין טו ע"ב) דאין תקנה להנצל מלשון הרע אלא בהתמדת התורה ושקידת בית הכנסת ובית המדרש והיינו בימי קדמונים שלא היו משיחים בבית הכנסת ובית המדרש כי אם דבר תורה ודבר מצוה אבל עכשיו בעו"ה כל רכילות ומלשינות הוא בין עמודי דגרסא ובית הכנסת שם מספרים ספורי לשון הרע וקטטות מריבות שמה ימצא הכל וכבר שאלו בגמרא (חולין ו ע"ב) על מ"ש בחזקיהו וכתת נחש נחשת למה כל המלכים הצדיקים שקדמוהו לא כתתוהו אבל הענין כי ענין תלית נחש על הנס כי היה בהם מדברים לשון הרע ולכך באו נחשים כנודע כי זהו עונש לשון הרע ישכנו נחש ולרפאות לבעלי לשון הרע צוה השם לתלות על נס נחש להורות כי קודם החטא היה הנחש בגרם המעלה כדכתיב (בראשית ג' א) והנחש היה ערום מכל חית וגו' וע"י חטא לשון תרמית ירד מאיגרא רמה לבירא עמיקתא על גחונן תלך ממנו ילמדו כל בעלי לשון הרע מה שסופם יהיה ויתנו מחסום לפיהם ישב בדד וידום ולכך כל הרואה אותו יחיה ולכך לא כיתתו מפני שלא חשו להזיקו נגד תועלתו לבטל בעלי לשון הרע שהוא קוץ מכאוב יותר מכל לבטל הצלחת מלחמה וכדומה כנ"ל ולכך נמנעו מלכים לבטלו ולכתותו וכן פירש"י (במדבר כ"א ט) בנחש הנחשת לשון נופל על לשון רמז לנו כי היה לבטל בעלי לשון הרע אמנם בימי חזקיהו שכבר דרשו חז"ל (סנהדרין צד ע"ב) וחובל עול מפני שמן שלא היה תינוק ותינוקת שלא היה בקי בחדרי תורה וא"כ אין כאן חשש ללשון הרע כנ"ל כי תקנתו של לשון הרע בתורה כנ"ל ולכך כתת נחש הנחושת ולכך ראו כמה גודל פגם לשון הרע ועד היכן מגיע ואמת כאשר הגיע האש התבערה וקרבו לישב שם אנשים ונשים נערים ובתולות לא יפסיקו מלדבר דברים בטלים הבלי הבלים אין בו ממש ותועלת לנפש ורוח וגויה אוי למרבה שיחה עם הנשים והלואי שיכתבו על לוח וכותלי ביתם בכל צד בכתב אשורית משנה דמסכת אבות אל תרבה שיחה עם אשה וכל המרבה גורם רעה לעצמו וסופו יורש גיהנום וזהו יותר טוב ממה שכותבים מזרח ומצד זה רוח חיים וכהנה יתר דברים בטלים הלואי שיהיה זה תמיד נגד עיניהם אוי לשוא אתם מברכים כל יום ברוך שלא עשני אשה כי מה יועיל גבר אם ילבש שמלת אשה לדבר שטות ושיחות נשים הבזאת יתהלל טוב ממנו הנפל: