Musar su Salmi 2:4

החלק הב' - מי שלועג לבני אדם כי יבוז להם בלבו לקוצר השגתם במעלות, או בהצלחות הזמן, בכבוד ובשררה. או יבוז אותם לעניים ורשים. והגאוה הביאתו אל המדה הזאת או רב השלוה והתענוג. כענין שנאמר (תהילים קכ״ג:ד׳) רבת שבעה לה נפשנו הלעג השאננים הבוז לגאי יונים. ופעמים ילעיג הלץ על הקדושים והנביאים כענין שנאמר (ירמיה ב) כלו לועג לי. ואמר שלמה המלך עליו השלום (משלי י״ד:כ״א) בז לרעהו חוטא. עוד נאמר (שם יא) בז לרעהו חסר לב ונאמר (שם יז) לועג לרש חרף עושהו שמח לאיד לא ינקה. פירוש - לועג לרש הראה את נפשו כי תדמה, אשר ההצלחות ביד בני אדם השג ישיגון אותן בחכמתם, כענין שנאמר (דברים ח׳:י״ז) ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, ונאמר (ישעיהו י׳:י״ג) כי אשר אמר בכח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונותי. ובעבור זה לועג לרש כי יאמר בלבבו שלא השיג לעושר מחוסר דעתו ושפלות ידיו. והנה חרף עושה הרש והעשיר כי הכל מאת הש"י. כענין שנאמר (משלי כ״ב:ב׳) עשיר ורש נפגשו עושה כלם ה'. ועל השמח לאיד אמר לא ינקה, כי אף על פי שלא הזיק במעשה ולא בדבור לא ינקה. אך אין רעת השמח לאיד משגת לרעת הלועג. ומפני כי הליצנות בסבת הגאוה שהיא הפך הענוה אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי ג׳:ל״ד) אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן. פירושו - אם ללצים - באמת הלצים הלועגים לבני אדם. הש"י ילעג להם. כענין שנאמר (תהילים ב׳:ד׳) יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו. ולשון אם - לאמת הדבר. וכן (במדבר כג) כי אם יהיה לבער קין (משלי כג) כי אם יש אחרית:

וְלָכֵן יְצַוֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֶעָתִיד, כְּשֶׁיָּבוֹאוּ הָאֻמּוֹת וְיֹאמְרוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תְּנוּ לָנוּ גַּם כֵּן הַתּוֹרָה, וַאֲנַחְנוּ מְקַיְּמִין אוֹתָהּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִהְיֶה מֵשִׁיב לָהֶם: מִצְוָה קַלָּה יֵשׁ לִי וְסֻכָּה שְׁמָהּ, לְפִי שֶׁאֵין בָּהּ חֶסְרוֹן כִּיס. מִיָּד כָּל אֶחָד וְאֶחָד עוֹשֶׂה סֻכָּתוֹ וְכוּ'. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַקְדִּיר הַחַמָּה עֲלֵיהֶם, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מְבַעֵט וְיוֹצֵא. וְעַל אוֹתָהּ שָׁעָה כְּתִיב: יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק. וְאֵין שְׂחוֹק לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק. (עַיֵּן בַּאֲרִיכוּת מַסֶּכֶת עֲבוֹדָה זָרָה). וְהִנֵּה קָשֶׁה, לָמָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִהְיֶה מְצַוֶּה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁיְּקַיְּמוּ דַּוְקָא מִצְוַת סֻכָּה, וְלֹא מִצְוָה אַחֶרֶת. אֲבָל לְפִי מַה שֶּׁכָּתַבְתִּי לְעֵיל, אַתְיָא שַׁפִּיר, דְּכֵיוָן דְּאַף עַל פִּי שֶׁמִּצְוַת סֻכָּה הִיא קַלָּה בְּעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת, אֲבָל בְּעֵינֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא גָּדוֹל מְאֹד, כִּי 'סֻכּוֹת' הִיא גִּימַטְרִיָּא אַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁמוֹנִים, וּמִצְוָה זוֹ הִיא מַכְנִיעָה הַקְּלִפָּה שֶׁל לִילִית, שֶׁהִיא גִּימַטְרִיָּא אַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁמוֹנִים. וְלֶעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַעֲבִיר אֶת הַגִּלּוּלִים מִן הָאָרֶץ, שֶׁהִיא לִילִית וְכָל הַמַּחֲנוֹת שֶׁלָּהּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִהְיֶה מַכְנִיעַ אוֹתָן עַל יְדֵי מִצְוַת סֻכָּה דַּוְקָא, וְאָז יִהְיֶה שֵׁם הֲוָיָה שָׁלֵם, וְכִסְאוֹ יִהְיֶה שָׁלֵם. וְלָכֵן אָנוּ מִתְפַּלְּלִים: וּפְרֹס עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ. כִּי סֻכַּת שָׁלֵם יִהְיֶה עוֹד הַפַּעַם שֶׁיִּהְיֶה אַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁמוֹנִים בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת בִּירוּשָׁלַיִם, וְעִם הַמִּקְדָּשׁ שֶׁיִּהְיֶה לֶעָתִיד יִהְיֶה אַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁמוֹנִים וְאֶחָד, כְּמִנְיַן 'מְלֵאָתִי' מִשְׁפָּט, וּבַיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.

בכמה דברים אדם מעיד על עצמו ועדיו זכין לו או חבין לו, כגון אם יאמר שבשרו עליו יכאב על שאינו תלמיד חכם, בזאת יבחן, אם ימסר נפשו על בניו שיהיו תלמידי חכמים בכל כחו ומאדו. ואם יאמר אדם שנפשו עגומה על שאין לו עשר כדי שלא להיות נצרך להיות טרוד על המחיה ועל הכלכלה, ולהיות רק עסוק על התורה ועל העבודה, עדות יש, אם בשבתות וימים טובים וחלו של מועד וכל שעה שהוא פנוי אינו מפנה לבטלה, אלא יושב ולומד ועוסק בעבודת השם יתברך שמו, אז יאמנו דבריו והקדוש ברוך הוא קובע לו שכר, כי כן מדתו יתברך, שאם חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה (קדושין מ, א), ואם לא יעשו כן, כשיאמרו לכשאפנה אשנה (אבות ב, יד) יושב בשמים ישחק למו (תהלים ב ד) וכבר פרשו בזה הקדמונים קרא דכתיב (שם עה ג) כי אקח מועד אני מישרים אשפט: